אירוח אצל מסורתי

אדם שאינו שומר שבת אך מצהיר שהוא שומר כשרות ושהוא מקפיד לא לבשל בשר בכלי חלבי ולהפך, אם הוא ידוע כאדם אמין – אפשר לאכול אצלו, אך צריך לשאול חמש שאלות לפני כן • השאלות הן על כשרות הבשר, תרומות ומעשרות, ירקות שיש בהם חשש חרקים, טבילת כלים והפרשת חלה • בחלק מהשאלות, גם אם התשובה שלילית יש פתרון, כגון הפרשת מעשרות וחלה לפני הארוחה ואכילה בכלי פלסטיק • אין צורך בשאלות על תחומים נוספים, אך מנגד אין לוותר על השאלות הנצרכות

יש טוענים שהצגת חמש השאלות פוגעת, ועדיף שלא לאכול. צריך לבחון ולהעריך מה המזמין מעדיף: שלא ישאלו אותו חמש שאלות ולא יאכלו אצלו, או שישאלו אותו חמש שאלות ויוכלו לאכול אצלו. להערכתי, ברוב המקרים, שומר מסורת יעדיף שכל השאלות יעלו על השולחן, והאורח ירגיש טוב ויוכל לאכול

שאלה: האם מותר לאדם שמקפיד על כשרות כהלכה להתארח בביתו של קרוב משפחה או חבר מסורתי, שאינו שומר שבת אבל מצהיר שהוא שומר כשרות בביתו ומקפיד להפריד כלים – שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי, אלא שמידת ידיעותיו בהלכות כשרות ומידת הקפדתו עליהן אינן ידועות?

תשובה: אם הוא ידוע כאדם אמין אפשר לסמוך על דבריו, אולם מכיוון שייתכן שהוא לא מכיר את ההלכה או לא מדקדק בקיומה, אי אפשר לסמוך על אמירתו הכללית שהאוכל כשר. לכן, אם רוצים לאכול ממאכליו, יש צורך לשאול אותו חמש שאלות שמקיפות את כל התחומים הבעייתיים. כמובן שכדי למנוע פגיעה מיותרת יש לשאול את השאלות לפני הסעודה.

חמש השאלות

א) לגבי הבשר, יש לברר אם הוא בהשגחה של כשרות אמינה. מי שרגילים לאכול בשר כשר יכולים לסמוך על כשרות רגילה, ומי שרגילים להדר לאכול בשר חלק יאכלו מתבשילי הבשר בתנאי שהוא חלק.

ב) לגבי פירות וירקות, יש לברר האם נקנו מחנות או מרשת שמפרישים בה תרומות ומעשרות, ואם לא – יש להפריש מהם תרומות ומעשרות.

ג) לגבי ירקות שיש בהם חשש חרקים, יש לברר אם נשטפו היטב. המהדרים יבררו האם הירקות נקנו מגידולים נקיים מחרקים או הושרו במים עם סבון ואחר כך נשטפו. אם הם בושלו, גם המהדרים יכולים לאוכלם.

ד) לגבי כלי מתכת וזכוכית שאוכלים בהם, כמו סכו"ם ממתכת וצלחות וכוסות מזכוכית, יש לברר האם המארח טבל אותם. אם לא, יאכלו בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים.

ה) אם מדובר על מאפים ביתיים, יש לברר אם היו בכמות שמחייבת הפרשת חלה, ואם לא הפרישו – להפריש כלשהו חלה.

הקושיות על ההדרכה ההלכתית

על הדרכה הלכתית זו מקשים מארבעה כיוונים שונים:
א) יש טוענים שאין לסמוך כלל על מסורתי, הואיל ואינו מדקדק במצוות.
ב) מדוע לא נשאל שאלות על בעיות נוספות?
ג) מנגד, יש טוענים: מדוע שלא נאמין לו שהמאכלים כשרים בלא לשאול שאלות?
ד) ועוד טוענים, שהשאלות הללו יגרמו לאי נעימות, ולכן עדיף שלא לאכול ולא לשאול.
נתייחס לארבע הטענות.

אפשר לסמוך על מסורתי אמין

לכאורה יש לשאול: מכיוון שמסורתי בדרך כלל אינו מקפיד מחוץ לביתו לאכול רק מאכלים כשרים או רק במסעדות כשרות, ממילא הוא נחשב כמי שלעיתים אוכל מאכלים שאינם כשרים, ואינו נאמן להעיד על כשרות מאכליו (שו"ע קיט, א). וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, אינו נאמן להעיד על שום מצווה (שו"ע קיט, ז). לפי זה, איך אפשר לסמוך על אמינותו של יהודי מסורתי שלעיתים אינו מקפיד לאכול כשר, וקל וחומר כאשר הוא לעיתים מחלל שבת בפרהסיא?

אלא שיש שוני בין החשודים על כשרות וחילול שבת בעבר ובין מצבם בימינו. בעבר, כשהחברה הייתה מסורתית, משפחתית ושבטית, היה ברור שמי שעובר על מצוות אלו הוא קל דעת או חצוף גדול שמפר את הנוהגים המקובלים, ולכן ברור שלא יכלו לסמוך על דבריו. אולם כיום ישנם אנשים שאינם שומרים מצוות וידועים כישרים ונאמנים, עובדה שסומכים עליהם בענייני ממונות. לפיכך, ניתן לסמוך על דבריו של אדם ישר והגון בענייני כשרות, גם אם הוא עצמו אינו מקפיד לאכול תמיד כשר (וכן למדנו במאמר הדור למרן הרב קוק זצ"ל. וכן מבואר בפניני הלכה כשרות ב כט, יג, ביחס למחללי שבת בפהרסיא. וכן כתבו למעשה דבר חברון יו"ד ב, קכה; אכול בשמחה עמ' 155).

בנוסף לכך יש לנו כלל, שכאשר קל להשיג מאכלים כשרים סומכים על מי שיש ספק באמינותו שאומר שקנה את מאכליו ממקום כשר, שכן מדוע ילך לקנות מאכלים אסורים כאשר קל לו לקנות מאכלים כשרים, וכלשון חכמים: "לא שביק היתרא ואכיל איסורא" (חולין ד, א-ב; שולחן ערוך ב, ד).

הטענה שנצרכות שאלות נוספות

יש טוענים שאף שבדרך כלל מסורתי מקפיד להפריד בין בשר לחלב, ייתכן שבפועל אינו מדקדק בכך. אכן, חוזר בתשובה אחד סיפר שמשפחתו נחשבה מסורתית, ואף על פי כן אמו טגנה באותה מחבת פעם קציצות בשר ופעם חביתה עם גבינה צהובה. בעקבות זאת כתבתי: "המתארח אצל מסורתי, היינו יהודי שרגיל לאכול אוכל כשר ומקפיד להפריד כלים, שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי" (פניני הלכה כשרות לח, ט). כלומר, זאת ההגדרה של מסורתי, והגדרה זו נמצאת לפני חמש השאלות. ואין לחשוש שאולי טעו בכך, מפני שבדיעבד מחשיבים סתם כלים ככאלה שאינם בני יומם, וטעם הבשר והחלב הקודמים שהיו בהם נפגמו, וממילא התבשיל שבישלו בהם כשר (שו"ע יו"ד קכב, ו).

על דגים לא כשרים אין צורך לשאול, שכן אדם מסורתי שנוהג לאכול כשר מקפיד על כך.

יש טוענים שצריך לשאול אם בישלו בסירים בשבת, שאם בישלו בשבת לדעת הרשב"א הסירים נאסרו וצריכים הכשרה בהגעלה. אולם גם לרשב"א הסירים נאסרו רק על אלה שבישלו בעבורם בשבת, ואילו לשאר האנשים הסירים מותרים. בנוסף לכך, לדעת הרא"ש גם למבשל בשבת הסירים לא נאסרו (פניני הלכה שבת כו, 8).

עוד יש שטוענים על השאלה השלישית, שאין מספיק לשאול אם שטפו את ירקות העלים אלא צריך לשאול אם גם הסתכלו עליהם אחר השטיפה (כמבואר בפניני הלכה כשרות ב כג, י). אולם בדיעבד שטיפה שמן הסתם מלווה במבט כללי מספיקה.

הטענה שאין לשאול שאלות

מנגד, יש טוענים שהואיל ובפועל רוב גדול של הבשר בארץ כשר, ומרוב הפירות והירקות מפרישים תרומות ומעשרות, ורוב האנשים שוטפים את ירקות העלים, אפשר לסמוך על אמירתו הכללית של המארח שהמאכלים כשרים, בלא לשאול את חמש השאלות.

אולם להלכה, כל זמן שיש בזה ספק ואפשר לברר אותו על ידי שאלה, צריכים לעשות זאת, וכפי שלמדנו לגבי בדיקת חמץ (פסחים ד, א; שו"ע או"ח תלז, ב). וביאר הפר"ח (תלז, ב) שכאשר הבירור מטריח מאוד, כדוגמת בדיקת כל שבעים סוגי הטריפות, סומכים על הרוב. אבל כשאינו מטריח, כגון לשאול שאלה, חובה לשאול.

לפיכך, כאשר מדובר במצב שהצגת חמש השאלות תגרום לעלבון גדול מאוד, כגון שהמארח הוא קרוב משפחה חשוב או אדם נכבד ביותר, ומאידך אי אפשר להימנע מלאכול שם בלא לגרום למחלוקת קשה, ניתן לסמוך על המארח המסורתי שמאכליו כשרים בלא לשאול את חמש השאלות. ואף שרוב הסיכויים שלא טבל כלי מתכת וזכוכית, בשעת הדחק כאשר השאלה על כך תגרום לעלבון גדול, ניתן לסמוך על המתירים לאכול כדרך ארעי בכלים לא טבולים (פניני הלכה כשרות ב לא, ח).

הטענה על אי הנעימות

יש טוענים שהצגת חמש השאלות פוגעת, ולכן עדיף שלא לאכול. אכן, צריך לבחון ולהעריך מה המזמין מעדיף, שלא ישאלו אותו חמש שאלות ולא יאכלו אצלו, או שישאלו אותו חמש שאלות ויוכלו לאכול אצלו. להערכתי, ברוב המקרים שומר מסורת יעדיף שכל השאלות יעלו על השולחן, והאורח ירגיש טוב ויוכל לאכול. יתר על כן, מסתבר שבארבע שאלות ישיב תשובות שיניחו את הדעת, והדבר ישמח את השואל והנשאל. אומנם לעניין טבילת כלים, מסתבר שהתשובה תהיה שהכלים לא טבולים. אולם מכיוון שיש פתרון להשתמש בכלי פלסטיק וחרסינה, לא תיגרם מכך אי נעימות גדולה. בנוסף לכך, ייתכן שבעקבות שאלה זו לקראת האירוח הבא המארח יטבול את כליו.

עוגה שהכין מסורתי

שאלה: למקום העבודה שלנו, שרוב העובדים בו דתיים, אחת העובדות שאינה שומרת מצוות הביאה עוגה שאמה הכינה לכבוד יום הולדתה. היא אמרה שאמה אינה שומרת שבת, אבל מקפידה מאוד על שמירת כשרות. בפועל העובדים חששו, וכך העוגה נשארה מיותמת עד שלבסוף נזרקה לפח. האם נהגנו נכון?

תשובה: כאשר אדם מביא עוגה ואומר שהיא כשרה, מפני שאדם מסורתי שמקפיד על כשרות הכין אותה, אם מביא העוגה הוא אדם אמין – אפשר לסמוך עליו. אומנם שאלה אחת צריך לשאול: אם היה בבצק שיעור החייב בחלה, האם הפרישו ממנה חלה? במקרה שאין ביטחון בכך, אפשר להפריש פירור מספק. אם יש בעוגה פירות, צריך גם לשאול האם הפרישו מהפירות תרומות ומעשרות, ואם לא ברור – יש להפריש תרומות ומעשרות.

על המוצרים שמהם מכינים עוגות אין שאלות, שכן בארץ מוצרים אלה כשרים, ורק מי שמתאמץ לחפש מוצרים לא כשרים יוכל למצוא אותם, ומסורתי לא חשוד על כך.

על ניפוי הקמח לא צריך לשאול, שכן גם אם הוא נקנה מהשוק ולא ניפו אותו – העוגה כשרה. הסיבה היא שברוב המקרים אין בקמח חרקים, וכאשר כבר אין אפשרות לבדוק את הקמח הולכים אחר הרוב (פניני הלכה כשרות ב כג, טו). וכן לגבי הביצים, מעיקר הדין אין חובה לבדוק אותן מדם, הואיל והן אינן מופרות (שם כד, ב-ג). ואין חשש שאפו את העוגה בתבנית טריפה הואיל ומדובר במסורתי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.