מה בין כשרות רגילה למהודרת?

גם ההכשרים המחמירים אינם חוששים לחומרות חדשות, שעלולות להוציא לעז על הדורות הקודמים שלא חששו להן • בד"צים ששייכים לעדות מסוימות מחמירים ומקלים לפי מנהג עדתם. מן הראוי שבארץ ישראל יוקמו הכשרים שמשקללים את כל הדעות והמנהגים • כשרות שבוחרת לא לסמוך על היתר המכירה, ולקנות מנוכרים בשמיטה, אינה בהכרח מהודרת יותר • במסעדות הפיקוח קשה יותר מאשר במפעלים, ולכן רצוי לבחור במסעדה בכשרות מהדרין • אין לסמוך על מסעדה שהתעודה שלה אינה בתוקף • לבוחרים להדר, מומלץ לבחור בגופי הכשרות שנוהגים כבוד במי שחולקים עליהם

אין שום הכשר, ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות מאוד, בדרך כלל גם המהדרין נוהגים להקל. גם בהכשר הרגיל כשאין קושי חוששים לדעות המחמירים. כלומר, ההבדל בין הכשר רגיל למהדרין אינו מוחלט

בטור הקודם ביארתי את ההבדל שבין הכשר רגיל להכשר מהדרין, שבהכשר רגיל הולכים על פי כללי ההלכה, ואילו בהכשר מהדרין חוששים לדעות המחמירים, מעבר למה שחייבים על פי ההלכה.

אגב, אם יש מי מהקוראים שיודע שטעות בידי, ויש נושא הלכתי שבו ההכשר הרגיל אוחז בשיטה שאינה העיקר להלכה על פי כללי ההלכה, בבקשה שיודיעני על כך.

צריך להוסיף ולדייק: אין שום הכשר, ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות מאוד, בדרך כלל גם המהדרין נוהגים להקל. כלומר, ההבדל בין הכשר רגיל למהדרין אינו מוחלט, שכן גם בהכשר הרגיל כשאין קושי חוששים לדעות המחמירים, למרות שמדובר במחלוקת בדברי חכמים ורוב הפוסקים מתירים. דוגמה לכך היא ההחמרה שנוהגת הרבנות הראשית בארץ ישראל ביחס לחלב נוכרים: למרות שכל יסוד האיסור מדברי חכמים, ולדעת רוב הפוסקים כאשר בפועל אין חשש שעירבו בחלב חלב שנחלב מבהמה טמאה אין בחלב הנוכרי איסור, ובנוסף יש על כך פיקוח ממשלתי, חוששים לדעת הפוסקים המעטים האוסרים (פניני הלכה כשרות ב' ל, ג-ד. הכרך עתיד לצאת לאור בקרוב).

מנגד, גם בהכשרי מהדרין, כאשר מדובר בעלויות גבוהות מאוד, אין חוששים לדעות היחידים. לדוגמה, אין חוששים לדעות הסוברות שקציר הקמח למצות מצווה לפסח צריך להיעשות ביד (ראו פניני הלכה פסח יב, 3).

ועדיין ההבדל בין הכשרים רגילים למהודרים הוא מובהק, ובראש ובראשונה בא לידי ביטוי ברמת הפיקוח: בהכשר רגיל מסתפקים בפיקוח לפרקים, שמועיל לפי כללי ההלכה, ובהכשר מהדרין הפיקוח יותר הדוק ומחמיר, ועל ידו מצמצמים יותר את התקלות שעלולות לקרות.

חומרות חדשות

סיבה נוספת לכך שגם בהכשרים המהודרים ביותר אין חוששים לכל החומרות: אם זו חומרה שצדיקי הדורות הקודמים לא חששו לה, מפני שסברו שדעת המחמיר נדחתה על ידי רובם המכריע של הפוסקים – אין ראוי להחמיר בה, כדי שלא ניראה כמזלזלים בכבודם של הראשונים. למשל, מסורת הניקור הירושלמי נוסדה לפני כמאה וחמישים שנה על ידי רבני האשכנזים בירושלים, ששילבו בה את כל חומרות הספרדים והאשכנזים, עד שבפועל מנקרים מהחלק האחורי של בהמה כ-25-13 אחוזים ממשקל הבשר. בימי הקמת המדינה עלו לארץ שוחטים מאזורים חסידיים, שאף שכלל מסורת הניקור שלהם הייתה מקילה יותר, בשומנים מסוימים נהגו להחמיר יותר. אולם למרות דרישתם, לא חששו להוסיף את חומרותיהם. ראשית, מפני שלהלכה סברו שאין בכך צורך, ושנית, מפני שיש בהוספת חומרתם משום הוצאת לעז על הראשונים שייסדו את מסורת הניקור הירושלמי (יבואר בפניני הלכה כשרות ב' כא, ט, 8).

אומנם, יש דברים שהצדיקים בדורות הקודמים נהגו להקל בהם מפני שהחומרה בהם הייתה כרוכה בהפסד גדול או בטורח עצום, ואזי אם עתה אפשר להדר כדעה המחמירה בלא הפסד וטורח גדול – נכון להדר בהם מפני שאין בקיומם זלזול בדורות הקודמים. כפי שמקובל להדר כיום בכל ההכשרים המהודרים לגבי שרצים זעירים מעל ומעבר למה שהיה מקובל בעבר, כשלא היו אפשרות אחסון במקרר וניקוי על ידי מים זורמים מהברז.

גופים פרטיים הקשורים לעדה

כיום, בעקבות קיבוץ הגלויות, נוצר מצב שלא הרי חומרות עדה זו כחומרות עדה זו. כל בד"ץ שקשור לבני עדה אחת רגיל להחמיר בחומרות שנהגו אצלה, ואינו חושש לחומרות שנהגו בעדה אחרת. כך לדוגמה לגבי בישולי גויים, יש בד"צים של עולי אשכנז שאינם חוששים לדעת המחמירים, וכן לגבי חומרות של עולי אשכנז בפסח, בד"צים של עולי ספרד אינם חוששים.

הדוגמה הבולטת לכך היא היחס לחומרת חליטת הבשר אחר מליחתו: אף שלדעת הרמב"ם, הרא"ה והריטב"א, חובה לחלוט את הבשר במים רותחים אחר סיום מליחתו, כדי להצמית את הדם שנותר בו. כך נוהגים עולי תימן, אך כל הבד"צים של עולי אשכנז וספרד אינם חוששים לכך (יבואר בפניני הלכה כשרות ב' כב, ז, 12). אין לבוא אליהם בטענה, שכן מבחינתם הם מקפידים לשמור על מנהגי ההידור המקובלים אצל גדולי עדתם, וכל זמן שהם מוגדרים כבד"ץ השייך לעדה מסוימת, הוספת חומרה תיחשב כפגיעה והוצאת לעז על גדולי רבני עדתם הקודמים.

מן הראוי היה שהשגחות ארץ-ישראליות מהודרות ישקללו את דעות כל הפוסקים ומנהגי כל העדות. אין זה אומר שצריך בפועל להחמיר בכל החומרות, גם אלו שעלותן גבוהה מאוד, אלא שצריך להתחשב ולשקול את כל הדעות והמנהגים, כל כשרות לפי מידת ההידור שהיא רוצה להדר.

מחלוקות עקרוניות

ישנן סוגיות שהמחלוקת בהן היא על השאלה מה מהודר, כדוגמת סוגיית הפירות בשמיטה. בד"צים רבים מקפידים שלא לאכול פירות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, וכל כך חשובה חומרה זו בעיניהם, עד שהם מעדיפים לקנות פירות וירקות שגודלו על ידי גויים ואפילו אויבים. מנגד, כפי שלמדנו מרבותינו, יותר מהודר לקנות בשמיטה פירות וירקות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, שכן היתר המכירה הוא ספק ספק ספיקא של איסור דרבנן (פניני הלכה שביעית ז, ה), ואילו הקנייה מיהודים נשענת על שתי מצוות מהתורה: יישוב הארץ והעדפת אחינו על פני נוכרי. לכן כשעומדות בפנינו בשמיטה שתי אפשרויות – כשרות רגילה מהיתר המכירה או כשרות מהודרת שאוסרת פירות מהיתר המכירה – נעדיף את ההידור שבקניית יבול יהודים על פני שאר ההידורים שחוששים לספקות מדרבנן.

הכשר במפעלים

חלוקת ההשגחות ל"כשר" ו"כשר למהדרין" קיימת במפעלי מזון ומסעדות, אולם בפועל היכולת לפקח על מפעלים גדולים קלה לעומת הפיקוח הנדרש על מסעדות. זאת משום שבשיטת הייצור ההמוני, המשגיח צריך לערוך תחילה בדיקה יסודית לכל המרכיבים שמהם מייצרים את המזון, ולאחר מכן רק לשמור שהמפעל ממשיך לתפקד כפי שסוכם. בנוסף לכך, למפעל גדול קל לממן השגחה קפדנית, וכך יוצא שבפועל, גם כשרות רגילה על מפעל קרובה להיחשב ככשרה למהדרין מבחינת רמת הפיקוח.

הבעיה במסעדות

אולם במסעדות שעוסקות בבישולים שונים, מלאכת ההשגחה יותר מורכבת, שכן צריך להשגיח על כל סוגי המזון שהמסעדה קונה מסוחרים שמתחלפים לפרקים, ומכיוון שהבישול נעשה בידיים על ידי אנשים שבדרך כלל אינם בקיאים בהלכה – לעיתים מתעוררות תקלות. כדי לפקח על המסעדה באופן מלא צריך להעמיד לשירותה משגיח צמוד, אולם רוב המסעדות אינן מסוגלות לעמוד בעלות הכרוכה בהחזקת משגיח צמוד. לפיכך, הרבנות מקיימת השגחה בסיסית שנשענת על האמון בבעל המסעדה ובעובדים שעומדים בנוהלי הכשרות שנקבעו להם, והמשגיח מגיע לפרקים כדי לבדוק שהנהלים שנקבעו נשמרים. לעומת זאת בהשגחה למהדרין, הפיקוח צמוד ומבטיח את הכשרות ברמה גבוהה יותר.

מומלץ להדר במסעדות

לפיכך, גם מי שאינו רגיל להקפיד על כשרות מהדרין, טוב שיהדר ויעדיף מסעדות שיש להן כשרות מהדרין, או לפחות מסעדה ששייכת לרשת כשרה שמקפידה על איכות מוצריה. הדברים אמורים במיוחד לגבי מסעדות בשריות, שכן הפיתוי לרמות במוצרי בשר גדול, מפני שמחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, ובחשבון חודשי מדובר ברווח גדול מאוד. בנוסף לכך, האיסורים הכרוכים בבשר הם החמורים ביותר.

אומנם מי שרוצה לסמוך על כשרות רגילה – רשאי לעשות כן גם במסעדה בשרית. אף שהסיכון שלעיתים יאכל בשר טרף גבוה יותר, כל זמן שיש למסעדה תעודת כשרות – מתקיימת השגחה שברוב ככל המקרים מונעת זאת, ועל כן להלכה המזון שהיא מגישה בחזקת כשר. ואם הסועד ירצה להועיל לעצמו ולשאר הסועדים, נכון שיבקש לדבר עם המשגיח בטלפון ויברר אצלו שאכן האוכל כשר. התעניינות כזאת משפרת את רמת הכשרות, מפני שהיא מעוררת את בעל המסעדה והמשגיח לעמוד בכללי הכשרות שהם חתומים עליהם.

אמינות שליח מסעדה

שאלה: האם אפשר להזמין אוכל מוכן ממסעדה, כאשר השליח שמביא את האוכל אינו שומר מצוות ואולי אינו יהודי?

תשובה: כאשר אין תמריץ לרמות, כמו במקרה של שליח מסעדה, סומכים על המסעדה הכשרה שהשליח מביא את המזון הכשר שהוזמן ממנה (עבודה זרה לד, ב; שולחן ערוך קיח, י; ש"ך א).

תעודת כשרות שפג תוקפה

כאשר פג תוקפה של תעודת הכשרות, אין לסמוך על בעל המסעדה שמעיד שהמסעדה עדיין מושגחת ועוד לא נתנו לו את התעודה החדשה, אלא צריך להתקשר אל נציג הרבנות ולשמוע ממנו שהמסעדה עדיין מושגחת כהלכה. בלא זאת אין לאכול בה.

איזה הכשר להעדיף

אלו השיקולים שצריכים לעמוד בפני מי שרוצים להדר, ומי שאינו יודע לבחון זאת – יתייעץ על כך עם רבו. יש להוסיף שמטבע הדברים יש תחרות וויכוחים בין גופי הכשרות השונים, וככלל נכון למהדרים להעדיף רבנות או גופי כשרות שנוהגים כבוד בבני מחלוקתם, ואינם מחרימים ומשמיצים. אף שייתכן ובגוף המאכלים שהם מפקחים אין פגם, מן הראוי להתרחק מהכיעור והדומה לכיעור.

ואחר הכול, מי שאינו רוצה להיכנס לכל הדקויות וההבדלים שבין גופי הכשרות והבד"צים השונים – יכול לסמוך על כך שבאופן כללי ההכשרים הרגילים הם אכן כשרים, וההכשרים המהודרים הם אכן מהודרים, וככל שמדובר בגוף ידוע ומוכר יותר כך אפשר יותר לסמוך על אמינותו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לסמוך על הכשרות

למרות נאמנותו הבסיסית של האדם, מכיוון שיש לאנשים סיבה כספית לרמות, נדרש פיקוח כדי להתיר את המזון שהם מוכרים • השגחת הכשרות מתבססת על הרתעה, על ידי הפתעה ויכולת ענישה • במערכת הכשרות, הן של הרבנות והן של הבד"צים, יש בעיות שדורשות תיקון • למרות זאת, בסך הכול, רמת הכשרות בארץ טובה • למרות הליקויים והזיופים שנחשפים לפעמים, אם יש תעודת כשרות שלא הוכח שהיא מזויפת – מותר לסמוך עליה, ואם יתברר שהרב או המשגיח התרשלו בתפקידם – העוון על ראשם, והקונה נקי מעוון

נעסוק הפעם במערכת הכשרות בארץ, נבאר את הצורך בתעודת כשרות למזון ואת ההבדל שבין תעודת כשרות רגילה לכשרות מהודרת.

הכלל הוא שכאשר יש לסוחר תמריץ כספי לרמות, צריך לפקח עליו שלא ירמה. לפיכך ציוותה התורה לפקח על הסוחרים שמשקליהם יהיו מדויקים ולא ירמו בהם את הקונים (דברים כה, טו; בבא בתרא פט, א). אומנם אין הכוונה שאין שום אמון בסוחרים ויצרני המזון, שאם כן, היינו צריכים להעמיד עליהם פקחים בכל שעה, ואף על הפקחים לא נוכל לסמוך, ונצטרך להעמיד פקחים על הפקחים עד אין קץ. אלא היסוד לכול הוא האמון הבסיסי שרוחשים לסתם אדם, שצריך חיזוק על ידי פיקוח כאשר עומד לפניו פיתוי כספי.

יסוד ההשגחה: הרתעה

אף שלעיתים מתפשטות שמועות על השגחת כשרות של רבנות מסוימת או בד"ץ מסוים שנוהגת ברשלנות, ואף שלעיתים מתפרסם שחנויות הציגו תעודת כשרות מזויפת – כל זמן שאין עדות מפורשת היכן בדיוק נמצא המקום שמוכר טרף, מותר לקנות מזון בכל המקומות שיש להם תעודת כשרות

ההשגחה נשענת על יסוד ההרתעה, שמתחלק לשני חלקים – הפתעה וענישה.

הפתעה: כאשר יש חשש שבעל העסק או הפועל יעשו פעולה שתאסור את המאכל, צריך שיידע שבכל עת יכול המשגיח להגיע ולראותו. לשם כך צריך להעניק למשגיח מפתח, כדי שיוכל להגיע למפעל בכל עת ובלא תיאום מראש, ולבדוק את כל אשר נעשה בו (עבודה זרה סא, א, שולחן ערוך יורה דעה קכט, א; קלא, א).

ענישה: אם חס וחלילה תופסים את השוחט או הסוחר במכירת מאכל אסור, צריך לשלול ממנו את הכשרות. כפי שהורו חכמים, ששוחט שמכר בשר טרף נפסל לעולם. ואף אם יטען שעשה זאת בשגגה, ויעשה תשובה ויגדל את שערותיו ואת ציפורניו כביטוי של צער על עוונו, אין סומכים עליו יותר. שהואיל ואיבד את אמינותו, יש לחשוש שתשובתו נועדה לצורך קבלת היתר למכור בשר, וכאשר יעמוד שוב בפני פיתוי – ייכשל וירמה. רק אם יעבור למקום אחר, ושם יארע מקרה נדיר שעל ידו יתברר בוודאות שהתגבר על תאוותו לממון, אפשר יהיה להאמין לו שחזר בתשובה (סנהדרין כה, א; רשב"א א, כ; שו"ע קיט, טו).

החלשת ההרתעה והגברת הפיקוח

בראשית תקופת האחרונים, לפני כארבע מאות שנה, כאשר גבר תהליך ההתמקצעות, היו משפחות שכל פרנסתן נשענה על שחיטת בשר ומכירתו, ואם היו פוסלים את אבי המשפחה מלמכור בשר לצמיתות – הייתה נכרתת פרנסתו ופרנסת בני משפחתו. לפיכך, הורו הרבנים להקל בדינו ולסדר לו תשובה בתעניות וסיגופים, ולאחר שיגמור לקבל את עונשו יחזרו לסמוך עליו (רש"ל, ט"ז קיט, טז; שואל ומשיב קמא ב, קע. עי' חולין יח, א; דעת כהן ב).

וכך נוהגים כיום, שאם נראה לרבנים האחראים שיש סיכוי שמי שנתפס כרמאי ישנה את דרכיו לטובה, מענישים אותו בשלילת כשרות לזמן מסוים, ומסדרים לו סדר תשובה, ולאחר מכן מחזירים לו את תעודת הכשרות. אומנם מובן מאליו, שהואיל וההרתעה הכללית נפגעה מכך ששלילת הכשרות אינה לצמיתות, נוצר מנגד צורך להגביר את משקל הפיקוח על כלל סוחרי המזון, ובמיוחד על מי שכבר נתפס כרמאי.

כשר ומהדרין

במערכות הכשרות מקובל להעניק שני סוגים של תעודות: תעודת כשרות רגילה ותעודת כשרות למהדרין. ההבדל ביניהן הוא בשני תחומים: האחד – בכשרות מהדרין, כאשר אין קושי גדול במיוחד, חוששים לדעות המחמירים גם כשהם מיעוט וגם כשיסוד הדין מדברי חכמים. ואילו בכשרות רגילה הולכים לפי כללי ההלכה, שבשעת הצורך במחלוקת בדברי חכמים פוסקים כדעה המקילה, ובמחלוקת הנוגעת לאיסור תורה, אם יש רוב ברור שמיקל – בשעת הצורך סומכים עליו, ואם המחלוקת שקולה – מחמירים. רק בדין סירכות הריאה בבהמה, למרות שמדובר במחלוקת שקולה באיסור תורה, מקילים, וזאת משום העלות הגבוהה שבהחמרה, וגם מפני שסברת המקילים נראית (שכן הבהמות שיש להן סירכות אינן מתות בתוך י"ב חודש).

התחום השני נוגע למידת הפיקוח. בכשרות רגילה נוהגים על פי כללי ההלכה המקובלים על רוב הפוסקים, וסומכים על בעל העסק שיעמוד בנוהלי הכשרות שנקבעו עמו, לכן המשגיח פוקד את העסק לפרקים, כדי לבדוק שהכול מתנהל כמסוכם. אם ימצא שרימו, ישלול את הכשרות, אבל כל זמן שלא מצא בעיה משמעותית, ממשיכים לסמוך על בעל העסק. לעומת זאת בכשרות מהדרין סומכים פחות על בעל העסק, ובדרך כלל דורשים שיהיה במקום משגיח צמוד שילווה את כל מלאכת הכנת המזון. בנוסף לכך, גם בעקבות הפרה קלה של ההוראות יכולים לשלול את תעודת הכשרות.

ככלל, הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות מעניקות גם כשרות רגילה וגם כשרות מהדרין, ואילו גופי הכשרות הפרטיים למיניהם מעניקים בדרך כלל רמת כשרות אחת. הבד"צים המפורסמים בארץ מעניקים רק כשרות מהדרין.

הבעיות במערכת הכשרות

מסיבות שונות, מערכת הכשרות סובלת מבעיות רבות, שעיקרן:
א) חוסר נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין.
ב) היעדר פיקוח על רבנויות ובד"צים מסוימים שלעיתים עושים את מלאכתם ברשלנות.
ג) תחרות שלעיתים נעשית פרועה, ומלווה בהשמצות שפוגעות שלא בצדק בחזקת הכשרות של אנשים נאמנים.
ד) פעמים רבות קיים ניגוד עניינים שעלול לגרום למשגיחים או לגופי הכשרות להעלים עין מבעיות כדי להמשיך לקבל תשלום תמורת מתן הכשרות.

בין רבנות לבד"צים

אחת הבעיות בכשרות של רבנויות מקומיות רבות היא שהמשגיח מקבל את שכרו מבעל העסק, ויש חשש שיחשוש למחות בו. מנגד, לבד"צים יש תמריץ להמשיך להעניק כשרות הואיל והם מתפרנסים מכך, ואילו לרב המקומי יש משכורת קבועה ואין לו תמריץ להמשיך להעניק כשרות, לכן פסיקתו נקייה מהטיה. בנוסף לכך, את הרבנות המקומית אפשר לבקר על ידי הרבנות הראשית ומערכת המשפט הממלכתית, ובזה יש לרבנות יתרון (כפי שביאר הרב משה ביגל במבוא לספרו 'אכול בשמחה'). אולם מנגד, בכך שהבד"צים עוסקים בכשרות מהודרת שהפיקוח בה הדוק יותר, נוצר איזון לניגוד העניינים שלהם. גם החשש מביקורת מצד גופי כשרות מתחרים יוצר איזון לניגוד העניינים.

חתירה לתיקון

ראוי לפעול לשיפור מערכת הכשרות כולה, לקבוע נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין ונהלים שמפחיתים את חשש ניגוד העניינים, ולחייב את גופי הכשרות לדווח בשקיפות על רמת הפיקוח שלהם, כדי שיידע הקונה על מה הקפידו ועל מה לא, ועל כל זה הרבנות הראשית תפקח באמינות.

למרות הכול, הרמה טובה

אומנם גם עכשיו, למרות כל הבעיות הדורשות תיקון, בסך הכול מערכת הכשרות בארץ ברמה טובה. כמה סיבות לכך: ראשית, בזכות יראת השמיים הבסיסית של רוב ככל העוסקים במלאכת הכשרות. שנית, התחרות בין גופי הכשרות השונים וחשיפת הליקויים בתקשורת גורמות להם לבקר את עצמם ולהשתפר. שלישית, העובדה שרוב המזון שמיוצר בארץ הוא כשר מסייעת מאוד לשמירת כשרות.

חזקת הכשרות של כלל ההשגחות

אף שלעיתים מתפשטות שמועות על השגחת כשרות של רבנות מסוימת או בד"ץ מסוים, שנוהגת ברשלנות ומעסיקה משגיחים רמאים או רשלנים, ולפעמים יש חנויות שמוכרות טרף עם תעודת כשרות שלה, ואף שלעיתים מתפרסם שחנויות הציגו תעודת כשרות מזויפת – למרות כל זאת, כל זמן שאין עדות מפורשת היכן בדיוק המקום שמוכר טרף, מותר לקנות מזון בכל המקומות שיש להם תעודת כשרות מרבנות או מגוף כשרות פרטי. שני נימוקים עיקריים לכך:

הראשון: היסוד לאמון הכשרות הוא ש"עד אחד נאמן באיסורים", ועל כן סומכים על המשגיח שמעיד בפיו או על ידי תעודת הכשרות שהמזון כשר. אף שהמשגיח מקבל על כך שכר, מכיוון שהרבנים בוחרים משגיחים נאמנים ומפקחים עליהם, אפשר לסמוך עליהם. ואף שלעיתים אנשים משקרים, ובכללם גם אנשים שנחשבו כנאמנים במיוחד, אין מיעוט השקרנים מבטל את הכלל ש"עד אחד נאמן באיסורים". כשם שלמרות שלעיתים שני עדים משקרים, כל עוד לא הוכח אחרת סומכים על שני עדים גם בדינים החמורים ביותר (רמב"ם יסודי התורה ז, ז). כלומר היסוד הראשון הוא חזקת הכשרות הבסיסית של הרבנות שמעניקה את חותמת הכשרות, שאין לעקור אותה בלא בירור מדוקדק.

הולכים אחר הרוב

היסוד השני: הולכים אחר הרוב, ורוב המקומות שיש להם תעודת כשרות – כשרים. שהרי הלכה היא שאפילו אם נמצא מזון ברחוב, אם באותו מקום רוב החנויות כשרות, למרות שבמיעוט החנויות מוכרים מזון טרף, המזון שנמצא ברחוב כשר, שהולכים אחר הרוב (חולין צה, א; ושו"ע יו"ד קי, ג). קל וחומר שאפשר לקנות בחנויות שיש להן תעודת כשרות (ואין לטעון שהמקומות שבהם מרמים נחשבים קבועים, כי דין קבוע חל לדעת רוב הפוסקים רק על מקום ידוע, או לפחות על מקום שבמאמץ קל ניתן לברר היכן הוא, ואילו כאן לא יודעים היכן הוא המקום שבו מרמים. ואין חוששים לדעת המחמירים בדין קבוע, הואיל והוא מדרבנן ובכל ספק בדין קבוע יש להקל, כמבואר בפניני הלכה כשרות ב, 16).

הכשר כשר והמהודר מהודר

לפיכך, להלכה ולמעשה, כל המאכלים שיש עליהם השגחת כשרות של הרבנות הראשית והרבנות המקומית כשרים. ובדרך כלל, המאכלים שיש עליהם כשרות למהדרין של הרבנות או של גופי כשרות פרטיים – כשרים או כשרים למהדרין כפי שמופיע על תעודת הכשרות. אם יתברר שהרב והמשגיח התרשלו במלאכתם והמזון שאדם אכל לא היה כשר או לא מהודר כפי שביקש, העוון מונח כולו על ראשם של הרב והמשגיח, ואילו הקונה שהקפיד לקנות מזון שיש עליו השגחת כשרות – נקי מעוון. אם הרב והמשגיח עשו את מלאכתם נאמנה והיצרן רימה אותם, העוון מונח כולו על ראשו של היצרן הרמאי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בין בשר כשר לבשר חלק

בהמה חיה ועוף שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה * המשמעות ההלכתית של הגדרת טריפה כמי שצפויה למות תוך 12 חודש * בהמה שנשחטה היא בחזקת כשרה ואין צורך לבדוק אותה * המנהג מימי הגאונים לבדוק אם יש סירכות בריאות של בהמה וחיה * מחלוקת הפוסקים אם אפשר להכשיר סירכא בריאה, והבדלי המנהגים בקהילות ישראל * שתי רמות הכשרות – כשר וחלק * בימינו ראוי להקפיד על בשר חלק, מכיוון שמחירו אינו יקר בהרבה מן הכשר

איסור טריפה

בפרשת השבוע אנו לומדים על איסור אכילת טריפה, שנאמר (שמות כב, ל): "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. ואין כוונת הפסוק לאסור אכילת בעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת ללא שחיטה נאסר כבר מחמת איסור נבלה, שנאמר (דברים יד, כא): "לא תאכלו כל נבלה". אלא מדובר בבעל חיים שנדרס על ידי חית טרף, והצליח להינצל. ואזי הדין הוא שלמרות שהוא נותר בחיים, כיוון שהוא עומד למות מחמת הדריסה, הרי הוא נעשה טריפה, וגם אם ישחטו אותו כהלכה אסור לאכול את בשרו. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. ודריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או פגם שגורם למיתה, ולכן כל בהמה, חיה ועוף, שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה.

בין טריפה לזקנה וחולה

בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה, כיוון שהם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, אין הם נחשבים טריפה. אבל אם יש באחד מאיבריו של בעל החיים פגם או מכה שיגרמו לבסוף למותו, כיוון שהמוות כבר מכרסם בגופו הרי הוא טריפה, ואין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה.

איזה פגם נחשב כמטריף

הלכה למשה מסיני שישנם שמונה סוגים של פגמים שמטריפים את בעל החיים. ופירטו חכמים אותם לשמונה עשר סוגים, וביתר פירוט מנה הרמב"ם שבעים סוגים של פגמים שמטריפים את הבהמה. ופרטי הלכות טריפות נתבארו בהרחבה בשולחן ערוך חלק יורה דעה על פני כשלושים סימנים (כט-ס).

נחלקו התנאים בשאלה כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שהוא יכול לחיות עד שלושים יום, ומנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים ושלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר (חולין מב, א; נז, ב).

להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש – סימן שאינו טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינם יכולים לחיות יותר מי"ב חודש. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש, דינם יהיה כטריפה (שו"ע נז, יח).

האם עמדת הרופאים הווטרינרים משפיעה על ההלכה

שאלה: מה יהיה הדין אם יאמרו הרופאים על אחד מסוגי הטריפות שאפשר לחיות עימו יותר מי"ב חודשים?

תשובה: מדברי הפוסקים נראה שאין הזמן של י"ב חודש עיקר, ועובדה היא שיש תנאים שסברו שטריפות יכולות לחיות שנתיים ושלוש, ויש תנאים שסברו שאינן יכולות לחיות יותר משלושים יום. אלא דיני הטריפות נקבעו על ידי חכמים על פי העקרונות שלמדו מהלכה למשה מסיני, וכל מה שקבעו שהוא טריפה – טרף, ומה שלא קבעו כטרף – אינו טרף. שכן קביעת ההלכה נמסרה לחכמים, חברי בית הדין הגדול, שנאמר (דברים יז, יא): "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכך כתב הרמב"ם (שחיטה י, יב-יג. ושלא כמבואר בחזו"א יו"ד ה, ג; אג"מ חו"מ ב, עג, ד).

האם צריך לבדוק את כל איברי הבהמה באופן מפורט

כל בעל חיים שנשחט כהלכה הרי הוא בחזקת היתר, ומותר לאכול את בשרו לכתחילה בלי לבדוק אם יש בו אחד משבעים מיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים שמטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם – אין בהם איסור. ורק אם התעורר חשש לגבי איבר מסוים, צריך לבדוק אותו. וכן למדנו בתורה: "בשר בשדה טריפה לא תאכלו", היינו רק בהמה שחיית טרף ניסתה לטורפה צריכה בדיקה.

טעם בדיקת הריאות

מעיקר הדין גם את הריאות אין צריך לבדוק, כי חזקה על בעלי החיים שנשחטו כהלכה שהם כשרים, הואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגם של טריפה. וכן אנו נוהגים למעשה, ששותים חלב פרה בלי לחשוש שמא יש בריאותיה פגם שמטריף. אולם בימי הגאונים נתפשטה ההוראה שחייבים לבדוק את הריאות של כל הבהמות והחיות, משום שמצויות בהן סירכות, היינו גידולים שתחתיהם יש נקב שמטריף.

ובאמת שאין בהוראה זו חידוש גדול, שכן בשונה משאר מיני הטריפות – סירכות הריאה בולטות וניכרות לכל מי שפותח את גוף הבהמה. כבר למדנו שכל אימת שהתעורר חשש חייבים לבודקו, ומכאן שבפועל כל מי שראה סירכא בריאה היה צריך לבודקה. החידוש אם כן בהוראת הגאונים הוא שאין להסתפק בבדיקת מה שרואים ממילא, אלא יש לבדוק באופן שיטתי את שתי הריאות.

המחלוקות בדין סירכות הריאה

שתי מחלוקות גדולות בדין סירכות ישנן בין האמוראים והראשונים, שבאו לידי ביטוי במנהגי ספרדים ואשכנזים.

הכל מסכימים שיש מקומות בריאה שאם יש בהם סירכא היא אינה מטריפה. למנהג אשכנזים, מדובר במקרים בודדים בהם הסירכא חבויה בין קפלי הריאה. ולמנהג ספרדים, מדובר במקרים רבים יותר בהם הסירכא מדביקה חלקים שצמודים באופן טבעי זה לזה.

למנהג ספרדים, אין שום דרך להתיר סירכא שנמצאת במקום שמטריף. ואילו למנהג אשכנזים, מותר להסיר את הסירכא במיעוך ומשמוש וקילוף, ואם התברר שאין מתחתיה נקב – הבהמה כשרה. ובדרך זו רוב הסירכות מוכשרות.

מנהג הארצות

המחלוקת בדין סירכת הריאה שקולה – יש מהראשונים שהחמירו ויש שהקילו. אולם למעשה מצינו שבכל מקום בו יכלו היהודים למכור את בשר הבהמה שנטרפה לגוי, נהגו להחמיר בדין הסירכות. ובכל המקומות שבהם היהודים לא יכלו למכור את בשר הטריפה לגוי, סמכו על דעות המקילים והתירו למשמש ולמעך בסירכות כדי לבדוק אם יש תחתיהן נקב.

אנשי דת האסלאם למדו מאיתנו את מצוות השחיטה, ומותר להם לפי מנהגם לאכול בשר שנשחט על ידי יהודי. אבל בדיני הטריפות הם אינם נוהגים, וכך ניתן היה למכור להם בהמות שחוטות שהיו בריאותיהן סירכות. לעומת זאת, לנוצרים מנהג השחיטה זר ומוזר, ולכן הם לא הסכימו לקנות מיהודים בהמות שנשחטו ונמצאו טריפות. וכיוון שההפסד בארצות הנוצרים היה עצום, שכן מחירה של בהמה היה יכול להגיע לשווי של משכורת של שנה שלימה או לכל הפחות מספר חודשים, סמכו בארצות אלו על דעות המקילים.

אמנם ישנן כמה קהילות יהודיות חשובות בארצות האסלאם שנהגו להקל בהן לבדוק את הסירכות, והן: צפון אפריקה, פרס ותימן. ונראה שהיהודים בתימן ופרס סבלו משנאה יתירה, ולא יכלו לסמוך על הגויים שיקנו מהם את בשר הטריפות, וממילא נהגו על פי הכלל שבמקום של הפסד גדול מאוד אפשר לסמוך על שיטות המקילים. ובצפון אפריקה אכן היה ויכוח חריף מאוד בין הקהילות הוותיקות שהחמירו ובין מגורשי ספרד שבאו מארץ נוצרית ונהגו להקל. לבסוף גברה ידם של המגורשים ונפסקה ההלכה להקל.

שתי מדרגות הכשרות – גלאט חלק וכשר

למעשה יש שלוש רמות של הכשרה בבשר בהמות וחיות. א) כשרות לפי הרמ"א, לפיה קולפים את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתן נקב, הבהמה טרפה. ב) חלק 'בית יוסף', לפי זה אין בודקים סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה הסירכות אינן מטריפות. ג) גלאט לפי הרמ"א: בנוסף לחומרת הבית יוסף שאין בודקים סירכות, ישנן סירכות שנמצאות במקומות שלפי הבית יוסף אינן מטריפות, ולפי הרמ"א הן מטריפות.

למעשה נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) כשר, היינו לפי מנהג אשכנז, מרוקו ותימן, שהיו בודקים סירכות. ב) חלק, ובה צריך להקפיד על חומרות השולחן ערוך והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שיש שם בהמות שלפי הרמ"א אינן חלק, ולעיתים אפילו טריפות. וכן הורה הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שבכשרות חלק צריך להקפיד על פי חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד.

המציאות בפועל

בפועל, ככל שהבהמה מבוגרת יותר כך מוצאים בריאותיה יותר סירכות. למעשה יוצא שבעגלים כעשרה אחוז מבשר השחיטה נמצא טרף, כארבעים אחוז כשר, וכחמישים אחוז חלק. בפרות מבוגרות, שלושים וחמישה אחוזים טרף, כחמישים וחמישה אחוזים כשר, ועשרה אחוז חלק.

הלכה למעשה

על פי מנהג ישראל יש מקום להחמיר כיום לאכול חלק ('גלאט'), שכן מצינו שכמעט בכל מקום שבו היה אפשר להחמיר ללא הפסד גדול, נהגו כשיטות המחמירים. וכיום ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מי שמשפחתו נהגה להקל, רשאי אם ירצה להמשיך במנהגו, שיש לו על מה לסמוך.

עוד מספר שאלות הלכתיות מתעוררות מדין זה (אורח ומסעדות) ועל כך בשבוע הבא.