הילודה בונה את המדינה

קדושתו של יום העצמאות – מכוח קיום מצוות יישוב הארץ, קידוש השם והישועה מהאויבים • מי שאינו מודה שהמדינה הצילה את העם היהודי מחילון והתבוללות – כופר בטובה כלפי ה' וכלפי הציונות • ראוי לסייר ביום העצמאות ביישובים החדשים, וראוי עוד יותר להקדיש את היום ללימוד בענייני העם, הארץ והגאולה • ירושת הארץ תלויה בקיום מצוות פרו ורבו • בני ישראל בימי יהושע התקשו לנחול את הארץ בגלל מיעוט כמותי • גם היום, אם נתחזק בפרייה ורבייה מצב המדינה ישתפר לאין ערוך

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בעת הקמת התנועה הציונית מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון נפש. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו היה לאין ערוך טוב יותר. ועדיין העתיד בידינו

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות:

הקדושה הראשונה – קדושת מצוות יישוב הארץ. בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל (רמב"ן, בית יוסף וב"ח אורח חיים תקסא, מגן אברהם א, משנה ברורה ב).

הקדושה השנייה – קידוש השם לעיני העמים, על ידי התקיימות דברי הנביאים שהתנבאו על קיבוץ העם לארצו, כפי שנאמר: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), וכן בעוד פסוקים רבים. ואמרו חכמים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). וכפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)" (סנהדרין צח, א).

הקדושה השלישית – קדושת הצלת ישראל מיד צורריהם, שביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

הצלה רוחנית

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה. למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם, בפועל בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, העיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. לכן בכל קהילות הגולה אחוז המתבוללים והחילוניים גדול לאין ערוך מאשר בארץ. מי שאינו רואה זאת, ומטיח דברים נגד מדינת ישראל, כופר בטובה. כופר בטובה שהיטיב ה' לנו, וכפוי טובה כלפי פעילי התנועה הציונית לדורותיהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

המצווה לקבוע יום טוב על תשועה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית תשועה לישראל, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. שכך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יורה דעה סוף סימן רלג, ואורח חיים רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

וכך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ, ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. וכך הייתה דעת רוב הרבנים בארץ, וכפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. וביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא נתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

כך נהגו ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו ביום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם, שהיו קטנים בהרבה מהקמת מדינת ישראל. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט" ו"פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (ראו מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, וא"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי חלק ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר – מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

וכפי שאמרו חז"ל שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" (פסחים קיז, א). ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י, ו; שמות רבה כג, יב; מגילה יד, א).

וכתב הגאון רבי משולם ראטה, שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך – אין על מה לסמוך, ובכפירתו בטובתו של הקב"ה הוא מרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

לימוד תורה ביום העצמאות

כמו בכל הימים הטובים שנקבעו לישראל, מצווה לקבוע לימוד תורה ביום העצמאות. שתי סיבות עיקריות לכך. ראשית, בימים שמתגלה בהם קדושה יש לתת ביטוי לקדושה זו על ידי לימוד התורה, שהיא המצווה הנעלה והמרוממת והמשמחת ביותר. וזהו שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שנית, לכל יום יש אופי משלו, ומצווה ללמוד תורה מענייני היום. וכפי שאמרו חכמים שמשה תיקן להם לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחגיגת יום העצמאות

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת הודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

  1. המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.
  2. המדרגה השנייה היא של אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמו מפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.
  3. המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך על היישובים שממשיכים לגדול ברכת "מציב גבול אלמנה".
  4. המדרגה העליונה היא מדרגתם של מי שמרבים בלימוד תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, למצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ ולענייני כלל ישראל והגאולה. ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה שיש בה הודאה ושמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

יישוב הארץ ומצוות פרו ורבו

אחד הנושאים החשובים שראוי לעסוק בהם ביום העצמאות הוא מצוות פרו ורבו, שעל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה, כפי שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד).

כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, ההדרכה האלוקית הייתה שינחלו את עבר הירדן המערבי בלבד, למרות שגם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ולמרות שכבר כבשוהו, כמבואר בפרשת מסעי. זאת משום שדור המדבר מאס בארץ ישראל והתרשל במצוות פרייה ורבייה, ולכן במשך ארבעים שנות נדודי המדבר לא המשיך לפרות ולרבות כפי שהתרבה במצרים. כך נוצר מצב שלא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי (ראו רמב"ן במדבר כא, כא).

מכיוון שלא היו לישראל מספיק אנשים לנחול את הארץ (שמות כג, כט-לא), נותרו בה אויבים, והם צררו אותנו והיו לשיכים בעינינו ולצנינים בצידנו (במדבר לג, נה).

מצב המדינה תלוי בילודה

לפני כ-120 שנה, בעת הקמת התנועה הציונית, מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל, כולל מצרים, ערב הסעודית ותימן, היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו כיום היה לאין ערוך טוב יותר. אולם לא זכינו, ובינתיים הוכינו בשואה הנאצית, בשמד הקומוניסטי ובהתבוללות, וכיום מספר היהודים המוכרים בכל העולם מתקרב ל-14 מיליון, כאשר הערבים שסביבנו מונים יותר מ-200 מיליון.

ועדיין העתיד בידינו. אם נזכה להתחזק במצווה זו, ונזכה להעניק חינוך טוב לילדינו, במשך כמה דורות נוכל להשלים את מה שנחסר. אקווה בעזרת ה' להרחיב על כך בטור הבא (אם יש מבין הקוראים היסטוריוגרף, שיוכל לעזור במתן נתונים מדויקים על מספר היהודים והערבים אז והיום – אודה).

מתוך האפר – לפרות ולרבות

את זיכרון השואה צריך למנף לשיקום והתקדמות, בפרט כל עוד הציבור מציין את יום השואה בחודש ניסן, שאינו זמן לאבל אלא לבנייה • העם היהודי עדיין לא הגיע למימדיו לפני השואה – במקום 18 מיליון יהודים, כיום ידועים כיהודים רק מעט יותר מ-14 מיליון • לכן, כפי שאומרים ניצולי שואה רבים, בתגובה לרוצחינו עלינו לעודד את הילודה • מערכת החינוך צריכה ליידע את התלמידים על היתרונות הגופניים והנפשיים של הקמת משפחה, וללמד כיצד להקים משפחות ברוכות ילדים למרות כל האתגרים

התאריכים המתאימים לזיכרון השואה

מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים: שכל יהודי שנשאר יעשה הכול כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וכך אנחנו שומעים מהניצולים שחיים עמנו, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם הם מנצחים את הנאצים הארורים

יום השואה והגבורה נקבע בכ"ז בניסן שלא על דעת חכמים ובלא הסכמת הרבנות הראשית. חודש ניסן שבו נגאלנו ממצרים הוא חודש חגיגי, ולכן אין עושים בו ימי צער ותענית, ואין אומרים בו תחנונים ואין נופלים אפיים (שו"ע או"ח תכט, ב). גם בהלוויות בחודש ניסן ממעטים בהספדים, וכן רבים נוהגים שלא לפקוד קברים בחודש ניסן, ומי שיש לו יארצייט בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. אומנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות שבספירה, על תלמידי רבי עקיבא, אבל אין מדובר על ימי צער או אבל ממש.

לפיכך, נראה שלא היה נכון לקבוע יום זיכרון לשואה בחודש ניסן, וכל זמן שלא נקבע יום אחר – הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשן בחורבן המקדש וגלות ישראל. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם.

לא לפרוש מהציבור שמקיים מצווה

עם זאת, נכון שלא לפרוש מהציבור הרחב, אשר מקיים ביום זה מצווה גדולה בזכירת ששת המיליונים הקדושים, זקנים וזקנות, אבות ובנים, ילדים וילדות. מצווה זו נשענת על מצוות רבות, ובכללן מצוות ואהבת לרעך, המחייבת כל אדם מישראל לחוש אחווה כלפי כל אדם מישראל, ולחלוק כבוד לנפטרים בהספד. על אחת כמה וכמה שמצווה קדושה על כל אחד מאיתנו להעניק כבוד וזיכרון עולם לשישה מיליון מבני עמנו שנרצחו על קידוש השם, על היותם בני העם היהודי. בזכירת ששת המיליונים אנחנו גם מתחזקים בקיום המצוות העוסקות במלחמה להגנת ישראל מיד צר, שעל ידי זיכרון השואה נתעורר לעמוד על המשמר מול אויבינו, כפי שגם מצוות זכירת עמלק נועדה לעורר את ישראל לעמוד על המשמר כנגד אויביו.

יום עידוד להרחבת העם היהודי

אומנם בהשראת ימי ניסן, שבהם נגאלנו ממצרים, ראוי למנף את יום השואה שבחודש ניסן לכיוון של שיקום ותנופה בדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! ואומר לך: בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו). יום שבו מעלים על נס את מצוות פרו ורבו.
מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים – שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וכך אנחנו שומעים מהניצולים שחיים עמנו, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם הם מנצחים את הנאצים הארורים.

יום השואה לדורות

גדולי ישראל עדיין לא הכריעו כיצד צריך לזכור את השואה לדורות: האם להרחיב באופן מפורש את עניינם של הצומות הקיימים, כך שיבטאו יותר את ימי השואה, או שיש צורך לקבוע יום תענית נוסף ומיוחד לזכר השואה. אומנם נראה שאם הדגש הממלכתי ביום הזיכרון לשואה יהיה על הרחבת העם היהודי וערכי המשפחה, והעלאת משפחות ברוכות ילדים על נס, גם לפי רוח ההלכה אפשר יהיה לקיים יום זה בניסן.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי כ-18 מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון. כיום, קרוב ל-80 שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא מעט יותר מ-14 מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם גדל פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו.

בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם. רק כאן, בארץ ישראל, אנחנו מתרבים. לעומת ארצות המערב, הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית מספר הילדים מועט ומספר האנשים פוחת, ורק אנחנו זוכים לגידול דמוגרפי, בזכות הקשר העמוק למורשת ישראל ולערכי המשפחה שמושרשים במסורת היהודית. אבל אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה. כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות פרו ורבו.

ההתנגשות: חופש מול משפחה

שתי תנועות מתנגשות בחברה הישראלית: ערכי המשפחה שבמורשת ישראל אל מול התפיסה החילונית שבמערב. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית הוא שהחופש שנועד לתת לאדם היחיד לבטא את אישיותו הייחודית הוא הערך החשוב ביותר. משפחה, לעומת זאת, היא מסגרת מחייבת, מגבילה וחונקת. אומנם יש שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל בפועל היא עומדת בהתנגשות עם התפיסה התרבותית החילונית. ערכי החופש האישי מתנגשים גם עם ערכים לאומיים, שכן ההזדהות עם העם, עם מורשתו ועם אתגריו כובלת ומעיקה בשביל מי שהחופש האישי שלו לבטא את אישיותו המיוחדת עומד במרכז עולמו.

בעקבות זאת מערכת החינוך, שמושפעת מאוד מערכי החופש החילוניים שהאקדמיה מקדמת, עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות, בדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה והעם. כך יוצא שכמעט אין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה כמרכז חייו של האדם. לעומת התפיסה החילונית שפחות מאמינה באהבת אמת הכרוכה במחויבות אין קץ, צריך לחנך ולהסביר שהאדם השלם הוא אדם שפורץ את גבולותיו הפרטיים, ואוהב ומעניק, מחויב למשפחתו, לעמו ולתיקון העולם כולו. החופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם חשובים מפני שהם מעניקים לאדם אפשרות לבחור את הנתיב המיוחד והמתאים לו, אבל הבחירה צריכה להיות בערכים הטובים, שבאים לידי ביטוי בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, בהוספת חיים וברכה לעולם.

לדבר על המשפחה במוסדות החינוך

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, לצערנו גם הדתיים, לא עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את האתגר שבהקמת משפחה ברוכת ילדים ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך.

הסביבה התרבותית החילונית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. אולם בכך המחנכים עושקים את התלמידים, ומונעים מהם ערכים ומידע שחיוניים כל כך לחייהם.

בנוסף לעצם הערך המקודש שבהקמת משפחה, גם המציאות מוכיחה שבדרך כלל מצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר והם סובלים פחות מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימוד בתיכונים. צריך לספר לצעירים שכמעט כל המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות – מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

ביום הזיכרון לשואה ראוי להזמין למוסדות החינוך סבתות וסבים שזכו להקים משפחות גדולות לעילוי נשמת הקדושים שנרצחו בשואה, שיספרו על הקשיים והסיפוק העצום שבכך.

מצוות פרו ורבו

מצווה מהתורה לפרות ולרבות. בכל ילד מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). זו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

אומנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזאת עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים, מרוב חששות, לא תצא אל הפועל כראוי. זאת משום שהנישואין הם דבר רגיש ומורכב, שתלוי בדעתם, ברגשותיהם, בתקוותיהם ובהסכמתם של האיש והאישה, ובמידה מסוימת גם בתמיכתם של ההורים ובתנאים הכלכליים.

גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות. מצד אחד, מכיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שגם הוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו עד לאחר שההורים יהיו מבוססים ומנוסים. מנגד, מכיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך להתאמץ להוליד כמה שיותר ילדים.

לפיכך, בנוסף לרעיון הכללי של המצווה, קבעה התורה הגדרה בסיסית מחייבת למצווה, וחכמים הוסיפו וקבעו עוד גדרים, כדי לתת לרעיון הכללי צביון ברור ומחייב.

גדרי המצווה

חכמים קבעו שהמצווה להתחתן היא עד גיל 20 ולכל המאוחר עד גיל 24, וכיום כך מורים לכתחילה (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יב).

שלוש מדרגות בקיום המצווה:

  • א) חובה מהתורה להוליד בן ובת. גם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיים את החובה, ובכלל זה להיעזר באמצעים הרפואיים המקובלים כדוגמת הפריה חוץ גופית.
  • ב) מצוות חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. כלומר, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים.
  • ג) הידור מצווה להוסיף ללדת עוד ילדים כפי כוח ההורים. כלומר, הורים שיודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, עדיף שלא יהדרו במצווה. מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא שגם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים – רשאים לעשות כן (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ד-ו).

חירות – מהאופנה ומהחומרנות

האומה המצרית ייצגה את החומרנות והשעבוד לגוף, ולכן השקיעה משאבים בפירמידות ובחניטת מתים, והשתמשה בעבדים לשם התענגות וסיפוק תאוות • עד היום נדרשת גבורה כדי להשתחרר מהשעבוד לחומרנות ולא להיכנע לתכתיבי האופנה של החברה • במועדים, כולל חול המועד, יש להקדיש חצי יום ללימוד תורה, שדרוש גם הוא בשביל החירות • מהלכות פסח: אילו תרופות צריכות הכשר • אין לאכול ולהחזיק מאכל שדומה לחמץ, אם אין סימן היכר בולט שהוא כשר לפסח • הודאה לה' על החורף המבורך ביותר מאז תשנ"ב

איסור שרצים ויציאת מצרים

כל המאכלים האסורים נקראים טמאים, ואכילתם מטמאת את הנפש ואוטמת אותה מלקלוט דברים שבקדושה, כדברי חכמים, שטומאה מלשון טמטום (יומא לט, א). הטומאה שבאיסור שרצים חמורה במיוחד, שנאמר: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מג-מה). אמרו חכמים: "אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – דיי" (בבבא מציעא סא ב).

האומה המצרית והחומרנות

הנכונות לזבוח את אלילי האופנה, ולדבוק בדרך היופי המתגלה במסורת ישראל סבא, שנעזרת בכל האופנות היפות שהעולם מחדש אבל אינה נכנעת להן – היא המשך הגבורה של קורבן פסח בימינו, והיא התנאי לגאולה ולחירות לבחור להמשיך את דבר ה' בעולם

כדי להבין את הקשר בין איסור שרצים ליציאת מצרים, צריך לבאר שהתכונה המיוחדת למצרים הייתה חומרנות. תפיסתם האלילית הייתה חומרנית קיצונית. הם לא האמינו בקיומה של נפש רוחנית עצמאית, אלא חשבו שהנפש תלויה בקיומו של הגוף החומרי ומשועבדת לו. הם התאמצו לחנוט את גופת המת, מפני שסברו שכל קיומו של האדם תלוי אך ורק במציאותו הגופנית, ואפילו כשהוא מת, ואין ביכולתו לזוז ולדבר, מכל הבחינות האחרות הוא עדיין קיים. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בבניית פירמידות, שהן בתי קברות מפוארים לגוף. מרוב תשוקתם לחומרנות, הגיעו המצרים להישגים חומריים וארגוניים מופלאים – אשר לחלקם הגיעו בסיועו של יוסף הצדיק – ביצירת סדרי ממשל יציבים, מערכת השקיה מפותחת ומערכת כלכלית משוכללת.

תשוקתם לחומרנות הביאה אותם לטומאה, כלומר לניתוק מערכי הרוח והמוסר, עד שלשם צבירת ממון ותענוגים הפכו אנשים בני חורין לעבדים, ולשם סיפוק תאוות גופם הפרו את ברית הנאמנות שבין איש לאשתו בכל סוגי הניאוף. ולכך התכוונה התורה כשציוותה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח, ג). אמרו חכמים (ספרא שם) שלא הייתה אומה באומות שהתעיבה מעשיה יותר מן המצרים, בזנות ובגילוי עריות, עד ש"מעשה ארץ מצרים" פירושו: "איש נושא איש, ואישה נושאת אישה, ואישה נישאת לשני אנשים" (מהר"ל גבורות ה' פרק ד).

אופיים של השרצים

לאור זאת, אפשר לבאר שהשרצים מייצגים את החומרנות. שכן לא ניכרת אצלם שום תכונת אופי מיוחדת, אלא כל חיוניותם וחריצותם ממוקדת במטרה הגשמית ביותר: השגת אוכל והתרבות, שזו משמעות השם "שרצים" – הולכים כדי לאכול ולהתרבות. לשם כך הם מזדהמים בכל הדברים המאוסים שבעולם, ובכל מקום שבו יש ריקבון ומוות שם הם שורצים, ואף את גוויית האדם הם אוכלים. אומנם יש בחיוניות זו צורך קיומי בסיסי, שגם לו יש מקום חשוב בעולם, וזו הייתה מעלתה של מצרים, ועל שם מעלה זו נאמר על ישראל במצרים "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). אולם ישראל קדושים, שצריכים להעלות ולרומם את המציאות מטומאת מצרים, הצטוו שלא לאכול שרצים שמבטאים את הגשמיות המאוסה, כדי שיוכלו לגלות בכל דבר את הערך האלוקי.

בהשראת תאוריית האבולוציה, שאמר עליה מרן הרב קוק שיש בה צדדים שמתאימים ל"רזי עולם של הקבלה" (אורות הקודש ב, התעלות העולם, פסקה יט), אפשר לצייר בדמיון שבתהליך הבריאה השרצים העדיפו לוותר על הרבה תכונות – ובלבד שיוכלו להמשיך לשרוץ. בתחילה היו גדולים, אולם כשנשאלו מה יעדיפו, לשמור על ייחודם או להתקטן ולקבל יותר מזון, העדיפו להתקטן. וכך בכל פעם שעמדה שאלה לפניהם, העדיפו לאבד את זהותם ולהתקטן כדי להתאים את גופם לדרך שבה יוכלו להשיג הכי הרבה מזון, עד שנעשו שרצים מאוסים. ואף שגם לרצון קיומי זה יש מקום, ציווה ה' את ישראל שיתעלו מטומאת מצרים – טומאת השעבוד לחומרנות, כדי להביא גאולה לעולם.

חירות

התנאי הראשון לגאולה הוא הגבורה להשתחרר מהשעבוד. לכן בתחילת תהליך גאולת ישראל ממצרים, נצטווינו לקחת שה שנחשב אליל בעיני המצרים, ולזבוח אותו ולמרוח את דמו על המזוזות והמשקוף. הדבר נעשה על ידי קורבן לה', כי לגאולה אמיתית אפשר להגיע רק על ידי אמונה בה'. שכן כל עמדה אנושית נובעת משעבוד לאנשים או לתאווה מסוימת, ורק על ידי התקשרות לה' אלוקינו, שמעל ומעבר לכל הגדרה, אפשר להיחלץ מכל השעבודים.

קורבן פסח בימינו – בלבוש

הנה לדוגמה, אדם מתלבש בבגדים שבהם הוא מאמין שייראה יפה. אולם כשיתבונן, ימצא שמושג היופי מוכתב על ידי אלה שנחשבים כמצליחים. לכן לעיתים קשה לאדם לחבוש כיפה, כי המצליחים בעולם אינם חובשים כיפה. ולעיתים קשה לאישה לכסות את ראשה, וללבוש בגדים כשרים לפי ההלכה, כי מי שנחשבות כמצליחות אינן לבושות כך.

הנכונות לזבוח את אלילי האופנה, ולדבוק בדרך היופי המתגלה במסורת ישראל סבא, שנעזרת בכל האופנות היפות שהעולם מחדש, אבל אינה נכנעת להן – היא המשך הגבורה של קורבן פסח בימינו, והיא התנאי לגאולה ולחירות לבחור להמשיך את דבר ה' בעולם.

לימוד התורה בחג

אולם אמונה וגבורה בלא תורה אינן יכולות להביא גאולה, וזהו שאמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). וזו עיקר מגמת החגים וחול המועד, שלכך נאסר לעשות בהם מלאכה, כדי שיוכלו ישראל לעסוק בתורה לאור קדושת החג. והמצווה לחלוק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' וחציו לכם, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). ואם כך ביום טוב, שמצווה לקיים בו סעודות גדולות שאורכות זמן רב, על אחת כמה וכמה שבחול המועד צריך להקדיש לכל הפחות חצי יום ללימוד תורה (פניני הלכה מועדים א, ה-ו).

מהמצווה לחלוק את היום לשני חלקים, חציו לה' וחציו לכם, למדנו דבר גדול – ששני החלקים משלימים זה את זה. גם החלק שבו לומדים תורה צריכים ללמוד בשמחה, דברים מעניינים שמוסיפים ברכה וחיוניות, עם בני המשפחה או חברים, וגם את החלק שבו עוסקים באכילה ושתייה וטיולים ממלאים בתכנים ערכיים.

כשרות תרופות בפסח

תרופות טעימות, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, צריכות כשרות לפסח. וכל זמן שלא נודע שהן כשרות, אסור לאוכלן. רק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף טוב, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

אבל תרופה שאין לה טעם אינה צריכה הכשר, מפני שגם אם עירבו בה חמץ שבעבר היה ראוי לאכילה, כיוון שכעת הוא אינו ראוי לאכילה אפילו בשעת הדחק, שהרי אפילו לאכילת כלב אינו ראוי, אין בו יותר איסור חמץ.

אומנם יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. אבל הלכה כדעת רוב הפוסקים, שמתירים לבלוע תרופה שאינה ראויה לאכילה בלא בדיקה (פניני הלכה פסח ח, ז).

ראוי להוסיף שהסיכוי שיהיה בתרופה חמץ נמוך מאוד, קל וחומר כיום שרבים רגישים לגלוטן, ואין מערבים לחינם מרכיבי דגן אלא מעדיפים תחליפים שאין בהם גלוטן.

לא להחזיק דמויי חמץ

יש שמייצרים לפסח מוצרי מזון שנראים דומים למוצרי חמץ, כדוגמת ופלים, עוגיות ולחמניות. אולם למרות שבפועל אין בהם חמץ, כל זמן שהם דומים למוצרי חמץ – יש להיזהר שלא לאכול מהם בפסח, ואף לא לשמור אותם יחד עם מוצרי המזון של פסח, שמא מתוך כך יבואו לטעות ולאכול ממאכלי החמץ הדומים להם, כפי שכבר אירע עם מוצרים אלו בשנים עברו. רק אם עשו בוופלים או בעוגיות שינוי משמעותי בצורתם, אפשר לאוכלם.

כעין מקור לכך, בגזירת חכמים שלא לאפות לחם חלבי או בשרי בכמות שאוכלים במשך יותר מסעודה אחת, שמא ישכחו שהלחם חלבי ויבואו לאוכלו עם בשר. ואם טעו ועשו זאת, גזרו חכמים שהלחם יהיה אסור באכילה (פסחים ל, א-ב). אם שינו את צורתו של הלחם, באופן שבני הבית יבינו שדינו שונה ויבררו אם הוא חלבי או בשרי, מותר. אבל סימן כזה אינו מתיר לאפות לחם חלבי או בשרי כדי למוכרו, שמא יהיו אנשים שלא ישימו לב לסימן. רק כאשר עושים סימן מובהק שהכול מבינים ממנו שלחם זה חלבי או בשרי – מותר, כמו פיתה שדבוקה עליה גבינה צהובה או רצועת בשר (פסחים לו, א; שו"ע יורה דעה צז, א).

הודאה על הגשמים

בחסדי ה' זכינו שהשנה ירדו בהר ברכה 942 מ"מ גשם, כאשר הממוצע הרב-שנתי הוא 620 מ"מ, כלומר 152 אחוזים מהממוצע הרב-שנתי. מאז שנת תשנ"ב לא היה חורף מבורך כזה. הגשמים היורדים על גב ההר באזור השומרון מבורכים במיוחד, שכן כולם נקלטים באקוויפר ההר, הוא מאגר המים הגדול והאיכותי בישראל.

בכל הארץ מקו חברון וצפונה הגשמים עברו את הממוצע הרב שנתי, כאשר בצפון ובמרכז הממוצע בין 120 ל-140 אחוזים, ויש מקומות שירדו בהם 160 אחוזים.

הגשמים התחלקו השנה באופן נהדר על כל פני העונה, כך שהם הרוו את האדמה ונקלטו יפה במאגרי המים העיליים והתחתיים.

מה למכור במכירת החמץ?

תחילתה של מכירת החמץ – במצוקתם של סוחרי היי"ש באירופה • כשהרבנים מיסדו את המכירה בשביל הסוחרים, המנהג התרחב לכלל הציבור • בימינו מכירת החמץ הכרחית לשוק ולתעשיית המזון • למרות הטענות שמדובר בהערמה, רוב הפוסקים ככולם קובעים שהמכירה תקפה • מצד הדין כל אדם פרטי יכול למכור כל חמץ, אך לכתחילה מומלץ להשתמש במכירה רק למוצרים שמוטלים בספק או למניעת הפסד גדול • מכיוון שאפשר למכור במצבי ספק, אפשר לחסוך שאלות הלכתיות רבות • להלכה, חמץ שנמכר מותר לאחר הפסח

שורשי מכירת חמץ

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק

עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו. כדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו רגילים ישראל לתכנן את מאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם. רק מעט מהחמץ השאירו, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.

אולם אם התכנון לא הצליח, מותר למכור את החמץ הנותר לגוי לפני הפסח, שכן עד השעה השישית של יום י"ד בניסן החמץ עדיין מותר בהנאה ומותר למוכרו. במיוחד הדבר חשוב לסוחרי מזון, שלעיתים נשארים עם מלאי גדול של מאכלי חמץ, ואם לא ימכרו אותו לגוי ממונם ירד לטמיון. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל החמץ, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי: אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה אותו ממך לאחר הפסח (על פי תוספתא פסחים ב, ז).

הבעיה של סוחרי היי"ש

לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. זאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למוכרו לפני הפסח לגוי, ואחר הפסח לשוב לקנותו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

התמסדות המכירה

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות: אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין – הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, כך שכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה "בל ייראה" ו"בל יימצא", וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ יימכר כדין. מכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים הצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

המכירה הכרחית ליצרנים ולסוחרים

בדורות האחרונים נתחדשו שיטות אחסון שבאמצעותן ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון ולסוחרים יש תמיד מלאי גדול. שוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח – שכן אם יקפידו למכור את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים ייגרם צער משום שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ אלו במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות מוכרים לפני הפסח את כל החמץ שלהם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה וחוזרים לשווקו.

הטענות נגד המכירה

אלא שכבר לפני קרוב לארבע מאות שנה היו מגדולי ישראל, ובראשם בעל 'תבואות שור' שעסק בעצמו בייצור יי"ש, שטענו נגד מכירת החמץ שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם בעבור כל החמץ ולוקח אותו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא בעבור היי"ש ואינו לוקח אותו לרשותו. בנוסף לטענה העקרונית שאין זו מכירה אלא הערמה, טענו גם על האופן שבו ביצעו בפועל את המכירה, כגון שלא עשו אותה בקניין המועיל לפי ההלכה, או שעשו אותה עם גוי שלא הבין את מהותה.

למעשה, יש מהם שכתבו שרק במקום הדחק, כדי למנוע הפסד מרובה, מותר לסמוך על המכירה. יש שאף הורו שלא לסמוך עליה כלל (גר"א).

הסכמת הרבנים לסמוך על המכירה

אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי אחר הפסח. נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. כלומר המכירה אינה מכירה פיקטיבית אלא מכירה משפטית, פורמלית. אלא שכדי שהמכירה לא תיראה כהערמה, נהגו לדקדק בכל פרטיה. מכיוון שיש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עיינו משנה ברורה תמח, יז, יט, וביאור הלכה).

אף שהמוכר אינו יודע את כל מה שהרבנים עושים במכירת החמץ, מכיוון שהוא סומך על הרבנים שמארגנים את המכירה, הרי שהוא מייפה את כוחם למכור את כל המוצרים שכלל במכירת החמץ באופן המוצלח ביותר. ההוכחה החותכת לכך היא שאם יבוא הגוי בפסח ויבקש את מוצרי המזון שנכללו במכירה, ויעמוד הרב ויאמר שאכן הם של הגוי, המוכר הישראל ייתן לו את המוצרים.

הצעה לחיזוק

ראוי היה שהרבנות, בשיתוף רשתות הטלוויזיה, תבחר בכל שנה באקראי כעשרה אנשים שמכרו את החמץ שלהם לנוכרי, ויצלמו את הנוכרי דופק על דלת ביתו של הישראל בבואו לקחת את החמץ שקנה, ואת התגובה של בני הבית. אם יהיה ויכוח, יערבו את הרב שתיווך במכירה. הם יאמדו את המחיר המוזל מאוד שהנוכרי צריך לשלם, כפי שנקבע במכירה, שכן המכירה היא במחירי רצפה – כראוי למוצרים שכבר הגיעו לביתו של אדם פרטי, ויסיימו את הסיפור בכך שהנוכרי טועם מהמוצרים ונוטלם לביתו. כך בכל יום מימי חול המועד יערכו שני ביקורים. על ידי זה תתחזק ההבנה שהמכירה אכן בעלת תוקף גמור.

האם המכירה נועדה לאדם פרטי?

מצד הדין יכול כל אדם למכור את החמץ שלו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים. אף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל מעט אבקת מרק חמץ, או חבילת אטריות – רשאי, שאין הבדל אם הוא מוכר מעט או הרבה חמץ. בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.

ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח אותו ממנו, ואחר הפסח היהודי יחזור מיד לאכול ממנו. לכן, לדעתם, רק כדי למנוע הפסד מרובה מותר למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט – אין למכור את החמץ כדי שלא להיכנס לספק איסור.

ההמלצה לכולם – מכירת מוצרי ספק

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שיש בבעלותן חמץ, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות.

אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן. רק כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה.

אין לדקדק בשאלות סביב הספק

יש אנשים שבגלל חששם לדעת המחמירים אשר טוענים על המכירה שהיא הערמה, מעוניינים להימנע ממנה עד כמה שאפשר, והם מרבים להטריד את הרבנים בשאלות שונות. ראשית, אודות כל המוצרים שבביתם שאין להם כשרות לפסח, האם הם נחשבים מוצרי חמץ ממש או ספק חמץ, והאם צריך למכור אותם או שאפשר להשאירם בלא מכירה. שנית, אחר שהתברר שיש בהם ספק חמץ, האם שוויָם מצדיק לסמוך על המכירה.

אולם אין מקום להטריד רבנים בשאלות אלה, שכדי לפתור אותן נועדה כיום המכירה. כלומר, כל מוצר שיש לגביו ספק צריך לכלול במכירה.

מתי מותר להשתמש בחמץ אחר הפסח

אחר הפסח טוב להמתין מעט, עד שניתן יהיה לשער שהרבנות קנתה את החמץ בשביל כולם בחזרה, ואז אפשר יהיה להשתמש בחמץ שנמכר. בשעת הצורך אפשר ליטול מהחמץ מיד אחר הפסח, תוך נכונות לשלם לגוי את תמורתו המלאה אם ידרוש. והטוב ביותר שהרבנים יתנו עם הגוי במפורש, שכל חמץ שהיהודי ייקח ממה שנמכר – יתחייב לשלם בעבורו אם ירצה, ועל ידי זה לא יהיה פקפוק בכך שהיהודי נוטל מהחמץ מיד לאחר הפסח.

חמץ שנמכר – המחמירים וההלכה

יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דין חמץ זה כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.

אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקל. קל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו, ואילו דעת רובם המכריע של הפוסקים להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שרצים זעירים – הלכה למעשה

סיכום המחלוקת על השרצים הזעירים: מצד כללי ההלכה אמורים להקל, אך מצד ההתחדשות המודרנית, שמגבירה את המודעות לשרצים ואף מספקת אפשרויות לזהות ולהדביר אותם, יש מקום לדעה המחמירה • דרך האמצע: לעשות את הפעולות הרגילות הדרושות להסרת השרצים, אך לא באופן שגורם לטורח רב או להוצאה כספית ניכרת • במפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש לקבוע נהלים מחמירים כדי לשמור על הכשרות הבסיסית • הלכה למעשה – כיצד לנהוג לפי כל אחת מהדעות בירקות עלים, כרובית וברוקולי, תירס, תות שדה, בצל ירוק וכרישה

המחלוקת אודות השרצים הזעירים

אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה: כשר כפי עיקר ההלכה, שיטת המחמירים שמתאימה למי שרוצים להדר, ודרך האמצע, שלפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת – יש להורות לפי כללי ההלכה כדעת המתירים

בטור הקודם סיכמתי בקצרה את המחלוקת בשאלה האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שאדם רגיל אינו רואה בעת שהוא מסתכל על הירק או הפרי. כתבתי שהלכה כדעת המקילים, שכן מדובר במחלוקת באיסור חכמים, הואיל ומהתורה שרצים אלה בטלים בשישים, ואף מדברי חכמים יש סוברים שהם בטלים בקרוב לאלף. ועוד שיש ספק אם גם מדברי חכמים צריך לחפש אחריהם לפי כללי "מיעוט המצוי". בנוסף לכך, לא יכול להיות איסור תורה בדבר זעיר שאין מרגישים בטעמו ובבליעתו, ובמיוחד שאין רוצים בו, ואזי מדובר בדבר שאינו מתכוון שאין בו איסור.

דעת המחמירים נשענת על הפיתוחים המודרניים

אומנם צריך להוסיף שגם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. היא ניתנת ליישום בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים – למשל פיתוח חומרי ניקוי ממיסי שומן (דטרגנט), שמהם ייצרו מיני סבונים, שהשימוש בהם החל להיות נפוץ לפני כמאה שנה, ועל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן בזכות פיתוח מקררים, שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים.

שלוש שיטות למעשה

ככלל, אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה:
א) כשר כפי עיקר ההלכה,
ב) שיטת המחמירים המתאימה לרוצים להדר,
ג) דרך האמצע, לפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים – ולכן פעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השריה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים – אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור להורות על פי כללי ההלכה כדעת המתירים.

במטבחים גדולים לפעמים חייבים להחמיר

ראוי לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן, פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, לעיתים יש צורך לקבוע בהם גדרים מחמירים כדי להגיע לכשרות הבסיסית הנדרשת לפי ההלכה, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

ירקות עלים

ירקות עלים: דעת המחמירים

בעניין ירקות עלים, נבאר תחילה את דעת המחמירים: הבעיה בירקות כדוגמת חסה, כרוב, פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, ארטישוק, אספרגוס, תרד ונענע, שבעת גידולם נמשכים אליהם שרצים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה. אמנם גם שרצים רגילים לעיתים שורצים בהם, אבל הם ניכרים לעין ויורדים בשטיפה רגילה. לעומתם, את השרצים הזעירים שצבעם דומה לצבע העלה קשה מאוד לראות, ואף השריה במים עם חומץ או סבון ושטיפה, פעולה שמסירה שרצים רבים, אינה מסירה את כולם, כפי שנמצא בבדיקות במעבדה. לפיכך, לדעת המחמירים אסור לאכול ירקות אלו בלא שאדם ירא שמיים, שמכיר היטב את השרצים וראייתו טובה, יתבונן בנחת בכל עלה ועלה אל מול השמש או שולחן אור ויסיר מהם את כל השרצים הזעירים. מכיוון שבדיקה כזאת קשה לביצוע, לפי שיטת המחמירים יש למעשה שתי דרכים להשגת ירקות שמוחזקים כנקיים משרצים, ונבאר אותן.

גוש קטיף וגידול באקלים קר

הדרך הראשונה הומצאה בגוש קטיף בהנחיית רבני מכון התורה והארץ. לפי דרך זו מגדלים בחממות מבודדות ירקות שנקיים משרצים. לשם כך מחטאים את האדמה משרצים וביצי שרצים, ואוטמים את החממה על ידי יריעות רשת, שמאפשרות כניסת אוויר וקרני שמש וחוסמות שרצים. כמו כן מרססים מעת לעת את הירקות בקוטלי חרקים, כאשר החברות האמינות, כדוגמת 'חסלט' שנוסדה בגוש קטיף, מקפידות שלא לרסס מעל המותר על פי תקנות הבריאות. למרות כל אמצעי הזהירות וההשקעה המרובה, ובמידה מסוימת בגלל הגבלות הריסוס, לעיתים שרצים מצליחים לחדור לחממה ולהתרבות בה בשיעור של מיעוט המצוי, וכל היבול מאבד את חזקת היותו נקי משרצים זעירים לפי שיטת המחמירים. לכן מחיר ירקות אלו גבוה בהרבה ממחיר הירקות הרגילים.

השיטה השנייה היא גידול הירקות במקומות קרים, כך שבכל משך גידולם החום לא יעלה ליותר מ-14 מעלות. באקלים כזה השרצים אינם מתרבים והירקות בחזקת נקיים משרצים. שיטה זו נוחה לשימוש בחוץ לארץ במקומות קרים. בארץ אין מקומות קרים כל כך, אך עם ריסוס מבוקר מצליחים לגדל בחורף ירקות בשטחים פתוחים עם מעט מאוד שרצים זעירים, ועל ידי שטיפת הירקות מצליחים להגיע למצב שהסיכוי שיהיו שרצים בירקות נמוך. במצב זה, גם לשיטת רוב המחמירים, הירקות בחזקת נקיים משרצים.

ההלכה ודרך האמצע בירקות עלים

לפי ההלכה אפשר להסתפק בשטיפה טובה של כל ירקות העלים במים, להתבונן בהם במבט רגיל, ואם רואים בהם שרץ – להסירו. אולם נכון ללכת בדרך האמצע, ולנקות את הירקות משרצים על ידי השריה של כארבע דקות במים עם חומר ממוסס ושטיפה במים זורמים. אפשר להשרות את העלים במים עם מלח או חומץ, כפי שנהגו בעבר. אומנם מצד הסרת השרצים, עדיף להשרות במים עם סבון (דטרגנט), שנמצא יעיל מחומץ או מלח, אולם יש חוששים שהסבון אינו בריא. הטוב ביותר להשתמש בחומרים טבעיים כמו 'סטרילי', שנמצאו יעילים כסבון ובלי חשש בריאותי. פעמים רבות פעולה זו מסירה את כל השרצים הזעירים, או מביאה לשיעור נמוך של פחות ממיעוט המצוי, ואזי גם לשיטת המחמירים היא מועילה.

יש לשים לב לכך שגם בעת השריית העלים וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים. לפיכך, בירקות כדוגמת חסה, כרוב וארטישוק, צריך לפרק את העלים כדי שהמים יוכלו להיכנס ביניהם.

לעיתים ירקות העלים מאיכות גרועה, ואזי הם מלאים בשרצים קטנים וגדולים שנראים היטב לעין. כדי לנקותם צריך לשטוף אותם שוב ושוב, עד שיהיו נקיים משרצים.

כרובית וברוקולי

יש ירקות שמצויים בהם שרצים זעירים ואין אפשרות להוציא את כולם בשטיפה או בבדיקה. כך המצב בכרובית וברוקולי, שחלק משמעותי מהם הוא תפרחת, שבתוכה נחבאים השרצים הזעירים. את השרצים הללו אין אפשרות לראות בלי לפרק לגמרי את הפרח ולבדוק במשך זמן רב את כל חלקיו הקטנים. גם פעולה של השרייה במי סבון ושטיפה אינה טובה מספיק, הואיל וזרם המים אינו מגיע בחוזקה למקומות שהשרצים נחבאים בהם, וממילא אינו יכול להסיר את כולם. לדעת המחמירים, הדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לזרוק את התפרחת, שהיא כארבעים אחוזים מהירק, ולאכול את הקלחים הנותרים אחרי שטיפה טובה, או לחילופין לצרוך כרובית וברוקולי שגודלו בתנאים מיוחדים שאין מתפתחים בהם שרצים.

אולם כפי שלמדנו, על פי כללי ההלכה אין צריך לבדוק אחר השרצים הזעירים, וכל זמן שאין רואים אותם – מותר לאכול את הכרובית והברוקולי. ונכון יותר להשרותם במים עם חומר ממוסס למשך כארבע דקות, ולשטוף היטב בזרם מים.

אומנם שלא כמו בחסה ושאר ירקות עלים, שבהם פעמים רבות אחרי השריה ושטיפה אין שרצים זעירים (או שאין בהם בשיעור מיעוט המצוי), בכרובית וברוקולי השריה ושטיפה אינן מצליחות להגיע לתוצאות טובות כאלה. אומנם מכיוון שמבשלים את הכרובית והברוקולי, ולעיתים השרץ נימוח בבישול ויורד ממדרגת ברייה, להלכה אפשר להחשיב זאת כדרך האמצע.

קלחי תירס

לדעת המחמירים אסור לאכול את הגרעינים בעודם על הקלח, הואיל ולעיתים נחבאים ביניהם שרצים זעירים (תריפס), והדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לחתוך את גרעיני התירס מהקלח לשטוף אותם, כדי להבטיח שאין ביניהם שרצים זעירים.

אולם לפי כללי ההלכה וגם לפי דרך האמצע, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את השרצים הללו, וספק אם הם נמצאים, ובנוסף לכך הם עוברים בישול, מספיק לשטוף את הקלח.

תות שדה

לעיתים יש בתותי השדה אקריות זעירות, שקוטרן כשליש מילימטר, הנחבאות בגומות הגרעינים הזעירים שעל קליפתם. לדעת המחמירים אסור לאכול תותי שדה מגידול רגיל, אלא אם כן מקלפים את קליפתם, או משרים אותם במים עם חומר ממוסס ושוטפים אותם תוך הברשה יסודית של קליפתם.

אולם לפי כללי ההלכה, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את האקריות הזעירות הללו, אין צריך לחפש אחריהן. ולפי דרך האמצע, יש לחתוך את מקום החיבור של התות לענף, להשרות את התותים במים עם חומר ממוסס ולשטוף היטב. כך יש לעשות גם בפטל ותות עץ.

עלי בצל ירוק וכרישה

לדעת המחמירים יש לחתוך כל עלה לשניים, להשרותו במים עם סבון ולשוטפו תוך שפשופו לכל אורכו, מפני שרצים זעירים שלעיתים מצויים בו.

לפי כללי ההלכה, אין לחשוש לשרצים הזעירים שאדם רגיל אינו רואה. ולדרך האמצע, יש לחתוך כשלושה סנטימטרים ממקום החיבור שבין הבצל לעלה ולזרוק, מכיוון ששם החשש גדול יותר. את שאר העלים יש לפרק, להשרות במים עם חומר ממוסס ולשטוף, בלי לחתוך כל עלה לשניים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המחלוקת על השרצים הזעירים

ההגדרה הרווחת שלפיה מותר לאכול חרק שלא רואים בעין, אינה מספיקה כדי לקבוע הלכה – מכיוון שיכולת הראייה תלויה בגורמים רבים • הפוסקים לאורך הדורות לא דרשו לבדוק פירות וירקות מסוימים שיש בהם חשש לשרצים זעירים באופנים ובתנאים מיוחדים כפי שדורשים המחמירים בימינו • הדיונים בין פוסקי הדורות הקודמים עסקו בשרצים גדולים יותר • מבחינת שמירת המסורת נכון יותר שלא לדרוש בדיקות קפדניות יותר ממה שבדקו בעבר, אולם דווקא מצד ראיית המציאות המתחדשת יש מקום לומר שהטכנולוגיה מכניסה למודעות את היצורים הזעירים

השאלה אודות שרצים זעירים

מסתבר שגם בעלי היראה והראייה לא מצאו את כל השרצים שהמחמירים מוצאים כיום. כפי שמוכח מהיחס לקמח, שהמחמירים כיום דורשים את ניפויו בנפת משי, ואילו עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים, וכל הגברים והנשים יראי השמיים היו מנפים קמח בנפות רגילות

בטור הקודם סיכמתי את ההלכה הנוגעת לחובת בדיקת הקמח וניפויו בעבר וכיום. כדי להבין את כלל דין איסור שרצים ועד כמה צריך להתאמץ בבדיקת המאכלים משרצים, צריך לבאר את המחלוקת היסודית ביחס לשרצים זעירים.

הלומדים הרגילים סבורים שדין השרצים הזעירים פשוט: מה שאדם רואה בעינו – אסור, ומה שאינו רואה בעינו אלא רק בעזרת זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ – מותר. כך אכן כתבו כמה אחרונים (בינת אדם לד, מט; ערוך השולחן פד, לו; אגרות משה יורה דעה ב, קמו; יביע אומר ד יורה דעה, כא). לפי זה לכאורה צריך לברר עד איזה קוטן אדם מסוגל לראות, ולפי זה לקבוע את ההלכה. אולם הגדרה זו אינה מספקת, מפני שיכולת הראייה משתנה מאדם לאדם, והיא גם תלויה בצבעו של השרץ וברקע שעליו הוא נמצא. אדם בעל ראייה טובה מסוגל לראות על רקע לבן חיידקים גדולים שחורים שגודלם חמש מאיות מילימטר, אולם כאשר צבע השרץ דומה לרקע שעליו הוא נמצא, גם אם יהיה גדול פי עשרה – לא יצליח לראותו, ורק מומחים לכך יצליחו אולי לראותו. גם שרץ בגודל של שני מילימטר, בעלי ראייה טובה לא תמיד מצליחים למצוא, ואומנם כשיצביעו עליו – יראו אותו. כלומר, ראיית השרץ תלויה בכמה גורמים:
א) בגודלו,
ב) באיכות הראייה,
ג) בצבע השרץ וברקע שלו,
ד) בהכרת השרצים,
ה) במצבו של השרץ, שאם הוא זוחל קל יותר לראותו.

דעת המחמירים

יש סוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע שמצויים בו שרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שאפשר לראות בתנאים המיטביים. כאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. ובמקרה שאי אפשר לבצע בו בדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול קלח תירס, כרובית, ברוקולי ותות שדה, שאי אפשר לבודקם משרצים זעירים. הם אף חיברו על כך סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו וחובת בדיקתו (סדרת ספרי הרב ויא 'בדיקת המזון כהלכה', וסדרת ספריו של הרב רווח 'תולעת שני').

כמקור לדברי המחמירים אפשר להזכיר את דעת הרבנים לניאדו מארם צובא, שאסרו לאכול עלי גפנים, מחמת התולעים הזעירות שבהם. וכן פוסקים נוספים הזהירו מפני שרצים קטנים (מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול ה, לגבי תולעים שבחומץ; פרי חדש פד, לד, שהורה לבדוק עלים נגועים נגד השמש; חיד"א מחז"ב יורה דעה פד, כד; של"ה שער האותיות, קדושת האכילה יח, שהבודקים צריכים להיות בעלי ראייה טובה; בן איש חי צו, כז, שהזהיר שלא לאכול את עלי החסה משום שיש בהם שרצים רבים).

ערעור על מקורות המחמירים

אף שברור שיש מהאחרונים שהחמירו בשרצים קטנים, נראה שלא החמירו כדברי המחמירים בימינו, שכן מסתבר שהתכוונו באזהרותיהם לשרצים גדולים יותר, ולירקות שהיו מצויים בהם הרבה יותר שרצים.

דוגמה לכך אפשר ללמוד מדרך לימודם בדברי החתם סופר ומשנה ברורה (תעג, מב), שכתבו: "מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם ניכרים לחלושי עין, על כן מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי, טוב יותר ליקח תמכא (חריין)". המחמירים למדו מכך איסור גמור. אולם החתם סופר והמשנה ברורה דייקו בדבריהם, ודרשו שבעלי יראה שאינם חלושי עין יבדקו את החסה, אבל לא החליטו שבלא זאת יש איסור גמור.

בנוסף לכך, מסתבר שגם בעלי היראה והראייה לא מצאו את כל השרצים שהמחמירים מוצאים כיום. כפי שמוכח מהיחס לקמח, שהמחמירים כיום דורשים את ניפויו בנפת משי (70 מש), ואילו עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים, וכל הגברים והנשים יראי השמיים היו מנפים את הקמח בנפות רגילות (כ-30 מש), כך שבפועל לא יכלו לנפות מהקמח שרצים זעירים אלו. לא זו בלבד, אלא שעד הדורות האחרונים השתמשו בקמח מלא, שכידוע חלקיקיו גדולים יותר ואינם עוברים בנפת משי 70 מש.

דעת המתירים

לדעת המתירים, ההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראייה רגילה. זאת מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני האדם, ובני אדם אינם מבחינים בשרצים הזעירים, וכפי שמצינו בכל התורה, שהולכים בכל דבר אחר מה שהאנשים קולטים בפועל. וכך נהגו רוב ישראל וגדולי ישראל, שלא דקדקו בבדיקות המזון כפי הדרכות המחמירים.

אף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב"ם והשולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או דרבנן. הם גם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שמבוגרים מעל גיל חמישים לא יבדקו הואיל ואינם יכולים לראות את השרצים הזעירים, ושיקפידו לבדוק את השרצים על רקע בצבע מנוגד. וכן היו צריכים כל הפוסקים לכתוב בספריהם שהבדיקה תהיה בשמש, ולא בתוך הבתים שהיו אז אפלוליים, שכן החלונות היו קטנים. הם גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, בין איש בין אישה, בין צעיר בין מבוגר. רק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג, וחילזון לרש"י) במאכל שבדק איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא).

ראיות עקיפות

הפוסקים לא הוצרכו לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת. לכן רק מכלל דבריהם אפשר להביא ראיות, כמו מכך שעיקר הדיונים ההלכתיים הם על שרצים גדולים לעומת השרצים הזעירים שהמחמירים מדקדקים בהם. וכן מוכח מדברי המחמירים שהתלוננו על העם שאינו בודק כראוי ועל הרבנים שאינם מורים לבדוק כראוי.

בין הנוטים להקל: הרב פיינשטיין באגרות משה יורה דעה ד, ב; הרב שלמה זלמן אויערבאך במנחת שלמה ב, סא; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יורה דעה טז; הרב נחום רבינוביץ' בשיח נחום מה; הרב עמאר בשמע שלמה חלק ז, יורה דעה ד.

ההיגיון שבדברי המחמירים

כמדומה שאם המחמירים יטענו שהם שומרי המסורת, ומתוך נאמנות מוחלטת לדברי הפוסקים קבעו את דבריהם, הרי שיש לדחות את דעתם. להפך, דווקא משום כך אין נכון להחמיר, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.

אולם יש טענה חזקה אחרת בדבריהם, שבעקבות המודרנה גם התודעה שלנו השתנתה. כלומר, פיתוח שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים העצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים, ויצרו שינוי בדין, שכיום אנו צריכים לחוש גם לשרצים זעירים ממה שחששו בעבר. בנוסף לכך, פיתוחי המדע והטכנולוגיה העניקו בידינו כלים נוספים לניקוי המזון משרצים זעירים, ולגידול ירקות נקיים משרצים זעירים, וכאשר אפשר חובה להשתמש בהם.

הכרעת ההלכה כדברי המקילים

לאחר שלמדנו שלמעשה יש שתי שיטות בפוסקים, יש צורך להכריע כמי צריך לנהוג. לפי כללי ההלכה, יש להכריע כדעת המקילים, שאין צורך לבדוק אחר שרצים זעירים שבני אדם אינם רואים בראייה רגילה. חמישה יסודות עיקריים לכך, שעל סמך כל אחד מהם ניתן להכריע כדעת המקילים, קל וחומר כשהם מצטרפים יחד. כל יסוד הוא סוגיה בפני עצמה, שכאן נוכל להזכיר רק את הכותרת שלה:

  • א) הדיון הוא באיסור מדברי חכמים, שכן מהתורה כל זמן שאין מרגישים בטעמם של השרצים הם בטלים במאכל שבו הם נמצאים. רק חכמים החמירו וקבעו שברייה אינה בטלה באלף, וממילא כאשר ישנה מחלוקת אם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים, יש לפסוק כדעה המקילה.
  • ב) גם אם נלך לפי שיטת המחמירים, שצריך לבדוק אחר שרצים זעירים, לדעת כמה מגדולי הראשונים (רשב"א, ר"ש ואו"ז) הם בטלים באלף, שכן מה שהחמירו חכמים הוא שברייה לא תתבטל בשישים, אבל בקרוב לאלף היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים שבשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. קל וחומר כאשר מדובר בשרצים זעירים ומאוסים שאין להם חשיבות.
  • ג) מכיוון שיש מחלוקת על מעמדם של השרצים הזעירים, בכל הקשור להגדרת "מיעוט המצוי" יש להורות כדעות המקילות, וממילא בדרך כלל אין שרצים בשיעור של מיעוט המצוי, ואין צריך לבדוק אחריהם, שהולכים אחר הרוב.
  • ד) מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של רוב השרצים הזעירים כתריפס ואקריות. אומנם נראה שאדם שרואה אותם ובכל זאת אוכלם, עובר באיסור חכמים. אבל כל זמן שלא ראה אותם, אין בידו איסור.
  • ה) אף אם מדובר בשרץ גדול במעט, שאם האוכלו לבדו יתרכז – יוכל להרגיש בטעמו ובבליעתו וממילא יעבור באיסור תורה, כאשר הוא אוכל מאכל אחר, ובלא ידיעתו ייתכן שאולי נמצא בו שרץ שאין לו אפשרות לחוש בטעמו – לדעת רבים אין לו בכך איסור. שכן בכל נגיסה שהוא אוכל הוא אינו יודע אם אכל גם שרץ, והרי זה כדבר שאינו מתכוון.

למרות שמכל היסודות הללו עולה שלמעשה יש להכריע כדעת המקילים, דעת המחמירים לא בטלה. לפיכך, יש בסוגיה זו שלוש דרכים: מקילים, מחמירים ודרך האמצע, כפי שבעזרת ה' אבאר בשבוע הבא.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם צריך לנפות קמח?

השאלה אם צריך לנפות קמח, שספק אם יש בו תולעים, נתונה במחלוקת – ולמעשה הורו הפוסקים לנפות את הקמח • אם אפו מקמח לא מנופה, בדיעבד המאכל מותר באכילה • גם לפי השיטה המחמירה, אם אחת לעשר פעמים לא מוצאים תולעים בקמח – אין חובה לבדוק • קמח לבן שמיוצר ומשווק על ידי חברה אחראית ומסודרת – בחזקת נקי • במקומות שבהם קונים קמח בסיטונאות, או שתנאי האחסון אינם נאותים, יש צורך לבדוק • בקמח מלא החשש לתולעים גבוה יותר, אך בחלק מהחברות גם הוא בחזקת נקי

הקמח הלבן שמשווק באריזות סגורות על ידי חברות אמינות דרך רשתות וחנויות אחראיות, ואוחסן בבית במקום נקי למשך לא יותר משבועות אחדים – בחזקת נקי משרצים ואין צריך לנפותו, הואיל והמקרים הנדירים שמוצאים בו תולעים אינם מגיעים לשיעור של מיעוט המצוי

שאלה: במשך שנים רבות, מעת לעת, אני מנפה קמח בנפה של משי ולא מוצאת תולעים. כשדיברתי על כך עם חברה מהמגזר החרדי, שמעתי שהיא מוצאת תולעים בקמח. איך זה ייתכן? האם בגלל שהיא מוצאת תולעים, גם אני צריכה להמשיך לבדוק למרות שאני לא מוצאת?

תשובה: סוגיית התולעים, שנקראות בתורה "שרצים", מורכבת מסוגיות רבות. אשתדל לפרק את הסוגיה ההלכתית לחלקיה, לתאר את המציאות ולסכם את ההלכה.

שרצים האסורים והמותרים בפירות

התורה אסרה שרצים ששרצו על הארץ, שנאמר: "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא ייאכל" (ויקרא יא, מא). אבל שרצים שהתפתחו בתוך פירות תלושים, כל זמן שהם זוחלים בתוכם ולא יצאו החוצה – אין בהם איסור (חולין סז, ב; שולחן ערוך יורה דעה פד, ב). ואם השרצים התפתחו בפירות בעודם מחוברים לעץ, לדעת רוב הפוסקים הם אסורים מהתורה (שולחן ערוך שם ו).

תולעים מותרות ואסורות בקמח

כשם שאין איסור בתולעים שהתפתחו בפרי תלוש ולא פרשו, כך אין איסור בתולעים שהתפתחו בקמח ולא פרשו. לכן, יש אומרים שגם אם רואים שיש בקמח תולעים, כל זמן שלא ראינו שפרשו ממנו וחזרו, אין איסור לאכול את הקמח (רוקח תסא, שערי דורא נד, אגודה). ולדעת רוב הפוסקים, כאשר יש חשש שהשרצים פרשו וחזרו – הם אסורים (רא"ש, מהר"ח או"ז, שו"ע פד, ה, ש"ך, ט"ז, פלתי, ערוך השולחן).

אומנם לדעת כמה אחרונים (פרי תואר וחכמת אדם), גם אם התולעים רחשו בקמח – אסורות, שכל חלקיק הוא פרי בפני עצמו, ובזחילתן מחלקיק לחלקיק הן פורשות ממקום גידולן. אולם דבריהם נדחו על ידי כל הראשונים ורובם המכריע של האחרונים. לפיכך, כל זמן שהתולעים לא פרשו מהקמח, עדיין אין בהן איסור (ערוך השולחן פד, מה-מו).

המחלוקת אם לבדוק קמח

נחלקו הפוסקים האם צריך לנפות סתם קמח שספק אם יש בו תולעים. לדעת רבים אין צריך מחמת ספק ספיקא: ספק אחד – אולי אין בו תולעים, וספק שני – אולי יש בו תולעים אבל הן לא פרשו וממילא אין בהן איסור (ט"ז פד, יב; כנה"ג הגב"י מז; שולחן גבוה ב; שמחת כהן יו"ד א, קמט).

ויש אומרים שצריך לבדוק את הקמח, מפני שבכמה דינים מצינו שכאשר החשש מצוי ואפשר לבדוק, אין מקילים שלא לבדוק על סמך טענת ספק ספיקא (פלתי פד, ז; מנחת יעקב פ, ד, יד).

למעשה, הורו הרבנים בדורות האחרונים לנפות את הקמח, הואיל ופעמים רבות נמצאו בו תולעים. אבל מוסכם על הכול שאם אפו או בישלו קמח לא מנופה, המאפה או התבשיל כשר.

מתי חייבים לבדוק מזון מתולעים

דין זה מתחלק לשלושה מצבים:
א) מאכלים שבדרך כלל אין בהם שרצים – מותר לאכול בלא בדיקה.
ב) מאכל שברוב הפעמים אין בו שרצים, אבל במיעוט מצוי שלו יש שרצים – מהתורה אינו צריך בדיקה, שכן הכלל הוא שהולכים אחר הרוב. אבל מדברי חכמים לכתחילה צריך לבדוק אותו, ובדיעבד, כשאין אפשרות לעשות זאת, מותר ללכת על פי הרוב ולאוכלו.
ג) מאכלים שברובם יש שרצים – חייבים בבדיקה, וכל זמן שלא בדקו אותם או ניקו מהם את השרצים – אסור לאוכלם.

שיעור מיעוט המצוי

יש אומרים ששיעור "מיעוט המצוי", המחייב בבדיקה מדברי חכמים, הוא מעל 25 אחוזים (ריב"ש), ויש אומרים מעל עשרה אחוזים (משכנות יעקב). השאלה מה גודל היחידה שלפיה קובעים את האחוזים. למעשה יש ארבע אפשרויות, וכל אחת נכונה מזווית אחרת.

א) ארוחה: מהזווית של מי שמכין את הארוחה, אין זה משנה כל כך אם ינפה קמח לשני סועדים או לעשרה, שכן בכל פעם הוא מנפה את הקמח, הקמח שניפה נתפס בתודעתו כיחידה אחת.
ב) מנה: מהזווית של מי שאוכל, המנה היא היחידה שנמצאת בתודעתו.
ג) פרי: אם נמקד את תודעתנו במאכל, הרי שהיחידה היא כפי שהפרי או הירק מופיע לפנינו, בין גדול ובין קטן. ומאכלים ארוזים כקמח וקטניות – הרי הם כפי שהאריזה לפנינו, קילו או חצי קילו.
ד) נגיסה אחת: אם נמקד את תודעתנו בזווית ההלכתית, נתייחס לכל נגיסה כיחידה בפני עצמה, כי היא פעולת האכילה, וממילא על פיה יש לקבוע את היחידות.

בכל אופן, גם אם נחמיר שמיעוט המצוי הוא כבר משיעור עשרה אחוזים, ושיחידת המדידה היא הכמות שמכינים בפעם אחת, אזי אם אין מוצאים תולעת לפחות פעם אחת מתוך עשר פעמים שמנפים קמח – הרי שאין בקמח תולעים בשיעור מיעוט המצוי, והוא בחזקת נקי ואין צריך לבדוק אותו.

מצב הקמח בעבר וכיום

בעבר הקמח היה מתליע משתי סיבות. האחת היא שהטחינה לא הייתה מלאה, ולכן נותרו בקמח ביצים שמהן בקעו תולעים. השנייה היא ששרצים מעופפים וזוחלים הגיעו לקמח והטילו בו ביצים, שמהן בקעו תולעים. אולם כיום, בעקבות השיפורים הטכנולוגיים ודרישת הציבור לסחורה משובחת ונקייה משרצים, מצב הקמח המשווק לצריכה ביתית במדינות המפותחות השתפר מאוד. לשם כך החברות האמינות דואגות שהקמח ייטחן היטב כך שרוב הביצים יושמדו בטחינה, וכדי להרוס את הנותרות משתמשים בגז חנקן או מחממים את הקמח. מיד לאחר מכן אורזים את הקמח בשקיות סגורות כדי להגן עליו. אומנם כאשר משאירים את חבילות הקמח במקומות מלוכלכים או על הארץ, או זמן רב על המדף או במחסן, יש סיכוי סביר ששרצים ינקבו את עטיפתן ויטילו בקמח ביצים.

הלכה למעשה

לפיכך, הקמח הלבן שמשווק באריזות סגורות על ידי חברות אמינות דרך רשתות וחנויות אחראיות, ואוחסן בבית במקום נקי למשך לא יותר משבועות אחדים – בחזקת נקי משרצים ואין צריך לנפותו, הואיל והמקרים הנדירים שמוצאים בו תולעים אינם מגיעים לשיעור של מיעוט המצוי. אומנם בעת ששופכים את הקמח רצוי להתבונן בו במבט רגיל, כדי לראות שהוא אכן נקי כמקובל.

אבל קמח לבן שנקנה בסיטונאות או בשוק צריך לנפות. וכן צריך לנפות קמח של חברות אמינות שנקנה בחנויות שהסחורה נשארת בהן זמן רב על המדף או במחסן, או שאוחסן במקום מלוכלך, מפני שבמקומות כאלה מצויים שרצים שחודרים לשקיות ומטילים בהן ביצים. כפי הנראה, מכיוון שלעיתים משווקים בחנויות מסוימות בריכוזים החרדיים סחורה ישנה בזול, בני החברה החרדית מוצאים בקמח ובקטניות יותר תולעים.

בכל אופן למעשה, מי שקונה קמח ממקור שיש לגביו ספק – יבדוק אותו, ואם יראה שאינו מוצא שם שרץ אחת לעשר פעמים שהוא מנפה, הרי שהוא בחזקת נקי ואין צריך לבדוק אותו. וכל אימת שהקמח ימשיך להיראות טוב כבעבר, לא יצטרך לבדוק אותו.

חברה או חנות שהקמח שלה היה נחשב נקי ונמצאו בו כמה פעמים שרצים, עד שנראה שבמיעוט המצוי שלו יש שרצים – איבדה את חזקתה, ומכאן ואילך יש להקפיד לנפות את הקמח שקונים ממנה. ואם הדבר קרה מפני שבאופן חריג אחסנו את הקמח במקום מועד לפורענות או למשך זמן רב מדי, לא איבדה את חזקתה.

מקרים נוספים שמצריכים בדיקה

גם בבתי עסק יש לנפות את הקמח, הואיל ופעמים רבות הם קונים אותו בסיטונאות ובזול, ובדרך כלל גם אין להם תנאים טובים לאחסנו.

גם קמח שידוע כנקי או שעבר ניפוי, אם הונח באוויר הפתוח או באריזה פתוחה למשך יממה, וביום חם אפילו כמה שעות – עלול להתליע, ולכן צריך לנפותו. מי שרוצה להבטיח שהקמח לא יתליע לאחר פתיחת האריזה או הניפוי – יאחסן אותו במקרר.

קמח מלא

בקמח מלא, מכיוון שטחינתו גסה, לעיתים נשארות ביצים, ולכן צריך לנפות אותו. יש חברות שמשווקות קמח מלא שהשמידו את הביצים שבו על ידי חנקן וארזו אותו באריזת ואקום, והקמח שלהן בחזקת נקי ואינו צריך בדיקה. כמו כן יש חברות שמשווקות קמח שמעת טחינתו נשמר בקירור, וכל זמן שמקפידים שלא תעבור עליו יממה ללא קירור – אין חובה לבדוק אותו, מפני שהביצים אינן בוקעות בתנאי קור. ואם אין ידוע לקונה טיבו של הקמח המלא מהחברה שממנה הוא קונה יבדוק אותו, ואם יראה שאינו מוצא בו שרץ אחת לעשר בדיקות, הרי שהוא בחזקת נקי ואינו צריך בדיקה.

דעות המחמירים

כל זה לפי כללי ההלכה. אומנם יש מחמירים, ולטענתם העובדה שלא מוצאים אחר הניפוי שרצים היא מפני שצבעם וגודלם כצבעו וכגודלו של גרגיר קמח, ובלא תנאים מיוחדים אין אפשרות להבחין ביניהם ובין גרגיר קמח. המדובר בשרץ זעיר ממשפחת האקריות שנקרא קרדית הקמח, שבצבעו ובגודלו דומה לגרגיר קמח שמידתו בין 0.3 ל-0.6 מילימטר, כך שאדם רגיל אינו מסוגל לראותו. לדעת המחמירים הם אסורים, וכדי להוציאם צריך לנפות את הקמח בנפת משי של 70 מש (שבעים חורים לאינץ') ובדיעבד של כ-60 מש. ולאחר הניפוי צריך לנקות היטב את הנפה, מפני שאולי חלק מהאבק ששם הוא שרצים זעירים שעלולים להתרבות. הסיבה שנפת משי של 70 מש מועילה לנפותם, למרות שגודלם כגודל גרגיר קמח, היא כנראה מפני שרגליהם הזעירות מגדילות מעט את נפחם.

אולם חומרתם מנוגדת למסורת ולהלכה. למסורת, שכן עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים. להלכה, שכן אין לחוש לשרצים זעירים כאלה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם, ולכן די לנפות קמח שאינו בחזקת נקי בנפה של 30 מש. ועל כך אולי בפעם הבאה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לשמח – גם עם פחות משלוחים

הנטייה לשלוח כמה שיותר משלוחי מנות, ולהשתתף עם כמה שיותר חברים בסעודת פורים, נובעת מרצון חיובי ליצור ולחזק קשרים • אולם החברות אינה נגמרת בפורים: גם מי שמצמצם במשלוחים, ומזמין פחות לסעודה, אם החוויה תהיה משמעותית בשבילו – הוא ייתן הרבה יותר לאחרים במהלך השנה • עמלק היה שבט שהתבסס על רצח וביזה, והדרך היחידה להתמודד מולו הייתה לנהוג בו כפי שהוא נוהג באחרים • עם זאת, עמלקי שבוחר במוסריות ובמצוות בני נח אינו נחשב עמלק – ובזה שונות תורות הגזע מתורתנו הקדושה

הדילמות במצוות הפורים

נכון שבפורים נספיק לשלוח מנות רק למקצת חברינו, אבל מתוך פורים נוכל להיפתח ולהבין את היופי שבמשלוח המנות, כך שגם בשבוע שלאחר פורים נשלח מנות נאות מהמטבח הביתי לידידים, לחבר או חברה שעבר עליהם שבוע עמוס, או למי שקיבל עבודה חדשה

פעמים רבות שלשמחת הפורים מתלווה תחושה של החמצה. הנה מגיע היום שבו יש לנו הזדמנות נפלאה לשמח את קרובינו וחברינו במשלוח מנות, ומיד מתעוררת השאלה: למי נשלח? הרי איננו יכולים לשלוח מנות לכל קרובינו, חברינו ושכנינו המרובים, ולכן יחד עם ההחלטה למי לשלוח צריך להחליט למי לא נוכל לשלוח. מצד אחד, זו הזדמנות לשלוח משלוח מנות לשכנים שהיחסים עמם מתוחים, או לחברים שהחיים הרחיקו אותנו מהם, ועל ידי כך נבטא את היחס הלבבי שלנו כלפיהם והיחסים הטובים יחזרו למקומם. מאידך, כיצד נזניח את הקרובים והחברים הטובים, שכל השנה שומרים איתנו על יחסים טובים ועומדים תמיד לצידנו – עכשיו בפורים נשכח אותם ולא נשלח להם מנות? אם נחליט לשלוח לאנשים רבים, אזי נצטרך בעל כורחנו להשקיע פחות תשומת לב בכל משלוח, ואם נחליט להשקיע יותר בכל משלוח, בעל כורחנו נשלח מנות לפחות חברים.

כך גם לגבי הסעודה. יש בה הזדמנות נהדרת לשמחה של מצווה, שבה אפשר יהיה להשתחרר, להיפתח, לומר את כל אשר על הלב, להתלהב באהבת ה' ותורתו ולשמוח מאוד על ההזדמנות שהעניק לנו לקיים את מצוותיו, אבל צריך לשם כך מקום מתאים, מאכלים משובחים ומשקאות טובים, ובעיקר שותפים מתאימים. אז מתחילה להתעורר השאלה: עם מי נקיים את הסעודה? עם חברים שהם פתוחים ושמחים יותר, או אלה שהם עמוקים ונאמנים? עם אלה יהיה מעניין, ועם אלה יותר נוח, אבל אם נלך אליהם – חברים או קרובים אחרים ייעלבו, ואם נלך לאלה שעלולים להיעלב – אולי ניאלץ להתקוטט איתם, כי זה קורה לפעמים בחברתם, במיוחד בזמני שמחה. אז אולי עדיף לנסוע רחוק לקרובים שמקיימים את הסעודה במאכלי חלב ומיץ ענבים, שלדעתם הרבה יותר טעים…

פורים מאיר לכל השנה

אלא שיום הפורים אינו מנותק משאר הימים, עליו להעניק השראה לכל השנה. נכון שבפורים נספיק לשלוח מנות רק למקצת חברינו, אבל מתוך פורים נוכל להיפתח ולהבין את היופי שבמשלוח המנות, כך שגם בשבוע שלאחר פורים נשלח מנות נאות מהמטבח הביתי לחברים וידידים, וכך נמשיך גם בחודשים שלאחר מכן. הנה למשל, כשאופים חלות או מבשלים דבר משובח לשבת, אפשר להגדיל מעט את הכמות ולשלוח מאפה או מנה לחבר או חברה שעבר עליהם שבוע עמוס, או למי שיש לו יום הולדת, או למי שקיבל עבודה חדשה. כך נוכל להמשיך את קירוב הלבבות שמתגלה בשמחת הפורים לכל השנה.

כך גם לגבי הסעודה. אומנם בפועל נוכל לסעוד רק עם מקצת מחברינו וקרובינו, אבל מתוך כך נתחזק ונתעצם להשתתף במשך כל השנה בשמחות של מצווה כדוגמת חתונות, בריתות, סיומים ושאר מפגשי קרובים וחברים. מתוך כך גם נלמד לחבר את השמחה הגשמית לערך הרוחני, את המצוות האלוקיות עם הידידות והאהבה שבין אדם לחברו.

כך גם לגבי מצוות מתנות לאביונים, שמתוכה נתחזק במשך כל השנה במתן מעשר כספים, וחומש למי שחננו ה' בברכה יתרה.

מתוך מצוות קריאת המגילה כהלכתה, נתחזק במשך כל השנה בלימוד התורה כסדר בלי לדלג על שום עניין. מתוך המצווה לשמוע את המגילה נתחזק בהבנת הנהגת ה' בעולם, ונלמד לעיין בכל סוגיה מהשורש ההיסטורי האמוני שלה ועד הופעתה ההלכתית בחיי המעשה.


למה למחות את עמלק

כדי להבין יותר את טעם מצוות מחיית עמלק, צריך לדעת שעמלק היה שבט שלא עסק בחקלאות ובחרושת. הוא אימן את צעיריו לתקוף בהפתעה כפרים ושיירות, להרוג את העומדים מולם, לבזוז את רכושם ולמכור לעבדים את הגברים הנותרים, הנשים והטף. קשה היה ללחום בהם, מפני שלא היה להם מושב קבוע, ופתאום היו מופיעים ותוקפים בכוח גדול. כדי להתגונן מפניהם היה צריך להעמיד חיל משמר גדול בכל העיירות הקרובות לסְפר, ומכיוון שאי אפשר לבצע זאת, העמלקים היו מצליחים להרוג ולבזוז בהתקפותיהם, עד שרוב המתגוררים בספר התכנסו לאזורים הצפופים, ושטחים עצומים שהיו יכולים לספק מזון לעם רב נותרו שוממים מפחד העמלקים.

כך אירע שמיד לאחר שעם ישראל יצא מעבדות מצרים, בעודו עייף ויגע מטלטולי הדרך, החלו בני עמלק לתקוף אותו. במקום לראות את גודל הנס, או לרחם על העבדים שזה עתה יצאו לחירות, ראו העמלקים לפניהם טרף קל. תוך ניצול חולשתם של ישראל, הם החלו לזנב בנחשלים בקצה המחנה כדי להתפרנס ממכירתם לעבדים ומביזת רכושם.

גם לאחר שיהושע בשליחות משה רבנו נלחם בהם והדף אותם, היה ברור שאין זה הקרב האחרון, אלא כל אימת שיראו סימני חולשה – יתקפו, יהרגו, יבזזו ויישבו.

שלוש המצוות הקשורות למחיית עמלק

בעקבות זאת נצטווינו שלוש מצוות:
א) מצוות עשה, לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך בצאתנו ממצרים.
ב) מצוות לא תעשה, שלא לשכוח את אשר עשה לנו.
ג) מצוות עשה, למחות את זרעו של עמלק מן העולם (דברים כה, יז-יט).

כדי להכרית את עמלק היה צורך בגיוס צבא גדול שיקיף את כל אזור פעילותם הרחב, ימצא אותם, יחסום את נתיבי בריחתם, יגיע איתם לקרב פנים אל פנים וישמידם. לשם כך היה עם ישראל צריך להתבסס בארץ ולהיות מסוגל להקצות כוחות גדולים למשך זמן רב לצורך מלחמה בעמלק, תוך הקצאת כוחות נוספים לשמירה על העורף בזמן המבצע הצבאי הגדול והממושך. זהו שאמרו חכמים: שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד מלך, להכרית את זרעו של עמלק, ורק לאחר מכן יוכלו לקיים את המצווה השלישית – לבנות מקדש (סנהדרין כ, ב).

תולדות מחיית עמלק

לאחר שהתבססה מלכותו של שאול המלך, ראשון מלכי ישראל, הגיע הזמן למחות את עמלק ואת בהמותיהם. אפשר לבאר שישראל נצטוו במחיית הבהמות כדי שלא ייהנו מהגזל, שכל רכושם של עמלק היה גזול. ואולי אם יתירו להם ליהנות מהשלל, יעדיפו ישראל לכרות ברית עם עמלק, שימשיך לבזוז ערים של עמים שכנים תמורת חלק מהשלל ושמירה על הגבולות.

החששות התאמתו. שאול המלך לא קיים את המצווה כהלכתה, חמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר, וסיים את הקרב בעוד עמלקים רבים נותרו בחיים. כפי הנראה במקום לסיים את המלחמה, העדיף לשבות את אגג כדי שימשיך למלוך על בני עמלק הנותרים מתוך כפיפות לישראל, כדי לשמור בשביל ישראל על גבול המדבר.

בעקבות הפרת המצווה העביר ה' את המלכות משאול ונתנה לדוד. אולם הנזק שכבר נגרם היה נורא. בני עמלק המשיכו לזנב בישראל. שנים ספורות לאחר מכן, בעוד דוד ואנשיו משתתפים במלחמה נגד פלישתים, פשט גדוד עמלקי על עירם צקלג, שרף את העיר באש ולקח בשבי את כל נשותיהם וילדיהם. בחסדי ה' הצליחו דוד ואנשיו להציל את השבויים ולהכות את הגדוד (עי' פניני הלכה זמנים יד, ה, 5).

עוד מספרים חכמים, שמאותו הזמן שנשתהה שאול בהריגת אגג הוליד אגג בן או בת, ומהם נמשך זרעו עד המן הרשע (מגילה יג, א).

ההיגיון המוסרי שבמצווה

ההיגיון המוסרי שבמצווה ברור: כשם שעשו עמלק לכל הערים שבזזו, כך ראוי שייעשה להם. אומנם בדרך כלל הם לא הרגו את כל בני הערים שכבשו, אולם זה היה רק מפני שקיוו להרוויח כסף ממכירתם לעבדים, וכשלא מצאו להם קונים – הרגום.

מידה זו היא גם הכרחית ליצירת הרתעה, שכן מי שמוותר לאויביו ואינו נוקם בהם כפי מידתם, מעודד את אויביו ללחום נגדו. האימפריות הגדולות הענישו בחומרה את מי שעמדו מולן, ועל ידי כך יצרו הרתעה שקיימה את מלכותן מאות שנים.

עמלקים יכולים לחזור בתשובה

אף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם יחליט עמלקי לקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח – יפקע ממנו דין עמלק. לא זו בלבד, אלא שהתורה אף ציוותה שלפני שנצא למלחמה בעמלק נציע להם שלום, כלומר שיקבלו עליהם לשמור שבע מצוות בני נח ויהיו משועבדים לישראל להעלות מס. אם קיבלו – אין נלחמים נגדם, ואם לא קיבלו – נלחמים נגדם עד כלותם (רמב"ם מלכים ו, א-ד, כסף משנה שם).

אם כן, אפילו הדוגמה הקיצונית ביותר של מצוות מלחמה שונה באופן מהותי מהגזענות הנאצית, שלא הניחה שום פתח למי שהוגדר כבן גזע נחות להמשיך לחיות. בניגוד אליה, עמלקים בדין ישראל יכולים להציל את עצמם בהתנערות ממורשתם, על ידי קבלת עקרונות המוסר שבשבע מצוות בני נח. זכות זו שמורה לכל אחד בנפרד ולכל משפחה כמשפחה, ואף לכל העם כאחד.

הרי שהדרך האידיאלית לקיום מצוות מחיית עמלק היא בחזרתם בתשובה. אם לא כן, ישנה דרך שאף היא לכתחילה, במחייתם במלחמה.

בפועל המצווה התקיימה בדרך של בדיעבד: ברבות השנים צאצאיהם התפזרו והתבוללו בגויים, ואבד מהם זכר מוצאם ופקע מהם דין עמלק בלא שעשו תשובה.

לא זו בלבד, אלא שלדעת הרמב"ם יכול עמלקי להתגייר (הלכות איסורי ביאה יב, יז). לכן מבני בניו של המן התגיירו ולימדו תורה בבני ברק. ואומנם יש אומרים שאין מקבלים גר מעמלק, אולם גם לשיטתם, לדעת רבים, בדיעבד אם גיירו – גיורם כשר (ישועות מלכו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם לחשוש לרוחות ומזיקים?

עולם הרוח בנוי ממימדים שונים – ביניהם מימדי המיסטיקה והדמיון, ולעומתם המימדים השכליים • במימדים המיסטיים, כוחות הטוב והרע מופיעים כמלאכים מול שדים, ובמימדים השכליים הם מופיעים כדעות חיוביות ושליליות • תקנות חז"ל נגד שדים ומזיקים נאמרו כשאנשים חיו בתודעה מיסטית יותר, אבל כפי שאמרו חכמים עצמם: מי שאינו חי בתודעה כזאת – למזיקים כמעט אין השפעה עליו • היום, כשרובנו חיים בתודעה שכלית, מי שרוצה לשמור על מנהג אבותיו – רשאי, אך אין להורות לציבור להיזהר מסכנות סגוליות, אלא אם יש להן טעם מוסרי

שאלה: האם צריך להקפיד ולהיזהר מאזהרות שהזהירו חכמים משום רוח רעה והיזק שדים, כדוגמת האזהרה שלא לאכול שום, בצל או ביצה קלופים ששהו כך כל הלילה?

תשובה: אין צריך כיום לחוש לסכנות הנובעות מרוחות רעות ושדים, כפי שלמדנו לגבי אזהרת הזוגות.

כל המקפיד – מקפידים עליו

כיום, כשכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, ואף סתרי התורה מוסברים בשכל, אין נכון לעודד לחשוש לסכנת המזיקים. ואף שבעולמות אחרים מזיקים אלו עדיין קיימים, מכיוון שבעולמנו כמעט אין איש שנותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו

בימי התלמוד, רבים נזהרו שלא לשתות כוסות במספר זוגי, כדוגמת שתי כוסות או ארבע, ולא לאכול מאכלים במספר זוגי, אלא הקפידו לאכול ולשתות במספר לא זוגי, כדי שלא להינזק מהשדים (פסחים קי, א). יש שביארו ששדים אלו קיבלו את כוחם מדת האמגושים (זרתוסטרא), שסברה שיש בעולם שני כוחות, טוב ורע, ומי שאוכל או שותה זוגות ניזקו משדים ורוחות של עבודה זרה זו (מהרש"א).

אולם הוסיפו חכמים ואמרו כלל יסודי: "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי" (פסחים קי, ב). תרגום: כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו, אולם לחשוש צריך. כלומר, אם המקפיד להיזהר מסכנות אלו לא נזהר – הוא ניזוק, ומי שאינו מקפיד ושתה זוגות – אותם שדים ורוחות רעות אינם מזיקים לו, אולם לכתחילה עדיף שלא יחשוף עצמו לסכנתם ולא ישתה זוגות, כי לעיתים הם מזיקים גם למי שאינו חושש להם.

עולמות ומימדים של תודעה

ההסבר הוא שעולמות הרוח מורכבים מעולמות שונים, שיכולים להיקרא גם מימדים שונים. בכל עולם יש כוחות טובים ומועילים, וכוחות רעים ומזיקים. בעולמות שנוטים אל הדמיון והמיסטיקה, הכוחות הללו מופיעים כמלאכים, רוחות ושדים שיש להם נוכחות משפיעה לטובה ולרעה, כל עולם לפי סוג תודעת הדמיונות שבו. בעולמות שנוטים אל השכל, הם מופיעים כדעות טובות ורעות שמתפשטות ומשפיעות על האדם והאנושות, כל עולם לפי התפיסות שעומדות בבסיסו.

לכל אדם עולם תודעתי משלו, ובעולם שבו תודעתו – שם הוא חי, והכוחות שפועלים באותו עולם משפיעים עליו לטובה ולרעה. זהו שאמרו חכמים: כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו. כלומר, מי שנמצא בתודעתו בעולם של רוחות ושדים מסוימים, כדוגמת אלו שמזיקים למי ששותה זוגות, מושפע מפעילותם. ומי שאינו נמצא בתודעתו שם, אותם שדים אינם פועלים עליו. ואף על פי כן אמרו חכמים שנכון לו לחשוש מדברים שידועים כמסוכנים, כי אף שתודעתו רחוקה משדים ורוחות אלו, מכיוון שהוא חי בתקופה שתודעתם נפוצה, והוא עצמו חושש לשדים ורוחות מסוג שונה, בעל כורחו יש עליו השפעה מסוימת מצד השדים והרוחות שמזיקים למי ששותה זוגות, ולכן נכון שייזהר מדברים שחושפים אותו לסכנתם.

כיצד להתייחס למזיקים בימינו

אולם כיום, כשכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, שאין בהם מקום לשדים ולרוחות, ואף סתרי התורה ועולמות הדמיון העשירים מוסברים בשכל, אין נכון לעודד לחשוש לסכנת המזיקים. ואף שבעולמות אחרים מן הסתם מזיקים אלו עדיין קיימים, מכיוון שבעולמנו כמעט אין איש שנותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו. על כגון זה אמרו: "שומר פתאים ה'". כלומר, כאשר אנשים רבים אינם מודעים לדבר, ה' שומר עליהם, שאין זה מעניינם לחוש לסכנות שבעולמות אחרים. לא זו בלבד, אלא שהואיל ועדיף לאדם לחיות בעולם שכלי, שבו השפעת בחירתו מובנת יותר, עדיף שלא לחשוש לסכנות אלה. רק מי שעדיין נותן להם מקום בתפיסת עולו, מפני נטייתו או מפני חינוכו, צריך לחוש להם. אבל את מי שבא לשאול אם ראוי לחוש לסכנות אלו, נכון להדריך שלא לחוש.

דעת הרמב"ם ושאר גדולי ישראל

היו מגדולי ישראל, ובראשם הרמב"ם, שגם בעבר לחמו בדעת החוששים מסכנת מכשפים, רוחות רעות ושדים, ולדעתם כל הזקתם נובעת רק מהפחד שגרמו לאנשים, אבל באמת אין צורך לפחד מהם (הלכות עבודה זרה יא, טז; פירוש המשניות עבודה זרה ד, ז; מורה נבוכים ג, לז; שם, מו). לפי מה שביארתי, עולמם של הרמב"ם ואלו שעמו, שהוא עולם שכלתני פילוסופי, עמד בניגוד מוחלט לעולמות המיסטיים הדמיוניים, וממילא שלל את קיומם.

אולם רוב חכמי ישראל לא קיבלו את דבריהם, כי גם תודעתם של האנשים יוצרת מציאות, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים חכמים. לכן כאשר התודעה האנושית פירשה כוחות רוחניים מסוימים כשדים ורוחות, כך הם הופיעו בעולם (רמב"ן בפירושו לשמות כ, ג; ויקרא יז, ז; דברים יח, ט; רשב"א תשובות א, תיג; המיוחסות לרמב"ן רפג; ריב"ש צב, וסוף צג; רדב"ז תתמח, ועוד רבים).

אולם גם הם יסכימו שכאשר כלל הציבור אינו חי בתודעת סכנות אלו, מכיוון שבפועל אין מהן סכנה, אין לעורר לכך.

אזהרות בעלות טעמים מוסריים

אומנם ראוי לחוש לאזהרות שיש להן גם טעמים מוסריים, שכן פעמים שהסכנה הסגולית תואמת את עומק הטעם המוסרי. לדוגמה, אמרו חכמים שנכון להיזהר שלא לזרוק על הרצפה פירורי לחם, שהעושה כן גורם לעצמו עניות, שכן המלאך הממונה על המזונות והפרנסה נקיד שמו, כלומר נקיות שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני נבל שמו, כלומר לכלוך שמו. על כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב, חולין קה, ב, שולחן ערוך אורח חיים קפ, ד). ראוי להקפיד על כך, מפני שהדרכה סגולית זו תואמת את ההדרכה המוסרית, שכן מי שמשליך פירורים על הארץ נראה כבועט בברכתו של ה', וראוי שתיפסק לו הברכה. ועוד, שהזנחת ניקיון הבית מרגילה את האדם להזנחה בשאר התחומים, כולל ניהול הכספים, וממילא גורמת לעניות (פניני הלכה ברכות יג, ד).

שום, בצל וביצה קלופים

על פי היסודות שלמדנו, נבאר את היחס למנהגי זהירות שונים. מובא בתלמוד בשם רבי שמעון בן יוחאי שהאוכל שום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם לילה "מתחייב בנפשו ודמו בראשו" (נדה יז, א). מבארת שם הגמרא שגם אם הניחו אותם בשקית או בכלי, רוח רעה שורה עליהם, אבל אם הניחו עמהם מעט מהקליפה או השורש, אין חשש.

אולם רוב ישראל אין נוהגים לחוש לזה, מפני שאזהרה זו לא נפסקה להלכה ברמב"ם, ברוב ספרי הראשונים ובשולחן ערוך. כפי הנראה, לדעתם ההלכה איננה כדעה החוששת לכך. ואף אם בימי התנאים אותה רוח רעה הייתה יכולה להזיק, בימי הראשונים כבר בטל החשש מפניה. יש שכתבו כך כלפי כל הרוחות הרעות, שבטל כוחן להשפיע (תוספות חולין קז, ב; מהר"ם מרוטנבורג, ים של שלמה חולין ח, יב, ועוד).

וכן הלכה, שאין ראוי להנהיג איסורים שאין להם שורש בהלכה וטעמם מבוסס על סכנה שאינה ניכרת ומבוארת בימינו. כן הורה הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (תר"ן-תשכ"ט), שהיה מגדולי הפוסקים וראש המקובלים לפני שני דורות. הוא ביאר שכל הפוסקים שלא הזכירו איסור זה סברו שבזמנם אין בכך חשש, ומכיוון שאנשים אינם מודעים לכך, מובן שגם לשיטת המחמירים אינם ניזוקים, "כאשר עינינו הרואות כאן במקומות אלה, דלא נשמע מעולם ששום אחד ניזוק בהם" (ישכיל עבדי ח"ז אורח חיים מד. וכן כתבו ציץ אליעזר יח, מו; האדר"ת; יד מאיר יט; בית שלמה יורה דעה קפט; שם אריה כז, ועוד).

מנהג החוששים

יש סוברים שלכתחילה יש לחשוש שלא להשאיר שום, בצל או ביצה קלופים כל הלילה, ואם השאירום, הרוצים להקל לאוכלם רשאים (עי' יביע אומר ח"ב יורה דעה ז-ח). ויש נוהגים שגם בדיעבד אין אוכלים אותם (בן איש חי ש"ב פנחס יד, ועוד). נראה שמי שממשיך בזה את מנהג משפחתו, ונמנע מלאכול אפילו בדיעבד, אינו צריך לחוש שמא עובר על בל תשחית, הואיל והוא משחית כדי לקיים את המנהג ולא לחינם. אומנם גם לנוהגים לחשוש לכך, אם מערבים בשום, בבצל או בביצה לפני הלילה מעט מאכלים, ואפילו מלח או שמן, אין חשש (סמ"ק, ציץ אליעזר יח, מו, ד; יביע אומר ח"י יורה דעה ט).

אולם כפי שביארתי לעיל, אם יבוא אדם לשאול אם נכון לחשוש לאזהרות אלו, נכון להורות לו שעדיף שלא יחשוש.

מאכלים ומשקים תחת המיטה

נאמר בתלמוד הבבלי: "תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן" (פסחים קיב, א). אולם בתלמוד הירושלמי, אף שנאמר כי אין להשהות תבשילים ומשקים תחת המיטה, לא מבואר שהטעם משום רוח רעה (תרומות ח, ג). על פי זה כתב הרמב"ם: "ולא ייתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה, שמא ייפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו" (הלכות רוצח יב, ה).

לפיכך, המנהג הנכון הוא שלא להניח תבשילים ומשקים תחת המיטה, שכן לפי הרמב"ם יש לכך טעם הגיוני. ועוד יש לכך טעם מוסרי, שהשינה נחשבת כאחד חלקי שישים של מיתה, ואין זה מכבודם של המאכלים שנועדו להעניק חיוניות שיהיו תחת המיטה שעליה האדם שוכב דומם כמת.

אומנם בדיעבד אם הניחו מאכלים תחת המיטה – הם מותרים. ואף שיש מחמירים (גר"א, ברכי יוסף קטז, י; בן איש חי ש"ב פנחס יד), לפי מה שלמדנו נכון להקל, וכן מקובל להורות (שבות יעקב ב, קה; פתחי תשובה קטז, ד, רבי עקיבא איגר ויד אפרים שם, ועוד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה קשה לנו להתפלל

קשה לדעת אם מצב התפילה בימינו בעלייה או בירידה, אבל שינוי אחד בוודאי קרה – היום אנחנו פתוחים יותר לדבר על התפילה בכנות • אחרי שנים של עיסוק בהלכות תפילה, הגיע הזמן לעסוק יותר בערכה ובמשמעותה • כבר בימי קדם היה קשה להתכוון בתפילות השגרתיות, אלא שבימינו נוספו שני גורמים שמקשים על כך: ההתקדמות האינטלקטואלית שמקשה על קריאת טקסט קבוע, והתקשורת האלקטרונית שמרגילה אותנו להסחות דעת • חכמים התנגדו להארכת התפילות משום טורח הציבור, לכן צריך לתת מענה למי שהתפילה הארוכה היא טורח בשבילם

מצב התפילה

שני גורמים נוספו לקושי הריכוז. האחד הוא שרבים נעשו יותר מלומדים, ולכן הם רגילים לחשוב על מה שהם עושים, וקשה להם לקרוא נוסח שאינו מעורר אותם למחשבה. השני הוא שבעקבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים, אנשים רגילים לחשוב במהירות תוך שהם מסיחים את דעתם באופן תדיר

בטור הקודם התחלתי לעסוק במצב התפילה. כמדומה שמהמקורות שהבאתי עולה שבימי חז"ל מצב התפילה לא היה טוב יותר. אולם לגבי השאלה שהפניתי לקוראים, האם בדור האחרון חלה ירידה, נשארתי בספק. קיבלתי תגובות מקהילות שבהן מתקיימות תפילות מכובדות מרובות משתתפים, וקהילות שבהן בקושי מצליחים לקיים תפילות בימי חול, ובשבתות התפילות לא מספיק מכובדות. לא ברור האם מתרחש תהליך של ירידה או אולי להפך, עלייה. ככלל, מצב התפילה קשור לרמה הדתית הכללית: ככל שהיא גבוהה יותר, כך בדרך כלל התפילות מכובדות יותר.

מה שכן השתנה הוא שכיום מדברים יותר על הקושי לקיים את חובת התפילה. בעבר, האנשים הרבים שהתקשו בקיומה נשארו בביתם ולא דיברו על כך. ואילו כיום, בזכות הפתיחות לעסוק בנושאים רגישים, מדברים יותר בכנות גם על התפילה.

גם לגבי המצב במוסדות החינוך, אינני יודע אם חלה ירידה. אולם חזרתי ולמדתי מהתגובות על ערכו הגדול של החינוך. מורים סיפרו על תהליך לימודי עיוני שעברו עם תלמידיהם, עד שזכו להגיע למצב שהתפילה מתקיימת בכבוד והיא הפכה להיות משמעותית ביומם של התלמידים. לפיכך, נפתח בבירור ערכה של התפילה.

ערכה של התפילה

לכאורה יש לשאול על מקומה של התפילה: הרי בורא העולם אין לו סוף, מעל ומעבר לכל נברא, ומה פתאום שיקשיב לתפילתנו? איך אדם קרוץ חומר שיסודו מעפר וסופו לעפר יכול לפנות אל האין סוף, ולצפות שיקשיב לדבריו הפעוטים? ואף על פי כן העניק ה' ברוב חסדו לבני האדם את מתנת התפילה, שעל ידה יכול האדם לפנות אליו, וה' שומע תפילתו. כמו שאנו אומרים בברכת שומע תפילה – "ברוך אתה ה' שומע תפילה". ונאמר: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים קמה, יח-יט). וכן למדנו בתנ"ך שהאבות והנביאים פנו אל ה' בתפילה.

עדיין יש לשאול: איך ייתכן שהתפילה תועיל, הרי אם ראוי שיגיע לאדם דבר מסוים – יקבל אותו גם בלא תפילה, ואם לא מגיע – גם על ידי תפילה ותחנונים לא יקבל? אלא שקבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אליו ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת עד שהאדם יתפלל על כך. מפני שבאופן זה הטוב שנקבל ממנו יתברך יהיה יותר משמעותי לנו, שכן רצון ה' יתגלה בו, והקשר שלנו אל ה' מקור חיינו יתעצם על ידו.

פעולתה של התפילה

כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי ולפעמים באופן חלקי. כמו שאמרו: "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה – אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה" (דברים רבה ח, א). הקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים מסיבות שונות הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו. ואף על פי כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

אף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. מי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים ואמר ה' לכלותם – עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב, במדבר יד), וכשבא להתחנן על עצמו שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריך אדם להתאמץ מאוד בתפילתו, ולא יחשוב שאם הוא מתפלל חייב הקב"ה למלא את מבוקשו, אלא ימשיך ויתפלל, ויידע שהקב"ה שומע את תפילתו. ובוודאי תפילתו פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

התפילות הקבועות

אנשי כנסת הגדולה, בראשית ימי בית המקדש השני, תיקנו את נוסח הברכות והתפילות, ותיקנו את סדר שלוש התפילות: שחרית מנחה וערבית. מצד אחד הייתה בכך ירידה לעומת המקובל בימי בית המקדש הראשון, שאז כאשר אדם מישראל התפלל – היה מתפלל בנוסח אישי משלו, שמן הסתם ביטא יותר את תחושותיו. אולם מאידך, על ידי תקנת התפילות ונוסחן, נעשו כל ישראל קשורים באופן קבוע לתפילה, בנוסח מושלם שכולל את כל הערכים שראוי לישראל להתפלל עליהם.

הכוונה מול השגרה

אומנם יש סכנה שהנוסח הקבוע ייהפך לשגרה בלא כוונת הלב. זו הסיבה, כנראה, שבכל ימי בית המקדש הראשון לא תיקנו הנביאים סדר ונוסח קבוע ומחייב לתפילה. אולם לאחר חורבן הבית הראשון, הבינו חכמים שמוכרחים לייסד מסגרת לרוח כדי שתתקיים. במאמר "חכם עדיף מנביא" בספר אורות, מבאר מרן הרב קוק את מעלת החכמים, שעל ידי תקנותיהם המפורטות סללו נתיבים קבועים לאמונה, לתורה ולמצוות. מה שלא הצליחה הנבואה לבער מישראל – החטאים החמורים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שרווחו בימי בית המקדש הראשון וגרמו לחורבנו – הצליחו החכמים לבער על ידי תקנותיהם והרחבת לימוד התורה לפרטיה והלכותיה. וכך בזכות התפילות הקבועות, גם בימי הגלות הארוכים, שמר עם ישראל על זהותו, אמונתו, תורתו ותקוות גאולתו.

אולם ממשיך מרן הרב קוק ומבאר, שבמשך הזמן התגבר העיסוק בפרטים כל כך, עד שהכללים כבר לא השתקפו בהם, ורבים החלו למאוס בפרטים. מאז הכרחי לעסוק באור הנבואה שמתגלה בכללים ובלימוד האמונה. אולם דווקא בזכות כך נבין יותר את הערך הגדול של החוכמה ופרטי ההלכה, שכן הנבואה "תכיר בכללה את גודל פעולת החוכמה, ובענוות צדק תקרא: 'חכם עדיף מנביא'".

כהמשך למאמרו של מרן הרב, אפשר לומר שקשיי התפילה בימינו נובעים מהעיסוק המרובה בפרטי התפילה על חשבון הבנת משמעותה הכללית. עלינו להגביר עתה את העיסוק במשמעותה של התפילה, ומתוך כך נתחזק בפרטי הלכותיה.

תיקון עולם וקרבת אלוקים

מבואר בתלמוד (ברכות כו, ב) שחכמים תיקנו את שלוש התפילות הקבועות כנגד שלושת האבות וכנגד קורבן התמיד שנצטווינו להקריב בכל יום. הרי ששתי מגמות עיקריות יש לתפילות: האחת – לקשר אותנו באופן קבוע למורשת האבות, שהיא להוסיף ברכה לעולם ולתקנו על ידי גילוי אור ה' וברכתו. על כן סדר הברכות שבתפילת העמידה מכוון לתיקון העולם. המגמה השנייה – כנגד קורבן התמיד, שעניינו קרבת אלוקים, אסיפת כל הכוחות שעל ידם אנו פועלים וקישורם אל מקורם, אל המעיין האינסופי של האמונה.

קשיי הריכוז בתפילה בימינו

בימינו שני גורמים נוספו לקושי הריכוז בתפילה. האחד הוא אנשים רבים נעשו מלומדים יותר, ולכן הם רגילים להבין, להתבונן ולחשוב על מה שהם עושים, וקשה להם לקרוא נוסח קבוע שאינו מעורר אותם למחשבה. השני הוא שבעקבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים, אנשים רגילים לחשוב במהירות על עניינים שונים, תוך שהם מסיחים את דעתם באופן תדיר אל מידע רב שזורם אליהם מבחוץ.

אולם כמדומה שדווקא קשיים אלה מבליטים יותר את ערכה של התפילה בימינו. מפני שמרוב שפע המידע והפרטים הרבים שאנשים קולטים מבחוץ בכל יום ובכל שעה, אנו עלולים לשכוח את נשמתנו, את החזון הגדול. לכן כל כך חשוב שלוש פעמים בכל יום להתכנס ולהתקרב בתפילה לה', ומתוך כך לקבל השראה להתחדשות תמידית להוסיף טובה וברכה.

אורך התפילה – טרחא דציבורא

אומנם על אורך התפילה לא מעט מתלוננים, וביניהם גם יראי שמיים שמדקדקים במצוות. אכן לכאורה ישנה שאלה גדולה: מבואר בתלמוד (ברכות יב, ב) שביקשו חכמים להוסיף את פרשת בלק בקריאת שמע, "ומפני מה לא קבעוה? משום טורח ציבור". הרי שלפי חכמים למרות חשיבותה של פרשת בלק, שעוסקת בסגולת ישראל, וקרובה בחשיבותה לקריאת שמע ולברכותיה ולתפילת העמידה, לא קבעוה חכמים בנוסח עם קריאת שמע משום טרחא דציבורא. אז כיצד תיקנו לומר פסוקי דזמרא ארוכים, תחנונים, אשרי, למנצח, ובא לציון, שיר של יום, קטורת ועלינו לשבח? אלא שבאמת לא תיקנו חכמים לומר את כל התוספות הללו כחובה משום טרחא דציבורא, ובמשך הדורות חסידים ואחריהם הציבור נהגו לאומרם, עד שבמשך הזמן נעשו כחובה וכך נכנסו לנוסח הקבוע.

למעשה, מנהגי ישראל מחייבים, אולם בשעת הדחק יש להסתפק בעיקר הנוסח, כפי שנפסק למאחרים – שידלגו על כל פסוקי דזמרה, כדי להתפלל עמידה במניין (שו"ע ורמ"א נב, א). ויש אומרים שידלגו רק על רוב פסוקי דזמרה לשם כך (משכנות יעקב, עי' פנה"ל תפילה יד, ה). וכן לגבי שאר התוספות, בשעת הדחק רשאי אדם לדלג עליהן.

אומנם מסוגיה זו ניתן להסיק, שראשי הקהל צריכים להקפיד שהתפילה הציבורית לא תהיה ארוכה מדי. אם יש מניין של חסידים שרוצים להאריך – תבוא עליהם הברכה, אולם צריך להקפיד שתהיה לציבור הרחב אפשרות להתפלל במניין שאין בו טרחא דציבורא.

עוד נותרו סוגיות שבעז"ה נמשיך לעסוק בהן בעתיד. אולם מסקנה אחת ברורה: יש צורך להעמיק בלימוד משמעותה של התפילה, ויש צורך שהרבנים והמחנכים וציבור המתפללים ידונו יחד כיצד לקיים את התפילות באופן המכובד ביותר, תוך מתן מענה למי שמתקשים להתפלל תפילות ארוכות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד