המחלוקת על השרצים הזעירים

ההגדרה הרווחת שלפיה מותר לאכול חרק שלא רואים בעין, אינה מספיקה כדי לקבוע הלכה – מכיוון שיכולת הראייה תלויה בגורמים רבים • הפוסקים לאורך הדורות לא דרשו לבדוק פירות וירקות מסוימים שיש בהם חשש לשרצים זעירים באופנים ובתנאים מיוחדים כפי שדורשים המחמירים בימינו • הדיונים בין פוסקי הדורות הקודמים עסקו בשרצים גדולים יותר • מבחינת שמירת המסורת נכון יותר שלא לדרוש בדיקות קפדניות יותר ממה שבדקו בעבר, אולם דווקא מצד ראיית המציאות המתחדשת יש מקום לומר שהטכנולוגיה מכניסה למודעות את היצורים הזעירים

השאלה אודות שרצים זעירים

מסתבר שגם בעלי היראה והראייה לא מצאו את כל השרצים שהמחמירים מוצאים כיום. כפי שמוכח מהיחס לקמח, שהמחמירים כיום דורשים את ניפויו בנפת משי, ואילו עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים, וכל הגברים והנשים יראי השמיים היו מנפים קמח בנפות רגילות

בטור הקודם סיכמתי את ההלכה הנוגעת לחובת בדיקת הקמח וניפויו בעבר וכיום. כדי להבין את כלל דין איסור שרצים ועד כמה צריך להתאמץ בבדיקת המאכלים משרצים, צריך לבאר את המחלוקת היסודית ביחס לשרצים זעירים.

הלומדים הרגילים סבורים שדין השרצים הזעירים פשוט: מה שאדם רואה בעינו – אסור, ומה שאינו רואה בעינו אלא רק בעזרת זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ – מותר. כך אכן כתבו כמה אחרונים (בינת אדם לד, מט; ערוך השולחן פד, לו; אגרות משה יורה דעה ב, קמו; יביע אומר ד יורה דעה, כא). לפי זה לכאורה צריך לברר עד איזה קוטן אדם מסוגל לראות, ולפי זה לקבוע את ההלכה. אולם הגדרה זו אינה מספקת, מפני שיכולת הראייה משתנה מאדם לאדם, והיא גם תלויה בצבעו של השרץ וברקע שעליו הוא נמצא. אדם בעל ראייה טובה מסוגל לראות על רקע לבן חיידקים גדולים שחורים שגודלם חמש מאיות מילימטר, אולם כאשר צבע השרץ דומה לרקע שעליו הוא נמצא, גם אם יהיה גדול פי עשרה – לא יצליח לראותו, ורק מומחים לכך יצליחו אולי לראותו. גם שרץ בגודל של שני מילימטר, בעלי ראייה טובה לא תמיד מצליחים למצוא, ואומנם כשיצביעו עליו – יראו אותו. כלומר, ראיית השרץ תלויה בכמה גורמים:
א) בגודלו,
ב) באיכות הראייה,
ג) בצבע השרץ וברקע שלו,
ד) בהכרת השרצים,
ה) במצבו של השרץ, שאם הוא זוחל קל יותר לראותו.

דעת המחמירים

יש סוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע שמצויים בו שרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שאפשר לראות בתנאים המיטביים. כאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. ובמקרה שאי אפשר לבצע בו בדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול קלח תירס, כרובית, ברוקולי ותות שדה, שאי אפשר לבודקם משרצים זעירים. הם אף חיברו על כך סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו וחובת בדיקתו (סדרת ספרי הרב ויא 'בדיקת המזון כהלכה', וסדרת ספריו של הרב רווח 'תולעת שני').

כמקור לדברי המחמירים אפשר להזכיר את דעת הרבנים לניאדו מארם צובא, שאסרו לאכול עלי גפנים, מחמת התולעים הזעירות שבהם. וכן פוסקים נוספים הזהירו מפני שרצים קטנים (מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול ה, לגבי תולעים שבחומץ; פרי חדש פד, לד, שהורה לבדוק עלים נגועים נגד השמש; חיד"א מחז"ב יורה דעה פד, כד; של"ה שער האותיות, קדושת האכילה יח, שהבודקים צריכים להיות בעלי ראייה טובה; בן איש חי צו, כז, שהזהיר שלא לאכול את עלי החסה משום שיש בהם שרצים רבים).

ערעור על מקורות המחמירים

אף שברור שיש מהאחרונים שהחמירו בשרצים קטנים, נראה שלא החמירו כדברי המחמירים בימינו, שכן מסתבר שהתכוונו באזהרותיהם לשרצים גדולים יותר, ולירקות שהיו מצויים בהם הרבה יותר שרצים.

דוגמה לכך אפשר ללמוד מדרך לימודם בדברי החתם סופר ומשנה ברורה (תעג, מב), שכתבו: "מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם ניכרים לחלושי עין, על כן מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי, טוב יותר ליקח תמכא (חריין)". המחמירים למדו מכך איסור גמור. אולם החתם סופר והמשנה ברורה דייקו בדבריהם, ודרשו שבעלי יראה שאינם חלושי עין יבדקו את החסה, אבל לא החליטו שבלא זאת יש איסור גמור.

בנוסף לכך, מסתבר שגם בעלי היראה והראייה לא מצאו את כל השרצים שהמחמירים מוצאים כיום. כפי שמוכח מהיחס לקמח, שהמחמירים כיום דורשים את ניפויו בנפת משי (70 מש), ואילו עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים, וכל הגברים והנשים יראי השמיים היו מנפים את הקמח בנפות רגילות (כ-30 מש), כך שבפועל לא יכלו לנפות מהקמח שרצים זעירים אלו. לא זו בלבד, אלא שעד הדורות האחרונים השתמשו בקמח מלא, שכידוע חלקיקיו גדולים יותר ואינם עוברים בנפת משי 70 מש.

דעת המתירים

לדעת המתירים, ההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראייה רגילה. זאת מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני האדם, ובני אדם אינם מבחינים בשרצים הזעירים, וכפי שמצינו בכל התורה, שהולכים בכל דבר אחר מה שהאנשים קולטים בפועל. וכך נהגו רוב ישראל וגדולי ישראל, שלא דקדקו בבדיקות המזון כפי הדרכות המחמירים.

אף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב"ם והשולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או דרבנן. הם גם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שמבוגרים מעל גיל חמישים לא יבדקו הואיל ואינם יכולים לראות את השרצים הזעירים, ושיקפידו לבדוק את השרצים על רקע בצבע מנוגד. וכן היו צריכים כל הפוסקים לכתוב בספריהם שהבדיקה תהיה בשמש, ולא בתוך הבתים שהיו אז אפלוליים, שכן החלונות היו קטנים. הם גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, בין איש בין אישה, בין צעיר בין מבוגר. רק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג, וחילזון לרש"י) במאכל שבדק איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא).

ראיות עקיפות

הפוסקים לא הוצרכו לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת. לכן רק מכלל דבריהם אפשר להביא ראיות, כמו מכך שעיקר הדיונים ההלכתיים הם על שרצים גדולים לעומת השרצים הזעירים שהמחמירים מדקדקים בהם. וכן מוכח מדברי המחמירים שהתלוננו על העם שאינו בודק כראוי ועל הרבנים שאינם מורים לבדוק כראוי.

בין הנוטים להקל: הרב פיינשטיין באגרות משה יורה דעה ד, ב; הרב שלמה זלמן אויערבאך במנחת שלמה ב, סא; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יורה דעה טז; הרב נחום רבינוביץ' בשיח נחום מה; הרב עמאר בשמע שלמה חלק ז, יורה דעה ד.

ההיגיון שבדברי המחמירים

כמדומה שאם המחמירים יטענו שהם שומרי המסורת, ומתוך נאמנות מוחלטת לדברי הפוסקים קבעו את דבריהם, הרי שיש לדחות את דעתם. להפך, דווקא משום כך אין נכון להחמיר, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.

אולם יש טענה חזקה אחרת בדבריהם, שבעקבות המודרנה גם התודעה שלנו השתנתה. כלומר, פיתוח שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים העצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים, ויצרו שינוי בדין, שכיום אנו צריכים לחוש גם לשרצים זעירים ממה שחששו בעבר. בנוסף לכך, פיתוחי המדע והטכנולוגיה העניקו בידינו כלים נוספים לניקוי המזון משרצים זעירים, ולגידול ירקות נקיים משרצים זעירים, וכאשר אפשר חובה להשתמש בהם.

הכרעת ההלכה כדברי המקילים

לאחר שלמדנו שלמעשה יש שתי שיטות בפוסקים, יש צורך להכריע כמי צריך לנהוג. לפי כללי ההלכה, יש להכריע כדעת המקילים, שאין צורך לבדוק אחר שרצים זעירים שבני אדם אינם רואים בראייה רגילה. חמישה יסודות עיקריים לכך, שעל סמך כל אחד מהם ניתן להכריע כדעת המקילים, קל וחומר כשהם מצטרפים יחד. כל יסוד הוא סוגיה בפני עצמה, שכאן נוכל להזכיר רק את הכותרת שלה:

  • א) הדיון הוא באיסור מדברי חכמים, שכן מהתורה כל זמן שאין מרגישים בטעמם של השרצים הם בטלים במאכל שבו הם נמצאים. רק חכמים החמירו וקבעו שברייה אינה בטלה באלף, וממילא כאשר ישנה מחלוקת אם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים, יש לפסוק כדעה המקילה.
  • ב) גם אם נלך לפי שיטת המחמירים, שצריך לבדוק אחר שרצים זעירים, לדעת כמה מגדולי הראשונים (רשב"א, ר"ש ואו"ז) הם בטלים באלף, שכן מה שהחמירו חכמים הוא שברייה לא תתבטל בשישים, אבל בקרוב לאלף היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים שבשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. קל וחומר כאשר מדובר בשרצים זעירים ומאוסים שאין להם חשיבות.
  • ג) מכיוון שיש מחלוקת על מעמדם של השרצים הזעירים, בכל הקשור להגדרת "מיעוט המצוי" יש להורות כדעות המקילות, וממילא בדרך כלל אין שרצים בשיעור של מיעוט המצוי, ואין צריך לבדוק אחריהם, שהולכים אחר הרוב.
  • ד) מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של רוב השרצים הזעירים כתריפס ואקריות. אומנם נראה שאדם שרואה אותם ובכל זאת אוכלם, עובר באיסור חכמים. אבל כל זמן שלא ראה אותם, אין בידו איסור.
  • ה) אף אם מדובר בשרץ גדול במעט, שאם האוכלו לבדו יתרכז – יוכל להרגיש בטעמו ובבליעתו וממילא יעבור באיסור תורה, כאשר הוא אוכל מאכל אחר, ובלא ידיעתו ייתכן שאולי נמצא בו שרץ שאין לו אפשרות לחוש בטעמו – לדעת רבים אין לו בכך איסור. שכן בכל נגיסה שהוא אוכל הוא אינו יודע אם אכל גם שרץ, והרי זה כדבר שאינו מתכוון.

למרות שמכל היסודות הללו עולה שלמעשה יש להכריע כדעת המקילים, דעת המחמירים לא בטלה. לפיכך, יש בסוגיה זו שלוש דרכים: מקילים, מחמירים ודרך האמצע, כפי שבעזרת ה' אבאר בשבוע הבא.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם צריך לנפות קמח?

השאלה אם צריך לנפות קמח, שספק אם יש בו תולעים, נתונה במחלוקת – ולמעשה הורו הפוסקים לנפות את הקמח • אם אפו מקמח לא מנופה, בדיעבד המאכל מותר באכילה • גם לפי השיטה המחמירה, אם אחת לעשר פעמים לא מוצאים תולעים בקמח – אין חובה לבדוק • קמח לבן שמיוצר ומשווק על ידי חברה אחראית ומסודרת – בחזקת נקי • במקומות שבהם קונים קמח בסיטונאות, או שתנאי האחסון אינם נאותים, יש צורך לבדוק • בקמח מלא החשש לתולעים גבוה יותר, אך בחלק מהחברות גם הוא בחזקת נקי

הקמח הלבן שמשווק באריזות סגורות על ידי חברות אמינות דרך רשתות וחנויות אחראיות, ואוחסן בבית במקום נקי למשך לא יותר משבועות אחדים – בחזקת נקי משרצים ואין צריך לנפותו, הואיל והמקרים הנדירים שמוצאים בו תולעים אינם מגיעים לשיעור של מיעוט המצוי

שאלה: במשך שנים רבות, מעת לעת, אני מנפה קמח בנפה של משי ולא מוצאת תולעים. כשדיברתי על כך עם חברה מהמגזר החרדי, שמעתי שהיא מוצאת תולעים בקמח. איך זה ייתכן? האם בגלל שהיא מוצאת תולעים, גם אני צריכה להמשיך לבדוק למרות שאני לא מוצאת?

תשובה: סוגיית התולעים, שנקראות בתורה "שרצים", מורכבת מסוגיות רבות. אשתדל לפרק את הסוגיה ההלכתית לחלקיה, לתאר את המציאות ולסכם את ההלכה.

שרצים האסורים והמותרים בפירות

התורה אסרה שרצים ששרצו על הארץ, שנאמר: "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא ייאכל" (ויקרא יא, מא). אבל שרצים שהתפתחו בתוך פירות תלושים, כל זמן שהם זוחלים בתוכם ולא יצאו החוצה – אין בהם איסור (חולין סז, ב; שולחן ערוך יורה דעה פד, ב). ואם השרצים התפתחו בפירות בעודם מחוברים לעץ, לדעת רוב הפוסקים הם אסורים מהתורה (שולחן ערוך שם ו).

תולעים מותרות ואסורות בקמח

כשם שאין איסור בתולעים שהתפתחו בפרי תלוש ולא פרשו, כך אין איסור בתולעים שהתפתחו בקמח ולא פרשו. לכן, יש אומרים שגם אם רואים שיש בקמח תולעים, כל זמן שלא ראינו שפרשו ממנו וחזרו, אין איסור לאכול את הקמח (רוקח תסא, שערי דורא נד, אגודה). ולדעת רוב הפוסקים, כאשר יש חשש שהשרצים פרשו וחזרו – הם אסורים (רא"ש, מהר"ח או"ז, שו"ע פד, ה, ש"ך, ט"ז, פלתי, ערוך השולחן).

אומנם לדעת כמה אחרונים (פרי תואר וחכמת אדם), גם אם התולעים רחשו בקמח – אסורות, שכל חלקיק הוא פרי בפני עצמו, ובזחילתן מחלקיק לחלקיק הן פורשות ממקום גידולן. אולם דבריהם נדחו על ידי כל הראשונים ורובם המכריע של האחרונים. לפיכך, כל זמן שהתולעים לא פרשו מהקמח, עדיין אין בהן איסור (ערוך השולחן פד, מה-מו).

המחלוקת אם לבדוק קמח

נחלקו הפוסקים האם צריך לנפות סתם קמח שספק אם יש בו תולעים. לדעת רבים אין צריך מחמת ספק ספיקא: ספק אחד – אולי אין בו תולעים, וספק שני – אולי יש בו תולעים אבל הן לא פרשו וממילא אין בהן איסור (ט"ז פד, יב; כנה"ג הגב"י מז; שולחן גבוה ב; שמחת כהן יו"ד א, קמט).

ויש אומרים שצריך לבדוק את הקמח, מפני שבכמה דינים מצינו שכאשר החשש מצוי ואפשר לבדוק, אין מקילים שלא לבדוק על סמך טענת ספק ספיקא (פלתי פד, ז; מנחת יעקב פ, ד, יד).

למעשה, הורו הרבנים בדורות האחרונים לנפות את הקמח, הואיל ופעמים רבות נמצאו בו תולעים. אבל מוסכם על הכול שאם אפו או בישלו קמח לא מנופה, המאפה או התבשיל כשר.

מתי חייבים לבדוק מזון מתולעים

דין זה מתחלק לשלושה מצבים:
א) מאכלים שבדרך כלל אין בהם שרצים – מותר לאכול בלא בדיקה.
ב) מאכל שברוב הפעמים אין בו שרצים, אבל במיעוט מצוי שלו יש שרצים – מהתורה אינו צריך בדיקה, שכן הכלל הוא שהולכים אחר הרוב. אבל מדברי חכמים לכתחילה צריך לבדוק אותו, ובדיעבד, כשאין אפשרות לעשות זאת, מותר ללכת על פי הרוב ולאוכלו.
ג) מאכלים שברובם יש שרצים – חייבים בבדיקה, וכל זמן שלא בדקו אותם או ניקו מהם את השרצים – אסור לאוכלם.

שיעור מיעוט המצוי

יש אומרים ששיעור "מיעוט המצוי", המחייב בבדיקה מדברי חכמים, הוא מעל 25 אחוזים (ריב"ש), ויש אומרים מעל עשרה אחוזים (משכנות יעקב). השאלה מה גודל היחידה שלפיה קובעים את האחוזים. למעשה יש ארבע אפשרויות, וכל אחת נכונה מזווית אחרת.

א) ארוחה: מהזווית של מי שמכין את הארוחה, אין זה משנה כל כך אם ינפה קמח לשני סועדים או לעשרה, שכן בכל פעם הוא מנפה את הקמח, הקמח שניפה נתפס בתודעתו כיחידה אחת.
ב) מנה: מהזווית של מי שאוכל, המנה היא היחידה שנמצאת בתודעתו.
ג) פרי: אם נמקד את תודעתנו במאכל, הרי שהיחידה היא כפי שהפרי או הירק מופיע לפנינו, בין גדול ובין קטן. ומאכלים ארוזים כקמח וקטניות – הרי הם כפי שהאריזה לפנינו, קילו או חצי קילו.
ד) נגיסה אחת: אם נמקד את תודעתנו בזווית ההלכתית, נתייחס לכל נגיסה כיחידה בפני עצמה, כי היא פעולת האכילה, וממילא על פיה יש לקבוע את היחידות.

בכל אופן, גם אם נחמיר שמיעוט המצוי הוא כבר משיעור עשרה אחוזים, ושיחידת המדידה היא הכמות שמכינים בפעם אחת, אזי אם אין מוצאים תולעת לפחות פעם אחת מתוך עשר פעמים שמנפים קמח – הרי שאין בקמח תולעים בשיעור מיעוט המצוי, והוא בחזקת נקי ואין צריך לבדוק אותו.

מצב הקמח בעבר וכיום

בעבר הקמח היה מתליע משתי סיבות. האחת היא שהטחינה לא הייתה מלאה, ולכן נותרו בקמח ביצים שמהן בקעו תולעים. השנייה היא ששרצים מעופפים וזוחלים הגיעו לקמח והטילו בו ביצים, שמהן בקעו תולעים. אולם כיום, בעקבות השיפורים הטכנולוגיים ודרישת הציבור לסחורה משובחת ונקייה משרצים, מצב הקמח המשווק לצריכה ביתית במדינות המפותחות השתפר מאוד. לשם כך החברות האמינות דואגות שהקמח ייטחן היטב כך שרוב הביצים יושמדו בטחינה, וכדי להרוס את הנותרות משתמשים בגז חנקן או מחממים את הקמח. מיד לאחר מכן אורזים את הקמח בשקיות סגורות כדי להגן עליו. אומנם כאשר משאירים את חבילות הקמח במקומות מלוכלכים או על הארץ, או זמן רב על המדף או במחסן, יש סיכוי סביר ששרצים ינקבו את עטיפתן ויטילו בקמח ביצים.

הלכה למעשה

לפיכך, הקמח הלבן שמשווק באריזות סגורות על ידי חברות אמינות דרך רשתות וחנויות אחראיות, ואוחסן בבית במקום נקי למשך לא יותר משבועות אחדים – בחזקת נקי משרצים ואין צריך לנפותו, הואיל והמקרים הנדירים שמוצאים בו תולעים אינם מגיעים לשיעור של מיעוט המצוי. אומנם בעת ששופכים את הקמח רצוי להתבונן בו במבט רגיל, כדי לראות שהוא אכן נקי כמקובל.

אבל קמח לבן שנקנה בסיטונאות או בשוק צריך לנפות. וכן צריך לנפות קמח של חברות אמינות שנקנה בחנויות שהסחורה נשארת בהן זמן רב על המדף או במחסן, או שאוחסן במקום מלוכלך, מפני שבמקומות כאלה מצויים שרצים שחודרים לשקיות ומטילים בהן ביצים. כפי הנראה, מכיוון שלעיתים משווקים בחנויות מסוימות בריכוזים החרדיים סחורה ישנה בזול, בני החברה החרדית מוצאים בקמח ובקטניות יותר תולעים.

בכל אופן למעשה, מי שקונה קמח ממקור שיש לגביו ספק – יבדוק אותו, ואם יראה שאינו מוצא שם שרץ אחת לעשר פעמים שהוא מנפה, הרי שהוא בחזקת נקי ואין צריך לבדוק אותו. וכל אימת שהקמח ימשיך להיראות טוב כבעבר, לא יצטרך לבדוק אותו.

חברה או חנות שהקמח שלה היה נחשב נקי ונמצאו בו כמה פעמים שרצים, עד שנראה שבמיעוט המצוי שלו יש שרצים – איבדה את חזקתה, ומכאן ואילך יש להקפיד לנפות את הקמח שקונים ממנה. ואם הדבר קרה מפני שבאופן חריג אחסנו את הקמח במקום מועד לפורענות או למשך זמן רב מדי, לא איבדה את חזקתה.

מקרים נוספים שמצריכים בדיקה

גם בבתי עסק יש לנפות את הקמח, הואיל ופעמים רבות הם קונים אותו בסיטונאות ובזול, ובדרך כלל גם אין להם תנאים טובים לאחסנו.

גם קמח שידוע כנקי או שעבר ניפוי, אם הונח באוויר הפתוח או באריזה פתוחה למשך יממה, וביום חם אפילו כמה שעות – עלול להתליע, ולכן צריך לנפותו. מי שרוצה להבטיח שהקמח לא יתליע לאחר פתיחת האריזה או הניפוי – יאחסן אותו במקרר.

קמח מלא

בקמח מלא, מכיוון שטחינתו גסה, לעיתים נשארות ביצים, ולכן צריך לנפות אותו. יש חברות שמשווקות קמח מלא שהשמידו את הביצים שבו על ידי חנקן וארזו אותו באריזת ואקום, והקמח שלהן בחזקת נקי ואינו צריך בדיקה. כמו כן יש חברות שמשווקות קמח שמעת טחינתו נשמר בקירור, וכל זמן שמקפידים שלא תעבור עליו יממה ללא קירור – אין חובה לבדוק אותו, מפני שהביצים אינן בוקעות בתנאי קור. ואם אין ידוע לקונה טיבו של הקמח המלא מהחברה שממנה הוא קונה יבדוק אותו, ואם יראה שאינו מוצא בו שרץ אחת לעשר בדיקות, הרי שהוא בחזקת נקי ואינו צריך בדיקה.

דעות המחמירים

כל זה לפי כללי ההלכה. אומנם יש מחמירים, ולטענתם העובדה שלא מוצאים אחר הניפוי שרצים היא מפני שצבעם וגודלם כצבעו וכגודלו של גרגיר קמח, ובלא תנאים מיוחדים אין אפשרות להבחין ביניהם ובין גרגיר קמח. המדובר בשרץ זעיר ממשפחת האקריות שנקרא קרדית הקמח, שבצבעו ובגודלו דומה לגרגיר קמח שמידתו בין 0.3 ל-0.6 מילימטר, כך שאדם רגיל אינו מסוגל לראותו. לדעת המחמירים הם אסורים, וכדי להוציאם צריך לנפות את הקמח בנפת משי של 70 מש (שבעים חורים לאינץ') ובדיעבד של כ-60 מש. ולאחר הניפוי צריך לנקות היטב את הנפה, מפני שאולי חלק מהאבק ששם הוא שרצים זעירים שעלולים להתרבות. הסיבה שנפת משי של 70 מש מועילה לנפותם, למרות שגודלם כגודל גרגיר קמח, היא כנראה מפני שרגליהם הזעירות מגדילות מעט את נפחם.

אולם חומרתם מנוגדת למסורת ולהלכה. למסורת, שכן עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים. להלכה, שכן אין לחוש לשרצים זעירים כאלה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם, ולכן די לנפות קמח שאינו בחזקת נקי בנפה של 30 מש. ועל כך אולי בפעם הבאה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לשמח – גם עם פחות משלוחים

הנטייה לשלוח כמה שיותר משלוחי מנות, ולהשתתף עם כמה שיותר חברים בסעודת פורים, נובעת מרצון חיובי ליצור ולחזק קשרים • אולם החברות אינה נגמרת בפורים: גם מי שמצמצם במשלוחים, ומזמין פחות לסעודה, אם החוויה תהיה משמעותית בשבילו – הוא ייתן הרבה יותר לאחרים במהלך השנה • עמלק היה שבט שהתבסס על רצח וביזה, והדרך היחידה להתמודד מולו הייתה לנהוג בו כפי שהוא נוהג באחרים • עם זאת, עמלקי שבוחר במוסריות ובמצוות בני נח אינו נחשב עמלק – ובזה שונות תורות הגזע מתורתנו הקדושה

הדילמות במצוות הפורים

נכון שבפורים נספיק לשלוח מנות רק למקצת חברינו, אבל מתוך פורים נוכל להיפתח ולהבין את היופי שבמשלוח המנות, כך שגם בשבוע שלאחר פורים נשלח מנות נאות מהמטבח הביתי לידידים, לחבר או חברה שעבר עליהם שבוע עמוס, או למי שקיבל עבודה חדשה

פעמים רבות שלשמחת הפורים מתלווה תחושה של החמצה. הנה מגיע היום שבו יש לנו הזדמנות נפלאה לשמח את קרובינו וחברינו במשלוח מנות, ומיד מתעוררת השאלה: למי נשלח? הרי איננו יכולים לשלוח מנות לכל קרובינו, חברינו ושכנינו המרובים, ולכן יחד עם ההחלטה למי לשלוח צריך להחליט למי לא נוכל לשלוח. מצד אחד, זו הזדמנות לשלוח משלוח מנות לשכנים שהיחסים עמם מתוחים, או לחברים שהחיים הרחיקו אותנו מהם, ועל ידי כך נבטא את היחס הלבבי שלנו כלפיהם והיחסים הטובים יחזרו למקומם. מאידך, כיצד נזניח את הקרובים והחברים הטובים, שכל השנה שומרים איתנו על יחסים טובים ועומדים תמיד לצידנו – עכשיו בפורים נשכח אותם ולא נשלח להם מנות? אם נחליט לשלוח לאנשים רבים, אזי נצטרך בעל כורחנו להשקיע פחות תשומת לב בכל משלוח, ואם נחליט להשקיע יותר בכל משלוח, בעל כורחנו נשלח מנות לפחות חברים.

כך גם לגבי הסעודה. יש בה הזדמנות נהדרת לשמחה של מצווה, שבה אפשר יהיה להשתחרר, להיפתח, לומר את כל אשר על הלב, להתלהב באהבת ה' ותורתו ולשמוח מאוד על ההזדמנות שהעניק לנו לקיים את מצוותיו, אבל צריך לשם כך מקום מתאים, מאכלים משובחים ומשקאות טובים, ובעיקר שותפים מתאימים. אז מתחילה להתעורר השאלה: עם מי נקיים את הסעודה? עם חברים שהם פתוחים ושמחים יותר, או אלה שהם עמוקים ונאמנים? עם אלה יהיה מעניין, ועם אלה יותר נוח, אבל אם נלך אליהם – חברים או קרובים אחרים ייעלבו, ואם נלך לאלה שעלולים להיעלב – אולי ניאלץ להתקוטט איתם, כי זה קורה לפעמים בחברתם, במיוחד בזמני שמחה. אז אולי עדיף לנסוע רחוק לקרובים שמקיימים את הסעודה במאכלי חלב ומיץ ענבים, שלדעתם הרבה יותר טעים…

פורים מאיר לכל השנה

אלא שיום הפורים אינו מנותק משאר הימים, עליו להעניק השראה לכל השנה. נכון שבפורים נספיק לשלוח מנות רק למקצת חברינו, אבל מתוך פורים נוכל להיפתח ולהבין את היופי שבמשלוח המנות, כך שגם בשבוע שלאחר פורים נשלח מנות נאות מהמטבח הביתי לחברים וידידים, וכך נמשיך גם בחודשים שלאחר מכן. הנה למשל, כשאופים חלות או מבשלים דבר משובח לשבת, אפשר להגדיל מעט את הכמות ולשלוח מאפה או מנה לחבר או חברה שעבר עליהם שבוע עמוס, או למי שיש לו יום הולדת, או למי שקיבל עבודה חדשה. כך נוכל להמשיך את קירוב הלבבות שמתגלה בשמחת הפורים לכל השנה.

כך גם לגבי הסעודה. אומנם בפועל נוכל לסעוד רק עם מקצת מחברינו וקרובינו, אבל מתוך כך נתחזק ונתעצם להשתתף במשך כל השנה בשמחות של מצווה כדוגמת חתונות, בריתות, סיומים ושאר מפגשי קרובים וחברים. מתוך כך גם נלמד לחבר את השמחה הגשמית לערך הרוחני, את המצוות האלוקיות עם הידידות והאהבה שבין אדם לחברו.

כך גם לגבי מצוות מתנות לאביונים, שמתוכה נתחזק במשך כל השנה במתן מעשר כספים, וחומש למי שחננו ה' בברכה יתרה.

מתוך מצוות קריאת המגילה כהלכתה, נתחזק במשך כל השנה בלימוד התורה כסדר בלי לדלג על שום עניין. מתוך המצווה לשמוע את המגילה נתחזק בהבנת הנהגת ה' בעולם, ונלמד לעיין בכל סוגיה מהשורש ההיסטורי האמוני שלה ועד הופעתה ההלכתית בחיי המעשה.


למה למחות את עמלק

כדי להבין יותר את טעם מצוות מחיית עמלק, צריך לדעת שעמלק היה שבט שלא עסק בחקלאות ובחרושת. הוא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות, להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור לעבדים את הגברים הנותרים, הנשים והטף. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים ותוקפים בכוח גדול. כדי להתגונן מפניהם היה צריך להעמיד חיל משמר גדול בכל העיירות הקרובות לסְפר, ומכיוון שאי אפשר לבצע זאת, העמלקים היו מצליחים להרוג ולבזוז בהתקפותיהם, עד שרוב המתגוררים בספר התכנסו לאזורים הצפופים, ושטחים עצומים שהיו יכולים לספק מזון לעם רב נותרו שוממים מפחד העמלקים.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק לתקוף אותו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף קל. תוך ניצול חולשתם של ישראל, הם החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

גם לאחר שיהושע בשליחות משה רבנו נלחם בהם והדף אותם, היה ברור שאין זה הקרב האחרון, אלא כל אימת שיראו סימני חולשה – יתקפו, יהרגו, יבזזו ויישבו.

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

בעקבות זאת נצטווינו שלוש מצוות:
א) מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים.
ב) מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו.
ג) מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם (דברים כה, יז-יט).

כדי להכרית את עמלק היה צורך בגיוס צבא גדול שיקיף את כל אזור פעילותם הרחב, ימצא אותם, יחסום את נתיבי בריחתם, יגיע איתם לקרב פנים אל פנים וישמידם. לשם כך היה עם ישראל צריך להתבסס בארץ ולהיות מסוגל להקצות כוחות גדולים למשך זמן רב לצורך מלחמה בעמלק, תוך הקצאת כוחות נוספים לשמירה על העורף בזמן המבצע הצבאי הגדול והממושך. זהו שאמרו חכמים: שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד מלך, להכרית את זרעו של עמלק, ורק לאחר מכן יוכלו לקיים את המצווה השלישית – לבנות מקדש (סנהדרין כ, ב).

תולדות מחיית עמלק

לאחר שהתבססה מלכותו של שאול המלך, ראשון מלכי ישראל, הגיע הזמן למחות את עמלק ואת בהמותיהם. אפשר לבאר שישראל נצטוו במחיית הבהמות כדי שלא ייהנו מהגזל, שכל רכושם של עמלק היה גזול. ואולי אם יתירו להם ליהנות מהשלל, יעדיפו ישראל לכרות ברית עם עמלק, שימשיך לבזוז ערים של עמים שכנים תמורת חלק מהשלל ושמירה על הגבולות.

החששות התאמתו. שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, חמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, וסיים את הקרב בעוד עמלקים רבים נותרו בחיים. כפי הנראה במקום לסיים את המלחמה, העדיף לשבות את אגג כדי שימשיך למלוך על בני עמלק הנותרים מתוך כפיפות לישראל, כדי לשמור בשביל ישראל על גבול המדבר.

בעקבות הפרת המצווה העביר ה' את המלכות משאול ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בני עמלק המשיכו לזנב בישראל. שנים ספורות לאחר מכן, בעוד דוד ואנשיו משתתפים במלחמה נגד פלישתים, פשט גדוד עמלקי על עירם צקלג, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל נשותיהם וילדיהם. בחסדי ה' הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים ולהכות את הגדוד (עי' פניני הלכה זמנים יד, ה, 5).

עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג הוליד אגג בן או בת, ומהם נמשך זרעו עד המן הרשע (מגילה יג, א).

ההיגיון המוסרי שבמצווה

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור: כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. אומנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים, וכשלא מצאו להם קונים – הרגום.

מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה, שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום נגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולן, ועל ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותן מאות שנים.

עמלקים יכולים לחזור בתשובה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח – יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שהתורה אף ציוותה שלפני שנצא למלחמה בעמלק נציע להם שלום, כלומר שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו – אין נלחמים נגדם, ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א-ד, כסף משנה שם).

אם כן, אפילו הדוגמה הקיצונית ביותר של מצוות מלחמה שונה באופן מהותי מהגזענות הנאצית, שלא הניחה שום פתח למי שהוגדר כבן גזע נחות להמשיך לחיות. בניגוד אליה, עמלקים בדין ישראל יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם, על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.

הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה.

לא זו בלבד, אלא שלדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הלכות איסורי ביאה יב, יז). לכן מבני בניו של המן התגיירו ולימדו תורה בבני ברק. ואומנם יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק, אולם גם לשיטתם, לדעת רבים, בדיעבד אם גיירו – גיורם כשר (ישועות מלכו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם לחשוש לרוחות ומזיקים?

עולם הרוח בנוי ממימדים שונים – ביניהם מימדי המיסטיקה והדמיון, ולעומתם המימדים השכליים • במימדים המיסטיים, כוחות הטוב והרע מופיעים כמלאכים מול שדים, ובמימדים השכליים הם מופיעים כדעות חיוביות ושליליות • תקנות חז"ל נגד שדים ומזיקים נאמרו כשאנשים חיו בתודעה מיסטית יותר, אבל כפי שאמרו חכמים עצמם: מי שאינו חי בתודעה כזאת – למזיקים כמעט אין השפעה עליו • היום, כשרובנו חיים בתודעה שכלית, מי שרוצה לשמור על מנהג אבותיו – רשאי, אך אין להורות לציבור להיזהר מסכנות סגוליות, אלא אם יש להן טעם מוסרי

שאלה: האם צריך להקפיד ולהיזהר מאזהרות שהזהירו חכמים משום רוח רעה והיזק שדים, כדוגמת האזהרה שלא לאכול שום, בצל או ביצה קלופים ששהו כך כל הלילה?

תשובה: אין צריך כיום לחוש לסכנות הנובעות מרוחות רעות ושדים, כפי שלמדנו לגבי אזהרת הזוגות.

כל המקפיד – מקפידים עליו

כיום, כשכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, ואף סתרי התורה מוסברים בשכל, אין נכון לעודד לחשוש לסכנת המזיקים. ואף שבעולמות אחרים מזיקים אלו עדיין קיימים, מכיוון שבעולמנו כמעט אין איש שנותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו

בימי התלמוד, רבים נזהרו שלא לשתות כוסות במספר זוגי, כדוגמת שתי כוסות או ארבע, ולא לאכול מאכלים במספר זוגי, אלא הקפידו לאכול ולשתות במספר לא זוגי, כדי שלא להינזק מהשדים (פסחים קי, א). יש שביארו ששדים אלו קיבלו את כוחם מדת האמגושים (זרתוסטרא), שסברה שיש בעולם שני כוחות, טוב ורע, ומי שאוכל או שותה זוגות ניזקו משדים ורוחות של עבודה זרה זו (מהרש"א).

אולם הוסיפו חכמים ואמרו כלל יסודי: "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי" (פסחים קי, ב). תרגום: כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו, אולם לחשוש צריך. כלומר, אם המקפיד להיזהר מסכנות אלו לא נזהר – הוא ניזוק, ומי שאינו מקפיד ושתה זוגות – אותם שדים ורוחות רעות אינם מזיקים לו, אולם לכתחילה עדיף שלא יחשוף עצמו לסכנתם ולא ישתה זוגות, כי לעיתים הם מזיקים גם למי שאינו חושש להם.

עולמות ומימדים של תודעה

ההסבר הוא שעולמות הרוח מורכבים מעולמות שונים, שיכולים להיקרא גם מימדים שונים. בכל עולם יש כוחות טובים ומועילים, וכוחות רעים ומזיקים. בעולמות שנוטים אל הדמיון והמיסטיקה, הכוחות הללו מופיעים כמלאכים, רוחות ושדים שיש להם נוכחות משפיעה לטובה ולרעה, כל עולם לפי סוג תודעת הדמיונות שבו. בעולמות שנוטים אל השכל, הם מופיעים כדעות טובות ורעות שמתפשטות ומשפיעות על האדם והאנושות, כל עולם לפי התפיסות שעומדות בבסיסו.

לכל אדם עולם תודעתי משלו, ובעולם שבו תודעתו – שם הוא חי, והכוחות שפועלים באותו עולם משפיעים עליו לטובה ולרעה. זהו שאמרו חכמים: כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו. כלומר, מי שנמצא בתודעתו בעולם של רוחות ושדים מסוימים, כדוגמת אלו שמזיקים למי ששותה זוגות, מושפע מפעילותם. ומי שאינו נמצא בתודעתו שם, אותם שדים אינם פועלים עליו. ואף על פי כן אמרו חכמים שנכון לו לחשוש מדברים שידועים כמסוכנים, כי אף שתודעתו רחוקה משדים ורוחות אלו, מכיוון שהוא חי בתקופה שתודעתם נפוצה, והוא עצמו חושש לשדים ורוחות מסוג שונה, בעל כורחו יש עליו השפעה מסוימת מצד השדים והרוחות שמזיקים למי ששותה זוגות, ולכן נכון שייזהר מדברים שחושפים אותו לסכנתם.

כיצד להתייחס למזיקים בימינו

אולם כיום, כשכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, שאין בהם מקום לשדים ולרוחות, ואף סתרי התורה ועולמות הדמיון העשירים מוסברים בשכל, אין נכון לעודד לחשוש לסכנת המזיקים. ואף שבעולמות אחרים מן הסתם מזיקים אלו עדיין קיימים, מכיוון שבעולמנו כמעט אין איש שנותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו. על כגון זה אמרו: "שומר פתאים ה'". כלומר, כאשר אנשים רבים אינם מודעים לדבר, ה' שומר עליהם, שאין זה מעניינם לחוש לסכנות שבעולמות אחרים. לא זו בלבד, אלא שהואיל ועדיף לאדם לחיות בעולם שכלי, שבו השפעת בחירתו מובנת יותר, עדיף שלא לחשוש לסכנות אלה. רק מי שעדיין נותן להם מקום בתפיסת עולו, מפני נטייתו או מפני חינוכו, צריך לחוש להם. אבל את מי שבא לשאול אם ראוי לחוש לסכנות אלו, נכון להדריך שלא לחוש.

דעת הרמב"ם ושאר גדולי ישראל

היו מגדולי ישראל, ובראשם הרמב"ם, שגם בעבר לחמו בדעת החוששים מסכנת מכשפים, רוחות רעות ושדים, ולדעתם כל הזקתם נובעת רק מהפחד שגרמו לאנשים, אבל באמת אין צורך לפחד מהם (הלכות עבודה זרה יא, טז; פירוש המשניות עבודה זרה ד, ז; מורה נבוכים ג, לז; שם, מו). לפי מה שביארתי, עולמם של הרמב"ם ואלו שעמו, שהוא עולם שכלתני פילוסופי, עמד בניגוד מוחלט לעולמות המיסטיים הדמיוניים, וממילא שלל את קיומם.

אולם רוב חכמי ישראל לא קיבלו את דבריהם, כי גם תודעתם של האנשים יוצרת מציאות, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים חכמים. לכן כאשר התודעה האנושית פירשה כוחות רוחניים מסוימים כשדים ורוחות, כך הם הופיעו בעולם (רמב"ן בפירושו לשמות כ, ג; ויקרא יז, ז; דברים יח, ט; רשב"א תשובות א, תיג; המיוחסות לרמב"ן רפג; ריב"ש צב, וסוף צג; רדב"ז תתמח, ועוד רבים).

אולם גם הם יסכימו שכאשר כלל הציבור אינו חי בתודעת סכנות אלו, מכיוון שבפועל אין מהן סכנה, אין לעורר לכך.

אזהרות בעלות טעמים מוסריים

אומנם ראוי לחוש לאזהרות שיש להן גם טעמים מוסריים, שכן פעמים שהסכנה הסגולית תואמת את עומק הטעם המוסרי. לדוגמה, אמרו חכמים שנכון להיזהר שלא לזרוק על הרצפה פירורי לחם, שהעושה כן גורם לעצמו עניות, שכן המלאך הממונה על המזונות והפרנסה נקיד שמו, כלומר נקיות שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני נבל שמו, כלומר לכלוך שמו. על כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב, חולין קה, ב, שולחן ערוך אורח חיים קפ, ד). ראוי להקפיד על כך, מפני שהדרכה סגולית זו תואמת את ההדרכה המוסרית, שכן מי שמשליך פירורים על הארץ נראה כבועט בברכתו של ה', וראוי שתיפסק לו הברכה. ועוד, שהזנחת ניקיון הבית מרגילה את האדם להזנחה בשאר התחומים, כולל ניהול הכספים, וממילא גורמת לעניות (פניני הלכה ברכות יג, ד).

שום, בצל וביצה קלופים

על פי היסודות שלמדנו, נבאר את היחס למנהגי זהירות שונים. מובא בתלמוד בשם רבי שמעון בן יוחאי שהאוכל שום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם לילה "מתחייב בנפשו ודמו בראשו" (נדה יז, א). מבארת שם הגמרא שגם אם הניחו אותם בשקית או בכלי, רוח רעה שורה עליהם, אבל אם הניחו עמהם מעט מהקליפה או השורש, אין חשש.

אולם רוב ישראל אין נוהגים לחוש לזה, מפני שאזהרה זו לא נפסקה להלכה ברמב"ם, ברוב ספרי הראשונים ובשולחן ערוך. כפי הנראה, לדעתם ההלכה איננה כדעה החוששת לכך. ואף אם בימי התנאים אותה רוח רעה הייתה יכולה להזיק, בימי הראשונים כבר בטל החשש מפניה. יש שכתבו כך כלפי כל הרוחות הרעות, שבטל כוחן להשפיע (תוספות חולין קז, ב; מהר"ם מרוטנבורג, ים של שלמה חולין ח, יב, ועוד).

וכן הלכה, שאין ראוי להנהיג איסורים שאין להם שורש בהלכה וטעמם מבוסס על סכנה שאינה ניכרת ומבוארת בימינו. כן הורה הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (תר"ן-תשכ"ט), שהיה מגדולי הפוסקים וראש המקובלים לפני שני דורות. הוא ביאר שכל הפוסקים שלא הזכירו איסור זה סברו שבזמנם אין בכך חשש, ומכיוון שאנשים אינם מודעים לכך, מובן שגם לשיטת המחמירים אינם ניזוקים, "כאשר עינינו הרואות כאן במקומות אלה, דלא נשמע מעולם ששום אחד ניזוק בהם" (ישכיל עבדי ח"ז אורח חיים מד. וכן כתבו ציץ אליעזר יח, מו; האדר"ת; יד מאיר יט; בית שלמה יורה דעה קפט; שם אריה כז, ועוד).

מנהג החוששים

יש סוברים שלכתחילה יש לחשוש שלא להשאיר שום, בצל או ביצה קלופים כל הלילה, ואם השאירום, הרוצים להקל לאוכלם רשאים (עי' יביע אומר ח"ב יורה דעה ז-ח). ויש נוהגים שגם בדיעבד אין אוכלים אותם (בן איש חי ש"ב פנחס יד, ועוד). נראה שמי שממשיך בזה את מנהג משפחתו, ונמנע מלאכול אפילו בדיעבד, אינו צריך לחוש שמא עובר על בל תשחית, הואיל והוא משחית כדי לקיים את המנהג ולא לחינם. אומנם גם לנוהגים לחשוש לכך, אם מערבים בשום, בבצל או בביצה לפני הלילה מעט מאכלים, ואפילו מלח או שמן, אין חשש (סמ"ק, ציץ אליעזר יח, מו, ד; יביע אומר ח"י יורה דעה ט).

אולם כפי שביארתי לעיל, אם יבוא אדם לשאול אם נכון לחשוש לאזהרות אלו, נכון להורות לו שעדיף שלא יחשוש.

מאכלים ומשקים תחת המיטה

נאמר בתלמוד הבבלי: "תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן" (פסחים קיב, א). אולם בתלמוד הירושלמי, אף שנאמר כי אין להשהות תבשילים ומשקים תחת המיטה, לא מבואר שהטעם משום רוח רעה (תרומות ח, ג). על פי זה כתב הרמב"ם: "ולא ייתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה, שמא ייפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו" (הלכות רוצח יב, ה).

לפיכך, המנהג הנכון הוא שלא להניח תבשילים ומשקים תחת המיטה, שכן לפי הרמב"ם יש לכך טעם הגיוני. ועוד יש לכך טעם מוסרי, שהשינה נחשבת כאחד חלקי שישים של מיתה, ואין זה מכבודם של המאכלים שנועדו להעניק חיוניות שיהיו תחת המיטה שעליה האדם שוכב דומם כמת.

אומנם בדיעבד אם הניחו מאכלים תחת המיטה – הם מותרים. ואף שיש מחמירים (גר"א, ברכי יוסף קטז, י; בן איש חי ש"ב פנחס יד), לפי מה שלמדנו נכון להקל, וכן מקובל להורות (שבות יעקב ב, קה; פתחי תשובה קטז, ד, רבי עקיבא איגר ויד אפרים שם, ועוד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה קשה לנו להתפלל

קשה לדעת אם מצב התפילה בימינו בעלייה או בירידה, אבל שינוי אחד בוודאי קרה – היום אנחנו פתוחים יותר לדבר על התפילה בכנות • אחרי שנים של עיסוק בהלכות תפילה, הגיע הזמן לעסוק יותר בערכה ובמשמעותה • כבר בימי קדם היה קשה להתכוון בתפילות השגרתיות, אלא שבימינו נוספו שני גורמים שמקשים על כך: ההתקדמות האינטלקטואלית שמקשה על קריאת טקסט קבוע, והתקשורת האלקטרונית שמרגילה אותנו להסחות דעת • חכמים התנגדו להארכת התפילות משום טורח הציבור, לכן צריך לתת מענה למי שהתפילה הארוכה היא טורח בשבילם

מצב התפילה

שני גורמים נוספו לקושי הריכוז. האחד הוא שרבים נעשו יותר מלומדים, ולכן הם רגילים לחשוב על מה שהם עושים, וקשה להם לקרוא נוסח שאינו מעורר אותם למחשבה. השני הוא שבעקבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים, אנשים רגילים לחשוב במהירות תוך שהם מסיחים את דעתם באופן תדיר

בטור הקודם התחלתי לעסוק במצב התפילה. כמדומה שמהמקורות שהבאתי עולה שבימי חז"ל מצב התפילה לא היה טוב יותר. אולם לגבי השאלה שהפניתי לקוראים, האם בדור האחרון חלה ירידה, נשארתי בספק. קיבלתי תגובות מקהילות שבהן מתקיימות תפילות מכובדות מרובות משתתפים, וקהילות שבהן בקושי מצליחים לקיים תפילות בימי חול, ובשבתות התפילות לא מספיק מכובדות. לא ברור האם מתרחש תהליך של ירידה או אולי להפך, עלייה. ככלל, מצב התפילה קשור לרמה הדתית הכללית: ככל שהיא גבוהה יותר, כך בדרך כלל התפילות מכובדות יותר.

מה שכן השתנה הוא שכיום מדברים יותר על הקושי לקיים את חובת התפילה. בעבר, האנשים הרבים שהתקשו בקיומה נשארו בביתם ולא דיברו על כך. ואילו כיום, בזכות הפתיחות לעסוק בנושאים רגישים, מדברים יותר בכנות גם על התפילה.

גם לגבי המצב במוסדות החינוך, אינני יודע אם חלה ירידה. אולם חזרתי ולמדתי מהתגובות על ערכו הגדול של החינוך. מורים סיפרו על תהליך לימודי עיוני שעברו עם תלמידיהם, עד שזכו להגיע למצב שהתפילה מתקיימת בכבוד והיא הפכה להיות משמעותית ביומם של התלמידים. לפיכך, נפתח בבירור ערכה של התפילה.

ערכה של התפילה

לכאורה יש לשאול על מקומה של התפילה: הרי בורא העולם אין לו סוף, מעל ומעבר לכל נברא, ומה פתאום שיקשיב לתפילתנו? איך אדם קרוץ חומר שיסודו מעפר וסופו לעפר יכול לפנות אל האין סוף, ולצפות שיקשיב לדבריו הפעוטים? ואף על פי כן העניק ה' ברוב חסדו לבני האדם את מתנת התפילה, שעל ידה יכול האדם לפנות אליו, וה' שומע תפילתו. כמו שאנו אומרים בברכת שומע תפילה – "ברוך אתה ה' שומע תפילה". ונאמר: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים קמה, יח-יט). וכן למדנו בתנ"ך שהאבות והנביאים פנו אל ה' בתפילה.

עדיין יש לשאול: איך ייתכן שהתפילה תועיל, הרי אם ראוי שיגיע לאדם דבר מסוים – יקבל אותו גם בלא תפילה, ואם לא מגיע – גם על ידי תפילה ותחנונים לא יקבל? אלא שקבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אליו ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת עד שהאדם יתפלל על כך. מפני שבאופן זה הטוב שנקבל ממנו יתברך יהיה יותר משמעותי לנו, שכן רצון ה' יתגלה בו, והקשר שלנו אל ה' מקור חיינו יתעצם על ידו.

פעולתה של התפילה

כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי ולפעמים באופן חלקי. כמו שאמרו: "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה – אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה" (דברים רבה ח, א). הקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים מסיבות שונות הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו. ואף על פי כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

אף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. מי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים ואמר ה' לכלותם – עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב, במדבר יד), וכשבא להתחנן על עצמו שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריך אדם להתאמץ מאוד בתפילתו, ולא יחשוב שאם הוא מתפלל חייב הקב"ה למלא את מבוקשו, אלא ימשיך ויתפלל, ויידע שהקב"ה שומע את תפילתו. ובוודאי תפילתו פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

התפילות הקבועות

אנשי כנסת הגדולה, בראשית ימי בית המקדש השני, תיקנו את נוסח הברכות והתפילות, ותיקנו את סדר שלוש התפילות: שחרית מנחה וערבית. מצד אחד הייתה בכך ירידה לעומת המקובל בימי בית המקדש הראשון, שאז כאשר אדם מישראל התפלל – היה מתפלל בנוסח אישי משלו, שמן הסתם ביטא יותר את תחושותיו. אולם מאידך, על ידי תקנת התפילות ונוסחן, נעשו כל ישראל קשורים באופן קבוע לתפילה, בנוסח מושלם שכולל את כל הערכים שראוי לישראל להתפלל עליהם.

הכוונה מול השגרה

אומנם יש סכנה שהנוסח הקבוע ייהפך לשגרה בלא כוונת הלב. זו הסיבה, כנראה, שבכל ימי בית המקדש הראשון לא תיקנו הנביאים סדר ונוסח קבוע ומחייב לתפילה. אולם לאחר חורבן הבית הראשון, הבינו חכמים שמוכרחים לייסד מסגרת לרוח כדי שתתקיים. במאמר "חכם עדיף מנביא" בספר אורות, מבאר מרן הרב קוק את מעלת החכמים, שעל ידי תקנותיהם המפורטות סללו נתיבים קבועים לאמונה, לתורה ולמצוות. מה שלא הצליחה הנבואה לבער מישראל – החטאים החמורים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שרווחו בימי בית המקדש הראשון וגרמו לחורבנו – הצליחו החכמים לבער על ידי תקנותיהם והרחבת לימוד התורה לפרטיה והלכותיה. וכך בזכות התפילות הקבועות, גם בימי הגלות הארוכים, שמר עם ישראל על זהותו, אמונתו, תורתו ותקוות גאולתו.

אולם ממשיך מרן הרב קוק ומבאר, שבמשך הזמן התגבר העיסוק בפרטים כל כך, עד שהכללים כבר לא השתקפו בהם, ורבים החלו למאוס בפרטים. מאז הכרחי לעסוק באור הנבואה שמתגלה בכללים ובלימוד האמונה. אולם דווקא בזכות כך נבין יותר את הערך הגדול של החוכמה ופרטי ההלכה, שכן הנבואה "תכיר בכללה את גודל פעולת החוכמה, ובענוות צדק תקרא: 'חכם עדיף מנביא'".

כהמשך למאמרו של מרן הרב, אפשר לומר שקשיי התפילה בימינו נובעים מהעיסוק המרובה בפרטי התפילה על חשבון הבנת משמעותה הכללית. עלינו להגביר עתה את העיסוק במשמעותה של התפילה, ומתוך כך נתחזק בפרטי הלכותיה.

תיקון עולם וקרבת אלוקים

מבואר בתלמוד (ברכות כו, ב) שחכמים תיקנו את שלוש התפילות הקבועות כנגד שלושת האבות וכנגד קורבן התמיד שנצטווינו להקריב בכל יום. הרי ששתי מגמות עיקריות יש לתפילות: האחת – לקשר אותנו באופן קבוע למורשת האבות, שהיא להוסיף ברכה לעולם ולתקנו על ידי גילוי אור ה' וברכתו. על כן סדר הברכות שבתפילת העמידה מכוון לתיקון העולם. המגמה השנייה – כנגד קורבן התמיד, שעניינו קרבת אלוקים, אסיפת כל הכוחות שעל ידם אנו פועלים וקישורם אל מקורם, אל המעיין האינסופי של האמונה.

קשיי הריכוז בתפילה בימינו

בימינו שני גורמים נוספו לקושי הריכוז בתפילה. האחד הוא אנשים רבים נעשו מלומדים יותר, ולכן הם רגילים להבין, להתבונן ולחשוב על מה שהם עושים, וקשה להם לקרוא נוסח קבוע שאינו מעורר אותם למחשבה. השני הוא שבעקבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים, אנשים רגילים לחשוב במהירות על עניינים שונים, תוך שהם מסיחים את דעתם באופן תדיר אל מידע רב שזורם אליהם מבחוץ.

אולם כמדומה שדווקא קשיים אלה מבליטים יותר את ערכה של התפילה בימינו. מפני שמרוב שפע המידע והפרטים הרבים שאנשים קולטים מבחוץ בכל יום ובכל שעה, אנו עלולים לשכוח את נשמתנו, את החזון הגדול. לכן כל כך חשוב שלוש פעמים בכל יום להתכנס ולהתקרב בתפילה לה', ומתוך כך לקבל השראה להתחדשות תמידית להוסיף טובה וברכה.

אורך התפילה – טרחא דציבורא

אומנם על אורך התפילה לא מעט מתלוננים, וביניהם גם יראי שמיים שמדקדקים במצוות. אכן לכאורה ישנה שאלה גדולה: מבואר בתלמוד (ברכות יב, ב) שביקשו חכמים להוסיף את פרשת בלק בקריאת שמע, "ומפני מה לא קבעוה? משום טורח ציבור". הרי שלפי חכמים למרות חשיבותה של פרשת בלק, שעוסקת בסגולת ישראל, וקרובה בחשיבותה לקריאת שמע ולברכותיה ולתפילת העמידה, לא קבעוה חכמים בנוסח עם קריאת שמע משום טרחא דציבורא. אז כיצד תיקנו לומר פסוקי דזמרא ארוכים, תחנונים, אשרי, למנצח, ובא לציון, שיר של יום, קטורת ועלינו לשבח? אלא שבאמת לא תיקנו חכמים לומר את כל התוספות הללו כחובה משום טרחא דציבורא, ובמשך הדורות חסידים ואחריהם הציבור נהגו לאומרם, עד שבמשך הזמן נעשו כחובה וכך נכנסו לנוסח הקבוע.

למעשה, מנהגי ישראל מחייבים, אולם בשעת הדחק יש להסתפק בעיקר הנוסח, כפי שנפסק למאחרים – שידלגו על כל פסוקי דזמרה, כדי להתפלל עמידה במניין (שו"ע ורמ"א נב, א). ויש אומרים שידלגו רק על רוב פסוקי דזמרה לשם כך (משכנות יעקב, עי' פנה"ל תפילה יד, ה). וכן לגבי שאר התוספות, בשעת הדחק רשאי אדם לדלג עליהן.

אומנם מסוגיה זו ניתן להסיק, שראשי הקהל צריכים להקפיד שהתפילה הציבורית לא תהיה ארוכה מדי. אם יש מניין של חסידים שרוצים להאריך – תבוא עליהם הברכה, אולם צריך להקפיד שתהיה לציבור הרחב אפשרות להתפלל במניין שאין בו טרחא דציבורא.

עוד נותרו סוגיות שבעז"ה נמשיך לעסוק בהן בעתיד. אולם מסקנה אחת ברורה: יש צורך להעמיק בלימוד משמעותה של התפילה, ויש צורך שהרבנים והמחנכים וציבור המתפללים ידונו יחד כיצד לקיים את התפילות באופן המכובד ביותר, תוך מתן מענה למי שמתקשים להתפלל תפילות ארוכות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם דרוש שינוי בתפילה?

רבים בדורנו מרגישים קשיים בתפילה – קושי לכוון, חוסר רלוונטיות ומשך זמן ארוך • הקשיים מעלים שאלות כבדות: האם יש אי התאמה בין התפילה ובין מציאות חיינו? • את התפילה עצמה אין לשנות, אבל קורה שנעשים שינויים במנהגים שאינם עיקר ההלכה, ולכן יש מקום לדיון גם במבנה התפילה ובאופייה • האתגרים סביב התפילה אינם חדשים, וכבר בגמרא יש עדויות על אנשים רבים שאינם פוקדים את בית הכנסת • קריאה לציבור: תארו את מצב התפילה במקומותיכם, כדי שיהיה אפשר לדון בו ולהתמודד איתו

שאלה על התפילה

קיבלתי שאלה שנראית כמאפיינת את תחושתם של רבים משומרי המצוות, ומפאת חשיבותה אביאה במלואה:

"כאדם שמשתדל לקום כל בוקר ולכוון את מעשיו לתיקון עולם, שמרגיש שעבודתי חשובה ביותר לביטחון ישראל, כבר שנים שאני חש שהתפילה היא גורם מפריע לתיקון העולם שלי… במקום לבוא בבוקר ולעשות דברים גדולים אני נאלץ לחפש את המקום הנכון ו'לבזבז' כשעה לפחות (כולל התארגנות וכו') של תפילה. נראה שהרב אילעאי עופרן הצליח לבטא במילים את תחושתי, ואני מצרף את דבריו:

'אני מאלו הנוטים לחשוב שרוב הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן, דומות להפליא לאתגרי הדורות הקודמים, וחביבה עליי הנחייתו של החכם באדם שלא לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה. ולמרות זאת נראה לי שמעולם לא היה מצבנו כה קשה – התפילה, זו הקבועה והיומיומית, זו שההלכה שבידינו דורשת להתפלל בציבור שלוש פעמים ביום, פשוט הולכת וגוססת. יעידו על כך בתי הכנסת הרבים הפועלים רק בשבתות, ובתי הכנסת הרבים לא פחות שבימי חול מגרדים בקושי מניין אומרי קדיש ופנסיונרים. יעידו על כך כאלף עדים עלוני השבת המציפים אותנו, חלקם עיתונות סוג ג', דלים בתורה ועשירים ברכילות ופרסומות – הכול כשר כדי להפיג את השעמום שבשעתיים של תפילה. שעתיים שעבור רוב באי בית הכנסת הן הזמן היחיד בשבוע שבו הם פוקדים אותו. יעידו על כך התינוקות הקטנטנים שהובאו לבית הכנסת בשבת בבוקר במטרה מוצהרת "לתת לאמא לישון", מתוך מחשבה כנה שמבין שתי ההפרעות האפשריות ההפרעה לתפילה היא הפחות חמורה.

אם מישהו מבחוץ, חייזר או תייר, היה נוחת בבתי הכנסת שלנו בכל מועד בשנה מלבד יום כיפור או יום העצמאות (שני הימים היחידים שעוד באמת "קדושים" בעינינו), לא היינו מצליחים לשכנע אותו שמה שהוא רואה מול עיניו זו תפילה. רעש הדיבורים, ערימות העיתונים וצעקות הילדים, היו גורמים לו לחשוב שעובדים עליו.

רוב המורים, הרבנים והמנהלים שפגשתי (ואני בתוכם) עומדים נבוכים נוכח הסוגיה הזאת. לכולם ברור שאי אפשר להפסיק לדרוש ולאכוף את נושא התפילה, אך לכולם גם ברור היטב שככה אי אפשר להמשיך…
פעם, לפני דור או שניים או אפילו שלושה, ציות, נאמנות ומחויבות גם למה שאיני מתחבר אליו, היו השפה התרבותית לא רק של התפילה ושל העולם הדתי אלא של מרחבי החיים כולם. אנשים התחתנו עם מי ששידכו להם ולאו דווקא עם מי שאהבו, עבדו בעסק המשפחתי ולאו דווקא במקצוע שעליו חלמו, והתגייסו ליחידה שאליה שלח אותם קצין המיון בבקו"ם ולא לזו שבה רצו לשרת.

אנחנו, בניגוד לדורות קודמים, מבקשים חיבור. המקצוע שעובר במשפחה מדור לדור פינה את מקומו לזה שמעניין אותי ומביא אותי למימוש עצמי, ואפילו בצבא יש כבר שאלון העדפות, ומנילה, וגיבוש, וריאיון, ו"איפה תרצה לשרת?". אדם שגדל בעולם שבו בכל תחום מעודדים אותו לבקש חיבור וזיקה, קרבה ומימוש, סביר שיחפש זאת גם במרחב הדתי. בשום מרחב של חייו לא הרגילו אותו לתנועה של צייתנות מוחלטת – "תעשה! כי צריך וזהו".

גם עצם הקושי לחוש חיבור בתפילה יומיומית אינו תופעה חדשה. כבר אמר רבי אליעזר ש"העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים", אלא שחז"לינו ניסו להתמודד עם התסכול שבמלמול יומיומי של טקסט שלא בהכרח מדבר אליי. הם הוסיפו לתפילה שירים – פסוקי דזמרא ושירת הים, ברכת השיר ושיר של יום – כל אלו אינם חלק מהתפילה עצמה, אלא ניסיון להוסיף לה מימד של חיבור וחוויה דרך שיר וזמר. את המחסור בתחנונים שתיאר רבי אליעזר, פתרו חז"ל על ידי קביעת התחנון בתום התפילה, ואת האווירה הייחודית של שבת ניסו לתבל דרך הרננות והפיוטים של קבלת שבת.

אך מה עשינו אנחנו לכל אלו? הפכנו גם אותם למלמול ליבוביצ'יאני. "לכו נרננה" הפך ל"לכו נמלמלה" ושירת הים כבר מזמן אינה זמר הלל קולח אלא מלמול קשה כקריעת ים סוף. באמירת התחנון הארוך בשני וחמישי אין הרבה תחינה לה', מלבד התחנונים שהקטע הכל כך ארוך הזה ייגמר כבר. אותן תוספות שנועדו לשמור על התפילה מחסרונותיה, הפכו לאתגרים הכי גדולים שאיתם היא מתמודדת. אפילו מצווה כקריאת שמע הפכה מקריאה בקול בראש חוצות, לעוד קריאה מהסידור.

אני מרבה להתפלל במוסדות חינוך – מכינות, ישיבות ובתי ספר, מנייני נוער ותנועות נוער, וכל פעם מחדש חורה לי מאוד. המצב גרוע ומדאיג וחוששני שאנו מתקרבים לדילמה מטרידה מאין כמותה – אם יחול שינוי משמעותי בנוסח, באופי או במנהגי התפילה שלנו, אנחנו עלולים חלילה לפגוע ואף לאבד מסורת יהודית חשובה ועתיקה. אך באופן פרדוקסלי, אם לא יחול שינוי משמעותי כזה בדחיפות, אנחנו עלולים חלילה לפגוע ולאבד את אותה מסורת יהודית חשובה ועתיקה'".

הקדמה למענה

אנחנו מאמינים שהמסורת צודקת, ושעלינו להתעמק בתקנות התפילה ולגלות את המשמעויות שהולכות ומתגלות לפי האופי המיוחד של כל דור. לאור זאת לעיתים על פי כללי ההלכה דגשים משתנים, ובדרך כלל מנהגי רשות הפכו לחובה, אבל לעיתים גם מנהגי חובה הפכו לרשות או התבטלו

העיסוק בתפילה חשוב ומאתגר, ודבריו הנוקבים של הרב אילעאי, רבה של קבוצת יבנה, מעוררים לדיון. אומנם יש להודות, הדיון אינו פתוח. אין אפשרות שבסיומו נחליט לשנות באופן מהותי את סדר התפילה.

המבקרים את סוג הדיון הזה מכנים אותו אפולוגטיקה, כלומר גישת הגנה על המסורת, שאינה מנסה לברר את האמת האובייקטיבית אלא יוצאת מתוך הנחה מוקדמת שהיא צודקת. אכן, אנחנו מאמינים שהמסורת צודקת ומיטיבה לשומריה, ושעלינו להתעמק בתקנות התפילה ומנהגיה ולגלות את המשמעויות הרבות שצפונות בה, שהולכות ומתגלות מדור לדור לפי האופי המיוחד של כל דור. ולאור זאת לעיתים על פי כללי ההלכה דגשים משתנים, ובדרך כלל מנהגי רשות הפכו לחובה, אבל לעיתים גם מנהגי חובה הפכו לרשות או התבטלו. שכן התפילה מורכבת מיסודות של חובה דאורייתא, סביבם תקנות חכמים וסביבן מנהגים שמקובלים בכל ישראל או בעדות מסוימות, והמשקל ההלכתי של כל חלק וחלק שונה, ובשעת הצורך אפשר לדון על כל חלק לפי משקלו.

הנושאים לדיון סביב התפילה

תחילה צריך לאבחן את המצב:
א) האם מעמד התפילה בימינו נחלש לעומת העבר הרחוק בימי חז"ל?
ב) לגבי איזה אחוז מהקהילות נכון התיאור הכואב של הרב אילעאי?
ג) מה התהליך שמתרחש בדור שלנו ביחס לתפילות – כפי הנראה יש שמתחזקים ויש שנחלשים, מה מאפיין את אלה ואת אלה?

מכאן נמשיך לשאלות עמוקות יותר:
ד) האם תפילת החובה במניין כפי הנהוג ארוכה מדי לשומר מצוות בן ימינו, ובאה על חשבון ערכים חשובים אחרים כדוגמת לימוד תורה, עבודה מכובדת וזמן איכות עם המשפחה? או במילים אחרות, האם לפי המנהג כיום מפרים את הזהרת חכמים שחששו ל"טירחא דציבורא" (ברכות יב, ב)?
ה) האם לבני דורנו, שרבים מהם מלומדים, קשה לכוון תוך כדי קריאה מהירה בכל חלקי התפילה?
ו) האם לצעירים, שמוחם התרגל בעזרת האמצעים האלקטרוניים לזרימת מידע חזותי בקצב מהיר, קשה יותר להתרכז בתפילה, ומה הפתרון הנכון לכך?
ז) במידת הצורך, מה מותר לקצר?
ח) האם לבני דורנו יש קושי מיוחד בתפילה במניין, וכיצד צריכים המתקשים לנהוג על פי ההלכה?
ט) האם רצוי שתתקיים תפילה במוסדות החינוך או עדיף שהילדים יתפללו בהדרכת הוריהם?

מצב התפילה והמניין בימי חכמים

נתחיל בסעיף הראשון. כפי הנראה בכל הדורות עניין התפילה היה מאתגר, וכפי שאמרו חכמים על "דברים שברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם" (ברכות ו, ב), ומפרש רש"י: "כגון תפילה שעולה למעלה". וכן עולה מדברי חכמים, שתיקנו לקרוא בשני וחמישי בתחילת פרשת השבוע, כדי להכין את הציבור לקראת הפרשה. אולם מכיוון שהיו יהודים רבים שבמשך כל השבוע לא התפללו במניין, ונקראו "יושבי קרנות", תיקנו שיקראו גם במנחה של שבת (בבא קמא פב, א, לרש"י ורא"ש).

וכן למדנו (מגילה ב, א) שרבים מיושבי הכפרים לא היו מגיעים לבית הכנסת אפילו בפורים, וכדי שיקיימו את מצוות קריאת המגילה, תיקנו שיקראו להם את המגילה בימי שני או חמישי הסמוכים לפורים, שבהם הם ממילא היו באים כדי למכור את מרכולתם. וכן למדנו (מגילה כא, ב) שהיו יהודים שבמשך כל השבתות איחרו כל כך לתפילת שחרית של שבת, עד שמעולם לא שמעו את תחילת קריאת התורה, ולכן הוצרכו לתקן שכל עולה יברך לפני עלייתו, כדי שידעו הכול שמברכים לפני הקריאה. והיו יהודים שבמשך כל השבתות לא הצליחו להישאר עד סוף התפילה ויצאו לפני סיום הקריאה בתורה, וכדי שיידעו שמברכים אחר הקריאה בתורה, תיקנו שכל אחד משבעת העולים יברך בסיום עלייתו.

המצב בדור האחרון

ביחס לשאלות ב' וג', עליי לציין שלפי חווייתי האישית מצב התפילה בציבור סביר. במקומות שבהם חייתי – בירושלים, בבית אל ובהר ברכה, רבים פוקדים את בתי הכנסת בכל ימות השבוע (בהר ברכה יש שישה מנייני שחרית בימות החול). אומנם יש מן המתפללים הקבועים שמתלוננים על אריכות התפילה ועל הקושי לכוון. כמו כן ידוע שיש בתי כנסת שבהם רגילים לפטפט בתפילות השבת.

כפי הנראה יש קהילות שונות, וחשוב לבדוק את התהליכים שמתרחשים בבתי הכנסת השונים בעשרות השנים האחרונות. הבדיקה צריכה להיות במקומות שבהם הציבור הדתי נשאר במקומו, כך שבית הכנסת התרוקן או התמלא לא מחמת הגירה, אלא מחמת תהליכים פנימיים שאירעו בלבבות המתפללים. אודה למי שיוכל לשלוח לי עובדות מהמתרחש במקומו.

בשבוע הבא בעז"ה אתייחס לדיון העקרוני.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דבש וחלב תחת הכשר

הערה לקראת הבחירות: שלא נשכח, בלהט הוויכוחים האידיאולוגיים, את הערכים שכולנו שותפים להם – גם אם אנחנו חלוקים בנוגע לדרך הפוליטית להגשים אותם • חלב בעל כשרות רגילה – כשר הלכתית, אלא שבחלב מהדרין חוששים לכל השיטות בכל המחלוקות * גם אם מסומן על החלב שייצרו אותו בשבת, אין זה אומר שהחליבה הייתה באיסור, והחלב מותר מעיקר הדין * אף שהדבורים טמאות, הדבש שהן מייצרות כשר לאכילה * בנוגע למזון המלכות יש מחלוקת, ולצורך רפואי אפשר להקל ולצרוך אותו כמו את הדבש

לקראת הבחירות: ויכוחים ואחווה

אפשר להעניק כשרות למוצרי חלב שאולי מעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת. עם זאת, יש להעדיף חלב ממשקים שמקפידים בהם על שמירת שבת, הן מפני שהוא כשר בלא ספק, והן מפני שראוי לעודד את שמירת השבת ולא לסייע לחילול שבת

כבר לפני כעשרים שנה קיבלתי על עצמי שלא להביע דעה פומבית בנוגע לבחירת מפלגות ואישים, הן ביישוב, הן במועצה והן בבחירות הארציות. על הערכים כמובן שכתבתי, ואף עודדתי לבחור במפלגות שתומכות בערכי התורה, העם והארץ, אולם על הדרכים המפלגתיות להגשמת הערכים השונים החלטתי שלא לדבר ולכתוב. למרות שהעיסוק בכך חשוב מאוד, חשבתי שהואיל ולא כל האמת נמצאת במפלגה אחת, מוטב שכרב אמשוך ידי מעיסוק זה. לכן מטבע הדברים אינני עוסק בימים אלו בשאלות אקטואליות שבדרך כלל קשורות, במישרין או בעקיפין, לבחירות הקרבות.

אומנם חשוב להדגיש ערך כללי, שלעיתים נפגע בתקופת בחירות, כאשר מובלטות אי ההסכמות ומתחדדים ההבדלים והניגודים, ונפגעת האחווה הבסיסית שאמורה להיות בין כל ישראל, ובמיוחד בין שותפים לערכים. אומנם בבחירות צריך להכריע, ולכן טבעי שהוויכוח נוקב, אולם צריך לזכור עם זאת את הערכים המשותפים – ועל ידי כך למנוע את התפתחות הוויכוח לאיבה, שעלולה להשאיר צלקות בין חברים ובני משפחה בלא סיבה מוצדקת, שכן הצדדים השונים מתכוונים לטובה. ככלל אפשר לומר, שחובה להיאבק על כך שכל אדם יוכל לבטא את עמדתו במלוא האמת שבה, אולם אסור לנהל מאבק שתכליתו להשתיק את דעתו של הזולת.

מכיוון שדיברנו על הלשון, נעסוק בדבש וחלב שאמורים להיות תחת לשוננו, שבהם נשתבחה ארצנו, ארץ זבת חלב ודבש.

חלב כשר וחלב מהדרין

שאלה: מה ההבדלים בין חלב ומוצרי חלב שיש להם כשרות מהדרין ובין אלה שיש להם כשרות רגילה? האם צריך להשתדל לקנות מהדרין?

תשובה: בכמה סוגיות נחלקו הפוסקים, ובהן כשרות מהדרין חוששת לדעת המחמירים, ובכשרות הרגילה סומכים על דעת הפוסקים שהתירו. ראשית מפני שדעת רוב הפוסקים להקל, ושנית מפני שהמחלוקות הללו בדברי חכמים, והכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדברי המקילים. נזכיר את עיקר המחלוקות בקצרה: א) כאשר החלב נחלב על ידי גויים וברור שלא עירבו בו חלב של בהמות טמאות – לדעת המחמירים עדיין גזירת איסור חלב גויים חלה עליו, והמתירים סוברים שהואיל וברור לנו שהחלב טהור, אין בו איסור. ב) לעיתים מעורבות בעדר פרות שעברו ניתוח שלדעת חלק מהפוסקים הטריף אותן, וממילא גם חלבן אסור. המתירים אינם חוששים לכך, הואיל ולדעת רוב הפוסקים ניתוחים אלו אינם מטריפים. ואף אם הם מטריפים, מהתורה אין בכך איסור, הואיל והחלב שלהם בטל ברוב, ובדרך כלל הפרות הטרפות בטלות בשישים, כך שאפילו מדברי חכמים אין איסור. ג) במוצרי חלב מוקשים לעיתים מערבים ג'לטין ששנוי במחלוקת, אולם מכיוון שהוא מועט עד שאין אפשרות להרגיש בטעמו, אלא שבכוחו להעמיד, המחלוקת בדברי חכמים. ד) בחלב מהדרין מקפידים שהחלב לא ייחלב תוך חילול שבת.

למעשה, אף שברור להלכה שהחלב הכשר הוא כשר, ומותר לאוכלו לכתחילה, יש הידור בהעדפת מוצרי מהדרין, כדי לצאת ידי כל הפוסקים בכל הסוגיות השנויות במחלוקת. נרחיב בביאור החליבה בשבת.

חליבה בשבת

חליבה אסורה בשבת מהתורה, משום שבחליבה מפרידים את החלב מגוף הפרה, ופעולה זו נקראת מפרק והיא תולדה של מלאכת דש. כשם שאסור להפריד את התבואה משיבוליה, כך אסור להפריד את החלב מגוף הפרה (שבת צה, א). אומנם כדי למנוע צער מהפרות, שאם לא יחלבו אותן יצטערו מאוד, מותר לבקש מגוי שיחלוב אותן. ואף שאסרו חכמים לבקש מגוי לעשות בעבורנו מלאכה בשבת – משום צער בעלי חיים ביטלו חכמים את דבריהם. החלב הזה מוקצה במשך כל אותה שבת, ולאחר השבת מותר לשתות אותו או למוכרו (שו"ע או"ח שה, כ). כיום משק החלב השתכלל, והחליבה נעשית על ידי מכונות שאיבה שמופעלות מערב שבת, ובשבת מקפידים שתהליך החליבה והפעלת המכונה יתבצע על ידי גוי, או על ידי יהודי בדרך גרמא שמותרת כדי למנוע צער מהפרות, ואחר השבת מותר ליהנות מהחלב הואיל ונחלב בהיתר (פניני הלכה שבת כ, ד).

אבל אם החלב נחלב על ידי ישראל בחילול שבת, החלב אסור מדברי חכמים על החולב ועל כל מי שהוא נחלב בעבורו, כדי שלא ייהנו מדבר שנעשה בחילול שבת. מכיוון שמדובר בחלב שמתכוונים לשווק לציבור הרחב, הרי שהוא אסור לכל הציבור. אולם בפועל, מכיוון שהחלב שנחלב בחילול שבת מעורב בחלב שנחלב בימים אחרים, לגבי כל חלב שמגיע אלינו לחנות יש ספק אם נחלב באיסור. ומכיוון שהאיסור ליהנות מדבר שנעשה בחילול שבת הוא מדברי חכמים, במצב של ספק אין איסור, וניתן להעניק כשרות לחלב ולמוצרי חלב שאולי מעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת. עם זאת, יש להעדיף חלב שנחלב ממשקים שמקפידים בהם על שמירת שבת, הן מפני שהוא כשר בלא ספק, והן מפני שראוי לעודד את שמירת השבת ולא לסייע לחילול שבת (פניני הלכה שבת כו, ז).

חלב שנחלב בשבת – מותר?

שאלה: יצרני החלב כותבים על החלב מתי נחלב. לפי זה, כאשר יש לחלב כשרות רגילה, חייבים לבדוק שלא נחלב בשבת? הרי לכאורה אם כתוב שנחלב בשבת ואין לו כשרות מהדרין – ברור שנחלב בחילול שבת?

תשובה: אין צורך לבדוק זאת, שכן גם אם ברור שנחלב בשבת, יש סיכוי סביר שגוי ביצע את החליבה, הואיל ורבים מהעובדים במשק החלב הם גויים, ואזי ספק אם נחלב בחילול שבת וממילא החלב מותר. הסיבה שלא נותנים למשקים אלה כשרות מהדרין היא שאינם יכולים להתחייב שלעולם לא יחלבו בחילול שבת. בפועל, כשרות מהדרין מוענקת בעיקר למשקים של רפתנים דתיים או מסורתיים שמתחייבים שלא לחלוב בשבת באיסור, וכדי לגבות זאת מתקינים מצלמות שמוכיחות שהכללים נשמרים.

כשרות דבש דבורים

הדבש כשר לאכילה, וכן מסופר על שמשון ועל יהונתן שאכלו דבש. אלא שיש לשאול: הרי הדבש נוצר על ידי הדבורים, והדבורים אסורות באכילה משום שרץ העוף, אם כן איך מאכל שנוצר ממין טמא כשר לאכילה? הרי כלל נקוט בידינו: "היוצא מן הטמא – טמא", ולכן, למשל, חלב של בהמה טמאה אסור באכילה. אז מדוע דבש דבורים כשר? שני הסברים ניתנו לכך בתלמוד (בכורות ז, ב). לדעה אחת (תנא קמא) הדבש שונה מחלב, מפני שהחלב נוצר בגוף הבהמה, ואם היא טמאה אף החלב הנוצר בה טמא. אולם הדבש אינו נוצר בגוף הדבורים אלא הן מלקטות צוף מפרחים וצמחים ואוגרות אותו בגופן, ואחר כך פולטות אותו בכוורת, ושם בכוורת הנוזלים שבצוף מתאדים ונוצר הדבש. לדעה אחרת (רבי יעקב) יש לימוד מיוחד מן הפסוק העוסק בשרץ העוף, שממנו אפשר לדייק שהדבש היוצא מן הדבורים כשר.

אומנם לפעמים מעורבות בדבש דבורים מתות, ולכן הדבוראים צריכים לסנן את הדבש, אך אחר הסינון הדבש כשר. ואף אם שהו בדבש דבורים מתות במשך זמן רב, אין לחוש שנתנו בו טעם, מפני שאפילו אם נתנו בדבש טעם – הרי זה טעם פגום, והכלל הוא שהנותן טעם לפגם אינו אוסר (שו"ע יו"ד פא, ח).

כשרותו של מזון מלכות

מזון מלכות הוא חומר נוזלי למחצה שטעמו מר במקצת, ועל ידי אכילה מרובה מאותו המזון מתפתח זחל רגיל להיות מלכת הדבורים. לולי מזון המלכות, אותו זחל היה נעשה דבורה רגילה. מלכת הדבורים מיוחדת בכך שממנה נמשך הדור הבא: היא מסוגלת להטיל עד אלפיים ביצים ביום, משקלה כפול ממשקל שאר הדבורים ותוחלת חייה פי ארבעים. מכיוון שמזון מלכות מסוגל לחולל שינויים מופלגים בדבורה, ישנם מרפאים שסוברים שיש בו סגולות רפואיות חשובות.

לגבי כשרותו של מזון מלכות נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאסור לאוכלו, מפני שכל היוצא מטמא טמא, ומכיוון שהדבורים אסורות באכילה – אף מזון המלכות שהן מפיקות מבלוטות שבראשן אסור באכילה. ואין דינו כדבש, מפני שהדבש הוא צוף שהדבורים מלקטות מפרחים וצמחים ואוגרות בזפק הנמצא בין פיהן לקיבתן, ואחר כך מוציאות אותו בכוורת, ושם הצוף מתייבש מעט ונעשה דבש. מכיוון שמדובר בצוף מעובד, הדבש כשר לאכילה. אבל מזון מלכות נוצר מתוך גופן של הדבורים, ולכן אסור באכילה. ואף אם נאמר שיש לימוד מן הפסוק שדבש דבורים כשר, כוונת התורה להתיר רק את הדבש הידוע בטעמו, אבל לא את שאר החומרים המופרשים מן הדבורים (רשז"א, הרב בריזל).

ויש אומרים שדינו של מזון מלכות כדבש, שכל מה שהדבורים מפיקות מגופן מבוסס על צוף ומיני צומח שונים שהן מלקטות, ואף הדבש עצמו מתגבש בצורתו על ידי תוספת אנזימים שמופרשים מבלוטות שבגוף הדבורה. אם כן, כמו שהדבש כשר, כך גם שאר החומרים היוצאים מגוף הדבורה כשרים, שעיקרם מבוסס על מה שהן מלקטות. וגם אם נאמר שיסוד ההיתר של הדבש הוא ממה שנלמד מן הפסוק, כשם שלמדנו שהדבש כשר, כך אפשר ללמוד שכל החומרים המופרשים מן הדבורים כשרים (הרב אונטרמן, ציץ אליעזר יא, נט; יב, נד).

הלכה למעשה

אף שלכתחילה ראוי לחוש לדעת המחמירים, לצורך רפואי אפשר להקל לאכול מזון מלכות, מפני שרגילים לערב את מזון המלכות בדבש שכמוּתוֹ פי ארבעים ממזון המלכות, ומכיוון שטעמו אינו מורגש – איסורו בטל ומותר לאוכלו. וכן אם יכינו אותו בצורה של גלולות שאין בהן טעם – מותר יהיה לאוכלו. וכן דין פרופוליס ופולן. והמקל לאכול מהם גם כפי שהם, בלא תערובת ולא בגלולות, אין למחות בידו, שיש לו על מי לסמוך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתי הולכים לפי מנהג העדה?

בהמשך לשבוע שעבר: בבישול גויים יש מחלוקת, ולדעת הספרדים לא מועיל שישראל ידליק אש לפני הבישול • לפי מנהג זה קשה להעסיק טבחים שאינם יהודים • במחלוקות בין מנהגי עדות, מנהג העדה אינו השיקול היחיד אלא גם מנהג המקום • במציאות של חיים משותפים בארץ, מנהגים שאינם רווחים במקום מאבדים מתוקפם • ההשלכה לעניין בישולי גויים: לכתחילה יש להחמיר כדעת הספרדים, ובדיעבד אפשר להקל כמנהג האשכנזים • במסעדות ובמטבחים ציבוריים אפשר להקל גם למנהג הספרדים, ולכן מקומות כאלה מקבלים תעודת כשרות רגילה

מחלוקת העדות בבישולי גויים

מנהגים שאינם נוהגים תדיר, כל זמן שאינם מקיפים את כל בני המקום והמשפחה, תוקפם נחלש. ואם כן בארץ, כאשר בני כל העדות מתגוררים יחד, לומדים יחד ומתחתנים זה עם זה, חובת האדם לנהוג כמנהג אביו במנהגים שאינם נוהגים תדיר נעשית קלושה

שאלה: הרב התייחס בשבוע שעבר לדין בישולי גויים, אבל התעלם מהדין הנוגע למנהגי ספרדים, שגם אם ישראל הדליק את האש, עדיין התבשיל אסור בבישולי גויים. הבעיה היא שרוב גופי הכשרות נשלטים על ידי אחינו האשכנזים, והם מקלים בכך ומתעלמים ממנהגי הספרדים. כיצד אם כן צריך לנהוג מי שרוצה לנהוג כמנהג אבותיו יוצאי ספרד, האם יכול לאכול מאכלים בהכשרים של רבנויות ובד"צים שפוסקים על פי האשכנזים?

תשובה: אכן בעניין זה ישנה מחלוקת מעשית, ומתוך בירור הלכה זו ממקורה נשתדל להמשיך ולברר את היחס העקרוני למחלוקות הלכתיות שבין מנהגי העדות.

כללי איסור בישולי גויים

אחד הסייגים שקבעו חכמים בפני התבוללות הוא האיסור לישראל לאכול תבשילים שהתבשלו על ידי גוי. אומנם לא כל תבשיל אסור, אלא רק תבשיל שעומד בשני כללים: האחד, שהוא מאכל שאין אוכלים אותו חי והבישול הוא שהכשירו לאכילה. לדוגמה, פירות נאכלים חיים, ולכן אם הגוי בישל פירות ועשה מהם ריבה, מותר לאוכלה. גם ברוב הירקות אין איסור, הואיל והם נאכלים חיים. לפיכך אין איסור בסלט מטבוחה, הואיל ומרכיביו – עגבניות, פלפלים ובצלים – נאכלים חיים. כמו כן בחלב ומוצריו, כמו גבינה וחמאה, אין איסור בישולי גויים, הואיל והם נאכלים חיים בלא בישול. ואף שרגילים כיום להרתיח את החלב לשם פסטור (לחטאו מחיידקים), כיוון שאין כוונת הפסטור להשביח את טעמו, אינו נחשב בישול שאוסר.

הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". ואין הכוונה דווקא מלכים, אלא בכלל זה גם שרים ונכבדים. אומנם כיום אין להגבלה זו משמעות – מפני שבעבר, כאשר החברה נחלקה יותר למעמדות, היו תבשילים של דלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים היה פוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). אולם כיום, בזכות המגוון והשפע, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שרוב השרים גדלו בבתים רגילים והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם. אומנם המרכיב השני של כלל זה מעשי, שאסור רק תבשיל שעולה על השולחן "ללפת בו את הפת", היינו שהוא נאכל במסגרת סעודה – כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. לפיכך, אין איסור בישול גויים בממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. ואף שלפעמים מגישים אותם בסוף סעודה, עיקר ייעודם לאכילה שלא במסגרת הסעודה ולא כקינוח בסוף סעודה.

השתתפות ישראל מועילה

כאשר ישראל שותף בבישול עצמו, ואפילו הועיל לו רק במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שאם הניח את התבשיל על האש, או שהדליק את האש מתחת לתבשיל או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול, התבשיל כשר (שו"ע יו"ד קיג, ו-ז).

המחלוקת על הדלקת האש

השאלה הגדולה היא האם הדלקת האש לפני תחילת הבישול מועילה. בפועל, כאשר הטבח גוי, אם אפשר להסתפק בהדלקת האש לפני הבישולים – אפשר להעסיק טבח גוי בלא בעיה. אבל אם רק הדלקת אש מתחת לתבשיל מועילה, הדלקת האש של ישראל תועיל רק לתבשיל אחד. ואם מדובר בטיגון בשר על מחבת, אזי רק לחתיכת הבשר הראשונה הדלקת האש תועיל, כך שבפועל קשה מאוד להעסיק טבח גוי.

לגבי איסור פת גויים, מוסכם שאם ישראל השתתף בהדלקת האש לפני תחילת האפייה – הפת כשרה, אולם לגבי בישול נחלקו.

יש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקלו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם. אבל לגבי תבשיל, רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו, על ידי הנחת התבשיל על האש או הוספת אש תחתיו באופן שמועיל לו, מכשירה אותו. כך סוברים רבנו יונה, רשב"א, רא"ה, ר"ן, ריב"ש ושו"ע (קיג, ז). וכך הוא מנהג יוצאי ספרד.

ויש מקילים וסוברים שדין תבשיל כפת, וכל שישראל השתתף בהדלקת האש שעליה יבשלו אחר כך את התבשיל, או שהנמיך במעט את אש הגז וחזר והגבירה, כיוון שהיה שותף בהבערת האש – כל התבשילים שהגוי יבשל אחר כך על אותה אש יהיו כשרים. כך סוברים ראב"ן, רבנו פרץ, אור זרוע, מרדכי, כלבו, מהרא"י, איסור והיתר הארוך ורמ"א. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.

כיצד לפסוק במנהגי עדות

לכאורה, שתי אפשרויות ישנן בפסיקת הלכה זו. האחת לפי מנהג אבות, והשנייה על פי כללי ההלכה. כלומר, לפי האפשרות הראשונה, יש לקבוע שכל אדם צריך לנהוג כפי מנהג עדתו: אם הוא מיוצאי אשכנז יקל, ואם מיוצאי ספרד, או ליתר דיוק מיוצאי ארצות צפון אפריקה והמזרח, או לחילופין ארצות האסלאם, יחמיר. ואם הוריו מעדות שונות, ילך לפי אביו. ואם הורי אביו מעדות שונות, ילך לפי אבי אביו, וכן על זו הדרך עד סוף כל הדורות.

אולם ניתן להקשות, שהמנהג המחייב אינו תלוי רק באב אלא גם במקום שבו אדם גר וגם בכלל משפחתו, כולל הצד של אמו. זאת מפני שתוקפו של מנהג מבוסס על כך שנוהגים אותו, ובדרך כלל מנהג אינו יכול להתקיים על ידי אדם יחיד, אלא מתקיים על ידי הסביבה שבה אדם חי. לכן מנהגי התפילה של העדות השונות, כל זמן שאדם חי בקהילה שממשיכה לקיימם, הם מחייבים אותו, הואיל ומקיימים אותם באופן תדיר. אבל אם יגור במקום שמנהגי התפילה שונים, כעבור שנים ודורות מנהג המקום יהפוך למחייב יותר ממנהג אבותיו.

ממילא מנהגים שאינם נוהגים תדיר, כל זמן שאינם מקיפים את כל בני המקום וכל בני המשפחה, תוקפם נחלש. ואם כן בארץ, כאשר בני כל העדות מתגוררים יחד, לומדים יחד ומתחתנים זה עם זה (זולת חלקים בציבור החרדי), חובת האדם לנהוג כמנהג אביו במנהגים שאינם נוהגים תדיר נעשית קלושה, ובכלל זה מנהגי הפסיקה בהדלקת אש באיסור בישולי גויים. ואזי לכאורה עדיף להכריע על פי כללי הפסיקה, שספק בדברי חכמים להקל. כיוון שאיסור בישולי גויים מדברי חכמים, גם במחלוקת בין הפוסקים יש להורות כשיטת המקלים.

אולם גם על אפשרות זו אפשר לערער, שכן אין מדובר במנהג אבות פרטי בלבד, אלא על מנהגי עדות חשובות בישראל, והיאך יתכן לבטל מנהג מוסכם שנהגו בו כל יוצאי צפון אפריקה והמזרח?

הואיל ולשני הצדדים יש מקום, נראה שראוי להורות באופן שנותן משקל לשניהם.

הלכה למעשה

מכיוון שכיום בני כל העדות חיים יחד, וכל בני עדות המזרח וצפון אפריקה נהגו להחמיר, למרות שהדין מדרבנן, לכתחילה יש להורות לבני כל העדות אפילו בביתם כדעת המחמירים. ובדיעבד, מכיוון שהדין מדברי חכמים, יש להורות לבני כל העדות אפילו בביתם כדעת המתירים.

כשרות במסעדות ובמטבחים ציבוריים

אומנם בבתי עסק ומסעדות, שבהם אין קרבה אישית בין המבשל לסועדים, כגון במטבח ציבורי או במסעדה שהטבח אינו יוצא בה אל הסועדים, אפשר מלכתחילה להעניק כשרות רגילה כדעת המקלים. וזאת משום שיש סוברים שגם למנהג המחמירים, כשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר (נחתום) גוי שאופה לחמים כדי למוכרם לציבור הרחב, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים לאנשים רבים. כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים. כך פסק אחד מגדולי הפוסקים הספרדים, מהריט"ץ (ישנות קסא), וכן דעת בעל החקרי לב.

אומנם רבים מפוסקי הספרדים לא קיבלו קולא זו ולכן לא הזכירו אותה, וכך כתבו במפורש התשב"ץ (א, פט), החיד"א (שיורי ברכה קיב, ט), ערך השולחן (ג) ושדי חמד. אולם כאשר מדובר בתעודת כשרות שמיועדת לציבור הרחב, יש להתחשב בכל הדעות. וכיוון שכל פוסקי אשכנז מקלים בזה, ובנוסף לכך גם בין פוסקי ספרד יש שמקלים, אפשר להעניק כשרות. וכן פסק ביביע אומר (ח"ט יו"ד ו). ואף שיש מחמירים (אור לציון ח"ב עמ' יב), כך הלכה.

אומנם כשרות מהדרין אפשר להעניק רק לנוהגים כדעת המחמירים. שכן כל מי שמעניק כשרות מהדרין, מתחייב בכך שהוא מחמיר ככל השיטות החשובות, ואם אינו נוהג כך – הוא מועל באמון הציבור ועושה מלאכתו רמייה.

היחס למנהג קטניות לאשכנזים

שאלה: האם גם במנהג קטניות רשאים יוצאי אשכנז להקל, לאור זאת שבני העדות חיים כיום יחדיו?

תשובה: לפי מה שכתבתי, תוקפו של המנהג תלוי בעצם זה שנוהגים בו, וכיוון שמנהג הקטניות הוא מנהג שכל יוצאי אשכנז נוהגים בו בכל שנה, הוא ממשיך לחייב את כל יוצאי אשכנז. כדוגמת מנהגי התפילות, שהואיל ונוהגים בהם תדיר, הם ממשיכים לחייב כל אדם לפי מנהג עדתו.

אומנם כיוון שבני כל העדות חיים ביחד, גם מנהג איסור הקטניות נעשה קלוש מעט. לכן למשל, בכל ספק ומחלוקת בעניין, יש להקל. ואומנם גם מעיקר הדין, כיוון שמדובר במנהג, בכל ספק – הלכה כמקל, אולם כאשר נדמה היה שנהגו להחמיר – מקובל היה להחמיר. וכיום שאנו חיים יחד, כיוון שאנו מכירים רבים שמקילים לגמרי, בכל ספק במנהג יש להקל. כמו כן ניתן להקל יותר לחולה ולמי שסובל ממיחושים קשים, שיאכל קטניות, גם אם אינו נאלץ לשכב על מיטתו מחמת איסור קטניות (ראו פניני הלכה פסח ט, ז).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם מטפל זר יכול לבשל?

איסור בישולי גויים חל גם על מטפלים זרים של קשישים וחולים סיעודיים • הגזירה באה למנוע התבוללות באופן רחב, ולא לפתור חששות נקודתיים לעבודה זרה, לכן היא רלוונטית גם במקרה שאין סיכוי סביר לחתונה • להלכה אסורים בישולי גויים גם בבית ישראל • בישול שישראל השתתף בו – נחשב לבישול ישראל • לאשכנזים די בהשתתפות מינימלית, ובמקרה הצורך גם בני ספרד יכולים לסמוך עליה • כשהולכים בשעת הדחק לפי המקלים, רצוי שבני המשפחה יתאמצו במידת האפשר, ואת המאכלים שמוגדרים חשובים יבשלו בעצמם

שאלת בישול גויים לחולים

כאשר מדובר באדם סיעודי, שנצרך בשעת הדחק לסמוך על דעת היחידים שהקלו בבישול של גוי שנעשה בבית ישראל – במקרה שאפשר, מוטב שיקלו לו רק בתבשילים פשוטים כמו ביצה ודייסה, ואילו את התבשילים החשובים של בשר ודגים יכינו לו בני משפחתו

שאלה: "ברצוני להעלות בעיה קשה הנוגעת למשפחות רבות. קשישים רבים נזקקים למטפלים שרובם ככולם עובדים זרים. ההלכה האוסרת אכילה מבישולי גויים יסודה בצורך החשוב להתרחק מחברתם כדי לא להגיע להתבוללות. אלא שבמציאות חיינו החדשה אין כל קשר בין בישולי נכרים במקרים אלו ובין חשש מהתבוללות. אין כל קשר בין איסור זה ובין סיפוק מינימלי של צורכי הזקן הסיעודי, כולל בישול והאכלה. אם כן, מה מותר ומה אסור? ומה יעשה הקשיש שאינו מסוגל לבשל לעצמו? ידוע לי על משפחות דתיות שאפילו לא נתנו דעתן על האיסור, ואצלן הגוי המטפל מכין ומבשל ואף אחד לא רואה בזה בעיה, למרות שהלכתית הדבר אסור".

אכן שאלה חשובה ומעשית, ונתחיל בביאור היסודות.

יסוד גזירת בישולי גויים

גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל פת, יין ובישולי גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. ואין הכוונה שחוששים שמא פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים ומיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא הכוונה ליצור סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה זרה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל כיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים. ולכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של אדם מישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות.

השאלה – כשאין חשש חתנות

אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה לחנך את ישראל לשמור על ייחודם ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרובו ומכריו.

שכירים שעובדים בבית ישראל

היו מבין הראשונים שסברו שאם יש לישראל עבד או שפחה, כיוון שהם מבשלים בכפייה אין באכילת תבשיליהם קירוב דעת. ויש שהסכימו להקל כדעתם בדיעבד (רא"ה ורמ"א קיג, ד). רוב הראשונים לא התירו זאת אפילו בדיעבד (רשב"א, ראב"ן וריטב"א, ולכך נטה שו"ע קיג, ד). כל זה לגבי עבדים ושפחות, אבל לגבי שכירים שמעמדם נכבד בהרבה, אין מקום להקל. עובדה היא שבימינו היו מקרים שבני בעלי הבית התחתנו עם העובדים שסעדו את הוריהם.

עוד דעה מקילה כתבו בעלי התוספות (ע"ז לח, א ד"ה אלא) בשם ר' אברהם, שהאיסור הוא על תבשילים שהגוי מבשל בביתו, אבל אם הגוי מבשל בבית ישראל – אין איסור. אולם רבנו תם ושאר הראשונים לא הסכימו לדעתו, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד קיג, א).

הרי שלמעשה, איסור תבשילי גויים חל גם על תבשיל ששכיר גוי מבשל בבית ישראל.

פתרון ההשתתפות בבישול

כאשר ישראל שותף בבישול, ואפילו אם רק הועיל לבישול במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שאם הניח את התבשיל על האש, הדליק את האש מתחת לתבשיל או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול, התבשיל כשר (שו"ע קיג, ו-ז).

אומנם נחלקו הפוסקים אם אפשר להתיר את התבשיל על ידי שישראל ידליק את האש לפני שהגוי יניח עליה את התבשיל, כפי שהקלו בפת. יש מקילים בזה, וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז. ויש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקלו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם, אבל את התבשיל תכשיר רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו – על ידי הנחת התבשיל על האש, הבערת האש תחת התבשיל או סיוע כלשהו בבישולו ממש. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד (שו"ע קיג, ז).

בשעת הצורך, כמו לגבי קשיש סיעודי, גם יוצאי ספרד רשאים להקל. על כן, אם הקשיש או החולה הסיעודי מסוגל להדליק את האש, זה הטוב ביותר, שעל ידי כך הוא משתתף בבישול.

חולה שנצרך לתבשיל בשבת

דרך אגב נזכיר הלכה נוספת: חולה שנצרך בשבת לתבשיל, למרות שאין במחלתו סכנה, מותר לבקש מגוי לבשל בעבורו תבשיל. זאת משום שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת הוא מדברי חכמים, ובשביל חולה התירו חכמים את איסוריהם. ומותר לחולה לאכול את תבשילי הגוי, שבכלל ההיתר לבקש מגוי לבשל לחולה בשבת, גם התירו לחולה לאכול מתבשיל הגוי (ר"ן ולבוש).

אם נשאר מהתבשיל למוצאי שבת, יש אומרים שמותר גם לבריאים לאכול ממנו, הואיל והתבשל בהיתר בעבור החולה (רא"ה ורמ"א קיג, טז). ויש אוסרים במוצאי שבת גם לחולה עצמו, הואיל וכעת ישראל יכולים לבשל את המאכלים הנצרכים לו (רשב"א ור"ן). למעשה, רוב האחרונים פסקו כדעת המחמירים, שאסור לכל ישראל לאכול במוצאי שבת מהתבשיל שהגוי בישל בשבת (ט"ז טו, פר"ח, שועה"ר, פר"ת, חכמ"א, בא"ח ש"ש חוקת כה).

כלים שגוי בישל בהם

כאשר בלית ברירה נאלצים לבקש מהגוי שסועד את הקשיש לבשל בשבילו, יש לדעת שאם ירצו להשתמש בכלים שהגוי בישל בהם תבשילים לקשיש – יצטרכו להכשירם בהגעלה, שהואיל ותבשילי הגויים אסורים, גם הכלים שבישלו בהם נאסרים. אומנם יש מקילים בזה, אולם הלכה כדעת המחמירים, ורק בדיעבד, אם עברו ובישלו בכלי בלא הכשרה, התבשיל מותר, הואיל וטעם בישולי הגויים בטל ברוב. ועדיין הכלי אסור בשימוש כל עוד לא הוכשר (עי' שו"ע יו"ד קיג, טז).

התבשילים שכלולים באיסור

אומנם צריך לדעת שאיסור תבשילי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם רגיל להזמין את חברו כדי לאוכלם, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל בתבשילים פשוטים שהבישול אינו משמעותי כל כך לגביהם, אין איסור ומותר לאוכלם.

שני כללים אמרו חכמים בהגדרת תבשילים חשובים (ע"ז לח, א). הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם, חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה. לדוגמה, חלב ומוצריו נאכלים חיים, ולכן גם אם הרתיחו את החלב, אין בו איסור בישולי גויים. מנגד, בשר, דגים וקמח – אינם נאכלים חיים, ולכן יש בבישולם איסור. לפי זה אפשר שהגוי יכין לחולה הסיעודי מרק ירקות, מירקות שרגילים לאוכלם גם כשהם חיים, כמו גזר, עגבניות, כרוב ובצל.

הכלל השני הוא שהאיסור חל על תבשילים שעולים על שולחן מלכים, שרים ונכבדים, ללפת בהם את הפת. כלומר נאכלים בסעודה מכובדת. אבל אם הם תבשילים לא מכובדים, שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם, אין בהם איסור.

יש שהסיקו מכלל זה שרק התבשילים החשובים שהם עיקר הסעודה, שבשבילם יכול אדם להזמין את חבירו, בכלל האיסור. לפי זה אין איסור בבישול פשוט של ביצה, חביתה ודייסה וכיוצא בזה. אולם דעה זו נדחתה. ויש אומרים שהכוונה לתבשילים שנאכלים עם פת (מהריט"ץ, כנה"ג), אולם גם לדעה זו לא הסכימו רוב הפוסקים, אלא לדעתם כל תבשיל שנאכל לשם שביעה בכלל האיסור (רשב"א, מאירי, פר"ח ועוד). לכן גם ביצה ודייסה שנועדו לשביעה בבוקר בכלל האיסור.

אומנם כאשר מדובר באדם סיעודי, שנצרך בשעת הדחק לסמוך על דעת היחידים שהקלו בבישול של גוי שנעשה בבית ישראל – במקרה שאפשר, מוטב שיקלו לו רק בתבשילים פשוטים כביצה ודייסה, ואילו את התבשילים החשובים של בשר ודגים יכינו לו בני משפחתו.

הלכה למעשה

תבשילים של מאכלים שניתן לאוכלם חיים, אין בהם איסור בישולי גויים, לפיכך מותר שהמטפל הגוי יכין מרק מירקות ופירות שרגילים לאוכלם גם כשהם חיים, וכן לאפות תפוח עם סוכר וכיוצא בזה.

קשיש או חולה שנזקק למטפל גוי, והוא אינו מסוגל להדליק את האש, מצווה על ילדיו ובני משפחתו להתאמץ ככל יכולתם להכין לו תבשילים, או לקנות בעבורו מאכלים שכבר בושלו, כך שהמטפל רק יצטרך לחמם אותם.

בשעת הדחק, כשאין לקשיש או לחולה קרובים או ידידים שיוכלו להביא לו תבשילים שיהודים יבשלו בעבורו, אפשר לסמוך על דעת היחידים שמתירים לאכול תבשילי גויים שמתבשלים בבית ישראל. ואם אפשר שבני משפחתו של הסיעודי ידליקו נר, וממנו הגוי ידליק את אש הגז שעליה יבשל, עדיף כך, מפני שיש מפוסקי אשכנז שסוברים שגם זה נחשב כהשתתפות בהדלקת האש. אבל לבני משפחתו אסור לאכול מאותם תבשילים, שכן רק בשעת הדחק מותר לחולה לסמוך על דעת היחידים.

אם אפשר, עדיף שבני משפחתו של הקשיש יבשלו את המאכלים החשובים, ויקלו רק במאכלים פשוטים כביצה ודייסה, שיש סוברים שאין הם נחשבים מאכלים שמוגשים בסעודה מכובדת.

ראוי לציין, שיש בהלכה זו משום עידוד לכיבוד הורים פעיל, שאינו מסתפק באחריות להשגה ומימון של מטפל זר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אלכוהול – בין שמחת מצווה למושב לצים

בהמשך לטורים הקודמים: הבהרת היחס החינוכי לאלכוהול במסיבות • יין באווירה של מצווה מביא לשמחה, ויין מתוך קלות ראש גורם רק צער • גם האדם הגדול ביותר עלול לאבד שליטה על ידי אלכוהול • המוזיקה מוסיפה לקלות הדעת, ולכן לאחר החורבן אסרו חכמים לנגן ולשיר במסיבות, למעט באירועי מצווה • מסיבות באווירה חילונית הן "מושב לצים" שחכמים הורו לא להתקרב אליו, גם לא באופן חד פעמי • גם חברים טובים יכולים להתנהג במסיבה באופן מזיק, ובמצב זה חובה להתרחק מהם

גזירת היין בעבר ובהווה

ייתכן שמי ששותים במועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם בעת שהם רגילים לשתות בקלות ראש באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים

בטורים האחרונים העליתי שאלה: האם כהמשך לגזירות חכמים נגד שתיית אלכוהול אצל גויים, ראוי לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במועדונים ובפאבים שאופיים חילוני, או שעדיף להדגיש את הפן החינוכי נגד שתיית אלכוהול שלא במסגרת שמחת מצווה? זכיתי לתגובות רבות ומחכימות. אזכיר עוד תגובה וממנה אמשיך.

"אני בוגר ישיבת הסדר. בחודשיים האחרונים נמצא בשליחות חינוכית… למדתי לקראת צאתי לחו"ל במדריכים הלכתיים טובים… אבל לא נכתב בהם דבר על איסור שתיית אלכוהול אצל גויים כפי שהרב העלה בטור. תכל'ס אפילו לא ידעתי שהאיסור קיים עד עכשיו… לגבי השאלה… מטייל אחד דתל"ש שראה כמה נצרכתי לטרוח על יין כשר לקידוש, שאל אותי אם אני מזדהה עם האיסור לשתות יין שנגע בו גוי. אני חושב שהרב יסכים שאיסור סתם יינם, שמשפיע מאוד על כל התנהלות הכשרות, בצורתו הגורפת הנוכחית הוא לא רלוונטי. עניתי לדתל"ש שמעבר למחויבות הכללית שלי להלכה אני לא רואה סיבה לאסור קניית יין לקידוש מגויים. בהזדמנות אחרת, כששאלו אותי מטיילים חילונים על איסור יינות, עניתי להם שזה אסור מסיבות היסטוריות. תוך כדי שאמרתי משפט זה התהפכה לי הבטן. מה זה סיבות היסטוריות? אני מעוניין שהתורה תהיה תורת חיים, לא מוזיאון! מאידך, אני מודע לקושי להתיר גזירות חז"ל כשאין סנהדרין וכדומה.

"אבל לענ"ד כל עוד הרבנים לא מסוגלים להתיר גזירות שאינן רלוונטיות עוד, לא שייך להוסיף גזירות חדשות שלא נזכרו במפורש בגמרא ובפוסקים. אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו! לדעתי, הציבור (שרבים מתוכו מודעים לקשיים של המערכת ההלכתית שהצבעתי עליהם) יצביע ברגליים ועלול לא רק 'לצפצף' על החדשות אלא גם על הישנות ח"ו. במקום זה הייתי מתמקד בהעצמת והדגשת מרכיבי איסור שקיימים בהליכה למועדונים, כגון איסור ריקודים מעורבים, מראות לא צנועים וכדומה. כך ניתן יהיה לברא מהשורש בהצלחה רבה יותר תופעות רעות".

עוד מגיב כתב, שנכון לפרט ביתר הרחבה את האיסורים השונים שמוסכם על הכול שכרוכים בשתייה בפאבים ובמועדונים, כגון שמיעת מוזיקת חול עם משקאות אלכוהוליים, ואת הסכנות הכרוכות בשכרות.

איסור סתם יינם

לפני שארחיב בהדרכות חכמים לגבי שתיית אלכוהול, אבאר שגזירת חכמים על "סתם יינם" אינה מסיבה היסטורית, אלא עמדה עקרונית, לפיה ישראל צריכים להיבדל ממאכלי גויים, כדי לגדור עצמם מקשר קרוב מדי שעלול להביא להתבוללות. לפיכך אסרו יין ופת ותבשילים של גויים. אומנם איסור הנאה מסתם יינם של גויים הוא מסיבה היסטורית, שהגויים היו רגילים לשכשך ידם ביין כדי לרצות את אליליהם, ולכן קבעו חכמים שכל יין שנגעו בו יהיה אסור אף בהנאה. ואם הגוי אינו עובד עבודה זרה, היין שלו אסור בשתייה ומותר בהנאה כגון למוכרו לגוי אחר (גאונים, רמב"ם ורשב"א). ויש אומרים שאפילו הוא עובד עבודה זרה, אם אינו רגיל לנסך יין, היין שנגע בו אסור בשתייה ומותר בהנאה (רש"י, רשב"ם וריב"ן).

שתייה של קלות ראש

ומכאן לצד החינוכי: הורו חכמים שאין לשתות משקה אלכוהולי מתוך קלות ראש או בחברה של קלי דעת, מפני שהשפעתו של האלכוהול רבה, וכן צריך להיזהר בו מאוד. וכפי שלמדנו בתורה שאפילו גדול כנח, כאשר לא נזהר ביין, כשל ונפל לתהומות הבושה והביזיון. וכן לוט קרובו של אברהם אבינו הגיע מתוך שתייה לניאוף עם בנותיו (בראשית רבה לו, ד). וכן נדב ואביהוא בני אהרן הכהן, שהיו צדיקים כאביהם והיו אמורים לרשת את מקומו, כיוון שלא נזהרו ביין ונכנסו למשכן שתויים, נענשו ומתו (ויקרא רבה יב, א). וכן אמרו חכמים: "אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע, א). עוד אמרו שהיין עלול להביא את האדם לידי עבירה וניאוף, ולכן מי שחושש שיצרו יגבר עליו, יזיר את עצמו מהיין (נזיר ב, א). באומרם "יין" התכוונו לאלכוהול שבו, שכן בזמנם עיקר שתיית האלכוהול הייתה על ידי יין.

שתייה ושמחה של מצווה

אומנם יש ביין גם צד טוב, שהוא יכול לתת ביטוי לשמחה אמיתית, וכפי שנאמר בפרק ההודאה לה', שבכלל הטובות שנתן ה' לאדם נתן גם את היין: "ברכי נפשי ה', ה' אלוקיי גדלת מאוד… ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, א-טו). ואמרו חכמים: "אין אומרים שירה אלא על היין" (ברכות לה, א). לכן תיקנו לקדש על כוס יין בשבתות ובחגים, בחתונות ובבריתות. וכפי שאמרו בזוהר: "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין" (ח"ג קפט, ב).

הרי שהחלוקה היא בין שמחה ושתייה של מצווה לשמחה ושתייה של חולין, וכפי שאמרו חכמים (שבת ל, ב) שהשמחה הראויה היא שמחה של מצווה, שנאמר: "ושיבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" (קהלת ח, טו). אבל צריך להיזהר משמחה שאינה של מצווה, שנאמר: "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה" (שם ב, ב), מפני ששְׂחוֹק זה מְהוֹלָל, היינו מעורב בבכי ואנחה, ושמחה זו סופה תוגה (רש"י שם).

שתייה של קלות דעת עם מוזיקה

כאשר שותים את האלכוהול בחבורה עם מוזיקה, החשש שאדם יתהולל, ישכח את ייעודו וייגרר אחר תאוותיו גובר מאוד, ואמרו חכמים שצרות רבות, ובכללן הגלות, באו לישראל בעקבות זה (סוטה מח, א). וכפי שנאמר: "הוי משכימי בבוקר שיכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב (נכבדיו ימותו ברעב), והמונו ציחה צמא (במקום היין ששתו). לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק (בלא גבול) וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. ויישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה" (ישעיהו ה, יא-טו).

ביטול השיר משבטלה סנהדרין

וכן מצינו שהורו חכמים להלכה, שאסור לשיר או לנגן בכלי זמר בעת שתיית אלכוהול, אלא אם כן מדובר בשמחה של מצווה (שו"ע או"ח תקס, ג). המקור מדברי חכמים במשנה: "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות" (סוטה מח, א), שנאמר בנבואת הפורענות בישעיהו: "בשיר לא ישתו יין" וגו'. וכן הורה מר עוקבא שגם זימרא היינו שירה בפה אסורה בעת שתיית יין, שנאמר (הושע ט, א): "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (גיטין ז, א). וביארו בירושלמי: "בראשונה הייתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר" (סוטה ט, יב).

כלומר, ברור שגם לפני החורבן היה אסור לשיר דברי גסות ותפלות על היין, וכפי שלמדנו בנביא, שמפני שלא נזהרו בכך נענשו בחורבן וגלות, אבל היה מותר לשיר על היין שירי חול רגילים. ואחר החורבן וביטול הסנהדרין נאסרו על היין גם "נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביופיו" כפי שכתב רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי ס), וציטטו את דבריו הרי"ף (ברכות ריש פרק ה) ותוספות הרא"ש (גיטין ז, א).

אבל שירות ותשבחות לה' מותר לשורר תוך שתיית יין, ואף מצווה לעשות כן בשמחה של מצווה כחתונה.

שתייה של מושב לצים

שתייה של חולין שנעשית בחבורה בקלות ראש ושחוק נחשבת כ"מושב לצים", שנאמר: "לץ היין הומה שיכר וכל שוגה בו לא יחכם" (משלי כ, א). וכפי שביאר רבנו יונה: "משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: האחד, להיות האיש מתלוצץ, והשני, להיות הומֶה ובעל דברים, ואמרו ז"ל: וכל המרבה דברים מביא חטא (אבות א, יז). והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם" (שערי תשובה ג, קעז).

לפיכך, אין לשתות במועדונים ובמסיבות עם חברים כפי המקובל בחברה החילונית, כאשר כל המגמה היא "לדפוק את הראש" ו"להשתחרר" מכבלי המוסר, וממילא סכנתה רבה, שהנגרר אחריה עלול להתרחק מתורה ומצוות ולהגיע לידי עבירה. ולכך התכוונו חכמים: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות א, ז). ואומנם ייתכן שמי ששותים במועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם בעת שהם רגילים לשתות בקלות ראש באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים שעלולים להרחיק מדרכי התורה והמצוות. ועל זה נאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א, א). פירשו חכמים שלא יאמר אדם "אלך רק פעם אחת למשתה לצים", שאם הולך סופו לעמוד שם, ואם יעמוד – סופו לשבת שם ולהיעשות לץ (עבודה זרה יח, ב).

לעיתים אדם מוזמן לאירוע חילוני שמתנהל באווירה של קלות ראש במסגרת החברה שהוא עובד בה, ונראה שאם אפשר, עדיף להימנע מלהשתתף באירוע כזה. ואם אין אפשרות להימנע, לכל הפחות יש להקפיד שלא לשתות משקאות אלכוהוליים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד