איסור דם ומליחת הבשר

איסור אכילת דם חל על בהמה, חיה ועוף, אבל לא על מינים פחות מפותחים כמו דגים וחגבים, שחשים פחות צער • בישול בשר שלא הוכשר מדם – אוסר את החתיכה כולה • הדרכים השונות להכשרת הבשר • לרוב הדעות אין לחשוש לדעת הרמב"ם ולחלוט את הבשר אחרי מליחתו, אבל זהו הידור חשוב • בעקבות התגובות לטור הקודם על מסעדות טבעוניות בחו"ל: גם טבעוניים יכולים לרמות, כל עוד אין פיקוח מסודר • גם בשל החשש לשרצים וליין של נוכרים, תעודת ההכשר הכרחית

איסור אכילת הדם ומשמעותו

יחד עם ההיתר לאכול בשר שלא במסגרת קורבן, נאסר עלינו לאכול את הדם, שנאמר: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר… וזבחת (שחיטה) מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך, ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך… רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כ-כג). כלומר לדם יש ייעוד מיוחד, לקיים את נפשו של בעל החיים, ולכן אף שהתורה התירה לנו לאכול בשר היא לא התירה לאכול את הדם.

המינים הכלולים באיסור

איסור דם חל על המינים המפותחים: בהמה, חיה ועוף (ויקרא ז, כו; כריתות כא, ב). אולם על המינים הפחות מפותחים, כדגים וחגבים – אין איסור דם. כלומר, איסור דם חל על המינים שצריכים שחיטה, ולא על המינים שאינם צריכים שחיטה. אחד הטעמים למצוות השחיטה הוא למעט בצערם של המינים שאנחנו אוכלים את בשרם, והמצווה חלה על המינים שמערכת המוח והעצבים שלהם מפותחת יותר, ולכן גם חשים יותר צער. אבל המינים הפחות מפותחים, כדגים וחגבים, חשים פחות צער, ולכן אין חובה לשוחטם ואין איסור לאכול את דמם.

הדם הבלוע בבשר

הדם שבלוע בבשר כדרך טבעו – מותר באכילה. לפיכך מותר לאכול חתיכת בשר חי. אומנם כיוון שבעת חיתוך הבשר עלול לבצבץ דם על מקום החתך, צריך לשטוף את מקום החתך, ורק לאחר מכן מותר לאוכלו חי בלא הכשרה נוספת (שו"ע יורה דעה סז, א-ב).

בשר שלא הוכשר

כאשר מבשלים בשר שלא הוכשר – כולו נאסר מחמת הדם שיוצא ממנו בעת הבישול וחוזר להיבלע בו. ואם בישלו חתיכה זו בתוך תבשיל, מכיוון שאין בידינו יכולת לשער כמה דם יש בה, מחמירים להחשיב את כולה כדם, ואם שאין בתבשיל פי שישים כנגדה – כל התבשיל אסור (שו"ע שם סט, יא).

לפיכך צריך להכשיר את הבשר לפני בישולו. אומנם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים הכשרת הבשר נועדה למנוע איסור חכמים, שכן דם שהתבשל או נמלח אסור מדברי חכמים בלבד, מפני שהשתנה מטבעו ואינו כשר להזאה על גבי המזבח.

דרכי הכשרת הבשר מדם

יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו, כפי שאנו יודעים ממערכת הכשרות שלנו: אף שככלל יהודים דתיים ומסורתיים מקפידים לאכול כשר – כאשר הם עוסקים במסחר של מזון, יש חשש שמא תאוות הבצע או קשיים כלכליים יעבירו אותם על דעתם

כעיקרון יש ארבע דרכים להכשרת הבשר מהדם שבו:
א) מליחה,
ב) צלייה,
ג) חליטה ברותחים,
ד) חליטה בחומץ יין.
המליחה והצלייה נועדו לשאוב את הדם מהבשר, ואילו החליטה ברותחים או בחומץ נועדה להצמיתו אל הבשר, עד שהדם שבלוע בבשר לא יוכל יותר לזוז ממקומו אפילו בבישול. מכיוון שאין איסור בדם שבלוע בבשר, מותר לאחר החליטה לבשל את הבשר.

אולם הגאונים אסרו להכשיר את הבשר בחליטה, שמא לא יחלטו את הבשר יפה. זאת מפני שהחליטה במים רותחים תלויה בכך שיצליחו להצמית את הבשר במכת חום חזקה, אבל אם המים לא יהיו רותחים מספיק, או שלא יכניסו את הבשר בבת אחת לתוך המים, או שהמים הרותחים יהיו בכמות מועטה לעומת הבשר – לא יהיה בכוחם להצמית את הדם לבשר. וכן לגבי חליטה בחומץ, יש חשש שהחומץ לא יהיה מספיק חזק לכך. עוד יש לחשוש שמא החומץ יתאדם מעט, וזה סימן שהחליטה לא הצליחה והדם לא הוצמת, וממילא הבשר והחומץ נאסרו, ואולי לא יבחינו בכך (חולין קיא, א; שו"ע סז, ה; עג, ב). לפיכך, מי שרוצה לבשל בשר חייב להכשירו תחילה במליחה או בצלייה.

מליחה וחליטה לרמב"ם

המליחה והצלייה נועדו להוציא את הדם מהבשר. המליחה עושה זאת על ידי תהליך שנקרא אוסמוזה. כלומר הנוזלים, ובכללם הדם, שואפים שהמליחות שבהם תהיה שווה, וכאשר הדם חש שמחוץ לבשר יש מליחות רבה, הוא נשאב אל המלח ויוצא מהבשר.

אומנם גם לאחר השלמת המליחה עוד יכול לזוב מהבשר נוזל אדום. לדעת הרמב"ם והרא"ה מדובר בדם, משום שהמליחה שואבת את הדם רק מהחלק החיצוני של הבשר, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם. לדעתם, כדי שהוא לא יפרוש ממקומו ויאסור את הבשר, לאחר המליחה חובה לחלוט את הבשר ברותחים, וכך הדם יוצמת ולא יפרוש ממקומו וממילא לא יהיה בו איסור.

התועלת במליחה בלא חליטה

אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין צורך לחלוט את הבשר אחר המליחה. לכאורה קשה עליהם, שכן גם אחר המליחה עוד יוצא מהבשר דם. שני הסברים עיקריים לכך:

האחד – נוזל זה שיוצא אחר כך מהבשר אינו נחשב דם אלא "חמר (=יין) בשר" (רשב"א, התרומה והחינוך). באמת קשה להגדיר מהו דם, שכן יש בדם כדוריות אדומות ולבנות, ומן הסתם מתייחסים לאדומות כדם, אבל גם הן אינן במצב קבוע שכן המליחה מרוקנת חלק מהנוזלים שבהן, והשאלה היא כיצד להגדיר את מה שנותר. לפי הסבר זה, הנוזלים האדומים שנשארים בבשר אחר המליחה אינם נחשבים דם אלא מוהל.

לפי ההסבר השני, שכפי הנראה הוא המקובל על רוב הראשונים, גם אם הרכבו הכימי של המוהל שיוצא אחר המליחה מהבשר הוא כמו של דם, להלכה אין לו דין דם. וכך מוכרחים לומר, שכן לא ייתכן שאיסור דם יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציא מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. לפיכך, על הנוזלים האדומים שנותרים בבשר אחר המליחה והצלייה לא חל איסור דם. ואחר שקיימו את המליחה כדין – אין יותר איסור על הדם שנותר בבשר ומותר לבשלו, ואם הוא זב החוצה מותר לשתותו.

המנהג לגבי חליטה

למעשה, המנהג הרווח הוא שלא לחשוש לדעת הרמב"ם ולא לחלוט במים רותחים את הבשר אחר מליחתו (רמ"א, ב"ח, לבוש, פר"ח). רק מקרב עולי תימן יש שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר כדברי הרמב"ם.

יש אומרים שחובת החליטה לדעת הרמב"ם היא רק כאשר מלחו את הבשר במשך שמונה עשרה דקות בלבד, אבל אם משהים את הבשר במלח שעה כפי שנוהגים כיום – כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לפי הרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים, וגם אם יזוב ממנו נוזל אדום אין בו איסור (ערוך השולחן סט, לו-מ). אף יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך.

אומנם יש בחליטה כדברי הרמב"ם הידור חשוב, ובני כל העדות הרוצים להדר, במיוחד עולי תימן, נכון שיהדרו כרמב"ם. וכך נוהגים אצלנו במטבח הישיבה, שמשתדלים לחלוט את הבשר לפני בישולו, כדי לצאת גם ידי שיטת הרמב"ם וכמנהג רבים מעולי תימן.

מסעדות טבעוניות בלי תעודת כשרות

הגיעו אליי כמה שאלות על הטור הקודם, שבו ביארתי שאסור לאכול במסעדה טבעונית של גויים שאין לה תעודת הכשר, מפני איסור בישולי גויים. אומנם הרב פרופ' דרור פיקסלר כתב (תחומין לט) על סמך דעות מסוימות שאין במאכלי מסעדות אלו איסור בישולי גויים. אולם העיקר על פי דעת רוב הראשונים והאחרונים, שמאכלים רבים ממאכלי המסעדות הללו הם בכלל איסור בישולי גויים, שחל על כל המאכלים שאינם נאכלים חיים ועולים על שולחן מלכים – שכן מיני קמח, דגן וקטניות, וחלק מהירקות המשביעים כדוגמת תפוחי אדמה, אינם נאכלים חיים. הם גם עולים על שולחן מלכים, היינו שאין ביזיון בהגשתם לפני אנשים מכובדים.

עוד הוספתי שגם כאשר מדובר בתבשיל של מאכלים שרגילים לאוכלם חיים, כמו רוב הפירות והירקות, יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין המופק מעורות ומעצמות בעלי חיים, ונועד להסמכת והקשיית מאכלים. עוד יותר יש לחשוש שמא מערבים גליצרין, שומן בעלי חיים שמקורו בנבלות, שמחירו זול מאוד והוא מועיל להטעמת המאכלים ולהסמכתם.

על כך שאלו: איך אני מעלה חשש כזה, הרי העיקרון של הטבעונים הוא שאין מערבים במאכלים שום מוצר מהחי? איך ייתכן שיערבו במאכלים ג'לטין או גליצרין מהחי? אולם החשש קיים, כפי שאנו יודעים ממערכת הכשרות שלנו: אף שככלל יהודים דתיים ומסורתיים מקפידים לאכול כשר – כאשר הם עוסקים במסחר של מזון, יש חשש שמא תאוות הבצע או קשיים כלכליים יעבירו אותם על דעתם, והם ירמו. לכן אף שכעיקרון סומכים על אדם פרטי שמעיד על המאכלים שהכין שהם כשרים, כאשר הוא מוכר אותם, אין סומכים עליו בלא תעודת כשרות (עי' רמב"ם מאכלות אסורות יא, כה-כו; רמ"א יו"ד קיט, א; ערוך השולחן קיט, ג-ד). הרי שכל זמן שאין מערכת פיקוח על כך שאין מערבים במוצרים ג'לטין וגליצרין וכיוצא בהם, אי אפשר לסמוך על כשרותם גם במאכלים שאין בהם איסור בישולי גויים.

עוד היו שהוסיפו וטענו בצדק, שיש לחשוש גם לאיסור שרצים, שאם אין בודקים את הירקות והפירות כפי הנדרש, יש לחשוש שיש בהם שרצים. ואף לשיטת המקילים בשרצים זעירים שאינם ניכרים במבט רגיל, יש לחשוש שאם אינם מודעים לאיסור שרצים, גם שרצים ניכרים לא הסירו מהירקות ומהפירות. עוד חשש ישנו, ואותו הזכיר גם הרב פרופ' פיקסלר, שגם כאשר מדובר במאכלים שברור שאין בהם איסור בישולי גויים, צריך לבדוק שלא עירבו בהם יין או חומץ יין, שאסור משום סתם יינם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

 

מסעדה טבעונית בחו"ל – כשרה?

במסעדות טבעוניות אין מוצרים מן החי, ולכן בעיות של בשר וחלב לכאורה אינן מתעוררות בהן, והשאלה העיקרית היא בנוגע לבישולי גויים • חכמים אסרו בישולי גויים כדי למנוע התבוללות ומחיקה של הזהות הישראלית • כדי להיכלל באיסור, התבשיל צריך להיות ממאכל שאינו נאכל חי, ולהיות ראוי לאכילה בארוחה מכובדת • לדעת רוב הפוסקים האיסור חל גם במסעדות ולא רק בבתים פרטיים • למסקנה, אין לאכול בחו"ל במסעדות טבעוניות בלי הכשר • בנוסף לנימוקים – בהעדר פיקוח, אין ודאות שבעל המסעדה אינו מרמה

בישול גויים במסעדות טבעוניות

מגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו

שאלה: האם מותר לישראל לאכול בחוץ לארץ במסעדה טבעונית של גויים שאין לה השגחה? הטבעונים מקפידים בהקפדה יתרה, מטעמים מוסריים ובריאותיים, שלא לערב במאכליהם שמץ מאכל מן החי, ולכן לכאורה אין לגבי המאכלים שהם מכינים חשש איסור. הרי עיקר הזהירות ממאכלים אסורים קשור למאכלים מהחי – שלא לאכול בהמות וחיות טמאות כחזיר, סוס ואריה; שלא לאכול עופות טמאים כיען, נשר ונץ; שלא לאכול דגים טמאים כשפמנון; שלא לאכול שרצים זוחלים כצפרדע, ומימיים כדוגמת חסילון (שרימפס) וסרטנים (לובסטר). אף כאשר מדובר בבעלי חיים טהורים, אם הם בהמות חיות ועופות הם צריכים להישחט כהלכה, ובלא זאת אסורים מדין נבלה. גם לאחר שנשחטו כהלכה צריך להיזהר שלא לערב בשר בחלב. וכן לגבי חלב יש איסור חלב גויים, מחשש שמא יערבו בחלב הטהור חלב טמא שמוצאו מבעלי חיים טמאים. אומנם בצומח יש להקפיד על תרומות ומעשרות, אך רק בארץ ישראל, ואילו בחוץ לארץ אין חיוב תרומות ומעשרות. רק אם יש במאכל יין או חומץ יין הוא אסור משום יין גויים.

השאלה העיקרית שנותרה, אם כן, היא האם תבשילים שמבושלים במסעדה אסורים משום בישולי גויים. נבאר תחילה את היסודות.

יסוד הגזירה – חשש התבוללות

גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל יין ופת ותבשילים של גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. אין הכוונה שחששו חכמים שאם פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים – מיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא כוונתם הייתה להעמיד סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים, בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל מכיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים.

חשש מהתבוללות ולא מנישואין אסורים

לכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של ישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות. מנגד, אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו.

התבשילים הכלולים באיסור

איסור בישולי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם יכול להגישם בסעודה מכובדת, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל במאכלים פשוטים אין כל כך חשש לקירוב דעת, הואיל והבישול לא היה כל כך משמעותי לגביהם, ולכן מותר לאוכלם.

שני כללים (עבודה זרה לח, א; שולחן ערוך יורה דעה קיג, א) בהגדרת תבשילים חשובים:
הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה.
השני, שהם עולים על שולחן מלכים ללפת בהם את הפת, אבל אם הם תבשילים שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם אין בהם איסור.

הכלל הראשון: לא נאכל חי

הכלל הראשון: מאכל שאין רגילים לאוכלו חי, אלא הבישול הכשיר אותו לאכילה, וממילא הבישול משמעותי בו, אסור אם בושל בידי גויים. נמצא אם כן, שעיקר המאכלים המבושלים במסעדות טבעוניות בכלל האיסור, שכן מיני דגן, הן כגרגירים והן כקמח, אינם נאכלים חיים והבישול הוא שמכשיר אותם לאכילה. וכן מיני קטניות כאורז, עדשים ותירס אינם נאכלים חיים, ולכן אסור לאוכלם מבושלים.

הקביעה אם המאכל נאכל חי תלויה במצבו לפני הבישול. לדוגמה, בעבר היו רגילים לאכול חיטים חיות, ולכן אם בישלו אותן – לא היה בהן איסור. אבל אם טחנו את החיטים לקמח, מכיוון שהקמח אינו נאכל חי, כל תבשיל שעשו ממנו אסור. כיום אין רגילים לאכול חיטים חיות, וגם בהן יש איסור בישול.

אומנם ברוב הפירות והירקות אין איסור, הואיל ורגילים לאוכלם חיים, אבל רוב התבשילים המשביעים שמוגשים במסעדות טבעוניות מבוססים על דגן, קטניות וירקות שאינם נאכלים חיים, ויש בהם איסור.

הכלל השני: מאכל מכובד

הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". דהיינו, הוא נאכל במסגרת סעודה, כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. כלומר, גם תבשיל ממאכל שאינו נאכל חי, אם אין נוהגים לאוכלו במסגרת סעודה מכובדת, אין בו איסור בישולי גויים.

יש שרוצים להקל על פי כלל זה, ולטעון שמאכלים שמוגשים במסעדות עממיות, כל זמן שאין רגילים להגישם על שולחן מלכים או לפני האנשים הנכבדים ביותר, אין בהם איסור. היו אף רבנים שיצרו קשרים עם מטבח בית המלוכה האנגלי, והתקשרו לברר על כל מאכל שהתעורר לגביו ספק, האם מגישים אותו על שולחן המלכה. אולם נוהגי השולחן המקובלים אצל מלכת אנגליה אינם קובעים את הדין, אלא "שולחן מלכים" הכוונה סעודה של אנשים מכובדים (איסור והיתר הארוך מג, ב; חיים שאל ח"א עד, ה; בן איש חי ש"ש חוקת ט). בעבר, כאשר החברה הייתה מחולקת יותר למעמדות, היו תבשילים שהשתייכו לדלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים נחשב כפוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). כיום גם מאכלים אלו מוגשים בסעודות מכובדות, מפני שכיום בזכות המגוון והפתיחות, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שבחברה דמוקרטית רוב השרים גדלו בבתים רגילים, והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם.

נמצא אם כן שכלל זה מפקיע מן האיסור רק מאכלים בזויים ביותר או מאכלים שאין רגילים להגיש בסעודה, כדוגמת ממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. אבל בדגני בוקר ופריכיות אורז יש איסור בישולי גויים, הואיל ורגילים לאוכלם לשובע בארוחת בוקר. וכן כל מאכל מבושל שאין מתביישים להגישו במסעדה – נחשב למאכל מכובד.

ירקות שתלויים במנהג

ישנם מאכלים שבמקומות מסוימים רגילים לאוכלם חיים ובמקומות אחרים נאכלים מבושלים בלבד. על זאת כתבו הפוסקים שהולכים אחר מנהג המקום, ואין מתחשבים במנהגי יחידים (מהריק"ש, פר"ח קיג, ג; שיורי ברכה א; חכמ"א סו, ד, ועוד). כיום המקום הגיאוגרפי אינו ההגדרה הקובעת לתפיסתו של האדם, שכן אנשים עוברים ממקום למקום, ובכל מקום גרים בני תרבויות שונות, ולכן מוכרחים להגדיר את מושג המקום כסביבה שבה האדם חי. הסביבה כוללת בני משפחה, חברים ושכנים שיש איתם קשר. כלומר, חכמים אסרו תבשילים שיש בהם חשיבות, והחשיבות בשביל כל אדם נקבעת לפי הסביבה המוכרת לו, ולא לפי מה ששמע על מנהגי אנשים במקומות שונים.

לפיכך, ככלל, יש איסור בישולי גויים בתפוחי אדמה, קישואים וחצילים, הואיל וברוב המקומות אין רגילים לאוכלם חיים. אף מי ששמע שיש שאוכלים אותם חיים, כל זמן שבסביבתו, גם לעיתים רחוקות, אין רגילים לאוכלם חיים – לגביו חל עליהם איסור בישולי גויים. אומנם מי שבסביבתו אוכלים ירקות אלו גם כשהם חיים, כגון שמערבים מהם פרוסות בסלט, לגביו לא חל עליהם איסור בישולי גויים.

בישולי גויים במסעדה

יש אומרים שכשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר גוי, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים בשביל אנשים רבים, כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים (מהריט"ץ ישנות קסא). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, היתר פת פלטר מיוחד ללחם שחיי נפש תלויים בו, אבל לגבי בישולים לא חילקו חכמים בגזירתם, והאיסור חל בין אם הבישול נעשה במטבח ביתי ובין אם נעשה במטבח עסקי או ציבורי (תשב"ץ א, פט; שיורי ברכה קיב, ט; ערך השולחן ג; שדי חמד, ועוד רבים).

אומנם כאשר בישול הגויים נעשה במפעל תעשייתי שאת מוצריו קונים בחנויות, כתב האגרות משה (ח"ד יו"ד מח, ה), שהואיל והמרחק בין המבשל לקונים הרבה יותר רחוק, רבים נוהגים להקל ואין למחות בידם.

סיכום למעשה

לפי מה שלמדנו, רוב המאכלים שמבשלים במסעדות טבעוניות אסורים משום בישולי גויים, הואיל והם עשויים ממאכלים שאין רגילים לאוכלם חיים, ורגילים להגישם על שולחן מלכים ואנשים נכבדים.

גם אם התבשילים יהיו ממאכלים שרגילים לאוכלם גם חיים, כך שלא יחול עליהם איסור בישולי גויים, עדיין יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין או גליצרין (שמקורם בנבלות) לצורך הסמכת המאכלים או הטעמתם, או יין או חומץ יין, ואין מי שיידע זאת, הואיל ואין מערכת כשרות שמפקחת על כך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד