לעצור את העסקה הבאה

האיסור ההלכתי לפדות שבויים במחיר מופרז כדי למנוע תמריץ לחטיפות נוספות * מהר"ם מרוטנבורג החמיר על עצמו ואסר לפדותו משבי הקיסר * מה הדין כאשר נשקפת לשבויים סכנת נפשות * במצב של מלחמה מתמדת אין לשלם יותר משבוי תמורת שבוי * מותר להחליף שבויים בסיום המלחמה * גם לאחר ביצוע עסקת שליט, יש לפעול לבלימת העסקה הבאה * חל פיחות בנכונות היחיד להקריב למען הכלל * אחריות התקשורת להטיית לב הציבור לתמוך בעסקה * כישלון הפיקוד הבכיר בצה"ל ומערכת המשפט

כללי מצוות פדיון שבויים

אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, וקודמת מצווה זו בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה (ב"ב ח, ב). ולכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושו"ע יו"ד רנב, א).

אולם קבעו חז"ל הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מה, א): "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד שבויים משלנו, לאחר שיידעו שנהיה מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. אמנם בתלמוד מוזכר עוד נימוק אפשרי לתקנה זו, כדי שלא לדחוק את הציבור לתרום ממון רב מעבר לכוחותיו. אולם דעת רוב הראשונים, וביניהם הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם והטור, שהטעם העיקרי לתקנה הוא כדי שלא לעודד את השודדים לתפוס יהודים, וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנב, ד).

רבי מאיר מרוטנבורג

וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר (מהר"ם) מרוטנבורג (ד"א תתקע"ה – ה"א נ"ג; 1215-1293), גדול רבני אשכנז בדורו, שנתפס על ידי הקיסר הרשע רודולף, שקופתו היתה ריקה, וכדי למלאה כלא את רבי מאיר תוך תביעה לתשלום עצום עבור פדיונו. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף, משום שלפי ההלכה, כאשר מדובר בתלמיד חכם גדול שהדור זקוק לו, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם רבי מאיר הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין שאם ישלמו עבורו את הסכום הנדרש, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. כך שהה מהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו למען הכלל גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

דין אדם פרטי

אמנם לאדם פרטי מותר לשלם עבור עצמו גם סכום מופרז, מפני שלכל היותר הוא יסכן את עצמו, שהשודדים ינסו לתופשו שוב, וזו אחריותו האישית (שו"ע יו"ד רנב, ד). אבל את בני משפחתו כמו הוריו וילדיו אינו רשאי לפדות ביותר מכדי דמיהם. ולגבי אשתו נחלקו הפוסקים.

פדיון שבויים שנמצאים בסכנת נפשות

כאשר החוטפים מאיימים שיוציאו את השבוי להורג, יש מן הפוסקים שסוברים שהדין משתנה, ופיקוח נפש דוחה את התקנה שאין לשלם כופר מופרז. אולם לעומתם סוברים פוסקים רבים, וביניהם הרמב"ן, שגם במקרה של סכנת נפשות אסור לשלם תשלום מופרז, כדי שלא ליצור תמריץ לתפוס שבויים נוספים ולאיים על חייהם. שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד). כפי הנראה ההלכה תלויה במידת הסיכון, וכאשר יש סבירות גבוהה שההסכמה לשלם תשלום גבוה תגרום לתפישת שבויים נוספים ולסיכון נפשם, אסור להיכנע.

האיסור להחליף שבוי שלנו בכמה שבויים של האויב

עד כה עסקנו בחוטפים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אבל כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת, סכנת הנפשות חמורה יותר, שכן ברור שאם נכנע, הדבר יתפרש אצל האויבים כביטוי של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל 'הצלחה' כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורות ארגוני המחבלים. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך שגם אם ייתפסו, ישתחררו לבסוף מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו יחזרו בעצמם לפגוע ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אסור להיכנע ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה – אדם תמורת אדם.

כללי המלחמה

כאשר יש בידינו כוח, אזי הכלל הוא שבעת מלחמה אסור להיכנע לשום תכתיב של האויבים, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים למלחמה כדי להצילו. וכן למדנו בתורה על הכנעני מלך ערד שיצא למלחמה בישראל "וישב ממנו שבי" (במדבר כא, א), ואמרו חז"ל (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו הכנענים מישראל, וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד המלך, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימהם משא ומתן, אלא יצא למלחמה והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד יוצאים נגדם למלחמה, משום שאם ניכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להילחם בנו יותר (ערובין מה, א).

סיכום

גם כשאין בידינו יכולת להחזיר את השבוי בכוח, אסור להיכנע ולשלם עבורו יותר משבוי אחד שלהם. אגב, כך מקובל כמעט בכל מדינות העולם. וכלפי ארגוני טרור, היחס חמור בהרבה. לדוגמא, בארצות הברית ישנו חוק שאוסר על הממשל לשאת ולתת עם ארגוני טרור.

חילופי שבויים בסיום מלחמה

אמנם כאשר מדובר על סיום של מלחמה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת כל השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. והטעם, משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם ההחלטה אם לפתוח במלחמה חדשה תהיה מבוססת על שיקולים אחרים.

עם הפנים לעתיד

למרות שהעסקה המסוכנת כבר התבצעה, צריך להמשיך לעסוק בסוגיה זו, מפני שיש חשש סביר שהיא תעמוד שוב על הפרק. ולכן חשוב לחוקק כעת חוק שיגביל את סמכות הממשלה לנהל משא ומתן שבו מחליפים יותר מאשר אדם אחד עבור אדם אחד.

הכרסום המדאיג

האחריות לעיסקה המסוכנת היא בראש ובראשונה על הממשלה ועל העומד בראשה, שבמשך שנים עשה לעצמו שם עולמי כמומחה למלחמה בטרור, ובאופן מדאיג הפנה עורפו לכל מה שהטיף לו במשך שנים.

אולם הבעיה היא שגם רוב הציבור תמך בהסכם המופקר הזה. שני גורמים הובילו לכך:

האחד, פיחות חמור בערכי הכלל והנכונות של היחיד להקריב למענו. אם עמדות כאלה היו רווחות בעבר, המאבק של העם היהודי לעצמאותו לא היה מצליח.

הגורם השני, פיחות בהכרת זכותנו על ארץ ישראל. לא מקרה הוא שהעמדה שצריך לשחרר את השבוי בכל מחיר יצאה מחוגי השמאל. לדעתם, חזרתנו לארץ אבותינו בדבר ה' היא גזלה, ולכן מאבקם של המחבלים צודק במידה מסוימת, ולא כל כך נורא מבחינה מוסרית לשחררם לפני הזמן, וממילא הפתרון היחיד הוא נסיגה גדולה ככל האפשר.

אחריות התקשורת

לאנשי התקשורת חלק מרכזי בהטיית לב הציבור להסכם המשפיל הזה, אבל הבעיה שהם אינם נושאים בשום אחריות. כאשר יתגברו הפיגועים, הרי לא יאשימו אותם אלא את הממשלה. וכך הם מרשים לעצמם לנקוט עמדה חסרת אחריות, שתואמת את השקפת עולמם השמאלית. הם טענו שהחיילים לא ירצו להילחם אם לא ידעו שיעשו "הכל" כדי לפדותם אם יפלו בשבי, אולם בפועל מי שמכיר את החיילים הקרביים יודע שהם לא תמכו בהסכם המחפיר הזה. חייל שמוכן לחרף נפשו בקרב, אינו מסכים לכניעה.

למרות שהציבור מודע להטייתה השמאלית של התקשורת, הוא מושפע ממנה, מפני שהוא סבור שמדובר בהטיה קטנה, שהוא כצרכן תקשורת נבון מסוגל לאזן. אבל הציבור אינו יודע שמדובר בהטיה שמאלית חמורה, עד כדי כך שרבים מאנשי התקשורת מתקשים להגדיר את עצמם כיום כציונים ויהודים. רק כאשר צרכני התקשורת יהיו מודעים למלוא עוצמתה המזיקה, יוכלו העיתונאים לרחוץ בניקיון כפיהם ולטעון, ידינו לא שפכו את הדם הזה.

כישלונה של המערכת הצבאית

גם בקרב הפיקוד הבכיר בצבא התרחש תהליך מסוכן. במשך חמש שנים שום הצעה לא הועלתה לחילוצו של השבוי. אצל מפקדי צה"ל לפני שלושים שנה זה לא היה יכול לקרות.

הכרסום התחיל בהפניית חלק מהמאמץ הצה"לי כנגד ההתנחלויות ביש"ע, וגבר מאוד לקראת הנסיגה מעזה, כאשר במשך שלוש שנים עיקר עיסוקו של הצבא היה תכנון וחינוך לנסיגה וגירוש יהודים מחבל עזה, כאשר כל הקצונה הבכירה נבחרה לפי שיקול מרכזי אחד – תמיכה בנסיגה. כך קורה שהרמטכ"ל קורא לגלעד שליט גיבור. והאלוף אבי זמיר, בעודו במדים, לא התבייש לספר בראיון ('ישראל היום' 4,12,09) על הרושם העז שהותירה בו הצפייה בקלטת שליט בהיותו בשבי: "אין לי כל ספק שמבחינתי, זה היה אחד מהרגעים היותר מעצבים שהיו לי…" איש זה היה אחראי על שיבוץ כל החיילים, את חלקם שלח לחרף נפשם בחילות הקרביים, לא כולם ישובו לביתם בשלום, אבל הצפייה בשבוי ריגשה אותו יותר.

מערכת המשפט

מערכת המשפט, שמטיפה לנו השכם והערב שאנחנו מדינת חוק, מסכימה באופן עקבי להפרה החמורה ביותר של כללי המוסר, הצדק והחוק הפלילי, בנותנה אישור לשחרור מאות מחבלים שעברו על העבירות החמורות ביותר, ונשפטו לפי כללי החוק המחמירים למאסרי עולם רבים. בכל הזדמנות הם מרשים לעצמם להתערב בהחלטות הממשלה, לקבוע את כללי הפתיחה באש, את מיקום גדר הביטחון ותיחום היישובים וכו', אך לפתע הפעם נתקפו בענווה ונזכרו בטענה שאין לבית המשפט להתערב בנושאים כאלה שבסמכות הממשלה.

מי שהיה זקוק להוכחה, יכול עכשיו לדעת בוודאות שתפישתם השמאלית קודמת לחוק. אבל הם ימשיכו להטיף לנו על שלטון החוק ויתעללו בכל חייל שאולי ייפול לכאורה איזשהוא פגם בהתנהגותו כלפי האויב.

למען המתנחלים

אשרינו שיש לנו את המתנחלים בהר בגליל ובנגב, שמבססים את זכותנו על ארץ ישראל ואת אחיזתנו בה. ככל שרוח ההתנחלות תגבר, ינוסו הצללים.