הרב אברהם יצחק הכהן קוק

גדולתו הייחודית והכוללת של הרב זצ"ל בתורתו, באישיותו ובעבודת ה' שלו • גישתו בפסיקה: לחשוש לדעות השונות היכן שאפשר, ורק בשעת הדחק לסמוך על שיטות המקלים • צערו של הרב על היתר המכירה והימנעותו המכוונת מלבסס אותו יותר • יחסו האמביוולנטי לכהונתו ברבנות • דרכו של הרב קוק בהנהגת הרבנות ובהיתר המכירה, לעומת דרכו של הרב עובדיה • המקרים הנדירים שבהם יצא הרב בעוז נגד החולקים עליו • ה"חיסרון" של הרב קוק שנתן מקום לחולקים עליו לבסס את טעותם

מרן הרב

לרגל יום האזכרה לאור ישראל וקדושו, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ראוי לברר מעט את דרכו ברבנות ובפסיקת הלכה. מצד אחד אנו מוצאים בתשובותיו נטייה לחומרא, ובהנהגותיו האישיות החמיר עוד יותר. מאידך, ישנן שאלות שבהן הוא נחשב מקל. מצד אחד, חסידיו רואים בו דוגמה ומופת לרב בישראל, ואף הוא טרח לבסס את הרבנות הראשית. ומנגד מצינו שהוא עצמו הצטער מאוד על כך שנאלץ לעסוק ברבנות.

התורה השלמה

גדול הגדולים וגאון הגאונים היה מרן הרב זצ"ל בכל תחומי התורה: תלמוד והלכה, מקרא ומדרש, קבלה וחסידות, היגיון ואמונה. בדרך כלל הבקיאים אינם מעמיקים, והמעמיקים אינם בקיאים; החודרים לדיוק הפרטים אינם בעלי מבט כולל ומקיף, ובעלי המבט הכולל והמקיף אינם חודרים לעומק הדיוקים. ואילו מרן הרב היה בקיא וחריף, מעמיק ומקיף. דברי התורה היו חיים ומאירים בו באופן נפלא כל כך, עד שכל ישותו מלאה תורה, וכל מעייניו משחר ילדותו ועד יומו האחרון היו נתונים לבירורה בשלמות.

תורתו הייתה תורה שמאירה, מדריכה ומחייה את העולם כולו: הקודש והחול, מדעי הרוח והטבע, היחיד, החברה, העמים והאנושות, הכישרונות השונים, ותנועת כולם אל תיקונם וגאולתם על ידי ישראל. מחשבתו מלאה רעיונות וחידושים מכל מרחבי התורה שניצבו גלויים לנגד עיניו.

כבסיס לכך, באישיותו היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו קודש לעבודת ה'. גדולי תורה וחסידות העידו על עצמם שתפילתו ביום חול רגיל הייתה במדרגת תפילתם שלהם ביום הכיפורים.

נטייתו לחסידות ולהידור

הוא ראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה, ולכן בהנהגותיו נטה להדר ומתוך כך להחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרא לא תהיה על חשבון אחרים.

לעתים אף נטה להחמיר בדברים שנראים כתרי חומרי דסתרי אהדדי (שתי חומרות שסותרות), אלא שהוא ברוחב דעתו ראה איך שתי השיטות הסותרות משלימות זו את זו, ולכן לא היו אצלו החומרות נחשבות כסותרות. כך למשל לעניין גיור (דעת כהן קנג קנד).

אמנם כשהשעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, וכפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות לסמוך בשעת הדחק גם על שיטות של יחידים המקלים. אלא שגם מצבי הדוחק שונים זה מזה, ולכן פעמים שהתיר יותר ופעמים שהתיר פחות, לפי מידת ההכרח ולא יותר. כך למשל בעניין השמיטה, מחד ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, כדי לנסות ככל האפשר לקיים את מצוות השמיטה ולהעמיד את היישוב על האידיאל התורני. לכן גם לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. ולא זו בלבד, אלא שאף הסכים לנסות לשלב אוצר בית דין עם היתר המכירה, למרות הסתירה שיש ביניהם לכאורה (אגרות הראיה שיג שיד, משפט כהן עו).

עדות הרידב"ז על בכיו של הרב

כידוע, הרידב"ז ניהל מלחמה חריפה נגד היתר המכירה. בתוך המערכה סביב שמיטת תר"ע, הטיח הרידב"ז ברב קוק טענות קשות והעליל עליו עלילות רבות. אולם לעומתו, הרב השיב לו בכבוד ובאהבה.

בתוך דברי הקדמתו לספרו 'בית רידב"ז' כתב הרידב"ז דברים רבים שאינם מדויקים, וזאת מפני שלא הקפיד לבדוק את שמועותיו. וכפי שכתב למשל על הרב יצחק אלחנן מקובנא כאילו חזר בו מתמיכתו בהיתר המכירה. גם על הרב קוק כתב דברים שאינם נכונים מפי הרב יהודה ליב זלצר, שלאחר מכן הוצרך לכתוב מכתב התנצלות לרב קוק, שבו הכחיש את הנאמר בשמו (עיין מאמר של הרב איתם הנקין בעלוני ממרא 121).

אולם נדמה שניתן לקבל את עדותו האישית, וכפי שכתב שם: "מעיד אני עלי שמים וארץ שהרב דקהילת יפו (הרב קוק) בכה לפני בדמעות, לא כמו בוכה – אלא דמעות חמים מאוד". אולם אין משמעות המעשה הזה כפי שכתב שם הרידב"ז שבכי זה ביטא את רצונו של הרב קוק לחזור מההיתר, ורק מפני הלחצים הכבדים עליו נאלץ להמשיך לקיימו. שכן הרב קוק ידע עד כמה ההיתר מבוסס, מעל ומעבר לכל ההיתרים הנהוגים בישראל, כפי שביאר בספרו ובתשובותיו. אלא שהוא בכה על המחלוקת, ועל שעת הדחק שמכריחה את היישוב לוותר על קיום מצוות השמיטה בשלמותה האידיאלית. וכשם שהמזבח מוריד דמעות על זוג שמתגרש (גיטין צ, ב), למרות שבמצבים מסוימים מצווה לתת גט על פי התורה.

רבנותו

ראוי להוסיף כי באמת מתחילה מרן הרב קוק לא רצה לכהן ברבנות. ועד סוף ימיו, יחד עם הבנת החשיבות המרובה של תפקיד הרבנות בעם ישראל, סבל מהרבנות, שגם קיצרה את ימיו ומיררה את חייו. הצורך להכריע בין דעות שונות שבכל אחת יש אמת העיק עליו, שכן הוא ראה את האמת והטוב שבכל דעה. הוא נכסף לעולם שלם, והצורך להורות לכלל ישראל היתר מפני שעת הדחק כאב לו. ולכן גם כשהכריע להיתר, במידה מסוימת היה מרוצה מכך שיש מי שדואג להזכיר את דעת המחמירים.

במסגרת האחריות המוטלת עליו, רב צריך גם לעורר ולמחות על ענייני הדת, והרב קוק מילא את חובתו זו במסירות נפש. אולם לשם כך היה עליו להתעסק בפרטים מעשיים של כשרות, גיטין, סכסוכים וקטטות, ואילו נשמתו נכספה ללימוד תורה בשלמות, לגילוי סודות התורה כדי להביא גאולה לעולם. הוא בוודאי ראה את הערך העצום שבגילוי התורה הכללית בכל הפרטים הקטנים, ובחיבור לימוד התלמוד עם לימוד ההלכה. הוא הסביר איך שגם על ידי כך מקרבים את הגאולה, ואף השקיע זמן רב מיוזמתו בכתיבת ספרו 'הלכה ברורה' לשם כך. אבל הטרדות המעשיות והלימודיות לא השאירו לו מספיק פנאי וזמן לעסוק בדברים הגדולים שאליהם נטתה נשמתו, למעשה בראשית ומעשה מרכבה (סוכה כח, א).

כיצד קיבל על עצמו רבנות

מתחילה לא רצה מרן הרב לשמש ברבנות. וכפי שהיה מקובל באותם ימים, לפני חתונתו התחייב חותנו האדר"ת, שהיה אחד מגדולי הדור ורבה של פוניבז', לפרנס אותו בביתו שנים רבות כדי שיוכל לעסוק בתורה. אולם האדר"ת, שהיה צדיק וחסיד, נצרך לאסוף כסף לבני קהילתו העניים, ובמיוחד למאות המשפחות שבתיהן נשרפו, ולשם כך אף משכן את רכושו. כך נוצר מצב שהאדר"ת נתן את מיטתו לבתו וחתנו, ואילו הוא עצמו ישן על כיסאות בחדר לימודו. כששמע על כך החפץ חיים, חברו הטוב של האדר"ת, ביקש מהרב קוק שיסכים לקבל על עצמו את הרבנות הראשונה שיציעו לו. כך נאלץ הרב קוק להתחיל לשמש ברבנות בגיל עשרים ושלוש, בניגוד לכוונתו הראשונה.

מצבו הכלכלי אף פעם לא השתפר, כי כל כסף שהיה בידו תרם לעניים מבקשי עזרה, וכך נאלץ תמיד לשמש ברבנות. ומכיוון שהיה גאון, צדיק ואהוב, והנהיג את רבנותו כאחד הגדולים אשר בארץ, התבקש תמיד לשמש כרב בקהילות שונות.

המנהיג הרבני הרגיל

אולם כשמתבוננים לאחור, ניכר שמרן הרב לא היה המנהיג הרבני הרגיל. מנהיג רבני רגיל קובע עמדה ומחזק אותה, בלי לתת מקום חשוב לדעות החולקות. הקטנים שבהם אף מבטלים את דעת כל החולקים עליהם. ואילו מרן הרב הבין את נקודת האמת שבכל השיטות, מימין ומשמאל, חרדים וכופרים, ובכללם גם אלה שחלקו עליו ברשעות.

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק, לא חש יותר לדעת החולקים. הוא לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף. וזאת למרות שלא הכניס לשיקול ההלכתי את מצוות יישוב הארץ, אלא הסכים להתיר על סמך הדוחק של החקלאים והצרכנים בלבד (יבי"א ח"י יו"ד לז מד). פוסק רגיל שהיה מכניס לשיקול ההלכתי גם את המצווה של יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, היה הולך עוד צעד וקובע שבזמן הזה מצווה וחובה גמורה לנהוג על פי היתר המכירה, שכן בזכותו מחזקים את מצוות יישוב הארץ.

אנחתו של מרן הרב על מתן ההיתר

אולם מרן הרב נאנח וכאב על הצורך בהיתר. ואף שמצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ויש סוברים שרק ממידת חסידות יש לשמור שביעית, ולא זו בלבד אלא שיש מחלוקת גדולה אימתי היא השנה השביעית (בימינו: תשע"ב או תשע"ד או תשע"ה), ועל ידי מכירה פשוט שאפשר להקל, וכפי שכתב בעצמו באגרת שי"א. מכל מקום, מכיוון שראה בעיני רוחו את האור הגדול הגנוז במצוות השביעית, גם כאשר בפועל עתה חיובה מצומצם ומוטל בספק – כאב מאוד את הצורך להפקיע את חיובה על ידי מכירה. זו אחת הסיבות לכך שוויתר כל כך על כבודו והבין את החולקים עליו, אף שמבחינה הלכתית טענותיהם היו קלושות (עיין אורות התחיה ה').

לכן כתב: "… בכוונה לא סדרתי את כל הדברים בעניין זה (של ההיתר) בהבנה גמורה, מסודרת ועמוקה כראוי, וכמה צדדים וטעמים ברורים השמטתי לגמרי, והכל כדי שלא ייקלט על ידי זה עניין ההיתר יותר מדאי…" (אגרת שי"א). ועוד הוסיף אחר כך שגם אם החולקים יתעצמו לטעון נגד ההיתר, באופן שיכריח אותו לבאר יותר עד כמה ההיתר מבוסס להלכה, מכל מקום "גם אז לא אמנע בעזרת ה' יתברך מלהעיר תמיד שהוא היתר של דחק ועניין של הוראת שעה, אבל לכתחילה ניחא לי שלא אצטרך לבא לידי מידה זו (שאבאר יותר את יסודות ההיתר), ויהיה הדבר עומד כפי התכונה הרפויה שנתתי לו בהמבוא (לשבת הארץ)".

דרך לימודו המסתעפת לפרטים צדדיים

כל סעיף וסברה תורנית היו חביבים על מרן הרב עד מאוד, ולכן אהב לפלפל ולהתדיין גם בטענות הצדדיות, עד שלעתים שומעיו ולומדי תורתו לא הבינו את דעתו לאשורה. כך שלעתים החולקים עליו התעלמו מהטענות המרכזיות שלו, ויצאו לפקפק על ההיתר בכך שתקפו סברות צדדיות שכתב רק כציצים ופרחים לדיון.

כך למשל ביחס למכירה עצמה, שמצד הדין אין בה שום חשש "לא תחנם" הואיל והיא לזמן מוגבל ולתועלת כלל ישראל, כמבואר בראשונים (עיין פניני הלכה – שביעית ויובל ז, ו). אבל כדי להוסיף דקדוק והידור המשיך לדון בעניין וכתב שעדיף למכור לישמעאלי שיש לו כבר קרקע, וסמך על גרסת הב"ח – שלימים התברר שהיא מוטעית. ועל כך "חגגו" החולקים, בעוד שכל הדיון שם הוא צדדי לגמרי (עיין במבוא לשבת הארץ פרק יב, ומשפט כהן סג).

אימתי יצא נגד החולקים

רק כאשר פגעו בפרנסתם ובכבודם של החקלאים, או בעניין הכללי של יישוב הארץ על ידי עלייה והתיישבות, יצא מרן הרב בעוז נגד מעשי הרשעות של מי שמתיימרים להיות צדיקים ופוגעים בעיקרי התורה.

כך כתב כאשר שמע שמתנגדי ההיתר בירושלים, לא זו בלבד שהחרימו את הפירות של היתר המכירה, עוד הוסיפו ונתנו היתר לשווק במקומם פירות של גויים: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא ליתן הכשר להגויים כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחיתם על ידי פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בעניין זה…"

וכן כאשר החומרא הייתה קלושה ובניגוד לכללי ההלכה, ובמיוחד כאשר היא פגעה באנשים, היה תקיף בהוראת ההיתר, כדי שלא תיעקר התורה ח"ו. שכן ציוותה התורה לעשות סייג לתורה, ומתוך כך למדו חכמים שאסור לעשות סייג לסייג, וכפי שכתב לגבי היתרו לשמן שומשמין בפסח. אמנם גם שם נהג כבוד גדול ברבנים הזקנים שהחמירו, למרות שלדעתו טעו לגמרי בדבר הלכה (אורח משפט קיב).

עמדתו הרוממה נתנה מקום לשיטות רבות

ברוב צדיקותו, חסידותו וכישרונותיו המופלאים, דבק מרן הרב זצ"ל בתורה כולה, ממרום השגותיה העליונות הנובעות מהאחדות האלוקית העליונה ועד לכל היקף גילויה בהסתעפויות כל השיטות והדרכים, ונעשה בכך צינור לגילוי אור התורה לדורות. מתוך כך השכיל לראות ולהבין את המהלכים האלוקיים ההיסטוריים, ואת תנועת הרוח הישראלית והאנושית אל התיקון והגאולה.

אולם מרוב גדולתו ואורו היה לו "חיסרון": הוא התקשה לצמצם את עצמו למידת הדין הנדרשת להנהגת שיטה אחת בלבד בכל ענייני הציבור. ובכך ניתן מקום לחולקים עליו לבסס את הטעויות שלהם.

אולם כפי הנראה לא הייתה ברירה. זו הייתה הדרך לגילוי אור התורה בשלמות, ולהדרכה אלוקית לדורות המופלאים הללו שחושך ואור משמשים בהם בערבוביה. ועלינו מוטלת האחריות להמשיך בדרכי תורתו הרוממה, לבנות מסגרות ולסלול את הדרך הציבורית והמעשית לגילוי התורה כולה על ידי כל עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל.

התעוררות בעיית השמיטה בשנת תרמ"ט, לראשונה לאחר הגלות • המחלוקת על היתר המכירה בין גדולי הפוסקים באירופה ובארץ ישראל, והסתמכות רוב האיכרים על דעת המתירים • בין האוסרים היו מי ששינו את עמדתם כשנוכחו בגודל שעת הדחק • בדור השני למחלוקת הושפעה עמדת המתנגדים החריפים להיתר מהתנגדותם לתנועה הציונית ולהתרופפות שמירת הדת בקרב החלוצים והאיכרים • ההתקפות וההשמצות של קנאי הדור נגד הרבנים המתירים • מדוע ההיתר מזוהה עם הרב קוק, למרות שהונהג שנים רבות לפני שעלה לארץ

בעקבות המאמרים הקודמים על היתר המכירה, הגיעו שאלות וטענות אודות המחלוקת על ההיתר. כדי להשיב לכולן יחד, מצאתי צורך לספר את הסיפור כסדרו.

התעוררות השאלה

במשך שנות הגלות הארוכה ארץ ישראל עמדה בשיממונה, ומעט היהודים שגרו בה לא עסקו בחקלאות.

גם מגורשי ספרד שהחלו לעלות לארץ לפני כחמש מאות שנה, וכן החסידים ותלמידי הגר"א שהחלו לעלות לארץ לפני כמאתיים שנה, לא עסקו כמעט בחקלאות. רק לפני כמאה וארבעים שנה החלו יהודים להקים יישובים חקלאיים ברחבי הארץ. ראשונים היו בני היישוב הישן בירושלים שיצאו מהחומות ויחד עם עולים חדשים הקימו היאחזויות קטנות, עד שבשנת תרל"ח הקימו את פתח תקווה. בשנת תרמ"ב החלה העלייה הראשונה של חובבי ציון, שמכוחה קמו עוד שבע מושבות עד שנת השמיטה של תרמ"ט (1889 למניינם): ראשון לציון, זיכרון יעקב, עקרון (מזכרת בתיה), נס ציונה, ראש פינה, גדרה ויסוד המעלה.

אז התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית, כשהבעיה הייתה כפולה – אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית הייתה עלולה להביאם לדוחק נורא, עד שחלקם היו עלולים להגיע לחרפת רעב. מבחינה כללית, השביתה הייתה עלולה לגרום לחורבן המושבות. כי גם אם מקצת האיכרים יכלו להמשיך להיאחז בנחלתם, היה ברור שרבים לא יחזיקו מעמד, ובנוסף לכך – רבים מבני הגולה שחשבו לעלות לארץ יימנעו מלעלות לאחר שישמעו על קשיי השמיטה והקיום.

הרבנים המתירים

הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי חובבי ציון, יחד עם חבריו הרבנים באירופה, רבי יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב"ד ורשה, דנו בנושא, והכריעו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי, באופן שלאחר המכירה היהודים יעבדו בשדות כשכירים של הגוי בעל השדה. גם הפוסק המפורסם רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה תמך בהיתר. וכן רבני הספרדים בארץ, ובראשם הראשון לציון הרב יעקב שאול אלישר, תמכו בהיתר, תוך שהם נשענים על פסקי רבני הספרדים מהדורות הקודמים שחיו בארץ.

המתנגדים להיתר

אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, התנגדו להיתר. להערכתם, לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן ממילא היו שיטות חקלאיות לפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. ועוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה יימשכו להקל בעניינים נוספים. ואדרבה, חששו שמא דווקא ההיתר יגרום לחורבן המושבות, מפני שנאמר בתורה שעוון ביטול השמיטה גורם לגלות. היו עוד רבנים חשובים מאירופה, כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב סולובייצ'יק בעל 'בית הלוי', שהתנגדו להיתר.

ככלל, המחלוקת עמדה על שני צירים. האחד, האם היתר המכירה מבוסס על רוב הפוסקים או על מיעוט. השני, האם המציאות דחוקה, שכן כלל ידוע בהלכה שבשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דעות יחידים, וככל שהדוחק חמור יותר, כך נכון יותר להקל.

בפועל נהגו על פי היתר המכירה

בפועל, רוב האיכרים והתומכים שלהם חשו הכרח לסמוך על ההיתר, ובהדרכת רבניהם מאירופה פנו אל רבני הספרדים בארץ, והם ביצעו בעבורם את מכירת השדות. כך גם הייתה עמדתם של רוב גדולי הרבנים. אבל עדיין היו רבנים רבים בגולה ובירושלים שהתנגדו לו, וקנאי הדור עמדו לצדם ולחמו בחריפות נגד ההיתר ונגד הרבנים שתמכו בו.

בתחילה היו מחובבי ציון בין המחמירים

ראוי לציין שבתחילה היו מבין הרבנים המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי היישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים. וכן היו מבין הרבנים המחמירים רבנים שתמכו באופן נלהב ב'חובבי ציון', כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה. אולם משביעית לשביעית התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ולכן אף מבין המחמירים היו ששינו את דעתם להיתר. וכפי שהעיד האדר"ת על עצמו, שבשתי השמיטות הראשונות, בהיותו בגולה, נטה לדעת המחמירים. אולם לאחר שעלה לכהן כרבה של ירושלים, נוכח בדוחק הגדול ושינה את דעתו לתמוך בהיתר (אגרות ראי"ה רז). גם הרב דיסקין מירושלים התנגד בשמיטה הראשונה להיתר, ובשמיטה השנייה, לאחר הכרת המציאות, הסכים להיתר באופן חלקי.

המחלוקת בדור השני

בשנת תרס"ד (1904 למניינם) החל הרב קוק לכהן כרבה של יפו והמושבות, ובשנת השמיטה תר"ע, עשרים ואחת שנים לאחר הנהגת ההיתר על ידי גדולי הדור הקודם, קיים הרב קוק את היתר המכירה.

במשך השנים שעברו מעת תחילת ההתיישבות החדשה המושבות גדלו והתרחבו. במקום מאות איכרים היו כבר בארץ אלפי משפחות של איכרים שהתפרנסו מחקלאות. מצד אחד עובדה זו הפכה את ההיתר לנצרך יותר, ומנגד גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את עמדתם, הואיל והוא נעשה מקיף וכולל הרבה יותר אנשים וקרקעות.

מצבם הרוחני של האיכרים

עוד שינוי משמעותי התחולל בינתיים: רוב תושבי המושבות הראשונים, בני העלייה הראשונה, היו שומרי מצוות, שמחויבים לפסקי הרבנים. אולם במשך הדור שעבר, תהליך החילון המואץ שעבר על הקהילות היהודיות באירופה השתקף בהרכב העולים הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה השנייה. כך שבשנת תר"ע, רבים מהאיכרים החדשים לא היו שומרי מצוות בשלמות. רובם היו מוכנים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני שבת, ערלה והפרשת תרומות ומעשרות, אבל בשום אופן אי אפשר היה לשכנעם לשבות ממלאכת השדות שנה שלמה. התרחקותם של החלוצים ממצוות גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את מאבקם נגדו ונגד הרבנים שתמכו בו, ומנגד חיזקה את עמדת המתירים, שסברו שעל ידי ההיתר ימשיכו החלוצים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני הכשרות (אגרות ראי"ה רצא, שיא).

מאבק נגד התנועה הציונית

אז כבר התבררו המחנות לגמרי. אם בתחילה היו רבנים שתמכו בחובבי ציון אך התנגדו להיתר, הרי שבדור השני כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר. מנגד, המאפיין הבולט של המתנגדים היה, שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהיישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז (1897) ורוב מנהיגיה ופעיליה היו חילוניים.

רק לאור זאת ניתן להבין את ההתנגדות הקשה להיתר. אמנם בדור הראשון הרבנים המתנגדים עוד יכלו להתעלם מדעת המקלים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה שעוד לא התבררה דיה, וכן דוחק הרבים הכרוך בזה לא היה ברור. אבל בדור השני המתנגדים להיתר כבר הכירו את שיקוליו, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים, כדוגמת אכילת חדש בחוץ לארץ, שמקובלים בשעת הדחק. ולא זו בלבד, אלא שמנהיגי ההיתר נטו להחמיר ולהיזהר יותר לעומת מה שהיה מקובל להקל במקרי דחק דומים.

אין זאת אלא שהמחלוקת של רובם נגד התנועה הציונית קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר, תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא.

מצוות יישוב הארץ

כלומר, אם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלי לשבות בשביעית, וגם אין ערך לקיום מצוות יישוב הארץ על ידי מי שאינו מדקדק במצוות, מובן מאליו שאין לחפש שום היתר לעבוד בשביעית.

אולם ההיתר מבוסס על מצוות יישוב הארץ, שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות. והשביתה בשביעית הייתה עלולה לפגוע מאוד בהתיישבות, מפני שגם בלעדיה קשיי העלייה והתיישבות היו עצומים ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהם היו צפויים להתמעט אם יצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך, ראו הרבנים צורך גדול למצוא היתר כדי להפקיע את חובת השביעית, שהיא מדברי חכמים או ממידת חסידות, ולקיים את מצוות יישוב הארץ שחיובה מדאורייתא. לימים התברר שהנחיצות הייתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.

המחלוקת

לא היה קל לרבנים המתירים. הם נאלצו לעמוד בהתקפות והשמצות קשות מצד קנאי הדור. והיו מגדולי הדור שבתחילה התנגדו להיתר, ולאחר ששמעו את נימוקי ההיתר תמכו בו, אלא שנמנעו מלהביע את דעתם בגלוי מחמת המריבה שניהלו המתנגדים להיתר (כך למשל הפוסק המפורסם המהרש"ם).

הרב קוק

בעת שגדולי הדור הנהיגו את ההיתר בשנת תרמ"ט היה הרב קוק רק בן עשרים וארבע. למרות זאת, רבים מזהים את ההיתר עם הרב קוק, מפני שהוא ביאר את יסודותיו בהרחבה בספרו 'שבת הארץ', ובתשובות ואיגרות רבות, והוא גם היה אחראי על יישומו בהיותו הרב של יפו והמושבות בשמיטת תר"ע ותרע"ז (למרות שלא היה אז בארץ). גם לאחר מכן, בשמיטות תרפ"ד ותרצ"א, הנהיג את ההיתר כרבה של ארץ ישראל.

ראוי לציין שמטבעו היה מרן הרב קוק חסיד מופלג שנוטה להדר בכל מה שאפשר, ואף הצטער מאוד על שהוכרח להפקיע את מצוות השביעית על ידי המכירה. אלא שלמעשה הכריע שאי אפשר בשום פנים להחמיר. וכפי שכתב, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים שהתורה לא מאפשרת לישראל להתקיים, ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות רצא, שיא).

בעז"ה בשבוע הבא אמשיך לכתוב על החמרת עמדתם של המתנגדים להיתר, ועל ההשלכות החמורות מזה עד ימינו.

חזון עם ישראל להוסיף אמונה וברכה לכל האומות * הסיבה לביטויים הקשים כלפי הגויים בדברי רבותינו * האם בכל מפגש עם נוצרים צריך להוקיע את אמונתם באותו האיש? * הראי"ה קוק: אין מגמתנו להרוס את הדתות השונות אלא לרוממן ולתקנן * דברי הרב קוק נגד ביטויים של עלבון על מייסדי דתות אחרות * דווקא על ידי חיזוק זהותנו הייחודית בארצנו נוכל למלא את ייעודנו להיות אור לגויים * דברי הרמב"ם שאמונת הגויים במשיחיהם מכשירה אותם להאמין במשיח האמיתי כשיבוא

החזון ביחס לאומות העולם

החזון הגדול של עם ישראל הוא להוסיף אמונה וברכה לכל אומות העולם: "הודיעו בעמים עלילותיו, הזכירו כי נשגב שמו" (ישעיהו יב, ד). וזהו שאמר ה' לאברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג); "ואני הנה בריתי אתך, והיית לאב המון גויים. ולא ייקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ד).

עניין גדול הוא לקדש את ה' לעיני העמים, שנאמר (דברים ד, ו-ז): "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרבים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו". וכך היה בימי שלמה המלך "ויבואו מכל העמים לשמע את חכמת שלמה" (מלכים א' ה, יד). וכשהקים שלמה את בית המקדש, ביקש בתפילתו: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך… ובא והתפלל אל הבית הזה… ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל…" (מלכים א' ח, מא-מג).

וכן לעתיד: "והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורונו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לעיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב, ב-ד).

היחס לגויים

אמנם בפועל יחסי ישראל עם האומות טעונים מאוד, ולא מעט ביטויים קשים כלפי הגויים אנו מוצאים בדבריהם של נביאים, חז"ל, ראשונים ואחרונים, עד שנדמה שהיחס הבסיסי לגויים על פי התורה הוא שנאה, או לכל הפחות ריחוק עמוק.

שני גורמים הובילו לכך: האחד, הרשעות שהיתה המניע העיקרי לפעולותיהם של רוב השליטים שרצחו, נאפו, גנבו, עוררו מלחמות, וניסו בכל כוחם לדכא עמים ואנשים כדי ליטול את כספם ולשעבדם. רשעות זו התגלתה באופן החריף ביותר כלפי ישראל, מאז חורבן בית המקדש הראשון והשני ועד השואה האיומה. רשעות זו לא היתה יכולה להתקיים ללא שיתוף פעולה מלא של אנשים רבים, ושיתוף פעולה חלקי של רוב האנשים.

השני, מפני חולשתנו הרוחנית, במיוחד בהיותנו בגלות, התעורר חשש עצום שכדי להינצל מהגורל היהודי רבים יעדיפו להתבולל ולהסתפח אל העמים החזקים שבקרבם חיינו. ולכן, גם כשהיו צדדים חיוביים, היה צורך להדגיש את הצד הרע שבמעשי הגויים במטרה לשמור על זהותנו, כדי שנוכל בבוא היום לחזור לארץ חיינו ולבנות בה את אומתנו שתהיה אור לגויים.

למרות הכול, העמדה הבסיסית שלנו היא אהבה לכל הבריות, ובמיוחד לבני האדם. אמנם את הרשעות חייבים להוקיע, אבל האהבה היא היסוד המרכזי. גם הוקעת הרשעות נובעת מאהבה, מאמון באומות העולם שנועדו גם הם להיות צדיקים עובדי ה'.

דברי מרן הרב קוק על אהבת הגויים

וכן כתב הרב קוק:

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה… להיטיב לעמים כולם… תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל (מכשירה את ישראל לרוחו של מלך המשיח). בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה (כלפי הגויים), הרינו יודעים ברור שהכוונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת (אוחזת) בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהווה ובייחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת. אבל עלינו לדעת כי נקודת החיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוקי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון…" (מידות ראי"ה אהבה סעיף ה'):

היחס לנוצרים אוהבי ישראל

לפני כחודשיים התייחסתי לשאלה שהתעוררה לאחרונה לגבי היחס הראוי לנוצרים אוהבי ישראל. בעבר, מלבד מיעוט כקטן של חסידי אומות העולם, יחס הנוצרים ליהודים היה שלילי. הם ביססו את אמונתם על השפלת ישראל, ששימשה הוכחה לכך שהנוצרים נועדו להחליף את ישראל כעם הנבחר. אולם בדורות האחרונים התחוללו שינויים בקרב חלק מהנוצרים. יש ביניהם שכבר אינם סבורים שצריך להשפיל את ישראל, ויש שאף סבורים שעם ישראל נותר העם הנבחר, שייעודו לקרב את הגאולה.

אלא שעדיין יש בידם עמדה אלילית, שכן הם מאמינים שאותו האיש הוא אלוהים והוא המשיח שיקום לתחיה לגאול את העולם. יחד עם זאת הם מציינים שהוא יהודי.

ונשאלת השאלה: האם עמדה זו צריכה לגרום לחיץ גמור בינינו? האם בכל עת שאנו נפגשים עם נוצרים אוהבי ישראל עלינו להוקיע את אמונתם באותו האיש?

דברי מרן הרב קוק ביחס לדתות השונות

כתב מרן הרב קוק (אגרות הראי"ה ח"א עמ' קמב) ביחס לדתות השונות, שאין מגמתנו להרוס אותן, אלא לרוממן עד שיותקנו: "לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסרותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלוקינו'. וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל". הרי שאפילו לגבי עובדי האלילים הגמורים המגמה היא להסיר את הסיגים ולהשאיר את האופי הכללי של אמונתם ויחסם אל הטוב והנשגב, קל וחומר לגבי הנצרות והאסלאם.

שלא לבזות את האישים המקודשים בעיניהם

עוד כתב הרב קוק (אגרות ח"ב עמ' קצט) מכתב ברכה לתלמיד חכם שחיבר חוברת בשם 'דת ישראל' כדי לבאר את אמונת ישראל ביפנית, אבל העיר לו ששגה בכך שהתבטא בזלזול על אותו האיש ומוחמד. "אי אפשר להושיט תוכן דתי עליון לעם זה, בביטויים של עלבון על מייסדי דתות, יהיו מי שיהיו. אנחנו צריכים לדבר רק על היתרון הקדוש העליון של תורת ד', והשלילה מאליה באה".

שאלה ביחס לאמונתם במשיח

שאלה: רבים מהנוצרים שמצהירים על תמיכתם בישראל, מאמינים שאותו האיש הוא המשיח והוא יקום לתחייה לגאול את העולם, ונדמה שעיקר תמיכתם בנו נועדה כדי לקרב את תחייתו. האם אין צריך להתרחק מכל מי שסבור כך?

תשובה: אכן זו אמונה מוטעית, ועם זאת יש בדיבורים על המשיח והגאולה שעתידה לבוא גם צד חיובי, שהיא מכשירה את הלבבות לתיקון העולם וביאת משיח צדקנו. וכפי שלמדנו מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, ד): "אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר 'ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו'. וכי יש מכשול גדול מזה?! שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן, וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'. כיצד, כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה, אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות, ואלו אומרים דברים נסתרים יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא, מייד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום".

אם כן, על פי אותה עמדה שהזכרתי, שמגמתנו אינה להרוס אלא לרומם תוך הסרת הסיגים, יש להתייחס באופן חיובי לציפייתם למשיח. שכן למדנו בנביאים, שבשעה שיתחיל משיח צדקנו להיגלות, יהיו גויים שיקומו להילחם נגד ה' ונגד משיחו, ויהיו גויים שיקבלוהו. וקרוב לוודאי שיתברר אז לנוצרים הללו שבעצם למשיח זה הם קיוו כל הימים, והם יהיו מהראשונים שיקבלו אותו ואת בשורתו ברצון.

סדר התגלות המשיח

נסיים בדברי הרמב"ם (שם): "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בידקה, ויילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי".

סדר המהפכה הרוחנית

דווקא על ידי חיזוק זהותנו הייחודית בארצנו נוכל למלא את ייעודנו להיות אור לגויים. וכפי שמצינו שדווקא בשעה שציווה ה' את אברהם אבינו ללכת לארץ ישראל, למקום המיועד לעם ישראל בלבד, נאמר לו "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ב-ג). ודווקא בשעה שנצטווה על ברית המילה, נאמר לו: "והיית לאב המון גויים. ולא ייקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז, ד).

כמה מפליא שדווקא הנוצרים הללו חוזרים בהם מיסודות הנצרות המסורתית בהדגשתם את בחירת ישראל וארצו, ומצפים שעם ישראל יחזור לקיים את כל מצוות התורה. לכן דווקא בעת שאנו חוזרים לארץ חיינו, אנחנו יכולים להתחיל לדבר על הייעוד הכלל עולמי שלנו.