הידור בכשרות – על חשבון המארח?

מי שנוהג להדר בכשרות מהדרין, ומתארח אצל אדם ששומר כשרות רגילה – עליו לאכול ממה שמגיש לו המארח • רק במנהגים ידועים ונחרצים, מחמירים גם כשמתארחים • ציווי התורה הוא שישראל יסמכו זה על זה, ולכן כל עוד אדם אינו ידוע כמזלזל בהלכה, אין לפקפק אצלו בכשרות • מי שנמנעים מלאכול אצל אנשים ששומרים כשרות כהלכה – זורעים פירוד ופוגעים בתורה • בן שמהדר בכשרות, והוריו שומרי כשרות רגילה, חייב לאכול אצלם משום כיבוד הורים

מהדר שמתארח אצל שומר כשרות

יש לחשוש שלעמדת מי שנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים יש מטרה נוספת, שלילית בעיקרה – להבדיל את הציבור החרדי מהדתי, כדי שלא יושפע ממנו ומרבניו. מי שמקפידים שלא לאכול כשר אצל יהודים, מתייחסים לבני ישראל כגויים ומפרידים את עצמם מכנסת ישראל

שאלה שמטרידה רבים: אדם שרגיל לדקדק בהלכות כשרות ולקנות רק מוצרים שיש להם כשרות מהדרין, כיצד עליו לנהוג בעת שהוא מתארח אצל אח, קרוב או חבר ששומר כשרות כהלכה אבל קונה מוצרים בכשרות רגילה, ואינו מדקדק כמנהגי המהדרין בהלכות כשרות?

נפתח תחילה בסיכום ההלכה, ואחר כך נרחיב במקורותיה ונימוקיה.

לסמוך על המארח

תשובה: על האורח לסמוך על המארח ולאכול ממאכליו, מפני שהכשרות הרגילה היא ההלכה על פי רוב הפוסקים וכפי כללי ההלכה. אף שיש מעלה בהידורים השונים החוששים לדעות המחמירים, יותר חשוב להרבות שלום בישראל ולכבד את ההלכה.

אומנם יש מנהגים נחרצים וברורים, שנהוגים אצל קהילות שלמות, ובני אותן קהילות אינם רגילים לזוז מהם אלא אם מדובר באונס של מחלה. לדוגמה, הנוהגים לאכול תמיד רק בשר "חלק" מקפידים על כך גם כשהם מתארחים. כיוצא בזה, יוצאי אשכנז שאינם אוכלים קטניות בפסח, נוהגים שהאורח מקפיד על מנהגו גם בבית המארח. אין בכך פגיעה, הואיל ומדובר במנהג ידוע. גם רבים מהנוהגים לאכול רק ירקות עלים מגידולים מיוחדים ללא חרקים, או להשרות את הירקות במים עם סבון ולשוטפם היטב – מקפידים בזה גם כשמתארחים. אומנם בתבשיל שיש בו ירקות עלים אין להם להחמיר, משום ספק ספיקא.

מצוות התורה – אמון הדדי

הכלל הוא שבני ישראל המאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות, ולכן מי שמתארח אצל חברו ששומר כשרות, צריך לסמוך עליו ולאכול את מאכליו. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים" (יבמות פז, ב), ופירש רש"י, שאם לא כן "אין לך אדם אוכל משל חברו". ואפילו רבנים וחסידים צריכים לסמוך בזה על אדם פשוט שהוא שומר כשרות כהלכה, וכפי שלמדנו ממה שציוותה התורה, שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה, ייתן לכהנים במתנה את הזרוע והלחיים והקיבה. הרי שאף הכהנים, שהם אנשי הקודש, צריכים לסמוך על שחיטתו של כל אדם מישראל.

אומנם כל זאת בתנאי שמדובר באדם שיודע את ההלכה ואינו מזלזל בקיומה, כפי שנהגו לבדוק אדם שהתחיל לשחוט אם הוא יודע לעשות זאת כהלכה (חולין ג, ב; שולחן ערוך יורה דעה א, א). וכפי שכאשר מצאו חכמים בימי בית המקדש השני, שמפני המחיר הגבוה של המעשרות יש מעמי הארץ שאינם מפרישים אותם, גזרו שסומכים לעניין מעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).

אבל אין הכוונה שצריך להעמיד כל אדם מישראל בבחינות של יראת שמיים ובקיאות בהלכה. אלא כל אדם שידוע כשומר מצוות, מקפיד לקנות אוכל כשר ויודע את כללי ההלכה כפי שנשים ידעו ממה שראו אצל אמותיהן ושמעו מאביהן – נאמן על הכשרות.

השלום חשוב יותר

עוד למדנו שכאשר אדם שנוהג להחמיר בדבר מסוים מתארח במקום שאין מחמירים, ויש למנהגם יסוד בהלכה, צריך האורח לנהוג כמנהג בני המקום. רק אם אין ניכר שהוא מחמיר בדבר, מותר לו להחמיר כמנהג מקומו (פסחים נא, ב). יש אומרים שאף בדבר שאסור לפי מנהג המחמירים מדברי חכמים, צריך האורח להקל (תוספות רא"ש, מהרשד"ם), ויש אומרים שרק בחומרות שיסודן במנהג עליו להקל כמנהג המקום, אבל בדברים שאסורים לפי מנהגו מדברי חכמים לא יקל (ר"ת, רמב"ן, ש"ך קיט, כ).

כיוצא בזה למדנו שהורו חכמים לאורח בתנאים מסוימים לוותר על תקנת דמאי, מפני איבה ומשום דרכי שלום (משנה דמאי ד, ב; ירושלמי שם). כיוצא בזה למדנו שהמקפיד שלא לאכול פת פלטר גוי כפי תקנת חכמים, כשהוא נמצא עם חברים שנוהגים על פי הוראת הפוסקים שהקלו לאכול פת פלטר גוי – יאכל מהפת שלהם "משום איבה וקטטה". זאת מפני שהפת עיקר הסעודה, והימנעות מאכילתה ניכרת מאוד ועלולה לגרום לאיבה (רמ"א שו"ע קיב, טו על פי מהרי"ל). אומנם הוסיף הרמ"א: "ואין ללמוד מכאן לשאר איסורים".

האם צריך להודיע לאורח

כהשלמה לכך, למדנו שנחלקו הפוסקים בשאלה האם מארח צריך לומר לאורחיו שהמאכל שהוא נותן להם אינו כשר לפי מנהגם. יש אומרים שראוי שיאמר להם אבל אין זו חובה (ריטב"א; פר"ח קיט, יט), ולדעת רבים חובה לומר להם (אור זרוע, ים של שלמה, רמ"א קיט, ז, ש"ך כ). על פי זה כתב הרמ"א שאדם יכול לאכול אצל חברו שמכיר את מנהגיו, שכן בוודאי לא יאכיל אותו דבר "שהוא נוהג בו איסור".

לכאורה יש לשאול: הרי למדנו שהאורח צריך לוותר על מנהגי החומרות שלו, ולאכול את מאכלי המארח על פי הפסיקה המקובלת על המארח?

אלא שמדובר במנהגי חומרה ידועים, כדוגמת בשר חלק, עובדה שהמארח יודע על כך. בנוסף לכך, אין מדובר באורח שהגיע לקהילה שיש לה מנהג מובהק לקולא, שכל המפר אותו נראה כפוגע בכבוד אנשי הקהילה ורבניה.

ההלכה למעשה

לפיכך, כאשר מדובר במנהגי איסור נחרצים וידועים, כמו בשר חלק וקטניות בפסח, אין בשמירת המנהגים איבה, שכן הם אינם גורמים לכך שבאופן גורף אדם לא יוכל לאכול ממה שחברו רגיל לאכול בביתו. בנוגע למנהגי איסור אלו, לדעת רוב הפוסקים, המארח חייב לדווח לאורחו אילו מהמאכלים שהוא מגיש אסורים לפי מנהגו, ויש אומרים שרק ראוי שיאמר אבל לא חובה.

המחמירים שאינם אוכלים מכשרות רגילה

אם כן, אין בסיס למנהג המקפידים לצרוך מוצרים עם הכשר מהדרין בביתם להחמיר בזה גם כשהם מתארחים. אומנם אפשר להסביר את מנהגם – שבעקבות התהפוכות שהעם היהודי עבר והשינויים באורחות החיים המודרניים, שמירת המסורת נפגעה עד שקשה כיום לדעת מי יודע את ההלכה ומי מקפיד לשמור עליה כראוי, וכגדר מפני זה נהגו להקפיד לצרוך רק מוצרי מהדרין, ובכך שאינם אוכלים אצל מי שאינו מדקדק פתרו את רוב הספקות.

אולם עמדתם מנוגדת להלכה, שכן ה"כשר" הוא כשר לפי כללי ההלכה, ולהלכה יש לסמוך על כל אדם מישראל כל זמן שלא נודע שהוא בור או מזלזל במצוות. ממילא החמרתם בזה כשהם מתארחים היא בניגוד להדרכת חכמים, ויש בה גם פגיעה בכבוד התורה וההלכה, בכך שהם מתייחסים למוצרים כשרים כאינם כשרים.

מגמת ההפרדה

יש לחשוש שלעמדת הנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים יש מטרה נוספת, שלילית בעיקרה. מטרה שמקודמת על ידי גורמים התומכים בשיטת ההפרדה, שרוצים להבדיל את הציבור החרדי מהדתי, כדי שלא יושפע ממנו ומרבניו, שכן אם אפילו אין אוכלים אצלם, ברור שאינם בעלי עמדה תורנית שצריכים להתחשב בה.

יתר על כן, תיקנו חכמים שלא יאכלו ישראל פת ותבשילים של גויים, כדי ליצור גדר בין ישראל לעמים, ואף בקביעת איסור על חלב גויים החמירו לחשוש לחששות רחוקים, כדי להרחיק את ישראל מהגויים (רבי שמואל אבוהב, ספר הזיכרונות ג, ג). מי שמקפידים שלא לאכול כשר אצל יהודים, מתייחסים לבני ישראל כגויים ומפרידים את עצמם מכנסת ישראל.

מנהגי חומרה מופלגים

אומנם היו צדיקים שנהגו להדר על עצמם שלא לאכול מחוץ לביתם, גם מפני חששות כשרות, אבל הם עשו זאת באופן גורף, ולא קבעו שאצל האוכלים כשרות רגילה לא אוכלים ואצל האוכלים כשרות מהודרת אוכלים, שכן מנהג זה מנוגד להלכה הקובעת שיש לסמוך על כל יהודי כשר. ממילא אם נמנעים מלאכול פוגעים בכבוד המארח ובכבוד התורה, שעל פי כלליה נפסק שהכשר הוא כשר.

הכשר הוא כשר

ייתכן שטעות רבים מהמחמירים בזה נובעת מבורות, שאינם יודעים את ההלכה וסוברים שבכשרות הרגילה מקילים מעבר לשורת ההלכה. ולא כן, אלא הכשרות הרגילה היא לפי שורת ההלכה, ואף מעבר לכך כאשר אין קושי להחמיר.

אני חוזר על פנייתי משבוע שעבר: אם יש מי שיודע שטעות בידי, אבקש שידווח לי על נושא הלכתי שבו ההכשר הרגיל במפעלי מזון אוחז בשיטה שאינה העיקר להלכה על פי כללי ההלכה.

מהדר אצל הוריו הדתיים

כאשר אדם מתארח אצל הוריו הדתיים, גם אם הם נוהגים בהלכות כשרות כפי השיטות המקילות, אפילו במנהגים נחרצים וידועים, משום כיבוד הורים עליו לאכול ממאכליהם. ואפילו אם הוא נוהג לאכול בשר חלק והם אינם מקפידים על כך, יאכל אצלם, שמצוות כיבוד הורים חשובה יותר מחומרה זו, אף שהיא החשובה ביותר בהלכות כשרות. וכן הורה מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל לתלמידי הישיבה שקיבלו על עצמם לאכול חלק, שכשהם אצל הוריהם יאכלו בשר כשר כמנהג ההורים.

הסיבה היא שאף שהזהירות לאכול חלק חשובה והבנים קיבלו זאת על עצמם, מכיוון שמצוות כיבוד הורים חמורה יותר, קבלתם אינה מחייבת אותם במקרה של התנגשות עם מצוות כיבוד הורים. גם לאחר נישואיהם, אם הקפדתם לאכול חלק תגרום עוגמת נפש גדולה להוריהם, מוטב שיאכלו אצלם כשר ולא יפגעו בהם. אומנם אם אפשר, נכון לשכנעם בדרכי כבוד שיקנו בשבילם בשר חלק, אבל נראה שבמה שקשור להידורים על פי מקצת הפוסקים, נכון שלא לבקש מהם להחמיר בשבילם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתנחמים בבניין הארץ

נחמה בקניין המערה

לאחר שעמד בניסיון הנורא של העקדה, חזר אברהם אבינו למקומו והוצרך להתמודד עם ניסיון נוסף. שרה אמנו, אשת בריתו, שהלכה עמו בכל הדרכים, חוותה עמו את הגילויים הגדולים וגם את הייסורים והאכזבות, נסתלקה מעמו. לא נותר לו עוד ידיד מבני דורו. את משפחתו וחבריו עזב באור כשדים וחרן כדי ללכת בדרכי ה', יחד עם שרה קרב רחוקים והשפיע אמונה ומוסר, אבל חברים ממש לא היו להם. 'אברהם העברי' – שכל העולם לעבר אחד ואברהם ושרה לעבר אחר (ברא"ר מא). ועתה הוא נותר אבל וגלמוד. יכול היה לשקוע בצער ולאבד את עשתונותיו, אבל הוא מתנחם בדבר העמוק ביותר שיכול יהודי להתנחם – בבניין הארץ. הוא מנתב את האבל הפרטי לקניין הנחלה הראשונה בארץ.

והכנענים בני חת מכבדים אותו מאוד, מוכנים לתת לו לקבור את שרה בכל מקום שירצה, אבל בשום פנים לא רוצים למכור לו נחלה. שלא יאחז בקרקע. ולכן כשהוא פונה על עפרון, מעלה עפרון את המחיר לסכום דמיוני, מתוך הנחה שאברהם יעדיף לקבור את שרה בחינם. אבל אברהם אבינו מסכים מיד לשלם את המחיר הנקוב, וכבר לא נעים לעפרון לחזור בו, ותאוות הממון מתגברת עליו, והוא מוכר לאברהם אבינו את מערת המכפלה אשר בחברון עם כל השדה סביב. שם קבר את הצדקת, ובכך קבע את היאחזותו של עם ישראל בארץ לדורות עולם.

ומאז ועד היום, מתנחמים האבלים בנחמת ציון וירושלים. שאם זכה היהודי לתרום משהו לתיקון העולם, הרי שחייו לא היו לשווא, והם מצטרפים אל זרם החיים הכלל עולמי, שחותר לבניין ציון וירושלים וקירוב הגאולה. ואין נחמה גדולה מזו.

ההבטחה והמימוש

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כבר מזמן שהבטיח ה' לאברהם ולזרעו את הארץ: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ז), "לך אתננה ולזרעך עד עולם" (שם יג, טו). אולם רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ולכן אין ההבטחה מתממשת אלא בקיום מצוות יישוב הארץ, שמחייבת אותנו להתאמץ בכל כוחותינו – לכבוש את הארץ ולהתנחל בה.

וכמו שלמרות שנתן לנו הקב"ה את התורה במתנה, עלינו ללומדה בשקידה ובעמל כדי ללומדה ולקנותה, כך עלינו לעמול ולשקוד במצוות יישוב הארץ. וככל שהמצווה גדולה יותר, כך גדול יותר גם העמל הנדרש לקיומה. וזהו שאמר רבי שמעון בן יוחאי: "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה, א).

ומעשה אבות סימן לבנים. ממעשיו של אברהם אבינו, שגם בזמנים קשים ומסובכים השקיע הון עתק כדי להיאחז בארץ, עלינו ללמוד גם לימינו אלה, שלא לחסוך ממון ומאמץ כדי לקנות את הארץ ולבנות בה עוד בתים. וכמה גדולים מעשיהם של המתנחלים בהר, ביהודה ושומרון, שזוכים לעסוק במצווה הזו, להפריח את שממות ההרים ולהגשים את חזון הגאולה שבנביאים. ולו היו יודעים את גודל המצווה שהם עסוקים בה, היו מתאמצים יותר לבנות עוד בתים ולהוסיף עוד משפחות וילדים.

פירוש יפה של סוחר

אמר לי פעם סוחר, שאמנם התנהגותו של עפרון כלפי אברהם אבינו מקוממת, אבל מדבר אחד יש לו נחמה: מצערו הגדול של עפרון החיתי, שעד סוף ימיו לא סלח לעצמו על שביקש רק ארבע מאות שקל כסף במקום לבקש יותר. לאחר מעשה הוא ודאי הבין שאברהם היה מוכן לשלם כל מחיר.

רק את בני לא תשב שמה

הדאגה להמשך השושלת היא הדאגה העמוקה ביותר, ובמיוחד אצל אברהם אבינו, שנבחר להיות אב לאומה אשר תבשר את דבר ה' בעולם, שנאמר (בראשית יח, יט): "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". על כן שלח את אליעזר עבדו הנאמן לחפש אישה מתאימה ליצחק במשפחתו אשר בחרן, אותה הכיר כמשפחה שמתאימה לקלוט את הרעיון המוסרי האלוקי הנדרש לייסודו של עם ישראל. "ויאמר אליו העבד: אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם? ויאמר אליו אברהם: הישמר לך פן תשיב את בני שמה. ה' אלוקי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אישה לבני משם. ואם לא תאבה האישה ללכת אחריך, וניקית משבועתי זאת, רק את בני לא תשב שמה!"

וכל כך חשש אברהם אבינו שמא בנו ירד לחרן, עד שדרש מהעבד להישבע על כך: "וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם אדוניו, וישבע לו על הדבר הזה". הרי שיותר חשוב שיצחק יישאר בארץ מאשר יינשא לאישה המתאימה לו. עד כדי כך גדולה מעלתה של ארץ ישראל.

ויש להוסיף, שמכל הבחינות היה יותר קל ליצחק לחיות בחרן, שכן בארץ ישראל הוא נחשב לאדם זר, ללא קשרי משפחה עם בני המקום. אבל רק בארץ ישראל אפשר לגלות את העניין האלוקי, ולכן, למרות כל הקשיים, צריכים להישאר בארץ. ואף רבקה אמנו הבינה זאת, ובניגוד לעמדת בני משפחתה הסכימה מיד לעלות לארץ ישראל.

כאז כן היום

כאז כן היום, העוזבים את ארצות הגולה, את חבריהם ובני משפחותיהם, ובוחרים לעצמם בני זוג שיהיו מוכנים לעלות עימהם לארץ, הם הבנים הטובים ההולכים בדרכי האבות. ועלינו להכיר במעלתם. ובמקום להתלונן על כך שאינם יודעים מספיק טוב עברית, עלינו לכבדם מאוד, כי מעלתם גדולה משלנו, ומי יודע אם לנו שנולדנו בארץ היה הכוח לעזוב את הכול ולעלות.

ומה יהיה עלינו, מדוע קופחנו? הרי את זכות העלייה לארץ כבר נטלו הורינו או סבינו. אלא שמצווה גדולה עדיין מזומנת לפנינו, לעלות להרים וליישב את המקומות המקודשים ביותר, את יהודה ושומרון.

אבא שמחלל שבת ורוצה לעשות קידוש

שאלה: אני נערה בת שש עשרה. לפני שנה חזרתי בתשובה, והורי מכבדים את דרכי, ומאז הם גם מקפידים יותר לשמור כשרות. שאלתי היא האם למרות שאבי מחלל שבת אני יכולה לצאת ידי מצוות הקידוש בקידוש שהוא עושה? שכן שמעתי שכל המחלל שבת נחשב כמו עובד עבודה זרה, ודינו כמו גוי שאינו יכול להוציא יהודים ידי חובה. האם זה נכון שמחלל שבת נחשב כמו עובד עבודה זרה?

חומרת המחלל שבת

תשובה: כתב הרמב"ם (הלכות שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה, כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם".

כלומר, העובר על אחת מכל העבירות שבתורה, אינו נחשב מומר לכל התורה, ומתייחסים אליו כאל יהודי שחטא. אבל העובדים עבודה זרה והמחללים שבת בפרהסיא, אע"פ שלא חטאו כדי להכעיס והם שומרים את שאר המצוות, קנסו אותם חכמים שכל זמן שלא יעשו תשובה, הרי הם כמומרים לכל התורה ודינם כגויים לכל דבר (עירובין סט, ב; חולין ה, א). אין מקבלים מהם קרבנות בבית המקדש (רמב"ם מעשה הקרבנות ג, ד), ואין מצרפים אותם למניין (מ"ב נה, מו), ואין שותים מהיין שנגעו בו, ואין מצווה לגמול עימהם חסד כפי שאנו מחויבים כלפי כל יהודי (אהבת חסד ח"א ג, ג).

דין מחלל שבת שעושה קידוש

אבל אם מחלל השבת עושה קידוש, לדעת רוב הפוסקים אין דינו כדין עובד עבודה זרה. שכן פירש רש"י שדין מחלל שבת כדין כעובד עבודה זרה מפני "שהעובד עבודה זרה כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית". ואם אדם רוצה לעשות קידוש בשבת, הרי שהוא מעיד בעצמו שהוא מאמין בה' ומכבד את השבת, ואזי חילול השבת שלו הוא כמו שאר החטאים, שאינם מפקיעים אותו מכלל ישראל. וכך כתב בשו"ת בניין ציון כג, וכן כתבו עוד הרבה פוסקים להלכה (מהרש"ם, שדי חמד, זכר יהוסף, רשב"ן, אגרות משה יו"ד ד, נח; אור לציון ח"ב כ, ה). ואמנם יש מחמירים, אבל העיקר כדעת המקילים.

וכיוון שאביך מכבד את השבת ורוצה לעשות קידוש, את יכולה לצאת ידי חובה בקידוש שלו.

כיבוד הורים להורים חילוניים

יש להוסיף כי זה שחזרת בתשובה כמובן אינו פוטר אותך ממצוות כיבוד הורייך, אלא להיפך – בזכות חזרתך בתשובה תוכלי בעזרת ה' לכבדם עוד יותר. וגם אם היו נוהגים כלפייך בפחות סובלנות היית צריכה לכבדם (שו"ע יו"ד רמ, יח), קל וחומר כאשר הם נוהגים בצדקות ומכבדים את דרכך.

ישראל אע"פ שחטא – ישראל הוא

חובה לציין, שבכל אופן יהודי אינו יכול להתנתק מיהדותו, וגם אם יעבוד עבודה זרה ויחלל שבת בזדון ויעבור על כל העבירות שבתורה, עדיין הוא נשאר יהודי, ונשמתו מקודשת בקדושת ישראל. אלא שהוא רשע גדול, ועונשו חמור מעונש שאר הרשעים שלא הפרישו את עצמם מישראל (זוהר ח"ב קנא, ב). ולכן קבעו חכמים, שמצד אחד מקפידים עליו וקונסים אותו שלא לגמול עמו חסד, ומנגד, משתדלים להחזירו בתשובה.