אהבת הארץ מן התורה

התורה מחנכת אותנו לאהבת הארץ ● אהבת הארץ של גדולי ישראל לדורותיהם ● מצוות יישוב הארץ דוחה איסור שבות, מה שאין כן שאר מצוות ● טענות מופרכות על עיסוק מופרז במצוות יישוב הארץ ● חסרון אהבת הארץ של המרגלים ותיקונו בימינו

קשה להפריז בערכה של מצוות יישוב ארץ ישראל, שכן אמרו עליה חז"ל (ספרי ראה נג): "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב).

בפרשת השבוע, פרשת עקב, מלמדת אותנו התורה להביט ביופיה של הארץ, להתעמק בסגולותיה, לראות בטובה, ואפשר אף לומר – לאהוב אותה. 

"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, ז-י). פעמים רבות איננו שמים לב למשמעות הפשוטה העולה מהפסוקים. אבל את האמת אי אפשר להכחיש – התורה מחנכת אותנו לאהוב את ארץ ישראל.

יש כאלה שקשה להם לקבל זאת, אולם אין אפשרות להתעלם מהאמת. כך היה יחסם של גדולי ישראל בכל הדורות לארץ ישראל: יחס של אהבה.

חז"ל

רבי אבא, כשהגיע לגבולה של ארץ ישראל בעכו, נישק את סלעיה מרוב אהבה. רבי חייא בר גמדא היה מתגלגל בעפרה מרוב חיבתה, ודרש על עצמו את הפסוק (תהילים קב, ו) "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

רבי חנינא, כשהיה מהלך בארץ ישראל וראה מכשול בדרך, היה מתקנו. ופרש רש"י שהיה משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, והיה מחזר תמיד לתקנה כדי שלא יצא שם רע על דרכיה.

רבי אמי ורבי אסי היו מדקדקים להושיב את תלמידיהם במקום הנעים ביותר – בבוקר כשהיה מעט קר הושיבום במקום השמש, ולעת הצהרים כשנעשה חם הושיבום בצל – כדי שלא יתרעמו חלילה על ישיבת הארץ ואקלימה.

כל המעשים הללו, ועוד שבחים מופלגים על ארץ ישראל, מובאים בש"ס בסוף מסכת כתובות. רבי צדוק הכהן מלובלין באר שאין זה מקרה. כל מסכת כתובות עוסקת בחיזוק הקשר והאהבה שבין בני הזוג, האיש והאשה. ומתוך כך עוסקת המסכת בסופה בחיזוק הקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל, שיש בו דמיון לקשר שבין איש לאשה. הגלות היא הריחוק שבין הקב"ה לכנסת ישראל, ואהבת הארץ והחזרה אליה היא החזרה לקשר ולדבקות. וזה עניינה של מסכת כתובות. 

הרמב"ם

כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ה, י): "גדולי החכמים היו מנשקים על תחומי ארץ ישראל ומנשקים אבניה ומתגלגלים בעפרה, וכן הוא אומר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". לכאורה יש לשאול, מדוע כתב הרמב"ם מעשים שכאלה בספר ההלכה שלו? וכי איזו הלכה אנו לומדים מכך שגדולי ישראל נשקו לעפר הארץ וחבקו את אבניה? מעשיות אלו, לכאורה מקומן בספרי מוסר ולא בספרי הלכה. אלא שבא הרמב"ם ללמדנו הלכה גדולה, שיש לאהוב את ארץ ישראל. לא מספיק לגור בארץ, צריכים גם לאהוב את הארץ הטובה והקדושה.

המשקל ההלכתי

גם מבחינה הלכתית, משקלה של מצוות יישוב הארץ עודף על מצוות אחרות, שהיא היחידה שדוחה שבות. שכל המצוות כאשר הן מתנגשות באיסור שבות (של חכמים) בשבת, נדחות מפני השבת. על כן אין תוקעים בשופר ואין נוטלים לולב בשבת. וכן אם צריך לעבור על שבות כדי לקיים ברית מילה או כל מצווה אחרת, המצווה נדחית לאחר השבת. ורק מצווה אחת דוחה שבות בשבת, הלא היא מצוות יישוב הארץ. שאם יכול אדם לקנות בית מידי נוכרי ביום השבת, מותר לבצע את הקניין, לצוות על הגוי לכתוב שטר, ולתת לו כסף – כדי לגאול בית אחד בארץ ישראל (ע' שו"ע או"ח שו, יא). 

שירה

אין ספור שירי אהבה וגעגועים נכתבו לארץ. נזכיר רק שורות אחדות מגדול המשוררים, רבי יהודה הלוי: "ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך, דורשי שלומך והם יתר עדרייך… נותן דמעיו כטל חרמון, ונכסף לרדתם על הררייך. לבכות ענותך אני תנים. ועת אחלום שיבת שבותך, אני כינור לשירייך… מי יתנני משוטט במקומות אשר נגלו אלקים לחוזייך וצירייך. מי יעשה לי כנפיים וארחיק נדוד, אנוד לבתר לבבי בין בתרייך. אפול לאפי עלי ארצך וארצה אבנייך מאוד ואחונן את עפרייך… ינעם לבבי הלוך ערום ויחף עלי חורבות שממה אשר היו דבירייך".

הטענות החוזרות 

תופעה מעניינת: בכל פעם שאני כותב על מצוות יישוב הארץ או בשבחה של ארץ ישראל, מגיעות תגובות חריפות: "אתם, אין לכם אלא מצווה אחת בתורה. את כל שאר המצוות, כשבת, תפילה, כשרות וצניעות זנחתם, ורק חוזרים כל הזמן על מצוות ארץ ישראל". ויש שאף מוסיפים כי הדגשת מצווה אחת באופן קיצוני נחשבת כעבודה זרה. ויש טוענים: "מדוע אתם עוסקים כל הזמן רק בישוב הארץ. זה נושא פוליטי ולא הלכתי. לעומת זאת סוגיות חברתיות, כערכי המשפחה, צדקה, חינוך ואחדות העם, לא מעניינות אתכם".

בחנתי את עצמי, שמא אכן חטאתי בהבלטה מוגזמת של מצוות ישוב הארץ. בדקתי בכרכים השונים של ספרי 'פניני הלכה' ומצאתי כי העיסוק בארץ ישראל מקיף פחות משני אחוז. בדקתי את מאמריי, ומצאתי כי העיסוק בארץ ישראל מקיף כשבעה עד שמונה אחוז. לא הרבה, בהתחשב בכך שהמאמרים אמורים לעסוק בנושאים שעומדים על סדר היום. על ארץ ישראל קמנו ונפלנו בדורות האחרונים. חיי הכלל והפרט תלויים בה, ולא לחינם עליה קמות ונופלות ממשלות. מי יודע, אולי הייתי צריך להקדיש יותר מקום לארץ ישראל.

כנראה שהטוענים כנגד העיסוק "המופרז" בארץ ישראל אינם רוצים שנדבר עליה כלל. אולי המצווה הקדושה הזו קשה עליהם. אולי הם לא רוצים שנאמר שיש בזה מצווה, כי אז יידרשו להשקיע מאמצים כדי לקיימה. אולי יש בטענות אלו משום חטא המרגלים. 

במה חטאו המרגלים

ובאמת במה חטאו המרגלים? הרי לדעתם לא היתה לעם ישראל יכולת לכבוש את הארץ. ואם העם יתעקש להילחם – יובס ויושמד ח"ו. אם כך חשבו, הרי ברור כי היתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. קיומו של העם היהודי חשוב ממצוות יישוב הארץ. גם אם טעו, לא עונש היה צריך לתת להם אלא להפך, לשבחם על האחריות הלאומית שגילו. 

אלא שהבעיה היתה שהם לא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה. לכן לא רצו להיכנס אליה, ומתוך כך טעו בשיקול דעתם והחטיאו את העם. 

לשכנע עצלן לעבוד

משל למה הדבר דומה, לעצלן שמנסים לשכנעו לעבוד. אלף טענות ריאליות יטען. ראשית, שאין כיום עבודה, וחבל לבזבז זמן על חיפושים. ואם ימצא, הרי בעל הבית ירמה אותו. ובכלל, עדיף לקבל קצבאות על פני עבודה. ואף אם נוכיח לו שאם יעבוד ירוויח יותר, יטען שלא כדאי לו לקבל את העבודה המוצעת כי אולי עוד מעט יבואו להציע לו עבודה טובה יותר. ואם בכל זאת נשכנע אותו לעבוד, יחוש כאב בגב. נרפא את גבו, יחוש בראשו. נרפא את ראשו, יסתכסך עם חבריו לעבודה. נפייס ביניהם – ייפגע מהתנהגותו של הבוס. וחוזר חלילה. 

כללו של דבר, הבעיה שלו שהוא לא רוצה לעבוד. 

תיקון חטא המרגלים

המרגלים לא אהבו את הארץ, לכן כשראו קשיים, פחדו ונסוגו. גם היום, מי שלא מבין את ערכה של הארץ, מוצא שאכן יש קושי ליישבה. איננו מתעלמים מהקשיים, אבל אין אתגר בעולם שהשגתו אינה מלווה בקשיים. 

אם נתבונן, נמצא כי בין אוהבי הארץ ישנו רוב גדול ומוצק שמתנגד לכל נסיגה שהיא, ובטוח שיש בידינו יכולת להחזיק בארץ וליישבה. 

כמו אז גם היום, אלו שאינם אוהבים את הארץ מתהדרים בדאגה לביטחונם של היהודים, ומשתבחים באחריות למעמדה של המדינה בין האומות. אולם כמו שהסכמי אוסלו הביאו ליותר נרצחים ולפגיעה במעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל, כך כל רעיון של נסיגה כלשהי, אפילו מרגב אדמה אחד, מחליש ופוגע.

יהי רצון שבזכות עמידתם המסורה של המתנחלים ותומכיהם למען העם והארץ, בשם ה' נותן התורה, נזכה להמשיך ליישב את ארצנו הקדושה והאהובה, לאורכה ולרוחבה. ויתקיימו בנו דברי הנביא מההפטרה (ישעיה נא, ג): "כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה יימצא בה, תודה וקול זמרה".

כבוד התורה וכבוד התפילה

מכתב מעורך הספר 'מכתבי תורה' של הרבי מגור ● מי היה רבו של הרב חרל"פ, ומדוע השמיט זאת כותב הספר על האדמו"ר 'בית ישראל' ● מפקד בית הספר לקצינים מפלה לרעה את החיילים הדתיים ופוגע בתפילה

חזרה מדברי ביקורת על ספר 'מכתבי תורה'

במאמרי (מיום ה' תמוז תשס"ד) על יחסו של הרבי מגור למרן הרב קוק, הבאתי את דברי ביקורתו של מחבר הספר 'ארץ ישראל בספרות התשובות', שיצא כנגד מדפיסי ספר 'מכתבי תורה' של הרבי, על שהשמיטו ממכתבו את המשפט בו הוא מציין שרוב רבני ואנשי ירושלים תומכים ברב קוק, ועל כן אינו צריך להתיירא מהחולקים עליו, ואע"פ כן בצדקותו הוא חולק להם כבוד. 

בעקבות זאת קבלתי מכתב מהרב צבי יצחק אברמוביץ שליט"א, רבה של חצור הגלילית ורב קריית חסידי גור שם, בו ציין כי הוא ערך את 'מכתבי תורה', וכי מגמת הספר היא להביא את דברי התורה שבמכתבי הרבי, ולא את שאר ענייני הציבור. ועל כן לא היתה שום כוונה להמעיט את דמותו של הרב קוק ח"ו.

להפך, הרב אברמוביץ עצמו פרסם לראשונה (במהדורת תשנ"ז מכתב מט) את מכתבו של הרבי לאחיו הרב מפאבניץ, משנת תרפ"ז (את המכתב קיבל מבנו של הרב מפאבניץ). במכתב זה רואים שוב את יחס הכבוד של הרבי לרב קוק, שהחליט לנהוג על פי דעתו ולטעום מכוס היין של ברית המילה מייד אחרי סיום הברכה, לפני הבקשה. וזה לשונו: "בלומדי אתמול בטור אורח חיים סוף סימן קפ"ט, מפורש דלא כמו שנהגתי ואכלתי וא"ע (ואוכל עוד) כמו שראיתי אצל רא"י קוק". היינו, אע"פ שלפי הטור יש לשתות בסוף הבקשה, ימשיך לנהוג כפי שראה אצל הרב קוק, מפני שקיבל את סברתו (גם הרב ישעיה הדרי העיר עיני למכתב זה). 

וכן שם במכתב נ', הביא את מכתב הרבי שסיפר שהרב קוק אמר לו שנכון לברך 'שהחיינו' על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונה, "ועוד סניפים עשה הרב רבי אברהם קוק בקבלת פנים לחברו שיכולים לברך שהחיינו, וגם ביאתי למקום הזה (לא"י)". וסיפר שם הרבי שנתן חלק מהמעשר ראשון לבעל הבית שהיה לוי, וחלק אחר לרב קוק שהיה כהן (כפי דעת רבים מהפוסקים שאפשר לתת מעשר ראשון גם לכהן). 

ועל כן הנני חוזר בי באופן מוחלט מהטענה שהובאה כנגד הספר 'מכתבי תורה'.

ביקורת על כותבי תולדות אדמו"רי גור

עוד כתבתי באותו מאמר, שקשה לסמוך על חלק מכותבי תולדות אדמו"רי גור, מפני שמסיבות שונות העלימו דברים רבים מתולדות ומדברי האדמו"רים. גם כנגד דבריי אלו הגיעו דברי ביקורת, אבל מהם איני חוזר, ואביא דוגמא אחת מרבים.

רבי אהרן סורסקי בספרו הרחב 'פאר ישראל' ח"א על האדמו"ר בעל 'בית ישראל', בנו וממשיכו של ה'אמרי אמת', כתב בעמוד שיז "שבראשית ימי הנהגתו נהג הרבי להסתגר שעות שלמות בכל יום ששי ללמוד סתרי תורה ביחידות עם הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. שיעורם המשותף התקיים בסוד, במעונו הפרטי של הגרי"מ בשכונת שערי חסד".

היינו מצפים שיתאר את החרל"פ כתלמידו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל, אבל סורסקי המשיך וכתב: "הגרי"מ חרל"פ קיבל את תורת הקבלה מפי רבו, הגאון הצדיק רבי הירש מיכל שפירא זצ"ל מירושלים". ואמנם נכון שבצעירותו היה הרב חרל"פ תלמיד של אותו גאון וצדיק, אולם לאחר שהכיר את הרב קוק הפך לתלמידו המובהק, וביטל עצמו לגמרי כלפיו, וראה בו את גדול הדורות האחרונים. 

ושם בעמוד ער-רעא מסופר שבעת התלבטותו של ה'בית ישראל' האם לקבל על עצמו את האדמו"רות לאחר פטירת אביו, שלח לו הרב חרל"פ פתקה כדי לרמוז לו שעליו לקבל את האדמו"רות. ואף כאן הרחיב בהערה שהרב חרל"פ היה תלמידו של הרב שפירא זצ"ל, והעלים את העובדה כי הרב חרל"פ היה תלמידו המובהק של מרן הרב זצ"ל. יש לציין כי באותם הימים שהיה הרבי מגור לומד עם הרב חרל"פ, שימש הרב חרל"פ כראש ישיבת מרכז הרב, ונחשב לממשיכו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל. 

כל תפישת עולמו של הרב חרל"פ בהלכה ובאגדה, ובעיקר בכל הנוגע לסתרי תורה, היתה בנויה על התורה ששמע ממרן הרב קוק, ולכן אין ספק שרבים מהדברים שאמר הרב חרל"פ בעת לימודו עם הרבי מגור היו מדברי מורו ורבו מרן הרב קוק. אבל את כל זאת העלים סורסקי. וחבל, כי לקחים רבים היינו יכולים ללמוד מתולדותיהם של אותם גדולים וצדיקים אילו היו נכתבים בדייקנות.

לפיכך כתבתי את דברי בצדק, שכן מי שמעלים עיניו מעובדות אלו, כל דבריו צריכים בדיקה.

מי אשם בפגיעה בכבוד תפילת שחרית בבה"ד 1?

לפני ארבעה שבועות כתבתי על בעיית קיומה של תפילת שחרית בקורס קצינים. וכתבתי שאשמח לספר כי המצב השתנה לטובה. לצערי אינני יכול לבשר זאת. בעקבות מאמרי הגיעו אלי תגובות רבות, ומהן ניתן להסיק כי האשם במצב הוא לא אחר מאשר מפקד בה"ד 1, אל"מ גל הירש.

בכל הצבא מקובל לתת לדתיים להתפלל תפילת שחרית בזמן מסדר בוקר. כך נוהגים בטירונות, כך נוהגים בקורס מ"כים, וכך נהגו בקורס קצינים עד שהגיע אל"מ הירש.

הירש החליט שכולם חייבים לעמוד במסדר בוקר, ומשעה שש וחצי אין לתת זמן לתפילה. ואם באמת חשוב לחיילים הדתיים להתפלל שחרית, אזי עליהם לקום בשעה חמש וחצי לתפילת שחרית.

טענו בפניו שקשה מאוד לתבוע מצוער שנמצא בלחץ של אימונים, תרגילים, שיעורים ועבודות, לקום בשעה חמש וחצי. אבל הירש השיב שהוא נותן לחיילים שש שעות שינה כמחויב בחוק, ומעבר לזה אינו צריך. ועוד הוסיף לטעון כלפינו שנכשלנו בחינוך הנוער: שאם הם אינם מוכנים לקום בחמש וחצי לתפילה, סימן שהתפילה לא חשובה להם, והרבנים והמחנכים נכשלו בחינוכם.

התביעה הלא צודקת מהחיילים הדתיים

אלא שהמציאות היא, שהצוערים נמצאים במתח רב; הם צריכים להתכונן למבחנים, להכין תרגילים ועבודות, ולכן פעמים רבות הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ואין להם שש שעות שינה עד חמש וחצי. 

בנוסף לכך, פעמים רבות כאשר מסיימים את התרגילים מאוחר, מפקדי הצוותים קובעים שמסדר בוקר יתקיים בשעה 7.55. כדי להסתדר לקראת המסדר מספיק לקום כמה דקות קודם. נמצא שאם הצוער הדתי יקום למניין שנקבע בשעה 5.30, יפסיד כמעט שעתים וחצי שעות שינה לעומת חברו החילוני. גם כאשר קובעים את מסדר הבוקר בשעה 7.00 או 7.30, החייל שיקום בשעה חמש וחצי יפסיד זמן רב של שינה.

כלומר אין להם בפועל שש שעות, ובנוסף לכך, גם באותם ימים שיש להם שש שעות, הם צריכים להתחרות מול חיילים חילוניים שישנים שבע שעות ויותר. 

אם יירדמו בשיעורים מפני שהם עייפים, לא יתחשבו בהם. אם לא יספיקו להכין תרגילים ולהתכונן למבחנים, כי עליהם לישון מוקדם יותר כדי לקום בחמש וחצי לתפילה – לא יתחשבו בהם, שהרי חבריהם שאינם דתיים הספיקו.

הצוערים מרגישים מאוימים

חובה לציין שהצוערים בקורס קצינים מרגישים מאוימים. אם ירבו להתלונן, מפקדיהם יראו זאת בשלילה. הם ייחשבו כעושי צרות. אם יקומו לתפילה שעתיים או שעה וחצי לפני חבריהם החילוניים, ציוניהם יהיו נמוכים יותר. חלקם יודחו, וחלקם יקבלו לבסוף תפקידים פחותי ערך שאינם תואמים את רמתם. 
חלק מהם העדיפו למסור לי את תלונותיהם באופן אנונימי, כדי שלא ייפגעו בהמשך. 

לכן רבים מהם מעדיפים לקום בבוקר עם כולם, וכאשר המפקד נענה לתחנוניהם ומשחרר אותם ממד"ס הבוקר, הם רצים לבית הכנסת ומתפללים במניין. כאשר הוא אינו משחרר אותם, אזי במקום לאכול ארוחת בוקר בשעה שמונה – הם מתפללים שחרית. 

אין כאן כשלון חינוכי

האם יש כאן כשל חינוכי? התשובה היא לא. 
כמובן שעלינו להעריך את הגיבורים שמצליחים להשכים קום ועם זאת לעמוד בכל המשימות. אבל לא כל אדם מסוגל לכך, ובמציאות כזאת, פעמים שאכן מותר לו להקל ולקום מאוחר יותר (ולא ניכנס כאן לפרטי ההלכה).

אם יש כאן כשל, הרי הוא כולו של מפקד בה"ד 1. במקום להעריך את הנוער הטוב הזה, ולראות איך בזכות אמונתו וחינוכו הוא מוכן לתת יותר למען עמו וארצו, הוא מעז לבקר את מחנכיהם. במקום לתת את מלא הכבוד לאמונת ישראל, ולתת לחיילים את התנאים הטובים ביותר לתפילת שחרית, הוא דוחק את התפילה לשעות לא סבירות. 

את הבחורים הנפלאים, האמיצים והנחמדים, שגדלים בישיבות ובמכינות על ברכי האמונה הוא רוצה לקבל בקורס שלו; אבל לתת להם להביא את אמונתם לידי ביטוי בתפילת שחרית באופן מכובד הוא לא מוכן. 

הדרישה שהחייל המאמין שיודע את ערך התפילה יוותר על שעות שינה כדי להתפלל במניין, דומה לדרישה מאת הקצינים הבכירים שבעת קיצוץ תקציב הביטחון יוותרו על מחצית שכרם, שהרי מי כמותם מבין ויודע את ערך העבודה הצבאית. אלא שהכל מבינים, שכל דבר חשוב וערכי צריך גם טיפוח והשקעה. לכן צריכים לתגמל את הקצינים הבכירים במשכורות מכובדות. 

לפחות ליחס כזה אנו מצפים כלפי ערך התפילה במניין, שהיא בנפשו של החייל המאמין. לכן צריך לקבוע את זמן תפילת שחרית לכל הצוערים לשעה שבע בבוקר, על חשבון מסדר בוקר או מד"ס בוקר.
בהזדמנות זאת ראוי לציין לטובה כי בכמה עניינים, בעקבות בקשת הרבנות הצבאית, תיקן אל"מ גל הירש נהלים שהפלו לרעה את החייל הדתי השומר שבת, כמו למשל איסור שימוש במחשבים בשבת, ואי נתינת תוכניות ניווט לפני שבת. 

תפקיד נציגי הציבור

כמדומה לי שנציגי הציבור שלנו צריכים למצוא את הדרכים לתיקון העיוות. יש חברי כנסת דתיים וחרדים שטוענים שלא צריך לעסוק כל הזמן רק במצוות יישוב הארץ וסכנת הנסיגה, אלא יש מצוות וערכים נוספים בתורה. אז הנה בבקשה, נושא לטיפולכם.

ממעטים בשמחה כיצד

גם מיעוט השמחה צריך להיעשות בשמחה ● הזוכים להתאבל על ירושלים מקרבים את הגאולה ● מסיבת גיוס בתשעת הימים ● תפירת בגדים חדשים וקורס תפירה ● קניית טלית ותפילין בתשעת הימים ● האם מותר לעבור דירה בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים בשמחה

אמרו חכמים במשנה (תענית כו, ב): "משנכנס אב ממעטים בשמחה", כי ימי תחילת חודש אב הם ימי אבל על חורבן בית המקדש. ועל כן אין מקיימים בהם אירועים של שמחה, ואין אוכלים בהם בשר ואין שותים יין, וממעטים במשא ומתן, ונמנעים ממשא ומתן של שמחה, ואין בונים בהם בניין של שמחה, ואין נוטעים בהם נטיעה של שמחה. ולמנהג האשכנזים אין מתרחצים בהם רחצה של תענוג ואין מכבסים בהם את הבגדים. והספרדים נמנעים מזה רק בשבוע שחל בו תשעה באב, היינו ממוצאי שבת חזון ועד אחר תשעה באב.

שמחת הזוכים להתאבל על ירושלים

אמרו חסידים: גם המיעוט שממעט אדם בהנאתו ושמחתו בתשעת הימים צריך להיעשות בשמחה, וזהו שאמרו: "ממעטים בשמחה"; ממעטים, אבל עושים זאת בשמחה. 

והעניין, שאמרו חכמים (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". כי בעצם האבלות על ירושלים זוכה האדם להתקשר אל ירושלים ואל בית המקדש, ומתוך ההתקשרות הזו הוא זוכה לבנות זכר לירושלים ולבית המקדש בתוך ליבו, ומתוך כך מתקרבת הגאולה. ועל ידי כך מתפשטת שמחה פנימית בתוך ליבו, שמחת הזוכים להתאבל על ירושלים.

טיולים, נופש ושחייה

אין לקיים בתשעת הימים אירועים משמחים כדוגמת טיולים, נופש במלון ומסיבת רעים. ורק אירועים שמטרתם העיקרית היא חינוכית או ציבורית מותר לקיים. וכן מי שנצרך למנוחה מסיבה בריאותית, יכול לצאת בימים אלו לחופשה במלון או בבית הבראה.

ואסור להתרחץ בבריכה ובים למטרת בילוי מראש חודש אב. והרגיל לשחות בכל יום בבריכה לשם התרעננות ושמירת הכושר, כיוון שאין נזק בריאותי אם לא ישחה מספר ימים, על פי מנהג אשכנז נכון להימנע משחייה בכל תשעת הימים. ולמנהג הספרדים נכון להימנע בשבוע שחל בו תשעה באב. 
ומי שעל פי הוראת הרופאים צריך לשחות בכל יום, כגון מי שנפצע וכדי להשתקם הורו לו לשחות בכל יום, יכול לשחות עד ערב תשעה באב.

מסיבת גיוס

שאלה: האם מותר לקיים מסיבת גיוס בתשעת הימים לכבוד חבר שעומד להתגייס לצבא?

תשובה: אין לקיים בימים אלו מסיבת גיוס, מפני שאלו ימים שממעטים בהם בשמחה, ומסיבת גיוס כשמה כן היא, אירוע חגיגי. 

אמנם להתאסף ולומר דברי תורה וחיזוק לכבוד חבר שעומד להתגייס בתוך תשעת הימים מותר. אבל אם ממילא הוא מתגייס כמה ימים אחר תשעה באב, אין לקיים בתשעת הימים אספה זו, שיש בה צד של שמחת חברים.

תפירה וסריגה

נהגו שלא לערוך את חוטי השתי בתשעת הימים, והסמיכו המנהג על שום שבטלה אבן השתייה שהיא תשתיתו של עולם. ואף אנו נמנעים מלערוך חוטי השתי, שהם תשתיתו של הבגד. וכן אסור לתפור בגדים חדשים בתשעת הימים. וכן אין סורגים בגדים או כיפות בתשעת הימים (ע"פ שו"ע תקנא, ז-ח), אבל לתקן בגדים ישנים מותר. 

מי שמתפרנס מתפירת בגדים או הכנת בדים, והעבודה בתשעת הימים נחוצה לו, אם ייגרם לו הפסד גדול מהפסקת העבודה בתשעת הימים, רשאי לעבוד; ואם לא ייגרם הפסד גדול, אינו רשאי. ועל כן מוטב שישאל שאלת חכם, כדי לבחון כראוי את מצבו.

קורס תפירה עדיף לבטל בתשעת הימים. ובשעת הצורך אפשר לקיימו, ובלבד שלא יתפרו בו בגדים חדשים, אלא יתקנו ישנים או יתאמנו על תפירות שאין בהן צורך. 

משא ומתן של שמחה

ממעטים בתשעת הימים במשא ומתן של שמחה. כלומר אין קונים דברי מותרות, כדוגמת תכשיטים, בגדים, כלים נאים, רהיטים חדשים ומכונית משפחתית. ואמנם דבר שמברכים עליו ´שהחיינו´ אסור לקנות בכל שלושת השבועות. אלא שאם הוא דבר שאין מברכים עליו ´שהחיינו´, כגון בגד שעדיין צריך תיקון, מותר לקנותו בשלושת השבועות. אבל בתשעת הימים ממעטים במשא ומתן בדברים של שמחה, ולכן אסור להזמין אצל חייט בגד חדש. 

וכן הדין לגבי כל שאר הדברים המשמחים, שאם מברכים עליהם ´שהחיינו´ – בכל שלושת השבועות אין לקנותם, ואם אין מברכים עליהם ´שהחיינו´ – רק בתשעת הימים אין לקנותם, ואף אין לשאת ולתת עליהם. 

אמנם אדם שנפלה לידו הזדמנות לקנות דבר מותרות משמח במחיר מיוחד, וחושש שאם ימתין עד אחר תשעה באב יפסיד אותו – רשאי לקנותו בתשעת הימים. וטוב שיכניסנו לביתו או יתחיל להשתמש בו אחר תשעה באב (ע´ שו"ע תקנא, ב, ומ"ב יג).

משא ומתן בדברים שאינם משמחים

טוב למעט גם במשא ומתן רגיל של דברים שאינם משמחים. למשל, אדם שרגיל אחת לכמה שבועות לערוך קניות גדולות של מזון ושאר צרכי הבית, לכתחילה טוב שיבצע את הקנייה לפני או אחרי תשעת הימים (עפ"י שו"ע תקנד, כב, מ"ב תקנא, יא).

קניות לצורך מצווה

לצורך מצווה מותר לקנות אף דברים משמחים. למשל, אם עיכוב קניית הרהיטים והבגדים תגרום לעיכוב חתונה, מותר לקנותם בתשעת הימים. אבל אם החתן כבר קיים מצוות פרייה ורבייה בזיווג ראשון, אין הקניות לצורך חתונתו נחשבות צרכי מצווה, ואסור לקנותם בתשעת הימים (רמ"א תקנא, ב; מ"ב יד). 

אמנם בימינו, כשקובעים את החתונה כחודשיים מראש ושוכרים אולם ושולחים הזמנות, כמעט ואין מצב שעיכוב בקניית הרהיטים והבגדים יגרום לעיכוב החתונה, שהואיל ויודעים מראש מתי החתונה, אפשר להיערך לקניות לקראתה לפני תשעת הימים או אחריהם. ולכן אין להקל בקניות לחתונה בלא לשאול שאלת חכם.

מותר לקנות בימים אלו תפילין וספרי קודש, מפני שהם צורכי מצווה. אבל טלית אסור לקנות אפילו בשלושת השבועות, מפני שמברכים עליה "שהחיינו". 

מי שאין לו נעלי בד או גומי לתשעה באב – רשאי בדיעבד לקנותם בתשעת הימים, כדי שלא ילך יחף בתשעה באב (אג"מ או"ח ג, פ).

בנייה ושיפוצים

כיוון שממעטים בשמחה בתשעת הימים, אסור לבנות בימים אלו בניין של שמחה, כגון להרחיב את דירתו או מרפסתו בלא שיהיה לכך צורך חיוני. וכן אסור בתשעת הימים לסייד ולצבוע את קירות הבית, מפני שהסיוד והצביעה נחשבים מותרות המשמחים, שהרי אפשר לחיות בבית בלעדיהם (שו"ע תקנא, ב). וכן אסור לעשות בימים אלו שיפוצים שנועדו לנוי או מותרות, כמו החלפת תריסים, ארונות, וילונות, וכיוצא בזה דברים יקרים ומשמחים שאין בהם צורך הכרחי.

אבל מי שגר עם בני ביתו בדירה צפופה, מותר לו לבנות חדר נוסף בתשעת הימים. וכן מותר לעשות את כל עבודות הבנייה שנועדו למנוע נזק, כגון אדם שכותלו עומד ליפול, אף שאינו צריך לאותו חדר ואין בזה סכנה, מותר לו להחריב את הכותל באופן מסודר ולבנותו שוב, שעל ידי כך הוא מונע מעצמו נזק. 

בניית בית כנסת ובית ספר

מותר לבנות כל דבר לצורך מצווה. לפיכך מותר לבנות בימים אלו בית כנסת ובית ספר, ולסיידם ולצובעם (מ"ב תקנא, יב; כה"ח כה). וכן מותר לבנות בניני ציבור, שכתב בעל ערוך השולחן (תקנא, ז), שנראה שכל דבר שהוא לצורך רבים נחשב כמצווה.

גינון

אסור בימים אלו לנטוע נטיעה של שמחה, היינו נטיעות שנועדו לנוי ומותרות, כגון עצי נוי, הדסים, ורדים ופרחים (שו"ע תקנא, ב). אבל מותר לתחזק את גינות הנוי, להשקות את הגינה, לגזום את הדשא, ולהמשיך בטיפול השוטף. 

וכל נטיעה שנועדה לצורך ממשי מותרת, לפיכך מותר לנטוע עצי פרי בתשעת הימים. וכן אדם המתפרנס מגידול שיחי נוי ופרחים, מותר לו לשותלם במשתלה כדי למוכרם, אבל לא ישתלם בגינות.

קבלן ופועלים

מותר לקבלן ולפועלים יהודים להמשיך לבנות בתשעת הימים בתי מגורים כדי למוכרם, מפני שהבתים נועדו למגורים ולא למותרות. ועוד, שזאת פרנסתם. ובארץ ישראל יש מצווה לבנות בתים. אמנם את הסיוד והצביעה ידחו לאחר תשעת הימים, ורק אם עיכוב הסיוד והצביעה יגרמו להם הפסד גדול – יוכלו לצבוע ולסייד בתשעת הימים. 

מעבר דירה

שאלה: האם מותר לעבור דירה בתשעת הימים?

תשובה: המנהג להורות שלא להיכנס לדירה חדשה, קנויה או שכורה, בתשעת הימים, גם מפני השמחה שבדבר וגם מפני שאין בימים אלו סימן טוב. אבל אם עיכוב הכניסה יגרום להפסד גדול, מותר להיכנס.

צודק ונרדף

היחס החיובי של הליכוד אל מסורת ישראל מתחיל במייסד התנועה, זאב ז'בוטינסקי ● ז'בוטינסקי מקדים את ראשי הציונות בהבנת המצב המדיני ובהטוויית דרכי פעולה ● ז'בוטינסקי צופה את השואה, תומך בעלייה לא סלקטיבית ומארגן העפלה בלתי-לגלית ● מסירותו למען הכלל ונקיותו המוסרית ● התקרבותו ליהדות דרך הרעיון הלאומי ● יחסי הערכה עם הרב קוק ● "כל נדרי" סמוך לפטירתו זאב ז'בוטינסקי

אל מול ההתפוררות הערכית והמוסרית של ראשי הליכוד, ראוי להעלות את זכרו מייסד תנועת בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, שיום פטירתו חל בכ"ט תמוז ת"ש (1940). ז'בוטינסקי נולד בתר"מ (1880), התייתם מאביו בגיל שש, וגדל בבית שהמסורת היהודית היתה נחשבת בו לעניין רחוק של זקנים. עיר הולדתו היתה אודסה, שיהודיה נודעו כמתרחקים מתורה ומצוות. למעט מאוד יהדות זכה ז'בוטינסקי בשנות לימודיו. כמו רבים מבני גילו החל להתערות בתרבות הכללית והרוסית ולעשות בה חיל. 

כשרונותיו היו גאוניים. היה בעל כשרון ספרותי נדיר. כבר בצעירותו התפרסם כסופר ומתרגם מחונן שעתיד מזהיר צפוי לו. הוא גם נחשב לאחד הנואמים הטובים בעולם. הוא שלט בכתריסר שפות, וברובן יכול לכתוב מאמרים ולנאום כהלכה. הוא גם סיים לימודי משפטים והוסמך כעורך דין. אילו היה עובד כעורך דין היה נחשב ללא ספק לאחד הגדולים בתחומו, בעל מעמד ועושר. אבל משעה שנתפש לרעיון הלאומי היהודי מסר את עצמו למען אחיו, בלא לשייר דבר לעצמו. 

ציונות ומסירות

בעת מלחמת העולם הראשונה פעל ז'בוטינסקי להקמת הגדוד העברי, והשתתף בכיבוש הארץ מידי הטורקים עם צבא בריטניה. בארץ הקים את כוח המגן העברי כנגד פרעות הערבים. בעקבות פעילות זו הוא נאסר ונשפט. כשהחריף את פעילותו למען העלייה והקמת המדינה היהודית, גרשוהו הבריטים מהארץ בשלהי שנות העשרים.

מתוך נאמנות למולדת, לא הסכים בגלותו לקבל אזרחות של שום מדינה. לא קנה בית ולא שכר בית. במשך כעשרים שנה נדד ממקום למקום ודיבר ונאם על ארץ ישראל, השפה העברית והשיבה אל ההיסטוריה היהודית. בסוף חייו הדגיש גם את ערכה של המורשת היהודית ואמונת ישראל. נדודיו למען העם היהודי לא אפשרו לו לקיים חיי משפחה שגרתיים.

תוך כדי עבודתו הציונית כתב ופרסם מאמרים בכמה מן העיתונים החשובים בעולם. כסופר מחונן, שילמו לו כסף רב על מאמריו וכתבותיו. חלק מהכסף שהרוויח שלח לאשתו, אמו, בנו ואחותו שגרו בארץ; חלק אחר תרם לתנועה הציונית. רק מעט השאיר לעצמו, כדי לשלם עבור שהותו בבתי מלון זולים. 

הקמת הצה"ר – תנועת הציונים הרוויזיוניסטים

בשנת תרפ"ט הקים ז'בוטינסקי את תנועת הצה"ר, שפעלה במסגרת התנועה הציונית העולמית, והטיפה לעלייה המונית לארץ ולהקמת המדינה העברית. 

מעת שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה (תרצ"ג – 1933) הגביר את מאמציו. הוא היה נוסע במזרח ומרכז אירופה מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, ישן ברכבות ובבתי מלון זולים, יוצא לפגישות והרצאות, ומטיף וחוזר ומטיף למען עלייה מיידית לארץ ישראל ופינוי דחוף של היהודים מאירופה. הוא חש ששואה נוראה 
עתידה להתרחש על העם היהודי באירופה. 

בעקבות מאמצים אלו הושמץ והותקף על ידי חברי המפלגות הציוניות השמאליות, ועל ידי הבונד והחוגים האנטי ציונים מכל הגוונים. יריביו הפוליטיים בהסתדרות הציונית היו חיים ויצמן ודוד בן גוריון. 

לאחר שלא התקבלו עמדותיו למען מדינה עברית ועלייה המונית, חש כי אין לו ברירה, ולנוכח הסכנה הנאצית באירופה עליו לפעול במסגרת חדשה. בשנת תרצ"ה (1935) הקים ארגון יהודי ענקי שפעל למען קידום העלייה והמדינה היהודית. תוך שנתיים היו רשומים בארגונו יותר חברים מאשר בהסתדרות הציונית הישנה. אך זה היה מאוחר: המלחמה העולמית פרצה, ועמדותיו כבר לא יכלו להציל.

יכולת ניתוח מופלאה שהוחמצה על ידי יריביו

יכולת הניתוח החברתית-מדינית שלו היתה מופלאה. בניתוחיו הבהירים חזה ז'בוטינסקי מראש תהליכים ארוכי טווח, ועל פיהם גיבש עמדות שעם השנים התבררו כמדויקות להפליא. 
הוא לא רדף כבוד, שררה וממון, אבל יריביו, ויצמן ובן גוריון, קנאו בו על כשרונותיו, לא עמדו על עומק עמדותיו, ופעלו נגדו באופן שיטתי ובוטה. 

רבות מעמדותיו התקבלו לבסוף, אולם באיחור של עשר שנים ומעלה, איחור שלעיתים היה טרגי. כך היה למשל לגבי מדיניות "קיר הברזל" שלו בשאלת המאבק היהודי-ערבי, שלבסוף בהכרח המציאות התגשמה במלחמות ישראל, אך לו היתה מתקבלת מראש כעמדה רשמית, היתה מן הסתם מרתיעה ומשיגה תוצאות טובות לאין ערוך. 

כך גם היה בשאלת היחס למעצמות. הוא סבר שצריך להעמיד מיד את הדרישה למדינה יהודית מתוך כוח הזכות, ולתבוע מילוי קפדני של ההבטחות וההתחייבויות הבינלאומיות כלפי העם היהודי. עמדה זו התקבלה רק לאחר השואה. 

לאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים, כאשר שערי הארץ היו פתוחים לרווחה בלא שום הגבלה, הוא תבע לקרוא לעלייה המונית כדי לקבוע בארץ רוב יהודי מוצק. המנהיגות הציונית שדגלה בעלייה סלקטיבית התנגדה לכך בנחרצות, וכך התבזבזו קרוב לעשר שנים יקרות. 

לאחר שהבריטים הגבילו את מכסות העלייה, הוא תבע מאבק נחרץ, ופעל לעלייה למרות האיסור. במסגרת זו, שנקראה 'עליית אף על פי', עלו ארצה עשרות אלפי יהודים. רק לאחר השואה הצטרפו מפלגות השמאל לארגון עלייה בלתי לגאלית לארץ.

הוא היה בעד שיתוף היוזמה הפרטית בפיתוח הארץ וכלכלתה (קפיטליזם מתון). יריביו פעלו לדיכוי היוזמה הפרטית. רק בלית ברירה רעיון זה התקבל לאחר עשרות שנים. 

עמדתו היתה לפעול בתעמולה גלויה בין האומות, ולא בשתדלנות בחדרי חדרים. ההיסטוריה הוכיחה שפעילות גלויה הועילה יותר. 

גם המרד כנגד השלטון הבריטי, שהוביל בסופו להקמת המדינה, תוכנן על ידו כבר בשנת תרצ"ז (1937).

יחס למסורת

ממש כדברי הרב קוק, מתוך העניין הלאומי היהודי התקרב ז'בוטינסקי אל העניין הרוחני היהודי. מספר פעמים ז'בוטינסקי מביע צער אמיתי על שלא זכה לחינוך יהודי מסורתי. כשחבריו שאלוהו על שינוי עמדותיו ביחס לדת ולאמונה, הוא מבאר להם שאכן הוא הבין במשך הזמן כי היסוד המסתורי של האמונה והדת הוא יסוד שאי אפשר לבנות חיים בלעדיו, וודאי לא חיים עבריים.

אמנם היתה לו ביקורת על תופעות שנראו כסותרות ערכים של חירות המצפון וחופש הדעות. אבל חובה לציין, כי בעניין זה, אמנם בסגנון שונה, כיוון לכמה מעמדותיו של מרן הרב קוק, שראה בערכי החירות והחופש ערכים חשובים.

בחוקת היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה שהקים, כתב: "תעודת הציונות היא גאולת ישראל וארצו, תחיית ממלכתו ושפתו, והשרשת קודשי תורתו בחיי האומה. דרכיה: יצירת רוב עברי בארץ ישראל משני עברי הירדן; הקמת המדינה העברית על יסודות החופש האזרחי ועקרוני הצדק ברוח תורת ישראל…"

יש לציין כי בגרסה הראשונה הוא כתב "השלטת קודשי תורתו בחיי האומה", לבסוף התפשר עם דעת רוב חברי וועידת היסוד וכתב "השרשת". (עוד על יחסו למסורת עיין ב"עולמו של ז'בוטינסקי" ע' 165-172).

אלה הם כנראה היסודות שעומדים בבסיס היחס החיובי למסורת בתנועה הרוויזיוניסטית הציונית לגילגוליה השונים, עד תנועת הליכוד של ימינו.

יחס הראי"ה והרצי"ה לז'בוטינסקי

מו"ר הרב צבי יהודה תמך בעמדותיו המדיניות של ז'בוטינסקי, תמך במאבק החמוש של המחתרות אצ"ל ולח"י בכובש הבריטי ובפורעים הערבים, ואף התגאה בספרות מחתרתית שבביתו.

וכן שמעתי עדויות כי היתה למרן הרב קוק זצ"ל הערכה עצומה לפועלו של ז'בוטינסקי למען עם ישראל. יש ציטוט מופלא על כך, שאני מתיירא לפרסמו ללא בדיקה נוספת. ליחס כזה מאת הרב קוק לא זכה אף אחד ממנהיגי העם היהודי באותה העת.

על יחסו לרב קוק

במאמר שכתב בסוף קיץ תרצ"ד, אחר זיכויו של אברהם סטבסקי מאשמת רצח ארלוזורוב, התייחס ז'בוטינסקי למרן הרב קוק, וכך כתב: "מפי הרב פאלק (הרב הצבאי של הגדוד העברי בעת מלחמת העולם הראשונה) שמעתי לראשונה את שמו של הרב קוק. הרב חי בשעתו בלונדון, ופאלק היה אחד מתלמידיו. אין זה קל לתאר בנאמנות את יחסו של התלמיד אל רבו. הרב פאלק דיבר על הרב קוק לא רק כעל מורה נערץ, אלא כעל מורה דרך קדוש. במשך שעות ישב והסביר לי את השקפת עולמו של הרב קוק. לדאבון לבי אינני אלא בור דאורייתא, ולא אוכל לחזור על מה שנשאר בזכרוני מדברי ההתפעלות של הרב פאלק. אבל אפילו לגביי לא נפלו דבריו הנלהבים של הרב פאלק על אזניים אטומות. לראשונה בחיי הרוח שלי, נפתח לבי בפני אותו שטח עתיק יומין – אך חדש לגבי דידי – שיש בו תשובות לכל בעיותינו העמוקות, והן נובעות מתוך כתבי הקודש העתיקים שלנו… ומאחרי כל גילויי הנסתרות בפסוקים ובאגדות, עומדת דמות אנושית נדירה ויקרה, נשמה החיה בעולם מיוחד במינו, עולם של רעיונות נשגבים ואציליים, נשמה הבונה את חייה היומיומיים על פי צו נצחי, נשמה הנושמת ופועלת תוך מגע תמידי כלשהו עם כוח על ארצי". (מתוך מועדי הראי"ה ע' שצה).

כידוע, את שביתת הרעב שבה החל ז'בוטינסקי לאחר שנאסר בשנת תר"פ (1920) בעקבות הגנתו על יהודי ירושלים, הוא הפסיק בעקבות בקשת הרב קוק זצ"ל. בהזדמנות אחרת אולי אביא את מכתבו המאלף של מרן הרב קוק לז'בוטינסקי (ע' ליקוטי ראי"ה ע' 61-62).

על חילול שבת בפרהסיה

בתקופת מגוריו של ז'בוטינסקי בירושלים, כיהן הרב קוק כרב ראשי. 
סיפר ר' אברהם חיים צ'צ'יק ז"ל, משמשו של מרן הרב: "היה מעשה ביום ראשון בשבת, שבאו יהודים שלבם כואב על חילול השבת, והודיעו לרבנו שאתמול בשבת התאספו צעירים על המגרש שמאחרי בתי הבוכארים ושחקו בכדורגל ועשו מלאכות הקשורות באיסורי שבת. והיות שאלו הצעירים מתייחסים לבית"רים, שמנהיגם הוא זאב ז'בוטינסקי, משום כך היה רצוי מאוד שרבנו יפנה במכתב מחאה אליו.

אחרי שרבנו שמע בצער מאלה האנשים, ביקש ממני טופס וערך מכתב מחאה בדברי נועם ובתוכחת מגולה למר ז'בוטינסקי, והלכתי במצוות רבנו להמציאו. כשבאתי אליו ומסרתי לו את המכתב וראה שהוא מהרב זצ"ל, ביקש ממני לחכות עד שיעבור על התוכן. אחרי הקריאה שקע בהרהורים ופניו הביעו צער. מיד פנה אלי בשאלה: האם ידוע לך במה דן הרב במכתב? אחרי תשובתי החיובית בקשני למסור לרבנו שהרב ירגיע את רוחו, כי במיטב השפעתו יפעל לבל יישנה עוד כדבר הזה, והמשיך עוד שגם יפגש עם רבנו אודות זה. הוא ליווני באדיבות עם בקשתו למסור דרישת שלומו "לרבנו החביב".

פטירתו

פעילותו הנמרצת של זאב ז'בוטינסקי שלא ידע לאות במשך שנים, כמו גם תחושות ההחמצה, האכזבה וההשפלה האישית שחש מקרב חבריו הציונים, כרסמו בלבו, והוא מת בנכר ממחלת לב קשה. בצוואתו ציווה שעצמותיו יועלו לארץ ישראל אך ורק בפקודת הממשלה של המדינה היהודית שעתידה לקום. 

בתשכ"ד, לאחר שבן גוריון פרש מראשות הממשלה, החליטה ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול להעלות את עצמותיו ועצמות רעייתו לארץ ישראל, ומנוחתם בהר הרצל ליד חוזה המדינה.

כנראה שכדי להגיע לעמדות בהירות ונכונות כעמדותיו דרוש צירוף נדיר של כשרון ניתוח גאוני עם נקיות מוסרית. לצערנו ממשיכיו לא ניחנו בצירוף הזה. 

יומו האחרון

ביומו האחרון, בכ"ט תמוז ת"ש, כאשר נסע מניו יורק למחנה בית"ר שבפרוורים, ביקש פתאום מאחד מבני לווייתו בקרון שהיה מסורתי לשיר לו את תפילת "כל נדרי", באומרו שאת המילים בארמית הוא אינו זוכר היטב. לאחר שהלה שר לו פעם אחת, שקע במחשבות וביקש שישיר לו את "כל נדרי" עוד מספר פעמים. לאחר שעות ספורות נפטר.

כידוע במסורת ישראל, ביומו האחרון של אדם, יש ביטוי תמציתי לחייו. התרפקותו של ז'בוטינסקי על תפילת "כל נדרי", שמסמלת יותר מכל את תפילות היום הקדוש, מבטאת את הטהרה שבמעשיו למען עם ישראל, ארצו ותרבותו הרוחנית.

בעניינים רבים נעזרתי בחברי החכם ר' זאב סולטנוביץ', מגדולי המעמיקים בתולדות ישראל, ועל כך תודתי נתונה לו.

צה"ל חייב בכבוד התפילה

לייחד זמן לתפילה בציבור גם בקורס קצינים ● מה שכחו לעשות בסיום טקס השבעה של טירוני גולני ● הלכות תספורת בשלושת השבועות ומנהגי העדות השונות ● האם דין גילוח כדין תספורת?

כידוע, אחוז הדתיים בקורס קצינים לחילות הקרביים גבוה במיוחד. אע"פ כן שמעתי לצערי הרב מאחד מתלמידי ישיבת ההסדר, כי בדרך כלל הם אינם מצליחים לארגן מניין לתפילת שחרית. לכל מחלקה סדר יום שונה, וקשה לחניכי הקורס הדתיים להתאסף בשעה אחת. רק אם יקומו כולם מוקדם יותר משעת ההשכמה, יוכלו להתפלל במניין.

מפקדי הבסיס חושבים כנראה שאם התפילה חשובה לדתיים, ראוי להם שיקומו שעה קודם. אולם אסור להתייחס כך לנושא התפילה. כל דבר חשוב צריך לקבל את היחס הנאות. כאשר אין ברירה, אכן הכל צריך לעמוד על האידיאל ומסירות הנפש. אבל בחיי היום יום אין להעמיד אנשים בפני ניסיונות קשים, גם לא לשם מטרות נעלות כמו תפילה. להפך, כדי לקיים את הערכים החשובים בחיינו, יש ליצור למענם את התנאים הטובים ביותר. 

קציני צה"ל הבכירים יודעים שאם משכורתם היתה משכורת מינימום, כמעט ולא היו קצינים טובים לצה"ל. ולכאורה מדוע זה כך, הלא קציני צה"ל ודאי מבינים היטב את ערך שירותם הצבאי ואת תרומתם העצומה לביטחון המדינה, ואם כן מדוע שלא ישרתו תמורת משכורת נמוכה או ממוצעת? 
אלא שכאמור, אין לסמוך על מסירות אידיאליסטית שהיא לבדה תחזיק את הערכים החשובים והחיוניים.

צוערי קורס קצינים נמצאים בלחץ של אימונים ומבחנים. הצוערים הדתיים צריכים להתחרות בחבריהם שאינם מתפללים, ויש להם עוד כשעה ביום לחזרות למבחנים. קשה מאוד בתוך כל זה לתאם בכל יום זמן תפילה מיוחד, בהתאם לסדר היום המשתנה. וגם השכמה שעה קודם היא לעיתים דרישה שכמעט ולא ניתן לבצעה.

כדי לתת כבוד לתפילה, צריכים לסדר לה זמן קבוע. אשמח לספר לכם שהמצב השתנה לטובה.
תפילת מנחה בסיום טכס השבעה בחטיבת לגולני

ועוד בעניין צבא ותפילה. לפני כחודשיים הזדמנתי להשבעת טירונים של חטיבת גולני. הטכס היה מרגש. דברי הרב הצבאי היו הטובים ביותר מבחינה ערכית וספרותית. כהורים לבן בכור, בן ישיבה, שזוכה להתחיל לקיים את המצווה נוראת ההוד, התרגשנו מאוד. התפללנו בליבנו שה´ ישמור את חיילינו וישובו כולם לביתם בריאים ושלמים, כשעטרת ניצחון בראשם. 

מה מתאים יותר מלהתפלל מנחה בתום הטכס, במיוחד שהטכס נגמר בשעות בין הערביים. דתיים רבים היו בקהל. בטכס השתתפו שתי מחלקות של ישיבות הסדר, ועוד דתיים רבים ממחלקות אחרות ומהסיירת. ניתן היה לארגן מניין גדול מאוד. חשבתי שהיה ראוי שהצבא יארגן בסיום הטכס תפילה מסודרת באמצע מגרש המסדרים, תוך הצעת סידורים למתפללים. 

במקום זאת הודיעו לציבור לצאת מהאזור ולרדת לאזור המנגלים והמסעדות. שם, בתוך הערבוביא הדחוסה והעשנה, לא היה שייך להתפלל. תוך כדי יציאת הקהל התארגנו מספר מניינים. כיוון שלא ניתן היה לקבץ את כולם, חלק איחרו, חלק התארגנו להקמת עוד כמה מניינים, ובתוך כל זאת איזה רס"ר עצבני החל לצעוק ברמקול שעל כולם לפנות את הרחבה. קשה היה להתרכז בתפילה. החזנים היו צריכים לצעוק כדי שמישהו יוכל לשומעם למרות צעקות הרס"ר. 

האמת, קצת קנאתי בחטיבות אחרות שעורכות את טכסיהן ליד הכותל. שם זוכים כל ההורים להתקרב אל שריד בית מקדשנו ולהתפלל לידו. אם לזה לא זכינו אנו, הורי גולני, לפחות שיארגנו תנאים לעריכת תפילה מכובדת. הרי ידוע שגם ביום זה החמה עומדת לשקוע, והאנשים לא יספיקו להגיע לבתי הכנסת לתפילת מנחה. 

מתי אסור להסתפר לפי מנהג ספרדים ואשכנזים

תקנו חכמים שלא להסתפר ולא לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקנא, ג), שלא להסתפר מתחילת השבוע שחל בו תשעה באב, וכן נוהגים ברוב קהילות הספרדים.
ומנהג אשכנז להחמיר באיסור תספורת בכל שלושת השבועות (רמ"א תקנא, ד). 

גם בין הספרדים יש שהחמירו בזה: במרוקו נהגו שלא להסתפר בכל שלושת השבועות (קצשו"ע טולידנו ח"ב שפז, ח). והרב משאש כתב שכך נהגו החכמים והזקנים, ופשוטי העם החמירו רק מראש חודש (שמש ומגן ח"ג או"ח נד). ומנהג האר"י שלא להסתפר בכל שלושת השבועות, וכידוע יש מהספרדים שנוהגים על פי מנהגי האר"י (הלכות חגים כה, כב).

איזו תספורת אסורה ואיזו מותרת

לא רק שער הראש והזקן כלול באיסור התספורת, אלא כל שער שבגוף אסור לספר. אמנם כאשר השפם מפריע לאכילה מותר לספרו אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב (שו"ע תקנא, יב-יג). וכן מותר לאשה לקצר את שער ראשה שמפני אריכותו התחיל לצאת מכיסוי הראש. וכן מותר לאשה להסיר מפניה שערות שמכערות את יופיה (מ"ב תקנא, עט; כה"ח מז. וע´ בתורת המועדים ה, כו).

האם גילוח בשלושת השבועות בכלל האיסור

לדעת הרבה פוסקים אין הבדל בין תספורת לגילוח, ולמנהג אשכנז וחלק מהספרדים שניהם אסורים בכל משך שלושת השבועות (ע´ כה"ח תקנא, סו; תצג, יט). וכן נוהגים רוב בחורי הישיבות והמדקדקים במצוות. 

אולם מנגד יש סוברים שלכתחילה ראוי להתגלח בכל ערב שבת בשבתות שלפני ראש חודש אב. כי הנימוק שהובא בפוסקים לאיסור תספורת אפילו לכבוד שבת, הוא מפני שממילא אין מסתפרים לפני כל שבת, ואם כן אין בזה צורך לכבוד שבת (מ"א תקנא, יד). והמתגלחים בודאי רגילים להתגלח לפני כל שבת, ולפי זה יהיה מותר להם להתגלח לכבוד שבתות שבחודש תמוז (וכך משמע שדעת הפרי מגדים, וכן משמע מבאור הלכה תקנא, ג) 

ועוד, שיש אומרים שכל המנהג שלא להסתפר נוגע רק לתספורת, שיש בה חגיגיות מסוימת, ולא לגילוח, שאין בו שום חגיגיות אלא רק הסרת הניוול. ועוד סברה, שיש שמצטערים מאוד כשאינם מתגלחים, ואולי אפשר להשוות את הגילוח לתספורת השפם שמפריע לאכילה. ובנוסף לכך, אי אפשר להתעלם ממנהג רבים מהספרדים, שנוהגים איסור תספורת רק בשבוע שחל בו תשעה באב. 

הלכה למעשה: לנהוג כהורים

מעיקר הדין נראה לעניות דעתי, שמותר ואף רצוי להתגלח לקראת השבתות שלפני ראש חודש אב. והמיקל להתגלח בכל יום עד ראש חודש אב כפי שהוא רגיל בכל השנה, יש לו על מה לסמוך. 

ושמעתי מהרב רבינוביץ´ שליט"א, ראש ישיבת מעלה אדומים, הדרכה טובה למעשה: שכל אחד ינהג כאביו, שכיבוד הורים חשוב יותר. כי אם האב מחמיר והבן יקל, יש חשש ששינוי המנהג יצער את האב, וייראה הדבר כאילו האב לא הצליח לחנך את בנו להמשיך בדרכו. וכן להפך, כאשר האב מקל ובנו מחמיר, נראה הדבר כאילו הבן מודיע ברבים שהוא צדיק יותר מאביו. ואמנם כאשר מדובר בהלכה מוסכמת, אזי אין עצה, ועליו לקיים את ההלכה. אבל כאשר הדבר שנוי במחלוקת, מוטב שינהג כאביו. 

קידוש ה´ שאינו מתבייש

עוד חשוב להוסיף, שלמרות שמעיקר הדין נראה בעיניי שעדיף להתגלח לכבוד שבת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכיום ההימנעות מגילוח הפכה לסימן האבלות המובהק. ויש בזה צד של קידוש ה´, שהכל רואים את סימן האבלות, ונזכרים בחורבן בית המקדש. ובמיוחד גדל קידוש ה´ כאשר מדובר באנשים מכובדים שנפגשים עם הציבור הרחב, ומראים לעיני כל שאין הם מתביישים בשמירת המנהגים. 

פעם הגיעו להר ברכה בימי ספירת העומר כל ראשי מחלקת החטיבה להתיישבות, רובם חילונים, ובראשם יו"ר החטיבה אברהם דובדבני. הוא הקפיד שלא לגלח את זקנו, וכשקם לדבר, אף הזכיר את תלמידי רבי עקיבא שמתו בעוון שלא כיבדו כראוי זה את זה. ללא ספק היה בזה קידוש ה´ והבעת נאמנות מופלאה למנהגי אבות. 

מכל מקום, מי שבוחר להתגלח לכבוד שבת, טוב שידקדק ללכת עם ציציות בחוץ, כדברי השולחן ערוך (או"ח ח, יא), כדי להרבות קידוש שם שמים בדרך זו. 

גילוח אחר ראש חודש אב

אחר ראש חודש אב, ברור שעל פי מנהג אשכנז אין להתגלח, ואפילו לא לקראת שבת חזון. יתר על כן, מנהג אשכנז היה שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון (רמ"א תקנא, א). ואמנם אין נוהגים כן כיום, אבל אפשר ללמוד מכאן שאין להתגלח לקראת שבת חזון. 

ואף לספרדים, יש מקום להחמיר שלא להתגלח מראש חודש אב. ואמנם השולחן ערוך (או"ח תקנא, ג) 
כתב להחמיר בתספורת רק בשבוע שחל בו תשעה באב. אולם כבר למדנו שיש קהילות ספרדיות שנהגו להימנע מתספורת בכל שלושת השבועות, והמקלים במרוקו נהגו להסתפר עד ראש חודש אב. ויסוד לכך מובא באחד הראשונים, בעל ספר כלבו, שחי בפרובנס ולמד אצל גדולי ספרד, וכתב שנהגו שלא להתגלח לפני שבת חזון כדי להגיע לתשעה באב מנוולים (הובא בבית יוסף תקנא, יד). 
ונזכה שיתקיימו בנו דברי חז"ל (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

האמת על הרב והרבי

הרבי מגור מתפעל מחכמתו וצדקתו של הרב קוק ● הרבי מקפיד לאכול משחיטה בהשגחת הרב קוק ● הרבי על הרב קוק: "איש אשכולות בתורה ובמידות תרומיות" "בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות" ● חילוק הדעות בעניין היחס לציונות החילונית ● המדפיסים 'צנזרו' את מכתבו של הרבי ● הרבי מוכיח לגיסו, הרב מבענדין, את גדולתו של הרב קוק ● צערו הגדול של הרבי מגור בפטירתו של הרב

האם הרבי מגור העריך במיוחד את הרב קוק

בעקבות הדברים שכתבתי אודות האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' על יחסו למרן הרב קוק ועל יחסו לעלייה, הגיעו אלי מספר שאלות וקושיות. 

בין השאר היתה גם התקפה כלפי הרבי כאילו הוא התנגד לעלייה לארץ, ולבסוף הציל את נפשו מהשואה. ועל כך כבר עניתי במאמרי השני, בו הראיתי את יחסו החיובי לעלייה לארץ, ושבזכות יחס זה ניצלו המוני חסידים מהמעגל הקרוב והרחוק.

מנגד הגיעו טענות כאילו יחסו של הרבי מגור לרב קוק היה יחס רגיל, כאל אחד הרבנים הרשמיים, לא יותר ולא פחות, ולעומת זאת את רבני העדה החרדית שהיו מקושרים ל'אגודת ישראל' הוא העריך הרבה יותר, ואף התייחס אל רב העדה החרדית הרב זוננפלד כאל רבה של ירושלים.

תוצאות פגישתם הראשונה

אכן, לפני פגישתו של הרבי עם מרן הרב קוק הפיצו אנשי העדה החרדית דברי דיבות על מרן הרב, אך מן הסתם הרבי לא האמין להם, אבל חשש שמא יש בהם אמת מסוימת. 

אולם מיד לאחר פגישתו הראשונה עם מרן הרב, בשנת תרפ"א, יצא ואמר: "סבור הייתי שאני בא לבקר רב, ולבסוף מצאתי כאן רבי" (במובן צדיקות וחסידות). עוד אמר בהתפעלות: "הוא לא רק יודע ללמוד, הוא שקוע בלימוד" (תרגום מאידיש – ליקוטי הראי"ה ח"ב לרב נריה ע' 133). 

סיפר בנו האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר לרב נריה: "אחרי הפגישה הראשונה של אבא עם הרב, הוא הורה מיד לאנשי פמלייתו שיקנו בשר רק מהשחיטה העומדת תחת פיקוחו של הרב", ולא מהשחיטה שבפיקוח העדה הפורשת (ליקוטי ראיה ח"ב ע' 136).

גם הרב ברומברג כותב בספרו (מה שם הספר?) כי הרבי הקפיד תמיד לבקר תחילה את הרב קוק, ורק אח"כ את רבני העדה החרדית, למרות שהיו מבוגרים מהרב קוק ואף היו קשורים ל'אגודת ישראל' שהוא היה ממנהיגיה הבולטים. וכך נהג גם לאחר מכן, בשנת ת"ש, שהקפיד לבקר תחילה את הרב הראשי הרצוג, ורק אח"כ את הרב דושינסקי מהעדה החרדית. 

'שהחיינו' על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונה

כשביקר מרן הרב קוק במקום אכסנייתו של הרבי, סיפר לו הרבי שעתה הוא עומד להפריש תרומות ומעשרות בפעם הראשונה. אמר לו הרב קוק, אם כן תזכה גם בברכת 'שהחיינו', כדברי רש"י (מנחות עה, ב) ביחס לכהן המקריב בפעם הראשונה, וכפסק הרמ"א ביורה דעה כח. הרבי הקשה, הרי הש"ך מערער על פסק הרמ"א, וכן דעת הפר"ח. אולם מרן הרב חזר וביסס את דעתו, תוך כדי בירור שיטות החולקים ביסודיות ובהרחבה כדרכו. ואף הוסיף לומר לרבי, כי שמחת בואו לארץ ישראל אף היא מצטרפת לשמחת קיום המצווה בפעם הראשונה, והרי הוא יכול לברך בלא חשש. אחרי ששמע הרבי את דבריו המקיפים של הרב, קם ואמר: "אם מרא דאתרא, רבה של ירושלים, פוסק שיש לברך, מקבל אני את דעתו". וברך 'שהחיינו' בשמחה.

הרבי מאמץ את מנהג הרב קוק בסדר ברית המילה

בעת ביקורו השני של הרבי בירושלים, בשנת תרפ"ד, ביקש אחד מחסידיו לכבד את הרבי בסנדקאות, ורק אחר שהתברר לרבי שהרב קוק לא ייפגע מזה, הסכים. הרב קוק כובד בברכות, ושלא כמנהג הרווח, לאחר שגמר את ברכת 'כורת הברית', שתה מן היין, ורק אח"כ המשיך "אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד הזה" וכו'. כשקם הרבי מכסא סנדקאותו, שאל את הרב מדוע נהג כך. השיב לו הרב: "כורת הברית" זה סוף הברכה, ואילו ההמשך הוא תוספת בקשה. תשובתו של הרב נראתה מאוד בעיני הרבי, והוא כתב אח"כ לאחיו והודיע לו שאע"פ שמקודם נהג לשתות בסוף הבקשה, הרי מכאן ואילך גם הוא ינהג כך. ואמנם כך נוהגים בניו אחריו.

הערצה לגדלותו של הרב בתורה

עוד אמר הרבי אחר פגישתו עם מרן הרב: "בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות". וגם כשהזכירו לפניו את גאוני הדור שלפניו לא שינה את דעתו. ויש לדעת כי הרבי הכיר רבים מגאוני הדור: אביו הלא היה בעל ה'שפת אמת', סבו הגדול הוא בעל חידושי הרי"ם, גם הכיר את בעל ה'אבני נזר'. ואע"פ כן אמר משפט חריף שכזה. 

במכתבו המפורסם כינה את הרב "איש אשכולות בתורה ומידות תרומיות". וכששאלוהו, והרי אמרו במשנה (סוטה ט, י), שבטלו אנשי אשכולות, השיב: עיינו בתוספות בבא מציעא כט, ב. וכוונתו היתה שאע"פ שבטלו, מעת לעת עדיין יתכן שיופיעו אנשי אשכולות.

שיחה של תורה

ידוע שבקיאותו וחריפותו של מרן הרב קוק ממש הבהילו את שומעיו, ובכללם גאוני הדור. מספרים שהרב איסר זלמן מלצר אמר לרבי חיים עוזר גורדז'ינסקי: שנינו נחשבים גדולים עד שאנו מגיעים לדלתו של הרב קוק. לעומתו כבר איננו נחשבים גדולים. 

כדוגמא לכך מספרים שבעת ביקורו הראשון של הרבי, הציע לו הרב קוק לשבת בכורסה. אולם הרבי סירב, ואמר שגם בביתו אינו יושב אלא על כסא רגיל. אבל הרב שרצה לכבדו אמר לו: "כל מה שבעל הבית אומר לך עשה חוץ מצא" (דרך ארץ פ"ז). השיב הרבי, אבי מורי מפרש "חוץ מצא" – חוץ מן הדברים המוציאים את האדם מן העולם, והרי אחד מהם הוא 'כבוד'. נענה הרב, אמנם פירוש נאה הוא, אבל הוא נגד התוס' בפסחים פו, ב, שם מפורש שאע"פ שיש בכך כבוד, יש לשמוע בקול בעל הבית. 

הרבי, שהיה בעצמו גאון מופלג, וכבר זכה להכיר רבים מגאוני הזמן, התפעל מאוד מהערתו של מרן הרב שנאמרה כלאחר יד, והצביעה על זיכרון וחריפות שאין דוגמתם. אע"פ כן לא ויתר הרבי על מנהגו ולא ישב על הכורסה (הרב ברומברג). 

יש להעיר כי ביתו של הרב קוק היה פשוט וכן רהיטיו, ולרב קוק עצמו לא היה כסף כלל, מפני שהיה מפזר את הכל לצדקה. ופעמים שהיו בני ביתו צריכים ללוות כסף כדי לקנות דברי מאכל.

הביקור עם הרב מבענדין

בביקור השלישי של ה'אמרי אמת' בארץ, בשנת תרפ"ז, התלווה אליו גיסו הרב צבי חנוך הכהן לוין, רבה של בענדין, שנודע כגדול בנגלה ונסתר, והיה עוסק רבות בסדר קודשים, ואף חיבר כמה ספרים. 
סיפר הרב אהרון טייטלבום על ביקורם של הרבי וגיסו אצל הרב קוק: "הייתי נוכח אז בבית הרב. לאחר חילופי דברים בין הרב לרבי, התחיל הרב מבנדין שואל את הרב על דברים בהלכה שהוקשו לו בלימודו במקומות שונים, והרב השיב על כל שאלה ושאלה, מתרץ קושיות, מיישר תמיהות ומגלה עמוקות.
והנה שמתי לב שעם כל תשובה שהרב משיב, מפנה הרבי מגור את ראשו אל הרב מבענדין, בתוספת של הנהון, שמשמעותו היא "אתה רואה!"

כיוון שהדבר התמיה אותי, הרשיתי לעצמי לפנות אחר תום הביקור אל הרב מבענדין ולשאול אותו לפשר הדבר. הסביר לי האורח החשוב: כשנסעתי עם הרבי באוניה, נשאנו ונתנו בהלכות שונות. היו דברים שהרבי השיב עליהם, והיו דברים שעליהם אמר: כשנבוא ירושלימה וניפגש עם הרב קוק תשאל אותו והוא כבר ישיב לך. (מן הסתם הרב מבענדין תמה, וכי הרב קוק כל כך מופלג בחכמתו עד שיוכל לענות על כל שאלה, גם כאשר מדובר בשאלות שגדולים אחרים שעוסקים באותן הסוגיות לא יכלו ליישב?! והרבי השיבו, שאכן כן). כפי שראית, השיב לי הרב על כל שאלותי, ותנועותיו של הרבי באו לומר שאכן צדק כשהיה בטוח שהרב ישיב לי על הכל" (ליקוטי הראיה ח"ב ע' 149). 

הרב מבענדין עוד הספיק לשאול את הרב שאלות בענייני קודשים וענייני קבלה, וכולו היה מלא הערצה כלפיו.

לאחר שחזר לפולין, סיפרו שהרב מבענדין היה מספר בשבחו של מרן הרב, ואמר: "העולם אינו יודע, העולם אינו יודע את הגדלות של הרב קוק! בירושלים מכהן רב בעל השגות מופלאות ביותר!"
על פי כל זה אפשר לשער, כי עמדתו של הרבי מגור בזכות העלייה לארץ הושפעה במידה זו או אחרת מפגישותיו עם הרב קוק. 

חילוקי דעות על היחס לציונים החילונים

עם זאת, כפי שמצוי בין גדולי ישראל, ישנם גם חילוקי דעות. הרבי לא הסכים עם כל עמדותיו של הרב קוק. אבל אין זה פוגם ביחס הכבוד וההערכה העצומה ששררו ביניהם.

ישנו מכתב מפורסם שכתב הרבי לאחר ביקורו הראשון בארץ. עיקרו של המכתב נועד לעודד עלייה של חסידים לארץ. במכתב הארוך הרבי מתאר את פגישותיו וכותב בהערכה על הרב קוק, יחד עם ביקורת על שיטתו ביחס לציונות החילונית.

אצטט חלק מהדברים הקשורים לרב קוק: "והנה בחוץ לארץ היה מושג וציור אחר ממה שהוא באמת. כי על פי הידיעות היה נחשב הרב הגאון הרב אברהם קוק שיחיה כאילו היה רב נאור ורודף שלמונים, ויצאו נגדו בחרמות וגידופים. וגם מערכות 'היוד' ו'הדרך' הביאו לפעמים מידיעות האלו שיצאו מצד אחד, ואולם לא זה הדרך לשמוע רק מצד אחד, יהיה מי שיהיה.

והרב הגאון רבי אברהם קוק שיחיה הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות. גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע. אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול, ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים, כאותו שאמרו חז"ל בפרק קמא דעירובין על מי שלא היה בדורו כמותו ומטעם זה לא נקבע הלכה כמותו, ומזה באו הדברים הזרים שבחיבוריו".

ומוסיף שהרבה התווכח עמו על יחסו לציונים החילוניים, ואמר: "אם כוונתו רצוי, אבל מעשיו וכו', שנותן יד לפושעים, כל עוד שעומדים במרדם ומחללים כל קודש…". עוד כתב שאף שהוסכם באסיפה של אגודת ישראל שלא לגרום נזק לפעולות התנועה הציונית "כי יבוא הטוב מכל מקום", אולם לשבח את ההתעמלות של פושעי ישראל ולהחניפם, זה מרגיז את החרדים באופן שאי אפשר לתאר. גם "שיטתו בהעלאת ניצוצות הוא דרך מסוכן. כל עוד שאינם שבים מפשע אז הניצוצות אין בהם ממש, ומביא סכנה לנפשות טהורות ונקיות…".

אח"כ מספר שניסה לפעול למען השלום, ושהרב קוק הסכים להרבה מהצעותיו. וסיים את דבריו: "והנה מדברי הרב הגאון רבי אברהם קוק שיחיה הנ"ל תכירו מידותיו – כי הגם שרוב מאנשי עיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים על צידו, עם כל זה חולק כבוד להרבנים הזקנים". היינו שלמרות שרוב הרבנים ואנשי ירושלים לצידו, ואין הוא צריך להתיירא מהחולקים עליו, בכל זאת חולק כבוד למתנגדיו. 

בספר 'ארץ ישראל בספרות התשובות' כרך ג' עמוד תתג, העיר שמדפיסי 'מכתבי תורה' עשו דבר שלא ייעשה, והשמיטו ממכתבו של הרבי את המשפט הנ"ל בו הוא מספר שרוב הרבנים ואנשי ירושלים תומכים ברב קוק, ועל כן אין הוא צריך להתיירא ממתנגדיו, ובכל זאת מוכן לכבדם ולהשלים עמם.

האם יחסו של הרבי השתנה במשך הזמן?

חובה לציין, כי מכתב זה נכתב לאחר הביקור הראשון בארץ. ולמרות שהספיקו לדבר מספר פעמים כמה שעות, עדיין זו היתה היכרות ראשונית. הרבי עוד הספיק לבקר שלוש פעמים בארץ בימי חייו של מרן הרב, ובכל ביקור שוחח עם הרב שעות ארוכות. בשנת תרפ"ד, לאחר הביקור השני, אף הפליגו לחוץ לארץ באותה אוניה.

ידוע שקשרי הידידות וההערכה ביניהם הלכו ונתחזקו. ומן הסתם עם הזמן הרבי עמד יותר על עומק וגודל דבריו של מרן הרב קוק. ואף שלא הסכים לכל דבריו, מכל מקום מסתבר שהבין והעריך יותר את שיטתו ודרכו. אמנם אין בידי עדויות על כך. למרבה הצער, חלק מכותבי תולדותיו השתדלו להעלים את יחסו של הרבי לרב, ומהם לא ניתן ללמוד דבר. אולם מסתבר שקשר ההערכה והידידות כלפי מרן הרב לא היה הולך ומתחזק לולי גם גברה הערכתו לדרכו.

פרידה

כששמע הרבי על מחלתו של הרב, פקד במכתב על בנו רבי שמחה בונים אלתר (שלימים היה האדמו"ר) לבקר את הרב ולמסור לו את איחוליו בכתב ידו: "הנני לברך את כבוד תורתו ברפואה שלמה. המקום יהיה בעזרו שישלח לו רפואה שלמה בקרוב, לשמחת לב אוהביו".

כשסיפרו להרב בשלהי שנת תרצ"ה שהאדמו"ר מגור עומד להגיע לארץ ישראל, בכה הרבה ואמר: "ולוואי ויעזור הקב"ה שעוד ניפגש". והוסיף וביקש שיכתבו לאדמו"ר על משאלתו זו.
סיפר האדמו"ר רבי פנחס מנחם, שבהיות הרבי באניה בדרכו לארץ ישראל, באלול תרצ"ה, שמע על פטירתו של הרב, וגעה בבכיה בלתי רגילה. זה היה דבר נדיר מאוד אצל הרבי, שכמעט ולא בכה. אין זאת אלא כי ידע את גדולתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

הורים מאמצים וכיבוד הורים

דיני מצוות כיבוד הורים בהורים מאמצים ● האם מותר לבן מאומץ לשאת את בת הוריו המאמצים? ● מי שמתו הוריו המאמצים, ראוי שיאמר אחריהם קדיש ● בן שהוריו התגרשו וגדל אצל אמו, האם ראוי שיטפח קשר גם עם אביו כשאמו מתנגדת לכך? ● הרב שלמה בורשטיין זצ"ל, מאחרוני תלמידי המשגיח ר' ירוחם

שאלה: האם בן מאומץ חייב לכבד את הוריו המאמצים מדין מצוות כיבוד הורים?

תשובה: מצוות כיבוד הורים מן התורה חלה רק לגבי ההורים שילדוהו (הורים ביולוגיים) ולא על הורים מאמצים (סוטה מט, א). אבל מצד החובה המוסרית, כיוון שההורים המאמצים נהגו בו כבן, אף הוא צריך לנהוג עמהם כפי שנוהגים עם הורים ביולוגיים. וכן אמרו חכמים (מגילה יג, א): "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". ומבחינה מסוימת חובתו המוסרית של בן מאומץ אפילו גדולה יותר, שכן טבע העולם הוא שהורים מטפלים ומגדלים את ילדיהם, אבל כאשר בני זוג לוקחים ילד יתום או עזוב ומטפלים בו ומגדלים אותו, הרי שחסידותם מרובה יותר, וממילא החובה להכיר להם על כך טובה גדולה יותר. וכן אמרו חכמים (כתובות נ, א) שהמגדל יתום ויתומה בביתו ומשיאן נחשב "עושה צדקה בכל עת". ועוד מבואר במדרש (שמו"ר מה, ו) שיש לקב"ה אוצרות למתן שכר לצדיקים, ובתוכם אוצר מיוחד למתן שכר למגדלים יתומים בביתם. 

ואם כן ברור שהבן המאומץ חייב מצד המוסר לכבד את הוריו כפי שבן רגיל מכבד את הוריו. ואם יכבדם פחות מהמקובל, תהיה בכך פגיעה קשה בכבודם.

טיפול רפואי של בן בהוריו

אולם כיוון שחיובו של הבן המאומץ לכבד את הוריו המאמצים הוא מצד המוסר, ממילא בדברים שאינם מצד המוסר אין עליו חיוב. למשל: לבן רגיל אסור לבצע בהוריו טיפול רפואי שעלול להוציא מהם דם. ואף שכוונתו לטובה והוא נחשב רופא מומחה, מכל מקום הדבר אסור משום חומרת האיסור שנאמר (שמות כא, טו): "מכה אביו ואמו מות יומת". ואפילו אם יבקשו ממנו – לא ייענה להם, זולת מקרים של פיקוח נפש או מקרים הקרובים לכך (ע' שו"ע ורמ"א יו"ד רמא, ג). 

אבל על בן מאומץ אין איסור, ואם הוריו המאמצים מבקשים ממנו לבצע בהם טיפול רפואי, והוא יכול לבצעו בצורה טובה – מצווה לסייע להם.

נישואין וירושה

האימוץ אינו יוצר יחסי משפחה על פי ההלכה, ולכן מותר לבן מאומץ לשאת את אחותו. לעומת זאת, אסור על הבן המאומץ להתחתן עם אחותו בת הוריו הבילוגיים, למרות שלא הכירה עד כה.

וכן על פי ההלכה כאשר ההורים המאמצים נפטרים, אין הילדים המאומצים יורשים אותם, אלא אם כן נכתבה צוואה לטובתם.

קדיש על הורים מאמצים

שאלה: האם ראוי שבן מאומץ יאמר קדיש על הוריו?

תשובה: מצווה שיאמר עליהם קדיש. ובמיוחד אם אין להם בנים אחרים, מצווה עליו לומר עליהם קדיש. ואמנם באשכנז, בתקופה שנהגו שאין שני אנשים אומרים ביחד קדיש, היו נוהגים לערוך תור, וכל יתום אבל היה מחכה לתורו לומר קדיש. ובמציאות זו נחלקו הפוסקים האם גם בן מאומץ יכול לתפוש מקום בתור. לדעת הרמ"א (תשובה קיח) יש לו זכות להיות כאחד האבלים בתור, ולדעת החתם סופר (או"ח קסד) אינו יכול לתפוש מקום על חשבון האבלים האחרים. אבל כיום, שנוהגים שכמה אבלים אומרים ביחד קדיש, אין בכך התנגשות, וגם לפי החתם סופר הבן המאומץ יאמר קדיש עם שאר היתומים.

האם ליצור קשר עם אב גרוש בניגוד לרצון האם

שאלה: אני בן להורים גרושים. בן שלוש הייתי כשהתגרשו. כל ימי גדלתי אצל אימי, ורק לעיתים נדירות פגשתי את אבי. אין לי טענות נגד אימי, היא גידלה אותי במסירות ובאהבה, אולם נדמה לי שהיא קצת נטעה בי עוינות כלפי אבי והשתדלה לנתק אותי ממנו. בדרך כלל הייתי שומע ממנה שהוא דוחה את התשלומים שהוא צריך לשלם לה עבורי ולא אכפת לו ממני. ממה שראיתי בפעמים הבודדות שנפגשתי אתו, הוא נראה אדם רגיל, לא רע במיוחד, והוא עובד ומפרנס את משפחתו.

כיום אני בשנות השלושים לחיי. שנים ארוכות לא שמעתי ממנו דבר. גם כאשר היה מתקשר אלי מעת לעת, היו שיחות קצרצרות, כך שאינני יודע אם הוא רוצה בקשר עימי. אני מתלבט, האם רצוי שאצור עמו קשר? האם כדאי לבוא לבקר אצלו או לקבוע אתו פגישה? יש לציין שאני חושש שאם אימי תדע שיצרתי עמו קשר, היא תפגע מאוד. 

מצוות כיבוד הורים מחייבת קשר

תשובה: חובה עליך ליצור קשר עם אביך. הרי מצוות כיבוד הורים מחייבת התייחסות של כבוד, וניתוק קשר הוא חוסר כבוד מוחלט, ומנוגד בתכלית למצוות כיבוד הורים.

אמנם במקרים חריגים, כאשר הקשרים מביאים תמיד להתפרצויות ומריבות קשות, יש מקום ליצור מרחק מסוים מההורים כדי שלא להיכשל באיסור חמור של פגיעה ישירה בהם. אולם גם אז אין מדובר על ניתוק מוחלט.

במקרה שלך, אין שום סיבה להניח שפגישות עם אביך יובילו לעימותים קשים. אולי אביך רוצה מאוד בקרבתך, ורק מפני שאתם התרחקתם ממנו הבין שאינו רצוי, ומתוך חשש לתגובה קשה כבר אינו מנסה ליצור קשר עמוק. ואולי הוא אינו יודע כיצד ליצור עמך קשר. בכל אופן, בהתנכרותך כלפיו אתה עובר על מצוות התורה שנזכרה בעשרת הדיברות: מצוות כיבוד הורים.

וגם אם אמך תבקש ממך במפורש שלא להתקשר אליו, אסור לך לשמוע בקולה. שכן למדנו שיש לכבד הורים בתנאי שאינם מצווים לעבור על אחת מהמצוות, אבל אם יבקשו לעבור על אחת המצוות – אין לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טז). ולכן אף אם תאמר לך במפורש שלא לדבר עם אביך – אסור לך לשמוע בקולה.

אלא שעליך להשתדל להפיג את חששותיה של אמך, ולומר לה כי אתה מעריך מאוד את התמסרותה כלפיך. אתה יודע שהיא גידלה אותך והשקיעה את כל חייה למענך, ואין לך מילים לבטא את הרגשתך כלפיה, ולעולם תכיר לה על כך טובה. ותדגיש שאין בקשר עם אביך שום ביטוי להתרחקות ממנה ח"ו. וכך תרבה בדברים כדי לפייסה. 

ואם לדעתך לא תוכל לשכנע אותה, מותר לך לשנות ולהסתיר מפניה את הקשר עם אביך, מפני השלום. אולם בכל אופן, גם אם תדע על כך ולא תתפייס – עליך ליצור קשר עם אביך ולכבדו, שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך".

ההיגיון וההלכה

גם ההגיון מחייב זאת, שכן מה יותר טבעי מאשר שבן יכיר את אביו. הקשר הטוב של בן עם הוריו מבטא בעצם קשר של אדם עם עצמו, שהרי הוריו הם השורשים שמהם צמח, ואם הוא בהתנכרות עמהם, הוא במידה רבה מנוכר לעצמו. גם אינך יודע כמה שנים עוד תוכל ליצור קשר עמו. אולי ימות ותישאר מתוסכל כל ימיך. 

אשרינו שה' נתן לנו את התורה, שגם במקרים מסובכים מבחינה נפשית, היא סוללת לנו את דרך האמת והחסד, ועל ידה נוכל להגיע לשלמות בעולם הזה ובעולם הבא.

הרב שלמה בורשטיין זצ"ל

לפני שבוע נפטר בשיבה טובה (בן תשעים) הרב שלמה בורשטיין זצ"ל, תלמיד חכם, מחנך ואיש מופת מוסרי. משרידי תלמידי הישיבה הגדולה במיר שבליטא, ומתלמידיו המובהקים של המשגיח המפורסם רבי ירוחם, אולי השריד האחרון שבהם. 

לאחר מלחמת העולם השנייה, במשך כ-15 שנה, הרביץ תורה באורגוואי. ובהיות בנו הבכור בן שלוש עשרה קיים את נדרו ועלה לארץ. 

ביום בו עמדה ספינתם להגיע לחופי הארץ, לבשו כל בני משפחת בורשטיין בגדים חגיגיים. חוף הנמל בחיפה היה מלוכלך בגריז, אולם מרוב חיבת הארץ השתטח הרב ברושטיין עם בגדיו החגיגיים והחליפה על אדמת הקודש וחבקה באהבה. יחד עמו העלה לארץ קבוצת נערים מאורגוואי. 

הוא, שאיבד את כל משפחתו בשואה, ידע להכיר את ערכם של יום העצמאות ויום ירושלים, והיה מקפיד לומר בהם הלל.

בארץ הקים את ישיבת בני עקיבא 'בית שמואל' בחדרה. זכה הרב בורשטיין עם רעייתו הרבנית שתיבדל לחיים ארוכים להוליד שלושה בנים ושלוש בנות. כל בניהם וחתניהם עוסקים בתורה ובמצוות, והעמידו משפחות יקרות לתפארת. 

אחד מבניו הוא הרב מנחם בורשטיין ראש 'מכון פועה'. אחת מבנותיו היא הרבנית אסתר לבנון, אשת הרב אליקים לבנון רב הישוב וראש הישיבה באלון מורה. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, וימשיכו צאצאיו ותלמידיו את דרכו.

דורש ציון וחובב ירושלים

המפגש בין האדמו"ר מגור לרב קוק הוליד ידידות מופלאה. מדוע קרא הרבי לעשירי לודז' להשקיע את הונם בארץ. כיצד שרדה חסידות גור את השואה. ומדוע קיימת חיבה בציבור הדתי-לאומי לחסידות גור ולפירוש ה'שפת אמת'.

חיבת ארץ ישראל

עוד מילדותו היה רבי אברהם מרדכי, האדמו"ר מגור, מחבב את ארץ ישראל במיוחד. כשהיו מגיעים שלוחים מארץ ישראל לאביו, האדמו"ר בעל ה"שפת אמת", והיו רוצים לתת לו מזכרת מארץ ישראל, היה אומר לשליח: לך אצל בני ר' אברהם מרדכי ותן לו המתנה, כי הוא אוסף כל חפץ מארץ ישראל" (הרב ברומברג ע' קי).

חיבה זו היא שעמדה בבסיס יחסו לארץ ישראל ולמצוות העלייה אליה. לימים התברר שמכוח אותה חיבה ניצלו אלפים מחסידיו מהשואה, ומהם המשיכה חסידות גור את דרכה בקודש.

עמדת גדולי התורה

עוד מימי דורשי ציון הראשונים, הרב צבי הירש קלישר והרב אליהו גוטמכר, עמדת רוב האדמו"רים כלפי ארץ ישראל היתה "שב ואל תעשה". רובם עסקו בבעיות השעה, בחיזוק החסידים בתורה ומצוות, ולא עסקו בשאלה רחוקה של ההתיישבות בארץ וסיכויי הצלחתה. 

כאשר קמה התנועה הציונית, שהונהגה על ידי חילונים, מצד אחד כבר היה ניכר שההתנחלות בארץ מצליחה במידה מסוימת, אולם מנגד ההנהגה החילונית הרחיקתם מתמיכה והשתתפות. 

בפועל, מעטים מגדולי התורה הביעו התנגדות נחרצת לציונות ולעלייה לארץ, רבים מהם תמכו בעלייה לארץ ובהשתתפות בבניינה; אבל הרוב הגדול עמד מנגד, לא לחם נגד הציונות, וגם לא תמך בעלייה. 

הדיבה הרעה

בעקבות הדיבה הרעה שהוציאו אנשי "אגודת ישראל" על המצב בארץ, גברה הסתייגותם של גדולי הרבנים והאדמו"רים לעלייה לארץ. הם הפיצו שמועות לפיהם קשה מאוד ליהודים דתיים לשמור על אורחות חייהם. הם פרסמו שהרבנות נשלטת על ידי חילוניים, והרבנים עושים את דבריהם. הם פרסמו כי רבה של ירושלים, הרב קוק, תומך במשחקי כדורגל בשבת, ומטעה את הצעירים הדתיים ומעבירם על דתם. הם התלוננו מרה על המצב הכלכלי הקשה בארץ, והתחננו להגביר את התמיכה בכספי החלוקה, כדי לקיים את "שארית הפליטה" של "היהדות החרדית האמיתית" – "שומרי החומות" – 
"הנאמנים האחרונים" לתורת ישראל. הם גם הגזימו מאוד בתיאור ההתנכלויות של הערבים כנגד היהודים, עד שהיה נדמה בחוץ לארץ כי העלייה לארץ כרוכה בסכנת נפשות ממשית.

בעקבות זאת, חששו האדמו"רים לעודד את חסידיהם לעלות לארץ מחשש שיתקלקלו ומחשש שלא יוכלו להתקיים בה.

הביקור בארץ

בשונה מרוב חבריו האדמו"רים והרבנים, עלה האדמו"ר רבי אברהם מרדכי בשנת תרפ"א לביקור בארץ ישראל. בנוסף לעצם הרצון להידבק בארץ הקודש רצה הרבי לגבש את עמדתו ביחס לשאלת העלייה. 

כאחד ממנהיגיה הבולטים של "אגודת ישראל", היתה לרבי הסתייגות מהתנועה הציונית שהונהגה על ידי חילוניים. הוא גם חשש לדיבות שהפיצו אנשי "אגודת ישראל" מהארץ, אלא שהוא לא סמך על עדויותיהם, ורצה לבחון בעצמו את מצב היהדות בארץ ואת סיכויי העלייה והקליטה, מבחינה כלכלית וביטחונית.

לאחר ביקורו בארץ ופגישתו עם מרן הרב קוק זצ"ל, גיבש הרבי עמדה, לפיה, במקום שהחסידים יעמדו מנגד ויעסקו בביקורת על "החלוצים" הלא דתיים, מוטב שיעלו לארץ, יקנו בה קרקעות, ויגדילו את השפעתם.

דבריו על העלייה וההתיישבות

בחזרתו לפולין, בהיותו באוניה, כתב מכתב ארוך למקורביו, שנתפרסם אח"כ בין כל החסידים ובעיתונות. בין השאר כתב: "הנני שבע רצון מאוד, בראותי כי יכולים גם לבוא אל המנוחה ולהתנהג שם בדרכי היהדות, ומי אשר חננו הש"י בהון, יכול בלי ספק למצוא שם את פרנסתו במנוחה שלמה ולשמור היהדות כראוי באין מעצור. אולם גם אלו שאין יכולים ואין חפצים להשתקע בארץ הקודש – יפרישו כל אחד מהונו סכום מסוים ולקנות לו שם חבל נחלה והוא נושא פירות גם בעולם הזה". הוא אף יסד חברת מניות לקניית קרקעות, וקנה ביפו "עשרים אלף אמה לבנות שמה בנינים וחנויות ובמשך שנה יגמרו הבניינים. לכן אקווה ואבקש שממני יראו וכן יעשו, כי הגיעה השעה לעשות דברים ממשיים בפועל". גם ביקר אצל הנציב הבריטי וכתב: "גם ביקשתי איזה הנחות מיוחדות בשביל העולים המתיישבים". והוסיף לספר במכתבו שהערבים התנהגו כלפיהם בכבוד, הרבה יותר מאשר בפולניה.

עמדות שונות בתוך "אגודת ישראל"

עוד הזכיר באותו מכתב שגם גדולי התורה שהתאספו בוינה החליטו ש"אגודת ישראל" "תעסוק בעבודה ממשית בכל המקצועות בישוב ארץ ישראל, מבלי הבט על התנאים הפוליטיים המתחלפים ובאים. וכן הוא באמת דעתי, אשר מצוות ישוב ארץ ישראל שנצטוונו בתורתנו הקדושה איננה דבר התלוי בזמן, רק בהיכולת והאפשרות. ולכן צריכים להשתמש בהאפשרות של עכשיו ולעבוד בכל עוז, כי בריבוי העולים החרדים לארץ ישראל, תתגדל השפעתם שמה, וזה יגרום שמירת קדושת הארץ" (מצוטט בספרו של הרב ברומברג ע' קטו-קכה). 

אגב יש בדברים אלו ביטוי להבדל בין עמדת הרבי מגור, הרבי מצורטקוב והרבי מסדיגורה ועמהם רוב גדולי הרבנים לעומת עמדת מנהיגי "אגודת ישראל" העסקנים מגרמניה שתמכו בעמדת "העדה החרדית" בירושלים. לימים, לאחר שעלה הרבי מגור לארץ, וחתנו ר' יצחק מאיר לוין נעשה למנהיג "אגודת ישראל", שינתה "אגודת ישראל" את עמדותיה. בעקבות זאת "העדה החרדית" התפגלה מ"אגודת ישראל". 

הביקור אצל הרב קוק

כפי הנראה הביקור אצל מרן הרב קוק זצ"ל היה אחד הגורמים המרכזיים לשינוי היחס כלפי העלייה לארץ. מתחילה יחסם של חסידי גור כלפי הרב קוק היה חשדני. בסביבה הליטאית ידעו כולם את גדולתו של מרן הרב, הלא הוא היה בכיר תלמידי ואלוז'ין, חתנו של אחד מגאוני הדור האדר"ת, והכל הכירוהו כגאון וצדיק. אולם בסביבה החסידית לא הכירו היטב את הרב קוק, ועל כן יכלו בעלי לשון הרע מן "העדה החרדית" להוציא את דיבתו רעה, עד שנתקבל הרושם כאילו הוא רב מודרני, שעיקר עיסוקו ביחסי ציבור וענייני יצוג. כמו "הרבנים מטעם".

אע"פ כן, כיוון שהיה הרב קוק רבה של ירושלים, הקדים הרבי ונכנס תחילה לביקור אצלו. תכף ומיד הבחין שהשמועות אודותיו היו שקריות. כשיצא אמר: "סבור הייתי שאני בא לבקר רב ולבסוף מצאתי רבי" (במובן של צדיקות וחסידות). עוד אמר: "הוא לא רק יודע ללמוד – הוא כולו שקוע בלימוד". עוד אמר: "בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות". וגם כשהזכירו לפניו את גאוני הדור שלפניו, לא שינה את דעתו. ובמכתבו המפורסם הכתיר את הרב "כאיש אשכולות בתורה ומידות תרומיות" (לקוטי הראי"ה ח"ב ע' 133-134).

בעקבות אותו ביקור נעשו הרבי מגור והרב קוק ידידים קרובים. אגב, שניהם היו בני גיל אחד לערך, הרב קוק נולד בשנת תרכ"ה, והרבי בשנת תרכ"ו. אמנם את עמדתו כנגד התנועה הציונית החילונית לא שינה, ואף ביקר את עמדת הרב קוק, ואמר שדרכו מסוכנת. אבל מאז נעשה לאוהבו וידידו של מרן הרב קוק. כשחזר לפולין, הזמין אליו את עורכי העיתון האגודאי "דער יוד", והזהיר אותם שמכאן ואילך לא יכתבו שום דבר נגד הרב קוק, ולא יצטטו דברי סיפורים ושמועות שיש בהם פגיעה כלשהי ברבה של ירושלים. עוד ציין, כי מתחילה בעקבות הדיבות חשבו שרוב הרבנים מתנגדים לרב קוק, ולא היא, אלא "רוב מאנשי עיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים על צידו" (שם ע' 139).

גם הרב קוק התרשם מאוד מהרבי ואמר: "הוא גאון, בקי בחדרי תורה, שקדן גדול המנצל ממש כל רגע לתורה". גם את הספר של אביו "שפת אמת" העריך הרב מאוד, ואמר שצריך לדייק בו כמו בראשונים (שם 136).

בעקבות הביקור בארץ

כשחזר מהביקור הראשון, כשבועיים ימים ישב בבית אחד מחסידיו העשירים בלודז', ובכל ערב הזמין עשרות אנשים ואמר להם שאם לא את כל הונם, לפחות חלק ממנו עליהם להשקיע בארץ (הרב ברומברג ע' קכו-קכז).

עוד ארבע פעמים עלה לביקור בארץ: בשנת תרפ"ד, תרפ"ז, תרצ"ב, תרצ"ה. ובשנת ת"ש הצליח להימלט מוורשה הכבושה וקבע את ביתו בארץ. 

בכל ביקור הצטרפו אליו חסידים שעלו לארץ. גם המשיך בקניית קרקעות. בני ברק הוקמה במידה רבה על ידי חסידיו ובהשפעתו. ביוזמתו יסדו בשנת תרפ"ה את ישיבת "שפת אמת" בירושלים. רוב הישוב החסידי בארץ מאותם הימים נבנה בהשפעתו.

היו מאדמו"רי פולין שלא ראו בעין יפה את נסיעותיו של האדמו"ר מגור לארץ ישראל, אבל הוא היה אומר: "אני כמו חסיד שמוכרח מדי פעם לבקר את רבו, כך אני מוכרח בכל כמה שנים לבקר את האם – ארץ ישראל" (הרב ברומברג ע' קיא, מפי האדמו"ר רבי פנחס מנחם).

באספה אחת של כמה מאות מעשירי לודז', שהתקיימה בשנת תרפ"ד, אחר ביקורו השני, אמר הרבי מגור: "דעתי היא שאם יעלו עכשיו לארץ ישראל כחמש מאות משפחות אמידות מאנשי שלומינו, נכבוש את ארץ ישראל בחומר וברוח". אבל רובם לא הבינו אותו. אילו היו שומעים לו היו ניצלים (ע' קלג).

אגב, בנו רבי שמחה בונים (לימים אדמו"ר, ואביו של האדמו"ר הנוכחי) שמע בעצת אביו וקנה קרקעות לרוב, ונעשה לעשיר מופלג. במשך שנים הוא ניהל את הצדדים המעשיים והעסקיים של חצר גור בארץ ישראל.

פעילות הרצי"ה בפולין

בשנת תרפ"ג תרפ"ד שהה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק בורשה לרגל נישואיו, וכדי לעשות תעמולה למען עליית יהודים יראי שמיים ובעלי הון, כדי לבנות את הארץ ולהשפיע על אופיה של החברה המתגבשת בה. 

לאחר ביקורו השני של הרבי בארץ, נכנס אליו הרצי"ה לשאול בשלום אביו, אמר לו הרבי בהתרגשות: "מה כבודו שואל על אבא? הלא הוא מלא קדושה!". אח"כ הוסיף: "כבוד מעלת אביו הוא איש אמת וכל מעשיו לשם שמים" (לקוטי ראיה ח"ב ע' 136, הציטוטים מתורגמים מאידיש). 

בעקבות היחס הידידותי של הרבי, דלתם של חסידי גור היתה פתוחה לפני הרצי"ה, וכן דלתם של אדמו"רים נוספים שהיו מקושרים לחצר גור. 

יתכן מאוד שבעקבות השפעתו הנמרצת של מו"ר הרצי"ה כונסה אותה אספה גדולה בלודז', שמתוכה הבאנו את דברי הרבי. 

התחזקות הישוב החסידי בארץ

בזכות עמדתו של הרבי מאות משפחות של חסידי גור עלו לארץ. רבים יותר עודד, אך הדבר נשמע להם מופרך, ולא עלו. והיו שעלו ומפני הקשיים חזרו.

מרן הרב זקף לזכותו של האדמו"ר מגור את העלייה הרביעית (מפולין), שהזרימה לארץ משפחות חסידיות רבות, וחיזקה את מערכות הציבור הדתי בכל שטחי החיים. הרב אמר: כי זכה האדמו"ר להיות שליח מצווה-רבה, לקדש את העלייה (לקוטי ראיה ח"ב ע' 143).

אילולי עמדה זו, לא היה נשאר שריד ופליט לחסידות גור. כידוע השואה בפולין, במקומות מגוריהם של חסידי גור, היתה הקשה ביותר. חסידויות אחרות, שהיו גדולות מאוד, נמחקו לחלוטין (כדוגמת חסידות אלכסנדר שמנתה מאות אלפי חסידים). אמנם מהונגריה ורומניה נותרו חסידיות, אולם הם התגוררו בארצות בהם אחוז הנרצחים היה נמוך יחסית. אבל מחסידי פולין וגליציה רק גור כמעט נשארה על כנה. בזכות אותם חסידים שעלו לפני השואה לארץ, ומהעולים לציון הללו היתה פליטה.

תשובות לחסידים

לאחר שחזר הרבי מביקורו השני בארץ בשנת תרפ"ד, בא אליו אחד מחסידיו לשאול בעצתו בעניין עלייה לארץ, וסיפר ששמע על חילולי שבת ואכילת טריפות בתל אביב, והוא חושש מאוד שמא ילדיו יושפעו ויתקלקלו. קרא הרבי בהתרגשות גדולה: "חס ושלום, לא אלמן ישראל, אפילו בתל אביב ישנם יהודים כשרים" (הרב ברומברג ע' קלו).

רבים מחסידי גור בקשו אז להגר לאמריקה ובאו אל הרבי לבקש את הסכמתו, אבל הרבי לא הסכים. ומכיוון שכך, בקשו החסידים להערים על הרבי והם התחילו מבקשים את הסכמתו לעלות לארץ ישראל. ומשקבלו את הסכמתו נסעו לאמריקה. מששמע הרבי על מעשה הערמה, לא נתן עוד את הסכמתו (הרב ברומברג ע' קלד). 

תשובות לבני המעגל השני

גם יהודים דתיים מהמעגל השני, שהיו בנים של חסידים אבל לא היו חסידים מובהקים בעצמם, הושפעו מעמדתו. שכן היתה לו סמכות מרובה, ואם הרבי מגור תומך או לכל הפחות אינו מתנגד לעלייה לארץ, משמע שאפשר לעלות. 

כפי הנראה, להתנגד ממש לעלייה, לא התנגד. גם כאשר היה חשש מסוים, שעליית הצעירים בלא משפחותיהם תגרום להם לעזיבת החסידות ואולי אפילו לעזיבת הדת, לא מנע מהם לעלות.

למשל, שמעתי על נערה אחת, חוה ממשפחת שובביץ, שהתקרבה לחוגי המזרחי, וחשקה נפשה לעלות לארץ. ההורים שלא התלהבו מתוכניתה לקחוה ל"אמרי אמת", לשאול את הרבי. תשובת הרבי היתה: "לארץ ישראל לא אומרים לא". זה היה שנה לפני מלחמת העולם השנייה. היא ואחותה הצעירה (שאף היא עוד הספיקה לעלות), היחידות שנותרו ממשפחה גדולה. בבואה לארץ התחתנה עם אברהם יצחק כינרתי. נכדה הרב עמיחי כינרתי ר"ם בישיבה באיתמר. קרוב למניין מנכדיה לומדים בישיבות וכוללים ברוח הרב קוק.

גם משפחתו ר' חיים שמחה גולדברג קמה בארץ ישראל בזכות ברכתו של ה"אמרי אמת". אולי אספר עליה באחת הפעמים הבאות.

משפחות רבות מבית מדרשו של הרב קוק מצאצאי חסידי גור

אכן, משפחות רבות מאוד מקרב הציבור הדתי לאומי הוקמו על ידי בחורים ובחורות שעלו לארץ בהסכמה מסוימת או בברכתו של הרבי. עובדה זו יכולה להסביר את החיבה היתירה של בני הציבור הדתי לאומי לחסידות גור ולספר "שפת אמת" שחיבר אביו. 

אגב, באקראי נודע לי על שלושה רבנים מרבני יש"ע שהם ממשפחות חסידי גור. הרב אליקים לבנון רבה של אלון מורה, הוא נכדו של רבי אליקים געציל, שהיה בעל תוקע אצל ה"אמרי אמת". כשנכנסו פעם לאדמו"ר רבי פנחס מנחם, לשוחח אתו על ענייני ארץ ישראל, אמר שהוא זוכר היטב את סביו. 

גם משפחת קופלד מכפר הרואה ממשפחת חסידי גור. כל ילדיהם למדו בישיבת "מרכז הרב". אחד מהם, הרב יחזקאל קופלד הוא רבה של דולב. ביתם איטה צור הי"ד מבית אל, נהרגה על קידש ה' והשאירה אחריה שבעה יתומים, שניים מהם כבר התחתנו. פעם בה' טבת, כשהזכרתי את ה"שפת אמת" בתוכנית בערוץ שבע, התרגשה איטה, ושאלה מניין אני יודע על היורצייט של ה"שפת אמת", שהיו רגילים לציין בבית הוריה בכפר הרואה.

וכן הרב דניאל שילה רבה של מקדומים. כשאביו של הרב דניאל שילה, שנפטר השנה בשיבה טובה, היה עולה לתורה בקדומים, היה מבקש להוסיף משברך מיוחד לרבי מגור. 

גם כצלה מנהל מוסדות בית אל ממשפחת חסידי גור מצד אימו. וכן עורך העיתון בשבע, עמנואל שילה, וסגנו דודי חרמץ, צאצאים לחסידי גור שעלו לארץ ובנו כאן את ביתם.

גור בארץ הזאת

בין עדות החסידים בארץ ישראל חסידות גור היא הגדולה ביותר, בעיקר בזכות פועלו של האדמו"ר רבי אברהם מרדכי, בעל 'אמרי אמת' ● רבי אברהם מרדכי כיהן כאדמו"ר 43 שנה, וזכה ששלושת בניו יכהנו אחריו בזה אחר זה ● בין שתי מלחמות העולם הוא ביקר בארץ 5 פעמים, עודד את חסידיו לעלות, והניח את היסודות למרכז חסידות גור בירושלים ● חסידות גור בראשותו הגיעה לשיא גודלה ותפארתה, חרבה בשואה, ונבנתה מחדש בארץ ● פרקים לתולדותיו של גאון וצדיק, שהנהיג את עדתו הגדולה ביד רמה והטביע את חותמו על כל העולם היהודי

בעל ה'אמרי אמת'

בחג השבועות חל יום השנה להסתלקותו של אחד מגדולי האדמו"רים, רבי אברהם מרדכי זצ"ל מגור, בעל ה'אמרי אמת'. במשך 43 שנה שימש ה'אמרי אמת' כאדמו"ר של חסידות גור הגדולה, וכאחד מראשי המנהיגים של העולם היהודי. 

רבי אברהם מרדכי נולד לאביו בעל ה'שפת אמת' בשנת תרכ"ו (1866), ומשנת תרס"ה (1905) שימש באדמו"רות. חמש פעמים ביקר בארץ והתכונן לעלות אליה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים ימח שמם כבשו את ורשה, הם החלו לחפש אחריו, כדי לבזות על ידו את כל בית ישראל. בחסדי ה' הצליחו חסידיו למלטו לארץ, ובירושלים המשיך להנהיג את שארית הפליטה, עד הסתלקותו בחג השבועות תש"ח. 

עיקר הסיפורים אודותיו למדתי מספרו של הרב אברהם יצחק ברומברג, שהיה מחסידיו. 

מרכזיותה של חסידות גור

חסידות גור היא ההמשך הראשי של חסידות פשיסחא וקוצק. לדעת רבים, בימי ה'אמרי אמת' הגיעה חסידות גור לשיא השפעתה. שלוש סיבות לכך. ראשית, רבים משערים שהיא היתה הגדולה שבחסידויות, או לכל הפחות בין שתי הגדולות (יחד עם בעלז). למעלה מחצי מיליון יהודים היו קשורים, במידה זו או אחרת, לרבי מגור. שנית, בנוסף לחסידותם ולכישרון המנהיגות שלהם נודעו אדמו"רי גור גם כתלמידי חכמים גאונים: כך היה בעל חידושי הרי"ם, כך היה בעל ה'שפת אמת' ששימש באדמו"רות כארבעים שנה, וכך היה בנו רבי אברהם מרדכי. שלישית, חסידות גור היתה סמוכה לעיר ורשה, שהיתה באותם הימים המרכז היהודי הגדול ביותר במזרח אירופה. באופן טבעי, מי שהנהיג את חסידי ורשה וסביבותיה היה בעל השפעה מרכזית על כל יהודי מזרח אירופה, שהיוו את רוב בניינו ומניינו של העם היהודי באותם השנים. 

שונה היתה חסידות גור מרוב החסידויות האחרות, שבהן כל בן אדמו"ר שהיה ראוי להיות רבי היה נעשה אדמו"ר, וכך החסידות היתה מתפצלת. לעומת זאת, בחסידות גור בן אחד ירש את האדמו"רות, וכל אחיו קיבלו את מרותו, וכך החסידות נשארה שלמה ומאוחדת תחת הנהגת אדמו"ר אחד.

שקידתו

רבי אברהם מרדכי היה זריז מאוד, לא איבד רגע לבטלה, ופיו לא פסק מגירסתו. את כל זמנו הקדיש ללימוד תורה בשקידה ולהדרכת החסידים. עוד מילדותו חינכו אביו, בעל ה'שפת אמת', להיות זריז, והדריכו שלא להרבות במחשבות יתירות, רק לשמוח בחלקו וללמוד תורה בשקידה. "ותקח לך מדת הזריזות שמביא לידי חסידות… כי ברגע אחד בזריזות יעלה לך יותר מכל אלה החשבונות".

סיפר הרב ברומברג, שכשהיה בחור צעיר, בשנת תרע"ז, בעת שהרבי התגורר בורשה, נשלח עם מכונית להביא את הרבי לשבע ברכות של אחותו, ומצא את הרבי לומד עם גיסו תוספות במסכת יבמות. כשאמר את מבוקשו קמו מיד הרבי וגיסו, ובלי להפסיק לרגע משיחתם הלכו עימו ועלו למכונית, וגם בדרך לא פסקו מלעסוק באותו התוספות. כשנכנסו לבית, מיד ברך הרבי את החתן, נטל ידיים, וגם בין מנה למנה המשיך לדבר באותה הסוגיה. לאחר השבע ברכות רקד הרבי עם החתן כמה רגעים, ואחר יצא למכונית, ובכל משך הליכתו ונסיעתו לא הפסיק לעסוק בסוגיה. ממשיך הרב ברומברג לספר: "עשרות פעמים ראיתי את הרבי כשבא להשתתף בשמחות של חסידיו, ותמיד ראיתיו כמעיין המתגבר שלא פסק פיו מלהפיק תורה". 

יחסו לאביו

עם כל תקיפותו ועמידתו על דעתו, היה מכבד ומעריץ את אביו, בעל ה'שפת-אמת' עד מאוד. גם בהיותו מבוגר ביטל את דעתו בפני דעת הוריו. כאשר חיתן את בנו בכורו והיה דיון על מקום החתונה, כתב למחותנו שהוריו רוצים שהחתונה תהיה בוורשה, והוסיף: "תבין מעצמך כי אינני יכול לגלות דעתי נגדם אפילו אם לא יהיה טוב בעבורי וכו', כי חלילה לי לומר נגד רצונם".

אע"פ שהעריץ מאוד את אביו, לא חיקה אותו בשום התנהגות. והיה רגיל לומר שרק בדבר אחד הוא דומה לאביו: "אבא לא חיקה שום איש, וגם אני לא חיקיתי איש. רק בדבר זה חיקיתי את אבי".

התמנותו לאדמו"ר ומקצת תקנותיו

לאחר פטירת אביו בה' שבט תרס"ה הפצירו בו החסידים למלא את מקום אביו, ובחג השבועות התרצה והתחיל לנהל 'שולחנות' ולומר 'תורה'. 

הדבר הראשון שעשה לאחר שהוכתר כאדמו"ר – הנהיג תפילה בזמנה. עד אז נהגו חסידי קוצק וגור לערוך הכנות ממושכות קודם התפילה, והיו מאחרים את תפילתם עד אחר סוף זמן תפילה. אולם הוא הנהיג שיתפללו שחרית בשבע וחצי בבוקר. היו מהחסידים הזקנים שהתמרמרו על כך, אך הוא עמד על דעתו, ותוך השתדלות שלא לגרום מחלוקת, הנהיג שבכל בתי הכנסת של חסידי גור יתפללו בזמן.

עוד הנהיג שיעשו הפסקה של שעה בין שחרית למוסף של שבת, כדי שילמדו באותה שעה תורה. גם בערב שבת הנהיג שיקדימו להתפלל מנחה וקבלת שבת שעה קודם, כדי שילמדו שעה לפני תפילת ערבית.

היה מעורר את חסידיו שלא יבטלו זמנם, אלא ירבו בשקידת התורה. והיה רגיל לחזור על דברי הרבי הזקן מקוצק שהיה אומר: "רוצה אני שלא תחטאו לא מחמת האיסור, אלא מחמת שלא יהיה לכם פנאי לחטוא".

מרבית החסידים היו טרודים רוב ככל היום בפרנסתם, ואע"פ כן עורר וביקש והתקין שכולם ילמדו לכל הפחות שעה אחת ביום, אחר תפילת מנחה. וציווה "שלא ייראה ולא יימצא באותה שעה בבתי החסידים שום הולך בטל. ואפילו הקובעים עיתים לתורה שעות הרבה בלילה, אל יוציאו את עצמם מן הכלל בשעה זו".

האדמו"ר 

מאות אלפי חסידים היו באים אל הרבי מגור בכל שנה לבקש ברכה ולשאול שאלות מכל תחומי החיים. את כולם הוא זכר. לגבי חסידיו תשובתו היתה קודש, הן בענייני פרנסה, הן בענייני מגורים והן בענייני שידוכין. במשך שעות רצופות בכל יום היה נוהג לעמוד על רגליו ליד דלת חדרו או ליד ארון ספריו, והיה מקבל שם את פני החסידים. כל אחד היה מציג את שאלתו, ותכף על המקום בלי שהיות היה משיב להם תשובה. 

כשבאו לפניו עניים, היה דואג לפרנסתם. כשבאו עשירים שנקלעו לקשיים, דאג שיתנו להם הלוואות כדי שיוכלו לעמוד על רגליהם.

פעם הודה ואמר: חסיד אחד נצחני. וכך היה: חסיד אחד בא לבקש על בתו החולה, והגיש פתקה לרבי. אמר לו הרבי: האמן לי שאין ברשותי אף רגע פנאי. השיב החסיד: אני מטפל בבתי החולה זה עשרים שנה, ולרבי אין עבורה אף רגע פנאי. אמר לו הרבי: נצחתני בני, נצחתני.

הרבי הגדול

כמנהיג מרכזי, דאג רבי אברהם מרדכי לביצור חיי הדת אל מול תהליכי החילון שהתפשטו מאוד באותן שנים במזרח אירופה. לשם כך עודד בכל כוחו את תנועת 'אגודת ישראל', באשר חשב שעל ידה אפשר יהיה להקים סכר בפני השפעת המפלגות החילוניות. הוא יזם הקמת עיתונים חרדיים, מוסדות תורה וחינוך, וכל שאלות הציבור היהודי היו מגיעות לשולחנו.

בימיו הגיעה חסידות גור לשיא גודלה המספרי, ואולי היתה זו החצר החסידית הגדולה ביותר בתולדות החסידות. כפי הנראה יותר מחצי מיליון יהודים היו קשורים במידה זו או אחרת לחצר גור. מאה אלף אנשים היו עוברים לפניו במשך שנה. מספרים שבחגים ובימים נוראים היו לפעמים מתאספים בחצר גור כעשרת אלפים חסידים. 

גם משך כהונתו כאדמו"ר היתה ארוכה במיוחד – ארבעים ושלוש שנה, שכן אביו בעל ה'שפת אמת' נפטר בהיותו בן חמישים ושמונה, והוא האריך ימים עד גיל שמונים ושתים. מתוך 43 שנות כהונתו כאדמו"ר, 35 שנה היה בפולין, ובשמונה שנותיו האחרונות היה בארץ.

הרבי על תפקיד הרב

מספר הרב ברומברג: "בדידי הוה עובדא, כשנתקבלתי בימי חורפי להיות רב בקהילה שעל גבול פולין-גרמניה. כשבאתי אל הרבי בשנת תר"ץ, הכיר אותי מיד ואמר: "אה, בנו של נתקי ברומברג!" שהרי הייתי מחסידיו עוד מימי נעוריי. על פי הלבוש הכיר שהנני רב, ושאל אותי על קהילתי ובעיקר כמה שומרי שבת ישנם בה. אמרתי לו שזאת קהילה מודרנית, ברובה מתבוללת, ושומרי שבת שבה כשני מניינים בלבד. אמר לי: "תפקידך להכפיל את מספרם, הרי לכך נתמנית". כשבאתי אליו שנה אחר-כך, שאל אותי מיד: נו, כמה שומרי שבת יש בקהילתך? נקבתי את מספרם. אמר לי: "הרי כבר אשתקד השמעת לי כך. והרי דיברנו שעליך להכפיל את המספר, משני מניינים לעשות ארבעה, ומארבעה שמונה, וכך הלאה. אם לא עשית זאת, אינך ראוי לשכר הרבנות שהנך מקבל". ממשיך הרב ברומברג: לא היה בפי מענה. עמדתי והשתוממתי כיצד זכר את העניין, והרי במשך השנה שחלפה עברו לפניו מאות אלפי אנשים עם מאות אלפי עניינים.

תלמיד חכם

היה ידוע כתלמיד חכם גדול, בעל זיכרון מופלא וחריף. רבים מחסידיו היו תלמידי חכמים גאונים, מהם הרב מנחם זמבא הי"ד, רבי מאיר דן פלוצקי, רבי יעקב זאב יוסקוביץ בעל 'אמבוהא דספרי', רבי שלמה רזעכטא בעל 'ביכורי שלמה'. תלמידי חכמים רבים הזכירו את חידושיו בספריהם.

אגב, תופעה בולטת רווחה בין חסידי גור, שרבים מתלמידי החכמים הגאונים לא רצו להתפרנס מתורתם והתפרנסו ממסחר. והרבי היה מעודדם לכך, ואף כתב בהסכמתו לאחד הספרים: "ואני שבע רצון ממה שכבוד תורתו עוסק בתורה וגם עוסק במסחר". 

זריזותו

היה מקפיד על זמנו, והיו לו שיעורים קבועים בכל יום בכל מקצועות התורה, בנגלה ובנסתר. ביניהם היו שיעורים שהקדיש להם לא יותר מחמישה או עשרה רגעים. 

החסידים סיפרו אגדות על זריזותו. הרבי לא סירב אף פעם לבוא לברית מילה, אולם התנה במפורש שלא יפסיד זמן לריק. ברית מילה בהשתתפותו, יחד עם סעודת המצווה ואמירת דברי תורה, ארכה כחצי שעה. 

ספרייתו

היה חובב ספרים, והיתה לו ספרייה גדולה בכל מקצועות התורה, ובה למעלה מחמשת אלפים ספרים. ונהג שלא להכניס לארון ספר בלא שעבר עליו קודם כדי לדעת את תוכנו. חיבתו לספרים היתה גדולה כל כך, שהיה מבקש מחסידיו שהלכו לארצות אחרות שיחפשו עבורו ספרים מסוימים, וכשהודיעו לו כי מצאו את אשר ביקש, היה מצפה בכיליון עיניים עד שהספרים יגיעו אליו. גם היה מתעניין בכתבי יד עתיקים, ובעצמו הוציא לאור כמה ספרים מתוך כתבי יד, וביניהם המאירי לברכות ועירובין ופסחים.

כאשר ביקר בירושלים, ביקש שיביאו לפניו את קטלוג הספרים של האוניברסיטה העברית. הגיע אליו אחד הספרנים עם הקטלוג. לאחר שעיין בקטלוג העיר הרבי בנוגע לספר אחד ששנת הדפוס שלו הרשומה בקטלוג היא מוטעית. הספרן נבהל לשמוע ממנו דבר כזה, רץ לאוניברסיטה לעיין בספר עצמו, וחזר אל הרבי והודה שהצדק עמו.

נישואים שניים

בשנת תרפ"ב נפטרה אשתו הראשונה, ממנה נולדו שני הבנים שנעשו אח"כ אדמו"רים, רבי ישראל ורבי שמחה בונים. בהספדו עליה הזכיר שבצעירותם, בעת שהיו דחוקים, מכרה את תכשיטיה כדי שיוכל לקנות ספרי קודש.

שלוש שנים אח"כ, בשנת תרפ"ד, נשא לאשה את בת גיסו שהיתה אלמנה מבעלה הראשון. בן 50 היה אז. לפני החופה דרשה האשה מהרבי שיבטיח לה עולם הבא. ענה לה הרבי: "הרבית לשאול ממני! מי יודע אם אוכל להבטיח לך עולם הבא, אבל עולם הזה, אני מקווה שבעז"ה לא יחסר לך דבר אצלי". מאשתו השנייה נולד בן זקוניו, מי שאחר הסתלקות אחיו נתמנה לאדמו"ר, רבי פנחס מנחם זצ"ל.

הביקור בארץ

יחס מיוחד היה לרבי אברהם מרדכי לארץ ישראל, ובשונה מרוב חבריו האדמו"רים, בא בשנת תרפ"א לביקור בארץ ישראל. בנוסף לעצם הרצון להידבק בארץ הקודש, רצה הרבי גם לגבש את עמדתו ביחס לשאלת העלייה לארץ. 

כאחד ממנהיגיה הבולטים של 'אגודת ישראל', היתה לרבי הסתייגות גדולה מהתנועה הציונית שהונהגה על ידי חילונים. אולם לאחר ביקורו בארץ, ובעקבות פגישתו עם מרן הרב קוק זצ"ל, גיבש הרבי את עמדתו כי במקום שהחסידים יעמדו מנגד ויעסקו בביקורת על החלוצים הלא דתיים, מוטב שיעלו לארץ, יקנו בה קרקעות, ויגדילו את השפעתם.

בזכות עמדתו זו, רבים מבני משפחתו ומחסידי גור עלו לארץ לפני השואה וניצלו. עוד ארבע פעמים ביקר בארץ, ובכל פעם היו עולים עמו חסידים שקבעו את ביתם בארץ. ביוזמתו הוקמה בירושלים הישיבה החסידית הראשונה, ישיבת 'שפת אמת'. סביב הישיבה התגבש הגרעין המרכזי של חסידי גור בארץ, אולם היו לגור מרכזים נוספים בעוד מקומות בארץ. 

רבים מאלה שעודדם לעלות לארץ לא עלו, ויש שעלו ואח"כ ירדו. ובכל זאת, לא מעטים מחסידיו עלו ונאחזו בארץ. זו הסיבה לכך שחסידות גור היא כיום החסידות הגדולה בארץ.

הצלתו מהשואה

הרבי כבר תכנן לעלות לארץ. בנו רבי שמחה בונים ועוד כמה מבני משפחתו כבר התגוררו בארץ. בשנת תרצ"ו התלבט אם עליו לנהוג יום טוב שני של גלויות, הואיל וביקר פעמים רבות בארץ ובכוונתו לקבוע בה את מקומו. כשהחלו הפרעות בארץ התעכב בפולין בלחץ בני משפחתו וחסידיו, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה. 

כשכבשו הנאצים ימח שמם את ורשה, החלו לרדוף ולחפש את רבם הגדול של היהודים. החסידים הנאמנים היו מעבירים את האדמו"ר בן ה-75 מדירה לדירה, עד שלבסוף בדרך מופלאה הצליחו לחלצו לאיטליה עם עוד אחדים מבני משפחתו, ומשם עלה לארץ בשנת ת"ש. בין הניצולים עמו היו בנו האדמו"ר-לעתיד רבי ישראל, ובן זקוניו האדמו"ר-לעתיד רבי פנחס מנחם, שהיה אז נער. 

בבואו לירושלים קבע את מגוריו בישיבת 'שפת אמת', ומיד נתרכזו סביבו כמה מאות מחסידיו שעלו ארצה לפני השואה. כל מחשבותיו היו נתונות לאלו שנותרו בפולין בסכנה איומה. בשנת תש"ב, כשהחלו להגיע בשורות איוב על השמדת יהודי פולין, היה הרבי מדוכא מאוד. את כל מאות אלפי חסידיו הוא זכר, וכאב כולם היה מונח על ליבו. כשגם בשמחת תורה של אותה שנה היה עטוף בקדרות, אמרה לו זוגתו הרבנית שבשמחת תורה צריכים להיות בשמחה. הודה לה הרבי ואמר: "כנים דברייך". הזמין שני חסידים זקנים, שתה עמם 'לחיים', ובזה יצא ידי חובתו.

לאחר השואה

המשבר שלאחר השואה היה קשה. כאבו של הרבי היה נורא. אמנם אילמלא פעילותו למען עליית חסידיו, כמעט ולא היה נשאר שריד ופליט לחסידות גור. השואה הרי התחוללה בשיאה בפולין, במקומות מגוריהם של חסידי גור. חסידויות אחרות, שהיו גדולות מאוד, נמחקו לחלוטין (כדוגמת חסידות אלכסנדר, שמנתה מאות אלפי חסידים). אמנם מהונגריה ורומניה נותרו חסידויות, אולם הם התגוררו באזורים שבהם אחוז הנרצחים היה נמוך יחסית. אבל מחסידויות פולין וגליציה כמעט שרק גור נשארה על כנה.

אע"פ כן, שיברו של הרבי היה מר. מתוך מאות אלפי חסידיו נותרו בחיים עשרות אלפים בלבד. למעלה ממחצית צאצאיו נספו. גם בנו שירש את ההנהגה אחריו, רבי ישראל, איבד בשואה את אשתו ושני ילדיו, ואף שהתחתן שוב, לא נולדו לו ילדים. פעם אמר על עצמו האדמו"ר רבי ישראל: "אני זכר לחורבן".

ובכל זאת המשיך הרבי לחזק את חסידיו בדברי אמונה כי כל מה שה' עושה הוא לטובה, ושצריכים להאמין שכמו שנתקיימו כל התוכחות שבתורה כך יתקיימו כל הייעודים והנחמות. וכשהגיעו פליטים ניצולי שואה, הורה לבניו ולחסידיו לטפל בהם בגשמיות ורוחניות.

בשנת תש"ו, עוד הספיק הרבי לחתן את בן זקוניו, רבי פנחס מנחם.

מלחמת השחרור

כשהחלה מלחמת השחרור ונפלו הקרבנות הראשונים, הוציא הרבי אגרת תנחומים למשפחות האבלות, בה נכתב: "האבלים צריכים לקבל תנחומים", וסיים "הסוף יהיה טוב".

ירושלים היתה במצור, אנשים עמדו בתור לקבל לחם ומים, ובתוך כך התרחשו הפגזות שהפילו חללים ופצועים. כשבאה לפניו אשתו הרבנית ותיארה את המצב שהוא איום ונורא, אמר לה: "אל תפחדי, הגויים יברחו מהיהודים".

כשגברו ההפגזות, והיתה סכנה להמשיך לגור בקומה העליונה של ישיבת 'שפת אמת', סידרו לו הבחורים מקום מגורים בקומה התחתונה. 

למרות זיקנותו וכאבו המשיך הרבי לקבל 'קוויטלעך', ולדאוג לחסידיו ובמיוחד לתלמידי הישיבה. והיה שואל תמיד מה נותנים להם לאכול. פעם כשהמחסן התרוקן, ולא נותרו בו אלא לחם ושקים של קקאו וסוכר, הכינו להם שוקולד למריחה. כששאל הרבי אם יש מה לתת לתלמידים, רצו להניח את דעתו ואמרו לו שברוך ה' הכל בסדר, ואפילו מכינים להם כעת שוקולד למריחה. אך הוא דאג, ובא למטבח לראות שאכן מכינים להם שוקולד.

הסתלקותו

יומיים לפני חג השבועות אמר למקורביו "אני רוצה לעלות למעלה". חשבו שרוצה לעלות לדירתו, שהיתה בקומה העליונה. אולם הוא הוסיף: "צריכים אותי שם". בחג השבועות שנת תש"ח, בעת 
מלחמת השחרור, החזיר הרבי הגדול את נשמתו לשמים.

מחמת המלחמה לא ניתן היה לקוברו בהר הזיתים, וקברוהו בחצר הישיבה. בעת ההלוויה עלו הצעקות עד לב השמיים. 

אך השלשלת לא נפסקה. באופן נדיר, זכה ה'אמרי אמת' ששלושה מבניו, בזה אחר זה, נעשו אדמו"רי גור. ראשון היה רבי ישראל – ה'בית ישראל', שכיהן כאדמו"ר במשך 29 שנה, עד הסתלקותו בב' אדר תשל"ז. אחריו מילא את מקומו רבי שמחה בונים – ה'לב שמחה', שזכה לאריכות ימים, נפטר בן 96, וכיהן כאדמו"ר במשך כ-15 שנה, עד הסתלקותו בז' תמוז תשנ"ב. אחריו התמנה בן הזקונים, רבי פנחס מנחם – ה'פני מנחם', שנפטר בט"ז אדר תשנ"ו. 

רבי פנחס מנחם לא הספיק לחיות שנים רבות במחיצת אביו, כי מעט אחר שהתחתן בגיל עשרים, אביו הגדול נפטר. ובכל זאת, כל ימיו התגעגע אל שנות ילדותו ובחרותו בצילו של אביו הגדול, והיה דבק בכל כוחו בתורתו והנהגותיו, ואף בצוואתו ביקש להיקבר לידו. כיוון שקברו של ה'אמרי אמת' נמצא בחצר ישיבת 'שפת אמת', במקום לא מוסדר לקבורה, היו צריכים חסידיו לעשות השתדלות רבה כדי להשיג אישור למילוי צוואתו. לבסוף האישור ניתן, והבן נקבר ליד אביו הגדול, בחצר ישיבת 'שפת אמת'.

בשבוע הבא נרחיב בעז"ה בסיפור יחסו לארץ ישראל ולעלייה אליה.

לחיזוק בתי הדין

תגובה מהרב קנוהל בעניין הסכם קדם-נישואין ● תשובה: התחייבות להתדיין בדין תורה צריכה להיות תנאי מעכב לחתימת ההסכם ● דעת הרב זלמן גולדברג שליט"א ● חיזוק כוחו של בית הדין יקל על המתגרשים ● גם כיום ההליכים בבית הדין הרבני מזורזים יותר מבבתי המשפט ● דיינים שמאחרים ונוקטים סחבת הם בגדר דיין שאינו הגון, ויש לפטרם

בעקבות דבריי בשבוע שעבר על כי אין לחתום על "ההסכם לכבוד ההדדי", מפני שתי בעיות עיקריות שבו, שלח אלי הרב אלישיב קנוהל, רב הקיבוץ כפר עציון, תגובה. וזה לשונה:

"אני מבקש להתייחס לדבריו של הרב אליעזר מלמד בעניין הסכמי קדם נישואין – ההסכם לכבוד הדדי. 

א. הרב מלמד מבקר את ההסכם, מדוע הוא לא מחייב את בני הזוג לפנות לבית הדין. להווי ידוע, במדינת ישראל לא יכול זוג להיפרד אלא בבית הדין, רק שם ניתן להסדיר גט. לכן, בוודאי שההסכם מחייב להגיע לבית הדין כדי להסדיר את הגט. מגמת ההסכם היא למנוע את הריב והוויכוחים שלפני הסדרת הגט. מחברי ההסכם מקווים שזוגות שיגיעו חס ושלום למצב משברי, והם יהיו חתומים על ההסכם, יצליחו ע"י ההסכם להגיע להסכמה על הסדרת הגט, בלא להגיע לבית הדין או לבית המשפט לענייני משפחה. לאחר מכן הם יגיעו לבית הדין כדי לבצע את נתינת הגט.

ב. הרב מלמד טוען מדוע ההסכם אינו מטיל על האשם בפירוק המשפחה קנס כלשהו. 
יש בידינו גירסה של ההסכם המכילה סעיף המטיל קנס על האשם העיקרי בפירוק המשפחה. אך עלינו לדעת שברוב מוחלט של המקרים אין אשם עיקרי, אלא לשני הצדדים יש אחריות למצב, כך שמציאות זו של הטלת קנס על האשם העיקרי תהיה נדירה ביותר. מאידך גיסא, הכנסת סעיף כזה להסכם תגרום לכל הזוגות המצויים במצב הנידון להיכנס לסחרור של הבאת הוכחות לכך שבן הזוג השני הוא שגרם למשבר, לא רק כדי להינצל מהקנס, אלא גם כדי להוכיח לעצמו ולבני משפחתו ולכל הקרובים אליו שהוא לא אשם. מצב זה מקשה כל כך על כל המשפחה שהתלבטנו הרבה זמן מה עדיף, הכנסת הסעיף או ויתור עליו. בסופו של דבר סיכמנו עם הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א, עמו התייעצנו רבות בעת ניסוח ההסכם, שנדפיס את ההסכם בשתי וורסיות, וכל אחד יבחר לעצמו את הנוסח המתאים לו. הרב גולדברג רוצה שהסעיף יופיע בהסכם.

לסיכום, ההסכם מנסה להכין את בני הזוג למצב שאנו מתפללים שלא יקרה, אך לדאבוננו הוא מצוי היום בכל החברה בישראל באחוזים שהולכים וגדלים. ברור שזוג שמגיע לשעת משבר ויש בידו הסכם כזה, יצליח להתנהל בדרך מכובדת ונעימה יותר מאשר בלעדיו. האם זמן הנישואין מתאים לעסוק בנושא כזה? חז"ל חשבו שכן, ולכן תיקנו לחתום על הכתובה לפני החופה. גם הכתובה עוסקת בנושא הנידון. ומתחום אחר – בעלותי לרכב אני חוגר את עצמי למרות שאני מקווה להגיע בשלום למחוז חפצי, אך אין זה מונע ממני להתכונן לאפשרות שאני מאד מקווה שלא תקרה". 

עד כאן מכתבו של הרב קנוהל.

תגובה לתגובה

אמנם נכון שאת הגט מסדר רק בית הדין, אבל נותרת השאלה היכן יערכו הדיונים על ענייני הממון ומשמורת הילדים. פעמים רבות הצד הרוצה להתגרש, כמו ששלמות המשפחה אינה יקרה בעיניו, גם כבוד התורה ובית הדין אינו יקר בעיניו, והוא מכריח את בן זוגו להתדיין בבית משפט אזרחי ולהיות שותף בהרמת יד על תורת משה, כדברי הרמב"ם (הל' סנהדרין כו, ז). ועל כן, אם כבר עושים הסכם, חובה לכתוב בו באופן הברור והמוחלט ביותר, שכל סוגי הדיונים המשפטיים ייערכו אך ורק בבית הדין.

מתוך כך, אפשר לקבוע בחוזה שהצד המוסרי יבוא לידי ביטוי, וכאשר ישנו צד שאשם בפירוק הנישואין, הוא ישלם על כך את המחיר. ואמנם נכון שלא תמיד יש אשם, אולם פעמים רבות על פי ההלכה ישנו אשם, כגון שאחד מסרב למלא את תפקידו הזוגי בחיי האישות, או כשהבעל אינו מוכן לפרנס. ללא קביעה שהאשם צריך לשאת במחיר הגירושין, נותנים ביד הרוצה להתגרש נשק רב עוצמה, ולצד המתגונן, שחייו נחרבו, אין דרך לתבוע פיצויים ממוניים על כך. ושמחתי לשמוע שכיוונתי לדבריו של חבר בית הדין העליון, הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א. זה שיש איזו גרסה אחרת, טובה יותר, השמורה באיזה מקום, אינו מועיל.

בפועל ההסכם המופץ על ידי הארגונים הפמיניסטיים פגום, והחותם עליו בלא לעגן את שני היסודות הללו באופן מוחלט, מקלקל יותר מאשר מתקן. לאחר ששני היסודות הללו יעוגנו בבסיס ההסכם – יש מקום לשקול לחתום עליו, מתוך ביטחון שבית הדין ידע להיעזר בהסכם הנ"ל כדי לקצר ולזרז תהליכים. 

כבוד בית הדין הוא כבוד שמים

בנוסף לסכנה שבית המשפט ישתמש בהסכם זה באופן המנוגד למוסר ולהלכה, יש כאן בעיה כללית, שחומרתה עולה על הבעיה ההלכתית המקומית.

מוסכם להלכה שגם כאשר הדיינים הם יהודים, אם כללי פסיקתם אינם לפי התורה, דינם כדין ערכאות של גויים, והתורה צוותה (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – לפניהם ולא לפני ערכאות. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדייני גויים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני גויים, לפניהם ולא לפני הדיוטות". וכך כתב בשולחן ערוך (חו"מ כו, א). 

לדאבון ליבנו נושא זה פרוץ אצל רבים, וכאשר כותבים חוזה ולא מעגנים כראוי את ההליכה לבית הדין, דומה הדבר לאדם שחולה בסרטן וסובל מנזלת, והולך לבקש רפואה לנזלת ומתעלם מהסרטן. אמנם בהווה הנזלת יותר מטרידה, אבל מה יהיה על העתיד. אמנם יש חושבים שעדיף להם כשהם נמצאים בפרוזדור, שהוא עולם הזה, ללכת לבית המשפט, אבל כשיגיעו לטרקלין, הוא עולם האמת, מה יענו כשיאמרו להם: אתם הרמתם יד על תורת משה. 

כיוון שכבר יושבים לחתום על הסכם, איך לא מעגנים את הדבר היסודי הזה? וכי לא תעלה מאליה השאלה: לכבוד עצמכם דאגתם ולכבוד שמים לא דאגתם? 

שלא יהיה ספק, ברור שגם הרב קנוהל מסכים שחובה להתדיין בפני בית הדין בלבד, אלא שהוא סבר שאפשר לכתוב חוזה בלי להכניס את היסוד הזה, ולדעתי כתיבת חוזה שאין בו התייחסות לשאלה המרכזית הזאת פוגמת את החוזה מיסודו.

תיקון המצב

ההסכם המדובר, לאחר שיתוקן, אולי ימעט את הקשיים. דבר זה צריך להיבחן בשטח. אולם ניתן לעשות כמה תיקונים שבוודאי יפחיתו מהקשיים המיותרים המלווים כיום את המתגרשים, וזאת על ידי חיזוק בתי הדין ונתינת כלים בידם להעמיד את הדין על תילו ולהעניש את אלה שאינם מצייתים לדין. 
כאן המקום לשבח את ח"כ גילה פינקלשטיין על החוק שהעבירה, לפיו בית הדין יוכל להעניש בחומרה סרבני גט. פעולות כאלה יוכלו לרומם את מעמד בתי הדין ולהרים את קרן תורת ישראל.

כמו כן יש לפעול למען הגדלת מספר הדיינים, כדי שיוכלו להתמודד עם העומס ולתת טיפול אישי משופר לכל זוג. אמנם, גם כיום משך ההמתנה לקביעת דיון בבית הדין קצר יותר מאשר בבתי המשפט. בבית הדין ממתינים כחודשיים, ולבית המשפט כארבעה חודשים. אלא שמתנהלת הסתה מכוונת כנגד בתי הדין, שמציירת לציבור, ובעיקר לנשים, מציאות שקרית. ההסתה נובעת בבסיסה מעמדות אנטי דתיות, אולם מצטרפים אליה שיקולים כספיים של עורכי דין, שמרוויחים יותר כאשר הדיונים מתנהלים בבתי המשפט.

לפטר דיינים שאינם הגונים 

מתוך עמדה כזו אפשר גם לבוא בתביעה לתקן חולאים מסוימים. ישנם דיינים בודדים שמאחרים, סוחבים תיקים ומחללים שם שמים. ואם על מי שהולך לבתי משפט אזרחיים אמרו שהוא כאילו מחרף ומגדף ומרים יד בתורה משה, הרי על אותם הדיינים אפשר לומר שהם ממש מחרפים ומגדפים, ולא רק מרימים יד בתורת משה אלא אף מהרסים ומחריבים ומכים בתורה, ומוציאים את דיבתה רעה, וגורמים לציבור הרחב להתרחק מאמונה ומתורה. 

ועל כמותו אמרו חז"ל (סנהדרין ז, א): "כל המעמיד דיין שאינו הגון – כאילו נוטע אשירה בישראל". "וכל המעמיד דיין שאינו הגון גורם שיממון לעולם" (מדרש תנאים לדברים א, יג). וכן כתבו הרמב"ם (הל' סנהדרין ג, ח) והשולחן ערוך (חו"מ ח, א) שהמעמיד דיין שאינו הגון עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תכירו פנים במשפט". ואין לומר שכיוון שאותו דיין כבר נתמנה, אין עוברים באיסור כאשר משאירים אותו בתפקידו. אלא כל שעה נוספת שהוא יושב על כסאו מתרבה חילול ה', ועוברים עליו באיסור "לא תכירו פנים במשפט". 

מי שמכיר בערכו המקודש של בית הדין נתבע לפעול למען הסרת הדיינים שאינם הגונים. ומי יודע אם לא התרשלנו בזה, והוא רחום יכפר עון. ומתוך שנפעל ונתקן את מה שבידינו נתפלל למלך אוהב צדקה ומשפט – "השיבה שופטנו כבראשונה", ותפילתנו שכבר לא תהיה כצפצוף הזרזיר, תתקבל ותיענה.