תפקידו של הרב

תפקידו העיקרי של הרב הוא ללמד תורה, מכיוון שהלימוד ירומם את נשמתם של הלומדים ויתקן את מידותיהם • יש ללמד באופן שמכבד את הלומדים ומשתף אותם, וכך יתלבן הלימוד גם לרב וגם לתלמידים • בשעת הצורך הרב נדרש גם לפעול נגד רוחות מבחוץ, אבל בהעצמת האנשים ולא להפך • מאבקים של רבנים נגד נשים שרוצות לרקוד עם ספר תורה בשמחת תורה, או לקרוא מגילה במניין נשים, חורגים לעיתים מגדר הרצוי ועשויים לעורר מחלוקות מיותרות • ומכתב על השפעת התורה במשמרת בבית החולים

לפעמים מתייעצים איתי רבנים ושואלים מה לדעתי תפקידו העיקרי של הרב. ואני משיב: ללמד תורה, שגדול התלמוד שמרומם את נשמתו של האדם ומתקן את מידותיו, לעשותו ישר, מסור וחרוץ בעבודתו, חבר טוב ושכן טוב, יודע לתרום מכישרונו לעזרה לזולת, אוהב את עמו ואת ארצו, מכבד כל אדם ישר והגון, נאמן לתורה ולמסורת, מקיים שבתות בהידור ושמחה עם לימוד תורה משמעותי, תורם מעשר כספים להגדלת התורה והאדרתה ועזרה לעניים. וכל זה מתוך לימוד התורה.

כמו כן, במשך השנים השתתפתי בכמה מפגשי רבנים, ומעת לעת עולה בצורות שונות השאלה מה עיקר תפקידו של רב קהילה. העמדה הרווחת: לעמוד בפרץ כנגד רוחות רעות הנושבות בציבור ומבקשות לפגוע במסורת, ובכך רואים את עיקר החיזוק ביראת השמיים ודבקות בתורה. לפני כחודש, בדרשה, שיתפתי בכך את השומעים. לאחר שבוע קיבלתי מאחד מבני היישוב חוברת שיש בה ביטוי לעמדתי על ההשפעה הראויה של רב על קהילתו.

סיפורם הגדול של האנשים הפשוטים

כמובן שתפקיד הרב גם לעמוד בפרץ כנגד עמדות שעלולות להזיק, אבל בשתי הסתייגויות: עיקר המאמץ צריך להיות מופנה להעצמת האדם מתוך הטוב שבו, וגם כאשר צריך להיאבק – יש לבחור את המלחמות הנכונות, ולא להיאבק במגמות שאינן שליליות כל כך

"לכבוד מו"ר הרב מלמד, זה כעשרים שנה אנו זוכים ליהנות מאורו של הרב ותורתו. בהזדמנויות שונות הרב מעודד אותנו לראות את הערך הגדול שבעבודתנו, וללמוד לספר את סיפורם הגדול של האנשים הפשוטים. אז כאדם פשוט שעדיין נאבק בין הרצוי למצוי בעבודת ה' ובין אדם לחברו… רציתי לשתף את כבוד הרב בקובץ ראשוני ובוסרי בסגנון אישי מפרי עטי. סיפור של סיבוכי החיים והתמודדות עם חולי, מוות ושכול יחד עם תקווה ושמחה, אמונה ואהבה ומעט תורה וגאולה. קובץ זה נכתב ברובו במהלך שנות עבודתי כאח בבית חולים.

בהזדמנות זו אבקש לומר תודה ולברך את הרב ובני ביתו שימשיכו להאיר עלינו ועל כל ישראל אור תורת חיים, תורת ארץ ישראל, מתוך בריאות, שמחה, אושר ושפע כל טוב לאורך ימים ושנים".

מתוך החוברת ליקטתי כמה קטעים. הכתוב בסוגריים הוא תוספות שלי.

חתך עמוק במצח

"סוף משמרת בוקר של 12 שעות. קבלה חדשה. בת 21 לאחר תאונת אופנוע שהונשמה במיון עקב אגיטציה וקומבטיביות (סערת נפש חריפה) שלא אפשרו טיפול. הפגיעות – שברים בשתי הזרועות וחתך עמוק במצח ולצד העין. בקבלתה מורדמת, מונשמת ומלוכלכת מדם בשיער ובפנים. איתה מגיע מהמיון כירורג שמבקש לתפור את מצחה. האח התורן מבקש להמתין עד לקבלה הראשונית, חיבור המטופלת החדשה למכשור וביצוע בדיקות ראשוניות. לאחר כמה דקות מגיע רופא נוסף, תורן כירורג כללי שרוצה לתפור את פניה של הצעירה. האח התורן ממשיך להתעקש להשיג פלסטיקאי. מדובר בפנים של בחורה צעירה, האסתטיקה המיטבית היא גם מטרה טיפולית משמעותית…

לשמחתנו הפלסטיקאים הגיעו, תורן בכיר ומתמחה, התפירה נעשית בחוט עדין 6-0 במשך כחצי שעה. הרופאים משאירים הוראות להמשך הטיפול בפצע. סגן מנהל היחידה מציין את האח לשבח על ההתעקשות (האח הוא כותב שורות אלה).

ק. השתחררה למחרת למחלקה האורתופדית להמשך טיפול וניתוח השברים שבידיה. ייתכן שלעולם לא תדע איך ניצלו פניה…

ואני מתפלל שאדע לשלב רגישות ומקצועיות, ולעמוד על דעתי גם מול אנשי צוות ורופאים בכירים במקרים דומים".

האופנוען הפצוע

"ערב חג שביעי של פסח. לילה. שוכב במחלקה אופנוען לאחר תאונה. בדיכאון ובחרדה. לראשונה ביקש למות כשהבין שכנראה לא יעמוד שוב על רגליו. פעם שנייה ביקש למות כשגברו מכאוביו בעת שינוי תנוחה לאחר הפחתת סדציה (טשטוש). בדיוק נכנס האח ממשמרת לילה והסביר לאביו שלא יוכל להישאר הלילה ליד בנו, וחרדתו עלתה לרמות מטריפות…

ואז… נכנסה לחדר אחות נפלאה ועדינה ולחשה לו באוזן: אל תדאג, הלילה מטפל בך אח תותח מהר ברכה. גם אני נשארת פה ונדאג לתת לך משככי כאבים לפני כל טיפול.

רמות החרדה יורדות… וכך נכנסים לטיפול, שינוי תנוחה בציר, האנלגזיה (משככי כאבים) והסדציה (לטשטוש) עוזרות, ועדיין הכאב עז. אבל את הראש מחזיקות ידיים חמות, עדינות, מלטפות ומרגיעות. עכשיו זה כבר יותר קל… בסיומו של הלילה המטופל, בהתרגשות, נושק לכפפה שעוטפת את ידה ושפתיו לוחשות בלי קול: תודה!!!"

מכתב שלא נשלח

"מכתב גלוי שלא נשלח למשפחת המטופל… יקירכם, בן 46, נשוי לרעיה אוהבת ואב לפעוט מקסים, הגיע אלינו בשבת סגרירית לאחר החייאה ממושכת עם סימני חיים קלושים… למרבה הנס והפלא הוא יצא מהמחלקה לאחר שישה שבועות ערני, מתקשר עם סביבתו, מזהה את משפחתו ולא מונשם, מניע ארבע גפיים ללא פצעי לחץ ומלווה במשפחתו האוהבת…

אתם, משפחתו, יצאתם מהיחידה שלנו בכעס, באיומים, בחריקת שיניים ואינסוף תלונות… אומנם בפה מלא אמרתם – זה נס! אז דעו לכם, וחשוב שגם אנחנו נזכור, גם אנחנו חלק חשוב מהנס! כל אח ואחות, כל רופא, כל מנקה וכל סטז'ר נוטלים חלק בנס! נס של טיפול מקצועי ויעיל, של תשומת לב, של טיפול מתסכל, לעיתים בהנשמה ובגמילה, בדלקות ריאה ובחום בלתי מוסבר, בשקיעה הכרתית ממושכת, בנוקשות שרירים ומפרקים, בעצירות ושלשולים, בפגיעה כבדית וכלייתית, בעמידה בלחץ רגשי ומתן אפשרות לנוכחות ממושכת של אנשי משפחה קרובים ורחוקים.

אנחנו שותפים בנס שלכם, גם אם אינכם מכירים בכך, ונמשיך להשתדל להיות שותפים בנס של כל מטופל הזקוק לכך, אם לא למעלה מזה!"

מתי לעמוד בפרץ

כמובן שתפקיד הרב גם לעמוד בפרץ כנגד דעות ועמדות שעלולות להזיק, גם אם מתוך כוונות טובות. אבל בשתי הסתייגויות:
א) עיקר המאמץ צריך להיות מופנה להעצים את האדם מתוך הטוב שבו, מתוך נטייתו הטבעית לאמונה ולאחווה ולמעשים טובים, ולרומם ולדייק את נטיותיו הטובות על ידי לימוד התורה.
ב) גם כאשר צריך להיאבק, יש לבחור את המלחמות הנכונות, ולא להיאבק נגד מגמות שאינן שליליות כל כך.

לדוגמה, שמעתי מכמה רבנים שהם משקיעים מאמצים גדולים במאבק נגד רצונן של חלק מהנשים שמבקשות לרקוד בשמחת תורה עם ספר תורה, או לקרוא בפורים לעצמן במגילת אסתר. שאלתי: מה כל כך גרוע בכך? הרי לא מדובר על חילול שבת וכיוצא בזה? והם השיבו: זה תהליך מסוכן הנובע ממגמות זרות שבסופו ירצו לעלות לתורה. שאלתי: ומה כל כך נורא בכך? הרי כעיקרון אמרו חכמים שהדבר אפשרי, ורק מפני כבוד הציבור אין לנהוג כך (מגילה כג, א). השיבו: כי זה מוביל לרפורמה, שכבר החרימו גדולי ישראל את הרפורמים. אולם לדעתי זו מלחמה מיותרת. מכאן ועד רפורמה הדרך ארוכה מאוד, ובינתיים יש המון נושאים חשובים שרב יכול לעסוק בהם.

היחס לרפורמים

בנוסף לכך, גדולי ישראל לא החרימו את הרפורמים, אלא רק כאשר הרפורמים הגיעו לכפירה בתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל נוצר נתק, וגם אז לא החרימו והוציאו אותם מכלל ישראל. הנה לדוגמה, סבא רבא שלי מצד אמי, הרב חיים יהודה אריה ווייל זצ"ל הי"ד, שבמשך ארבעים שנה כיהן כרב, עשרים שנה בקהילה החרדית בדיסלדורף שבגרמניה, שיתף פעולה עם הקהילה הרפורמית בבניית מקווה, סיפוק מאכלים כשרים למוסדות יהודיים והרחבת בית הקברות היהודי. אלא שלדברי בתו הצעירה, חנה פלטיאל, התאכזב, כי בפועל רוב העול נפל על הקהילה החרדית הקטנה. מכל מקום, חרם בשום אופן לא היה.

עמדתי בהר ברכה

אגב, לפני יותר מעשר שנים, כששמעתי שיש מקומות שבהם מתווכחים בשמחת תורה על ריקודים של נשים עם ספר תורה בעזרת נשים, אמרתי בהר ברכה שאם יש נשים שרוצות בכך, הן יכולות לרקוד עם ספר התורה. זאת כדי שלא להרבות מחלוקות ועלבונות על דברים מיותרים, ושלא יהיו בנות שיחשבו שיש בכך איסור. כיוצא בזה נשאלתי האם אפשר לארגן מניין של נשים לקריאת המגילה, והשבתי שאומנם הקריאה המשובחת היא ברוב עם בבית כנסת, אולם מכיוון שלדעת רובם המכריע של הפוסקים הדבר מותר, כל אישה רשאית להחליט כיצד לנהוג, והמעוניינות רשאיות לארגן קריאה זו.

אומנם חשוב לציין: ישנן קהילות שבהן לאנשים רבים הפרת המנהג מפריעה מאוד, ואזי צריך להתחשב בהם ולא לקיים יוזמות אלה בבית הכנסת שלהם. לא מצד שכך הלכה, אלא משום ששינוי מנהג גורם לעיתים צער גדול מאוד, שסדרי עולמם מתמוטטים, ולכן אומרים במקרים כאלה – כל המשנה ידו על התחתונה. אבל מאידך, צריכים למצוא את הדרך לאפשר במסגרת אחרת את כל מה שאנשים מעוניינים ואינו אסור.

ערכו של לימוד התורה

לסיכום: תפקיד הרב להרבות אמונה, יראת שמיים, מידות טובות ומעשים טובים – על ידי לימוד תורה משמעותי לגברים ולנשים. בלימוד כזה יש לברר היטב וביושר את הסברות והשיקולים השונים של חז"ל, ראשונים ואחרונים, ולשתף את השומעים בהבעת דעה מכבדת כפי האפשר. באופן זה הלימוד עמוק ומתלבן היטב, גם לרב וגם לתלמידים, ונוצרת הזדהות ומחויבות אמיתית לקיים את התורה. ואף שלכאורה אין בדברים אלו חידוש, שכן כך היא מצוות תלמוד תורה, צריך לחזור ולהדגיש שוב ושוב את ערכו של לימוד התורה שבונה את האדם, המשפחה, הקהילה והעם.

חשוב להוסיף שהדרך לכך היא בחיזוק לימוד התורה בשבתות ובחגים, וכדברי חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). אכן, בפועל, שבת היא הזמן שבו ניתן לקיים לימוד תורה משמעותי שמרומם ומדריך את החיים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להביא את סוגיות הכשרות לכל בית

מתוך הקדמת הכרך החדש של 'פניני הלכה' – כשרות חלק ב', המזון והמטבח • מבחינות רבות, היה זה הכרך המורכב והמסובך ביותר • הלכות כשרות צריכות להיות ברורות לכל אדם, הן כדי לא להיכנס תדיר לספקות, והן מפני שידיעת התורה מרוממת את האדם • משזכינו לקיבוץ גלויות, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף, ולקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה תוך שמירת המסורות השונות • עוד בעניין כשרות ואירוח: האם להקפיד על חליטת הבשר כשמתארחים

הספר החדש

הכלל שעומד לנגד עיניי הוא שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים. על אחת כמה וכמה בתחום מעשי ויומיומי, שנוגע לכל משפחה ולכל אדם

בחסדי ה', בשבוע שעבר יצא מהדפוס הלכות כשרות חלק ב' – המזון והמטבח. בכך זכיתי להשלים את שלושת הספרים שהוקדשו להלכות כשרות: חלק א' – הצומח והחי, חלק זה ועוד ספר על הלכות שביעית ויובל, שאף בו הלכות רבות מתחום הכשרות.

מכיוון שמדובר בטור אישי, אביא לפניכם את עיקרי הדברים שכתבתי בפתח הספר:

"מצוות הכשרות מרוממת את אכילתנו, כך שבנוסף לבריאות הגוף תהיה מכוונת גם לזוך הנפש, הרוח והנשמה. בנוהג שבעולם אנשי הרוח נוטים לזלזל באכילה, ומתייחסים אליה כעניין גופני נחות שמעכב את האדם מהשגות רוחניות, ולכן אין ערך מבחינתם לעיסוק במאכלים ובאכילתם. אולם על פי אמונת ישראל והדרכת התורה, הכול חשוב, וגם בגוף יש קדושה, ולכן מצוות רבות עוסקות בהכוונת הגוף והאכילה. יתר על כן, יש קשר עמוק בין הגוף לנשמה, וכל תיקון בגוף משפיע על הנשמה. המגמה העיקרית של מצוות הכשרות היא להכשיר ולטהר את מאכלינו, כדי שנוכל להתקשר על ידם לערכי התורה. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שקידשנו במצוותיו וציוונו לרומם את אכילתנו לאכילה שיש בה אמונה, קדושה וברכה, שעל ידה נוכל למלא את ייעודנו לתקן עולם במלכות שד-י".

המורכבות של סוגיות הכשרות

"מבחינות רבות ספר זה היה המורכב והמסובך ביותר. הוא עוסק בנושאים המצויים ביותר לפני הרבנים מדורי דורות, וממילא התחברו עליו ספרים רבים ונכתבו תשובות רבות. גם פירושי המפרשים על שולחן ערוך רבים בתחומים אלו במיוחד. כמעט על כל פרק מפרקי ספר זה חוברו בדורות האחרונים ספרים שלמים. כבכל הספרים הקודמים בסדרת 'פניני הלכה', מגמתי הייתה להגדיר את יסודות ההלכה היטב, כדי שהפרטים המסתעפים מהם יובנו מאליהם, באופן שלא יהיה צורך להכביר בפרטים ובדוגמאות".

ההלכה צריכה להיות מובנת לכל

"הכלל שעומד לנגד עיניי הוא שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאול שאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים. שכן אם יצטרכו תמיד לשאול על כל דבר, רק מעטים יקיימו את ההלכה כראוי. אם כך בכל התורה, על אחת כמה וכמה בתחום מעשי ויומיומי שנוגע לכל משפחה ולכל אדם. מעבר לכך, ידיעת התורה מרוממת ומעניקה השראה לכל אדם מישראל, שיוכל להוציא את מלוא כישרונותיו אל הפועל בכל תחומי עיסוקיו, לתפארת התורה, העם והארץ. לכן נתן ה' את תורתו לכל עמו ישראל, כדי שיהיו דברי התורה ידועים לכול ולא מונחים אצל הלמדנים בלבד. ורק באופן זה יוכל עם ישראל להגשים את ייעודו לגלות את דבר ה' בעולם ולהיות ברכה לכל משפחות האדמה".

הצורך להעמיק ביסודות

"בכמה תחומים היה צורך להעמיק שוב ביסודות הסוגיות, או מפני שהמציאות השתנתה, או מפני שלעיתים פוסקי הדורות הקודמים התייחסו בעיקר למסורות מקומם ולדעות הרבנים מבני עדתם, ופחות למסורות ולפוסקים מעדות שונות וממקומות רחוקים. עתה כשזכינו לקיבוץ גלויות של מיליוני יהודים מארבע כנפות תבל, והשבטים מתחתנים זה בזה, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים יחד, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף לכולם, ותוך שמירת המסורות השונות להשתדל לקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה, כדרך תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א)".

המכון

"בחסדי ה' במשך השנים צמחו בישיבת הר ברכה תלמידי חכמים מובהקים, היודעים לברר שמועה מיסודה ועד הסתעפות כל ענפיה בדורות האחרונים. זכות גדולה עבורי להודות לשותפים הקרובים בלימוד הסוגיות, ובראשם הרב מאור קיים שליט"א, ראש המכון שליד ישיבת הר ברכה, שמלווה אותי במשך כל הלימוד. בזכות כישרונו המיוחד ושקידתו, יחד עם הבנתו העמוקה בדרכי בהלכה ובכתיבתה, סיועו לליבון הסוגיות עצום. כראש המכון לימד והדריך את חברי המכון – הרב יאיר וייץ, הרב אפרים שחור, הרב דני קלר, ולאחרונה הצטרף הרב אהרן פרידמן – כדי שיוכלו אף הם לסייע בבירור הסוגיות. בהלכות כשרות, החל מהחלק הראשון, כבר באה לידי ביטוי תרומתם הרבה. בזכותם ניתן היה להקיף וללבן סוגיות סבוכות תוך התחשבות בכל מאות הפירושים והתשובות שעסקו בהן, במיוחד בסוגיות השרצים והכשרת הכלים".

חלקם של תושבי היישוב

"תודה מיוחדת לתושבי הר ברכה. בזכותם אני נפגש עם השאלות המעשיות מכל תחומי הכשרות. בנוסף לכך, בשיעורים הקבועים שאני מעביר בכל שבת לגברים ולנשים, למדו איתי מאות השומעים את כל סוגיות הכשרות, שמעו את השאלות והספקות ותרמו סברות וידיעות חשובות. אף האבות והאימהות שמבקרים ביישוב ומשתתפים בשיעורים תרמו מניסיונם וממסורת אבותיהם ואמותיהם לפי עדותיהם השונות. כמו כן, במשך השנים צמחו מתוך הישיבה ותוכנית 'שילובים' מדענים וחכמים בחוכמות שונות שתרמו את תרומתם לספר".

קוראי 'רביבים'

"גם מתגובותיהם של קוראי הטור 'רביבים' החכמתי, במיוחד מתרומתם של חכמים בתחומי המדע השונים, שהוסיפו ידיעות חשובות להבנת הסוגיות והמציאות".

כאן אוסיף שלעיתים, בזכות תגובות ושאלות של קוראים, נוכחתי לדעת שההסבר שכתבתי אינו מובן כראוי, שהוא יוצר בלבול בין תחומים הלכתיים קרובים, שייתכן ויש בו טעות או שהוכחה שלדעתי הייתה ברורה אינה ברורה לתלמידי חכמים שונים. בזכות כל זאת השתדלתי בספר לדייק ולהסביר את ההלכות טוב יותר, ולבססן על יסודות איתנים יותר.

זיכרון לצורי הר טוב ז"ל

ספר פניני הלכה כשרות
ספר פניני הלכה כשרות

עוד כתבתי בפתיחה: "ספר זה מוקדש לעילוי נשמתו של בן דודי האהוב צור הרטוב ז"ל, שנפטר לפתע בחשכת ליל ט"ז בטבת תשע"ט, בהיותו בן חמישים ושמונה. השאיר אחריו את אלמנתו יהודית וחמשת ילדיהם. צורי, שנולד בבני ברק וקבע את ביתו באפרת, היה בוגר ישיבות אור עציון, מרכז הרב והר עציון. מסור בעבודתו בתחום הביטוח, אהוב על חבריו, מהמתנדבים בקהילה, קובע עיתים לתורה, וכמו אביו שיחיה, שימש שליח ציבור בשבתות ובימים נוראים. חיבב את הנגינה החסידית והישראלית, ליווה חתונות וערבי שירה בנגינתו על אורגן, והנעים לה' בקולו ובמעשיו. צורי היה הראשון שעודד אותי לכתוב את הלכות כשרות, בהדגישו שהציבור הרחב, ואפילו בוגרי הישיבות, אינם מבינים את סוגיות הכשרות המורכבות לאשורן. כמעט בכל מפגש בינינו, ואחר יציאת כל ספר, ציין שהוא עדיין מחכה להלכות כשרות. כשיצא החלק הראשון, הוא אמר שזו אומנם התחלה, אבל הוא עדיין מחכה לבירור הסוגיות העיקריות. לדאבון ליבנו, עכשיו שהספר יוצא לאור, כל שניתן בידינו הוא להקדישו לזכרו. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, וימשיך לשמש כשליח ציבור בתפילתו בעבור כל בני משפחתו וישראל".

הקפדה על חליטה באירוח


שאלה: אני ספרדייה, נשואה לתימני. לפי מה שהבנתי, חליטת בשר לתימנים זו הלכה ממש, לא מנהג או חומרה. לכן, כפי שהורה לנו רב, אנחנו מקפידים על כך גם כשאנחנו מתארחים אצל אחרים. האם אפשר להקל בשניצל בשמן עמוק על האש, או שצריך דווקא חליטה? והאם ההחמרה גם כשמתארחים מוצדקת?

תשובה: עולי תימן שמקפידים על כך בביתם אינם צריכים להחמיר על כך כשהם מתארחים. ונבאר את הסוגיה בקצרה.

לדעת הרמב"ם, רא"ה וריטב"א, המליחה מועילה להוציא את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם. לכן לאחר המליחה של הבשר והדחתו צריך לחלוט את הבשר שנמלח במים רותחים, כדי שכל הדם שנותר בו יוצמת ויידבק לבשר ולא ייצא יותר בבישול, שכל זמן שאינו יכול לצאת הרי זה דם איברים שלא פרש שאין בו איסור. ואם לא חלטו את הבשר ברותחים, הנוזל האדום שיוצא ממנו מעצמו או בעקבות חיתוך הבשר אסור משום דם. ואם יבשלו את הבשר, מכיוון שבבישול הנוזלים יוצאים מהבשר וחוזרים להיבלע בו, הבשר ייאסר.

אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, לאחר שבשר נמלח כדין, המוהַל האדום שיוצא ממנו מותר, מפני שאינו נחשב דם אלא "חֲמַר בשר" (יין בשר). לכן לאחר מליחה מותר לבשל את הבשר, משום שכל הנוזלים שיפלוט כשרים.

למעשה, משני טעמים, בעת שמתארחים נכון שגם הנוהגים להחמיר יקלו. ראשית, המחלוקת נוגעת לדין שיסודו מדברי חכמים, שכן דם שעבר בישול אסור מדברי חכמים בלבד, ולכן כאשר רובם המכריע של הפוסקים מקלים בדין מדרבנן – בשעת הצורך יש לסמוך עליהם ולהקל. ובוודאי שאירוח הוא שעת צורך.

בנוסף לכך, יש אומרים שדברי הרמב"ם שבשר מצריך חליטה נאמרו לגבי מליחה של שמונה עשרה דקות, אבל אם משהים את הבשר במלח למשך שעה כפי שנוהגים כיום – כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים (ערוך השולחן יורה דעה סט, לו-מ). ואף שרבים חלקו על סברה זו, מכיוון שהדין מדברי חכמים, גם יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך. ויש שסומכים על כך אף לכתחילה.

היחס הכללי לחליטה

ראוי להוסיף שרוב הבד"צים מקילים בחליטה, אולם ראוי היה שהכשרים מהודרים יחמירו בכך, שכן חליטה היא אחת החומרות החשובות בהלכות כשרות.

אצלנו בישיבה ביקשתי מהטבח לחלוט תמיד את הבשר, כדי שנהדר כולנו כשיטת הרמב"ם ומנהג עולי תימן.


הסרטון שלעיל מתוך סדרת השיעורים הזו:

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ההספד על הרב איתמר בן גל הי"ד

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ

פתאום באמצע היום היכתה בנו השמועה, עננים אפורים של בכי התעבו בשמיים וקול נורא התפשט בעולם והודיע: הרב איתמר בן גל מהר ברכה נרצח. ופתאום מרים אלמנה, ואביטל, דניאל, רוני ואברהם יתומים.

לימדונו רבותינו שכל יהודי שנהרג מפני היותו יהודי – נקרא קדוש, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. במותו על היותו יהודי פשט את מלבושיו הפרטיים והתעטף בקדושת ישראל. ואם כך אמרו על כל יהודי, על אחת כמה וכמה על יהודי שבחר לחונן את עפרות ארצנו הקדושה, בקו הראשון של ההתיישבות. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד חכם, שלמד ולימד, שמר ועשה, שכל המצוות והמעשים הטובים שלו מתעלים ומתקדשים בקדושת כלל ישראל, והוא עולה כקורבן תמים על מזבח האומה.

הרב איתמר היקר והאהוב, ידענו תמיד שאתה מסור לתורה, לעם ולארץ, והנה התברר לנו שגם אתה, בכל דרכיך ומעשיך הטובים, עלית במעלות קדושים וטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר

במשך אלפיים שנה יהודים נהרגו על קידוש השם כשתפילה בפיהם, שיום יבוא ועם ישראל יחזור לארצו לקיים בה את התורה, לתקן עולם במלכות שד י ולהביא ברכה לכל משפחות האדמה. לשם כך היו מוכנים לשאת על גבם את כל הייסורים הנוראים, כי ידעו שהתורה, ארץ ישראל והעולם הבא נקנים בייסורים, ועל ידי קנייתם העולם הזה יתוקן ויהפוך לעולם הבא.

אומות העולם נדו לשברנו, לא האמינו שנחזור לארץ, לא האמינו שהארץ השוממה תחזור לתת את פריה, שיתקיימו בנו דברי ה' בתורתו: "וְשָׁב ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ג ה). כל קדושי ישראל שבגלות האמינו בזה, אבל אתה, הרב איתמר, זכית לקיימם בגופך. על ידך ובך דברי הנביא יחזקאל מתגשמים: "כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי א לוהים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב… וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה… וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִי
בוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי אלוהים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לו).

עוד לא הגעת לגיל שלושים, אבל כבר הספקת לרקום חלומות גדולים והתחלת להגשימם. בשנים הספורות שבהן שימשת כרב ומדריך הצלחת להלהיב בחורים בחזון התורה השלמה, שמחברת שמיים וארץ ומאירה את המדע והעבודה.

באהבה, בנחישות ובסמכות דרשת מתלמידיך הצעירים ללמוד, והם למדו. גם בקייטנות דרשת שיחד עם הטיולים והכיופים – ילמדו, והחניכים הופתעו להיווכח עד כמה לימוד התורה איתך היה מאתגר ומהנה, עד שהם והוריהם ביקשו שכך יהיה בשנה הבאה. ואתה הסכמת, כי תמיד היית מוכן להתנדב לדברים שבקדושה, ואת הכול לקחת באחריות ורצינות מלאה.

אהבת את תלמידיך החדשים בישיבה התיכונית בגבעת שמואל, שיבחת את החריצות והרצינות שבה הוריהם והם מתייחסים ללימודים בכל המקצועות.

ציפינו שתמשיך להגדיל תורה, ללמוד וללמד. היינו בטוחים שכמנהיג טבעי, יגיע יום ותהיה ראש ישיבה תיכונית, והנה עתה כל החלומות אבדו. אין מי שימלא את מקומך, אין מי שיבין כמוך את מלוא החזון, ויהיה חרוץ כמוך בהגשמתו.

נדיר לראות אדם שכל כך מעריך ומכבד את הוריו. בברית של בנך אברהם, לאחר שאביך הרב דניאל סיפר ברוב טובו על חותנו הסבא רבי אברהם, לחשת באוזני: הלוואי ואזכה להיות כמו אבי, להבין לעומק את האנשים ולהיות צדיק וטוב לכולם. ועוד סיפרת לי כמה פעמים כיצד אמך גומלת חסד בהתמדה עם כל המשפחה.

פעם כשנסענו לחתונה עם חותנו הרב שלומי, התפתח דיון אם ראוי שהחתן יקרא לחותנו אבא. ואז איתמר אמר שזה תלוי בקשר, שאם הקשר טוב וקרוב, אז בוודאי נכון שהחתן יקרא לחותנו אבא, וחותנו הרב שלומי זרח מאושר.

לחתונתו הגיע עם עניבה יפה ומיוחדת. שיבחתי את הופעתו ואת העניבה שאביו בטעמו הטוב בחר לו. לאחר כשבועיים השאיר בביתי מתנה מפתיעה – עניבה זהה. יעזרני ה' ואזכה ללבוש אותה בחתונותיהם של ילדיך, אביטל, דניאל, רוני ואברהם.

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". בדרכך לברית המילה נהרגת. גורלו של העם היהודי לשאת את דגל הצדק והמוסר בעולם, ולכן בכל דור הרשעים הגדולים ביותר נלחמים בנו, וביותר בצדיקים. הם כיום אלה שמפיצים בכל העולם טרור, מזהמים את המים, ואנחנו מבשרים טובה לעולם. וכדרך האבות הקדושים שחפרו בארות מים, גם אנחנו מובילים בהתפלת מי ים ובמיחזור מים על ידי שימוש בקולחים.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר.

אנחנו לא חזרנו לארץ כדי לנשל ערבים הגונים מנחלתם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, מן הדין שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש. אשרינו שיש לנו מדינה וצבא, ובעזרת ה' כל מה שצריך להיעשות ייעשה.

לפעמים שואלים אותנו 'מדוע אתם משתמשים בטרמפים?', והתשובה פשוטה – אין דרך אחרת לחיות כאן. זה הסיכון שאנחנו נוטלים על עצמנו כדי לקיים את המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, מצוות יישוב הארץ בקו הראשון של ההתיישבות. וכשאחד מאיתנו מתקדש, גם אנחנו, כל המתנחלים שנוסעים בכל הדרכים, נעשים בזכותו קדושים.

אחים יקרים, מתנחלים אהובים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. כמה אתם גדולים בעת שאתם ממשיכים בשגרת חייכם, כשאתם ממשיכים לנסוע בדרכים ועומדים על משמר עמנו וארצנו. בגופכם ממש אתם מגשימים את חזון הנביאים.

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ.

לפני זמן לא רב, כאשר ראה הרב איתמר אם שבוכה ומתאבלת יותר מדי על בנה שנהרג, עלה בדעתו שאולי גם לו זה יקרה ואמו תבכה עליו יותר מדי, ואמר לאשתו כי הוא צריך לומר לאמו, שאם כך יקרה וייהרג, שלא תרבה לבכות. שתהיה חזקה, לכבוד התורה, העם והארץ. אבל הוא לא הספיק לדבר איתה על כך.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתאסוף את דמעותינו יחד עם דמעות כל הקדושים שנרצחו ונטבחו ונהרגו על קידוש שמך, וירוו את הארץ ויצמיחו את הדגן התירוש והיצהר, וינחמו את אבלי ציון וירושלים, ויהפכו הדמעות לטללי חיים, שיזכירו את כל הנשכחות ויצמיחו את כל הרעיונות, להוסיף ברכה וחיים לכל משפחות האדמה.

ריבונו של עולם, תן כוח למרים האלמנה לגדל את היתומים לתורה ומצוות, תן בריאות וכוח לסבים ולסבתות לסעדם, לטפחם ולהובילם לחתונתם.

ריבונו של עולם, תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך. שמחה לארצך וששון לעירך, ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קודשך. קבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, ובזכות הרב הצעיר איתמר בן גל שנהרג על קידוש שמך, סייע לנו ליישב את כל הארץ שהבטחת לאבותינו ולנו, ויתקיימו בנו דברי הנביא: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…. כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל… הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ….. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'… וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. אָז תִּשְׂמַח בְּת
וּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא).

•••
חזרתי מבית הקברות, ועל המדרכה ליד ביתי פוסעים המוני ילדים, הולכים מבית הספר החדש שביישוב לביתם. הם יאכלו ועוד מעט יתחילו בפעילות הענפה של אחר הצהריים – לימוד תורה וחוגים בכל התחומים האפשריים כמעט. אמרתי בלבבי: מי ילד את כל אלה ואנחנו הלא שכולים וגלמודים. הרי נותרנו לבדנו, ואיך פתאום בכל המחזורים הצעירים בהר ברכה ישנם כמאה, והם ממשיכים לעסוק בשלהם ולצהול כאילו לא אירע דבר. הם רק יודעים שצריך ללמוד יותר ולבנות יותר כי הרב איתמר נהרג. "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כרמים בהרי שמרון

בי"ג בתשרי זכיתי לסגור מעגל בשני אירועים. לפני כעשרים שנה, ליד קברו הפתוח של חברנו יעקב פרג הי"ד, סיפרתי בדמע איך בא אליי בשבוע האחרון לחייו, הפציר בי שאפסיק מלימודי ואבוא עימו לסיור בצד המערבי של הישוב כדי לשמוע את תוכניותיו לפיתוח הישוב. חפרו שם מטעם ההסתדרות הציונית בורות כדי לקחת דגימות קרקע למעבדה לתכנון החקלאות. הוא נכנס לבורות, מישש את האדמה, חפן אותה בכפותיו והתפעל מאיכותה. הוא חלם אז בקול על בניית בית עם מטע סביבו, ועל הילדים והנכדים שבאים לעזור לסבא בקטיף. ימים ספורים אחר כך נרצח בעת סיור שמירה סביב הישוב. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים קטנים ואלמנה בהריון. ליד קברו התחייבנו להמשיך בדרכו, לדאוג לחינוך הילדים ולהמשך התפתחות הישוב.

והנה בליל י"ג זכיתי לערוך את חופת בנו הבכור, שקבע את ביתו בשומרון, וכבר החל לבנות בית בגבעה המערבית של הר ברכה, לא רחוק מהמקום שעליו אביו חלם לבנות את ביתו. בנו השני התחתן לפני שנתיים וכבר נולד לו בנו בכורו.

חילול הכרם

למחרת בצהריים השתתפתי יחד עם שר התשתיות עוזי לנדאו במסיבת 'חילול הכרם' בהר ברכה. החלקה שעליה חגגנו סמוכה מאוד למקום שבו חלם יעקב פרג הי"ד לנטוע מטע. הישוב שמנה אז עשרים משפחות צעירות התפתח לישוב של יותר ממאתיים וחמישים משפחות, במעון קרוב למאתיים תינוקות, והגנים מתפקעים מרוב ילדים. כן ירבו.

'חילול' פירושו הפיכת הפירות הקדושים לחולין, כדי שאפשר יהיה לאוכלם. שהתורה צוותה שבשלוש השנים הראשונות לעץ יהיו הפירות ערלה – אסורים באכילה. ובשנה הרביעית יהיו מקודשים לאכילה בטהרה בירושלים. וכשהיתה הדרך מהכרם לירושלים ארוכה, היו פודים את הפירות המקודשים בכסף, והפירות היו יוצאים לחולין והכסף היה מתקדש במקומם. עם הכסף היו עולים לירושלים כדי לקנות בו מאכלים, שאותם היו אוכלים בטהרה בירושלים, ומהם היו ניזונים כל העולים לרגל. וכיום שבית המקדש חרב, כיוון שאיננו יכולים לאכול את הפירות או תמורתם בטהרה, נמצא שאין לפירות הקדושים ערך, ולכן פודים אותם עבור פרוטה, ובזה הפירות יוצאים לחולין.

ונחזור לכרמים: כבר חלקות רבות של כרמי יין ניטעו בהר ברכה, ומהענבים שלהם עושים יין משובח במיוחד, עד שמביני דבר מכל הארץ מחזרים אחריו, ומוכנים לשלם עבור כל בקבוק למעלה ממאה שקלים. וכיוון שכך הולכים ונוטעים אצלנו עוד ועוד חלקות, לספק את הביקוש הגובר והולך.

המעגל הכללי

לפני אלפיים וחמש מאות שנה, לאחר שצבאות סנחריב ונבודכנצאר החריבו את הארץ, התנבא ירמיהו (לא, ג-ד): "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופייך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחיללו". והנה עתה לנגד עינינו ממש נוטעים כרמים בהרי שומרון, ובשמחה ובמחול זוגות רבים הולכים ובונים את ביתם על ההרים השוממים.

וכן יחזקאל הנביא התנבא על ההרים והגאיות השוממים. "הרי ישראל שמעו דבר ה' א-לוהים! כה אמר ה' א-לוהים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג… והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו" (יחזקאל לו, ד-יא).

והנס הולך ומתרחש, יהודים חוזרים לערים הנעזבות ולחורבות השוממות, אבל ברק אובמה נשיא אמריקה משתדל בכל כוחו להפר את דברי הנביאים. הנביא דיבר על בניית הישובים שיהיו מלאים צאן אדם, שנאמר (יחזקאל לו, לח): "כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני ה'", ושר הבטחון אהוד ברק בעזות מצח מונע מהבנים למלא את הערים החרבות בצאן אדם.

בעמוס נאמר (ט, יד): "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו פריהם". וממשלת ישראל יודעת ומתרשלת ואינה ממלאת את תפקידה ההיסטורי.

חיזוק למחוזקים לאחינו המתנחלים

כשכל העולם עוסק בשאלת המשך הבנייה ביהודה ושומרון סימן הוא שאכן יש ערך מיוחד לכל בית ובית שיהודי זוכה לבנות ביהודה ושומרון. אין עוד בתים בעולם שנביאים התנבאו עליהם לפני אלפיים חמש מאות שנה, אשרי המשפחות שזוכות לבנות את ביתן ביהודה ושומרון. וכיוון שמדובר בדבר גדול וקדוש כל כך, מתעוררים הרשעים לסכל ולהפריע. ועלינו להתחזק כנגדם.

ויש להניח שאם היינו מתעוררים מעצמנו לבנות את הארץ במרץ ובהתלהבות הראויים למצווה גדולה שכזו, לא היו מתעוררים כנגדנו קטרוגים, כי שם ה' היה נקרא עלינו, וכל רואינו היו מודים ומסכימים כי אכן לנו הנחיל ה' את הארץ ודברי הנבואה על גאולת העולם הולכים ומתגשמים. אבל כיוון שאנו מתרשלים בישובה, ואיננו נוהגים כפי שהיה ראוי שינהג מי שזוכה לקיים את המצווה הגדולה של ישוב הארץ, ואיננו מתמלאים בהתלהבות ומרץ כפי שהיה ראוי למי שנבואות הגאולה מתחוללות דרכו, מתעוררים המקטרגים כנגדנו. ורק תרופה אחת ישנה, להרחיב את הישובים לרוחב, לגובה ולעומק. לבנות את כל המגרשים המוכנים, להוסיף דירות ספח, להכין תוכניות מתאר להרחבת הישובים והערים, לעורר בני משפחה וחברים להצטרף לעלות בהר ולהתנחל, ולהרחיב את המשפחות. עד שיתקיימו בנו דברי הנביא (עמוס ט, טו): "ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' א-לוהיך".

חינוך הילדים

וכיוון שעסקנו במשפחות וילדים, נמשיך לעסוק מעט במצוות החינוך.

מצווה מהתורה ללמד את הילדים תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". המגמה הראשונה של הלימוד – לשמור ולעשות את כל דברי התורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". ולכן אמרו חכמים, שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות, שאיך אפשר ללמדם את מצוות התורה בלא שיתרגלו לקיימן בפועל. נמצא שמצווה מהתורה ללמד את הקטנים תורה ולהרגילם באופן כללי לשמירת המצוות, אולם הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה הוא מדברי חכמים.

מאיזה גיל מתחילים לחנך למצוות

למצוות עשה מחנכים את הקטן משעה שיוכל להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה. למשל, למצוות ציצית מחנכים את הקטן משעה שהוא יודע להתעטף בציצית, ולהניח שתי ציציות לפניו ושתיים לאחריו, ולברך עליה. אבל להנחת תפילין, כיוון שצריך להקפיד לקיימה בגוף נקי ובלא היסח הדעת, רק לקראת בר המצווה מתחילים לחנך את הקטנים לקיימה (סוכה מב, א, מ"ב שמג, ג).

ולמצוות 'לא תעשה' מתחילים לחנך את הילד משעה שהוא מתחיל להבין שיש דברים מותרים ויש דברים אסורים. כלומר, לא מספיק שיבין שהוא צריך להפסיק את פעולתו כשאומרים לו 'לא', אלא הכוונה שהוא מבין שדבר זה אסור תמיד. רוב התינוקות מתחילים להבין זאת בערך מגיל שלוש, ומאז אם רואים שהוא עושה איסור, כגון שהוא אוכל נבלות, או בשר בחלב, או מדליק אור בשבת, צריכים להפריש אותו מכך (מ"ב שמג, ג). ומשיגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שמתחילים ללמד אותו תורה, שהוא כבן שש-שבע, מתחילים לבאר לו יותר את כללי האיסורים, כדי שידע לקיימם כהלכה.

ויש להדגיש שמצוות החינוך צריכה להיעשות באופן שיתקבל על לב הילד, ולכן אין לחייב את הילד להתחיל מיד בגיל שש-שבע לקיים את כל המצוות בשלמות, ולשם כך קיימות שנות הילדות, בהן הילד מתרגל ומתקדם בקיום המצוות, עד שהוא מגיע לגיל מצוות שבו הוא מסוגל לקיים את המצוות באופן שלם.

האם צריך למחות ביד הורים שאינם מחנכים את ילדיהם

כאשר ההורים מתרשלים מלחנך את ילדם, ואינם מוחים בו כשהוא עובר על איסור תורה, בית הדין או נציגי הציבור האחראים על החינוך צריכים לגעור באב. אבל אם ההורים התרשלו מלחנך את הילד למצווה מדברי חכמים, אין צריכים למחות ביד האב.

הרואה ילד עובר באיסור כיצד צריך לנהוג

נחלקו הפוסקים לגבי מי שראה את בן חברו שהגיע לגיל חינוך (כשש-שבע) כשהוא עובר עבירה, כגון שהוא מחלל שבת או אוכל מאכלים אסורים. לדעת רוב הפוסקים, רק על האב ישנה חובה לחנך את ילדיו, אבל אנשים אחרים אינם חייבים להפריש את הילד מן האיסור (רמב"ם, שו"ע שמג, א). ויש אומרים, שכל אדם מישראל חייבים למנוע מהילדים שהגיעו לגיל חינוך לעבור על איסורים (תוס', רא"ש ורמ"א).

וכמה אחרונים הכריעו למעשה, שאם הגדול רואה את הקטן עובר על איסור תורה, כגון שהוא רוצה להדליק אור בשבת או לנקות את בגדו במים בשבת, או לאכול מאכלים אסורים מהתורה – חייב להפרישו מכך. אבל אם ראה אותו עובר על איסור חכמים, כגון שרצה לאכול עוף עם חלב, או לשחק במוקצה בשבת – אינו צריך להפרישו (ח"א, מ"ב שמג, ז).

הורים כופרים

כאשר הורי הילד שעובר עבירה כופרים בתורה ובמצוות, ואין אפשרות לקרבם לתורה ולמצוות, ממילא גם אין מצווה למחות בידם על שאינם מחנכים את ילדיהם לשמירת תורה ומצוות. וכן אין מצווה להפריש את בנם שעובר באיסור.

קטן שמזיק חובה לעוצרו

אבל אם הילד עומד להזיק לרכוש או לאדם, חובה לעוצרו, מפני שמצווה על כל אדם להציל את חברו או רכושו מנזק. שכן מצווה להשיב לאדם חפץ שאבד לה, שנאמר (דברים כב, ב): "והשבותו לו", קל וחומר שעליו למנוע נזק מרכושו. וכן למדנו מהפסוק (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך". ולמדו חכמים (ספרא) שמצווה גם להציל את רכושו.