להישאר בחתונה עד הזימון?

ככל שלהנאה מהמזון יש משמעות רבה יותר – יש לברך עליה ברכה חשובה יותר • ברכת המזון הגבוהה ביותר היא בחתונה, מפני שזו סעודה לכבוד החשובה שבמצוות, לכן הוסיפו לה זימון מיוחד ושבע ברכות • חובה להישאר לזימון בעשרה, אלא אם יש צורך גדול כמו הפסד כספי, לימוד קבוע או חשש לחוסר ערנות בתפילה ובעבודה • עקרונית אפשר לברך שבע ברכות בכל שולחן, אלא שיש חשש לפגיעה במשפחה • לכן מוטב שבעלי השמחה יעודדו בעצמם את מי שיוצאים מוקדם לזמן ולברך שבע ברכות

המזון וברכתו

מכיוון שבפועל החתונות מתארכות, וידוע שרבים נוהגים לצאת לפני הזימון, טוב שבעלי השמחה יעודדו את כל מי שמתכוונים לצאת לפני סוף החתונה לזמן על כוס בעשרה עם שבע ברכות, ובכל שולחן קבוצת היוצאים ראשונה תארגן זימון בעשרה

הברכה החשובה מכל הברכות היא ברכת המזון, שהיא היחידה שהכול מסכימים שחיובה מהתורה, וחכמים תיקנו לקיימה בארבע ברכות ארוכות. רבים סבורים שהעיקר הוא האוכל שאדם צריך ורוצה לאכול, וכמס כלפי שמיים עליו להודות ולברך לבורא העולם. מתוך כך הם סבורים שאם אפשר לקצר בטורח המס – עדיף, ואם אפשר לאכול סעודה גדולה ועשירה של דגים ובשר, אורז, תפוחי אדמה, שעועית ועדשים, גלידה ומגדנות, ולהיפטר בסוף בברכה קצרה של "בורא נפשות" עדיף. מנגד, ישנם "צדיקים" שסבורים שהעיקר הוא לברך לה', ומוטב לו לאדם שלא ייהנה מן העולם הזה, אלא שאי אפשר לברך בלא לאכול, לפיכך חייבים ליטול ידיים ולאכול לחם כדי שאפשר יהיה אחר כך לזכות בברכה הגדולה.

אולם האמת היא שהחיים הטובים והשלמים הם שילוב של שניהם יחד, כמו החיים עצמם שמורכבים מנשמה וגוף, ההנאה הגופנית וגילוי הערכים המקודשים שבתוך הנאה קיומית זו על ידי הברכה. לכן ארץ ישראל, שעל ידה מתגלה הקדושה בארץ, במציאות הממשית, תופסת מקום מרכזי כל כך בברכת המזון, כפי שנאמר: "ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י). ולפני כן נאמר: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח, ו-ט).

אשרינו שציוותה אותנו התורה בכל סעודה להתחבר למזון באכילה ובברכה – בהנאה ובאמונה. אכילה במגמה זו יכולה לסייע לנו לאכול נכון, לא יותר מדי ולא פחות מדי. ליהנות מטעמם הטוב והעמוק של המאכלים הבריאים, ולא להתפתות אחר הטעם המגרה של המאכלים המזיקים לבריאותנו.

הזימון

אם הסעודה התקיימה בשלושה, תיקנו חכמים להעצים את ברכת המזון על ידי זימון, היינו תוספת ברכת הקדמה לברכת המזון. אם אכלו בעשרה, אזי צריך לזמן בנוסח מכובד יותר עם הזכרת השם. להתקבצות הרבים יש כוח גדול, ההפריה ההדדית שביניהם יוצרת דבר נוסף, יותר ממה שיש לכל היחידים. הקבוצה הקטנה ביותר מונה שלושה אנשים, וכאשר שלושה אנשים אוכלים יחד – מעבר לתועלת ולהנאה שהם מפיקים מהמזון, רגשות נוספים מתעוררים בנפשם, סעודתם מקבלת מעמד של אירוע חברתי, וממילא גם ברכת המזון שלהם צריכה לקבל כנגד זה מעמד חשוב יותר. שכן ברכת המזון צריכה לתת ביטוי לערך הפנימי המקודש שבאוכל, וככל שהסעודה חשובה יותר, כך גם הברכה צריכה לקבל מעמד חשוב יותר, כדי שתוכל להעניק לאוכל את משמעותו הערכית.

גם שלוש נשים שאכלו יחד – מצווה שיברכו בזימון (ערכין ג, א; פניני הלכה ברכות ה, ז).

הזימון ושבע הברכות בחתונה

סעודת חתונה היא הסעודה החשובה ביותר מכל הסעודות שאנו מקיימים, הואיל והיא סעודה לכבוד המצווה החשובה שבמצוות, שעל ידה בני הזוג מקיימים את מצוות ואהבת לרעך כמוך בשלמות, ומתוך כך זוכים להוליד חיים. לפיכך תיקנו חכמים לברך בסיומה את ברכת המזון במדרגה הגבוהה ביותר, עם זימון ושבע ברכות.

אולם בפועל מתעוררת בעיה, שכן רוב המשתתפים בסעודת החתונה מעוניינים לצאת לביתם לפני כן. השאלה היא האם מותר ליוצאים לברך בלא זימון ושבע ברכות, או שמא הם חייבים להישאר עד סיום ברכת המזון עם זימון ושבע ברכות. ואולי נכון להקדים את ברכת המזון לסיום הסעודה, כדי לזכות את כל הסועדים בזימון ושבע ברכות?

האיסור העקרוני לצאת לפני זימון

ככלל, מי שהשתתף בסעודה של עשרה גברים התחייב בזימון חשוב של עשרה, ואף לברך בזימון של שלושה אסור לו, הואיל וכבר התחייב בזימון של עשרה. וכפי שאמרו חכמים, שעשרה שאכלו יחד אינם רשאים להתחלק עד שיהיו עשרים (ברכות נ, א; שו"ע אורח חיים קצג, א).

קל וחומר בסעודת חתונה, שבה יחד עם ברכת המזון מברכים שבע ברכות, ויש אומרים שמי שמשתתף בסעודת נישואין מתחייב בשמיעת שבע הברכות (חשב האפוד ט; דעת סופר כו; אגרות משה אורח חיים א, נו). ויש מי שאף סובר שדברי חכמים "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות" (ברכות ו, ב), מכוונים כלפי מי שאינו ממתין עד לשבע הברכות (ר"ח מבריסק, מובא בנטעי גבריאל צח, א). אומנם יש סוברים שאין חובה על כל משתתף לשמוע את שבע הברכות, אלא שישנו חיוב כללי לקיים בסוף הסעודה שבע ברכות (מהר"י שטייף ז; מנח"י ב, מג; ציץ אליעזר יא, פד). ובכל אופן גם הם מסכימים שחובת הזימון בעשרה מחייבת אותם להישאר עד הסוף (עי' אוצה"פ סב, כה, י).

מתי מותר לצאת לפני הזימון

אומנם החיוב להישאר עד הזימון שבסיום הסעודה הוא במצב רגיל, אבל במקום הכרח או לצורך גדול, מותר לאדם לפרוש מן החבורה ולברך בלא זימון. לדוגמה, מי שנצרך לצאת כדי למנוע מעצמו הפסד ממון או לצורך מצווה, רשאי לברך בלא זימון. לפיכך, מי שחושש שאם יישאר עד סוף החתונה יתקשה לקום למחרת לתפילה או שיהיה עייף בעבודתו, רשאי לברך בלא זימון ולחזור לביתו. וכן מי שרגיל לקיים בכל לילה זמן ללימוד, ואם יישאר עד הסוף יאבד את קביעותו, רשאי לברך בלא זימון. בכל המצבים הללו, מנהג חסידות לחבריו לשולחן שיצטרפו עמו לזימון של שלושה. אבל בלא צורך גדול, אסור לצאת לפני הזימון (פניני הלכה ברכות ה, ג; יב).

מכל מקום, מי שיודע מראש שייאלץ לצאת לפני סיום הסעודה, נכון שיסכים בדעתו כי אף שהוא סועד עמהם, אינו מתוועד עמם לגמרי, ורצוי שאף יאמר לשכניו שייאלץ לצאת לפני הסוף, ועל ידי כך לא יתחייב בזימון ויוכל לברך לעצמו גם שלא לצורך גדול. ואם ירצו שכניו לשולחן להצטרף עמו לזימון, יזמן עמהם, שהואיל ובפועל אכל עמהם, למרות שלא קבע עצמו לאכול עמהם בצוותא עד הסוף, רשאים לזמן עמו (פניני הלכה ברכות ה, יא).

האפשרות לשבע ברכות בכל שולחן

מכיוון שבפועל רוב המסובים רגילים לצאת לפני הזימון, לכאורה היה צריך שבכל שולחן שרוב יושביו רוצים לצאת לפני סיום הסעודה והזימון, יזמנו בעשרה על כוס יין עם שבע ברכות. שכן הלכה היא שאפשר לקיים בכל שולחן זימון ושבע ברכות, ואין צורך שהחתן והכלה יישבו עם המברכים, שאפשר לברך שבע ברכות בסעודת חתונה גם כשבעלי השמחה אינם שומעים את הברכות (שו"ע אבן העזר סב, יא; ערוך השולחן לז).

במקרה שבעלי השמחה ייפגעו

אלא שאסור לקיים זימון בעשרה במקום שיש חשש שבעלי הסעודה ייפגעו מכך שאורחיהם מקיימים זימון לעצמם בשולחנם ופורשים מהסעודה בטרם עת. כפי שכתב בשולחן ערוך: "ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה, מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם", ולכן יתחלקו "לחבורות של שלושה שלושה, ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית" (או"ח קצג, א). ויאמר המזמן בשלושה "שהשמחה במעונו", אבל לא יברך "אשר ברא" הואיל והיא צריכה כוס, ואם יזמן על כוס יין עלולה להיות פגיעה בבעלי השמחה.

אבל אם מדובר באנשים נכבדים כמו רבנים ואנשי ציבור שזמנם יקר, והחתן מעוניין שיזמנו בעשרה, מצווה שיזמנו בעשרה ואף יברכו שבע ברכות (פניני הלכה ברכות ה, 18).

הצעה

למעשה, מכיוון שבפועל רבים אינם נשארים עד הזימון שבסוף החתונה, נראה שעדיף שבעלי השמחה יעודדו את המסובים לקיים שבע ברכות בשולחנות. כלומר, לקראת סיום המנה העיקרית, כאשר ישנם כמה מהמסובים שמתכוונים לצאת, ימזגו כוס יין, אחד מהם יזמן עליה בעשרה, בסיום הברכה יעבירו אותה בין המברכים כדי לשתפם במצוות שבע הברכות, ולבסוף המזמן יברך על היין וישתה ממנו. כדי שלא לפגוע במהלך הכללי של שמחת החתונה, נכון שלא להרבות בטורח ועסק סביב הזימון ושבע הברכות הללו, אלא לקיימם בקול שקט, כדי שרק המשתתפים ישמעום ולא בשאר השולחנות. גם עדיף שלא להכין לשם כך שתי כוסות כמנהג אשכנז, אלא להסתפק בכוס אחת כמנהג ספרד (עי' שו"ע אה"ע סב, ט).

סיכום

א. ככלל, אין נכון לצאת מהחתונה לפני הזימון ושמיעת שבע ברכות.

ב. לצורך גדול מותר לצאת לפני הזימון, כגון למי שחושש שיהיה עייף מחר בעבודתו. מי שיודע על כך מראש, נכון שיתנצל בתחילת הסעודה בפני שכניו לשולחן על כך שייאלץ לצאת באמצע, שעל ידי כך לא יתחייב עמהם בזימון.

ג. אם שכניו מסכימים, יזמן עמהם בלחש בשלושה ויאמר בזימון "שהשמחה במעונו".

ד. אם היוצא יודע שבעלי השמחה ירצו שיזמן בעשרה על כוס יין ויברך שבע ברכות, יעשה כן. ואם אינו יודע יזמן בשלושה.

ה. מכיוון שבפועל החתונות מתארכות, וידוע שרבים נוהגים לצאת לפני הזימון, טוב שבעלי השמחה יעודדו את כל מי שמתכוונים לצאת לפני סוף החתונה לזמן על כוס בעשרה עם שבע ברכות, ובכל שולחן קבוצת היוצאים ראשונה תארגן זימון בעשרה. בני המשפחה והחברים הקרובים ביותר לא יזמנו עמהם, והם יהיו אחראים על הזימון הגדול ושבע הברכות שבסיום החתונה. אין צורך שיישארו עשרה שלא השתתפו בשום זימון, אלא די בכך שיהיו חמישה שלא שמעו זימון, ובלבד שהמזמן יהיה אחד מאלה שלא השתתף בזימון לפני כן (פניני הלכה ברכות ה, יב).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בשרי וחלבי – כיצד מפרידים?

רצוי להשתמש בכיורים נפרדים לבשרי ולחלבי, אך בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד • אפשר להשתמש במדיח כלים אחד עם מגש אחד לבשרי ולחלבי, אך בלי לשטוף כלים משני המינים יחד • אפשר להשתמש באותה חצובה של כיריים לבשרי ולחלבי, וכן באותן כיריים חשמליות וקרמיות • מה שנופל על המשטח מתחת לכיריים אסור באכילה, אלא אם ידוע שהמשטח נקי • אם משתמשים בתנור בעל תא אחד – יש להכשיר אותו בין בשרי לחלבי • כיצד משתמשים במיקרוגל אחד לבשרי ולחלבי

אחדות הציונות הדתית למען העם

בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד, ובתנאי שיקפידו לנקות אותם משיירי המאכלים. וכך נהגו ברוב בתי ישראל לפני כמה דורות, בעת שהתחילו לחבר את הבתים למים זורמים, מפני העלויות הגבוהות. ישנם עוד בתים ישנים בירושלים, שגרו בהם צדיקים ויראים, ובמטבחם היה כיור אחד

מתחילה חשבתי להמשיך במנהגי שלא להביע עמדה בעד מפלגה מסוימת, מתוך תפיסה שראוי לי כרב שיש לו תלמידים במפלגות שונות, וכולם מתכוונים לטובה, שלא לצמצם את עצמי לתמיכה במפלגה מסוימת, ולא להרחיק שום אדם שמעדיף מפלגה אחרת.

מבחינה מסוימת כהמשך לאותה עמדה, הדבר הנכון ביותר כיום הוא שכל המזדהים עם הציונות הדתית יתאחדו לרשימה אחת, שתביע את מגוון הערכים הקיימים בציבור היקר והאידיאליסטי הזה, מכל קצותיו.

עמדה זו תועיל לכלל הציבור הימני והמסורתי, ובעקיפין לכלל הציבור בארץ. שכן בני הציונות הדתית על כל גווניהם מכילים את כל האידיאלים החשובים: נאמנות לתורה והשקעת זמן ומשאבים רבים לתלמודה, בירורה והנחלתה במערכות החינוך לדורות הבאים. שמירת מצוות במסירות מרובה, גם בתנאים קשים של סביבה חילונית. נאמנות לערכי דרך ארץ ומוסר אנושי. אהבת העם והארץ. הובלת יישוב הארץ. התמסרות לביטחון ישראל. התנדבות בקליטת עלייה. התנדבות בעזרה לזולת. עיסוק במדע ברמה גבוהה שתורם לשגשוגה של מדינת ישראל ובמידה רבה אף לקידום האנושות. השתתפות בכל מעגלי העבודה במשק לטובת החברה ולשגשוגה הכלכלי של מדינת ישראל. הוקרה לענפי תרבות ואומנות. כל הערכים הללו משותפים לכולם, והוויכוח הוא על המינון והמרכזיות של כל ערך, וזו בדיוק המעלה של כלל הציבור, שביחד מבטא יפה יותר את מכלול הערכים.

מטבח כשר חייב שני כיורים?

לכתחילה יש להקפיד שיהיו במטבח שני כיורים, אחד לבשר ואחד לחלב, כדי לבצר את ההפרדה שבין חלב לבשר, כפי מגמת חכמים הנשקפת מתקנות ההרחקה שתיקנו בין בשר וחלב.

אולם בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד לשני המינים, ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור והשיש משיירי המאכלים בין מין למין. וכך נהגו בפועל ברוב בתי ישראל לפני כמה דורות, בעת שהתחילו לחבר את הבתים למים זורמים על ידי צינורות, שמפני העלויות הגבוהות, התקינו במטבחים רבים כיור אחד. ישנם עוד בתים ישנים בירושלים, שגרו בהם צדיקים ויראים, ובמטבחם היה כיור אחד.

ואומנם היה מי שהחמיר בזה, מתוך חשש לסברות רחוקות שעירוי של מים רותחים יכול להפליט טעמים מכלי אחד ולהבליעם בשני (מנחת יצחק ב, ק). והיה שהצריך להניח מעמד מיוחד לכלים בשריים ומעמד מיוחד לכלים חלביים, כדי ליצור הפרדה בין הכיור לכלים (אגרות משה יו"ד א, מב). אולם לפי כללי ההלכה, ולפי המוסכם על רוב ככל הפוסקים, כל זמן שמנקים את הכיור בין השימוש בחלבי לשימוש בבשרי – מותר להשתמש בכיור אחד (יעויין בשו"ע יו"ד צה, ג; יביע אומר ח"י יו"ד י; אור לציון ח"ג י, יא).

מדיח כלים

יש מקפידים לקנות שני מגשים, אחד לכלים בשריים ואחד לכלים חלביים, כדי לשמור על ההפרדה הנהוגה בין כלי בשר לכלי חלב. ויש שאף מקפידים לייחד את המדיח לבשרי או לחלבי. מנגד, יש מקילים מעיקר הדין גם להדיח יחד כלים בשריים וחלביים, מפני שהסבון ששם פוגם את שיירי המאכלים הבשריים והחלביים (יביע אומר ח"י יו"ד ד, על פי שו"ע יו"ד צה, ד).

למעשה, אין להקל להדיח בבת אחת כלים בשריים וחלביים, הואיל ולא תמיד הסבון מספיק לפגום את הטעמים לפני שהם מתערבים זה בזה. אבל מותר לכתחילה להדיח באותו מדיח ובאותו מגש, פעם כלים בשריים ופעם חלביים, רק לא ביחד. אומנם במקרה שנוכחים לדעת, על פי הניסיון, שלאחר הדחתם של כלים מלוכלכים מאוד נותרים במדיח שיירי מאכלים ושומנים, צריך להקפיד לאחר הדחתם להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר, כדי לנקותו היטב לפני הדחת כלים מהמין השני.

יש מהדרים שנוהגים לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים, מפני החשש שמא טעמם לא נפגם מספיק ויצטברו שם שיירי בשר וחלב. אולם למעשה, אין לחשוש שמא שיירי המאכלים ששם לא נפגמו.

כיריים גז, חשמליות וקרמיות

מותר להשתמש באותה החצובה לבשר ולחלב, מפני שגם אם גלש מעט רוטב בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם שורפת ופוגמת את מה שנשפך.

וכן הדין בכיריים חשמליות וקרמיות, שמותר להניח על אותו משטח פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, הואיל וחום הכיריים שורף את מה שלעיתים נשפך מהם.

כאשר מבשלים בעת ובעונה אחת סיר בשרי וסיר חלבי, יש לשים לב שיישאר ביניהם רווח, כדי שלא יגלוש מתבשיל אחד על דופן הסיר השני.

המשטח של הכיריים

יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על משטח המתכת שמתחת לחצובה, מפני שלעיתים יש שם שיירי מאכלים בשריים וחלביים. ואם נפלה שם חתיכה עבה, אפשר לחתוך ולזרוק חלק בעובי 2 סנטימטרים מהצד שנגע במשטח ולאכול את השאר. אולם אם ידוע שניקו את המשטח היטב והוא עדיין נקי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו, הואיל וכל החשש הוא משמנונית שעליו, אבל אין לחשוש שהוא בלע טעם שאחר כך יפלוט. כמו כן אם נפל שם מאכל חלבי, וידוע שמאז הניקוי האחרון לא בישלו שם מאכל בשרי, המאכל החלבי שנפל שם כשר.

כיריים אינדוקציה

בכיריים אינדוקציה המשטח שעליו מניחים את הסירים כזכוכית אטומה, אולם שלא כמו בכיריים קרמיות, שבהן מקור החום במשטח הקרמי, באינדוקציה מקור החום בסיר שמתחמם על ידי שדה מגנטי, ומהסיר החום מתפשט לתבשיל ולמשטח שעליו הוא עומד. ממילא כיריים אלו אינן שורפות את מה שגולש מהסירים.

מצד הדין, אם מקפידים תמיד לנקות את הכיריים ממה שגלש עליהן, אפשר על אותם המקומות לחמם פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, שכן הזכוכית של כיריים אלו אינה בולעת, ובנוסף לכך כל המגע ששם הוא מכלי לכלי.

והרוצים להדר ייחדו צד אחד לבישול בשרי וצד אחד לחלבי. ובשעת הצורך, ינקו היטב את המשטח ויוכלו לבשל גם על הצד החלבי סיר בשרי ולהפך.

תנור אפייה

מי שרוצה להשתמש באותו תא פעם לבשרי ופעם לחלבי – רשאי, ובתנאי שתהיה לו תבנית מיוחדת לבשרי ותבנית מיוחדת לחלבי, ויקפיד להכשיר את התנור במעבר שבין שני המינים על ידי חימומו למשך כחצי שעה על החום הגבוה.

אומנם מנהג ישראל לבצע הפרדה בין בשר לחלב, ועל פי זה נוהגים רבים להדר לקנות תנור עם שני תאים ולייחד אחד לבשרי ואחד לחלבי, או לקנות תנור עם תא אחד ולייחדו לאחד המינים בלבד.

אומנם גם המהדרים שלא להשתמש באותו תא שבתנור פעם לבשרי ופעם לחלבי, רשאים בשעת הצורך לחמם אותו על החום הגבוה למשך כחצי שעה, ולהכשירו בכך למין השני.

אם טעו ובישלו בתא בשרי בלא הכשרה תבשיל חלבי, בדיעבד התבשיל החלבי כשר, שכן בפועל לא נכנס טעם ממשי של בשר בחלב, ולכל היותר אדים אלו אולי ייתנו ריח של בשר בתבשיל החלבי, ובדיעבד ריח אינו אוסר.

אפיית חלות פרווה בתא בשרי

שאלה: כיצד צריך לנהוג כאשר ישנו תא שאפו בו בשרי או חלבי ורוצים לאפות בו חלות פרווה, כלומר חלות שיהיה מותר לאוכלן עם בשר או עם חלב?

תשובה: רבים נוהגים להדר ולחמם את התנור על החום הגבוה לפני כן, כדי לעשותו פרווה. אולם מצד הדין אפשר לאפות בתנור שאפו בו לפני כן בשר או חלב מאפה פרווה בלא להכשירו, שכן ברור שאין שום אפשרות שיורגש בו טעם בשר או חלב.

מיקרוגל

ניתן להשתמש באותו מיקרוגל למאכלים חלביים ובשריים תוך יצירת הפרדה ביניהם. בהפרדה יש לשים לב לשני דברים: האחד – שלא יניחו מאכלים חלביים או בשריים ישירות על אותה צלחת, השני – שלא תיכנס זיעה רבה מחלל המיקרוגל למאכל המתחמם.

לפיכך, יש להקפיד שלא להניח מאכלים ישירות על הצלחת הקבועה של המיקרוגל, אלא מאכלים חלביים על צלחת חלבית ומאכלים בשריים על צלחת בשרית, ואת הצלחות הללו יניחו על הצלחת של המיקרוגל. כמו כן יש לייחד מכסה פלסטיק למאכלים חלביים ומכסה פלסטיק למאכלים בשריים. ואף שיוצאים אדים דרך החרירים הקטנים שבמכסי הפלסטיק המיועדים למיקרוגל, אין בכוח הזיעה היוצאת מהם להצטבר על הדפנות ועל גג המיקרוגל ולתת בו טעם, וקל וחומר שאין בכוחם להוציא טעם שאולי נבלע בדופנות המיקרוגל ולהכניסו למאכל שמתחמם.

כמו כן אפשר לקבוע שהמצב הרגיל של המיקרוגל הוא חלבי, ואם ירצו לחמם בו מאכל בשרי, יניחו על הצלחת הקבועה של המיקרוגל צלחת נוספת או משטח אחר, ויכסו את המאכלים הבשריים במכסה פלסטיק או קופסה או יעטפום בשקית. ולכתחילה, כך נכון לנהוג כאשר רוצים לחמם דבר פרווה כדי לאוכלו עם מאכלים בשריים.

הכשרת מיקרוגל

מיקרוגל שהשתמשו בו בטרף, צריך להכשיר בשלושה שלבים: א) מנקים את שאריות האוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה. ב) מגעילים את הצלחת המסתובבת במים רותחים. ג) מניחים בו צלוחית מים עם סבון ומחממים אותה למשך כעשר דקות על החום הגבוה ביותר, ובכך מכשירים אותו מהאדים והזיעה שדבקו ונבלעו בו בעת השימוש בטרף.

בדיעבד, כשאין אפשרות להכשיר את המיקרוגל, כגון במקום עבודה או כשאין זמן להכשירו, ניתן לחמם בו מאכלים על ידי הנחתם על צלחת נוספת והכנסתם לתוך שקית או קופסה שתעטוף אותם מכל צדדיהם, אף אם תשאיר פתח ליציאת אדים. זאת מפני שבפועל, מכיוון שלא ייכנסו אדים מהמיקרוגל לתוך המאכל, למרות שהמיקרוגל טרף, המאכל נותר כשר למהדרין. אף על פי כן, אין להשאיר בבית מיקרוגל טרף, אלא יש להזדרז להכשירו, שמא ישכחו ויחממו בו מאכלים בלא חציצה בין המיקרוגל למאכל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ארץ ישראל – במרכז התורה

מי שמתבונן בפשט פרשות השבוע אינו יכול שלא לשים לב למקומה המרכזי של ארץ ישראל • במשך הגלות, למדנים רבים התרגלו להתעלם ממקומה המרכזי של הארץ בתורה, וכך נוצר הרושם שהקדושה והרוחניות מנותקות מהארץ ומהמציאות • ההתמקדות בארץ ישראל – משמעותה שצריך ליישב אותה, לפתח בה את כל תחומי החיים ולהתמודד עם המתח בינה ובין אתגרי הכלכלה, הביטחון, המשפט ועוד • גדולי הדור אינם מתנגדים ליישוב הארץ: מי שמתנגד אינו מבין את אחד היסודות המרכזיים של התורה, וממילא אינו יכול להיקרא "מגדולי הדור"

מעלת ארץ ישראל

כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה לאחר כל ההפלגות… להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה" (אגרת צו). חובה להדגיש: גילוי ערכה של ארץ ישראל תלוי בהיות עם ישראל יושב בה ומבטא את קדושתה בחייו.

הדוגמה מהרב טייכטל הי"ד

לפעמים יוצא לי להיפגש עם אנשי תורה חרדים או מודרניים, שטוענים שאנו מפריזים בעיסוק במצוות יישוב הארץ. במקום להתווכח, אני מעדיף לבקש מהם לשים לב במשך השנה הקרובה למקומה של ארץ ישראל בפרשיות השבוע. אם יש בהם כנות – הם נדהמים מהבורות שהיו שרויים בה

התורה כולה מלאה בשבחה וערכה של ארץ ישראל, אולם בלא חינוך לשים לב לכך, רוב גדולי הלמדנים, הבקיאים והחריפים, בבואם לצייר את חיי הקדושה – אינם מתחשבים בכך.

דוגמה מאלפת לכך מהקדמתו של הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד. שהיה אחד מגאוני הדור, בקיא וחריף, מחבר שו"ת בהלכה 'משנה שכיר'. עם זאת הוא סבר שאין מצווה לעלות לארץ, וגם מיעט בערכם של יהודים שאינם שומרי מצוות, ועל כן התעצם לשלול שיתוף פעולה עם התנועה הציונית שהונהגה על ידי חילוניים.

בתוך מאורעות השואה התבונן הרב טייכטל מחדש על סוגיות העם והארץ, מצא שטעה, וכתב על כך ספר שלם – 'אם הבנים שמחה'. הספר עצמו מעיד על כותבו שהיה גאון, בקיא מופלג וחריף עצום. את רובו כתב מהזיכרון, בעודו בורח ומתחבא מאימת השלטון ההונגרי ששיתף פעולה עם הנאצים. הרי שאת כל אלפי המקורות שהביא בספרו מהתורה שבכתב ושבעל פה, מהנגלה והנסתר, מראשונים ואחרונים, ידע וזכר היטב, אבל לפני שהכיר בערכה של ארץ ישראל לא זכה ללמוד אותם כראוי. כפי הנראה, כמו למדנים רבים, העמיק בצדדים החיצוניים של התורה והתעלם מתוכנה.

וכך כתב בהקדמת ספרו: "ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיניי היה לנמאס המפעל הזה של בניין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים, ונשרש בליבי כך, ולא התעניינתי בזה כלל כי טרוד הייתי בגירסא בלימוד תלמידים ולחבר חיבורים בגפ"ת (גמרא פירוש ותוספות), ובשו"ת להשיב לכל שואל בדבר ה'. ורק אחר שלקינו בגלות זו עיינתי בהלכה זו, והאיר ה' עיניי שטעות הייתה בידי וביד אשר התנגדו לזה. ואני מודה ואומר… דברים שאמרתי לכם טעות היו בידי. ומודים דרבנן היינו שבחייהו. וברוך ה' איני חת משום אדם לומר בפומבי דברי האמת שבליבי" (מהדורת פרי הארץ, עמ' כא).

הוא גם מביא שם ציטוטים מדברי גאוני הדור שעוררו לעלות לארץ ואף לשתף פעולה לצורך המצווה עם יהודים חילוניים, אלא שלפני כן התעלם מהם, מפני שכך היה מקובל בסביבתו.

שפע אזכורים בתורה

בכל שנה אנו קוראים את כל פרשיות התורה, ומי שלא התרגל לשים לב למקומה של ארץ ישראל, יעמוד נדהם אל מול שפע האזכורים הרבים והחשובים שבתורה.

לפעמים יוצא לי להיפגש עם אנשי תורה חרדים או מודרניים, שטוענים שאנו מפריזים בעיסוק במצוות יישוב הארץ. במקום להתווכח, אני מעדיף לבקש מהם לשים לב במשך השנה הקרובה למקומה של ארץ ישראל בפרשיות השבוע. אם יש בהם כנות – הם נדהמים מהבורות שהיו שרויים בה, ומודים שאכן למרות שקראו בתורה פעמים רבות, לא נתנו את דעתם למקומה המרכזי של ארץ ישראל.

לאחר שמבינים את ערכה של הארץ בתורה, אפשר להבין מדוע אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה", "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" (כתובות קי, ב), "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג).

גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד; משפט כהן קמג).

גילוי האמונה בכל המרחבים

ועדיין טוענים המקטרגים: איך ייתכן שהתורה, שכולה קדושה ורוחניות, תיתן מעמד מרכזי לארץ גשמית? אלא שיסוד אמונת ישראל שה' מחייה את הכול, ולכן הדרכת התורה וברכתה צריכות להתגלות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים, בכל תחומי המדע, בכל סוגי הרגשות והכישרונות, בחיי הפרט, המשפחה, הקהילה והעם. כל זה יכול להתגלות רק בארץ הקודש, שיש בה חיבור של שמיים וארץ, שעל הריה ונופיה התנבאו הנביאים על תיקון עולם במלכות שד-י, ועל אדמתה גדלים פירות קדושים שצריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות, ובמרכזה נבנה בית המקדש, שכל הערכים הקדושים מתגלים בו בריכוז תמציתי.

ארץ ישראל אינה ניצבת במאבק מול שאר הארצות אלא להפך, תפקידו של עם ישראל לגלות בארץ ישראל את הקדושה, ומתוך כך תתפשטנה אורה וברכה לכל העמים ולכל הארצות. אולם התנאי לכל זה הוא יישוב הארץ, ולכן בכל מקום שמדובר בתורה על הגאולה, היסוד הוא חזרת עם ישראל לארצו, בניין הערים החרבות והפרחת השממות.

לעומת זאת, כאשר מנסים לגלות את האמונה תוך התעלמות ממצוות יישוב הארץ, הרי שחוטאים בעבודה זרה. כופרים באור האלוקי שמתגלה על ידי כל המדעים וכל הכישרונות הספרותיים והאומנותיים, כופרים בצלם אלוקים שבאדם ובערך העבודה והעיסוק שלו ביישובו של עולם. כופרים בכך שה' אחד ברא ומחייה את כל העולם, כופרים בתורה שמדריכה לראות את האור האלוקי בחיים הממשיים, וכופרים בערכן של המצווה שמדריכות אותנו כיצד לגלות את הברכה האלוקית בכל תחומי החיים. לכן הם נחשבים כעובדי עבודה זרה, שמונעים מהאמונה להאיר לעולם ולהוסיף בו ברכה. כלומר עבודה זרה היא ניתוק האמונה מכל מרחביה, ולכן גם תפיסה רוחנית הופכת לעבודה זרה כאשר היא מנתקת את המאמין מהאחדות האלוקית שמתגלה בכל מרחבי העולם.

חטא המרגלים

על פי זה אפשר להבין את חומרתו הנוראה של חטא המרגלים, יותר מחטא העגל, שכעונש עליו נגזרה מיתה על כל בני דור המדבר. ואף משה הרועה הנאמן נתפס בעוונם, ואף שני בתי המקדש נחרבו בגלל אותו החטא.

כל זמן שאיננו מתקנים את חטא המרגלים, עדיין העונש רובץ על צווארנו. על כן בשבת שבה קוראים את פרשת שלח, צריך להתעורר במיוחד לדבר בשבחה של ארץ ישראל.

יש גדולים שמתנגדים ליישוב הארץ?

שאלה: איך ייתכן שיש גדולי תורה שמתנגדים ליישוב הארץ ולערך הלאומיות הישראלית?

תשובה: לא ייתכן שיהיה גדול בתורה שיכפור בכך, שכל התורה שבכתב ודברי חכמים מלאים בביאור ערכם של ישראל וערך מצוות יישוב הארץ. ואם ישנם אנשים בקיאים וחריפים בפרטי תורה שאינם מודעים למעמדה החשוב של מצוות יישוב הארץ, או לערך הלאומיות הישראלית, מוכח שלא הבינו את התורה כראוי. במקרה הטוב אפשר לומר שהם גדולים בהבנת חלק מפרטי תורה, ומבחינה זו הם גדולי תורה, אבל הם אינם גדולי תורה במובן המלא, וקל וחומר שאינם גדולי הדור. מה שמבדיל בין גדול בתורה למי שאינו גדול הוא שהגדול מבין את יסודות התורה, את השורשים שמהם יוצאים הענפים, וממילא כל הפרטים מובנים לו כהלכה. ומי שאינו גדול, אינו מבין את היסודות, וממילא מבין חלקים גדולים בתורה בשטחיות ואינו עומד על משמעותם.

ראוי לציין שגם בקרב הקיצוניים שבחרדים, מעטים שוללים את מצוות יישוב הארץ וערך הלאומיות. אומנם יש רבים שממעטים בערך המצוות הללו, בבחינת חטא המרגלים, ולכן במסקנתם הם מתנגדים ליישוב הארץ, ולכן אין ראוי להחשיבם גדולי תורה.

מלוא משמעות המצווה

בלא מצוות יישוב הארץ, כל הערכים והמצוות שבתורה נעשים תלושים וקרועים, וכל קיומם בבחינת זכר לדבר, כדי שלא יהיו עלינו חדשים כאשר נחזור לארץ (ספרי עקב לז). יכולים אנשים לדבר דיבורים יפים על ערכי תורה ומוסר כל זמן שאין להם אחריות לקיום מדינה. אבל מה עושים כאשר ישנם אויבים? איך נוחלים את הארץ תוך שמירה על עקרונות המוסר? איך פותרים את ההתנגשות לכאורה בין השמיים והארץ, בין מצוות לימוד התורה ובין המצווה לפתח את החקלאות, הייצור, המדע, הכלכלה וכו', ובמקום התנגשות מגלים את הקדושה שבכל תחומי החיים ויוצרים הפריה בין כולם? כיצד פותרים את המתח שבין ערך המחויבות למצוות ובין ערך החירות שהעניק ה' לכל אדם? מצוות יישוב הארץ, שכוללת הקמת מערכות שלטון ומשפט, מחייבת אותנו לדון בכל זה מעבר למקובל בבתי המדרש הגלותיים. גם המצוות שבין אדם לחברו נלמדות בגדלות כאשר הן צריכות להתקיים בקרב עם שלם.

נמצא אם כן שעל ידי קיום מצוות יישוב הארץ, נצרכים ליישב את כל התורה וכל המצוות עם המציאות. כי יותר מכל הארצות, ההנהגה האלוקית מתגלה בארץ ישראל ומכריחה את עם ישראל, על כל צעד ושעל, להתמודד עם קיום התורה והמצוות. זהו פשט הפסוק: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (דברים יא, יב).

לא זו בלבד, אלא שעל ידי קיום שלם של מצוות יישוב הארץ, דבר ה' אף יתגלה לכל העמים, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, עד לתיקון עולם במלכות שד-י, כדברי התורה והנביאים. לאור זאת אפשר להבין מדוע תלמידי חכמים שאינם מבינים את ערכה של ארץ ישראל אינם יכולים להיחשב גדולי תורה.

מחלל שבת בפרהסיא שנגע ביין

בשל חומרתו של חילול השבת, נפסק שיין שנגע בו ישראל שמחלל שבת ברבים – אסור בשתייה • בדורות האחרונים השתנתה החברה, ונוצר מצב שבו חילול שבת ברבים אינו מעיד על נתק מהזהות היהודית • לכן, בדיעבד, אפשר לשתות מיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא, כל עוד אינו מתכוון להתריס נגד היהדות • מכל מקום, אין להחמיר מעבר להלכה ולפסול יין שמחלל שבת מזג או העביר ממקום למקום • כשמדובר במצווה, כגון סעודת שבת או חתונה, אפשר לשתות מהיין אפילו לכתחילה

יהודי מחלל שבת בפרהסיא

היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קורבן ממחלל שבת בפרהסיא, שאין שחיטתו כשרה, ושכאשר רוצים לשתף את כל יושבי החצר בעירוב חצרות – הוא פוסל את העירוב כגוי (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב"ם: "השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם" (הלכות שבת ל, טו).

מחלל שבת שנגע ביין

הלכה כדעת המקילים, אשר סוברים שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, אפשר בשעת הצורך להקל לשתות יין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא. ככל שמדובר ביהודי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר מרווח יותר

על פי זה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו ישראל מחלל שבת בפרהסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב"ש ועוד). כלומר, יין שנגע בו עובד עבודה זרה אסור בהנאה, ואם נגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, או ישראל מחלל שבת – היין אסור בשתייה ומותר בהנאה.

אומנם דין זה לא מוזכר בגמרא, וראשונים רבים לא הזכירו אותו, ולכן יש סוברים להלכה שאין שום איסור ביין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא (שו"ת רש"י קסט; רבי חיים בן עטר). מנגד יש מחמירים וסוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כעובד עבודה זרה ממש, והיין שנגע בו אסור גם בהנאה (תבואות שור יא, יב). אולם רובם המכריע של האחרונים הסכימו להלכה, שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה ומותר בהנאה.

כך נהגו במשך דורות רבים, כי אכן השבת הייתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה נגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות.

השאלה בדורות האחרונים

אולם בדורות האחרונים, רבים מישראל למדו מהגויים, עד שנוצר מצב שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. בנוסף לכך, אם בעבר המחאה נגד מחללי השבת הועילה למונעם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים פעמים שהמחאה הרחיקה יותר מאשר הועילה. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות, כדי להכעיס ולהתריס נגד מסורת ישראל, נחשב כגוי. אבל מי שמכבד את השבת בקידוש ובהדלקת נרות אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, מכיוון שאינו מבין את חומרת חילול שבת, הרי הוא אנוס, ודינו כעין מה שאמרו חכמים לגבי תינוק שנשבה בין הגויים, שכל חילולי שבת הרבים שחילל נחשבים לו כאונס. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן. ועוד, שיש לחשוש שההחמרה בזה תגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות.

דעות המחמירים והמקלים

אומנם יש מחמירים וסוברים שדווקא כיום צריך להחמיר יותר, כדי למנוע את השפעתם של מחללי השבת על שומרי המצוות (פרי השדה א, סב; מנחת יחיאל א, קה; מנחת אלעזר א, עד; ישכיל עבדי ח"ח יו"ד יט; ציץ אליעזר יב, נו).

אולם למעשה, הדעה המוסכמת על רוב הפוסקים היא שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, מסיבות שונות, עקרוניות וצדדיות, אין להחמיר ביין שנגעו בו מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס (יהודה יעלה יו"ד נ; בנין ציון חדשות כג; אורי וישעי ק; מלמד להועיל או"ח כט, יו"ד נב; מהרש"ם א, קכא; לבושי מרדכי, אחיעזר ד, לז; שואל ונשאל ג, רטז; חלקת יעקב יו"ד מח; אוצר המכתבים ח"ב אלף שב; בית דוד א, קלב; אגרות משה או"ח ה, לז; יביע אומר ח"א יו"ד יא; להורות נתן א, לט; עשה לך רב ב, נא, ועוד רבים).

סיכום ההלכה

הלכה כדעת המקלים, אשר סוברים שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, אפשר בשעת הצורך להקל לשתות יין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא. ככל שמדובר ביהודי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר מרווח יותר. מאידך, ככל שמחלל השבת יודע יותר את חומרת האיסור ופחות מכבד את המסורת, ההיתר פחות מרווח. אבל אחר הכול, כל עוד מחלל השבת בפרהסיא חש זהות יהודית, ואינו מחלל שבת כדי להכעיס ולקנטר את שומרי המסורת, בדיעבד אפשר לשתות את היין שנגע בו.

ואם היין עבר פסטור, מעוד צד אפשר להקל, שיש סוברים שיין מפוסטר נחשב כיין מבושל שאינו נאסר במגע גויים.

חומרות שנולדו בטעות

מחמת הבורות הרווחת בהלכות אלו, גם לומדי תורה אינם יודעים את ההלכה, ומחמירים מעל ומעבר לנצרך על פי כללי ההלכה, כפי שיבואר.

רבים טועים וחושבים שצריך להיזהר שמחלל שבת לא יעביר את כוס היין מצד אחד של השולחן לצד השני, ואינם יודעים שאפילו אילו גוי עובד עבודה זרה היה עושה זאת, היין היה כשר.

נרחיב מעט. מוסכם שהיין נאסר על ידי מגע, ונחלקו הראשונים האם נאסר גם על ידי שכשוך, כלומר נענוע הכלי בחוזקה כדי לנענע את היין שבו. יש אוסרים מפני שלדעתם גם באופן זה היו הגויים מקיימים פולחן לאלילים (רמב"ם, ריב"ם, רמב"ן, רא"ש, שו"ע ורמ"א קכד, יז), ויש מתירים וסוברים שרק מגע ממש אוסר את היין ולא שכשוך (ראב"ד, רשב"א, רי"ו, מאירי, ריב"ש, מהרשד"ם, ב"ח, ט"ז וכנה"ג).

כאשר המשכשך הוא גוי עובד עבודה זרה, לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים, אולם זה בתנאי שהגוי שכשך את היין בלא סיבה, שכך נהגו עובדי עבודה זרה לנסכו לאלילים. אבל אם הרים הגוי את הכוס והעביר אותה למקום אחר, או אפילו עלה עמה במדרגות, למרות שהיין התנועע בכוס בחוזקה, מכיוון שהתנועע מחמת ההליכה – היין מותר (שו"ע יו"ד קכה, י; דרישה ה, ט"ז, רשד"ם, רש"ל ועוד).

קל וחומר כאשר מדובר בגוי שאינו עובד עבודה זרה, שאפילו אם שכשך ממש בלא סיבה, היין מותר בשתייה. על אחת וכמה וכמה כאשר מדובר בישראל מחלל שבת שנחלקו הפוסקים אם דינו כגוי.

מזיגת היין

רבים טועים לחשוב שאם מחלל השבת מזג את היין הוא נאסר, ואינם יודעים שאפילו אילו גוי היה עושה זאת, לדעת רוב הפוסקים היין היה כשר. שכן רק אם גוי עובד עבודה זרה מזג יין מבקבוק לכוס, היין שבכוס נאסר בשתייה ומותר בהנאה. במקרה זה נחלקו לגבי היין שנותר בבקבוק, ולהלכה נפסק כדעת רוב הפוסקים, שסוברים שאף היין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה (משום חיבור "ניצוק"). אבל אם המזיגה הייתה מחבית, מכיוון שמדובר בהפסד מרובה, סומכים על דעת הפוסקים שהתירו את היין שנותר בחבית (שו"ע ורמ"א יו"ד קכה, א; קכו, א-ב).

ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מבקבוק לכוס, לדעת רבים היין שבכוס ושבבקבוק מותרים בשתייה (ש"ך קכד, יא; דג"מ, רע"א, ערך השולחן, איש מצליח, חזון איש). ויש מחמירים ואוסרים בשתייה את היין שבכוס ומתירים את היין שנותר בבקבוק (ט"ז, יביע אומר יו"ד א, יא). ואף שלפי כללי ההלכה צריך לפסוק כדעת המקילים, רבים נוהגים להחמיר. יש שאף נוהגים להחמיר במה שנשאר בבקבוק.

אבל אם המוזג הוא ישראל מחלל שבת בפרהסיא, שכפי שלמדנו יסוד דינו שנוי במחלוקת, בוודאי הלכה כדעת רובם המכריע של הפוסקים שהקלו לשתות את היין שהוא מזג לכוס. קל וחומר שאם מחלל השבת בפרהסיא רק פתח את הבקבוק, אין שום בעיה ביין שנותר בו.

שתייה מאותה כוס

הבעיה אם כן, למעשה, היא כאשר מחלל השבת בפרהסיא שתה מהכוס, שלפי המחמירים וסוברים שדינו כגוי, היין שנותר בכוס אסור בשתייה.

כמו כן, לדעת המחמירים אסור להעסיק בעבודת ייצור היין ביקב מחללי שבת בפרהסיא, הואיל ולעיתים הם נצרכים בעבודתם לנגוע ביין בידיהם. ואף שלדעת המקילים מותר, מכיוון שאף הם הקלו בדיעבד, לכתחילה אין מעניקים כשרות ליקב שמעסיק מחללי שבת בפרהסיא.

כשעוסקים במצווה אפשר להקל לכתחילה

נראה להוסיף יסוד חשוב: אף שככלל ההיתר לשתות יין ששתה ממנו מחלל שבת בפרהסיא הוא בדיעבד, כאשר עוסקים במצווה – כגון בסעודת שבת שמתקיימת כהלכה (בלי טלפונים ניידים), ובחופה שמתקיימת כהלכה כמקובל, וכן בסעודת חתונה שמתקיימת כהלכה ובלי ריקודים מעורבים – אפשר לכתחילה להחשיב את כל מי שבאותה שעה מכבדים את המסורת כישראלים כשרים.

זאת מפני שהתאספותם שם לצורך מצווה, וכדרך שאמרו חכמים לגבי עמי הארץ, שבשעה שהם עולים לירושלים לרגל נחשבים כחברים: "בירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה" (משנה חגיגה ג, ו). והטעם בגמרא: "דאמר קרא: וייאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים – הכתוב עשאן כולן חברים" (שם כו, א).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חג השבועות – שמחה בשלמות

התורה משפיעה על כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים, ולכן שמחת מתן התורה מתבטאת הן בלימוד תורה והן בסעודה גדולה • דיני שבועות במוצאי שבת: איסור הכנה משבת ליום טוב, מתי אוכלים סעודה שלישית, כיצד מדליקים נרות והאם מותר להתרחץ • דיני ברכות התורה וברכות השחר למי שנשאר ער כל הלילה • עד איזו שעה לפנות בוקר מותר לאכול ולשתות • ומבין תושבי חו"ל ששוהים בארץ ישראל – מי קשור לארץ עד כדי כך שאינו חוגג יום טוב שני של גלויות

השמחה השלמה של שבועות

התורה נועדה להוסיף ברכה ושמחה בכל תחומי החיים. מעלתה המיוחדת של התורה שהיא מורה את דרך האמונה האחדותית, שייעודה להמשיך ברכה וחיים ברוחניות ובגשמיות כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה

מעלה מיוחדת יש לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו לדעת הסוברים שרשאי אדם להקדיש את עיקר החג ללימוד תורה ולמעט באכילה ושתייה, בחג השבועות יחד עם לימוד התורה חובה לערוך סעודות חשובות מאוד, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב).

מהלכה זו למדנו יסוד חשוב: התורה נועדה להוסיף ברכה ושמחה בכל תחומי החיים. מעלתה המיוחדת של התורה שהיא מורה את דרך האמונה האחדותית, שייעודה להמשיך ברכה וחיים ברוחניות ובגשמיות כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. יהי רצון שנזכה לשמוח בחג השבועות בלימוד התורה ובחדוות הסעודות, ומתוך כך תימשך ברכת התורה לכל תחומי החיים במשך כל השנה.

זמן סעודה שלישית

מכיוון שחג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש השעות האחרונות של היום. והטוב ביותר לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות היום, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת ליום טוב

אסור להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר ואפילו הוא חג (פניני הלכה שבת כב, טו-טז).

לפיכך, אסור לשטוף כלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת (20:25) מותר לשוטפם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. למשל, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל החג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

חימום ובישול לליל החג

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת (20:25) ולאחר שיאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" – יהיה מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש, ולבשל ולחמם את המאכלים.

הדלקת נרות

בשבת אסור להדליק את נרות החג, משום מלאכת הבערה. לפיכך זמן הדלקת נרות החג לאחר שתצא השבת (20:25) ולאחר שיאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש".

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרון אם נדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח, וזו תולדה של ממחק. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתקוע אותו בנקב הפמוט, משום איסור מחתך.

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים – רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם, אבל לא במים חמים משום גזירת מרחץ.

אבל בחג מותר להתרחץ במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פניני הלכה מועדים ה, י).

המתרחצים צריכים לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה. כמו כן צריך להיזהר שלא לסחוט את השיער לצורך המים היוצאים ממנו, עניין זה משמעותי כאשר מסבנים את השיער, ורוצים לסחוט את השיער כדי להשתמש בסבון שעם המים לצורך סיבון חלקים אחרים בגוף.

נטילת ידיים לנעורים בלילה

גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למעשה, למנהג יוצאי ספרד אין מברכים. למנהג יוצאי אשכנז, ההמלצה היא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיעו בו מעט, וכך להתחייב בנטילת ידיים בברכה.

ברכות השחר לנעורים בלילה

ברכות התורה: המנהג הרווח כדעת רבנו תם, שגם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת, כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש – יברך את ברכות התורה.

ברכות השחר: גם מי שנשאר ער כל הלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות אלו נתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של המברך. לכן גם מי שאינו רואה מברך "פוקח עיוורים", וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים".

ברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה": יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך אותן, הואיל והן נאמרות בלשון הודאה של היחיד על עצמו. לכן אם יש שם מי שישן ועומד לברכן, עדיף לשומען ממנו ולכוון לצאת בכך.

כאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז. ויש מיוצאי אשכנז שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ויוצא אשכנז שאינו יודע מה מנהגו, ינהג כמנהג רוב ישראל ויברך את כל הברכות בעצמו.

סיכום: למנהג רוב ישראל, מי שנשאר ער כל הלילה מברך את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן ברכות השחר

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי השעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה גם אסור לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שעולה עמוד השחר, אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות משקה מוטעם, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר (ומי שנצרך לקפה כדי לכוון בתפילה, רשאי לשתות קפה בלי סוכר לפני התפילה). זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

יום טוב שני לבני חו"ל בארץ

תיקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל חג וחג במשך יומיים. אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שעלה לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז, שועה"ר תצו, יא), ולדעת רוב הפוסקים, מכיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

אף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, שהרי דין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל שספק דרבנן לקולא, התקבל המנהג להחמיר. מכיוון שכך המנהג, בני חו"ל שנמצאים בארץ ביום שני של גלויות אף מברכים את הברכות המיוחדות ליום טוב.

אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בעלי הזיקה הפטורים מיום טוב שני

א) מי שעולה לארץ לשנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.

ב) מי שמבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו מצטברים לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.

ג) מי שעולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו – בזמן שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.

ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ נחשב כבעל זיקה לארץ, ובזמן שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.

ה) מי שקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בזכות דירתו – בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל.

ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו הוא מתגורר שם עשרות שנים, מכיוון שבמשך תקופה משמעותית מחייו התגורר בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אומנם כשאנשים אלה נמצאים בחוץ לארץ, מכיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפניני הלכה מועדים ט, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הילודה – ברכה למשפחה ולאומה

המיפקד בפרשה מלמד על חשיבות הריבוי של עם ישראל למשפחותיו • מההפטרה עולה כי גם גאולת העם תלויה במספר אנשיו • דרך המיפקד לפי התורה מקרינה הערכה לאדם, מתוך צלם אלוקים שבו • ריבוי הילדים כולל את כל הברכות והמצוות • יש להיות מודעים להשפעה של גיל הנישואין על גודל המשפחה, וכן להשפעת ההפרש בין הילדים • אין בדברים כדי להמעיט בערכם של מי שלא זכו ללדת, שגם השפעתם יכולה להיות עצומה • ומה כתב בן גוריון לאימהות ברוכות הילדים?

משפחות ברוכות

לשם הגשמת החזון הגדול והנפלא, ראוי להניח בפני החפצים בכך מידע חשוב: הכול יודעים שמספר הילדים הוא מרכיב מרכזי, אך רבים אינם מודעים להשפעה המכרעת של הגיל שבו מתחתנים ומולידים. ראוי לציין שגם להפרש הזמן שבין לידה ללידה יש השפעה משמעותית על גדילת המשפחה

רבים חפצים להקים משפחה גדולה ומפוארת, לקיים את מצוות פרו ורבו בהידור ולראות בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות עוסקים בתורה ובמצוות לתפארת התורה, העם והארץ. במצווה כללית זו זוכים לגלות את כל הערכים והמצוות, האמונה והברכה, הברית והאהבה, המחויבות והשמחה, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם לעמו, ואת קירוב הגאולה.

לשם הגשמת החזון הגדול והנפלא הזה, ראוי להניח בפני החפצים בכך מידע חשוב. הכול יודעים שמספר הילדים הוא מרכיב מרכזי, אך רבים אינם מודעים להשפעה המכרעת של הגיל שבו מתחתנים ומולידים. לשם כך אצרף לטור זה טבלאות שמראות את השפעת מספר הילדים וגיל הנישואין על גידול המשפחה.

אכן, ההלכה מדריכה אותנו הן במצווה הקשורה למספר הילדים והן במצווה הקשורה לגיל הנישואין ודחיית ההיריון. לגבי הילדים מצווה מהתורה בבן ובת, מדרבנן בארבעה עד חמישה, ומעבר לכך – מהדרין (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ד-ו). לגבי גיל הנישואין ההדרכה המקורית היא עד גיל עשרים, וכיום עד עשרים וארבע (שם ה, ז-יא). דחיית היריון ראשון – רק בנסיבות מיוחדות (שם ה, טו), ואחר כך לצורך בריאות עד קיום המצווה למדרגותיה (שם ה, יג-טז).

לפיכך, ראוי לציין שגם להפרש הזמן שבין לידה ללידה יש השפעה משמעותית על גדילת המשפחה. לשם כך מובאות שתי טבלאות, האחת להפרש של שנתיים בין לידה ללידה, והשנייה להפרש של שלוש שנים.

ביאור לטבלה

בימינו, עם העצמת ערך האדם כפרט בעולם המערבי, התעוררו בעיות קשות של בדידות, ניכור וייאוש. צריך להדגיש שעיקר ברכת המשפחה היא ברצון, אהבה ושמחה, מגיל צעיר ועד שיבה. טבלאות אלו אינן אלא כלים לסייע בשיקול הדעת של מקימי המשפחות.

הטבלה מסכמת את מספר הצאצאים שיהיו לאבות ולאימהות המשפחה בהגיעם לגיל מאה. זאת בהילקח בחשבון ממוצע גיל הנישואין, וההפרשים הממוצעים בין הלידות ומספר הילדים, כאשר הילד נולד כשנה לאחר הנישואין. כמובן שאין משפחה שכל ילדיה יתחתנו באותו גיל, ואין משפחה שלכל ילדיה יהיה אותו מספר צאצאים. הטבלה עוסקת בממוצעים.

לכן לא מובאים ממוצעים שמעבר לשבעה ילדים, כי קשה להעריך שיכולה להיות משפחה שבמשך קרוב למאה שנה צאצאיה יזכו להוליד שמונה ילדים בממוצע.

הפרש של שנתיים

מספר ילדים

3

4

5

6

7

גיל החתונה

21

115

234

345

464

608

23

54

99

170

272

394

25

39

84

154

238

315

27

39

83

135

177

209

29

38

64

83

98

112

31

22

30

40

52

66

 

הפרש של שלוש שנים

מספר ילדים

גיל החתונה

3

4

5

6

7

21

89

150

224

308

385

23

44

89

150

207

251

25

39

80

120

150

173

27

38

64

83

98

29

29

40

50

31

16

24

34

חומש הפקודים

אל יהיה גודלה של משפחה בישראל קל בעינינו, שכן בחומש במדבר – חומש הפקודים, אנו לומדים על החשיבות המרובה והמקודשת של ריבוי מספרם של ישראל למשפחותיהם. בפרשת במדבר, בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, נצטווה משה למנות את ישראל למשפחותיהם ולשבטיהם, כאשר המניין נספר שוב ושוב בהקשרים שונים. ושוב בסוף ארבעים שנה נצטווה משה למנות את ישראל (במדבר כו, ב). בסך הכול מקדישה התורה למניין ישראל בפרשת במדבר כשמונים ואחד פסוקים, ובפרשת פנחס כחמישים ואחד פסוקים. וכפי שכתב רש"י: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם, לידע מניין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם" (במדבר א, א).

הגאולה וירושת הארץ ומניין ישראל

מובא בפתיחת הפטרת השבוע: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר, והיה במקום אשר ייאמר להם לא עמי אתם ייאמר להם בני א-ל חי… וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חיית השדה ועם עוף השמיים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח. וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב, א-כב).

גם מצוות יישוב הארץ קשורה במספרם של ישראל, שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד). מפני שהתרשלו במצוות פרו ורבו במשך ארבעים השנים שנדדו במדבר, לא זכו בני ישראל לנחול את הארץ כראוי, ונותרו בארץ אויבים שצררו את ישראל (שמות כג, כט-לא; במדבר לג, נה; רמב"ן שם כא, כא; מלבי"ם שמות כג, כט).

מדדים נוספים לברכה

חובה להדגיש שמספר הילדים אינו המדד היחיד לברכה, להצלחה ולאושר. יש מגדולי ישראל שלא זכו לילדים – ותרומתם לעם ישראל בתורה, במעשים טובים או בהנהגה ציבורית עצומה. על כיוצא בהם אמר ה': "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ה). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במי שזכה לילדים אלא שאינם מרובים.

כיצד לספור אנשים

ישנה גם בעיה קשה בספירת אנשים, שכן בהתייחסות לאדם כמספר מקטינים אותו, מתעלמים מייחודו, מערכו המוחלט, מצלם אלוקים שבו. וכן למדנו בתורה שספירת אנשים עלולה לגרום לנגף, שנאמר: "כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל, יב). וכן מצינו בימי דוד המלך, שבעקבות ספירת ישראל שנעשתה שלא כהלכה, נגזרה על ישראל גזירה ומתו בדבר שבעים אלף איש (שמואל ב, פרק כד).

אלא כך ציוותה התורה, שכאשר צריכים למנות את ישראל, ייתן כל אחד מחצית השקל תרומה לה', וימנו את המטבעות ויידעו את מניינם. באופן זה לא מונים את האנשים עצמם, כי להם אין מספר, אלא מונים את פעולתם, את התופעה הנראית לנו מהם, שאותה אפשר לספור. אף פעולת המניין עצמה צריכה להיעשות בקדושה ולשם שמיים, כתרומה למקדש ולקיום מצוות מלחמות ישראל במניין יוצאי צבא בחומש במדבר.

כאשר מונים את ישראל בדרך זו, היינו את הופעתם המקודשת ולא אותם עצמם, הספירה מרוממת את ישראל, נושאת את ראשם, וכפי שנאמר בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" (במדבר א, ב). וכן בפרשה הבאה לגבי בני לוי נאמר: "נשוא את ראש… בני לוי למשפחותם לבית אבותם. מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ב-ג).

מכתב מהממשלה לברוכות הילדים

לסיום מעניין להזכיר את מענק מאה הלירות, שהעניקה ממשלת ישראל בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל לכל אם שזכתה להוליד עשרה ילדים. מאה לירות באותם ימים היו שוות למשכורת של כמה חודשים.

במכתב המצורף למענק נכתב כך: "לכבוד גברת… ממשלת ישראל שולחת לך בזאת המחאה על סכום של מאה לירות – לאות הוקרה ועידוד לאם בישראל אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים. תזכי לגדל אותם לתורה, לעבודה ולמעשים טובים למען המולדת והאומה, ותחזקנה ידייך. ד. בן גוריון". את צילום המכתב קיבלתי מאדם שסבתו ז"ל התכבדה בקבלת המענק.

תורת הסוד ומשמעותה

אין דבר בעולם שאינו צופן סוד – מהדומם שמורכב מאטומים ועד נפש האדם שיש בתוכה רבדים עמוקים • יש שמגלים את שכבות העומק על ידי משברים, אך בעזרת התורה והמצוות אפשר להגיע אליהן בדרך הטובה והמתונה • אצל רוב העולם מתגלה הסוד בהדרגה, למעט אצל צדיקים כרשב"י • מכוח הקשר לסוד, רשב"י האמין שתלמידי חכמים אינם צריכים לעבוד לפרנסתם, ואף סירב לפשרות מול מלכות רומי • אף שהתקבלה דרך רוב החכמים, לאזן בין הסוד ובין העולם הזה, יחידי סגולה כמו רשב"י מאירים את עולמנו

הסוד

מכיוון שכך נפסק על פי רוב חכמי ישראל, מוכח שרצונו יתברך שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות במציאות חיינו בעולם הזה. אף על פי כן, יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלי פשרות

כדי להבין את ערכה של תורת הסוד, צריך לבאר שאין דבר בעולם שאינו צופן בתוכו סוד. אפילו אבן שנראית לכאורה מלאה ודוממת, צופנת בתוכה סודות על מבנה החומר, אשר מורכב מחלקיקים זעירים שנמצאים בתנועה מתמדת. על אחת כמה וכמה מיני הצומח והחי. פרט לכך, האדם צופן במחשבתו וברגשותיו סודות, שאפילו לאדם העמוק ביותר אינם גלויים עד הסוף. הנה החליט לבחור לעצמו מקצוע, והוא סבור שהסיבה לכך היא התעניינותו במקצוע. לאחר שנים, כשיתעמק יותר, ימצא שהיו לכך סיבות עמוקות יותר שקשורות לערכים שאימץ בימי נעוריו, ולאחר שימשיך להתעמק ימצא סיבות עמוקות יותר, שלפעמים קשורות לבית הוריו או לסבו וסבתו. וגם לאחר שיבין זאת, יידע רק את הסודות החיצוניים יחסית, כי בתוכם צפונים סודות לפנים מסודות. לעיתים כשהסיבות העמוקות נמצאות בסתירה מסוימת עם הסיבות הגלויות, כל בחירותיו של האדם כושלות, והוא אינו מבין למה. ככל שאדם יבין יותר את סודותיו, כך יידע לנתב נכון יותר את חייו.

סודות התורה

כדי להבין את עומק הסודות לא מספיק לאדם להתעמק בעצמו, עליו להבין את הסודות העמוקים שמניעים את כל העולם, שהוא עצמו רק חוליה אחת ממנו. בכך עוסקת תורת הסוד. מכיוון שמדובר בסודות עמוקים מאוד, מעל ומעבר לתודעה הפשוטה, קשה לבארם. לכן השתמשו רוב חכמי הסוד במשלים שמורכבים מעולמות, ספירות ופרצופים. ויש גדולים כמו הרמב"ם שביארו את הסודות העמוקים שגילו בהעמקת תלמודם בדרך שונה. אבל אין תלמיד חכם גדול שאיננו מחפש בכל סוגיה את היסוד העמוק שעליו היא עומדת, ויסוד זה הוא תחילת הסוד.

המרחק שבין הסוד לחיים הרגילים

לא מקרה הוא שאדם בדרך כלל אינו מודע לסודותיו. הם מכילים עוצמות נוראות, שאם בבת אחת ייחשף אליהם – יקרוס. וככל שיבסס את עצמו ואת הביטחון העצמי שלו בדעתו וברגשותיו, יוכל לעמוד בסודות יותר עמוקים ונוראי הוד. הסודות מכילים גם תהומות, כדוגמת התסביכים והתשוקות האפלות שזיגמונד פרויד תיאר, ובלא הכשרה ראויה, הנחשף אל הסודות עלול להישאב אל התהום ולאבד את אמונתו בה' ובעצמו. לכן הרעיונות העמוקים הם סודות, שאמנם משפיעים מאוד, אבל אינם גלויים, כדי שלא יפריעו למהלך החיים. אולם לחסום את הסודות לא ניתן, וכך הם הולכים ומתגלים בהדרגה. כשאנו בוחרים בטוב, הולכים בדרך התורה והמצוות, הם מתגלים בדרך טובה ומתונה. כשאיננו בוחרים בטוב, הם מתגלים בדרך רעה שמולידה משברים, שאחר כך נדרשת תשובה גדולה או ייסורים כדי להחזירם למוטב.

רבי שמעון בר יוחאי

רוב חכמי ישראל נטו לדרך האמצע, המפשרת בין הסוד לגלוי, בין האידיאל לקשיים המצויים בעולם הזה. אולם רבי שמעון בר יוחאי היה קשור כל כך אל הסוד, שלא יכול היה להתפשר עם המציאות הגלויה.

פרנסתם של תלמידי חכמים

לדעת רשב"י תלמיד חכם צריך לעסוק בתורה בלבד, בלא לדאוג כלל לפרנסתו; שהואיל והוא קשור לתורה שעל ידה ברא ה' את עולמו, ועל ידי לימודה בהעמקה והרחבה מרוממים את העולם אל מצבו המתוקן, בו האדם לא יצטרך לעבוד, כבר עכשיו ראוי שתשתלשל אליו הברכה והפרנסה בדרך זו או אחרת, בלא שיצטרך לעבוד.

לכן כשאמר רבי ישמעאל את הדעה המקובלת על רוב חכמי ישראל, שגם תלמידי חכמים צריכים לנהוג מנהג דרך ארץ ולעסוק בפרנסתם וביישובו של עולם, השיב כנגדו רשב"י: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן… ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן" (ברכות לה, ב).

ומסקנת רוב ככל חכמי ישראל, שאף כי מלכתחילה, בלא חטא אדם הראשון, לא היה צורך לטרוח בעבודה, לאחר החטא חלק מהתיקון שלנו נעשה על ידי העבודה (ראו קידושין פב, ב). זהו שאמר אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם". וכן היה מדריך רבא את תלמידיו, לעבוד באותם חודשים שבהם יש עבודה מרובה בשדה, כדי שבשאר החודשים יוכלו להתפנות ללימוד התורה (ברכות שם).

אף שדרכו של רשב"י לא התאימה למציאות שבעולם הזה, נעשו לו ניסים, ולא היה צריך לבטל עצמו מלימודו לצורך פרנסתו.

יחס חכמים לשלטון הגויים

עמדתם המקובלת של חכמי ישראל כלפי האימפריות ששלטו בישראל הייתה זהירה. מצד אחד שמרו על עמדה רוחנית עצמאית, והתאמצו לחנך את הציבור שלא להיגרר אחר תרבות השליטים. מנגד, הכירו בכוחו של השלטון, ניסו למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו, ואף הורו להתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלי מוראה איש רעהו חיים בלעו (עבודה זרה ד, א). רק בעת השמד, כשהמלכות כפתה על היהודים לעבור על דתם, בלית ברירה הורו להתמרד נגדה.

על פי תורת הסוד, עמד רשב"י על מקומם המרכזי של ישראל בעולם, שדרכם ה' משפיע חיים לעולם, ואפילו בעת גלותם על ידם מתקיים העולם, כפי שאמר רשב"י: "כל מקום שגלו ישראל, גלתה השכינה עמהם" (מגילה כט, א). על ידי תורת הסוד התקשר לאמונה השלימה, לסגולת ישראל ולביטחון הגאולה, וסבר שמותר להתגרות ברשעים בעולם הזה (ברכות ז, ב).

מתוך דבקותו בתורת הסוד לא היה יכול לסבול את המציאות החיצונית, בה רשעים שולטים בישראל. כפי שמסופר בתלמוד (שבת לג, ב), שפעם אחת דיברו חכמים על מלכות רומא. רבי יהודה בר אלעאי העדיף להסתכל בצד הטוב שבמלכותה, ורבי יוסי העדיף לשתוק, אולם רשב"י לא יכול היה לסבול את דברי השבח כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים – להושיב בהם זונות, מרחצאות – לעדן בהם עצמן, גשרים – ליטול מהם מכס".

נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו – יתעלה. רבי יוסי ששתק – ייענש בגלות. רשב"י שדיבר בגנותנו – ייהרג. ברח רשב"י והתחבא עם בנו במערה, והייתה אשתו מספקת להם מים ומזון. וחפשו אחריו הרומאים בכל כוחם, עד שהוצרכו לעבור למערה אחרת ששום אדם לא ידע עליה, ונעשה להם שם נס וצמח חרוב ונבע מעין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה. עד שנודע להם כי מת הקיסר ונתבטלה גזירתו.

וכל כך התעלו שם באידיאל האמת המוחלטת שלהם, עד שכשיצאו מן המערה לא יכלו לסבול את עסקי העולם הזה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. ונצרכו לחזור למערה לעוד שנה שלמה כדי להעמיק יותר בתורה עד שיוכלו לעמוד על ערכו של העולם הזה, ואז יצאו (שבת לג, ב).

דרך ליחידים – וכולם מתבשמים

דרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה מתאימה לכלל הציבור, וההלכה כדעת רוב חכמי ישראל שאין לסמוך על הנס, ושצריך להתחשב במוגבלות העולם, ובשעת הדחק יש להקל. כיוון שכך נפסק להלכה על פי רוב חכמי ישראל, מוכח שכך הוא רצונו יתברך, שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות במציאות חיינו בעולם הזה.

אף על פי כן יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, שמתמרד כנגד הקללה שנגזרה על האדם בעקבות חטאו של אדם הראשון, שדבק בתורה בשקידה עצומה, וסומך על הנס, וה' מסייע בידו. על ידי תלמידי חכמים יחידים שכאלה, מופיעה אל תוך עולמנו הארה גדולה מעולם הנצח, מחזון גאולתם של ישראל.
לכן המוני בית ישראל הקדישו והעריצו את רבי שמעון בר יוחאי על מסירות נפשו למען התורה ואמונת ישראל.

לקראת שנת השמיטה

בחסדי ה' לקראת השמיטה הקרובה, תשפ"ב, משרד החקלאות בהנהגת השר אורי אריאל הגדיל את תמיכתו בחקלאים שמתכוונים לשבות בשמיטה. התוכנית היא כזו: כל חקלאי שמתכוון לשבות צריך להפקיד בתוכנית חיסכון כל שנה סכום מסוים, וכנגד זה תפקיד המדינה סכום כפול. החקלאי יכול להפריש עד תשעים אלף שקל, וכנגד זה תפריש המדינה מאה ושמונים אלף שקל. בסכום זה יוכל להתקיים בשנת השמיטה. לבעלי מטעים שנצרכים להוצאות כדי לשמר את העצים בשנת השמיטה יש תוכנית נוספת.

מכיוון שהשבוע הבא הוא השבוע האחרון שבו ניתן להצטרף לתוכנית, ראוי לכל חקלאי שיכול, להצטרף לתוכנית ולשבות בשמיטה. לבירורים נוספים אפשר להתקשר ל'ברכת הארץ': 02-5319070, 054-8509970.

מוסכם על הכול שזו הדרך המיטבית לשמירת השמיטה. כפי שביארתי בפניני הלכה 'שביעית ויובל' (יא, א), הרחבת התמיכה של המדינה בחקלאים שובתים היא הדרך המעשית שבאמצעותה ניתן להתקדם בהדרגה לקראת שמירה מלאה של השמיטה.

לעומת זאת הדרך של אוצר בית דין אין בה פתרון, אלא בפועל היא מסבכת יותר מאשר מקדמת. לכן במקרה שלא שובתים עדיף לעבוד במסגרת היתר המכירה מאשר בדרך של אוצר בית דין, הן מפני שהיתר המכירה מרווח יותר מהיתרי אוצר בית דין, והן מצד שהיתר המכירה מועיל יותר ליישוב הארץ (שם ז, י-יד; ח, ח).

ממתי מותר להתחתן?

אומנם רבים מבני עדות המזרח נוהגים להתחתן רק מל"ד בעומר, ועד אז לקיים את כל מנהגי הספירה, אך יש חילוקי מנהגים בין הקהילות – ולכן מי שמתחתן בל"ג בעומר יש לו על מי לסמוך • גם בין יוצאי אשכנז יש מנהגים שונים, אך הרוב נוהגים להתחתן מל"ג בעומר, והמחמירים בהמשך ימי הספירה נמנעים רק משמחות גדולות • ככלל, במקרים של ספק, עדיף שלא לעכב נישואין • וסיפור מפעים על גבורת הרוח שסיפר הרב שטיינר ביום העצמאות, באירוע הוקרה לשר אורי אריאל

גבורת הרוח והשר אריאל

הרוח שגברה על הדרקון
כריכת הספר הרוח שגברה על הדרקון

בספר 'הרוח שגברה על הדרקון' (בהוצאת פלדהיים) מספרת מחברת הספר, פרל בניש, על סיפורן המופלא של נערות בוגרות בית יעקב במחנות השואה. למרות המצוקה הגדולה וחרפת הרעב, הן היו מוכנות למסור את כל מה שהיה להן למען אחרות. נערה הייתה מסוגלת לוותר על פרוסת הלחם היחידה שלה, שלעיתים הייתה כל מזונה לאחר יום שלם של רעב, בשביל נערה אחרת – מפני שהיא מוכת רעב יותר ממנה. נערה הייתה מוכנה למסור את טיפת המים האחרונה שלה, לטובת נערה אחרת שמתחננת וזועקת למים.

בספר מסופר על נעמי גולדברג, חניכת בית יעקב מפאביאניץ, שעבדה במטבח במחנה ברגן בלזן. במחנה היו שני מטבחים: באחד הוכן מזון מיוחד לאסירים, ובשני בושל מזון רגיל בשביל הגרמנים.

המצב במחנה הלך והחמיר מיום ליום. רעב, צמא וכינים הביאו להתפשטות מחלת הטיפוס. אלפים מתו במגפה, גוויותיהם נותרו מוטלות במחנה. על רצפות הצריפים שכבו חולים וגוססים. אך בכל ערב הייתה מופיעה "דמות גבוהה ורזה המתנשאת מעל כולן". נעמי הייתה מסתובבת במחנה באהבה ובחמלה. בסינר תפוח ובכיסים מתפקעים הייתה מסתירה חתיכת לחם או תפוח אדמה. מכל עבר היו החולות לוחשות לה: "נעמי, נעמי". היא הייתה רוכנת על ברכיה, משקה את הפיות הרעבים והצמאים במעט קפה, מאכילה אותם בכמה גרגירי סוכר, מזינה את כולם בחיוכה השופע.

מי שיודע שכך נהגו בקהילתו – רשאי לכתחילה לקבוע נישואין בל"ג בעומר. וגם מי שלא ידוע לו – בשעת הצורך רשאי לסמוך על מי שנוהגים כן. בכל אופן, מכיוון שיש לו על מי לסמוך, אין לגעור בו, ובוודאי שמצווה על קרוביו וחבריו להשתתף בחתונתו ולשמחו

באחת הפעמים, כותבת הסופרת, היא עצמה חשה עייפות נוראה. נעמי פגשה אותה בשירותים, הביטה בה במבט מפוחד ואז אמרה: "המתיני לי כאן. אשוב תוך דקות ספורות". בתוך זמן קצר היא חזרה, כשמתחת לסינרה חבויה קערה של דייסת דגנים. "אכלי מיד", פקדה, "את נראית כמו מת מהלך". היה זה מזון שבושל בשביל הגרמנים, ונעמי הסתכנה וגנבה אותו מתחת לאפם. "מעולם לא עשיתי זאת", אמרה, "אך אני רואה כי את זקוקה באופן דחוף למזון". נעמי לעולם לא הייתה מעזה לגנוב אוכל בשביל עצמה, אך בשביל להציל חיים של אדם אחר הייתה מוכנה לסכן את חייה.

נעמי גולדברג ז"ל שרדה את המחנה, עלתה לארץ והקימה את ביתה בקיבוץ טירת צבי. אחד מבניה הוא השר אורי אריאל.

את הסיפור הזה הקריא הרב חיים שטיינר שליט"א בסעודת יום העצמאות בישיבת הר ברכה, בהשתתפות כמה מחלוצי ומנהיגי ההתיישבות ביהודה ושומרון, שהוקדשה לכבוד השר אורי אריאל. זאת בהוקרה לפעילותו הציבורית רבת השנים בענווה ובמסירות, מחידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון ועד לתפקידיו הרבים בגוש אמונים, בהתיישבות, בכנסת ובממשלה למען עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

חתונה בל"ג בעומר למנהגי ספרדים

שאלה: הוזמנתי לחתונה של בן עדות המזרח שנערכת בליל ל"ג בעומר, לטענתו כך נהגו בני עדתו. לפי הידוע לי למנהג ספרדים מותר להתחתן רק מל"ד בעומר ביום. האם יש לו על מה לסמוך?

תשובה: אכן משמע משולחן ערוך (תצג, ב), ועוד יותר מדבריו בבית יוסף, שלדעת רבי יוסף קארו מותר להתחתן רק מל"ד בעומר ואילך, אבל בל"ג בעומר אסור. זאת על פי מסורת ספרדית, לפיה גורסים בגמרא (יבמות סב, ב) שתלמידי רבי עקיבא מתו עד פרוס העצרת. "פרוס" לשון חצי, היינו עד חצי חודש לפני חג השבועות. כשנפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר חמישה עשר יום, יישארו שלושים וארבעה ימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ובהם נוהגים מנהגי אבלות. וכיוון שמקצת היום נחשב ככולו, מבוקר ל"ד בעומר מותר להתחתן ולהסתפר (שו"ע תקצא, ב). וכן פסקו בדורנו מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, והגרע"י בשו"ת יביע אומר (ח"ג כו, ד). וכך נהגו בארץ ישראל וסוריה, וכן נהגו באלג'יר על פי התשב"ץ (א, קעח), ובעוד מקצת קהילות. ובג'רבא נהגו להחמיר עד ערב חג השבועות.

אולם מנגד, ברוב קהילות הספרדים נהגו בפועל להתחתן כבר מל"ג בעומר. כך נהגו רבים במרוקו, כפי שכתבו הרב יוסף משאש באוצר המכתבים (ח"ג, אלף תתסח), וקיצוש"ע טולידאנו (תמא, א). וכן נהגו בטוניסיה (עלי הדס יג, א), בלוב (השומר אמת לד, יח), וכן מובא בספרי מנהגים מבבל, פרס, כורדיסטאן ובוכארה. וכן נהגו במצרים כדעת מהריק"ש, וכן נהגו בטורקיה, כמובא במועד לכל חי (ו, א) לרבי חיים פלאג'י.

נמצא אם כן, שמי שיודע שכך נהגו בקהילתו, רשאי לכתחילה לקבוע נישואין בל"ג בעומר. וגם מי שלא ידוע לו שכך נהגו בקהילתו, בשעת הצורך רשאי לסמוך על מי שנוהגים כן (עי' יביע אומר ה, לח).

בכל אופן, מכיוון שיש לו על מי לסמוך, אין לגעור בו, ובוודאי שמצווה על קרוביו וחבריו להשתתף בחתונתו ולשמחו.

מנהג אשכנז בספירת העומר

מנהג יוצאי אשכנז, שהיה רווח בארץ ישראל בימי היישוב הישן, שילב כמה מסורות. עיקר מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר, ומקצתם נמשכים אחר כך. זאת על פי המסורת שהמגיפה נעצרה בל"ג בעומר, אלא שהתלמידים שהתחילה מחלתם לפני ל"ג בעומר מתו אחר כך עד חג השבועות (מהר"ל, חידושי אגדות ליבמות סב, ב). בכך קיימו את שתי המסורות, האחת שהמגיפה נמשכה בכל ספירת העומר, והשנייה שנפסקה בל"ג בעומר.

לפיכך, עד ל"ג בעומר נוהגים שלא להסתפר ולא לנגן ולרקוד, ואילו אחר כך נמנעים רק מנישואין ומשמחות גדולות. מראש חודש סיוון מתירים נישואין, מפני ששמחת חג השבועות, שכבר ניכרת מראש חודש סיוון, מבטלת את האבלות.

עוד טעם להמשך קיום מקצת מנהגי האבלות אחר ל"ג בעומר, שבעת מסעי הצלב ומאורעות ת"ח ות"ט נרצחו מאות אלפי יהודים מבני קהילות אשכנז, ורציחות אלו אירעו ברובן בסוף ספירת העומר. על כן נהגו בקהילות אשכנז להימנע באותם ימים משמחות גדולות. היו שנהגו באשכנז ל"ג ימי אבלות מראש חודש אייר ועד ערב חג השבועות, ויסוד מנהגם מבוסס על הדעה שצריך לנהוג ל"ג ימי אבלות, ואין זה משנה אם בתחילת ספירת העומר או בסופה. ומכיוון שבסוף הספירה ראוי יותר להתאבל, נהגו לקיים אז את מנהגי האבלות.

אומנם למעשה, כיום רבים מעולי אשכנז מקילים לקיים נישואין מל"ג בעומר ואילך, ורק משמחות גדולות של רשות נמנעים עד חג השבועות. ואפשר לנהוג כך לכתחילה, מפני שקיום החתונה הוא מצווה גדולה, וממילא בכל ספק יש להכריע כדעת הסוברים שמותר להתחתן. וכן מצינו בתלמוד (מועד קטן ח, ב), שאחד הטעמים לכך שאסרו חכמים לקיים נישואין בחול המועד, הוא כדי שלא לדחות את מצוות פרייה ורבייה. שאילו היה מותר להתחתן בחול המועד, אנשים שהיו מתכוונים להתחתן בתקופה שלפני החג היו מעדיפים לדחות את הנישואין למועד שאז הכול שובתים ממלאכה ויותר אנשים יוכלו להשתתף בשמחתם, ואף יוכלו לחסוך כסף, שכן יוכלו לצרף את סעודות המועד והנישואין יחד. הרי שעיכוב נישואין הוא דבר שצריך להימנע ממנו, ולכן במקום של ספק, יש להורות כמנהג שלפיו אין צורך לדחות את הנישואין.

מיקרוגל לשימוש בשרי וחלבי

שאלה: האם אפשר להשתמש במיקרוגל לשימוש בשרי וחלבי?

תשובה: אפשר להשתמש באותו מיקרוגל למאכלים חלביים ובשריים, תוך יצירת הפרדה ביניהם. בהפרדה יש לשים לב לשני דברים: האחד – שלא יניחו מאכל חלבי ובשרי ישירות על אותה צלחת, והשני – שלא תיכנס זיעה רבה מחלל המיקרוגל למאכל המתחמם.

לפיכך, יש להקפיד שלא להניח מאכלים על הצלחת הקבועה של המיקרוגל, אלא מאכלים חלביים על צלחת חלבית ומאכלים בשריים על צלחת בשרית, וצלחות אלו יניחו על הצלחת של המיקרוגל. כמו כן יש לייחד מכסה פלסטיק למאכלים חלביים ומכסה פלסטיק למאכלים בשריים. ואף שיוצאים אדים רבים דרך החרירים שבמכסי הפלסטיק, אין בכוח הזיעה היוצאת מהם להצטבר על הדפנות ועל גג המיקרוגל ולתת בו טעם, וקל וחומר שאין בכוחם של אדים אלו להוציא טעם שאולי נבלע בדופנות המיקרוגל ולהכניסו למאכל שמתחמם.

כמו כן אפשר לקבוע שהמצב הרגיל של המיקרוגל הוא חלבי, ואם ירצו לחמם בו מאכל בשרי יניחו על הצלחת הקבועה של המיקרוגל צלחת נוספת או משטח אחר, ויכסו את המאכלים הבשריים בקופסה או יעטפום בשקית. וכאשר המיקרוגל חלבי, לכתחילה נכון לכסות גם מאכל פרווה שרוצים לאכול אותו עם מאכלים בשריים.

הילודה בונה את המדינה

קדושתו של יום העצמאות – מכוח קיום מצוות יישוב הארץ, קידוש השם והישועה מהאויבים • מי שאינו מודה שהמדינה הצילה את העם היהודי מחילון והתבוללות – כופר בטובה כלפי ה' וכלפי הציונות • ראוי לסייר ביום העצמאות ביישובים החדשים, וראוי עוד יותר להקדיש את היום ללימוד בענייני העם, הארץ והגאולה • ירושת הארץ תלויה בקיום מצוות פרו ורבו • בני ישראל בימי יהושע התקשו לנחול את הארץ בגלל מיעוט כמותי • גם היום, אם נתחזק בפרייה ורבייה מצב המדינה ישתפר לאין ערוך

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בעת הקמת התנועה הציונית מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון נפש. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו היה לאין ערוך טוב יותר. ועדיין העתיד בידינו

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות:

הקדושה הראשונה – קדושת מצוות יישוב הארץ. בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל (רמב"ן, בית יוסף וב"ח אורח חיים תקסא, מגן אברהם א, משנה ברורה ב).

הקדושה השנייה – קידוש השם לעיני העמים, על ידי התקיימות דברי הנביאים שהתנבאו על קיבוץ העם לארצו, כפי שנאמר: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), וכן בעוד פסוקים רבים. ואמרו חכמים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). וכפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)" (סנהדרין צח, א).

הקדושה השלישית – קדושת הצלת ישראל מיד צורריהם, שביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

הצלה רוחנית

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה. למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם, בפועל בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, העיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. לכן בכל קהילות הגולה אחוז המתבוללים והחילוניים גדול לאין ערוך מאשר בארץ. מי שאינו רואה זאת, ומטיח דברים נגד מדינת ישראל, כופר בטובה. כופר בטובה שהיטיב ה' לנו, וכפוי טובה כלפי פעילי התנועה הציונית לדורותיהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

המצווה לקבוע יום טוב על תשועה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית תשועה לישראל, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. שכך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יורה דעה סוף סימן רלג, ואורח חיים רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

וכך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ, ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. וכך הייתה דעת רוב הרבנים בארץ, וכפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. וביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא נתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

כך נהגו ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו ביום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם, שהיו קטנים בהרבה מהקמת מדינת ישראל. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט" ו"פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (ראו מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, וא"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי חלק ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר – מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

וכפי שאמרו חז"ל שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" (פסחים קיז, א). ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י, ו; שמות רבה כג, יב; מגילה יד, א).

וכתב הגאון רבי משולם ראטה, שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך – אין על מה לסמוך, ובכפירתו בטובתו של הקב"ה הוא מרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

לימוד תורה ביום העצמאות

כמו בכל הימים הטובים שנקבעו לישראל, מצווה לקבוע לימוד תורה ביום העצמאות. שתי סיבות עיקריות לכך. ראשית, בימים שמתגלה בהם קדושה יש לתת ביטוי לקדושה זו על ידי לימוד התורה, שהיא המצווה הנעלה והמרוממת והמשמחת ביותר. וזהו שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שנית, לכל יום יש אופי משלו, ומצווה ללמוד תורה מענייני היום. וכפי שאמרו חכמים שמשה תיקן להם לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחגיגת יום העצמאות

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת הודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

  1. המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.
  2. המדרגה השנייה היא של אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמו מפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.
  3. המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך על היישובים שממשיכים לגדול ברכת "מציב גבול אלמנה".
  4. המדרגה העליונה היא מדרגתם של מי שמרבים בלימוד תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, למצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ ולענייני כלל ישראל והגאולה. ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה שיש בה הודאה ושמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

יישוב הארץ ומצוות פרו ורבו

אחד הנושאים החשובים שראוי לעסוק בהם ביום העצמאות הוא מצוות פרו ורבו, שעל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה, כפי שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד).

כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, ההדרכה האלוקית הייתה שינחלו את עבר הירדן המערבי בלבד, למרות שגם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ולמרות שכבר כבשוהו, כמבואר בפרשת מסעי. זאת משום שדור המדבר מאס בארץ ישראל והתרשל במצוות פרייה ורבייה, ולכן במשך ארבעים שנות נדודי המדבר לא המשיך לפרות ולרבות כפי שהתרבה במצרים. כך נוצר מצב שלא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי (ראו רמב"ן במדבר כא, כא).

מכיוון שלא היו לישראל מספיק אנשים לנחול את הארץ (שמות כג, כט-לא), נותרו בה אויבים, והם צררו אותנו והיו לשיכים בעינינו ולצנינים בצידנו (במדבר לג, נה).

מצב המדינה תלוי בילודה

לפני כ-120 שנה, בעת הקמת התנועה הציונית, מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל, כולל מצרים, ערב הסעודית ותימן, היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו כיום היה לאין ערוך טוב יותר. אולם לא זכינו, ובינתיים הוכינו בשואה הנאצית, בשמד הקומוניסטי ובהתבוללות, וכיום מספר היהודים המוכרים בכל העולם מתקרב ל-14 מיליון, כאשר הערבים שסביבנו מונים יותר מ-200 מיליון.

ועדיין העתיד בידינו. אם נזכה להתחזק במצווה זו, ונזכה להעניק חינוך טוב לילדינו, במשך כמה דורות נוכל להשלים את מה שנחסר. אקווה בעזרת ה' להרחיב על כך בטור הבא (אם יש מבין הקוראים היסטוריוגרף, שיוכל לעזור במתן נתונים מדויקים על מספר היהודים והערבים אז והיום – אודה).

מתוך האפר – לפרות ולרבות

את זיכרון השואה צריך למנף לשיקום והתקדמות, בפרט כל עוד הציבור מציין את יום השואה בחודש ניסן, שאינו זמן לאבל אלא לבנייה • העם היהודי עדיין לא הגיע למימדיו לפני השואה – במקום 18 מיליון יהודים, כיום ידועים כיהודים רק מעט יותר מ-14 מיליון • לכן, כפי שאומרים ניצולי שואה רבים, בתגובה לרוצחינו עלינו לעודד את הילודה • מערכת החינוך צריכה ליידע את התלמידים על היתרונות הגופניים והנפשיים של הקמת משפחה, וללמד כיצד להקים משפחות ברוכות ילדים למרות כל האתגרים

התאריכים המתאימים לזיכרון השואה

מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים: שכל יהודי שנשאר יעשה הכול כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וכך אנחנו שומעים מהניצולים שחיים עמנו, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם הם מנצחים את הנאצים הארורים

יום השואה והגבורה נקבע בכ"ז בניסן שלא על דעת חכמים ובלא הסכמת הרבנות הראשית. חודש ניסן שבו נגאלנו ממצרים הוא חודש חגיגי, ולכן אין עושים בו ימי צער ותענית, ואין אומרים בו תחנונים ואין נופלים אפיים (שו"ע או"ח תכט, ב). גם בהלוויות בחודש ניסן ממעטים בהספדים, וכן רבים נוהגים שלא לפקוד קברים בחודש ניסן, ומי שיש לו יארצייט בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. אומנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות שבספירה, על תלמידי רבי עקיבא, אבל אין מדובר על ימי צער או אבל ממש.

לפיכך, נראה שלא היה נכון לקבוע יום זיכרון לשואה בחודש ניסן, וכל זמן שלא נקבע יום אחר – הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשן בחורבן המקדש וגלות ישראל. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם.

לא לפרוש מהציבור שמקיים מצווה

עם זאת, נכון שלא לפרוש מהציבור הרחב, אשר מקיים ביום זה מצווה גדולה בזכירת ששת המיליונים הקדושים, זקנים וזקנות, אבות ובנים, ילדים וילדות. מצווה זו נשענת על מצוות רבות, ובכללן מצוות ואהבת לרעך, המחייבת כל אדם מישראל לחוש אחווה כלפי כל אדם מישראל, ולחלוק כבוד לנפטרים בהספד. על אחת כמה וכמה שמצווה קדושה על כל אחד מאיתנו להעניק כבוד וזיכרון עולם לשישה מיליון מבני עמנו שנרצחו על קידוש השם, על היותם בני העם היהודי. בזכירת ששת המיליונים אנחנו גם מתחזקים בקיום המצוות העוסקות במלחמה להגנת ישראל מיד צר, שעל ידי זיכרון השואה נתעורר לעמוד על המשמר מול אויבינו, כפי שגם מצוות זכירת עמלק נועדה לעורר את ישראל לעמוד על המשמר כנגד אויביו.

יום עידוד להרחבת העם היהודי

אומנם בהשראת ימי ניסן, שבהם נגאלנו ממצרים, ראוי למנף את יום השואה שבחודש ניסן לכיוון של שיקום ותנופה בדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! ואומר לך: בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו). יום שבו מעלים על נס את מצוות פרו ורבו.
מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים – שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וכך אנחנו שומעים מהניצולים שחיים עמנו, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם הם מנצחים את הנאצים הארורים.

יום השואה לדורות

גדולי ישראל עדיין לא הכריעו כיצד צריך לזכור את השואה לדורות: האם להרחיב באופן מפורש את עניינם של הצומות הקיימים, כך שיבטאו יותר את ימי השואה, או שיש צורך לקבוע יום תענית נוסף ומיוחד לזכר השואה. אומנם נראה שאם הדגש הממלכתי ביום הזיכרון לשואה יהיה על הרחבת העם היהודי וערכי המשפחה, והעלאת משפחות ברוכות ילדים על נס, גם לפי רוח ההלכה אפשר יהיה לקיים יום זה בניסן.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי כ-18 מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון. כיום, קרוב ל-80 שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא מעט יותר מ-14 מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם גדל פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו.

בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם. רק כאן, בארץ ישראל, אנחנו מתרבים. לעומת ארצות המערב, הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית מספר הילדים מועט ומספר האנשים פוחת, ורק אנחנו זוכים לגידול דמוגרפי, בזכות הקשר העמוק למורשת ישראל ולערכי המשפחה שמושרשים במסורת היהודית. אבל אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה. כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות פרו ורבו.

ההתנגשות: חופש מול משפחה

שתי תנועות מתנגשות בחברה הישראלית: ערכי המשפחה שבמורשת ישראל אל מול התפיסה החילונית שבמערב. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית הוא שהחופש שנועד לתת לאדם היחיד לבטא את אישיותו הייחודית הוא הערך החשוב ביותר. משפחה, לעומת זאת, היא מסגרת מחייבת, מגבילה וחונקת. אומנם יש שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל בפועל היא עומדת בהתנגשות עם התפיסה התרבותית החילונית. ערכי החופש האישי מתנגשים גם עם ערכים לאומיים, שכן ההזדהות עם העם, עם מורשתו ועם אתגריו כובלת ומעיקה בשביל מי שהחופש האישי שלו לבטא את אישיותו המיוחדת עומד במרכז עולמו.

בעקבות זאת מערכת החינוך, שמושפעת מאוד מערכי החופש החילוניים שהאקדמיה מקדמת, עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות, בדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה והעם. כך יוצא שכמעט אין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה כמרכז חייו של האדם. לעומת התפיסה החילונית שפחות מאמינה באהבת אמת הכרוכה במחויבות אין קץ, צריך לחנך ולהסביר שהאדם השלם הוא אדם שפורץ את גבולותיו הפרטיים, ואוהב ומעניק, מחויב למשפחתו, לעמו ולתיקון העולם כולו. החופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם חשובים מפני שהם מעניקים לאדם אפשרות לבחור את הנתיב המיוחד והמתאים לו, אבל הבחירה צריכה להיות בערכים הטובים, שבאים לידי ביטוי בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, בהוספת חיים וברכה לעולם.

לדבר על המשפחה במוסדות החינוך

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, לצערנו גם הדתיים, לא עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את האתגר שבהקמת משפחה ברוכת ילדים ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך.

הסביבה התרבותית החילונית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. אולם בכך המחנכים עושקים את התלמידים, ומונעים מהם ערכים ומידע שחיוניים כל כך לחייהם.

בנוסף לעצם הערך המקודש שבהקמת משפחה, גם המציאות מוכיחה שבדרך כלל מצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר והם סובלים פחות מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימוד בתיכונים. צריך לספר לצעירים שכמעט כל המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות – מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

ביום הזיכרון לשואה ראוי להזמין למוסדות החינוך סבתות וסבים שזכו להקים משפחות גדולות לעילוי נשמת הקדושים שנרצחו בשואה, שיספרו על הקשיים והסיפוק העצום שבכך.

מצוות פרו ורבו

מצווה מהתורה לפרות ולרבות. בכל ילד מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). זו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

אומנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזאת עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים, מרוב חששות, לא תצא אל הפועל כראוי. זאת משום שהנישואין הם דבר רגיש ומורכב, שתלוי בדעתם, ברגשותיהם, בתקוותיהם ובהסכמתם של האיש והאישה, ובמידה מסוימת גם בתמיכתם של ההורים ובתנאים הכלכליים.

גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות. מצד אחד, מכיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שגם הוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו עד לאחר שההורים יהיו מבוססים ומנוסים. מנגד, מכיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך להתאמץ להוליד כמה שיותר ילדים.

לפיכך, בנוסף לרעיון הכללי של המצווה, קבעה התורה הגדרה בסיסית מחייבת למצווה, וחכמים הוסיפו וקבעו עוד גדרים, כדי לתת לרעיון הכללי צביון ברור ומחייב.

גדרי המצווה

חכמים קבעו שהמצווה להתחתן היא עד גיל 20 ולכל המאוחר עד גיל 24, וכיום כך מורים לכתחילה (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יב).

שלוש מדרגות בקיום המצווה:

  • א) חובה מהתורה להוליד בן ובת. גם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיים את החובה, ובכלל זה להיעזר באמצעים הרפואיים המקובלים כדוגמת הפריה חוץ גופית.
  • ב) מצוות חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. כלומר, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים.
  • ג) הידור מצווה להוסיף ללדת עוד ילדים כפי כוח ההורים. כלומר, הורים שיודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, עדיף שלא יהדרו במצווה. מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא שגם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים – רשאים לעשות כן (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ד-ו).