איסור דם ומליחת הבשר

איסור אכילת דם חל על בהמה, חיה ועוף, אבל לא על מינים פחות מפותחים כמו דגים וחגבים, שחשים פחות צער • בישול בשר שלא הוכשר מדם – אוסר את החתיכה כולה • הדרכים השונות להכשרת הבשר • לרוב הדעות אין לחשוש לדעת הרמב"ם ולחלוט את הבשר אחרי מליחתו, אבל זהו הידור חשוב • בעקבות התגובות לטור הקודם על מסעדות טבעוניות בחו"ל: גם טבעוניים יכולים לרמות, כל עוד אין פיקוח מסודר • גם בשל החשש לשרצים וליין של נוכרים, תעודת ההכשר הכרחית

איסור אכילת הדם ומשמעותו

יחד עם ההיתר לאכול בשר שלא במסגרת קורבן, נאסר עלינו לאכול את הדם, שנאמר: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר… וזבחת (שחיטה) מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך, ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך… רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כ-כג). כלומר לדם יש ייעוד מיוחד, לקיים את נפשו של בעל החיים, ולכן אף שהתורה התירה לנו לאכול בשר היא לא התירה לאכול את הדם.

המינים הכלולים באיסור

איסור דם חל על המינים המפותחים: בהמה, חיה ועוף (ויקרא ז, כו; כריתות כא, ב). אולם על המינים הפחות מפותחים, כדגים וחגבים – אין איסור דם. כלומר, איסור דם חל על המינים שצריכים שחיטה, ולא על המינים שאינם צריכים שחיטה. אחד הטעמים למצוות השחיטה הוא למעט בצערם של המינים שאנחנו אוכלים את בשרם, והמצווה חלה על המינים שמערכת המוח והעצבים שלהם מפותחת יותר, ולכן גם חשים יותר צער. אבל המינים הפחות מפותחים, כדגים וחגבים, חשים פחות צער, ולכן אין חובה לשוחטם ואין איסור לאכול את דמם.

הדם הבלוע בבשר

הדם שבלוע בבשר כדרך טבעו – מותר באכילה. לפיכך מותר לאכול חתיכת בשר חי. אומנם כיוון שבעת חיתוך הבשר עלול לבצבץ דם על מקום החתך, צריך לשטוף את מקום החתך, ורק לאחר מכן מותר לאוכלו חי בלא הכשרה נוספת (שו"ע יורה דעה סז, א-ב).

בשר שלא הוכשר

כאשר מבשלים בשר שלא הוכשר – כולו נאסר מחמת הדם שיוצא ממנו בעת הבישול וחוזר להיבלע בו. ואם בישלו חתיכה זו בתוך תבשיל, מכיוון שאין בידינו יכולת לשער כמה דם יש בה, מחמירים להחשיב את כולה כדם, ואם שאין בתבשיל פי שישים כנגדה – כל התבשיל אסור (שו"ע שם סט, יא).

לפיכך צריך להכשיר את הבשר לפני בישולו. אומנם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים הכשרת הבשר נועדה למנוע איסור חכמים, שכן דם שהתבשל או נמלח אסור מדברי חכמים בלבד, מפני שהשתנה מטבעו ואינו כשר להזאה על גבי המזבח.

דרכי הכשרת הבשר מדם

יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו, כפי שאנו יודעים ממערכת הכשרות שלנו: אף שככלל יהודים דתיים ומסורתיים מקפידים לאכול כשר – כאשר הם עוסקים במסחר של מזון, יש חשש שמא תאוות הבצע או קשיים כלכליים יעבירו אותם על דעתם

כעיקרון יש ארבע דרכים להכשרת הבשר מהדם שבו:
א) מליחה,
ב) צלייה,
ג) חליטה ברותחים,
ד) חליטה בחומץ יין.
המליחה והצלייה נועדו לשאוב את הדם מהבשר, ואילו החליטה ברותחים או בחומץ נועדה להצמיתו אל הבשר, עד שהדם שבלוע בבשר לא יוכל יותר לזוז ממקומו אפילו בבישול. מכיוון שאין איסור בדם שבלוע בבשר, מותר לאחר החליטה לבשל את הבשר.

אולם הגאונים אסרו להכשיר את הבשר בחליטה, שמא לא יחלטו את הבשר יפה. זאת מפני שהחליטה במים רותחים תלויה בכך שיצליחו להצמית את הבשר במכת חום חזקה, אבל אם המים לא יהיו רותחים מספיק, או שלא יכניסו את הבשר בבת אחת לתוך המים, או שהמים הרותחים יהיו בכמות מועטה לעומת הבשר – לא יהיה בכוחם להצמית את הדם לבשר. וכן לגבי חליטה בחומץ, יש חשש שהחומץ לא יהיה מספיק חזק לכך. עוד יש לחשוש שמא החומץ יתאדם מעט, וזה סימן שהחליטה לא הצליחה והדם לא הוצמת, וממילא הבשר והחומץ נאסרו, ואולי לא יבחינו בכך (חולין קיא, א; שו"ע סז, ה; עג, ב). לפיכך, מי שרוצה לבשל בשר חייב להכשירו תחילה במליחה או בצלייה.

מליחה וחליטה לרמב"ם

המליחה והצלייה נועדו להוציא את הדם מהבשר. המליחה עושה זאת על ידי תהליך שנקרא אוסמוזה. כלומר הנוזלים, ובכללם הדם, שואפים שהמליחות שבהם תהיה שווה, וכאשר הדם חש שמחוץ לבשר יש מליחות רבה, הוא נשאב אל המלח ויוצא מהבשר.

אומנם גם לאחר השלמת המליחה עוד יכול לזוב מהבשר נוזל אדום. לדעת הרמב"ם והרא"ה מדובר בדם, משום שהמליחה שואבת את הדם רק מהחלק החיצוני של הבשר, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם. לדעתם, כדי שהוא לא יפרוש ממקומו ויאסור את הבשר, לאחר המליחה חובה לחלוט את הבשר ברותחים, וכך הדם יוצמת ולא יפרוש ממקומו וממילא לא יהיה בו איסור.

התועלת במליחה בלא חליטה

אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין צורך לחלוט את הבשר אחר המליחה. לכאורה קשה עליהם, שכן גם אחר המליחה עוד יוצא מהבשר דם. שני הסברים עיקריים לכך:

האחד – נוזל זה שיוצא אחר כך מהבשר אינו נחשב דם אלא "חמר (=יין) בשר" (רשב"א, התרומה והחינוך). באמת קשה להגדיר מהו דם, שכן יש בדם כדוריות אדומות ולבנות, ומן הסתם מתייחסים לאדומות כדם, אבל גם הן אינן במצב קבוע שכן המליחה מרוקנת חלק מהנוזלים שבהן, והשאלה היא כיצד להגדיר את מה שנותר. לפי הסבר זה, הנוזלים האדומים שנשארים בבשר אחר המליחה אינם נחשבים דם אלא מוהל.

לפי ההסבר השני, שכפי הנראה הוא המקובל על רוב הראשונים, גם אם הרכבו הכימי של המוהל שיוצא אחר המליחה מהבשר הוא כמו של דם, להלכה אין לו דין דם. וכך מוכרחים לומר, שכן לא ייתכן שאיסור דם יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציא מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. לפיכך, על הנוזלים האדומים שנותרים בבשר אחר המליחה והצלייה לא חל איסור דם. ואחר שקיימו את המליחה כדין – אין יותר איסור על הדם שנותר בבשר ומותר לבשלו, ואם הוא זב החוצה מותר לשתותו.

המנהג לגבי חליטה

למעשה, המנהג הרווח הוא שלא לחשוש לדעת הרמב"ם ולא לחלוט במים רותחים את הבשר אחר מליחתו (רמ"א, ב"ח, לבוש, פר"ח). רק מקרב עולי תימן יש שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר כדברי הרמב"ם.

יש אומרים שחובת החליטה לדעת הרמב"ם היא רק כאשר מלחו את הבשר במשך שמונה עשרה דקות בלבד, אבל אם משהים את הבשר במלח שעה כפי שנוהגים כיום – כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לפי הרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים, וגם אם יזוב ממנו נוזל אדום אין בו איסור (ערוך השולחן סט, לו-מ). אף יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך.

אומנם יש בחליטה כדברי הרמב"ם הידור חשוב, ובני כל העדות הרוצים להדר, במיוחד עולי תימן, נכון שיהדרו כרמב"ם. וכך נוהגים אצלנו במטבח הישיבה, שמשתדלים לחלוט את הבשר לפני בישולו, כדי לצאת גם ידי שיטת הרמב"ם וכמנהג רבים מעולי תימן.

מסעדות טבעוניות בלי תעודת כשרות

הגיעו אליי כמה שאלות על הטור הקודם, שבו ביארתי שאסור לאכול במסעדה טבעונית של גויים שאין לה תעודת הכשר, מפני איסור בישולי גויים. אומנם הרב פרופ' דרור פיקסלר כתב (תחומין לט) על סמך דעות מסוימות שאין במאכלי מסעדות אלו איסור בישולי גויים. אולם העיקר על פי דעת רוב הראשונים והאחרונים, שמאכלים רבים ממאכלי המסעדות הללו הם בכלל איסור בישולי גויים, שחל על כל המאכלים שאינם נאכלים חיים ועולים על שולחן מלכים – שכן מיני קמח, דגן וקטניות, וחלק מהירקות המשביעים כדוגמת תפוחי אדמה, אינם נאכלים חיים. הם גם עולים על שולחן מלכים, היינו שאין ביזיון בהגשתם לפני אנשים מכובדים.

עוד הוספתי שגם כאשר מדובר בתבשיל של מאכלים שרגילים לאוכלם חיים, כמו רוב הפירות והירקות, יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין המופק מעורות ומעצמות בעלי חיים, ונועד להסמכת והקשיית מאכלים. עוד יותר יש לחשוש שמא מערבים גליצרין, שומן בעלי חיים שמקורו בנבלות, שמחירו זול מאוד והוא מועיל להטעמת המאכלים ולהסמכתם.

על כך שאלו: איך אני מעלה חשש כזה, הרי העיקרון של הטבעונים הוא שאין מערבים במאכלים שום מוצר מהחי? איך ייתכן שיערבו במאכלים ג'לטין או גליצרין מהחי? אולם החשש קיים, כפי שאנו יודעים ממערכת הכשרות שלנו: אף שככלל יהודים דתיים ומסורתיים מקפידים לאכול כשר – כאשר הם עוסקים במסחר של מזון, יש חשש שמא תאוות הבצע או קשיים כלכליים יעבירו אותם על דעתם, והם ירמו. לכן אף שכעיקרון סומכים על אדם פרטי שמעיד על המאכלים שהכין שהם כשרים, כאשר הוא מוכר אותם, אין סומכים עליו בלא תעודת כשרות (עי' רמב"ם מאכלות אסורות יא, כה-כו; רמ"א יו"ד קיט, א; ערוך השולחן קיט, ג-ד). הרי שכל זמן שאין מערכת פיקוח על כך שאין מערבים במוצרים ג'לטין וגליצרין וכיוצא בהם, אי אפשר לסמוך על כשרותם גם במאכלים שאין בהם איסור בישולי גויים.

עוד היו שהוסיפו וטענו בצדק, שיש לחשוש גם לאיסור שרצים, שאם אין בודקים את הירקות והפירות כפי הנדרש, יש לחשוש שיש בהם שרצים. ואף לשיטת המקילים בשרצים זעירים שאינם ניכרים במבט רגיל, יש לחשוש שאם אינם מודעים לאיסור שרצים, גם שרצים ניכרים לא הסירו מהירקות ומהפירות. עוד חשש ישנו, ואותו הזכיר גם הרב פרופ' פיקסלר, שגם כאשר מדובר במאכלים שברור שאין בהם איסור בישולי גויים, צריך לבדוק שלא עירבו בהם יין או חומץ יין, שאסור משום סתם יינם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

 

מסעדה טבעונית בחו"ל – כשרה?

במסעדות טבעוניות אין מוצרים מן החי, ולכן בעיות של בשר וחלב לכאורה אינן מתעוררות בהן, והשאלה העיקרית היא בנוגע לבישולי גויים • חכמים אסרו בישולי גויים כדי למנוע התבוללות ומחיקה של הזהות הישראלית • כדי להיכלל באיסור, התבשיל צריך להיות ממאכל שאינו נאכל חי, ולהיות ראוי לאכילה בארוחה מכובדת • לדעת רוב הפוסקים האיסור חל גם במסעדות ולא רק בבתים פרטיים • למסקנה, אין לאכול בחו"ל במסעדות טבעוניות בלי הכשר • בנוסף לנימוקים – בהעדר פיקוח, אין ודאות שבעל המסעדה אינו מרמה

בישול גויים במסעדות טבעוניות

מגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו

שאלה: האם מותר לישראל לאכול בחוץ לארץ במסעדה טבעונית של גויים שאין לה השגחה? הטבעונים מקפידים בהקפדה יתרה, מטעמים מוסריים ובריאותיים, שלא לערב במאכליהם שמץ מאכל מן החי, ולכן לכאורה אין לגבי המאכלים שהם מכינים חשש איסור. הרי עיקר הזהירות ממאכלים אסורים קשור למאכלים מהחי – שלא לאכול בהמות וחיות טמאות כחזיר, סוס ואריה; שלא לאכול עופות טמאים כיען, נשר ונץ; שלא לאכול דגים טמאים כשפמנון; שלא לאכול שרצים זוחלים כצפרדע, ומימיים כדוגמת חסילון (שרימפס) וסרטנים (לובסטר). אף כאשר מדובר בבעלי חיים טהורים, אם הם בהמות חיות ועופות הם צריכים להישחט כהלכה, ובלא זאת אסורים מדין נבלה. גם לאחר שנשחטו כהלכה צריך להיזהר שלא לערב בשר בחלב. וכן לגבי חלב יש איסור חלב גויים, מחשש שמא יערבו בחלב הטהור חלב טמא שמוצאו מבעלי חיים טמאים. אומנם בצומח יש להקפיד על תרומות ומעשרות, אך רק בארץ ישראל, ואילו בחוץ לארץ אין חיוב תרומות ומעשרות. רק אם יש במאכל יין או חומץ יין הוא אסור משום יין גויים.

השאלה העיקרית שנותרה, אם כן, היא האם תבשילים שמבושלים במסעדה אסורים משום בישולי גויים. נבאר תחילה את היסודות.

יסוד הגזירה – חשש התבוללות

גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל יין ופת ותבשילים של גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. אין הכוונה שחששו חכמים שאם פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים – מיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא כוונתם הייתה להעמיד סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים, בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל מכיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים.

חשש מהתבוללות ולא מנישואין אסורים

לכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של ישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות. מנגד, אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו.

התבשילים הכלולים באיסור

איסור בישולי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם יכול להגישם בסעודה מכובדת, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל במאכלים פשוטים אין כל כך חשש לקירוב דעת, הואיל והבישול לא היה כל כך משמעותי לגביהם, ולכן מותר לאוכלם.

שני כללים (עבודה זרה לח, א; שולחן ערוך יורה דעה קיג, א) בהגדרת תבשילים חשובים:
הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה.
השני, שהם עולים על שולחן מלכים ללפת בהם את הפת, אבל אם הם תבשילים שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם אין בהם איסור.

הכלל הראשון: לא נאכל חי

הכלל הראשון: מאכל שאין רגילים לאוכלו חי, אלא הבישול הכשיר אותו לאכילה, וממילא הבישול משמעותי בו, אסור אם בושל בידי גויים. נמצא אם כן, שעיקר המאכלים המבושלים במסעדות טבעוניות בכלל האיסור, שכן מיני דגן, הן כגרגירים והן כקמח, אינם נאכלים חיים והבישול הוא שמכשיר אותם לאכילה. וכן מיני קטניות כאורז, עדשים ותירס אינם נאכלים חיים, ולכן אסור לאוכלם מבושלים.

הקביעה אם המאכל נאכל חי תלויה במצבו לפני הבישול. לדוגמה, בעבר היו רגילים לאכול חיטים חיות, ולכן אם בישלו אותן – לא היה בהן איסור. אבל אם טחנו את החיטים לקמח, מכיוון שהקמח אינו נאכל חי, כל תבשיל שעשו ממנו אסור. כיום אין רגילים לאכול חיטים חיות, וגם בהן יש איסור בישול.

אומנם ברוב הפירות והירקות אין איסור, הואיל ורגילים לאוכלם חיים, אבל רוב התבשילים המשביעים שמוגשים במסעדות טבעוניות מבוססים על דגן, קטניות וירקות שאינם נאכלים חיים, ויש בהם איסור.

הכלל השני: מאכל מכובד

הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". דהיינו, הוא נאכל במסגרת סעודה, כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. כלומר, גם תבשיל ממאכל שאינו נאכל חי, אם אין נוהגים לאוכלו במסגרת סעודה מכובדת, אין בו איסור בישולי גויים.

יש שרוצים להקל על פי כלל זה, ולטעון שמאכלים שמוגשים במסעדות עממיות, כל זמן שאין רגילים להגישם על שולחן מלכים או לפני האנשים הנכבדים ביותר, אין בהם איסור. היו אף רבנים שיצרו קשרים עם מטבח בית המלוכה האנגלי, והתקשרו לברר על כל מאכל שהתעורר לגביו ספק, האם מגישים אותו על שולחן המלכה. אולם נוהגי השולחן המקובלים אצל מלכת אנגליה אינם קובעים את הדין, אלא "שולחן מלכים" הכוונה סעודה של אנשים מכובדים (איסור והיתר הארוך מג, ב; חיים שאל ח"א עד, ה; בן איש חי ש"ש חוקת ט). בעבר, כאשר החברה הייתה מחולקת יותר למעמדות, היו תבשילים שהשתייכו לדלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים נחשב כפוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). כיום גם מאכלים אלו מוגשים בסעודות מכובדות, מפני שכיום בזכות המגוון והפתיחות, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שבחברה דמוקרטית רוב השרים גדלו בבתים רגילים, והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם.

נמצא אם כן שכלל זה מפקיע מן האיסור רק מאכלים בזויים ביותר או מאכלים שאין רגילים להגיש בסעודה, כדוגמת ממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. אבל בדגני בוקר ופריכיות אורז יש איסור בישולי גויים, הואיל ורגילים לאוכלם לשובע בארוחת בוקר. וכן כל מאכל מבושל שאין מתביישים להגישו במסעדה – נחשב למאכל מכובד.

ירקות שתלויים במנהג

ישנם מאכלים שבמקומות מסוימים רגילים לאוכלם חיים ובמקומות אחרים נאכלים מבושלים בלבד. על זאת כתבו הפוסקים שהולכים אחר מנהג המקום, ואין מתחשבים במנהגי יחידים (מהריק"ש, פר"ח קיג, ג; שיורי ברכה א; חכמ"א סו, ד, ועוד). כיום המקום הגיאוגרפי אינו ההגדרה הקובעת לתפיסתו של האדם, שכן אנשים עוברים ממקום למקום, ובכל מקום גרים בני תרבויות שונות, ולכן מוכרחים להגדיר את מושג המקום כסביבה שבה האדם חי. הסביבה כוללת בני משפחה, חברים ושכנים שיש איתם קשר. כלומר, חכמים אסרו תבשילים שיש בהם חשיבות, והחשיבות בשביל כל אדם נקבעת לפי הסביבה המוכרת לו, ולא לפי מה ששמע על מנהגי אנשים במקומות שונים.

לפיכך, ככלל, יש איסור בישולי גויים בתפוחי אדמה, קישואים וחצילים, הואיל וברוב המקומות אין רגילים לאוכלם חיים. אף מי ששמע שיש שאוכלים אותם חיים, כל זמן שבסביבתו, גם לעיתים רחוקות, אין רגילים לאוכלם חיים – לגביו חל עליהם איסור בישולי גויים. אומנם מי שבסביבתו אוכלים ירקות אלו גם כשהם חיים, כגון שמערבים מהם פרוסות בסלט, לגביו לא חל עליהם איסור בישולי גויים.

בישולי גויים במסעדה

יש אומרים שכשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר גוי, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים בשביל אנשים רבים, כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים (מהריט"ץ ישנות קסא). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, היתר פת פלטר מיוחד ללחם שחיי נפש תלויים בו, אבל לגבי בישולים לא חילקו חכמים בגזירתם, והאיסור חל בין אם הבישול נעשה במטבח ביתי ובין אם נעשה במטבח עסקי או ציבורי (תשב"ץ א, פט; שיורי ברכה קיב, ט; ערך השולחן ג; שדי חמד, ועוד רבים).

אומנם כאשר בישול הגויים נעשה במפעל תעשייתי שאת מוצריו קונים בחנויות, כתב האגרות משה (ח"ד יו"ד מח, ה), שהואיל והמרחק בין המבשל לקונים הרבה יותר רחוק, רבים נוהגים להקל ואין למחות בידם.

סיכום למעשה

לפי מה שלמדנו, רוב המאכלים שמבשלים במסעדות טבעוניות אסורים משום בישולי גויים, הואיל והם עשויים ממאכלים שאין רגילים לאוכלם חיים, ורגילים להגישם על שולחן מלכים ואנשים נכבדים.

גם אם התבשילים יהיו ממאכלים שרגילים לאוכלם גם חיים, כך שלא יחול עליהם איסור בישולי גויים, עדיין יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין או גליצרין (שמקורם בנבלות) לצורך הסמכת המאכלים או הטעמתם, או יין או חומץ יין, ואין מי שיידע זאת, הואיל ואין מערכת כשרות שמפקחת על כך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

סבון והכשרת כלים – מענה לתגובות

מאז שנטען כאן, לפני שלושה שבועות, שהעובדה שהכלים אינם בולעים ופולטים כיום נובעת מהמצאת הסבון, ושיש לזה השלכות הלכתיות – התקבלו תגובות רבות • הטענה אינה סותרת את ההלכה המקובלת, מכיוון שחכמים כבר התירו כלים שגוי בדק אותם בפועל ואמר שלא מורגש בהם טעם • גם פרסום הטענה אינו סותר את המקובל בהלכה, וההתייעצות עם הציבור הרחב מחדדת את הלימוד בבית המדרש • מכתב מכימאי מסביר: השינוי המשמעותי בשימוש בסבון, שהפך את הסרת השומנים ליעילה הרבה יותר, אירע לפני פחות ממאה שנה

תמצית הטור הקודם בנושא

בלימוד יש שני חלקים: האחד – דקדוק בשיטות הראשונים והאחרונים, שהוא עניין לתלמידי חכמים, והשני – סברות כלליות וידיעות מחכימות ממדעי הטבע והחברה. בזכות הצגת הדברים בפני הציבור הרחב, שמורכב גם מתלמידי חכמים וגם מחכמים בתחומים שונים, בית המדרש מתרחב והלימוד מתעשר מאוד

בטור שהתפרסם בפרשת מטות ביארתי בקצרה את סוגיית הכשרת הכלים, תוך התמודדות עם השאלה המרכזית שעלתה בדור האחרון: מדברי התלמוד והפוסקים משמע שכלי מתכת בולעים ופולטים טעמים, ואילו בפועל איננו חשים פליטת טעם מכלי מתכת. היו שרצו לטעון בעקבות זאת שכלי המתכת כיום פטורים מהכשרה, ובמאמר ביארתי שחובת ההכשרה אינה תלויה בהרגשת הטעמים, אלא בכל אופן אסור להשתמש בכלי שהשתמשו בו באיסור בלא הכשרה בהתאם לאופן שבו השתמשו בו באיסור: אם השתמשו בו בצונן – הכשרתו בשטיפה בצונן, אם בבישול – הכשרתו בהגעלה, אם באש כשיפוד – הכשרתו בליבון.

אומנם מכיוון שידוע לנו בוודאות שלאחר שמנקים כלי מתכת הוא אינו פולט טעמים, בדיעבד אם בישלו בטעות מרק בסיר טרף, למרות שהסיר חייב הכשרה בהגעלה, המרק כשר. בנוסף לכך, בכל המחלוקות בעניין נ"ט בר נ"ט וחריף, בכלי מתכת, סירים וסכינים, יש להורות כשיטת המקילים, הואיל ובפועל כלי המתכת אינם פולטים טעם מורגש.

על הכשרת הכלים הגיעו עשרות שאלות, קושיות ותגובות מלומדות, שניתן לחלקן לשלושה תחומים:
א) על ההלכה עצמה;
ב) על העלאת הסוגיה המורכבת, שאמורה להיות נחלתם של הרבנים, בפני הציבור הרחב;
ג) על ביאור המציאות.
אשתדל לענות על השאלות.

ההלכה

רבים סוברים שגם אם כלי טרף אינם פולטים טעם, אם הם בני יומם הם אוסרים את המתבשל בהם, וכפי ההלכה המבוארת בשולחן ערוך (יורה דעה צג, א). וכן יש לחשוש בנ"ט בר נ"ט, היינו שיוצאי אשכנז סוברים שאם בישלו בכלי בשרי בן יומו מאכל פרווה אסור לאוכלו עם חלב, מפני טעם הבשר שנכנס בפרווה (רמ"א צה, ב).

אולם נראה יותר שההלכות הללו נאמרו למקרים שלא ניתן לברר את הטעם, ואילו כאשר ידוע לנו שאין שם טעם – אין כלי טרף אוסר את המתבשל בו, ואין כלי בשרי הופך מאכל פרווה לבשרי. הראיה מכך שהיו סומכים על קפילא, היינו גוי מומחה, שאם אמר שאין בתבשיל טעם טרף מותר לאוכלו (חולין צז, א-ב). אומנם מפני חששות שונים נוהגים שלא לסמוך על קפילא (רמ"א צח, א), אולם כל זה במקרה מסוים, ואילו כאשר ידוע לכול שאין מרגישים טעם – גם הרמ"א מסכים שאין שום איסור (תשובות הרמ"א נד; מהרש"ם ג, שעז). כדי להתחזק בדבר, לפני כמה שנים ביקשתי מתושבי היישוב ושומעי השיעורים לבחון האם מישהו יכול להרגיש בתבשיל את טעם התבשיל הקודם. מאות אנשים בדקו זאת במשך כמה שנים, ולא נמצא אחד שניקה כמקובל והרגיש את הטעם הבלוע בכלים. אומנם היו אחדים שדיווחו על עקבות של טעמים, אבל התברר שזה היה מפני שלא ניקו היטב. גם המחקרים המדעיים מאששים עובדה זו.

הלכה זו עומדת בפני עצמה, גם בלא שנדע להסביר את השינוי בין הכלים בימי חכמים ובימיהם של הראשונים והאחרונים ובין הכלים בימינו.

אומנם אם בישלו בזדון בכלי שצריך הכשרה, למרות שאינו פולט טעם, התבשיל אסור על המבשל ועל מי שבישל בעבורם, כפי שהורו ראשונים ואחרונים רבים. אף שיש מקילים, נראה לענ"ד שנכון להחמיר בזה כדי לחזק את חובת הכשרת הכלים.

הצגת הסוגיה בפומבי

היו שטענו שאין נכון להציג בעיתון עממי סוגיה חמורה שאמורה להיות נידונה בין הרבנים, במיוחד כאשר מדובר במסקנות שנראות כשונות במקצת מהמקובל (הן לחומרה, בחידוש שכלים חייבים הכשרה גם אם אינם פולטים טעם ובכלל זה כלי זכוכית, והן לקולא בנ"ט בר נ"ט). ויש שטענו שהיה צריך לקיים על כך דיון בין תלמידי חכמים תחילה.

תשובות רבות לכך, ואזכיר אחת. בלימוד יש שני חלקים: האחד – דקדוק בשיטות הראשונים והאחרונים, שהוא עניין לתלמידי חכמים, והשני – סברות כלליות וידיעות מחכימות ממדעי הטבע והחברה. בזכות הצגת הדברים בפני הציבור הרחב, שמורכב גם מתלמידי חכמים וגם מחכמים בתחומים שונים, בית המדרש מתרחב והלימוד מתעשר מאוד. כך יוצא בפועל שבסוגיות רבות אני משתף את הציבור, ועל ידי התגובות של תלמידי חכמים, מדענים ואנשים שונים בעלי סברה, אני חוזר לעיין בדברים יחד עם תלמידי חכמים מהישיבה, וכך הסוגיה חוזרת ומתלבנת היטב. בהמשך אצטט מכתב מחכים שקיבלתי בזכות שיתוף הציבור בסוגיה.

המציאות

השאלה מהמציאות גדולה: ברור שחכמים וכן הראשונים והאחרונים התייחסו לכלי מתכת כבולעים ופולטים טעמים, ואין צל של ספק שכך חשו בפועל. מנגד, ממה שידוע לנו כיום, כלי מתכת וזכוכית אינם בולעים ופולטים טעמים, מפני שמולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין החלקיקים שמהם המתכות מורכבות. יש למדנים שחיים בנחת עם שאלות כאלה, אולם בעיני האנשים הרגילים, שאלה כזו תובעת מהלומדים לעיין ולבאר את דברי חכמים ואת ההלכה בהתאמה למציאות שעליה דיברו.

יש שביארו שהמתכות כיום מורכבות מחומרים שונים ולכן אינן סופגות טעמים, ואילו המתכות שהיו בימי חכמים היו פחות משוכללות וחלקיקי טעם חלחלו לתוכן. יש שהסבירו שאומנם לתוך המתכת עצמה גם בעבר חלקיקי טעם לא יכלו לחדור, אבל לפי מצב תעשיית המתכות בעבר היציקה לא הייתה אחידה ושלמה, ולכן חדרו חלקיקי טעם לחללים שנותרו במתכת. אגב, הסבר זה נשמע קצת יותר הגיוני, ועדיין לא מספיק, שכן חכמים אמרו שהטעמים הבלועים יכולים להיות חזקים כשיעור נפח דופן הכלי. לכן נטיתי להסבר שעיקר הטעמים יצאו ממה שהיה דבוק לכלי, והשינוי העיקרי שהתחולל בדורות האחרונים הוא שרק לפני כמאתיים שנה נמצאה בצרפת השיטה לייצור תעשייתי של דטרגנט, שהוא חומר הבסיס לסבון. בתהליך הדרגתי השימוש בו נעשה נפוץ, עד שלפני כמאה שנה התחילו לייצר בגרמניה גם סבון כלים נוזלי, שבתוך עשרות שנים השימוש בו נעשה נפוץ בכל העולם.

על הסבר זה הקשו בצדק: מדוע, אם כן, רק בחמישים השנים האחרונות החלו לחוש שהכלים אינם פולטים טעם ולא לפני מאתיים שנה? תשובה לכך, בתוספת הסבר מחכים, זכיתי לקבל מיצחק יפין מקדומים, כימאי שבמשך שנים עסק בניהול מעבדה לייצור מוצרי ניקיון, שיחד עם אשתו יהודית, שהיא מורה לכימיה, השתדלו לבאר את הסוגיה בשפה פשוטה יחסית.

מכתב מיצחק יפין

תודה ויישר כוח לרב על מאמרו בנושא דיני בליעת כלים. ברשות הרב, יש לי הערות הנוגעות למינוח ולדיוק המדעי. הן אינן נוגעות למסקנות המעשיות וההלכתיות.

תמצית הטיעון: הסבון ידוע מזה אלפי שנים כחומר בעל תכונות ניקוי והסרת שומנים, אך לא ברמה מספקת. נכון שבשנת 1790 גילה לבלאן דרך תעשייתית לייצור תחליף לאפר, שהביאה לגידול ניכר בשימוש בסבון ואפשרה את ייצורו התעשייתי ההמוני, אך היעילות בהסרת שומנים עדיין לא השביעה רצון. פריצת הדרך המשמעותית אירעה בשנות השלושים של המאה העשרים, עם פיתוחם של חומרי ניקוי סינתטיים שהיו הרבה יותר אפקטיביים. נראה לי שהרב כיוון להתפתחות זו מלפני כמאה שנה, ולאו דווקא להמצאת הסבון, שכאמור איננה חדשה.

הרחבה: הקושי בהסרת שומנים נובע מתופעה ידועה – מים אינם מתערבבים עם שמן. ואולם ישנם חומרים המאפשרים חיבור בין מים לשמן. חומרים אלה נקראים "חומרים פעילי שטח". סוד הפעולה של חומרים אלה נעוץ במבנה המולקולות שלהם: למולקולות של חומרים אלה יש שני צדדים – צד אחד דומה למים ומסוגל להתחבר למים, וצד שני דומה לשמן ומסוגל להתחבר לשמן. כך מסוגלות מולקולות אלה לחבר מים לשמן ולשטוף אותו (יש הקוראים לחומרים אלה "דטרגנטים", אך המונח חומרים פעילי שטח מדויק יותר מבחינה מדעית).

כבר לפני אלפי שנים היה ידוע שכאשר מבשלים שמן עם אפר מתקבל סבון, שהוא חומר שמסוגל לנקות ולהסיר שומנים. היום ידועה גם הסיבה: בעת שמבשלים שמן עם אפר, נוצרת מולקולה חדשה המכילה שארית מן השמן. שארית שומנית זו היא הצד של המולקולה אשר מסוגל להתחבר לשמן. למולקולה זו מתווסף גם חלק שדומה למים ומסוגל להתחבר למים, ולכן הסבון מתפקד כחומר פעיל שטח, אם כי, כאמור, לא הכי אפקטיבי.

הכימיה המודרנית פיתחה דרכים לסינתזה של חומרים פעילי שטח מלאכותיים. חומרים אלה מאפשרים חיבור הרבה יותר חזק בין שמן ומים, וניתן לייצר מהם חומרי ניקוי הרבה יותר אפקטיביים. ראוי לציון החומר הסינתטי הראשון, Alkyl Benzene Sulfonate, אשר משמש עד היום כמרכיב עיקרי בנוזלים להדחת כלים ובחומרי ניקוי אחרים (בשנות השישים נעשה בו שינוי קטן מטעמים של איכות הסביבה).

תמצית ההסבר הנראה לעת עתה

השינוי שחל ביחס לכלים הוא ראשית כול בקלות שבה אנחנו מנקים כיום את הכלים, שכן הסבון כיום איכותי וזול, ויש לנו מים זורמים בכל בית, וכך יוצא שכל כלי שניקו כמקובל אינו פולט טעמים. לעומת זאת, בעבר, גם כאשר התאמצו לנקות את הכלים, מכיוון שהסבון היה יקר מאוד וגם לא כל כך יעיל, ובנוסף לכך לא היו מים זורמים בבתים, כמעט תמיד נותרה דבוקה לכלים שכבה דקה של שיירי מאכלים שטעמם מרוכז, הואיל ונוזליהם התאדו. השינוי השני, שגם לו יש משקל רב, הוא שבעבר בדרך כלל פני המתכת היו מחוספסים, ולכן היה קשה יותר לנקותם, ואילו כיום תעשיית המתכת השתכללה מאוד ופני המתכת חלקים בדומה לזכוכית וקל יותר לנקותם. ובוודאי שאין בהם חרירים שלא התמלאו ביציקה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שרצים זעירים – הלכה למעשה

סיכום המחלוקת על השרצים הזעירים: מצד כללי ההלכה אמורים להקל, אך מצד ההתחדשות המודרנית, שמגבירה את המודעות לשרצים ואף מספקת אפשרויות לזהות ולהדביר אותם, יש מקום לדעה המחמירה • דרך האמצע: לעשות את הפעולות הרגילות הדרושות להסרת השרצים, אך לא באופן שגורם לטורח רב או להוצאה כספית ניכרת • במפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש לקבוע נהלים מחמירים כדי לשמור על הכשרות הבסיסית • הלכה למעשה – כיצד לנהוג לפי כל אחת מהדעות בירקות עלים, כרובית וברוקולי, תירס, תות שדה, בצל ירוק וכרישה

המחלוקת אודות השרצים הזעירים

אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה: כשר כפי עיקר ההלכה, שיטת המחמירים שמתאימה למי שרוצים להדר, ודרך האמצע, שלפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת – יש להורות לפי כללי ההלכה כדעת המתירים

בטור הקודם סיכמתי בקצרה את המחלוקת בשאלה האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שאדם רגיל אינו רואה בעת שהוא מסתכל על הירק או הפרי. כתבתי שהלכה כדעת המקילים, שכן מדובר במחלוקת באיסור חכמים, הואיל ומהתורה שרצים אלה בטלים בשישים, ואף מדברי חכמים יש סוברים שהם בטלים בקרוב לאלף. ועוד שיש ספק אם גם מדברי חכמים צריך לחפש אחריהם לפי כללי "מיעוט המצוי". בנוסף לכך, לא יכול להיות איסור תורה בדבר זעיר שאין מרגישים בטעמו ובבליעתו, ובמיוחד שאין רוצים בו, ואזי מדובר בדבר שאינו מתכוון שאין בו איסור.

דעת המחמירים נשענת על הפיתוחים המודרניים

אומנם צריך להוסיף שגם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. היא ניתנת ליישום בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים – למשל פיתוח חומרי ניקוי ממיסי שומן (דטרגנט), שמהם ייצרו מיני סבונים, שהשימוש בהם החל להיות נפוץ לפני כמאה שנה, ועל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן בזכות פיתוח מקררים, שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים.

שלוש שיטות למעשה

ככלל, אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה:
א) כשר כפי עיקר ההלכה,
ב) שיטת המחמירים המתאימה לרוצים להדר,
ג) דרך האמצע, לפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים – ולכן פעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השריה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים – אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור להורות על פי כללי ההלכה כדעת המתירים.

במטבחים גדולים לפעמים חייבים להחמיר

ראוי לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן, פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, לעיתים יש צורך לקבוע בהם גדרים מחמירים כדי להגיע לכשרות הבסיסית הנדרשת לפי ההלכה, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

ירקות עלים

ירקות עלים: דעת המחמירים

בעניין ירקות עלים, נבאר תחילה את דעת המחמירים: הבעיה בירקות כדוגמת חסה, כרוב, פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, ארטישוק, אספרגוס, תרד ונענע, שבעת גידולם נמשכים אליהם שרצים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה. אמנם גם שרצים רגילים לעיתים שורצים בהם, אבל הם ניכרים לעין ויורדים בשטיפה רגילה. לעומתם, את השרצים הזעירים שצבעם דומה לצבע העלה קשה מאוד לראות, ואף השריה במים עם חומץ או סבון ושטיפה, פעולה שמסירה שרצים רבים, אינה מסירה את כולם, כפי שנמצא בבדיקות במעבדה. לפיכך, לדעת המחמירים אסור לאכול ירקות אלו בלא שאדם ירא שמיים, שמכיר היטב את השרצים וראייתו טובה, יתבונן בנחת בכל עלה ועלה אל מול השמש או שולחן אור ויסיר מהם את כל השרצים הזעירים. מכיוון שבדיקה כזאת קשה לביצוע, לפי שיטת המחמירים יש למעשה שתי דרכים להשגת ירקות שמוחזקים כנקיים משרצים, ונבאר אותן.

גוש קטיף וגידול באקלים קר

הדרך הראשונה הומצאה בגוש קטיף בהנחיית רבני מכון התורה והארץ. לפי דרך זו מגדלים בחממות מבודדות ירקות שנקיים משרצים. לשם כך מחטאים את האדמה משרצים וביצי שרצים, ואוטמים את החממה על ידי יריעות רשת, שמאפשרות כניסת אוויר וקרני שמש וחוסמות שרצים. כמו כן מרססים מעת לעת את הירקות בקוטלי חרקים, כאשר החברות האמינות, כדוגמת 'חסלט' שנוסדה בגוש קטיף, מקפידות שלא לרסס מעל המותר על פי תקנות הבריאות. למרות כל אמצעי הזהירות וההשקעה המרובה, ובמידה מסוימת בגלל הגבלות הריסוס, לעיתים שרצים מצליחים לחדור לחממה ולהתרבות בה בשיעור של מיעוט המצוי, וכל היבול מאבד את חזקת היותו נקי משרצים זעירים לפי שיטת המחמירים. לכן מחיר ירקות אלו גבוה בהרבה ממחיר הירקות הרגילים.

השיטה השנייה היא גידול הירקות במקומות קרים, כך שבכל משך גידולם החום לא יעלה ליותר מ-14 מעלות. באקלים כזה השרצים אינם מתרבים והירקות בחזקת נקיים משרצים. שיטה זו נוחה לשימוש בחוץ לארץ במקומות קרים. בארץ אין מקומות קרים כל כך, אך עם ריסוס מבוקר מצליחים לגדל בחורף ירקות בשטחים פתוחים עם מעט מאוד שרצים זעירים, ועל ידי שטיפת הירקות מצליחים להגיע למצב שהסיכוי שיהיו שרצים בירקות נמוך. במצב זה, גם לשיטת רוב המחמירים, הירקות בחזקת נקיים משרצים.

ההלכה ודרך האמצע בירקות עלים

לפי ההלכה אפשר להסתפק בשטיפה טובה של כל ירקות העלים במים, להתבונן בהם במבט רגיל, ואם רואים בהם שרץ – להסירו. אולם נכון ללכת בדרך האמצע, ולנקות את הירקות משרצים על ידי השריה של כארבע דקות במים עם חומר ממוסס ושטיפה במים זורמים. אפשר להשרות את העלים במים עם מלח או חומץ, כפי שנהגו בעבר. אומנם מצד הסרת השרצים, עדיף להשרות במים עם סבון (דטרגנט), שנמצא יעיל מחומץ או מלח, אולם יש חוששים שהסבון אינו בריא. הטוב ביותר להשתמש בחומרים טבעיים כמו 'סטרילי', שנמצאו יעילים כסבון ובלי חשש בריאותי. פעמים רבות פעולה זו מסירה את כל השרצים הזעירים, או מביאה לשיעור נמוך של פחות ממיעוט המצוי, ואזי גם לשיטת המחמירים היא מועילה.

יש לשים לב לכך שגם בעת השריית העלים וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים. לפיכך, בירקות כדוגמת חסה, כרוב וארטישוק, צריך לפרק את העלים כדי שהמים יוכלו להיכנס ביניהם.

לעיתים ירקות העלים מאיכות גרועה, ואזי הם מלאים בשרצים קטנים וגדולים שנראים היטב לעין. כדי לנקותם צריך לשטוף אותם שוב ושוב, עד שיהיו נקיים משרצים.

כרובית וברוקולי

יש ירקות שמצויים בהם שרצים זעירים ואין אפשרות להוציא את כולם בשטיפה או בבדיקה. כך המצב בכרובית וברוקולי, שחלק משמעותי מהם הוא תפרחת, שבתוכה נחבאים השרצים הזעירים. את השרצים הללו אין אפשרות לראות בלי לפרק לגמרי את הפרח ולבדוק במשך זמן רב את כל חלקיו הקטנים. גם פעולה של השרייה במי סבון ושטיפה אינה טובה מספיק, הואיל וזרם המים אינו מגיע בחוזקה למקומות שהשרצים נחבאים בהם, וממילא אינו יכול להסיר את כולם. לדעת המחמירים, הדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לזרוק את התפרחת, שהיא כארבעים אחוזים מהירק, ולאכול את הקלחים הנותרים אחרי שטיפה טובה, או לחילופין לצרוך כרובית וברוקולי שגודלו בתנאים מיוחדים שאין מתפתחים בהם שרצים.

אולם כפי שלמדנו, על פי כללי ההלכה אין צריך לבדוק אחר השרצים הזעירים, וכל זמן שאין רואים אותם – מותר לאכול את הכרובית והברוקולי. ונכון יותר להשרותם במים עם חומר ממוסס למשך כארבע דקות, ולשטוף היטב בזרם מים.

אומנם שלא כמו בחסה ושאר ירקות עלים, שבהם פעמים רבות אחרי השריה ושטיפה אין שרצים זעירים (או שאין בהם בשיעור מיעוט המצוי), בכרובית וברוקולי השריה ושטיפה אינן מצליחות להגיע לתוצאות טובות כאלה. אומנם מכיוון שמבשלים את הכרובית והברוקולי, ולעיתים השרץ נימוח בבישול ויורד ממדרגת ברייה, להלכה אפשר להחשיב זאת כדרך האמצע.

קלחי תירס

לדעת המחמירים אסור לאכול את הגרעינים בעודם על הקלח, הואיל ולעיתים נחבאים ביניהם שרצים זעירים (תריפס), והדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לחתוך את גרעיני התירס מהקלח לשטוף אותם, כדי להבטיח שאין ביניהם שרצים זעירים.

אולם לפי כללי ההלכה וגם לפי דרך האמצע, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את השרצים הללו, וספק אם הם נמצאים, ובנוסף לכך הם עוברים בישול, מספיק לשטוף את הקלח.

תות שדה

לעיתים יש בתותי השדה אקריות זעירות, שקוטרן כשליש מילימטר, הנחבאות בגומות הגרעינים הזעירים שעל קליפתם. לדעת המחמירים אסור לאכול תותי שדה מגידול רגיל, אלא אם כן מקלפים את קליפתם, או משרים אותם במים עם חומר ממוסס ושוטפים אותם תוך הברשה יסודית של קליפתם.

אולם לפי כללי ההלכה, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את האקריות הזעירות הללו, אין צריך לחפש אחריהן. ולפי דרך האמצע, יש לחתוך את מקום החיבור של התות לענף, להשרות את התותים במים עם חומר ממוסס ולשטוף היטב. כך יש לעשות גם בפטל ותות עץ.

עלי בצל ירוק וכרישה

לדעת המחמירים יש לחתוך כל עלה לשניים, להשרותו במים עם סבון ולשוטפו תוך שפשופו לכל אורכו, מפני שרצים זעירים שלעיתים מצויים בו.

לפי כללי ההלכה, אין לחשוש לשרצים הזעירים שאדם רגיל אינו רואה. ולדרך האמצע, יש לחתוך כשלושה סנטימטרים ממקום החיבור שבין הבצל לעלה ולזרוק, מכיוון ששם החשש גדול יותר. את שאר העלים יש לפרק, להשרות במים עם חומר ממוסס ולשטוף, בלי לחתוך כל עלה לשניים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תולעים: מה לבדוק וכיצד

התורה לא אסרה שרצים שאי אפשר לראות, השאלה היא מה דין שרץ שבתנאים מסוימים אפשר לזהות • הגישה המקלה והגישה המחמירה שקולות בסברותיהן, ומעיקר הדין הלכה כמקלים • במטבחים גדולים ראוי להחמיר • מכיוון שהסבון בימינו מסיר חרקים, צריך להשתמש בו, גם אם בעבר היו שהסתפקו במים • עלי חסה וכרוב יש לפרק ולהשרות במים וסבון, ורצוי לחתוך • למנהג המהדרין יש לבדוק את הירקות מול האור, או לצרוך ירקות מתוצרת גוש קטיף • גם כרובית, ברוקולי, תות ותירס ניתנים להכשרה

המחלוקת בדין שרצים זעירים

ברור שאין איסור בשרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראותם, שכן התורה ציוותה את האדם להיזהר משרצים לפי יכולת ראייתו הטבעית. השאלה מה דין שרצים זעירים שאורכם כחצי מילימטר עד שני מילימטר, שעל משטח בצבע מנוגד לצבעם אדם רגיל יכול לראותם

סוגיית התולעים בירקות, בפירות ובשאר המאכלים היא אחת הקשות והמורכבות בתחום הכשרות. נצטווינו בתורה: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג). השאלה מה דין ירקות, עלים ופירות שפעמים רבות מצויים עליהם או בתוכם חרקים זעירים שקשה מאוד לראותם. ברור שאין איסור בשרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראותם, שכן התורה ציוותה את האדם להיזהר משרצים לפי יכולת ראייתו הטבעית. השאלה מה דין שרצים זעירים שאורכם כחצי מילימטר עד שני מילימטר, שעל משטח בצבע מנוגד לצבעם אדם רגיל יכול לראותם, ועל העלים ובפירות רוב האנשים אינם רואים אותם בלא מאמץ גדול, מפני שצבעם דומה לצבע העלים, מפני שהם מתחבאים בין פרחי הכרובית וגרגירי התירס או שהם נדמים כגרגר קמח או חול זעיר (אקרין), ורק בעת שהם זוחלים אדם רגיל מבין שהם שרצים.

יש סוברים שהואיל ובתנאים מסוימים מומחים יכולים לראות את השרצים הללו – כל ירק או פרי שרוב הסיכויים שיש בו חרקים זעירים אסור באכילה בלא שיוציאו ממנו את כל החרקים. וכאשר במיעוט מצוי של המקרים מוצאים בו חרקים זעירים, חובה לטרוח להוציאם, ובדיעבד אם טעו ולא עשו זאת המאכל כשר.

מנגד, יש סוברים שאמנם כאשר רואים חרק זעיר כזה אסור לאוכלו, אבל כשהוא נמצא על מאכל ואדם רגיל אינו יכול לראותו בלא טורח גדול או אמצעי עזר – הרי הוא טפל ובטל למאכל, ואין איסור לאכול את הירק או הפרי שרוב הסיכויים שהוא נמצא בו.

התקווה להכריע בספק

במשך שנים קיוויתי שכאשר אחזור להתעמק בסוגיה זו, אעיין בדברי הגמרא, הראשונים והאחרונים ואזכה להגיע למסקנה ברורה כמי ההלכה. כבר חודשיים שאני עוסק בסוגיה, ואחר העיון הגעתי למסקנה שאי אפשר להכריע משום שלשני הצדדים יש מקום בהלכה.

שיטת ההלכה ושיטת המהדרין

אמנם על פי כללי ההלכה המקובלים הלכה כדעת המקילים, מפני שמדובר בספק בדברי חכמים; שכן האדם אינו מעוניין לאכול את השרץ, והוא נאלץ לאוכלו עם המאכל בניגוד לרצונו. בנוסף לכך, לדעת רוב הפוסקים חרק זעיר בטל בשישים מהתורה, ורק חכמים החמירו בברייה שאינה בטלה אפילו באלף. ויש אומרים שכל מה שהחמירו הוא בשרץ שיש לו חשיבות מסוימת, אבל אם הוא זעיר ומגעיל, גם מדברי חכמים הוא בטל בשישים. בנוסף לכך יש גם ספק אם יש שם בכלל חרק זעיר.

מנגד, גם לשיטת המחמירים יש טענה חזקה, שהואיל ובתנאים מסוימים כל אדם יכול לראות את החרקים הזעירים, ובטורח רב, אפילו אם יארך כמה שעות, ניתן למצוא את החרק ולהוציאו, אין הוא נחשב מעורב ואינו בטל אפילו באלף.

לפיכך ההלכה כשיטת המקילים, ומנהג מהדרין להחמיר.

שיטת המהדרין התבארה בהרחבה בספרי הרב משה ויא והרב שניאור זלמן רווח, אמנם מה שטענו שכך היא ההלכה המחייבת את כל ישראל אינו נכון (עיין אג"מ יו"ד ד, ב; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יו"ד טז; מנחת שלמה ב, סא; שיח נחום מה; שמע שלמה ח"ז יו"ד ד; הרב ביגל ב'אכול בשמחה' עמ' 196; הרב ויטמן אמונת עיתך 37; ספר 'לכם יהיה לאוכלה' לרב איתם הנקין הי"ד).

להחמיר במפעלים ובמטבחים גדולים

חשוב לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לעתים יש צורך להחמיר כשיטת המהדרין יותר מאשר בבית פרטי. ראשית, מפני שפרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. שנית, הפיתוי לעבור במטבח גדול על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שרוצים להיפטר מביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים.

לפיכך פעמים רבות שבמערכות גדולות מוכרחים לקבוע גדרים מחמירים כשיטת המהדרין, וזאת כדי להגיע לכשרות הנדרשת לפי ההלכה, ולעתים מרוויחים בתוך כך שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

הכשרת ירקות עלים לתיבול

בירקות עלים לתיבול, כדוגמת פטרוזיליה, שמיר וכוסברה, יש בעיה: חרקים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה, נמשכים אליהם במשך גידולם בשדה, וגם שטיפה במים אינה מסירה את כולם, מפני שברגליהם ישנו חומר דביק שעלול לסייע לחלק מהחרקים להישאר דבוקים לעלה למרות השטיפה במים. אמנם זרם חזק וממוקד מן הסתם יסירם, אבל קשה לכוון את המים לכל פינה וזווית שבעלים.

בעבר נהגו להשרות את העלים במים עם מלח וחומץ ואחר כך לשטוף אותם; אולם מכיוון שהמלח והחומץ אינם ממיסים לגמרי את הדבק לא כל החרקים ירדו בשטיפה, והמהדרין הצריכו לבדוק היטב כל עלה ועלה של חסה אל מול השמש.

השריה במים עם סבון לפני השטיפה

כאשר החלו להשרות את העלים במים עם סבון כדוגמת סבון כלים, התברר שהחומר שבסבון (דטרגנט) יעיל בהרבה מחומץ או מלח, וכשם שהוא ממוסס שומנים כך הוא ממוסס את הדבק שברגלי החרקים, ואחרי שטיפה טובה הם יורדים לגמרי. לפיכך, כיום על פי ההלכה צריך להכשיר את ירקות העלים על ידי שרייתם במים עם סבון למשך כשלוש דקות, ואחר כך לשוטפם היטב. אמנם בעבר רבים, וביניהם תלמידי חכמים, הסתפקו בשטיפה במים בלבד, וכאשר החשש גבר השרו לפני כן את הירקות במים עם מלח או חומץ. אולם כיום צריך להשרות במים עם סבון, משום ששיטת ההלכה מבוססת בעיקר על הקושי להוציא את השרצים הקטנים, וכאשר אפשר בלא קושי רב להוציא את כל החרקים, על ידי שרייה במים עם סבון, כך צריך לעשות.

האם סבון בריא

אמנם יש אומרים שהסבון אינו בריא כל כך, אולם עדיין גם מבחינה בריאותית עדיף להשרות את ירקות העלים במים עם סבון, מפני שכשם שהחרקים אינם יורדים בלא סבון גם הריסוס אינו יורד, והריסוס הרבה יותר מזיק מהסבון. נמצא שהשריית הירקות במים עם סבון ושטיפתם מועילה הן להסרת החרקים והן להסרת שיירי הריסוס. כדי להיפטר משאריות הסבון והחרקים, יש לשטוף את העלים היטב.

בשנים האחרונות החלו לייצר חומרים יעילים כסבון להסרת החרקים והריסוס, שאין בהם שום חשש בריאותי, כדוגמת 'סטרילי טבע', ומומלץ להשתמש בהם.

למנהג המהדרין, צריך בנוסף לכך לבדוק היטב את הירקות אל מול האור. אפשרות אחרת היא להשתמש בירקות שגודלו בחממות בשיטת גוש קטיף, או במקומות אחרים שנבדק והתברר שאין בירקות חרקים.

הכשרת חסה וכרוב

מפרקים את העלים ומשרים אותם במים עם סבון או 'סטרילי' במשך כשלוש דקות, כדי שהסבון ימיס את החומר הדביק שברגלי החרקים. אחר כך שוטפים את העלים היטב במים, ותוך שטיפת הסבון יישטפו גם החרקים. יש לשים לב שגם בעת השריית העלים במים עם הסבון, וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים.

כאשר מתכוונים לחתוך את העלים לסלט, עדיף לחותכם תחילה לחתיכות הרצויות לסלט, ואחר כך להשרותם ולשוטפם, מפני שככל שהם חתוכים יותר, כך המים מגיעים יותר בקלות לכל המקומות שבהם.

מכיוון שלעתים יש בעלי החסה או הכרוב רימה של זבוב המנהרות, לכתחילה טוב להסתכל אל מול האור בכמה עלים כמדגם אם יש בהם מנהרות. אם נמצאו מנהרות, נכון לבדוק את כל העלים אל מול האור, ולהוציא את הרימה הקטנה שבסוף כל מנהרה. אמנם לפי כללי הכשרות אין חובה לבדוק מדגם של עלים אל מול האור, מפני שתופעה זו די נדירה, ובנוסף לכך יש סוברים שגם אם קיימת שם רימה אין בה איסור.

שיטת המהדרין בחסה וכרוב

מדקדקים לבדוק אחרי השטיפה כל עלה ועלה משני צדדיו אל מול האור, או משרים את העלים במים עם סבון ואחר כך משפשפים אותם עם ליפה וכיוצא בזה כדי להבטיח הסרת כל חרק זעיר, ובנוסף לכך מביטים בעלה אל מול האור כדי לבדוק אם יש בו מנהרן. מכיוון שהבדיקה או הניקוי קשים מאוד לביצוע, מנהג המהדרין להשתמש בירקות שגודלו בשיטת גוש קטיף או באזורים קרים, שהשגחה אמינה מעידה שהם בחזקת נקיים מחרקים. שוטפים את הירקות היטב, כי לעתים עדיין יש בהם זבובונים גדולים שיורדים בשטיפה. רצוי להשרותם במים עם סבון, כדי להסיר מהם את כל שאריות הריסוס. המשתמשים בירקות גוש קטיף וכיוצא בהם בלא שטיפה, מגיעים לרמה של כשרות רגילה ולא מהדרין.

כרובית, ברוקולי, תות ותירס

יש הסוברים שבכרובית, ברוקולי, תות שדה וקלחי תירס צריכים הכול להחמיר כשיטת המהדרין, מפני שיש בירקות אלו מקומות מסתור לחרקים הזעירים, וגם לאחר השריה ושטיפה יש חשש שיישארו בהם חרקים זעירים. אמנם על פי כללי ההלכה, גם ירקות אלו ניתן להכשיר כשאר ירקות עלים, על ידי השרייתם במים עם סבון למשך כשלוש דקות ולאחר מכן שטיפתם היטב במים. בתות שדה צריך להסיר לפני כן את הענף והעלה עם מעט מבשר התות.

המהדרין אוכלים ירקות אלו רק מגידולים שחזקתם שאין בהם חרקים. בכרובית וברוקולי אפשר לשיטת המהדרין להסיר את כל התפרחת (כארבעים אחוזים מהירק), ואת השאר להשרות ולשטוף היטב, ואף להתבונן ולראות שהם נקיים. בתירס, המהדרין נוהגים לחתוך את הגרגירים מהקלח, לשטוף אותם היטב, ובזה להבטיח שאין ביניהם חרקים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

משנים את החוק כרצונם

ראוי לתבוע להדיח מתפקידו את היועץ המשפטי לממשלה, שמבקש לרוקן מתוכנו את החוק נגד הונאה בכשרות • בג"ץ מתיר לקראים להציג את הבשר שלהם ככשר בהשגחה רבנית • כאשר תעשיית המזון הופכת יותר ויותר מורכבת ומסועפת, סמכות הפיקוח של הרבנות הראשית על כל גופי הכשרות היא הכרחית • כיצד לנהוג בזמן בין השמשות שבין שבת לצום תשעה באב • כיצד עושים הבדלה כשתשעה באב חל במוצאי שבת • דין מעוברות ומניקות בתשעה באב שנדחה משבת ליום ראשון

חוק הכשרות

כשם שיש פיקוח וטרינרי כללי על כל המזון, ופיקוח כללי על כלל הרופאים, כך דרוש פיקוח כללי על מערכת הכשרות, וזוהי תכליתו של חוק הונאה בכשרות. נקווה שהממשלה תמצא במהרה את הדרך לגדור את הפרצה הזאת, ובתוך כך תעמיד את המערכת המשפטית על מקומה

בחוק איסור הונאה בכשרות משנת תשמ"ג נקבע כי מועצת הרבנות הראשית והרבנים המקומיים שהוסמכו על ידה הם היחידים שיכולים להעניק תעודת כשרות למאכלים במדינת ישראל.

לאחרונה הורה היועץ המשפטי לממשלה, ביוהרה האופיינית לו ולמערכת המשפטית, שכל אדם, בין רב ובין עם הארץ, בין דתי ובין חילוני, רשאי לכתוב תעודת השגחה למסעדה, לרשת מזון או לבתי מלון. עליו רק לציין באופן בולט כי "מסמך זה אינו מהווה תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית לישראל", וכן לא יכתבו כי מדובר בעסק "כשר".

כלומר, יוכל כל פלוני אלמוני להעניק תעודה מאוד מכובדת ומרשימה מטעם, נניח, "בית דין צדק 'שומרי התורה' בראשות הרב הגאון פלוני אלמוני", ובתעודה זו יהיה כתוב: "כל האוכל הנמכר או המוגש כאן הוכן על פי כל כללי ההלכה למהדרין מן המהדרין, מתוך התחשבות בכל דעות הפוסקים, ראשונים ואחרונים, ספרדים ואשכנזים, ולאוכלים ינעם" וכו'. ובשורה התחתונה יהיה כתוב: "תעודה זו היא מטעם 'בד"ץ שומרי התורה' ולא מטעם הרבנות הראשית". ה"רבנים" שיעניקו את התעודה יכולים להיות חילונים גמורים, או צדיקים פתאים, או סתם אנשים שקיבלו בעבור כך כסף, ולא תהיה בכך שום עבירה על החוק, כי בתעודת ההשגחה המפוארת שלהם לא יהיה כתוב שהיא מטעם הרבנות הראשית, ולא תופיע בה המילה "כשר".

אפילו בית המשפט העליון, בהחלטה שפגעה בסמכותה של הרבנות הראשית, הסכים כי "מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו" (תיאדור אור, 27.5.90). והנה היועץ המשפטי מעז לרוקן את החוק מכל תוכן, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק. ראוי היה לתבוע את הדחתו לאלתר. נקווה לפחות שמעשים מקוממים שכאלה מקרבים אותנו לשינוי הנדרש בכל מערכת המשפט.

בג"ץ קראים

בתוך כך הנחיתה המערכת המשפטית עוד מכה על המוני בית ישראל שומרי המסורת והכשרות. ביום ראשון קיבל בג"ץ את עמדת הקראים, והתיר להם לשווק בשר תחת הכותרת "כשר בהשגחת הרבנות הקראית". להלכה הבשר שהם משווקים הוא טרף, הואיל ואינם שומרים את ההלכה כפי הוראת חכמי תורה שבעל פה. ואילו שופטי בג"ץ התירו להם להונות את הציבור כאילו הבשר שלהם כשר בהשגחה רבנית מסוימת, בניגוד גמור לחוק הונאה בכשרות.

חשיבות חוק הכשרות

אין אפשרות לספק מזון כשר להמוני בית ישראל בלי שתהיה לרבנות הראשית סמכות פיקוח על כל גופי הכשרות. ככל שעוברות השנים, תעשיית המזון הולכת ונעשית יותר מורכבת ומסועפת, ויש הכרח בפיקוח רחב, כולל ואחראי. בלי זאת, גם רבנים עם כוונות טובות ייכשלו במתן הכשר למאכלים שאינם כשרים, כי לא יוכלו לבדוק אם אין בפירות איסור ערלה, ואם אין בתבואה שרובה מיובאת מחו"ל איסור חדש, ואם אין הבשר מגיע ממקום שלא נשחט כהלכה, וכו' וכו'. קל וחומר כאשר אנו יודעים שבשוק המזון מעורבים אינטרסים כלכליים אדירים, וברור שישנם גורמים שינצלו את הפתח שהמערכת המשפטית החילונית פתחה לפניהם, וימצאו דרך לקנות "תעודת השגחה" בזול, ולשווק תחת כסותה מזון טרף.

כשם שיש פיקוח וטרינרי כללי על כל המזון, ופיקוח כללי על כלל הרופאים, כך דרוש פיקוח כללי על מערכת הכשרות, וזוהי תכליתו של חוק הונאה בכשרות. נקווה שהממשלה תמצא במהרה את הדרך לגדור את הפרצה הזאת, ובתוך כך תעמיד את המערכת המשפטית על מקומה.

דיני תשעה באב שחל בשבת

כאשר תשעה באב חל בשבת הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת (ולעניין דברים שבצנעה עיין שו"ע תקנד, יט).

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, משום שהזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, בין השמשות, הוא ספק יום ספק לילה. ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחרי צאת הכוכבים, כפי שכתוב בלוחות השנה (בירושלים שקיעת החמה 19:45, וצאת השבת 20:21. בתל אביב השקיעה 19:43, וצאת השבת 20:23).

יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת הוא זמן משותף לשבת ולצום. ובאותו זמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת. ומנגד, משעת שקיעת החמה נמנעים מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה. ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית לאחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה.

רחצה בזמן הביניים

וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בזמן בין השמשות ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת.

החלפת בגדים ונעליים

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לשם תוספת שבת. ואומרים: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך יסירו את הנעליים ויפשטו את בגדי השבת וילבשו בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חובה ללכת בנעליים כל השבת, אין בזה פגיעה בכבוד השבת. אבל ברור שאם יהיו שם אנשים שירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל, יהיה בכך איסור. ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים רק לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית של ליל תשעה באב כרבע שעה אחרי זמן צאת השבת, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם ולהחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל היין

כיוון שיצאה השבת החל הצום ואי אפשר להבדיל על היין, לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב. אבל את ההבדלה שבתפילת ערבית – "אתה חוננתנו" – כמובן שאומרים. ויש אומרים שטוב שנשים יתפללו ערבית במוצאי שבת זו כדי שיבדילו ב"אתה חוננתנו". ומי שאינה מתפללת תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ואז תוכל לעשות מלאכות האסורות בשבת.

ברכה על הנר

מברכים "בורא מאורי האש" על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש, שנתגלתה לאדם הראשון במוצאי שבת. ונוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילה ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות. גם נשים מברכות על הנר. ואם הן בבית הכנסת ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. ואם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (עיין פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה על כוס בסיום הצום

בסיום הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות, "בורא פרי הגפן" ו"המבדיל", אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס, שכן אמירת "אתה חוננתנו" או "ברוך המבדיל בין קודש לחול" מתירה לעשות מלאכה, והבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה.

מעוברות ומניקות

מכיוון שהצום נדחה משבת ליום ראשון, מעוברת ומניקה שחשה חולשה או קושי לצום רשאית לאכול ולשתות. זאת מפני שמעמדו של צום תשעה באב שנדחה קרוב למעמד הצומות הקלים, שבהם מעוברות ומניקות פטורות לגמרי (פניני הלכה זמנים י, כ).

הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל צריך להבדיל על הכוס. ונכון להבדיל על משקה מדינה, כלומר על משקה שיש בו אלכוהול ואינו יין, כדוגמת בירה לבנה. ובשעת הדחק אפשר גם להבדיל על קפה, שיש אומרים שגם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובשעת הדחק יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו בלבד.

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

מנהגי אבלות ביום שלאחר תשעה באב

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. ואמנם את הצום קבעו בתשעה באב על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי – נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. ורבים נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי' באב.

השנה, שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומותר מיד לאחר הצום להתרחץ במים חמים ולכבס בגדים וללבוש בגדים מכובסים. ולגבי אכילת בשר ושתיית יין בליל מוצאי הצום, המחמיר תבוא עליו ברכה והרוצה להקל רשאי.

בין הבהמה הטהורה לטמאה

איסור אכילת בעלי חיים טמאים מבדיל את ישראל מן העמים ומקדש אותם לה' • אכילת המינים הטמאים גורמת לטמטום הלב כלפי הרוחניות והקדושה • סימני בעלי החיים הטהורים שנאמרו בתורה והסימנים שהוסיפו חז"ל • הבהמות והחיות הטהורות מתאפיינות בכך שהן אוכלות עשב ואינן טורפות • האם מותר לאכול בהמות וחיות שיש להן סימני טהרה אך אין עליהן מסורת • המחלוקת לגבי הפר ממין ז'אבו והאייל האדום • האם מותר לאכול ג'ירפה

הבהמות והחיות הטהורות והטמאות

בעלי חיים רבים ברא הקב"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני האדם לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקידשנו במצוותיו והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים ואסר לנו את המינים הטמאים. וכפי שנאמר: "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם… והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כג-כו). אמרו חכמים בספרא: "כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים… אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו (מלכי העמים ששעבדו את ישראל)".

טעמים לאיסור

גדולי הרבנים לא חששו לדברי החזון איש שאסר לאכול את הפר ממין ז'אבו. ואמנם יש סוברים שהציבור הליטאי צריך להחמיר כדבריו. אולם בפועל, כיוון שגזע הז'אבו חזק יותר, כדי לחסן את עדר הפרות ממגפה נהוג לערב כ-25% מזרע הז'בו בכל סוגי הפרים. ולכן הרוצים להחמיר צריכים להימנע מאכילת בשר פרים ועגלים לגמרי

יש שכתבו שהמינים הטהורים בריאים לאכילה, ואילו המינים הטמאים אינם בריאים (מו"נ ג, מח). ורבים התנגדו להזכרת טעם זה, שאין ראוי להקטין את התורה ולעשותה כספר רפואות. ועוד, שלא מצינו שהגויים פחות בריאים בגופם מיהודים. אלא המצוות נועדו לקדש את האדם ולתקן את נשמתו, והאוכל מאכלים אסורים מטמא את נפשו, ולכן קראה התורה למינים שאסור לאוכלם טמאים (עקדת יצחק ואברבנאל שם).

וכן דרשו חכמים: "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם – אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" (יומא לט, א), היינו שכל העבירות ובמיוחד אכילת מאכלים אסורים מטמטמות את הלב, שלא יוכל לקלוט עניינים רוחניים שבקדושה. מצד זה איסור מאכלים אסורים חמור יותר משאר האיסורים, מפני שהמאכל האסור נכנס לתוך הגוף, מתערב בו ופוגמו (רמב"ן, רבנו בחיי).

סימני הטהרה שבתורה

שני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות. האחד הוא "מפרסת פרסה ושוסעת שסע". פרסה היא מעטה קשה כעצם שגדל על כף רגלה של הבהמה, שבאמצעותו היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שוסעת שסע, היינו שכף רגלה ופרסתה שסועים, כלומר מפוצלים לשני חלקים.

הסימן השני: מעלה גרה. למינים הטהורים ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: כרס, בית הכוסות, המסס וקיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועסים אותו מעט. משם הוא יורד ל'כרס' ועובר עיכול ראשוני. משם עובר ל'בית הכוסות' ומתגבש ככדורים כדורים. לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן יורד ל'המסס' ומשם לקיבה.

המינים הטהורים אינם טורפים

ככלל, הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל ועיכול העשב קשה מפני שיש בו הרבה תאית, ברא להם ה' מערכת עיכול משוכללת ואפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם בריצתם בהרים ובסלעים, כדי למצוא עשב וכדי לברוח מחיות הטרף. גם השיניים הקדמיות שחסרות להם בלסת העליונה מבטאות את העובדה שהן אינן טורפות, וכל שיניהן נועדו לצורך לעיסת העשב. למרות זאת, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף.

סימני הטהרה של חכמים

עוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א). סימן נוסף, שהבשר שמתחת לעצם הזנב שלהם הולך שתי וערב. אמנם ישנו ערוד שהוא טמא אף שבשרו עשוי כך (חולין נט, א). עוד סימן אמרו, שהחלב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החלב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע"ז לה, א).

עשרת המינים הטהורים

עשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה-כשבים ושה-עיזים, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים יד, ד-ה). שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו בעלי חיים מבויתים, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר.

אמרו חכמים: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהחיות הטמאות מרובות על הטהורות, לפיכך מנה הכתוב את המינים הטהורים (חולין סג, ב).

לכל אחד מעשרת המינים גזעים רבים

ככל המינים שבטבע, גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים, וכל בעלי החיים שיש להם סימני טהרה הרי הם מעשרה המינים שנזכרו בתורה.

זהות שלושת מיני הבהמה ידועה, וכן ידועים גזעים שונים של פרים, כבשים ועיזים, וכל הגזעים של המינים הללו כשרים. אמנם לגבי שבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים – צבי ואַיָל.

והתעוררה שאלה לגבי בהמות וחיות שאין עליהן מסורת, האם אפשר להתיר את אכילתן על פי הסימנים שבתורה ודברי חכמים.

שאלת הז'בו

זבו
זבו

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בשנות הצנע, התברר שאפשר לייבא לארץ במחיר מוזל בשר של ז'אבו, שהוא אחד מגזעי הפרים. אלא שהיה צורך לברר את דינו, הואיל והוא משונה משאר הפרים בכך שיש לו דבשת בגובה של כעשרים ס"מ סמוך לעורפו, ובשרו מעט פחות טעים.

למעשה נמצא שיש לו את כל סימני הטהרה שהוזכרו בתורה ובדברי חכמים, ועל כן התירו גדולי הפוסקים את בשרו בלא פקפוק. וכך פסקו הגאון רבי משולם ראטה זצ"ל (קול מבשר א, ט) והרב הרצוג.

והחזון איש סבר שאין לסמוך כיום על סימני הטהרה אלא רק על המסורת, וכל מין שאין לגביו מסורת רצופה שהיו נוהגים לאוכלו, אסור באכילה.

אולם גדולי הרבנים דחו את סברתו מכול וכול, שאיך אפשר לבטל את כל דברי התורה ודברי החכמים שקבעו סימנים שעל פיהם נדע איזה מין טהור. וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד עט, א). וכל מה שאמרו הפוסקים שאין לסמוך על הסימנים, נאמר רק על סימני העופות שנזכרו בגמרא, הואיל ויש לגביהם ספקות רבים ואין לסימנים שלהם שורש בתורה, שכן בתורה נזכרו רק מיני העוף הטמאים, ומשמע שרצתה התורה שלגבי העופות ננהג על פי המסורת. וכן הוסיף הש"ך (עט, א) שאין לסמוך על הסימנים המבדילים בין בהמה לחיה לגבי היתר אכילת החֵלב שלהן, כיוון שגם סימנים אלה אינם מפורשים בתורה.

המנהג למעשה

למעשה גדולי הרבנים לא חששו לדברי החזון איש. ואמנם יש סוברים שהציבור הליטאי צריך להחמיר כדבריו. אולם בפועל, כיוון שגזע הז'אבו חזק יותר, כדי לחסן את עדר הפרות ממגפה נהוג לערב כ-25% מזרע הז'אבו בכל סוגי הפרים. ולכן הרוצים להחמיר כמותו צריכים להימנע מאכילת בשר פרים ועגלים לגמרי.

האוסרים אייל אדום

האייל האדום
האייל האדום. מוכר גם בשם אייל אדמוני או אייל אציל (שם מדעי: Cervus elaphus). צילום: Peter G Trimming CC

לגבי האייל האדום שהתחילו לגדלו בארץ ישראל התעוררה שאלה. מצד אחד יש לו סימני טהרה שכתובים בתורה, ומנגד יש לו שיניים עליונות במקום הניבים, שעם השנים הן נשחקות. ולמדנו שאחד מסימני הטהרה שאמרו חכמים, שאין למינים הטהורים שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א).

יש אומרים שמקום הניבים נחשב בחלק הקדמי של הלסת, ועל סמך זאת טמאו את האייל האדום (הרב משאש, הראשל"צ הרב עמאר, והרב וואזנר, כמובא בשו"ת בארה של מרים יא; יד. בנוסף לדעה השנייה בשו"ע עט, א, ניבים הם סימן טומאה).

המתירים

אמנם דברי המחמירים קשים מאוד, מפני שאמרו בגמרא (חולים נט, א) שאם מוצאים חיה שפיה חתוך, יבדקו את פרסותיה, ואם ימצאו שסימני הפרסות טהורים – בשרה כשר, מפני שאין חיה שיש לה סימני טהרה ברגליה ויש לה סימן טומאה בפיה. לפיכך מוכרחים לומר ששיניים במקום הניבים אינם נחשבים כשיניים קדמיות (ומה שלדעה השנייה בשו"ע עט, א, ניבים הם סימן טומאה, הכוונה דווקא ניבים שהם גדולים בהרבה משיניים רגילות, ואילו לאייל האדום יש שם רק שיניים).

בנוסף לכך, כתבו כמה ראשונים שכאשר אפשר לבדוק בסימנים שנתנה התורה, אין מתחשבים בסימנים שהוסיפו חכמים, שהם נועדו רק למקרה שאי אפשר להכריע על פי הסימנים של התורה (רבנו גרשום, מאירי).

וכן כתבו הרב אליהו מלכה, והרב דוד טהרני, והרב ארי זיבוטפסקי. וכן התברר ממחקרו של פרופ' זהר עמר, שחֲלב האייל האדום מתגבן, ואף זה סימן טהרה מובהק. וכן כתב הרב ד"ר לוינגר.

ולא זו בלבד, אלא שבדומה לאייל האדום יש עוד גזעים של איילים שיש להם שיניים עליונות במקום הניבים. אחד מהם הוא האייל הקנדי (אלק), שבארצות הברית הכשירו את אכילתו ללא פקפוק.

ואף שכך נראה למעשה, עדיין סוגיית האייל האדום לא הוכרעה.

ג'ירפה

ג'ירפה
ג'ירף, כשר אבל יקר

לדעת רס"ג, רד"ק ורשב"ץ, ג'ירפה היא הזמר המנוי בין שבעת מיני החיה הטהורים. וכן כתב הרב יהוסף שוורץ, וכן פסקו הרב אברהם חממי, הרב רצאבי ועוד (ומן הסתם לשיטת החזון איש אסור לאוכלה, כי לא הייתה מסורת באשכנז לאוכלה).

והיו שהעלו חשש שמא אינה מעלה גרה, אם כי לא ביססו את חששם. למעשה פרופ' עמר ערך בדיקה לחֲלב הג'ירפה והתברר שהוא מתגבן מיד, כמו חֲלב הבהמות הטהורות. וכן ארגן ניתוח של ג'ירפות בנוכחות רבנים ווטרינרים, והתברר שיש לה את כל סימני הטהרה. הניתוח תועד בתחומין (כג עמ' 491). וכך כתב הרב לוינגר שהג'ירפה מין טהור, ואף הוסיף שיש לה מסורת של כשרות, אלא שבפועל אין נוהגים לאוכלה מפני מחירה הגבוה.

בין בשר כשר לבשר חלק

בהמה חיה ועוף שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה * המשמעות ההלכתית של הגדרת טריפה כמי שצפויה למות תוך 12 חודש * בהמה שנשחטה היא בחזקת כשרה ואין צורך לבדוק אותה * המנהג מימי הגאונים לבדוק אם יש סירכות בריאות של בהמה וחיה * מחלוקת הפוסקים אם אפשר להכשיר סירכא בריאה, והבדלי המנהגים בקהילות ישראל * שתי רמות הכשרות – כשר וחלק * בימינו ראוי להקפיד על בשר חלק, מכיוון שמחירו אינו יקר בהרבה מן הכשר

איסור טריפה

בפרשת השבוע אנו לומדים על איסור אכילת טריפה, שנאמר (שמות כב, ל): "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. ואין כוונת הפסוק לאסור אכילת בעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת ללא שחיטה נאסר כבר מחמת איסור נבלה, שנאמר (דברים יד, כא): "לא תאכלו כל נבלה". אלא מדובר בבעל חיים שנדרס על ידי חית טרף, והצליח להינצל. ואזי הדין הוא שלמרות שהוא נותר בחיים, כיוון שהוא עומד למות מחמת הדריסה, הרי הוא נעשה טריפה, וגם אם ישחטו אותו כהלכה אסור לאכול את בשרו. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. ודריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או פגם שגורם למיתה, ולכן כל בהמה, חיה ועוף, שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה.

בין טריפה לזקנה וחולה

בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה, כיוון שהם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, אין הם נחשבים טריפה. אבל אם יש באחד מאיבריו של בעל החיים פגם או מכה שיגרמו לבסוף למותו, כיוון שהמוות כבר מכרסם בגופו הרי הוא טריפה, ואין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה.

איזה פגם נחשב כמטריף

הלכה למשה מסיני שישנם שמונה סוגים של פגמים שמטריפים את בעל החיים. ופירטו חכמים אותם לשמונה עשר סוגים, וביתר פירוט מנה הרמב"ם שבעים סוגים של פגמים שמטריפים את הבהמה. ופרטי הלכות טריפות נתבארו בהרחבה בשולחן ערוך חלק יורה דעה על פני כשלושים סימנים (כט-ס).

נחלקו התנאים בשאלה כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שהוא יכול לחיות עד שלושים יום, ומנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים ושלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר (חולין מב, א; נז, ב).

להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש – סימן שאינו טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינם יכולים לחיות יותר מי"ב חודש. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש, דינם יהיה כטריפה (שו"ע נז, יח).

האם עמדת הרופאים הווטרינרים משפיעה על ההלכה

שאלה: מה יהיה הדין אם יאמרו הרופאים על אחד מסוגי הטריפות שאפשר לחיות עימו יותר מי"ב חודשים?

תשובה: מדברי הפוסקים נראה שאין הזמן של י"ב חודש עיקר, ועובדה היא שיש תנאים שסברו שטריפות יכולות לחיות שנתיים ושלוש, ויש תנאים שסברו שאינן יכולות לחיות יותר משלושים יום. אלא דיני הטריפות נקבעו על ידי חכמים על פי העקרונות שלמדו מהלכה למשה מסיני, וכל מה שקבעו שהוא טריפה – טרף, ומה שלא קבעו כטרף – אינו טרף. שכן קביעת ההלכה נמסרה לחכמים, חברי בית הדין הגדול, שנאמר (דברים יז, יא): "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכך כתב הרמב"ם (שחיטה י, יב-יג. ושלא כמבואר בחזו"א יו"ד ה, ג; אג"מ חו"מ ב, עג, ד).

האם צריך לבדוק את כל איברי הבהמה באופן מפורט

כל בעל חיים שנשחט כהלכה הרי הוא בחזקת היתר, ומותר לאכול את בשרו לכתחילה בלי לבדוק אם יש בו אחד משבעים מיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים שמטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם – אין בהם איסור. ורק אם התעורר חשש לגבי איבר מסוים, צריך לבדוק אותו. וכן למדנו בתורה: "בשר בשדה טריפה לא תאכלו", היינו רק בהמה שחיית טרף ניסתה לטורפה צריכה בדיקה.

טעם בדיקת הריאות

מעיקר הדין גם את הריאות אין צריך לבדוק, כי חזקה על בעלי החיים שנשחטו כהלכה שהם כשרים, הואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגם של טריפה. וכן אנו נוהגים למעשה, ששותים חלב פרה בלי לחשוש שמא יש בריאותיה פגם שמטריף. אולם בימי הגאונים נתפשטה ההוראה שחייבים לבדוק את הריאות של כל הבהמות והחיות, משום שמצויות בהן סירכות, היינו גידולים שתחתיהם יש נקב שמטריף.

ובאמת שאין בהוראה זו חידוש גדול, שכן בשונה משאר מיני הטריפות – סירכות הריאה בולטות וניכרות לכל מי שפותח את גוף הבהמה. כבר למדנו שכל אימת שהתעורר חשש חייבים לבודקו, ומכאן שבפועל כל מי שראה סירכא בריאה היה צריך לבודקה. החידוש אם כן בהוראת הגאונים הוא שאין להסתפק בבדיקת מה שרואים ממילא, אלא יש לבדוק באופן שיטתי את שתי הריאות.

המחלוקות בדין סירכות הריאה

שתי מחלוקות גדולות בדין סירכות ישנן בין האמוראים והראשונים, שבאו לידי ביטוי במנהגי ספרדים ואשכנזים.

הכל מסכימים שיש מקומות בריאה שאם יש בהם סירכא היא אינה מטריפה. למנהג אשכנזים, מדובר במקרים בודדים בהם הסירכא חבויה בין קפלי הריאה. ולמנהג ספרדים, מדובר במקרים רבים יותר בהם הסירכא מדביקה חלקים שצמודים באופן טבעי זה לזה.

למנהג ספרדים, אין שום דרך להתיר סירכא שנמצאת במקום שמטריף. ואילו למנהג אשכנזים, מותר להסיר את הסירכא במיעוך ומשמוש וקילוף, ואם התברר שאין מתחתיה נקב – הבהמה כשרה. ובדרך זו רוב הסירכות מוכשרות.

מנהג הארצות

המחלוקת בדין סירכת הריאה שקולה – יש מהראשונים שהחמירו ויש שהקילו. אולם למעשה מצינו שבכל מקום בו יכלו היהודים למכור את בשר הבהמה שנטרפה לגוי, נהגו להחמיר בדין הסירכות. ובכל המקומות שבהם היהודים לא יכלו למכור את בשר הטריפה לגוי, סמכו על דעות המקילים והתירו למשמש ולמעך בסירכות כדי לבדוק אם יש תחתיהן נקב.

אנשי דת האסלאם למדו מאיתנו את מצוות השחיטה, ומותר להם לפי מנהגם לאכול בשר שנשחט על ידי יהודי. אבל בדיני הטריפות הם אינם נוהגים, וכך ניתן היה למכור להם בהמות שחוטות שהיו בריאותיהן סירכות. לעומת זאת, לנוצרים מנהג השחיטה זר ומוזר, ולכן הם לא הסכימו לקנות מיהודים בהמות שנשחטו ונמצאו טריפות. וכיוון שההפסד בארצות הנוצרים היה עצום, שכן מחירה של בהמה היה יכול להגיע לשווי של משכורת של שנה שלימה או לכל הפחות מספר חודשים, סמכו בארצות אלו על דעות המקילים.

אמנם ישנן כמה קהילות יהודיות חשובות בארצות האסלאם שנהגו להקל בהן לבדוק את הסירכות, והן: צפון אפריקה, פרס ותימן. ונראה שהיהודים בתימן ופרס סבלו משנאה יתירה, ולא יכלו לסמוך על הגויים שיקנו מהם את בשר הטריפות, וממילא נהגו על פי הכלל שבמקום של הפסד גדול מאוד אפשר לסמוך על שיטות המקילים. ובצפון אפריקה אכן היה ויכוח חריף מאוד בין הקהילות הוותיקות שהחמירו ובין מגורשי ספרד שבאו מארץ נוצרית ונהגו להקל. לבסוף גברה ידם של המגורשים ונפסקה ההלכה להקל.

שתי מדרגות הכשרות – גלאט חלק וכשר

למעשה יש שלוש רמות של הכשרה בבשר בהמות וחיות. א) כשרות לפי הרמ"א, לפיה קולפים את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתן נקב, הבהמה טרפה. ב) חלק 'בית יוסף', לפי זה אין בודקים סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה הסירכות אינן מטריפות. ג) גלאט לפי הרמ"א: בנוסף לחומרת הבית יוסף שאין בודקים סירכות, ישנן סירכות שנמצאות במקומות שלפי הבית יוסף אינן מטריפות, ולפי הרמ"א הן מטריפות.

למעשה נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) כשר, היינו לפי מנהג אשכנז, מרוקו ותימן, שהיו בודקים סירכות. ב) חלק, ובה צריך להקפיד על חומרות השולחן ערוך והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שיש שם בהמות שלפי הרמ"א אינן חלק, ולעיתים אפילו טריפות. וכן הורה הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שבכשרות חלק צריך להקפיד על פי חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד.

המציאות בפועל

בפועל, ככל שהבהמה מבוגרת יותר כך מוצאים בריאותיה יותר סירכות. למעשה יוצא שבעגלים כעשרה אחוז מבשר השחיטה נמצא טרף, כארבעים אחוז כשר, וכחמישים אחוז חלק. בפרות מבוגרות, שלושים וחמישה אחוזים טרף, כחמישים וחמישה אחוזים כשר, ועשרה אחוז חלק.

הלכה למעשה

על פי מנהג ישראל יש מקום להחמיר כיום לאכול חלק ('גלאט'), שכן מצינו שכמעט בכל מקום שבו היה אפשר להחמיר ללא הפסד גדול, נהגו כשיטות המחמירים. וכיום ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מי שמשפחתו נהגה להקל, רשאי אם ירצה להמשיך במנהגו, שיש לו על מה לסמוך.

עוד מספר שאלות הלכתיות מתעוררות מדין זה (אורח ומסעדות) ועל כך בשבוע הבא.