בדרך אבותינו

מנהג ישראל להשתטח בתפילה על קברי צדיקים ● באמצעות קבר הצדיק מתקשרים עם דרכו ומורשתו ● זהירות מסרך עבודה זרה בתפילה על קברי צדיקים ● הרב גורן זצ"ל ומלחמתו על היישוב היהודי בחברון ● תקיפותו של הרב גורן בעניין החובה לסרב לפקודה הנוגדת את ההלכה

המקור להשתטחות על קברי אבות

מנהג רווח אצל רבים להשתטח על קברות צדיקים, ובמיוחד על קברי האבות והאמהות במערת המכפלה שבחברון, ועל קברה של רחל אמנו בבית לחם, ועל קברו של יוסף הצדיק, שמשה רבנו ובני ישראל טרחו על הבאתו לקבורה במבואות שכם. 

וכן מסופר (סוטה לד, ב) על כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי האבות בחברון, כדי שבזכותם יינצל מעצת המרגלים. ואמרו חכמים (פס"ר פ"ג) שיעקב אבינו קבר את רחל אמנו בבית לחם על פי הדיבור, שתהא מתפללת על בניה, שכשיצאו לגלות יעברו על קברה, ותבכה ותבקש עליהם. ועל כן נוהגים ישראל בכל עת צרה וצוקה לילך למערת המכפלה ולקבר רחל, לבקש רחמים. ומזה נתפשט המנהג להשתטח גם על קברות צדיקים שחיו לאחריהם.

טעם ההליכה לקברי צדיקים 

אמרו חכמים (ברכות יט, ב) שהצדיקים, גם לאחר מותם קרויים חיים. שלא כמו הרשעים שכל חייהם עסוקים בהנאות חולפות – הצדיקים מקדישים את חייהם למען ערכי התורה האלוקית. וכשם שהתורה וערכי המוסר האלוקי נצחיים הם, כך גם הצדיקים זוכים להתקשרות עם הנצח, ולכן גם לאחר מותם הם נקראים חיים. ואף אנו נתבעים להחיות את צדקותם ופועלם על ידי המשכת מורשתם הרוחנית. והזיכרון הזה אינו תלוש, אלא הוא צריך להיות ממשי. והקבר שבו טמון גופו של הצדיק, שעל ידו חי ופעל בעולם הזה, הוא הציון והזיכרון שלו, וכדי להתקשר ולשמר את מורשתו, נוהגים ללכת לקברי צדיקים.

עוד מבואר בתלמוד מסכת תענית (טז, א), שבימי התענית אחרי התפילה נוהגים לילך לבית הקברות. ושני טעמים נאמרו לכך: הראשון, לזכור את יום המיתה ולהתעורר על ידי כך לתשובה, ולומר לפני הקב"ה הרי אנו חשובים כמתים. והטעם השני, כדי שיבקשו עלינו רחמים. וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תקעט, ג; תקפא, ד). 

זהירות משמץ עבודה זרה שבפנייה אל המתים

אלא שישנה בעיה קשה. בין המוני העם ישנם שטועים וחושבים שבתפילה על קברות הצדיקים יש לפנות אל הצדיקים עצמם, ונמצא שהם שוגים בטעות החמורה של עבודה-זרה. שהרי כל יסוד אמונתנו הוא שה' אחד, ואין עוד כוח בלתו, ורק אליו יש לפנות בתפילה, ואיך יעלה על הדעת לפנות בבקשה אל המתים? ומחמת החשש הזה, היו מגדולי ישראל שלא עודדו את הליכת ההמונים לקברי צדיקים.

למעשה ישנן שתי דעות מהו הנוסח הראוי לתפילה ליד קברי צדיקים. 

לדעת כמה פוסקים (פמ"ג תקפ"א; מהר"ם שיק או"ח רצג) מותר לפנות לנשמות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, שיבקשו עבורנו רחמים לפני הקב"ה. ולדעתם, מאחר שבתפילה עצמה אנו מבקשים שהצדיקים יתפללו לקב"ה, ברור שהננו מודים ומאמינים שרק ביד ה' הננו נתונים (עיין שו"ת מנח"י ח"ח, נג). 

אבל לדעת המהרי"ל וחיי-אדם (באר-היטב או"ח תקפא, יז; ח"א קלח, ה) אסור להפנות את התפילה אל הצדיקים, ורק מותר לבקש מהקב"ה שבזכות הצדיקים, שהננו מתקשרים למורשתם, ישמע את בקשתנו. ואף הגר"א הקפיד מאוד על כך. ולכתחילה ראוי לחוש לדעתם.

הרב גורן זצ"ל

בכ"ד מרחשון תשנ"ה נפטר הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל (הרב הראשי לישראל – תשלג-תשמג). 

בנוסף לגאונותו בתורה, היה הרב גורן אמיץ לב, ובעת שהיה הרב הראשי לצה"ל עמד בתוקף על עמדתו כי בכל עת שיקבל חייל פקודה הסותרת מצווה, עליו לסרב פקודה. והיה רגיל לחזור ולשנן זאת באזני החיילים. 

פעם, אחר שפירסם זאת בעלון של הרבנות הצבאית, עורר את חמתו של הרמטכ"ל חיים לסקוב. הרמטכ"ל טען כי זו חתירה נגד יסודות המשמעת בצבא, והורה להפסיק מיד את פירסום העלון. אך הרב גורן לא וויתר, ותבע את הרמטכ"ל לבירור אצל שר הביטחון וראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון. 

הרמטכ"ל טען שהחייל הדתי צריך קודם לבצע את הפקודה אף שיש בה חילול שבת, ואם יש לו על כך טענה שהפקודה נוגדת את ההלכה – שיגיש במוצאי שבת קובלנה על מפקדו. על כך השיב הרב גורן שמבחינת ההלכה מצב זה דומה למצבו של מי שקיבל פקודה להרוג אדם חף מפשע, שלפי דברי הרמטכ"ל יצא שעליו להורגו ורק אח"כ להגיש קובלנה על מפקדו. וכשם שעל ידי הקובלנה לא ניתן להשיב לחיים את ההרוג, כך לא ניתן להשיב את חילול השבת, שדינו חמור כדין הורג נפש. 

בן גוריון קיבל את עמדתו של הרב גורן, והוראה זו אף נכתבה בפקודות המטכ"ל. ולא זו בלבד, אלא שכדי לפצותו על עגמת הנפש, הורה בן גוריון להכפיל את מספר העמודים בעלון הרבנות הצבאית.

הסכמי אוסלו

בעקבות הסכמי אוסלו, הורה הרב גורן זצ"ל שאסור לחייל להשתתף בפינוי ישוב או מחנה מארץ ישראל. 

אף שהיה בידידות אישית עם ראש הממשלה רבין בעקבות שירותם המשותף בצבא, לא יכול לסלוח לממשלה על הסכמי אוסלו. צערו על כך לא ידע גבול. הוא סבר כי בהסכם זה חצתה הממשלה את כל הקווים האדומים, הן בנכונותה לוותר על חלקים מליבה של ארץ ישראל, והן בהיסמכותה על קולות ערבים בניגוד לרוב היהודי. 

גם לא נרתע מלהביע את עמדתו ברבים. אחר שעלתה בממשלת רבין האפשרות לפנות את תושבי חברון מביתם, הודיע כי צריך להילחם על כך במסירות נפש, ואף הוסיף כי הוא אישית מוכן ליהרג על כך כדי למנוע את פינוי חברון. דבריו נתפרסמו והיכו גלים. במשך יום שלם הוא העניק ראיונות לרשתות רדיו וטלוויזיה מהארץ מהעולם. וכששאלוהו אם אינו חושש מלהמריד את הציבור כנגד הממשלה, הכריז כי הוא מוכן שיירו בו עכשיו, אבל על עמדתו לא יוותר. למי שראה אותו באותם ימים היה ברור כי אכן הוא מוכן בלב שלם למסור את נפשו ממש על הצלת חברון. 

אחר אותו יום סוער, אמר לי בטלפון כי זה היה יום חשוב, ובעזרת ה' על בידו להשמיע את דבריו ברבים, וכי הוא מקווה שהם פעלו את פעולתם. יש עדויות, כי בעקבות דבריו האמיצים, ממשלת רבין דאז נרתעה, והיישוב היהודי בחברון ניצל מגירוש.

למרות זאת נשאר איזה קשר אישי עם מר רבין ומשפחתו. הם נפגשו באירועים משותפים, וכמדומה לי שרבין העיר משהו על כך שהרב גורן כועס עליו. 

אחר שהרב גורן נפטר בכ"ה חשון תשנ"ה, בא ראש הממשלה יצחק רבין עם רעייתו באחד מימי השבעה לנחם את משפחת גורן האבלה. 

הוראות בצבא

כששאלו חיילים דתיים, שקיבלו הוראה לשמור בראש השנה על המתרחצים בחופי טבריה, האם עליהם להפסיד תקיעת שופר כדי לשמור על עוברי עבירה. השיב הרב גורן: הם אכן עוברי עבירה, אבל אתם צריכים לשמור על מדינת ישראל שלא יארע בה פיגוע.

גם התיר לנסוע ברכב כדי למנוע גניבת בקר ביישובים שעל הספר, כסברת התלמוד (ערובין מה, א) שאם נוותר להם על עסקי ממון, סוף שיבואו להרוג נפשות.

הורה שנשק איננו מוקצה הואיל ומלאכתו להיתר, שנועד להגנה, ולכן רשאי כל אדם לשאת בשבת אקדח או רובה במקום שיש עירוב. ובמקום שאין עירוב ואין מצב של פיקוח נפש המחייב נשיאת נשק, אסור לאזרח לשאת נשק. אבל לחייל התיר לצאת בנשקו, על פי דעת 'ערוך השולחן', שסובר שהנשק של חייל נחשב כבגדיו (משיב מלחמה ח"ב ע' נג).

יחסי עבודה לאור ההלכה

פועל ששביתתו גרמה נזק כספי חייב לפצות את המעסיק ● השביתה מותרת כשהיא מעוגנת בתקנות המדינה ● הדרך הראויה לפתור סכסוכי עבודה היא באמצעות התדיינות בדין תורה ● קביעת גובה השכר מתוך מאבקי כוח והשבתות יוצרת עיוותים חמורים ● גדר ההפרדה תמנע גניבות, אבל לא פיגועים ● תגובה התיישבותית תעקור את המוטיבציה לפיגועים

אסור לפועלים לשבות

פועל שהתחייב לעבוד למשך תקופה מסוימת, אסור לו להפר את התחייבותו. ומי שאינו מרוצה משכרו יכול להפסיק את עבודתו בסיום הזמן שנקבע בחוזה, אבל לא להפסיק באמצע. וקל וחומר שאסור לפועלים להפריע לפועלים אחרים להמשיך בעבודתם.

פועל שלא עמד בדבריו, הפר את התחייבותו והחל לשבות: אם לא נגרם נזק ממוני למעסיק – אזי זכותו להתרעם, אבל אינו יכול לתבוע פיצויים עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו. אבל אם שביתת הפועלים לפני תום חוזה העסקתם גורמת לו נזק ממוני, יכול המעסיק לתבוע את הפועלים על הפגיעה בעסקיו, ובתנאים מסוימים הם חייבים לפצותו על הנזקים שנגרמו עקב הפרת התחייבותם לעבוד. וכן מותר לבעל הבית לעקל את הכספים שהוא חייב לפועלים, כדי לכסות את הנזקים שנגרמו לו עקב שביתתם.

אמנם במקום שבו מנהג המדינה שהפועלים שובתים כאשר אינם מרוצים מהסכמי העבודה, לדעת פוסקים רבים מותר לפועלים לשבות. אולם ברור שאין זו הדרך הראויה לפתרון סכסוכי עבודה.

כיצד ראוי לפתור סכסוכי עבודה

הדרך הנכונה לפתרון סכסוכים בין פועלים למעסיקים היא בהתדיינות בפני בית דין מוסכם, אשר ישמע את טענות הפועלים והמעסיקים, יבחן את הסוגיה מכל צדדיה, ויכריע ביניהם. רק בדרך הזו ניתן יהיה לפתור את הבעיה באופן שלם. מצד אחד לא ייגרם נזק כלכלי בהשבתת מפעלים והפסד ימי עבודה, ומאידך מעמדם וזכויותיהם של הפועלים לא יפגעו, וגם לחברה הכללית לא יגרם סבל. 

והיותר חשוב, פסק הדין יהיה מאוזן וצודק, ולא כמו המצב כיום, שיש פועלים שיש להם כוח סחיטה גדול כדוגמת עובדי חברת החשמל, שהצליחו להשיג משכורות עתק מפני שהמדינה אינה מסוגלת לתפקד בעת שהם משביתים את החשמל, וכך משכורתם הממוצעת בסביבות חמש עשרה אלף שקלים לחודש. ואילו העובדים הסוציאלים, שעבודתם אינה נופלת בחשיבותה, ואינם משקיעים פחות מאמץ, מקבלים כרבע משכר עובדי חברת החשמל, וזאת מפני ששביתתם אינה פוגעת במי שיש לו השפעה על המשכורות במדינה.

וכך נמסר שהיתה דעת מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לפועלים לשבות, אלא כל סכסוך שיש בין הפועלים למעסיקיהם צריך להתברר בבית הדין. ורק כאשר המעסיקים אינם מוכנים לבוא לבית הדין, מותר לפועלים לשבות כדי להכריחם לבוא לדין או כדי להכריחם לקיים את פסק הדין (ע' תחומין ח"ה ע' 295, וכ"כ במשפטי עוזיאל חו"מ מב, ו-ז).

לסיכום, לשם פתרון סכסוכי עבודה צריכים להקים בית דין שבו ישבו תלמידי חכמים ועימם מומחים מתחום הכלכלה והחברה, והם ידונו ויכריעו בכל סכסוכי עבודה. באופן זה המשק יוכל לתפקד בלי השבתות ולחצים כוחניים, וגם המשכורות של כלל הפועלים יהיו גבוהות יותר. 

וגם כאשר החברה עוד לא הגיעה למדרגת ההבנה כי ראוי שתלמידי חכמים יכריעו בשאלות כאלו, יש לתמוך בבוררות חובה בבית משפט אזרחי לסכסוכי עבודה. כיום יש אמנם בתי דין לעבודה, ויש בהם תועלת רבה, אבל אין ביכולתם למנוע שביתות ולקבוע את השכר והתנאים הראויים. 

מה הדין במקום שמקובל לשבות

ואף שעל פי מה שלמדנו אין ראוי לכתחילה להשתמש בנשק השביתה, מכל מקום זכותה של כל חברה לקבוע לעצמה תקנות ומנהגים, ויש לתקנותיה תוקף. ולכן אם נתקנו תקנות שעל פיהם מותר לפועלים לשבות, ממילא אין בזה יותר איסור. ואף ששביתתם גורמת נזק למעסיקים ולשאר התושבים, מכל מקום אחר שהציבור הסכים כי יש להם זכות לשבות, מותר להם להשתמש בזכותם.

אלא שאמרו חכמים שהציבור יכול לתקן תקנות בתנאי שיקבלו את הסכמתו של "חבר-עיר", היינו הסכמת בית דין או אדם גדול בתורה שהציבור קיבל את הנהגתו, שיבחן האם אין בתקנותיהם איזו עוולה וכדומה. 

השאלה היא, האם כיום שאין הרבנים ובתי הדין מפקחים על ענייני הציבור, האם רשאים בני העיר או בעלי אומנות לתקן לעצמם תקנות שלא כפי ההלכה המקורית. דעת הרבה פוסקים, שבמקום שאין תלמידי חכמים המעורבים ומשפיעים על כל ענייני הציבור, מותר לארגוני הפועלים לארגן שביתות כראות עיניהם. וכך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ חו"מ נח-נט, עוד יעויין בתחומין ח"ה ע' 295-300, בסיכומי הרב דסברג). 

לעומתו, הרבה פוסקים סוברים שאסור לפועלים לשבות בלא הסכמת בית דין, וכך משמע שסובר הרב שלמה זלמן אוירבאך ז"ל (תחומין ח"ה ע' 289), והרב ולדנברג (ציץ אליעזר ב, כג), והרב חיים דוד הלוי ז"ל (על"ר ב, סד). 

לפיכך, כל פועל הרוצה לשבות, צריך לשאול רב מוסמך שיכריע לו בכל מקרה ומקרה לגופו – האם מותר לו להשתתף בשביתה זו או אסור. ובמקרה שיש שביתה כללית, ראוי שגדולי הרבנים יתנו את דעתם ויכריעו האם במצב הבדיעבדי שנוצר, ראוי שהפועלים ישתפו פעולהעם ארגוני העובדים וישבתו אף הם, או שמא ארגוני הפועלים נהגו שלא כשורה ולא הסכימו להתדיין כראוי, ואסור להשתתף בשביתתם.

על גדר "הביטחון"

גדר "הביטחון" תעלה למדינת ישראל כשבעה וחצי מיליארד שקל. היא עוררה מחלוקת עזה בחברה הישראלית. מנהיגי העמים, כולל ארה"ב, הביעו את התנגדותם להקמתה. והחמור מכל: היא גם לא תתרום לביטחון ישראל.

היא אכן תעצור את גל הגנבות האדיר מהיישובים הסמוכים למקומות שליטת הרשות הפלשתינית. גל גנבות זה הלך וגאה מאז הסכמי אוסלו. אבל חיי אדם גדר זו לא תציל. להפך, מסתבר שהמוטיבציה לרצוח בנו תתגבר ותגבה יותר ויותר קרבנות.

אם אויבינו היו סוג של בעלי חיים, נטולי יכולת חשיבה אנושית, שרק על ידי תהליך אבולוציוני של כשני מיליון שנים ילמדו כיצד לעבור את הגדר, אזי היינו זוכים לשקט של כשני מיליון שנה. אבל כיוון שמדובר באנשים בעלי יכולת מחשבתית, הרי שכאשר ימנעו מהם להגיע אל הפיגועים דרך השדות, הם ימצאו תוך זמן קצר דרכים חדשות לביצוע פיגועים. הם ישקיעו יותר מאמץ ברכישת משתפי פעולה מקרב הערבים אזרחי ישראל ובהשגת טילים ומרגמות. 

הם רוצים לרצוח בנו מפני שהם שונאים אותנו, ומפני שהם מאמינים שכל פיגוע מפורר את עמידתנו ומדרבן אותנו לנסיגה נוספת, עד לחיסולה הסופי של מדינת ישראל ולגירושם או רציחתם של כל היהודים, ממש כפי שעשו בעבר לצלבנים.

איזה ערך יש לגדר כזו אל מול המגמה הכללית, המקבלת גיבוי דתי, חברתי ובינלאומי, לפגוע ולחסל את מדינת ישראל. 

הדרך להשגת ביטחון

הדרך היחידה להגביר את הביטחון היא על ידי חיסול הרצון שלהם לפגוע בנו.

ניתן להגיע לכך על ידי פעילות משולבת בשני מישורים:

האחד, על ידי פגיעה אנושה בטרוריסטים, בשולחיהם ובתומכיהם, עד שהרצון שלהם לשרוד יגבר על הרצון לרצוח. 

והשני, על ידי קביעת מדיניות חדשה שתעקור את המוטיבציה להמשיך לפגוע בנו. מדיניות שתבהיר לאויבינו ולעולם כולו, שחזרנו הביתה ואנו מתכוונים להשליט את הריבונות הישראלית על כל מרחבי הארץ, ליישבה ביהודים ולהפריח את שממותיה. כל פיגוע לא יחליש את עמידתנו, אלא להפך, ישמש מנוף לפעילות נחרצת כנגד אויבינו. למשל, כתגובה לכל פיגוע ההתיישבות ביש"ע תחוזק, המדינה תרחיב את ריבונותה על עוד שטחים ביש"ע, ויגורשו מהארץ משפחות של טרוריסטים ותומכיהם. 

המשימה הזו קשה ומורכבת. איננו נלחמים רק נגד הפלשתינים שבינינו, אלא גם נגד כל המדינות הרבות שנותנות להם גיבוי, ונגד כל המוני האנטישמים בעולם. למרות זאת, בחכמה ובמתינות ניתן לפעול בשני המישורים הללו, ולקדם את מדינת ישראל לשלום וביטחון.

הבעיה

הבעיה שעדיין לא זכינו למנהיגות ראויה בימין. לא מספיק להבין שתוכניות השמאל מבוססות על אמונות שווא, וככל שיצליחו להגשימם כך מצבנו הלאומי יהיה גרוע יותר. צריך להכין תוכנית חילופית. אמנם נכון שהמצב מסובך ומורכב, ואין לו פתרונות קסם. אבל צריך להעמיד תוכנית, שגם אם תהיה קשה, נוכל באמצעותה להתקדם עד לפתרון שלם. בהעדר תוכנית לאומית, יכול השמאל להונות את הציבור בהבטחות שווא ולאסוף את ההמונים לריקודים ומחולות סביב עגל השלום. באין חזון יפרע עם.

לא לדחות את הברכה

אין לדחות מצוות פרייה ורבייה ולמנוע הריון עד להשלמת הלימודים ● עם הכניסה לעבודה בתום הלימודים העומס רק מתגבר ● בגיל צעיר קל יותר להרות, ללדת ולגדל ילדים ● דחיית הריון לצורך בניית הקשר הזוגי אין בה ברכה

"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (בראשית ט,ז)

האם מותר לדחות קיום מצוות פרו ורבו

שאלה: אני בחורה בת עשרים שבעז"ה עומדת להינשא בקרוב. שאלתי היא האם מותר לפי ההלכה למנוע הריון בשנתיים הקרובות, כדי שאוכל לסיים בהן את רוב לימודי באוניברסיטה ללא עול של הריון וגידול ילדים. יש לציין שאם ירצה ה' בעלי ואני מעונינים להקים משפחה די גדולה, בת חמישה או ששה ילדים. השאלה האם אפשר לדחות את תחילת הלידות בשנתיים?

תשובה: אסור לעכב את קיום מצוות פרו ורבו אלא להפך, צריך תמיד להזדרז לקיים את המצוות, וכמו שדרש רבי יאשיה על הפסוק "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז) "כדרך שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצוות, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד". ורבי שמעון בן לקיש מוסיף: "אין מעבירין על המצוות", שאפילו כדי לקיים מצווה אחרת אין לבטל את המצווה שכבר הזדמנה לפני האדם (ילק"ש בא רמז רא). 

ואם מצווה להזדרז לקיים את המצוות, קל וחומר שאין לעשות מעשה כדי לדחות את קיום המצווה. ובמיוחד כאשר מדובר על מצווה חשובה כל כך, שעליה העולם עומד, ובה האדם נעשה שותף לקב"ה. ולא התירו חכמים למכור ספר תורה אלא כדי לקיים שתי מצוות – תלמוד תורה ופרו ורבו (מגילה כז, א, בית שמואל אה"ע א, טו-טז).

אמנם כאשר ישנה בעיה מיוחדת, גופנית או נפשית, מותר לדחות את המצווה, ויש לשאול בזה שאלת חכם, כדי לשקול כראוי האם אכן מדובר בבעיה שמצדיקה את דחיית המצווה.

דחייה אינה פתרון

יש להוסיף כי אינני מבין כראוי את שאלתך, מדוע לדעתך אחר סיום הלימודים יהיה לך יותר קל. הרי הלימודים בדרך כלל אינם יותר קשים מהעבודה. את רוב התחומים הנלמדים באוניברסיטה אפשר ללמוד בחצי יום או מעט יותר, והלימודים נמשכים רק שבעה וחצי חודשים בשנה. לעומת זאת, רוב העבודות נמשכות יותר מחצי יום, ועל פני אחד עשר חודשים בשנה. ואם את חושבת שיקשה עלייך ללדת כאשר את לומדת, כיצד תוכלי ללדת כאשר תעבדי? 

אלא הכל תלוי ברצון ובסדרי העדיפויות. ככל שמבינים יותר את הערך של המשפחה והילדים, כך יש יותר רצון וחשק וכוח ללדת ילדים, לגדלם ולחנכם. וכשם שיהיה לך כוח בגיל שלושים ללדת ולטפל בילדים וגם לעבוד, כך גם היום יהיה לך כוח ללמוד מקצוע וגם להתחיל בגידול ילדייך. וכשם שבגיל שלושים לא תוכלי להשקיע את כל כולך בעבודה שמחוץ לבית, כך גם היום אינך יכולה להשקיע את כל כולך בלימודים ובהתבססות בעבודה.

בעיית המכללות הדתיות

שאלה: זה אמנם נכון באופן כללי, אבל יש מוסדות מסוימים ומסלולי לימוד מסוימים שהלומדת בהם צריכה להיעדר מביתה מהבוקר ועד הערב, ואכן כשתצא לעבוד יהיה לה קל יותר?

תשובה: זו אכן בעיה כאובה, ועל כן המלצתי לכמה נשים ששאלוני בזה לשנות את מקום לימודיהן, כדי לפנות זמן רב יותר לבניית משפחתן. ולפעמים מוטב ללמוד באוניברסיטה מאשר במכללה תורנית, כאשר הלימודים באוניברסיטה משאירים יותר זמן פנוי לבניין הבית ולטיפול בילדים. אמנם כאשר יש חשש שהאישה תתקלקל מבחינה רוחנית באוניברסיטה, מוטב כמובן שתישאר במסגרת דתית.

עדיף ללדת בגיל צעיר

יש להוסיף כי מבחינות רבות, ככל שתקדימי ללדת את ילדייך כך יהיו חייך קלים יותר. גם אם את יודעת כמה ילדים היית רוצה שיהיו לך, עדיף ללדת אותם בגיל צעיר. ככל שההריונות מתקיימים בגיל יותר צעיר כך הם קלים יותר, והסיכונים המלווים אותם קטנים. בנוסף לכך, להורים צעירים יש יותר כוח להתמודד עם עול גידול הילדים וחינוכם. 

לאחר שילדייך יגדלו, תוכלי ביתר חופשיות להשקיע יותר זמן בעבודתך שמחוץ לבית, ובפיתוח כשרונותייך השונים. 

חובה להוסיף כי ההריון אינו מובטח, ומי שמונעת עצמה מהריון כאילו מונעת עצמה מן הטובה והברכה האלוקית, ומי יודע אם כאשר כבר תרצה להיכנס להריון תזכה לסייעתא דשמיא. 

ברית הנישואין

שאלה: אולי עדיף לבנות תחילה את הקשר הזוגי, ורק לאחר שהאהבה בין בני הזוג יציבה להיכנס לעול ההריון והלידה וגידול הילדים?

תשובה: פעמים רבות נשאלתי אם אפשר למנוע הריון בשנים הראשונות לנישואין, ולא מעט פעמים הקלתי, על פי הנתונים שמסרו השואלים והשואלות. אולם מניסיוני הדל, ומניסיונם של רבנים נוספים, נוכחתי לדעת כי אין ברכה בחיפוש היתרים בעניין זה. לא עשיתי על כך מחקר מסודר, אולם עקבתי אחר זוגות רבים שהתלבטו בשאלות אלו לעומת זוגות שלא התלבטו, ומצאתי כי פעמים רבות אותם שהתלבטו בשאלת ההריון התקשו יחסית בבניית הקשר הזוגי שביניהם. משהו בברית הנישואין שלהם היה חסר. יחסית, התעוררו ביניהם יותר ויכוחים ומריבות. נדמה כי אהבתם היתה פחות מוחלטת, קצת על תנאי. גם אח"כ הטיפול בילדים היה קשה להם יותר, הם הרגישו סחוטים ונטו להתלונן על צער גידול הילדים.

איני רוצה להכליל, ברור שיש שלא מנעו הריון ואינם מסתדרים ביניהם, ויש שמנעו הריון והיחסים ביניהם מצוינים. אע"פ כן, יש בלבי ודאות, כי באופן יחסי יש יותר בעיות בין הזוגות שמנעו הריון. 

יתכן שמשהו בברית הנישואין נפגם כאשר מתחילים להתלבט בשאלת ההריון. ברית היא עובדה מוחלטת שיוצרת קשר אמיץ מעל ומעבר לקשרים הרגילים, קשר שיש בו מחויבות מוחלטת מעבר לקשיים ולהתלבטויות, וכאשר מתחילים לעורר שאלות בסיסיות אודות הריון וגידול ילדים, מאבדים את הכוח וההשראה של הברית. 

טוב היה אילו ההתייחסות להריון וללידה היתה כאל עובדה מוחלטת שאין מתלבטים בה. כך הוא טבעו של קשר הנישואין שמתוך האהבה והאחדות נוצרים חיים חדשים, שרק מגבירים יותר את האהבה והאחדות שבין בני הזוג.

משל למה הדבר דומה

משל למה הדבר דומה, לחייל שנמצא בשלב הטירונות, ובכל בוקר מתלבט האם לקום משנתו או לא, האם יש בכוחו לעמוד באימונים מפרכים ובמסעות קשים או לא. ברור שלחייל כזה הטירונות תהיה קשה, הוא ירבה להתלונן, ויש סיכון רב שלא יצליח לסיים את הטירונות בהצלחה. אבל אם יבוא מלכתחילה לטירונות מתוך אמונה והכרה כי יש ערך רב לאימונים כדי להיות לחייל קרבי בצבא ההגנה לישראל, ימצא כי יש לו כוחות רבים לעמוד בכל אתגרי הטירונות. לא יקשה עליו לקום בבוקר, וגם המסעות לא יהיו מפרכים כל כך. 

גם תלמיד באוניברסיטה שיתלבט בכל יום אם כדאי לו להמשיך בלימודים, האם כדאי להתכונן למבחנים, והאם להיבחן בשלב א' או בשלב ב', האם המקצוע שבחר הוא טוב – תלמיד כזה בודאי יתקשה מאוד לסיים את לימודיו. מוטב לאדם לסיים את התלבטויותיו לפני בחירת המקצוע, ואחר שיתחיל ללמוד, אם לא יקרה דבר יוצא דופן, יתמיד בלימודיו עד סיומם. 

ואם כך הדברים לגבי טירונות ולימודים מקצועיים שהם קלים יחסית, על אחת כמה וכמה כשמדובר בבניית המשפחה. 

לכל הדברים הגדולים נלווים קשיים

זאת ועוד: כל דבר טוב וגדול מלווה בקשיים. גם איש עסקים שסוחר במיליונים צריך לעיתים להדיר שינה מעיניו ולהיות במתח רב, אולם המטרה, להרוויח ממון רב, חביבה עליו ולמענה הוא מוכן להשקיע מאמצים רבים, ואינו חש כלל שחייו קשים. להפך, הוא גאה בהם ואוהבם.

על אחת כמה וכמה בבניית המשפחה שקשייה מרובים אבל גם פרותיה עצומים, שממנה יסוד לדורות הבאים, והיא המימוש העצמי הגדול ביותר עלי אדמות. אשה שתכיר את מלא ערכה של בניית המשפחה, לא תרצה להתעכב אפילו ביום אחד מללדת את פרי בטנה, וכל מאמץ יהיה חביב עליה ביותר. אבל אם תתחיל להתלבט בשאלות הבסיסיות, אזי היא תרגיש היטב את כל הקשיים המלווים את בנייתה, והדבר יכביד עליה כל כך, עד שיש לחוש שלא תוכל לעמוד כראוי באתגרים העומדים בפניה. הרי היא כחייל המתלבט תמיד אם יוכל לעמוד במסעות המפרכים, שהוא תמיד יהיה אחרון ומסכן.

לנושא זה ישנם היבטים נוספים, כלכליים ואחרים, שיתכן וארחיב בהם בהזדמנות אחרת.

קול עם ישראל

ערוץ שבע היה קולו של הציבור היהודי הלאומי בארץ, שכלי התקשורת מנעו ממנו ביטוי הולם ● כל המאמצים לפעול במסגרת החוק התנפצו מול קיר אטום של עוינות משפטית ואוזלת יד פוליטית ● תש כוחנו מלשאת לבדנו בעול המשך שידורי הערוץ ● רק התגייסות ציבורית תביא לחידוש השידורים

במשך שנים רבות חש הציבור הדתי והימני בארץ תסכול רב. קולות רבים נשמעו בתקשורת, ובהם קולות פוסט ציונים ואנטי דתיים, אבל קולו לא נשמע. מוסיקה מזרחית היתה מחוץ לתחום ההשמעה, למוסיקה החסידית הוקדשה שמורת טבע נידחת ברשת א', והמוסיקה העברית קופחה ביחס למוזיקה לועזית. דברי תורה כמעט ולא נשמעו ברדיו, וכשכבר נשמעו הם לא נשמעו באופן חופשי וטבעי. ערוץ שבע הראה שאפשר אחרת. שיש ציבור רב שמעוניין לשמוע דברים אחרים ומנגינות אחרות.

ערוץ שבע היה קולם של היהודים הטובים, שמכבדים את התורה ואת מסורת ישראל, ובכל מקום שצריך הם מתנדבים ומתמסרים. אם צריך לקלוט עלייה – הם יקלטו; אם צריך להתנדב ליחידות הקרביות – הם יתנדבו; וכשצריך ליישב את הארץ, הם מיישבים. וגם כשהדבר כרוך במסירות נפש, וגם כשזה לא פופולארי. לכל הדברים הטובים הללו נתן ערוץ שבע חשיפה שלא היה להם סיכוי לקבל בכלי התקשורת "הממלכתיים".

המאמצים שלא לעבור על החוק

לאורך השנים השקיע ערוץ שבע הון עתק בקניית אוניה ובהחזקתה, כדי לשדר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. כדי לשמור על החוק החמיר ערוץ שבע על עצמו, ושלא כפי שנהג אייבי נתן לשדר פעמים רבות מאוניה שעגנה בנמל – אוניית 'ארץ הצבי' יצאה לים, נאבקה בגלים, ושידרה תמיד מלב ים. כל עוד 'קול השלום' של אייבי נתן שידר, ידעו מנהלי ערוץ שבע כי הם מוגנים. כך המצב למרבה הצער במדינת ישראל.

כשהתחיל ערוץ שבע לשדר, היו המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל ברוחב של שלושה מייל בלבד. לאחר הפסקת שידוריו של אייבי נתן הורחב השטח בתחילה לששה מייל, וכשראו שזה לא מועיל, הרחיבו לשנים עשר מייל, דבר שגרם לכך שכמעט ולא ניתן היה לקלוט את שידורי ערוץ שבע בירושלים. באותה תקופה התחילה המשטרה, בעידודה של ממשלת רבין, לרדוף את ערוץ שבע.

השפעת ערוץ שבע על כלי התקשורת 

במשך 15 שנות פעילותו הצליח ערוץ שבע להשפיע במידה מסוימת על רשתות אחרות, שכדי להתמודד מולו על אחוזי האזנה נאלצו לשדר יותר מוסיקה עברית, מזרחית וחסידית. גם בשיח הציבורי נאלצו הרשתות האחרות להכניס מספר דמויות שמזוהות במידה מסוימת עם הימין. גם הרשתות האזוריות הוקמו במידה רבה כדי להיאבק בערוץ שבע, ואולי גם כדי לתת מענה לאותו ציבור רחב, שהתברר שקולו לא נשמע ברשתות הממלכתיות, וערוץ שבע חשף את צימאונו לקול אחר.

למרות שחל שינוי מסוים לטובה, מכל מקום מצבה של התקשורת הישראלית הממסדית עדיין רחוק מאוד מלהיות סביר ומאוזן. עדיין קולו של הציבור הימני והדתי אינו נשמע כראוי. כמעט תמיד הוא צריך להתנצל, להצטדק או להתעטף בהומור כדי לומר את דבריו כאילו לא ברצינות גמורה. עדיין חגי ישראל ומועדיו מקבלים התייחסות מגוחכת. פסטיבלים מעוטי משתתפים מקבלים חשיפה אדירה לעומת הקפות שניות, ברכת כהנים, סיבוב שערים. עדיין הפגנה של מאה אנשי שמאל מקבלת סיקור כפול מהפגנת רבבות של אנשי ימין.

הדברים באו לידי ביטוי חריף בשנים הקשות של ממשלת רבין והסכמי אוסלו. באותן השנים נסחפו כל כלי התקשורות הממוסדים להילולת מחולות סביב עגל השלום ומחבלי אש"ף, וכמעט רק ערוץ שבע השמיע את הקול השפוי, שלימים התברר בכאב ובדמים כצודק.

הניסיונות לאפשר שידור מהיבשה

מנהלי ערוץ שבע ותומכיו עשו הכל כדי לזכות בהכרה חוקית ולשדר מהיבשה את הקול החשוב והמרכזי של התורה העם והארץ. מפלגות המפד"ל, האיחוד הלאומי וש"ס אף הצליחו להעביר בכנסת חוק שהוגש על ידי ח"כ צבי הנדל, שיסדיר את חוקיותם של שידורי ערוץ שבע ותחנות נוספות מהמגזר החרדי, אבל בית המשפט העליון, בצעד חוקתי נדיר, מצא ליקוי בחוק והחליט לבטלו. ניתן היה לחזור לכנסת ולחוקק חוק שפותח לחלוטין את שמיה של מדינת ישראל לשידורים חופשיים, כמקובל במדינות הדמוקרטיות. אולם כמו בתחומים אחרים, כפי הנראה מנהיגי הליכוד אינם יודעים לקדם מהלכים משמעותיים במדינה.

חברי כנסת רבים התאמצו למצוא פתרונות נוספים. רבים זוכרים את מאבקו של ח"כ שאול יהלום כנגד הפשיטה על ערוץ שבע. גם השר לשעבר הרב יצחק לוי פעל בדרכים שונות למען ערוץ שבע, ובתקופה האחרונה הובילו את המאבק השרים אפי איתם, זבולון אורלב, אביגדור ליברמן ובני אלון, ועימם חברי הכנסת צבי הנדל, אורי אריאל וניסן סלומיאנסקי. גם תנועת ש"ס, שריה וחברי הכנסת שלה פעלו במידה רבה יחד עם ערוץ שבע למען הסדרת שידורים חופשיים. מבין שרי הליכוד, היחידי שהשתדל לסייע, מעבר למס שפתיים, היה יו"ר הכנסת כיום, מר ראובן ריבלין.

כל היוזמות הרבות שהועלו להכשרת ערוץ שבע הופלו בכוונה על ידי פרקליטי משרד המשפטים ושאר אישים שהתנכלו לכל אפשרות של פתרון, כששרי הליכוד נותרים אובדי עצות וחדלי אישים למול הפרקליטות והתקשורת השמאלנית. פעם כבר הוסכם על הקמת רדיו אזורי שערוץ שבע יוכל להתמודד על זכיונו, וביום האחרון שונה הרכבה של וועדת המכרז כדי שיהיה ברור שהיא לא תבחר בערוץ שבע. פעם אחרת סוכם שיהיה מכרז לרדיו ארצי לציבור הימני והדתי, אולם הפרקליטות הכניסה סעיף שלא יוכל להתמודד במכרז זה מי שניהל או היה קשור למי שניהל רדיו לא מוסדר.

הקשיים ההולכים ומתגברים

במקביל המריצה הפרקליטות את המשטרה להשיג חומר מרשיע כנגד ראשי הערוץ. פעמים רבות ניסו לתפוס את האונייה משדרת מתוך המים הטריטוריאליים, ולא הצליחו. בינתיים, עקב הרחבת שטח המים הטריטוריאליים, קליטת ערוץ שבע בירושלים ובמקומות אחרים נפגעה מאוד. יתכן שהיו פעמים שבלי משים הספינה נכנסה לתוך השטח המורחב. כפי הנראה, ידידים טובים שעמדו על זכותם לשמוע ולהשמיע את דברו של ערוץ שבע הקימו תחנות ממסר במקומות שונים בארץ, בעיקר ביש"ע. היו שטענו שכאשר השידורים מושמעים מחוץ למים הטריטוריאליים, אין איסור בחוק להקים תחנות ממסר להגברת עוצמתם. במצב הזה "הצליחה" סוף סוף הפרקליטות להשיג חומר מרשיע כנגד ראשי ערוץ שבע, והחליטה על העמדתם לדין.

הרדיפה של השמאל (השולט בפועל ברוב הרשויות) כנגד ערוץ שבע הלכה והתגברה. במקום שמשרד המשפטים והפרקליטות ידאגו לחופש הביטוי ולהסדרת שידורי ערוץ שבע בחוק, הם עשו ככל יכולתם לסתום את פיו. כדי לחזק את עמדתם דאגו כלי התקשורת ואישי השמאל להפיץ עלילות דם כנגד ערוץ שבע שכביכול מסית לאלימות.

במשך כל שנות המשפט, הכנסות הערוץ מפרסום נפגעו. גופים שונים ומשרדי ממשלה הוזהרו על ידי היועץ המשפטי לממשלה שלא לפרסם בערוץ שבע. בכל פעם שהתפרסמה עלילה חדשה על ערוץ שבע, מפרסמים נרתעו מלפרסם. ועלות אחזקת האונייה נשארה כמובן גבוהה כתמיד – ארבעה מליון שקל לשנה.

מי שמכיר את כצל'ה, מנהל הכספים של הערוץ, יודע כי מרוב חובות ודאגות כמעט ואי אפשר היה לדבר אתו בחודשים האחרונים של כל שנה מאז שהחלו הרדיפות. באותם חודשים הוא היה צריך לרוץ ולחפש דרכים כיצד לפרוע את כל החובות שנצטברו לערוץ שבע.

המשפט נמשך כחמש שנים ועלה כסף רב. באולם בית המשפט נחשפו שחיתויות רבות של הרשויות השונות. לפי דרך התנהלות המשפט היתה ציפייה לזיכוי מלא או חלקי. אולם הסוף ידוע: ראשי ערוץ שבע הורשעו בכל הסעיפים.

החיזוקים מהציבור וממנהיגי הימין

למרות הקשיים הגדולים, לאורך כל התקופה קיבלו מנהלי ערוץ שבע חיזוק רב מהמוני מאזינים, שסיפרו בדמעות ממש עד כמה חשוב להם ערוץ שבע, שממנו הם שואבים חיזוק ואמונה, שמחה ואהבת ישראל.

אלפי יהודים התקרבו ליהדות על ידי שידורי ערוץ שבע. הציבור אולי אינו יודע זאת, אולם ישנם אלפי יהודים שלא ידעו מהי שבת ומהי תפילה, לא ידעו מה עושים בחגי ישראל, ודרך השיעורים והשיחות ששמעו בערוץ שבע חיזקו את זהותם היהודית, ורבים מהם אף קיבלו עליהם בפועל לשמור תורה ומצוות. הם פזורים בכל רחבי הארץ. כמעט בכל מקום שאני מגיע ניגשים אלי אנשים ומספרים שכל משפחתם חזרה בתשובה בעקבות השיעורים ששמעו בערוץ שבע.

שנים קשות עברו על מתיישבי יש"ע ותומכיהם, ובכל השנים הללו שידר ערוץ שבע דברי חיזוק ונחמה מרבנים ומנהיגים שונים. גם כשרבים איבדו תקווה, ערוץ שבע הפיח אמונה בלבבות. למרות כל הייסורים המשיכו היישובים לגדול ולשגשג. כשכלי התקשורת האחרים לעגו למתנחלים, התעלמו מכאבם ושחקו לאידם, ערוץ שבע היה זה שהביא להמוני ישראל את בכי האלמנות וצער היתומים, וגם את שמחת הבנייה והיישובים שלמרות הכל ממשיכים להתפתח. מי יכול לשער את חלקו של ערוץ שבע בעמידת הגבורה של ההתנחלויות אל מול גלי הטרור הערבי מחוץ והשנאה וההשמצות מבית.

גם שרי הליכוד הבכירים, ובראשם ראש הממשלה מר אריאל שרון, וקודמו מר בנימין נתניהו, דיברו בשבחו של ערוץ שבע ובחשיבותו העצומה לחיזוק העם וליישוב הארץ, ואף הוסיפו שבלעדיו הימין לא היה מסוגל להעביר את מסריו ולחזור לשלטון. הם הבטיחו כמובן שכאשר יגיעו לשלטון יסדירו את שידוריו באופן חוקי מהיבשה.

המשבר 

לצערנו, הבטחותיהם לא קוימו. השרים התיישבו בכורסותיהם, שכחו את ערוץ שבע, ולא יזמו שום חקיקה שתפתח את שמיה של מדינת ישראל לשידור חופשי.

במקום זאת, ביום ראשון כ"ג תשרי תשס"ד, החליטה ממשלת הליכוד לתמוך בחוק (שהוצע על ידי שרי שינוי) שאוסר פרסום ברדיו לא מוסדר. בהחלטתה זו, שכוונה בעיקר כנגד ערוץ שבע, גזרה הממשלה חנק על תקציביו של הערוץ. תמכו בחוק בנוסף לחמשת שרי שינוי, ראש הממשלה אריאל שרון, לבנת, מופז, אולמרט, שטרית. התנגדו חמישה שרים: לנדאו, כץ, איתם, אורלב וליברמן. יצאו מהישיבה או נמנעו: נתניהו, סילבן שלום, צחי הנגבי ושאר שרי הליכוד.

ביום שני כ"ד תשרי תשס"ד הורשעו כל ראשי ערוץ שבע, ובראשם אבי מורי הרב זלמן מלמד ואמי מורתי הרבנית שולמית מלמד. עימם הורשע ר' יעקב כ"ץ, כצל'ה, קצין צה"ל שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים, איש רב פעלים לתורה לעם ולארץ שזכויותיו רבות מספור. הורשע גם ר' יואל צור, קצין במילואים, ששיכל את אשתו ובנו בפיגוע דמים ליד בית אל, לא זז מאמונתו והמשיך לדבוק בתורה וביישוב הארץ ולגדל את ילדיו לתורה ומצוות. עימם הורשעו השדרנים המפורסמים של ערוץ שבע: חגי סגל מנהל מחלקת החדשות הוותיק, שקבע מונחון חדש בשיח הציבורי; אדיר זיק בעל התוכנית הפופולארית, הידוע באומץ ליבו ואהבתו לכל דבר יהודי; גידי שרון האחראי על מחלקת המוזיקה המזרחית בערוץ שבע, שיש לו חלק רב בקידום מעמדה בציבור; דוד שפירא מייסד התחנה לדוברי צרפתית. עמהם הורשעו גם ר' יאיר מאיר, חתנו של הרב משה צבי נריה, מהנדס שסייע רבות לערוץ שבע, ורב החובל הותיק שאול אבני.

מי הרדיו הפירטי

עד כה קיווינו (או לפחות זו היתה טענתנו) שבית המשפט, שאמנם פסל את החוק שמסדיר את ערוץ שבע, לא ייתן את ידו לפגיעה בזכות הביטוי של מאזיני ערוץ שבע, אלא יתבע מהממשלה להסדיר את הדברים באופן חוקי.

אולם בית המשפט קבע כי ערוץ שבע הוא רדיו פירטי. למעשה, הפירטים האמיתיים הם מנהלי רשתות השידור הממלכתיות, שהשתלטו על השידור הציבורי, ובמקום לשדר עמדות מאוזנות, יהודיות וציוניות, כפי שנקבע בתקנות הכנסת והממשלה, נותנים העדפה ברורה לעמדות אנטי יהודיות ואנטי ציוניות, ואינם מוכנים להשמיע בכבוד הראוי את דבריו של ציבור גדול ורחב.

הסגירה

ביום העצוב שבו הורשעו כל ראשי ערוץ שבע בבית המשפט, וראש הממשלה ושריה הבכירים החרישו, ועוד הסכימו לחוק שמונע מערוץ שבע להשיג פרסומות ומימון, לא יכלו עוד ראשי הערוץ להמשיך בשידורים.

גדולה האכזבה ממנהיגי הליכוד, כפויי הטובה ומפירי ההבטחות. מהם כמעט והתייאשנו, אולם עדיין יש מקום להאמין במצפונו ובכוחו הגדול של הציבור הרחב. כוחנו אמנם תש מלשאת לבד בנטל, אבל אם הציבור הרחב חש שיש צורך להשמיע את קולו ללא זיופים, אזי יפעל כל אדם כפי הבנתו ולפי דרכו כדי להשפיע על אישי הציבור, וכדי לתבוע מהם למלא את תפקידם, ולאפשר את חידוש השידורים של ערוץ שבע.

יהי רצון שמהרה יתקיימו כל דברי הנביאים וארץ ישראל תבנה, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.

צדיקים בתוך העיר

תפילת אברהם על סדום באה מתוך תקווה שהצדיקים שבעיר יחזירוה בתשובה ● רק צדיקים הנלחמים בגלוי למען האמת והצדק יכולים להגן על העיר ● בימי החורבן היו הצדיקים ראשונים להענש, משום שלא מחו בידי הרשעים ● מלאכת בורר בשבת: האם מותר להוציא את הבצל מן הסלט

חסדיו ורחמיו של אברהם אבינו

מה ראה אברהם אבינו לבקש רחמים על סדום החטאה? והלא היו אנשי סדום רשעים איומים, שהתאכזרו לעניים ליתומים ולאלמנות, עד שאי אפשר היה להחריש יותר אל מול שוועתם וזעקתם. 

ואם תאמרו שהיה אברהם אבינו ותרן כלפי רשעותם של רשעים, הלא הוא עצמו לא ויתר לארבעת המלכים הרשעים, ונלחם נגדם וניצחם. ואם כן מדוע ביקש מה' שירחם על אנשי סדום?

אלא שסבר אברהם שיש סיכוי שהצדיקים המתגוררים ביניהם יחזירום בתשובה, ועל כן ביקש מה' שיאריך להם אפו בינתיים. ואף הקב"ה הסכים לדבריו, שנאמר: "ויאמר ה': אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם" (בראשית יח, כו). ולבסוף הסכים שגם אם יהיו שם עשרה צדיקים בלבד לא ישחית את העיר בעבור עשרה הצדיקים (בראשית יח, לג), שיש לקוות שבזכותם יחזרו בתשובה. 

אולם על יותר מזה לא ביקש אברהם אבינו ע"ה, מפני שאם יש בתוכם גרעין טוב של צדיקים שנאבקים על עמדותיהם, אף שבינתיים הרשעים מנצחים, מכל מקום יש לקוות שסוף האמת לנצח, והצדיקים יצליחו לחולל בעיר שינוי לטובה. אבל אם אין גרעין של לפחות עשרה צדיקים שנלחמים על האמת, אין סיכוי לתיקון, ואין יותר אפשרות ללמד עליהם זכות. 

ולכן גם על ארבעת המלכים לא ריחם אברהם, מפני שידע שאי אפשר להחזירם בתשובה. ואחר שלקחו אנשים בשבי – ואולי עמדו להורגם, ולכל הפחות להופכם לעבדים – היה חייב להילחם בהם, לשחרר את השבויים ולהעניש את הרשעים. אגב, אחד מארבעת המלכים הרשעים היה אמרפל, שאמרו חז"ל (בר"ר מב, ד) שהוא נמרוד, שבעבר השליך את אברהם אבינו לכבשן האש.

לצדיקים גיבורים, כאלה שאינם מתביישים להילחם על עמדותיהם ולהילחם ברשעה, יש כוח גדול ללמד זכות לפני הקב"ה. כי בהם אין לחשוד שמפני חולשתם הם מוותרים על האמת והצדק, אלא להפך, כל חייהם קודש לגילוי הטוב האלוקי בעולם, ועל כן כשהם מלמדים זכות דבריהם מתקבלים.

צדיקים שעומדים בגבורה על עמדותיהם

וזהו שביקש אברהם אבינו: "אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר", וכן ענה לו ה': "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם". ופירש הרב אבן עזרא: "וטעם 'בתוך העיר' – שהם יראים את ה' בפרהסיא", שאז יש סיכוי שיתגברו על הרשעה. אבל אם הם חיים את חייהם הפרטיים הצדקניים בתוך ביתם, אין סיכוי שיתקנו את הציבור. ובמידה מסוימת השפעתם עלולה להיות הפוכה, שאם הם מתגוררים ליד הציבור החוטא ואינם מוחים, הם נמצאים מחזקים את ידם במידה מסוימת. שיאמרו הרשעים: הנה צדיקים אלו יושבים לידינו ואינם אומרים דבר, משמע מעשינו מקובלים. 

נמצא איפוא לדברי אבן עזרא, שיתכן והיו בסדום עשרה צדיקים פרטיים, שלא השתתפו במעשי רשעתם, אלא שהם נסתגרו בתוך בתיהם ולא מחו. 

ראו איך מענים יתומים ועניים – ושתקו. שמעו את זעקת אותה נערה צדיקה ואומללה שנתנה אוכל לעני והרגוה באכזריות – והחרישו. ולכן אף הם נענשו עם הרשעים. ורק לוט ניצל, מפני שהיה תושב חדש, וניתן אולי ללמד עליו זכות שעדיין לא יכול להשפיע עליהם. ולא זו בלבד, אלא שכאשר באו אליו אורחים, עמד כנגד אנשי סדום שרצו לענותם, וניסה להצילם מידם. והיתה בכך איזו מחאה כנגד מעשיהם, ובזכות כך ניצל. 

הצדיקים שלא מחו בדור החורבן

גם בימי חורבן בית המקדש הראשון היו בירושלים צדיקים פרטיים שלא מחו כנגד הרשעים, ולכן לא ניצלה ירושלים בזכותם, שנאמר (ירמיהו ה, א): "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו, ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט, מבקש אמונה – ואסלח לה", אבל לא היה בחוצות וברחובות איש מבקש אמונה ועושה משפט – ועל כן נחרבה ירושלים (עפ"י הרב אבן עזרא שם).

ומסופר בתלמוד (שבת נה, א) שבתחילה ניתנה הוראה למלאך גבריאל לסמן את מצחם של הצדיקים באות 'ת' של דיו, כדי שמלאכי החבלה לא ישלטו בהם בעת החורבן. אולם עלתה מידת הדין לפני הקב"ה, וטענה כנגד הצדיקים שלא מחו ברשעים. 

אמר הקב"ה למידת הדין: גלוי וידוע לפני, שגם אם היו הצדיקים מוחים ברשעים לא היו מקבלים את דבריהם, וממילא אין אשמת החטאים תלויה בזה שלא מחו. ענתה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לפניך גלוי ידוע שאם היו מוחים לא היו מקבלים, אבל הצדיקים עצמם – מניין להם שלא ישמעו בקולם? הם היו צריכים לצאת בגבורה ולמחות בהם. 

וניצחה מדת הדין, וההוראה נשתנתה, שאותו סימן שנכתב על מצחי הצדיקים יהפוך להיות סימן למלאכי החבלה להתחיל את הפורענות בהם, על שלא מיחו. 

אימתי חייבים למחות

הרי שבכל עת שיש סיכוי מסוים לתקן את המצב – חובה למחות, גם כאשר הדבר כרוך בקשיים ובמסירות נפש. ובמיוחד כאשר מדובר בחטאים שעלולים לגרום לחורבן הבית. ולא יכול אדם לטעון, הרי ממילא לא ישמעו בקולי. שכן בשעה זו שמענים יתומים ואלמנות, בשעה ששוועת העניים עולה – אסור לשתוק (ועיין בשו"ע או"ח תרח, ב, אימתי מותר שלא למחות). 

בורר בשבת – גרעין לימון שנפל לסלט

שאלה: סחטתי מעט לימון לסלט, ונפל גרעין לתוך הסלט. האם אפשר להוציא את הגרעין?

תשובה: אסור להוציא את הגרעין לבדו, מפני שכל המוציא פסולת מתוך אוכל בשבת עובר על איסור בורר, שעל ידי הוצאת הפסולת הוא מתקן את המאכל. וזה הכלל היסודי בהלכות בורר בשבת, שכל פעולה שנחשבת כדרך אכילה מותרת, לכן מותר למשל לקלף פירות, שכך היא דרך אכילתם. וכן כאשר יש תערובת של אוכל ופסולת, כגון אגוזים וקליפות, מותר לקחת את האגוזים ולאוכלם, שכך היא דרך אכילה, להוציא את האוכל מתוך הפסולת. אבל אסור להוציא את הפסולת מתוך התערובת, ואפילו אם הפסולת מועטת – המוציא אותה עובר באיסור בורר (שו"ע או"ח שיט, ד). 

והעצה למי שנפל לו גרעין לימון לתוך הסלט, להוציא יחד עם הגרעין עוד חתיכות סלט, עד שמה שהוציא כבר לא יחשב כפסולת, וממילא נמצא שלא הוציא פסולת מתוך אוכל.

וכן הדין כאשר נפלה קליפת ביצה לתוך סלט ביצים, שאסור להוציאה לבדה, אבל מותר להוציאה יחד עם מעט מהביצים.

וכן מי שיש לו אשכול ענבים שיש בו ענבים טובים ופגומים, אסור להוציא מהאשכול את הפגומים, אלא בשעה שירצה לאכול יטול את הטובים ויאכלם. 

האם מותר להוציא חתיכות בצל מסלט בשבת?

שאלה: מי שאינו אוהב לאכול בצל, והגישו לפניו סלט ובו גם חתיכות בצל, האם מותר לו להוציא את הבצל?

תשובה: כיוון שהוא אינו אוהב בצל, הרי שהבצל נחשב לגביו כפסולת, ואסור לו להוציאו מהסלט (שו"ע שיט, ג). ואם ירצה לאכול מהסלט, יאכל את מה שהוא אוהב וישאיר את חתיכות הבצל בצלחת. ואם יש שם חבר שמוכן לאכול את הבצלים שבסלט שלו, מותר לו להוציא את חתיכות הבצל וליתנם לחבר כדי שיאכלם לאלתר, שבאופן זה גם הבצלים נחשבים כאוכל, ומותר להפרידם כדי לאוכלם מיד (שו"ש שיט, טו מהגרשז"א).

אין כשרות למסעדות שעובדות בשבת ב'מיני ישראל'

עדכון ממחלקת הכשרות ברבנות הראשית: לשאלת רבים, ולאחר בירור עם הרב יונה דברת שליט"א, רב היישוב מבוא חורון, הרינו להודיע כי המסעדות הפועלות במתחם 'מיני ישראל' (לטרון) אף בשבת אינן מקבלות בשום אופן הכשר מטעם הרבנות האזורית או המקומית. בבדיקה נמצא כי המקום מציג את מאכליו ככשרים מטעם רבנות מבוא חורון, תוך טענה כי האוכל המוגש במקום הינו מחברה השוכנת במבוא חורון. על פי דברי הרב המקומי, מוגש שם אוכל גם ממקורות אחרים, ואין לו כל אחריות על הנעשה במקום. ידע הציבור ויזהר.

תשובה מן היסוד

בתשובת יום הכיפורים להתרכז במצוות יסודיות ● לימוד תורה והקמת משפחה ? שתי מצוות שהן יסוד החיים ● גם חולים חייבים בצום יום הכיפורים ● במקרה של חשש סכנה ? להתייעץ עם רופא ירא שמיים ● מעשה ברבי חיים מצאנז שהשיב רוחו של עשיר ביום הכיפורים

הרהורי תשובה במצוות יסודיות

בתשובת יום הכיפורים ראוי להתרכז תחילה במצוות היסודיות, ומתוך כך להמשיך לשאר המצוות. למען שתי מצוות בלבד התירו חכמים למכור ספר תורה: כדי ללמוד תורה וכדי לישא אישה (מגילה כז, א).

ערך לימוד התורה ידוע ומפורסם: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב). וזאת מפני שתי סיבות: האחת, שבלא ללמוד אין יודעים כיצד לקיים את המצוות. והשנייה, שלימוד התורה הוא המצווה הרוחנית ביותר, בבחינת נשמה לשאר המצוות. לפיכך ראוי לכל אדם לערוך לעצמו חשבון נפש בעניין לימוד התורה. 

כמו שהתורה היא שורש חיי הנשמה, כך מצוות הנישואין היא שורש החיים בפועל. ועל כן למען שתי מצוות אלו התירו חכמים למכור ספר תורה. ואפילו מי שכבר היה נשוי וקיים מצוות פרייה ורבייה ונתאלמן, רשאי למכור את ספר התורה שלו כדי לשאת אישה ולהוליד עוד ילדים. אבל כדי לשאת אישה שאינה יכולה להוליד ילדים אסור לו למכור ספר תורה (בית שמואל אה"ע א, טו-טז). לפיכך ראוי להתעורר ביום הכיפורים לעניין הנישואין והשפחה. 

סגולה לנישואין ביום הכיפורים

ואם יבוא אדם ויהרהר בלבו, מה עניין נישואין ויום הכיפורים? והלא יום קדוש הוא, ואין ראוי לחשוב בו בנישואין וילדים?

נפתח לו במסכת במסכת תענית (פרק ד' משנה ח'): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן".

הרי שדווקא מתוך מחשבות קדושות של יום הכיפורים ראוי לאדם להתעורר להקים את משפחתו. 

ועוד למדנו שהחתונה קשורה למתן תורה – "ביום חתונתו זו מתן תורה", שהתורה מוסיפה חיים רוחניים והחתונה ממשיכה את החיים לעולם. ועוד למדנו שמתוך כך נבנה בית המקדש – "וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש", שעל ידי גילוי האהבה והאחדות שבנישואין נבנה בית המקדש שעושה שלום בעולם. 

שלוש מדרגות בצומות

שלוש מדרגות בחיוב הצומות:

א) הצומות הקלים: צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז – הבריאים חייבים בהם, אבל חולים ואף מעוברות ומיניקות פטורים מהם.
ב) 
ג) תשעה באב, שממנו רק חולים פטורים, אבל מיניקות ומעוברות חייבות לצום בו כבריאים.
ד) 
ה) הצום החמור מכולם הוא צום הכיפורים, שחיובו מהתורה, ולכן גם חולים חייבים לצום בו, וקל וחומר מיניקות ומעוברות. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. 
ו) 
מעוברת שיש לה סיבוכים מיוחדים, תשאל רופא ירא שמיים האם הצום עלול לסכן את נפשה או את עוברה.

גם מי שבעקבות הצום לא יוכל להתפלל, חובה עליו לצום, שמצוות הצום קודמת למצוות התפילה, שהצום מהתורה, וכל סדר התפילה מדברי חכמים.

משמעות הצום

לכאורה יש מקום לשאול, אם רצתה התורה לקבוע לנו יום לתשובה וכפרת עוונות, וכי לא היה עדיף שנאכל מעט ונשתה, כדי שדעתנו תהיה צלולה, ונוכל להתרכז כראוי בתפילה ובתשובה?

אלא שמדרגת צום יום הכיפורים נעלה וגבוהה מכל המחשבות הרגילות. בכל משך השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, אבל ביום הקדוש והנורא הזה משתחררת הנשמה הטהורה שלנו ומתגלה, ואזי מתברר שכל החטאים שחטאנו הם חיצוניים, ונובעים מהשפעה חיצונית של היצר הרע, אבל באמת בשורש נשמתנו אנו שואפים להידבק בו יתברך ולתקן את העולם לפי הדרכת התורה. ומתוך ההתקשרות העליונה והאמיתית הזו אל שורש נשמתנו מתפרדים כל החטאים מאתנו ונזרקים לעזאזל. 

לכן נצטווינו לענות ביום הכיפורים את גופנו, כדי שהנשמה תתגלה בטהרתה. ולכן אע"פ שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון כבשאר הימים, מכל מקום דבר אחד אנחנו קולטים באופן העמוק ביותר – שמעבר לכל ענייני הגוף יש לנו נשמה, והיא קשורה ודבוקה בה' אלוקינו. ומתוך כך אנחנו מתעוררים לחזור בתשובה, כל אחד לפי מדרגתו. 

לכן גם מי שנאלץ לשכב על מיטתו כדי להמשיך בצום, אל ייפול לבו בקרבו, מפני שאת היסוד העיקרי של יום הכיפורים הוא זוכה לקלוט. וגם כשהוא שוכב על מיטתו הוא יכול להחליט להוסיף בלימוד התורה ובניית המשפחה.

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים" (משנה יומא ח, ט).

מדיני צום הכיפורים

חולה שמסתפק אם יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל על רופא שאינו ירא שמיים קשה לסמוך, מפני שאינו מבין את חשיבות הצום, וגם כשאין הכרח יורה לאכול. 

ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום והחולה לא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה, מפני שיש כאן ספק נפשות.

אם אפשר להסתפק באכילה לשיעורים, כלומר, בכל תשע דקות לאכול פחות מכשלושים גרם אוכל ולשתות פחות ממלוא לוגמיו שתייה, יאכל לשיעורים. 

אם יש צורך, אפשר לשתות כשיעור הנ"ל כל חמש דקות. וכשיש צורך יותר גדול, יכול לשתות פחות ממלוא לוגמיו כל דקה, כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

אבל אין להיבהל מכל מיחוש או כאב ראש, מפני שאין כמעט אדם שהצום לא גורם לו לכאב ראש וחולשה, ואין בזה שום מחלה ושום סכנה. רק כאשר יש סיבה מיוחדת, יש מקום לשאול רופא ירא שמיים האם צריך לצום. 

בעניין זה יש מקום לספר מעשה מאלף.

מעשה מהאדמו"ר מצאנז

מספר הרב זוין (בספרו סיפורי חסידים), שפעם אחת לפני תפילת נעילה נעשה רעש גדול בבית מדרשו של האדמו"ר הגאון רבי חיים מצאנז (ראש שושלת צאנז). אחד העשירים צמא למים, וכמעט שנתעלף. 

אותו עשיר היה ידוע כקמצן גדול. בתחילה היו שמצאו מקום להתלוצץ: "בכל השנה לא נתן הגביר לעני מעט מים לשתות, יטעם עכשיו בעצמו את טעם הצימאון". אבל בראות האנשים שעמדו סביבו שהוא נמצא בסכנה, הלכו לדיינים לשאול כדת מה לעשות. הדיינים הורו לתת לו מעט מים בכפית, פחות מכשיעור "מלא לוגמיו". אולם עם כל כפית וכפית שנתנו לו גבר צימאונו של העשיר יותר, והוא ביקש לשתות מים בכוס.

לא רצה אב בית הדין רבי בעריש לסמוך על דעת עצמו, וניגש אל הגאון הצדיק רבי חיים, הפסיק אותו מעבודת הקודש, סיפר לו את כל המאורע, ושאל מה לעשות.

השיב לו הצדיק: "תאמרו לו, שבעד כל כוס מים שישתה ייתן מחר מאה רייניש (סכום מכובד) לצדקה, ואם יסכים לכך, תתנו לו לשתות כמה שירצה".

כששמע הגביר המתעלף את פסק הדין, שבה אליו רוחו, הזדקף, נעמד על רגליו, והמשיך להתפלל כאילו לא היה צמא כלל…

מעשה מהאדמו"ר מבעלזא

אולם כאשר צריכים לאכול מפני פיקוח נפש, אין לנסות להחמיר כלל, כי נצטווינו לשמור על חיינו, וכל המסכן את חייו לא מצווה הוא מקיים אלא עבירה. ואף על כך נביא סיפור.

מספר הרב זוין זצ"ל: לפני יום הכיפורים חלה פעם הצדיק רבי מנחם מענדיל מוויזניץ', ומחלתו היתה מסוכנת. הרופאים אסרו עליו בכל תוקף לצום, והחסידים התייראו שמא לא ישמע למצוות הרופאים. לכן פנו בבקשה לצדיק רבי יהושע מבעלזא, שישפיע עליו שלא יצום.

כתב לו רבי יהושע כדברים האלה: 

"זכרתי בעת שאדוני אבי מורי ורבי זצ"ל (הרב שר שלום, ראש שושלת חסידות בעלז) היה חולה מסוכן, והלכנו במבוכה, אולי ימאן לאכול ביום הכיפורים. 

אמנם הוא ז"ל בגודל צדקתו היה זריז בדבר, ותכף אחרי כל נדרי מיהר וציווה ליתן לו לאכול כפי שהיה צריך, ואמר בזו הלשון: הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי כפי שאמרו חז"ל. ואכל בשמחה יתירה. כמעט לא ראינו שמחה כזאת, רק בעת אכילת מצה ונטילת לולב".

לראש ולא לזנב

המעשים של ראש השנה משפיעים על כל השנה ● להקדים 'המוציא' לאכילת הסימנים ● עסקת השבויים עם חיזבאללה: אין לפדות שבויים במחיר מופרז ● מחלוקת הפוסקים לגבי שבויים שחייהם בסכנה ● בשעת מלחמה אין להיכנע לשום סחיטה

סימנים טובים לשנה החדשה

כל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שמאחר שזה היום הראשון לשנה, שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה, דיבור ומחשבה שבאותו היום משפיעים על כל השנה, וכפי שאמרו חכמים "סימן מילתא הוא" (כריתות ה, ב).

לכן נהגו ישראל לאכול בליל ראש השנה סימנים שמרמזים רמזים טובים לשנה החדשה. אוכלים תפוח בדבש לרמז שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה. אוכלים כרתי לסימן שיכרתו שונאינו. סלק לסימן שיסתלקו אויבנו. רימון לסימן שירבו זכויותינו כרמון, וכן כל כיוצא בזה.

ואין מסתפקים רק באכילה, אלא אומרים תפילה על אכילת כל סימן וסימן, על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיתמו שונאינו, וכן על כל הסימנים.

זמן אכילת הסימנים והברכה עליהם

יש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם. אבל המנהג הנכון יותר הוא לאוכלם אחר הלחם, ראשית מפני שלפי ההלכה יש להקדים את ברכת הלחם לברכות אחרות, ושנית, שאם יאכלום לפני הלחם, יתעורר ספק האם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה. 

לפיכך, לאחר הקידוש נוטלים ידיים ובוצעים על החלה, טובלים אותה במעט מלח, ולסימן טוב טובלים אותה גם בדבש, ואוכלים ממנה מעט. 

לאחר מכן אוכלים מהסימנים, אלא שלפני האכילה צריך לברך על התמר "בורא פרי העץ", וזאת משום שברכת המוציא פוטרת רק את הדברים שנחשבים חלק מהסעודה, אבל התמר, הרימון והתפוח, אינם חלק מהסעודה עצמה, ולכן צריך לברך עליהם. 

ומברכים דווקא על התמר, מפני שהוא משבעת המינים, וגם לפי הסדר שבתוך שבעת המינים הוא חשוב מהרימון. בברכת התמר פוטרים כמובן גם את הרימון והתפוח. 

אחר הברכה על התמר, יאכל ממנו מעט, ורק אח"כ יאמר את ה"יהי רצון".

על הסימנים שברכתם "בורא פרי האדמה" אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה, והם נחשבים כחלק מהסעודה. 

כילוי רשעים

בימים אלו בהם אנו שומעים על אפשרות של עסקת כניעה עם ארגון הרשע חזבאלה, לפיה אנו נשחרר מחבלים רבים תמורת שבוי אחד שלנו, יש הכרח לבאר את עמדת ההלכה בסוגיה גורלית זו.

אמנם בתחילה חששתי לעסוק בזה בערב ראש השנה. שכן לכאורה בימים אלו צריכים לעסוק בעיקר בהמתקת הדין, בלימוד זכות, ולא במלחמה ברשעים. אולם חזרתי והתבוננתי בסימני התמר (יתמו שונאינו), הסלק (יסתלקו שונאינו) והכרתי (יכרתו אויבינו). וכן נזכרתי בהלכה, שאין מזכירים בפסוקי המלכויות, הזיכרונות והשופרות פסוקים העוסקים בפורענות של ישראל, אבל מזכירים פורענות של רשעי אומות העולם (ר"ה לב, ב). הרי שיש מקום לעסוק בראש השנה בהתמודדות עם רשעי הגויים. 

מה עוד שאם אנחנו נעסוק בראש השנה בענייני חסידות בלבד, ולעומת זה, הצד השני ימשיך בתעמולת שקר, נמצא שהרע ח"ו מנצח את הטוב. על כן דווקא בראש השנה יחד עם המתקת הדין של ישראל צריך להלחם ברשעה.

פדיון שבויים

אמרו חכמים (גיטין מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי לתקנה זו, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. וכן פסקו הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנב, ד).

אמנם כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות, שהפושעים מאיימים, אם תשלמו עבורו כופר, נרצח אותו נפש, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שמותר לפדותו ביותר מכדי דמיו, משום סכנת נפשות, ויש אומרים שאסור, משום הדאגה הכללית לשלום הציבור, שאם נכנע להם, יבואו ויתפסו עוד שבויים ויאיימו על חייהם.

מהר"ם מרוטנבורג

רבי מאיר מרוטנבורג (מהר"ם), היה אחד מגדולי הראשונים באשכנז (ד"א,תתקע"ה – ה"א,נ"ג; 1215-1293). בהיותו כבן שבעים נתפס בשבי, והושם בכלא אנזיסהים שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. כדי להבין את משמעות הדבר, צריך לדעת כי כמעט כל רבני הקהילות ומנהיגי הציבור באותה התקופה היו תלמידיו. גם רבני הדור הבא גדלו על ברכיו. המפורסם שבתלמידיו היה הרא"ש, (אחד משלושת עמודי ההוראה לפי רבי יוסף קארו). וכיוון שהיה חשוב כל כך, קיווה הקיסר לסחוט על ידי שבייתו סכומי עתק מהיהודים. ואכן מזימתו עמדה להתגשם, תלמידיו ומעריציו של מהר"ם רצו לאסוף את כל הכסף הנדרש עבור פדיונו. הם סברו שלמרות שיש איסור לשלם עבור שבוי יותר מכפי המקובל, כאשר מדובר בגדול שבדורו, שכל הציבור צריכים לו ולתורתו, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. 

אולם מהר"ם הקדוש הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו, שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. כך שהה המהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. 

בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

מה הדין בשבויי מלחמה

אף שיש מקילים לשלם יותר מכפי המקובל כדי להציל את השבוי ממיתה, כאשר מדובר במצב של מלחמה אסור להיכנע לשום סחיטה. הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב. ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד מעיירות שעל הגבול, יוצאים כנגדם למלחמה. משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).

ולכן אם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו, שאם נוותר להם בשבוי אחד, ימשיכו וילחמו ויסכנו רבים מאיתנו. וכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי", ואמרו חז"ל שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן עשה דוד המלך אחר שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא פתח עימם במשא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). 

ואם אין לנו כוח להלחם בהם, מותר להחליף שבוי תמורת שבוי, כמקובל, אבל יותר מזה אסור. ובמיוחד כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמשכת מול מדינות וארגוני טרור, שכל כניעה שלנו לסחטנות מצידם, מתפרשת מיד כסימן של חולשה, וגורמת לעוד פיגועים וניסיונות לתפישת שבויים שלנו. 

בנוסף לכך, בעקבות שחרור מחבלים המוני, הזוממים לפגוע בנו פחות יפחדו, שיאמרו בליבם, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. 

יתר על כן, רבים מהמחבלים ששוחררו בעסקאות הקודמות חזרו לעסוק בטרור, וגרמו לרציחת מאות ישראלים. נמצא שעבור שחרור יהודי אחד נרצחו עשרות ואולי מאות אחרים. 

אמנם, חשוב לציין, כי בסוף המלחמה, כאשר נקבעים הסכמים סופיים, מותר לשחרר את כל השבויים שלנו תמורת כל השבויים שלהם, גם אם אנחנו תפשנו יותר שבויים. מפני שכך מקובל בעולם, ואין זה נחשב תשלום מופרז. אלא שלצערנו איננו רואים באופק את סוף המלחמה בארגוני הטרור השונים. 

מדיניות הבטחון

אפשר להמשיל את מדיניות הביטחון הישראלית למי שנמצא כל ימיו באוברדרפט של עשרת אלפים שקלים. במשך חמישים שנה הוא מפסיד על כך קרוב למאה אלף שקלים. אבל מפני שאינו יכול להתגבר על עצמו, הוא חי בפיגור של חודשיים, וכל הזמן חשבונו במינוס.

גם מדינת ישראל חייה באוברדרפט, הן בכלכלה והן בביטחון. בצד הכלכלי הדברים ידועים, האוצר מוציא כספים שעדיין אינם בקופת הציבור, ועל ידי כך אנחנו נאלצים ללוות כספים מארה"ב, ומגבירים את התלות שלנו בהם. 

לא פחות חמור, אנחנו חיים באוברדרפט במדיניות הביטחון. עושים את הכל מאוחר מידי. לו מדינת ישראל היתה עושה את כל פעולותיה כנגד ארגוני הטרור שנתיים קודם, מצבנו הבטחוני היה משתפר פלאים, ויהודים רבים היו ניצלים ממוות. 

במקום לעשות את מבצע חומת מגן אחר הפיגועים הגדולים, היה צריך לעשות אותו לפניהם. 

במקום לחסל את ראשי הטרור אחר הפיגועים הגדולים, יש לחסלם לפניהם, כאשר התחילו לאיים. 

במקום להילחם עם החיזבאלה בעוד שנה או שנתיים, צריך להלחם בהם עכשיו.

לו היינו פותחים את מלחמת יום הכיפורים בהתקפה שלנו, כמה שעות קודם, תוצאותיה היו טובות לאין ערוך.

על זה נתפלל כולנו בראש השנה "ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך, ותקווה טובה לדורשך, ופתחון פה למייחלים לך. שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך". "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך" במהרה בימינו.

כוונה בתפילה: העיקר הכוונה

יכולת ההתרכזות בכוונת התפילה שונה בין אדם לאדם ● אמוראים שהעידו על קשייהם להתכוון בתפילה ● עצם העמידה בתפילה מוכיחה את הרצון להיות קשור לה' ● תפילה אחת בכוונה מעלה גם את התפילות שנאמרו בחוסר כוונה ● הרב ריינס: גם מתנגדי דרכו של מייסד 'המזרחי' כיבדוהו כגדול בתורה ● תופעת האווילות המדינית של חסידי ה'שלום'

על המתקשים לכוון בתפילה

שאלה: קשה לי מאוד לכוון בתפילה. פעמים רבות אני מקבל על עצמי לכוון היטב בתפילה, ובפועל אני לא מצליח. למדתי מאמרי מוסר על כך וזה לא כל כך מועיל. קראתי סיפורים על רבנים שהיו מכוונים בכל מילה, ואני מתוסכל מחוסר ההצלחה שלי לכוון. 

תשובה: צריך לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, והם מצליחים לעקוב אחר כל המילים ולכוון בהם, ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים. ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'. 

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) שאמר רבי חייא על עצמו שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה, ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. הרי לנו שגם מקרב הצדיקים, יש גדולים שקשה להם לכוון מתחילת התפילה ועד סופה. ואף שעלינו להתאמץ לכוון ככל יכולתנו, אל ייפול האדם ברוחו כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם 'חלם' ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר. 

ערכה של תפילה בלא כוונה

אל יאמר אדם, אם אינני מצליח לכוון כראוי מוטב כבר שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שהוא בא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר – את רצונו להיות קשור לה' ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו המיוחד. ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה.

נוסף לכך, צריך לדעת שלכל תכונה יש חסרונות ויתרונות. אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה הם ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. כוחם בשגרה. לעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי מצליחים בשעות מיוחדות להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה. כוחם מתגלה בזמנים המיוחדים.

תיקון התפילות 

בשם האר"י הקדוש אמרו שהכוונה היא כמו כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילתו כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. ואף שאין הן משובחות כתפילות שנאמרו בכוונה שלמה, מכל מקום הן עולות לפניו יתברך ופועלות את פעולתן. והטעם לכך ברור: הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל כבר הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

ימי אלול הם ימים מסוגלים להתעוררות הלב לעבודת ה', וראוי להרבות בהם בכוונת התפילה, ועל ידי כך לתקן ולהעלות את תפילות כל השנה. 

הרב ריינס מייסד המזרחי

השבוע בי' באלול חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, מייסד תנועת המזרחי ומנהיגה. הרב נולד בשנת ת"ר ונפטר בשנת תרע"ה. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן. עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל 44 התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו. לאחר הגיעו לגיל שישים ייסד את תנועת 'המזרחי' בתוך ההסתדרות הציונית. בעקבות זאת התעוררה כנגדו מחלוקת, אולם גם החולקים עליו ידעו היטב כי הוא אחד מגאוני הדור, וכיבדוהו. 

אחר פטירתו הספידוהו במקומות רבים. למשל, בראדין הספידוהו בבית המדרש בנוכחותו של ה'חפץ חיים'. והיותר מעניין הוא דברי ההספד שאמר עליו אחד ממתנגדיו המובהקים, הרב יוסף צבי דושינסקי, רבה של גאלאנטה בהונגריה, שלימים נעשה לרבה של 'העדה החרדית' בירושלים. וכך אמר (בז' אדר תרע"ו): "הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום" (איש המאורות ע' 351, מתוך חוברת 'דרשה מפוארה' גאלאנטה תרע"ו). 

יחסו של תלמיד ישיבה מאותם הימים לרב ריינס

כדי לעמוד על מעמדו של הרב ריינס באותם הימים, אצטט עוד מדברי הרב הנזיר ביומנו: "בעיר המחוז הסמוכה היה הראב"ד הגאון רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל, ובספרי הדרוש שלו המפורסמים בשמותיהם: 'אורה ושמחה', 'אור שבעת הימים', 'נאד של דמעות' ועוד, הייתי בקי בהם ומחבבם. בייחוד התמסרתי לספרו 'אורים גדולים' המיוחד ל"דרך ההיגיון" בהלכה, הייתי משנן כלליו ושורשיו, ומחדש על פיהם כמה עניינים נחמדים בדיני ממונות, בסדר נזיקין.

בייחוד הרביתי לחדש חידושים נעימים בהלכה, לפי דרך ההיגיון זו, בעברי ללמוד בישיבת סלבודקה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

דברי הרב ריינס על פירושי האגדות

עוד מספר הרב הנזיר: "כעבור שנים בקרתי את הרב הגאון ריינס זצ"ל בביתו בלידא, ושאלתיו אם הרעיונות החדשים שמגלים במאמרי חז"ל באגדה הוא אמת שלהם כיוונו חכמים (או שמא אלו פירושים שנתלו בדברי חז"ל, אבל לא לפירושים אלו נתכוונו). ויען, אם הרעיונות נכונים – הוא העיקר. כיוצא בו שאלתי את הר"מ הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל בישיבת סלבודקה, כשעליתי אליו, אם הסברות היפות שמוצאים ומגלים בהלכות הן אמת שלהם כיוונו חז"ל. ויען, אם הסברות נכונות – זהו העיקר.

אבל הכרתי היתה, שלפי הלימוד האמיתי, הסברות והרעיונות צריכים להיות כאלה שלהם כיוונו בעלי ההלכה והאגדה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

מסע האיוולת

שוב נתבדתה תקוותם של שרים, מדינאים ופרשנים מחוגי השמאל והמרכז, והתברר כי לכל תוכניותיהם לא היתה אחיזה במציאות. דבר לא נותר מההסכמים והמגמות שניסו להוביל, חוץ משובל הפיגועים שנגרם עקב חודשי ההתארגנות שניתנו לארגוני הטרור. הם חשבו שיש ל'מפת הדרכים' סיכוי סביר להצליח. הם ניתחו את הגורמים שיביאו לכך שאבו מאזן ודחלאן יילחמו בחמאס ויבודדו את ערפאת. והתוצאות גלויות לכל. 

אותם אנשים ודומיהם היו בטוחים שאחר הסכמי אוסלו ערפאת ואש"ף יילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הם הסבירו כי ההסכמים יצליחו מפני שהערבים מעוניינים בשלום כמונו. הם העריכו שחיזוק הרשות הפלשתינית תגרום לכך שהם ימגרו את הטרור, לכן נתנו להם חמישים אלף רובים! הם היו בטוחים ששגשוג כלכלי ימתן את עמדותיהם, לכן פעלו למען השגת מענקים ממדינות העולם לרשות הפלשתינית. הם צחקו על מי שאמר שהפיגועים יתגברו, וזלזלו במי שהעריך שהערבים ישגרו קטיושות אל מעבר לקו הירוק. הם היו בטוחים שמעמדה של מדינת ישראל יתחזק בעקבות תהליך אוסלו.

סוג הטעויות

משל למה הדבר דומה, לאדם שמצטיין בחשבון. הוא יודע לחבר, לחסר ולהכפיל. הוא מסוגל לבצע פעולות מורכבות במספרים גדולים – אולם הוא טועה במספרים הבסיסיים. הוא חושב שאחת היא שתיים ושתיים הן אחת. לכן כל מה שייחשב יהיה תמיד מוטעה.

זה כבר לא מצב של טיפשות רגילה, זהו מצב של עיוורון או שכרות. אולי ניתן להגדירו יותר כאווילות או טמטום. במצב כזה כמעט שלא ניתן להוכיח דבר. המילים הבסיסיות לא מובנות.

הגדרה זו חשובה. ראשית, כדי לדעת כיצד להתייחס לעובדה המתמיהה של גדודי הפרשנים והמדינאים הטועים תדיר. שנית, כדי להעריך נכונה את מצבנו. בדרך רגילה אנשים לא משתחררים מאווילות שכזו. ולכן עלינו להתפלל שה' יערה עלינו רוח של חכמה ממרום בדרך של רחמים ולא על ידי ייסורים קשים. 

ככל שיתרבו היהודים שילמדו תורה בשלמות ויבינו את ייעודו של עם ישראל בארצו ובעולם, כך יש לקוות יותר שתפילותינו יתקבלו. וכנגד ההתעוררות שלנו מלמטה יערה עלינו אבינו שבשמיים רוח של חכמה ממרום.

אקדמיזציה או חינוך

האקדמיזציה של מערכת החינוך לא קדמה את הידע, ופגעה ברמה הערכית והחינוכית ● מתוך יוהרה אקדמית הוחלפו שיטות הוראה מנוסות ומצליחות בקריאה ובחשבון בשיטות כושלות שפותחו באקדמיה ● לחתור לשיתוף פעולה נכון שבו כלים שפותחו באקדמיה יועמדו לרשותה של הנהגה חינוכית ערכית

רבי צדוק הכהן מלובלין

בט' אלול תר"ס, בגיל שבעים ושבע, נסתלק הגאון המופלא, האדמו"ר, רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל. הוא היה בקיא ממש בכל התורה, בנגלה ובנסתר, במקרא במדרשי חכמים בראשונים ובאחרונים. וגם במדעים השונים היה בקיא. רגיל היה לסיים בכל יום מסכת אחת, ואחר הסיום היה אוכל את סעודתו. בשבת היה רגיל לסיים שתי מסכתות: שבת ועירובין. בנוסף לבקיאותו העצומה היה חריף וחדשן. רוב חידושיו המבריקים נעוצים בעומק הפשט של המקראות והמדרשות. 

ספרים רבים כתב רבי צדוק, בנגלה ובנסתר על דרך החסידות, ובכולם בולטת חריפותו ובקיאותו. הרוצה ללמוד את תורת החסידות ממקורותיה בדברי חז"ל רצוי שילמד את ספרי רבי צדוק.

בתורתו מודגשת מאוד סגולת ישראל – היסוד הפנימי האלוקי שבנשמת ישראל, שהוא דבוק תמיד בה'. וגם כאשר ישראל חוטאים, מדגיש תמיד רבי צדוק, אין זה אלא מפני השפעה חיצונית, אבל בפנימיותם ישראל מחפשים תמיד את ה'. וכך מבאר רבי צדוק את חטאי ישראל כניסיונות למצוא דרכים להתקרב אליו יתברך. אלא שכיוון שנעשו שלא לפי הדרכת התורה, נכשלו ונענשו. אבל גם מהכישלונות של ישראל לומדים תורה. 

דברי הרצי"ה על רבי צדוק

מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל עמד על הקשר הפנימי בין תורתם ומשנתם של שני הכהנים הגדולים, שעסקו בסגולתם וקדושתם של ישראל. והיה אומר: עד שלא שקעה שמשו של רבי צדוק הכהן בלובלין, זרחה שמשו של מרן הרב קוק בארץ ישראל. כפי הנראה אין כוונתו לדייק בתאריכים, אלא שאחר שרבי צדוק הכהן נסתלק בט' אלול תרס"ב, עלה מרן הרב קוק לארץ בכ"ח אייר תרס"ד. מכל מקום אפשר ללמוד מכך על מעמדו הגדול של רבי צדוק הכהן בעיני הרצי"ה. 

העצה לעילוי מגרודנא ללמוד בספרי רבי צדוק

הגאון רבי יהודה גרשוני ז"ל, 'העילוי מגרודנא', התפרסם כאחד העילויים המופלגים בישיבות ליטא. גדולי מגידי השיעורים היו מתייראים מפניו, שמא יסתור בחריפותו את מהלך שיעוריהם, כפי שעשה פעמים רבות בקושיות עצומות וטענות ניצחות. 

עוד לפני נישואיו עלה רבי יהודה גרשוני לירושלים ללמוד ב'מרכז הרב'. כלפי מרן הראי"ה קוק, שהיה גאון הגאונים, אפילו 'העילוי מגרודנא' התייחס בהערצה. 

פעם, באחת האזכרות של ג' אלול, רצה רבי יהודה גרשוני לתת דוגמא לדרכו המופלאה של הרב קוק, שכללה את כל השיטות ומקצועות התורה, וציין שהרב הציע לו ללמוד בספרי רבי צדוק הכהן מלובלין. הרב גרשוני צחק מעט כשסיפר על כך. כפי הנראה הוא נזכר כיצד הופתע לשמוע איך הרב מציע לו, לעילוי הליטאי, שהלמדנות העיונית מילאה את כל עולמו, ללמוד באיזה ספר חסידי. זה היה מאוד לא מקובל. איזה למדן ליטאי עסק אז בספרי חסידות?! והנה הרב, שידע היטב את ערך הלמדנות, ממליץ לו על כך. 

ייתכן שהרב המליץ דווקא על ספרי רבי צדוק מפני החריפות וההברקה שבדבריו. ועל כן שיער הרב, שמתוך ההתפעלות של 'העילוי מגרודנא' מחריפותו של רבי צדוק יוכל להיפתח ולהיכנס ללימוד פנימיותה של התורה. 

האם האקדמיזציה הועילה למערכת החינוך?

בעשרות השנים האחרונות עברה מערכת החינוך תהליך של אקדמיזציה. המערכת עודדה מורים בעלי תעודת הוראה ללמוד לתואר ראשון. נקבע דירוג ברור בשכר לפי ההשכלה האקדמאית. כיום כבר אי אפשר כמעט ללמוד לתעודת הוראה בלבד, אלא חובה על מי שרוצה להיות מורה להיות בעל תואר ראשון. 

תוכניות הלימודים נקבעות יותר ויותר על ידי ועדות פדגוגיות, שבראשם עומדים אישים בכירים מהאקדמיה. אמנם לרבים מהם אין ניסיון ממשי בחינוך, אבל הם יודעים עליו את כל מה שצריך לדעת, מתוך המחקרים האקדמאים, כמובן. 

פותחו שיטות חדישות ללימוד הקריאה, המתמטיקה ושאר המדעים.
גם מערכת החינוך הדתית לא נמלטה מהתהליך הזה. מנהלים ומורים נבחרים בראש ובראשונה, על פי החוק, לפי תוארם, ולא לפי כשרונם ויכולתם ללמד ולחנך. תוכניות הלימוד, גם במקצועות הקודש, מושפעות מתפישת עולם אקדמאית.

האם הילדים כיום יותר מחונכים? כמדומה שהתשובה היא: לא.
האם ההישגים הלימודיים השתפרו?
נאמר, מילא, האקדמיה אינה עוסקת בחינוך. עניינה הוא מחקר וידע, ולכן מובן שהאקדמיזציה לא הועילה לחינוך, אולם לידע, להישגים הלימודיים, היא היתה אמורה להועיל. כלומר, מורה שיש לו תואר אקדמאי צריך לדעת להקנות יותר ידע לתלמידיו. תוכנית שנערכה על ידי מומחים מקצועיים צריכה להצליח יותר. 

האם הילדים כיום יותר מלומדים?
שוב, התשובה כפי הנראה: לא.

בית ספר שאינו מחנך גם אינו מקנה ידע

כפי הנראה, בית ספר שאינו עוסק בחינוך גם אינו מצליח להקנות ידע. 
עם ישראל יצר את בתי הספר הראשונים בעולם לפני יותר מאלפיים שנה. היסוד לכך בתורה שציוותה על האבות ועל הרבנים ללמד תורה, וכן ציוותה כל אדם מישראל ללמוד תורה. כדי להגשים את מצוות התורה, תקנו חכמים תקנות, לייסד בכל מקום בית ספר, כדי שכל ילדי ישראל יזכו ללמוד תורה (ב"ב כא, א).

לימוד התורה והחכמה היה תמיד קשור לערכים ומוסר. סתם 'חכם' בשפה העברית, הוא אדם מלומד, מוסרי וירא שמיים. הלימוד לא היה רק כדי להצליח בעבודה, או כדי לדעת היאך לקיים את המצוות, אלא בראש ובראשונה מפני הערך של הלימוד עצמו.

בית הספר מיסודו הוא איפוא מוסד חינוכי. המשמעת והכבוד למורה אינה רק כדי שהמורים יוכלו ללמד, אלא קודם כל מפני הכבוד לחוכמה ולמלמדיה. 

כשבית הספר מתנכר לתפקידו הראשוני, ואינו מתכוון לחנך, הוא גם אינו מצליח להביא את תלמידיו להישגים לימודיים. 

חלקה של האקדמיזציה במשבר

אפשר לטעון במידה של צדק, כי אילולי תהליך האקדמיזציה, מצבנו היה גרוע יותר. שכן הכישלונות נובעים ממשבר ערכי, מכך שכיום מעריכים פחות את הלימוד והחכמה, ורק מפני שהמורים נעשו יותר משכילים, מצליחים התלמידים בכל זאת להגיע להישגים לימודיים נאים.

למרות זאת, גם לתהליך האקדמיזציה חלק במשבר. שורש הבעיה נעוץ בשינוי הערכים. תהליך האקדמיזציה הדגיש את הידע היבש על פני הערכים, את המקצועיות על פני החינוך. בהסטת הדגש מהיסוד הראשון ליסוד המשני, איבדה מערכת החינוך את המצפן שלה.

מורים שבעבר זכו להערכה עצומה, על היותם מלומדים ומחנכים בחסד, על כך שהשקיעו את כל נפשם ומאודם בתלמידים, הפכו להיות שוליים. החכמה שהם קנו בלימוד עצמי לא נחשבה. לעומתם, המערכת קידמה צעירים בעלי תארים אקדמיים. 

מורים שאהבו את תלמידיהם ונשאבו לחינוכם, ולא התקדמו במסלול התארים האקדמיים, נחשבו למי שאינם מבינים מהו חינוך. ואילו חבריהם, שלא היתה להם סבלנות ללמד ולא רצון להשקיע בתלמידים, עשו לעצמם קריירה אקדמית, וחזרו למערכת כדי להדריך את חבריהם ה'פראיירים' כיצד לחנך. 

לאקדמיה יש תפקיד חשוב, לתת כלי עזר למחנכים, לסייע להם בעבודתם. אבל משעה שהאקדמיה נטלה לעצמה את המנהיגות החינוכית, בתי הספר הולכים ומתדרדרים. בתחילה הדבר בא לידי ביטוי במצבם המוסרי הערכי, ואח"כ גם בהישגים הלימודיים.

חוסר הערכים מהותי לאקדמיה

חסרון הערכים הוא כיום חלק מהותי מתפישת העולם הרווחת באקדמיה, לפיה אין אמת מוחלטת ואין טוב מוחלט. מי שגדל על ברכי התפישה הזו אינו יכול לבוא עם מסרים ערכיים ברורים לתלמידים. הוא אינו יכול לחנך כראוי לאהבת המולדת, כי תמיד מנקר בלבו החשש – אולי אויבינו צודקים. הוא אינו יכול לחנך לערכי המשפחה, כי מי אומר שמשפחה זה דבר טוב. הוא מרגיש כי אינו יכול לתבוע מתלמידיו להתנהג באופן מוסרי, כי מי קובע מה מותר ומה אסור, ואולי תלמידיו צודקים ממנו. 

לפי תפישה זו, המורה יכול רק להקנות לתלמיד כלי חשיבה, כדי שהתלמיד אח"כ יחליט מה טוב בעיניו ומה רע. למשל, האם להיות נאמן למשפחתו, לאשתו ולילדיו זה דבר טוב או רע. או האם לעשן סמים זה דבר טוב או רע.

הנתק שבין האקדמיה לחינוך בפועל

אל הבעיה השורשית הצטרפו עוד בעיות, כמו למשל היוהרה של אישים מהאקדמיה, שבלי להכיר כראוי את השטח כפו על מורים ותיקים ומנוסים, בעלי הצלחות מוכחות, שיטות חדישות ויומרניות שלא נוסו כראוי. וגם כאשר עלו מהשטח קולות של ביקורת – מתוך אותה יוהרה, לא התייחסו אליהם. אחת הדוגמאות לכך היא שיטת הקריאה הכושלת שיצאה מהאקדמיה ונכפתה על המורים.

הרעיון היסודי נכון


ביסודו של דבר, השאיפה להוספת השכלה למורים היא חשובה ומוצדקת. המורים הטובים תמיד הוסיפו ולמדו, אם באופן עצמאי או בשמיעת שיעורים והרצאות. היה גם הכרח להתמודד עם העובדה שנכנסו למערכת החינוך מורים בעלי רמה ירודה. על ידי האקדמיזציה המצב השתפר, וישנם כיום במערכת פחות מורים נבערים מדעת. אולם כאשר הדגש הושם על התואר והתעודה – ערך הלימוד וערך החינוך איבדו את מעמדם. וכך גם המסגרת לתוספת השכלה נהפכה למסגרת של מטלות חיצוניות, שמוכרחים לעשות כדי להתקדם, אבל אין על ידם תוספת ידיעה והעמקה אמיתית.

כאשר ייבנה שיתוף פעולה נכון, בין המחנכים, אנשי האמונה והערכים, לבין האקדמיה, כאשר המחנכים הערכיים מובילים והאקדמיה נותנת להם כלים, מערכת החינוך שלנו תשגשג.

מזכרונות נזיר אחיו

קווים לדמותו הפלאית של הרב הנזיר רבי דוד כהן, גדול בתורה בעבודה ובחכמה, מגדולי תלמידיו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, אשר נפשו דבקה בנפש הרב ובתורתו בהיותו בגלות שווייץ, וזכה לעלות אחריו לארץ ישראל, להיות דולה ומשקה מתורת רבו ולערוך את ספרו הגדול 'אורות הקודש'

הרב ותלמידו

לקראת יום השנה של מרן הרב קוק זצ"ל שנסתלק בג' אלול תרצ"ה, ותלמידו הרב דוד כהן זצ"ל, 'הנזיר', שנסתלק בכ"ח מנחם אב תשל"ב, נספר מעט על תולדותיהם.


הרב דוד כהן 'הנזיר'


איש מיוחד, פלאי, היה הרב דוד כהן זצ"ל. בעל כשרונות גדולים עם רצון של ברזל. רוחו לא ידעה פשרות, הוא שאף לאמת המוחלטת, להבנה הגבוהה העמוקה והנסתרת ביותר, והיה מוכן למען כך למסור את כל ישותו. כבן למשפחת רבנים מדורי דורות התגדל תחילה בתורה, אך עדיין לא שקטה נפשו, והמשיך ללמוד ולחקור ביסודיות את כל השיטות הפילוסופיות המקובלות בעולם. לשם כך למד שפות זרות ולמד את כתבי הפילוסופים הגדולים ממקורם, ועם זאת המשיך לעסוק בתורה ובמצוות, ונזהר בקלה כבחמורה. כל רעיו כיבדוהו כאיש אציל, תלמיד חכם ובקיא בחכמות, אך הוא חיפש אמת גדולה יותר: הוא ביקש גאולה, רוח הקודש ונבואה. הוא עסק בלימוד מחשבת ישראל, התחיל להתעמק בקבלה, בדק וחקר את השיטות הפילוסופיות של חכמי אומות העולם, ועדיין לא מצא מנוחה לנפשו. השאלות נותרו ללא מענה. 
עד שפגש את מרן הרב קוק זצ"ל, ונעשה לתלמידו המובהק. 


פגישתו עם הרב


במבוא ל'אורות הקודש' מספר הנזיר על פגישתו הראשונה עם הרב: "לפני כ"ז שנה (בהיותו כבן עשרים ושמונה), ואני בשווייץ בבאזל, עסוק בלימודי הדעות והפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צימאון ושקיקה לאמת, בייחוד האמת הישראלית, הגיעה אלי השמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה. פניתי במכתב, ובקבלי תשובה, החלטתי לנסוע אליו.

"אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב'שערי קדושה' (ספר מוסר עפ"י הקבלה), מלא ספק וחיכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול (תרע"ה) באתי אליו, מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. (בעקבות הגעתו) נסבה שיחה על חכמה יוונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם.

"על משכבי לא שכב לבי. גורל חיי היו על כפות המאזנים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה, בשיר וניגון עליון, 'משמי שמי קדם', ו'זכור לנו אהבת הקדמונים', ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי מצאתי – מצאתי לי רב!".

בהמשך לימודו אצל הרב, הכיר לדעת כי בתורתו של מרן הרב זצ"ל ישנן תשובות עמוקות לשאלות הקשות שהתקופה המודרנית הציבה בפני האנושות ובפני האומה הישראלית.


פרידה


במשך שהייתם המשותפת בשוויץ הספיק הרב דוד ללמוד אצל הרב, לשאול שאלות ולשמוע שיעורים. אולם לאחר שנה נקרא הרב לשמש כרב בלונדון, כאשר הוא מתנה עם קהילתו שבשעה שאפשר יהיה לחזור לארץ ישראל, תיפסק התחייבותו כלפיהם, ויוכל לשוב מיד לארץ. ואכן, כעבור שנתיים נסתיימה מלחמת העולם הראשונה, והרב חזר לארץ ונתמנה לרבה של ירושלים. 

ובינתיים רבי דוד נשאר בשוויץ, כשכולו געגועים להסתופף בצלו של הרב. בראשית שנת תרפ"ב קיבל רבי דוד אשרה לעלות לארץ, ומיד יצא לדרכו, כאשר מגמתו להצטרף ליסודה של 'הישיבה המרכזית' ברוחו של מרן הרב. 


פגישתו המחודשת עם הרב בארץ


וכה כתב הנזיר בזכרונותיו על הגעתו לירושלים: "סרתי למלון ורשבסקי. תכף ומייד התכוונתי לצאת אל בית הרב, משוש נפשי וחיי רוחי זה כמה שנים. 
אשריני שזכיתי לעלות אל הקודש, במקום הקודש, הוא רוח אפינו (כוונתו לרב) משוש ה'. 
אשריני שזכיתי לראותו יושב במקום הגבוה והעליון על כל ישראל (כרבה של ירושלים). ואשריך ישראל, שזכית לרועה שלך…"

עוד כתב הנזיר – שהיה מרבה בשתיקה: "הרב מרבה לדבר, אבל רוחו וחכמתו מלאה. ודרכיו דרכי נועם, בסדר, בפשטות, ברחבות, ובנגלה. ובכל זאת בעומק עומק עד לאין סוף, עד למקור סוד נשמת חיי עולם בחיי ה'" (נזיר אחיו ע' רעד).


אישיותו של הנזיר


לפני צאתו ללימודים באוניברסיטה בגרמניה, ארס רבי דוד את בת דודו לאשה. הם קיוו להתחתן כעבור שנה או שנתיים. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, רבי דוד ברח לשוויץ, ברוסיה התחוללה המהפכה הקומוניסטית, ודרכיהם נפרדו למשך 12 שנה. בינתיים עלה רבי דוד לארץ, ועוד המתין שנתיים וחצי עד אשר קיבלה ארוסתו אשרת עלייה. 

באותן השנים קבע רבי דוד את ביתו בירכתי בית מדרשו של מרן הרב, שם ישן ואכל, ושם שקד על תלמודו יומם ולילה. היה מרבה בסיגופים ובתעניות, ופעמים רבות קיבל על עצמו תעניות דיבור. למשל, בכל יום הכיפורים, מכניסתו ועד צאתו, היה נשאר עומד בתפילה ותורה בבית הכנסת. 

שאיפותיו הרוחניות היו מופלגות ופלאיות. בשבתות גזר על עצמו שתיקה, כדי לקלוט את הסוד העליון. מתוך רגישות מופלגת לצער בעלי חיים, נמנע מאכילת בשר. מתוך שאיפת קודש קיבל על עצמו נזירות, לא שתה יין ולא גזז את שערות ראשו. 

היה מופלג בחכמת הקבלה וגם בפילוסופיה הכללית. כולו כיסופים להשגות רוחניות, ועם זאת למדן, חקרן ודקדקן, שאף עסק בהשוואת גרסאות ותרגומים באופן המדוקדק ביותר.
דמותו היתה פלאית. שערות נזירותו הארוכות – זהובות, קומתו גבוהה, וכולו אומר אצילות ורוחניות.


הרב מקרב את תלמידו 


הרב קוק העריך את תלמידו הגדול, והקשבתו היתה חשובה לו מאוד, באשר הרב דוד כהן ידע לעמוד על סוד הדברים, ומתוך בקיאותו הרבה בחכמת הנסתר ובפילוסופיה הכללית, ידע להעריך כראוי את דברי הרב, שהיו מכוונים באופן שמבאר את כל הקשיים.

וכך כתב הנזיר בזכרונותיו: "הנני כל היום וכל הלילה בבית מדרשו של הרב שליט"א, יושב על התורה ועל העבודה הקדושה, שאליה משתוקקת נפשי, נמשכת אלי על ידי הרב, שיום יום בא אלי וקרבני בימינו, ואומר, שרצונו, שלא יעבור יום עלינו מבלי התוועדות בשיחות תורניות או עיוניות, ודרכיו נעם וקרבת לב ורוח אלי. קטונתי מכל החסדים. הכיבודים מצד הרב, וממילא מצד הקהל, רודפים אותי, והנני בורח מהם. כמו (למשל), קראוני חתן בראשית, וכו'. בשעת ביקור הנסיך האביסיני (האתיופי), וכן מושל העיר סטורס, קראני הרב ויציגני לפניהם" (נזיר אחיו ע' רעה-ו).


לשון הקודש


הרב היה רגיל ללמד בכל יום אחר תפילת שחרית שיעור משניות לבעלי בתים, וגם תלמידי חכמים מופלגים שהיו שומעים לעיתים את שיעוריו, אמרו שבהסבריו הפשוטים נתבארו כל שיטות הראשונים והאחרונים. גם הנזיר היה משתתף קבוע בשיעורו. אלא שהשיעור הזה בשונה משאר השיעורים ניתן באידיש, שפה שבה רבים מבני אשכנז היו רגילים ללמוד. 

אולם כעבור זמן, למרות דבקותו של הנזיר ברבו, הפסיק לבוא לשיעור, כי לא רצה לשמוע יותר שפה זרה. הרב התעניין מדוע הנזיר הפסיק לבוא לשיעור, וכשאמרו לו בנימה מסוימת של תרעומת שהנזיר אינו רוצה ללמוד באידיש, הסביר הרב, שהנזיר לפי דרכו המיוחדת בקדושה, ראוי לו לדקדק בזה, וכפי שאמרו (ספרי האזינו של"ג) "כל הדר בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש וקורא קריאת שמע שחרית וערבית הרי הוא בן עולם הבא". ומאז לימד בעברית (שבחי הראי"ה ע' קעב). 
גם אחר פטירת מרן הרב המשיך הנזיר ללמוד משניות בכל יום אחר תפילת שחרית.


תקיעות שופר


כל ימיו השתוקק הנזיר לרוח הקודש ולנבואה, ולא היה הדבר רחוק ממנו. יש עדויות על השגות רוחניות גבוהות של הרב והנזיר, ובהזדמנות אחרת אולי אספר עליהם.

כדוגמא כתב הנזיר בזכרונותיו: "היום הקדוש עבר עלי באופן נורא. אתמול הבכיות לאין קץ, והיום ההשגות העליונות. בייחוד כשרבנו מרן הקדוש שליט"א גזר עלי להקריא לפניו סדר התקיעות, והוא תקע בשופר גדול, ואני הקראתי מילה במילה לפניו. הכוונות היו נוראות, מעין שופר של משיח, והוא העמיק חקר, וגם אני כיוונתי, ואימה גדולה נפלה עלי. ויש בזה סודות שאיני רוצה להעלותם על הגיליון" (שם ע' רצא).


דברי הנזיר על מרן הרב


"הנני יושב בלב ישראל, בלב ירושלים עיר הקודש, ובבית גדול הדור. הנקודה המרכזית שבכל חכמת ישראל. הוא המקיף הכל וכולל הכל, ולבו מלא רגש עדין, עמוק וחד. ונפשו מלאה טוב ורצון וחסד. ושכלו מלא חריפות והברקה וידיעותיו רבות. הוא גאון, חוקר, צדיק, תמים, חסיד, ענוותן וגאה כהלל. ויותר ממה שהעגל-התלמיד רוצה – הרב רוצה…" (שם ע' רפג).

עוד כתב: "הננו בימות המשיח, תקופת הגאולה התחילה… ואין מכיר, ואין יודע. כולם כמו מסכה על עיניהם, מאחרי המסך, מבלי דעת ומבלי הבין את אשר לפניהם. רק מרן, רוח אפינו שליט"א, הוא נשמת התחייה, הוא היודע, הוא החוזה.

כשעליתי אליו במוצאי שבת קודש לברכו במזל טוב, לבשורת האישור הממוני (לרבנות הראשית), מעטים היו הדברים שנתחלפו בינינו, אבל אלו היו גילויים, כברק של ביעף מועף. והבית האיר מגילוי נבואי, כבשעת גאולה" (שם ע' רפח).
"…יד ה' עליו ורוחו בקרבו. והוא זקוק לעבד, והנני העבד בכל לב…" (שם ע' רצב).


היוזמה לערוך את 'אורות הקודש'


כמי שהכיר היטב את השיטתיות והסדר שבמשנות הפילוסופיות הגדולות, ביקש הנזיר למצוא שיטה בדברי מרן הרב. וכה כתב במבוא לאורות הקודש (ע' 18): "ויהי היום (בשנת תרפ"ב), ואעל אליו בשאלה: רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב, תוכן לימודי מסוים, מה, שיטה. והתשובה: כן, ודאי.

"מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב, כשיטה אלוקית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם, במאמרות. הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסידורי. הרביתי להגות בדברי קדשו ולהעמיק בהם, ונמצאו יסודי השיטה האלוקית, במערכת חכמת הקודש…".

עוד כתב הנזיר ביומנו (נזיר אחיו ח"א ע' רפז), כי בעקבות תלונה על חוסר השיטתיות בכתבי הרב, אמר הנזיר את דעתו, שצריך לערוך חיבור שיטתי מאת הרב קוק בשלושה חלקים: א) אלוקי (מטפיסי) ב) מוסרי (תורני) ג) לאומי (התחיה). ומרן הרב הסכים בעיקרון למגמתו, אלא כפי שהנזיר ניסח זאת "נוח לו, שהדברים יהיו נאמרים באופן טבעי, כמו שהם נובעים מעומק הגיוני רוממותו, ונשמת אלוקים שבאדם, החכם הישראלי. והריכוז והעיבוד השיטתי המדעי שם מעצור ומפריע לזה". ומסיים הנזיר: "ובזה צדק מאוד".


על עריכת הכתבים


יגיעה עצומה השקיע הנזיר בעריכת הכתבים. הוא הגדיר את דברי הרב כדברים שנאמרו ברוח הקודש, וגם את מלאכת העריכה החשיב מאוד, עד שכתב "ואילולא דמיסתפינא (אילולא הייתי חושש) הייתי אומר: עריכתם ככתיבתם ברוח עליון" (שם ע' רצט). על כל מאמר ישב הנזיר שבעה נקיים, והתלבט בשאלות של עריכה וקביעת כותרות לפרקים. וכשהיה פונה אל הרב, הרב היה נמנע מלענות. רק במקומות מועטים הצליח הנזיר לקבל ממנו הוראה (שם ע' שב).

ולגבי ביטויים שהיה חשש שמא לא יובנו כראוי, וכפי שהיה במאמר באורות על ההתעמלות, היה הנזיר מתייעץ עם גדולי תלמידי הרב, וביניהם הגרי"מ חרל"פ. ולפעמים כשרצו להשמיט איזה משפט, הרב היה טוען, "אי אפשר לסתום את הפה". אך תוך כדי דיבור מוסיף, "אבל מחלוקת אינני רוצה" (שם ע' שא). 

עוד אמר הרב לפני הסתלקותו: "אם רבי יעקב משה יאמר להוציא שלוש מילים, אפשר. והוסיף: אני סומך עליכם" (שם שג).
עוד כתב הנזיר: "כמה פעמים הצטערתי, על שיצא קצת שלא בסדר, בתוכן ובצורה. והרב היה מרגיע אותי, גם מה שיצא קצת בסדר הוא טוב ויפה".

כיוון שמלאכת העריכה של הכרך הראשון ערכה למעלה מעשר שנים, החלו להתעורר תרעומות כלפי הנזיר שהוא משתהה יתר על המידה. וביומנו כתב שאף הטיחו בו דברים קשים, אך הוא מחל לחורפיו, מפני שדבריהם נאמרו מתוך חיבת הקודש.

ופעם הנזיר נכנס אצל הרב ואמר: "כנראה שאינני ירא ה', הלא רצון יראיו יעשה, ורצוני להוציא אל האור את 'אורות הקודש', ולא נעשה רצוני". והרב השיב: "המכשולים הם כדי להתגבר עליהם" (שם ע' ש').
פעם הרב בעצמו הזכיר לנזיר את הפסוק: "חזית איש מהיר במלאכתו וגו'", לרמוז לו שצריך להזדרז. והנזיר השיב בהתנצלות אמיתית: "זה ספר לדורות". והזכיר שהוא כמו 'עץ חיים', ועוד ספרים גדולים שנערכו במשך שנים מרובות ואף תועלתם מרובה (שם ע' שא). 


טעם להתמסרותו


"פעם שאלני הרב, למה הנני מתמסר כל כך ל"אורות הקודש". ואען ואומר, שלושה דברים: א) הרב הכניסני תחת כנפי השכינה, והנני מרגיש חובה לעשות בשבילו דבר. ב) הרעיונות והמחשבות שלו הם קרובים למחשבות ולרעיונות שלי. ג) אין טעם לאהבה, מבלי דעת למה ועל מה" (שם ע' רצט).


השלמת אורות הקודש


לפני הסתלקותו של מרן הרב, עוד הספיק הנזיר להראות לרב את הכרך הראשון של אורות הקודש. בעשרות השנים שלאחר מכן הוציא עוד שני כרכים. ואחר הסתלקותו של הנזיר הוציאו ממשיכיו את החלק הרביעי, שלמעשה כבר היה ערוך לגמרי. ובזה נשלם חזונו של הנזיר לערוך את דברי מרן הרב כשיטה אלוקית שלמה. 

יהי רצון שנזכה כולנו, לקלוט את האורות הגדולים שבאורות הקודש, ותימלא הארץ דעה.