התורה איננה פרנסה

האם מי שלומד לאט יכול להיות תלמיד חכם? ● יש מי שאינו קולט מהר, אך הוא בעל הבנה עמוקה, יכולת הסברה או כישרון סיכום

מי מתאים להיות תלמיד חכם? 
שאלה: אני לומד כיום בישיבה ושמח מאוד בלימוד התורה, אבל אינני בטוח שאני מתאים להיות ר"מ בישיבה. רבים מחברי בישיבה חריפים ובקיאים ממני, ולעומתם אני לומד די לאט. אמנם נדמה לי שלאחר שאני מבין את הסוגיה, הבנתי טובה, אולם כדי להיות ר"מ כמדומה שצריכים להיות חריפים ומהירי מחשבה יותר. האם עדיף להישאר בישיבה מתוך תקווה שבמשך הזמן אמצא את מקומי, או שמא עדיף שאלך ללמוד מקצוע תוך קביעת עיתים לתורה?

תשובה: בשבוע הקודם כתבתי כי בחירת תחום העיסוק צריכה להתבסס על שלושה מרכיבים: כישרון, רצון, וצורך. וכך כמובן למי שרוצה לעסוק בתורה, ללמוד וללמד. 

כישרון

ראשית, עליו להיות מוכשר בלימוד. אבל אם הוא רואה שאין לו ברכה גדולה בלימוד – הבנתו בינונית, זכרונו חלש, ואין לו יכולת הסברה מיוחדת – מוטב שיבחר תחום שבו יוכל להצליח יותר.
יתר על כן: על תלמיד חכם מוטלת אחריות כבדה, ואם אינו מבין כראוי את תלמודו, הוא עלול לבלבל את התלמידים בשיעוריו ולענות להם תשובות שאינן נכונות. גם אם לא יטעה, כיוון שאיננו מבין יפה את תלמודו, מן הסתם גם לא יידע לבאר היטב את הסוגיות, וכך הוא עלול להשניא את לימוד התורה על תלמידיו ושומעיו. וכן אמרו בתלמוד (ע"ז יט, ב): "כי רבים חללים הפילה – זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה". ואם הוא מלמד דברים מוטעים, עליו נאמר: "ארור עושה מלאכת ה´ רמיה" (ב"ב כא, ב).

סוגי כישרון שונים 
אמנם צריך לדעת כי ישנם סוגים שונים של כישרון, ולפני שאדם מחליט שאינו מוכשר מספיק לעיסוק בתורה עליו לבחון את עצמו היטב. כי אולי הבנתו איטית, בתחילה נדמה שהוא לא מבין כלום, אבל אחרי שיקיף את כל הסוגיה היטב, יבין אותה באופן בהיר ונפלא. ואם ישקוד על הכנת שיעוריו יוכל לשמש כר"מ מצוין בישיבה גבוהה, קל וחומר בישיבה לצעירים. 
ואולי הוא אינו חריף כל כך בוויכוחים עם חבריו לספסל הלימודים, אבל יש לו הבנה חינוכית מעמיקה, ואם יבחר להיות מורה לילדים קטנים, יראה ברכה גדולה בעמלו. 

ואולי אינו חדשן גדול וגם אינו מהיר הבנה, אבל יש לו יכולת מצוינת לסכם נושאים חשובים ולהעביר עליהם שיעורים מסודרים ובהירים. הוא יוכל לבחור לעצמו מספר תחומים ולהתמחות בהעברת שיעורים עליהם, ומוסדות חינוך רבים ישחרו לפתחו כדי שילמד גם אצלם.
יש שבלימוד הגמרא אינם מצטיינים כל כך, אבל בתנ"ך ואמונה (מחשבה) יוכלו לעשות חיל. ויש שאינם מוכשרים להעביר שיעורים, אבל הם מצוינים בכתיבה וסיכום, וביכולתם לכתוב ספרים מועילים. 
רצון ומסירות

אולם הכישרון לבדו אינו מספיק, צריך גם רצון. לומדי התורה שתורתם אומנותם צריכים להקדיש עצמם לתורה במסירות רבה במיוחד. אסור שיראו את לימוד התורה כעוד אחד מן המקצועות שאפשר להתפרנס מהם. אם לא יהיו מסורים לתורה ולעבודת ה´, לא יוכלו לשמש דוגמא ראויה לתלמידיהם, וימעלו בתפקידם המקודש. 

ברוב המקצועות האדם נדרש להקדיש לעבודתו מספר שעות בכל יום, ולאחר מכן הוא חופשי לעשות כרצונו. לעומת זאת, העוסק ברבנות והוראה צריך להקדיש לכך את כל חייו. גם לאחר שסיים את שעות ההוראה שלו, עליו להמשיך ללמוד כדי להתגדל בתורה, ועליו להמשיך לחשוב על תלמידיו, כיצד לקדמם ולרוממם. אם לא נהג כך, עשה את מלאכת ה´ רמייה. גם כאשר הוא זקוק למנוחה, הרי היא נעשית רק כדי לחזור לעבודת הקודש בכוחות מחודשים. עליו לרצות לעסוק בתורה לשם שמיים, ורק כדי שיוכל לקיים את משפחתו ללא דאגות צריכים לתת לו משכורת.

הרצון צריך להיבחן היטב
כאן המקום להוסיף הערה חשובה שקיבלתי מהרב אהרן מרצבך, רב הקיבוץ שלעבים: ישנם בחורים שהתחנכו במקומות שלא מדגישים כראוי את ערך לימוד התורה, ובחירתם עלולה להיות מוטעית. יתכן שאילו היו יודעים את גודל ערך לימוד התורה היו רוצים ללמוד תורה במסירות עצומה, ורק מפני שלא למדו להעריך את מצוות לימוד התורה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, הם מעדיפים לבחור תחום אחר. 
הבוחרים במקצוע התורה שלא לשם שמיים

אבל מי שאינו מוצא בנפשו רצון אמיתי להתקדש במסירות לתורה ולהוראתה, גם אם יהיה מוכשר ומבריק בלימודו, מוטב שיבחר מקצוע אחר ויקבע עיתים לתורה. ואם מפני שהוא מוכשר הוא בוחר לעשות לעצמו "קריירה טובה" ברבנות או בדיינות ללא רצון אידיאליסטי והתמסרות, עליו חלים דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה ג, י: "…הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן". 

מאלה המוכשרים שלמדו תורה בלי כוונה טהורה צומחים רבנים שאינם מקדשים שם שמיים. הם מצטיינים ביכולתם לזכות באהדת הגוף הבוחר, וחלשים בהשפעה תורנית מוסרית. מהם הרבנים שנבחרים לרבנות במקום אחד וגרים במקום אחר, כאילו כל מגמתם רק כבוד ומשכורת. מרבים לגבות כסף על חתונות וממעטים בנתינת שיעורים.

צורך ציבורי

המרכיב השלישי תלוי בציבור. לפני ארבעים שנה, הציבור בארץ שיווע לרבנים ומורים. כמעט כל מי שעסק בתורה נדרש להיות רב או מורה. גם מי שכשרונותיו היו בינוניים הועיל מאוד לציבור, מפני שלא היתה אפשרות למצוא מורה טוב ממנו. 
אולם עם השנים הלכו והתרבו לומדי התורה. רוב משרות הרבנות וההוראה נתפשו. רק מי שהוא ממש מתאים לתפקיד הרבנות או ההוראה, יש לקוות שימצא לבסוף מקום. אבל מי שאינו מתאים כל כך, עדיף שילך לתחום אחר, מפני שכבר אין צורך ציבורי במורים בינוניים.

הטובים לרבנות וחינוך
אחרי כל זאת, בחורים מוכשרים ואידיאליסטים, שיש להם יכולת הסברה ומנהיגות, שאר רוח ורצון להיטיב, והם מוכנים להקדיש את עצמם למען המטרה הנעלה והמקודשת מכל – ראוי להם להקדיש את כל מרצם ללימוד התורה ברוחב ובעומק, ויזכו להגדיל תורה ולהאדירה. עתידנו הלאומי ועתיד העולם כולו תלוי בהם, שמכוח לימוד תורתם יהיו מגדלי אור למלא את הארץ דעה את ה´ כמים לים מכסים ולתקן עולם במלכות ש-די. 

האם אפשר לברך הגומל בפני עשר נשים?
עיקרה של ברכת ´הגומל´ להודות לה´ "בקהל עם". ומשמע שחכמים השוו את עניינה של ברכת ´הגומל´ לתקנת המניין, שצריך לברכה בפני מניין של גברים. אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה האם אפשר לברך ´הגומל´ בפני פחות מעשרה. ולפי הדעה שאפשר לברך אותה לפני פחות מעשרה, אפשר גם לברך אותה בפני נשים (וכך דעת כנסת הגדולה, וכך משמע לדעת רע"א, כמבוא בבאו"ה ריט, ג). אולם כיוון שיש בדבר ספק, הכלל הוא שספק ברכות להקל, ולכן אין לברך ´הגומל´ כאשר אין שם מניין של עשרה גברים (מחה"ש, ערוה"ש ריט, ו, בא"ח עקב ה, כה"ח ריט, ג).

בצלים קלופים שעבר עליהם הלילה
שאלה: במוצב שבו אנחנו משרתים במילואים קילף הטבח כשלושים בצלים והניחם בכלי סגור למשך כמה ימים. האם מותר לאוכלם, או שצריך לזורקם מפני חשש סכנה שבאכילתם?
תשובה: סיבת השאלה, מפני שמובא במסכת נדה (יז, א): "אמר רבי שמעון בר יוחאי: חמישה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו, האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה… שעבר עליהם הלילה". ושם מבואר שאפילו אם צררם סגורים בתוך בגד או כלי – אסור לאוכלם, מפני רוח רעה ששורה עליהם. ואם השאיר מקצת מקליפתם או השערות שבראשם, אין חשש סכנה. 
להלכה, יש אומרים שאין לחוש לרוח הרעה הזו, כי כבר בזמן הראשונים היא בטלה מהעולם (הגהות מרדכי, מהרש"ל). לעומתם, רבים חששו לסכנה והחמירו שלא לאוכלם אף בדיעבד (הגר"ז, ערוה"ש, בן איש חי, אג"מ יו"ד ג, כ). ואף שיש כמה מגדולי האחרונים שהורו שאם בדיעבד עבר לילה על בצלים קלופים, אפשר לאוכלם, שיש לסמוך על דעת המקילים (ע´ יבי"א יו"ד ב, ז), מכל מקום לכתחילה מוטב לצאת מהספק, ולכן תקפידו לבשל את הבצלים, שאחרי הבישול ישתנו וכבר לא תהיה בהם סכנה (כה"ח יו"ד קטז, צג).

לחשב את הדרך

משנה: על האדם לעסוק ביישובו של עולם בהתאם לכישוריו ולנטיותיו ● רק מי שמתאים להוראה ולרבנות נכון שיתפרנס מן הציבור כדי לעסוק בתורה

מי צריך להישאר בישיבה שנים רבות
בעקבות המאמרים שכתבתי לפני כמה שבועות על היחס שבין לימוד התורה לבין העיסוק בפרנסה וביישובו של עולם קבלתי תגובות רבות, ועל כן הנני שב לעסוק בו. במאמרים הקודמים ביקרתי דעה שרווחת בחלק מהישיבות, לפיה כל יהודי צריך לשאוף לעסוק בתורה בלבד ולהתפרנס מהתורה. הביקורת באה מצד החיוב ומצד השלילה.

מצד החיוב
כל אדם צריך לגלות את כשרונותיו המיוחדים, ולפעול למען יישובו של עולם במה שמתאים לו לפי אופיו המיוחד. לרוב האנשים מתאים לעסוק רוב היום בעבודה, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ב, ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ופירש רבנו תם שהדרכת חז"ל להקדיש את רוב הזמן לדרך ארץ, היינו לעיסוק ביישובו של עולם, ומיעוטו לקביעת עיתים לתורה (ע' תוס' ישנים יומא פה, ב, ואורות התורה ו, ט). יש אנשים שמתאים להם להקדיש את רוב זמנם לעבודת כפיים, ויש שמתאים להם להקדיש את רוב זמנם למחקר מדעי, ויש שמתאים להם לעסוק בכלכלה וכו'. וכולם כמובן צריכים לבסס תחילה את ידיעתם בתורה בלימוד רציני בישיבה, וגם לאחר צאתם מהישיבה עליהם לקבוע עיתים לתורה ולהמשיך להתקדם בלימוד התורה.

מצד השלילה
אסור להתפרנס מלימוד התורה, וכפי שאמרו חכמים (אבות ד, ה): "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם", וכדברי הרמב"ם (בפירושו למשנה שם, ובהל' ת"ת ג, י).
ואמנם לא נתקבלו דברי הרמב"ם להלכה במלואם, כי הוא מחמיר גם על מי שלומד תורה כדי לשמש אח"כ את הציבור ברבנות או בהוראה, שאפילו לו אסור לקבל מלגה, ואילו לדעת רוב הראשונים והאחרונים, נכון למי שלומד על מנת ללמד לקבל מלגה, מפני שאם התלמידים המוכשרים לא יפנו את כל כוחותיהם ללימוד התורה, לא יהיו אח"כ רבנים ומורים בישראל. לפיכך אין הלומד ומקבל מלגה עושה מהתורה קרדום לחפור בו, שהרי הוא מצד עצמו מוכן לעבוד בכל עבודה, אלא שהציבור מבקש מאלה המתאימים לכך להקדיש את כל זמנם ללימוד, כדי שיוכלו אח"כ לתרום מתורתם לציבור. אבל מי שאינו מתאים לחינוך או רבנות, אין לו היתר להפיל עצמו על הציבור ולהתפרנס ממלגה.
בעז"ה בשבוע הבא נמשיך לעסוק בסוגיה זו, מתוך התמקדות בשאלה מי מתאים לעסוק בתורה, אולם בינתיים נעסוק מעט בחשיבות התכנון לטווח ארוך.

חשיבות התכנון
אחת השאלות החשובות בחיי אדם היא מהו תחום העיסוק המתאים לו: חינוך, עסקים, חשבונות, עבודות כפיים, מחשבים וכו', ואולי שילוב מסוים של שני תחומים. יש אנשים שאינם מבינים את חשיבות השאלה, ואינם מקדישים לה מחשבה מספקת. הם מתגלגלים להם בחיים לאן שנושאת אותם הרוח, מרבים להחליף עבודות, ולעיתים מתבטלים. לא כך ראוי לאדם לנהוג. הקב"ה חנן אותנו בדעת כדי שנתכנן את חיינו על מנת שנוכל להפיק את המיטב מהכשרונות שהקב"ה חנן אותנו.

רבים מבזבזים את שנות נעוריהם בעיסוק בשטויות וחלומות באספמיא, נעשים מכורים לתרבות הצריכה והבילויים, ואת התוכניות שלהם לעתיד הם מבססים על אמירות נבובות ששמעו מחבר או ברדיו או בטלוויזיה. אחר כך לא פלא שבמשך שנים הם מחפשים את דרכם, לומדים מקצוע אחד ומתחרטים, נודדים ממקום למקום, מגיעים לגיל שלושים ועוד לא יודעים מה יעשו כשיהיו גדולים.
לעיתים אני שואל בחורים צעירים שמגיעים לישיבה על תוכניותיהם לעתיד. רבים מגיבים בתדהמה: "אני בסך הכל בן שמונה עשרה, איך אדע היום במה אעסוק בעתיד. קודם אלמד קצת בישיבה, אשרת בצבא, אח"כ נראה…"

ואני מתעקש ומסביר את שאלתי: אינני מבקש שתחליט עכשיו באופן סופי במה תעסוק במשך כל ימי חייך. אבל בכל זאת מה הכיוון, איזה תחום מעניין אותך, מה השאיפות שלך, מה ייחשב בעיניך הצלחה. גם אם הבחורים לא יודעים להשיב, טוב שיתחילו לחשוב.

לתכנן מתוך תורה
שנות הלימוד בישיבה הן שנים מצוינות לבחינה עצמית, לבירורים פנימיים, כלליים ופרטיים. מתוך לימוד התורה שהיא חיינו, יכול אדם להבין את ייעודו כראוי, ולסלול לעצמו דרך שתהיה טובה לו ולכלל מבחינה רוחנית ומעשית, ערכית וכלכלית, שתתאים להגשמת כשרונותיו האישיים, לבניית משפחתו ולתרומה לכלל. וזה בכלל דבריו של רבי יהודה הנשיא (אבות ב, א): "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם".

כמובן שכל התוכניות נועדו לתת כיוון, ובנוסף לכך יש צורך בגמישות כדי להתאים את הרצון למציאות. אדם צריך להיות פתוח לקבל את הברכה שהקב"ה מזמן לו בדרכו. אבל אם לא יהיה לו כיוון כללי, הסיכוי שיעשה מהלכים מוטעים גובר מאוד.

תכנון הוא מעלה אנושית
כוחו של האדם בתכנון. לאריות ודובים, למשל, יש כוח רב, אבל הם נחותים מבני האדם מפני שאין להם יכולת לתכנן כמה מהלכים קדימה, וכך האדם מסוגל להכין להם מלכודת ולצוד אותם ברשתו. יכולת התכנון היא אחד הביטויים המרכזיים לצלם אלוקים שבאדם. ככל שהאדם מסוגל לתכנן לטווח ארוך יותר, כך הוא מביא יותר לידי ביטוי את כשרונו כאדם.

אם נתבונן סביבנו ונסתכל באנשים שהצליחו להגשים את כשרונותיהם, נמצא כי רובם המכריע ידעו בגיל צעיר מאוד באיזה תחום יעסקו, וכך ניצלו את שנות נעוריהם לפיתוח כשרונותיהם המיוחדים. רוב תלמידי החכמים הגדולים ידעו בגיל צעיר מאוד כי יקדישו את חייהם לתורה, ומגיל צעיר היפנו את מיטב מרצם וכוחותיהם למטרה קדושה זו. רבים מהמדענים הדגולים החלו להתעניין במדעים בגיל צעיר, וידעו שזה הדבר החשוב להם מכל, וכך הצליחו. רבים מהאנשים שנעשו עשירים ידעו מגיל צעיר כי הם רוצים להתעשר, וכבר מגיל צעיר החלו להתבונן בחיים במבט עסקי. (וצריך שהרוצים להתעשר יעשו זאת לשם שמיים).

לפני החתונה צריכים לדעת את הכיוון
ברור שבחור שרוצה להתחתן צריך שכבר יהיו לו תוכניות מסודרות לעתיד, במה יעסוק וממה יתפרנס.
כיוצא בזה כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה".

כיום החיים מורכבים יותר, לימוד המקצוע וקניית הבית לוקחים זמן רב, ומי שיעכב את נישואיו עד אז, יצטרך לדחות את נישואיו עד לאחר גיל שלושים ואף יותר. אולם לכל הפחות אפשר ללמוד מהרמב"ם, שהרוצה להתחתן צריך שתהיה לו תוכנית מסודרת לעתיד.

על פי מה יבחר אדם את דרכו
כמדומה שבחירה טובה צריכה לשלב בתוכה שלושה מרכיבים: כישרון, רצון, וצורך.
ראשית צריך אדם לבחון את כשרונותיו ויכולותיו – אולי הוא טוב בעבודה טכנית. אולי הוא מוכשר ללימודים ויש לו יכולת טובה ללמד תלמידים. אולי הוא מצליח בעבודה עם אנשים, ואולי הוא מוכשר דווקא לעבודה עם מספרים. לכל אדם כשרונות משלו, ועליו לפתחם כדי לתרום את חלקו לתיקון העולם.
שנית – רצון. גם כשאדם מוכשר מאוד בתחום מסוים, אם לא ירצה לעבוד בו, לא יראה ברכה בעמלו. אדם צריך לבחור תחום שיש לו רצון לעבוד בו.

אולם גם רצון לבד לא מספיק. יש אנשים שמוכשרים מאוד להיות מהנדסי תוכנה, אבל רצונם לעסוק במסחר. הבעיה שאין להם כישרון לכך, וכל עסק שיטלו לידיהם יקרוס. צריך לשלב את הכישרון עם הרצון.

שלישית – צורך. גם אם נמצא תחום שאדם מוכשר ואוהב, עדיין צריך לבדוק שיש צורך ציבורי בכך. כי אם מדובר במקצוע שכבר יש לו עודף של עובדים, מי שישקיע בו עלול למצוא את עצמו לבסוף מובטל.
לעיתים בחירה שגויה נובעת מפגם במידות

היה בחור שהתבלט בכשרון הטכני שלו. אבא שלו היה חשמלאי וגם הוא ידע לעבוד יפה בחשמל. אבל הוא לא רצה להיות כמו אבא שלו. הוא רצה להיות פסיכולוג. הוא אפילו שנא לעבוד בחשמל. רק בעיה אחת היתה – הוא ממש לא היה מוכשר לפסיכולוגיה. לאחר מאמצים מרובים הצליח להתקבל ללימודים בתחום דומה, אך הוא התקשה מאוד במציאת עבודה. אנשים לא רצו להתייעץ בו.

אילו היתה לו יותר אמונה, היה שמח בכשרונות שה' חנן אותו. אילו היה מכבד יותר את אביו, ופחות מחפש כבוד ויוקרה, מסתבר שהיה אוהב לעבוד בחשמל, והיה רואה ברכה בעמלו.

בכל דרכיך דעהו

לא כל אחד מתאים להיות תלמיד חכם גדול ● מה האמת בסיפורים על חסרי כישרון שהפכו לגדולי הדור ● על האדם לבחור את דרכו לפי הכשרונות שחנן אותו ה´

האם כולם מתאימים להיות רבנים גדולים 
שאלה: בשבוע שעבר נכתב כי מי שאינו מתאים לתפקיד רבנות או חינוך אין לו היתר להמשיך ללמוד בישיבה ולהתפרנס מהצדקה, היינו מתקציב הישיבה, ועליו ללמוד מקצוע ולהתפרנס ממנו ולקבוע עתים לתורה. 

ולכאורה קשה על כך מאוד: וכי כיצד יוכל אדם לקבוע שאינו מתאים לתורה, והרי ישנם סיפורים לרוב על גדולי תורה שבצעירותם התקשו מאוד בלימודם, וכל רואיהם לא האמינו כי יהיו תלמידי חכמים, ולבסוף בזכות שקידתם המרובה זכו ונעשו תלמידי חכמים גדולים? ואם כן, יכול כל אדם להיות תלמיד חכם גדול, וכיצד אפשר להמליץ לו לעזוב את הישיבה? אולי בהמלצה זו אנו מפסידים את גדול הדור הבא?
תשובה: כמדומה שהסיפורים הללו אינם בדוקים דיים. קשה להאמין שתלמידי חכמים גדולים שנודעו ביושר שכלם ובחריפות הבנתם לא היו בעלי כשרון מלידה. וכן מבואר בגמרא נדה (טז, ב) שחכמה היא כשרון מולד, ורק יראת שמים תלויה בבחירתו של האדם. וכפי שדרש רבי חנינא בר פפא: "אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר, כדרבי חנינא; דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". 

ורק בדרך הקרובה לנס אפשר שאדם טפש יהפוך לחכם גדול (ויעויין במסכת שבת קנו א, שהחכמה תלויה במזל, היינו בכשרון מולד, ובתוספות שם שרק על ידי זכות גדול יכול המזל להשתנות). 
וכן אמרו חכמים (חולין כד, א): "תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים – שוב אינו רואה. ר´ יוסי אומר: שלוש שנים". ואם כן ברור שעד גיל עשרים ושתיים עשרים ושלוש יכול אדם לדעת את רמת כשרונו ולהחליט איזה תחום עיסוק מתאים לו.
חשוב לציין שעיקר מעלתו של אדם תלויה במידותיו הטובות ובאמונתו, וזה נתון לבחירה.

פירוש לסיפורים 

יתכן שאותם גדולי תורה שמספרים עליהם שבקטנותם נחשבו לטיפשים, היו באמת בעלי כשרון גדול מלידה, אלא שלעתים הכשרון אינו מתגלה בהתחלה. למשל, יתכן שהיו דיסלקטיים, והתקשו מאוד בקריאה, עד שנדמה היה לכולם שאינם מוכשרים כלל. ולאחר שלמרות הקשיים למדו לקרוא, או שהתרגלו ללמוד בעל פה, התחילו לנתח את הדברים בעומק, ואז ראו הכל את עומק כשרונם. וכן יש אנשים שרק לאחר שהם מבינים את הסוגיה בשלמות הם מסוגלים להסביר אותה, ולעומתם רוב האנשים מסוגלים להסביר גם את המעט שהם מבינים. ובכל השלבים הראשונים של הלימוד היה נראה שהאחרונים מבינים טוב יותר, אולם לאחר כמה שנים, כשהראשונים התחילו להבין את הדברים על בוריים, החלו להראות את כוחם ונתגלה שהם מוכשרים. 

ואכן נכון שאם לא היו מתאמצים מאוד לא היו זוכים לחשוף את כשרונם, אבל הם היו מוכשרים מיסודם, ומורה מעמיק מסוגל להבחין בזה. ובוודאי שאחר התמדה של כמה שנים כשרונם יתגלה.

הערה חינוכית 
ככלל, חובה לומר כי ישנה הדרכה מוטעית, לפיה כולם צריכים להתאמץ בכל כוחם להיות גדולי התורה שבדור. לבד מכך שהדרכה זו עלולה לגרום לגאווה ותחרות – על פי מה שלמדנו הדרכה זו אינה נכונה. לא לכל אדם יש כשרון שכלי ונפשי להיות תלמיד חכם גדול. לכל אדם כשרון משלו, ועליו לבחור את דרכו לפי הכשרון שחנן אותו ה´. ואם לא ילך בדרכו, לא רק שלא יצליח אלא עוד יש חשש שמא ייפול לגמרי.

וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל באורות התורה ו, ט: ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני… שבגדו בתכונתם האישית המיוחדת". והביא את מחלוקת הראשונים על דברי חז"ל (אבות ב, ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", מה צריך להיות העיקר ומה הטפל. שלדעת רבנו תם דרך ארץ עיקר ועמו קביעות עתים לתורה, ולדעת רבי אלחנן כוונתם לומר שתלמוד תורה צריך להיות עיקר ועימו מעט דרך ארץ (תוספות ישנים יומא פה, ב). וסיכם הרב ששתי הדעות נכונות, וכי "הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד". 

תפקידו המיוחד של כל אחד 
וזה שישנם אנשים שנטייתם לעסוק במקצועות אחרים ולא להיות תלמידי חכמים גדולים, אין בזה כדי לפגוע בכבודם חס ושלום. לכל אחד ואחד מישראל יש יחוד משלו, ואף אדם בעולם אינו יכול למלא את מקומו. אם הוא לא יגלה את כוחותיו לפי אופיו המיוחד, יהיה העולם חסר.

וכך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין: "כשם שצריך אדם להאמין בה´ יתברך, כך צריך אח"כ להאמין בעצמו. רוצה לומר שיש לה´ יתברך עסק עמו, ושאיננו פועל בטל שבין-לילה היה ובין-לילה אבד, וכחיות השדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים, וה´ יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו" (צדקת הצדיק אות קנד). 

וצריך כל אדם לידע שבתפקיד המיוחד שלו, אם ינהג על פי התורה, הרי הוא נחשב לגדול הדור. זה בעבודתו וזה בתלמודו. ולכן מצד האמת המוחלטת, כל ישראל שעושים רצונו שווים. ומה שבעולם הזה צריכים לכבד תלמידי חכמים יותר מבעלי מקצועות אחרים, מפני שבעולם הזה מרובות הטעויות, וכל המקצועות צריכים את הדרכת התורה, ואם לא יכבדו תלמידי חכמים – לא יקבלו את הדרכת התורה, ולא יידעו כיצד לכוון את דרכם (ועיין בצדקת הצדיק אות רלא). 

שאלות מחיילים שמתלבטים אם להתנדב לקצונה 
כמה חיילים שאלוני לאחרונה אם כדאי שיילכו לקורס קצינים. מפקדיהם מפצירים בהם להתנדב, אולם הם חוששים שיפקדו עליהם לגרש יהודים מבתיהם, והם יודעים שלא יוכלו להשתתף בפשע הזה, ואזי הם עלולים להישפט על סירוב פקודה. האם כדאי להם להתנדב ולהאריך את השירות הצבאי ולהגביר את הסיכון שיגיעו לקונפליקט הזה?

ראשית, חובה להדגיש שהשירות בצבא הוא מצווה חשובה מאוד. הצלת ישראל מידי אויביו כפשוטו. וכל חייל וחייל שמשרת בצבא מציל בעצם שירותו את חייהם של ישראל, שאפילו אם הוא אישית לא נקרא למלחמה, עצם קיומו של עוד חייל מחזק את הצבא ומרתיע את האויב, וממילא מציל חיים. אנחנו חיים כאן על חרבנו, ולולי החיילים שבצבא היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. 

אמנם לשאלת הקצונה יש שני צדדים. מצד אחד, אם יישאר חייל פשוט, לא יגיע למצבים לא נעימים. מצד שני, אם יסרב כקצין ירבה קידוש ה´, אף כי ישלם על כך מחיר כבד יותר. לשני הצדדים מעלות וחסרונות, וכל חייל יבחר לעצמו את הדרך המתאימה יותר לאופיו.

לפתוח את הראש 
עם זאת, חובה להוסיף כי ביטחון המדינה אינו תלוי אך ורק בשירות הצבאי. הנה יש לנו בעזרת ה´ חיילים רבים שמוכנים להתנדב ליחידות הקרביות ולשים נפשם בכפם למען העם והארץ, אבל מדיניות קלוקלת ממסמסת את כל הישגיהם. 

במדינה מודרנית דמוקרטית יש ערך עצום לדעת הקהל. ואת דעת הקהל קובעים בעלי הון ששולטים בתקשורת, ואישי חברה וציבור. הנה למשל, שני ראשי הממשלה האחרונים, אהוד ברק ואריאל שרון, נבחרו בעזרת סכומי עתק שהושג בדרכים לא כשרות – עמותות ושאר מיני שחיתויות. בכסף הזה הצליחו להפעיל מערכת תעמולה יעילה שהטתה את דעת הקהל לטובתם. 

בקיצור, לבעלי ההון, למנהלים הבכירים, לחוקרים – בעיקר בתחומי הרוח והחברה, יש השפעה מכרעת על קיומה וביטחונה של המדינה. הליכה לתחומים הללו עשויה להועיל יותר לעם ולארץ ולכל הערכים המקודשים שלנו. זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה. 

בדיעבד, יתכן והקונפליקט הזה יפתח אפיקים חדשים בפני בחורינו האידיאליסטים, שדווקא מתוך הפעילות בתחומי הכלכלה, החברה והמחקר יוכלו לסייע יותר לשגשוגה של מדינת ישראל ברוח ובחומר.
חירות ומנהיגות מתוך עצמאות ועוז

לפני כמה שבועות התפרסמה באחד העיתונים רשימה של מאה עשירי המדינה. אחד האישים הפעילים במגזר הדתי לאומי התלונן בפני שאין בה כמעט דתיים. בתחומי המחקר, הקצונה הבינונית, העשייה החברתית, הציבור הדתי לאומי מיוצג הרבה מעבר לאחוז שלו באוכלוסייה. לרוב הבכירים בארץ יש עוזרים דתיים. אבל בין המנהיגים עצמם או בין עשירי הארץ, אחוז הדתיים נמוך יחסית.

אולי חסר עוז פנימי – "חוצפה דקדושה". אולי יש איזו מנטליות שיותר מידי משתוקקת למצוא חן בעיני אחרים, ולכן אינה מסוגלת לעמוד בביקורת קשה. 
יש מקום לקוות שהעמידה שלנו במאבקים האחרונים תגלה את העוז בלבבות. אולי בעוד עשר שנים יהיו יותר דתיים בין עשירי הארץ… 

אגב: אמר הגר"א, שגדול ניסיונם של העשירים מניסיונם של העניים. יותר קשה להיות עשיר צדיק מאשר עני צדיק. יהי רצון שהעשירים שלנו יהיו צדיקים גדולים, ובתרומותיהם יקדשו שם שמיים, ויעסקו בבניין התורה, העם והארץ.

תורה ועבודה

האם נכון לעסוק בתורה ולהתפרנס מן הציבור? ● התנאים והאמוראים עבדו לפרנסתם ● פסק הרמב"ם שאסור להטיל עמו על הציבור ● מנהג יששכר וזבולון ● דעת החולקים על הרמב"ם

לימוד בכולל או עבודה – מה עדיף? 
שאלה: אני לומד כיום בישיבה ושמח בלימוד התורה, אבל אינני מתאים להיות רב או מורה. האם נכון שאמשיך ללמוד בישיבה כמה שיותר שנים, ורק כשלא אוכל להסתפק במלגה שאקבל מהישיבה אצא לעבוד? ואולי עדיף שכבר עכשיו אצא מהישיבה ללימודים אקדמאים כדי לרכוש מקצוע מכובד ולהתפרנס מיגיע כפיי תוך קביעת עתים לתורה?

תשובה: ככלל, אסור לאדם לומר אלמד תורה והציבור יפרנסני. ואף שמעלת לימוד התורה עליונה על כל המצוות, אסור להתפרנס מלימוד התורה. וכן מבואר במשנה במסכת אבות (ד, ה). 

בתחילה המשנה עוסקת בכוונה הראויה בלימוד התורה: " הלומד על מנת ללמד – מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות – מספיקין בידו ללמוד ללמד ולשמור ולעשות". וממשיכה המשנה: "רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם (להתגאות בתורה), ולא קרדום לחפור בהם (להתפרנס מהתורה). וכך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף (המשתמש בכתרה של תורה חולף מהעולם). הא למדת: כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם". 

מנהג התנאים והאמוראים 
וכן נהגו גדולי ישראל. מי לנו גדול מהלל הזקן, שלפני שנתמנה לנשיא התפרנס בדוחק רב מחטיבת עצים. אמנם לאחר שהתמנה לנשיא, הציבור נתן לו ממון רב עד שנעשה עשיר. שכך הדין, שכל מי שהתמנה לתפקיד מנהיגותי, כגון נשיא או אב בית דין, אם לא היה מבוסס מבחינה כלכלית, הציבור היה נותן לו ממון כדי להעשירו. וזאת מפני שכבודו של הציבור שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים, שעל ידי כך יהיו דבריהם נשמעים. וכך מסופר בתלמוד על רבי אבא דמן עכו שהיה עני, ורבי אבהו השתדל שימנו אותו לראש כדי שיתעשר (סוטה מ, א, וכן מובא בהוריות י, א; חולין קלד, ב). 

אולם כל שאר תלמידי החכמים שלא היה להם תפקיד מנהיגותי, למרות שהיו גדולים מאוד בתורה, לא התפרנסו מהציבור. שמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, רבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים, רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים, וכן רבים. ובאותם הדורות היה הציבור מסייע לרבנים בעבודתם ובמסחרם, ועל ידי כך יכלו להתפרנס בזמן קצר, ולפנות את רוב זמנם ללימוד התורה.

דברי הרמב"ם 
הרמב"ם בפירושו למשנה שהזכרנו כתב דברים חריפים מאוד כנגד לומדי תורה התובעים שהציבור יפרנסם, והביא דוגמאות רבות מגדולי התנאים שהיו עוסקים במלאכה ולא העלו בדעתם שהציבור יפרנסם. 

וכך פסק בהלכות תלמוד תורה ג', י': "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

בני זבולון ויששכר 
אמנם ידוע מנהגם של בני זבולון שהיו עוסקים במסחר ומפרנסים תלמידי חכמים משבט יששכר, ואמרו עליהם חז"ל: "לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, ועל זבולון נאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (ב"ר עב, ה; צט, ט).

גם הרמב"ם מסכים לדרכם 
גם הרמב"ם מסכים כמובן להנהגתם של בני זבולון ויששכר. ואף שמנהג חסידות שאדם יתפרנס מיגיע כפיו, וכפי שכתב הרמב"ם עצמו (הל' ת"ת ג, יא): "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב". אולם אין אדם חייב לנהוג בעצמו מדת חסידות. ולעיתים כדי להפיץ תורה בישראל, מוטב לוותר על מנהג חסידות זה. וכך נהג הרמב"ם בעצמו, שבמשך שנים אחיו דוד שהיה עוסק במסחר היה מפרנסו, והרמב"ם עסק בתורה בשקידה. ורק לאחר שאחיו טבע בים נאלץ הרמב"ם לעסוק ברפואה כדי לפרנס את משפחתו ומשפחת אחיו. 

לא יטיל עצמו על הציבור 
הרי שהחילוק בין האיסור להתפרנס מהתורה ובין מנהגם של בני יששכר הוא בשני תחומים: א) כוונת הלומדים ב) בכבוד ולא בביזיון. בני יששכר לא למדו תורה כדי להתפרנס ממנה, אלא וודאי היו להם שדות והיו רגילים לעבוד בהן, אלא שבני זבולון שזכו לעשירות רבה, באו לפני אותם מבני יששכר שהיו מוכשרים בלימוד, והציעו להם בדרך מכובדת שיקדישו יותר מזמנם לתורה והם יפרנסום. ולא עלה כלל עד דעתם של בני יששכר לבוא ולבקש מבני זבולון שיפרנסום.

החולקים על הרמב"ם 
רבים מגדולי ישראל הראשונים חלקו למעשה על הרמב"ם, ואמרו שאם תלמידי החכמים לא יקבלו את פרנסתם מהציבור, לא תתקיים התורה בישראל ולא יהיה מי שילמד תורה לעם. 

ואף שגם הם הסכימו שמדת חסידות היא שלא להתפרנס מהציבור, וברור שבימי התנאים תלמידי החכמים התפרנסו ממלאכתם ועם זאת עסקו בתורה והעמידו תלמידים הרבה – מכל מקום במשך השנים נתמעטו הדורות, וכבר לא ניתן לעסוק בפרנסה וללמוד וללמד תורה. 

בזמן התנאים והאמוראים הדגש המרכזי היה על הבנה מעמיקה, שכן כמות המשניות והברייתות והמימרות לא הייתה מרובה כל כך, ועיקר הלימוד היה מכוון להעמקה ביסודות התורה. ומלאכת הפרנסה כפי הנראה לא הפריעה להם להמשיך ולהעמיק במחשבתם תוך כדי עבודתם. אבל במשך השנים התרבו הדעות והפירושים, חומר הלימוד התרחב לאין שיעור, ותלמידי חכמים צריכים הרבה יותר שעות ללמוד בספרי התלמוד והגאונים והראשונים, להעמיק בהם ולשננם. 

וכך כתב רבי שמעון בן צמח (ה' קכא – ה' רד) בספרו התשב"ץ ח"א קמב-קמח, והביא לדבריו ראיות רבות. וכן פסקו גדולי האחרונים, ובראשם רבי יוסף קארו בכסף משנה (על הרמב"ם) ובית יוסף ליו"ד רמו, והרמ"א יו"ד רמו, כא.

ההיתר לבחורי ישיבות ואברכים שמתאימים להוראה 
יותר מזה: בעקבות התמעטות הדורות וריבוי הספרים והדעות, ברור שלא ניתן יהיה להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלי שישקיעו את כל יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. ולכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שלומדי התורה יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לשנות את המנהג הקדום ולפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזהו רצונו של הציבור, שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הלכה. וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, הציבור תורם כספים לאחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו המהרש"ל והש"ך (יו"ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כ"א).

היתר נוסף לדורנו 
בדורנו התעוררה בעיה נוספת, שרבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שיש מצווה לחנך את הבנים לדעת תורה ולחיות לאורה, חייבים ההורים להמשיך לממן את לימודיהם עוד מספר שנים בישיבה, כדי שירכשו את יסודות התורה. וכיוון שישנם הורים שאינם מסוגלים לשלם עבור לימוד ילדיהם (ויש גם הורים שאינם רוצים לשלם), צריך הציבור כולו לדאוג לכך, ולכן יש צורך לאסוף תרומות להחזקת הישיבות. 

בחור שאינו מתאים להוראה ורבנות 
אבל לאחר שהבחור למד מספר שנים בישיבה וקיבל בסיס בתורה ויראת שמים, מן הראוי לכוון אותו לפי כישוריו ונטיית לבו, אם בתחום התורה לחינוך ולרבנות, ואם למקצועות ריאלים – ניהול וכל מקצוע אחר שמתאים לאישיותו. 

ולענייננו, מי שמוצא בעצמו שאינו מתאים למקצוע ההוראה או הרבנות, אין לו יותר היתר ללמוד כל היום תורה ולהתקיים על חשבון הציבור או מכספי צדקה.

וכך נוהגים אצלנו בישיבת הר ברכה, שלאחר מסלול הלימודים המסודר, שכולל חמש שנים (בתוכם השירות הצבאי), כל בחור בוחר לו את דרכו המתאימה לו לשם שמיים, אם במקצועות הקודש ואם במקצועות החול, ואף הישיבה מעודדת אותו להיות נאמן לאופי המיוחד שלו. וכך רבים הולכים ללמוד מקצוע, ומשתדלים לעשות זאת ברמה הגבוהה ביותר לפי יכולתם, ועם זאת ממשיכים לקבוע עתים לתורה, ומפנימים ערכים של מסירות ואהבה לתורה וללומדיה ולקיום המצוות בכל דקדוקיהם, ומשתדלים להרבות בצדקה וחסד, לסייע בבניין הארץ ולקדש שם שמיים.

כבוד התורה וכבוד התפילה

מכתב מעורך הספר 'מכתבי תורה' של הרבי מגור ● מי היה רבו של הרב חרל"פ, ומדוע השמיט זאת כותב הספר על האדמו"ר 'בית ישראל' ● מפקד בית הספר לקצינים מפלה לרעה את החיילים הדתיים ופוגע בתפילה

חזרה מדברי ביקורת על ספר 'מכתבי תורה'

במאמרי (מיום ה' תמוז תשס"ד) על יחסו של הרבי מגור למרן הרב קוק, הבאתי את דברי ביקורתו של מחבר הספר 'ארץ ישראל בספרות התשובות', שיצא כנגד מדפיסי ספר 'מכתבי תורה' של הרבי, על שהשמיטו ממכתבו את המשפט בו הוא מציין שרוב רבני ואנשי ירושלים תומכים ברב קוק, ועל כן אינו צריך להתיירא מהחולקים עליו, ואע"פ כן בצדקותו הוא חולק להם כבוד. 

בעקבות זאת קבלתי מכתב מהרב צבי יצחק אברמוביץ שליט"א, רבה של חצור הגלילית ורב קריית חסידי גור שם, בו ציין כי הוא ערך את 'מכתבי תורה', וכי מגמת הספר היא להביא את דברי התורה שבמכתבי הרבי, ולא את שאר ענייני הציבור. ועל כן לא היתה שום כוונה להמעיט את דמותו של הרב קוק ח"ו.

להפך, הרב אברמוביץ עצמו פרסם לראשונה (במהדורת תשנ"ז מכתב מט) את מכתבו של הרבי לאחיו הרב מפאבניץ, משנת תרפ"ז (את המכתב קיבל מבנו של הרב מפאבניץ). במכתב זה רואים שוב את יחס הכבוד של הרבי לרב קוק, שהחליט לנהוג על פי דעתו ולטעום מכוס היין של ברית המילה מייד אחרי סיום הברכה, לפני הבקשה. וזה לשונו: "בלומדי אתמול בטור אורח חיים סוף סימן קפ"ט, מפורש דלא כמו שנהגתי ואכלתי וא"ע (ואוכל עוד) כמו שראיתי אצל רא"י קוק". היינו, אע"פ שלפי הטור יש לשתות בסוף הבקשה, ימשיך לנהוג כפי שראה אצל הרב קוק, מפני שקיבל את סברתו (גם הרב ישעיה הדרי העיר עיני למכתב זה). 

וכן שם במכתב נ', הביא את מכתב הרבי שסיפר שהרב קוק אמר לו שנכון לברך 'שהחיינו' על הפרשת תרומות ומעשרות בפעם הראשונה, "ועוד סניפים עשה הרב רבי אברהם קוק בקבלת פנים לחברו שיכולים לברך שהחיינו, וגם ביאתי למקום הזה (לא"י)". וסיפר שם הרבי שנתן חלק מהמעשר ראשון לבעל הבית שהיה לוי, וחלק אחר לרב קוק שהיה כהן (כפי דעת רבים מהפוסקים שאפשר לתת מעשר ראשון גם לכהן). 

ועל כן הנני חוזר בי באופן מוחלט מהטענה שהובאה כנגד הספר 'מכתבי תורה'.

ביקורת על כותבי תולדות אדמו"רי גור

עוד כתבתי באותו מאמר, שקשה לסמוך על חלק מכותבי תולדות אדמו"רי גור, מפני שמסיבות שונות העלימו דברים רבים מתולדות ומדברי האדמו"רים. גם כנגד דבריי אלו הגיעו דברי ביקורת, אבל מהם איני חוזר, ואביא דוגמא אחת מרבים.

רבי אהרן סורסקי בספרו הרחב 'פאר ישראל' ח"א על האדמו"ר בעל 'בית ישראל', בנו וממשיכו של ה'אמרי אמת', כתב בעמוד שיז "שבראשית ימי הנהגתו נהג הרבי להסתגר שעות שלמות בכל יום ששי ללמוד סתרי תורה ביחידות עם הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. שיעורם המשותף התקיים בסוד, במעונו הפרטי של הגרי"מ בשכונת שערי חסד".

היינו מצפים שיתאר את החרל"פ כתלמידו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל, אבל סורסקי המשיך וכתב: "הגרי"מ חרל"פ קיבל את תורת הקבלה מפי רבו, הגאון הצדיק רבי הירש מיכל שפירא זצ"ל מירושלים". ואמנם נכון שבצעירותו היה הרב חרל"פ תלמיד של אותו גאון וצדיק, אולם לאחר שהכיר את הרב קוק הפך לתלמידו המובהק, וביטל עצמו לגמרי כלפיו, וראה בו את גדול הדורות האחרונים. 

ושם בעמוד ער-רעא מסופר שבעת התלבטותו של ה'בית ישראל' האם לקבל על עצמו את האדמו"רות לאחר פטירת אביו, שלח לו הרב חרל"פ פתקה כדי לרמוז לו שעליו לקבל את האדמו"רות. ואף כאן הרחיב בהערה שהרב חרל"פ היה תלמידו של הרב שפירא זצ"ל, והעלים את העובדה כי הרב חרל"פ היה תלמידו המובהק של מרן הרב זצ"ל. יש לציין כי באותם הימים שהיה הרבי מגור לומד עם הרב חרל"פ, שימש הרב חרל"פ כראש ישיבת מרכז הרב, ונחשב לממשיכו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל. 

כל תפישת עולמו של הרב חרל"פ בהלכה ובאגדה, ובעיקר בכל הנוגע לסתרי תורה, היתה בנויה על התורה ששמע ממרן הרב קוק, ולכן אין ספק שרבים מהדברים שאמר הרב חרל"פ בעת לימודו עם הרבי מגור היו מדברי מורו ורבו מרן הרב קוק. אבל את כל זאת העלים סורסקי. וחבל, כי לקחים רבים היינו יכולים ללמוד מתולדותיהם של אותם גדולים וצדיקים אילו היו נכתבים בדייקנות.

לפיכך כתבתי את דברי בצדק, שכן מי שמעלים עיניו מעובדות אלו, כל דבריו צריכים בדיקה.

מי אשם בפגיעה בכבוד תפילת שחרית בבה"ד 1?

לפני ארבעה שבועות כתבתי על בעיית קיומה של תפילת שחרית בקורס קצינים. וכתבתי שאשמח לספר כי המצב השתנה לטובה. לצערי אינני יכול לבשר זאת. בעקבות מאמרי הגיעו אלי תגובות רבות, ומהן ניתן להסיק כי האשם במצב הוא לא אחר מאשר מפקד בה"ד 1, אל"מ גל הירש.

בכל הצבא מקובל לתת לדתיים להתפלל תפילת שחרית בזמן מסדר בוקר. כך נוהגים בטירונות, כך נוהגים בקורס מ"כים, וכך נהגו בקורס קצינים עד שהגיע אל"מ הירש.

הירש החליט שכולם חייבים לעמוד במסדר בוקר, ומשעה שש וחצי אין לתת זמן לתפילה. ואם באמת חשוב לחיילים הדתיים להתפלל שחרית, אזי עליהם לקום בשעה חמש וחצי לתפילת שחרית.

טענו בפניו שקשה מאוד לתבוע מצוער שנמצא בלחץ של אימונים, תרגילים, שיעורים ועבודות, לקום בשעה חמש וחצי. אבל הירש השיב שהוא נותן לחיילים שש שעות שינה כמחויב בחוק, ומעבר לזה אינו צריך. ועוד הוסיף לטעון כלפינו שנכשלנו בחינוך הנוער: שאם הם אינם מוכנים לקום בחמש וחצי לתפילה, סימן שהתפילה לא חשובה להם, והרבנים והמחנכים נכשלו בחינוכם.

התביעה הלא צודקת מהחיילים הדתיים

אלא שהמציאות היא, שהצוערים נמצאים במתח רב; הם צריכים להתכונן למבחנים, להכין תרגילים ועבודות, ולכן פעמים רבות הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ואין להם שש שעות שינה עד חמש וחצי. 

בנוסף לכך, פעמים רבות כאשר מסיימים את התרגילים מאוחר, מפקדי הצוותים קובעים שמסדר בוקר יתקיים בשעה 7.55. כדי להסתדר לקראת המסדר מספיק לקום כמה דקות קודם. נמצא שאם הצוער הדתי יקום למניין שנקבע בשעה 5.30, יפסיד כמעט שעתים וחצי שעות שינה לעומת חברו החילוני. גם כאשר קובעים את מסדר הבוקר בשעה 7.00 או 7.30, החייל שיקום בשעה חמש וחצי יפסיד זמן רב של שינה.

כלומר אין להם בפועל שש שעות, ובנוסף לכך, גם באותם ימים שיש להם שש שעות, הם צריכים להתחרות מול חיילים חילוניים שישנים שבע שעות ויותר. 

אם יירדמו בשיעורים מפני שהם עייפים, לא יתחשבו בהם. אם לא יספיקו להכין תרגילים ולהתכונן למבחנים, כי עליהם לישון מוקדם יותר כדי לקום בחמש וחצי לתפילה – לא יתחשבו בהם, שהרי חבריהם שאינם דתיים הספיקו.

הצוערים מרגישים מאוימים

חובה לציין שהצוערים בקורס קצינים מרגישים מאוימים. אם ירבו להתלונן, מפקדיהם יראו זאת בשלילה. הם ייחשבו כעושי צרות. אם יקומו לתפילה שעתיים או שעה וחצי לפני חבריהם החילוניים, ציוניהם יהיו נמוכים יותר. חלקם יודחו, וחלקם יקבלו לבסוף תפקידים פחותי ערך שאינם תואמים את רמתם. 
חלק מהם העדיפו למסור לי את תלונותיהם באופן אנונימי, כדי שלא ייפגעו בהמשך. 

לכן רבים מהם מעדיפים לקום בבוקר עם כולם, וכאשר המפקד נענה לתחנוניהם ומשחרר אותם ממד"ס הבוקר, הם רצים לבית הכנסת ומתפללים במניין. כאשר הוא אינו משחרר אותם, אזי במקום לאכול ארוחת בוקר בשעה שמונה – הם מתפללים שחרית. 

אין כאן כשלון חינוכי

האם יש כאן כשל חינוכי? התשובה היא לא. 
כמובן שעלינו להעריך את הגיבורים שמצליחים להשכים קום ועם זאת לעמוד בכל המשימות. אבל לא כל אדם מסוגל לכך, ובמציאות כזאת, פעמים שאכן מותר לו להקל ולקום מאוחר יותר (ולא ניכנס כאן לפרטי ההלכה).

אם יש כאן כשל, הרי הוא כולו של מפקד בה"ד 1. במקום להעריך את הנוער הטוב הזה, ולראות איך בזכות אמונתו וחינוכו הוא מוכן לתת יותר למען עמו וארצו, הוא מעז לבקר את מחנכיהם. במקום לתת את מלא הכבוד לאמונת ישראל, ולתת לחיילים את התנאים הטובים ביותר לתפילת שחרית, הוא דוחק את התפילה לשעות לא סבירות. 

את הבחורים הנפלאים, האמיצים והנחמדים, שגדלים בישיבות ובמכינות על ברכי האמונה הוא רוצה לקבל בקורס שלו; אבל לתת להם להביא את אמונתם לידי ביטוי בתפילת שחרית באופן מכובד הוא לא מוכן. 

הדרישה שהחייל המאמין שיודע את ערך התפילה יוותר על שעות שינה כדי להתפלל במניין, דומה לדרישה מאת הקצינים הבכירים שבעת קיצוץ תקציב הביטחון יוותרו על מחצית שכרם, שהרי מי כמותם מבין ויודע את ערך העבודה הצבאית. אלא שהכל מבינים, שכל דבר חשוב וערכי צריך גם טיפוח והשקעה. לכן צריכים לתגמל את הקצינים הבכירים במשכורות מכובדות. 

לפחות ליחס כזה אנו מצפים כלפי ערך התפילה במניין, שהיא בנפשו של החייל המאמין. לכן צריך לקבוע את זמן תפילת שחרית לכל הצוערים לשעה שבע בבוקר, על חשבון מסדר בוקר או מד"ס בוקר.
בהזדמנות זאת ראוי לציין לטובה כי בכמה עניינים, בעקבות בקשת הרבנות הצבאית, תיקן אל"מ גל הירש נהלים שהפלו לרעה את החייל הדתי השומר שבת, כמו למשל איסור שימוש במחשבים בשבת, ואי נתינת תוכניות ניווט לפני שבת. 

תפקיד נציגי הציבור

כמדומה לי שנציגי הציבור שלנו צריכים למצוא את הדרכים לתיקון העיוות. יש חברי כנסת דתיים וחרדים שטוענים שלא צריך לעסוק כל הזמן רק במצוות יישוב הארץ וסכנת הנסיגה, אלא יש מצוות וערכים נוספים בתורה. אז הנה בבקשה, נושא לטיפולכם.

קדושים וטהורים

מדוע נהוג לעשות יום טוב ביום פטירת רשב"י ● כשהצדיק מסתלק מהעולם נפתחים לפניו שערי אורה, וגם תלמידיו זוכים להבין טוב יותר את תורתו ● ל"ג בעומר, יום שמציין מפנה לטובה בהמשך תורתו של ר' עקיבא ● מסירות הנפש של ר' עקיבא על לימודו התורה ומותו על קידוש השם ● במעלות קדושות וטהורות – טלי חטואל וארבע בנותיה הי"ד

ההצלחה במשאל

בעקבות המפגש המבורך של אנשי ההתנחלויות עם עשרות אלפי משפחות של מתפקדי הליכוד מכל החוגים והעדות, בערים ובמושבים, בצפון, בדרום ובמרכז, התברר שיש בציבור כמיהה אמיתית לקירוב לבבות, ולבשורה אידיאית טהורה שלא נגועה בתחבולנות פוליטית קטנונית שמטרתה להשיג ג'ובים. 
מאור הפנים שבו התקבלו המתנחלים לומדי התורה, שנותנים את דמם וחלבם למען העם בשירות הקרבי ובהתיישבות, נותן תקווה גדולה. ההצלחה של המפגשים צריכה לעורר אותנו לרעיונות חדשים על שיתוף פעולה מלא יותר בין המתנחלים לשאר תושבי הארץ, בין דתיים ומסורתיים, בין האיחוד הלאומי ותנועת הליכוד. אולי גם בין המפלגות הדתיות והחרדיות לליכוד.

מנהג העלייה לקבר רשב"י במירון

יש נוהגים לילך בל"ג בעומר למירון, לקברותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, ועורכים שם שמחה גדולה, ומדליקים מדורה, ורוקדים ומזמרים. ובין הנוהגים כך גם צדיקים ותלמידי חכמים. 

אמנם היו מגדולי ישראל שפקפקו על מנהג זה. בעל שו"ת חתם סופר תמה היאך אפשר לקבוע מועד לשמחה ביום שלא נעשה בו נס ולא נקבע על ידי חז"ל כמועד. ואמנם ידוע שאין נוהגים לומר בו תחנון ואין מתענים בו, אבל לא מצאנו מקור לכך שעושים אותו יום טוב (חת"ס יו"ד רלג). ואם הוא לכבוד יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי – הרי בדרך כלל ביום פטירת צדיק ראוי להתענות, ואיך עושים שמחה והילולה ביום מותו של רבי שמעון בר יוחאי (שואל ומשיב מהדורה חמישאה לט)? 

טעם השמחה

אולם רבים נוהגים לשמוח שם שמחה של מצווה, ובתוכם צדיקים ותלמידי חכמים. ואף שבדרך כלל יום פטירת צדיק הוא יום של צער, מכל מקום מסרו המקובלים בשם רבי שמעון בר יוחאי שרצה שישמחו ביום פטירתו. המוות בעולם הזה נתפש באופן שונה בעולם הבא. בעולם הזה המוות נתפס כדבר העצוב ביותר. כאשר צדיק מת נותר אחריו חלל גדול, והעם מתאבל על אובדנו. אולם בעליונים מובן כי הכל לטובה, ולהפך – אחר הסתלקותו של הצדיק מכבלי העולם הזה הוא זוכה לקלוט את מלוא אורה של התורה. ובמיוחד אמורים הדברים לגבי צדיקים שעוסקים בתורת הסוד, שעיקר עניינם ועיסוקם באור הפנימי והנסתר של הנשמה, וכל זמן שהם שרויים בתוך המחיצות החומריות של העולם הזה אין הם יכולים לקלוט את כל האור הפנימי, אולם כשהם מסתלקים מן העולם הזה ומתעלים אל מעבר למחיצות החומריות, נפתחים לפניהם שערי החכמה והאורה הפנימית, והם עומדים על עומק הסודות שעסקו בהם בימי חייהם. וכבר ביום המיתה אפשר לחוש את התרופפות המחיצות והמחסומים של העולם הזה, וכפי שמסופר באידרא זוטא על רשב"י שביום פטירתו גילה סודות עמוקים ונפלאים שלפני כן לא הורשה לגלות, והיה בוכה ושמח. 

ההילולא כנישואין

בזוהר נקרא יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי 'הילולא', שהוא כשמחת נישואין. והטעם שנקרא כך, מפני שההידבקות בשכינה בעולם הזה היא בבחינת אירוסין, וההידבקות שבעולם הבא היא בבחינת נישואין. בעולם הזה, מפני המחיצות, אין אפשרות להתקשר באופן שלם בשכינה. אבל אחר ההסתלקות זוכה הצדיק להתקשר עם השכינה באופן שלם, ונעשה מתורתו אור גדול בעולמות העליונים, ומתוך כך יכולים גם תלמידיו וממשיכיו שבעולם הזה להתקשר יותר אל עומק תורתו וסודותיו. ועל כן נהגו התלמידים העומדים על עומק העניין הזה לערוך הילולא ביום פטירת רבם הצדיק שגילה סודות התורה.

רבי שמעון בר יוחאי

נתייחד רבי שמעון בר יוחאי, שר הזוהר, שאת יום הסתלקותו מציינים גם יהודים שאינם עומדים על סודות תורתו. וכך נעשה ל"ג בעומר ליום שמחתה של תורת הנסתר, ורבים נוהגים לעלות למירון להילולת רבי שמעון בר יוחאי. הגדולים שבהם שמחים על הסודות שנתגלו להם בזכותו ובזכות תלמידיו וממשיכי דרכו. והמוני העם המשתתפים בהילולה, אף שאינם מבינים בסודות התורה, מכל מקום יש להם שמחה על שהתורה עמוקה מיני ים, ויש גדולים וצדיקים שמתקשרים לעמקי סודותיה, ועל ידי כך כל העולם הזה החשוך מתבשם. ועוד, שעצם ההכרה שיש סודות עמוקים שהם מעבר להשגת האדם הרגיל, יש בה ענווה וחכמה, ועל ידי הכרה זו אף פשוטי עם זוכים להתעלות.

רבי עקיבא

בהילולת ל"ג בעומר גנוז גם יום הזיכרון לגדול התורה שבעל פה, התנא המופלא רבי עקיבא, שאחד מחמשת תלמידיו הגדולים היה רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר על רשב"י, שהיה מעודד את תלמידיו לחזור על דבריו, מפני שתורתו היא תמצית מתורת רבי עקיבא (גיטין סז, א). גם את מסירות הנפש על כבוד ישראל למד רבי שמעון בר יוחאי מרבו, שכן רבי עקיבא היה זה שתמך ועודד את מרד בר כוכבא כנגד הרומאים.

אכן, טעם השמחה בל"ג בעומר המופיע בדברי הראשונים ובשולחן ערוך (תצג, ב) הוא שביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. ויש אומרים שבל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים, שעליהם כבר לא חלה המגפה (פרי חדש). ויש אומרים שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הצעירים שלא מתו במגפה, והם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, ומהם נמשכה מסורת התורה בישראל (שער הכוונות). נמצא איפוא שיסוד השמחה בל"ג בעומר הוא על תלמידי רבי עקיבא שהמשיכו את תורתו. 

ואף השמחה בל"ג בעומר על תורת הנסתר שייכת לרבי עקיבא, שהרי עליו אמרו (חגיגה יד, ב) שנכנס לפרדס, היינו לסודות העמוקים ביותר בתורה, ויצא בשלום. ואילו שאר החכמים שנכנסו עימו לא יצאו בשלום, שלא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות הנוראים שבפרדס. ורבי שמעון בר יוחאי תלמידו המשיך דרכו, בתורה ובמסירות הנפש, ולכן יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי הוא גם יום הילולת רבי עקיבא. 

נהרג על קידוש ה'

עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה: גדול התורה שבעל פה רבי עקיבא נהרג על קידוש ה'. מסירותו לאמונה ולתורה היתה ללא גבול, וכשגזרו הרומאים שלא ללמד תורה, מסר את נפשו ולימד תורה. תפסוהו וחבשוהו בבית האסורים וגזרו דינו למיתה קשה. ואמרו חכמים (ברכות סא, ב): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? (הרי במצב של יסורים נוראים כאלה אתה פטור מקריאת שמע, ומדוע אתה מתאמץ כל כך לקרותה?) אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד… יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא". 

זיכרון לקדושות

השמחה על הניצחון במשאל מהולה בצער נורא על עקידתן של אם וארבעת בנותיה, והעובר שעוד לפני שזכה לראות את פני העולם נעקד על קדושת שמו יתברך. טלי חתואל יכלה לבחור מקום מגורים אחר. היא יכלה להישאר אדישה בביתה. היא יכלה לומר אני בהריון וקשה לי לצאת. אבל היא בחרה לגור במושב קטיף ולקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, ולמרות העול והקשיים החליטה לצאת עם בנותיה ולהתנדב למען העם והארץ. וכך עלתה בקדושה ובטהרה למרום. בקדושה – כי נהרגה על מצוות יישוב הארץ, ובטהרה – כי פעלה בהתנדבות.

כחנה ושבעת בניה הקריבה טלי את כל מה שהיה לה. ואף היא כחנה תעלה למרום ותאמר לאברהם אבינו: "אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי חמשה מזבחות ועוד מזבח קטן לעובר שבמעי אמו" (עפ"י גיטין נז, ב).

ואף היא, ככל הרוגי מלכות, תעלה עם בנותיה למדור העליון שבגן עדן, מדורו של רבי עקיבא גדול התנאים. שם תפגוש את קדושי זמנינו. והרופאים הצדיקים והקדושים – הרב ד"ר דוד אפלבאום וד"ר שמואל גיליס, ירחמו עליה ועל בנותיה, ויטפלו בהן כפי שטיפלו באהבה בכל חוליהם בעולם הזה. שם תפגוש את רבני גוש קטיף, הרב שמעון בירן מכפר דרום, והרב יצחק עראמה מנצר חזני, והם יסבירו לה את גודל מעלת הקדושים. 

ומלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שעל שמו הורגנו כל היום, יאספן אליו באהבה ובכבוד, וייטול את בגדיהן הספוגים בדם, ויעשה מהם מלבוש פאר לשכינה, ויישבע לנקום את דמן ולהביא גאולה לישראל ולעולם.

שלמות הארץ ושלמות התורה

מי שמחובר אל התורה לא מתנתק מהארץ ● הלכה כדעת הרמב"ן שמצווה לרשת את הארץ ● איסור "לא ישבו בארצך" ואיסור "לא תחנם" במסירת שטחים ● ערבים הצוררים אותנו אינם נחשבים גר תושב ● אסור למדינה לגזול את בתי המתיישבים ● סכנת נפשות בוויתור לאויב באזורי ספר ● מסירת שטחים היא חילול ה' לעיני הגויים

איסור נסיגה מחבלי ארץ ישראל

תוכניתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון מנוגדת למצוות התורה מכמה וכמה צדדים, ונפרטם בקצרה:

א – מצוות יישוב הארץ: 
מצוות יישוב הארץ מצווה אותנו לכבוש את הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). והורשתם פירושו כיבוש והחלת הריבונות הישראלית על ארץ ישראל. ומצווה זו חלה עלינו בכל הזמנים (רמב"ן הוספות למצוות עשה ד). וכן נפסק בשולחן ערוך חלק אבן העזר סימן ע"ה, וכן כתב בפתחי תשובה שם סק"ו שכן הסכמת כל הפוסקים. 

ואמנם במשך דורות רבים מפני האונס לא זכינו לקיים מצווה זו, שלא היה לנו כוח צבאי לכבוש את הארץ ולהחזיק בה. אולם כשיש בידינו כוח מצווה עלינו לכובשה, וקל וחומר שאסור לתת ממנה לגויים.
ומבואר שמצוות יישוב הארץ דוחה אף פיקוח נפש של יחידים, שהרי על פי התורה הננו מצווים לכבוש את הארץ, ואין מלחמה ללא הרוגים, ומכאן שבמצוות יישוב הארץ אין מתחשבים בפיקוח נפש של יחידים (מנחת חינוך תכ"ה). 

ב – לא ישבו בארצך
בנוסף למצווה הכללית לרשת את הארץ, צוותה התורה: "לא ישבו בארצך" (שמות כג, לג). ופסק הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) שבעת שידינו תקיפה, אין להניח למי שאינו 'גר-תושב' לשבת בארצנו. 
אלא שנחלקו הפוסקים על מי בדיוק חל האיסור. יש אומרים שרק גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין לשמור שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלקי ישראל, נחשב 'גר-תושב' ורשאי לגור בארץ בשעה שידינו תקיפה. ויש אומרים שגם אם הגוי לא קיבל על עצמו במפורש בפני בית דין להיות 'גר-תושב', אם בפועל הוא אינו עובד עבודה זרה ומקיים שבע מצוות, אין איסור שיגור בארץ ישראל. 

ולפי הדעה האחרונה, מוסלמים הגונים וטובים יכולים לגור בארץ, כיוון שאין באמונתם עבודה זרה. אבל הערבים שצוררים אותנו ודאי אינם שומרים שבע מצוות בני נח, שהרי הם כופרים בה' אלוקי ישראל שהנחיל לנו את הארץ, ותומכים במחבלים הרוצחים ועוברים על "לא תרצח", ואינם מעמידים בית דין שידון את הרוצחים. 

ואמנם יש מהראשונים שסוברים שאיסור "לא ישבו בארצך" חל רק על שבעת העמים (רש"י, ראב"ד וסמ"ג), אולם לדעת רוב הפוסקים חל איסור זה על כל מי שאינו שומר שבע מצוות בני נח. נמצא שלפי שתי הדעות העיקריות, בשעה שידינו תקיפה אסור לנו להשאיר ערבים שאינם מקבלים את ריבונות ישראל בארצו, וקל וחומר שאין לתת להם נחלות שבהם יוכלו להושיב עוד ועוד גויים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח. 

ג – לא תחנם
עוד ציוותה התורה "לא תחנם" (דברים ז, ב). ופירשו חז"ל שאסור לתת לנוכרים חנייה בקרקע בארץ ישראל (עבודה זרה כ, א). ואיסור זה הוא השלמה לאיסור "לא ישבו בארצך", שהאיסור "לא ישבו" חל על כלל ישראל, ואיסור "לא תחנם" חל על כל יחיד, שלא ימכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי שאינו בגדר 'גר-תושב'. וממילא אסור לתת שום חלק מארץ ישראל לערבים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח כדת וכדין. לגבי איסור זה מוסכם בפוסקים שהוא חל על כל מי שאינו שומר שבע מצוות בני נח, ולא רק על שבעת העמים. ואם אסור למכור להם בית אחד, קל וחומר שאין לתת להם חבלים שלמים מארץ ישראל.

ד – והארץ לא תמכר לצמיתות
עוד נאמר בתורה: "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג). ולמד מכאן הרמב"ן על פי חז"ל שאין למכור שום קרקע מקרקעות ישראל לגוי, משום שהיא לא תחזור ביובל (רמב"ן מצוות ל"ת רכ"ז), ומכאן שאסור למדינה לתת קרקעות מנחלת אבותינו לנוכרים.

ה – גזילת בית היחיד
אין לשום מלך ושלטון שבעולם זכות לעקור יהודי מביתו שבארץ ישראל. הקב"ה הנחיל את הארץ לישראל, ולכל יהודי חלק בארץ, ולשום שלטון אין סמכות לגזול את נחלתו ולעוקרו מביתו שקנה או בנה כחוק. ולכן כל הסכם שמבוסס על עקירת יהודי מביתו אסור. 

הערה: כידוע, לדעת הר"ן (נדרים כח, א) הכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו חל בארץ ישראל אלא רק בחוץ לארץ, ששם הארץ שייכת למלכות, וכל המתגורר באותה מלכות חייב לציית לחוקיה ודיניה. אבל בארץ ישראל, ששייכת לכל ישראל, אין חובה הלכתית לציית לשלטון. ורק כאשר מדובר בשלטון יהודי, שיש לו דין של מלך ישראל, חלה חובה לציית לחוקים. 

ואמנם דעת רוב הפוסקים שגם בארץ ישראל חל הכלל 'דינא דמלכותא דינא', משום שעצם ההסכמה הציבורית לשלטון מעניקה לשלטון את הסמכות לשלוט ולקבוע חוקים, וכך דעת הרמב"ם והשו"ע. אבל על יסוד דבריו של הר"ן (וכ"כ הרשב"א שם) אין מחלוקת, היינו שלכל הדעות אין לשום שלטון זכות וסמכות לעקור יהודי מנחלת אבותיו.

ו – סכנת נפשות
על פי המבואר בתלמוד (ערובין מה, א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח שכט, ו), בכל ויתור לאויב, ואפילו קטן, יש סכנת נפשות. ועל כן הורו חז"ל, שאם באו אויבים לגנוב אפילו רק קש ותבן מעיירה שסמוכה לגבול, שייצאו להילחם נגדם. מפני שאם יוותרו להם על קש ותבן, כוח ההרתעה שלנו יפגע, ולבסוף יבואו לכבוש יישובים ולהרוג נפשות. ואפילו אם באו לגנוב בשבת – מפני פיקוח נפש יש לחלל שבת ולצאת נגדם בכלי מלחמה. 

ואם אפילו על קש ותבן אסור לוותר משום סכנת נפשות, קל וחומר שאין לוותר לאויב על יישובים שלמים, כי וויתור כזה יגביר באופן נורא את המוטיווציה של המחבלים לרצוח. וכבר הוכח בהסכמי אוסלו הזכורים לרעה, שעמדת ההלכה הזו שרירה וקיימת. קברניטי אוסלו הבטיחו שלום למאה שנה, וגרמו ליותר מאלף הרוגים, והחריפו את שנאת ישראל בכל העולם. 

ז – חילול ה'
הואיל והנסיגה שעליה מדברים שונאינו באה בעקבות לחצים של אומות העולם, הרי שאם נסכים לוותר על הארץ שהקב"ה הנחיל לאבותינו ולנו, הרי שבכניעה זו לכפייה יש חילול ה', ומצווה לקדש ה' ולהתנגד לכל כפייה כנגד הדת. 

מדרגות בקידוש ה' וחילול ה'

כל מצווה שנעשית בפרהסיא יש בה קידוש ה', וממילא מעלתה גדולה לאין ערוך, שכל תכלית בריאת העולם לגלות מלכותו יתברך בעולם הזה. ולעומת זאת, כל עבירה הנעשית בפרהסיא יש בה חילול ה', וחומרתה גדולה לאין ערוך. וגם בקידוש ה' וחילול ה' יש מדרגות. ככל שהדבר נעשה בפרסום גדול יותר, כך גדול יותר קידוש ה' שבמצווה, או להפך חילול ה' שבעבירה. 

המצווה הידועה ביותר בעולם היא מצוות יישוב הארץ. הגויים אינם יודעים איך בדיוק שומרים כשרות ואיך בדיוק שומרים שבת, אבל כולם יודעים שהקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל. זה כתוב פעמים רבות בתנ"ך, והתנ"ך הוא הספר החשוב והנפוץ ביותר בעולם. בכל העולם יודעים כי ה' הבטיח את הארץ לאברהם ליצחק וליעקב ולזרעם אחריהם. וגם לאחר חורבן הבית, כולם יודעים כי ה' הבטיח ביד עבדיו הנביאים שעם ישראל יחזור לארצו. לכן, כאשר בחסדי ה' קמה מדינת ישראל – נעשה קידוש ה' גדול לעיני העמים, שהנה דברי הנביאים מתגשמים. וכן כאשר זכינו בחסדי ה' לשחרר את ירושלים ויש"ע נעשה קידוש ה' גדול, ובכל העולם שמעו את קול השופר. 

ואם חס ושלום ניסוג מחבלי ארץ קדשנו, אין כמעט חילול ה' נורא יותר. בכל מהדורות החדשות ידברו על זה. כל העולם ישמע כי בניו של הקב"ה מוותרים על הארץ הקדושה שהנחיל להם. לפיכך עלינו להתאמץ בכל כוחנו כדי להגשים את חזון הנביאים ולמנוע את חילול ה' הנורא הזה.

יהי רצון

יבורכו כל הפעילים למען המשך אחיזתם של מתיישבי חבל עזה וצפון השומרון. יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא (ישעיהו סה, יח-כד): "כי אם שישו וגילו עדי עד וגו'. וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה… ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים. לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי. לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם איתם. והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע.

וחי אחיך עמך

מעשה באלמנה ובחבורת רווקות שנישאו ● חבל שהפוליטיקאים נכנעו ללחצים ולא העלו את המס על העסקת עובדים זרים ● האם לימודי חול אינם ביטול תורה? ● אכילה ושתייה לפני תפילה ● האם האוכל לפני התפילה בשבת חייב בקידוש

מעשה בקבוצת רווקות

שאלה: יש לנו בת מוכשרת ונאה, מצליחה מאוד בעבודתה, אהובה על חברותיה, אבל למרות כל המעלות והמאמצים היא כבר עברה את גיל השלושים ועדיין רווקה. כפי הנראה השדכנים והשדכניות הרבים שניסו לעזור (חלקם בתשלום גבוה) לא הציעו לה עדיין את האדם המתאים, שראוי לרמתה. כיצד מגיעים לשדכנים שיוכלו להבין ללבה, כדי שיציעו לה את האיש המתאים?

תשובה: אינני מכיר את בתכם היקרה ולכן אינני יודע לענות על השאלה הזו, אבל אספר לכם סיפור ששמעתי לאחרונה. 

במקום עבודה אחד התקבצה, כבדרך מקרה, חבורה של למעלה מעשר בנות רווקות. כולן רצו להינשא, אבל לא מצאו את בן זוגן. יחד החליפו חוויות, ביררו וחקרו, התייעצו זו עם זו וניתחו את בן הזוג במהלך הפגישות. יחד קיוו, יחד בכו על האכזבות, ולמרות הכל עודדו את עצמן שאסור להתייאש. השנים חלפו, חלקן כבר עברו את גיל השלושים, חלקן התקרבו אליו, והן נותרו רווקות. 

והנה אסון: חברה לעבודה, אם לארבעה ילדים, נתאלמנה מבעלה. הן היו מזועזעות, בכו, השתתפו בהלוויה, עזרו לה עם הילדים, ומעת לעת ניחמו את עצמן בחשאי, שאולי מצבן לא כל כך נורא. אולי עדיף להיות רווקה מאשר אלמנה עם ארבעה ילדים.

כעבור כשנה האלמנה התחתנה בזיווג שני עם אלמן ולו שבעה ילדים. הבנות היו המומות. המילים נעתקו מפיהן. מה? כל כך מהר? ואיך הסכימה לקבל בנוסף לארבעה שלה אלמן עם שבעה ילדים? אבל הן התעשתו, כיבדו את החלטתה, וכמובן שהשתתפו בשמחת חתונתה. אחרי הכל היא חברתן. בחתונה מחו דמעות, התרגשו וקצת ריחמו. 

והנה פלא: תוך פחות משנתיים רובן המוחלט של הבנות התחתנו, חלקן עם גרושים, חלקן עם אלמנים. אומרים שהן מאושרות. 

מסים על העסקת עובדים זרים

במסגרת הצעת התקציב שהובאה לוועדת הכספים של הכנסת, תוכנן להעלות את המס שהמעסיקים צריכים לשלם על העסקת עובדים זרים מ-8 אחוז ל-25 אחוז. לבסוף, תחת לחצים שונים מצד המעסיקים, ועדת הכספים ביטלה הצעה זו, וחבל.

המרוויחים העיקריים הם כמובן המעסיקים. עלות העבודה תמשיך להיות זולה עבורם, ואת רוב הרווח הם ישלשלו לכיסם. ייתכן אמנם שגם שאר האזרחים יוכלו להרוויח מעט בהוזלת המוצרים, שכן הם ייוצרו בעבודה זולה יותר, אולם בסיכום הכולל המדינה ורוב האזרחים יפסידו.

אחת הבעיות המרכזיות של המשק הישראלי כיום הוא מספרם הגבוה של המובטלים, למעלה מ-11 אחוז. זוהי בעיה חברתית נוראה של המוני אנשים שחיים בדלות וללא כבוד. בשכונה אחת חיים עשירים שאינם יודעים על מה לבזבז את כספם, ובשכונה אחרת חיים עניים מתוסכלים. זו גם בעיה כלכלית, כי המדינה אינה מקבלת מס מהמובטלים, ומאידך צריכה לשלם להם דמי אבטלה ולספק למשפחותיהם שירותי רפואה וחינוך. כל זמן שהעסקת הפועל הזר תהיה זולה באופן ניכר לעומת העסקת הפועל הישראלי, ללא ספק המעסיקים יעדיפו את הפועל הזר, ומספר המובטלים יעלה.

לו היו מעלים את המס על העסקת פועלים זרים ל-25 אחוז, היה נוצר איזון מסוים בין מחיר העסקת הפועל הישראלי למחיר הפועל הזר, יותר מובטלים היו חוזרים לשוק העבודה, וכלל האזרחים היו יוצרים נשכרים. הרווח היה כפול. עם כל מובטל שהיה חוזר לשוק העבודה היתה נפטרת בעיה אישית חברתית וכלכלית כאובה. ומאידך, על כל פועל זר שממשיך לעבוד היתה המדינה גובה יותר מסים, כדי לכסות במידת מה את עלות התשלומים עבור המובטלים ובני משפחותיהם. 

חבל שחברי הכנסת העדיפו את טובתם של המעסיקים העשירים על חשבון המובטלים וכלל משלמי המסים. המעמד הבינוני יצטרך להמשיך לשלם מיסים גבוהים כדי שהמעסיקים יוכלו להמשיך להתעשר על ידי העסקת עובדים זרים וזולים.

היחס הראוי לעובדים הזרים

אין בדברים אלו פגיעה בכבודם של העובדים הזרים. להפך, הם ראויים לכל כבוד. חריצות ונכונות לעבוד היא תכונה טובה שיש להוקירה, וכפי שאמרו חכמים (נדרים מט, ב): "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". שעל ידי המלאכה נעשים בני האדם שותפים בתיקון עולמו. 

אלא שכל אדם מחויב לסייע לבני עמו תחילה, וכשיש בהם מובטלים עניים, צריך לבחון כיצד לסייע להם לעבוד ולהתפרנס בכבוד. אחר העלאת המס על העסקת העובדים הזרים, היה מתברר יותר לאיזה עובדים זרים המשק הישראלי אכן זקוק ולאיזה אינו זקוק.

בפועל, כלפי כל עובד זר שקיבל היתר לעבוד כאן, צריכים לנהוג בהגינות. אם עבד – חייבים לשלם לו את מלוא שכרו. אם מעסיקו עשקו, יש למצות עימו את הדין בחומרה יתירה, ולתבוע כי יפצה אותו פיצוי מלא. יש להילחם בסרסורים העושים הון על גביהם ומונעים מהם ליהנות מפרי עמלם. 

אין בלימודי חול ביטול תורה

שאלה: בזמנו נתפרסמה בטור זה עמדה תורנית שיש ערך רב ללימוד המדעים השונים. ולכאורה נצטווינו ללמוד תורה ביום ובלילה, והיאך אפשר לומר שראוי לכתחילה ללמוד לימודי חול? 

תשובה: עובדה היא שגדולי ישראל, תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים עסקו בלימודי חול. וכן ביאר המהר"ל (נתיב התורה י"ד) שהעיסוק בחכמות אינו ביטול תורה. והראיה מרבן יוחנן בן זכאי, שאמרו עליו שלא ביטל תורה מימיו, והוא עסק בלימוד אסטרונומיה (סוכה כח, א). ומה שאמרו בגמרא (ב"ק פב, ב) שגזרו שלא ללמוד חכמה יוונית, כבר הסבירו הריב"ש והמהר"ל שהכוונה לנימוס ולתרבות היוונית, ולא אסרו ללמוד חכמות חיצוניות.

יתר על כן, גם התלמוד מלא בידיעות מדעיות מתחומים שונים. כלומר האמוראים עסקו בזה בתוך בית המדרש, ולא ראו בכך שמץ פסול. וכי מישהו מעלה בדעתו למחוק את אותם החלקים מהתלמוד?! וכן ברור שגדולי הראשונים והאחרונים היו משלבים בתוך שיעוריהם ידיעות מחכמות שונות, ולא ראו בזה פגם בקדושת הלימוד. כי התורה מאירה את המציאות, וכל מה שנלמד מתוך תורה מתקדש מקדושתה. וכפי שאמר הגר"א, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים.

האם מותר לאכול עוגה לפני תפילת שחרית 

משעה שעלה עמוד השחר אסור לאדם לאכול או לשתות קודם שיתפלל. ואמרו חכמים (ברכות י, ב): "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "ואותי השלכת אחרי גוך" ("גווך" רומז לגאוותך), אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה – קיבל עליו מלכות שמים?!"

אבל מים מותר לשתות קודם התפילה, מפני שאין בשתייתם שום צד של גאווה. וכן מותר לאכול מאכלים ומשקים שנועדו לרפואה, שהואיל והם לרפואה אין באכילתם צד של גאווה (שו"ע פט, ד). 

ומי שאין דעתו מתיישבת עליו בלא שישתה קפה או תה, רשאי לשתותם לפני התפילה. ולכתחילה לא יערב בהם סוכר וחלב, אבל אם אינו יכול לשתותם בלא תוספת סוכר או חלב, יכול להוסיף. אבל עוגות אסור לאכול קודם התפילה. ורק מי שיודע בעצמו שאם לא יאכל מעט עוגות לפני התפילה לא יוכל לכוון, רשאי לאכול, שאז אכילתו לשם כוונת התפילה ולא להנאת עצמו (ע' פניני הלכה תפילה יב, ז). 

האם האוכל לפני התפילה בשבת צריך לקדש לפני אכילתו 

אסרו חכמים לאכול לפני הקידוש. לפיכך יש אומרים, שמי שנצרך לאכול לפני תפילת שחרית של שבת, חייב לקדש לפני אכילתו, שכן אסרו חכמים לאכול לפני הקידוש (באו"ה רפט, ילקוט יוסף רפט, ה). 

אולם דעת הרבה אחרונים שחיוב קידוש מתחיל אחר התפילה, ורק לאחר התפילה אסור לאכול או לשתות בלא קידוש. אבל מי שנאלץ לאכול לפני תפילת שחרית, עדיין לא התחייב בקידוש. וכן המנהג הרווח.

תשובה מן היסוד

בתשובת יום הכיפורים להתרכז במצוות יסודיות ● לימוד תורה והקמת משפחה ? שתי מצוות שהן יסוד החיים ● גם חולים חייבים בצום יום הכיפורים ● במקרה של חשש סכנה ? להתייעץ עם רופא ירא שמיים ● מעשה ברבי חיים מצאנז שהשיב רוחו של עשיר ביום הכיפורים

הרהורי תשובה במצוות יסודיות

בתשובת יום הכיפורים ראוי להתרכז תחילה במצוות היסודיות, ומתוך כך להמשיך לשאר המצוות. למען שתי מצוות בלבד התירו חכמים למכור ספר תורה: כדי ללמוד תורה וכדי לישא אישה (מגילה כז, א).

ערך לימוד התורה ידוע ומפורסם: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב). וזאת מפני שתי סיבות: האחת, שבלא ללמוד אין יודעים כיצד לקיים את המצוות. והשנייה, שלימוד התורה הוא המצווה הרוחנית ביותר, בבחינת נשמה לשאר המצוות. לפיכך ראוי לכל אדם לערוך לעצמו חשבון נפש בעניין לימוד התורה. 

כמו שהתורה היא שורש חיי הנשמה, כך מצוות הנישואין היא שורש החיים בפועל. ועל כן למען שתי מצוות אלו התירו חכמים למכור ספר תורה. ואפילו מי שכבר היה נשוי וקיים מצוות פרייה ורבייה ונתאלמן, רשאי למכור את ספר התורה שלו כדי לשאת אישה ולהוליד עוד ילדים. אבל כדי לשאת אישה שאינה יכולה להוליד ילדים אסור לו למכור ספר תורה (בית שמואל אה"ע א, טו-טז). לפיכך ראוי להתעורר ביום הכיפורים לעניין הנישואין והשפחה. 

סגולה לנישואין ביום הכיפורים

ואם יבוא אדם ויהרהר בלבו, מה עניין נישואין ויום הכיפורים? והלא יום קדוש הוא, ואין ראוי לחשוב בו בנישואין וילדים?

נפתח לו במסכת במסכת תענית (פרק ד' משנה ח'): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן".

הרי שדווקא מתוך מחשבות קדושות של יום הכיפורים ראוי לאדם להתעורר להקים את משפחתו. 

ועוד למדנו שהחתונה קשורה למתן תורה – "ביום חתונתו זו מתן תורה", שהתורה מוסיפה חיים רוחניים והחתונה ממשיכה את החיים לעולם. ועוד למדנו שמתוך כך נבנה בית המקדש – "וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש", שעל ידי גילוי האהבה והאחדות שבנישואין נבנה בית המקדש שעושה שלום בעולם. 

שלוש מדרגות בצומות

שלוש מדרגות בחיוב הצומות:

א) הצומות הקלים: צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז – הבריאים חייבים בהם, אבל חולים ואף מעוברות ומיניקות פטורים מהם.
ב) 
ג) תשעה באב, שממנו רק חולים פטורים, אבל מיניקות ומעוברות חייבות לצום בו כבריאים.
ד) 
ה) הצום החמור מכולם הוא צום הכיפורים, שחיובו מהתורה, ולכן גם חולים חייבים לצום בו, וקל וחומר מיניקות ומעוברות. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. 
ו) 
מעוברת שיש לה סיבוכים מיוחדים, תשאל רופא ירא שמיים האם הצום עלול לסכן את נפשה או את עוברה.

גם מי שבעקבות הצום לא יוכל להתפלל, חובה עליו לצום, שמצוות הצום קודמת למצוות התפילה, שהצום מהתורה, וכל סדר התפילה מדברי חכמים.

משמעות הצום

לכאורה יש מקום לשאול, אם רצתה התורה לקבוע לנו יום לתשובה וכפרת עוונות, וכי לא היה עדיף שנאכל מעט ונשתה, כדי שדעתנו תהיה צלולה, ונוכל להתרכז כראוי בתפילה ובתשובה?

אלא שמדרגת צום יום הכיפורים נעלה וגבוהה מכל המחשבות הרגילות. בכל משך השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, אבל ביום הקדוש והנורא הזה משתחררת הנשמה הטהורה שלנו ומתגלה, ואזי מתברר שכל החטאים שחטאנו הם חיצוניים, ונובעים מהשפעה חיצונית של היצר הרע, אבל באמת בשורש נשמתנו אנו שואפים להידבק בו יתברך ולתקן את העולם לפי הדרכת התורה. ומתוך ההתקשרות העליונה והאמיתית הזו אל שורש נשמתנו מתפרדים כל החטאים מאתנו ונזרקים לעזאזל. 

לכן נצטווינו לענות ביום הכיפורים את גופנו, כדי שהנשמה תתגלה בטהרתה. ולכן אע"פ שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון כבשאר הימים, מכל מקום דבר אחד אנחנו קולטים באופן העמוק ביותר – שמעבר לכל ענייני הגוף יש לנו נשמה, והיא קשורה ודבוקה בה' אלוקינו. ומתוך כך אנחנו מתעוררים לחזור בתשובה, כל אחד לפי מדרגתו. 

לכן גם מי שנאלץ לשכב על מיטתו כדי להמשיך בצום, אל ייפול לבו בקרבו, מפני שאת היסוד העיקרי של יום הכיפורים הוא זוכה לקלוט. וגם כשהוא שוכב על מיטתו הוא יכול להחליט להוסיף בלימוד התורה ובניית המשפחה.

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים" (משנה יומא ח, ט).

מדיני צום הכיפורים

חולה שמסתפק אם יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל על רופא שאינו ירא שמיים קשה לסמוך, מפני שאינו מבין את חשיבות הצום, וגם כשאין הכרח יורה לאכול. 

ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום והחולה לא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה, מפני שיש כאן ספק נפשות.

אם אפשר להסתפק באכילה לשיעורים, כלומר, בכל תשע דקות לאכול פחות מכשלושים גרם אוכל ולשתות פחות ממלוא לוגמיו שתייה, יאכל לשיעורים. 

אם יש צורך, אפשר לשתות כשיעור הנ"ל כל חמש דקות. וכשיש צורך יותר גדול, יכול לשתות פחות ממלוא לוגמיו כל דקה, כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

אבל אין להיבהל מכל מיחוש או כאב ראש, מפני שאין כמעט אדם שהצום לא גורם לו לכאב ראש וחולשה, ואין בזה שום מחלה ושום סכנה. רק כאשר יש סיבה מיוחדת, יש מקום לשאול רופא ירא שמיים האם צריך לצום. 

בעניין זה יש מקום לספר מעשה מאלף.

מעשה מהאדמו"ר מצאנז

מספר הרב זוין (בספרו סיפורי חסידים), שפעם אחת לפני תפילת נעילה נעשה רעש גדול בבית מדרשו של האדמו"ר הגאון רבי חיים מצאנז (ראש שושלת צאנז). אחד העשירים צמא למים, וכמעט שנתעלף. 

אותו עשיר היה ידוע כקמצן גדול. בתחילה היו שמצאו מקום להתלוצץ: "בכל השנה לא נתן הגביר לעני מעט מים לשתות, יטעם עכשיו בעצמו את טעם הצימאון". אבל בראות האנשים שעמדו סביבו שהוא נמצא בסכנה, הלכו לדיינים לשאול כדת מה לעשות. הדיינים הורו לתת לו מעט מים בכפית, פחות מכשיעור "מלא לוגמיו". אולם עם כל כפית וכפית שנתנו לו גבר צימאונו של העשיר יותר, והוא ביקש לשתות מים בכוס.

לא רצה אב בית הדין רבי בעריש לסמוך על דעת עצמו, וניגש אל הגאון הצדיק רבי חיים, הפסיק אותו מעבודת הקודש, סיפר לו את כל המאורע, ושאל מה לעשות.

השיב לו הצדיק: "תאמרו לו, שבעד כל כוס מים שישתה ייתן מחר מאה רייניש (סכום מכובד) לצדקה, ואם יסכים לכך, תתנו לו לשתות כמה שירצה".

כששמע הגביר המתעלף את פסק הדין, שבה אליו רוחו, הזדקף, נעמד על רגליו, והמשיך להתפלל כאילו לא היה צמא כלל…

מעשה מהאדמו"ר מבעלזא

אולם כאשר צריכים לאכול מפני פיקוח נפש, אין לנסות להחמיר כלל, כי נצטווינו לשמור על חיינו, וכל המסכן את חייו לא מצווה הוא מקיים אלא עבירה. ואף על כך נביא סיפור.

מספר הרב זוין זצ"ל: לפני יום הכיפורים חלה פעם הצדיק רבי מנחם מענדיל מוויזניץ', ומחלתו היתה מסוכנת. הרופאים אסרו עליו בכל תוקף לצום, והחסידים התייראו שמא לא ישמע למצוות הרופאים. לכן פנו בבקשה לצדיק רבי יהושע מבעלזא, שישפיע עליו שלא יצום.

כתב לו רבי יהושע כדברים האלה: 

"זכרתי בעת שאדוני אבי מורי ורבי זצ"ל (הרב שר שלום, ראש שושלת חסידות בעלז) היה חולה מסוכן, והלכנו במבוכה, אולי ימאן לאכול ביום הכיפורים. 

אמנם הוא ז"ל בגודל צדקתו היה זריז בדבר, ותכף אחרי כל נדרי מיהר וציווה ליתן לו לאכול כפי שהיה צריך, ואמר בזו הלשון: הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי כפי שאמרו חז"ל. ואכל בשמחה יתירה. כמעט לא ראינו שמחה כזאת, רק בעת אכילת מצה ונטילת לולב".

כוונה בתפילה: העיקר הכוונה

יכולת ההתרכזות בכוונת התפילה שונה בין אדם לאדם ● אמוראים שהעידו על קשייהם להתכוון בתפילה ● עצם העמידה בתפילה מוכיחה את הרצון להיות קשור לה' ● תפילה אחת בכוונה מעלה גם את התפילות שנאמרו בחוסר כוונה ● הרב ריינס: גם מתנגדי דרכו של מייסד 'המזרחי' כיבדוהו כגדול בתורה ● תופעת האווילות המדינית של חסידי ה'שלום'

על המתקשים לכוון בתפילה

שאלה: קשה לי מאוד לכוון בתפילה. פעמים רבות אני מקבל על עצמי לכוון היטב בתפילה, ובפועל אני לא מצליח. למדתי מאמרי מוסר על כך וזה לא כל כך מועיל. קראתי סיפורים על רבנים שהיו מכוונים בכל מילה, ואני מתוסכל מחוסר ההצלחה שלי לכוון. 

תשובה: צריך לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, והם מצליחים לעקוב אחר כל המילים ולכוון בהם, ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים. ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'. 

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) שאמר רבי חייא על עצמו שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה, ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. הרי לנו שגם מקרב הצדיקים, יש גדולים שקשה להם לכוון מתחילת התפילה ועד סופה. ואף שעלינו להתאמץ לכוון ככל יכולתנו, אל ייפול האדם ברוחו כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם 'חלם' ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר. 

ערכה של תפילה בלא כוונה

אל יאמר אדם, אם אינני מצליח לכוון כראוי מוטב כבר שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שהוא בא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר – את רצונו להיות קשור לה' ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו המיוחד. ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה.

נוסף לכך, צריך לדעת שלכל תכונה יש חסרונות ויתרונות. אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה הם ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. כוחם בשגרה. לעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי מצליחים בשעות מיוחדות להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה. כוחם מתגלה בזמנים המיוחדים.

תיקון התפילות 

בשם האר"י הקדוש אמרו שהכוונה היא כמו כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילתו כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. ואף שאין הן משובחות כתפילות שנאמרו בכוונה שלמה, מכל מקום הן עולות לפניו יתברך ופועלות את פעולתן. והטעם לכך ברור: הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל כבר הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

ימי אלול הם ימים מסוגלים להתעוררות הלב לעבודת ה', וראוי להרבות בהם בכוונת התפילה, ועל ידי כך לתקן ולהעלות את תפילות כל השנה. 

הרב ריינס מייסד המזרחי

השבוע בי' באלול חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, מייסד תנועת המזרחי ומנהיגה. הרב נולד בשנת ת"ר ונפטר בשנת תרע"ה. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן. עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל 44 התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו. לאחר הגיעו לגיל שישים ייסד את תנועת 'המזרחי' בתוך ההסתדרות הציונית. בעקבות זאת התעוררה כנגדו מחלוקת, אולם גם החולקים עליו ידעו היטב כי הוא אחד מגאוני הדור, וכיבדוהו. 

אחר פטירתו הספידוהו במקומות רבים. למשל, בראדין הספידוהו בבית המדרש בנוכחותו של ה'חפץ חיים'. והיותר מעניין הוא דברי ההספד שאמר עליו אחד ממתנגדיו המובהקים, הרב יוסף צבי דושינסקי, רבה של גאלאנטה בהונגריה, שלימים נעשה לרבה של 'העדה החרדית' בירושלים. וכך אמר (בז' אדר תרע"ו): "הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום" (איש המאורות ע' 351, מתוך חוברת 'דרשה מפוארה' גאלאנטה תרע"ו). 

יחסו של תלמיד ישיבה מאותם הימים לרב ריינס

כדי לעמוד על מעמדו של הרב ריינס באותם הימים, אצטט עוד מדברי הרב הנזיר ביומנו: "בעיר המחוז הסמוכה היה הראב"ד הגאון רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל, ובספרי הדרוש שלו המפורסמים בשמותיהם: 'אורה ושמחה', 'אור שבעת הימים', 'נאד של דמעות' ועוד, הייתי בקי בהם ומחבבם. בייחוד התמסרתי לספרו 'אורים גדולים' המיוחד ל"דרך ההיגיון" בהלכה, הייתי משנן כלליו ושורשיו, ומחדש על פיהם כמה עניינים נחמדים בדיני ממונות, בסדר נזיקין.

בייחוד הרביתי לחדש חידושים נעימים בהלכה, לפי דרך ההיגיון זו, בעברי ללמוד בישיבת סלבודקה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

דברי הרב ריינס על פירושי האגדות

עוד מספר הרב הנזיר: "כעבור שנים בקרתי את הרב הגאון ריינס זצ"ל בביתו בלידא, ושאלתיו אם הרעיונות החדשים שמגלים במאמרי חז"ל באגדה הוא אמת שלהם כיוונו חכמים (או שמא אלו פירושים שנתלו בדברי חז"ל, אבל לא לפירושים אלו נתכוונו). ויען, אם הרעיונות נכונים – הוא העיקר. כיוצא בו שאלתי את הר"מ הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל בישיבת סלבודקה, כשעליתי אליו, אם הסברות היפות שמוצאים ומגלים בהלכות הן אמת שלהם כיוונו חז"ל. ויען, אם הסברות נכונות – זהו העיקר.

אבל הכרתי היתה, שלפי הלימוד האמיתי, הסברות והרעיונות צריכים להיות כאלה שלהם כיוונו בעלי ההלכה והאגדה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

מסע האיוולת

שוב נתבדתה תקוותם של שרים, מדינאים ופרשנים מחוגי השמאל והמרכז, והתברר כי לכל תוכניותיהם לא היתה אחיזה במציאות. דבר לא נותר מההסכמים והמגמות שניסו להוביל, חוץ משובל הפיגועים שנגרם עקב חודשי ההתארגנות שניתנו לארגוני הטרור. הם חשבו שיש ל'מפת הדרכים' סיכוי סביר להצליח. הם ניתחו את הגורמים שיביאו לכך שאבו מאזן ודחלאן יילחמו בחמאס ויבודדו את ערפאת. והתוצאות גלויות לכל. 

אותם אנשים ודומיהם היו בטוחים שאחר הסכמי אוסלו ערפאת ואש"ף יילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הם הסבירו כי ההסכמים יצליחו מפני שהערבים מעוניינים בשלום כמונו. הם העריכו שחיזוק הרשות הפלשתינית תגרום לכך שהם ימגרו את הטרור, לכן נתנו להם חמישים אלף רובים! הם היו בטוחים ששגשוג כלכלי ימתן את עמדותיהם, לכן פעלו למען השגת מענקים ממדינות העולם לרשות הפלשתינית. הם צחקו על מי שאמר שהפיגועים יתגברו, וזלזלו במי שהעריך שהערבים ישגרו קטיושות אל מעבר לקו הירוק. הם היו בטוחים שמעמדה של מדינת ישראל יתחזק בעקבות תהליך אוסלו.

סוג הטעויות

משל למה הדבר דומה, לאדם שמצטיין בחשבון. הוא יודע לחבר, לחסר ולהכפיל. הוא מסוגל לבצע פעולות מורכבות במספרים גדולים – אולם הוא טועה במספרים הבסיסיים. הוא חושב שאחת היא שתיים ושתיים הן אחת. לכן כל מה שייחשב יהיה תמיד מוטעה.

זה כבר לא מצב של טיפשות רגילה, זהו מצב של עיוורון או שכרות. אולי ניתן להגדירו יותר כאווילות או טמטום. במצב כזה כמעט שלא ניתן להוכיח דבר. המילים הבסיסיות לא מובנות.

הגדרה זו חשובה. ראשית, כדי לדעת כיצד להתייחס לעובדה המתמיהה של גדודי הפרשנים והמדינאים הטועים תדיר. שנית, כדי להעריך נכונה את מצבנו. בדרך רגילה אנשים לא משתחררים מאווילות שכזו. ולכן עלינו להתפלל שה' יערה עלינו רוח של חכמה ממרום בדרך של רחמים ולא על ידי ייסורים קשים. 

ככל שיתרבו היהודים שילמדו תורה בשלמות ויבינו את ייעודו של עם ישראל בארצו ובעולם, כך יש לקוות יותר שתפילותינו יתקבלו. וכנגד ההתעוררות שלנו מלמטה יערה עלינו אבינו שבשמיים רוח של חכמה ממרום.