שש שעות תורה בשבת

הפתרון למתח שבין התמסרות לתורה ובין השתלבות בחיי המעשה הוא זמן משמעותי של לימוד תורה בשבת, לפחות שש שעות • יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת, מכיוון שלימוד התורה חיוני לבניית חיים יהודיים ולתיקון העולם • עונג השבת האמיתי הוא שילוב של סעודות ולימוד תורה, גוף ונשמה • לימוד תורה בשבת הוא הוראת חכמים לכל יהודי – ובפרט בארץ ישראל • עלעול בעלונים או בספרי פרפראות אינו לימוד משמעותי, אך שיחה רצינית בשולחן השבת היא חלק מהלימוד

יסוד החינוך בלימוד התורה בשבת

בלא לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל', או שייצא לחיי המעשה אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת

עם תחילת ימי השגרה של שנת תש"פ הבאה עלינו לטובה, עלינו לחזור ליסודות. השאלה הגדולה שניצבת לפנינו היא כיצד שומרי התורה המצוות יצליחו לרומם את חייהם, ולשמש דוגמה ומופת לכל עם ישראל, עד שכל רואיהם ירצו להידבק בתורה ובמצוות, ומתוך כך יוכל עם ישראל כולו לשמש דוגמה לכל העמים, לתיקון עולם במלכות ש-די, כפי התפקיד שהועיד לנו ה' אלוקינו.

כמדומה שלימוד התורה בשבת הוא המפתח לכול, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח, ב).

התורה בחייהם של אנשי המעשה

בלא לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל' כפי שנוהגים רבים מבני הציבור החרדי, או שייצא לחיי המעשה בעבודות השונות ואפילו יעסוק בלימודי המדעים השונים, אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. אומנם ישנם צדיקים שמצליחים ליצור שילובים שונים שמחברים בין הקודש לחול, אבל ככלל, הקרע ברור ומכאיב, ורבים נאלצים להכריע בין שתי האפשרויות, שאף אחת מהן לא מתאימה להם באופן מושלם, ובאף אחת מהן אין בשורה לתיקון עולם.

לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת.

מקום התורה בחייו של היהודי

בלא עיסוק רצוף בלימוד התורה אי אפשר לקיים חיים יהודיים ראויים. כבר אמרו חכמים על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. שני צדדים לכך: האחד, שהיא מתקיימת על ידי הכישרון הנעלה ביותר של האדם – השכל. והשני, מפני שלימוד התורה מביא את האדם לקיום שלם של המצוות, וכפי שאמרו חכמים: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב).

על כן צריך לקבוע בכל יום עיתים לתורה, שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), וצריך כל אדם ללמוד פרק ביום ופרק בלילה (מנחות צט, ב). אומנם לימוד זה מועיל רק כדי לשמור על הקשר הקבוע לתורה, ואין בכוחו לרומם את היהודי לרמה נאותה בידיעת התורה כדי להאיר את החיים ולתקן את העולם.

לימוד קבוע בשבת אמור לפתור את הבעיה.

עונג שבת – כיצד?

אמרו חכמים: "כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות" (שבת קיח, ב). עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות ליבו". עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מיצרים". עוד אמרו שהמענג את השבת זוכה לעשירות (שם קיט, א).

משמע מדברי חכמים שלא קל לענג את השבת, ולכן מי שמצליח בכך זוכה לכל הברכות העצומות הללו. ולכאורה מה קשה בזה, הרי כל מה שנדרש הוא להכין מאכלים טעימים ולאכול אותם בשלושת הסעודות?

אלא שבאמת מדובר במצווה עדינה ועמוקה מאוד, שדורשת שילוב של נשמה וגוף יחד. כפי שאמרו חכמים שצריך לחלק את השבת, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). שני חצאים אלו צריכים להשלים זה את זה, שיהיו הסעודות מקושרות ללימוד, והלימוד מקושר לסעודות, והכול בתענוג.

מעין עולם הבא

עניינה המיוחד של השבת שהיא מעין עולם הבא, שעל ידה נמשכות קדושה, אורה וברכה מעולם הבא אל העולם הזה. ככל שנזכה לאור השבת, כך נזכה להמשיך אל תוך עולמנו את האור הגדול של עולם הבא.

ומהו עולם הבא? לא עולם הנשמות, הכלול מגן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים, שאליו עולה הנשמה לאחר פטירת האדם, אלא השלב שלאחר מכן, שיגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים – שישובו נשמות הצדיקים להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף.

כעין זה השבת מחברת את הנשמה ואת הגוף באופן המתוקן. אלא שאם האדם אוכל ושותה ונח בלא להקדיש את חציה של השבת ללימוד התורה, הרי שהנשמה חסרה ואין הוא זוכה לענג את השבת באמת.

כשנזכה לשמור את שבת כראוי, בעונג הנשמה והגוף כאחד, נגלה לעצמנו ולעולם כולו את החיים הטובים ביותר. אז נוכל לומר באמת לכולם: "טעמו וראו כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו" (תהילים לד, ט).

ייעודה של השבת – לימוד תורה

אמרו חכמים: "כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך'" (תנא דבי אליהו רבה, פרק א').

התנאי למעלת ארץ ישראל

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שכן אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עליי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור אורח חיים, סימן רצ). רבים מהפוסקים הביאו מדרש זה להלכה, ללמדנו שאכן צריך להקדיש את השבת ללימוד התורה (משנה ברורה רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה יש כאן, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו ב'כולל' של משה רבנו ושבעים הזקנים. כך שום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות, בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה. אלא שהתורה מתגלה בשלמות רק כשהיא מקדשת את כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים על כל גווניהם, ואת זאת אפשר לעשות רק בארץ ישראל, ארץ שהגשמיות שלה מסוגלת לגלות את ערכי הקודש.

הבעיה היא שכאשר נכנסים לארץ, ומתחילים ליהנות מחלבה ודבשה, עלולים לשכוח את העניין האלוקי, כפי שהזהירה התורה: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח, יב-יד, וכן בדברים ו, י-יג).

הפתרון היחיד יכול להיות על ידי לימוד התורה. אולם השאלה הגדולה היא: איך אפשר ללמוד תורה ברצינות כאשר צריכים לעסוק ביישובו של עולם? השיב הקב"ה שילמדו תורה בשבת, ועל ידי כך חיי המעשה שלהם יהיו מוארים ומודרכים על ידי התורה, ומתוך כך נזכה להבין את התורה בשלמות.

יסוד הבעיות נובע מביטול תורה בשבת

יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת. כיצד נרצה שיצליח אדם לרומם את חייו לערכי הנצח, כאשר הוא אינו מצליח להקדיש מספר שעות ניכר ללימוד התורה? כאשר הוא אינו מצליח לספוג מהימים הקדושים הארה לנשמתו?

כמובן שאין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או בספרי פרפראות, אלא בלימוד רציני של יסודות התורה, שבת אחר שבת, עד שזוכים להקיף את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה, לחזור עליהם פעמים רבות ולהתעמק בהם. אומנם שיחות חינוכיות תורניות רציניות שמשוחחים עם הילדים ליד שולחן השבת, בוודאי יכולות להיחשב כזמן לימוד.

שש שעות

אומנם חכמים לא קבעו כמה שעות צריך ללמוד בשבת, אבל בוודאי התכוונו שנשקיע בכך זמן משמעותי, לכל הפחות שש שעות. שכן מסתבר שעל ארבע שעות לימוד לא היו אומרים "שיהיה יום השבת כולו תורה".

וכן ברור שאי אפשר לומר שבארבע או חמש שעות אדם נחשב כמי שהקדיש את חציו של היום לבית המדרש (פסחים סח, ב). שכך כתבו להלכה רבים מהפוסקים שצריך להקדיש את מחצית היום ללימוד התורה, ומהם: אור זרוע (ח"ב פט), סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג), רבנו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג) ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד). אבל אם מקדישים שש שעות ללימוד תורה, ויחד עם שעות התפילה מגיעים לכתשע שעות, אפשר לומר שחצי מהשעות שהאדם ער מוקדשות לה' ולבית המדרש.

מדוע בעבר לא נקבו במספר שעות

כמדומה שבעבר, הפיתוי להתבטל בשבת מתורה היה קטן בהרבה. ראשית, כיום יש לאדם חומרי קריאה מרובים, כעיתונים וספרי חול, שלא היו בעבר, במיוחד לפני המצאת הדפוס. שנית, הסעודות היו קצרות בהרבה, מפני שלא היה לאנשים כל כך הרבה כסף לקנות מנות רבות. שלישית, מכיוון שאוכלים כיום הרבה מאוד, נעשים עייפים יותר, וצריך להקדיש יותר שעות לשינה. רביעית, בדורות האחרונים נוצרה תרבות שבה רבים מקדישים את השבת למפגשי חברים ושיחות רעים, דבר שכפי הנראה היה רווח פחות בעבר.

הפיתוי העיקרי שאיתו התמודדו חכמים היה שאנשים העדיפו לקרוא דברי חוכמה שבספרי הכתובים, משלי וכדומה, במקום לבוא לבית המדרש לשמוע דברי הלכה, ולכן גזרו שלא לקרוא בכתובים בזמן שהיה מוקדש ללימוד בבית המדרש – "מפני ביטול בית המדרש" (שבת קטו, א), וכן נפסק ברמב"ם (שבת כג, יט). כיום שנתבטל זמן בית המדרש הקבוע, התבטל האיסור לקרוא באותו זמן בכתובים (ר"ן בשם רז"ה, ב"י שז, יז).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לחכות שש שעות – גם ילדים?

כיצד נוסדו המנהגים לגבי המתנה בין בשר לחלב – שש שעות, שעה אחת ושלוש שעות • בימינו, כשהולכים לפי השעון, לכתחילה שש השעות צריכות להיות מדויקות • תינוקות אינם צריכים להמתין בין בשר לחלב, רק לנקות את הפה • ילדים קטנים לפני גיל חינוך – רצוי שימתינו שעה • כשמגיעים לגיל חינוך רצוי להמתין שלוש שעות, ובהמשך שש שעות לנוהגים כן • ההגדרות אינן חותכות, כי מצוות החינוך תלויה באופי הילד, באופי ההורים ועוד • להלכה, אחרי גבינה צהובה אין צורך להמתין

שאלה: האם עלינו להקפיד על הילדים שהגיעו לחינוך, שלא יאכלו מוצרי חלב בתוך שש שעות מאכילת בשר, גם כאשר זה עלול לשבש את זמנה של ארוחת הערב – שמבוססת בדרך כלל על מוצרי חלב?

אכילת חלב אחרי בשר

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית

נבאר את ההלכה, ומתוך כך נמשיך לדין קטנים. אסרו חכמים לאכול חלב אחרי בשר, שמא משהו מהבשר או טעמו יישאר בפה, ונמצא אוכל בשר עם חלב. מר עוקבא, אחד מראשוני האמוראים, היה אומר שבעניין זה הוא כ"חומץ בן יין": אביו היה מחמיר וממתין עשרים וארבע שעות בין אכילת הבשר לאכילת החלב, ואילו הוא עצמו מסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה בלבד (חולין קה, א). למדו מזה רוב הראשונים, שצריך להפסיק בין אכילת בשר לחלב שש שעות, שכן בעבר כאשר נהגו לאכול שתי ארוחות ביום, זה היה הזמן הקצר ביותר שעבר בין שתי סעודות. וכך נוהגים כל יוצאי ספרד, ורוב יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א פט, א). ויש מגדולי אשכנז שסוברים שהעיקר שלא לאכול באותה סעודה בשר ואחר כך חלב, אלא צריך לסיים את אכילת הבשר, להמתין שעה, ואז מותר לאכול חלב, וכן נוהגים חלק מיוצאי אשכנז (תוס', ראבי"ה, רמ"א). ויש משפחות במערב אירופה שקיבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים, שיש להמתין בין בשר לחלב כשיעור שבין סעודה לסעודה, אלא שהואיל והיום רגילים לאכול שלוש ארוחות ביום, משך ההמתנה הקצר בין ארוחה לארוחה הוא כשלוש שעות; לכן הם נהגו להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב (עיין דרכי תשובה פט, ו).

היו מגדולי האחרונים באשכנז שעוררו את הכול להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, עד שלפני כמאה וחמישים שנה כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, וכפי שכתב בספר ערוך השולחן: "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'" (ערוך השולחן פט, ז). אמנם מכיוון שנכון לכבד מאוד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את מי שנהג במשפחתו להמתין שעה או שלוש שעות לשנות את מנהגו.

שש שעות שלמות

בכל אופן, מנהג כל יוצאי ספרד ורוב יוצאי אשכנז להקפיד לשמור שש שעות, אלא שיש סוברים שאין הכוונה לשש שעות שלמות, שכן בימי הראשונים לא היו שעונים שעל פיהם אפשר היה לחשב שש שעות במדויק, וממילא הכוונה בערך שש שעות, וכל שעברו יותר מחמש שעות (שיח נחום מו) או חמש וחצי שעות (עיין יביע אומר ח"א יו"ד ד) מותר לאכול חלב. אולם לדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלמות, וכן נפסק בשולחן ערוך (פט, א). וכן נראה למעשה, מפני שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדרי החיים נקבעים לפי שעות מדויקות, גם ההפרדה בין בשר לחלב צריכה להיעשות במדויק. ועוד, שכאשר נקבע הזמן של שש שעות, הוא נקבע לפי הזמן הקצר שבין שתי ארוחות, כאשר בפועל רוב האנשים המתינו שבע ושמונה שעות.

אמנם בשעת הצורך אפשר להקל אחרי חמש שעות וחצי, וכשהצורך גדול יותר, אפשר להקל אחרי שיעברו יותר מחמש שעות. והמהדרים מחמירים להמתין תמיד שש שעות שלמות. במצב של ספק אם עברו שש שעות מאז אכילת הבשר, גם המהדרים יכולים להקל ולאכול חלב.

אחרי תבשיל בשרי

האוכל תבשיל שהתבשל עם בשר, אם לא אכל בשר ממש, מעיקר הדין אין צורך שימתין שש שעות, אולם מכיוון שבמה שאכל היה ממש טעם בשר, נהגו להחמיר ולהמתין שש שעות עד אכילת חלב. אבל תבשיל בחזקת בשרי שאין מרגישים בו טעם בשר – מותר לאכול מיד לאחריו חלב, ורק עם חלב ממש אסור לאוכלו.

כללים בדיני חינוך קטנים

כמה כללים יסודיים ישנם בחינוך הקטנים:
א) אסור להאכיל אפילו תינוק בן יומו מאכל אסור.
ב) מצווה לחנך את הילדים להמתין בין אכילת בשר לחלב, והמצווה לחנכם לכך מעת שהם מבינים את המצווה ומסוגלים לחשב את השעות שצריך להמתין בין בשר לחלב.
ג) מאכל שמצד עצמו כשר אבל מצד הזמן אסור לאוכלו, כאשר יש לילדים קושי לקיימו, אינו בכלל האיסור, לכן אין מחנכים קטנים בני שש ושבע לצום שעות ביום הכיפורים.
ד) בשעת הצורך אפשר בחינוך הקטנים לסמוך על דעת המקילים.
על פי הכללים הללו נתאר את תהליך החינוך לשמירת ההפסקה שבין בשר לחלב.

תינוקות

תינוקות שעוד לא מבינים את ההבדל שבין בשר לחלב – מותר להאכילם חלב לאחר בשר, ובלבד שינקו את פיהם וידיהם משאריות הבשר, כדי שלא יאכילום בשר וחלב יחד.

כאשר התינוקות מתחילים להבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים לחשב את השעות, בערך בין גיל שלוש לחמש, נכון כשאפשר שימתינו כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך להאכילם חלב כדי שילכו לישון או כדי שלא יבכו, אפשר לשטוף את פיהם וידיהם ולהאכילם חלב בלא להמתין שעה.

ילדים מגיל חינוך

מעת שהילד מגיע לגיל חינוך, בסביבות גיל חמש או שש, צריך להתחיל להרגילו להפסיק בין אכילת בשר לחלב. ומכיוון שפעמים רבות זמן הארוחה הבאה שלו הוא לפני שיעברו שש שעות מאכילת הבשר, מספיק להרגילו להמתין כשלוש שעות, כשיעור הזמן הקצר שמקובל להפסיק בין שתי ארוחות.

מעת שיגיעו לגיל תשע או עשר, מכיוון שהם כבר יודעים לחשב את השעות ומסוגלים להמתין יותר זמן בין הארוחות, נכון להרגילם להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון שהם אוכלים עם אחיהם הקטנים, וקשה להאכילם אחר כך, אפשר שימתינו רק שלוש שעות בין הסעודות. וכן במסיבת יום הולדת כאשר קשה להם להתאפק מלאכול את המאכלים החלביים, אפשר להקל אחר שלוש שעות. וככל שיתקרבו לגיל מצוות כך צריך להרגילם יותר לשמירת שש שעות.

חינוך בהדרגה ובגמישות

אל יתפלא הקורא שאין ההלכה הנוגעת לחינוך חתוכה ונחרצת, כי כך היא מצוות החינוך, לחנך את הקטן להתקדם בהדרגה במשך השנים עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). ומכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית, שיש לפעול על פיה בגמישות לפי המצב. ולכן פרט להתחשבות בגילו, יש להתחשב במצבו הגופני והנפשי של הילד, שאינו דומה ילד בריא לחלוש וילד אמיץ למפונק. בנוסף לכך, מצוות החינוך תלויה באופיים של ההורים: מצווה על כל הורה לחנך לפי אופיו, ויש שנוטים לקפדנות ויש לוותרנות, ואין דורשים משמאי להיות הלל, ואין דורשים מהלל להיות שמאי. החינוך תלוי גם בסדרי הבית: אם יש בו ילדים קטנים הארוחות סמוכות יותר, ויש יותר צורך להקל.

לפיכך, אי אפשר לקבוע גדרים ברורים אלא כיוונים עקרוניים בלבד, ולכן ההלכה נוסחה בלשון "נכון" ו"ראוי". וכן מצינו ברוב הפוסקים הדרכות כלליות, ומבין אלה שניסו לומר הדרכות מפורטות נאמרו הדרכות שונות וחלוקות, שנובעות בעיקר מהשוני בדפוסי החיים.

המתנה אחרי גבינה צהובה

שאלה: האם מי שאכל גבינה צהובה רשאי לאכול אח"כ בשר?

תשובה: יש מגדולי הראשונים באשכנז שהחמירו להמתין בין אכילת גבינה קשה לבשר כשם שממתינים בין אכילת בשר לחלב, וזאת משום שטעמה של גבינה זו חזק ונמשך לא פחות מתבשיל של בשר, וכשם שמחמירים להמתין אחרי תבשיל של בשר, כך יש להמתין אחרי אכילת גבינה קשה. אלא שהם הורו זאת לפי מנהגם להמתין שעה אחרי אכילת בשר, וממילא גם הורו להמתין שעה אחרי אכילת גבינה קשה. אולם לאחר שנהגו רבים באשכנז להמתין שש שעות בין בשר לחלב, היו שהחמירו על פי זה להמתין גם שש שעות בין גבינה קשה לבשר.

אמנם הגבינה הקשה שדיברו בה היא גבינה שהוכנה במשך שישה חודשים, או שתהליך הכנתה נמשך פחות זמן אבל התחזק על ידי תולעים ועובש שיצרו תסיסה שחיזקה מאוד את טעמה. ויש שהוסיפו והחמירו בכל גבינה קשה, גם אם נעשתה במשך ימים ספורים, כדוגמת גבינה צהובה, שמא חתיכות ממנה ייתקעו בשיניים.

אולם למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, ואין חובה להמתין אחרי גבינה קשה או צהובה יותר מאשר גבינה רגילה. לפיכך, הרוצה לאכול בשר אחרי אכילת גבינה רגילה או גבינה צהובה, צריך לקנח את פיו ולהדיחו, על ידי אכילת מאכל קשה כלחם ושתיית מים או משקה אחר, או שיצחצח את שיניו כדי להסיר את שאריות החלב מפיו. והרוצים להדר, ימתינו שעה בין אכילת גבינה קשה לבשר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד