שש שעות תורה בשבת

הפתרון למתח שבין התמסרות לתורה ובין השתלבות בחיי המעשה הוא זמן משמעותי של לימוד תורה בשבת, לפחות שש שעות • יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת, מכיוון שלימוד התורה חיוני לבניית חיים יהודיים ולתיקון העולם • עונג השבת האמיתי הוא שילוב של סעודות ולימוד תורה, גוף ונשמה • לימוד תורה בשבת הוא הוראת חכמים לכל יהודי – ובפרט בארץ ישראל • עלעול בעלונים או בספרי פרפראות אינו לימוד משמעותי, אך שיחה רצינית בשולחן השבת היא חלק מהלימוד

יסוד החינוך בלימוד התורה בשבת

בלא לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל', או שייצא לחיי המעשה אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת

עם תחילת ימי השגרה של שנת תש"פ הבאה עלינו לטובה, עלינו לחזור ליסודות. השאלה הגדולה שניצבת לפנינו היא כיצד שומרי התורה המצוות יצליחו לרומם את חייהם, ולשמש דוגמה ומופת לכל עם ישראל, עד שכל רואיהם ירצו להידבק בתורה ובמצוות, ומתוך כך יוכל עם ישראל כולו לשמש דוגמה לכל העמים, לתיקון עולם במלכות ש-די, כפי התפקיד שהועיד לנו ה' אלוקינו.

כמדומה שלימוד התורה בשבת הוא המפתח לכול, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח, ב).

התורה בחייהם של אנשי המעשה

בלא לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל' כפי שנוהגים רבים מבני הציבור החרדי, או שייצא לחיי המעשה בעבודות השונות ואפילו יעסוק בלימודי המדעים השונים, אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. אומנם ישנם צדיקים שמצליחים ליצור שילובים שונים שמחברים בין הקודש לחול, אבל ככלל, הקרע ברור ומכאיב, ורבים נאלצים להכריע בין שתי האפשרויות, שאף אחת מהן לא מתאימה להם באופן מושלם, ובאף אחת מהן אין בשורה לתיקון עולם.

לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת.

מקום התורה בחייו של היהודי

בלא עיסוק רצוף בלימוד התורה אי אפשר לקיים חיים יהודיים ראויים. כבר אמרו חכמים על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. שני צדדים לכך: האחד, שהיא מתקיימת על ידי הכישרון הנעלה ביותר של האדם – השכל. והשני, מפני שלימוד התורה מביא את האדם לקיום שלם של המצוות, וכפי שאמרו חכמים: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב).

על כן צריך לקבוע בכל יום עיתים לתורה, שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), וצריך כל אדם ללמוד פרק ביום ופרק בלילה (מנחות צט, ב). אומנם לימוד זה מועיל רק כדי לשמור על הקשר הקבוע לתורה, ואין בכוחו לרומם את היהודי לרמה נאותה בידיעת התורה כדי להאיר את החיים ולתקן את העולם.

לימוד קבוע בשבת אמור לפתור את הבעיה.

עונג שבת – כיצד?

אמרו חכמים: "כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות" (שבת קיח, ב). עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות ליבו". עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מיצרים". עוד אמרו שהמענג את השבת זוכה לעשירות (שם קיט, א).

משמע מדברי חכמים שלא קל לענג את השבת, ולכן מי שמצליח בכך זוכה לכל הברכות העצומות הללו. ולכאורה מה קשה בזה, הרי כל מה שנדרש הוא להכין מאכלים טעימים ולאכול אותם בשלושת הסעודות?

אלא שבאמת מדובר במצווה עדינה ועמוקה מאוד, שדורשת שילוב של נשמה וגוף יחד. כפי שאמרו חכמים שצריך לחלק את השבת, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). שני חצאים אלו צריכים להשלים זה את זה, שיהיו הסעודות מקושרות ללימוד, והלימוד מקושר לסעודות, והכול בתענוג.

מעין עולם הבא

עניינה המיוחד של השבת שהיא מעין עולם הבא, שעל ידה נמשכות קדושה, אורה וברכה מעולם הבא אל העולם הזה. ככל שנזכה לאור השבת, כך נזכה להמשיך אל תוך עולמנו את האור הגדול של עולם הבא.

ומהו עולם הבא? לא עולם הנשמות, הכלול מגן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים, שאליו עולה הנשמה לאחר פטירת האדם, אלא השלב שלאחר מכן, שיגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים – שישובו נשמות הצדיקים להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף.

כעין זה השבת מחברת את הנשמה ואת הגוף באופן המתוקן. אלא שאם האדם אוכל ושותה ונח בלא להקדיש את חציה של השבת ללימוד התורה, הרי שהנשמה חסרה ואין הוא זוכה לענג את השבת באמת.

כשנזכה לשמור את שבת כראוי, בעונג הנשמה והגוף כאחד, נגלה לעצמנו ולעולם כולו את החיים הטובים ביותר. אז נוכל לומר באמת לכולם: "טעמו וראו כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו" (תהילים לד, ט).

ייעודה של השבת – לימוד תורה

אמרו חכמים: "כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך'" (תנא דבי אליהו רבה, פרק א').

התנאי למעלת ארץ ישראל

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שכן אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עליי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור אורח חיים, סימן רצ). רבים מהפוסקים הביאו מדרש זה להלכה, ללמדנו שאכן צריך להקדיש את השבת ללימוד התורה (משנה ברורה רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה יש כאן, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו ב'כולל' של משה רבנו ושבעים הזקנים. כך שום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות, בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה. אלא שהתורה מתגלה בשלמות רק כשהיא מקדשת את כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים על כל גווניהם, ואת זאת אפשר לעשות רק בארץ ישראל, ארץ שהגשמיות שלה מסוגלת לגלות את ערכי הקודש.

הבעיה היא שכאשר נכנסים לארץ, ומתחילים ליהנות מחלבה ודבשה, עלולים לשכוח את העניין האלוקי, כפי שהזהירה התורה: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח, יב-יד, וכן בדברים ו, י-יג).

הפתרון היחיד יכול להיות על ידי לימוד התורה. אולם השאלה הגדולה היא: איך אפשר ללמוד תורה ברצינות כאשר צריכים לעסוק ביישובו של עולם? השיב הקב"ה שילמדו תורה בשבת, ועל ידי כך חיי המעשה שלהם יהיו מוארים ומודרכים על ידי התורה, ומתוך כך נזכה להבין את התורה בשלמות.

יסוד הבעיות נובע מביטול תורה בשבת

יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת. כיצד נרצה שיצליח אדם לרומם את חייו לערכי הנצח, כאשר הוא אינו מצליח להקדיש מספר שעות ניכר ללימוד התורה? כאשר הוא אינו מצליח לספוג מהימים הקדושים הארה לנשמתו?

כמובן שאין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או בספרי פרפראות, אלא בלימוד רציני של יסודות התורה, שבת אחר שבת, עד שזוכים להקיף את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה, לחזור עליהם פעמים רבות ולהתעמק בהם. אומנם שיחות חינוכיות תורניות רציניות שמשוחחים עם הילדים ליד שולחן השבת, בוודאי יכולות להיחשב כזמן לימוד.

שש שעות

אומנם חכמים לא קבעו כמה שעות צריך ללמוד בשבת, אבל בוודאי התכוונו שנשקיע בכך זמן משמעותי, לכל הפחות שש שעות. שכן מסתבר שעל ארבע שעות לימוד לא היו אומרים "שיהיה יום השבת כולו תורה".

וכן ברור שאי אפשר לומר שבארבע או חמש שעות אדם נחשב כמי שהקדיש את חציו של היום לבית המדרש (פסחים סח, ב). שכך כתבו להלכה רבים מהפוסקים שצריך להקדיש את מחצית היום ללימוד התורה, ומהם: אור זרוע (ח"ב פט), סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג), רבנו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג) ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד). אבל אם מקדישים שש שעות ללימוד תורה, ויחד עם שעות התפילה מגיעים לכתשע שעות, אפשר לומר שחצי מהשעות שהאדם ער מוקדשות לה' ולבית המדרש.

מדוע בעבר לא נקבו במספר שעות

כמדומה שבעבר, הפיתוי להתבטל בשבת מתורה היה קטן בהרבה. ראשית, כיום יש לאדם חומרי קריאה מרובים, כעיתונים וספרי חול, שלא היו בעבר, במיוחד לפני המצאת הדפוס. שנית, הסעודות היו קצרות בהרבה, מפני שלא היה לאנשים כל כך הרבה כסף לקנות מנות רבות. שלישית, מכיוון שאוכלים כיום הרבה מאוד, נעשים עייפים יותר, וצריך להקדיש יותר שעות לשינה. רביעית, בדורות האחרונים נוצרה תרבות שבה רבים מקדישים את השבת למפגשי חברים ושיחות רעים, דבר שכפי הנראה היה רווח פחות בעבר.

הפיתוי העיקרי שאיתו התמודדו חכמים היה שאנשים העדיפו לקרוא דברי חוכמה שבספרי הכתובים, משלי וכדומה, במקום לבוא לבית המדרש לשמוע דברי הלכה, ולכן גזרו שלא לקרוא בכתובים בזמן שהיה מוקדש ללימוד בבית המדרש – "מפני ביטול בית המדרש" (שבת קטו, א), וכן נפסק ברמב"ם (שבת כג, יט). כיום שנתבטל זמן בית המדרש הקבוע, התבטל האיסור לקרוא באותו זמן בכתובים (ר"ן בשם רז"ה, ב"י שז, יז).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הילודה בונה את המדינה

קדושתו של יום העצמאות – מכוח קיום מצוות יישוב הארץ, קידוש השם והישועה מהאויבים • מי שאינו מודה שהמדינה הצילה את העם היהודי מחילון והתבוללות – כופר בטובה כלפי ה' וכלפי הציונות • ראוי לסייר ביום העצמאות ביישובים החדשים, וראוי עוד יותר להקדיש את היום ללימוד בענייני העם, הארץ והגאולה • ירושת הארץ תלויה בקיום מצוות פרו ורבו • בני ישראל בימי יהושע התקשו לנחול את הארץ בגלל מיעוט כמותי • גם היום, אם נתחזק בפרייה ורבייה מצב המדינה ישתפר לאין ערוך

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בעת הקמת התנועה הציונית מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון נפש. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו היה לאין ערוך טוב יותר. ועדיין העתיד בידינו

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות:

הקדושה הראשונה – קדושת מצוות יישוב הארץ. בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל (רמב"ן, בית יוסף וב"ח אורח חיים תקסא, מגן אברהם א, משנה ברורה ב).

הקדושה השנייה – קידוש השם לעיני העמים, על ידי התקיימות דברי הנביאים שהתנבאו על קיבוץ העם לארצו, כפי שנאמר: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), וכן בעוד פסוקים רבים. ואמרו חכמים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). וכפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)" (סנהדרין צח, א).

הקדושה השלישית – קדושת הצלת ישראל מיד צורריהם, שביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

הצלה רוחנית

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה. למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם, בפועל בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, העיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. לכן בכל קהילות הגולה אחוז המתבוללים והחילוניים גדול לאין ערוך מאשר בארץ. מי שאינו רואה זאת, ומטיח דברים נגד מדינת ישראל, כופר בטובה. כופר בטובה שהיטיב ה' לנו, וכפוי טובה כלפי פעילי התנועה הציונית לדורותיהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

המצווה לקבוע יום טוב על תשועה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית תשועה לישראל, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. שכך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יורה דעה סוף סימן רלג, ואורח חיים רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

וכך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ, ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. וכך הייתה דעת רוב הרבנים בארץ, וכפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. וביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא נתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

כך נהגו ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו ביום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם, שהיו קטנים בהרבה מהקמת מדינת ישראל. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט" ו"פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (ראו מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, וא"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי חלק ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר – מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

וכפי שאמרו חז"ל שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" (פסחים קיז, א). ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י, ו; שמות רבה כג, יב; מגילה יד, א).

וכתב הגאון רבי משולם ראטה, שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך – אין על מה לסמוך, ובכפירתו בטובתו של הקב"ה הוא מרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

לימוד תורה ביום העצמאות

כמו בכל הימים הטובים שנקבעו לישראל, מצווה לקבוע לימוד תורה ביום העצמאות. שתי סיבות עיקריות לכך. ראשית, בימים שמתגלה בהם קדושה יש לתת ביטוי לקדושה זו על ידי לימוד התורה, שהיא המצווה הנעלה והמרוממת והמשמחת ביותר. וזהו שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שנית, לכל יום יש אופי משלו, ומצווה ללמוד תורה מענייני היום. וכפי שאמרו חכמים שמשה תיקן להם לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחגיגת יום העצמאות

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת הודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

  1. המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.
  2. המדרגה השנייה היא של אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמו מפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.
  3. המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך על היישובים שממשיכים לגדול ברכת "מציב גבול אלמנה".
  4. המדרגה העליונה היא מדרגתם של מי שמרבים בלימוד תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, למצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ ולענייני כלל ישראל והגאולה. ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה שיש בה הודאה ושמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

יישוב הארץ ומצוות פרו ורבו

אחד הנושאים החשובים שראוי לעסוק בהם ביום העצמאות הוא מצוות פרו ורבו, שעל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה, כפי שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד).

כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, ההדרכה האלוקית הייתה שינחלו את עבר הירדן המערבי בלבד, למרות שגם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ולמרות שכבר כבשוהו, כמבואר בפרשת מסעי. זאת משום שדור המדבר מאס בארץ ישראל והתרשל במצוות פרייה ורבייה, ולכן במשך ארבעים שנות נדודי המדבר לא המשיך לפרות ולרבות כפי שהתרבה במצרים. כך נוצר מצב שלא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי (ראו רמב"ן במדבר כא, כא).

מכיוון שלא היו לישראל מספיק אנשים לנחול את הארץ (שמות כג, כט-לא), נותרו בה אויבים, והם צררו אותנו והיו לשיכים בעינינו ולצנינים בצידנו (במדבר לג, נה).

מצב המדינה תלוי בילודה

לפני כ-120 שנה, בעת הקמת התנועה הציונית, מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל, כולל מצרים, ערב הסעודית ותימן, היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו כיום היה לאין ערוך טוב יותר. אולם לא זכינו, ובינתיים הוכינו בשואה הנאצית, בשמד הקומוניסטי ובהתבוללות, וכיום מספר היהודים המוכרים בכל העולם מתקרב ל-14 מיליון, כאשר הערבים שסביבנו מונים יותר מ-200 מיליון.

ועדיין העתיד בידינו. אם נזכה להתחזק במצווה זו, ונזכה להעניק חינוך טוב לילדינו, במשך כמה דורות נוכל להשלים את מה שנחסר. אקווה בעזרת ה' להרחיב על כך בטור הבא (אם יש מבין הקוראים היסטוריוגרף, שיוכל לעזור במתן נתונים מדויקים על מספר היהודים והערבים אז והיום – אודה).

הברכה הצבאית והכללית של ישיבות ההסדר

מדוע חיילי ההסדר לא משרתים שלוש שנים? • השפעתו הברוכה של לימוד התורה ביושר בישיבות הציוניות • אחוז גבוה מאוד של מתגייסים לקרבי מבין תלמידי ההסדר • בוגרי ההסדר נשארים בארץ, משרתים במילואים ותורמים למדינה ולחברה בתחומים חשובים • קיצוץ במספר התלמידים ובתקופת הלימוד לא יביא שום ברכה • הנזק המיוחד שגורמים מבקרים דתיים כמו אלעזר שטרן • מסלול ההסדר פתוח בפני כל אחד ולכן אין כאן אפליה • מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

ישיבות ההסדר

בשנים האחרונות אישים שונים מבקרים ותוקפים את ישיבות ההסדר על מסלול השירות הצבאי המקוצר. המבקרים אמנם מודים שחיילי ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, אלא שלטענתם דווקא בגלל זה גוברת התביעה מדוע שלא יתרמו שלוש שנים כמו אחיהם החילוניים. נחזור לראשונות.

ערך לימוד התורה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספה של אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה

קיומו של עם ישראל תלוי בקשר שלו לתורה. כששמר את התורה – שגשג, כשזנח את התורה – נפל לפני אויביו וגלה מארצו. גם בגלות הארוכה שרד בזכות לימוד התורה.

ככל שהלימוד ישר יותר, כך הוא משפיע יותר לטובה. חלק מהצרות נבעו מלימוד שאינו מכוון כראוי, כמו למשל כשלומדים בלא ברכה תחילה (נדרים פא, א), כלומר בלי אמונה בנותן התורה, או בלי הכרה בסגולת עם ישראל ובתפקידו המיוחד, כפי שאנו אומרים בברכה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

בישיבות הציוניות לומדים תורה ביושר, ולכן לימוד התורה הזה משפיע ברכה על כל תחומי החיים הלאומיים. איכות החיילים היא אחת הדוגמאות לכך.

אחוז הקרביים

אחוז החיילים הקרביים מקרב בני ישיבות ההסדר הוא גבוה במיוחד, כ 85 אחוזים. אין עוד קבוצה שאחוז הקרביים שבקרבה כה גבוה. הנתון הזה מדהים עוד יותר כאשר בוחנים את הנתונים הבסיסיים של תלמידי הישיבות. לא מדובר בבחורים בעלי נתונים קרביים במיוחד. רבים מהבחורים הדתיים שמבחינה נפשית וגופנית מתאימים לשירות קרבי, הולכים כיום לשירות של שלוש שנים ביחידות המובחרות. הבחורים שהולכים לישיבות ההסדר הם בחורים רגילים, עם רצון ללמוד תורה. בחברות אחרות, רבים מהם נחשבים 'חנונים', בעלי כושר גופני בינוני, מרכיבי משקפיים, שמעדיפים להשתמט משירות קרבי. אולם במסגרת ההסדר הם מתגייסים ליחידות הקרביות. למרות נתוני הפתיחה הפחות טובים לכאורה, מחלקות ההסדר הן בדרך כלל המצטיינות בגדודים, וברוב התחרויות הן זוכות במקום הראשון, הן בכושר הגופני והן במקצוענות. עשרה אחוזים מחיילי ההסדר ממשיכים לפיקוד ולקצונה.

השפעתו הברוכה של הלימוד

השפעתו הברוכה של הלימוד נמשכת גם אחר כך. מקרב בוגרי ישיבות ההסדר צומחים רבנים, מחנכים, חוקרים, פעילים חברתיים, אנשי עמל ועסקים שמפתחים את הכלכלה הישראלית.

רבים מהם משתכרים מעל לממוצע, והם נשארים בארץ ומשלמים מיסים. רבים מהם זוכים להקים משפחות גדולות, יותר מאשר הוריהם, ועל ידם עם ישראל הולך ומשתקם מקללת הגלות.

כשמדברים על 'בריחת מוחות' של אקדמאים לחו"ל, ידוע שאין מדובר בבוגרי ישיבות ההסדר. הם נשארים בארץ. פרופ' משה קווה, לשעבר נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ציין בפניי שבבחורים הללו כדאי להשקיע יותר מכול, מפני שהם יחזירו את מלוא ההשקעה.

רבים מבוגרי הישיבות מיישבים את יהודה ושומרון, מגשימים את חזון הנביאים ומנסים להציל את העם היושב בציון, עם שרידי חרב, מהסכנה האיומה שבנסיגה מחבלי מולדתנו הישנה-חדשה.

רובם הגדול ממשיך לשרת עשרות שנים במילואים ביחידות הקרביות, וזאת כאשר מתוך כלל האוכלוסייה רק עשרה אחוזים משרתים במילואים.

רבים מהמחנכים בבתי הספר, הר"מים בישיבות התיכוניות והגבוהות, רבני בתי הכנסת, היישובים והשכונות – הם בוגרי ישיבות ההסדר. הם נושאים על גבם בעבודה יומיומית את עבודת החינוך. בזכותם החינוך הדתי מתקדם ועולה, ומצמיח דורות של תלמידים נאמנים לתורתם, לעמם ולארצם.

ההשפעה הברוכה על צה"ל

בעשרות השנים הראשונות למדינה הציבור הדתי היה מורכב מיהודים טובים שדבקו בתורה בתנאים קשים, אבל לצערנו הם לא היו בני תורה. השפעתם הטובה הייתה מועטת. הם גידלו נוער שהתבייש לחבוש כיפה, ורבים מילדיהם עזבו את הדת. הם לא בלטו בצבא, ובודדים הגיעו ליחידות המובחרות.

לימוד התורה בישיבות הוא הסיבה העיקרית להעלאת רמת השירות הצבאי בקרב הציבור הדתי. מהיכלי ישיבות מרכז הרב ובית אל יצאו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין והקימו את המכינה בעלי. וכך כל שאר המכינות קיבלו את השראתן מהרוח הגדולה שנשבה בהיכלי הישיבות שלמדו בהן תורה בישרות – תורת ארץ ישראל. גם הבחורים הדתיים ששירתו בצבא בלי ללמוד תחילה במכינות, קיבלו דחיפה והשראה מחבריהם שלמדו בישיבות.

עד אז רוב בחורי הישיבות היו חרדים, לומדי תורת חוץ לארץ, שלא העריכו את צבא ישראל, ולכן הדתיים ששירתו בצבא הלכו בקומה שפופה. אולם ככל שהישיבות הציוניות התעצמו, קומתם של המשרתים הזדקפה. הם ידעו שבישיבות הקדושות הציוניות מעריכים אותם מאוד, ומלווים את שירותם באהבה ובתפילה. תרומתם של החיילים הדתיים הלכה וגברה, עד שהם נעשו מובילים בכל היחידות הקרביות.

טענת עמי הארץ

כל מי שמתבונן בברכה העצומה שצמחה מישיבות ההסדר מבין כי ככל שירבו תלמידיהן, כך ייטב למדינת ישראל ולצה"ל. ועדיין יש עמי הארץ שמתעקשים לפגוע בישיבות ההסדר ולצמצמם את מספר התלמידים או את חודשי הלימוד.

הם לא מבינים שלימוד תורת ארץ ישראל בישיבות הציוניות הקדושות, הגבוהות וההסדר, הוא הסיבה היחידה לכל השגשוג הנפלא הזה. מי שחושב שבקיצור לימוד התורה ירוויח יותר חודשים של שירות קרבי, דומה לטיפש ששחט את התרנגולת שהטילה ביצי זהב.

אותם עמי הארץ גם אינם מבינים שהקושי לשמור על אורח חיים דתי בצבא, גרם לרבים שלא להתגייס ולעבור לציבור החרדי. בזכות בני הישיבות האופי היהודי של הצבא התחזק, תחילה במחלקות ההסדר ומשם התפשטה השפעתו לכלל צה"ל.

הפגיעה בכבודן של ישיבות ההסדר

הביקורת מבני הציבור הדתי היא הפוגעת ביותר, והיא שמלבה גם את ההתקפות של בני הציבור החילוני על ישיבות ההסדר. מי שלמעשה הוביל את הפגיעה הזו יותר מכול הוא ח"כ אלעזר שטרן. אני מאמין שכוונתו טובה, אבל בפועל לא היה אדם שהוציא את דיבת ישיבות ההסדר והציבור הדתי יותר ממנו. הוא התחיל בזה בהיותו ראש אכ"א וממשיך בזה עכשיו.

החילוני הפשוט מעריך מאוד את בני ישיבות ההסדר, אבל לאחר שאדם דתי בעל מעמד צבאי בכיר כמותו מבקר בחריפות את שירותם הקצר – קשה לצפות מאדם חילוני שיבין יותר ממנו את ערך לימוד התורה. ואף על פי כן רבים מהם מבינים, ויעיד על כך האלוף במילואים יפתח רון-טל.

טענת השוויון

ועדיין יש שואלים, האין כאן הפליה לטובה של בני ישיבות ההסדר שמשרתים רק שישה עשר חודשים, לעומת שאר החיילים שמשרתים שלושים ושניים חודשים?

התשובה היא שאין שום אפליה, מפני שכל בחור שמעוניין ללמוד בישיבת הסדר מוזמן לעשות זאת. הוא צריך לשם כך להתחייב לשירות של חמש שנים, מתוכן שישה עשר חודשים בצבא ושאר הזמן בישיבה. מי שמוכן להקריב עוד שנתיים מחייו לשם כך – ברוך הבא.

לאחרונה התארחו אצלנו בסעודת שבת שלושה חיילים, שניים בשירות רגיל ומפקדם תלמיד ישיבת הסדר. שאלתי את שני החיילים, האם היו מעדיפים להמשיך במסלול ההסדר ולסיים אותו שנתיים מאוחר יותר. שניהם העדיפו לסיים כעבור שלוש שנים ולהשתחרר מכל חובה.

תשאלו גם אתם חיילים מה הם מעדיפים, שירות של שלוש שנים או חמש שנים שרובן בישיבה, ותבינו מיד שאין כאן שום קיפוח. הרי הר"מים בישיבות התיכוניות מנסים לשכנע את התלמידים ללכת לישיבות הסדר, ורבים אינם משתכנעים, כי למרות הבנתם את ערך הלימוד – המשימה הזאת קשה להם.

הלוואי שכולם היו משרתים בהסדר

הלוואי שכל חיילי צה"ל הקרביים היו משרתים במסגרת ההסדר. מצבנו הביטחוני היה משתפר בעקבות זאת. לימוד התורה הישר מעצב את כל מערכת הערכים, ועושה את החיילים לטובים יותר בכל הבחינות – אמינות, אחריות, מקצועיות, ומעל לכול מוטיבציה גבוהה.

אם רוב החיילים היו באים לשירות הצבא מתוך ישיבות ההסדר, עם מטען ערכי כזה, היה ניתן לייעל את השירות הצבא, לקצר את משכו ולהשיג תוצאות יותר טובות. אגב, דגם השירות של ההסדר הוא היחיד שיכול לגרום לגיוס אמיתי של בני הציבור החרדי.

המדיניות הראויה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספת אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה. התיקון מתחיל בנאמנות הפנימית לרעיונות ולערכים, וביכולת להתמיד בהם גם בזמנים קשים.

אל מול ההתקפות צריך לומר, שגם לנו יש טענות והצעות לשינוי: כמו למשל ביטול גיוס החובה לנשים – שנזקו הלאומי, הכלכלי והמוסרי עולה על תועלתו. כמו כן יש לחקור היטב מדוע אחוז המשתמטים והיורדים מקרב החילוניים גבוה מדי. האם לא הגיע הזמן שיכניסו לבתי הספר קצת יותר חינוך יהודי וציוני מקורי? האם לא הגיע הזמן להעצים את ערכי המשפחה והצניעות? אם שוויון, אז מדוע רק בתחום הצר של משך השירות הסדיר? מדוע לא לתבוע אחוז דומה של מתגייסים לחילות הקרביים מקרב כל הקבוצות והמגזרים? ומדוע לא לתבוע אחוז דומה של משרתי מילואים? מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

תנועת 'יש עתיד' קמה מתוך טענה שלא ניתן לסחוט עוד את מעמד הביניים, שנושא בעיקר עול קיום המדינה. הציבור הדתי-לאומי הוא אם כן התמצית שבתמצית של נושאי העול. יותר מכולם הוא מתגייס לצבא בהמוניו בסדיר ובמילואים, שומר על מורשת לימוד התורה וקיום המצוות, מקים משפחות גדולות, משלם מיסים מעל לממוצע, מרבה להתנדב, מעודד עלייה, מונע ירידה ומיישב את הארץ, ומוסר את נפשו על הגנת העם והארץ יותר מכול, ויעידו על כך הקדושים שגופם טמון בבתי הקברות. יש גבול כמה עוד אפשר לסחוט ממנו. כל התרומה הזו בזכות החינוך ולימוד התורה המשמעותי בישיבות ההסדר.