שווים אבל שונים (איש ואישה – חלק א')

על פי התורה קיים שוויון כללי עם הבדלים בפרטים ● שוני נפשי ורוחני בין גברים לנשים ● מרכזיות השכל אצל האיש והרגש אצל האישה ● שתי הפרשנויות לברכת "שלא עשני אישה" ● מעלת האיש היא במישור הגלוי, ומעלת האישה במישור העמוק והפנימי

שאלה: האם לפי התורה יש שוויון בין גברים לנשים או שמא כפי שטוענים, הגברים חשובים מהנשים?

תשובה: ככלל ישנו שוויון בין גברים לנשים, וצלם אלוקים שניתן באדם כולל גברים ונשים כאחד. וכן התורה שייכת לכלל ישראל, גברים ונשים כאחד. וכאשר אנחנו אומרים בברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים" הכוונה שה' בחר בכל ישראל, גברים ונשים כאחד, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". וכן מקובל במסורת, שאילו בעת מתן תורה היתה חסרה שפחה אחת מישראל, נתינת התורה היתה מתעכבת. 

וכן למדו חכמים מהפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א) – "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה, א). וכן היה רגיל תמיד לומר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.

אמנם אי אפשר להתעלם משינויים פרטיים שישנם בין גברים לנשים, הן שינויים גופניים ונפשיים מצד הבריאה האלוקית והן שינויים הלכתיים כדוגמת ההבדלים במצוות עשה שהזמן גרמן. השינויים הללו מאפשרים לאיש ולאישה להשלים זה את זה.

השוני המשלים 

כדי לגלות את העניין האלוקי בעולם, יש צורך בגילוי דרך שני פנים שישלימו זה את זה. כל נברא הוא מוגבל, ולכן אינו יכול לקלוט את השלמות האלוקית, אבל על ידי כלל האנשים, שכל אחד מגלה את מעלתו המיוחדת, מתגלה השלמות האלוקית בעולם. ומכאן החשיבות הגדולה של אחדות ישראל, מפני שרק עם ישראל על כל מרכיביו יכול לקבל את התורה ולתקן על ידה את העולם. וכפי השוני שבין הנשמות, כך ישנם הסברים שונים לדברי התורה, וכפי שנאמר (תהלים סב, יב): "אחת דבר אלוקים שתים זו שמעתי". וכן נאמר (ירמיה כג, כט): "הלוא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע". 

ודרשו חכמים: "מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות – אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות" (שבת פח, ב). "מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות – אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד, א). וכפי שאמרו חכמים על מחלוקת בית הלל ובית שמאי, ועל כל שאר המחלוקות שבדברי חכמים, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן" (עירובין יג, ב).

הזכר והנקבה

ההשלמה ההדדית המשמעותית ביותר לאדם, היא השלמה שבין הזכר והנקבה, שעל ידה יכול האדם לגלות את צלם האלוקים שבו ולהגיע לשלמותו. ולא רק באדם, אלא בכל הבריאה, מהעולמות העליונים ועד העולם הזה, ישנה חלוקה לזכר ולנקבה, וכל מין לבדו אינו יכול להתקיים ולחיות בלא ההשלמה של המין השני. יסוד זה מבואר בהרחבה בחכמת הקבלה. וזהו שאמר רבי אלעזר (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". ועוד אמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… בלא תורה, בלא חומה".

כשם שהשוני בין הזכר והנקבה מאפשר להם להתחתן ולהוליד ילדים, כך השוני הרוחני והנפשי מאפשר להם להתאחד ולהשלים ולפתח זה את זה מבחינה רוחנית. 

שכל ורגש

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רגיל להדגיש את הכלל שהאיש והאישה שווים, אלא שלאחר קביעת הכלל העקרוני, לפעמים היה עומד על ההבדלים שבין האיש לאישה. "יסוד השכל יותר מורגש אצל האיש. לעומת זאת, צד הרגש שבאדם יותר מובלט אצל האשה" (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 413). כמובן שגם לגברים יש רגש וגם לנשים יש שכל, אלא כוונתו שככלל נטיית הגברים יותר אל השכל ונטיית הנשים יותר אל הרגש. עמדה זו קיבלה חיזוק לאחרונה ממחקרים שונים על המוח והנפש, מהם יוצא שיש שני סוגי אינטליגנציה, שכלתנית (IQ), ורגשית (EQ). 

בגלל הבדל זה, בתחומים מסוימים האיש יותר אקטיבי, פעיל, ואילו האשה יותר פסיבית, נפעלת. אחר שהשכל מגיע למסקנות הוא יוצר ובונה, ואילו מתכונתו של הרגש שהוא קולט רשמים מהאירועים שמסביב. הוא אינו יוזם אותם אלא מתרשם מהם. על כן אנו מוצאים בהגדרותיהם של חכמי התורה בדורות הקודמים כי בתחומים מסוימים האיש יותר משפיע והאישה יותר מקבלת. 

ועל ידי שתי התכונות הללו, שמשלימות זו את זו, אנו יכולים להתקשר בשלמות לעניין האלוקי, להתגדל באמונה ולחיות חיי תורה, ולתקן עולם במלכות ש-די. 
על ידי השכל המנתח והמגדיר אנו קובעים את העקרונות שלפיהם מודרכים חיינו, ועל ידי הרגש הטבעי החי אנו יכולים לקלוט יותר את האמונה והחיוניות שבתורה.

ההבדל שבין גברים לנשים בחיובי המצוות

בכל תכונה לבדה ישנו חסרון. השכל החוקר והמגדיר עלול מרוב עיסוק יצירתי לאבד את החיוניות הנובעת מתוך ההתקשרות אל המקור האלוקי. וכן מרוב עיסוק בעקרונות וכללים הוא עלול לאבד את המגע עם החיים הממשיים. ומנגד, האינטואיציה הרגשית, בבואה לארגן את החיים בעולם, עלולה לטעות, לקלקל את השורה, ולסטות מהדין המדויק.

לפיכך נמסרה עבודת קביעת הכללים והעקרונות לגברים, שנצטוו לעסוק בתורה ולקיים את מצוות העשה שהזמן גרמן, ועל ידי כך לקבוע את היסודות של החיים הישראליים. ואילו הנשים מגלות את ההתקשרות הכללית לאמונה ולחיי התורה הממשיים, ובזכות זאת הגברים מתקשרים אל האמונה הטבעית ומבינים נכון יותר את הערך של העקרונות הלימודיים.

הגלוי והנסתר במעמד הגברים והנשים

בגלוי נראה כי תפקידם של הגברים חשוב יותר, ומצד מעלתם זכו במצוות תלמוד תורה ובמצוות העשה שהזמן גרמן, ומכוח זה ההנהגה וההדרכה מסורה לגברים, שכן מי שעוסק בעקרונות התורה הוא צריך להנהיג ולהדריך. אולם במבט עמוק יותר נראה שערכן של הנשים חשוב יותר, שכל תכלית הבריאה היא לקלוט את ההארה האלוקית ולחיות ולחוות אותה במלא העוצמה, ולכך הנשים זוכות יותר. אמנם הגברים עוסקים יותר בעקרונות ובהנהגה, אולם בניית המשפחה, שהיא הדבר המשמעותי ביותר בחיים, נתון בידיה של האשה.

דווקא על ידי מידת הענווה שבאשה, ביכולתה לקלוט את העניין האלוקי, ולקלוט את ההארה הנובעת מתלמוד התורה וממצוות עשה שהזמן גרמן, ומתוך כך היא יכולה לגלות את מעלותיה הגדולות. ולכן לא מקרה הוא, שמעלת הגבר ניכרת יותר, ואילו מעלת האשה פנימית ונסתרת. "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). 

"שעשני כרצונו"

על פי זה אפשר להבין את שני הפירושים שנאמרו על ברכת הנשים. לפירוש אחד יש בברכת "שעשני כרצונו" שהנשים אומרות כעין הצדקת הדין על הרעה, שאף שהנשים נצטוו בפחות מצוות, הן מברכות את ה' מתוך אמונה שהכל לטובה, ואומרות "שעשני כרצונו" (טור או"ח מו, ד). לעומת זאת יש מפרשים שבברכה זו באה לידי ביטוי מעלתה היתירה של האשה, שהיא מכוונת יותר לרצונו של ה' יתברך, ולכן דווקא היא יכולה לומר "שעשני כרצונו". וזה שהנשים מחויבות בפחות מצוות, הוא מפני שמצד טבען הן מתוקנות יותר, ולכן נצרכות לפחות מצוות כדי לתקן את עצמן. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהאדם נברא עפר מהאדמה, ואילו האשה נבראה מחומר זך יותר, מצלעו של האדם. כלומר האשה מבטאת התפתחות נוספת מעל קומתו של האיש (שיחות הרצי"ה בראשית ע' 77-78; שמות ע' 380; עולת ראיה ח"א ע' עא-עב). 

לא מקרה הוא שלפירוש הפשוט ישנה עדיפות לגברים, ולפירוש העמוק ישנה עדיפות לנשים; מפני שאכן לפי המבט הפשוט מעלתם של הגברים יתירה, ואילו מעלתן של הנשים ניכרת על ידי מבט עמוק יותר. ולכן הצניעות המדגישה את המעלה הפנימית חשובה יותר לנשים. 

השיתוף והאהבה

כאשר מטשטשים את הייחודיות של כל מין, או יוצרים מאבק ועוינות בין המינים, אין הפריה הדדית, כל מין אינו יכול לבוא לידי ביטוי מלא בתחומו, הצעירים מתקשים לבנות משפחה, והמשפחות הקיימות מתפרקות ונהרסות. 

לעומת זאת, כאשר מבינים את הערך של כל מין, ומתוך כך מתחברים באהבה יתירה, השכינה שורה בין בני הזוג (סוטה יז, א). ומתוך כך מתרבה האמונה והשמחה בעולם, והיסוד השכלי והרגשי מתפתחים ומתאחדים. והעם על כל משפחותיו הולך ונבנה, ומספר תהילת ה' אחד בעולם.

נשים וחבישת כיפה

בבחירת מקום לידה יש להעדיף בתי חולים שומרי שבת ● ומכל מקום השיקול הרפואי קודם לשיקולים אחרים ● מנהג הגברים לחבוש כיפה, ומדוע אין הנשים נוהגות כן ● האם נשים חייבות בכיסוי ראש בזמן תפילה וברכה, והאם יש הבדל בין נשואות לרווקות

בתי חולים שומרי שבת
לפני כמה שבועות התפרסמה בעיתוננו כתבה מקיפה על חדרי הלידה בבתי החולים השונים, על מעלותיהם וחסרונותיהם.

חשוב להוסיף שיקול משמעותי בבחירת בית החולים, והוא – אופיו הדתי. בבתי חולים בעלי אופי חילוני הלידה בשבת כרוכה בקשיים גדולים המכבידים ומעיקים מאוד. כבר בכניסה לבית החולים ישנה בעיה, כשהמתקרב לדלת בית החולים גורם להפעלת מנוע חשמלי שפותח את הדלת. יש מקומות שכשעוברים בהם נדלק אור. כדי להתקבל לבית החולים צריכים להירשם, ואין שם אפשרות להירשם על ידי גוי של שבת או כתב נמחק וכיוצא בזה, וכך היולדת נאלצת להשתתף בחילול שבת שלא לצורך. כשמגיעים לחדר הלידה צריכים ללחוץ על פעמון כדי שהמיילדות יפתחו את הדלת. ואם היולדת נאלצת להקל וללחוץ על הכפתור, שהרי היא במצב של פיקוח נפש, מה יעשה אח"כ בעלה שצריך להיכנס אחריה. וכבר שמעתי על בעלים שנשארו מחוץ לבית החולים או חדר הלידה מפני שלא מצאו פתרון כיצד להיכנס בלא לחלל שבת.

אשה אחת סיפרה שכדי לקבל זריקת אפידורל הכריחו אותה לחתום בשבת על טופס הסכמה, דבר שלא ייעשה בבתי חולים דתיים. ואמנם כשאין ברירה, והרופאים מתעקשים שאם לא תחתום לא יטפלו בה – מותר לה לחתום, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת, וגם יישוב דעתה של היולדת החוששת מפני הלידה נחשב פיקוח נפש. אבל לכתחילה טוב שלא להיכנס לבעיות שכאלה.

ברור גם שבבתי חולים דתיים אין פקפוק על כשרותם של המאכלים, ואין מצב שמדליקים אור בחדר בשבת, שאח"כ יש קושי לכבותו. והנהלת בית החולים דואגת גם לקידוש ולחם משנה לכל הנשים.
ומה מתאים יותר מאשר להתחיל את חייו של התינוק החדש מתוך אווירה של תורה ושמירת מצוות, ובוודאי מי שתעשה כך בלא להידחק להיתרים שבדיעבד תזכה ללדת בסימן טוב ובמזל טוב.
השיקול הרפואי

אמנם שיקול אחד חשוב יותר, והוא השיקול הרפואי. אם היולדת סבורה שבבית חולים מסוים חייה בטוחים יותר, מפני איכות הרופאים או הציוד – ראוי שתעדיף אותו. וכן כאשר אשה טופלה במשך הריונה על ידי רופא שהיא סומכת עליו יותר מאשר על האחרים, היא רשאית ללדת בבית חולים שבו הוא עובד.

וכן כאשר בית החולים הקרוב אליה אינו מנוהל על פי ההלכה, וכדי להגיע לבית חולים דתי תצטרך לנסוע למרחק רב בשבת – עדיף שתרשם לבית החולים הקרוב, כדי למעט בנסיעה.
חבישת כיפה

שאלה: מדוע הגברים שומרי תורה מקפידים לחבוש כיפה, והאם יש בכך חיוב גמור?

תשובה: מתחילה נהגו מקצת מגדולי החכמים מנהג חסידות שלא ללכת ארבע אמות בראש מגולה, וכפי שהשתבח רב הונא בן רבי יהושע, שלא הלך ארבע אמות בלא כיסוי ראש (שבת קיח, ב), ואמר הלא שכינה מעל ראשי, ואיך אלך בגילוי ראש (קידושין לא, א)? וכן מסופר בתלמוד (ע' שבת קנו, ב) כי לאחר שנודע לאימו של רב נחמן בר יצחק שעל פי מזלו הוא עלול להיות גנב, הקפידה עליו מאוד שיכסה תמיד את ראשו, וכך גדל בתורה ובמצוות, אבל עדיין לא ידע מדוע אימו הקפידה כל כך שיכסה את ראשו. פעם כשנפל ממנו כיסוי הראש נתגלה לו עד כמה יצרו חזק, אז הוא הבין את הקפדת אימו.

במשך הזמן נתקבל מנהג החסידות הזה בכל ישראל, עד שהפך למנהג מחייב (שו"ע או"ח ב, ו).
ויש מי שאומר שכיום חבישת הכיפה מסמלת את ההזדהות עם התורה, והמסיר את כיפתו עובר על איסור תורה – "בחוקתיהם לא תלכו" (ט"ז או"ח ח, ג). ואף שרבים חולקים עליו, מכל מקום ברור שחשיבותה של חבישת הכיפה היא הרבה מעבר למקור חיובה, מפני שהחובש כיפה מקדש את ה' בזה שהוא מכריז שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ועל ידי כך יוכל להתחזק בתורה ובמצוות.
חבישת כיפה בעת אמירת ברכות

בעת אמירת שם ה' יש אומרים שמצד הדין חובה לכסות את הראש, ולא רק מצד המנהג. וזוהי אכן דעה אחת במסכת סופרים (יד, טו). אלא שלדעת תנא קמא שם אין חובה לכסות את הראש בעת הזכרת השם. גם בין הראשונים מובאות דעות שונות. מסופר על רבני צרפת שנהגו לברך בלא כיסוי ראש, וכך דעת הרמב"ם. מנגד, דעת רבנו ירוחם והאור זרוע שחובה לכסות את הראש בעת הזכרת ה'. ועוד כתב רבנו פרץ, שאסור להיכנס לבית הכנסת בלא כיסוי ראש. וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח צא, ג; רו, ג).

לפיכך, מי שנפלה כיפתו ועפה למרחק של יותר מד' אמות, יכול להסתפק בכך שיכסה את ראשו בידו וילך להרימה. אבל לגבי ברכות אין להסתפק בכך, שהואיל ונפסק שחובה לכסות את הראש – אין יוצאים ידי חובה בכיסוי היד, שאין הגוף יכול לכסות את עצמו. אבל ידו של חבירו נחשבת לכיסוי (שו"ע צא, ד; מ"ב צא, י; מ"ב ו, יא-יב).

כיסוי ראש לנשים

שאלה: מדוע נשים לא נהגו לכסות את ראשן בכיפה כמו גברים?

תשובה: כיסוי הראש אצל נשים הוא מצד הצניעות, ולא כדי לעורר ליראת שמים. ולכן נשים נשואות מכסות את ראשן, ואילו רווקות שאינן צריכות להקפיד כמו נשואות, אינן מכסות את ראשן. כפי הנראה נשים אינן זקוקות לכיפה כדי לעורר את עצמן ליראת שמים, אלא מתוך טבען קל להן יותר לתקן את מידותיהן גם ללא כיפה. ואולי מידת העזות מצויה יותר אצל גברים, שהאיש דרכו לכבוש ולהלחם, ועל כן הוא נצרך לכיפה מעל הראש כדי לרסן ולכוון את מידותיו. אבל נשים, שמטבען ביישניות וצנועות יותר, אינן צריכות לכך.

ואפשר לפרש עוד בדרך דומה, שעל ידי שמירת הנשים על גדרי הלכות צניעות בכל בגדיהן, ניכר עליהן עוד יותר שהן מקבלות על עצמן עול מלכות שמים. ומנגד, אם לא ישמרו על צניעותן, גם אם יחבשו כיפה לא יהיה בכך תועלת, שהפגיעה בצניעות חמורה בהרבה, ובכך שאינן שומרות על גדרי הלכותיה הן מכריזות שדבר ה' אינו מחייב אותן.

כיסוי ראש לרווקות בתפילה וברכות

שאלה: האם בעת ברכה צריכות רווקות לכסות את ראשן?

תשובה: אמנם לדעת כמה פוסקים חובה על רווקות לכסות את ראשן בעת אמירת ברכה, שכן חיוב כיסוי הראש בברכה הוא מצד הדין, וממילא אין בזה הבדל בין גברים לנשים (איש מצליח או"ח כד-כה, ישכיל עבדי ח"ז ע' רפט). ויש אומרים שלכל הפחות בתפילת עמידה נשים צריכות לכסות את ראשן (יבי"א ח"ו טו), שכן כתב הרמב"ם שצריך לכסות את הראש בתפילה (הל' תפילה ה, ה).

אולם למעשה נהגו רווקות שלא להקפיד על כך, ואפילו בתפילה אינן נוהגות לכסות את ראשן. והסכימו לזה כמה מגדולי האחרונים (ציץ אליעזר יב, יג; הגרש"ז אויערבך ועוד רבים). ואולי דווקא אצל הגברים, שישנו מנהג חסידות לכסות את הראש כדי לעורר ליראת שמים, יש מקום להחמיר יותר ולחייב כיסוי ראש בעת הזכרת ה'. אבל אצל נשים, שלא נהגו כלל מנהג חסידות לכסות את הראש כדי לעורר ליראת שמים, כי אינן זקוקות לכך – ממילא גם אין חובה לכסות את הראש בתפילה.
דין נשים נשואות

מכל מקום, נשים נשואות ודאי צריכות לכסות את ראשן בתפילה. שכיוון שבלא כיסוי ראש הן לבושות בניגוד לכללי הצניעות – ודאי שאם יבואו להתפלל באופן זה לפני ריבונו של עולם, יש בכך פגיעה בכבוד התפילה. וכידוע לתפילה צריכים לבוא בלבוש מכובד, כראוי למי שבא לעמוד לפני מלכו של עולם. ולכן גם נשים שנוהגות שלא כדין ואינן מכסות את ראשן, לפחות בשעת התפילה יכסו את ראשן.
ובעת הזכרת שם ה', יש אומרים שנשים נשואות צריכות להקפיד לכסות את ראשן, גם כאשר הן נמצאות בחדרי חדרים (יבי"א ח"ו טו). ויש אומרים שכיוון שרווקות אינן חייבות בכך, גם נשים נשואות אינן חייבות, כי חיוב נשים נשואות בכיסוי ראש הוא מצד צניעות בלבד, וכיוון שאין חובה להתלבש באופן מכובד בעת אמירת ברכות, ממילא דינן כדין רווקות, ומותר להן לברך ברכות ולומר קריאת שמע שעל המיטה בלא כיסוי ראש. וכך המנהג הרווח, וכך גם ראיתי בשם הגרש"ז אויערבך.

אבלות החורבן שורשיה ומנהגיה

איסור לבישת מכובסים, ומה לעשות כשאין בגד אחר ● כיבוס בגדי תינוקות וילדים קטנים ● דין רחיצה בתשעת הימים בימינו, שרגילים להתרחץ בכל יום ● מדוע חטא המרגלים חמור יותר מחטא העגל ● תיקון חטא המרגלים ע"י יישוב הארץ

זמן איסור כביסה

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב), ואפילו אם הכיבוס נועד לצורך שימוש לאחר תשעה באב. וזה אחד מביטויי האבלות, שמתוך צער והזדהות עם הנפטר או החורבן האדם מפסיק לטפח ולפנק את עצמו. הספרדים נוהגים איסור בשבוע שחל בו תשעה באב כמבואר במשנה, והאשכנזים נהגו להחמיר באיסור כיבוס מראש חודש אב. אבל לכבוד שבת חזון, גם האשכנזים נוהגים ללבוש בגדי שבת מכובסים (מ"ב תקנא, ו, עפ"י הגר"א).

איסור לבישת בגד מכובס

כשם שאסור לכבס, כך אסור ללבוש בימים אלו בגד מכובס. וכל הבגדים בכלל זה. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה או מפה מכובסת על השולחן. וכן אסור להתחיל להשתמש במגבות או מפיות מכובסות.

אין לובשים בגדי שבת בימים אלו, ואפילו אם אינם מכובסים. אבל לקראת ברית מילה האב והאם, המוהל, הסנדק והאישה המביאה את התינוק לברית, לובשים בגדי שבת (מ"ב תקנא, ג).
מי שרגיל כל השבוע ללבוש חולצה לבנה, אין היא נחשבת עבורו לבגדי שבת.

עצה להחלפת בגדים

כיוון שהאיסור ללבוש בגדים מכובסים נמשך כמה ימים, ואנשים רגילים כיום להחליף בגדים בתוך זמן זה, נוהגים להכין כמה בגדים שמתחילים ללובשם לפני זמן האיסור. לובשים כל בגד כשעה ויותר, ועל ידי כך כבר אינו נחשב למכובס, ואפשר ללובשו בזמן איסור לבישת מכובסים. 

מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך עליו, עד שלא יחשב מכובס. ואף שלא יתלכלך ממש, מכל מקום כבר לא יחשב נקי כמכובס, ואף יתקמט מעט, ולכן מותר יהיה לכבסו.

לבנים וגרביים מכובסים מותר לדעת כמה פוסקים ללבוש בימים אלו, מפני שבהחלפתם אין שום צד של פינוק אלא רק הסרת מיאוס, וכן הלכה. והרוצה להחמיר יניחם מעט על הרצפה עד שלא יחשבו מכובסים.

מי שהתלכלכה חולצתו בכתם כך שלא ראוי להראות בו לפני אנשים, ואין לו בגד אחר שיכול ללובשו – משום כבוד הבריות יכול לשטוף את הכתם במים. ואם הכתם לא ירד במים יוכל להיעזר בסבון.

בגדי תינוקות

בגדים של תינוקות שרגילים לטנף את בגדיהם אינם בכלל האיסור, וכן מותר לכבס מצעים ושמיכות של ילדים שהרטיבו בלילה. ורבים נוהגים להקל בשעת הצורך לכבס בגדים של ילדים עד גיל שבע שמונה, מפני שגם הם מטנפים את בגדיהם, ואין בכיבוס למענם שום צד של שמחה (רמ"א תקנא, יד). 

כשמכבסים בגדים של קטנים במכונה, אין היתר להוסיף עמהם בגדים של גדולים. ואף את בגדי הקטנים טוב כשאפשר לייבש בצנעא בתוך הבית, כדי שלא יראו כלא מתאבלים.

מקור איסור רחצה לפני תשעה באב

על פי תקנת חכמים איסור הרחצה חל בתשעה באב בלבד. אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד נהגו רבים להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים ואפילו במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

רחצה לניקיון מותרת

אבל כיום, שיש מים זורמים בכל בית, הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין, ורבים רגילים להתרחץ בכל יום עם סבון, ואם לא יתרחצו יום אחד ייגרם להם סבל, ויש שאפילו יתקשו עקב כך להירדם. 
לפיכך להלכה, כל מי שחש צער מכך שלא התרחץ, אפילו הוא מיוצאי אשכנז, רשאי להתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, אלא שירחץ במים פושרים, כדי שלא יהנה מרחיצתו, אלא כל מגמתו תהיה לניקיון בלבד. אמנם אין צורך שהמים יהיו קרים עד שיסבול מהם. ואף מותר להשתמש בסבון כדי להסיר מעצמו ריח רע. ואם הוא סובל מכך שאינו חופף את ראשו, יחפוף את ראשו בשמפו. 

ומי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, אף שהוא עצמו אינו סובל מכך, מוטב שיתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, כדי להסיר ממנו את הריח הרע, שגדול כבוד הבריות, וכיום אנשים רבים רגישים לריחות רעים, ואם לא יתרחץ נמצא שיתחלל שם שמיים על ידו.

שחייה בבריכה

למטרת בילוי אסור להתרחץ בבריכה ובים מראש חודש אב, שאמרו חכמים "משנכנס אב ממעטים בשמחה". 

הרגיל לשחות בכל יום בבריכה לשם התרעננות ושמירת הכושר, כיוון שאין נזק בריאותי אם לא ישחה מספר ימים, על פי מנהג אשכנז נכון להימנע משחייה בכל תשעת הימים. ולמנהג ספרדים נכון להימנע בשבוע שחל בו תשעה באב. 
ומי שעל פי הוראת הרופאים צריך לשחות בכל יום, כגון מי שנפצע וכדי להשתקם הורו לו לשחות בכל יום, יכול לשחות עד ערב תשעה באב.

חטא העגל בי"ז בתמוז

האסון המשמעותי ביותר שאירע לנו בי"ז בתמוז הוא הבקעת חומת ירושלים ותחילת החורבן. ושורשו של אסון זה בחטא העגל שהתרחש בי"ז בתמוז, ובעטיו נשתברו הלוחות הראשונים. וכפי שאמרו חכמים במשנה (תענית כו): "חמשה דברים רעים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל". 

כשנתבונן נראה כי יש קשר פנימי בין חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז: בכולם יש ביטוי למשבר שפוגע תחילה בשורשים הרוחניים, סודק את חומת האמונה, וגורם לפגיעה קשה שאם לא תתוקן מיד תגרום אח"כ לבואו של החורבן הגמור בתשעה באב. 

בחטא העגל לא היתה כפירה גמורה – עדיין האמינו בה' בורא העולם – אלא שסברו שגם לעגל יש כוח מסוים. אך כיוון שהחלו לחטוא בעבודה זרה, לא היה בהם אח"כ כוח לעמוד בפני עצת המרגלים, ומרדו בה' ובמשה עבדו, וחטאו כנגד המטרה שלשמה נוצר ישראל, גילוי שכינה בעולם. וכן ביטול התמיד, העמדת פסל בהיכל ושריפת התורה, אין בהם עדיין חורבן גמור, אבל יש בהם פגיעה שורשית בצד הרוחני, פגיעה שאם לא תתוקן, הבקע יתרחב עד לחורבן גמור.

חטא המרגלים בט' באב

בט' באב חזרו המרגלים משליחותם לתור את הארץ, והוציאו את דיבתה רעה, והמסו את לבב העם באומרם כי לא יוכלו לכבוש את ארץ כנען מפני שיושביה גיבורים וענקים. "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". (במדבר יד, א).

ואותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, ואמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות (סנהדרין קד, ב). ובאותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב (תנחומא שלח). 

וכן אמרו חכמים במשנה (תענית כה, ב): חמשה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: "נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".

חומרת חטא המרגלים

והיה חטא המרגלים חמור מחטא העגל, שבחטא העגל עדיין לא כפרו לגמרי בה' ובמשה, רק טעו בעבודה זרה וחשבו כי אחר שמשה נסתלק כבר לא יתגלה אליהם ה' בכבודו ועצמו, ויש לחפש אליל שישמש מתווך בינם לבין הבורא, ולכן אחר חטא העגל סלח הקב"ה לישראל. אבל בחטא המרגלים כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ, ואף בגדו בשליחות העיקרית שלשמה נברא העולם ונבחרו ישראל – לגלות שכינה בעולם הזה דרך החיים בארץ ישראל. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר, ורק יהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא השתתפו בחטא זכו להיכנס לארץ.

בעטיו של חטא העגל נפרצה חומת האמונה, ובעקבות כך נפרצה חומת ירושלים, ונבקע הסדק בכבוד התורה ועבודת בית המקדש. ובעטיו של חטא המרגלים נחרבה האמונה היסודית בשליחותם של ישראל לקדש שם שמיים בעולם, וכל הצרות שנבעו מכך משמעותם ביטול וחורבן היכולת שלנו לגלות את הקדושה באופן קבוע בארץ. תחילה נגזר בתשעה באב על אותו הדור שלא ייכנס לארץ. וכיוון שלא זכינו לתקן את חטא המרגלים גרם העוון ונחרבו שני בתי המקדש. וכיוון שעדיין לא תיקנו את חטא המרגלים נחרבה ביתר בעת כשלון מרד בר כוכבא, ונחרשה העיר ירושלים. וכל אלו מאורעות קשים שביטלו את השכינה מלשרות בארץ, ועל כך אנו מתאבלים וצמים בתשעה באב.

יישוב הארץ תיקון המרגלים

כשנתאבל ונשב על הארץ בט' באב, נזכור כי שורש החורבן התחיל במאיסה בארץ חמדה, ובאובדן האמונה כי ה' מתגלה בארץ. ונקבל עלינו לתקן את חטאם בלימוד ערכה של ארץ ישראל ובהשתתפות, כל אחד כפי יכולתו, בקיבוץ הגלויות, בבניין הארץ ובביטול 'מפת הדרכים'. ונתפלל על ההתיישבות ביש"ע, שתמשיך להתפתח ולשגשג, שהיא תיקון חטא המרגלים בימינו.

לעשות צדקה אמיתית

מצווה גדולה לתמוך במי שאינם יכולים לקיים את עצמם ● הצדקה המובחרת: לסייע לעני לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו ● מערכת העזרה הסוציאלית בישראל מסירה אחריות מהנזקקים ומנציחה את התלות ● הדרכת חז"ל: פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות

חשיבות הצדקה

מצוות הצדקה אינה רק רשות, אלא חובה שהתורה מטילה על כל יחיד ועל החברה בכללותה. עניינה של המצווה – לעזור ולתמוך בחולים וזקנים, יתומים ואלמנות, שאינם יכולים לקיים את עצמם. ומי שמשתמט מקיום חובת הצדקה נחשב כאילו עובד עבודה זרה (ב"ב י, א), כי הוא משלים עם החסרונות שיש בעולם, כדרכם של עובדי עבודה זרה, שאינם מאמינים באפשרות לתקן את העולם. 

ואמרו חכמים: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין ד, ה). ועל ידי שאנו מתמודדים עם הקשיים שישנם בעולם, ומסייעים לסובלים ולמסכנים, אנו מתקנים את העולם ומקרבים את הגאולה, וכפי שאמרו חכמים: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר (ישעיה נו): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות" (ב"ב י, א).

לכן, רגשות החמלה וההשתתפות בצער שעולים למראה נשים חד הוריות, שלכאורה אין מי שיעזור להן ולילדיהן, ביסודם הם רגשות טובים ונאצלים. אולם יחד עם זאת עלינו לברר היטב את ההגדרה הנכונה והמתאימה של חובת העזרה והראויים לעזרה.

כבודם של העניים

דרך נתינת הצדקה מדורי דורות היתה על ידי התייחסות אישית לכל נצרך, כדי לתת לו את המענה המדויק למחסורו. לשם כך נתמנו גבאי צדקה, שהיו שוקלים היטב למי ואיך צריך לתת את הצדקה. הנתינה היתה בצנעה, כדי לשמור על כבודו של המקבל. עם זאת היה ברור תמיד כי המטרה העליונה היא, כשאפשר, לסייע לעני לעמוד על רגליו, כדי שהוא יפרנס את עצמו ולא יזדקק לבריות. וכפי שכתב הרמב"ם כי הצדקה הגדולה ביותר שאין מעולה ממנה, היא לסייע לו להתפרנס בכוחות עצמו "עד שלא יצטרך לבריות" (הל' מתנות עניים י, ז).

מדיניות הרווחה המוטעית

לדאבוננו, מערכת העזרה הסוציאלית במדינת ישראל לא הפנימה את היסודות הללו, ואינה עושה את הנדרש כדי לעודד את הנתמכים לעמוד על רגליהם. במצבים רבים, עקב הטבות שונות, משתלם יותר לנתמך שלא לעבוד. וכך הוא נשאר אדם חסר כבוד, שחי בשולי החברה חיים מושפלים שאין בהם תקווה, ומשמש דוגמא שלילית לילדיו, שאף הם כשיגדלו עלולים להמשיך בדרכו, להיות נתמכי סעד. נמצא שבאותם המקרים, במקום לסייע, הטבות אלו השחיתו את כבודם ואחריותם של מקבליהם.
הוראת חכמים היא שיש לבדוק היטב כל עני לפני שנותנים לו צדקה. ועני שאין יודעים את טיבו, נותנים לו פרוטה בלבד. ולכל השאר צריכים לתת אוכל, מקום לישון, חינוך לילדים; ולא כסף, שמא יבזבזוהו על סיגריות, משקאות חריפים וסמים (עפ"י שו"ע יו"ד סימנים רנ, ג-ד, רנא, י).

על פי ההלכה חייבת החברה לסייע למי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, בין אם הסיבה היא מחלה, זקנה או אף מצב נפשי מעורער. אבל לכל השאר, החסד האמיתי הוא לעודד אותם לעבוד.

משפחות חד הוריות

מתוך עיון בהטבות שהוקצבו למשפחות חד הוריות אפשר לומר כי הטבות אלו סייעו בעקיפין לפירוק משפחות וגירושין. אמנם ברור שיש נשים רבות שמטפלות לבדן בילדיהן וזקוקות לעזרה רבה. אולם מנגד, הטבות מופלגות שאינן מותנות בבירור פרטני של מצב האישה עלולות לעודד גירושין. נמצא שבמקום לסייע, הטבות אלו החריבו משפחות. לאחרונה ראיתי כי חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון גילו שכחמישים אחוז מבני זוג שעמדו לפני גירושין והחליטו שלא להתגרש, דיווחו לאחר כחמש שנים שהם מאושרים מנישואיהם וכי בעיותיהם נפתרו. לעומת זאת, מבין אלו שהחליטו להתגרש רבים הודו לאחר כחמש שנים, שהגירושין יצרו אצלם שרשרת של אירועים שלא צפו מראש, ורבים מהם התחרטו על גירושיהם.

אי אפשר להתעלם מהנתון שמסר שר האוצר, כי במשך 13 שנים גדל מספרן של המשפחות החד הוריות פי חמש וחצי. אלו היו בדיוק השנים שבהן התחילו להעלות את ההטבות המועדפות למשפחות חד הוריות (אמנם אלו גם השנים שבהן משפחות רבות שכאלה עלו מארצות חבר העמים).

המפגינות

אחת הנשים המפגינות, שהתפרסמה מאוד לאחרונה, ענתה לשאלה מדוע אינה עובדת במשרה מלאה: "אני האבא והאמא בבית. אם אצא לעבוד במשרה מלאה לא יהיה מי שיטפל בילדים". חשבתי לתומי, בודאי יש לה ילד אחד בן שנתיים, השני בן ארבע והשלישי בן שש, ואכן קשה לה לעבוד משרה מלאה. מתברר שהילד הקטן בן שבע, השנייה בת שבע עשרה, וה'ילד' השלישי בבית כבר בן עשרים ושתיים.

מדוע החובה לעזור לה מוטלת על החברה יותר מאשר על בנה בן העשרים ושתיים. מן הסתם הוא כבר סיים את הצבא, מדוע שלא יעזור מעט לאמו? גם הבת השנייה, כלומר הבחורה בת ה17-, מדוע שלא תשמור על אחיה הקטן, ותאפשר לאימה לעבוד? אפשר גם לשמור על הילד האחד וגם לעשות שיעורי בית ולהתכונן למבחני הבגרות. בנות כאלה במשפחות אחרות שומרות לעיתים על ארבעה ילדים ויותר. מלבד זאת, איפה הסבא והסבתא, היכן הדודים, היכן השכנים? מדוע אין עזרה מהסביבה הקרובה?

יתכן שהיא אישית אכן צריכה עזרה, ומסיבות שונות ילדיה, משפחתה וסביבתה אינם יכולים לעזור לה מעט לשמור על בנה בן השבע, אבל בשום אופן אי אפשר לומר שזה המצב הסטטיסטי של עשרות אלפי משפחות חד הוריות.

אחריות

נדמה שהיסוד המוסרי היהודי הדורש מכל אדם להיות אחראי על מעשיו, לטוב ולמוטב, אינו נהיר דיו לקברניטי מדיניות הרווחה במדינת ישראל. לדעתם, עצם זה שאדם סובל כבר מזכה אותו בכל הזכויות. אין זה משנה אם הוא מסוגל לעבוד או לא מסוגל, האם חטא ופשע, או שהתדרדר למצבו שלא באשמתו. האם האישה התאלמנה או שנכנסה להריון בלא נישואין. האם היא אשמה בפירוק משפחתה או שאינה אשמה. מעצם זה שהיא אם חד הורית מגיע לה כל התנאים. כך לדעתם תובעת מידת החמלה.

יתכן שאילו נמצאו מקורות מימון בלתי נדלים, אפשר היה לחלק לכל אחד ללא גבול. אבל כאשר לוקחים מסים מחלק מהאזרחים כדי לחלקם לאחרים, יש חובה לתבוע אחריות ממי שמקבל. ויש לתבוע שאלו הממונים על מדיניות הכלכלה והרווחה ינהגו בצדק, וכפי שנאמר (ישעיה נו): "שמרו משפט ועשו צדקה". משפט ואח"כ צדקה. לא יתכן שאדם יעשה את כל הטעויות שבעולם, יהרה מחוץ לנישואין, יתגרש בלא אחריות, יריב עם כל בני משפחתו עד שלא יימצא אחד מהם שירצה לעזור לו, ואח"כ יבוא לתבוע מכלל החברה לשלם מסים כדי לעזור לו לחיות טוב כמו האחרים.

יש עבודה

טוענים: אין עבודה. לא נכון! יש עבודות רבות, אלא שהן נחשבות לא מכובדות, ורבים נמנעים מהן. לדוגמא: עבודות משק בית, סיעוד לקשישים וחולים, חקלאות, בניין. מאות אלפי עובדים זרים נוהרים לכאן ומוותרים על נוחות ועל קשר עם ילדיהם, העיקר לעבוד ולהביא פרנסה וכבוד לבני ביתם. ואילו כאן מסרבים לעבוד.

אמרו חכמים: פשוט נבלה בשוק וקבל על כך שכר, והעיקר שלא תזדקק לבריות. ואל תאמר כהן אני, איש חשוב אני והדבר אינו ראוי לכבודי, כי אין דבר מכובד יותר מאשר לעבוד (ע' ב"ב קי, א).
ואמרו חכמים: "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים". שעליו נאמר (תהלים קכח): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא" (ברכות ח, א). ובמסכת אבות (ד, א) אמרו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו!" היינו מי ששמח בעבודתו הוא העשיר.

המקבלים הטבות שלא בצדק

אמרו חז"ל (פאה ח, ט), שכל מי שאינו צריך ליטול צדקה ונוטל, עונשו שיהיה חולה כל כך עד שבאמת יצטרך לבריות. ואילו זה שמגיע לו על פי הדין לקבל צדקה, ובכל זאת מתאמץ שלא ליטול צדקה, וחי חיי דוחק, סופו שיזכה לפרנס אחרים משלו. ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז): ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".

וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנה, א-ב): "לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמים: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם מכובד ונעשה עני, יעסוק באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות". "כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה ומרמה העם ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות".

החסד האמיתי

נדמה לאנשים שבגישה זו יש פחות חמלה, כי היא תובעת מאלו שהם מסכנים בלאו הכי לעבוד בעבודה קשה, שלעיתים שכרה אינו רב. אולם האמת הפוכה: דווקא החמלה הוותרנית טומנת בחובה אכזריות וייאוש. ייאוש מהסיכוי להעמיד את האדם על רגליו, ואכזריות הגוזרת את חייו ואת חיי ילדיו להיות אדם מושפל ונתמך. אבל דווקא הדרכתה של התורה מאמינה באדם, שנברא בצלם אלוקים, ויכול לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו. וגם כשיש קשיים, אין הם מצביעים אל אובדן דרך, אלא להפך, תפקידם לחשל ולחזק. ומי שיאמין בה' ויעבוד ויקיים את משפחתו בכבוד אמיתי, יזכה לראות את בניו ובנותיו גדלים לשם ולתפארת למשפחתם ולעם ישראל.

מנהיגות של מסירות נפש

הרב צבי יהודה זצ"ל מוקיר את זכרו של הרצל ● הרצל לא קיבל כסף מהתנועה הציונית, אלא הקדיש לה את כל רכושו ● רבי שלמה הכהן מווילנה מקבל את פני הרצל ● האמת בעניין מחשבות ההתנצרות ותוכנית אוגנדה ● אמונתו של הרצל ושיבתו אל היהדות ● הרב קוק זצ"ל מספיד את הרצל

תמונתו של הרצל בחדרו של הרצי"ה

בחדרו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היו תלויות כמה תמונות, וביניהן של אביו מרן הרב קוק זצ"ל, של החפץ חיים, תמונה של ארץ ישראל השלמה מתוך כתב העת 'סולם' – כולל ירדן, סוריה וחלקים מעירק וערב הסעודית, ובמקום מכובד תמונתו של בנימין זאב הרצל.

סיפר לי תלמיד חכם מחוגי החרדים, שבצעירותו חשב ללמוד ב'מרכז הרב', אולם כשראה את תמונתו של הרצל החילוני בחדרו של הרצי"ה, חזר לאחריו והלך ללמוד בפונביז'. אבל הרב צבי יהודה רצה לקבוע את היחס הראוי כלפי הרצל ומפעל הציונות, ועל כן היתה תמונתו בחדרו, לעיני כל התלמידים הבאים לשיעוריו.

סיפר דודי הרב אברהם רמר ז"ל, כי פעם נעלמה תמונתו של הרצל, והרצי"ה חשד שמא אחד התלמידים רצה 'לחנכו' והעלים את התמונה. הרב הקפיד ולא רצה לתת שיעור, שאם יש מישהו מהתלמידים שעושה דבר כזה, איך אפשר, וקודם צריך לטפל בבעיה, שלא יקחו דברים בלי רשות. 

וכשר' אברהם רמר ביקש רשות להזיז את ארון הספרים הקטן שמתחת למקום התמונה, שמא נפלה שם, לא רצה לקבל את דבריו, והמשיך להקפיד על חסרונה של התמונה. וכשר' אברהם התעקש לחפש את התמונה אחרי הארון, היפנה את הקפדתו כלפיו, וחזר ואמר שקודם צריך להחזיר את התמונה ורק אח"כ אפשר להמשיך. לבסוף כשהסכים שר' אברהם יזיז את הארון, נמצאה התמונה ונתלתה במקומה. הרב שמח מאוד, ומצא צורך לנחם את ר' אברהם על שלא קיבל את דבריו מתחילה, ודיבר אודות הרצל ועניינו (עיין בקובץ 'גדול שימושה' ע' נד). 

אישיותו של הרצל

באורח חייו הפרטיים הרצל היה חילוני לגמרי. כזה היה חינוכו. באישיותו היה אצילי ומוסרי. מיומניו ניכר כי עוד מנעוריו היה בעל רגישות מוסרית מיוחדת. צער האומה וסבלותיה נגעו ללבו, ומאז שנתפש לחזון הציוני הקריב עצמו בלא שיור למען העם היהודי. הוא לא קיבל כסף מהתנועה אלא הקדיש לה את כל רכושו. הוא נסחף כולו בלהט, ומסר את כל כולו להצלת אחיו היהודים הנרדפים, המעונים והנאנקים. 

אצל רוב המנהיגים אנו מוצאים קטנוניות אישית, תחרותיות, רצון לעשות גם לביתם, לפעמים על חשבון הקופה הציבורית. הרצל היה שונה בתכלית.

אחד היה שהמשיכו במפעלו וחזונו ובמוסריותו האישית, והוא זאב ז'בוטינסקי. בכשרונותיו אף עלה על הרצל, אולם בלהט החזון היה הרצל מיוחד וראשון.

יחס גדולי הרבנים להרצל

רוב הרבנים לא נקטו עמדה ברורה כלפי הרצל והציונות. מצד אחד, חילוניותם של הרצל וחבריו עוררה את חששותיהם. מאידך – חזון חיבת ציון והסיכוי לשפר את מצב היהודים היה חשוב להם. על כן בחרו שלא לנקוט עמדה.

מתוך המיעוט שהביעו עמדה מפורשת, היו גדולים שהתנגדו בחריפות להרצל ולציונות, ורבים אחרים שהביעו תמיכה. אחד מהם היה רבי שלמה הכהן בעל 'חשק שלמה', זקן רבני וילנא, שאף כתב שמשום "אל תשכן באוהלך עוולה" אסור להחזיק בבית את הספר 'אור לישרים', שבו דובר בגנות הציונות. שלושת חתניו הרבנים היו חברים בתנועת המזרחי. זו היתה גם עמדתם של כל הרבנים 'חובבי ציון', הרב שמואל מהוליבר, הרב דוד פרידמן מקרלין ועוד.

קבלת הפנים בקהילת ווילנא 

כדוגמא ליחס שקיבל הרצל מהמוני היהודים במזרח אירופה, שרובם ככולם היו שומרי מצוות, אפשר להביא את תיאור ביקורו בקהילת וילנא בכ"ג באב תרס"ג. 
יהודי העיר גדשו את הרחובות בצפיפות רבה, וקיבלוהו בחום רב. ראשי הקהילה הגישו לו מגילת קלף שנוסחה על ידי ר' זאב יעבץ, הפותחת בברכה: "ה' עמך גיבור החיל, ליבבתנו אדוננו, ליבבתנו איש הלבב! מגיל ומרעד נפעמנו, בהיגלותך לעינינו, אחינו!…" והיא מסיימת "זאת הברכה אשר תברכך עדת עמך בווילנא, כי בידך יתן ה' את תשועת ישראל מציון".

הגאון רבי שלמה הכהן, זקן רבני וילנא, ברך את הרצל בברכת כוהנים, ור' זאב יעבץ הגיש לו ספר תורה קטן בתוך ארון עץ מחוטב. הרצל הודה בהתרגשות, וביומנו כתב כי הדברים נגעו אל לבו ובקושי עצר את דמעותיו ('איש המאורות' 185-6).

יחסו של הרב ריינס

הרב ריינס, רבה של לידא, היה מגדולי הרבנים בדורו, ובהיותו כבן ששים הצטרף לתנועה הציונית וייסד בתוכה את תנועת 'המזרחי'. 

הרב ריינס היה מבוגר מהרצל בכעשרים וחמש שנה, ונפגש עמו מספר פעמים, ועל כן לעמדתו כלפיו יש משקל רב. ככלל התרשם הרב ריינס, שבאופן יחסי לאדם שלא קיבל חינוך יהודי, התייחס הרצל ליהדות ולמצוות בכבוד גדול. הוא התפעל מהזדרזותו של הרצל לסיים את דיוני הקונגרס השלישי (בשנת תרנ"ט) לפני כניסת השבת, "כי אין כוונתנו לנגוע (לפגוע) בדת במאומה" ('איש המאורות' ע' 108). 

לאחר שהוציא הרב ריינס לאור את ספרו "אור חדש על ציון תאיר", שלחו להרצל בצירוף מכתב המצביע על יחסו כלפיו. "בהוציאי לאור את ספרי זה הנושא אמריו על התנועה הציונית, ראיתי חובה לנפשי להקריבו למנחה ליוצר התנועה הזאת ומקריב לה את כל חייו ונפשו. הואילה נא בטובך אח גדול ונישא לקבל ברצון את מנחתי זאת, והיתה לעד כי נמצאים אנשים היודעים מה גדול ערכך לבית ישראל כולו ולעתידותיך, והיודעים עד כמה להוקיר את פועלך ומעשיך הגדולים שעשית לעמך זה אהבת, ושהקרבת על מזבחו את נפשך לעולה כליל" ('איש המאורות' ע' 164).

לאחר פטירתו של הרצל כתב הרב ריינס: "סהדי במרומים כי מיתתו של מנהיגנו פעלה עלי רושם מדכא ותפיל אותי על ערש דווי". "ויבכו כל אנשי הלבב אשר בישראל, ויבכו גם כל אנשי הדעת אשר בתבל כולה". אולם אין להשבית את העבודה עקב האסון הגדול. ו"נואלו אלה האומרים כי במות המנהיג הגדול ובטלה העבודה ובטלה התנועה כולה". הציונות היא "הכרח היסטורי", לא הרצל הוליד אותה אלא "היא הולידה את הרצל ועשתה אותו למה שהיה". הציונות חייתה בלב העם אלפי שנים קודם שנולד הרצל, אך היתה במצב רדום בחביון הלב היהודי, "ואנחנו לא ידענו את המעשה שנעשה ואת הדרך נלך בה". הרצל הוציא את הרעיון מתרדמתו ונפח בו חיים, שיימשכו גם לאחר מותו ('איש המאורות' ע' 239).

הטענות כלפי הרצל ביחסו לנצרות

האשמה הכבדה ביותר שמטילים בהרצל היא, שלדעתו ראוי היה לנצר את היהודים כדי למנוע את האנטישמיות, ורק מפני שהבין שהצעתו לא מעשית הגה את רעיון הציונות. אכן, ביומנו הוא כותב שעוד מנעוריו האנטישמיות וצער היהודים עינו את נפשו וגרמו לו צער רב. הוא מתאר מחשבות שעלו בדעתו, ואחת מהן: "חפצתי לפתור את שאלת היהודים, לכל הפחות באוסטריה, בעזרת הכנסייה הקתולית… (וחשב לבקש) ראיון אצל האפיפיור כדי להגיד לו: אני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חפשי ונאה לנצרות. חפשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה – ובייחוד אני – יישארו יהודים, ובתורת יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת…". אולם אלו היו מחשבות שעלו בדעתו בהיותו כבן עשרים, ובשום אופן לא שיקפו את עמדותיו, אלא כפי שהוא כותב עליהם שם, שהם היו "נטיות עמומות שבחולשת נעורים" (מתוך ספרו של ישראל ארליך, "אישים ומאורעות בתולדות ישראל" ע' 155).

בסופו של דבר הרצל הגיע לאפיפיור כנציג התנועה הציונית, חצי שנה לפני פטירתו, ולא כרע ולא החניף, אלא בגאון הציג את עמדת היהודים. וכך כתב ביומנו: "אתמול נתקבלתי אצל האפיפיור… הוא קבלני בעמידה והושיט לי את ידו, אשר לא נשקתיה… נדמה לי, כי בזה קלקלתי את יחסו, שכן כל הבא אליו כורע ונושק לפחות את היד… הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו. לא נוכל לעצור את היהודים מללכת לירושלים, אבל להמליץ עליהם לא נוכל… כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו ב(אותו האיש), ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי…" (שם 156).

יחס מרן הרב קוק להרצל

יחסו של מרן הרב קוק זצ"ל להרצל היה מורכב יותר. שלא כמו הרב ריינס, שהפריד בין עניין ההצלה הגשמית והגאולה הרוחנית, הרב קוק הסתכל על הכל בראייה כוללת, וממילא לא יכל להתעלם מהעובדה שהרצל אינו שומר תורה ומצוות.

חודשיים לאחר עלייתו של מרן הרב לארץ, בכ' תמוז תרס"ד, הרצל נפטר. לאחר שבאו שני נכבדים מקהילת יפו להזמינו להשתתף בעצרת האבל לזכרו, הסכים לבוא ולהספיד, אך כפי הנראה לא בלב שלם. בהספדו הוא נותן משמעות עמוקה למפעל הציונות, על פי דרכו של הגר"א, כי עניינו של משיח בן יוסף להכין את הצדדים החומריים של הגאולה. 

הרב יעקב פילבר שליט"א בספרו 'כוכבי אור' מבאר את ההספד ואת הרקע שקדם לו, ואף מביא מכתב מעניין שכתב מרן הרב לחותנו, האדר"ת, רבה של ירושלים, בו הוא מסביר בהרחבה ומתנצל מעט מדוע השתתף בהספד. ועיקר דבריו – מפני השלום, וכדי לקרב את הציונים מעריציו של הרצל. ועוד, שכך ראוי, למצוא את הטוב בכל דבר, להדגישו ולהעלותו, שעל ידי כך אפשר לתקן. 

אגב, כך היה גם יחסו של מרן הרב זצ"ל לתנועה הציונית: מצד אחד הערכה רבה כלפי מעשיה הטובים, ומאידך לא הסכים להיות חבר רשמי במוסדותיה, ואף לא בתנועת המזרחי.

קביעת היחס כלפי הרצל

כפי הנראה עם השנים השתנה יחסו של הראי"ה להרצל, וכפי שהדברים באים לידי ביטוי בדברי בנו מו"ר הרצי"ה, שכתב בשנת תרע"ג (בהיותו בן 22), תשע שנים אחר פטירתו של הרצל: "ואף הרצל, זה התינוק הגדול (על משקל 'תינוק שנשבה') ששב אלינו מבין הגויים מלא הוד חלומות ועוז געגועים אדירים, זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית – צורת עם, על פני שאיפותינו ועבודתינו… אף הוא הרגיש, כמו באופן אינסטינקטיבי כי "השיבה ליהדות קודמת לשיבה אל מדינת היהודים", וכי "אין אומתנו אומה אלא באמונתה", וכי "אנו מכירים עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו" (לנתיבות ישראל ח"א ע' יט במהדורת בית אל, ושם הובאו המקורות מכתבי הרצל).

ייתכן שבינתיים נודעו להם יותר פרטים על אישיותו וחזונו, יומניו האישיים נתפרסמו בתרגום עברי, והתברר שהיה אדם מוסרי, בעל אמונה, וריחוקו מתורה ומצוות נבע מכך שלא קיבל חינוך יהודי. ואם כן להפך, יש לדון אותו לכף זכות, שהרי הוא בעל תשובה גדול לעניין סגולת ישראל. ואולי הרושם של הצעת אוגנדה והפולמוס סביבו ריחף באוויר וגרם להסתייגות מסוימת ממנו סמוך למועד פטירתו, ולאחר מכן התברר – שלא כפי שהשמיצוהו – שהרצל התכוון לשאת ולתת עם האומות על כך כדי לחזק את מעמדה של התביעה הציונית למולדת לעם היהודי, אבל היה רחוק מלהחליט שאוגנדה תהיה הפתרון. ואולי ככל שעברו השנים, החשש שמא ילמדו מאורחותיו האישיים פחת, וחזונו ומפעלו הכללי הלכו והתבלטו. 

דברי הרצי"ה

סופו של דבר, ברור הוא כי בנו תלמידו הרצי"ה, מתוך נאמנות מוחלטת לדרכו של אביו מרן הרב, קבע כי חובה להוקירו. וכפי שכתב במכתב: "חוזה מדינת היהודים הד"ר בנימין זאב הרצל, יש לו זכות היסתורית (=היסטורית) מיוחדת בתקומת שלטוננו על ארצנו" (ע' שיחות הרצי"ה במדבר ע' 324 הערה 31). 

וכפי הנראה כתגובה להאשמה שהרצל היה אפיקורס, פרסם ב'הצופה' כ"ח תמוז תשל"ד רשימה קצרה, שכותרתה – "להצדיק צדיקים": "בכתביו של בנימין זאב הרצל ז"ל אין דברי אפיקורסות. בכתבי יומנו כתוב: "אין אומתנו אומה אלא באמונתה". מי שחושב ומדבר וכותב ככה הוא איש אמונה ולא אפיקורוס. והדברים חוזרים אל קדושת גזע מחצבתו, מאת הגאון הקדוש רבי יוסף צאיטאצק ז"ל" (לנתיבות ישראל ח"ב ע' תקצג במהדורת בית אל). 

עיון במורשתו

לכן טוב עשתה מדינת ישראל שהנציחה את זכרו בקביעת שמות של רחובות חשובים על שמו, ובהקמת בית הקברות לקדושי צה"ל ולמנהיגי הציבור מסביב לקברו בהר הרצל. ואף בימים אלה של מבוכה ראוי לחזור ולעיין במורשתו הציונית, באהבת ישראל שלו, ובמידת מסירות הנפש שלו כדוגמא ומופת.

הכישלון החינוכי וסיבותיו

בעבר העם היהודי כיבד את הלמדנות, והשיג תוצאות גם בתנאים קשים ● ההורים של היום מקרינים לבניהם שהתענוגות והבילויים הם העיקר ● השתלת איברים: הרבנות התאמצה להתיר, אך הממסד הרפואי התעקש על כבודו ● כיום ניתן להתנות תרומת איברים בהסכמת איש דת המקובל על המשפחה

משבר החינוך

בשבוע האחרון התפרסמו תוצאות מבדק השוואתי של מצב החינוך במדינת ישראל לעומת המדינות המפותחות. התוצאות היו גרועות. רמת הישגיהם של התלמידים הולכת ויורדת ביחס לארצות המפותחות. הפרשנים הידועים בכלי התקשורת התעסקו כדרכם בדברים הלא חשובים. רובם העדיפו להתמקד בקיצוץ הצפוי בתקציב החינוך, בלי להתאמץ לנתח את שורשי הבעיה. הרי הקיצוצים עדיין לא התבצעו, ותוצאות המבדקים שיקפו את השנה הקודמת. יתר על כן, תקציב החינוך במדינת ישראל גבוה יחסית לרוב מדינות המערב. הבעייה היא ערכית-חברתית, ואינה קשורה כלל לתקציב. 

דורות על גבי דורות הציב העם היהודי בראש שאיפותיו את הלמדנות. הלמדן היה המכובד בחברה. עשירים ראו לעצמם זכות גדולה להתחתן עם הלמדן, אפילו היה יתום או בעל מום. החינוך היהודי מעולם לא התבסס על בית הספר בלבד, אלא בראש ובראשונה על המשפחה, שהתייחסה לחינוך וללימוד כאל הדבר החשוב מכל. גם מרבית החילונים בדור הראשון נשארו עדיין עם היחס המכובד ללימודים. עכשיו, בדור השלישי, הערכים התהפכו.

כאשר השאיפה היא לבלות, לקנות בגדים, לנסוע לחו"ל, לצלול בים, לאכול במסעדות גורמה, לרקוד כל הלילה, לחזור לפנות בוקר שיכורים – אין פלא שרוב הנוער מעדיף את הטלוויזיה, הסרטים, השתייה החריפה, הריקודים, הבילויים וההפקרות, ולא את הלימודים. 

הורים שחיים בהפקרות, מנבלים את פיהם, מתלבשים בגסות, מעשנים בשרשרת, שותים בירות וקפה ומבזבזים את זמנם בבילויים ושטויות, אינם יכולים לצפות שהילד שלהם יהיה צנוע, הגון, מלומד ומחונך. הרי הילד שלהם מתנהג כמותם. הורים שמתחצפים כלפי טובים וחכמים מהם וצוחקים מבדיחות שמבזות כל יקר וקדוש, מתפלאים אח"כ שהילד מתחצף להורים ומורים ואינו מקבל סמכות, ועוד מעיזים להתגולל על המדינה שלא מתקצבת את "החינוך".

בעבר, מלמדי התורה היו עניים. בתוך ביתו של המלמד דרדקי התאספו הילדים, והוא היה מלמדם מהבוקר ועד הערב. אותה "כיתת לימוד" היתה גם חדר שינה של משפחת המלמד, גם מטבח וגם חדר ילדים. באמצע היו יושבים הילדים ולומדים תורה מפי המלמד, ובצד היתה אשתו תופרת, מבשלת, ומטפלת בילדיה הקטנים. לעיתים גם העז והתרנגולת נכנסו לאותו החדר להתחמם מעט או לאכול את שיירי המאכלים… ובתוך כל זה למדו ויצאו גאונים וצדיקים, עדיני נפש. תנאים חיצוניים לא היו, אבל היה יחס של כבוד ללימוד.


האם מותר להשתיל איבר ממת בגופו של חי

כעיקרון, אסור ליטול איבר מגופו של מת מפני שלושה איסורים: א) אסור ליהנות מגוף המת. ב) אסור לבזות את המת. ג) מצווה לקבור את המת, וכל הנוטל ממנו איבר מבטל את מצוות הקבורה באותו איבר.

לפיכך יש מי שסובר שאסור להשתיל איבר ממת כדי להציל אדם חי, כיוון שהמת פטור מהמצוות, ואין מוטל עליו לוותר על איבר מגופו כדי להציל אדם חי (בניין ציון). אולם דעת רוב הפוסקים שלצורך הצלת נפשות מותר ליטול איבר מהמת, שפיקוח נפש דוחה את המצוות של כבוד המת וקבורתו (נודע ביהודה, חתם סופר, חזון איש ועוד רבים). 

למעשה, אף שיש אוסרים, כיוון שהדבר נוגע להצלת נפשות כתב הרב גורן זצ"ל שמצווה לנהוג כדעת רוב הפוסקים. 

השתלת לב וכבד לאחר מוות מוחי

השתלת לב וכבד אפשרית כאשר האברים הללו ניטלו מאדם שמוחו מת וליבו עדיין פועם. אם נמתין 
עד שגם ליבו יפסיק לפעום – הכבד והלב יינזקו, וכבר לא יהיו ראויים להשתלה.

השאלה האם מוות מוחי נחשב מוות לפי ההלכה. מוות מוחי הוא מצב שבו כל המוח – כולל גזע המוח – מת, אינו מתפקד ואינו מגיב לשום גירוי, אין בו זרימת דם, והוא אף מתחיל להירקב, ואין יותר שום אפשרות שאדם כזה יחזור לנשום באופן עצמאי.

מחלוקת הפוסקים

להלכה נפסק שהמוות נקבע לפי הנשימה (יומא פה, א; רמב"ם שבת ב, יט; שו"ע או"ח שכט, ד). וכיוון שהנשימה תלויה במוח, לדעת רבים מוות מוחי נחשב מוות, ומותר ליטול ממנו איברים להשתלה (הרב גורן, הרב ישראלי, וכן העידו בשם הרב פיינשטיין). לעומתם יש סוברים שכל זמן שהלב פועם האדם נחשב עדיין חי. ואף שחז"ל תלו את החיים בנשימה התלויה במוח, זה רק כאשר לא היה ברור אם הלב פועם, אבל כאשר הלב פועם האדם נחשב חי, והנוטל ממנו איברים להשתלה נחשב כרוצח אותו (הרב ולדנברג, הרב ואזנר).

גם הרב אויערבאך זצ"ל אסר, ואף שהעיקר לדעתו שהמוח קובע את המוות – מכל מקום חשש שמא כלי המדידה של הרופאים אינם מדויקים דיים, וייתכן שעל סמך בדיקותיהם יגיעו למסקנה שהמוח מת לחלוטין, ואילו באמת חלקו עדיין נותר חי (פניני הלכה ח"ג עמודים 254-259).

פסיקת הרב שפירא והרב אליהו

בעת כהונתם כרבנים ראשיים, הועלתה לפני מועצת הרבנות הראשית בראשות הרב הגאון אברהם שפירא שליט"א והרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א, שאלת השתלת הלב והכבד. הרבנים נכנסו לעובי הקורה וב"כוחא דהיתרא" הכריעו להקל כי אחר מוות מוחי מותר ליטול מן המת איברים להשתלה.

אחת ההוכחות לכך הובאה מדין המשנה (אהלות א, ו) לפיו אדם שראשו נכרת נחשב מת למרות שגופו מפרכס. והתברר שאם יכרתו ראש של בהמה ויחברו אותה למכשירי החייאה, ליבה ימשיך לפעום. מכאן שפעימת הלב לאחר שהמוח מת אינה סימן חיים, אלא כמוה כפירכוס של מת שראשו נכרת. 

כדי למנוע כל ספק נקבעו תנאי בקרה קפדניים, שעל ידם אפשר יהיה לוודא בבירור שאכן המוח, כולל גזע המוח, מת. בין השאר נעזרו במחקריו ופיתוחיו של פרופ' חיים סומר, חוקר מוח ירא שמיים בעל שם עולמי. עוד הוחלט כי רק לאחר אישור של צוות ובו שני רופאים ורב יקבע מוות המוח. הוחלט בתחילה להפעיל ועדה כזו בבית החולים 'הדסה' בלבד. 

יש לציין כי עמדת הרבנות לחייב שיתוף רב או מומחה ירא שמיים בצוות קביעת המוות לא נבעה מהתעקשות או מרצון להתערב בעבודת הרופאים, אלא מחשש מבוסס, שישנם רופאים שעמדתם האתית גורסת כי גם לפני מוות מוחי מוחלט, כגון במצב המוגדר כצמח או גוסס בשעותיו האחרונות, מותר ליטול את איבריו החיוניים, כי ממילא אין יותר סיכוי שיחיה. ואף שעמדה זו אולי נובעת מכוונות טובות – על פי ההלכה היא רצח.

עמדת הממסד הרפואי

למרבה הצער, מסיבות פוליטיות התלויות בממסד הרפואי, חלק מדרישות הרבנות לא התמלאו. 
כלומר, עד שהרבנות נכנסה לעובי הקורה, והתירה בתנאים מסוימים את נטילת הלב והכבד מאדם שעבר מוות מוחי, טענו הרופאים בלהט רב שמדובר בפיקוח נפש ממש, ושהרבנים אינם עושים דבר כדי להציל נפשות. אולם אחר שהוחלט להתיר על ידי וועדה שבתוכה ישב רב אחד, עמד הממסד הרפואי על רגליו ואמר עד כאן! כבודם של הרופאים יקר מהכל, ולמענו מוטב שהדתיים לא יתרמו איברים, ובלבד שלא יוטל ספק בכך שהרופאים ורק הם יחליטו על הכל בבתי החולים. וכך אפילו בבית החולים 'הדסה' לא הוקמה הוועדה האמורה.

הלכה למעשה

לפיכך, על פי התייעצות עם רבנים ומומחים, כתבתי בשנת תשנ"ה בספרי פניני הלכה (ח"ג ע' 260-261) שאין לחתום על כרטיס המאשר מראש תרומת איברים. "ובמקרה שבית-החולים פנה אל משפחת ההרוג וביקש מהם כי יסכימו שייטלו מגופת יקירם איברים כדי להציל חיי אחרים, באופן עקרוני ישנה מצווה לתרום, אולם כדי לוודא שהתרומה תיעשה כהלכה, יש להתייעץ עם רב המבין בתחום הרפואה". סיימתי בתקווה "שבעתיד ייווצר אמון רב יותר בין פוסקי ההלכה ואנשי הרפואה, ואזי תהיה מצווה לחתום על כרטיס התרומה".

השינוי במהדורת תשס"ב

במשך השנים הממסד הרפואי ריכך מעט את עמדתו, וצירף לכרטיס התרומה אפשרות להתנותה בהסכמת איש דת המקובל על בני המשפחה. על פי התייעצות עם הרב ד"ר מרדכי הלפרין, הוספתי בהדפסות משנת תשס"ב: "דברים אלו היו נכונים עד שנת תשס"ב, אולם לאחרונה נתבשרנו ששונו הנהלים, וישנה אפשרות כיום להוסיף סעיף בכרטיס התורם, שבו כתוב כי התרומה 'בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי'. על כרטיס כזה מצווה לחתום. וזאת בתנאי שהחותם יודע שהוא יכול לסמוך על בני משפחתו שבמקרה וחס וחלילה יצטרכו לאשר את תרומתו אכן ידעו לדרוש פיקוח הלכתי ראוי".

ועדיין יש להצטער, שכל החוששים שמא בני משפחתם לא ידעו כיצד לנהוג, וייתכן שאלו הרוב, אינם יכולים לחתום על הכרטיס. וזאת משום ההתעקשות שלא לקבל את החלטת מועצת הרבנות הראשית.

הפתרון התורני

הדיווחים על התאבדויות על רקע כלכלי נעלמו מיד לאחר העברת התקציב ● מי אשם בכך שאין פתרון לבעיית מסורבות הגט? ● הספינה טובעת? לא למהר להשליך לים דווקא את התפילין ● האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר מגור: הרבי מלובביץ' צדק שבעקבות הנסיגה מסיני תבוא נסיגה מיש"ע שתעלה בנפשות

על מניפולציות תקשורתיות

לפני כחודשיים, לאחר שהתפרסמו כתבות על אנשים שהתאבדו עקב בעיות כלכליות, פנו אלי כמה אנשים ושאלו מדוע הרבנים אינם מתייחסים לבעיית ההתאבדויות עקב המשבר הכלכלי. 
עניתי להם שכדי לבחון האם יש כאן באמת תופעה חדשה של התאבדויות יש להמתין עד לסיום הדיונים על התקציב. אם אכן "התופעה החדשה" תימשך יהיה ראוי להתייחס אליה. ככלל, אנשים רבים סובלים מבעיות כלכליות קשות ואינם נשברים, ממשיכים לחנך את ילדיהם, ממשיכים אפילו לחייך, ועושים כל מאמץ לצאת למרחב.

לעצמי חשבתי שמן הסתם תופעת ההתאבדויות לא התרחבה לאחרונה, וגם אם קרה שבדיוק בעת הדיונים על התקציב מספר אנשים החליטו להתאבד – החלטתם לא נבעה מהקיצוצים התקציביים הצפויים, אלא מבעיות אישיות מורכבות, והעיסוק הפומבי ב"תופעת ההתאבדויות" נתן אולי דחיפה נוספת למעשיהם. כפי הנראה, היו גורמים אינטרסנטיים בזירה הציבורית, כמו האופוזיציה, ההסתדרות או מחלקות הרווחה, שרצו לתת לסיפורים הללו חשיפת יתר, כדי לקדם את מטרותיהם בעת דיוני התקציב. 

עברו חודשיים, הדיונים על התקציב הסתיימו, והנה אין יותר סיפורים על התאבדויות בראש מהדורות החדשות ובעמודים הראשונים של העיתונים. 

שלושה לקחים

שלושה דברים אפשר ללמוד מכך. ראשית, קשה מאוד לסמוך על ה'תשקורת', ומניסיון העבר למדנו שאסור לקבל את דבריהם ללא חשדנות וביקורתיות. 

שנית, שאין לאישי ה'תשקורת' אחריות. תיאור "תופעת ההתאבדויות" עם היחס הסלחני כלפיה, ומנגד – האשמת הרשויות, גורם (כפי שהוכח במחקרים בעולם) לאנשים נוספים לבחור בדרך הרעה הזו, שאין בה לא פתרון ולא נחמה.

שלישית, אין מן הראוי שרבנים ירקדו לפי חלילם של אישי ה'תשקורת', אלא על הרבנים להתייחס למציאות כפי שהיא באמת. אם רבנים ייגררו אחר המניפולציות התקשורתיות למיניהן, גם אם ינסו לומר דברי תורה, הם עלולים בלי משים לסייע בעקיפין לביסוסה של תרבות השקר והמניפולציות ולשבש את הדיון הציבורי. 

מסורבות גט

בשנים האחרונות הועלתה על סדר היום בעיה קשה: בעלים שעל פי החלטת בית הדין חייבים לתת גט לנשותיהם מסרבים ליתנו ומעגנים במשך שנים את בנות זוגם. צערן של הנשים נורא, שנותיהן הטובות הולכות לאיבוד. 

בהלכה יש לכך פתרון פשוט – "מכים אותו עד שיאמר רוצה אני". אין אדם שיעמוד במכות בלא גבול. גם אם יצליח לשרוד יממה, שבוע לא יצליח… 

אלא שחוק המדינה אוסר להשתמש בעונשי גוף. גם במקרים חריגים כאלה, בית המשפט לא התיר את השימוש בעונשי גוף. וכך הבעלים הסרבנים עומדים במריים. 

הלוחמים בדת ובמסורת מנצלים כמובן מציאות טרגית זו לניגוחה של היהדות והרבנים. אולם גם מקרב שומרי המצוות הועלו לאחרונה הצעות חדשות, לפיהן יוכל בית הדין להפקיע את הנישואין מעיקרם, ועל ידי כך לפתור את האישה מהצורך לקבל גט. מבחינה הלכתית הדבר קשה מאוד, ואף שהצעה זו הועלתה בדורות האחרונים מספר פעמים, בארץ ובחו"ל, לא נמצא אף פוסק גדול שהסכים לכך. 

והקשה מכל הוא, מדוע הטענות מופנות כלפי בתי הדין? מדוע רק בית הדין מואשם בחוסר רגישות? הלא היה ניתן בנקל לפתור את רוב הבעיות על ידי השימוש באמצעי המקובל בהלכה מדורי דורות במקרים קיצוניים כאלה, ומדוע שהביקורת לא תופנה בראש ובראשונה כלפי החוק שאינו מאפשר זאת?

משל הספינה

ישנו משל מפורסם על ספינה שעומדת לטבוע, ומוכרחים לזרוק לים כמה שיותר חפצים כדי להקל מעליה. יש כאלה שמיד רצים וזורקים את התפילין ושאר תשמישי הקדושה, וטוענים שמדובר בפיקוח נפש. אלא שגם במצב של פיקוח נפש לא צריך לזרוק תחילה את התפילין, אפשר לזרוק קודם את הנעליים, את הסכו"ם וכדומה. כאשר הדבר הראשון שזורקים לים הוא התפילין, סימן הוא שלא רק החשש לפיקוח נפש הוא המניע, אלא גם ויותר מכך – הרצון להיפטר מהתפילין.

גם כאן, יש לחשוד במי שקופץ להאשים תחילה את בתי הדין, שלא רק נאקת המסורבות עומדות לנגד עיניו. 

שאלת הגיור ההמוני

כיוצא בזה, בשנים האחרונות יש טוענים כלפי הרבנים שהם מקשים על הגרים להתגייר. ישנם מאות אלפי עולים מבריה"מ לשעבר שאינם יהודים, והרבנים, כך נטען, מסרבים לגיירם.

למעשה, רובם המוחלט של העולים הגויים אינם מעונינים להתגייר. אלה הבאים לבתי הדין המיוחדים לגיור מתקבלים בסבר פנים יפות. יתכן שהיו מקרים בודדים שגרים התקבלו בצורה לא נאותה, אבל ללא ספק אלו מקרים יוצאים מהכלל. הכלל הוא שרבני ישראל מקרבים באהבה את הרוצים בכנות להצטרף לעם היהודי על פי כללי הלכות גיור. 

ושוב, גם כאן חוזרים גורמים מסוימים ותוקפים את בתי הדין. אלא שבמקום לתקוף את בתי הדין שאינם פותרים את הבעיה, היה ראוי לתקוף תחילה ובעיקר את אלו שיוצרים את הבעיה, כלומר את שליחי העלייה של הסוכנות ואת הממונים עליהם, שמעודדים גויים לבוא ארצה.

מן הראוי היה לארגן תביעה ציבורית רחבה לשינוי מדיניות העלייה. תביעה זו צריכה לבוא מכל המפלגות שמסורת ישראל ועתידה היהודי של מדינת ישראל חשובים להם, כשבראשם יש לקוות שתעמוד תנועת הליכוד. אם לאחר תביעה כזו ראשי הסוכנות היהודית לא ישנו את עמדתם, עליהם לשאת באחריות אישית למצב הבלתי נסבל של שמונים אחוז עולים שאינם יהודים.

תנאי הגיור

שני תנאים צריכים להתמלא כדי שבית הדין יסכים לקבל את הגר. תנאי ראשון – רצון להצטרף לעם היהודי לטוב ולמוטב. תנאי שני – רצון לקבל את עול התורה והמצוות. 

אלא שאם ילמדו מתחילה את הגר את כל מצוות התורה, גם הצדיקים שבגרים יירתעו לאחוריהם ויפחדו לקבל על עצמם את העול הגדול של המצוות. כי מה שהילד היהודי לומד במשך שנים בבית הוריו ואצל מוריו, הגר צריך ללמוד תוך כמה חודשים עד שנה. על כן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רסב, ב), שמלמדים אותו רק "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות" ו"אין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו". וכפי שבאר הש"ך (רסב, ד): "אין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת".

בפועל נהגו ללמד את כללי המצוות השכיחות: שבת, כשרות, טהרת המשפחה, תפילה, ברכות וחגים. אבל אין מלמדים אותם את כל פרטיהם. (בספרי 'פניני הלכה' ח"ב הלכות גרים נתבארה סוגיה זו בהרחבה).

ביקור אצל הרבי מגור

בימים הנוראים של שלטון ממשלת רבין, כמדומה לי באלול תשנ"ה, הגענו משלחת של שלושה רבנים מיש"ע אל האדמו"ר מגור דאז, רבי פנחס מנחם אלתר זצ"ל בעל ה"פני מנחם", כדי לספר לו על המצב ביש"ע ולבקש את עזרתו.

היה שם הרב גדעון פרל רב היישוב אלון שבות, הרב אליקים לבנון רב הישוב והישיבה באלון מורה, ואנוכי.
בתוך השיחה התברר שהרב אליקים לבנון קרוי על שם סבו מצד אמו, רבי אליקים געציל קורלנסקי, שהיה בעל תוקע אצל אבי הרבי, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי זצ"ל בעל ה"אמרי אמת".

לעצם העניין, הרבי תמך בעמדתנו וגם לדעתו תהליך אוסלו מסוכן ושלילי, ואמר שיסייע במה שיוכל, אבל להשתתף במחאות אמר שממילא לא יועיל שהחסידים יפגינו על כך מסיבות ידועות, ולכן חבל לבטל תורה. אח"כ התברר לנו שבעידודו של האדמו"ר חברי בית הדין של גור הלכו אצל הרב עובדיה יוסף, לשכנעו ולבקשו לפרוש ממשלת רבין ולהתנגד להסכמי אוסלו.

בתוך הדברים סיפר לנו הרבי על דיון שהיה לו עם הרבי של חב"ד, האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, על הנסיגה מסיני. ולאחר מעשה התברר, כך אמר, שהוא צדק ואני צדקתי. אני צדקתי כשסברתי שההסכם עם מצרים יחזיק מעמד ולא תפרוץ מלחמה בעקבות הנסיגה מסיני. והוא צדק בטענתו שהנסיגה בסיני תגרום להמשך נסיגות ביש"ע, ומזה כבר תהיה סכנת נפשות ממשית ליהודים. גם סיפר שהרב עוזי קלכהיים זצ"ל (מתלמידי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל) דיבר על זה עמו בלהט רב ובנוסח דומה לפני שנים.

לאחר הביקור ספרו לנו חסידים המקושרים לרבי שדברינו נגעו לליבו. בכלל, בהנהגתו היה האדמו"ר דואג מאוד לכלל ישראל, וכל מעשיה הרעים של ממשלת רבין ופרס הכאיבו מאוד לליבו. חצי שנה לאחר מכן, בט"ז אדר תשנ"ו, בימי הפיגועים הקשים, נסתלק הרבי לגנזי מרומים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

חטא המרגלים של ימינו –

מדוע דימו חז"ל את היושב בחו"ל לעובד עבודה זרה ● רק בארץ ישראל מתגלה מלכות ה' בכל תחומי החיים ● שורש חטא המרגלים: העדפת עבודת ה' רוחנית צרופה על עבודת ה' של ארץ ישראל המשלבת קודש וחול ● מי שאינו מאמין בצור ישראל תמיד יחשוב שאין לנו כוח לכבוש את הארץ, כמו המרגלים ●

הקושיות על מעלת ארץ ישראל

אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו שם: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה".
ורבים שואלים, מדוע החשיבו חכמינו כל כך את ישיבת ארץ ישראל? ידוע שיש מצווה מהתורה ליישב את הארץ, אבל שזו תהיה חשובה כל כך, עד שמי שגר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה – זהו דבר שקשה להבין.

אמונת הייחוד מתגלה בארץ

אלא שיסוד אמונת ישראל הוא תפישת האחדות. הקב"ה ברא את כל העולם, על צדדיו הרוחניים והגשמיים. בחוץ לארץ אפשר לעבוד את ה' בצדדים הרוחניים, אבל הצדדים הגשמיים אינם מתחברים כל כך לעבודת ה'. ארץ ישראל נבראה במיוחד כדי שאפשר יהיה לגלות בה את דבר ה' – ולמרות שהיא ארץ גשמית היא קדושה – ומתוך כך תתפשט אח"כ הקדושה לכל העולם. ועד הגאולה השלמה, ישנה טומאה בחוץ לארץ. ולכן, בסגנון עבודת ה' שבחוץ לארץ יש התנגשות בין עולם הרוח לעולם החומר, ואין אפשרות לקיים את התורה ומצוותיה כראוי בלי ניכור מסוים כלפי עולם החומר.

ויש בזה חסרון גדול, וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה…" (אורות התחיה כח). 

וזהו שאמרו חכמים שכל הדר בחוץ לארץ דומה כעובד עבודה זרה, מפני שהוא אומר כביכול שהקב"ה מתגלה בעולם הרוח בלבד, ואילו הטבע והחומר מנוכר לעבודתו. וזוהי תפישת העבודה זרה, שכאילו ישנן שתי רשויות. אבל אנחנו מאמינים בה' אחד, ואת האמונה האחדותית אפשר לגלות אך ורק בארץ ישראל. כאן גם בעבודת האדמה יש מצווה. כאן גם בפיתוח התעשייה והמסחר יש מצווה (חת"ס סוכה לו). ועל כן הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, והוא מגלה שמלוא כל הארץ כבודו.

חטא המרגלים

כידוע, המרגלים היו אנשים חשובים, "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג), ולבסוף חטאו והחטיאו. ויש לברר מה היה יסוד טעותם, שבעטיו ירדו ונפלו, עד שלבסוף גרמו חורבן לדורות. שכידוע, אילולי חטא המרגלים, היה משה נכנס עם ישראל לארץ ובונה את בית המקדש, ולא היו יורדים ישראל לגלות. 

המרגלים חשבו שחיי המדבר מקודשים ונעלים יותר, מפני שאין עוסקים בהם בענייני המעשה והחומר. במדבר לא צריך לנטוע, לזרוע ולקצור. לא צריך לעסוק בבניין המלכות ומוסדות השלטון על כל מרכיביו. לא צריך לעסוק בייצור ובחרושת, הבגדים הרי אינם מתבלים, וכך אפשר להמשיך לחיות כבחורי ישיבה כל החיים. אבל באמת קידוש ה' השלם הוא כאשר העניין האלוקי מתגלה בכל רבדי החיים, הרוחניים והמעשיים. 

כעין זה כתב אדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה שלח לח, ב), שלא רצו להיכנס לארץ ישראל, וטענו למה צריך לירד לעולם המעשה, הרי אפשר לקיים את "התורה והמצוות ברוחניות ולא בעשייה גשמית". "אך באמת היו מוטעים, שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא. כמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א) כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל. ושאלו: וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויים בה". כי קיום המצוות בארץ הוא קידוש ה' הגדול ביותר, ולכן מתגלה ממנו אור גדול יותר מאשר בחיים הרוחניים בלבד.

פחד וחוסר אמונה

מתוך חסרון ההבנה בערכה של הארץ הגיעו גם לחטאם השני, הוא הפחד וחסרון הביטחון בה'. כביכול חשבו שהקב"ה מסוגל לעשות ניסים לצדיקים שחיים מעל העולם הזה, אבל לעם שחי בתוך העולם אין הקב"ה מסייע. ואולי כביכול ח"ו אינו מסוגל לסייע. 

מצוות יישוב הארץ היא מיוחדת במינה, שהיא משלבת בתוכה את השיקול האמוני עם השיקול הריאלי. איננו מחויבים לכבוש את הארץ כאשר אין בידינו כוח. אבל מי שאינו בא מתוך אמונה בצור ישראל, תמיד יחשוב שאין בידו כוח לכבוש את הארץ, והרי הוא נופל בחטא המרגלים.

קול התור

בספר הקדוש 'קול התור' מהגאון המקובל רבי הלל שקלובר, שארו ותלמידו של הגר"א, מובאים דברים יסודיים וחשובים מדברי הגאון מווילנא על מצוות יישוב הארץ ועל תהליך הגאולה.

ובפרק ה' באר את חטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה וגרמו לבכייה לדורות, לחורבן בית המקדש וגלות ישראל. ולכן תיקון החטא תלוי בבניין ירושלים והמקדש. וכתב: "בעוונותינו הרבים, רבים הם החוטאים חטא גדול של 'וימאסו בארץ חמדה'. גם רבים מתופשי התורה לא ידעו ולא יבינו שנתפשו בחטא המרגלים. נסחפו בקליפת חטא המרגלים בכל מיני סברות כוזבות ותואנות שווא ומדוחים, גם מכסים את סברותיהם בדעה המופרכת שאין מצוות יישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה… המרגלים האלה רוצים להיות יותר גדולים מרבותינו תנאים ואמוראים שקבעו שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". וכדברי הרמב"ן והתוספות יום טוב, והשל"ה. "ומי לנו גדול בכל הדורות האחרונים כרבנו הגר"א, קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות, והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה, לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל. כמעט בכל יום דיבר אלינו רבנו ברתת והתרגשות, כי "בציון ובירושלים תהיה פלטה". ויש לציין כי דברי הגאון הללו נאמרו מאה חמישים שנה לפני השואה. (עיין לשונו ב'התקופה הגדולה' ע' תקלד-תקלה).

עתידים ליתן את הדין

בשנת תרצ"ג או תרצ"ד ביקר בארץ אחד מזקני ההוראה בקישינב, הרב משה הנשפרג. לפני שובו מרומניה בא בלווית הרב מטעפליק להיפרד ממרן הרב קוק.

הרב דיבר ברטט על העובדה המצערת שאין אנשי התורה מעודדים את הציבור החרדי בתפוצות לעלות לארץ ישראל. ואמר לו: תמסרו לכל הרבנים והצדיקים שהם עתידים ליתן את הדין. בא אליהם יהודי להתייעץ לאן להגר, ושולחים אותו לכל הרי החושך, רק לא לארץ ישראל. תאמר להם שהם יצטרכו למסור על כך דין וחשבון! (חיי הראיה ע' קצג). מקורות רבים לדברי מרן הרב, ומהם באור החיים הקדוש (ויקרא כה, כה).

כאז כן היום

המרגלים באו בטענות ביטחוניות, כי עם ישראל לא יצליח לכבוש את הארץ. "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא). הם הסיתו את כל העדה להתלונן על משה ואהרון, שכביכול מסכנים את כל העדה, ועלולים לגרום להם למות במלחמה על כיבוש הארץ, וכה אמרו: "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה" (שם יד, ג). 

ולבסוף כל הריאליסטים הללו נפלו מתים במדבר, ונתעכב עם ישראל מלהיכנס לארץ ארבעים שנה, ואף משה רבנו לא זכה עקב כך להיכנס לארץ ולייסד את ממלכת ישראל על פי התורה, באופן שלא תימוט יותר לעולם. 

גם היום התברר, כי אלו שטענו על פי שיקולים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים, שוויתורים בארצנו הקדושה יביאו לשלום ובטחון, לא רק שפגעו בקדושתה של ארץ חמדתנו, אלא אף סיכנו את שלומם וביטחונם של כל ישראל. שוב התברר שהבאים לעסוק בארץ ישראל בלא אמונה בצור ישראל, גם שיקוליהם הריאלים אינם נכונים.

שבח המתנחלים

לעומתם, המתנחלים בירושלים וביש"ע ובכל רחבי הארץ במסירות נפש, הם ממתיקים את הייסורים, ובזכותם יבוא ביטחון ושלום, וכדברי קול התור בסוף פרק חמישי, שעל ידי הרחבת היישוב – "הרחיבי מקום אהלך", "ימין ושמאל תפרוצי" נזכה לברכת "זרעך גויים ירש". ועלי ידי "ערים נשמות יושיבו" נזכה לברכת "וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיה נד).

ייסורי ארץ ישראל לעומת ייסורי הגלות

בשנת תרפ"ד כשחלה האדמו"ר מדרוהוביטש ר' חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל, בא מרן הרב קוק זצ"ל לבקרו. פתח הרבי ואמר: החסידים שאלו אותי, מדוע אני מזרז לעלות מפולין לארץ ישראל, והלא יש כאן צרות שמכים יהודים? עניתי להם: בפולין מכים יהודים משום שהם שם יותר מדאי, ואילו בארץ ישראל מכים יהודים מפני שהם פה פחות מדאי.
נענה הרב ואמר: גם אותי שאלו שאלה זו, והשבתי שישנם שני מצבי חולי, מחלת התנוונות מחמת זקנה שכל אחד חושש מפניה, וחולי מחמת לידה שלמרות סכנתו הכל מעוניינים בו. 

הצרות שבחוץ לארץ הן מחלות זקנה והתנוונות, ואילו הצרות שבארץ ישראל – חבלי לידה הם… (חיי הראיה ע' קצב).

לתועלת הרבים

הודעה שקיבלתי מהיחידה הארצית לאכיפת חוק איסור הונאה בכשרות: "לשאלת רבים, ברצוננו להבהיר לציבור הרחב כי המסעדות הפועלות במתחם אתר 'מיני ישראל' ליד צומת לטרון, אינן נתונות להשגחת רבנות מקומית, למרות הפירסום שפורסם לאחרונה באתר האינטרנט, כביכול המזון שהמוגש הינו בהשגחת כשרות. ידע הציבור ויזהר!"

מעז יצא מתוק

ראש הממשלה מפנה עורפו למפעל ההתיישבות ביש"ע ● המתנחלים מופלים לרעה במס הכנסה לעומת תושבי שדרות והצפון ● מכל התקופות החשוכות בתהליך התחייה הלאומית יצאנו והתגברנו ● שיבת ציון היא קודם כל מעשה שמיים ● בקשת עזרה לקביעת זמני הבוקר בהלכה

על הצער והכאב

כל כך כואב ששום לקח לא נלמד. שוב תמורת הבל ורעות רוח מנהיגינו מפנים את ערפם למתנחלים, חלוצי דורנו. במקום להעלות על נס את מפעל ההתיישבות ביש"ע, ולהילחם באויבינו, מדברים על מסירת רגבים מאדמתנו הקדושה לידי שונאינו. וכל מה שנותר לתקשורת לברר הוא, כיצד המתנחלים יגיבו כשיבואו ח"ו להרוס ולהחריב את בתיהם. 

במשך שנים עסק אריק שרון בבניין ההתיישבות ביש"ע, והתריע תמיד כנגד כל כניעה לטרור. גם נגד ראשי ממשלה מן הימין שרצו לפגוע מעט בהתיישבות ביש"ע – אריק שרון נלחם. והנה עתה הוא עצמו מדבר על "ויתורים כואבים", ומתכנן לחתוך בבשר החי ולנתק יהודים מאדמתם. הרהורי ייאוש מרים מנקרים בחדרי הבטן: אם כך קרה לאריק שרון, על מי ממנהיגינו עוד נוכל לסמוך?

מאוד פוגע לראות איך הפך מאוהב ליריב. חשבנו שבאמת אהב אותנו, ועתה נדמה כי היינו מבחינתו חיילים נוחים למשחקיו הפוליטיים, קלפי מיקוח לצורכי משא ומתן. ואנחנו לא קלפי מיקוח, ולא חיילים של אף אחד, אלא בנים השבים הביתה לארץ אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו.

האפלייה המכוערת

תאמרו, אהבתו למתנחלים נשארה כפי שהיתה, ורק בלית ברירה, תחת הלחץ האמריקני הוא נאלץ לזנוח את עמדותיו. לא נכון! איך יכול ראש ממשלה להסכים כי לתושבי שדרות, שספגו כמה פגזי קסאם, תוענק הנחה של 25% במס הכנסה, ואילו לתושבי קטיף שקברו עשרות חלוצים יקרים, וחיים תחת הפגזות יום יומיות – אין כיום שום הנחה. איך אפשר שלתושבי איתמר שבשומרון ששכלו 15 מתנחלים אהובים אין שום הנחה, ואילו לתושבי הצפון מוענקת הנחה של 15%. אם צריך לקצץ בתקציב, אזי צריך לקצץ לכולם. אבל להפלות בין דם לדם הוא דבר מכוער ומשפיל מאין כמותו.

על הנחמה

כשנתבונן על תהליך ההתיישבות בארץ נראה כי לאורך כל הדרך היו משברים וירידות. לא התקדמנו בקו רצוף של עלייה. וכשהיינו למטה, בזמני משבר, נדמה היה שהכל אבוד. ואיך שהוא, על ידי מסובב הסיבות, יצאנו מן המשבר והתקדמנו. 

כך היה במשבר הנורא, דור אחר עליית תלמידי הגר"א, משנת ת"ר והלאה, כאשר נדמה היה כי חזונו של הגר"א נסתם. ואע"פ כן תלמידיו וצאצאיהם רבו והתבססו, והיוו בסיס ליישוב הישן בירושלים שהלך וגדל. 

כך היה בשלהי העלייה הראשונה, כשהשלטון התורכי הקשה את עולו, ופקידות הברון נטלה את החיוניןת ושמחת החיים מן החלוצים. ובכל זאת קמו המושבות ביהודה ובגליל והיוו יסוד ליישוב החדש. 
כך היה בשלהי העלייה השנייה, כשלפי עדות העולים כשמונים אחוז מהם לא הצליחו להשתקע בארץ וירדו ממנה, ואע"פ כן קמו הקיבוצים וכבשו את העמק. 

כך היה במלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב תושבי תל אביב גורשו מבתיהם, ורעב קשה הכה ביישוב הישן והחדש. ובכל זאת אח"כ, עם הצהרת בלפור, התחדש המפעל ההתיישבותי ביתר שאת. 
כך היה בימי המאורעות, משנת תרפ"ט והלאה, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה (כפי שהערבים כינו אותה כבר אז), שגרמה למשבר במשק ובעלייה. ובכל זאת היישוב היהודי התגבר ומצא דרכים לחדש את מלאכת הבנייה התעשייה והחקלאות, ומעז יצא מתוק. 

כך היה בשנים האיומות של מלחמת העולם השנייה. משבר נורא, שלא היה כמותו, פקד את עמנו בגולה. ששה מיליון מיהודי אירופה נרצחו. המאגר העיקרי לעלייה ארצה הושמד, ובארץ היה נדמה שנסתם הגולל על חזון הציונות. בריטניה חידשה בסוף המלחמה את גזרות הספר הלבן, והכריזה שתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה שאופייה ייקבע לפי המצב הדמוגרפי הנוכחי בארץ, כלומר ברוב ערבי מוצק, ומיעוט יהודי שאם לא יישחט על ידי הרוב, בודאי לא יוכל לחדש את העלייה וההתיישבות. חושך נורא כיסה את שמיה של היהדות והציונות. ושוב, תוך שנים ספורות, על ידי מלחמת הגבורה של המחתרות, התהפך הגלגל, קמה מדינת ישראל, ומיליון שרידי חרב מאירופה ומיליון פליטי ארצות האיסלאם התקבצו לארץ, בנו בה את ביתם, והפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית.

כך היה לפני מלחמת ששת הימים, כשפחד ומורך לב שלטו ברחוב, הירידה הייתה גדולה מהעלייה, משבר כלכלי פקד את המשק, ולא ראו קרן אור. אמרו אז ש"האחרון שיוצא מהארץ יכבה את האור". ושוב, תוך שבועות אחדים התהפך הגלגל, יצאנו למרחבי יש"ע, וכל העולם עמד בהשתאות נוכח דוד היהודי המכה ומנצח את גולית הערבי.

בשנת תשל"ד, ביום הכיפורים, פרצה לפתע מלחמה שתפשה את הציבור והממשלה בלתי מוכנים. ושוב נדמה היה לרבים שהמפעל הציוני עומד לפני חידלון, ושוב על ידי גבורת לוחמים ותושייתם נבלמה ההתקפה ויצאנו בניצחון מזהיר. אלו היו השנים הברוכות של גל העלייה הראשון מברית המועצות, והנחת היסודות להתיישבות ביש"ע.

גם בשנים הקשות של הסכמי קמפ דיויד, כשהממשלה נכשלה וויתרה על כל סיני, על מרחביו ואוצרות הנפט שבו, הרסה יישובים ועקרה את חבל ימית, בכל זאת, בחסדי שמיים מדינת ישראל בכללותה המשיכה להתחזק מבחינה כלכלית ודמוגרפית.

כך גם יהיה בעז"ה במשבר "חזון המדינה הפלשתינית", שלפי הנראה לעין הוא מתכון לאסון לאומי נורא. אע"פ כן היסודות הבריאים שבעם ישראל יתגברו בסופו של דבר ויהפכו את הצרה לרווחה.
הקושי הגדול, העצב שבלב, הוא על המחיר הכבד בדם ובדמים שעם ישראל יצטרך לשלם כדי לעבור אל השלב הבא של שגשוג ופריחה. מי ייתן ונתפכח לפני שיגיע מועד התשלום.

לכו חזו מפעלות ה'

בימי העצמאות היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אומר את הפסוק: "לכו חזו מפעלות ה'" (תהלים מו, ט). והיה מדגיש כי כל שיבת ישראל לארצו אינו מפעל אנושי בלבד, אלא בראש ובראשונה פקודה אלוקית, שעתה הגיעה עת הפקידה. כנבואת יחזקאל (פרק לו) שהתנבא על אדמת ישראל, על ההרים והגאיות, על בניית הערים והיישובים החרבים, על קיבוץ הגלויות ועל הגידול הדמוגרפי. וזהו שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה", שנאמר (יחזקאל לו, ד-י): "כה אמר ה' אלקים, להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים אשר מסביב… ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם… והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבננה". 

ככל שנתחזק יותר בהבנת תפקידנו, ביישוב הארץ, בלימוד התורה, בחינוך, בחסד ומשפט, כך נזכה להחיש את גאולתנו. וכפי שנמסר בשם הגר"א, בסוד הגאולה, שככל שנתחזק יותר ביישוב הארץ, בהגדלת היישובים גם בשעות המשבר, כך יתמתקו הייסורים, והחבלים, חבלי הגאולה, יבואו בנעימים (כמובא בקול התור).

זמן עמוד השחר ו"משיכיר"

בימים אלו הנני עסוק בלימוד סוגיית זמני היום. אימתי הוא בדיוק זמן עמוד השחר, שאז מתחיל להראות האור הראשון שבמזרח, ואפשר בשעת הדחק לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואימתי מתפשט האור יותר, עד שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, היינו בין גווני התכלת והלבן שבבגד. באותה שעה יכול אדם להכיר את חברו שאינו רגיל לראותו ממרחק של ד' אמות, ובה כבר אפשר לברך על הציצית והתפילין. 

והואיל ויש בסוגיה זו ספקות רבים, ברצוני לבקש את עזרת הרגילים להיות ערים בשעות אלו, כדי שידווחו אימתי ראו את האור הראשון שבמזרח.

בשבוע הקרוב לפי לוחות רבים צריכים לראות את האור הראשון שבמזרח בשעה 3.43 (אמנם לעניות דעתי אי אפשר לראות אז שום אור).

ולפי החשבון הנכון יותר לדעתי, בשעה 3.57 צריך להראות האור הראשון במזרח, ובשעה 4.07 צריך להראות יותר אור במזרח. (יש מחלוקת אימתי בדיוק עמוד השחר, באור הראשון או בהאיר המזרח, עיין בבאו"ה נח, ד, פט, א). 

גם לגבי זמן "משיכיר", יש דעות שונות, והוא צריך להיות בסביבות 4.35.

וזאת לדעת, רבים אינם מצליחים לראות את האור הראשון מפני שתאורת הבתים והרחובות גורמת לאישונים להצטמצם, והם אינם קולטים את השינוי הקלוש שמתרחש במזרח בעת עמוד השחר. 
ואע"פ כן אשמח לקבל דיווח גם מי שנוהג ברכב או נמצא במקום מואר. אבל מי שיכול לסייע לנו במיוחד, הוא מי שנמצא במקום חשוך. 

טלפון לדיווחים – רוני – 067-488262

לוחם על משמרת הקודש

מאחורי חזותו המלאכית של הרב המקובל מאיר יהודה גץ זצ"ל עומדת דמות לא שיגרתית של תלמיד חכם ארץ ישראלי שחיבר בין שמיים וארץ

נזדמן לידי הספר 'רב הכותל' בעריכת שמחה רז (הוצאת 'קול מבשר'), על מסכת חייו של הרב מאיר יהודה גץ. בספר דברים מופלאים על אישיותו הרבגונית של רב ומקובל, גיבור ואוהב ישראל.
הרב מאיר יהודה גץ נולד בתוניס בשנת תרפ"ד. בהיותו בן 18 הוסמך לרבנות. בן תשע עשרה התחתן, וכשהגיע לגיל עשרים ושתיים נתמנה לרב של קהילה קטנה בתוניס. שם שימש גם כחזן, שוחט, מוהל ועורך נישואין. כדי לקבל הכרה מטעם השלטונות לערוך נישואין וגיטין, למד משפטים בהתכתבות, וקיבל הסמכה כעורך דין ונוטריון.

עד הגיעו לאותה קהילה לא היה בה תלמוד תורה, וכשרצה להתחיל ללמד את הילדים, אמרו לו שאינם רוצים ללמוד.

שאלם הרב: אז מה אתם רוצים לעשות?
ענו לו: לשחק כדורגל.

"בסדר גמור" השיב הרב, "חכו לי מעט". רץ לביתו ושב לאחר כמה דקות כשהוא לבוש בגדי ספורט ואמר: "בואו נשחק יחדיו". הילדים התלהבו מהרב הצעיר, ולאחר המשחק הם כבר רצו ללמוד אתו תורה.

הרב גץ היה פעיל בתנועה הציונית, ובהשפעתו עלו משפחות רבות לארץ (אלה שלא עלו לארץ היגרו לצרפת, שם התרחקו מאוד מהדת, וכשבעים אחוז מבניהם ונכדיהם התבוללו). בעקבות המתיחות שהתעוררה עם הערבים, ובהשפעת התנועה הציונית, דאג הרב גץ שבני הנוער יתאמנו בנשק, כדי שיוכלו להגן על עצמם ועל בני ביתם בעת פרעות. 

בכל שיחה ושיעור כמעט היה הרב מדבר בשבח ארץ ישראל ובחשיבות העלייה לארץ. ואכן עלה בידו לשכנע רבים לעלות.

הנהגת הקהילה בכרם בן זמרה

בשנת תש"ט, בהיותו בן עשרים וחמש, עלה לארץ עם אשתו וארבעה ילדים. לאחר תקופה במעברה, נתבקש על ידי תנועת הפועל המזרחי לעלות להתיישבות בצפון הגליל, בכפר שננטש מתושביו הערבים, ולשמש בו "כמשרת בקודש" – רב, חזן, מוהל ושוחט. לאחר מכן שימש גם כמנהל בית הספר האזורי. לימים נקרא המקום כרם בן זמרה. 

תנאי החיים במושב היו קשים מאוד. רבים מהעולים לא הורגלו למלאכת החקלאות, והרב היה מחזקם ומעודדם על שזכו במצווה העצומה של יישוב הארץ. השפעתו הגיעה גם למושבים הסמוכים, עלמה ודלתון. אומרים שלא היו צריכים שם שוטרים ושופטים, כי הרב היה בורר ומכריע בכל הסכסוכים, והכל היו מקבלים את דעתו.

רבים מתושבי היישוב הגיעו ארצה כיהודים שאינם מקפידים על שמירת מצוות. בדרך אגב נקלעו ליישוב של הפועל המזרחי. בפיקחותו וחביבותו המיוחדת ידע הרב גץ לקרבם לתורה.

מתוך חזון של קיבוץ הגלויות, ביקש מהסוכנות שתביא למושב עולים מכל העדות. כולם היו מתפללים ביחד בכל ימות השנה. בראש השנה נחלקו לשני מניינים, והרב גץ שהיה בעל קול חזק וערב, ואף הכיר את כל הנוסחים על מנגינותיהם, היה ביום הראשון משמש כחזן ותוקע במניין האשכנזים וביום השני במניין הספרדים. 

כשראה שהמתיישבים באזור מזניחים את חצרותיהם, ביקש מהמורה לחקלאות להכין שתילים לילדים ולהדריכם כיצד לטפח את גינותיהם. מראה המושבים השתנה לבלי הכר.

חסד והכנסת אורחים

אחד עשר ילדים היו למשפחת גץ. בהיותה מטופלת בילדים רכים, היתה הרבנית אסתר עסוקה תמיד בבישול, אפייה וכביסה. למרות זאת ביתה היה פתוח לרווחה. מעדנים תוניסאיים ערבים לחיך גדשו את שולחנה, וכל הנכנס רעב לבית הרב יצא שבע. לכל דכפין בישלה: לטרקטוריסטים שעבדו בשדות, לקציני צבא שאכלו על שולחנם מדי יום, לתלמידים שהגיעו לאחר הלימודים ולחברי המושב שבאו להיוועץ ברב. ידוע היה באזור הצפון, שכל הזקוק לבית חם, לארוחה דשנה ולאוזן קשבת, עליו לפנות לבית הרב. 

פעם קנה שש כבשים ונתנם לרועה שיגדלם למענו. כששאלו הרועה לשם מה זקוק הרב לכבשים, ענה: "בני, המצב במושב קשה. האנשים חיים במחסור גדול. קניתי את הכבשים כדי שבכל חג נוכל לשחוט כבש ולבשלו ולשמח בו את כל תושבי הכפר". 

עם כל המעמסה שבטיפול במשפחתם מרובת הילדים, אימצו הרב והרבנית ילדים עזובים, חולי גוף ונפש. כמו כן שימש הבית כתחנת מעבר. ילדים באו לימים מספר עד אשר נמצא להם מקום קבע, או עד שנקלטו במסגרות לימודיות.

בבית המשפחה היה חדר לבנים וחדר לבנות. על פי מספר המיטות שהוצעו בלילה ידעו ילדי המשפחה אם בלילה יגיעו ילדים לביתם וכמה. וסימן נוסף היה נקוט בידם: על פי מספר הכריכים שהאם הכינה בלילה ליום המחרת, ידעו אם יתווספו באישון לילה עוד ילדים למשפחתם… 

צבא

היו שניסו לשכנעו להשתמט מהשרות הצבאי, שהרי רב הוא, תושב יישוב ספר ובעל משפחה ברוכת ילדים, כך שלפי כל הדעות ביכולתו לקבל פטור מהשרות.

אולם הוא רצה בכל מאודו לשרת בצבא ישראל. 

שרותו הצבאי אמנם היה קצר, אבל כיוון שזכה להערכה מצד מפקדיו, נשלח לקורס קצינים וסיימו בהצלחה מרובה. כשמצב הביטחון בצפון החל להתערער נתמנה הרב גץ למפקד החבל.
את היחס הזה לצבא השריש הרב גץ בקרב בניו, שכולם שרתו ביחידות קרביות. זכה הרב וגם נכדיו ממשיכים בדרכו ומשרתים ביחידות קרביות, ומהם שמשרתים היום ביחידות העילית המובחרות ביותר בצה"ל…

מלחמת ששת הימים

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הגיע בנו יאיר למצוות. בר המצווה נחוג במושב בן זמרה ברוב שמחה. 

באותו יום קיבלו צו גיוס תושבים רבים, וביניהם הרב, בנו אבנר, וחתנו ציון. בלילה ישב הרב עם בנו וחתנו ולמדו בצוותא בהלכות מלכים לרמב"ם על חובת היציאה למלחמה. אבנר מאורס היה, ואמור היה להתחתן מספר שבועות לאחר מכן. אמר לו אביו: "בני, אפילו חתן מתחת לחופתו יוצא למלחמת מצווה".

באותו בוקר הכינו את תרמילם, נפרדו בציפייה לישועות ולנחמות ופנו לדרכם ולקיום חובתם.
הרב שימש במלחמה כמפקד האזור, רץ ממושב למושב, בדק שהתושבים נמצאים במקום מוגן, פקד על החיילים באזור, עבד ללא לאות ימים רבים ללא שינה. אט אט החלו לזרום ידיעות על ניצחונות המלחמה: שחרור סיני, שחרור עזה, שחרור שכם, שחרור הגולן. והנה ביום השלישי הגיעה הידיעה על שחרור ירושלים.

השמחה הרקיעה שחקים, חלום הדורות התגשם. תוך כדי פעילות וריצה הספיק הרב עוד לכתוב שיר תהילה לבורא עולם. אולם כשתושבי כרם בן זמרה התאספו להרים כוסית לחיים ולהודות לבורא עולם, אמר הרב: כל עוד איני בטוח שכל ילדי המושב שבו בשלום הביתה – איני שותה".

אבנר

שבועות מספר לאחר מלחמת ששת הימים היה אמור אבנר לשאת לאשה את בחירת לבו. לפני כניסתו לקרבות על ירושלים, כתב גלויה לאביו: "אבא, אנחנו הולכים להילחם במקום שתשמח מאוד שהיינו שם". כיוון שהיה אסור לכתוב פרטים על הקרבות, רמז אבנר לאביו שהוא הולך להילחם על ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו. חבריו סיפרו, שבתוך המולת ההכנות לקרב התפנה אבנר ללמוד בהלכות מלכים לרמב"ם.

כחבלן בחטיבת הצנחנים, נמנה אבנר על החיילים הראשונים שפילסו את הדרך בין הבונקרים המבוצרים וגדרות התיל לכיוון חומות העיר העתיקה. אש תופת ניתכה עליהם מכל עבר, אולם אבנר וחבריו דבקו במשימתם – לפלס את הדרך לחבריהם הנערכים להסתערות.

כשהוא שועט קדימה עם חבריו, שמע אנקת כאב מפי אחד החיילים שנפצע. תחת אש כבדה שהמטירו החיילים הירדנים מהחומות, פינה את הפצוע וחזר לחבריו. כך דילג על שורה של בונקרים וגדרות תיל. שעה קלה לפני הפריצה אל תוך החומות נפצע קשות. חבריו זינקו אליו, חילצוהו ומשכוהו למחסה ולטיפול, אך לשווא.

בשמוע הרב את הבשורה המרה, קרע קריעה ואמר בדמע: "צריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה."

בהגיעו הביתה ראו בני ביתו את בגדו קרוע, והבינו שאבנר נפל. קולות בכי וזעקות פרצו מהגרונות ומלאו את חלל הבית ואת רחבי היישוב. בחדרי חדרים בכה הרב מרה, אך כלפי חוץ שמר על איפוק וחיזק את בני המשפחה ואת המנחמים, בציינו מה גדולה היא מצוות קידוש ה'.

לאחר מכן אמר הרב: "אשרי לי שזכיתי, ואוי לי שזכיתי, שבני נפל על שחרור ירושלים".

עלייתו לירושלים

האבל היה כבד מאוד על הרבנית, שהתאמצה לנסוע בכל שבוע לפקוד את קבר בנה בהר הרצל. כדי להקל מעט על סבלה של אשתו, החליט הרב גץ לעבור לתקופת זמן לירושלים. בירושלים יכול להתפנות יותר ללימוד חכמת הנסתר, שעוד בתוניס התחיל לעסוק בתלמודה. תוכניתו של הרב היתה לחזור בתום השנה לכרם בן זמרה, אולם כיוון שכבר עלה לירושלים, נזכרו בו, ונזכרו בבנו שנפל על כיבוש ירושלים, ומטעם משרד הדתות והרבנות הראשית נתמנה בהיותו כבן ארבעים וחמש לשמש כרב הכותל. 

רב הכותל

קשה לתאר את כל החסדים והטובות שעשה הרב גץ בהיותו רב הכותל. אל הכותל מגיעים כולם, והוא בעיניו הפיקחות היה רואה את סבלם ומסייע כמידת יכולתו. פעמים רבות הגיעו לכותל מסכנים ושבורי לב, והרב היה מעודדם ומדריכם, ופעמים רבות שהכניסם לביתו, והרבנית היתה מכינה להם מעדנים תוניסאיים.

הרב הקפיד על נקיון הכותל, וכשהיה רואה לכלוך, היה מתכופף להרימו. 

חשוב היה לו מאוד, שכל אדם שיבוא לכותל המערבי ירגיש התעלות וקרבת אלוקים. 

פעם נכנס אצל הרב תייר מצרפת, לבוש במכנסיים קצרות, ועל ראשו כיפת קרטון, והוא בוכה. 

בצרפתית אמר לרב: גנבו לי בכותל שלוש מאות דולר ואין לי כסף לחזור לצרפת. הרגיעו הרב ואמר: יהודי יקר, לא ייתכן שבכותל יגנבו לך, אולי איבדת את הכסף במקום אחר. ותוך כדי דיבור הוציא ממגרת החסד שלו סכום של 300 דולר, הושיט לתייר והוסיף: "קח וה' יעזור לך, צאתך לשלום, ואל תשכח את הכותל".

לאחר מכן הסביר לתלמידיו, כי לא רצה שאותו תייר יצא בהרגשה רעה מהכותל, ויתרחק מתוך כך מהיהדות ומארץ ישראל. לימים אותו תייר התחתן ועלה עם משפחתו לארץ, התחזק באמונה ואף החזיר לרב את הכסף.

לעיתים ניסו רמאים לנצל את טוב ליבו, אך הוא היה פיקח וידע להסתדר עימם.

פעם פנה אליו יהודי וטען שהוא זקוק להלוואה כדי לערוך ברית לבנו.

הרב חשד בו, אך לא רצה להעליבו, ולכן אמר: "יש לי ישיבה וניתן לערוך בה את השמחה. לך לאשתך, תחשבו כמה מוזמנים יש לכם ואיזה תפריט אתם רוצים, ואנו נסייע לכם ככל יכולתנו". אותו רמאי כבר לא חזר אליו יותר.

כשהתחיל לשמש כרב הכותל, נתגלה לפקידי משרד החוץ כי הרב גץ דובר שפות רבות, ומטעם משרד החוץ היו פונים אליו כדי שיקבל בכותל המערבי את מנהיגי המדינות שבאו לבקר בארץ. עם כולם היה מדבר על קדושת הר הבית והכותל, והיה מזרזם להתפלל, כדברי הנביא: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". בנוסף לכך היה מדבר עמהם על יחסם לישראל. 

אדריכלים רבים הציעו תוכניות, כיצד להפוך את רחבת הכותל למקום מרשים יותר, שיבליט את מעמדו כמרכז הרוחני. אך הוא התנגד לתוכניותיהם, ונימק זאת בכתב: "עם כל הכבוד שאנו רוחשים לכותל המערבי, הריהו רק החומה החיצונית של הר הבית, ולמה נתעלם משטח בית מקדשנו שהוא גולת הכותרת של מאוויינו?". 

קבלה

הרב גץ זכה ללמוד קבלה אצל הרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה הדאיה, עד שנעשה לאחד מגדולי הבקיאים והמעמיקים בחכמת הקבלה. אמנם בקבלה מעשית סרב לעסוק, על פי אזהרת האר"י ז"ל.
בכל לילה, בשרב ובשלג, היה קם לקראת חצות, טובל, נכנס למנהרות הכותל אל מול מקום בית קודש הקודשים, מתעטף בשק ואומר בבכייה את סדר תיקון חצות. לאחר מכן עסק בקבלה עד תפילת ותיקין. גם התקפי הלב שעבר לא מנעוהו מלהמשיך במנהגו. 

היה מקפיד להתפלל על פי כוונות הרש"ש.

עוד בהיותו בכרם בן זמרה היה רגיל ללבוש גלבייה לבנה ותרבוש לבן, כמנהג המקובלים הספרדים.
בהגיעו לירושלים, רצה להתחבר לכל העדות והמנהגים, וביקש שיכינו לו קפוטה חגיגית לבנה, ושטריימל חסידי בצבע לבן. כך שילב בלבושו את מנהג המקובלים עם לבוש החסידים.

ישיבת המקובלים בית א-ל

בכ"ד שבט תשל"ד, יום הזיכרון לרב המקובל עובדיה הדאיה, חודשו הלימודים בישיבת המקובלים בית א-ל שבעיר העתיקה, והרב גץ החל ללמד קבלה. במשך השנים הצליח לקבץ בישיבה תלמידים מקשיבים שהלכו ונתגדלו בתורת הנסתר.

בסוף שנת תשנ"ה נשלמה בניית בית המדרש הקבוע של הישיבה. חנוכת הבית היתה אמורה להתקיים בתחילת תשנ"ו, אולם הרב החליט להקדימה, וכשהראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט"א ביקש ממנו לדחות את האירוע בשבוע, ענה לו הרב גץ: "אינני יודע אם אוכל בשבוע הבא". חנוכת הישיבה התקיימה בי"ח אלול תשנ"ה, בהשתתפות רבנים ואישי ציבור. הרב התרגש מאוד, שמח ובכה.
בכ"ג אלול תשנ"ה נסתלק הרב מאיר יהודה גץ לגנזי מרומים. 

תלמידיו הנאמנים ממשיכים את דרכו במנהגי החסידות על פי הקבלה, ובלימוד הקבלה בעמקות ובדקדוק על פי משנתם של האר"י והרש"ש. צאצאיו הרבים ממשיכים בדרך התורה והמצוות, בצדקה וחסד, ועוסקים ביישובו של עולם. כמחציתם מתגוררים ביהודה ושומרון.

על כמותו אמרו: "אנשי אמונה אבדו, באים בכוח מעשיהם, גיבורים לעמוד בפרץ, דוחים את הגזרות".