כפייה דתית ומדינת הלכה

גם אם למפלגות הדתיות יהיה רוב בכנסת, לא ייקבעו חוקים שמחייבים קיום מצוות • פרט לנימוקים הפרקטיים שהכפייה חסרה תועלת, הבעיה בה עקרונית – היא שוללת את חופש האדם לבחור • החיוב לקיים את התורה בנוי על קבלת העם, ולכן במתן תורה ביקש הקב"ה את הסכמת בני ישראל • מכוח העם נתונה הסמכות לסנהדרין, וגם היא פועלת רק בשיקול דעת • מדינת הלכה לא תכפה מצוות על היחיד, אלא תחזק באופן דמוקרטי את הצביון היהודי במרחב הציבורי ותקדם את ערכי התורה

כאשר המפלגות הדתיות יזכו לרוב גדול, וירצו לנהל את המדינה על פי ההלכה, יהיה אסור לכפות שמירת שבת, חינוך דתי, אכילת מזון כשר וכדומה. לפיכך, אין להלך אימים על הציבור בשם המושג "מדינת הלכה", שכביכול מדינת ישראל תהפוך לבבואה של איראן המוסלמית

שאלה: כאשר בעזרת ה' יזכו אנשי המפלגות הדתיות לרוב, האם אמונתם הדתית תחייב אותם לכפות על כלל הציבור לשמור את המצוות, כגון לאסור על הכול לנסוע בשבת, לסגור את החנויות והמסעדות של מזון שאינו כשר, לאסור פרסום ספרים ומאמרים שיש בהם דעות כפרניות, לאסור קיום בתי ספר חילוניים ולכפות את ההורים לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי? ברשות הרב, חוששני שאם זו היא חובתן של המפלגות הדתיות, גם אני כאדם דתי לא אוכל להצביע להן.

תשובה: השאלה היא בעצם כיצד צריך לנהל מדינה על פי ההלכה – האם על המדינה לכוף את הציבור לשמור תורה ומצוות, או שמא מדינת הלכה צריכה לחזק את ערכי היהדות והתורה ולהדגיש את הצביון היהודי של מדינת ישראל במרחב הציבורי, ולא לעסוק בכפייה דתית ברשות היחיד, ואף לא ברכושו של היחיד במרחב הציבורי.

שנאת כפייה דתית

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אמר: "כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם?" כך הסביר בריאיון לאברהם נוה את תמיכתו ב'ליגה למניעת כפייה דתית' ('הארץ', י"ד אב תשל"ז, הובאו ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון עמ' קכב). והוסיף: "לצערי אחר כך התברר שיש ביניהם שונאי דת… אבל במובן זה (של התנגדות לכפייה דתית) הם באמת צדיקים, והייתה בינינו הבנה הדדית. ליד השולחן הזה ניתנו כמה עצות טובות לאנשי הליגה למניעת כפייה דתית".

סיבת ההתנגדות לכפייה

חשוב להבין את סיבת ההתנגדות לכפייה. אפשר לטעון שכפייה אינה טובה מסיבה תועלתית בלבד, שכן היא עלולה לגרום לתגובות נגד קשות. לדוגמה, אם ינסו לכפות אנשים שלא לנסוע בשבת, הם עלולים להתרגז, לשנוא את הדת, לעורר מהומות, לפגוע באזרחים דתיים ואולי אף להוביל להחלפת השלטון ולכפייה אנטי דתית. אבל כאשר יש כוח שלטוני מספיק כדי לאכוף את המצוות בלא חשש להתמרדות החילוניים, לפי אפשרות זו יש לכפותן. מנגד, אם הסיבה להתנגדות לכפייה היא עקרונית וערכית, אזי גם במקרה כזה אין להפעיל כפייה. אכן כך: הכפייה שנואה מפני שהיא פוגעת בחירותו של האדם לבחור. ה' ברא את האדם בצלם אלוקים, ובכך העניק לו בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, והכפייה מונעת זאת ממנו.

מדוע התורה מצווה על כפייה

השאלה עולה מאליה: הרי התורה מצווה על כפייה בהוראתה למנות שופטים ושוטרים שיענישו את העוברים על התורה במיתה או מלקות או קנסות. אומנם עונשי המיתה והמלקות היו נדירים ביותר, אולם יש בהם כפייה על היחיד.

תשובה: הסמכות לכפות מבוססת על בחירה חופשית של העם שמתחייב לקבל על עצמו את הברית. סמכות זו נבנית בכמה שלבים:
א) קבלת העם – הברית.
ב) הקמת מסגרת שלטון ממלכתית, שבשליחות העם מקדמת את בניית בית המקדש והקמת בית הדין הגדול שסמוך לו.
ג) בניית בית המקדש בפועל.
ד) הקמת הסנהדרין שתלויה בהסכמת חכמי ישראל.

רק לאחר מכן חכמי ישראל יחליטו האם, כיצד ועד כמה להפעיל את הסמכויות העקרוניות. חשוב להדגיש שאכן חכמי ישראל צריכים להחליט האם להפעיל את סמכותם; וכפי שלמדנו, שבשלהי ימי בית המקדש השני, כאשר רבו הרוצחים, החליטה הסנהדרין להפקיע מעצמה את הסמכות להענישם במיתה על ידי מעבר למקום אחר (עבודה זרה ח, א).

מדינת הלכה

כלומר, כאשר המפלגות הדתיות יזכו לרוב גדול וירצו לנהל את המדינה על פי ההלכה, יהיה אסור לכפות שמירת שבת, חינוך דתי, אכילת מזון כשר והימנעות מפרסום דברי כפירה וכדומה. לפיכך, אין להלך אימים על הציבור בשם המושג "מדינת הלכה", שכביכול כאשר ירצו לנהוג לפי ההלכה ומדינת ישראל תהפוך לבבואה של איראן המוסלמית, שבה תולים חוטאים במשכב זכר ומחייבים נשים ללכת בביגוד דתי.

אומנם במדינת הלכה יודגש הצביון היהודי במרחב הציבורי, ובכלל זה: חיזוק ערכים יהודיים שיעודדו לימוד תורה בקרב אנשים עובדים; העצמת ערכי החסד והעזרה לזולת, תוך דגש על עזרה לחלש ולנזקק; יצירת אומנות, ספרות ושאר ענפי התרבות בהשראת מקורות יהודיים; קריאה לעליית יהודים לארץ וחיזוק הזהות היהודית בארץ ובתפוצות; העצמת ערכי המדע והעבודה כמסורת ישראל; סיוע רפואי, מדעי וחקלאי לעמי העולם שנמצאים במצוקה, ופיתוח קשרי ידידות עם המדינות והחברות המבקשות את קרבת ישראל.

קביעת המינון של הערכים הללו תיעשה כפי המקובל במסגרות דמוקרטיות, שבהן ההחלטות מתקבלות על ידי הרוב תוך התחשבות במיעוט ותוך קיום דיון מתמיד על הגבולות שבין זכות הרוב לזכות היחיד במרחב הציבורי.

הברית

נחזור ליסודות. התשתית לבניית הסמכות המשפטית והמוסרית במרחב הציבורי והפרטי נשענת על מרכזיות מושג הברית.

לפני מתן תורה הטיל ה' על משה רבנו שליחות, להציע לישראל לקבל את התורה, שנאמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל… אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש… ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר ציווהו ה'. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ג-ח). וכן נאמר לאחר מכן: "ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה… ויכתוב משה את כל דברי ה'… וייקח ספר הברית ויקרא באוזני העם. ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שם כד, ג-ז).

לכאורה קשה: הרי ה' הוא ריבונו של עולם, ובתור ריבון יכול היה לצוות ולכפות על ישראל לקיים את כל מצוותיו, ומדוע ביקש את הסכמתם? אלא שתכלית בריאת האדם בצלם אלוקים, שיבחר מרצונו להתקשר לאלוקים ולקיים את מצוותיו. לא זו בלבד אלא שחכמים (ספרי שמג) אף העצימו את ערך הבחירה החופשית של ישראל, בכך שסיפרו כיצד הציע ה' לכל העמים לקבל את התורה, אלא שהם שקלו וסירבו, וישראל בחרו לקבל את התורה ואמרו "נעשה ונשמע". בבחירתם גילו ישראל את סגולתם, שהם אכן עם ה', ובכך כרתו ברית עם ה'. בחירה זו התעלתה מהחלטה אנושית רגילה, שצפויה להשתנות עם שינויי הזמנים, להחלטה בעלת משקל לדורות.

הקבלות החוזרות של הברית

לא זו בלבד, אלא שקבלת הברית בהר סיני לא הספיקה, הואיל והייתה על המצוות שהתקבלו עד אז (רש"י לשמות כד, ז, על פי חכמים), והיה צריך לחזור בערבות מואב לקיים את הברית על כל התורה. ואף לאחר הכניסה לארץ נצטווינו לחזור לקיים את הברית במעמד שבין הר גריזים להר עיבל (דברים יא, כט-לב; כז, א-כו; סוטה לז, א). וכן עשו ישראל בהנהגת יהושע בן נון (יהושע ח, ל-לה, וכן בפרק כד).

ברית זו הוצרכה חיזוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, לפיכך, כשחזרו לארץ מגלות בבל, חזרו וקיבלו את הברית (נחמיה פרקים ט-י; עי' רמב"ן שבת פח, א), ועל ידי כך חידשו את סמכות בתי הדין וחיוב המצוות התלויות בארץ (ירושלמי שביעית ו, א; בבלי ערכין לב, ב; פניני הלכה כשרות יב, ו).

הברית צריכה לכלול את כולם

הברית אינה יכולה להישען על הסכמת הנכבדים או החכמים או הקדושים, אלא היא צריכה את הסכמת כל המעמדות והחוגים. שנאמר: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעוברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום. למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים כט, י-יב).

וכן במעמד הר סיני, ישראל קיבלו את התורה כאיש אחד בלב אחד, שנאמר: "וייחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י על פי מכילתא שם, ויקרא רבה ט, ט, ועוד). וכן נאמר: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ח).

מסתבר שיחידים שמתנגדים לברית אינם פוגעים בקבלת העם, וכל זמן שכל הקבוצות מסכימות, הרי זה נחשב שהעם כולו כאיש אחד קיבל את הברית, והיחידים שלא קיבלו אותה בטלים.

הסמכות לבית הדין הגדול

הברית מתקיימת על ידי העם כולו, אולם הסמכות לשפוט ולקבוע את גבולות האכיפה אינה נתונה לציבור הרחב, שעלול להיות מוסת על ידי מנהיגים פופוליסטים. אלא הסמכות נתונה לבית הדין הגדול, שאינו תלוי במלכות או בכהונה או ברוב מזדמן. חברי בית הדין צריכים להיבחר מתוך לומדי התורה וחכמי ישראל כמצטיינים בחוכמתם ובמידותיהם הטובות, והם צריכים להיות סמוכים על ידי רבותיהם חברי בית הדין.

על שאלת החזרת הסמיכה ישנם דיונים שונים. בכל אופן, בלא קבלת הברית, הקמת המקדש ובית הדין הגדול, ודיון והחלטה של בית הדין הגדול על מידת האכיפה, אין לדבר על כפייה דתית, אלא כל ההחלטות הנוגעות למרחב הציבורי צריכות להתקבל בהסכמה בתוך המסגרת הדמוקרטית המקובלת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד