קיצוץ כואב ובלתי נמנע

קצבאות הילדים הנדיבות עזרו למשפחות גדולות בציבור היהודי, אבל גם עודדו מאוד את הילודה הערבית ● הפתרון: חידוש קצבת יוצאי צבא, או העברת הקצבאות דרך הסוכנות היהודית ● גדרי האיסור לעבור ב' אמות של תפילה

על הקיצוץ בקצבאות הילדים

קשה לקבוע עמדה נחרצת ביחס לקיצוצים בקצבאות הילדים. מצד אחד, מצבן הכלכלי של משפחות רבות מקרב הציבור החרדי והתורני ייפגע. מדובר על קיצוץ גדול מאוד. למשל, משפחה שיש לה עשרה ילדים מתחת לגיל 18, היתה מקבלת לפני כחצי שנה 6600 ש"ח לחודש. כיום היא מקבלת כ- 5500, ולפי התוכנית הקצבה תקוצץ בהדרגה עד שבעוד ארבע שנים תקבל משפחה של עשרה ילדים 1400 ש"ח לחודש בלבד. ללא ספק, לגבי משפחות שאינן עשירות, מדובר על פגיעה משמעותית ברמת החיים. ולגבי משפחות עניות – החיים ייהפכו להיות קשים מאוד.

ואע"פ שלדעת כלכלני משרד האוצר יש סיבות שונות לקיצוץ החד בקצבאות, כמו גם בסעיפי תקציב אחרים, לדעתי מבחינה מוסרית ולאומית, הסיבה העיקרית נעוצה בעניין אחד: אי אפשר היה שלא להיחרד מהעובדה שמדינת ישראל היתה מפרנסת את מאות אלפי שונאיה, ומסייעת להם לגדל ילדים שיוכלו בעתיד ללחום כנגדה ולסכן את תושביה היהודים. 

כי זאת לדעת, בסגנון החיים של רבים מאזרחי ישראל הערבים, סכום של 6.600 ש"ח לחודש, מספיק לקיומה של המשפחה. אין צורך יותר לעבוד. את הסכומים שמקבלים תמורת העבודה אפשר לתרום לחמס ולאש"ף. על ידי תקציב כזה רמת החיים שלהם גבוהה פי עשר מזו של אחיהם הערבים במדינות השכנות, מצרים, סוריה וירדן. וכך במו ידינו אנו מגדילים את הבעייה הביטחונית הקיומית של מדינת ישראל.

לכן, עם כל הצער על אובדן הכנסה מרכזית למשפחות ברכות ילדים, לא ניתן להמשיך במתן הקצבאות הללו. אין כאן קטנות דעת של "גם לי גם לך לא יהיה", אלא חשבון לאומי קיומי הנוגע ממש לפיקוח נפש. אם לא ניתן ליצור אפלייה בין יהודים לערבים, אזי אין ברירה אלא לקצץ בתקציבי כל המשפחות ברוכות הילדים.

קובלנה על עסקנים חרדיים

במקום שנציגי המפלגות החרדיות בכנסת ייצרו חזית אחת יחד עם כל חברי הכנסת הלאומיים שעתידה היהודי של מדינת ישראל חשוב להם, כדי לחזק את ההבדל החוקתי בין הנאמנים למדינה ובין העוינים אותה, הם חברו יחד עם נציגי המפלגות הערביות לחזית אחת, וחיזקו, אמנם שלא מדעת, את הכוחות ההרסניים והעוינים ביותר לציבור היהודי ולמדינת ישראל.

דרכי התיקון

שתי דרכים עומדות בפנינו לתיקון בעיית הקצבאות. האחת – לחזור להסדר הישן, שהיה קיים עד לפני כעשר שנים, שבו הוענקו קצבאות מוכפלות למשפחה שאחד מקרוביה שרת בצה"ל. והשנייה – להעביר את קצבאות הילדים לסוכנות היהודית, שתפקידה לסייע להתבססותו של העם היהודי בארצו. כל זה צריך כיום להיעשות תוך טיפול חוקתי מסודר ומכוון בכנסת.
מעבר לכך, מן הראוי היה לתת את הדעת על כל מערכת הרווחה והסעד במדינת ישראל, שכיום יש בה עיוותים רבים. ועל כך בעז"ה בפעמים הבאות.

ד' אמות של תפילה

המתפלל תפילת עמידה, אסור לעבור כנגדו בתוך ארבע אמותיו (שו"ע או"ח קב), מפני שהעובר לפניו עלול להפריע לו לכוון בתפילתו. ויש אומרים שטעם האיסור מפני שהמתפלל עומד לפני השכינה, והעובר לפניו פוגע בכבוד השכינה. ארבע אמות הם בערך שני מטר. ליתר דיוק הם מטר ותשעים ושניים סנטימטר, אולם ברור שחכמים לא התכוונו שאדם ילך עם סנטימטר ביד כדי לבדוק עד היכן בדיוק מגיעים ארבע אמות, אלא התכוונו שאדם ישער ארבע אמות כפי הנראה לעיניו.

שלא לפסוע שלוש פסיעות אחורנית כנגד המתפלל 

המסיים את תפילתו והיה אדם אחר מתפלל מאחוריו, אסור לו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, אם פסיעותיו ייכנסו לתוך ארבע אמותיו.

ונחלקו גדולי הפוסקים בשאלה באיזה מצב בדיוק ישנו איסור: לדעת האליה-רבה, האיסור הוא רק לפסוע ממש מול פניו של המתפלל, שרק מי שיפסע שם יפריע לו בתפילתו. כלומר, רוחבו של אדם בערך חצי מטר, לפיכך אין לעבור באותו חצי מטר שמול פניו. ואילו לדעת המגן-אברהם בכל הרדיוס של ארבע אמות שלפני המתפלל אסור לפסוע, מפני שהמתפלל יכול לראות את הפוסע בתוך תחום ארבע אמותיו, וזה עלול להסיח מעט את דעתו (עיין מ"ב קב, יח-יט). 

למעשה ההלכה היא, שלכתחילה טוב להחמיר כדעת המגן-אברהם, ובשעת הצורך אפשר להקל כאליה-רבה.

ובשעת הדחק אפשר להקל כדעת החזון איש (המובאת בספר ד' אמות של תפילה ע' שסג), שמיקל על פי האליה-רבה, שגם אם המתפלל עומד ממש אחריו, אם הוא פוסע באלכסון, כיוון שהוא יוצא מהמקום שמול פניו, והוא אינו מתקרב למתפלל אלא פוסע באלכסון – מותר.

לעבור לפני המתפלל כשיש צורך גדול

שאלה: אדם שחייב לצאת להסעה, שאם יפסיד אותה יפסיד זמן רב, האם מותר לו לעבור לפני המתפלל?

תשובה: לצורך גדול מאוד, כשאין ברירה אחרת, מותר לעבור ממש לפני המתפלל. למשל, מותר למי שחושש להפסיד את ההסעה שלו לעבור לפני המתפלל. וכן מי שצריך להשלים מניין מותר לו לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שצריך להעביר שיעור תורה, ולכהן שצריך לעלות לדוכן.

שאלה: המאחר לתפילה, והגיע בשעה שהציבור כבר התחיל להתפלל עמידה, האם מותר לו לעבור ליד המתפללים ולפניהם כדי להגיע למקומו הקבוע?

תשובה: כאמור לעיל, אסור לעבור לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו. לדעת אליהו רבה האיסור הוא רק לעבור ממש מול פניו, ולדעת המגן אברהם האיסור בכל הרדיוס של ארבע אמות שמול פניו. וכבר למדנו שלכתחילה עדיף להחמיר כדעת המגן אברהם, ובשעת הצורך אפשר להקל כדעת האליה רבה. והצורך להגיע למקום אינו חשוב כל כך, ומוטב להחמיר כדעת המגן אברהם ולהתפלל בסוף בית הכנסת ולא לעבור לצד המתפללים. ומי שקשה לו מאוד להתפלל מאחור, רשאי להקל ולעבור לצד מתפלל אחד, אבל אם לשם כך הוא צריך לעבור ליד הרבה מתפללים, אין להקל. כי בודאי בעוברו לצידם יפריע לאחד מהם. 

שאלה: האם מותר להיכנס לתוך ד' אמות ולעמוד?

תשובה: לדעת האליה-רבה מותר לבוא ולעמוד לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו ולהישאר לעמוד שם, שרק אם הוא חוצה את ארבע האמות שמול פניו הוא ממש מפריע לו בתפילתו, אבל אם הוא בא מהצד ונשאר לעמוד לפניו אינו מפריע כל כך. ולדעת המגן-אברהם אסורה כל כניסה לתוך הרדיוס של ארבע האמות שלפני המתפלל.

לכתחילה יש להחמיר כדברי המגן-אברהם, שלא לילך בכל הקוטר של ארבע האמות שלפני המתפלל. ובשעת הצורך אפשר להקל כדברי האליה-רבה, ומותר לעבור לצדו של המתפלל, וכן מותר לעבור ולעמוד ממול פניו. 


שאלה: סיימנו את תפילתנו, וכשבאנו לצאת מבית הכנסת מצאנו את אחד המאחרים שמאריך בתפילתו ועומד ממש בכניסה. האם מותר לעבור ממש לפניו (באופן האסור לשתי הדעות) כדי לצאת מבית הכנסת, או שמא עלינו להמתין או לצאת מהחלון??

תשובה: מי שעמד להתפלל במקום המעבר, לדעת כמה מגדולי האחרונים (מהרש"ם, אשל אברהם) מותר בשעת הצורך לעבור כנגד פניו, מפני שנהג שלא כדין בזה שעמד במקום שמפריע לנכנסים וליוצאים. וכן הלכה.

האדמו"ר החלוץ

רבי מנחם-מנדל מוויטבסק, בכיר תלמידי המגיד ממזריטש, נטש את מקומו ומעמדו ועלה לארץ בראש קבוצת חסידים לפני קרוב ל230- שנה ● סיפורו של גדול וקדוש, אוהב ה' עמו וארצו ואבי ההתיישבות החסידיות בארץ ישראל

רבי מנחם מנדל מוויטבסק

גדול בין גדולים, וצדיק בין צדיקים היה רבי מנחם מנדל מויטבסק, מבני הדור השלישי לחסידות. מנהיג הדור הראשון היה כמובן מייסד החסידות רבי ישראל בעל שם טוב. ממשיכו היה המגיד ממזריטש, שרוב החסידים קיבלוהו עליהם לאדמו"ר. מבני הדור השלישי היו רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא, שהפיצו את החסידות בפולין וגליציה, רבי נחום מטשרונביל שהפיץ את החסידות באוקריאנה. גם רבי לוי יצחק מברדישטב, רבי אהרן מקרלין והאדמו"ר הראשון של חב"ד היו מתלמידי המגיד. אבל הבכיר שבכולם היה היה רבי מנחם מנדל מויטבסק שהפיץ את החסידות ברוסיה וגבול ליטא. ואף המגיד ממזריטש הורה בצוואתו כי אחר בנו, יהיה רבי מנחם מנדל יורשו. וכן בכל המכתבים שכתבו תלמידי המגיד, היה רבי מנחם מנדל חותם ראשון.

עם המגיד והבעש"ט

עוד בילדותו זכה ללמוד אצל המגיד ממזריטש, וכבר אז הפליא את כל מכיריו בלימודו ובכשרונותיו. ורבו המגיד היה מחבבו מאוד.

פעם אחת ביום השבת לאחר סעודת שחרית, פתח המגיד את דלת חדרו, וראה את תלמידו מהלך לו בחדר אנה ואנה, והילוכו כדרך אדם המרוצה מאוד מעצמו, וכובעו שמוט לו על צידו.

קרא לו המגיד ואמר: מנדל, כמה דפים למדת היום?

ענה לו מנדל בשמחה: ששה דפים.

אמר לו המגיד: שווה בעצמך, לכמה דפים אתה צריך בכדי שכובעך ישמט לגמרי מראשך. סיים המגיד את דבריו ונסתלק לחדרו.

הבין הנער שנמצא שמץ של גאווה במעשיו, ורץ אחר רבו לחדרו, וביקש שיורה לו דרך לתקן את מידותיו.

הציע לו המגיד, שיסעו שניהם אל הבעל שם טוב, והוא יורה לו את דרכו.

הגיעו לבעש"ט בערב שבת קודש, והמגיד הזדרז מיד לילך אצל הבעש"ט לומר לו שלום, והנער הלך להתרחץ ולסדר את לבושו, כפי שהיה רגיל תמיד, גם כשגדל, להדר בלבושו החיצוני.

במשך השבת התעלם הבעש"ט לגמרי מהנער, עד שהיה נראה כאילו מתכוון לנזוף בו. במוצאי שבת, בעת שהבעש"ט עישן את מקטרתו, נכנס אצלו המגיד עם תלמידו מנדל הצעיר, ובקשו שיתן עצה לנער לתקן את מידותיו. אבל הבעש"ט אמר, שהנער הוא טוב, ואין בו גאוה כלל, ובאמת יש לו את מידת השפלות, ורק כלפי חוץ הוא נראה כגאותן.

ענווה במלבושי פאר

מצד אחד היה רבי מנחם מנדל עוסק רבות במידת הענווה והשפלות, והיה מסביר תמיד שהיא המידה העיקרית בעבודת ה'. ומן הצד השני, בהופעתו הקפיד ללבוש בגדים מהודרים, והיה מתנהג בגינוני מלכות.

פעם כשעוד היה אברך, עבר רבי מנחם מנדל בעירו של בעל התולדות יעקב יוסף, נכנס תחילה לאכסניה, הוריד את כובעו ואבנטו, ויצא כשמקטרת בפיו וכיפה לראשו, וכך הלך לבקר אצל רבי יעקב יוסף. כדי להבין את משמעות הדבר, צריך לדעת שרבי יעקב יוסף היה אחד מתלמידיו הגדולים של הבעש"ט, והיה מבוגר מהמגיד ממזריטש, רבו של רבי מנחם מנדל, והיה ידוע כקפדן גדול, וממש היתה סכנה שמא יכעס מאוד על רבי מנחם מנדל, שנכנס אליו ללא כובע ומקטרת בפיו, כאילו היה חבירו ובן גילו.

אולם להפתעת הכל, רבי יעקב יוסף יצא לקראתו וכיבדו מאוד, ואף בצאתו ליווה אותו עד לאכסנייתו. לבסוף הסביר לתלמידיו את התנהגותו של רבי מנחם מנדל בדרך משל, ממלך שהיתה לו מרגלית יקרה שאין דוגמתה, ולא ידע היכן להסתירה בארמונו מפני הגנבים. לבסוף החליט להחביאה בבית הכסא, שלשם שום גנב לא יגיע. ואף כך הוא רבי מנחם מנדל, שבאמת הוא ענו ושפל שאין כדוגמתו, וכדי שלא להתגאות בעוותנותו, הרי הוא נוהג במנהגי כבוד.

מפיץ החסידות ברוסיה

על פי הוראת המגיד ממזריטש, עוד בחיי רבו החל רבי מנחם מנדל להפיץ את תורת החסידות בקרב יהודי רוסיה הלבנה, ונעשה לרבם של חסידי רוסיה. 

לאחר כשנתיים נסע רבי מנחם מנדל לבקר אצל רבו המגיד ממזריטש. כשנכנס, שאלו המגיד, מה פעלת אצל יהודי רוסיה? ענה רבי מנחם: אני מצאתי יהודים שבגדיהם קרועים ולבבותיהם שלמים, והפכתי אותם לבעלי בגדים שלמים ולבבות קרועים.

כלומר מצא יהודים עניים שאינם מצליחים לתכנן את מעשיהם כראוי ולהתפרנס בכבוד, ועל כן בגדיהם קרועים. ואילו לבבותיהם היו שלמים, שלא היו מודעים לכך שתכלית האדם לעסוק בתיקון הנפש. ולבסוף הצליח להופכם ליהודים עשירים, שלבבותיהם קרועים והם עוסקים בתיקון נפשם.

בכיר תלמידי המגיד ממזריטש

אחר הסתלקות הרב המגיד היה רבי מנחם נחשב בין חביריו כבכיר שביניהם, ויתכן מאוד שאילולי היה עולה לארץ, היה נחשב לרבם של כל החסידים, כפי שהיה הבעש"ט בדור הראשון, והמגיד בדור השני.
ובמיוחד בקרב חסידי רוסיה וליטא, היה נחשב באותם הימים רבי מנחם מנדל כאדמו"ר ומנהיג שהכל סרים למרותו. גם הגאון המופלג, רבי שניאור זלמן מלאדי (ראשון אדמורי חב"ד) היה כפוף לו, וסייע בידו להפיץ את החסידות ברוסיה הלבנה, ורבי אהרן מקרלין (ראשון אדמורי קרלין) סייע בידו בהפצת החסידות בגבול ליטא. 

מספרים שחסידיו היו צריכים להיזהר מאוד במחשבותיהם בשעה שעמדו לפניו, מפני שהיה מרגיש בהם.

גם אחר עלייתו של רבי מנחם מנדל לארץ ישראל עוד החשיבוהו כמנהיגם, ובמידה רבה רבי שניאור זלמן הנהיג את חסידיו בשליחותו, והוא יחד עם רבי אהרן מקרלין היו ממונים על שליחת התרומות מקרב יהודי רוסיה הלבנה וליטא לחסידי ארץ ישראל. אף האדמו"ר השלישי של חב"ד, בעל "הצמח צדק", נקרא רבי מנחם מנדל על שמו. וגם הרבי השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, נקרא על שמם.

ההחלטה לעלות לארץ

קשה להבין מדוע החליט פתאום רבי מנחם מנדל מויטבסק לעלות לארץ ישראל. הוא היה אז במיטב שנותיו, גדול תלמידי המגיד, השפעתו על חסידיו היתה עצומה, הם אהבוהו ואף הוא אהבם. כה גדולה היתה השפעתו עד שגדולי תלמידי המגיד, שהיו בעצמם ראויים להיות אדמורים, היו כפופים לו. ופתאום הוא מחליט לעזוב את הכל ולעלות לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים, ולהשאר בה עד יום מותו.

יש אומרים שהרדיפות שהמתנגדים רדפוהו ציערוהו, וכדי להתרחק מהמחלוקת רצה לעלות לארץ. ואכן רבי מנחם מנדל היה המטרה העיקרית להתקפות המתנגדים, באשר הוא הצליח להפיץ את החסידות באזורים הסמוכים ביותר לליטא, ואף בליטא עצמה היו לו חסידים. כרוזים וחרמות יצאו כנגדו אישית, ובעקבות כך אף נאלץ לעזוב את מקום מגוריו בקהילת מינסק. אבל לא מסתבר שאדם בעל אופי חזק שכמוהו ירתע מפני כך, מה עוד שתחומי השפעתו הלכו וגדלו.

כפי הנראה האמת היא, שהשתוקקותו לקרבת אלוקים, וכיסופיו לארץ הקודש, מקום שריית השכינה געו בקרבו כל כך, עד ששום דבר מהנאות העולם הזה לא היו שווים בעיניו כעליה לארץ ישראל. בנוסף לכך, בעלייתו לארץ ישראל רצה להתרומם מעל המחלוקות ולסמן דרך של תיקון שלם לכלל ישראל.
קשיי העליה

בראש שלוש מאות נפשות עלה רבי מנחם מנדל בחודש אדר שנת תקל"ז לארץ ישראל. הקשיים היו עצומים. צרה רדפה את חברתה. כבר בנסיעה לארץ, טבעה אחת האוניות, ושלושים יהודים טבעו בה. כשבאו לארץ נשתקעו בצפת, אולם התורכים והערבים רדפום, ולבסוף בעקבות עלילה נאלצו לעזוב את צפת והשתקעו בטבריה. וגם שם לא נחו מצרותיהם. קשיי הפרנסה היו עצומים, רוב העולים לא ידעו מלאכה שיכלו להתפרנס ממנה בארץ ישראל. חלקם היו מבוגרים, חלקם תלמידי חכמים, ורבי מנחם מנדל לחזור ולבקש שוב ושוב מיהודי רוסיה לתמוך ולסייע לחסידים בארץ ישראל. בנוסף לכל הקשיים הללו, מעת לעת התפרצו מגפות שהפילו חללים בקרב החסידים.

ולמרות הכל, נשאר רבי מנחם מנדל איתן בדעתו, ונשאר בארץ. קל מאוד היה לו לחזור, חסידיו המרובים התגעגעו אליו. אבל הוא החליט להשאר, ולהמשיך לשאת בעול הקשה של פרנסת הקהילה החסידית שעלתה עימו.

פעם לפני תפילת מנחה של ערב שבת, כשבית המדרש של רבי מנחם מנדל כבר התמלא במתפללים, ניגש אל החלון, עמד והביט ארוכות בכנרת, והתעכב עד שהעריב היום. אח"כ ירד לפני התיבה והתפלל.

לאחר שבת סח לחסידיו, שבכל ערב שבת עולות השמימה כל התפילות שמתפללים בחוץ לארץ במשך כל השבוע, ומקום עליית התפילות הוא מעל ים כינרת. והנה ראה שהתפילות הולכות ומתרבות, ומן השמים אין מניחין אותן לעלות, בעבור שיצא קטרוג על יהודי חו"ל שאינם מחזיקים את עניי ארץ ישראל. ורק לאחר שקיבלו עליהם בני חו"ל להחזיק ביתר שאת את עניי ארץ ישראל, יכלו תפילותיהם לעלות.

יסורי ארץ ישראל

בין העולים עם רבי מנחם מנדל היו תלמידי חכמים מופלגים, שכל אחד מהם היה ראוי להיות אדמו"ר, אלא שמפני גדלותו של רבי מנחם מנדל כפפו עצמם לפניו. ואף הם התייסרו עימו בצער ישוב הארץ, והמשיכו אחרי הסתלקותו בהאחזות בארץ מתוך יסורים וקשיים.

כשרבי יעקב שמשון משפטיבקא, שהיה אחד מגדולי החסידים עלה לביקור בארץ. הלך לבקר אצל הרב רבי ולוולי מזברז שהיה מן החסידים שעלו לארץ על מנת להשתקע בה. כשהתקרב לביתם, ראה לתדהמתו את אשתו של רבי ולוולי, שפעם היתה עשירה, ועתה היא לבושה בבגדי סחבות, ועוסקת בכיבוס בגדי אחרים.

לא יכל רבי יעקב שמשון להתאפק ועיניו זלגו דמעות. מרוב צער כבר חשב לחזור לאחריו ולא להכנס לביתו של רבי ולוולי, כדי שלא לראות בצער עניותו.

אבל האשה שהכירה את רבי יעקב שמשון, הבינה שנבהל ממראה עניותה, וקראה אליו ואמרה: רבי, רבי, אל תצטער כל כך, בוא הכנס לבתינו, ברוך ה' שזכינו לשבת בארץ ישראל ולהנות מיגיע כפינו.

תורת ארץ ישראל

אמרו חסידיו, שהחידושים שהיה מחדש לפניהם אחר עלייתו לארץ, היו מופלגים ועמוקים לאין ערוך ממה שחידש בחוץ לארץ. ומקצת דבריו נדפסו בספרו "פרי הארץ".

אמר רבי מנחם מנדל, מה שהתאווה מתגרה באדם, הוא מפני ששורש הנשמה למעלה מעולם התענוג, ולאחר שיורדת לעולם הזה משתוקקת להתענג. ואם האדם עובד את הש"י בתענוג ומתיקות, אזי הנפש מקבלת את מבוקשה. ואם אין האדם עובד את הש"י בשמחה, מחפשת הנפש תענוגים אחרים, והיא נוטה לתענוגים שפלים ח"ו.

אחד מהדברים היסודיים והמפורסמים שכתב רבי מנחם מנדל הוא ביחס לעוזבי תורה, ומו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל היה מרבה לצטט את דברי רבי מנחם מנדל אלו. וכך כתב לחסידיו: "להפרישכם מאיסור באתי, ולהזהירכם, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם ח"ו, והוא שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה… והוא פשוט ויודע לי, שההתלוצצות מעוזבי תורה היא סיבת הירידה והשפלות, שאמרו חז"ל בין כך ובין כך קרויים בנים, והמתלוצץ מפריש עצמו מן הכלל להיות פרטי. ובכל השפעות כלל ישראל אין לו חלק עמהם. וזהו מאמר הפסוק: בתוך עמי אני יושבת, וכפירוש הזוהר הקדוש. ולשומע ינעם, ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי ורוחני, ויעלה מעלה מעלה".

אחדות העם על ידי ישיבת הארץ

גם הספרדים יושבי הארץ הוותיקים העריצו את רבי מנחם מנדל, ואף הוא התקשר עמהם באהבה, ואת בנו אהובו רבי משה, שהיה מופלג בתורה וחסידות, שידך לבת ממשפחה ספרדית (דבר שלא היה מקובל כלל, ואף היום יש שעדיין נמנעים מכך…). ובצוואתו כתב, שלא לדקדק עם הספרדים ולא לריב עמהם, לא בעניין הנהגות ולא בשום עניין.

הסתלקותו

הקשיים העצומים של הישיבה בארץ, תוך אחריות רוחנית וחומרית לכל חסידיו, בארץ ובחו"ל, התישו את כוחו של הרב הצדיק, וכעבור עשר שנים מעלייתו, בחודש מנחם אב תקמ"ז, בהיותו בן חמישים ושבע, נפל רבי מנחם מנדל למשכב.

המחלה החלישה אותו מאוד, גופו נעשה כחוש, אבל עד יומו האחרון היתה דעתו צלולה לגמרי. 
בתוך סעיפי צוואתו כתב: לבני המופלג רבי משה. א' אבקש שלא יהיה לו שום התמנות ושררה על אחרים. ויתרחק מהכבוד, ויתרחק מהוללות. וילמד בכל יום ספרי מוסר, ויתחבר עם אנשי אמת. ויאהב הפחות שבישראלי. ויתרחק משקר בכל כוחו, אפילו לשם שמיים. ושלא יאמר דברי תורה בשמי. ושלא יחקקו על המצבה שלי שום שבח, כי אם מוהר"ר מנחם מענדיל.

ובעניין הקבורה כתב: אבקש שמעת יציאת נפשי עד שעה בדקדוק בל ימצא גופי בזה העולם בשום אופן בעולם. כלומר שמעת יציאת הנפש ועד לסוף הקבורה לא יעבור משך זמן של יותר משעה אחת בלבד.

במקום הקברות לא יניחו אותי על קרשים או בארון, רק ישר על אדמת הקודש. ונושאי הארון יהרהרו בתשובה. ובעת שיסתמו עיני בחרס שבור כנהוג, יזכירו אז את שם קדשו של מרן הבעל שם טוב, ואת שם קודשו של אדמו"ר הרב המגיד ז"ל.

לפני הסתלקותו שאלוהו, ליד איזה קבר ברצונו שיקברוהו, שהרי כידוע רבים משתדלים מאוד שיקברום בקרבת צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיה, "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפני אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני אינני מתבייש באף יהודי".
ביום ב' אייר תקמ"ח נתעלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.

מורשתו

בעקבות עלייתו לארץ, איבד רבי מנחם מנדל את מקומו המרכזי, תלמידיו וחבריו הצעירים הפכו למנהיגי החסידות מייסדי השושלות, ושמו נשכח מקרב רבים. אבל נדמה שאפשר לומר, שבזכותו ארץ ישראל נחרתה בתודעתה של תנועת החסידות. גדולי האדמורי"ם, תלמידיו וחבריו, היו ממונים על איסוף הצדקות למען יושבי ארץ ישראל, ועל ידי כך נעשו הם וחסידיהם קשורים במידה זו או אחרת לארץ ישראל. 

מי יוכל לשער עד כמה גדולה היתה ההשפעת עלייתו לארץ על כלל החסידים ובמיוחד על חסידי רוסיה. יותר מאלף אלפי דרשות הועילה הדוגמא האישית, של גדול האדמורים בדורו, שוויתר על חיי נוחות ועלה לארץ ישראל במסירות נפש. לאט לאט צמחה הקהילה החסידית בארץ ישראל והתרבתה. והיא היתה הבסיס שעליה נבנתה מחדש החסידות בארץ ישראל, אחר השואה האיומה הנוראה שפקדה את כל קהילות החסידים באירופה. 

ומי יודע, אם לא עלייתו לארץ היא שזרעה עמוק בלבבות יהודי רוסיה את חזון ישוב הארץ והפרחת שיממותיה, ומכוחה אחר שנים התפתחה הציונות המעשית שמרכזה היה בקרב יהודי רוסיה.
האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין (נינו של המגיד ממזריטש), אמר על עלייתו לארץ שהיתה כעליית אברהם אבינו, שסלל את הדרך לבניו שיכנסו כעבור כמה מאות שנים לארץ. 

ואולי זכות עלייתו במסירות נפש לארץ ישראל, היא שעמדה לתנועת החסידות ששרדה את אימי ההשמדה האיומה, ומתוך האפר קמה להמשיך בעבודת ה' כאן בארץ ישראל. 

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו להידבק בה' ולאהוב כל אחד ואחד מישראל, וליישב את הארץ. ויזכו הרבנים שיהיו תלמידיהם מתפרנסים בכבוד ולבושיהם שלמים, ולבבותם קרועים ופתוחים לאהבת ה' ולתיקון עולם

לכבד באמת את הנופלים

אנשים חסרי אמונה עיצבו את יום הזיכרון ברוח שלום עכשיו ● להעמיד במרכז היום את קדושת האידיאל שלמענו מסרו הנופלים את נפשם ● ולמשפחות השכולות נאמר: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה

ליום הזיכרון 

מבוכה גדולה קיימת בציבור לגבי אופיו ומסריו של יום הזיכרון. רבים חושבים בשטחיות שמגמת יום הזיכרון היא להרכין ראש בעצבות, וככל שנתאר יותר את הכאב שבנפילת החיילים כך נכבד יותר את זכרם. 

אבל האמת הפוכה: היחס הנכון לנופלים – שהם קדושים, שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. ועליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות – אין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן. 
מי שאינו מאמין חושב שהם מתו בלא עת ואינם, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך, בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאיתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים "קדוש לעולם קיים". במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.

לדאבון לבנו, בכלי התקשורת הממלכתיים ובחיי התרבות במדינת ישראל שולטים אנשים חסרי אמונה, מרוחקים מעברו ומייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזכרון ליום של 'שלום עכשיו'. ליום שבו במקום לכבד את זכר הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם – הם פוגעים בכבודם, ומעמידים את מותם כמוות ריקני, חסר משמעות. הם נראים כמכבדים את הנופלים, הם מספרים עליהם סיפורים עצובים, אבל באמת אין פגיעה גדולה יותר בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזכרון, שביסודו – התעלמות מהייעוד הכלל-ישראלי שלמענו קדושי ישראל מסרו את נפשם.

הצביון הנכון של יום הזיכרון צריך להיות הגברת החיים לאורם ולזכרם של הנופלים. במסירות נפשם על קידוש ה' הם הראו שהעניין הלאומי, חזון קיבוץ הגליות ובניית ישראל בארצו הוא גדול כל כך עד ששווה לתת את כל החיים למענו. ומכוח הכרה זו אנחנו מגבירים את כוחנו, ולאורם אנחנו ממשיכים. והילדים שאנחנו מולידים ומגדלים – מכוחם, היישובים שאנחנו מקימים – מכוחם, לימוד התורה שאנחנו לומדים – שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן, כחזון הנביאים – שלהם היא. ומתוך יום הזיכרון אנחנו מתגברים ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען ישראל. ובזה אנחנו באמת מכבדים אותם, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.

כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה.
ביום זה, שהוא יומם של הקדושים, עלינו לקבל על עצמנו לתרום יותר למען עם ישראל, לבנות משפחות טובות, שיש בהם תורה ומוסר, נאמנות לעם ולארץ. לא להרכין ראש אלא לזקוף את קומתנו מאוד, לכבודם, ולהרים את מבטנו אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעינינו דמעות, אלו דמעות של גדולה.

ספירת העומר בזמן הזה

נחלקו הראשונים בשאלה האם מצוות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה או מדברי חכמים בלבד. 
לדעת הרא"ש והר"ן, ועוד הרבה ראשונים, מהתורה מצוות ספירת העומר תלויה בהבאת עומר התנופה, שנאמר (ויקרא כג, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וחכמים תיקנו לספור כזכר לספירת העומר שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים. וזהו הטעם שנוהגים לאחר ספירת העומר להתפלל שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ואזי נוכל לקיים את מצוות ספירת העומר, לא רק מצד תקנת חכמים, אלא בצורתה המקורית כפי שנאמר בתורה.

ולדעת הרמב"ם ובעל ספר החינוך, גם כאשר אין מביאים את עומר התנופה מצווה מהתורה לספור, ומה שנאמר "מיום הביאכם את עומר התנופה", הכוונה ללמדנו את התאריך של תחילת הספירה, אבל אין זה תנאי הכרחי, וגם היום כשבית המקדש חרב ואין אנו יכולים להביא את קרבן העומר, מצווים אנו לספור את ספירת העומר מן התורה.

המשמעות המעשית של הלכה זו נוגעת למצבים של ספק. למשל, מי שספר בבין השמשות, היינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים שהוא ספק יום ספק לילה, אם המצווה מהתורה – לא יצא, שספק בדברי תורה לחומרא, ואם המצווה מדברי חכמים – יצא, שספק בדברי חכמים לקולא. ובעל השולחן ערוך פסק שהמצווה מדברי חכמים (תפט, ב). ורבים מהאחרונים החמירו לחזור ולספור אחר צאת הכוכבים (א"ר, מ"ב תפט, טו, באו"ה תפט, א ד"ה 'לספור העומר').

האם אפשר לספור ביום?

דין הספירה תלוי במצוות קצירת העומר, שנאמר (דברים טז, ט): "מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות". ולגבי קציר העומר נזכרו שתי דעות במשנה. במסכת מנחות (עא, א) אמרו שמצוותו לקצור בלילה, ואם נקצר ביום כשר, ועל פי זה הורה בעל הלכות גדולות שאם שכח לספור בלילה יספור ביום. אולם רבנו תם סובר שהעיקר הוא כפי שאמרו במסכת מגילה (כ, ב) שמצוות קציר העומר בלילה בלבד, ולכן מי שלא ספר בלילה אינו יכול להשלים ולספור ביום. ולמעשה נפסק להלכה שהשוכח לספור בלילה יספור ביום שלמחרתו בלא ברכה. ובעצם בפסיקה זו התחשבו בשתי השיטות: מצד אחד אומרים שמי ששכח לספור בלילה יכול להשלים ולספור ביום, אבל מאידך, מאחר שיש דעה שאין זמנה של ספירת העומר ביום, נפסקה ההלכה שיספור בלא ברכה ולא יכניס עצמו לספק של ברכה לבטלה (שו"ע או"ח תפט, ז).

השוכח לספור יום אחד כיצד ינהג בהמשך הימים?

הדין תלוי בשאלה, האם ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה הנמשכת מחג הפסח ועד חג השבועות, או שבכל יום ישנה מצווה בפני עצמה. לדעת בעל הלכות גדולות ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה, ולכן השוכח לספור יום אחד, הפסיד את המצווה ושוב לא יספור בימים הבאים. אולם לדעת רוב הפוסקים (תוס', תר"י, ועוד) הספירה בכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולכן השוכח לספור יום אחד הפסיד את מצוות אותו היום בלבד, ולמחרת מצווה עליו להמשיך ולספור בברכה.

למעשה נפסקה ההלכה שגם אדם ששכח לספור יום אחד צריך להמשיך ולספור, על פי דעת רוב הפוסקים הסוברים שכל יום עומד בפני עצמו. אבל יספור בלי ברכה, מפני שאנו חוששים לדעה שכל הספירה היא מצווה אחת, ומאחר ששכח יום אחד הפסיד המצווה, וכדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה יספור בימים הבאים בלא ברכה (שו"ע תפט, ח).

ואולם מי שרק התעורר לו ספק שמא שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך לספור עם ברכה, ורק מי שברור לו ששכח לספור יום אחד אינו יכול להמשיך לספור בברכה. וכן מי ששכח לספור בלילה ונזכר וספר ביום, אע"פ שיש סוברים שאין יוצאים בספירה שביום, כיוון שיש סוברים שבדיעבד גם בספירת היום מקיימים המצווה – בימים הבאים יוכל לספור בברכה (תה"ד ח"א לז).

לבער את חמץ הגאווה

החמץ מבטא את יכולת השכלול ופיתוח העולם ע"י האדם ● יסודות האמונה המתגלים בחג הפסח הם מעשה שמיים ללא התערבות אנושית, וזהו טעם איסור חמץ בפסח ● מצוות אכילת מצה בשאר ימי הפסח ● אילו תרופות זקוקות להכשר לפסח

החמץ רומז לגאווה

חומרה הלכתית מיוחדת ישנה באיסור חמץ בפסח, שלא רק שאסרה התורה לאוכלו, אלא הוסיפה וציוותה שלא ייראה ולא יימצא חמץ ברשותנו. וחכמים הוסיפו ואסרו תערובת חמץ בכלשהו. כלומר ההתרחקות מהחמץ בפסח היא מוחלטת. אין זאת אלא שהחמץ מבטא את הרע, וכן אמרו בספר הזוהר (ח"ב מ, ב) שהחמץ הוא יצר הרע, ובארו שהוא רומז ליצר הגאווה, שכן החימוץ גורם לתפיחת הבצק, ונראה הדבר כהתגאות והתנפחות של החומר, כפי שהגאוותן מגדיל את עצמו. לעומת זאת, המצה נשארת בגודלה המקורי כפי שהקב"ה בראה.

בכל השנה יש ערך לחמץ

לכאורה קשה, שאם החמץ רומז לגאווה, מדוע מותר לאוכלו במשך כל השנה? ויותר קשה, שמצינו בחז"ל ששבחו של האדם שהוא יודע לעשות מן החיטים עוגות חמץ נאות (עי' תנחומא תזריע ה'), כלומר החמץ רומז לכישרון שהקב"ה נתן לאדם, שעל ידו הוא יכול לפתח ולשכלל את העולם. וכפי שמתבאר מדברי חז"ל, בכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שהאדם יוכל על ידי פיתוח המדע והטכנולוגיה להידבק במעשיו ולהשתתף בתיקונו של העולם, ואם כן מדוע נאסר החמץ בפסח, הלא החמץ מבטא את יכולתו של האדם לקחת חיטים גולמיים ולהפוך אותם לדבר משובח וטעים? ואין בזה גאווה פסולה, אלא להפך, עיסוק בשכלולו של העולם.

שני סוגי הגאווה

אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו, וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת ומזיקה בראש ובראשונה למתגאה עצמו, מפני שכוח שיפוטו פגום לגמרי, וממילא הוא אינו יכול לתכנן כראוי את דרכיו, וכל חייו מלאים טעויות ואכזבות. כמובן שגאווה זו פסולה כל השנה. 

אבל הסוג השני של הגאווה, שכנגדה בא איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו ואלוקיו. כל יהודי צריך לדעת כי הקב"ה ברא את העולם וקבע את ייעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בו בלבד. ואף שנתן הקב"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם, מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית. הקב"ה ברא את העולם, והוא בחר בעם ישראל להיות עם סגולתו, והוא נתן את התורה, ובכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. ולכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו – עליו להתעטף בענווה גדולה, ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות קטנות ביסודות הבריאה. 

אם כן, בעמדנו לפני בוראנו צריכים אנו להיזהר מכל סוג של גאווה, ולאיסור גאווה זו רומז איסור החמץ בפסח. אבל בבואנו לעסוק בשכלולו של עולם עלינו לפעול במלא הכוחות שהקב"ה חנן אותנו, וזו בחינת החמץ הטובה. וכך גם בעבודת בית המקדש: בעמדנו לפני בוראנו במקום הקדוש – אסור להכניס חמץ (זולת במקרים נדירים), אבל מחוץ לבית המקדש החמץ מותר ומשובח. 

עניינו של חג הפסח

חג הפסח ובמיוחד ליל הסדר נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה, שיש בורא לעולם והוא משגיח על ברואיו, ובחר בעם ישראל כדי שיגלו את שמו בעולם. ובכל עת שמדובר על גילוי יסוד אלוקי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית לגמרי, כדי לבטא בכך שמדובר בעניין אלוקי ולא בעניין אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ומופתים, להודיע ברבים כי בחירת ישראל הוא עניין אלוקי. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוקי מוחלט. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. וכל המערב צד של אנושיות ביסודות האמונה הרי הוא חוטא בעבודה זרה. ורמזו לזה בזוהר שהחמץ בפסח הוא עבודה זרה (ח"ב קפב, א). 

ולכן בפסח, החג שנועד להשרשת האמונה בה', נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ במאכלנו וברשותנו, שהוא מבטא את הצד האנושי שלנו, ואסור לערבו בעת שאנו עוסקים ביסודות ושורשי האמונה. אבל במשך כל השנה אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי.

האם יש מצווה לאכול מצה בכל ימות החג

מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בערב תאכלו מצות". ואף שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזהו המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב, רשאי. בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חז"ל שאכילת מצה בשבעת הימים היא "רשות" (פסחים קכ, א). 

אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך "על אכילת מצה", אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה – מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח "רשות", כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. ולפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו". וכן כתבו אבן עזרא וחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש, וכן נהג הגר"א. אמנם נראה שגם לדעתם המצווה היא באכילת כזית בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.

תרופות בפסח

תרופה מרה מותר לבלוע בפסח, ואין צורך לברר אם היא כשרה לפסח, מפני שגם אם היה בה חמץ, כיוון שנפסל ממאכל כלב לפני הפסח, אין עליו יותר איסור חמץ.

ויש מחמירים וסוברים, שהואיל ונפסק בשולחן ערוך (תמב, ט, עפ"י הרא"ש), כדעת המחמירים, שגם חמץ שנפסל ממאכל כלב אסור מדברי חכמים לאכול בפסח, מפני שבעצם אכילתו הרי מחשיבים אותו, כך הדין גם לגבי תרופות. וכיוון שרגילים להכניס בגלולות עמילן כדי להקשותן, יש לחוש שמא השתמשו בעמילן של חמשת מיני דגן, ולכן אין להשתמש בגלולות בלא הכשר לפסח.

אולם רוב הפוסקים סוברים שבליעת תרופה אינה דומה לאכילת מאכל חמץ שנפסל, מפני שאדם הבא לאכול חמץ שנפסל אכן בעצם אכילתו מחשיב את החמץ ומחזירו לאיסורו, אבל בולע התרופה אינו אוכל אלא בולע בלבד (כתב סופר או"ח קיא), ועוד שאין כוונתו לאכול את החמץ, אלא כל מגמתו לבלוע את התרופה, וכדרך אגב הוא גם בולע את החמץ שנפסל ממאכל כלב (חזו"א מועד קטז, ח; אג"מ או"ח ב, צב; יחו"ד ב, ס).

ומתוך חשש לדעת המחמירים, יש שהתירו שימוש בתרופה מרה שמעורב בה עמילן חמץ רק לצורך חולה שנאלץ לשכב על מיטתו, אבל לא התירו זאת למי שסובל ממיחוש בלבד, או למי שנוטל ויטמינים ותרופות לחיזוק הגוף.

אולם למעשה, כיוון שרוב הפוסקים מקילים, ובנוסף לכך, גם לדעת המחמירים האיסור מדברי חכמים בלבד, וכלל נקוט בידינו שבכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקילים – לפיכך מותר לבלוע תרופה מרה שמעורב בה חמץ גם לצורך מיחוש וחיזוק הגוף. ובמיוחד שכיום כמעט וכבר אין תרופות שמעורב בהן עמילן חמץ. 

לפיכך אין צורך לבדוק ולשאול על תרופות מרות אם הן כשרות לפסח. 

אבל תרופה טעימה אסור לאכול או לשתות בלי שיהיה לה הכשר מיוחד לפסח. ורק לחולה מסוכן, שלא הצליח למצוא תחליף כשר לפסח, מותר לבלוע תרופה טעימה בלא הכשר, שפיקוח נפש דוחה איסורי פסח.

שפתון

אם יש בו טעם טוב אין להשתמש בו בלי כשרות לפסח, אבל כשטעמו פגום, מותר להשתמש בו גם ללא הכשר לפסח. וגם כאשר אין לו שום טעם מותר להשתמש בו. מפני שגם אם עירבו בו חמץ, כיוון שעתה הוא אינו ראוי למאכל כלב אין עליו יותר שם חמץ, ובמריחתו על השפתיים אין כוונת אכילה אלא רק ייפוי.

והמחמירה להשתמש בשפתון כשר לפסח תבוא עליה ברכה. אבל אישה שאין לה שפתון כשר, רשאית להשתמש בשפתון שאין לו טעם בלא הכשר.

למה 'בשבע' לא מפרסם סיגריות?

תורתנו הקדושה קובעת: אסור לכלי התקשורת לפרסם סיגריות ● העישון גורם מחלות ומגביר תמותה, ואסור משום "ונשמרתם לנפשותיכם" ● פרסום סיגריות נועד להגביר את צריכתן, ויש בו משום "לפני עיוור לא תיתן מכשול" ● אין להתיר פרסום סיגריות אפילו כשההכנסות מוקדשות לצורכי מצווה

שאלת פרסום הסיגריות

אנשי הפרסום של ערוץ שבע פנו מספר פעמים בשאלה, האם אפשר לפרסם בערוץ שבע ובשבועון 'בשבע' פרסומות לסיגריות. לדבריהם, ניתן להרוויח מפרסום סיגריות למעלה מרבע מיליון ש"ח לשנה. השאלה היא האם ניתן להתיר זאת מבחינה הלכתית.

יש להוסיף, שהואיל והרווחים של ערוץ שבע אינם נכנסים לכיסו הפרטי של איש, אלא כל רווח הולך לחיזוק התקשורת היהודית, להפצת תורה, לעידוד שמירת המצוות והמסורת, ולנאמנות לעם לארץ, אפשר לומר שיש בכך גם צורך של מצווה. למשל, אתר האינטרנט של ערוץ שבע הולך ומתחזק, וכבר למעלה מ12- מיליון כניסות נרשמות בחודש, מתוכן 3 מליון בעברית, ו9- מיליון באנגלית. אם ייכנסו לערוץ שבע רווחים נוספים, אפשר יהיה להרחיב את הפעילות למען התורה העם והארץ.

במיוחד יש לציין שעיתונים חרדיים ודתיים רבים מפרסמים סיגריות. כמו כן יש לציין כי החוק כיום מחייב לציין אזהרה, כי משרד הבריאות קובע שהעישון מזיק לבריאות, ואם כן אפשר לומר שאין מכשילים בפרסום את הרבים הואיל ומזכירים את האזהרה הנדרשת.

איסור תורה לסכן את הנפש

נצטווינו לשמור על חיינו, שנאמר (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" וכן נאמר (שם ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". 

ולא רק מדברים שסכנתם מרובה צריך להיזהר, אלא גם כאשר הסיכון נמוך צריך להיזהר, וכפי שציוותה התורה את הבונה בית, שיעשה מעקה לגגו, "ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כב, ח). 

לפיכך הזהירו חכמים מכל מיני מעשים שיש בהם סכנה, כגון שלא ישתה אדם בלילה שמא תכנס לפיו עלוקה ויסתכן (שו"ע חו"מ תכז, ח). ואסרו לשתות ממים מגולים, שמא הטיל בהם נחש את ארסו. ואסרו להכניס מטבעות לפה, מפני הזוהמה שעליהן. וכן אסרו לנעוץ סכין בתוך פרי, שמא יבוא אדם לשבת עליו ולא יבחין בסכין התקוע בו. וכן הזהירו בשמירת ההיגיינה. וכל זה מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן קט"ז. 

וכתב בשולחן ערוך (חו"מ תכז, ט): "כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר: הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות. והנזהר בהם תבוא עליו ברכת טוב". 

סכנות העישון

בקובץ אסיא, לענייני הלכה ורפואה סוכמו המחקרים אודות הסיכון שבעישון (בח"ה ע' 222-237, ובח"ח ע' 326-331), ואלה תמציתם: בעשן הסיגריות ישנם מעל 2000 מרכיבים גזיים וחלקיקים שונים, רבים מהם רעילים. הרעיל מכולם הוא הניקוטין.

העישון מגדיל את הסיכון למות ממחלות לב. בארה"ב מעריכים שכשלושים עד ארבעים אחוז מהתמותה ממחלות לב ניתנים לייחוס לעישון. מחקרים נוספים הוכיחו כי התמותה ממחלות לב בקרב מעשנים גבוהה ב- 70% משאר האוכלוסייה. 

בנוסף לכך, מעשנים נפטרים מסרטן ר"ל בשיעור של פי שניים משאר האוכלוסייה. ובקרב המעשנים הכבדים התמותה מגיעה לפי שלושה עד ארבעה.

בנוסף לכך גורם העישון למחלות ריאות כברונכיטיס. המעשנים גם סובלים מכיב כיבה בשיעור הקרוב לפי שניים משאר האוכלוסייה. העישון גורם נזקים להריון, פוגע בפוריות הגברים, ומגביר את הסיכון ללקות באי אונות.

בסיכום כללי יוצא ששיעור התמותה בקרב מעשנים גבוה בהרבה לעומת אלו שאינם מעשנים. למשל, בסקר ענק של חברות הביטוח באמריקה, נמצא ששיעור התמותה אצל גברים מעשנים בני ארבעים וחמש, גבוה בשמונים אחוז משיעור התמותה אצל גברים בני גילם שאינם מעשנים. ואילו בקרב בני השישים, שיעור התמותה אצל המעשנים גבוה ב125- אחוז מאלה שאינם מעשנים.
עקב הממצאים הללו, חברות ביטוח רבות העלו את מחיר הפוליסה למעשנים. 

והבשורה הטובה: עם הפסקת העישון הסיכון הולך ופוחת, עד שכעבור כ15- שנה מסיום העישון הסיכון המוגבר למעשנים כמעט ונעלם לגמרי.

עמדת ההלכה

אחר שהתברר מעבר לכל ספק שהעישון מסוכן לבריאות, הורו רוב ככל גדולי ישראל שיש איסור לעשן (מבין התשובות הראשונות שנכתבו על כך אפשר לציין עשה לך רב ח"ב א, וציץ אליעזר טו, לט). 
אמנם כלפי המכורים לעישון, שקשה להם מאוד להפסיק לעשן, יש שהתייחסו בסלחנות מפני שהם כאנוסים, ואע"פ כן ברור שגם הם צריכים לעשות מאמץ מרבי להפסקת העישון, ועובדה שרבים הצליחו להיגמל מעישון.

מכתב הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

עוד לפני שנתפרסמו המחקרים הברורים על סכנות העישון, היו רבנים שהתנגדו לעישון מסיבות מוסריות: ההתמכרות המיותרת, הפרעה לשכנים הסובלים מהעשן, ביטול תורה ובזבוז הממון.
זו היתה עמדתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. ואכן בישיבת "מרכז הרב" כמעט ולא היו מעשנים, ובעז"ה ממנה התפשט המנהג הטוב לכל שאר הישיבות ההולכות לאורו של מרן הרב קוק זצ"ל.

בזקנותו של מו"ר הרב צבי יהודה, בעת שכבר לא הגיע לישיבה בתדירות, סיפרו לו שיש תלמידים אחדים שמעשנים בספריה או בבית המדרש. בימי הסליחות של שנת תשל"ז הוא כתב קריאה להפסיק את העישון. עד היום קריאה זו תלויה בפתח בית המדרש של ישיבת "מרכז הרב".

שנים ספורות לאחר מכן, בשנת תשמ"ד, נאסר העישון באופן מוחלט בהיכל ישיבת פונביז', על פי הוראתו של ראש הישיבה הרב שך זצ"ל.

איסור לפני עור לא תתן מכשול

וכיוון שישנו איסור לעשן, אסור גם להכשיל אנשים ולעודדם לעשן, שנאמר (ויקרא יט, יד): "לפני עור לא תתן מכשול". 
ואין לטעון שהפרסום אינו גורם לאנשים לעשן, שאם כן מדוע יצרני הסיגריות מוכנים להשקיע בפרסום סכומי עתק, וכי הם עושים זאת רק כדי לפרנס את העיתונים? ברור שהפרסום מעודד את העישון, 

והחמור מכל, שהוא מפתה צעירים להיכנס למעגל המעשנים. וזו אולי עיקר מגמת המפרסמים, לגרום לצעירים להתמכר ולהבטיח את המשך הרווחים, וזהו ממש איסור התורה "לפני עור לא תתן מכשול". 
ולכן כל הסברות לקולא שנאמרו לגבי מסייע לדבר עבירה, כגון בהשכרת מבנה למחלל שבת (עפ"י סברת הבניין ציון טו, או עפ"י הש"ך קנא ו, והדגול מרבבה שם, שאין איסור מסייע למומר או מזיד) אינם שייכים כלל לכאן. 

וגם אין לטעון שאם לא יפרסמו בערוץ שבע ימצאו להם מקומות אחרים לפרסם, מפני שכל פרסום בכלי תקשורת נוסף מגביר את השפעת הפרסום. יתר על כן, הואיל וגם כלי התקשורת האחרים הם של יהודים, ממילא גם הם עוברים באיסור תורה, ולכן אין זו טענה שאם לא נחטא אנחנו יחטאו אחרים במקומנו (כדברי המשנה למלך, החוות דעת יו"ד קס, והובא בפ"ת יו"ד קס, א). ולהפך, חובתנו למחות כנגד זה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך" (כמבואר בבאו"ה תרח, א).
גם מה שהחוק מחייב כיום לציין על כל פרסום שמשרד הבריאות קובע שיש בעישון סכנה לבריאות, אינו מועיל, ואינו מתיר את קבלת הפרסום, מפני שאם אזהרה זו הייתה מועילה, ברור שיצרני הסיגריות לא היו משקיעים בפרסום. 

ואין אפשרות להתיר מטעם שהכסף שערוץ שבע מרוויח הולך למטרות של מצווה, שזוהי מצווה הבאה בעבירה. וכמו שאי אפשר לגנוב כסף כדי לממן ישיבות, או למכור סמים כדי לממן קופת צדקה, כך אי אפשר לפרסם סיגריות שמקצרות ימיהם של הבריות כדי לחנך לתורה ולמצוות, ליישוב הארץ ולשמירת ביטחונם של המוני בית ישראל.

העיתונים החרדיים

על הטענה שעיתונים דתיים וחרדיים מפרסמים סיגריות אינני יודע כיצד לענות, ואין ביכולתי ללמד עליהם זכות, כי ברור שהם עושים בכך איסור. 

ולו היה ניתן למצוא היתר לפרסום הסיגריות, גם ערוץ שבע היה שמח לקבל עבור כך למעלה מרבע מיליון ש"ח ולהרחיב את פעילותו, אבל מה לעשות שאין לכך שום היתר.

וביותר קשה על אותם עיתונים הטוענים שיש להם וועדה של רבנים שמפקחת על כשרות העיתון – איך ייתכן שנעלם מהם איסור חמור שכזה?

סלבודקה, חברון, ירושלים

סיפור חייו של משגיח ישיבת חברון רבי מאיר חדש בספר 'המשגיח' מאת בתו הרבנית אזרחי ● חשיבותה ומרכזיותה של ישיבת חברון – בזכות העלייה לארץ ● מסירותה של משפחת חדש לתלמידי הישיבה ● הרבנית צביה חדש מסרבת להצעת גדולי הדור לעבור לוורשה ● "חייתי עם ר' מאיר ששים שנה, וזה היה גן עדן"

ישיבת חברון

נזדמן לידי הספר "המשגיח" על דמותו של המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל, ובו סיפור חיים מאלף ודברי חכמה רבים. הספר נכתב על ידי בתו, הרבנית שולמית אזרחי.

רבי מאיר היה תלמידו המובהק של רבי נתן צבי פינקל, 'הסבא מסלבודקה', מגדולי תנועת המוסר ומייסד ישיבת סלבודקה ועוד ישיבות. בשנת תרפ"ד החליט הסבא מסלבודקה להעלות את ישיבתו לארץ ישראל, לעיר הקודש חברון. היה זה מהלך נועז ולא מקובל, אבל לימים, אחר השואה, התברר כי למהלך זה הייתה השפעה מכרעת על מעמדה הבכיר של ישיבת חברון. 

לזמן מה נדמה היה שצרותיה של ישיבת חברון מרובות מצרותיהן של אחיותיה שנשארו בליטא. במאורעות תרפ"ט, בהן נחרב היישוב היהודי בחברון, נרצחו עשרים וארבעה מתלמידי הישיבה. הישיבה נאלצה לעבור לירושלים. 

אולם בסופו של דבר, מכל הישיבות הליטאיות החשובות, ישיבת חברון הייתה היחידה שנותרה אחר השואה בשלמותה. לשרידי הישיבות האחרות, שעלו לארץ לאחר השואה, לקח זמן רב עד שהשתקמו, ובינתיים לישיבת חברון כבר היו שורשים עמוקים בארץ ישראל. וכך במשך עשרות שנים הייתה ישיבת חברון הישיבה החשובה והגדולה בארץ, ורבים מתלמידי החכמים והדיינים בארץ היו בוגריה. עוד היום ישיבת חברון היא אחת משלושת הישיבות החשובות בזרם הליטאי.

ללא ספק, עלייתה של ישיבת חברון לארץ חמש עשרה שנים לפני השואה, הייתה הגורם העיקרי למעמדה המרכזי בעולם הישיבות. 

המשגיח רבי מאיר חדש

הסבא מסלבודקה נפטר בשנת תרפ"ד. לאחר מאורעות תרפ"ט ומעברה של הישיבה לירושלים התמנה רבי מאיר חדש למשגיח בישיבת חברון, ובתפקיד זה שימש במשך כחמישים שנה. 

המשגיח בישיבות המוסר הוא האחראי על פיתוחם החינוכי-רוחני של התלמידים. המשגיחים הגדולים, וביניהם רבי מאיר, היו מהדמויות החשובות ביותר בעיצוב דמותם של תלמידי הישיבה. 

המשגיחים הגדולים היו מפורסמים כמי שיודעים הכל על תלמידיהם. הם בחרו מתי להעיר ומתי לעודד. מעצם העובדה שתלמידי הישיבה ידעו כי רבי מאיר נמצא, כבר היו משפרים את מעשיהם ומגבירים את שקידתם בלימוד.

במסירות אין קץ טיפח רבי מאיר את תלמידי הישיבה. בכל עת יכלו הבחורים לבוא לשוחח ולהתייעץ עימו. גם כשהיה באמצע ארוחתו, היה מפסיק כדי לשוחח עם תלמידיו. פעם, כשר' מאיר סעד ארוחת ערב, דפק אחד התלמידים על דלתו, והבן שפתח את הדלת ביקש מהתלמיד שיחזור לאחר שהאבא יסיים את ארוחתו. כשהתברר לר' מאיר מה קרה הצטער ואמר: ארוחת ערב איננה תפילת שמונה עשרה. אפשר להפסיק באמצע, אין זה מצדיק להטריח אדם לבוא שנית. והוסיף: אם בחור "תפס יוזמה" והגיע עד לדלת, צריך לנצל את ההזדמנות ולתת לו לומר את אשר בליבו. עתה, לאחר שהלך – מי יודע אם יחזור.

כאשר אחד התלמידים עזב את הישיבה, האשים את עצמו: "לא הבנתי נכונה את מצבו, ולא ירדתי לנפשו, לכן לא יכולתי להתייחס לבעיותיו האמיתיות ולעזור לו".

היה מעודד את תלמידיו ללמוד את הש"ס כולו, והסביר שההתעכבות המרובה על מקום אחד אינה מפתחת תלמידי חכמים.

בית משפחת חדש

מקום מגורי משפחת חדש היה בקומה הראשונה של ישיבת חברון (בשכונת גאולה שבירושלים). ולא רק רבי מאיר שימש כמשגיח, אלא כל ביתה של משפחת חדש היה קודש לטובת הישיבה ותלמידיה. 
מפליא לקרוא על הכנסת האורחים של הרבנית צביה והרב מאיר, הן כלפי אורחים מבחוץ והן כלפי תלמידי הישיבה. בחורים שחפצו היו יכולים להיכנס בכל עת למטבחם ולהכין לעצמם תה ולהתכבד בביסקוויטים. 

במשך ליל שבת היו התלמידים שרצו לנוח מלימודם נכנסים בשקט, בלי לדפוק, עוברים ליד חדרו של רבי מאיר הרכון על ספריו, ממשיכים למטבח, ומכינים לעצמם כוס תה ומתכבדים בביסקוויטים או במעט חמין. לשם כך הייתה הרבנית מכינה דוד גדול של מים רותחים, סיר גדול של חמין והרבה ביסקוויטים.

לא פעם ארע שר' מאיר היה רוצה להיכנס למטבח, אך כשראה שם בחורים בשיחה פרטית, לא רצה להפריעם ונמנע מלעבור לידם.

מפתח הבית

לבחורים המתמידים הייתה הרבנית צביה נותנת מפתח של ביתה, כדי שגם לאחר שבני הבית הלכו לישון יוכלו לפתוח את הדלת ולהתכבד במזונות ושתייה. הרבנית גם דאגה לבחורים שחיפשו את שידוכם, שמא יחזרו לישיבה מאוחר ויזדקקו לפינה שקטה כדי להתייחד עם עצמם או להתייעץ עם חבריהם. גם להם נתנה העתק של מפתח ביתה. עד היום יש בוגרים ששומרים לעצמם באהבה את מפתח הבית.
לא מעט בחורים התייעצו עם הרבנית על שידוכיהם, ופעמים שבזכותה הקימו את ביתם.

גם בחורות שהיו מגיעות לעזרת נשים של ישיבת חברון זכו לטיפולה המסור של הרבנית, וכמה מהן זכו לחתנים מבני הישיבה. הרב והרבנית לא הסכימו מעולם לקבל דמי שדכנות. הרבנית הייתה אומרת: הנחת שתהיה לי אחר שאראה את הבית הטוב שבני הזוג יבנו, זה יהיה התשלום שלי.

אהבת הארץ של הרבנית

השפעתם של חובבי ציון הגיעה אל צביה הוטנר, ואחר שהוריה ראו כי מצב הנוער בעיירתם איישישוק אינו טוב, הסכימו לעלייתה לארץ. בטרם מלאו לה 18 הגיעה צביה הוטנר לארץ ישראל, אל ביתה של בת דודתה הרבנית חווה, אשתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. (לא מסופר כמה זמן שהתה בביתם).

לאחר מכן הוזמנה על ידי דודה, ראש ישיבת חברון הרב משה מרדכי אפשטיין, להצטרף אליו לחברון, שם הציע לה את ר' מאיר חדש, שהיה כבן שלושים, והם נישאו. בזמן מאורעות תרפ"ט התגוררו בחברון, דם החללים נשפך עליהם, ובחסדי ה' ניצלו.

בשנת תרצ"ג הובאה הצעה מכובדת לר' מאיר, לשמש כמשגיח בישיבה גדולה שתוקם בורשה. אבל הרבנית התנגדה בתוקף, ור' מאיר מתוך כבוד לבינה היתירה שלה, קיבל את דעתה. לימים היה רגיל לומר שבזכותה ניצלה משפחתם מהשואה.

בקיץ תרצ"ג נסעה הרבנית הצעירה צביה לבית הוריה באיישישוק שבליטא, כדי להראות להם את שני נכדיהם הראשונים, ולעודדם לעלות לארץ (לבסוף הצליחה במשימתה והם עלו).

בעודה בבית הוריה, בכ"ד אלול תרצ"ג, הגיעתם השמועה על פטירתו של 'החפץ חיים'. המונים נהרו להשתתף בהלווייתו, גם הרבנית הצעירה נסעה עם בני משפחתה לראדין הסמוכה.

השיחה עם הגאון רבי חיים עוזר

מספרת בתה, הרבנית אזרחי: "לאחר ההלוויה נקראה לשיחה אל החדר בו ישבו מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי, רבן של בני הגולה, ועמו יד ימינו הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי, רבה של קריניק, והגאון רבי אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר.

נרעשת מאוד, נכנסה אמא (שהייתה בת עשרים ושתיים) אל החדר, כולה דריכות ויראת כבוד.
פנה אליה רבי חיים עוזר: מציעים לבעלך משרה חשובה ואחראית מאוד בורשה. מדוע את מתנגדת?
היא נבוכה, התקשתה לדבר כנגד גדולי התורה, אך הם דחקו בה כי תסביר את הסיבה להתנגדות. ו

והיא הסבירה: אני רואה לעצמי זכות גדולה לבנות בית בארץ ישראל. כאן, בגולה, אני מרגישה כאילו הקרקע בוערת מתחת לרגלי. והוסיפה: ארץ ישראל היא מדבר שממה מבחינה רוחנית. היא זקוקה מאוד לישיבות. אנא פתחו ישיבה בארץ, ואני מוכנה ללכת לכל מקום שתבחרו, ובלבד שיהא זה בארץ.
הם שתקו ולא הוסיפו עוד לדבר על ליבה.

במכתבה אל אבא (ר' מאיר) סיפרה על הפגישה והוסיפה: אני מרגישה, שדם הקדושים, אשר דבק לגופי בחברון, קורא אלי לחזור.

כשלוש עשרה שנה לאחר מכן, כאשר הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי הצליח להינצל מן התופת הנאצית ולהגיע לארץ, פגש את אמא ואמר לה: הצדק היה עמך…"

מרן הרב קוק זצ"ל

אע"פ שכותבת הספר הרבנית אזרחי יוצאת דופן לטובה בתוך סביבתה החרדית, בזה שהיא מזכירה את מרן הרב קוק ואת בנו מרן הרב צבי יהודה, מכל מקום אין הדברים זוכים ליחס הראוי.

אפשר להעריך שעמדתה של הרבנית צביה, אל מול הגאון רשכבה"ג רבי חיים עוזר, שלא לרדת לחוץ לארץ, הייתה מכוח השפעתם. לולי כן, מן הסתם היה מקבלת את דברי רבי חיים עוזר זצ"ל.

בלא ספק, יחסם של ראשי ישיבת סלבודקה חברון אל מרן הרב קוק היה יחס של הערצה. הוא היה מבחינתם המרא דארעא דישראל, הן מצד גאונותו והן מצד צדקותו. 

הסבא מסלבודקה תאר את הרב קוק: "הגאון הגדול המפורסם בקצווי ארץ, בגאון תורתו, חכמתו וצדקתו, ובנועם מדותיו העמוקות והנשגבות באור התורה, אוהב עם ישראל במסירות נפש" (ליקוטי הראי"ה ח"ג ע' 135). וראש הישיבה, הרב משה מרדכי אפשטיין, הכיר את הרב קוק מעת לימודיהם בישיבת וואלוז'ין, והשתתף בשנת תרפ"ד במשלחת הרבנים שיצאה לאמריקה לשם חיזוק הישיבות, והיה ברור לכל כי הרב קוק הוא ראש הרבנים במשלחת. 
כיוון שמקומו של הרב קוק חסר, גם התורה נמצאה חסרה והדברים אינם שלמים.

הסתלקותו

לעיתים ניכר אופיו של האדם דווקא ביום פטירתו. כשמתנדבי מד"א פינו את ר' מאיר חדש לבית החולים הקפיד להודות להם. וכך הודה לרופאים ולאחיות ולבני המשפחה שסעדו אותו. ובפעם האחרונה, כשיצאה האחות מחדרו, אותת לבני משפחתו שיקראו לה בחזרה, ומלותיו האחרונות היו: "לא הודיתי לך, אז תודה לך והיי ברכה". לאחר מכן איבד את הכרתו ונפטר. היה זה בכ"ט טבת תשמ"ט.

ר' מאיר היה מסור מאוד לאשתו הרבנית, והיה מקפיד שילדיהם לא יעירוה משנתה, עד שבני משפחת חדש סברו לתומם כי זהו סדרו של עולם, שבאמצע הלילה האבות מטפלים בילדים, ועושים הכל כדי שאמא לא תתעורר.

אחר פטירתו אמרה הרבנית: "חייתי עם ר' מאיר ששים שנה, וזה היה גן עדן".

לפרשת זכור

פרשת זכור

כל הקריאות בתורה, שאנו קוראים בשבתות, בחגים ובימי שני וחמישי הן על פי תקנת חכמים, אולם קריאת פרשת זכור לדעת הרבה ראשונים היא מצווה מהתורה. שנאמר (דברים כה, יז-יט): זכור את אשר עשה לך עמלק… לא תשכח", ממה שנאמר "לא תשכח" למדנו שצריך לזכור בלב, ואם כן הציווי "זכור" בא להוסיף שלא די לזכור בלב אלא אף צריך לקרוא בפה את פרשת עמלק (מגילה יח, א).
והבינו כמה מגדולי הראשונים שהמצווה היא לקרוא את פרשת זכור מתוך ספר התורה עצמו (רא"ש, תה"ד קח, שו"ע או"ח תרפה, ז).
לפיכך צריך להדר בקריאת פרשת זכור, שבעל הקורא יהיה בקיא בקריאתו, ולקוראה מהספר המהודר ביותר שבבית הכנסת. וכל המנהגים המקובלים בישראל כשרים, לפיכך בני עדה אחת יוצאים בקריאה מדויקת בנוסח של עדה אחרת.
יש להזכיר לבעל הקורא ולשומעים לכוון לצאת ידי מצוות זכור בשמיעת הפרשה, שלדעת הרבה פוסקים מצוות צריכות כוונה.
קראו פרשת זכור ולאחר השבת התברר שהספר היה פסול, אין צורך לחזור ולקרוא את פרשת זכור. מפני שלדעת כמה פוסקים גם כאשר קוראים בספר פסול יוצאים ידי חובה. וכן יש אומרים שגם בקריאה מספר מודפס יוצאים ידי חובה, וקל וחומר מספר תורה שיש בו טעות.

משמעות המצווה

יהודי מטבעו הוא רחמן ובעל חסד (יבמות עט, א). מצוות רבות בתורה מחנכות אותנו למידת חסידות. ואכן זהו עיקר תפקידנו בעולם להוסיף חיים וחסד. אלא שפעמים שהחסד המופרז כלפי אנשים שאסור לרחם עליהם, עלול להרוס את כל הטוב. אולי לכן הוצרכה התורה לצווותינו לזכור ולא לשכוח את רשעותו של עמלק ואת החובה למחותו. כדי שנדע שיש רע בעולם, ושצריך להלחם בו מלחמת חורמה ללא פשרות. לולי כן מרוב חסידות ורצון לראות את הטוב שבכל דבר, היינו נוטים לקוות ולהאמין שאין כוונותיו רעות כפי שנראה לכאורה. אמנם הוא מדבר על השמדת ישראל, אמנם הוא מזכיר שוב ושוב "ג'יהד", אמנם הוא אומר שכל הסכם איתנו נועד כדי להחליש אותנו למען יוכל אח"כ להכריע אותנו במלחמה. אמנם הוא מסית את כל העולם נגדנו בדרכים המכוערות ביותר. אבל לא יתכן שבאמת כוונותיו רעות כל כך. הלא גם הוא אדם כמותינו.
על כן נצטונו לזכור תמיד שיש רע בעולם, ועד שלא נכריע אותו משורשו, העולם כולו יסבול. ואחר שנמחה את שמו, יתגלה שמו של ה' יתברך לעולם בשלמות, והחסד האלוקי יתפשט בכל העולם.

הטעות החוזרת

שונא גדול קם לישראל בימי אחאב מלך ישראל, ושמו בן הדד מלך ארם. ויעל על ישראל להרוג ולבזוז. ובחסדי ה' ובעצת הנביאים הצליח אחאב לנצח את בן הדד. ויחשוב אחאב בליבו, הנה ראה בן הדד שלא יצליח במלחמתו נגדי, ואולי יהיה לנו לחבר. ויגש הנביא אל אחאב ויאמר: לך והתחזק, כי בשנה הבאה יחזור בן הדד בכוח גדול להלחם בך.
ואכן עבדי מלך ארם אמרו לו שאלקי ישראל חזק בהרים, לכן אם נבוא להלחם בישראל במישור נזכה בנצחון. ויעלו על ישראל למלחמה. ויאמר הנביא למלך ישראל: "כה אמר ה': יען אשר אמרו ארם אלוהי הרים ה' ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה'". ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד. ובן הדד נס ויתחבא באפקה. ויאמרו אליו עבדיו: "הנה נא שמענו, כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם, נשימה שקים במותנינו וחבלים בראשנו, ונצא אל מלך ישראל, אולי יחיה את נפשנו. ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם, ויבואו אל מלך ישראל, ויאמרו: עבדך בן הדד אמר: תחי נא נפשי". וישכח אחאב את רשעותו של בן הדד, וישכח שרצה להרוג רבבות מישראל ולבזוז את כספם וזהבם, ולשבות את הנשים והילדים ולמוכרם לעבדים. ויתמלא אחאב רגשי רחמים, ויאמר: "העודנו חי – אחי הוא!". ויביאו אליו את בן הדד, ויעלה את הרוצח למרכבתו, וידבר אליו דברי אהבה ופיוס, ויכרתו ברית, וישלח את מחרחר המלחמה לארצו.
ויבוא הנביא ויאמר לו: "כה אמר ה': יען שלחת את איש חרמי (שונאי) והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו" (מלכים א' פרק כ').

עם ישראל הוא אבן הבוחן לרשע העולמי

מגמתם של התורה ועם ישראל הוא תיקון העולם. וזה לעומת זה ברא אלקים, לעומת התורה וישראל ישנו עם שבחר לשנוא שנאת מוות את ישראל ואת כל מה שהם מייצגים. ועל כן חלק מההתמודדות על תיקון העולם הוא המלחמה כנגד עמלק. וכך בכל דור אנו מוצאים כי הרשעים הגדולים ביותר בעולם קמים דווקא כנגד ישראל. ובמיוחד כאשר עם ישראל הולך להגשים את יעודו, מתעוררים הרשעים ביותר. כך היה בצאתנו ממצרים לפני מתן תורה והכניסה לארץ, וכך בימי שאול ודוד לקראת הקמת מלכות ישראל ובניין בית המקדש, וכך בימי מרדכי ואסתר לפני הקמת בית המקדש השני.
גם היום בימי עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה מתעוררים רשעי העולם כנגד ישראל. עם התעוררות גלי העליה התעוררה האנטישמיות המודרנית שהגיעה לשיאה ברשעות הנאצית; ויחד עם התבססות ישובינו בארץ התעוררה הרשעות הפלשתינאית.

דברי הרב סלובייציק זצ"ל

"מזימות הערבים אינן מכוונות רק לעצמאותה המדינית (של מדינת ישראל), אלא כלפי עצם קיומו של הישוב בכלל. הם שואפים להשמיד, חלילה, את הישוב מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה. באת האספות של "המזרחי" אמרתי בשם אבא מרי ז"ל, כי פרשת "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת מצווה לגזע מסוים, אלא כוללת חובת התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורתת על דגלה "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" היא הופכת עמלק. בשנות השלושים והארבעים מלאו תפקיד זה הנאצים והיטלר בראשם. הם היו העמלקים, נציגי שגעון האיבה של התקופה האחרונה. כיום ממלאים את מקומם המוני נאצר (שליט מצרים) והמופתי (הפלשתינאי). אם נשתוק גם עתה, לא אדע איך יצא דיננו מלפני מלך המשפט…" (איש האמונה הבודד ע' 101-102).
ואף שלהלכה אין הדין כמותו, ואין על שונאינו שבכל דור דין עמלק, מכל מקום יש ללמוד מכאן שעל עם ישראל מוטלת האחריות המוסרית לנצח באופן מוחלט את שונאיהם.

התרשלות במלחמה ברשע מסכנת את כל העולם

ומאז ולא הטיבו הפלשתינאים את דרכם אלא רק הוסיפוו להרשיע. ככל שטעינו יותר בהסמכי אוסלו, כך הם נעשו יותר רשעים. את מליארדי הדולרים שהמדינות השונות העניקו להם, בזבזו וגנבו בשחיתות איומה. ואת מה שלא גנבו, השקיעו בעיקר בנשק ותחמושת לרצוח, לפצוע, להרוס ולהחריב. אין ארגון פשע וטרור שלא קשור אליהם ולמד מנסיונם. אין זה מקרה שגם מורו ורבו של בן לאדן הוא פלשתינאי.
הדבר היחיד שהטרוריסטים למיניהם הבינו מתהליך אוסלו, שהטרור משתלם. וככל שהטרוריסט מוכן להיות יותר שקרן ויותר רשע כך מתחשבים בו יותר, כפי שמדינות המערב מתייחסות לראשות הפלשתינאית.
אחר שראש כנופיית הטרור הגדולה בעולם זכה למעמד בינלאומי ואף הבטיחו לו מדינה, הרים הטרור הבינלאומי את ראשו. ואף מדינות שלמות, כעירק ואפגניסטן, סוריה ואיראן, לוב וסודן, מרשות לעצמן לתמוך בטרור. גם אם יכריעו בימים הקרובים את סדאם חוסין, לא ישוב השקט לעולם. כל זמן שהרשעות הפלשתניאית לא תבוא על עונשה, העולם יחשף לסכנות הולכות וגוברות. לא תשאר מדינה בעולם שלא תאלץ להשקיע את מיטב אנשיה וכספה למאבק יומיומי בטרור. אם לא נעצור אותם היום, על כל המתקנים הציבורים בכל מדינות העולם יצטרכו להעמיד שמירה, כדי שלא יתפוצצו שם אנשים, וכדי שלא ירעילו את המים, וכדי שלא יפזרו חיידקים מפיצי מגפות, וכדי שלא יניחו את ידם על טכנולוגיות מתקדמות שעלולות לסכן את שלום העולם כולו. המדינות יצטרכו להגדיל שוב ושוב את כוחות המשטרה, ועדיין הטרור ימשיך להלום, במדינות העשירות כעניות. כל אדם שלישי יצטרך להיות שוטר, כדי להגן על הבתים והאנשים. בכל קרן רחוב יאלצו לבדוק בתיקי האנשים ובבגדיהם שמא הם נושאים על גופם פצצות או חומרי הרעלה שונים.
המדינות הדמוקרטיות לא יוכלו להמשיך בחיי החופש והרווחה, מפני שאזרחיהם יתנו את קולם, בלית ברירה, לדיקטוטרים שונים שיבטיחו בטחון לגופם ורכושם. אבל אז כבר יהיה מאוחר, את החופש יפסידו ובטחון לא יקבלו. וכך במקום שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, יצא מפלשתין הטרור, ההרג והשכול. וכל זה יבוא עליהם מפני שמנהיגי המערב לא השכילו להבחין בין הצדיק לרשע בסכסוך הישראלי מול הפלשתינאים.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שהימים הקרובים יבואו עלינו לטובה, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר. ומתוך כך תתפשט שמחה גדול לעולם כולו.

איך יוצאים ממילכוד הרווקות

התלבטות ממושכת נובעת מרגישות מוגזמת לחסרונות באופי או במראה ● אומץ להחליט מתוך קדושת המצווה ● האם יש מקום לנישואין ללא אהבה ● האם הזיווג מוכתב מלמעלה? ● הפיכת זוגיות שבדיעבד לזיווג מובחרת באמצעות עבודה

האם בחור מתלבט נוהג כשורה

שאלה: אני בחור דתי בן שלושים ואחת, מסודר בעבודה טובה, ממשפחה מכובדת, שמעוניין מאוד להינשא. כבר נפגשתי עם עשרות בנות כדי לבדוק התאמה לנישואים, ועדיין לא מצאתי בחורה שמתאימה לי באופן מושלם. אמנם פגשתי בנות טובות מאוד, שאף רצו להתחתן איתי, אבל לא הייתה בתוכי ודאות שאחת מהן מתאימה לי. ניסיתי לחזק את הקשר איתן, אבל לא היה לי ביטחון שאכן זו בת הזוג שלי, ולבסוף נאלצתי להפסיק את הקשר. טוענים כנגדי שאני בררן. אבל לפי אמונתי, כאשר אפגש עם הבחורה המתאימה אדע זאת בוודאות, ולכן כל זמן שאינני מרגיש שלם במאת האחוזים עם עצמי אינני מוכן להמר בהחלטה גורלית שכזו. האם הנני נוהג כראוי, ומה עלי לעשות?
תשובה: כפי הנראה אתה בעל רגישות גבוהה לכל פגם קטן באופי או במראה. לכן, למרות המעלות הגדולות של הבנות שאתה נפגש עימן – החיסרון שאתה חש בו בחריפות מקשה עליך לחשוב ולהתקדם באופן חיובי. לתכונת הרגישות הגבוהה שלך מעלות רבות, אבל לבחירת בת הזוג היא מכשול. ההחלטה צריכה לבוא מתוך מבט כללי, ומי שמתקשה להתעלם מפרטים מסוימים מתקשה מאוד בהחלטה זו, וככל שהוא מבוגר יותר כך ההחלטה נעשית קשה יותר. 

הדרך הטובה ביותר לצאת ממעגל הסיבוך היא על ידי החזרה אל התורה שציוותה אותנו להינשא ולהוליד בן ובת, ומתוך קדושת המצווה תקבל את הכוח להחליט. 


שאלה: האם אפשר להתחתן בלי לאהוב?

תשובה: ברור שאי אפשר לקיים את מצוות הנישואין בלי לאהוב את בת זוגך. וככל שהאהבה בינך לבין אשתך תהיה גדולה יותר כך תקיים את מצוות הנישואין באופן נעלה יותר. וכן אמרו בשם האר"י הקדוש, שהקיום השלם ביותר של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מתקיים בין איש ואשתו. אבל גם אם האהבה שבינך לאשתך תהיה רגילה, גם אז יש לה ערך גדול, וודאי שהיא טובה מלחיות ערירי בלא אהבה. 

יתר על כן, כפי הנראה לפי אופייך, נגזר עליך להגיע לחופה עם ספקות, וספקות אלו מעכבים את האהבה. אבל קרוב לוודאי שאם בחירת בת הזוג תעשה על פי שיקולים הגיוניים של התאמה, רוב הספקות ייעלמו לאחר הנישואין, מפני שמרבית הספקות בנויים על השאלה אולי יש בחורה טובה יותר, ואחר שההחלטה קיבלה תוקף מחייב של קידושין, ספקות אלו הופכים לחסרי משמעות, ועם הזמן מתפוגגים. ואם אחר הנישואין תבנה את הקשר עם זוגתך כראוי, תגיע לבסוף לאהבה שלמה.
כללו של דבר, כיוון שכבר נפגשת עם עשרות בנות, עליך לפשפש בזיכרונך בין אלו שהיו מעונינות להמשיך בקשר אתך, לחשוב מי מביניהן הטובה והמתאימה ביותר עבורך, ולנסות לבנות עימה את הנישואין.


האם לא נגזר עלינו עם מי נתחתן?

שאלה: אבל אמרו חז"ל (סוטה ב, א): "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". האם אין זה אומר שיש אחת שהיא המושלמת עבורי, וכל זמן שאינני שלם אם החלטתי משמע שעוד לא פגשתי את זאת שהכריזו עליה בשמים כי היא בת זוגי?

תשובה: הבחירה החופשית היא מהות האדם, ועליה מושתתת כל התורה, בהטילה על האדם את האחריות המלאה על כל מעשיו. וכתב הרמב"ם בתשובותיו (סי' תלו) שהראיה לכך ממה שנאמר בתורה על מי שנשא אשה שחוזר ממלחמת הרשות, שמא ימות במלחמה ואיש אחר ישא את אשתו (דברים כ'). ולכאורה, אם מן השמים הכריזו שאשתו תינשא לפלוני, הרי גם אם יחזור מהמלחמה ימות באופן אחר ואשתו תינשא לאותו שהכריזו עליו בשמים. ואם לא הכריזו על איש אחר, איך יתכן שתינשא לו? וכך כתב התשב"ץ (ח"ב א') שכל מה שקשור למצוות ה', ובכללם מצוות הנישואין, אינו נגזר מן השמים אלא תלוי בבחירת האדם. 

ובכל מקום שנמצא בחז"ל דברים שנראים כסותרים את יסוד הבחירה החופשית, כתב הרמב"ם שאין דבריהם כפשוטם, ובכוונתם לעורר אותנו לרעיון עמוק שאינו סותר את הבחירה החופשית.
בחורים שהפסידו את בת זוגם

שאלה: האם יתכן שהפסדתי את בת זוגי?

תשובה: בהחלט יתכן שכבר פגשת את האישה שאיתה היית יכול לבנות את החיים הטובים והשמחים ביותר, אבל בעיוורונך לא ראית את המעלות שבה, אולי משהו במראה שלה הפריע לך, ובסכלותך ניתקת את הקשר עימה, והיא עכשיו נשואה למישהו אחר…
אפשרויות רבות ב"בת פלוני לפלוני"

שאלה: למה התכוונו חכמים שמכריזים בשמים "בת פלוני לפלוני"?

תשובה: דברים אלו עמוקים ככל דברי חז"ל, אבל ננסה להסבירם באופן שיהיה תואם גם דברי 

הרמב"ם (תשובה תלו) והתשב"ץ (ח"ב א), וגם את דברי המקובלים. לא הכרזה אחת ישנה בשמיים אלא אלפי הכרזות, מהבת הטובה ביותר עבורך ועד הגרועה ביותר. לכולן מכנה משותף, ועל כן כולן מתאימות לבניית הבית אתך (אפשר לומר שמבחינה רוחנית כולן 'בת פלוני', היינו כולן בנות מידה ותכונה מסוימת שמתאימה לך, שאפשר לקרוא לה בחינת 'בת פלוני'). אם תזכה להיטיב את מידותיך ומעשיך תזכה לטובה ביותר, למספר אחת. אם תרד מעט ממדרגתך הרוחנית, תזכה להכרזה מספר שתיים או שלוש. ואם תמשיך לרדת ולהתמהמה תפסיד ותיפול, למשל, למספר שלושים וחמש. 
אם גם מספר שלושים וחמש לא תמצא חן בעיניך, ותראה בה חסרונות שיעכבו אותך מלהתחתן, אתה עלול להמשיך לרדת, וייוותרו עבורך רק הבנות ממספר שבעים ותשע ואילך. וכיוון שתמשיך לחטוא, גם בהן לא תחפוץ, ויתבזבזו לך עוד שנתיים, עד שתהיה ראוי לקבל רק את הבנות ממספר מאתים שבעים ושלוש ואילך. אם תמשיך להשתהות עד גיל שלושים ואחד תמשיך להתדרדר, ואז לא תהיה ראוי אלא להכרזה מספר שמונה מאות ועשרים ותשע. ויש שכבר הגיעו להכרזות האחרונות שבתחתית הרשימה, ה' יצילם.

ואולי באמת אין בך פגם, ולהיפך – בשנים הללו הלכת והתעלית, עד שרק כעת הגעת למדרגה שאתה זכאי לקבל את ההכרזה מספר אחת.

הרווק: לפי ההצעות שאני מקבל לאחרונה, נדמה לי שכבר הגעתי לתחתית הרשימה.
תשובה: לא בבנות הפגם אלא בך. גם בנות אלו היו מספר 1 עבור מישהו, וגם הן הפסידו, ונותרת רק אתה עבורן…

הפמיניסטית: תמיד ידעתי שיש לבנים בעיות חמורות.

תשובה: לבנות יש בעיות לא פחות קשות, ובעקבות הצדדים הרעים שבפמיניזים נוספו עוד מספר בעיות. 

כוח התשובה

הרווק: אז עלי להתחתן כעת עם הבחורה מספר אלף ושבע מאות?

תשובה: גם להתחתן עם הבחורה מספר אלף ושבע מאות טוב יותר מאשר לא להתחתן, או להתחתן לבסוף עם מספר שלושת אלפים. אבל חובה לדעת דבר נוסף: כוח התשובה עצום לשנות דברים מהיסוד. כי גם אם תתחתן עם בחורה מספר אלף ושבע מאות, אם תעמיקו את הקשר ביניכם ברצון עמוק לאהוב ולהעניק, תזכו לחשוף רבדים פנימיים, ותוכלו לעלות אט אט בסולם, והנה תגיעו למספר אלף. וכשתצליחו לעבור את המשברים והקשיים ולצאת מהם מחוזקים, תוכלו להמשיך לעלות למספר שלוש מאות. ואם תתעמקו בתורה ותהדרו במצוות, ותרבו בחסד וצדקה, ותשקיעו בחינוך ילדיכם, וביתכם יהיה פתוח לעניים ולכל דבר שבקדושה, תוכלו להתעלות עוד ועוד עד שתגיעו בחזרה למספר אחד. אמנם תעברו בדרככם קשיים רבים, תצטרכו ללעוס סלעים ולרככם, אבל ההתגברות על המכשולים תגרום לנביעה גדולה של כוחות חדשים. ולכן האחד שלכם יהיה גדול מהאחד המקורי, כי תגיעו אליו מתוך עבודה וההעמקה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".

וכן מנגד, גם מי שזכה להתחתן מלכתחילה עם מספר אחד, אף שיהיה קל לו מאוד לבנות את חייו באהבה ובשמחה, מכל מקום אם יתעקש לקלקל, יכעס, לא יבין, יוכל להתדרדר מטה מטה.
האדם עולם קטן

שאלה: איך אישה שאינה האידיאלית עבורי תהפוך לאידיאלית?

תשובה: כל אדם הוא עולם שלם, וכאשר שני בני זוג נישאים ובונים את חייהם יחד באהבה לשם שמיים, הרי שהם חושפים מתוך מעמקי נפשם מרכיבים הנצרכים לבניית הקשר שביניהם. ואף התכונות שמלכתחילה היו אמורות להוות מחסום ביניהם, מכוח התשובה הן גורמות להם להעמיק יותר עד הרובד שמכוחו אפשר להפוך את היחס לאותן התכונות ולכוון אותן לטובה. 

שאלה: אז אם כן אין מה לדאוג, אני רשאי להמשיך ולחפש שהרי תמיד אפשר לחזור ולתקן ולשוב בתשובה?

תשובה: על זה אמרו חז"ל (יומא פה, ב): "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
לפיכך, מכאן ולהבא תחפש את בת זוגך בהיגיון. עליך למצוא את הבחורה הטובה ביותר האפשרית עבורך. ויהי רצון שתזכה לקיים עימה בשלמות את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויתקיימו בך דברי חכמים: "כל הנושא אישה לשם שמים דרכיו מוצלחים, ויש לו חלק לעולם הבא, ולסוף יוצאין ממנו בנים שמושיעים את ישראל" (יל"ש כי תצא, מדרש שכל טוב).

מה עושים עם עולים שאינם יהודים?

עם כל הצער על שבין העולים יש גם גויים – העלייה מרוסיה היא קידוש ה' ● לקרב בעבותות אהבה את הרוצים להתגייר ● למנוע עידוד עליית גויים ע"י שליחי הסוכנות ● האם בני אשכנז הרגילים בהברה ספרדית צריכים לחזור למסורת אבותם? ● כבוד תלמידי חכמים

העלייה מברית המועצות לשעבר

שאלה: שנים רבות ציפינו והתפללנו לעליית היהודים מברית המועצות לשעבר; והנה, כאשר נפתחו השערים הגיעה אכן עלייה גדולה, אך למרבה הצער יחד עם המוני היהודים הגיעו גם המוני גויים: מהם בני יהודים, מהם קרובים רחוקים ומהם גויים גמורים. האם ראוי לשמוח על עלייה זו?

תשובה: למרות הצללים שמלווים את עליית יהודי ברית המועצות לשעבר, יש לשמוח על עלייתם. וכך היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל חוזר ומזכיר את דברי הירושלמי (קידושין פ"ד מ"א): "גדול קידוש ה' מחילול ה'". והיה שואל, מה החידוש בזה? הרי ברור שקידוש ה' הוא טוב וגדול מחילול ה'! אלא שישנם לפעמים מצבים מיוחדים בהם נפגשים יחד דברים גדולים ומסובכים מאוד, ובאותו עניין עצמו קיים גם קידוש ה' וגם חילול ה'. מצב זה הוא קרוב למצבנו עכשיו במדינה, בענייניה הציבוריים-חברתיים (נאמר בשנת תשל"ג). חילול ה' הוא הדבר היותר נורא והיותר גרוע שבעולם. 

לעומת זאת, ערך כל המצוות הוא להרבות קידוש ה'. כשיש מצב בחיי היחיד או בחיי הציבור והחברה, בו יש צדדים של קידוש ה' וגם של חילול ה', רחמנא ליצלן, באים למבוכה נוראה, מה עלינו לעשות?… יש נוסח האומר שבמצבים כאלה "שב ואל תעשה עדיף". כנגד זה באה הדרכת חז"ל… אם אתה יודע שבאמת יש מציאות של קידוש ה' כשצד חילול ה' מפריע, בכל זאת צריך גבורה לעשות את קידוש ה', למרות הצד של חילול ה'. זהו פסק הלכה: צד קידוש ה' הוא מכריע ועדיף על הצד השלילי (שיחות הרצי"ה שמות ע' 369).

האחריות לשיפור המצב

עם זאת, עלינו לעשות ככל שביכולתנו כדי לקלוט את היהודים שעלו לארץ, ולקרבם לתורה לעם ולארץ. יש לממש את מלא הפוטנציאל האדיר הטמון בהם, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינת כוחות הנפש החדשים העשויים להצמיח פטריוטיזים יהודי בריא וישר. את בני היהודים הרוצים להתגייר, כמו כל גוי הגון החפץ באמת להתגייר, עלינו לקרב בעבותות אהבה, כדרך שקרב הלל הזקן את הגרים שבאו לפניו, והבחין בהם שהם רוצים באמת להצטרף לעם ישראל, למרות שהיו להם טעויות חמורות בהבנת היהדות (שבת לא ע' א).

במקביל, עלינו לפעול כדי לשנות את ההנחיות שניתנו לאנשי הסוכנות היהודית, שכיום ממריצים גויים לעלות ארצה. עליהם לקבל הנחיות חדשות על פיהם יפעלו רק להעלאת יהודים, או קרובי יהודים החפצים באמת ובתמים להידבק בעם ישראל ובתרבותו.

המתרגל להתפלל שלא בנוסח אבותיו

שאלה: מה דינו של מי שאביו והוא התרגלו להתפלל בנוסח מסוים שאינו נוסח משפחתם. האם על הבן להשתדל לחזור לנוסח הסבא, או שהואיל וכבר התרגל בנוסח מסוים, רשאי להמשיך להתפלל בו?

תשובה: ככלל נכון שאדם יתפלל וינהג כמסורת בית אביו. ואין הכוונה דווקא לאביו, אלא למשפחת אביו לדורותיה. למשל, אם אביו וסבו לא נהגו להתפלל, הבן שחזר בעז"ה בתשובה צריך להתפלל לכתחילה בנוסח בית אביו. 

אמנם מי שכבר התרגל בנוסח מסוים, לעיתים קשה לו לשנותו. הוא התרגל למנגינות, לסידור, ושינוי יכול לפגום בכוונתו. בנוסף לכך יש חשש שאולי האב ייפגע מכך שבנו משנה מהנוסח שבו הוא עצמו מתפלל. ואולי נכון לנהוג שכשהוא ביחד עם אביו יתפלל כאביו, ובמקום אחר כנוסח בית אביו. וכיוון שלשאלה זו השלכות רבות, ראוי לשאול בזה שאלת חכם.

מנהג החסידים ששינו מנוסח אשכנז

שאלה דומה התעוררה אצל בני משפחות חסידים, שלמדו בישיבות ליטאיות והתרגלו להתפלל שם בנוסח אשכנז, ואחר שיצאו מהישיבה התלבטו האם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז כפי שהם רגילים, או שעליהם לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג הוריהם. ורבנים בעלי נוסח אשכנז הורו, שמעיקר הדין עליהם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז, שכן בעבר כל יהודי אשכנז התפללו בנוסח אשכנז, והחסידים לפני כמאתיים שינו נוסחם. ואף שאחר כל כך הרבה שנים אין מורים לבני החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אשכנז, מוטב שימשיך להתפלל בו, שזהו נוסח אבותיו האמיתי (אג"מ או"ח ב, כד). ורבני החסידים מורים שעליהם לחזור לנוסח החסידי. וטעמם, שאם אחר שכל יהודי אירופה התפללו בנוסח אשכנז הורו גדולי החסידים לשנות לנוסח ספרד-חסידי, כדי שיתאים לכוונות האר"י – קל וחומר למי שכבר נולד במשפחה חסידית שעליו להמשיך להתפלל בנוסח חסידי. ולמעשה, הואיל ויש דעות לכאן ולכאן, רשאי השואל לבחור כיצד לנהוג, וטוב שיתייעץ על כך עם רבו.

אשכנזים שמתפללים במבטא ספרדי

שאלה דומה התעוררה בקרב עולי אשכנז מהציבור הדתי-לאומי. לפני כשלושה דורות, עם תחילת קיבוץ הגלויות, הורגש צורך למזג את כל הגלויות, ולהחזיר את העם היהודי לשפתו העברית. כדי לאחד את כולם סביב מבטא אחד, בחרו במבטא הספרדי. ואמנם דעת מרן הרב קוק זצ"ל ועוד פוסקים רבים, שכל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה. אלא שבפועל, כיוון שהעברית המדוברת היתה בהגייה הספרדית, נשתרשה הגייה זו בקרב רבים מיוצאי אשכנז. ואף מנהלי המוסדות הדתיים-לאומיים פעלו בעידוד מקצת הרבנים, ובראשם הראשון לציון הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל או"ח א), למען השרשת ההברה הספרדית בקרב כל התלמידים, הן בשיעורי התורה והן בתפילה. 

ויש מן הרבנים שיצאו בתוקף כנגד האשכנזים ששינו את המבטא. ויש שהורו, שגם מי שקשה לו לומר את כל התפילה במבטא אשכנזי, לכל הפחות את שם השם עליו לבטא בהגייה האשכנזית, מפני שבשם השם בולט יותר יתרונה הדקדוקי (הר צבי או"ח א, ד; אז נדברו ח"ג, מח, א, עפ"י חזו"א).

אולם למעשה, אין הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשנות את מבטאם. שהואיל והמבטא הספרדי כשר כמו האשכנזי, ובו הכל רגילים לדבר, אין צורך להתאמץ לחזור למנהג הישן. וכך כתב הרב הראשי לישראל הרב אונטרמן (וכמה מרבני הספרדים שמחו על כך, יעויין בישכיל עבדי ח"ב או"ח ג', ויבי"א ח"ו או"ח יא). ודעת מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שאף שמצד הדין ראוי שכל אשכנזי יתפלל בהברה אשכנזית, אם המאמץ לשנות את המבטא יגרום להסחת הדעת מכוונת התפילה, עדיף שלא לשנות את ההגייה. 

ומי שכבר מתפלל במבטא ספרדי, מוטב שגם את שם השם יאמר במבטא ספרדי, כדי שלא לערבב את המבטאים. ויש מי שחושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא (הגרי"א הנקין, כמובא בשערים המצוינים בהלכה יח, ה). לפיכך נוהגים לומר את כל התפילה, כולל שם השם, במבטא ספרדי. 

ובדיעבד אי אפשר שלא להכיר גם בתועלת שצמחה מכך שבני כל הציבור הדתי-לאומי מדברים ומתפללים במבטא אחד, שעל ידי כך יכולים בני העדות השונות להתפלל ביחד בבתי הכנסת וללמוד ביחד בישיבות. ומתוך כך בני העדות השונות מתקשרים ומתחתנים זה עם זה, והעם מתלכד ומתאחד.

כבוד תלמידי חכמים

שאלה: האם משמעות הביקורת שנכתבה על הרבנים שתמכו בהקמת ועדת קהאן ובהסכמי אוסלו, שאין ראוי לכבדם?

תשובה: חס ושלום. מצווה לכבד כל תלמיד חכם. וכפי שדרש ר' עקיבא על הפסוק "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים. ואף אני קם לכבוד אותם תלמידי חכמים שליט"א (אגב: הרב עמיטל שליט"א כובד בחתונתי בקריאת הכתובה. זה היה כחודשיים לאחר הקמת ועדת קהאן). וכן ברור שיש לכבד מאוד את זכרו ותורתו של אחד מגדולי הדור, הרב י"ד סולובייצ'יק זצ"ל. ואף זכיתי בעז"ה ללמוד מתורתו דרך ספריו הנפלאים. ואע"פ כן ראויה הביקורת על עמדותיהם המדיניות להישמע בציבור, מפני שמדובר בנושא המשפיע על חיינו ועתידנו. ובמיוחד כאשר העמדה הרווחת בקרב רוב גדולי ישראל מנוגדת לעמדתם. 

ויתקיימו בנו דברי חז"ל (קידושין ל, ב): "ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה".

בוסריות מוסרית ותוצאותיה

בגלל ועדת קאהן הפכה ישראל לאחראית עיקרית לטבח של נוצרים בידי מוסלמים ● בלחצם של רבני מימד כפתה המפד"ל את הקמת הוועדה, בניגוד לדעת הרב גורן והרב ישראלי ● את התוצאות רואים היום בבלגיה ● סגולת ישראל המתגלית דווקא בפרשת העגל

ועדת קהן

לפני כעשרים שנה, בראש השנה תשמ"ג, אחר שצה"ל כבש את דרום לבנון וביירות, ונתן לבעלי בריתו הנוצרים לשלוט במחנות הפליטים שבביירות, טבחו הנוצרים בשנואי נפשם הפלשתינאים.
אישים מחוגי השמאל יצאו בהאשמות חמורות כנגד ממשלת בגין, שהיא האחראית הישירה למעשי הטבח בסברה ושתילה. גם בעולם, חברו אישי מצפון עם האנטישמיים למיניהם, למסע גינויים חריף כנגד מדינת ישראל וצה"ל.
התביעה הנחרצת של חוגי השמאל, התקשורת ואישי מצפון, שהממשלה תקים ועדת חקירה ממלכתית עם סמכויות רחבות לבדוק מי היה אשם במחדל שהביא לרציחתם של הפלשתינאים על ידי הנוצרים בלבנון.
הממשלה מתוך אחריות לשמה הטוב של מדינת ישראל, ביקשה להוריד את הנושא מסדר היום, לברר את מהלך העניינים בשקט, להסיק מסקנות כדי שמחדלים כאלה לא יקרו שנית. הממשלה חששה שמא עצם הקמת ועדת החקירה תהיה כהודאה שישראל אכן אחראית לטבח.
כי אף שהיה מחדל מצד צה"ל, בכל אופן ברור היה שצה"ל לא השתתף בפועל בטבח, לא במעשה ואף לא בעידוד. וכאשר ימצאו אשמים ברשלנות, העולם כבר יאשימם ברצח עצמו, ויכתים בכך את מדינת ישראל כמי שעוסקת בטבח עם.
במשך שבועות התחמק מר מנחם בגין מהקמת ועדת חקירה. גם הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן זצ"ל ורובם המכריע של רבני ישראל סברו שאין להקים ועדת חקירה, וכי האחריות שלנו על מה שארע שם היא צדדית. ובמיוחד חששו שמא הקמת הועדה ומסקנותיה יגבירו את האנטישמיות בעולם. זו היתה גם עמדתה של "אגודת ישראל" שהתנגדה להקמת ועדת חקירה.
בפועל, אחר לחצים מרובים, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט קהן. למסקנת הועדה אכן אריאל שרון שר הבטחון, והרמטכ"ל רפאל איתן ועוד מספר קצינים התרשלו בכך שמסרו את מחנות הפליטים לשליטתם של הנוצרים. עקב כך הועבר אריאל שרון מתפקידו, כהונת הרמטכ"ל קוצרה בכך שלא הוארכה כמתוכנן. ובעולם נתקבעה העובדה כי צה"ל הוא אחד הצבאות המרושעים, העוסק בטבח אכזרי כל כך, עד שאפילו הישראלים עצמם נאלצו להודות בכך ולפטר מספר אישים בכירים מתפקידיהם.

עמדת המפד"ל

למעשה לא היתה צריכה כלל לקום ועדת החקירה, הליכוד ושותפיו התנגדו להקמתה. אלא שהמפד"ל, שבלעדיה הממשלה לא יכלה להתקיים, תבעה את הקמת ועדת החקירה. כבר ביום ד' בתשרי תשמ"ג היתה הכותרת הראשית בעיתון "הצופה": "המפד"ל תובעת חקירה בפרשת הטבח בבירות". בו' תשרי נכתב בכותרת: "בגין מבטיח למפד"ל: תערך בדיקת אירועי הטבח בבירות. נציגי מדינה זרה פנו רשמית בדבר נכונות המפד"ל להפיל את הממשלה. המר: אין מגעים עם האופיזיציה".

ראשי ישיבת הר עציון

ראשי ישיבת ההסדר הר עציון תבעו בתוקף מהמפד"ל ללחוץ להקמת הועדה. הרב ליכטנישטיין פרסם בכ"ח תשרי ב"הצופה" פנייה אישית שכותרתה: "החזרת הגאוה הלאומית וזקיפות הקומה הישראלית". ובתוך המאמר כתב: "ובצד המאורע עצמו, אין ספק שהסירוב הראשוני התמוה לכונן ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את הנושא הטיל צל כבד על כולנו – השפיל קרן ישראל וחילל שם שמיים מחוץ, עורר חששות ומחלוקות מבית. הצורך בחקירה כזו דחוף גם מפאת שיקולים מדיניים צרופים – כדי לטהר את שמנו בזירה הבינלאומית, וכדי לסלק המבוכה הסוררת בין אחינו בני ישראל בכל אתר ואתר". במאמרו פיקפק אם אפשר לומר שהכל בשגגה, וגם אם הכל בשגגה, הרי ששגגה נחשבת לחטא, ויש לחוטא אחריות על שגגתו. הרב עמיטל ביום שישי כ"א תשרי כתב: "…על הטבח בסברה ושתילה צריכה היתה לבוא תגובה אינסטנקטיבית מיידית, של כל עם ישראל, תגובה של תדהמה ורתיעה… לו ארע חלילה טבח ביהודים באיזו מדינה בעולם – האם לא היינו טוענים שממשלת אותה המדינה אחראית ישירות למעשי המרצחים?". לפיכך הוא סבר שאף ועדת חקירה אינה מספקת אלא צריך למנות במקומה חבר מושבעים. (תודה לחגית בר-און על הבאת הציטוטים).

הרב סלובייציק זצ"ל

סופר "הצופה" בארצות הברית, דיווח שבדרך כלל כשהיה בא לסוכתו של הגאון הרב סלובייציק זצ"ל, הרב היה מדבר בדברי תורה ואח"כ מתעניין במצב החברתי והפוליטי בארץ. והנה אותה השנה, תשמ"ג, מיד כשנכנס החל הרב להפנות כלפיו שאלות נוקבות ודברי תוכחה וזירוז – למה שרי המפד"ל משתהים ולא דורשים מיד ובתוקף הקמת ועדת חקירה לבירור העניין.

הרב ישראלי זצ"ל

בתגובה לתביעה להקים ועדת חקירה ולהטיל בכך את האחריות על צה"ל, העביר מו"ר הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל שיעור כללי בישיבת "מרכז הרב", שעיקרו להוכיח כי אין האשם בנו, ואין אנו צריכים לקחת אחריות על פשעיהם ועל המלחמות שבינם לבין עצמם.
לאחר השיעור ליווה ידידי הרב זאב סולטנוביץ את הגאון הרב ישראלי לביתו, ושאלו בדרך, הלא התפרסם ב"הצופה" כי הרב סלובייציק בעצמו תבע והמריץ את שרי המפד"ל שינקטו עמדה תקיפה למען הקמת ועדת החקירה, וראה בזה קידוש ה'. ותשובת הרב ישראלי היתה קצרה וחד משמעית: "במחשכים הושיבני זו תלמודה של בבל" ולא יסף. (מקור הציטוט מסנהדרין כד, א).

סוף דבר

מאז ועד היום מואשמת מדינת ישראל בפי שונאיה המרובים כרוצחת לתאבון, כאשר מסקנות ועדת קהן משמשות הוכחה ניצחת לכך. בעקבות אותה ועדה מואשם בימים אלו ראש ממשלת ישראל בפשעי מלחמה בבלגיה, ויש חוששים שזאת רק ההתחלה.

בעקבות ועדת החקירה הפנתה ישראל את עורפה לשותפיה הנוצרים בלבנון. מרוב צדקנות מדינת ישראל לא הצליחה לעמוד בהתחייבויות שלה כלפי בני בריתה היחידים במזרח התיכון. היא בגדה בנוצרים שבלבנון ואח"כ בצבא דרום לבנון. לו היינו מצליחים לשמור על יחסינו הטובים עמם, היה בכך משום פתח למעט את השנאה כלפינו בעולם, לפחות בחלק הנוצרי, והיינו מחלישים בכך את השפעת סוריה אירן וארגוני המחבלים למיניהם, שהפכו את לבנון לאחד מבסיסי פעולתם.

מסקנות ועדת החקירה גרמו לכך שלא נוכל יותר לכרות ברית עם שום גורם במזרח התיכון, מפני שבכל עת שהוא ינהג כפי שמקובל באיזור, יבואו צדקנים ויאמרו כי עלינו להפנות לו את ערפנו, יעמידו את אלו שעמדו איתו במגעים לפני וועדת חקירה וימררו את חייהם. 

לאחר שנים, אותם גורמים מהשמאל שתבעו את הקמת ועדת החקירה החלו לפעול למען טיהור שמם של רוצחים מושחתים כערפאת וכנופייתו ואסאד וחבר מרצחיו. כלפיהם לא היו טענות. הם רצחו על פי החלטתם העצמית, וזה בסדר, כי זה לא באחריותינו. לכן מותר לשאת אליהם עיניים בתקווה, כאל סמלי שלום ואהבה. 

הרצון הבוסרי

לפעמים מתחיל להתפתח איזה רצון טוב לתיקון, אבל עדיין לא הבשיל כראוי. וכאשר בעודו בוסר הוא מכריז על עצמו כעל רעיון בשל ושלם, לא רק שאינו משיג את מגמתו הטובה לתיקון עולם, אלא הוא אף הורס ומשחית יותר. מפני שאת תפישת העולם הישנה, שהיה בה מידה מסוימת של איזון, הוא מאבד, ואילו לתפישה חדשה ובשלה עדיין לא הגיע. וכך, ללא חושים בריאים, הוא פעמים רבות מעדיף לגנות את הטובים הישנים, ומשבח את הרשעים החדשים. 

כך עשו אישי מצפון למחצה בתמיכתם בשלטון הרשע של ברית המועצות, כך עשו 'רודפי השלום' ביחסם אל היטלר ימ"ש, וכך כיום ביחסם למנהיגי אש"ף וחמס.

סגולת ישראל בפרשת כי תשא

לכאורה בפרשת כי תשא אנו לומדים על נפילתם הגדולה של ישראל בחטא העגל. ארבעים יום אחר המעמד הגדול של מתן תורה עשו עגל מסכה, ואמרו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד).

אבל האמת שדווקא בפרשת כי תשא נתגלתה סגולתם של ישראל, שהרי אם חטא חמור שכזה לא גרם לפירוד בין ה' לישראל, סימן הוא שישנה ברית נצח בין ישראל לה', שאפילו החטאים החמורים שבעולם לא יבטלוה. ואכן, אחר שחזרו ישראל בתשובה וה' קיבל את תפילת משה וסלח לישראל, עוד "העיז" משה רבנו לבקש שה' יפלה אותנו מכל העמים. "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". והסכים ה' – "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שמות לג, טז-יז). אין זאת אלא שדווקא מתוך המשבר הנורא התברר עד כמה הקשר של ישראל לה' הוא מוחלט, ולכן דווקא אז ביקש משה שיפלה ה' את עם ישראל מכל העמים.