ערך התורה וערך החכמות

בהמשך לטור על הערכים המתגלים במקדש – המנורה מייצגת את חוכמות העולם • ערך התורה הוא עצמי, שכן היא דבר ה' הישיר לעולם, והיא המלמדת את ייעוד הבריאה והאדם • החוכמות משרתות את התורה, והיא הנותנת להן את ערכן • מכיוון שעל ידי התורה מתגלה הערך שבכל החוכמות ובכל העבודות, מצווה לכבד תלמידי חכמים • תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומדריך ומורה לאורה, אך מי שאינו יודע להדריך ולהורות בשאלות החיים – אינו נחשב תלמיד חכם • מצווה על התלמידות לקום מפני המורה והרבנית

השאלות על ערך החוכמות והמנורה

בעקבות הטור (מלפני שבועיים) על הקודש שצריך להעצים את החיים, ועל כלי המקדש שמשקפים את ערכי הקודש – וביניהם השולחן כנגד כל העבודות והפרנסות והמנורה כנגד כל החוכמות, היו ששאלו: מה המקור לכך שהמנורה כנגד החוכמות? שאלתם מבוססת על הנחה שאין ערך מקודש בחוכמות, שאם היה, הרי היה צריך ללומדן, ומדוע בתלמודי התורה ובישיבות מתהדרים בכך שאין לומדים אותן? לפיכך יש לבאר את ערך החוכמות.

ערך החוכמות

יסוד כל החוכמות בקודש, והתורה בקודש הקודשים, ועל כן כל החוכמות נחשבות חיצוניות לעומת חוכמת התורה, שהיא המקור לכולן. כל זמן שהחוכמות מקושרות לתורה, הרי שהן קודש, שכן בזכותן ניתן להבין את הייעוד באופן שלם ולהגשימו. וכל עוד אינן מקושרות לתורה – הן חול

מדברי חכמים משמע שלימוד חוכמת הבריאה שנקראת "מעשה בראשית" הוא חלק ממצוות תלמוד תורה, אלא שיש להיזהר בלימודה, כדי שלא לטעות (משנה חגיגה ב, א). וכן ביאר שם הרמב"ם ש"מעשה בראשית" הכוונה "למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה", והחוכמה הנעלה ממנה שהיא "מעשה מרכבה" היא "המדע האלוקי". וכן כתב בפתיחה למורה נבוכים: "מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלוקות".

וכן תיקנו חכמים לברך על ראיית חכם מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחוכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; פניני הלכה ברכות טו, יח). הרי שגם מדעי החול נחשבים חוכמה אלוקית שנתן ה' לבשר ודם. אומנם התורה מקודשת ונעלה על כל החוכמות, ולכן נתקנה ברכה מיוחדת לרואה חכמי ישראל, שיסוד התורה בקודש קודשים, ויסוד החוכמות בקודש.

כיוצא בזה כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה פרק יד). וכן אמרו חכמים (שבת עה, א) שכל המסוגל ללמוד אסטרונומיה ואינו לומד, עליו הכתוב אומר: "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב). וביארו הרמב"ם והמהר"ל שכך לגבי כל החוכמות.

וכן אמר הגאון מווילנה שיש ללמוד חוכמות העולם, וכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה (ויש גורסים עשר) ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדות יחד (וכן מרן הרב קוק בשמו, במאמר דרישת ה' שבספר עקבי הצאן).

המנורה כנגד החוכמות

הרעיון שהמנורה הטהורה שבמקדש היא כנגד החוכמות מבואר בראשונים ובאחרונים, בעלי הקבלה ובעלי הפשט כאחד. וכך עולה מתבנית המקדש, שמקום התורה בארון שבקודש הקודשים, וממילא המנורה שהייתה בקודש היא כנגד שבע החוכמות. אומנם כיוון שהתורה היא המקור של כל החוכמות, היו שכתבו שהמנורה עצמה כנגד החוכמות והנרות שהדליקו עליה כנגד התורה, והיו שביארו שהנר האמצעי או המערבי הם כנגד התורה.

כיוצא בזה כתבו רבנו בחיי והאברבנאל (שמות כה, לא); רבי יונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"ב, ז); וכן כתבו המלבי"ם ב'רמזי המשכן' בתחילת פרשת תרומה, והנצי"ב (העמק דבר שמות לז, יט).

וכן כתב רבי משה סופר בעל חתם סופר (נדרים פא, א), שטועים המבזים את התורה ומתפארים בחוכמות: "ובאמת כתיב אל מול פני המנורה שהיא אור התורה, אל מול התורה יאירו שבעת הנרות, כל החוכמות שהם שבעה כל אלו יאירו אל מול התורה, ומשרתים לה לרקחות וטבחות כמו שכתב הרמב"ם". וכן כתב בחידושיו על פרשת בהעלותך. וכך כתב ר' יוסף שאול נתנזון (בעל שו"ת שואל ומשיב) בחידושיו למסכת שבת (כא, ב), ששבע החוכמות כנגד שבעת קני המנורה, והרמז בשמונת ימי חנוכה הוא ששבע החוכמות משרתות את חוכמת התורה.

מעלת התורה על החוכמות

אומנם התורה נעלה מכל שאר החוכמות, שיסוד כל החכמות בקודש, והתורה בקודש הקודשים, ועל כן כל החוכמות נחשבות חיצוניות לעומת חוכמת התורה, שהיא המקור לכולן. כלומר, ערכה של התורה עצמי, מפני שהיא דברו הישיר של ה' לעולם, ואילו שאר החוכמות מבארות את חכמת הבורא שמתגלה בבריאה אבל לא את ייעודם של הבריאה והאדם. משמעות הדבר, שהתורה מבארת את הייעוד הגדול שניצב לפני האדם לתקן עולם במלכות שד-י, וראשית השפעתה בהדרכת האדם לתיקון עצמו, כך שיהיה מסוגל להשתלט על הצדדים השליליים שביצריו ולכוונם ולרומם אותם לטובה, ויוכל להוסיף טובה וברכה לעצמו ולעולם. לעומת זאת, החוכמות השונות אינן מבארות את הייעוד של תיקון האדם והעולם, אלא מסייעות להבנת הייעוד ולהגשמתו. לכן כל זמן שהחוכמות מקושרות לתורה, הרי שהן קודש, שכן בזכותן ניתן להבין את הייעוד באופן שלם ולהגשימו, אבל כל עוד הן אינן מקושרות לתורה – הן חול.

התורה מעצימה את החוכמות

אחד הביטויים לעליונותה של חוכמת התורה על שאר החוכמות הוא שמתוך לימוד התורה מתגלה הערך המקודש של כל החוכמות, ועל ידה מתברר כיצד כל אחת מהחוכמות חשובה ומסייעת לתיקון העולם. על כן ככל שנהיה יותר קשורים לתורת אמת, כך נבין יותר את הערך של כל החוכמות. לעומת זאת, אם נתקשר לאחת החוכמות החיצוניות ואפילו לכולן, לא נעמוד על ערכם של שאר החוכמות והערכים, מפני שבלא התורה – הצד הפנימי המקודש שבחוכמות נעלם, והן נותרות חלולות בלא ערכים ומשמעות. לכן מצווה לכבד תלמידי חכמים, כי על ידי התורה מתגלה הערך הגדול שבכל החוכמות ובכל העבודות הנעשות לצורך יישובו של עולם.

המצווה לכבד תלמידי חכמים

מצווה מהתורה לכבד תלמידי חכמים, שנאמר: "את ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג) – "לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב, ב). בכלל המצווה, לקום לכבוד תלמיד חכם אפילו הוא צעיר, שנאמר: "והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב) – "אין זקן אלא מי שקנה חוכמה" (קידושין לב, ב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו, א). תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומבין לאורה את החיים, ומלמד, מדריך ומורה על פי התורה. אבל מי שלמד, עיין ודקדק הרבה ואינו יודע כיצד לחנך, להדריך ולהורות בשאלות החיים – אינו נחשב תלמיד חכם (עיין ש"ך רמד, יא).

כיצד לקום ולפני מי

המצווה שיהיה ניכר שהקימה לכבוד החכם, ולכן המצווה לקום כאשר החכם ייכנס לתוך ארבע אמותיו עד שיעבור כנגד פניו (שו"ע יורה דעה רמד ב; ט). אומנם לכבוד רבו המובהק מצווה שיקום כשרואהו מרחוק, כל עוד ניכר שהוא קם לכבודו, וימשיך לעמוד עד שיתרחק או יישב במקומו (ר"ן קידושין לג, א; שו"ע רמד, ט).

מצוות הכבוד לקום מלוא קומתו (טור רמד; ט"ז שם, ד; חיי אדם סט, ד). אומנם בפועל רבים נוהגים להסתפק בעשיית הידור לתלמיד חכם, דהיינו מתרוממים מעט כמתחילים לקום לכבודו. ונראה שהואיל והרבנים לא לימדו את התלמידים שצריכים לקום לכבודם מלוא קומה, משמע שהסכימו לכך, ורב שמחל על כבודו – כבודו מחול (שו"ע רמד, יד).

אומנם לכבוד רבו המובהק צריך לקום מלוא קומתו עד שיגיע למקומו. כיוצא בזה במשך התקופה שלומדים תורה מרב, כמו תלמידים אצל הר"ם או בשיעור קבוע של רב, מצווה על הלומדים לקום לכבוד הרב קימה מלאה בתוך ארבע אמותיהם. וכן מצווה לקום קימה מלאה בתוך ארבע אמותיו לכבוד רב מקומי שמרביץ תורה לקהילתו.

כמה פעמים ביום

נחלקו הפוסקים בדין תלמידים שלומדים אצל הרב בביתו: יש אומרים שעליהם לקום לפניו בכל פעם שייכנס וייצא מהחדר אפילו מאה פעמים (רא"ש; ברכי יוסף רמב, כא). ויש אומרים שעליהם לקום לפניו פעמיים ביום, שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבוד הרב מרובה מכבוד שמיים (רמב"ם הלכות ת"ת ו, ח, על פי קידושין לג, ב). אומנם גם לדעת המקילים, במקום שאינו ביתו של הרב מצווה לקום לפניו בעת כניסתו ובעת יציאתו, כי אולי נמצאים שם אנשים נוספים שלא יודעים שכבר קמו לפניו בבוקר או יקומו לפניו בצאתו בערב (תוספות, רמ"א רמב, טז). ואם במשך אותו הסדר בישיבה או במשך אותה אסיפה הרב יוצא או נכנס, לדעת המקילים אין צריך לקום בפניו, הואיל והכול יודעים שקמו לפניו כשנכנס בראשונה ויקומו לפניו כשייצא לדרכו. וכן המנהג הרווח, זולת מקרים שבהם הרב עולה לשיעור או לתורה, או פונה לדבר עם אדם שיושב, שאז למרות שקמו לפניו בכניסתו קמים לפניו שוב.

העוסק בעבודתו וקימתו מצריכה הפסקה ממלאכתו – אינו חייב לקום (שו"ע רמד, ה). אין עומדים בבית הכיסא או בבית המרחץ, כי אין בקימה שם כבוד (שם ד).

בין שני חכמים

שני חכמים – אין האחד צריך לקום מפני חברו, אלא יעשה לו הידור (שו"ע רמד, ח). כמו כן, רב אינו צריך לקום מפני תלמידו החכם, אלא שטוב לעשות לו הידור (רמ"א שם). אומנם נראה שבשעה שמתבקש לקום לפניו, כגון שהוא עומד לתת שיעור, יש לקום.

רבנית

מצווה לקום גם מפני אשת תלמיד חכם, שאשת חבר כחבר. ונראה שהכוונה לרבנית ששותפה מלאה בסיוע ללימודו ובהרבצת התורה. וגם אם בעלה נפטר, כל זמן שלא התחתנה מצווה לקום בפניה (שבועות ל, ב; ראשונים שם). כמו כן, רבנית או מורה שמלמדת תורה, מצווה לתלמידותיה לקום בפניה כשתיכנס לתוך ארבע אמותיהן, וכן מצווה על כולן לקום כשתיכנס להעביר להן שיעור.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הקודש מעצים את העולם

יש חושבים שהתקשרות אל הקודש פירושה התרחקות מהעולם, ושכאשר ייבנה המקדש תתגלה המציאות באפסיותה • אך באמת המקדש נועד להביא ברכה לעולם, וממילא גם לימוד פרשות המקדש מוסיף ברכה • בקודש הקודשים מופיעה הברית בין הקב"ה לישראל, ובקודש – החוכמה, הפרנסה והתפילה שיונקות מקודש הקודשים • כמו המקדש, גם תלמידי החכמים בארץ ישראל אמורים להביא ברכה לעולם בלימודם • החכמים שבגלות זקוקים להתנגדות ולשלילה כדי לשמור על עצמאותם ולהיאבק בהתבוללות. בגולה זה חשוב, הבעיה היא כשדרך הכעס והקטרוג מגיעה לארץ ישראל

בארץ ישראל מתגלה אמונת הייחוד, לפיה הקדושה מתגלה בכל תחומי החיים. לכן תלמידי חכמים ארץ-ישראליים נקראים "נועם", שהם רואים את מעלת דברי חבריהם, ומנסים למצוא את הדרך לחבר ולצרף את כל הערכים והסברות. לא זו בלבד, אלא שהם אף מנעימים לכל העוסקים בעבודה ובמדע

התורה מאריכה מאוד בפרשיות המשכן וכליו ובגדי הכהונה, וכך יוצא שבכל שנה אנו חוזרים ולומדים בארבע פרשות על מצוות הקמת המקדש וכליו. בלימוד ענייני המקדש אנו מתקשרים למכלול הערכים האלוקיים, וככל שנלמד ונעמיק בהם יותר – הם יאירו יותר בלבבות ישראל וימשיכו אור וברכה לכל תחומי החיים. מתוך כך נזכה לבנות את בית המקדש במהרה בימינו.

הקודש מול החול

הקדושה מוסיפה חיים וברכה בעולם. לכן בקודש הקודשים, מעל הארון, הונחו הכרובים שהיו כדמות זכר ונקבה אוהבים, ונועדו לבטא את קשר האהבה והחיים שבין ה' לישראל עמו, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה).

מנגד, יש טועים וחושבים שהתביעה להתקשר אל הקודש פירושה התרחקות מהעולם, וככל שאדם צדיק יותר, כך כל ענייני העולם פחות חשובים בעיניו. לפי דעתם, ככל שיהיו יותר אנשים קדושים ובית המקדש ייבנה, כך יבינו הכול את אפסיותו של העולם, שהוא ריק מתוכן וקדושה. אולם דעתם מנוגדת לאמונת הייחוד. ה' ברא את השמיים ואת הארץ, ועל כל הבריאה אמר "טוב מאוד". הרי שלא כדי להכשיל את האדם או להעמידו בניסיונות נברא העולם, אלא כדי שהאדם יזכה לגלות בו את צלם האלוקים שבו ויפעל יחד עם ה' בבניין העולם, פיתוחו ושכלולו בצדדים המעשיים והערכיים כאחד, עד שהשכינה תשרה באופן מרוכז וגלוי במקדש, וממנו תימשך השראת שכינה לכל העולם. שנאמר: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו (במשכן), ומעשה ידינו כוננהו (שתשרה ברכה בכל מעשה ידינו – רש"י)" (תהילים צ, יז).

כלומר, עולם שיש בו מקדש מתמלא בערכים אלוקיים, מתקדש ונעשה נעים ומבורך, כדרך תלמידי חכמים של ארץ ישראל שנקראים "נועם". גם לימוד רעיון המקדש והערכים המתגלים בו מחולל תנועה של הארה וברכה.

דגם של אוהל מועד במשכן.
יוצר – דניאל ונטורה [GFDL או CC-BY-SA-3.0]

קודש הקודשים

המקדש היה מחולק לשני חלקים: השליש הפנימי קודש הקודשים, ושני שליש קודש. קודש הקודשים מיועד לגילוי הברית שבין הקב"ה לישראל, לכן במרכזו הונח הארון ובו לוחות הברית. ברית זו שבין ה' לעמו ישראל מתקיימת על ידי ההוראה האלוקית לעולם – התורה, ולכן גם התורה הונחה בקודש הקודשים. כפי שלמדנו, מעל הארון הועמדו שני הכרובים, שביטאו את קדושת הנישואין שיסודה בקודש הקודשים – שהאהבה והשמחה שבין האיש ואשתו, שעל ידם שופעים חיים לעולם, מגלים בזעיר אנפין את רעיון אמונת הייחוד בעולם הזה.

נמצא, אם כן, ששני הערכים הבסיסיים שמתגלים בקודש הקודשים הם קדושת האמונה וקדושת ישראל, והם באים לידי ביטוי על ידי התורה והנישואין.

מה מסמלים הכלים שבקודש?

שלושה כלים היו בקודש: השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. השולחן כנגד כל העבודות והפרנסה, המנורה כנגד כל החוכמות שבעולם ומזבח הקטורת, שעליו הקטירו בכל בוקר וערב את הקטורת, כנגד עבודת הלב שבתפילות. מחיצה הייתה בין קודש הקודשים לקודש, כדי להבדיל בין המדרגות, שכל קדושתו של הקודש נובעת מקודש הקודשים. כלומר קדושות העבודה, המדע והתפילה נובעות מקדושת הברית שבין הקב"ה וישראל.

השולחן שעליו הקריבו את לחם הפנים ביטא את ערך העבודה והפרנסה, שעל ידי העבודה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם ופיתוחו.

מנורת הזהב ביטאה את ערך כל החוכמות והאומנויות שבעולם, והיו לה שבעה קנים מעוטרים כנגד כל החוכמות והאומנויות לגווניהן, שכולן הן חוכמות אלוקיות.

מזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת ביטא את עבודת הלב שבתפילה. הקטורת הוכנה מאחד עשר סממנים, כנגד עשר מדרגות הקדושה שעל ידן העולם נברא, והסממן האחד עשר כנגד החוטאים שבישראל, שכל זמן שהם מקושרים לכלל – הם מצטרפים לקדושה וריחם הרע מתהפך לטובה.

מסירות הנפש והמזבח

התנאי לקיומם של כל הערכים הוא הנכונות להתמסר להם, להקריב למענם קורבן. את זה ביטא מזבח החיצון. אי אפשר לזכות לתורה בלא הקרבת שעות מנוחה כדי ללמוד בשקידה. אי אפשר לקיים את ברית הנישואין בלא ההתמסרות של האיש והאישה זה לזה תוך נכונות לוותר ולהקריב קורבנות. אין אפשרות להצליח בעבודה בלא התמסרות ונכונות להקריב לעיתים שעות עבודה נוספות. וכן מדען לא יצליח לגלות את צפונות הטבע בלא להתמסר למחקריו בהתמדה.

מעל כל זה, עם ישראל, ששורשו בקודש הקודשים, לא יוכל להתקיים בלי חיילים קדושים שמוכנים להקריב את עצמם על קדושת העם והארץ. ואל כל מקום שחיילי ישראל עומדים על משמרתם, להגן על עמם וארצם, מתפשטת קדושת המזבח, ששורשה בברית שבין ה' לעמו שבקודש הקודשים.

כאשר אנו זוכים, המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קורבנות – במתן מעשר כספים, בנכונות להקריב כדי לעזור לבני משפחה וחברים, בלימוד תורה בתנאים קשים. אבל לעיתים מגיעות שעות קשות, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח, צריכים להיות מוכנים להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש, ואין קיום לכל הערכים המקודשים בעולם.

מרכזיות המקדש לחיי העולם

נמצא אם כן שהעמדת תבנית המקדש לנגד עינינו לא נועדה למעט את ערכו של העולם, אלא להעצים את כל הערכים שמתגלים בו ולעשותו נעים ומבורך. בית המקדש הוא מבוע החיים של העולם, ועל כן הוקם על אבן השתייה "שממנה הושתת העולם". ואמרו חכמים שהשמיים והארץ נבראו מציון, שנאמר: "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע (תהילים נ, ב) – ממנו מוכלל יופיו של עולם" (יומא נד, ב). השמיים מבטאים את הרעיונות והארץ את המעשה, והכול נובע מציון.

לכן גם כל המתפללים צריכים לכוון את עצמם לירושלים ולבית המקדש, כדי שתפילתם תהיה לצורך תיקון העולם וברכתו. כפי שאמרו חכמים: "היה עומד בחוץ לארץ – יכוון את ליבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר: והתפללו אליך דרך ארצם. היה עומד בארץ ישראל – יכוון את ליבו כנגד ירושלים, שנאמר: והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת. היה עומד בירושלים – יכוון את ליבו כנגד בית המקדש, שנאמר: והתפללו אל הבית הזה. היה עומד בבית המקדש – יכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים, שנאמר: והתפללו אל המקום הזה. היה עומד בבית קודשי הקודשים – יכוון את ליבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת… נמצאו כל ישראל מכוונין את ליבם למקום אחד" (ברכות ל, א).

דגם בית המקדש
דגם בית המקדש

המשכת הקדושה מהמקדש לארץ

גם לימוד התורה בארץ ישראל שונה לטובה מאשר בחוץ לארץ, שתלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים "נועם" – "שמנעימים זה לזה בהלכה", ואילו תלמידי חכמים שבחוץ לארץ נקראים "חובלים" – "שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א).

בארץ ישראל מתגלה אמונת הייחוד, לפיה הקדושה מתגלה בכל תחומי החיים. לכן תלמידי חכמים ארץ-ישראליים נקראים "נועם", שהם רואים את מעלת דברי חבריהם, ומנסים למצוא את הדרך לחבר ולצרף את כל הערכים והסברות. לא זו בלבד, אלא שהם אף מנעימים לכל העוסקים בעבודה ובמדע, שכל העוסק בבניינה ושגשוגה של ארץ ישראל מקיים את מצוות יישוב הארץ, שהיא המצווה שעל ידה שורה השכינה בארץ (חתם סופר סוכה לו, א).

לעומת זאת, תלמידי חכמים שבחוץ לארץ נקראים "חובלים", מפני שכדי לשרוד הם מוכרחים להתנגד לכל המציאות הרעה של הגלות, שמשעבדת ומשפילה את ישראל, וממילא מתפתחת תכונה של כעס כנגד העמים שמשעבדים ומנצלים, שאם לא כן מה שנותר הוא להתבולל ולהעלם. כלומר ההתנגחות ושלילת המציאות שמסביב שומרות על הקיום העצמאי, שהוא הקו הדק שמחבר את ישראל אל תקוות הגאולה. עמדה זו משפיעה גם על לימוד התורה, שכדי לשמור על הקו שמקשר כל חוג מרחוק אל הקודש, הוא מרגיש הכרח להתנגח בדעות אחרות. לכן גם קשה לתלמידי חכמים שבחוץ לארץ לראות את הערך העצמי המקודש שבעבודה ושבחוכמה, מפני שזה מטשטש את הקו הדק ששומר מרחוק על הקשר אל הקודש.

כעס כדי לשרוד

כל זמן שסגנון זה של תלמידי חכמים שבחוץ לארץ נועד כדי לשרוד, ההכרח אינו מגונה. אבל כאשר עמדה זו נמשכת לארץ ישראל, ומתבטאת בכעס כלפי שאר הערכים, הרי שגם אם רוממות טהרת הקודש בגרונם, באמת הם ריקים מתורה ומקדושה. וכפי שכתב מרן הרב קוק:

"את הכעס צריכים אנחנו לשנוא בכל עומק הווייתנו. בכעס גדול, אבל מתון ומיושב, אנחנו צריכים לשנוא את הכעס הרתחני, המערבב את הדעת ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם, היחידי והציבורי.
כשרואים אנו איזו כיתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקניות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים. החכמים העליונים, שבאו עד מרום הצדק והחסד, מלאי רצון הם תמיד, וחסד ואמת מעטר אותם כל היום" (אורות הקודש חלק ג, עמ' רמד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בין בחורי הישיבות לשבט לוי

אחת הטענות בסוגיית גיוס בחורי ישיבות לצה"ל היא שלפי הרמב"ם, כל מי שרוצה יכול להיות כבני שבט לוי, שלא השתתפו במלחמות • מעיון בתורה, בחז"ל ובדברי הרמב"ם עצמם עולים בבירור תפקידיו של שבט לוי כלפי האומה: ללמד תורה, לחנך, לשפוט ואף לשמש כשוטרים • בני לוי היו מעודדים את העם במלחמה, משחררים את הפטורים משירות במלחמת הרשות ומתפללים להצלחת הלוחמים. בשעת הצורך היו נלחמים בעצמם • אם כן, מי שרוצה לשמש בתפקיד לוי, עליו להקדיש את חייו לשירות האומה ובשעת חירום להילחם למענה

עמדת התורה באשר לגיוס בחורי ישיבות

בתגובה לטור הקודם, נשאלתי מנין המקור לכך שעל בחורי הישיבות לכבד את החיילים ולהתפלל עליהם, ומנין שדחיית הגיוס של בחורי ישיבות ראויה רק למי שיש לציבור צורך בלימודו בישיבה, כדי שיהיה אחר כך מורה או רב. יסוד השאלה מדברי מהרמב"ם על בני שבט לוי: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך, הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר בירך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו… הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוויים" (הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג).

בחירת שבט לוי

כדי להבין את הדרכת התורה יש לחזור ולברר את עניינו של שבט לוי. מכיוון שהתורה ניתנה לכל ישראל, מתחילה תפקידי הכהנים והלוויים היו צריכים להיות נתונים לבכורי המשפחות בכל שבטי ישראל, כדי שבכל משפחה יהיו הבכורים מוקדשים לעיסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכל העם על כל שבטיו יהיה קשור לתורה ועבודת הקודש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא, ואף סייע למשה רבנו בהפסקת החטא והענשת החוטאים.

אפשר ללמוד מכאן שרעיון הבכורה גבוה מדי בשבילנו, ולכן, במקום שהבכורים ככהנים ישפיעו על משפחותיהם ועל כלל הציבור, חיי החולין של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם. בגלל זה הם לא עמדו בפרץ למנוע את העם מלחטוא בעגל. לפיכך נוצר צורך להקדיש שבט שלם, שכל בניו יחזקו איש את רעהו כנגד רוחות הזמן והפיתויים השונים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת.

תפקיד שבט לוי

לפיכך קידש ה' את כל בני שבט לוי, ובראשם את הכהנים בני אהרון, "לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות את דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים" כלשון הרמב"ם, שנאמר (דברים לג, י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". הם נועדו גם לשמש בתפקידי רבנות ומשפט, שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך… ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח-ט). וכן אמר הנביא: "וידעתם כי שלחתי אליכם את המצווה הזאת להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאו-ת. בריתי הייתה איתו החיים והשלום… תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו…" (מלאכי ב, ד-ז).

כדי שהכהנים והלוויים יוכלו למלא את תפקידם קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא יהיו כל בני השבט פרוסים בכל גבול ישראל, וכל שבט ושבט יקצה להם ערים למגורים בנחלתו (במדבר לה, א-ח). וכן עשו בני ישראל (יהושע כא, ג). נמצא שהיו הכהנים והלוויים משרתי הציבור כולו, וכדי שיוכלו לקיים את תפקידם ציוותה התורה שבני ישראל יפרנסו אותם בתרומות ובמעשרות (פניני הלכה כשרות ז, ג).

שוטרים

תפקיד הלוויים והכהנים להיות חיל המשמר השומר על קדושת ישראל ולאומיותו. באומץ ובכוח הם היו צריכים למלא את כל תפקידי השיטור, ובכללם לעמוד כנגד פושעים ואלימים, כמו גם חיילים עריקים. לכן בשעת חירום יכלו להתגייס למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כך היה בימי החשמונאים

רבים מציירים לעצמם את בני שבט לוי כאנשים עדינים וחלשי גוף, שאין כוחם אלא בפיהם. אולם לאמיתו של דבר הם שימשו גם כשוטרים שנועדו להשליט חוק וסדר בישראל, כפי שנאמר: "ודויד זקן ושבע ימים וימלך את שלמה בנו על ישראל… וייספרו הלוויים… מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף, ושוטרים ושופטים ששת אלפים" (דברי הימים א כג, א-ד). וכן נאמר: "ליצהרי כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל לשוטרים ולשופטים" (שם כו, כט). וכן בימי יהושפט: "ושוטרים הלוויים לפניכם, חזקו ועשו ויהי ה' עם הטוב" (דברי הימים ב' יט, יא). וכן בימי יאשיהו: "ועל הסבלים ומנצחים לכל עושה מלאכה לעבודה ועבודה ומהלוויים סופרים ושוטרים ושוערים" (שם לד, יג).

וכן אמרו חכמים: "בתחילה (כלומר, בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים, שנאמר: ושוטרים הלוויים לפניכם…" (יבמות פו, ב). וכן אמרו חכמים שהלוויים היו השוטרים שהתלוו לשופטים להעניש את החוטאים (ספרי דברים טו). וביאר רבי דוד פארדו, שתפקיד זה שייך ללוויים מצד ששורשם במידת הגבורה (ספרי דבי רב דברים א, טו), והם המשיכו בכך את תפקידם ממצרים, ומאז עצירת החוטאים והענשתם בחטא העגל (משך חכמה במדבר ט, ט-י; מלבי"ם שמות לב, כז).

אומנם משמע שכל שבט ושבט מינה שוטרים (דברים טז, יח), אך אפשר לומר שהכוונה לבני לוי שחיו בקרב אותו השבט. ויש מפרשים שבנוסף לשוטרים מבני השבט, היו גם הלוויים שוטרים, עם סמכויות שיפוטיות (באר שבע סוטה מב, א; עשה לך רב ג, מח).

שוטרים לוחמים

כתב רש"י: "ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא במדרשים אחרים), שכשמת אהרון, נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רש"י לבמדבר כו, יג).

עידוד הצבא והלוחמים

תפקיד נוסף נכבד ביותר היה לשבט לוי, לעודד את לוחמי ישראל. לשם כך, בנוסף לכהן הגדול שהיה אחראי על עבודת המקדש, משחו בשמן המשחה כהן נוסף, שנקרא "כהן משוח מלחמה". תפקידו היה לצאת עם הלוחמים, ולפני הקרב לומר להם: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תיחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ, ב-ד).

ומצווה הייתה על הכהנים לתקוע בחצוצרות כדי לעודד את הלוחמים לתפילה וגבורה, שנאמר: "ובני אהרון הכהנים יתקעו בחצוצרות… וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י, ח-ט).

שוטרי המלחמה

יחד עם דברי העידוד של כהן משוח מלחמה, במלחמת רשות היו השוטרים מדברים אל העם ופוטרים מהגיוס את רכי הלבב ואת נוטעי הכרמים, בוני הבתים והחתנים בשנתם הראשונה.

לאחר שכל פטורי הגיוס היו חוזרים לביתם והמלחמה התחילה, הציבו השוטרים מתוכם זקיפים גיבורים שיעזרו להקים את מי שנפל בקרב, ולשבור את רגליו של מי שיבקש לנוס מהמערכה, מפני שהוא עלול לסכן את כולם, "שתחילת נפילה – ניסה" (משנה סוטה ח, ו).

נושאי הארון והתפילות

הכהנים גם נשאו את ארון הקודש שהיה יוצא עם הלוחמים למלחמה, לקיים מה שנאמר: "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם" (סוטה מב, ב; יראים תלב; בנימין זאב קב, ועוד). וכן עשו במלחמת יהושע ביריחו ושאול בפלשתים. נחלקו תנאים וראשונים איזה ארון ייצא עם הלוחמים, ולא כאן המקום להאריך בזה.

במקביל ליציאת הלוחמים לקרב, הלוויים היו משוררים ומתפללים למען חלוצי הצבא הלוחמים, כפי שנאמר בימי יהושפט: "ויקומו הלוויים מן בני הקהתים ומן בני הקרחים להלל לה' אלוקי ישראל בקול גדול למעלה… ובעת החלו ברינה ותהילה, נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה ויינגפו" (דברי הימים ב' כ, יט-כב). ויש אומרים שמזמור "יענך ה' ביום צרה" שבתהילים (פרק כ') נכתב בשביל הלוויים שמתפללים על הלוחמים בקרב (מאירי סוטה מב, ב).

היעלה על הדעת שכיום יש ראשי ישיבות שלא מסכימים שיתפללו לשלום חיילינו?! ועוד בשם מורשת שבט לוי?! ואם יאמרו שהיום המצב הרוחני של המנהיגים והחיילים גרוע יותר, אז ראוי שיעיינו בתנ"ך ובדברי מלכי ישראל הרשעים, שכל הדינים הללו התקיימו גם בימיהם.

משמר מלך מלכי המלכים

הרי שתפקיד הלוויים והכהנים להיות חיל המשמר השומר על קדושת ישראל ולאומיותו. באומץ ובכוח הם היו צריכים למלא את כל תפקידי השיטור, ובכללם לעמוד כנגד פושעים ואלימים, כמו גם חיילים עריקים. לכן בשעת חירום יכלו להתגייס למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כך היה בימי השמד, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם – הכהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, והחשמונאים הכהנים הרימו את נס המרד ביוונים, כפי שנספר בימי החנוכה הבאים עלינו לטובה.

תפקידי שבט לוי לימינו

לסיכום: מי שרוצים למלא את תפקידי בני שבט לוי בימינו, עליהם לשרת את העם כולו, על ידי הוראת התורה, חינוך, שיטור, שירות ברבנות הצבאית ובחיל השלישות האחראי על תנאי השירות והפטורים מהצבא. לשם כך עליהם להרבות בלימוד התורה ולהיות נכונים להקדיש את חייהם למען עם ישראל, ואם תגיע שעת חירום – להתגייס למערכה להגנת ישראל וקודשיו מיד צר.
מתוך כך אשלח ברכה לאחייני ותלמידי הכהן, שהתגייס בשבוע שעבר לשירות קרבי ביותר וממושך. יהי רצון שיזכה יחד עם כל חבריו להגן על העם והארץ, ויזכו כולם להקים משפחות מפוארות, כדת משה וישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד