אחיי ורעיי, עלו והתנחלו

מצבנו הלאומי

הרתעה היא אחד המרכיבים הבסיסיים בביטחון המדינה. כאשר מדינת ישראל מציגה עמדה נחושה שהארץ הזאת כולה שלנו, ולמרות האיומים והלחצים נמשיך לבנות בה – אויבינו מהססים ליזום מלחמה.

אולם כאשר נראה לאויבינו שאיננו נחושים מספיק להגן על ארצנו, שהפיגועים מחלישים את עמדותינו, שלחץ בינלאומי מקפל אותנו – הם סבורים שאין למדינת ישראל די כוח לעמוד על נפשה. הם משתכנעים שתיאוריית קורי העכביש שלהם נכונה, והם זוממים להשמידנו.

על כן, ההקפאה הנוכחית שמשדרת כניעה לעולם הערבי מעמיקה את הסכנה הקיומית למדינה, בנוסף לכך שהיא פוגעת בקשר הנצחי של עם ישראל לארצו, ופוגעת במתנחלים אזרחי ישראל.

עשרות המטוסים שאמריקה מוכנה להעניק לנו אינם יכולים להשתוות לפגיעה הקשה ביכולת ההרתעה שלנו.

כמה מצער שהאיש שמופקד על הביטחון לא מבין את האמת הפשוטה הזו. "המטוסים חשובים יותר מהפוליטיקה" – זה כל שנותר לו לומר. כאילו זכותנו המקודשת להתיישב בארץ ישראל זו פוליטיקה. שר ביטחון שכזה הוא בושה וסכנה למדינת ישראל.

גם ראש הממשלה, שנגרר אחר שר הביטחון בניגוד לרצון הציבור ומפר את הבטחותיו המפורשות לבוחריו, מאכזב עד כאב. והשאלה עולה מאליה: האם הוא ראוי לתפקיד? האם הוא יהיה מסוגל אי פעם להגשים את התקוות שהוריו ובוחריו תלו בו?

ארץ ישראל בפרשת השבוע

שאלו מספר קוראים מהשפלה, מדוע כתבתי שיש מעלה מיוחדת לגור דווקא ביהודה ושומרון. התשובה מובנת מאליה – יהודה ושומרון היא לב הארץ. ביהודה ושומרון התהלכו האבות וזכו לגילויים האלוקיים. מכל אות בתורה אנו לומדים דברים גדולים, ואיך לא נלמד מהזכרת המקומות ביהודה ושומרון על חשיבותם וקדושתם?!

הנה בפרשתנו (בראשית לג, יח):

"ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם, וייחן את פני העיר. וייקן את חלקת השדה אשר נטה שם אוהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה. ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל".

לאחר הסיפור הקשה עם דינה ושכם,

"ויאמר אלוקים אל יעקב: קום עלה בית אל ושב שם, ועשה שם מזבח לא-ל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך". "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל… וייבן שם מזבח ויקרא למקום א-ל בית אל, כי שם נגלו אליו האלוקים בבורחו מפני אחיו" (שם לה, א-ז).

והנה עוד התגלות וברכה – ועל מה הברכה וההתגלות? כמו שכבר למדנו בכל הפרשות הקודמות: על ריבוי הזרע ועל ירושת הארץ. "ויאמר לו אלוקים… אני א-ל ש-די, פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (שם לה, י-יג).

התורה מדגישה שיש חשיבות גדולה למקומות בהם ה' נגלה אל האבות, ולכן דווקא שם מקימים האבות מזבח לה'. "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר איתו… ויקרא יעקב את שם המקום אשר דיבר איתו שם אלוקים – בית אל".

והמסע נמשך ומגיעים לאפרתה, "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. ויצב יעקב מצבה על קבורתה, היא מצבת קבורת רחל עד היום". והמסע נמשך: "ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון, אשר גר שם אברהם ויצחק" (שם לה, טז-כז).

אחיי ורעיי, עלו והתנחלו, בנו והתרחבו. ומי שלא יכול להתנחל, שיבוא לבקר, לעודד, לחונן את עפר המקומות הקדושים. יחשוב מה היו עושים רבי יהודה הלוי, רבי שלום שבזי, ושאר גדולי ישראל אם היתה ניתנת להם הזדמנות להתנחל, או לכל הפחות לבקר במקומות הקדושים הללו שכל דברי התנ"ך רוויים בהם.

בזכות השבת נוחלים את הארץ

אמרו חכמים: אמר הקב"ה לאברהם אבינו, "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין" (בראשית רבה מו, ט).

סגולתה המיוחדת של ארץ ישראל בכך שעל ידה מתגלה האמונה בעולם, ועיקר האמונה שה' אחד "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". בארץ ישראל מתגלה שגם הארציות החומרית קשורה לאידיאלים האלוקיים.

יסוד זה מתחיל להתגלות בשבת, שמצוות השבת לענג אותה בחומר וברוח – גם בלימוד תורה וגם בסעודות. ולכן מתוך שמירת השבת זוכים ישראל לנחול את ארץ ישראל.

השבת היא נשמת השבוע

אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור או"ח רצ). מכאן שעל ידי העיסוק בתורה בשבת מתקיימת התורה בישראל, וישראל מתקיימים בארצם.

עוד אמרו חכמים: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה?! אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך יילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך" (תנא דבי אליהו רבה פרק א).

לימוד התורה בשבת שווה פי אלף

כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום השבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (ש"ש בהקדמה לפרשת שמות).

אילו היו אומרים לאדם שמחירה של איזו מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו – בית, מכונית, כלים, רהיטים, בגדים, חליפות, נעליים ואפילו שרוכים. עם כתונת דקה לעורו היה רץ וקונה בכל הכסף שקיבץ מאותה מנייה. למחרת בערב כבר היה מתחיל לרכוש ארמונות, מכוניות ורהיטים. הכול פי אלף.

אם כך, מדוע לא ינסה אדם ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת? חבל לאבד זמן על סעודות ושינה, הלא כל שעה של לימוד שווה פי אלף?!

איזה לימוד שווה פי אלף

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף כי היא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, ודווקא אז מעלתה עליונה כל כך – מעין עולם הבא. אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, כשהיה רואה בשבת אברכים שלומדים ביגיעה יתירה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

ממילא מובן שכאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו לשם מצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, גם הן נחשבות בכלל זה שיום השבת כולו תורה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולהרחיב יותר מדי בסעודות, ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר עניין השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה, ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכול מתוך עונג ושלימות פנימית – מעין עולם הבא!

מעלת יעקב אבינו בשבת ובארץ ישראל

אמרו חכמים: "אברהם, שאין כתוב בו שמירת שבת, ירש את העולם במידה, שנאמר (בראשית יג): קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה (ולא יותר). אבל יעקב, שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (בראשית לג) 'וייחן את פני העיר' – נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום – ירש את העולם שלא במידה, שנאמר (בראשית כח, יד): והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בראשית רבה יא, ז).

ופירש 'עץ יוסף' שגם אברהם קיים את כל המצוות ושמר את השבת, אלא שלא נזדרז לקבוע את תחום השבת מבעוד יום, ולכן בזכותו נוחלים את הארץ במידה. אבל יעקב, שהידר בעניין השבת והזדרז לקבוע את תחומה – ירושתו בלא גבול.

כמה נפלאים דברים אלו, שדווקא על ידי קביעת תחום השבת, שנראה לכאורה כהגבלת החיים, שכן רק בתוך התחום מותר ללכת, דווקא על ידי הגבלה זו זכה יעקב לנחלה בלא מיצרים.

וזהו עניינה המיוחד של השבת. על ידי ההתכנסות פנימה והשביתה מכל מלאכה, זוכים לברכה בלא גבול בכל המלאכות שעושים בששת ימי המעשה. ותכלית כל המלאכות – לבנות את המקדש ואת ארץ ישראל.

הערה אישית

נדמה לי שזה מה שקרה לי. כבר יותר משנתיים שאני שקוע בלימוד מצוות השבת, והנה אני מוצא את עצמי חושב וכותב יותר ויותר על ארץ ישראל, בלי מיצרים.

מי יודע, אולי גם העסק עם אהוד ברק, שר הביטחון המסוכן והבעייתי שלנו, קשור לזה. מתוך העיסוק בהלכות שבת קפץ עלי רוגזו, ונדרשתי להודיע ברבים שהתורה קודמת לכל, ושאסור לחייל לציית לפקודה מרושעת של גירוש יהודים מארץ ישראל.

מכל מקום, אודה לקוראים אם יכתבו לי האם העיסוק ב'רביבים' בענייני ארץ ישראל מוגזם לדעתם? בכל אופן, בעזרת ה' בחודשיים הקרובים אני עומד לסיים את ההגהות האחרונות על שני החלקים של הלכות שבת בסדרת 'פניני הלכה' (בתוספת כרך הרחבות), ואולי אוכל אח"כ קצת לנוח, שהעיסוק בארץ ישראל כבר לא יהיה אצלי בלא מיצרים.

ופרצת

הגילוי ומשמעותו

זכה יעקב אבינו לחזות באחד הגילויים הגדולים והנוראים שנגלו לאדם עלי אדמות. הוא ראה את הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואת מלאכי האלוקים שעולים ויורדים בו. ופתאום, מעבר לסולם ומעבר למלאכים – "והנה ה' ניצב עליו! ויאמר: אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק". ואנו ממתינים לשמוע, מהו הדבר החשוב שיאמר ה' ליעקב בשעה מיוחדת זו? האם ידבר על השקידה בתורה, או אולי על השבת, או שמא על אהבת הבריות, ואולי יאמר ביאור פילוסופי על אחדות הא-ל, ואולי ידרבן את יעקב להתרחק מהרשעים, או שיעורר אותו על שמירת כשרות או צניעות או כבוד המתים.

אולם ה' אמר ליעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה – לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". עד כדי כך חשובה ארץ ישראל, שהיא הנושא של הגילוי הנשגב והנורא! וכמו תמיד, יחד עם מצוות יישוב הארץ, ברכת פרו ורבו על ריבוי הילדים.

ואל נטעה לחשוב שעניינה של ארץ ישראל נוגע לעם ישראל בלבד. ברכת העמים כולם תלויה ביישוב הארץ על ידי ישראל, כנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

מדוע דווקא ביהודה ושומרון

שאלה: הלא צריכים אותנו בכל הארץ, ואם נעודד להתיישב ביהודה ושומרון יחסרו אנשים שיגורו בערים ובנגב ובגליל?

תשובה: על ידי מצוות יישוב הארץ יהיו יותר יהודים, וממילא נוכל למלא את כל הארץ. כך אנו רואים בפועל, שהמשפחות שהלכו להתנחל ביהודה ושומרון פרו ורבו יותר מאחיהם וחבריהם שנותרו בשפלה ובשאר המקומות. וככל שהלכו להתנחל במקומות יותר מקודשים וחשובים מבחינה לאומית, כך זכו לברכה גדולה יותר.

בנוסף לעשרות אלפי הילדים שנולדו בזכות ההתנחלויות, היתה לכך גם השפעה על אחיהם וחבריהם שנותרו בשפלה. הם אמרו לעצמם: אם לאחינו שגר בשומרון יש שמונה ילדים, אפשר שלנו יהיו ארבעה במקום שלושה, או חמישה במקום ארבעה. וכיוון שהקימו משפחות גדולות יותר, גם שכניהם הושפעו מהם במידת מה, וגם חבריהם לעבודה. אני נזהר מלהעריך ללא נתונים מספיקים כמה ילדים נוספו בישראל בזכות ההתנחלויות, אבל ללא ספק היתה לכך השפעה משמעותית על מצבנו הדמוגרפי.

שיחה קצרה

פעם הגעתי לשבת לבקר בקהילות היקרות והקדושות בגבעת שמואל. בבית הכנסת, בעת ששרו 'אדון עולם', יהודי אחד דפק קלות על כתפי מאחור, ובחצי חיוך אמר: "הרב מלמד, בבניין אחד כאן אפשר להכניס את כל היישוב הר ברכה". הוא מן הסתם רצה לשבח את בואי לשם, כי אכן רוב הציבור חי בשפלה ולא בהר ברכה. אבל חשתי צביטה בלב ומייד הדפתי את דבריו: "זה לא מדויק. אי אפשר להכניס את כולם בבניין אחד".
"למה אי אפשר? כמה משפחות כבר ישנן בהר ברכה?"
"מאתים וחמישים משפחות".
"טוב, אז צריך כמה בניינים", המשיך היהודי בחביבות עוקצנית.

הרהרתי בדברים וחישבתי את חשבונותיי והופתעתי מהתוצאה. אמנם במספר המבוגרים מעל גיל שמונה עשרה, יש להעריך שגרים בגבעת שמואל פי עשרים וחמישה מבהר ברכה (15,000 לעומת 600), אבל במספר הילדים בשנתונים הצעירים, יש בגבעת שמואל בקושי פי חמישה ממספר הילדים בהר ברכה. בשנה האחרונה נולדו בעזרת ה' בהר ברכה קרוב למאה ילדים.

יהי רצון שכל המשפחות בגבעת שמואל ובהר ברכה ובכל שאר הקהילות הקדושות יזכו לגדל בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, עוסקים בתורה ובמצוות.

ופרצת מהמרכז

"ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" נאמר ליעקב, כהבטחה וכציווי. הפריצה צריכה להיות מהמרכז, משם פורצים לכל הכיוונים, במעגלים שהולכים ומתרחבים. ומהו המרכז שעליו מדובר? המקום שעליו שכב יעקב אבינו – ירושלים ובית אל. זהו המרכז שממנו צריכים לפרוץ ולהתפשט ימה וקדמה וצפונה ונגבה. אשרי המתנחלים שמקיימים את ההבטחה והמצווה.

וגם אנחנו צריכים להרכין ראשנו בענווה מול ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, משוש כל הארץ. כל היישובים שהוקמו ביהודה ושומרון לא באו אלא כדי לעטר את ירושלים ולהרבות את אורה.

הכרת ערכה של ארץ ישראל מתוך התורה

דווקא מתוך השקידה בלימוד התורה, זכה יעקב אבינו לגילוי הנשגב על ארץ ישראל. כאשר נאלץ יעקב אבינו לצאת בשליחות הוריו לחרן, כדי להימלט מעשיו אחיו וכדי למצוא את זיווגו, בחר להטמין עצמו תחילה בבית מדרשו של עבר. שם שקד על התורה במשך ארבע עשרה שנה. בתום תקופת הלימוד יצא לחרן, "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש… וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא). פירש רש"י: "באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה".

הרי שכל ארבע עשרה השנים שעסק בתורה הכינו אותו אל הבטחה כי "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך… ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

כך קורה כשלומדים תורה בישרות, שהיא מוסיפה בריאות, טבעיות וברכה בעולם. ואכן מתוך כך יעקב אבינו עובד בחריצות ורואה ברכה רבה בעדרים שהוא מגדל. אבל כשלומדים תורה בעקמימות, אין זוכים לעמוד על ערכה של ארץ ישראל, והתורה נהפכת להם לסם מוות, והם נעשים מנוכרים לארץ וליישובה.

קדושת המקום

ישנם אנשי רוח שהמאבק על יישוב הארץ מעיק על מצפונם. אילו לא היו ערבים בסביבה, היו כמובן תומכים בהתנחלויות. אבל עכשיו שההתנחלויות גורמות למתח וגינויים בינלאומיים, עלה בדעתם שאולי אין חשיבות כל כך לקרקע. אולם יעקב אבינו, מתוך הגילוי הנורא, מבין שהקדושה מתגלה דווקא במקום הזה. "וייקץ יעקב משנתו ויאמר: אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים".

על ידי יישוב הארץ כל העניינים מסתדרים

עוד יסודות רבים אפשר ללמוד בפרשה על עניינה של ארץ ישראל, ואין המקום מספיק לכך, אבל נעמוד על עוד עניין. בפעם היחידה שנגלה ה' אל יעקב בחרן, דיבר עימו על ארץ ישראל. מן הסתם היה מועיל ליעקב אבינו לקבל הדרכות בענייני זיווגו ועסקיו עם לבן, אבל על כך לא נגלה אליו ה'. הגילוי היחיד היה ציווי קצר ופשוט: "קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך" (בראשית לא, יג).

רעיון יסודי ועמוק אפשר ללמוד מזה: כאשר היעד ברור, להקים משפחה ולחזור לארץ, גם האמצעים להשגתו מתבררים והולכים, והכל בסוף מסתדר, ולכן אין צורך בשום גילוי נוסף.

כאז כן היום, אמנם זכינו לתורה ולכל הדרכותיה, אבל מעבר לזה אין צורך בהדרכה כיצד בדיוק ליישם את היעדים של התורה. העיקר שחזרנו הביתה, ומצווה עלינו ליישב את הארץ. לשם כך עלינו לפתח את כל הכישרונות שלנו, הרוחניים והמעשיים, הלאומיים והפרטיים, המדע והחרושת, הכלכלה והארגון, הספרות והמוזיקה, ומתוך כך גאולת העם והעולם הולכת וקרבה.

לכתחילה נכון לפתח את כל הכישרונות הללו ללא לחצים חיצוניים, שכן מצוות יישוב הארץ גורמת לגלות את הרעיונות הרוחניים בכל מלא הכישרונות שמתגלים בעולם. אבל אם אנו מתרשלים מכך, באות עלינו צרות רבות, מבפנים ומבחוץ, ומכריחות אותנו לפתח את כל הכישרונות שלנו, להילחם באויב ולפעמים גם לסרב פקודה ולגבש עמוד שדרה, כדי לתת מענה לבעיות השונות.

התיקונים בהתנחלויות

מי שמתעמק רואה שבעיות רבות הולכות ונפטרות מאליהן בהתנחלויות ביהודה ושומרון: חיבור בין תורה ועבודה ומדע, ספרדים ואשכנזים, עשירים ועניים, מחירי הדירות המאמירים ברחבי הארץ, ועוד ועוד. ככל שעסוקים יותר במצוות יישוב הארץ, התיקונים עמוקים ושלמים יותר. וככל שמתרשלים בה, הבעיות גוברות והמתחים הפנימיים מתעצמים.

מצוות לימוד תורה בשבת לנשים

שאלה: לפני כמה חודשים כתבת שחובה לקבוע שש שעות לימוד תורה בכל שבת. האם גם נשים חייבות בזה?

תשובה: הבדל יסודי יש בין חיוב הגברים והנשים בתלמוד תורה. גברים, גם אחר שלמדו את כל ההלכות ואת כל יסודות האמונה, עדיין חייבים לקבוע עיתים לתורה, לחזור על תלמודם ולהעמיק בו. ולהם ניתנה ההדרכה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואף שבכל ימות השבוע אין יכולים לקיים זאת (מנחות צט, ב), אמרו חכמים, שבשבת יש לקיים את הפסוק כפשוטו – "יום השבת יעשה כולו תורה" (תדב"א א, לעיל א).

לעומת זאת הנשים אינן מצוות לקבוע זמן ללימוד תורה, אלא לדעת את הדרכת התורה לחיים, כדי שהתורה תאיר ותכוון את דרכן הן בצד ההלכתי והן בצד האמוני והמוסרי. ומי שמספיק לה לשם כך לימוד מועט – יכולה להסתפק בו, ומי שנזקקת ללימוד מרובה – חובה עליה להרבות בלימוד. והדבר תלוי באופיה של האישה, ומשתנה מתקופה לתקופה. היו זמנים שבהם לימוד מועט הספיק לרוב הנשים, וכיום שהחיים מורכבים יותר והחכמה הכללית התרבתה, יש צורך שנשים תלמדנה הרבה יותר הלכה, אמונה ומוסר.

והואיל ואין לנשים חובה לקבוע עיתים לתורה בכל יום ובכל לילה, ממילא גם אינן חייבות להקדיש את חציה של השבת ללימוד תורה. אולם כיוון שהתורה משמחת גברים ונשים כאחד, מצווה שנשים ילמדו תורה בשבת, שהלימוד הוא מכלל עונג שבת הרוחני. נוסף לכך, נשים חייבות ללמוד הלכה ואמונה, וכיוון שיום השבת מתאים ללימוד התורה, שהוא מקודש ובו ניתנה התורה, ראוי לנשים לקבוע לעצמן לימוד בשבת בענייני הלכה ואמונה. וטוב שישתתפו בשיעור, שכך נהגו הנשים מדורי דורות להשתתף בדרשות השבת.

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.

כרמים בהרי שמרון

בי"ג בתשרי זכיתי לסגור מעגל בשני אירועים. לפני כעשרים שנה, ליד קברו הפתוח של חברנו יעקב פרג הי"ד, סיפרתי בדמע איך בא אליי בשבוע האחרון לחייו, הפציר בי שאפסיק מלימודי ואבוא עימו לסיור בצד המערבי של הישוב כדי לשמוע את תוכניותיו לפיתוח הישוב. חפרו שם מטעם ההסתדרות הציונית בורות כדי לקחת דגימות קרקע למעבדה לתכנון החקלאות. הוא נכנס לבורות, מישש את האדמה, חפן אותה בכפותיו והתפעל מאיכותה. הוא חלם אז בקול על בניית בית עם מטע סביבו, ועל הילדים והנכדים שבאים לעזור לסבא בקטיף. ימים ספורים אחר כך נרצח בעת סיור שמירה סביב הישוב. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים קטנים ואלמנה בהריון. ליד קברו התחייבנו להמשיך בדרכו, לדאוג לחינוך הילדים ולהמשך התפתחות הישוב.

והנה בליל י"ג זכיתי לערוך את חופת בנו הבכור, שקבע את ביתו בשומרון, וכבר החל לבנות בית בגבעה המערבית של הר ברכה, לא רחוק מהמקום שעליו אביו חלם לבנות את ביתו. בנו השני התחתן לפני שנתיים וכבר נולד לו בנו בכורו.

חילול הכרם

למחרת בצהריים השתתפתי יחד עם שר התשתיות עוזי לנדאו במסיבת 'חילול הכרם' בהר ברכה. החלקה שעליה חגגנו סמוכה מאוד למקום שבו חלם יעקב פרג הי"ד לנטוע מטע. הישוב שמנה אז עשרים משפחות צעירות התפתח לישוב של יותר ממאתיים וחמישים משפחות, במעון קרוב למאתיים תינוקות, והגנים מתפקעים מרוב ילדים. כן ירבו.

'חילול' פירושו הפיכת הפירות הקדושים לחולין, כדי שאפשר יהיה לאוכלם. שהתורה צוותה שבשלוש השנים הראשונות לעץ יהיו הפירות ערלה – אסורים באכילה. ובשנה הרביעית יהיו מקודשים לאכילה בטהרה בירושלים. וכשהיתה הדרך מהכרם לירושלים ארוכה, היו פודים את הפירות המקודשים בכסף, והפירות היו יוצאים לחולין והכסף היה מתקדש במקומם. עם הכסף היו עולים לירושלים כדי לקנות בו מאכלים, שאותם היו אוכלים בטהרה בירושלים, ומהם היו ניזונים כל העולים לרגל. וכיום שבית המקדש חרב, כיוון שאיננו יכולים לאכול את הפירות או תמורתם בטהרה, נמצא שאין לפירות הקדושים ערך, ולכן פודים אותם עבור פרוטה, ובזה הפירות יוצאים לחולין.

ונחזור לכרמים: כבר חלקות רבות של כרמי יין ניטעו בהר ברכה, ומהענבים שלהם עושים יין משובח במיוחד, עד שמביני דבר מכל הארץ מחזרים אחריו, ומוכנים לשלם עבור כל בקבוק למעלה ממאה שקלים. וכיוון שכך הולכים ונוטעים אצלנו עוד ועוד חלקות, לספק את הביקוש הגובר והולך.

המעגל הכללי

לפני אלפיים וחמש מאות שנה, לאחר שצבאות סנחריב ונבודכנצאר החריבו את הארץ, התנבא ירמיהו (לא, ג-ד): "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחיללו". והנה עתה לנגד עינינו ממש נוטעים כרמים בהרי שומרון, ובשמחה ובמחול זוגות רבים הולכים ובונים את ביתם על ההרים השוממים.

וכן יחזקאל הנביא התנבא על ההרים והגאיות השוממים. "הרי ישראל שמעו דבר ה' א-לוהים! כה אמר ה' א-לוהים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג… והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו" (יחזקאל לו, ד-יא).

והנס הולך ומתרחש, יהודים חוזרים לערים הנעזבות ולחורבות השוממות, אבל ברק אובמה נשיא אמריקה משתדל בכל כוחו להפר את דברי הנביאים. הנביא דיבר על בניית הישובים שיהיו מלאים צאן אדם, שנאמר (יחזקאל לו, לח): "כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'", ושר הבטחון אהוד ברק בעזות מצח מונע מהבנים למלא את הערים החרבות בצאן אדם.

בעמוס נאמר (ט, יד): "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו פריהם". וממשלת ישראל יודעת ומתרשלת ואינה ממלאת את תפקידה ההיסטורי.

חיזוק למחוזקים לאחינו המתנחלים

כשכל העולם עוסק בשאלת המשך הבנייה ביהודה ושומרון סימן הוא שאכן יש ערך מיוחד לכל בית ובית שיהודי זוכה לבנות ביהודה ושומרון. אין עוד בתים בעולם שנביאים התנבאו עליהם לפני אלפיים חמש מאות שנה, אשרי המשפחות שזוכות לבנות את ביתן ביהודה ושומרון. וכיוון שמדובר בדבר גדול וקדוש כל כך, מתעוררים הרשעים לסכל ולהפריע. ועלינו להתחזק כנגדם.

ויש להניח שאם היינו מתעוררים מעצמנו לבנות את הארץ במרץ ובהתלהבות הראויים למצווה גדולה שכזו, לא היו מתעוררים כנגדנו קטרוגים, כי שם ה' היה נקרא עלינו, וכל רואינו היו מודים ומסכימים כי אכן לנו הנחיל ה' את הארץ ודברי הנבואה על גאולת העולם הולכים ומתגשמים. אבל כיוון שאנו מתרשלים בישובה, ואיננו נוהגים כפי שהיה ראוי שינהג מי שזוכה לקיים את המצווה הגדולה של ישוב הארץ, ואיננו מתמלאים בהתלהבות ומרץ כפי שהיה ראוי למי שנבואות הגאולה מתחוללות דרכו, מתעוררים המקטרגים כנגדנו. ורק תרופה אחת ישנה, להרחיב את הישובים לרוחב, לגובה ולעומק. לבנות את כל המגרשים המוכנים, להוסיף דירות ספח, להכין תוכניות מתאר להרחבת הישובים והערים, לעורר בני משפחה וחברים להצטרף לעלות בהר ולהתנחל, ולהרחיב את המשפחות. עד שיתקיימו בנו דברי הנביא (עמוס ט, טו): "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' א-לוהיך".

חינוך הילדים

וכיוון שעסקנו במשפחות וילדים, נמשיך לעסוק מעט במצוות החינוך.

מצווה מהתורה ללמד את הילדים תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". המגמה הראשונה של הלימוד – לשמור ולעשות את כל דברי התורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". ולכן אמרו חכמים, שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות, שאיך אפשר ללמדם את מצוות התורה בלא שיתרגלו לקיימן בפועל. נמצא שמצווה מהתורה ללמד את הקטנים תורה ולהרגילם באופן כללי לשמירת המצוות, אולם הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה הוא מדברי חכמים.

מאיזה גיל מתחילים לחנך למצוות

למצוות עשה מחנכים את הקטן משעה שיוכל להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה. למשל, למצוות ציצית מחנכים את הקטן משעה שהוא יודע להתעטף בציצית, ולהניח שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, ולברך עליה. אבל להנחת תפילין, כיוון שצריך להקפיד לקיימה בגוף נקי ובלא היסח הדעת, רק לקראת בר המצווה מתחילים לחנך את הקטנים לקיימה (סוכה מב, א, מ"ב שמג, ג).

ולמצוות 'לא תעשה' מתחילים לחנך את הילד משעה שהוא מתחיל להבין שיש דברים מותרים ויש דברים אסורים. כלומר, לא מספיק שיבין שהוא צריך להפסיק את פעולתו כשאומרים לו 'לא', אלא הכוונה שהוא מבין שדבר זה אסור תמיד. רוב התינוקות מתחילים להבין זאת בערך מגיל שלוש, ומאז אם רואים שהוא עושה איסור, כגון שהוא אוכל נבלות, או בשר בחלב, או מדליק אור בשבת, צריכים להפריש אותו מכך (מ"ב שמג, ג). ומשיגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שמתחילים ללמד אותו תורה, שהוא כבן שש-שבע, מתחילים לבאר לו יותר את כללי האיסורים, כדי שידע לקיימם כהלכה.

ויש להדגיש שמצוות החינוך צריכה להיעשות באופן שיתקבל על לב הילד, ולכן אין לחייב את הילד להתחיל מיד בגיל שש-שבע לקיים את כל המצוות בשלמות, ולשם כך קיימות שנות הילדות, בהן הילד מתרגל ומתקדם בקיום המצוות, עד שהוא מגיע לגיל מצוות שבו הוא מסוגל לקיים את המצוות באופן שלם.

האם צריך למחות ביד הורים שאינם מחנכים את ילדיהם

כאשר ההורים מתרשלים מלחנך את ילדם, ואינם מוחים בו כשהוא עובר על איסור תורה, בית הדין או נציגי הציבור האחראים על החינוך צריכים לגעור באב. אבל אם ההורים התרשלו מלחנך את הילד למצווה מדברי חכמים, אין צריכים למחות ביד האב.

הרואה ילד עובר באיסור כיצד צריך לנהוג

נחלקו הפוסקים לגבי מי שראה את בן חברו שהגיע לגיל חינוך (כשש-שבע) כשהוא עובר עבירה, כגון שהוא מחלל שבת או אוכל מאכלים אסורים. לדעת רוב הפוסקים, רק על האב ישנה חובה לחנך את ילדיו, אבל אנשים אחרים אינם חייבים להפריש את הילד מן האיסור (רמב"ם, שו"ע שמג, א). ויש אומרים, שכל אדם מישראל חייבים למנוע מהילדים שהגיעו לגיל חינוך לעבור על איסורים (תוס', רא"ש ורמ"א).

וכמה אחרונים הכריעו למעשה, שאם הגדול רואה את הקטן עובר על איסור תורה, כגון שהוא רוצה להדליק אור בשבת או לנקות את בגדו במים בשבת, או לאכול מאכלים אסורים מהתורה – חייב להפרישו מכך. אבל אם ראה אותו עובר על איסור חכמים, כגון שרצה לאכול עוף עם חלב, או לשחק במוקצה בשבת – אינו צריך להפרישו (ח"א, מ"ב שמג, ז).

הורים כופרים

כאשר הורי הילד שעובר עבירה כופרים בתורה ובמצוות, ואין אפשרות לקרבם לתורה ולמצוות, ממילא גם אין מצווה למחות בידם על שאינם מחנכים את ילדיהם לשמירת תורה ומצוות. וכן אין מצווה להפריש את בנם שעובר באיסור.

קטן שמזיק חובה לעוצרו

אבל אם הילד עומד להזיק לרכוש או לאדם, חובה לעוצרו, מפני שמצווה על כל אדם להציל את חברו או רכושו מנזק. שכן מצווה להשיב לאדם חפץ שאבד לה, שנאמר (דברים כב, ב): "והשבותו לו", קל וחומר שעליו למנוע נזק מרכושו. וכן למדנו מהפסוק (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך". ולמדו חכמים (ספרא) שמצווה גם להציל את רכושו.