קדושים וטהורים

מדוע נהוג לעשות יום טוב ביום פטירת רשב"י ● כשהצדיק מסתלק מהעולם נפתחים לפניו שערי אורה, וגם תלמידיו זוכים להבין טוב יותר את תורתו ● ל"ג בעומר, יום שמציין מפנה לטובה בהמשך תורתו של ר' עקיבא ● מסירות הנפש של ר' עקיבא על לימודו התורה ומותו על קידוש השם ● במעלות קדושות וטהורות – טלי חטואל וארבע בנותיה הי"ד

ההצלחה במשאל

בעקבות המפגש המבורך של אנשי ההתנחלויות עם עשרות אלפי משפחות של מתפקדי הליכוד מכל החוגים והעדות, בערים ובמושבים, בצפון, בדרום ובמרכז, התברר שיש בציבור כמיהה אמיתית לקירוב לבבות, ולבשורה אידיאית טהורה שלא נגועה בתחבולנות פוליטית קטנונית שמטרתה להשיג ג'ובים. 
מאור הפנים שבו התקבלו המתנחלים לומדי התורה, שנותנים את דמם וחלבם למען העם בשירות הקרבי ובהתיישבות, נותן תקווה גדולה. ההצלחה של המפגשים צריכה לעורר אותנו לרעיונות חדשים על שיתוף פעולה מלא יותר בין המתנחלים לשאר תושבי הארץ, בין דתיים ומסורתיים, בין האיחוד הלאומי ותנועת הליכוד. אולי גם בין המפלגות הדתיות והחרדיות לליכוד.

מנהג העלייה לקבר רשב"י במירון

יש נוהגים לילך בל"ג בעומר למירון, לקברותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, ועורכים שם שמחה גדולה, ומדליקים מדורה, ורוקדים ומזמרים. ובין הנוהגים כך גם צדיקים ותלמידי חכמים. 

אמנם היו מגדולי ישראל שפקפקו על מנהג זה. בעל שו"ת חתם סופר תמה היאך אפשר לקבוע מועד לשמחה ביום שלא נעשה בו נס ולא נקבע על ידי חז"ל כמועד. ואמנם ידוע שאין נוהגים לומר בו תחנון ואין מתענים בו, אבל לא מצאנו מקור לכך שעושים אותו יום טוב (חת"ס יו"ד רלג). ואם הוא לכבוד יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי – הרי בדרך כלל ביום פטירת צדיק ראוי להתענות, ואיך עושים שמחה והילולה ביום מותו של רבי שמעון בר יוחאי (שואל ומשיב מהדורה חמישאה לט)? 

טעם השמחה

אולם רבים נוהגים לשמוח שם שמחה של מצווה, ובתוכם צדיקים ותלמידי חכמים. ואף שבדרך כלל יום פטירת צדיק הוא יום של צער, מכל מקום מסרו המקובלים בשם רבי שמעון בר יוחאי שרצה שישמחו ביום פטירתו. המוות בעולם הזה נתפש באופן שונה בעולם הבא. בעולם הזה המוות נתפס כדבר העצוב ביותר. כאשר צדיק מת נותר אחריו חלל גדול, והעם מתאבל על אובדנו. אולם בעליונים מובן כי הכל לטובה, ולהפך – אחר הסתלקותו של הצדיק מכבלי העולם הזה הוא זוכה לקלוט את מלוא אורה של התורה. ובמיוחד אמורים הדברים לגבי צדיקים שעוסקים בתורת הסוד, שעיקר עניינם ועיסוקם באור הפנימי והנסתר של הנשמה, וכל זמן שהם שרויים בתוך המחיצות החומריות של העולם הזה אין הם יכולים לקלוט את כל האור הפנימי, אולם כשהם מסתלקים מן העולם הזה ומתעלים אל מעבר למחיצות החומריות, נפתחים לפניהם שערי החכמה והאורה הפנימית, והם עומדים על עומק הסודות שעסקו בהם בימי חייהם. וכבר ביום המיתה אפשר לחוש את התרופפות המחיצות והמחסומים של העולם הזה, וכפי שמסופר באידרא זוטא על רשב"י שביום פטירתו גילה סודות עמוקים ונפלאים שלפני כן לא הורשה לגלות, והיה בוכה ושמח. 

ההילולא כנישואין

בזוהר נקרא יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי 'הילולא', שהוא כשמחת נישואין. והטעם שנקרא כך, מפני שההידבקות בשכינה בעולם הזה היא בבחינת אירוסין, וההידבקות שבעולם הבא היא בבחינת נישואין. בעולם הזה, מפני המחיצות, אין אפשרות להתקשר באופן שלם בשכינה. אבל אחר ההסתלקות זוכה הצדיק להתקשר עם השכינה באופן שלם, ונעשה מתורתו אור גדול בעולמות העליונים, ומתוך כך יכולים גם תלמידיו וממשיכיו שבעולם הזה להתקשר יותר אל עומק תורתו וסודותיו. ועל כן נהגו התלמידים העומדים על עומק העניין הזה לערוך הילולא ביום פטירת רבם הצדיק שגילה סודות התורה.

רבי שמעון בר יוחאי

נתייחד רבי שמעון בר יוחאי, שר הזוהר, שאת יום הסתלקותו מציינים גם יהודים שאינם עומדים על סודות תורתו. וכך נעשה ל"ג בעומר ליום שמחתה של תורת הנסתר, ורבים נוהגים לעלות למירון להילולת רבי שמעון בר יוחאי. הגדולים שבהם שמחים על הסודות שנתגלו להם בזכותו ובזכות תלמידיו וממשיכי דרכו. והמוני העם המשתתפים בהילולה, אף שאינם מבינים בסודות התורה, מכל מקום יש להם שמחה על שהתורה עמוקה מיני ים, ויש גדולים וצדיקים שמתקשרים לעמקי סודותיה, ועל ידי כך כל העולם הזה החשוך מתבשם. ועוד, שעצם ההכרה שיש סודות עמוקים שהם מעבר להשגת האדם הרגיל, יש בה ענווה וחכמה, ועל ידי הכרה זו אף פשוטי עם זוכים להתעלות.

רבי עקיבא

בהילולת ל"ג בעומר גנוז גם יום הזיכרון לגדול התורה שבעל פה, התנא המופלא רבי עקיבא, שאחד מחמשת תלמידיו הגדולים היה רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר על רשב"י, שהיה מעודד את תלמידיו לחזור על דבריו, מפני שתורתו היא תמצית מתורת רבי עקיבא (גיטין סז, א). גם את מסירות הנפש על כבוד ישראל למד רבי שמעון בר יוחאי מרבו, שכן רבי עקיבא היה זה שתמך ועודד את מרד בר כוכבא כנגד הרומאים.

אכן, טעם השמחה בל"ג בעומר המופיע בדברי הראשונים ובשולחן ערוך (תצג, ב) הוא שביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. ויש אומרים שבל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים, שעליהם כבר לא חלה המגפה (פרי חדש). ויש אומרים שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הצעירים שלא מתו במגפה, והם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, ומהם נמשכה מסורת התורה בישראל (שער הכוונות). נמצא איפוא שיסוד השמחה בל"ג בעומר הוא על תלמידי רבי עקיבא שהמשיכו את תורתו. 

ואף השמחה בל"ג בעומר על תורת הנסתר שייכת לרבי עקיבא, שהרי עליו אמרו (חגיגה יד, ב) שנכנס לפרדס, היינו לסודות העמוקים ביותר בתורה, ויצא בשלום. ואילו שאר החכמים שנכנסו עימו לא יצאו בשלום, שלא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות הנוראים שבפרדס. ורבי שמעון בר יוחאי תלמידו המשיך דרכו, בתורה ובמסירות הנפש, ולכן יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי הוא גם יום הילולת רבי עקיבא. 

נהרג על קידוש ה'

עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה: גדול התורה שבעל פה רבי עקיבא נהרג על קידוש ה'. מסירותו לאמונה ולתורה היתה ללא גבול, וכשגזרו הרומאים שלא ללמד תורה, מסר את נפשו ולימד תורה. תפסוהו וחבשוהו בבית האסורים וגזרו דינו למיתה קשה. ואמרו חכמים (ברכות סא, ב): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? (הרי במצב של יסורים נוראים כאלה אתה פטור מקריאת שמע, ומדוע אתה מתאמץ כל כך לקרותה?) אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד… יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא". 

זיכרון לקדושות

השמחה על הניצחון במשאל מהולה בצער נורא על עקידתן של אם וארבעת בנותיה, והעובר שעוד לפני שזכה לראות את פני העולם נעקד על קדושת שמו יתברך. טלי חתואל יכלה לבחור מקום מגורים אחר. היא יכלה להישאר אדישה בביתה. היא יכלה לומר אני בהריון וקשה לי לצאת. אבל היא בחרה לגור במושב קטיף ולקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, ולמרות העול והקשיים החליטה לצאת עם בנותיה ולהתנדב למען העם והארץ. וכך עלתה בקדושה ובטהרה למרום. בקדושה – כי נהרגה על מצוות יישוב הארץ, ובטהרה – כי פעלה בהתנדבות.

כחנה ושבעת בניה הקריבה טלי את כל מה שהיה לה. ואף היא כחנה תעלה למרום ותאמר לאברהם אבינו: "אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי חמשה מזבחות ועוד מזבח קטן לעובר שבמעי אמו" (עפ"י גיטין נז, ב).

ואף היא, ככל הרוגי מלכות, תעלה עם בנותיה למדור העליון שבגן עדן, מדורו של רבי עקיבא גדול התנאים. שם תפגוש את קדושי זמנינו. והרופאים הצדיקים והקדושים – הרב ד"ר דוד אפלבאום וד"ר שמואל גיליס, ירחמו עליה ועל בנותיה, ויטפלו בהן כפי שטיפלו באהבה בכל חוליהם בעולם הזה. שם תפגוש את רבני גוש קטיף, הרב שמעון בירן מכפר דרום, והרב יצחק עראמה מנצר חזני, והם יסבירו לה את גודל מעלת הקדושים. 

ומלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שעל שמו הורגנו כל היום, יאספן אליו באהבה ובכבוד, וייטול את בגדיהן הספוגים בדם, ויעשה מהם מלבוש פאר לשכינה, ויישבע לנקום את דמן ולהביא גאולה לישראל ולעולם.

הסכם קדם נישואין – לא לחתום

בהסכם המוצע חסרה התחייבות לקיים כל התדיינות אך ורק בבית דין רבני ● וכן חסרה נשיאה באחריות של הצד האשם בפירוק הנישואין ● מיהי "האגודה הישראלית לטיפול במשפחה", ומדוע השכנת שלום בית מופקדת בידיה? ● מתי מפרישים מעשר כספים מתוכניות חיסכון, כשמפקידים או כשפודים? ● עוד עדויות על יחסו של הרב אוירבך לרב קוק

הסכם לכבוד הדדי

לאחרונה נתחבר על ידי חוגים דתיים הקשורים לתנועות הפמיניסטיות נוסח "הסכם לכבוד הדדי", שמגמתו למנוע סחבת ועיגון בתהליך הגירושין. שאם חס וחלילה יעלו הנישואין על שרטון ואחד מבני הזוג ירצה להתגרש, לא יוכל השני לעכבו במשך שנים ארוכות. וזאת על ידי קביעת סנקציה חריפה, שהצד שיעכב את מתן או קבלת הגט, ישלם מזונות מוגדלים, לכל הפחות $1500 או מחצית ממשכורתו, אם היא יותר מ- $1500 לחודש.
שלוש בעיות ישנן בהסכם זה, שבעטיים נראה לי שאין נכון לחתום עליו. 

א – דיון בבית הדין

אחת הגורמים לפירוד בין בני זוג שומרי מצוות, הוא היחלשות של אחד הצדדים מבחינה דתית. הדרך שעליה הסכימו בעת הנישואין כבר אינה מוסכמת עליו, המטרות אינן משותפות, ובדרך כלל בצירוף לעוד כמה גורמים – כבר אין רצון יותר לחיות ביחד. כשבאים להתגרש, הדבר בא לידי ביטוי בכך שאותו צד שנחלש מבחינה דתית פונה לבית משפט אזרחי. הדבר כידוע אסור מהתורה, שכן נאמר "אלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפניהם דווקא ולא לפני מי שאינם שופטים על פי דיני התורה. לפיכך תנאי ראשון בכל הסכם חייב להיות, שאם חס וחלילה יעלו הנישואין על שרטון כל הדיונים בכל התחומים, כולל בענייני הממון ומשמורת הילדים, ייעשו אך ורק בבית הדין הרבני. סעיף זה צריך להיות חזק כל כך, עד שהתשלום עבור ביטולו יהפוך את האפשרות לפנות לבית משפט אזרחי לבלתי אפשרית. כל עוד אין סעיף כזה, יהודי שרוצה לשמור על מצווה זו אינו יכול לחתום על החוזה. לא יתכן לחתום על חוזה ולהזניח יסוד עקרוני כל כך.

ב – האחריות המוסרית

אין בחוזה שום התייחסות לשאלה מי אשם בפירוק הנישואין. יש בכך עוול נורא. אדם נתן את כל אמונו בבן זוגו, הפקיד בידיו את עתיד חייו, ופתאום בן זוגו מודיע לו שאין לו יותר רצון להמשיך לחיות עמו, והוא מעוניין לפרק את המשפחה שהקימו. אני מסכים שלמרות כל הכאב, אי אפשר לחייב את מי שאינו מעוניין בכך להמשיך לחיות עם בן זוגו. אבל לפחות שישלם את המחיר העיקרי על פירוק המשפחה. גם לפי ההלכה, האשם בפירוק המשפחה צריך לשלם את המחיר הכרוך בכך. כל עוד עמדה מוסרית בסיסית זו אינה מעוגנת בבסיס ההסכם, יש סנקציה עצומה ביד הרוצה לפרק את המשפחה, ולמסכן שבגדו בו אין שום דרכים להתגונן בפניו. 

ג – שלום בית

עוד הערה, פחות מרכזית: 
בתוך ההסכם מופיע סעיף העוסק ב"שיקום הנישואין". לפי סעיף זה, המעוניין להמשיך בנישואין רשאי לבקש לשקם את נישואיו בעזרת גורם מקצועי מוסכם. בהעדר גורם מקצועי מוסכם, ימונה מסייע לשיקום הנישואין על ידי "האגודה הישראלית לטיפול במשפחה". בני הזוג מתחייבים להופיע לפניו עד שלוש פעמים, כדי לבדוק ברצינות האם ניתן לשקם את נישואיהם. סעיף זה תמוה מאוד. ראשית, מדוע דווקא אותה אגודה? מה עמדותיה? מי מפקח עליה? מדוע שלא ילכו למערכת הממלכתית של מחלקות הרווחה והעבודה הסוציאלית האזורית? ומי בכלל אומר ש"גורם מקצועי" יועיל להם, אולי מוטב שיילכו לרב? כמדומה שסעיף זה נועד כדי לצאת ידי חובת העיקרון של החתירה ל'שלום בית' המקובל בבתי הדין. אבל אם רוצים באמת להועיל לכך, צריך שהצד הרוצה לשמור על שלום הבית יוכל לקבוע אל מי ללכת, ובן זוגו יהיה חייב לבוא עימו. מעין העיקרון ההלכתי, שהתובע צריך ללכת אחר הנתבע. 

האם נכון לזרז גירושין

עוד בעיה שמעלים כנגד חוזה זה, שהוא מקל על הגירושין. במצב הרגיל כיום, תהליך הגירושין נמשך כמה שנים. כתוצאה מכך, יש שמהרהרים על פירוק המשפחה, וכיוון שהם שומעים שהתהליך ארוך ומתיש, נרתעים לאחוריהם וחושבים, אולי עדיף לנסות לשפר את חיי הנישואים. אולם כאשר התהליך יקוצר על ידי חוזה כזה, יש חשש שיותר אנשים ירצו להתגרש. אולם למרות זאת, נדמה לי שיותר חשוב למנוע את הסחבת המתישה, הכאובה והמייסרת, שבתהליך הגירושין. גם בחז"ל לא שמענו שתהליך גירושין נמשך זמן ארוך כל כך. 

אין לחתום על חוזה זה

לפיכך יש מקום להסכם שיצהיר בפני בית הדין: דעו לכם רבותיי הדיינים, כי הסכמנו מראש שאם חס ושלום נגיע לגירושין, מי שיעכב את הגירושין שלא בצדק, ישלם על כך. ובתנאי כמובן שהסכם זה לא יפגע בסמכות בית הדין ובכללי הצדק והמוסר שבהלכה.

אולם כפי שהחוזה מנוסח כיום, יש בו חסרונות רבים מדי. וגם אם יוסיפו בו סעיפים ברוח הדברים שהזכרתי, יש חשש שבכל מקרה של התנגשות, בית המשפט האזרחי יבטל את העקרונות ההלכתיים. לפיכך, אין לחתום עליו. 

אם החוזה ישונה באופן שיבטיח את שמירת עקרונות ההלכה והמוסר, יש לשקול את היחס כלפיו מחדש, ולהתחיל לדון בפרטיו הממוניים.

שלוש שאלות בדרכי חישוב מעשר כספים

שאלה: החוסך כסף בתוכנית חסכון או קופת גמל, כיצד יפריש מעשר כספים, האם לפני שהוא מפקיד אותו בחסכון או אחרי שיוציא מהחסכון?

תשובה: כיוון שצריך להפריש מעשר מכל כסף שמגיע אליו, ממילא ברור שעליו להפריש מעשר מהכסף שהוא מתכוון להפקיד בתוכנית החסכון. ולאחר שיגיע זמן הפירעון, יעשה חשבון כמה רווח ריאלי היה לו על החסכון, וממנו יפריש מעשר. כלומר את ההצמדה למדד לא יחשיב כרווח, אלא רק מהאחוזים שקיבל בהיתר עסקה יפריש מעשר.

ובדיעבד, מי שלא הפריש מעשר מהכסף שהפקיד בתוכנית החסכון או קופת הגמל, יפריש מעשר מכולו כאשר יפדה את כספו. אולם לכתחילה צריך להפריש לפני ההפקדה, מפני שצרכי עניים ותלמוד תורה מרובים, ואין לעכב את מתן המעשר עד לפדיון החסכון.

שאלה: מי שהשקיע את כספו במניות או קרנות נאמנות, בחלקם הפסיד ובחלקם הרוויח, האם יכול לקזז את הפסדיו מרווחיו? 

תשובה: מקזזים את ההפסדים מהרווחים. ובכל תקופה של כמה חודשים או שנה יש לערוך חשבון כללי. ואם בסך הכל הרוויח – יפריש מהרווח מעשר. ואם בסך הכל הפסיד – פטור מלהפריש מעשר. ורק לאחר שיכסה את הפסדיו ויתחיל להרוויח, יתחייב שוב בהפרשת מעשר כספים. 

עוד על יחסו של הרב אוירבך למרן הרב קוק

בעקבות הקושיות על מה שכתבתי כי הרב אוירבך התייחס אל מרן הרב קוק זצ"ל כאל גדול הדור, הגיעו אלי עוד שלוש ידיעות:

הרב יהודה שביב הוסיף כי בחוברת 'סיני', כרך מ"ז אלול תש"כ, שהוקדשה לזכרו של מרן הרב זצ"ל במלאות עשרים וחמש שנה להסתלקותו, מובאים שמונה מאמרים, מרבנים גדולים, וביניהם הרצי"ה, הרב גרשוני, הרב ראובן כץ מפתח תקווה, וגם הגאון הרב שלמה זלמן אוירבך כתב מאמר בעניין "תנאי שלא נעשה כמשפט התנאים". ובפתח מאמרו כתב: "לזכר נשמת רבנו הגדול מרא דארעא קדישא, מרן הגאון מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל, למלאת כ"ה שנה לפטירתו".

עוד הגיעה אלי ידיעה נאמנה מכמה אנשים, שסתם "הרב" בפי הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל היה מרן הרב קוק זצ"ל. 

עוד העיד אדם נכבד מאוד, ששמע מפי הרב חיים שלום פרוש, מזכיר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שהרב אוירבך שוחח עמו על גדולתו של מרן הרב קוק זצ"ל, ואח"כ אמר לו שלצערו בעקבות השפעת בעלי המחלוקת הקנאים אינו יכול לדבר כך עם הצעירים. וכך סיפר לו עוד תלמיד חכם ששמע דברים אלו במו אוזניו מהרב אוירבך (אמנם ריככתי מעט את הדברים כדי שלא לאפושי פלוגתא).

כמה זמן בודקים חמץ?

בדיקת חמץ – כמה זמן זה אמור לקחת? ● הלכה כדברי המקלים שאין צורך לחפש פרורים קטנים ● דין בדיקת חמץ בספרים, ודינם של ספרים שלא נבדקו מפרורים ● מצד הדין, כשאחד מבני הזוג רוצה לעזוב התנחלות, יכול בן הזוג השני לעכב בעדו ● אך במקום שהדבר יביא לפירוק המשפחה מומלץ לוותר למען שלום בית

כמה זמן אורכת בדיקת חמץ

שאלה: כמה זמן צריך לבדוק מחמץ בית בגודל ממוצע? שמעתי שיש רבנים שבודקים את בתיהם במשך כמה שעות, האם כך צריך לעשות? 

תשובה: שאלה זו תלויה בשתי סוגיות: האחת – מה אנו מחפשים בבדיקת חמץ; השנייה – האם ניקוי הבית לפסח לפני ליל י"ד מועיל לבדיקת חמץ.

לדעת רוב הפוסקים, החיפוש בליל י"ד בניסן נועד כדי למצוא חמץ בשיעור כזית, שעוברים עליו ב"לא יראה" ו"לא ימצא" ואם אוכלים אותו חייבים עליו כרת (שו"ע הרב תמו, קונ"א א'). ויש אומרים שיש לדקדק יותר בחיפוש, ולחפש אחר כל פירור של חמץ שראוי לאכילה, שיש באכילתו איסור תורה (ח"א קיט, ו). 

בנוסף לכך נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מקום שנוקה באופן יסודי לפני הפסח צריך בדיקה. יש סוברים שהואיל והניקוי לא נעשה לאור הנר, כדין בדיקת חמץ, אין סומכים עליו כלל, ועדיין צריך לבדוק את כל המקומות היטב (דרך פקודיך). ויש אומרים שניקוי יסודי מועיל יותר מבדיקת חמץ, ולאחר הניקוי נחשב אותו מקום כמקום שאין בו חמץ ואינו צריך בדיקה (שע"ת תלג, א, דע"ת תלג, ב). 

למעשה בשתי המחלוקות ההלכה להקל, מפני שחובת בדיקת חמץ היא מדברי חכמים, שהרי מן התורה מי שביטל את החמץ בלבו כבר נפטר מאיסור חמץ ואינו צריך לבדוק את ביתו, וחכמים הם שחייבו בנוסף לביטול שבלב גם לבדוק את החמץ ולבערו. וכאשר ישנה מחלוקת בדברי חכמים, ידו של המיקל על העליונה. 

יוצא אפוא שלהלכה הבדיקה נועדה לחפש חמץ בשיעור כזית, ומקום שנוקה היטב אינו צריך בדיקה יסודית. ומכל מקום גם לאחר ניקוי יסודי ישנה חובה לבדוק חמץ, מפני שעדיין יש לחשוש שמא בטעות לא ניקו פינה אחת שבחדר או מגירה בארון. וכן חוששים שמא אחר שגמרו לנקות נכנס לשם ילד או אדם אחר עם חמץ. ובמיוחד בסמוך למקומות שאוכלים בהם יש לחשוש שנפל שם חמץ. ולכן חובה לבדוק בליל י"ד את כל הבית מחמץ, ולהתבונן בכל פינות החדר, ולאורך הקירות, ובין הרהיטים, ולפתוח כל ארון ומגירה כדי לוודא שאכן נוקו ונשארו נקיים (למקורות והרחבה עיין בפניני הלכה הלכות פסח עמודים 44-49).

בפועל, בדיקת בית ממוצע שעבר ניקוי לפני הפסח אורכת כרבע שעה. ואם הבית לא נוקה, בדיקתו אורכת יותר זמן. ומה שהעידו על רבנים מסוימים שבדקו את ביתם במשך כמה שעות, זה מפני שהם החמירו בשתי המחלוקות שהזכרתי. אבל כאמור הלכה כמיקלים. וכן סיפרו לי בנים ונכדים של גדולי הדור, שבבית הוריהם בדיקת חמץ ארכה רבע שעה עד חצי שעה. 

האם צריך לבדוק ספרים דף אחר דף

לדעת רוב הפוסקים, הסוברים שבדיקת חמץ נועדה למצוא חתיכות חמץ בשיעור כזית, ברור שאין צורך בבדיקה דקדקנית כזו בספרים, שהרי לא יתכן שבין דפי הספר מונחת חתיכת חמץ בשיעור כזית. 
כל השאלה היא רק לפי דעת מיעוט הפוסקים, שסוברים שצריך לחפש בבדיקת חמץ פרורים קטנים. 

יש אומרים שאכן צריך לבדוק את כל הספרים דף אחר דף, מפני שאולי בטעות נפל לתוכם פרור חמץ, ויבוא לאוכלו. וכך נהג בעל ה'חזון איש', שאת הספרים שרצה ללמוד בהם בפסח בדק דף אחר דף, ואת שאר הספרים מכר לגוי והניח לפניהם מחיצה, ועל ידי כך נפטר מהחובה לבודקם (חזו"א קטז, יח).

ויש אומרים שאחר פרורים קטנטנים כמו אלו שעלולים להימצא בתוך הספרים אין צורך לחפש, מפני שאף אם יראם בפסח אין כל כך חשש שמא ירצה לאוכלם (ע' בס' בדיקת חמץ וביעורו פ"ב א'). 
ולמעשה, כיוון שכבר למדנו שדין בדיקת חמץ מדרבנן, אין להחמיר לבדוק את הספרים דף אחר דף, מפני שזו חומרה יתירה ואף עלולה לגרום לביטול תורה, וכן המנהג. 

אלא שצריך להיזהר שלא להעלות על שולחן האוכל בפסח את הספרים שלא נזהרו בהם מחמץ במשך השנה, שמא יש בהם פרור חמץ שעלול ליפול בפסח ולהתערב באוכל, וחמץ בפסח אינו בטל. אבל ללמוד בספרים אלו על שולחן אחר מותר. ואם יניחם על שולחן האוכל שלא בשעת הארוחה, יזהר לנקות אח"כ היטב את השולחן שלא ישאר עליו שום פרור. 

ומי שנזהר כל השנה לשמור את ספריו מחמץ, וכשהוא מקרב את ספריו לשולחן האוכל הוא נזהר שלא יפלו בהם פירורי חמץ – אף לדעה המחמירה אינו צריך לבדוק בתוך הספרים, שהם נחשבים בדוקים מחמץ.

שלום בית מול מגורים בהתנחלות

בשנים האחרונות נשאלתי מספר פעמים, כיצד נכון שינהגו בני זוג שהחליטו לקבוע את ביתם באחת ההתנחלויות שבקו הראשון, ובעקבות המתח הביטחוני התעוררה חרדה בלב אחד מהם, עד שהוא חש כי אינו יכול להמשיך להתגורר שם. ומנגד, בן זוגו אינו מוכן לעזוב את ההתנחלות: שם חבריו, שם הוא מאמין שיוכל לחנך באופן הטוב ביותר את ילדיו, לעיתים שם פרנסתו או מקום לימודו, וכמובן שהוא רוצה להשתתף במצוות יישוב הארץ. האם ראוי שזה שרוצה להמשיך לגור בהתנחלות יתעקש על ההישארות בהתנחלות עד כדי סכנת פירוק המשפחה, או שמוטב כי ינסו לחפש מקום שקט יותר בלב הארץ או באחד היישובים הקרובים יותר לקו הירוק.

ובאמת שמתחילה לא רציתי לפרסם שאלה זו, הואיל והתקשורת וגורמי שלטון שונים מנסים ליצור אווירה של פחד, חרדה ואי ביטחון בליבם של המתנחלים, הוריהם וקרוביהם, ועל ידי כך ליצור לחץ לבריחה מחבלי הארץ המקודשים. וכדי שלא להוסיף מורך לב, חשבתי שאין מקום לעסוק בשאלה זו בפומבי. אולם כיוון שחזרתי ונשאלתי עליה שוב, ובנוסף לכך הוכיחו השנים האחרונות את חוסנה של חברת המתנחלים, בהיותה המגזר היחיד בישראל שבו עלתה רמת רכישת הדירות בעשרים ושבעה אחוזים בשנה האחרונה, לעומת ירידה בשאר אזורי הארץ, ומאידך מדובר בשאלה שלעיתים קרובה לדיני נפשות – ראוי בכל זאת לעסוק בה מעט.

הדין עם הרוצה להישאר

מצד הדין, רשאי זה שרוצה להמשיך להתגורר ביישוב להתעקש על כך. ואם בן-הזוג השני ירצה בכל זאת לעזוב גם במחיר של גירושין, לפי כללי ההלכה אחריות פירוק המשפחה חלה על זה שעוזב. ולפיכך עליו לשאת בהפסדים שייגרמו עקב הגירושין: אם האשה עוזבת – תפסיד כתובתה, אם האיש עוזב – חייב לשלם כתובתה. 

שלושה טעמים עיקריים לכך, ונזכירם בקצרה. א) אם סוכם מראש בין בני הזוג כי יגורו באותה התנחלות, מפני הרמה הדתית של המקום, או מפני החברה הטובה שבה – אזי ידו של הרוצה לשנות מהסיכום ולעבור משם על התחתונה. ב) גם אם לא סוכם ביניהם במפורש לגור באותו יישוב, אם יש לאותו המקום מעלות מיוחדות שטובות לאחד מבני הזוג, כגון שיש לו שם הרבה חברים, או שהוא יכול ללמוד שם יותר תורה, או שקל יותר להסתדר שם מבחינה כלכלית, אין השני יכול לכוף אותו לעזוב את מקומו. ג) מצד מצוות יישוב הארץ, שמתקיימת יותר בקו הראשון של ההתנחלויות, כדי שיהיה המקום בידינו ולא ביד אומה אחרת ולא שממה (עפ"י הרמב"ן).

ראוי לשמור על שלמות המשפחה 

אך למרות שמצד הדין אם הרוצה להישאר בהתנחלות יתעקש, הזכות בידו, מכל מקום אם יבוא לשאול – נכון להמליץ לו לעבור למקום אחר. וכבר אמרו חכמים (גיטין פט, ב): "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". ובמיוחד כאשר ישנם ילדים, שעלולים לסבול מגירושי הוריהם, וצריך לרחם עליהם. ומן הסתם אפשר למצוא מקום אחר בארץ שיש בו חברה טובה ורמה דתית נאותה. 

אמנם לכתחילה יש לנסות בכנות לפתור את בעיית החרדה, ורק אם לאחר ניסיון רציני ואמיתי התברר שאכן אחד מבני הזוג סובל עד שחש כי אינו מסוגל להמשיך לגור באותה התנחלות, אז מומלץ לעזוב. וכך המלצתי למספר זוגות, שעם כל הצער שבדבר, מוטב שיעזבו את ההתנחלות, מתוך תקווה שחיי משפחתם יעלו יפה ויזכו לגדל דור ישרים

מקורות

א) הסיכום מראש קובע, ואפילו אם לא נכתב בכתובה, כמבואר בתשובות הרא"ש כלל לג, ב, והובא בטור סו"ס עה, וכ"כ בחכם צבי קכד, וקל וחומר כשכבר התחילו לגור באותו מקום, שמוכח שאין התכחשות לתנאי שסוכם מראש. 

ב) אין אחד יכול לכוף את בן זוגו לעזוב מנוה טוב לנוה רע (שו"ע אבן העזר עה, ב). ומקום יותר תורני נחשב כנוה טוב לעומת מקום פחות תורני, כמבואר בשו"ת ריב"ש סו"ס פח, וע' באוצר הגאונים סימן עה, כג, ב. 

ג) הטעם שרשאי אחד לכוף את בן זוגו לעלות לארץ, כמבואר בכתובות קי, ב, מבואר בשלוש טעמים, מצד קדושת הארץ וחיבתה (ריטב"א, מהרי"ט ח"ב יו"ד כח), משום המצוות התלויות בה (תשב"ץ ח"ג ר) ומשום מצוות יישוב הארץ (עפ"י הרמב"ן, וע' בשבט הלוי ג, רא). ולפי הרמב"ן מקיימים יותר את מצוות יישוב הארץ כשגרים בהתנחלות, והרוצה להישאר יכול לטעון קים לי כדעת הסוברים כך.

שלמות הארץ ושלמות התורה

מי שמחובר אל התורה לא מתנתק מהארץ ● הלכה כדעת הרמב"ן שמצווה לרשת את הארץ ● איסור "לא ישבו בארצך" ואיסור "לא תחנם" במסירת שטחים ● ערבים הצוררים אותנו אינם נחשבים גר תושב ● אסור למדינה לגזול את בתי המתיישבים ● סכנת נפשות בוויתור לאויב באזורי ספר ● מסירת שטחים היא חילול ה' לעיני הגויים

איסור נסיגה מחבלי ארץ ישראל

תוכניתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון מנוגדת למצוות התורה מכמה וכמה צדדים, ונפרטם בקצרה:

א – מצוות יישוב הארץ: 
מצוות יישוב הארץ מצווה אותנו לכבוש את הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). והורשתם פירושו כיבוש והחלת הריבונות הישראלית על ארץ ישראל. ומצווה זו חלה עלינו בכל הזמנים (רמב"ן הוספות למצוות עשה ד). וכן נפסק בשולחן ערוך חלק אבן העזר סימן ע"ה, וכן כתב בפתחי תשובה שם סק"ו שכן הסכמת כל הפוסקים. 

ואמנם במשך דורות רבים מפני האונס לא זכינו לקיים מצווה זו, שלא היה לנו כוח צבאי לכבוש את הארץ ולהחזיק בה. אולם כשיש בידינו כוח מצווה עלינו לכובשה, וקל וחומר שאסור לתת ממנה לגויים.
ומבואר שמצוות יישוב הארץ דוחה אף פיקוח נפש של יחידים, שהרי על פי התורה הננו מצווים לכבוש את הארץ, ואין מלחמה ללא הרוגים, ומכאן שבמצוות יישוב הארץ אין מתחשבים בפיקוח נפש של יחידים (מנחת חינוך תכ"ה). 

ב – לא ישבו בארצך
בנוסף למצווה הכללית לרשת את הארץ, צוותה התורה: "לא ישבו בארצך" (שמות כג, לג). ופסק הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) שבעת שידינו תקיפה, אין להניח למי שאינו 'גר-תושב' לשבת בארצנו. 
אלא שנחלקו הפוסקים על מי בדיוק חל האיסור. יש אומרים שרק גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין לשמור שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלקי ישראל, נחשב 'גר-תושב' ורשאי לגור בארץ בשעה שידינו תקיפה. ויש אומרים שגם אם הגוי לא קיבל על עצמו במפורש בפני בית דין להיות 'גר-תושב', אם בפועל הוא אינו עובד עבודה זרה ומקיים שבע מצוות, אין איסור שיגור בארץ ישראל. 

ולפי הדעה האחרונה, מוסלמים הגונים וטובים יכולים לגור בארץ, כיוון שאין באמונתם עבודה זרה. אבל הערבים שצוררים אותנו ודאי אינם שומרים שבע מצוות בני נח, שהרי הם כופרים בה' אלוקי ישראל שהנחיל לנו את הארץ, ותומכים במחבלים הרוצחים ועוברים על "לא תרצח", ואינם מעמידים בית דין שידון את הרוצחים. 

ואמנם יש מהראשונים שסוברים שאיסור "לא ישבו בארצך" חל רק על שבעת העמים (רש"י, ראב"ד וסמ"ג), אולם לדעת רוב הפוסקים חל איסור זה על כל מי שאינו שומר שבע מצוות בני נח. נמצא שלפי שתי הדעות העיקריות, בשעה שידינו תקיפה אסור לנו להשאיר ערבים שאינם מקבלים את ריבונות ישראל בארצו, וקל וחומר שאין לתת להם נחלות שבהם יוכלו להושיב עוד ועוד גויים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח. 

ג – לא תחנם
עוד ציוותה התורה "לא תחנם" (דברים ז, ב). ופירשו חז"ל שאסור לתת לנוכרים חנייה בקרקע בארץ ישראל (עבודה זרה כ, א). ואיסור זה הוא השלמה לאיסור "לא ישבו בארצך", שהאיסור "לא ישבו" חל על כלל ישראל, ואיסור "לא תחנם" חל על כל יחיד, שלא ימכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי שאינו בגדר 'גר-תושב'. וממילא אסור לתת שום חלק מארץ ישראל לערבים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח כדת וכדין. לגבי איסור זה מוסכם בפוסקים שהוא חל על כל מי שאינו שומר שבע מצוות בני נח, ולא רק על שבעת העמים. ואם אסור למכור להם בית אחד, קל וחומר שאין לתת להם חבלים שלמים מארץ ישראל.

ד – והארץ לא תמכר לצמיתות
עוד נאמר בתורה: "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג). ולמד מכאן הרמב"ן על פי חז"ל שאין למכור שום קרקע מקרקעות ישראל לגוי, משום שהיא לא תחזור ביובל (רמב"ן מצוות ל"ת רכ"ז), ומכאן שאסור למדינה לתת קרקעות מנחלת אבותינו לנוכרים.

ה – גזילת בית היחיד
אין לשום מלך ושלטון שבעולם זכות לעקור יהודי מביתו שבארץ ישראל. הקב"ה הנחיל את הארץ לישראל, ולכל יהודי חלק בארץ, ולשום שלטון אין סמכות לגזול את נחלתו ולעוקרו מביתו שקנה או בנה כחוק. ולכן כל הסכם שמבוסס על עקירת יהודי מביתו אסור. 

הערה: כידוע, לדעת הר"ן (נדרים כח, א) הכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו חל בארץ ישראל אלא רק בחוץ לארץ, ששם הארץ שייכת למלכות, וכל המתגורר באותה מלכות חייב לציית לחוקיה ודיניה. אבל בארץ ישראל, ששייכת לכל ישראל, אין חובה הלכתית לציית לשלטון. ורק כאשר מדובר בשלטון יהודי, שיש לו דין של מלך ישראל, חלה חובה לציית לחוקים. 

ואמנם דעת רוב הפוסקים שגם בארץ ישראל חל הכלל 'דינא דמלכותא דינא', משום שעצם ההסכמה הציבורית לשלטון מעניקה לשלטון את הסמכות לשלוט ולקבוע חוקים, וכך דעת הרמב"ם והשו"ע. אבל על יסוד דבריו של הר"ן (וכ"כ הרשב"א שם) אין מחלוקת, היינו שלכל הדעות אין לשום שלטון זכות וסמכות לעקור יהודי מנחלת אבותיו.

ו – סכנת נפשות
על פי המבואר בתלמוד (ערובין מה, א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח שכט, ו), בכל ויתור לאויב, ואפילו קטן, יש סכנת נפשות. ועל כן הורו חז"ל, שאם באו אויבים לגנוב אפילו רק קש ותבן מעיירה שסמוכה לגבול, שייצאו להילחם נגדם. מפני שאם יוותרו להם על קש ותבן, כוח ההרתעה שלנו יפגע, ולבסוף יבואו לכבוש יישובים ולהרוג נפשות. ואפילו אם באו לגנוב בשבת – מפני פיקוח נפש יש לחלל שבת ולצאת נגדם בכלי מלחמה. 

ואם אפילו על קש ותבן אסור לוותר משום סכנת נפשות, קל וחומר שאין לוותר לאויב על יישובים שלמים, כי וויתור כזה יגביר באופן נורא את המוטיווציה של המחבלים לרצוח. וכבר הוכח בהסכמי אוסלו הזכורים לרעה, שעמדת ההלכה הזו שרירה וקיימת. קברניטי אוסלו הבטיחו שלום למאה שנה, וגרמו ליותר מאלף הרוגים, והחריפו את שנאת ישראל בכל העולם. 

ז – חילול ה'
הואיל והנסיגה שעליה מדברים שונאינו באה בעקבות לחצים של אומות העולם, הרי שאם נסכים לוותר על הארץ שהקב"ה הנחיל לאבותינו ולנו, הרי שבכניעה זו לכפייה יש חילול ה', ומצווה לקדש ה' ולהתנגד לכל כפייה כנגד הדת. 

מדרגות בקידוש ה' וחילול ה'

כל מצווה שנעשית בפרהסיא יש בה קידוש ה', וממילא מעלתה גדולה לאין ערוך, שכל תכלית בריאת העולם לגלות מלכותו יתברך בעולם הזה. ולעומת זאת, כל עבירה הנעשית בפרהסיא יש בה חילול ה', וחומרתה גדולה לאין ערוך. וגם בקידוש ה' וחילול ה' יש מדרגות. ככל שהדבר נעשה בפרסום גדול יותר, כך גדול יותר קידוש ה' שבמצווה, או להפך חילול ה' שבעבירה. 

המצווה הידועה ביותר בעולם היא מצוות יישוב הארץ. הגויים אינם יודעים איך בדיוק שומרים כשרות ואיך בדיוק שומרים שבת, אבל כולם יודעים שהקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל. זה כתוב פעמים רבות בתנ"ך, והתנ"ך הוא הספר החשוב והנפוץ ביותר בעולם. בכל העולם יודעים כי ה' הבטיח את הארץ לאברהם ליצחק וליעקב ולזרעם אחריהם. וגם לאחר חורבן הבית, כולם יודעים כי ה' הבטיח ביד עבדיו הנביאים שעם ישראל יחזור לארצו. לכן, כאשר בחסדי ה' קמה מדינת ישראל – נעשה קידוש ה' גדול לעיני העמים, שהנה דברי הנביאים מתגשמים. וכן כאשר זכינו בחסדי ה' לשחרר את ירושלים ויש"ע נעשה קידוש ה' גדול, ובכל העולם שמעו את קול השופר. 

ואם חס ושלום ניסוג מחבלי ארץ קדשנו, אין כמעט חילול ה' נורא יותר. בכל מהדורות החדשות ידברו על זה. כל העולם ישמע כי בניו של הקב"ה מוותרים על הארץ הקדושה שהנחיל להם. לפיכך עלינו להתאמץ בכל כוחנו כדי להגשים את חזון הנביאים ולמנוע את חילול ה' הנורא הזה.

יהי רצון

יבורכו כל הפעילים למען המשך אחיזתם של מתיישבי חבל עזה וצפון השומרון. יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא (ישעיהו סה, יח-כד): "כי אם שישו וגילו עדי עד וגו'. וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה… ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים. לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי. לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם איתם. והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע.

כלכלה של עידוד ילודה

ממשלת רבין ביטלה את העדפתם של יוצאי צבא ועודדה ילודה לא יהודית ● חוק הלפרט עודד עוד יותר ילודה לא יהודית ● הצעות לתיקון: להחזיר ההטבות ליוצאי צבא, ולעודד ילודה יהודית באמצעות הסוכנות היהודית ● הקלות במס למשפחות ברוכות ילדים יעודדו ילודה יהודית בלי לפגוע במוטיבציה לעבוד

אתגר לאומי שצריך לקבל ביטוי כלכלי

בשבוע שעבר עסקנו באתגר המוטל עלינו, בני הדור שלאחר השואה, לחנך את הבנים והבנות לערכי המשפחה היהודית ולעידוד הילודה. כעת ראוי להמשיך ולהתייחס גם להיבט הכלכלי, שהרי ככל שייקל יותר על משפחות מרובות ילדים להתקיים בכבוד, כך נעודד יותר את הילודה. 

בפועל, מדיניות האוצר כיום הולכת ונסוגה מעידוד ילודה. קצבאות הילדים קוצצו בינתיים בקרוב למחצית, ולפי התוכניות הן עתידות להתקצץ עוד. למשל, מי שהיו לו עשרה ילדים, קיבל לפני כשנה למעלה מ-6000 ש"ח לחודש. כיום הוא מקבל כ-4000 ש"ח לחודש, ובסוף תהליך הקיצוצים הוא יקבל כאלף ושש מאות ש"ח לחודש. קצבה כזו בוודאי אינה מעודדת ילודה.

מצד שני, אי אפשר להתכחש לעיוותים הלאומיים והמוסריים שנוצרו עקב קצבאות הילדים המוגדלות. 

השוויית זכויות הערבים על ידי ממשלת רבין

עד ימי ממשלת רבין (ממשלת אוסלו) היתה העדפה משמעותית בקצבאות ליוצאי צבא. מי שהוא או אחד מקרוביו בדרגה ראשונה שרתו בצבא – קיבל קצבה כפולה ממי שלא שרת. כך קיבלו היהודים (והדרוזים) קצבאות מוגדלות, וכך למעשה עודדה מדינת ישראל את הילודה בקרב הציבור היהודי. גם רובו של המגזר החרדי קיבל קצבאות מוגדלות, מפני שכמעט בכל משפחה חרדית ישנו לפחות אח או אב ששרת בצבא, אם בשלב א' או בשלב ב'. 

יצחק רבין, שנזקק לתמיכת המפלגות הערביות כדי לקיים את קואליציית אוסלו, השווה בתמורה לתמיכתן בממשלתו את קצבאות הילדים של אלו שלא שרתו בצבא לאלו ששרתו בצבא. מאז נוצר מצב מסוכן בו המדינה היהודית מעודדת ילודה בקרב אוכלוסייה שעלולה לסכן את קיומה, ולכל הפחות להפריע להתפתחותה כמדינה יהודית. 

חוק הלפרט

לאחר כמה שנים הצליח נציג אגודת ישראל, תוך שיתוף פעולה עם חברי כנסת ערבים, להעביר חוק לפיו החל מהילד החמישי קצבת הילדים גדלה באופן משמעותי. כלומר, על ארבעת הילדים הראשונים קיבלו קצבה קטנה יחסית, ומכאן ואילך על כל ילד נוסף הקצבה גדלה פי שלושה או ארבעה. מיני אז רוב תקציב קצבאות הילדים הגיע למגזר המוסלמי.

מן הסתם כוונתו של חבר הכנסת הלפרט היתה להיטיב למשפחות ברוכות הילדים מהמגזר החרדי והדתי, אולם הוא לא שם לב כי בפועל רוב התקציב שהתווסף לקצבאות הילדים הגיע למגזר המוסלמי. 
נוצר מצב מוזר. בכל העולם הערבי מספר הילדים הממוצע למשפחה נמצא בתהליך ירידה. גם במדינת ישראל תהליך זה נמשך בעקביות עד לפני כעשר שנים. אולם מאז שקצבת הילדים למגזר המוסלמי הועלתה באופן ניכר תהליך הירידה נעצר לגמרי, ולהפך – נרשמה עלייה מסוימת במספר הילדים הממוצע למשפחה מוסלמית. 

בשנת תשס"ב ממוצע הפריון לאשה יהודיה (כולל דתיים וחרדים) היה 2.6 ילדים, לנוצרית ערבית – 2.2, דרוזית – 2.8, מוסלמית – 4.6.

רבים החלו להיות מודאגים מהבעיה הדמוגרפית, ונכתבו על כך מאמרים וספרים. במצב זה היה ברור לכל מי שחרד לעתידה היהודי של המדינה, שמוכרחים להקטין את קצבאות הילדים. אותן הקצבאות שנועדו מתחילה להבטיח את עתידו הלאומי של העם היהודי, נהפכו למכשול. 

השאלה המוסרית

אי אפשר להתעלם מבעיה נוספת: הענקת קצבאות מוגדלות והטבות שונות למשפחות מרובות ילדים עלולה לגרום להפחתת המוטיבציה לעבוד. כאשר ישנן הנחות והטבות למי שאינו עובד, למה לו לעבוד? בנוסף לכך, כאשר המדינה נותנת קצבאות ילדים מוגדלות למשפחות ברוכות ילדים, היא בעצם לוקחת על ידי המיסים כספים מאנשים שמשתכרים יפה ומעבירה אותם למשפחות אחרות. כמובן, אם הדבר נעשה מתוך הסכמה, אין בכך שום פגם. אבל כאשר המדינה כופה זאת על בעלי המשכורות הגבוהות, יש בכך פגם מסוים. 

אמנם כאשר מדובר בקצבאות לעניים שאינם מסוגלים לעבוד, אזי מובן שהחברה צריכה לדאוג לכל חבריה, שיוכלו להתקיים בכבוד. וכך גם כאשר מדובר בעידוד ילודה כדי להבטיח את עתידה הביטחוני והכלכלי של המדינה לעוד עשרות שנים. בחשבון לטווח ארוך, כאשר מספר הילדים הממוצע למשפחה הוא נמוך, הדבר יגרום לכך שבעתיד אחוז הזקנים בתוך האוכלוסייה יעלה, ולא יהיו מספיק אנשים שיעבדו וישלמו מיסים והפרשות לקופות הפנסיה שיבטיחו את קיומם של הזקנים בכבוד. 

אבל כאשר מדובר באנשים שאינם מעוניינים לעבוד מפני שהם מקבלים קצבאות מוגדלות, מה הצדק בכך? יתר על כן, יש חשש שהורים אלו שחיים על קצבאות, יגדלו בעזרת קצבאות אלו דורות נוספים של אנשים שיחיו על חשבון הקופה הציבורית ולא יעסקו ביישובו של עולם. 

למצוא דרכים לעידוד ילודה באופן נכון

על כן, מהצד הלאומי מוכרחים למצוא דרכים לעודד ילודה בקרב משפחות יהודיות, ומהצד המוסרי מוכרחים למצוא דרכים לעודד ילודה בלא לפגוע בערכי העבודה. 

קצבת יוצאי צבא

ראשית, צריך להחזיר את ההעדפה בקצבת הילדים ליוצאי צבא. אמנם בית המשפט כבר הביע את עמדתו נגד הפליה זו. אולם לו היו חברי הכנסת רוצים באמת, היו יכולים למצוא דרכים חוקיות להחזרת העדפת יוצאי צבא ומשפחותיהם. הרי המשרתים בצבא תורמים רבות למדינה, וראוי שהמדינה תגמול להם על כך. גם יש לקוות שבניהם ימשיכו לסייע לקיומה של מדינת היהודים, ועל כן מובן שהמדינה צריכה לעודד יוצאי צבא להגדיל את משפחותיהם. 

כדי שלא לקבוע הפליה בחוק, יש להרחיב באופן משמעותי את חוק עידוד חיילים, באופן שיזכו אח"כ לתגמול גם בקצבאות ילדים.

אם נצליח להחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה לפני ממשלת רבין, תקבל משפחה יהודית (ודרוזית) כארבע מאות ש"ח לחודש עבור כל ילד, ומשפחה מוסלמית כמאתים ש"ח לחודש. באופן זה ללא ספק תעניק מדינת היהודים עידוד מוצדק לילודה יהודית.

קצבת ילדים עד גיל עשרים ואחד למחויבי שירות צבאי

כיום קצבת הילדים משולמת עד היות הילדים בני שמונה עשרה. אולם נוצר פה שוב עיוות. יהודי שחייב בשירות צבאי אינו יכול לעבוד או ללמוד מקצוע עד הגיעו לגיל עשרים ואחת. באותן שנים הוריו ממשיכים לסייע לו כלכלית. לעומתו, מוסלמי שאינו חייב בשירות צבאי יכול מיד בגיל שמונה עשרה לעבוד ולהתפרנס או להתחיל ללמוד מקצוע. לפיכך מובן כי מוצדק לקבוע בחוק, שעבור מי שחייב בשירות צבאי יימשך תשלום הקצבה עד הגיעו לגיל עשרים ואחת. 

תוספת של שלוש שנים אלו, תגרום להגדלת הסך הכולל של הקצבה ליהודים בכדי שישית. 

קצבאות דרך הסוכנות היהודית

אם חברי הכנסת אינם מסוגלים לקבוע בחוק העדפה בקצבת הילדים של יוצאי צבא, ניתן להעניק קצבת ילדים נוספת על ידי הסוכנות היהודית, קצבה שתהיה מיועדת כמובן רק ליהודים. אם יוחלט כי זה יהיה הפתרון, יש למצוא דרכים להגדיל את תקציבה של הסוכנות היהודית כדי שתוכל לעמוד באתגר זה. 

יש להוסיף ולציין כי הסוכנות משקיעה כיום תקציבים גדולים עבור הבאת גויים מחבר העמים לארץ. גם אם חוק השבות מאפשר לכל מי שסבו היה יהודי לעלות לארץ ולקבל הטבות גדולות, אין זה אומר ששליחי הסוכנות צריכים לחפש אחריו ולשדלו לעלות לארץ יחד עם כל משפחתו הענפה. מי שמזדהה ממש עם העם היהודי – שיבוא מעצמו. אבל לעשות תעמולה כדי להביא גויים לארץ הוא דבר מיותר ומזיק. חבל שכספים אלו אינם מנוצלים באופן יעיל לקליטת עולים יהודים, תוך מאמץ למצוא להם מקומות תעסוקה הולמים, או לחינוך יהודי בגולה לערכי המשפחה היהודית. 

הטבות דרך זיכוי ממס הכנסה

יש להעניק נקודות זיכוי ממס הכנסה לאבות ולאמהות לפי מספר הילדים. באופן זה התמיכה תעודד את ההורים לעבוד, שכן מי שלא יעבוד לא יהנה מאותן ההטבות. 

כדאי לציין, שבארה"ב ישנו פטור ממס עבור כל ילד בסך של כ- $3000 לשנה. אם כך במדינה שאינה סובלת מחוסר בכוח אדם, על אחת כמה וכמה במדינה שלנו.

עידוד החינוך

משפחות מרובות ילדים יקבלו פטור ממס הכנסה עבור תשלום לשכר לימודים ביסודי, בתיכון, בישיבות ובמוסדות גבוהים. 

ושוב הרווח כאן יהיה כפול. פטור זה ממס יעודד את ההורים לעבוד ולהשקיע בחינוך ילדיהם. מי שאינו עובד לא יזכה בהטבות הללו. גם מי שמסתפק בחינוך הרגיל, ולא יעניק לילדיו העשרה בחוגים מיוחדים או בבתי ספר איכותיים או בחינוך גבוה – לא יזכה לפטור ממס.

להקים את העם מהריסותיו

צוואת הנספים בשואה: להמשיך ולהרחיב את קיום העם היהודי ● עם ישראל טרם החזיר לעצמו את המיליונים שנספו בשואה ● מערכת החינוך צריכה לחנך לערכי המשפחה היהודית ולערך הילודה ● התרבות המערבית מקדשת את החופש על חשבון האושר האמיתי של זוגיות ומשפחה ● יום הזיכרון לשואה נקבע בחודש ניסן שלא על דעתם של חכמים ● הציביון הראוי ליום כ"ז בניסן

אחריותנו לייעודו של העם היהודי

אחריות גדולה מוטלת עלינו, עם שרידי חרב, לדאוג להמשך קיומו וגידולו של העם היהודי. ייסורים נוראים עברו אבותינו במשך אלפיים שנות הגלות. הייסורים החלו בחורבן הבית והארץ על ידי הרומאים, נמשכו במסעות הצלב באשכנז, באינקוויזיציה בספרד ובגזרות ת"ח ות"ט. והנורא מכל – השואה שפקדה את עמנו על ידי הנאצים הארורים לפני כששים שנה. 

את כל הסבל הזה נשאו אבותינו כדי להעביר את לפיד היהדות הלאה. 

יותר מזה: כל העולם נברא בשביל ישראל, שנאמר "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ואמרו חז"ל (ברא"ר א,ו): "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית". וזאת כדי שייגלו ישראל את דבר ה' שבתורה לעולם, וכפי שאמרו חז"ל (שבת פח, א): "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם מקבלים ישראל התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". 

בוודאי משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות היתה, שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, ויעשה הכל כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, ובכך לקיים את הפסוק: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

המספרים העצובים

לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון נפש. בשואה נרצחו שישה מיליון. יותר מששים שנה עברו, וכיום אנו כ-13 מיליון בלבד. במשך ששים השנים הללו העולם התפתח ושגשג, עמים רבים הכפילו את מספרם ואף שילשוהו, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ונפשנו. כשני מיליון נכלאו בשבי הסובייטי, רבים מהם התבוללו. גם קהילת היהודים הגדולה שבאמריקה לא גדלה, להפך – מספרה הולך ומצטמצם. ולא מפני שרבים עולים לארץ, אלא מפני שהילודה בשפל וההתבוללות גואה. כך גם המצב באירופה ובשאר הקהילות שבתפוצות.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו גדלים ומתפתחים, בזכות העלייה וגם בזכות הילודה. אבל הגידול המספרי שלנו כאן מספיק בקושי להשלים את ההתמעטות שבקהילות היהודיות בחוץ לארץ, ובוודאי שאינו מספיק בשביל לגדול ולשגשג.

כיצד נעודד את היהודים, בארץ ובתפוצות, ללדת יותר ילדים ולהזדהות יותר עם היהדות? מה עלינו לעשות כדי להגשים את הייעוד הגדול והנורא הזה, שהוא גם צוואתם של מיליוני הנרצחים?
ההתמודדות צריכה להיות בדרך חינוכית וכלכלית. הפעם נעסוק בהיבט החינוכי, ובעז"ה בפעם הבאה נעסוק בהיבט הכלכלי, כלומר בדרכים ליצירת תנאים נוחים לגידול המשפחות.

ראשית הכל – חינוך לערכי המשפחה היהודית

תוכניות רבות גובשו במשרד החינוך: על סובלנות, דמוקרטיה, זכויות הפרט ועוד נושאים, אבל ערכי המשפחה מוזנחים באופן מחפיר. לפי הקו הרווח כיום באקדמיה ובתרבות החילונית (שמשפיעה גם על המגזר הדתי), הדבר החשוב ביותר הוא החופש. משפחה לעומת זאת נתפשת כדבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם השאיפה הטבעית והמסורתית להקים משפחה עדיין חזקה, אבל היא עומדת בהתנגשות חזקה עם מערכת שלימה של שאיפות שהסביבה התרבותית החילונית משדרת. 

עלינו ללמוד וללמד את ערכי המשפחה היהודית. ונזכיר בקיצור נמרץ את העקרונות הכלליים.

האדם השלם וערך האהבה

"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, כדברי התנא הגדול רבי עקיבא. ובאר האר"י ז"ל, שמצווה זו מתקיימת באופן השלם והמלא בין בני זוג. מתוך האהבה הזו האדם פורץ את מחסום האגואיזם שלו, ומסוגל לאהוב את העולם ולהאמין בבוראו.

זוהי האהבה שכל המשוררים והסופרים כותבים עליה, אך מעטים כל כך מבני החברה המערבית מצליחים להגשים אותה, מפני שערכי החופש וההפקרות עומדים בניגוד לערכי המשפחה. בלי נאמנות מקודשת, לא מגיעים לרבדים העמוקים של האהבה. כל איסורי העריות ודיני הצניעות שבתורה מכוונים לפיתוח האהבה שבין איש לאשתו. 

חניכי התרבות המערבית מדברים הרבה על אהבה, אבל אינם יודעת מהי באמת. הם עוסקים בקצף של אהבות נכזבות, שמגיעות רק למעטפת החיצונית של הרגש. אבל אהבה אמיתית היא אהבה שיש בה אחריות והתחייבות לכל החיים, על ידי חופה וקידושין כדת משה וישראל. אהבה שיש בה התלהבות ואחריות, שמחה ונאמנות, בימים גדולים ובימים אפורים. אהבה זו היא הביטוי השלם והעשיר של החיים, היכולת של שני אנשים להתאחד ממש. 

עתה ברור מדוע אמרו חז"ל שאדם שלא התחתן נחשב כאדם שאינו שלם, עד שרבי אלעזר אמר: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם" (יבמות סג, א). וכן אמרו חז"ל ביבמות (סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… בלא תורה, בלא חומה".

כדאי גם להיעזר במחקרים מודרניים שמצביעים על כך שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם סובלים פחות מדיכאונות ומחלות. מחקרים אחרים מדווחים כי למעלה מחמישים אחוז מהמתגרשים מתחרטים כעבור כמה שנים על גירושיהם. הם התגרשו מפני שהרצון לחופש ורווחה זמנית גבר, אבל בטווח הארוך מצאו כי הפסידו דברים יקרים יותר.

הבנים והבנות – הדורות הבאים

אין הגשמה אישית גדולה מאשר להוליד בנים ובנות. החיים האישיים של האדם גואים, עד שהם פורצים אל מעבר למחסום הזמניות של גופו וממשיכים לזרום הלאה. ולא רק במובן הפיזי אלא גם בזה הרוחני – מורשתו של אדם עוברת דרך בניו ובנותיו לדורות הבאים, ורוחו ממשיכה לחיות עמהם. אמרו חכמים (נדרים סד, ב): "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת". המוות הוא קץ החיים, וכשיש לאדם בנים, חייו נמשכים גם אחרי מותו. 

ושוב, השאיפה לנוחות וחופש מאפילה אצל רבים על האתגר שבבניית משפחה גדולה. הילדים בוכים בלילות, מנדנדים ומעצבנים. דורשים תשומת לב. מפריעים לאם לפתח קריירה. מונעים את ההורים לצאת בערבים לבילויים. חולים בדיוק כשצריך לצאת לחופש. בקיצור, צער גידול בנים. למי שחושב שהדבר היקר ביותר הוא החופש, הילדים הם צרה צרורה. 

אולם צריך לחנך ולהסביר כי החופש והנוחות אינם תכלית החיים. החופש נצרך מאוד כדי לנוח מעט ולצבור כוחות חדשים לקראת האתגרים האמיתיים, שבראשם – הקמת המשפחה. אבל החופש לבדו הוא ערך ריק מתוכן.

צריך לספר לצעירים, שכמעט כל אדם מבוגר שנשאל האם הוא מרוצה ממספר הילדים שיש לו, מציין שבמבט לאחור היה מעדיף להוליד עוד ילד אחד או שניים, אולם כשהיה צעיר היה עסוק בדברים אחרים ולא הבין עד כמה הילדים הם עיקר החיים. 

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, גם הדתיים, לא עוסקים במצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערכי המשפחה. לא מלבנים את המחויבות הנדרשת כדי לבנות משפחה. לא מלמדים לעומק ולרוחב את כל הדברים הטובים שחיי משפחה מעניקים. הסביבה התרבותית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. כל אחד יעשה מה שהוא חושב. אבל לדבר על כך בפומבי, בבית הספר, זהו דבר שמנוגד לערכי החופש וההפקרות. 

אמנם ברור לרוב הצעירים כי יום יבוא והם יקימו משפחה, אבל כיוון שאין מחנכים לכך, היחס לנישואין ולילדים הוא כאל דבר רחוק, מעורפל, כבד ומפחיד. לא פלא שרבים מהצעירים מתקשים להינשא, ולא מעט מהנשואים אינם מצליחים לשמור על משפחתם ומתגרשים. 

ללמד את ערכי המשפחה היהודית

מערכת החינוך בארץ ובתפוצות צריכה ללמד רעיונות אלו את הדתיים והחילונים, את היהודים שבארץ ואת יהודי הבתפוצות. כל אחד לפי סגנונו. לעסוק בשאלת גיל הנישואין, לשאול את הצעירים כמה ילדים הייתם רוצים שיהיו לכם. לא להתבייש לדבר על זה. להציב את הצדדים השונים. להעלות על השולחן את שאלת הנוחות והקריירה לעומת המשפחה. לבאר כיצד ניתן לבנות אהבה אמיתית, שלא תלך ותדעך עם השנים אלא להפך. על כולם רעיונות אלו יכולים להשפיע. לכולם הם יכולים להציב חזון גדול של משפחה יהודית.

יום השואה

כידוע, יום השואה בכ"ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. ניסן הוא חודש של שמחה. לכן נקבע להלכה (שו"ע או"ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ובהלוויה שבחודש ניסן אין אומרים הספדים. ואין אומרים בכל חודש ניסן הזכרת נשמות (מ"ב תכט, ח). ורבים נוהגים שלא הולכים לקברים בחודש ניסן, ומי שיש לו 'יורצייט' בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. 

ברור אם כן שאין מקום לקבוע בחודש ניסן יום זיכרון כואב לשואה, אלא הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי. 

הדרך לתת בכל זאת איזה צביון נכון לכ"ז בניסן, הוא לקובעו ליום שבו נעסוק בטיפוח המשפחה היהודית. אישי הציבור יטכסו עצה כיצד לעודד נישואין וילודה. המורים ידברו על האחריות שמוטלת עלינו להמשיך את העם היהודי, לבנות משפחות להרבות ילדים, כצוואתם האחרונה של קדושי ישראל.

לא להחמיץ את המצווה

גם מי שנוסע לפסח חייב בבדיקת חמץ ● האם אפשר להיפטר מחובת הבדיקה ע"י מכירת החמץ לגוי ● מוטב לקיים את המצווה ולא להיפטר ממנה ● מחירה של מצווה ● בדיקת חמץ למתאכסנים במלון ● עוד עדויות על יחס הערצה של הרב שלמה זלמן אוירבך לרב קוק, מפי בניו ומפי עדים מהימנים ● הרב קוק בעיני הרב אוירבך: איש אשכולות שגדולתו ניכרת מכל צד שבוחנים אותו

הנוסע מביתו לכל הפסח חייב בבדיקת חמץ

הנוסעים מביתם לכל ימי הפסח, אע"פ כן חייבים לקיים בדיקת חמץ, שהרי אם יישאר כזית חמץ ברשותם יעברו עליו בשני איסורי תורה: בל ייראה ובל יימצא. 

ואמנם כל ישראל מבטלים את החמץ בערב פסח, באמירת נוסח "כל חמירא", שעניינו לומר שהחמץ נחשב עבורנו כעפר הארץ והפקר, וממילא גם אם יישאר בבית כזית חמץ, לא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שהרי הוא נחשב כעפר שאין עוברים עליו באיסור. אלא שחכמים תקנו שלא להסתפק בביטול החמץ, אלא הצריכו בנוסף לביטול גם לבדוק את החמץ ולבערו, כי חששו שמא יהיו אנשים שיאמרו את הביטול מן השפה ולחוץ, ובלבם יחשבו לאכול את החמץ אחר הפסח, ונמצא שעברו על איסור בל יראה ובל ימצא. לפיכך גם מי שאינו מתכוון לשהות בביתו בימי הפסח חייב לבדוק את החמץ ולבערו מביתו.

האם מכירת החמץ לגוי פוטרת מבדיקת חמץ

שאלה: ישנם אנשים שנוסעים מביתם לכל החג, ורוצים להיפטר מבדיקת חמץ. האם על ידי שימכרו את כל החמץ שבביתם לגוי, יוכלו להיפטר ממצוות בדיקת חמץ?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים. לדעת אבי העזרי ובעל השלחן ערוך, חובת הבדיקה חלה על כל יהודי שהיה ברשותו בית בשלושים יום שלפני הפסח. ולכן אפילו מי שמוכר את ביתו לנכרי – אם אין לו בית אחר שחייב בבדיקה, צריך לקיים את מצוות הבדיקה באותו הבית שהוא עומד למכור לנכרי. ולדעת בעל הטור והרמ"א חובת הבדיקה חלה על הבית, ולכן מי שאין ברשותו בית בערב פסח פטור מבדיקה, ולפיכך המוכר את ביתו לגוי אינו צריך לבדקו (טור שו"ע תלו, ג. וע' פניני הלכה פסח ד, 8, שכיוון שהוא מוכר את החמץ שבביתו, הרי זה כמו שהגוי נכנס לתוך ביתו). 

על פי כללי ההלכה, כיוון שאנו מבטלים את כל החמץ שברשותנו – ממילא חובת הבדיקה מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל, ולכן רשאי אדם להיפטר מחובת הבדיקה על ידי מכירת כל הבית.

אולם כדי לצאת ידי כל הדעות, וגם כדי לזכות במצוות הבדיקה, יותר טוב שהמתכננים לצאת מביתם לכל הפסח ימכרו את החמץ שבכל הבית חוץ מחדר אחד, ובחדר זה יקיימו מצוות בדיקת חמץ.

טוב להישאר בבית בליל י"ד כדי לזכות בבדיקה בברכה 

הנוסעים מביתם לכל החג, מוטב שייצאו מביתם ביום י"ד, וכך יוכלו לקיים בליל י"ד את בדיקת החמץ בברכה. אבל אם ייצאו מביתם לפני ליל י"ד, יבדקו את החמץ בלילה שלפני צאתם, ולא יברכו על הבדיקה, מפני שאין מברכים על בדיקה שלפני ליל י"ד.

ואל יהיה הפסד המצווה והברכה קל בעינינו, שכן למדנו שהחוטף מצווה וברכה מחברו, חייב לשלם לו עשרה זהובים. וכך מסופר בתלמוד (ב"ק צא, ב) על אחד ששחט עוף והתכוון לקיים את מצוות כיסוי הדם, ופתאום בא חברו וקדמו וכיסה את הדם. וחייב רבן גמליאל את חוטף המצווה לשלם עשרה זהובים. ושווי עשרה זהובים הוא בערך כאלפיים ש"ח.

וכן למדנו במסכת חולין (פז, א) ששווי ברכת המזון, לברך את ארבעת הברכות בציבור, הוא ארבעים זהובים. אמנם למעשה אין אפשרות להוציא ממון זה ממי שחוטף מצווה או ברכה מחברו, אולם אפשר ללמוד מכאן עד כמה גדול ערכה של מצווה וברכה.

מעשה בעני שחטף את מצוות בדיקת חמץ מחברו העשיר

החיד"א בספרו ברכי יוסף (תלד, ה) מספר כי הועלתה שאלה משני אנשים, אחד עשיר ולו חמישה עשר חדרים, והשני עני ולו חדר אחד. ושניהם התחילו לבדוק חמץ ביחד, אלא שהעני סיים כמובן לבדוק את חדרו במהירות, וכשראה שחבירו העשיר עדיין מתעכב בבדיקת חדרו הגדול, הלך ובדק כמה חדרים מחדריו של העשיר, כדי להוסיף ולזכות במצוות בדיקת חמץ וכדי לסייע לעשיר. כשבא העשיר לבדוק את החדרים הללו, סיפר לו העני בשמחה, כי כבר בדקם. והעשיר קצף וכעס על העני, שהיאך חטף ממנו את המצווה, ומי נתן לו רשות לבדוק חמץ במקומו, ורצה לתובעו לדין על כך. 

אלא שבזה לא הסתיים הסיפור, מפני שלמחרת נקרא העשיר לבוא אל השר, ונתעכב בענייניו ושכח לבטל את חמצו בזמן. ושוב, כאשר העני ראה שחבירו העשיר מתעכב לחזור לביתו, קפץ וביטל את החמץ עבור העשיר לפני סוף הזמן. עתה כבר שכח העשיר את תביעתו כנגד העני, ורצה לשאול האם הביטול של העני הועיל בעבורו להצילו מאיסור חמץ. והשיב החיד"א, שהואיל והעשיר לא מינה אותו לבטל עבורו אינו יכול לבטל בשבילו, ובמיוחד שגילה את דעתו אחר בדיקת החמץ שאין הוא מעוניין שחבירו יחטוף לו מצוות ויקיימן במקומו.

השוכר חדר בבית מלון

השוכר חדר במלון בפסח, כיוון שהתחייב בתשלום, והחדר הועמד לרשותו ונתנו לו מפתח לפותחו ולנועלו, ורק בהסכמתו מותר לזרים או לעובדי המלון להיכנס לחדרו – דינו כשוכר בית. ולכן מצווה עליו לבדוק את חדרו בליל י"ד בניסן בברכה, ואחר הבדיקה יבטל את כל החמץ שאולי נשאר ברשותו ולא הצליח למוצאו בבדיקה. 

ואם הגיע למלון באמצע הפסח, ישאל אם בדקו את החדרים מחמץ. ואם רק ניקו אותם בלא לבודקם מחמץ, יבדוק בעצמו בברכה.

חולה המאושפז בבית חולים

יבדוק הוא או שליח מטעמו בליל י"ד את חדרו וארונו, אבל לא יברך על הבדיקה, משום שהחדר אינו עומד לרשותו, ובכל עת יכולים להזיזו לחדר אחר או להכניס לשם חולים נוספים.

המתגוררים בפנימיות

בחורים או בחורות המתגוררים בפנימיות, אם הם או הוריהם משלמים עבור כך – דינם כשוכרים, ואם יישאר בחדרם חמץ בשיעור כזית יעברו עליו בבל יראה ובל ימצא, ולכן חובה עליהם לבדוק את חדריהם לפני הפסח. אם הם נשארים שם עד יום י"ד, יבדקו בליל י"ד בברכה. ואם הם יוצאים מהפנימיה מספר ימים קודם לפסח, יבדקו בלילה האחרון לפני צאתם בלא ברכה (פניני הלכה פסח ד, יג).

עוד על יחסו של הרב אוירבך זצ"ל למרן הרב קוק זצ"ל

בעקבות הדברים שכתבתי לזכרו של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, בהם ציינתי בקצרה את יחסו למרן הרב קוק זצ"ל, שהיה כפי הנראה הדמות הנערצת ביותר על משפחת הרב אוירבך, קיבלתי, יחד עם דברי תמיכה ועידוד להמשך כתיבת סיפורים אודות גדולי ישראל, גם מספר הערות וקושיות. 

עיקרם היה שלא יתכן כי הרב קוק היה נערץ על הרב אוירבך באופן מיוחד. והיו מבני משפחתו (אמנם הרחוקים) שטענו כי הם יודעים שהרב אוירבך לא היה קשור לרב קוק, והתייחס אליו בכבוד כפי שהתייחס לכל תלמיד חכם, לא יותר. לפיכך באתי להוסיף מעט דברים בעניין זה. 

מספר עובדות

הרב אוירבך נולד בשנת תר"ע. בהיותו בן תשע, בשנת תרע"ט, נתמנה הראי"ה קוק לרבה של ירושלים, ובהיותו בן עשרים וחמש, בשנת תרצ"ה נפטר הרב קוק זצ"ל. 

בכל אותן שנים שהיה הרב קוק רבה של ירושלים, רובם של היראים ותלמידי החכמים בירושלים, ובכללם משפחת הרב אוירבך, חיו בצלו של מרן הרב קוק, שמעו לפסקיו ולמדו מאורחותיו. הרב קוק היה מסדר קידושיו של הרב אוירבך, וכן היה הסנדק בברית המילה של בנו הגדול, הרב שמואל אוירבך. 

הבחנתו המפוקחת והמעמיקה ויחסו לרב קוק

ביקש הרב משה צבי נריה זצ"ל מבנו הרב פתחיה, שיתעניין אצל הרב מרדכי אוירבך על מה ששמע מאביו הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל ביחס לרב קוק. ואלה היו דבריו, כפי שכתבם הרב פתחיה נריה: 
"יחסו של אבא לכל אדם היה יחס של כבוד. כל הבאים אליו מכל החוגים התרשמו מאוד מהיחס החם והלבבי שלו. אולי בזכות מידה זו זכה לכבוד הגדול שניתן לו מכל החוגים. מאידך, יש צד שאנו הכרנו בו, שלא היה מתפעל מאנשים, רבנים וגדולים, לא לטוב סוחף ולא להיפך.

"יש שנוטים לראות אנשים בצבע אחיד. אם הוא גאון, אז הוא גם צדיק ובעל מידות וכו'. אם הוא צדיק, אז הוא גאון וחכם וכו'. אם הוא מגלה גאונות או צדיקות בתחום מסוים – כנראה שהוא גאון וצדיק בכל התחומים. וכן להפך, אם יש חיסרון בתחום מסוים, רואים כאילו חסר בכל התחומים. לאבא היה הכושר המיוחד – ראיה מפוקחת מאוד, הרואה את המעלות מצד אחד אך מבחינה גם בחסרונות וגם בדרגות השונות, בכל תחום בפני עצמו. דהיינו, לכולם התיחס בכבוד ובלבביות, אך לא התפעל גם מכאלה שאחרים התפעלו מהם מאוד. 

"אחד שהוא היה מלא התפעלות ממנו – היה הרב קוק.

"הוא ראה בו איש אשכולות. מאיזה צד שלא תתבונן בו, תראה את יחידותו, את גדלותו.

"מיוחד בגדלותו בתורה בנגלה ובנסתר, בדקדוקי ההלכה ובכוחות ההתמדה, שולט בכל מכמני התורה".

הרב אוירבך מתפעל מדרכיו של הרב קוק

עוד סיפר הרב מרדכי אוירבך שהוא "זוכר שאביו היה מתאר בהתפעלות את הרב בחג השבועות. איך במהלך הלילה היה עומד ודורש כל הלילה בלא הפסק על ספר המצוות לרמב"ם. הלימוד היה מתפשט לכל המרחב התורני, והיה כמעין המתגבר בתורה (בשנתו האחרונה, הגיע בלימוד רק לשורש השלישי…).

ולאחר הלימוד כל הלילה – תפילה, סעודת חג, קבלת פני אורחים שבאו לברך ולהתברך לכבוד החג עד שעות אחר הצהרים, ואז הלך לדרוש דרשת חג בחורבת ר' יהודה החסיד בלא הפסק ויגיעה".

"כשבא (הרב אוירבך) לרב לקבל הסכמה על ספרו, 'ננזף' קצת על ידי הרב (שהתפעל ממנו) מדוע איננו מגיע אליו יותר".

"בתחומים שונים ניסו גורמים שונים להפעיל עליו (על הרב אוירבך) השפעות בכיוונים שונים. בתחום הזה של יחסו אל הרב, למדו מהר שעל כך אין על מה לדבר…"

"היה (הרב אוירבך) בהתפעלות גדולה מהדיקדוק שלו (של הרב קוק) במצוות. כדוגמא הביא את הסיפור על כך שבט"ו באב שלפני פטירתו, אף שהיה חולה מאוד, הזכיר את ההלכה המובאת ברמ"א שיש להוסיף בלימוד הלילה מיום זה ואילך, שכן הלילות מתארכים, התחזק במיטתו וביקש להביא לו גמרא כדי להוסיף בלימוד".

"סיפר בשם הרב בנגיס: לעת זקנותו של הנצי"ב היתה התייעצות בין גדולי וולוז'ין מי יוכל להיות הממשיך בראשות ישיבת וולוז'ין, והיתה הסכמה בין כולם כי הרב קוק הוא המתאים להיות ראש הישיבה" (בעת פטירתו של הנצי"ב בתרנ"ג, היה הרב קוק בן עשרים ושמונה).

סעודה שלישית ובקיאות ועמקות בחכמת הנסתר

עוד סיפר הרב מרדכי אוירבך כי אביו "לא היה יכול ללכת הרבה אל הרב, כי מצד אמו היו מגדולי המתנגדים לרב. אבל לסעודה שלישית, כשהחשיך, היה הולך.

פעם שם ליבו לכך שלא כרגיל, אין הרב הולך מבית המדרש למקום הסעודה דרך הפרוזדור, אלא עוקף חלק מן הפרוזדור על ידי מעבר דרך מרפסות וחדרים. עניינה אותו סיבת העיקוף, ואז ראה שבתחילת הפרוזדור עמד ילד קטן בתפילת שמונה עשרה והרב לא רצה לעבור לפניו…"

עוד על ההתרשמות של הרב אוירבך מגאונותו המופלאה של הרב קוק, סיפר ר' יהושע הרשקוביץ, יו"ר המועצה הדתית ברמת הגולן, ששמע מהרב אברהם דוב אוירבך אב"ד טבריה, שאביו, הרב שלמה זלמן אוירבך אמר על הרב קוק ש"ידע את הזוהר מילה במילה". עוד סיפר: "בשבת פרשת כי תבוא, האריך הרב בדרשת סעודה שלישית. במוצאי שבת לאחר ההבדלה בא אחד (הלמדנים החריפים) ב'טרוניה' אל הרב, מה החידוש בדרשתו, הלא כך דרש כבר לפני שנתיים, ובכלל דבריו הם דברי ה'ליקוטי תורה' (של האדמו"ר הזקן מחב"ד, שספרו היה מונח תדיר על שולחן מרן הרב). 

"הרב חזר על דברי ה'ליקוטי תורה' מילה במילה, אח"כ חזר על דרשתו מלפני שנתיים ועל דרשתו האחרונה, ושאל האם הדרשות הן אותו דבר?". 

עוד סיפר כי אביו, הרב אוירבך, "אמר על הרב קוק שהיה היחיד שידע ללמוד את חכמת הקבלה ואת חכמת ההגדה לעומקה של הלכה".

צער על חסרון ההכרה בגדלותו של הרב קוק

גם הרב משה צבי נריה כתב בליקוטי הראי"ה חלק ג' (עמודים 97-104) על יחסו של הרב אוירבך לרב קוק.

"בהזדמנויות שונות הביע הגרש"ז ז"ל את צערו על שהציבור החרדי אינו מתייחס כראוי לשמו ולזכרו של הרב, והדור הצעיר שבישיבות אינו יודע כלל על גדולתו. כיוצא בזה הצטער גם על אלה שנתפסו לצד הרעיוני-הגותי של הרב, והסיחו דעתם מצדו הרבני התורני, מהיותו גאון מיוחד ופוסק מובהק, וכן מיראת השמים המופלגת שלו" (ע' 98). דברים אלו אמר בקיצור גם הרב מרדכי אוירבך.

עוד סיפר הרב נריה, כי בשיחה האחרונה שהיתה לו עם הרב אוירבך דיברו על הרב איסר זלמן מלצר, שבכמה מקומות כינה את הרב קוק 'שר התורה'. הוסיף הרב אוירבך בהתרגשות: "רבי איסר זלמן איז דאך גיווען דעם רב'ס אחסיד" (הגרא"ז הלא היה חסיד של הרב). (שם ע' 104). 

אין בידי ידיעה ברורה האם כך היה תמיד, אבל ישנן מספר עדויות שהרב אוירבך אמר סתם "הרב" כשהתכוון למרן הרב קוק זצ"ל. 

עוד שתי עדויות

שמעתי עדות אישית מקרוב משפחתי, ששמע בעצמו מהרב אוירבך זצ"ל שאמר: "אני מפחד מיום הדין על שלא מחיתי על ביזוי כבוד הרב (קוק) זצ"ל." ואח"כ הוסיף דוגמא: "היה מקרה מסוים שהתפרסמה חוברת (השמצות) כנגדו, והכרתי את העניין וידעתי שזה לא היה נכון, אבל לא מחיתי… ". אח"כ הוסיף שאין לו כוח לזה.

בהקשר לזה יש להוסיף: הרב זקש ראש ישיבת בית זבול סיפר, כי פעם פגש את הרב חיים קרויזווירט זצ"ל (שימש ברבנות בבלגיה, והיה אחד מגאוני הדור) בצאתו מביתו של הרב אוירבך, וסיפר לו הרב קרויזווירט כי הוא משתומם למשמע דברי ההערכה המופלגים שאמר הרב אוירבך על הרב קוק, והוסיף כי לא הכיר עד כה את גדולתו של הרב קוק זצ"ל.

שואלים בהלכות הפסח

לקבוע לימוד בהלכות פסח בחודש שלפני החג ● מצה שמורה עדיפה בגלל השמירה היתירה מחשש חימוץ ● מה עדיף, לקנות מצה שמורה או לתת הכסף לצדקה? ● עוד בעניין דברי הרצי"ה קוק ביום העצמאות ה-19

שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום

"שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום", שכן למדנו ממשה רבנו שבפסח ראשון ביאר את עניינו של פסח שני שבא שלושים יום אחריו. והטעם העיקרי לכך, שהיו צריכים כל ישראל להכין את הקורבנות לקראת הפסח, ולבדוק שלא יהיה בהם מום שיפסלם לקרבן (פסחים ו, א; ע"ז ה, ב).

ואף לאחר שחרב בית המקדש לא נתבטלה תקנה זו, ויש לעסוק בהלכות פסח שלושים יום לפני בואו, משום שהלכות הפסח מרובות, בענייני הכשרת הבית, בדיקת חמץ וביעורו, אפיית המצה וליל הסדר, וראוי להתכונן להם כראוי. 

ואמנם יש מן הראשונים שסוברים שעיקר התקנה היתה שאם תבוא לפני הרבנים באותם הימים שאלה בהלכות פסח יענו עליה תחילה, מפני שהיא שאלה מעשית הנוגעת לפסח הקרב, אבל לדעתם אין חובה לקבוע לימוד בהלכות פסח (ר"ן ורשב"א). מכל מקום, כיוון שרבים מן הראשונים סוברים שמצווה לקבוע לימוד בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום, לפיכך ראוי לכל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח שלושים יום לפניו, היינו מיום י"ד באדר (פורים). וכן בבתי הספר ובישיבות ראוי לקבוע לימוד בהלכות פסח באותם שלושים יום.

האם יש מעלה באכילת מצות שמורות כל הפסח

רבים נוהגים לדקדק לאכול בליל הסדר מצות שמורות משעת קצירה לשם מצווה. ואף שיוצאים ידי המצווה גם במצות שמורות משעת טחינה, מכל מקום לכתחילה צריך לקיים המצווה במצות שחיטיהן נשמרו משעת קצירה (שו"ע או"ח תנג, ד).

שאלה: האם גם בשאר ימות הפסח כדאי להדר ולקנות מצות שמורות משעת קצירה, שמחירן גבוה, או שאפשר להסתפק במצות רגילות, שמחירן כשליש ממחיר המצות השמורות? 

תשובה: מצד מה שאמרו מקצת הראשונים והאחרונים שיש מצווה לאכול כזית מצה בכל סעודה מימות החג, אפשר היה להסתפק במצות הרגילות, שהן שמורות משעת טחינה. אלא שמצד חשש החימוץ, בהחלט יש הידור באכילת מצות שמורות משעת קצירה בלבד. וזאת מפני שבפועל, בעת אפיית מצות שמורות נזהרים יותר מחשש חימוץ.

ההבדלים בין מצוות שמורות למצות הרגילות

באפיית מצות רגילות המגמה היא לייצר כמה שיותר מצות במהירות, כדי להוזיל את מחירן, שיהיה שווה לכל נפש. 

למשל, כשאופים מצות שמורות, נוהגים בכל פחות מ-18 דקות להפסיק את פעולת המכונה, לפרק את חלקיה ולנקותם היטב. ואילו באפיית מצות רגילות ממשיכות המכונות לעבוד ברציפות שעות רבות, ותוך כדי פעולתן מפסיקים את הזרמת הבצק ומנקים את מכונת הרידוד. כמובן שיש ערך לניקוי זה, אלא שהוא אינו מושלם, ועלולים להישאר בחריצי המכונה שיירי בצק.

וכן קיים הבדל בחיטים עצמן: את המצות השמורות משעת קצירה קוצרים לפני שהחיטים התייבשו, כך שאין חשש שאם ירד עליהן הרבה גשם יחמיצו, ואח"כ מאחסנים אותן במקום יבש, ולכן אין בתוכן חיטים מצומחות או חיטים מבוקעות שיש חשש שהחמיצו. אולם בחיטים שמייבאים מחו"ל, שמהן עושים את שאר המצות, יש לפעמים חיטים שהחמיצו מפני שהתייבשו בשדה וירדו עליהם גשמים מרובים, או מפני שבעת אחסונן נרטבו והחמיצו. ולמרות שמדקדקים עד כמה שאפשר לקחת למצות של פסח משלוחים נקיים, בכל זאת ישנו חשש סביר שמצויות בהם חיטים שהחמיצו. 

ואמנם לפי כללי ההלכה, אותן חיטים שהחמיצו או שאריות הבצק שנותרו במכונה בטלות בשישים לפני הפסח, אך מכל מקום יש שמחמירים בזה, ולכן יותר מהודר לאכול בכל הפסח מצות שמורות.

לסיכום: המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לדעת הסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח – מקיימים את המצווה גם במצות אלו. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, בעיקר מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.

באור שורש העניין למעיינים (באותיות קטנות)

השאלה תלויה בדין "חוזר וניעור". לדעת רוב הראשונים (ובתוכם הרא"ש, הסמ"ג, הטור ועוד) חמץ שנתבטל לפני הפסח בשישים, גם אחר שנכנס החג נשאר בביטולו. ולמרות שבפסח החמץ אוסר בכלשהו, כיוון שכבר התבטל לפני הפסח, שוב אינו חוזר וניעור. אולם יש סוברים, וביניהם הרמב"ם והרשב"א, שאע"פ שהחמץ התבטל לפני הפסח בשישים – כיוון שנכנס הפסח הוא חוזר וניעור ואוסר את כל תערובתו. ולפי דעה זו יש להשגיח בקפדנות שלא יתערב בחיטים ובבצק אפילו כלשהו חמץ. 

ולמעשה הלכה כדעת המיקלים, משום שהם הרוב, וגם משום שזהו ספק בדברי חכמים, שגם המחמירים מודים שזה שחמץ אוסר בכלשהו ואינו בטל בשישים הוא דין מדברי חכמים, ולכן בספק שבדין זה הלכה כמיקל (ע' שו"ע או"ח תמז, ד). ואף הרמ"א שמחמיר בתערובת יבש, בתערובת לח מיקל, וקמח נחשב כתערובת לח (שו"ע ורמ"א תנ"ג, ג. ועוד עיין בפניני הלכה פסח ז, סעיפים א, ג, ד).

במה יותר חשוב להדר, בצדקה או במצות שמורות

יש אומרים שאדם שיש לו כסף פנוי, טוב יותר שייתן אותו לעניים או לתלמוד תורה, משיוציא אותו על קניית מצות שמורות לכל הפסח, שמחירם גבוה פי שלוש ממצות רגילות. ואע"פ שיש הידור לאכול מצות שמורות כל הפסח – ההידור שבנתינת צדקה גדול יותר. אולם טענה זו יכול לטעון רק אדם שאינו מבזבז כסף על מותרות, שהוא אכן צודק שמצוות צדקה גדולה מההידור שבאכילת מצות שמורות כל הפסח. אבל מי שמהדר לקנות לביתו רהיטים נאים ובגדים יפים, גם כאשר מחירם גבוה יחסית, מדוע שלא יהדר גם במצוות?

סוף דבר: למעשה, המצות הרגילות כשרות, ואפשר לסמוך על המשגיחים שעושים את מלאכתם כראוי, ואין חובה להדר לקנות את המצות השמורות היקרות. אלא כל אדם צריך להחליט לעצמו אם ירצה להדר ובמה.

הערות סביב הטור על הרצי"ה

העיר הרב יואל קטן, כי דרשת הרצי"ה ("מזמור י"ט") במסיבת ליל יום העצמאות בשנת תשכ"ז, בה סיפר על צערו הגדול על חלוקת הארץ וזעק על ערי הקודש ביהודה ושומרון, נאמרה עוד בטרם שהתחילה המתיחות שהובילה לפרוץ מלחמת ששת הימים ושחרור יש"ע. ומכאן גדולה יותר הפליאה איך הרצי"ה דיבר דווקא באותה שנה על חלוקת הארץ.

עוד בעניין זה, דודי הרב אברהם רמר זצ"ל כתב בזיכרונותיו, שאחר מלחמת ששת הימים שאלו את הרב צבי יהודה זצ"ל כיצד ידע להזכיר את צערו על חלוקת הארץ, ושאסור לשכוח שכל יהודה ושומרון שלנו, דווקא באותו יום העצמאות שלפני מלחמת ששת הימים. וענה: "שזה באמת מפליא שתשע-עשרה שנה לא סיפר סיפור זה, ודווקא השנה הזכירו" (גדול שימושה ע' פט).

על העדפת המגורים בשכונת גאולה

עוד שאלו על דברי מורנו ורבנו הרצי"ה כי הוא מעדיף לגור בשכונת גאולה לעומת רחביה, כי "עיקר קירבתו היא לנוף היהודי המקורי". והלא גם גאולה אינה הנוף היהודי המקורי, לא בלבוש שהובא ממזרח אירופה, ולא בתפישת העולם השוללת לאומיות ישראלית, עבודה ומדע. 

תשובה: ראשית, אין להכליל את כל החרדים שהם שוללים לאומיות ישראלית, עבודה ומדע.
שנית, אופייה של שכונת גאולה היום אינה כאופייה לפני כחמישים שנה. רובם המוחלט של תושביה היו עובדים לפרנסתם, ותומכים במידה זו או אחרת בעלייה לארץ ובהתיישבות בה. בתחום הרחובות הסמוכים לביתו של הרצי"ה התגורר אז רבנים גאונים שהיו מיודדים עם הרצי"ה וקרובים אליו בדעותיהם, כדוגמת הרב זווין זצ"ל, וכמובן ידיד נפשו הרב דוד הכהן הנזיר זצ"ל, וכמדומה לי שגם הרב הדאיה (בעל שו"ת ישכיל עבדי) זצ"ל. וכן הרב פרנק רבה של ירושלים, שהיה מבוגר ממנו, והיה בקשר קרוב עימו. גם מי שלא היה קרוב ממש לעמדותיו היה עמו בקשר של הערכה וחיבה, כדוגמת הרבי מגור בעל ה'בית ישראל'. 
איזור מגוריהם של הקנאים, כמו כולל 'הונגריה' ו'שומרי החומות' היה בסביבת רחוב מאה שערים, ואילו בשכונת גאולה ושכונת הבוכרים התגוררו הרבנים הגדולים, שהקנאות היתה מגונה בעיניהם, ולא רצו לגור בקרבת הקנאים. אגב, גם במאה שערים עצמה התגוררו רבים ממעריצי הרב קוק זצ"ל, כדוגמת הרב ווכטפויגל זצ"ל ראש ישיבת מאה שערים, והם כמובן היו מיודדים עם הרצי"ה.

איש התורה והחסד

רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, גדול בתורה וצדיק בדרכיו ● יחסו לראי"ה קוק זצ"ל ● יחסיו המיוחדים עם בית חמיו ● דבריו בעת הלוויית אשתו ● יחסו לישיבות ההסדר ● הרב אוירבך מתרחק מן המחלוקת ● מאות אלפים אחרי מיטתו

הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שנפטר בכ' אדר תשנ"ה, היה מגדולי הפוסקים שבדור. לפסקיו וחידושיו בענייני שבת, רפואה וטכנולוגיה ישנה חשיבות עצומה. ספרים חשובים נתבססו על פיהם – המפורסם שבהם הוא "שמירת שבת כהלכתה". על גדולתו התורנית יעידו ספרי ההלכה. על זוך נפשו אביא מעט סיפורים מחייו האישיים. 

כמה ספרים נכתבו אודותיו, אחד מהם קראתי – 'התורה המשמחת' מאת הרב יוסף ורות אליהו. אמרו לי כי הוא הטוב שבהם. בתוך הסיפורים, המתוארים ברגישות, מתבארים ענייני הלכה והנהגות טובות. בנוסף לכך יש לספר זה עוד מעלה: הוא לא מסתיר את מקומו של מרן הרב קוק זצ"ל, שכפי הנראה היה הדמות הנערצת ביותר על משפחת הרב אוירבך.

לימוד מוסר מראיית פני מרן הרב קוק

למשל מובא שם (עמ' 96) סיפור מאת הגאון הרב חיים יעקב לוין זצ"ל, שלמד בחברותא עם הרב אוירבאך, וכך סיפר: "כשלמדנו יחדיו – לא היה לנו זמן לשום דבר בעולם, רק ללמוד וללמוד ש"ס! אבל איך אפשר בלי ללמוד מוסר? הרי לעתים יש לאדם התרופפות כלשהי… 

לבסוף, מחוסר זמן, סיכמנו שכך יהיה לימוד המוסר שלנו: פעם בשבועיים-שלושה היינו סוגרים את הגמרות, ורצים לחדר שבו למד הרב קוק זצ"ל. דרך חור המנעול היינו מציצים ומביטים כיצד הוא יושב ולומד תורה. כל אחד בתורו, היה מביט ברב במשך דקה אחת – ומיד היינו חוזרים בריצה אל הגמרות. המוסר הזה שספגנו במשך דקה היה מפרנס אותנו למשך השבועיים-שלושה הבאים, ושווה יותר מכל לימוד בספרי מוסר!". את העצה ללמוד מוסר בדרך מיוחדת זו נתן הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שהיה אביו של רבי חיים יעקב.

הרב אוירבאך היה נוהג לבוא עם אביו לשמוע בכל שבת את שיחתו של הרב בסעודה שלישית. גם את קידושיו ערך הרב קוק. 

כמו כן מובא בספר בשם הרב אביגדר נבנצאל, כי היה גדול בתורה אחד שהרב אוירבאך לא הסכים לשמוע את פסקיו, כיוון שזלזל בכבוד הרב קוק (עמ' 308).

חתונתו

שמעו של הרב אוירבך יצא כעילוי מופלג שעתיד להיות אחד מגדולי התורה. חותנו, שהיה מלמד בתלמוד תורה עץ חיים, השתוקק מאוד להשיא את בתו היחידה (היה לו עוד בן) לתלמיד חכם מופלג. היות והוריו שחיו באמריקה סייעו בידו, היו לו שתי דירות, ויכול היה להעניק את הדירה הסמוכה לדירתו לחתנו, ולסייע לו בפרנסתו כדי שיוכל להמשיך ולגדול בתורה. בעצם, כל רכושו של החותן היה קודש לסייע ללימוד תורתו של החתן. מטבחם היה משותף, והאם עזרה לבתה הרבנית לגדל את עשרת ילדיהם, לבשל ולכבס.

מספרים כי לאחר נישואיו, כשהחל לאכול ארוחת צהרים על שולחן חותנו, תקפוהו כאבי בטן עזים אחר כל ארוחה. לעיתים אף הקיא את מה שאכל. חששו בני משפחת אשתו שמא חתנם הצעיר חולה באיזו מחלה קשה. הרב אוירבך, שמלכתחילה רצה להסתיר את עוניים של הוריו, נאלץ לגלות להם שכבר שנים לא אכל ארוחת צהרים כראוי, ועתה כשהתחיל לאכול ארוחות רגילות, קיבתו מתקשה להסתגל לתנאים החדשים (עמ' 26).

יחסו לחותנו

סיפר הרב מרדכי, בנו של הרב אוירבך: "אנו כילדים גדלנו בבית בו 'ראשי' הבית, היו בעצם הסבא והסבתא. במשך עשרות שנים (גם לאחר שהרב אוירבך כבר התפרסם כתלמיד חכם גדול) היו סבא וסבתא יושבים בראש השולחן בשבתות ובחגים, ובעצם 'מנהיגים' את הבית. ואבא המשיך כל השנים לשבת בצד, כמו חתן צעיר לפני חמיו בשנה הראשונה שלאחר החתונה… 

הרי באופן טבעי, יש לשני אנשים דעות שונות על דרך הנהגת הבית, על ההתייחסות לילדים וכדומה. מה עוד שאבא היה אדם שהיתה לו דעה מוצקה בכל עניין, איך צריך לעשות ואיך לא לעשות… והפלא העצום הוא, שמעולם לא שמענו הערה מאבא על האופן בו ניהל סבא את השולחן.

"אמנם, היתה כאן הדדיות מסוימת: אבא נתן כבוד לסבא, וסבא ביטל עצמו לחלוטין מול תורתו של אבא. אבל למעשה, סבא ניהל את השולחן המשפחתי במשך 35 שנה. כילדים שנולדו למצב זה, חשבנו שכך הוא הסדר הטבעי, ושכך מתנהל כל בית בישראל… רק כשגדלנו, והיו גם לנו מחותנים וילדים, הבנו פתאום באיזה מצב מיוחד גדלנו.

"לעניות דעתי, מצב זה דרש מאבא כוחות על אנושיים. הרי אבא היה כבר ראש ישיבה ותיק, שאנשים ממש חיכו למוצא פיו. ומסביב היו חתנים, כלות ונכדים, שרצו לראות את ההנהגה של אבא – ואבא ישב לו מן הצד… הייתי אומר כך: בו בזמן שאבא הנהיג כבר את הדור, הרי שבבית שלו, ההנהגה היתה בידי סבא…" (עמ' 35-37).

לאחר שחותנו נפטר היה הרב אוירבך יושב בראש השולחן, והקפיד בעת חלוקת החלה, לתת בבת אחת לאשתו ולחמותו (עמ' 37. אמנם קשה לי מדוע לא נתן לחמותו קודם, שהרי גם אשתו מצווה בכבודה של אימה, וממילא האם קודמת לבת. וע' בקידושין לה, א, וש"ך יו"ד רמ, יט, וצ"ע, ואם יכול מי מקוראינו לבאר הנהגה זו אשמח לפרסם את דבריו). 

פטירת הרבנית

בחורף תשד"מ נפטרה פתאום הרבנית אוירבך, והיא בת שבעים ואחד. בהלווייה אמר הרב אוירבך: "רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת ההלוויה. את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה, משום שכל חיינו היו על פי השולחן ערוך. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה – הריני מבקש מחילה."
שאלו אח"כ אחד המקורבים: "עד כדי כך?" ענה לו הרב אוירבך: "אתה חושב שלא היו בינינו ויכוחים בחיים? ודאי שהיו. אבל תמיד דברתי על העניין הנדון ולא באופן אישי. מעולם לא אמרתי לה מילה שיכולה להשתמע כפגיעה בה, גם לא משפט כמו "אל תבלבלי את הראש" (עמ' 46).

ההודעה לחמותו

הרבנית נפטרה בעוד אימה בחיים. האם כבר היתה בת 96, וחששו לספר לה על פטירת בתה היחידה, שמא מתוך הצער תצא נשמתה.

איש לא העז להיכנס לחדרה ולספר לה. לבסוף נכנס הרב אוירבך בעצמו. מספר אחד הנכדים: "כולנו עמדנו סביב, מציצים דרך החלונות… סבא התחיל להרגיע אותה ולהסביר שלאחר שסבתא קיבלה את האירוע המוחי, הרי שאם היתה נשאר בחיים עם שיתוק כללי, היה זה מצב קשה מאוד.

"ואז אמר לה כך: 'את יודעת, הוא, ריבונו של עולם, הוא כולו טוב. כל מה שהוא עושה זה טוב. אלא שלפעמים אנו מבינים זאת ולפעמים לא. אז תדעי שריבונו של עולם לקח את הבת שלך לעולם שכולו טוב'… אח"כ אמר: 'עכשיו תגידי איתי את הברכה: ברוך דיין האמת, מילה במילה, אבל בלי בכי'. והיא שאלה: 'איך אני יכולה לעשות זאת בלי בכי?'…

הוא אמר עימה את הברכה בשם ובמלכות, וכשסיים, הסתובב ויצא מן החדר. פתחו לו את הדלת – והיו צריכים להחזיק אותו שלא יפול… כל כולו היה בכי… שבר כלי מראשו ועד רגליו. אבל מה שהיה חייב לעשות על פי ההלכה – הוא עשה בשלמות" (עמ' 39).

בכי החותנת

"בימים שאח"כ היא שכבה לילה לילה במיטתה, וקוננה באידיש, בחרוזים, על מה שקרה לה. היתה מנגנת בשקט, שברור שהיא אשמה, משום שלא התפללה על בתה: הבת התפללה עלי, כי אני זקנה ממנה, אבל אני לא התפללתי עליה ולכן היא נלקחה. כך קוננה כל לילה, וסבא שכב בחדר הסמוך ושמע – והיה בוכה ובוכה… הוא נשבר מכך לגמרי. בבקרים היה אומר: 'אני כבר לא יכול להחזיק מעמד'… הוא לא היה מסוגל לראות את השבר שלה, אך התאפק ולא אמר לה דבר במשך השלושים. 

"כשהגיע יום השלושים, מייד לאחר האזכרה, הוא פנה ואמר לה:'סבתא, יש הלכה בשולחן ערוך (יו"ד שצד, א) שאסור להתעצב על המת יותר מדי. את צריכה להפסיק. יש לך נכדים, נינים ובני נינים – את רוצה שחס וחלילה יקרה להם משהו? (שכן אמרו חז"ל מו"ק כז, ב, שהבוכה על מתו יותר מדי, גורם לעצמו שיצטרך באמת לבכות על עוד מת) שאלה אותו: 'אז מה עלי לעשות?' ענה לה: 'תתחילי לנגן ניגון אחר. תנגני: ריבונו של עולם, שמור על הנכדים והנינים שלי".

אגב: היא היתה אשה מאוד חכמה, והשיבה לו: 'אני כבר יותר מדי זקנה בשביל להתחיל לשיר נעימות חדשות… אבל אם הרב אומר שזאת ההלכה – הלכה זו הלכה".

בהזדמנות אחרת אמר שמשפחות שהתאבלו יותר מדי – פשוט נהרסו (עמ' 39-40).

יחסו לישיבות ההסדר

את בניו שלח הרב אוירבאך לישיבות חרדיות, אולם לא שלל ישיבות אחרות.

בחור אחד שמשפחתו קשורה לציבור החרדי, אחר שהתבונן בדרכו, החליט ללמוד בישיבת ההסדר בהר ברכה. תלמיד חכם אחד מהחוג החרדי ניסה להניאו ולשדלו ללמוד בישיבה חרדית. וכשדבריו לא נתקבלו על דעת הבחור, אמר: מן הראוי שעל החלטה משמעותית זו תשאל את גדול הדור. הוא סידר לו פגישה עם הרב אוירבאך.

הבחור ציין שהרב היה חביב באופן מיוחד, ושאל על הכיוונים שלו בחיים. הבחור אמר שהוא רוצה ללמוד בישיבת הסדר, להכין את עצמו כראוי לחיים תורניים על ידי לימוד גמרא, הלכה ואמונה, והוא רוצה לשרת בצבא ולהשתתף בהגנה על העם. לאחר הישיבה רוצה הוא ללמוד מקצוע ולעבוד, תוך קביעת עיתים לתורה. הוא אמר שהוא יודע כי מי שלומד כל ימיו בישיבה יש לו פחות נסיונות לעומת מי שמשרת בצבא ויוצא אח"כ לעבוד, אבל הוא חושב שזו הדרך המתאימה והנכונה לו. אלא שאומרים לו שזו דרך לא טובה, והשאלה האם יש פגם בדרכו, ובמיוחד בזה שהוא מתכוון לשרת בצבא. 

הרב עודד אותו ואמר: אם מתגייסים בקבוצה גדולה ועושים קידוש ה' אז אדרבה ואדרבה, זו מצווה. וברך אותו שיהיה לו בהצלחה בהמשך הדרך, ושיצליח להתגבר על כל המכשולים והקשיים שבדרך. 
כיוצא בזה עולה מסיפורו של הרב מרדכי אלון, שהיה אז ראש הישיבה התיכונית 'חורב' (עמ' 271-272).

הלכה ורגישות

בישיבה לבעלי תשובה היו בחור ובחורה שעמדו להינשא, וכבר שלחו הזמנות לחתונה. והנה מספר ימים לפני החתונה סיפרה הכלה כבדרך אגב, שבעבר היתה בת-זוגו של גוי מסוים בחו"ל. הידיעה נפלה כרעם על ראש החתן, משום שהיה כהן… כידוע, אשה שחיתה עם פסול-חיתון, אסורה לכהן! מה עושים? ההזמנות כבר נשלחו, ההורים כבר הגיעו מחו"ל…

אמר רבו של הבחור: בוא נלך לרב אוירבאך, אולי ימצא פיתרון. כשהגיעו לביתו היתה השעה אחר חצות הלילה, אבל משום דחיפות העניין העזו לעלות. למזלם, האור עדיין דלק ופתחו להם.

הרב יצא מחדרו, ושמע את המעשה. תשובתו היתה ברורה: על פי ההלכה אסור לבני הזוג להתחתן. 
מיד לאחר מכן, בעוד השואלים לפניו, פרץ הרב בבכי מר. רחמיו נכמרו על בני הזוג האומללים. הנוכחים סיפרו שפשוט אי אפשר היה לעמוד אל מול הבכי קורע הלב שלו…

ייתכן ודמעותיו של הרב פעלו בשמים, ולמחרת הגיע יהודי מארגנטינה, וכששמע על הבעיה, סיפרשהוא מכיר היטב את 'הגוי' שהיה בקשר עם הבחורה בחו"ל, שהוא בעצם יהודי המעלים את יהדותו.

על פי עדות זו התיר הרב את נישואי אותו הזוג (עמ' 269).

ימים אחרונים

כתב הרב אוירבך לבני משפחתו: "אם סוף שנותי יהיו חס ושלום קשים, אבקש להכניס אותי לאיזה מוסד טוב, כי אינני רוצה להיות לטורח על בני משפחתי". את חותנתו, שגרה בדירה סמוכה לביתו ובסוף ימיה הגיעה למצב סיעודי, לא חשב כלל לשלוח למוסד, אבל על עצמו לא ביקש אלא שיכניסוהו למוסד טוב (שם עמ' 38).

עד סמוך לפטירתו עוד ענה לשאלות והלך לבית הכנסת. בבוקר יום חמישי יצא לתפילה עטור בטלית ותפילין כהרגלו. בדרך מעד ונפל מאפיסת כוחות. האברך שליווהו ניסה להשיבו הביתה, אך הרב בשלו – עליו ללכת לתפילה בציבור. בתפילה הרגיש רע מאוד, אך לא הסכים לחזור הביתה כי עוד לא שמע את קריאת התורה. אחר שנח עד הצהרים, ביקש שיביאו לו את פנקס הצ'קים ואת המעטפות, בהן שלח סיוע כספי לנזקקים. לפנות ערב כבר היה ברור שצריך לאשפזו בבית חולים. לפני יציאתו הרב ביקש ללבוש את בגדי השבת, שמא ייאלץ לשבות בבית חולים. חולשתו גברה מאוד עד שנכדו היה צריך לסייע בידו להחליף את בגדיו.

ביום שישי בבוקר בבית החולים עוד הספיק להתפלל שחרית באריכות, אבל תפילת שמונה עשרה אמר בישיבה. מאוחר יותר בבוקר יום שישי איבד הרב את הכרתו, וביום ראשון בבוקר השיב את נשמתו לבוראה. 

אחר מיטתו

מאות אלפי יהודים מכל החוגים והזרמים השתתפו בהלוויתו. היו שם חסידים ומתנגדים, ספרדים ואשכנזים, ציונים ואנטי ציונים, וגם יהודים שאינם שומרי מצוות אבל למדו להעריך את הרב. סיפר הרב שפרן, שכשעברה ההלוויה ליד ישיבת 'מרכז הרב', וכל הכביש על כל מסלוליו הרחבים היה מלא במלווים, עצרו נושאי המיטה, והכרוז הכריז על אמירת קדיש. היה בזה ביטוי לקשר של הרב אוירבך לישיבה. גם בעבר, בעת שהיה הרב אוירבך נוסע לומר שיעור בישיבת 'קול תורה', היה רכבו מאריך מעט את הדרך ועוצר ליד ישיבת 'מרכז הרב', כדי לאסוף מספר תלמידים שרצו להצטרף אליו כדי לשמוע את שיעורו. בין הנוסעים עמו היו הרב משה גנץ והרב יששכר גואלמן (עמ' 345). 

שיטתו היתה להשפיע באופן חיובי בלבד, וממחלוקות התרחק מאוד. בוודאי היו לו עמדות נחרצות בנושאים ציבוריים רבים, אבל הוא בחר ללכת בדרכי שלום, ובפיקחות גדולה מנע עצמו מלהביע עמדות בנושאים שמפלגים את הציבור. באחרית ימיו אמר למישהו משפט שתמצת בקצרה את מהלך חייו: "כל ימי כופפתי את עצמי – ואיני מתחרט על כך" (שם עמ' 335).

מנחיל תורת הגאולה

הוא היה ענק בתורה ובעבודת ה' שזכה להערכתם של גדולים מכל החוגים ● הוא בחר להצניע את עצמו, דבק באביו הראי"ה והתבטל כלפיו, והקדיש את חייו להנחלת תורתו ● הוא העמיד ציבור שלם של לומדי תורת ארץ ישראל, והתווה את דרכם של גואלי אדמתה ● פרקים לדמותו ופועלו של מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שעלה לגנזי מרומים בפורים דפרזים

הרצי"ה

יחס מיוחד יש לי כלפי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. הוא רבו המובהק של אבי מורי, הוא היה הסנדק שלי, אפילו שמי נקרא על פיו, וגם אני עצמי זכיתי לשמוע ממנו בשנות נעורי מאות שיעורים, ולשאול ממנו עשרות שאלות. ופעם אחת התשובה נמשכה למעלה משעה. על כך אספר בעז"ה בהזדמנות אחרת. הפעם אנסה לשרטט כמה קווים כלליים מדמותו.

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק נולד בליל הסדר תרנ"א לאביו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ששימש באותו זמן כרב בזוימל. כשהיה בן 13 עלתה משפחתו לארץ ישראל, ואביו נתמנה לרבה של יפו והמושבות. לאחר מכן עלה הרב צבי יהודה לירושלים ולמד בישיבת 'תורת חיים'.

מילדותו גדל הרב צבי יהודה לאורו של אביו הגדול. וגם כאשר למד ושמע רבנים אחרים היה אביו רבו המובהק במלא מובן המילה. משמיים נתגלגל הדבר ובעת שפרצה מלחמת העולם הראשונה היו הרב קוק ובנו הרב צבי יהודה באירופה. לחזור לארץ לא יכלו, וכך שהו קרוב לשנתיים בשוויץ. בתקופה זו זכה הרב צבי יהודה ללמוד בחברותא עם אביו. לימים סיפר שהספיקו ללמוד באותה תקופה את כל התורה פעמיים.

התבטלותו והתמסרותו לתורת אביו

קשה לתאר את ההתבטלות של הרב צבי יהודה לאביו. תלמידים וחסידים רבים היו לרב קוק, אבל דומה שהרב צבי יהודה היה המיוחד שבהם. את כל חייו מסר למען הנחלת תורתו של אביו. מימי נעוריו ועד זקנה ושיבה לימד הרב צבי יהודה והסביר את דברי אביו. כך היה בהיותו בסביבות גיל העשרים, במגעו עם תלמידי החכמים הצעירים שבארץ ישראל וגם עם הסופרים העבריים ביפו. וכך היה אח"כ בהיותו כבן שלושים, עת נסע באירופה מרב לרב ומאדמו"ר לאדמו"ר, כדי לעוררם לעלייה לארץ וכדי לפרסם את דברי אביו. וכך אח"כ כשהיה מנהלה הרוחני של ישיבת 'מרכז הרב', עסק בטיפוח התלמידים, והיה מרבה לשוחח עימם ולבאר להם את דברי אביו. כשהרב קוק נפטר, בהיות הרב צבי יהודה בן 44, התכנס לעבודת הוצאת כתביו, בהלכה ובאמונה. 

באותן השנים שלאחר פטירת הרב קוק, ישיבת 'מרכז הרב' איבדה את זוהרה וקומתה נתמעטה. רבים מתלמידיה באותם הימים לא עמדו על חשיבות דבריו של הרב קוק. הם כמובן העריצו את גאונותו וצדקותו, אבל את עומק דבריו לא הבינו. היתה זו עוד ישיבה בינונית בירושלים. 

בהיות הרב צבי יהודה כבן ששים החל לכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב'. מני אז הלכה הישיבה ו
התפתחה, הרוח הגדולה של משנת הרב קוק רוממה את התלמידים, וחזון גדול של תורת ארץ ישראל החל להירקם בין כתליה.

לימוד אמונה

הרצי"ה הבין כי החיסרון הגדול של הדור הוא בלימוד האמונה. בגלל חיסרון זה רבים כל כך עוזבים באר מים חיים ונסחפים אחר תרבויות זרות, ובשל כך תלמידי חכמים אינם משפיעים על הציבור כבעבר. על כן התמסר כולו להשלמת החיסרון הזה, והקדיש את כל שיעוריו ללימוד האמונה. כמובן שלימוד הגמרא וההלכה היו חשובים עד מאוד בעיניו, ובלעדיהם אין תורה. אבל החיסרון הבוער מצוי בתחום נשמתה של התורה, היינו בלימוד האמונה. וכך לימד במשך עשרות שנים: תנ"ך, כוזרי, מהר"ל, מסילת ישרים, אורות, אורות התשובה, אורות התורה, והיה מרבה לשוחח עם תלמידים, להדריכם ולכוונם.

המופתים הגדולים

מעת לעת סיפרו מופתים על אמירות של הרב צבי יהודה שהתקיימו וכיוצא בזה. אולם המופת הגדול ביותר הוא המהפכה החינוכית אשר חולל. הוא עורר והפיח חשק עצום ללימוד התורה בקרב הציבור הדתי לאומי. הוא הצליח לחבר את האידיאליזם של הנוער הדתי לאומי אל שורשו בקודש, בתורה, עד שמכוח פעולתו קמו עשרות ישיבות ומוסדות חינוך, בהם מתחנכים עשרות אלפי תלמידים. 

מכוח פעולתו החינוכית קמה גם תנועת גוש אמונים, ומפת הארץ השתנתה ללא הכר. היא החלה להתקשט בעשרות יישובים חדשים ביהודה ושומרון, בחבל עזה ובגולן. היישובים החדשים הללו, שקמו מתוך בית המדרש, הם עתידה של מדינת ישראל.

אהבת ישראל

היה מחנך לאהבת כל אחד מישראל. וכך דייק מלשון המשנה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"; לא כתוב אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה, אלא קודם יש לאהוב את הבריות, אהבה שאינה תלויה בדבר, ולאחר מכן ישנו עוד עניין חשוב – לקרבם לתורה. מתוך אהבת הבריות מתעורר רצון אמיתי לקרבם לתורה.

יחס לחרדים

בתקופה שהציבור החרדי בירושלים הפגין כנגד מכוניות שנסעו בשבת בשכונות החרדיות, נודע כי אנשי 'השומר הצעיר', יוצאי יחידות קרביות, מתכוונים לעלות לירושלים ולהכות את מפגיני השבת. התעוררה בישיבת 'מרכז הרב' יוזמה למנוע בכוח את כניסתם לעיר. הרצי"ה תמך בהתארגנות. כשאחד שאל, הרי הדבר לא ייראה יפה בעיני הציבור הרחב. ענה הרב: "וכי אנחנו בגלות, שכשמכים יהודי הוא צריך להתכופף?"

מקום מגוריו היה בשכונת גאולה, בקרב הציבור החרדי. פעם הציע לו פרופסור הוגו ברגמן, אחד מגדולי המרצים לפילוסופיה, לעבור לשכונת רחביה. כפי הנראה הכיר הפרופסור את השכלתו הרחבה ואת רוחב דעתו, וחשב כי יתאים יותר לרצי"ה לגור בסביבה בה התגוררו יחד דתיים וחילוניים, ובתוכם טובי המדענים והמרצים באוניברסיטה. אולם הרצי"ה דחה את דבריו ואמר שעיקר קירבתו היא לנוף היהודי המקורי (מזכרונות הרב רמר בקובץ 'גדול שימושה'). 

דרשת יום העצמאות תשכ"ז

דרשת הרב צבי יהודה ביום העצמאות תשכ"ז נתפרסמה מאוד. זה היה כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. המתח הביטחוני גבר, אבל אף אחד לא חשב שגם חוסיין מלך ירדן יצטרף למלחמה, ואף אחד כמובן לא חשב שכל שטחי יהודה ושומרון עומדים לעבור בחסדי ה' לרשותנו. אבל הרצי"ה, דווקא בדרשת אותו יום העצמאות, החל לדבר בהתרגשות רבה על שטחי יהודה ושומרון שאינם בידינו.

וכך אמר: לפני תשע עשרה שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל, וכשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו, לא יכולתי לשמוח. ישבתי בדד ואדום. באותן השעות הראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה הבשורה הנוראה, כי אכן נתקיים (וכאן החל לזעוק) "את ארצי חילקו"! איפה חברון שלנו?! האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו, ויריחו שלנו איה, הנשכחן? וכל עבר הירדן שלנו הוא, כל רגב ורגב, כל ד' אמות, כל חבל ארץ וכברת אדמה השייכים לארץ ה', הבידינו לוותר אפילו על מילימטר אחד מהן?!

וכך המשיך וסיפר איך שהרגיש אז כאילו הוא פצוע בכל גופו, עד שלבסוף, ביחד עם הרב חרל"פ, הבין שמאת ה' היתה זאת היא נפלאת מעינינו.

שלושה שבועות לאחר אותה דרשה פרצה מלחמת ששת הימים, וחיילינו כבשו ושחררו את יש"ע, הגולן וסיני. 

לאחר מכן שאלוהו תלמידיו מדוע דווקא באותה שנה סיפר לראשונה את כאבו על חלוקת הארץ בעת הקמת המדינה, ומדוע דיבר על יהודה ושומרון. והשיב שבאמת אינו יודע למה.

גדלות וזיכרון

היה בעל זיכרון מופלג, ובקיאות מופלאה. מספרים כי פעם באו אצלו הרב יחזקאל סרנה ראש ישיבת חברון וקרוב-משפחתו הרב מאיר חדש משגיח ישיבת חברון, ודברו ביניהם בדברי תורה. וכל גמרא או מדרש או פסיקתא שהזכירו ורצו לדעת את מקורה, היה הרב צבי יהודה מציין את מקורו המדויק.
אמנם בדרך כלל לא היה מפגין את בקיאותו, ורק אם היו שואלים אותו למקור מסוים היה עונה. וכן כשהיו מצטטים מקור מסוים בצורה לא מדויקת היה מעיר ומתקן.

עובדה שיכולה להצביע על זכרונו המיוחד: בשנים הראשונות לכהונתו כראש ישיבה, כשהיו מגיעים לישיבה מכתבים עבור התלמידים, היו מעבירים אותם דרכו, כמנהג ראשי הישיבות בליטא. אמנם הוא לא פתח את המכתבים, אבל כדי לחסוך לבחורים זמן, היה עובר במהירות על עשרות המעטפות, ולאחר מכן היה כותב מהזיכרון את שמות התלמידים שקיבלו מכתבים לפי סדר הא' ב'. וכל זאת בלי להסתכל פעמיים במכתבים.

מספרים כי לאחר השואה, כשהובאו לבית הספרים הלאומי ספרים שניצלו מבתי המדרשות והכנסיות שבאירופה, פעמים רבות היו הספרים חסרים את עמודי הפתיחה, ונותרו ספרים שהספרנים והמומחים השונים לא הצליחו לפענח את שם הספר ומחברו. והיו מביאים את הספרים הללו לרצי"ה, שהיה בקיא באלפי ספרים, וכשעבר על דפיו, ידע מזיכרונו לומר מהו הספר ומיהו מחברו. 

עם הרב יחזקאל סרנה

בעטיים של בעלי לשון הרע ומחרחרי מחלוקות, רבים אינם יודעים עד כמה העריכו גדולי התורה, גם מקרב החוגים החרדיים, את הרב קוק ואת בנו הרצי"ה.

כנראה שגם עלי השפיעו אותם הדברים, ובצעירותי הטרידה אותי השאלה מדוע יש התנגדות לדרכו של הרב קוק בקרב הציבור החרדי. ופעם אחת באתי לרצי"ה ושאלתיו מדוע הרבה רבנים מתנגדים לדרכו של הרב קוק. שאל בחזרה: איזה רבנים למשל? עניתי, למשל הרב יחזקאל סרנה זצ"ל. ענה לי, הרי היינו בקשרים טובים מאוד. כאן, על המקום שאתה יושב הוא זכרונו לברכה היה יושב כשהיה מבקר אצלי. אח"כ נודע לי כי אכן היה ביניהם קשר מיוחד, וכשהיו נפגשים היו מתחבקים ומתנשקים בחום ובאהבה.

הרב יחזקאל סרנה, ראש ישיבת חברון, שהיה גם ראש מועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל', היה מרבה לבקר בביתו של הרצי"ה. בשמחת שבע ברכות של אחד מבני ישיבת מרכז הרב, שהתחתן עם בת אחד מבחירי ישיבת סלבודקה לשעבר, השתתפו ראשי ישיבת חברון ובראשם הרב יחזקאל סרנה, וגם הרצי"ה. הרב יחזקאל סרנה, שהיה מנהיג חשוב ומבוגר מהרצי"ה, הציע לרצי"ה לומר דבר תורה. בתחילה הרצי"ה סרב, וכשביקש שוב – נענה ודיבר. לאחר דבריו אמר הרב סרנה: "אשרי הדור שגדולים נשמעים לקטנים". 

עם גדולי תורה

בהיותו כבן שלושים ביקר הרצי"ה אצל רבים מגדולי ישראל שבמזרח אירופה, גם כדי ללמוד מדרכיהם בקודש וגם כדי לעוררם לעלייה לארץ ולהכרת דברי אביו מרן הרב קוק. על היחס כלפיו ניתן ללמוד מסיפור קטן.

פעם אחת הגיע הרב שלמה בנימין אשלג זצ"ל, בנו של בעל הסולם, לברית מילה בישיבת מרכז הרב. כאשר הרצי"ה ברכו לשלום, אמר לו הרב אשלג: "הרי אנחנו מכירים כבר". הרצי"ה נבוך ואמר: "סליחה, אינני זוכר". חייך הרב אשלג ואמר: "כמובן שכבוד תורתו אינו זוכר, כי אני הייתי ילד כבן עשר בוורשה, וגרנו ברחוב נלווקי מס' 19 ובבית שלידינו במספר 21 גר הרבי מראדז'ימין, ועברה השמועה בין הילדים ברחוב שגדול אחד מגיע היום לראדז'ימינר רבה, אז רצנו לראות. אותו גדול היה כבוד תורתו". הרצי"ה חייך ושוב לחץ את ידו בברכת 'שלום עליכם' (מזכרונו של חברי ר' זאב סולטנוביץ', כולל מספר הבית). 

בוורשה נפגש הרצי"ה גם עם הרבי מגור ועוד גדולים, ועל כך נספר בעז"ה בהזדמנות אחרת.
פעם היה לרצי"ה איזו ביקורת על הנעשה בבית הדין הגדול, וביקש לקרוא לחברי בית הדין הגדול לפגישה בביתו. ולמרות שלא היה בעל שום תפקיד רשמי, מפני ההכרה בגדולתו באו חברי בית הדין הגדול לביתו כדי לשמוע את תוכחותיו. סיפר לי אבי מורי שהוא זוכר כי גם הפוסק הגדול הרב אלישיב שליט"א, שהיה באותה תקופה חבר בית הדין הגדול, הגיע לאותה פגישה.

שמעתי כי פעם אחרת, בעת שהיה בחתונה, הופיע יהודי כבן ששים, שנראה כתלמיד חכם, והשתדל למצוא דבר כדי שיוכל לסייע ביד הרצי"ה ולשמשו. אחר כך התברר כי היה זה הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, מחבר שו"ת אור לציון, שרצה לזכות במצווה לשמש תלמיד חכם.

עוד שמעתי עדות ממקור ראשון, כי הרב המקובל מרדכי שרעבי זצ"ל החשיב את הרצי"ה לאדם גדול שדבריו נשמעים בשמים יותר מדבריו שלו.

עם ה'דבר אברהם'

לפני פתיחת מלחמת העולם הראשונה זומנה האספה הראשונה של 'אגודת ישראל'. רבנים רבים נסעו לקראתה, אחד מהם היה הגאון רבי אברהם דובער כהנא שפירא, רבה של קובנא, בעל 'דבר אברהם'. 

פתאום פרצה המלחמה, האספה בוטלה, ובעלי הנתינות הרוסית נכלאו במחנות הסגר. בתוך המחנה שהו ביחד בעל ה'דבר אברהם' שהיה כבן חמישים והרצי"ה שהיה כבן עשרים ושלוש. למרות הפרש הגילים ביניהם התיידדו מאוד והרבו לשוחח בדברי תורה. כולם שם השתדלו לקבל אישורי יציאה, וראו בזה עניין של הצלת נפשות ממש. ביום שבת הגיע גוי ובידו מעטפה לרצי"ה, שכפי הנראה היה בה אישור יציאה. אולם הרצי"ה לא רצה לנגוע במעטפה בהיותה מוקצה, ואף לא ביקש מהגוי שיפתח עבורו את המעטפה, אלא רק רמז לו להניחה על השולחן, ולא ניסה להתבונן בה עד מוצאי השבת. 

ה'דבר אברהם' התפעל מאוד משליטתו העצמית. לאחר מכן נמשכה הידידות ביניהם במפגשים ובמכתבים עד לפטירתו של ה'דבר אברהם'.

באחת הכנסיות של 'אגודת ישראל', הזדמן הרצי"ה למספר ימים למקום אכסנייתו של ה'דבר אברהם'. כשביקש לנסוע, פנה אליו ה'דבר אברהם' בתחנונים שלא ישאירו לבד בין האגודאים. (מן הסתם התכוון לעסקנים מגרמניה, שהיו בעד הפרדת קהילות ונגד יישוב הארץ).

רגישות לענייני הכלל

היה רגיש וער לענייני הכלל. פעם כשהכריז אחד מראשי הממשלה כי לא אכפת לו לבקר בגוש עציון עם ויזה ירדנית, נזדעזע וכאב. ובשיחה ביום העצמאות תשל"ד אמר: לו לא אכפת ולנו, לכלל ישראל, כן אכפת. והוסיף: "השומע ישמע והחדל יחדל". עוד אמר: יש לזעזע שמים וארץ על דברי שטויות כאלו (עיין להלכות ציבור ע' רכו).

וכך במשך ימים אחדים היה חוזר ומודיע כי ראש ממשלה שאומר דבר שכזה אינו יכול להיות ראש ממשלת ישראל. התלמידים התפלאו, הרי הממשלה נשענת על רוב גדול, וכיצד פתאום אותו ראש ממשלה, שמעמדו נראה איתן כל כך, יאבד את כסאו. 

כעבור מספר שבועות נפלה הממשלה. היה זה עקב בואם של המטוסים בערב שבת. שמעתי שהרב גולדויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם ביבנה, אמר אח"כ לרצי"ה: "רוח הקודש הופיעה בבית מדרשנו?!". 

נענה הרצי"ה ואמר שאין כאן רוח הקודש, רק שצריך לדעת להבחין בין חיסרון לריקבון. לעיתים החסרון גדול מאוד, אבל עדיין ניתן להמשיך לחיות עמו עד שיתוקן. אבל כאשר יש ריקבון הדברים חמורים בהרבה ואי אפשר יותר להמשיך.

מקצת דרכיו

היה שקוע כולו בענייני תורה וכלל ישראל, ועל עצמו לא חשב. פעמים רבות צם ימים שלמים בלי לשים לב. מעולם לא התפנק ולא יצא לחופש. אביו הרב קוק היה יוצא לחופש, ולעיתים היה הרצי"ה מצטרף אליו כדי לשמשו וללמוד ממנו, אבל לבדו לא יצא לחופש. גם לא עסק בטיב המאכלים שאכל, ומעולם לא אמר שהוא אוהב מאכל זה או אחר. במשך עשרות שנים עיקר מאכלו בימות החול היה לחם וגבינה. 

גם בזקנותו, לאחר הגיעו לגיל שמונים, כאשר התפרסם מאוד ורבים התדפקו על דלת ביתו כדי לקבל ממנו עצה ותושיה, היה נוהג להסתגר בביתו בשעות הבוקר כדי לעסוק בתורה בלא הפרעה. זכורני בנעורי שמספר פעמים באנו אליו בבוקר, דפקנו על הדלת ולא פתח. הקפנו את הבניין והצצנו דרך חרכי התריס של חדרו (דירתו היתה בקומה ראשונה) וראינוהו יושב ולומד בלא תנועה. מעת לעת היה קם להביא איזה ספר. יתכן שלא שמע את הדפיקות, ויתכן שלא רצה לפתוח בשעות הבוקר.

פעם כשהצטרכו לעצתו בעניין חשוב, דפקו על הדלת בחוזקה ולא ענה, עד שהרב נריה זצ"ל עמד אחרי חלון חדרו, וצעק שמדובר בעניין כלל ישראלי, ואז פתח את הדלת.

אחרית ימיו

בסוף ימיו ראה הרצי"ה נחת מתלמידיו שגדלו בתורה ונעשו רבנים ומחנכים. אולם דומה היה שמצב גופו מושפע ממש ממצבה של ארץ ישראל. כאב הנסיגה נגע לליבו ומחלה קשה החלה להציק לו. 

בעת שהחלה הנסיגה מסיני, בהיותו כבן תשעים, החליטו הרופאים שצריך לקטוע את רגלו.
מאז החל מצבו של רבנו להחלש. הוא כמעט ולא יצא מביתו. כשהביאוהו על כסא גלגלים לישיבה ליום ירושלים, היתה התרגשות עצומה, ובלב היתה הרגשה שזו הפעם האחרונה שאנו זוכים לראות את רבנו בהיכל הישיבה.

מועד הנסיגה מחבל ימית התקרב ובא, ומצבו של רבנו התדרדר. עוד היה כותב כרוזים לעידוד וחיזוק ההתיישבות והפעילות כנגד הנסיגה. אולם עם היחלשותו הלכו הכרוזים ונתקצרו, עד שכמעט וכבר לא היה לו כוח לכתוב יותר מכמה שורות, ורק היה מצטט ומזכיר את הוראת רבן של ישראל, הגאון מווילנא, שגבול ישראל הוא עד הנילוס. בזה רצה לומר שאין לתת למצרים את סיני הואיל והוא חלק מארץ ישראל.

בי"ד אדר תשמ"ב, פורים דפרזות, בהיותו בן תשעים ואחת, חודשיים לפני עקירת היישובים מחבל ימית, נגדע האילן והרב השיב את נשמתו לבוראה.

רבנו נולד בערב פסח ונפטר בפורים, מגאולה ראשונה ועד גאולה אחרונה שבכתובים. זה היה ציר חייו – העיסוק בתורה הגואלת, והלימוד כיצד מתוך המחשכים והסיבוכים יוצאים אורים גדולים. זוהי משמעות שמחת הפורים, כאשר גם הרע הנורא נהפך לטוב מאוד, והיגון נהפך לשמחה.