איסור דם ומליחת הבשר

איסור אכילת דם חל על בהמה, חיה ועוף, אבל לא על מינים פחות מפותחים כמו דגים וחגבים, שחשים פחות צער • בישול בשר שלא הוכשר מדם – אוסר את החתיכה כולה • הדרכים השונות להכשרת הבשר • לרוב הדעות אין לחשוש לדעת הרמב"ם ולחלוט את הבשר אחרי מליחתו, אבל זהו הידור חשוב • בעקבות התגובות לטור הקודם על מסעדות טבעוניות בחו"ל: גם טבעוניים יכולים לרמות, כל עוד אין פיקוח מסודר • גם בשל החשש לשרצים וליין של נוכרים, תעודת ההכשר הכרחית

איסור אכילת הדם ומשמעותו

יחד עם ההיתר לאכול בשר שלא במסגרת קורבן, נאסר עלינו לאכול את הדם, שנאמר: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר… וזבחת (שחיטה) מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך, ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך… רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כ-כג). כלומר לדם יש ייעוד מיוחד, לקיים את נפשו של בעל החיים, ולכן אף שהתורה התירה לנו לאכול בשר היא לא התירה לאכול את הדם.

המינים הכלולים באיסור

איסור דם חל על המינים המפותחים: בהמה, חיה ועוף (ויקרא ז, כו; כריתות כא, ב). אולם על המינים הפחות מפותחים, כדגים וחגבים – אין איסור דם. כלומר, איסור דם חל על המינים שצריכים שחיטה, ולא על המינים שאינם צריכים שחיטה. אחד הטעמים למצוות השחיטה הוא למעט בצערם של המינים שאנחנו אוכלים את בשרם, והמצווה חלה על המינים שמערכת המוח והעצבים שלהם מפותחת יותר, ולכן גם חשים יותר צער. אבל המינים הפחות מפותחים, כדגים וחגבים, חשים פחות צער, ולכן אין חובה לשוחטם ואין איסור לאכול את דמם.

הדם הבלוע בבשר

הדם שבלוע בבשר כדרך טבעו – מותר באכילה. לפיכך מותר לאכול חתיכת בשר חי. אומנם כיוון שבעת חיתוך הבשר עלול לבצבץ דם על מקום החתך, צריך לשטוף את מקום החתך, ורק לאחר מכן מותר לאוכלו חי בלא הכשרה נוספת (שו"ע יורה דעה סז, א-ב).

בשר שלא הוכשר

כאשר מבשלים בשר שלא הוכשר – כולו נאסר מחמת הדם שיוצא ממנו בעת הבישול וחוזר להיבלע בו. ואם בישלו חתיכה זו בתוך תבשיל, מכיוון שאין בידינו יכולת לשער כמה דם יש בה, מחמירים להחשיב את כולה כדם, ואם שאין בתבשיל פי שישים כנגדה – כל התבשיל אסור (שו"ע שם סט, יא).

לפיכך צריך להכשיר את הבשר לפני בישולו. אומנם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים הכשרת הבשר נועדה למנוע איסור חכמים, שכן דם שהתבשל או נמלח אסור מדברי חכמים בלבד, מפני שהשתנה מטבעו ואינו כשר להזאה על גבי המזבח.

דרכי הכשרת הבשר מדם

יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו, כפי שאנו יודעים ממערכת הכשרות שלנו: אף שככלל יהודים דתיים ומסורתיים מקפידים לאכול כשר – כאשר הם עוסקים במסחר של מזון, יש חשש שמא תאוות הבצע או קשיים כלכליים יעבירו אותם על דעתם

כעיקרון יש ארבע דרכים להכשרת הבשר מהדם שבו:
א) מליחה,
ב) צלייה,
ג) חליטה ברותחים,
ד) חליטה בחומץ יין.
המליחה והצלייה נועדו לשאוב את הדם מהבשר, ואילו החליטה ברותחים או בחומץ נועדה להצמיתו אל הבשר, עד שהדם שבלוע בבשר לא יוכל יותר לזוז ממקומו אפילו בבישול. מכיוון שאין איסור בדם שבלוע בבשר, מותר לאחר החליטה לבשל את הבשר.

אולם הגאונים אסרו להכשיר את הבשר בחליטה, שמא לא יחלטו את הבשר יפה. זאת מפני שהחליטה במים רותחים תלויה בכך שיצליחו להצמית את הבשר במכת חום חזקה, אבל אם המים לא יהיו רותחים מספיק, או שלא יכניסו את הבשר בבת אחת לתוך המים, או שהמים הרותחים יהיו בכמות מועטה לעומת הבשר – לא יהיה בכוחם להצמית את הדם לבשר. וכן לגבי חליטה בחומץ, יש חשש שהחומץ לא יהיה מספיק חזק לכך. עוד יש לחשוש שמא החומץ יתאדם מעט, וזה סימן שהחליטה לא הצליחה והדם לא הוצמת, וממילא הבשר והחומץ נאסרו, ואולי לא יבחינו בכך (חולין קיא, א; שו"ע סז, ה; עג, ב). לפיכך, מי שרוצה לבשל בשר חייב להכשירו תחילה במליחה או בצלייה.

מליחה וחליטה לרמב"ם

המליחה והצלייה נועדו להוציא את הדם מהבשר. המליחה עושה זאת על ידי תהליך שנקרא אוסמוזה. כלומר הנוזלים, ובכללם הדם, שואפים שהמליחות שבהם תהיה שווה, וכאשר הדם חש שמחוץ לבשר יש מליחות רבה, הוא נשאב אל המלח ויוצא מהבשר.

אומנם גם לאחר השלמת המליחה עוד יכול לזוב מהבשר נוזל אדום. לדעת הרמב"ם והרא"ה מדובר בדם, משום שהמליחה שואבת את הדם רק מהחלק החיצוני של הבשר, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם. לדעתם, כדי שהוא לא יפרוש ממקומו ויאסור את הבשר, לאחר המליחה חובה לחלוט את הבשר ברותחים, וכך הדם יוצמת ולא יפרוש ממקומו וממילא לא יהיה בו איסור.

התועלת במליחה בלא חליטה

אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין צורך לחלוט את הבשר אחר המליחה. לכאורה קשה עליהם, שכן גם אחר המליחה עוד יוצא מהבשר דם. שני הסברים עיקריים לכך:

האחד – נוזל זה שיוצא אחר כך מהבשר אינו נחשב דם אלא "חמר (=יין) בשר" (רשב"א, התרומה והחינוך). באמת קשה להגדיר מהו דם, שכן יש בדם כדוריות אדומות ולבנות, ומן הסתם מתייחסים לאדומות כדם, אבל גם הן אינן במצב קבוע שכן המליחה מרוקנת חלק מהנוזלים שבהן, והשאלה היא כיצד להגדיר את מה שנותר. לפי הסבר זה, הנוזלים האדומים שנשארים בבשר אחר המליחה אינם נחשבים דם אלא מוהל.

לפי ההסבר השני, שכפי הנראה הוא המקובל על רוב הראשונים, גם אם הרכבו הכימי של המוהל שיוצא אחר המליחה מהבשר הוא כמו של דם, להלכה אין לו דין דם. וכך מוכרחים לומר, שכן לא ייתכן שאיסור דם יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציא מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. לפיכך, על הנוזלים האדומים שנותרים בבשר אחר המליחה והצלייה לא חל איסור דם. ואחר שקיימו את המליחה כדין – אין יותר איסור על הדם שנותר בבשר ומותר לבשלו, ואם הוא זב החוצה מותר לשתותו.

המנהג לגבי חליטה

למעשה, המנהג הרווח הוא שלא לחשוש לדעת הרמב"ם ולא לחלוט במים רותחים את הבשר אחר מליחתו (רמ"א, ב"ח, לבוש, פר"ח). רק מקרב עולי תימן יש שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר כדברי הרמב"ם.

יש אומרים שחובת החליטה לדעת הרמב"ם היא רק כאשר מלחו את הבשר במשך שמונה עשרה דקות בלבד, אבל אם משהים את הבשר במלח שעה כפי שנוהגים כיום – כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לפי הרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים, וגם אם יזוב ממנו נוזל אדום אין בו איסור (ערוך השולחן סט, לו-מ). אף יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך.

אומנם יש בחליטה כדברי הרמב"ם הידור חשוב, ובני כל העדות הרוצים להדר, במיוחד עולי תימן, נכון שיהדרו כרמב"ם. וכך נוהגים אצלנו במטבח הישיבה, שמשתדלים לחלוט את הבשר לפני בישולו, כדי לצאת גם ידי שיטת הרמב"ם וכמנהג רבים מעולי תימן.

מסעדות טבעוניות בלי תעודת כשרות

הגיעו אליי כמה שאלות על הטור הקודם, שבו ביארתי שאסור לאכול במסעדה טבעונית של גויים שאין לה תעודת הכשר, מפני איסור בישולי גויים. אומנם הרב פרופ' דרור פיקסלר כתב (תחומין לט) על סמך דעות מסוימות שאין במאכלי מסעדות אלו איסור בישולי גויים. אולם העיקר על פי דעת רוב הראשונים והאחרונים, שמאכלים רבים ממאכלי המסעדות הללו הם בכלל איסור בישולי גויים, שחל על כל המאכלים שאינם נאכלים חיים ועולים על שולחן מלכים – שכן מיני קמח, דגן וקטניות, וחלק מהירקות המשביעים כדוגמת תפוחי אדמה, אינם נאכלים חיים. הם גם עולים על שולחן מלכים, היינו שאין ביזיון בהגשתם לפני אנשים מכובדים.

עוד הוספתי שגם כאשר מדובר בתבשיל של מאכלים שרגילים לאוכלם חיים, כמו רוב הפירות והירקות, יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין המופק מעורות ומעצמות בעלי חיים, ונועד להסמכת והקשיית מאכלים. עוד יותר יש לחשוש שמא מערבים גליצרין, שומן בעלי חיים שמקורו בנבלות, שמחירו זול מאוד והוא מועיל להטעמת המאכלים ולהסמכתם.

על כך שאלו: איך אני מעלה חשש כזה, הרי העיקרון של הטבעונים הוא שאין מערבים במאכלים שום מוצר מהחי? איך ייתכן שיערבו במאכלים ג'לטין או גליצרין מהחי? אולם החשש קיים, כפי שאנו יודעים ממערכת הכשרות שלנו: אף שככלל יהודים דתיים ומסורתיים מקפידים לאכול כשר – כאשר הם עוסקים במסחר של מזון, יש חשש שמא תאוות הבצע או קשיים כלכליים יעבירו אותם על דעתם, והם ירמו. לכן אף שכעיקרון סומכים על אדם פרטי שמעיד על המאכלים שהכין שהם כשרים, כאשר הוא מוכר אותם, אין סומכים עליו בלא תעודת כשרות (עי' רמב"ם מאכלות אסורות יא, כה-כו; רמ"א יו"ד קיט, א; ערוך השולחן קיט, ג-ד). הרי שכל זמן שאין מערכת פיקוח על כך שאין מערבים במוצרים ג'לטין וגליצרין וכיוצא בהם, אי אפשר לסמוך על כשרותם גם במאכלים שאין בהם איסור בישולי גויים.

עוד היו שהוסיפו וטענו בצדק, שיש לחשוש גם לאיסור שרצים, שאם אין בודקים את הירקות והפירות כפי הנדרש, יש לחשוש שיש בהם שרצים. ואף לשיטת המקילים בשרצים זעירים שאינם ניכרים במבט רגיל, יש לחשוש שאם אינם מודעים לאיסור שרצים, גם שרצים ניכרים לא הסירו מהירקות ומהפירות. עוד חשש ישנו, ואותו הזכיר גם הרב פרופ' פיקסלר, שגם כאשר מדובר במאכלים שברור שאין בהם איסור בישולי גויים, צריך לבדוק שלא עירבו בהם יין או חומץ יין, שאסור משום סתם יינם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

 

בין בשר כשר לבשר חלק

בהמה חיה ועוף שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה * המשמעות ההלכתית של הגדרת טריפה כמי שצפויה למות תוך 12 חודש * בהמה שנשחטה היא בחזקת כשרה ואין צורך לבדוק אותה * המנהג מימי הגאונים לבדוק אם יש סירכות בריאות של בהמה וחיה * מחלוקת הפוסקים אם אפשר להכשיר סירכא בריאה, והבדלי המנהגים בקהילות ישראל * שתי רמות הכשרות – כשר וחלק * בימינו ראוי להקפיד על בשר חלק, מכיוון שמחירו אינו יקר בהרבה מן הכשר

איסור טריפה

בפרשת השבוע אנו לומדים על איסור אכילת טריפה, שנאמר (שמות כב, ל): "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו. ואין כוונת הפסוק לאסור אכילת בעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת ללא שחיטה נאסר כבר מחמת איסור נבלה, שנאמר (דברים יד, כא): "לא תאכלו כל נבלה". אלא מדובר בבעל חיים שנדרס על ידי חית טרף, והצליח להינצל. ואזי הדין הוא שלמרות שהוא נותר בחיים, כיוון שהוא עומד למות מחמת הדריסה, הרי הוא נעשה טריפה, וגם אם ישחטו אותו כהלכה אסור לאכול את בשרו. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. ודריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או פגם שגורם למיתה, ולכן כל בהמה, חיה ועוף, שיש בגופם פגם או מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה.

בין טריפה לזקנה וחולה

בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה, כיוון שהם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, אין הם נחשבים טריפה. אבל אם יש באחד מאיבריו של בעל החיים פגם או מכה שיגרמו לבסוף למותו, כיוון שהמוות כבר מכרסם בגופו הרי הוא טריפה, ואין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה.

איזה פגם נחשב כמטריף

הלכה למשה מסיני שישנם שמונה סוגים של פגמים שמטריפים את בעל החיים. ופירטו חכמים אותם לשמונה עשר סוגים, וביתר פירוט מנה הרמב"ם שבעים סוגים של פגמים שמטריפים את הבהמה. ופרטי הלכות טריפות נתבארו בהרחבה בשולחן ערוך חלק יורה דעה על פני כשלושים סימנים (כט-ס).

נחלקו התנאים בשאלה כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שהוא יכול לחיות עד שלושים יום, ומנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים ושלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר (חולין מב, א; נז, ב).

להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי"ב חודש – סימן שאינו טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינם יכולים לחיות יותר מי"ב חודש. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, גם אם ימשיכו לחיות יותר מי"ב חודש, דינם יהיה כטריפה (שו"ע נז, יח).

האם עמדת הרופאים הווטרינרים משפיעה על ההלכה

שאלה: מה יהיה הדין אם יאמרו הרופאים על אחד מסוגי הטריפות שאפשר לחיות עימו יותר מי"ב חודשים?

תשובה: מדברי הפוסקים נראה שאין הזמן של י"ב חודש עיקר, ועובדה היא שיש תנאים שסברו שטריפות יכולות לחיות שנתיים ושלוש, ויש תנאים שסברו שאינן יכולות לחיות יותר משלושים יום. אלא דיני הטריפות נקבעו על ידי חכמים על פי העקרונות שלמדו מהלכה למשה מסיני, וכל מה שקבעו שהוא טריפה – טרף, ומה שלא קבעו כטרף – אינו טרף. שכן קביעת ההלכה נמסרה לחכמים, חברי בית הדין הגדול, שנאמר (דברים יז, יא): "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכך כתב הרמב"ם (שחיטה י, יב-יג. ושלא כמבואר בחזו"א יו"ד ה, ג; אג"מ חו"מ ב, עג, ד).

האם צריך לבדוק את כל איברי הבהמה באופן מפורט

כל בעל חיים שנשחט כהלכה הרי הוא בחזקת היתר, ומותר לאכול את בשרו לכתחילה בלי לבדוק אם יש בו אחד משבעים מיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים שמטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם – אין בהם איסור. ורק אם התעורר חשש לגבי איבר מסוים, צריך לבדוק אותו. וכן למדנו בתורה: "בשר בשדה טריפה לא תאכלו", היינו רק בהמה שחיית טרף ניסתה לטורפה צריכה בדיקה.

טעם בדיקת הריאות

מעיקר הדין גם את הריאות אין צריך לבדוק, כי חזקה על בעלי החיים שנשחטו כהלכה שהם כשרים, הואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגם של טריפה. וכן אנו נוהגים למעשה, ששותים חלב פרה בלי לחשוש שמא יש בריאותיה פגם שמטריף. אולם בימי הגאונים נתפשטה ההוראה שחייבים לבדוק את הריאות של כל הבהמות והחיות, משום שמצויות בהן סירכות, היינו גידולים שתחתיהם יש נקב שמטריף.

ובאמת שאין בהוראה זו חידוש גדול, שכן בשונה משאר מיני הטריפות – סירכות הריאה בולטות וניכרות לכל מי שפותח את גוף הבהמה. כבר למדנו שכל אימת שהתעורר חשש חייבים לבודקו, ומכאן שבפועל כל מי שראה סירכא בריאה היה צריך לבודקה. החידוש אם כן בהוראת הגאונים הוא שאין להסתפק בבדיקת מה שרואים ממילא, אלא יש לבדוק באופן שיטתי את שתי הריאות.

המחלוקות בדין סירכות הריאה

שתי מחלוקות גדולות בדין סירכות ישנן בין האמוראים והראשונים, שבאו לידי ביטוי במנהגי ספרדים ואשכנזים.

הכל מסכימים שיש מקומות בריאה שאם יש בהם סירכא היא אינה מטריפה. למנהג אשכנזים, מדובר במקרים בודדים בהם הסירכא חבויה בין קפלי הריאה. ולמנהג ספרדים, מדובר במקרים רבים יותר בהם הסירכא מדביקה חלקים שצמודים באופן טבעי זה לזה.

למנהג ספרדים, אין שום דרך להתיר סירכא שנמצאת במקום שמטריף. ואילו למנהג אשכנזים, מותר להסיר את הסירכא במיעוך ומשמוש וקילוף, ואם התברר שאין מתחתיה נקב – הבהמה כשרה. ובדרך זו רוב הסירכות מוכשרות.

מנהג הארצות

המחלוקת בדין סירכת הריאה שקולה – יש מהראשונים שהחמירו ויש שהקילו. אולם למעשה מצינו שבכל מקום בו יכלו היהודים למכור את בשר הבהמה שנטרפה לגוי, נהגו להחמיר בדין הסירכות. ובכל המקומות שבהם היהודים לא יכלו למכור את בשר הטריפה לגוי, סמכו על דעות המקילים והתירו למשמש ולמעך בסירכות כדי לבדוק אם יש תחתיהן נקב.

אנשי דת האסלאם למדו מאיתנו את מצוות השחיטה, ומותר להם לפי מנהגם לאכול בשר שנשחט על ידי יהודי. אבל בדיני הטריפות הם אינם נוהגים, וכך ניתן היה למכור להם בהמות שחוטות שהיו בריאותיהן סירכות. לעומת זאת, לנוצרים מנהג השחיטה זר ומוזר, ולכן הם לא הסכימו לקנות מיהודים בהמות שנשחטו ונמצאו טריפות. וכיוון שההפסד בארצות הנוצרים היה עצום, שכן מחירה של בהמה היה יכול להגיע לשווי של משכורת של שנה שלימה או לכל הפחות מספר חודשים, סמכו בארצות אלו על דעות המקילים.

אמנם ישנן כמה קהילות יהודיות חשובות בארצות האסלאם שנהגו להקל בהן לבדוק את הסירכות, והן: צפון אפריקה, פרס ותימן. ונראה שהיהודים בתימן ופרס סבלו משנאה יתירה, ולא יכלו לסמוך על הגויים שיקנו מהם את בשר הטריפות, וממילא נהגו על פי הכלל שבמקום של הפסד גדול מאוד אפשר לסמוך על שיטות המקילים. ובצפון אפריקה אכן היה ויכוח חריף מאוד בין הקהילות הוותיקות שהחמירו ובין מגורשי ספרד שבאו מארץ נוצרית ונהגו להקל. לבסוף גברה ידם של המגורשים ונפסקה ההלכה להקל.

שתי מדרגות הכשרות – גלאט חלק וכשר

למעשה יש שלוש רמות של הכשרה בבשר בהמות וחיות. א) כשרות לפי הרמ"א, לפיה קולפים את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתן נקב, הבהמה טרפה. ב) חלק 'בית יוסף', לפי זה אין בודקים סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה הסירכות אינן מטריפות. ג) גלאט לפי הרמ"א: בנוסף לחומרת הבית יוסף שאין בודקים סירכות, ישנן סירכות שנמצאות במקומות שלפי הבית יוסף אינן מטריפות, ולפי הרמ"א הן מטריפות.

למעשה נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) כשר, היינו לפי מנהג אשכנז, מרוקו ותימן, שהיו בודקים סירכות. ב) חלק, ובה צריך להקפיד על חומרות השולחן ערוך והרמ"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שיש שם בהמות שלפי הרמ"א אינן חלק, ולעיתים אפילו טריפות. וכן הורה הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שבכשרות חלק צריך להקפיד על פי חומרות ה'בית יוסף' והרמ"א כאחד.

המציאות בפועל

בפועל, ככל שהבהמה מבוגרת יותר כך מוצאים בריאותיה יותר סירכות. למעשה יוצא שבעגלים כעשרה אחוז מבשר השחיטה נמצא טרף, כארבעים אחוז כשר, וכחמישים אחוז חלק. בפרות מבוגרות, שלושים וחמישה אחוזים טרף, כחמישים וחמישה אחוזים כשר, ועשרה אחוז חלק.

הלכה למעשה

על פי מנהג ישראל יש מקום להחמיר כיום לאכול חלק ('גלאט'), שכן מצינו שכמעט בכל מקום שבו היה אפשר להחמיר ללא הפסד גדול, נהגו כשיטות המחמירים. וכיום ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מי שמשפחתו נהגה להקל, רשאי אם ירצה להמשיך במנהגו, שיש לו על מה לסמוך.

עוד מספר שאלות הלכתיות מתעוררות מדין זה (אורח ומסעדות) ועל כך בשבוע הבא.