הידור בכשרות – על חשבון המארח?

מי שנוהג להדר בכשרות מהדרין, ומתארח אצל אדם ששומר כשרות רגילה – עליו לאכול ממה שמגיש לו המארח • רק במנהגים ידועים ונחרצים, מחמירים גם כשמתארחים • ציווי התורה הוא שישראל יסמכו זה על זה, ולכן כל עוד אדם אינו ידוע כמזלזל בהלכה, אין לפקפק אצלו בכשרות • מי שנמנעים מלאכול אצל אנשים ששומרים כשרות כהלכה – זורעים פירוד ופוגעים בתורה • בן שמהדר בכשרות, והוריו שומרי כשרות רגילה, חייב לאכול אצלם משום כיבוד הורים

מהדר שמתארח אצל שומר כשרות

יש לחשוש שלעמדת מי שנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים יש מטרה נוספת, שלילית בעיקרה – להבדיל את הציבור החרדי מהדתי, כדי שלא יושפע ממנו ומרבניו. מי שמקפידים שלא לאכול כשר אצל יהודים, מתייחסים לבני ישראל כגויים ומפרידים את עצמם מכנסת ישראל

שאלה שמטרידה רבים: אדם שרגיל לדקדק בהלכות כשרות ולקנות רק מוצרים שיש להם כשרות מהדרין, כיצד עליו לנהוג בעת שהוא מתארח אצל אח, קרוב או חבר ששומר כשרות כהלכה אבל קונה מוצרים בכשרות רגילה, ואינו מדקדק כמנהגי המהדרין בהלכות כשרות?

נפתח תחילה בסיכום ההלכה, ואחר כך נרחיב במקורותיה ונימוקיה.

לסמוך על המארח

תשובה: על האורח לסמוך על המארח ולאכול ממאכליו, מפני שהכשרות הרגילה היא ההלכה על פי רוב הפוסקים וכפי כללי ההלכה. אף שיש מעלה בהידורים השונים החוששים לדעות המחמירים, יותר חשוב להרבות שלום בישראל ולכבד את ההלכה.

אומנם יש מנהגים נחרצים וברורים, שנהוגים אצל קהילות שלמות, ובני אותן קהילות אינם רגילים לזוז מהם אלא אם מדובר באונס של מחלה. לדוגמה, הנוהגים לאכול תמיד רק בשר "חלק" מקפידים על כך גם כשהם מתארחים. כיוצא בזה, יוצאי אשכנז שאינם אוכלים קטניות בפסח, נוהגים שהאורח מקפיד על מנהגו גם בבית המארח. אין בכך פגיעה, הואיל ומדובר במנהג ידוע. גם רבים מהנוהגים לאכול רק ירקות עלים מגידולים מיוחדים ללא חרקים, או להשרות את הירקות במים עם סבון ולשוטפם היטב – מקפידים בזה גם כשמתארחים. אומנם בתבשיל שיש בו ירקות עלים אין להם להחמיר, משום ספק ספיקא.

מצוות התורה – אמון הדדי

הכלל הוא שבני ישראל המאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות, ולכן מי שמתארח אצל חברו ששומר כשרות, צריך לסמוך עליו ולאכול את מאכליו. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים" (יבמות פז, ב), ופירש רש"י, שאם לא כן "אין לך אדם אוכל משל חברו". ואפילו רבנים וחסידים צריכים לסמוך בזה על אדם פשוט שהוא שומר כשרות כהלכה, וכפי שלמדנו ממה שציוותה התורה, שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה, ייתן לכהנים במתנה את הזרוע והלחיים והקיבה. הרי שאף הכהנים, שהם אנשי הקודש, צריכים לסמוך על שחיטתו של כל אדם מישראל.

אומנם כל זאת בתנאי שמדובר באדם שיודע את ההלכה ואינו מזלזל בקיומה, כפי שנהגו לבדוק אדם שהתחיל לשחוט אם הוא יודע לעשות זאת כהלכה (חולין ג, ב; שולחן ערוך יורה דעה א, א). וכפי שכאשר מצאו חכמים בימי בית המקדש השני, שמפני המחיר הגבוה של המעשרות יש מעמי הארץ שאינם מפרישים אותם, גזרו שסומכים לעניין מעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).

אבל אין הכוונה שצריך להעמיד כל אדם מישראל בבחינות של יראת שמיים ובקיאות בהלכה. אלא כל אדם שידוע כשומר מצוות, מקפיד לקנות אוכל כשר ויודע את כללי ההלכה כפי שנשים ידעו ממה שראו אצל אמותיהן ושמעו מאביהן – נאמן על הכשרות.

השלום חשוב יותר

עוד למדנו שכאשר אדם שנוהג להחמיר בדבר מסוים מתארח במקום שאין מחמירים, ויש למנהגם יסוד בהלכה, צריך האורח לנהוג כמנהג בני המקום. רק אם אין ניכר שהוא מחמיר בדבר, מותר לו להחמיר כמנהג מקומו (פסחים נא, ב). יש אומרים שאף בדבר שאסור לפי מנהג המחמירים מדברי חכמים, צריך האורח להקל (תוספות רא"ש, מהרשד"ם), ויש אומרים שרק בחומרות שיסודן במנהג עליו להקל כמנהג המקום, אבל בדברים שאסורים לפי מנהגו מדברי חכמים לא יקל (ר"ת, רמב"ן, ש"ך קיט, כ).

כיוצא בזה למדנו שהורו חכמים לאורח בתנאים מסוימים לוותר על תקנת דמאי, מפני איבה ומשום דרכי שלום (משנה דמאי ד, ב; ירושלמי שם). כיוצא בזה למדנו שהמקפיד שלא לאכול פת פלטר גוי כפי תקנת חכמים, כשהוא נמצא עם חברים שנוהגים על פי הוראת הפוסקים שהקלו לאכול פת פלטר גוי – יאכל מהפת שלהם "משום איבה וקטטה". זאת מפני שהפת עיקר הסעודה, והימנעות מאכילתה ניכרת מאוד ועלולה לגרום לאיבה (רמ"א שו"ע קיב, טו על פי מהרי"ל). אומנם הוסיף הרמ"א: "ואין ללמוד מכאן לשאר איסורים".

האם צריך להודיע לאורח

כהשלמה לכך, למדנו שנחלקו הפוסקים בשאלה האם מארח צריך לומר לאורחיו שהמאכל שהוא נותן להם אינו כשר לפי מנהגם. יש אומרים שראוי שיאמר להם אבל אין זו חובה (ריטב"א; פר"ח קיט, יט), ולדעת רבים חובה לומר להם (אור זרוע, ים של שלמה, רמ"א קיט, ז, ש"ך כ). על פי זה כתב הרמ"א שאדם יכול לאכול אצל חברו שמכיר את מנהגיו, שכן בוודאי לא יאכיל אותו דבר "שהוא נוהג בו איסור".

לכאורה יש לשאול: הרי למדנו שהאורח צריך לוותר על מנהגי החומרות שלו, ולאכול את מאכלי המארח על פי הפסיקה המקובלת על המארח?

אלא שמדובר במנהגי חומרה ידועים, כדוגמת בשר חלק, עובדה שהמארח יודע על כך. בנוסף לכך, אין מדובר באורח שהגיע לקהילה שיש לה מנהג מובהק לקולא, שכל המפר אותו נראה כפוגע בכבוד אנשי הקהילה ורבניה.

ההלכה למעשה

לפיכך, כאשר מדובר במנהגי איסור נחרצים וידועים, כמו בשר חלק וקטניות בפסח, אין בשמירת המנהגים איבה, שכן הם אינם גורמים לכך שבאופן גורף אדם לא יוכל לאכול ממה שחברו רגיל לאכול בביתו. בנוגע למנהגי איסור אלו, לדעת רוב הפוסקים, המארח חייב לדווח לאורחו אילו מהמאכלים שהוא מגיש אסורים לפי מנהגו, ויש אומרים שרק ראוי שיאמר אבל לא חובה.

המחמירים שאינם אוכלים מכשרות רגילה

אם כן, אין בסיס למנהג המקפידים לצרוך מוצרים עם הכשר מהדרין בביתם להחמיר בזה גם כשהם מתארחים. אומנם אפשר להסביר את מנהגם – שבעקבות התהפוכות שהעם היהודי עבר והשינויים באורחות החיים המודרניים, שמירת המסורת נפגעה עד שקשה כיום לדעת מי יודע את ההלכה ומי מקפיד לשמור עליה כראוי, וכגדר מפני זה נהגו להקפיד לצרוך רק מוצרי מהדרין, ובכך שאינם אוכלים אצל מי שאינו מדקדק פתרו את רוב הספקות.

אולם עמדתם מנוגדת להלכה, שכן ה"כשר" הוא כשר לפי כללי ההלכה, ולהלכה יש לסמוך על כל אדם מישראל כל זמן שלא נודע שהוא בור או מזלזל במצוות. ממילא החמרתם בזה כשהם מתארחים היא בניגוד להדרכת חכמים, ויש בה גם פגיעה בכבוד התורה וההלכה, בכך שהם מתייחסים למוצרים כשרים כאינם כשרים.

מגמת ההפרדה

יש לחשוש שלעמדת הנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים יש מטרה נוספת, שלילית בעיקרה. מטרה שמקודמת על ידי גורמים התומכים בשיטת ההפרדה, שרוצים להבדיל את הציבור החרדי מהדתי, כדי שלא יושפע ממנו ומרבניו, שכן אם אפילו אין אוכלים אצלם, ברור שאינם בעלי עמדה תורנית שצריכים להתחשב בה.

יתר על כן, תיקנו חכמים שלא יאכלו ישראל פת ותבשילים של גויים, כדי ליצור גדר בין ישראל לעמים, ואף בקביעת איסור על חלב גויים החמירו לחשוש לחששות רחוקים, כדי להרחיק את ישראל מהגויים (רבי שמואל אבוהב, ספר הזיכרונות ג, ג). מי שמקפידים שלא לאכול כשר אצל יהודים, מתייחסים לבני ישראל כגויים ומפרידים את עצמם מכנסת ישראל.

מנהגי חומרה מופלגים

אומנם היו צדיקים שנהגו להדר על עצמם שלא לאכול מחוץ לביתם, גם מפני חששות כשרות, אבל הם עשו זאת באופן גורף, ולא קבעו שאצל האוכלים כשרות רגילה לא אוכלים ואצל האוכלים כשרות מהודרת אוכלים, שכן מנהג זה מנוגד להלכה הקובעת שיש לסמוך על כל יהודי כשר. ממילא אם נמנעים מלאכול פוגעים בכבוד המארח ובכבוד התורה, שעל פי כלליה נפסק שהכשר הוא כשר.

הכשר הוא כשר

ייתכן שטעות רבים מהמחמירים בזה נובעת מבורות, שאינם יודעים את ההלכה וסוברים שבכשרות הרגילה מקילים מעבר לשורת ההלכה. ולא כן, אלא הכשרות הרגילה היא לפי שורת ההלכה, ואף מעבר לכך כאשר אין קושי להחמיר.

אני חוזר על פנייתי משבוע שעבר: אם יש מי שיודע שטעות בידי, אבקש שידווח לי על נושא הלכתי שבו ההכשר הרגיל במפעלי מזון אוחז בשיטה שאינה העיקר להלכה על פי כללי ההלכה.

מהדר אצל הוריו הדתיים

כאשר אדם מתארח אצל הוריו הדתיים, גם אם הם נוהגים בהלכות כשרות כפי השיטות המקילות, אפילו במנהגים נחרצים וידועים, משום כיבוד הורים עליו לאכול ממאכליהם. ואפילו אם הוא נוהג לאכול בשר חלק והם אינם מקפידים על כך, יאכל אצלם, שמצוות כיבוד הורים חשובה יותר מחומרה זו, אף שהיא החשובה ביותר בהלכות כשרות. וכן הורה מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל לתלמידי הישיבה שקיבלו על עצמם לאכול חלק, שכשהם אצל הוריהם יאכלו בשר כשר כמנהג ההורים.

הסיבה היא שאף שהזהירות לאכול חלק חשובה והבנים קיבלו זאת על עצמם, מכיוון שמצוות כיבוד הורים חמורה יותר, קבלתם אינה מחייבת אותם במקרה של התנגשות עם מצוות כיבוד הורים. גם לאחר נישואיהם, אם הקפדתם לאכול חלק תגרום עוגמת נפש גדולה להוריהם, מוטב שיאכלו אצלם כשר ולא יפגעו בהם. אומנם אם אפשר, נכון לשכנעם בדרכי כבוד שיקנו בשבילם בשר חלק, אבל נראה שבמה שקשור להידורים על פי מקצת הפוסקים, נכון שלא לבקש מהם להחמיר בשבילם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בין בשר כשר לבשר חלק

בהמה חיה ועוף שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה * המשמעות ההלכתית של הגדרת טריפה כמי שצפויה למות תוך 12 חודש * בהמה שנשחטה היא בחזקת כשרה ואין צורך לבדוק אותה * המנהג מימי הגאונים לבדוק אם יש סירכות בריאות של בהמה וחיה * מחלוקת הפוסקים אם אפשר להכשיר סירכא בריאה, והבדלי המנהגים בקהילות ישראל * שתי רמות הכשרות – כשר וחלק * בימינו ראוי להקפיד על בשר חלק, מכיוון שמחירו אינו יקר בהרבה מן הכשר

איסור טריפה

בפרשת השבוע אנו לומדים על איסור אכילת טריפה, שנאמר (שמות כב, ל): "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. ואין כוונת הפסוק לאסור אכילת בעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת ללא שחיטה נאסר כבר מחמת איסור נבלה, שנאמר (דברים יד, כא): "לא תאכלו כל נבלה". אלא מדובר בבעל חיים שנדרס על ידי חית טרף, והצליח להינצל. ואזי הדין הוא שלמרות שהוא נותר בחיים, כיוון שהוא עומד למות מחמת הדריסה, הרי הוא נעשה טריפה, וגם אם ישחטו אותו כהלכה אסור לאכול את בשרו. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. ודריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או פגם שגורם למיתה, ולכן כל בהמה, חיה ועוף, שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה.

בין טריפה לזקנה וחולה

בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה, כיוון שהם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, אין הם נחשבים טריפה. אבל אם יש באחד מאיבריו של בעל החיים פגם או מכה שיגרמו לבסוף למותו, כיוון שהמוות כבר מכרסם בגופו הרי הוא טריפה, ואין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה.

איזה פגם נחשב כמטריף

הלכה למשה מסיני שישנם שמונה סוגים של פגמים שמטריפים את בעל החיים. ופירטו חכמים אותם לשמונה עשר סוגים, וביתר פירוט מנה הרמב"ם שבעים סוגים של פגמים שמטריפים את הבהמה. ופרטי הלכות טריפות נתבארו בהרחבה בשולחן ערוך חלק יורה דעה על פני כשלושים סימנים (כט-ס).

נחלקו התנאים בשאלה כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שהוא יכול לחיות עד שלושים יום, ומנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים ושלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר (חולין מב, א; נז, ב).

להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש – סימן שאינו טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינם יכולים לחיות יותר מי"ב חודש. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש, דינם יהיה כטריפה (שו"ע נז, יח).

האם עמדת הרופאים הווטרינרים משפיעה על ההלכה

שאלה: מה יהיה הדין אם יאמרו הרופאים על אחד מסוגי הטריפות שאפשר לחיות עימו יותר מי"ב חודשים?

תשובה: מדברי הפוסקים נראה שאין הזמן של י"ב חודש עיקר, ועובדה היא שיש תנאים שסברו שטריפות יכולות לחיות שנתיים ושלוש, ויש תנאים שסברו שאינן יכולות לחיות יותר משלושים יום. אלא דיני הטריפות נקבעו על ידי חכמים על פי העקרונות שלמדו מהלכה למשה מסיני, וכל מה שקבעו שהוא טריפה – טרף, ומה שלא קבעו כטרף – אינו טרף. שכן קביעת ההלכה נמסרה לחכמים, חברי בית הדין הגדול, שנאמר (דברים יז, יא): "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכך כתב הרמב"ם (שחיטה י, יב-יג. ושלא כמבואר בחזו"א יו"ד ה, ג; אג"מ חו"מ ב, עג, ד).

האם צריך לבדוק את כל איברי הבהמה באופן מפורט

כל בעל חיים שנשחט כהלכה הרי הוא בחזקת היתר, ומותר לאכול את בשרו לכתחילה בלי לבדוק אם יש בו אחד משבעים מיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים שמטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם – אין בהם איסור. ורק אם התעורר חשש לגבי איבר מסוים, צריך לבדוק אותו. וכן למדנו בתורה: "בשר בשדה טריפה לא תאכלו", היינו רק בהמה שחיית טרף ניסתה לטורפה צריכה בדיקה.

טעם בדיקת הריאות

מעיקר הדין גם את הריאות אין צריך לבדוק, כי חזקה על בעלי החיים שנשחטו כהלכה שהם כשרים, הואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגם של טריפה. וכן אנו נוהגים למעשה, ששותים חלב פרה בלי לחשוש שמא יש בריאותיה פגם שמטריף. אולם בימי הגאונים נתפשטה ההוראה שחייבים לבדוק את הריאות של כל הבהמות והחיות, משום שמצויות בהן סירכות, היינו גידולים שתחתיהם יש נקב שמטריף.

ובאמת שאין בהוראה זו חידוש גדול, שכן בשונה משאר מיני הטריפות – סירכות הריאה בולטות וניכרות לכל מי שפותח את גוף הבהמה. כבר למדנו שכל אימת שהתעורר חשש חייבים לבודקו, ומכאן שבפועל כל מי שראה סירכא בריאה היה צריך לבודקה. החידוש אם כן בהוראת הגאונים הוא שאין להסתפק בבדיקת מה שרואים ממילא, אלא יש לבדוק באופן שיטתי את שתי הריאות.

המחלוקות בדין סירכות הריאה

שתי מחלוקות גדולות בדין סירכות ישנן בין האמוראים והראשונים, שבאו לידי ביטוי במנהגי ספרדים ואשכנזים.

הכל מסכימים שיש מקומות בריאה שאם יש בהם סירכא היא אינה מטריפה. למנהג אשכנזים, מדובר במקרים בודדים בהם הסירכא חבויה בין קפלי הריאה. ולמנהג ספרדים, מדובר במקרים רבים יותר בהם הסירכא מדביקה חלקים שצמודים באופן טבעי זה לזה.

למנהג ספרדים, אין שום דרך להתיר סירכא שנמצאת במקום שמטריף. ואילו למנהג אשכנזים, מותר להסיר את הסירכא במיעוך ומשמוש וקילוף, ואם התברר שאין מתחתיה נקב – הבהמה כשרה. ובדרך זו רוב הסירכות מוכשרות.

מנהג הארצות

המחלוקת בדין סירכת הריאה שקולה – יש מהראשונים שהחמירו ויש שהקילו. אולם למעשה מצינו שבכל מקום בו יכלו היהודים למכור את בשר הבהמה שנטרפה לגוי, נהגו להחמיר בדין הסירכות. ובכל המקומות שבהם היהודים לא יכלו למכור את בשר הטריפה לגוי, סמכו על דעות המקילים והתירו למשמש ולמעך בסירכות כדי לבדוק אם יש תחתיהן נקב.

אנשי דת האסלאם למדו מאיתנו את מצוות השחיטה, ומותר להם לפי מנהגם לאכול בשר שנשחט על ידי יהודי. אבל בדיני הטריפות הם אינם נוהגים, וכך ניתן היה למכור להם בהמות שחוטות שהיו בריאותיהן סירכות. לעומת זאת, לנוצרים מנהג השחיטה זר ומוזר, ולכן הם לא הסכימו לקנות מיהודים בהמות שנשחטו ונמצאו טריפות. וכיוון שההפסד בארצות הנוצרים היה עצום, שכן מחירה של בהמה היה יכול להגיע לשווי של משכורת של שנה שלימה או לכל הפחות מספר חודשים, סמכו בארצות אלו על דעות המקילים.

אמנם ישנן כמה קהילות יהודיות חשובות בארצות האסלאם שנהגו להקל בהן לבדוק את הסירכות, והן: צפון אפריקה, פרס ותימן. ונראה שהיהודים בתימן ופרס סבלו משנאה יתירה, ולא יכלו לסמוך על הגויים שיקנו מהם את בשר הטריפות, וממילא נהגו על פי הכלל שבמקום של הפסד גדול מאוד אפשר לסמוך על שיטות המקילים. ובצפון אפריקה אכן היה ויכוח חריף מאוד בין הקהילות הוותיקות שהחמירו ובין מגורשי ספרד שבאו מארץ נוצרית ונהגו להקל. לבסוף גברה ידם של המגורשים ונפסקה ההלכה להקל.

שתי מדרגות הכשרות – גלאט חלק וכשר

למעשה יש שלוש רמות של הכשרה בבשר בהמות וחיות. א) כשרות לפי הרמ"א, לפיה קולפים את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתן נקב, הבהמה טרפה. ב) חלק 'בית יוסף', לפי זה אין בודקים סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה הסירכות אינן מטריפות. ג) גלאט לפי הרמ"א: בנוסף לחומרת הבית יוסף שאין בודקים סירכות, ישנן סירכות שנמצאות במקומות שלפי הבית יוסף אינן מטריפות, ולפי הרמ"א הן מטריפות.

למעשה נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) כשר, היינו לפי מנהג אשכנז, מרוקו ותימן, שהיו בודקים סירכות. ב) חלק, ובה צריך להקפיד על חומרות השולחן ערוך והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שיש שם בהמות שלפי הרמ"א אינן חלק, ולעיתים אפילו טריפות. וכן הורה הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שבכשרות חלק צריך להקפיד על פי חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד.

המציאות בפועל

בפועל, ככל שהבהמה מבוגרת יותר כך מוצאים בריאותיה יותר סירכות. למעשה יוצא שבעגלים כעשרה אחוז מבשר השחיטה נמצא טרף, כארבעים אחוז כשר, וכחמישים אחוז חלק. בפרות מבוגרות, שלושים וחמישה אחוזים טרף, כחמישים וחמישה אחוזים כשר, ועשרה אחוז חלק.

הלכה למעשה

על פי מנהג ישראל יש מקום להחמיר כיום לאכול חלק ('גלאט'), שכן מצינו שכמעט בכל מקום שבו היה אפשר להחמיר ללא הפסד גדול, נהגו כשיטות המחמירים. וכיום ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מי שמשפחתו נהגה להקל, רשאי אם ירצה להמשיך במנהגו, שיש לו על מה לסמוך.

עוד מספר שאלות הלכתיות מתעוררות מדין זה (אורח ומסעדות) ועל כך בשבוע הבא.