קדושים וטהורים

מדוע נהוג לעשות יום טוב ביום פטירת רשב"י ● כשהצדיק מסתלק מהעולם נפתחים לפניו שערי אורה, וגם תלמידיו זוכים להבין טוב יותר את תורתו ● ל"ג בעומר, יום שמציין מפנה לטובה בהמשך תורתו של ר' עקיבא ● מסירות הנפש של ר' עקיבא על לימודו התורה ומותו על קידוש השם ● במעלות קדושות וטהורות – טלי חטואל וארבע בנותיה הי"ד

ההצלחה במשאל

בעקבות המפגש המבורך של אנשי ההתנחלויות עם עשרות אלפי משפחות של מתפקדי הליכוד מכל החוגים והעדות, בערים ובמושבים, בצפון, בדרום ובמרכז, התברר שיש בציבור כמיהה אמיתית לקירוב לבבות, ולבשורה אידיאית טהורה שלא נגועה בתחבולנות פוליטית קטנונית שמטרתה להשיג ג'ובים. 
מאור הפנים שבו התקבלו המתנחלים לומדי התורה, שנותנים את דמם וחלבם למען העם בשירות הקרבי ובהתיישבות, נותן תקווה גדולה. ההצלחה של המפגשים צריכה לעורר אותנו לרעיונות חדשים על שיתוף פעולה מלא יותר בין המתנחלים לשאר תושבי הארץ, בין דתיים ומסורתיים, בין האיחוד הלאומי ותנועת הליכוד. אולי גם בין המפלגות הדתיות והחרדיות לליכוד.

מנהג העלייה לקבר רשב"י במירון

יש נוהגים לילך בל"ג בעומר למירון, לקברותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, ועורכים שם שמחה גדולה, ומדליקים מדורה, ורוקדים ומזמרים. ובין הנוהגים כך גם צדיקים ותלמידי חכמים. 

אמנם היו מגדולי ישראל שפקפקו על מנהג זה. בעל שו"ת חתם סופר תמה היאך אפשר לקבוע מועד לשמחה ביום שלא נעשה בו נס ולא נקבע על ידי חז"ל כמועד. ואמנם ידוע שאין נוהגים לומר בו תחנון ואין מתענים בו, אבל לא מצאנו מקור לכך שעושים אותו יום טוב (חת"ס יו"ד רלג). ואם הוא לכבוד יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי – הרי בדרך כלל ביום פטירת צדיק ראוי להתענות, ואיך עושים שמחה והילולה ביום מותו של רבי שמעון בר יוחאי (שואל ומשיב מהדורה חמישאה לט)? 

טעם השמחה

אולם רבים נוהגים לשמוח שם שמחה של מצווה, ובתוכם צדיקים ותלמידי חכמים. ואף שבדרך כלל יום פטירת צדיק הוא יום של צער, מכל מקום מסרו המקובלים בשם רבי שמעון בר יוחאי שרצה שישמחו ביום פטירתו. המוות בעולם הזה נתפש באופן שונה בעולם הבא. בעולם הזה המוות נתפס כדבר העצוב ביותר. כאשר צדיק מת נותר אחריו חלל גדול, והעם מתאבל על אובדנו. אולם בעליונים מובן כי הכל לטובה, ולהפך – אחר הסתלקותו של הצדיק מכבלי העולם הזה הוא זוכה לקלוט את מלוא אורה של התורה. ובמיוחד אמורים הדברים לגבי צדיקים שעוסקים בתורת הסוד, שעיקר עניינם ועיסוקם באור הפנימי והנסתר של הנשמה, וכל זמן שהם שרויים בתוך המחיצות החומריות של העולם הזה אין הם יכולים לקלוט את כל האור הפנימי, אולם כשהם מסתלקים מן העולם הזה ומתעלים אל מעבר למחיצות החומריות, נפתחים לפניהם שערי החכמה והאורה הפנימית, והם עומדים על עומק הסודות שעסקו בהם בימי חייהם. וכבר ביום המיתה אפשר לחוש את התרופפות המחיצות והמחסומים של העולם הזה, וכפי שמסופר באידרא זוטא על רשב"י שביום פטירתו גילה סודות עמוקים ונפלאים שלפני כן לא הורשה לגלות, והיה בוכה ושמח. 

ההילולא כנישואין

בזוהר נקרא יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי 'הילולא', שהוא כשמחת נישואין. והטעם שנקרא כך, מפני שההידבקות בשכינה בעולם הזה היא בבחינת אירוסין, וההידבקות שבעולם הבא היא בבחינת נישואין. בעולם הזה, מפני המחיצות, אין אפשרות להתקשר באופן שלם בשכינה. אבל אחר ההסתלקות זוכה הצדיק להתקשר עם השכינה באופן שלם, ונעשה מתורתו אור גדול בעולמות העליונים, ומתוך כך יכולים גם תלמידיו וממשיכיו שבעולם הזה להתקשר יותר אל עומק תורתו וסודותיו. ועל כן נהגו התלמידים העומדים על עומק העניין הזה לערוך הילולא ביום פטירת רבם הצדיק שגילה סודות התורה.

רבי שמעון בר יוחאי

נתייחד רבי שמעון בר יוחאי, שר הזוהר, שאת יום הסתלקותו מציינים גם יהודים שאינם עומדים על סודות תורתו. וכך נעשה ל"ג בעומר ליום שמחתה של תורת הנסתר, ורבים נוהגים לעלות למירון להילולת רבי שמעון בר יוחאי. הגדולים שבהם שמחים על הסודות שנתגלו להם בזכותו ובזכות תלמידיו וממשיכי דרכו. והמוני העם המשתתפים בהילולה, אף שאינם מבינים בסודות התורה, מכל מקום יש להם שמחה על שהתורה עמוקה מיני ים, ויש גדולים וצדיקים שמתקשרים לעמקי סודותיה, ועל ידי כך כל העולם הזה החשוך מתבשם. ועוד, שעצם ההכרה שיש סודות עמוקים שהם מעבר להשגת האדם הרגיל, יש בה ענווה וחכמה, ועל ידי הכרה זו אף פשוטי עם זוכים להתעלות.

רבי עקיבא

בהילולת ל"ג בעומר גנוז גם יום הזיכרון לגדול התורה שבעל פה, התנא המופלא רבי עקיבא, שאחד מחמשת תלמידיו הגדולים היה רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר על רשב"י, שהיה מעודד את תלמידיו לחזור על דבריו, מפני שתורתו היא תמצית מתורת רבי עקיבא (גיטין סז, א). גם את מסירות הנפש על כבוד ישראל למד רבי שמעון בר יוחאי מרבו, שכן רבי עקיבא היה זה שתמך ועודד את מרד בר כוכבא כנגד הרומאים.

אכן, טעם השמחה בל"ג בעומר המופיע בדברי הראשונים ובשולחן ערוך (תצג, ב) הוא שביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. ויש אומרים שבל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים, שעליהם כבר לא חלה המגפה (פרי חדש). ויש אומרים שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הצעירים שלא מתו במגפה, והם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, ומהם נמשכה מסורת התורה בישראל (שער הכוונות). נמצא איפוא שיסוד השמחה בל"ג בעומר הוא על תלמידי רבי עקיבא שהמשיכו את תורתו. 

ואף השמחה בל"ג בעומר על תורת הנסתר שייכת לרבי עקיבא, שהרי עליו אמרו (חגיגה יד, ב) שנכנס לפרדס, היינו לסודות העמוקים ביותר בתורה, ויצא בשלום. ואילו שאר החכמים שנכנסו עימו לא יצאו בשלום, שלא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות הנוראים שבפרדס. ורבי שמעון בר יוחאי תלמידו המשיך דרכו, בתורה ובמסירות הנפש, ולכן יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי הוא גם יום הילולת רבי עקיבא. 

נהרג על קידוש ה'

עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה: גדול התורה שבעל פה רבי עקיבא נהרג על קידוש ה'. מסירותו לאמונה ולתורה היתה ללא גבול, וכשגזרו הרומאים שלא ללמד תורה, מסר את נפשו ולימד תורה. תפסוהו וחבשוהו בבית האסורים וגזרו דינו למיתה קשה. ואמרו חכמים (ברכות סא, ב): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? (הרי במצב של יסורים נוראים כאלה אתה פטור מקריאת שמע, ומדוע אתה מתאמץ כל כך לקרותה?) אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד… יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא". 

זיכרון לקדושות

השמחה על הניצחון במשאל מהולה בצער נורא על עקידתן של אם וארבעת בנותיה, והעובר שעוד לפני שזכה לראות את פני העולם נעקד על קדושת שמו יתברך. טלי חתואל יכלה לבחור מקום מגורים אחר. היא יכלה להישאר אדישה בביתה. היא יכלה לומר אני בהריון וקשה לי לצאת. אבל היא בחרה לגור במושב קטיף ולקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, ולמרות העול והקשיים החליטה לצאת עם בנותיה ולהתנדב למען העם והארץ. וכך עלתה בקדושה ובטהרה למרום. בקדושה – כי נהרגה על מצוות יישוב הארץ, ובטהרה – כי פעלה בהתנדבות.

כחנה ושבעת בניה הקריבה טלי את כל מה שהיה לה. ואף היא כחנה תעלה למרום ותאמר לאברהם אבינו: "אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי חמשה מזבחות ועוד מזבח קטן לעובר שבמעי אמו" (עפ"י גיטין נז, ב).

ואף היא, ככל הרוגי מלכות, תעלה עם בנותיה למדור העליון שבגן עדן, מדורו של רבי עקיבא גדול התנאים. שם תפגוש את קדושי זמנינו. והרופאים הצדיקים והקדושים – הרב ד"ר דוד אפלבאום וד"ר שמואל גיליס, ירחמו עליה ועל בנותיה, ויטפלו בהן כפי שטיפלו באהבה בכל חוליהם בעולם הזה. שם תפגוש את רבני גוש קטיף, הרב שמעון בירן מכפר דרום, והרב יצחק עראמה מנצר חזני, והם יסבירו לה את גודל מעלת הקדושים. 

ומלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שעל שמו הורגנו כל היום, יאספן אליו באהבה ובכבוד, וייטול את בגדיהן הספוגים בדם, ויעשה מהם מלבוש פאר לשכינה, ויישבע לנקום את דמן ולהביא גאולה לישראל ולעולם.

שלמות הארץ ושלמות התורה

מי שמחובר אל התורה לא מתנתק מהארץ ● הלכה כדעת הרמב"ן שמצווה לרשת את הארץ ● איסור "לא ישבו בארצך" ואיסור "לא תחנם" במסירת שטחים ● ערבים הצוררים אותנו אינם נחשבים גר תושב ● אסור למדינה לגזול את בתי המתיישבים ● סכנת נפשות בוויתור לאויב באזורי ספר ● מסירת שטחים היא חילול ה' לעיני הגויים

איסור נסיגה מחבלי ארץ ישראל

תוכניתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון מנוגדת למצוות התורה מכמה וכמה צדדים, ונפרטם בקצרה:

א – מצוות יישוב הארץ: 
מצוות יישוב הארץ מצווה אותנו לכבוש את הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). והורשתם פירושו כיבוש והחלת הריבונות הישראלית על ארץ ישראל. ומצווה זו חלה עלינו בכל הזמנים (רמב"ן הוספות למצוות עשה ד). וכן נפסק בשולחן ערוך חלק אבן העזר סימן ע"ה, וכן כתב בפתחי תשובה שם סק"ו שכן הסכמת כל הפוסקים. 

ואמנם במשך דורות רבים מפני האונס לא זכינו לקיים מצווה זו, שלא היה לנו כוח צבאי לכבוש את הארץ ולהחזיק בה. אולם כשיש בידינו כוח מצווה עלינו לכובשה, וקל וחומר שאסור לתת ממנה לגויים.
ומבואר שמצוות יישוב הארץ דוחה אף פיקוח נפש של יחידים, שהרי על פי התורה הננו מצווים לכבוש את הארץ, ואין מלחמה ללא הרוגים, ומכאן שבמצוות יישוב הארץ אין מתחשבים בפיקוח נפש של יחידים (מנחת חינוך תכ"ה). 

ב – לא ישבו בארצך
בנוסף למצווה הכללית לרשת את הארץ, צוותה התורה: "לא ישבו בארצך" (שמות כג, לג). ופסק הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) שבעת שידינו תקיפה, אין להניח למי שאינו 'גר-תושב' לשבת בארצנו. 
אלא שנחלקו הפוסקים על מי בדיוק חל האיסור. יש אומרים שרק גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין לשמור שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלקי ישראל, נחשב 'גר-תושב' ורשאי לגור בארץ בשעה שידינו תקיפה. ויש אומרים שגם אם הגוי לא קיבל על עצמו במפורש בפני בית דין להיות 'גר-תושב', אם בפועל הוא אינו עובד עבודה זרה ומקיים שבע מצוות, אין איסור שיגור בארץ ישראל. 

ולפי הדעה האחרונה, מוסלמים הגונים וטובים יכולים לגור בארץ, כיוון שאין באמונתם עבודה זרה. אבל הערבים שצוררים אותנו ודאי אינם שומרים שבע מצוות בני נח, שהרי הם כופרים בה' אלוקי ישראל שהנחיל לנו את הארץ, ותומכים במחבלים הרוצחים ועוברים על "לא תרצח", ואינם מעמידים בית דין שידון את הרוצחים. 

ואמנם יש מהראשונים שסוברים שאיסור "לא ישבו בארצך" חל רק על שבעת העמים (רש"י, ראב"ד וסמ"ג), אולם לדעת רוב הפוסקים חל איסור זה על כל מי שאינו שומר שבע מצוות בני נח. נמצא שלפי שתי הדעות העיקריות, בשעה שידינו תקיפה אסור לנו להשאיר ערבים שאינם מקבלים את ריבונות ישראל בארצו, וקל וחומר שאין לתת להם נחלות שבהם יוכלו להושיב עוד ועוד גויים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח. 

ג – לא תחנם
עוד ציוותה התורה "לא תחנם" (דברים ז, ב). ופירשו חז"ל שאסור לתת לנוכרים חנייה בקרקע בארץ ישראל (עבודה זרה כ, א). ואיסור זה הוא השלמה לאיסור "לא ישבו בארצך", שהאיסור "לא ישבו" חל על כלל ישראל, ואיסור "לא תחנם" חל על כל יחיד, שלא ימכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי שאינו בגדר 'גר-תושב'. וממילא אסור לתת שום חלק מארץ ישראל לערבים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח כדת וכדין. לגבי איסור זה מוסכם בפוסקים שהוא חל על כל מי שאינו שומר שבע מצוות בני נח, ולא רק על שבעת העמים. ואם אסור למכור להם בית אחד, קל וחומר שאין לתת להם חבלים שלמים מארץ ישראל.

ד – והארץ לא תמכר לצמיתות
עוד נאמר בתורה: "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג). ולמד מכאן הרמב"ן על פי חז"ל שאין למכור שום קרקע מקרקעות ישראל לגוי, משום שהיא לא תחזור ביובל (רמב"ן מצוות ל"ת רכ"ז), ומכאן שאסור למדינה לתת קרקעות מנחלת אבותינו לנוכרים.

ה – גזילת בית היחיד
אין לשום מלך ושלטון שבעולם זכות לעקור יהודי מביתו שבארץ ישראל. הקב"ה הנחיל את הארץ לישראל, ולכל יהודי חלק בארץ, ולשום שלטון אין סמכות לגזול את נחלתו ולעוקרו מביתו שקנה או בנה כחוק. ולכן כל הסכם שמבוסס על עקירת יהודי מביתו אסור. 

הערה: כידוע, לדעת הר"ן (נדרים כח, א) הכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו חל בארץ ישראל אלא רק בחוץ לארץ, ששם הארץ שייכת למלכות, וכל המתגורר באותה מלכות חייב לציית לחוקיה ודיניה. אבל בארץ ישראל, ששייכת לכל ישראל, אין חובה הלכתית לציית לשלטון. ורק כאשר מדובר בשלטון יהודי, שיש לו דין של מלך ישראל, חלה חובה לציית לחוקים. 

ואמנם דעת רוב הפוסקים שגם בארץ ישראל חל הכלל 'דינא דמלכותא דינא', משום שעצם ההסכמה הציבורית לשלטון מעניקה לשלטון את הסמכות לשלוט ולקבוע חוקים, וכך דעת הרמב"ם והשו"ע. אבל על יסוד דבריו של הר"ן (וכ"כ הרשב"א שם) אין מחלוקת, היינו שלכל הדעות אין לשום שלטון זכות וסמכות לעקור יהודי מנחלת אבותיו.

ו – סכנת נפשות
על פי המבואר בתלמוד (ערובין מה, א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח שכט, ו), בכל ויתור לאויב, ואפילו קטן, יש סכנת נפשות. ועל כן הורו חז"ל, שאם באו אויבים לגנוב אפילו רק קש ותבן מעיירה שסמוכה לגבול, שייצאו להילחם נגדם. מפני שאם יוותרו להם על קש ותבן, כוח ההרתעה שלנו יפגע, ולבסוף יבואו לכבוש יישובים ולהרוג נפשות. ואפילו אם באו לגנוב בשבת – מפני פיקוח נפש יש לחלל שבת ולצאת נגדם בכלי מלחמה. 

ואם אפילו על קש ותבן אסור לוותר משום סכנת נפשות, קל וחומר שאין לוותר לאויב על יישובים שלמים, כי וויתור כזה יגביר באופן נורא את המוטיווציה של המחבלים לרצוח. וכבר הוכח בהסכמי אוסלו הזכורים לרעה, שעמדת ההלכה הזו שרירה וקיימת. קברניטי אוסלו הבטיחו שלום למאה שנה, וגרמו ליותר מאלף הרוגים, והחריפו את שנאת ישראל בכל העולם. 

ז – חילול ה'
הואיל והנסיגה שעליה מדברים שונאינו באה בעקבות לחצים של אומות העולם, הרי שאם נסכים לוותר על הארץ שהקב"ה הנחיל לאבותינו ולנו, הרי שבכניעה זו לכפייה יש חילול ה', ומצווה לקדש ה' ולהתנגד לכל כפייה כנגד הדת. 

מדרגות בקידוש ה' וחילול ה'

כל מצווה שנעשית בפרהסיא יש בה קידוש ה', וממילא מעלתה גדולה לאין ערוך, שכל תכלית בריאת העולם לגלות מלכותו יתברך בעולם הזה. ולעומת זאת, כל עבירה הנעשית בפרהסיא יש בה חילול ה', וחומרתה גדולה לאין ערוך. וגם בקידוש ה' וחילול ה' יש מדרגות. ככל שהדבר נעשה בפרסום גדול יותר, כך גדול יותר קידוש ה' שבמצווה, או להפך חילול ה' שבעבירה. 

המצווה הידועה ביותר בעולם היא מצוות יישוב הארץ. הגויים אינם יודעים איך בדיוק שומרים כשרות ואיך בדיוק שומרים שבת, אבל כולם יודעים שהקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל. זה כתוב פעמים רבות בתנ"ך, והתנ"ך הוא הספר החשוב והנפוץ ביותר בעולם. בכל העולם יודעים כי ה' הבטיח את הארץ לאברהם ליצחק וליעקב ולזרעם אחריהם. וגם לאחר חורבן הבית, כולם יודעים כי ה' הבטיח ביד עבדיו הנביאים שעם ישראל יחזור לארצו. לכן, כאשר בחסדי ה' קמה מדינת ישראל – נעשה קידוש ה' גדול לעיני העמים, שהנה דברי הנביאים מתגשמים. וכן כאשר זכינו בחסדי ה' לשחרר את ירושלים ויש"ע נעשה קידוש ה' גדול, ובכל העולם שמעו את קול השופר. 

ואם חס ושלום ניסוג מחבלי ארץ קדשנו, אין כמעט חילול ה' נורא יותר. בכל מהדורות החדשות ידברו על זה. כל העולם ישמע כי בניו של הקב"ה מוותרים על הארץ הקדושה שהנחיל להם. לפיכך עלינו להתאמץ בכל כוחנו כדי להגשים את חזון הנביאים ולמנוע את חילול ה' הנורא הזה.

יהי רצון

יבורכו כל הפעילים למען המשך אחיזתם של מתיישבי חבל עזה וצפון השומרון. יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנביא (ישעיהו סה, יח-כד): "כי אם שישו וגילו עדי עד וגו'. וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה… ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים. לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי. לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה וצאצאיהם איתם. והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע.

וחי אחיך עמך

מעשה באלמנה ובחבורת רווקות שנישאו ● חבל שהפוליטיקאים נכנעו ללחצים ולא העלו את המס על העסקת עובדים זרים ● האם לימודי חול אינם ביטול תורה? ● אכילה ושתייה לפני תפילה ● האם האוכל לפני התפילה בשבת חייב בקידוש

מעשה בקבוצת רווקות

שאלה: יש לנו בת מוכשרת ונאה, מצליחה מאוד בעבודתה, אהובה על חברותיה, אבל למרות כל המעלות והמאמצים היא כבר עברה את גיל השלושים ועדיין רווקה. כפי הנראה השדכנים והשדכניות הרבים שניסו לעזור (חלקם בתשלום גבוה) לא הציעו לה עדיין את האדם המתאים, שראוי לרמתה. כיצד מגיעים לשדכנים שיוכלו להבין ללבה, כדי שיציעו לה את האיש המתאים?

תשובה: אינני מכיר את בתכם היקרה ולכן אינני יודע לענות על השאלה הזו, אבל אספר לכם סיפור ששמעתי לאחרונה. 

במקום עבודה אחד התקבצה, כבדרך מקרה, חבורה של למעלה מעשר בנות רווקות. כולן רצו להינשא, אבל לא מצאו את בן זוגן. יחד החליפו חוויות, ביררו וחקרו, התייעצו זו עם זו וניתחו את בן הזוג במהלך הפגישות. יחד קיוו, יחד בכו על האכזבות, ולמרות הכל עודדו את עצמן שאסור להתייאש. השנים חלפו, חלקן כבר עברו את גיל השלושים, חלקן התקרבו אליו, והן נותרו רווקות. 

והנה אסון: חברה לעבודה, אם לארבעה ילדים, נתאלמנה מבעלה. הן היו מזועזעות, בכו, השתתפו בהלוויה, עזרו לה עם הילדים, ומעת לעת ניחמו את עצמן בחשאי, שאולי מצבן לא כל כך נורא. אולי עדיף להיות רווקה מאשר אלמנה עם ארבעה ילדים.

כעבור כשנה האלמנה התחתנה בזיווג שני עם אלמן ולו שבעה ילדים. הבנות היו המומות. המילים נעתקו מפיהן. מה? כל כך מהר? ואיך הסכימה לקבל בנוסף לארבעה שלה אלמן עם שבעה ילדים? אבל הן התעשתו, כיבדו את החלטתה, וכמובן שהשתתפו בשמחת חתונתה. אחרי הכל היא חברתן. בחתונה מחו דמעות, התרגשו וקצת ריחמו. 

והנה פלא: תוך פחות משנתיים רובן המוחלט של הבנות התחתנו, חלקן עם גרושים, חלקן עם אלמנים. אומרים שהן מאושרות. 

מסים על העסקת עובדים זרים

במסגרת הצעת התקציב שהובאה לוועדת הכספים של הכנסת, תוכנן להעלות את המס שהמעסיקים צריכים לשלם על העסקת עובדים זרים מ-8 אחוז ל-25 אחוז. לבסוף, תחת לחצים שונים מצד המעסיקים, ועדת הכספים ביטלה הצעה זו, וחבל.

המרוויחים העיקריים הם כמובן המעסיקים. עלות העבודה תמשיך להיות זולה עבורם, ואת רוב הרווח הם ישלשלו לכיסם. ייתכן אמנם שגם שאר האזרחים יוכלו להרוויח מעט בהוזלת המוצרים, שכן הם ייוצרו בעבודה זולה יותר, אולם בסיכום הכולל המדינה ורוב האזרחים יפסידו.

אחת הבעיות המרכזיות של המשק הישראלי כיום הוא מספרם הגבוה של המובטלים, למעלה מ-11 אחוז. זוהי בעיה חברתית נוראה של המוני אנשים שחיים בדלות וללא כבוד. בשכונה אחת חיים עשירים שאינם יודעים על מה לבזבז את כספם, ובשכונה אחרת חיים עניים מתוסכלים. זו גם בעיה כלכלית, כי המדינה אינה מקבלת מס מהמובטלים, ומאידך צריכה לשלם להם דמי אבטלה ולספק למשפחותיהם שירותי רפואה וחינוך. כל זמן שהעסקת הפועל הזר תהיה זולה באופן ניכר לעומת העסקת הפועל הישראלי, ללא ספק המעסיקים יעדיפו את הפועל הזר, ומספר המובטלים יעלה.

לו היו מעלים את המס על העסקת פועלים זרים ל-25 אחוז, היה נוצר איזון מסוים בין מחיר העסקת הפועל הישראלי למחיר הפועל הזר, יותר מובטלים היו חוזרים לשוק העבודה, וכלל האזרחים היו יוצרים נשכרים. הרווח היה כפול. עם כל מובטל שהיה חוזר לשוק העבודה היתה נפטרת בעיה אישית חברתית וכלכלית כאובה. ומאידך, על כל פועל זר שממשיך לעבוד היתה המדינה גובה יותר מסים, כדי לכסות במידת מה את עלות התשלומים עבור המובטלים ובני משפחותיהם. 

חבל שחברי הכנסת העדיפו את טובתם של המעסיקים העשירים על חשבון המובטלים וכלל משלמי המסים. המעמד הבינוני יצטרך להמשיך לשלם מיסים גבוהים כדי שהמעסיקים יוכלו להמשיך להתעשר על ידי העסקת עובדים זרים וזולים.

היחס הראוי לעובדים הזרים

אין בדברים אלו פגיעה בכבודם של העובדים הזרים. להפך, הם ראויים לכל כבוד. חריצות ונכונות לעבוד היא תכונה טובה שיש להוקירה, וכפי שאמרו חכמים (נדרים מט, ב): "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". שעל ידי המלאכה נעשים בני האדם שותפים בתיקון עולמו. 

אלא שכל אדם מחויב לסייע לבני עמו תחילה, וכשיש בהם מובטלים עניים, צריך לבחון כיצד לסייע להם לעבוד ולהתפרנס בכבוד. אחר העלאת המס על העסקת העובדים הזרים, היה מתברר יותר לאיזה עובדים זרים המשק הישראלי אכן זקוק ולאיזה אינו זקוק.

בפועל, כלפי כל עובד זר שקיבל היתר לעבוד כאן, צריכים לנהוג בהגינות. אם עבד – חייבים לשלם לו את מלוא שכרו. אם מעסיקו עשקו, יש למצות עימו את הדין בחומרה יתירה, ולתבוע כי יפצה אותו פיצוי מלא. יש להילחם בסרסורים העושים הון על גביהם ומונעים מהם ליהנות מפרי עמלם. 

אין בלימודי חול ביטול תורה

שאלה: בזמנו נתפרסמה בטור זה עמדה תורנית שיש ערך רב ללימוד המדעים השונים. ולכאורה נצטווינו ללמוד תורה ביום ובלילה, והיאך אפשר לומר שראוי לכתחילה ללמוד לימודי חול? 

תשובה: עובדה היא שגדולי ישראל, תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים עסקו בלימודי חול. וכן ביאר המהר"ל (נתיב התורה י"ד) שהעיסוק בחכמות אינו ביטול תורה. והראיה מרבן יוחנן בן זכאי, שאמרו עליו שלא ביטל תורה מימיו, והוא עסק בלימוד אסטרונומיה (סוכה כח, א). ומה שאמרו בגמרא (ב"ק פב, ב) שגזרו שלא ללמוד חכמה יוונית, כבר הסבירו הריב"ש והמהר"ל שהכוונה לנימוס ולתרבות היוונית, ולא אסרו ללמוד חכמות חיצוניות.

יתר על כן, גם התלמוד מלא בידיעות מדעיות מתחומים שונים. כלומר האמוראים עסקו בזה בתוך בית המדרש, ולא ראו בכך שמץ פסול. וכי מישהו מעלה בדעתו למחוק את אותם החלקים מהתלמוד?! וכן ברור שגדולי הראשונים והאחרונים היו משלבים בתוך שיעוריהם ידיעות מחכמות שונות, ולא ראו בזה פגם בקדושת הלימוד. כי התורה מאירה את המציאות, וכל מה שנלמד מתוך תורה מתקדש מקדושתה. וכפי שאמר הגר"א, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים.

האם מותר לאכול עוגה לפני תפילת שחרית 

משעה שעלה עמוד השחר אסור לאדם לאכול או לשתות קודם שיתפלל. ואמרו חכמים (ברכות י, ב): "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "ואותי השלכת אחרי גוך" ("גווך" רומז לגאוותך), אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה – קיבל עליו מלכות שמים?!"

אבל מים מותר לשתות קודם התפילה, מפני שאין בשתייתם שום צד של גאווה. וכן מותר לאכול מאכלים ומשקים שנועדו לרפואה, שהואיל והם לרפואה אין באכילתם צד של גאווה (שו"ע פט, ד). 

ומי שאין דעתו מתיישבת עליו בלא שישתה קפה או תה, רשאי לשתותם לפני התפילה. ולכתחילה לא יערב בהם סוכר וחלב, אבל אם אינו יכול לשתותם בלא תוספת סוכר או חלב, יכול להוסיף. אבל עוגות אסור לאכול קודם התפילה. ורק מי שיודע בעצמו שאם לא יאכל מעט עוגות לפני התפילה לא יוכל לכוון, רשאי לאכול, שאז אכילתו לשם כוונת התפילה ולא להנאת עצמו (ע' פניני הלכה תפילה יב, ז). 

האם האוכל לפני התפילה בשבת צריך לקדש לפני אכילתו 

אסרו חכמים לאכול לפני הקידוש. לפיכך יש אומרים, שמי שנצרך לאכול לפני תפילת שחרית של שבת, חייב לקדש לפני אכילתו, שכן אסרו חכמים לאכול לפני הקידוש (באו"ה רפט, ילקוט יוסף רפט, ה). 

אולם דעת הרבה אחרונים שחיוב קידוש מתחיל אחר התפילה, ורק לאחר התפילה אסור לאכול או לשתות בלא קידוש. אבל מי שנאלץ לאכול לפני תפילת שחרית, עדיין לא התחייב בקידוש. וכן המנהג הרווח.

תשובה מן היסוד

בתשובת יום הכיפורים להתרכז במצוות יסודיות ● לימוד תורה והקמת משפחה ? שתי מצוות שהן יסוד החיים ● גם חולים חייבים בצום יום הכיפורים ● במקרה של חשש סכנה ? להתייעץ עם רופא ירא שמיים ● מעשה ברבי חיים מצאנז שהשיב רוחו של עשיר ביום הכיפורים

הרהורי תשובה במצוות יסודיות

בתשובת יום הכיפורים ראוי להתרכז תחילה במצוות היסודיות, ומתוך כך להמשיך לשאר המצוות. למען שתי מצוות בלבד התירו חכמים למכור ספר תורה: כדי ללמוד תורה וכדי לישא אישה (מגילה כז, א).

ערך לימוד התורה ידוע ומפורסם: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב). וזאת מפני שתי סיבות: האחת, שבלא ללמוד אין יודעים כיצד לקיים את המצוות. והשנייה, שלימוד התורה הוא המצווה הרוחנית ביותר, בבחינת נשמה לשאר המצוות. לפיכך ראוי לכל אדם לערוך לעצמו חשבון נפש בעניין לימוד התורה. 

כמו שהתורה היא שורש חיי הנשמה, כך מצוות הנישואין היא שורש החיים בפועל. ועל כן למען שתי מצוות אלו התירו חכמים למכור ספר תורה. ואפילו מי שכבר היה נשוי וקיים מצוות פרייה ורבייה ונתאלמן, רשאי למכור את ספר התורה שלו כדי לשאת אישה ולהוליד עוד ילדים. אבל כדי לשאת אישה שאינה יכולה להוליד ילדים אסור לו למכור ספר תורה (בית שמואל אה"ע א, טו-טז). לפיכך ראוי להתעורר ביום הכיפורים לעניין הנישואין והשפחה. 

סגולה לנישואין ביום הכיפורים

ואם יבוא אדם ויהרהר בלבו, מה עניין נישואין ויום הכיפורים? והלא יום קדוש הוא, ואין ראוי לחשוב בו בנישואין וילדים?

נפתח לו במסכת במסכת תענית (פרק ד' משנה ח'): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן".

הרי שדווקא מתוך מחשבות קדושות של יום הכיפורים ראוי לאדם להתעורר להקים את משפחתו. 

ועוד למדנו שהחתונה קשורה למתן תורה – "ביום חתונתו זו מתן תורה", שהתורה מוסיפה חיים רוחניים והחתונה ממשיכה את החיים לעולם. ועוד למדנו שמתוך כך נבנה בית המקדש – "וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש", שעל ידי גילוי האהבה והאחדות שבנישואין נבנה בית המקדש שעושה שלום בעולם. 

שלוש מדרגות בצומות

שלוש מדרגות בחיוב הצומות:

א) הצומות הקלים: צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז – הבריאים חייבים בהם, אבל חולים ואף מעוברות ומיניקות פטורים מהם.
ב) 
ג) תשעה באב, שממנו רק חולים פטורים, אבל מיניקות ומעוברות חייבות לצום בו כבריאים.
ד) 
ה) הצום החמור מכולם הוא צום הכיפורים, שחיובו מהתורה, ולכן גם חולים חייבים לצום בו, וקל וחומר מיניקות ומעוברות. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. 
ו) 
מעוברת שיש לה סיבוכים מיוחדים, תשאל רופא ירא שמיים האם הצום עלול לסכן את נפשה או את עוברה.

גם מי שבעקבות הצום לא יוכל להתפלל, חובה עליו לצום, שמצוות הצום קודמת למצוות התפילה, שהצום מהתורה, וכל סדר התפילה מדברי חכמים.

משמעות הצום

לכאורה יש מקום לשאול, אם רצתה התורה לקבוע לנו יום לתשובה וכפרת עוונות, וכי לא היה עדיף שנאכל מעט ונשתה, כדי שדעתנו תהיה צלולה, ונוכל להתרכז כראוי בתפילה ובתשובה?

אלא שמדרגת צום יום הכיפורים נעלה וגבוהה מכל המחשבות הרגילות. בכל משך השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, אבל ביום הקדוש והנורא הזה משתחררת הנשמה הטהורה שלנו ומתגלה, ואזי מתברר שכל החטאים שחטאנו הם חיצוניים, ונובעים מהשפעה חיצונית של היצר הרע, אבל באמת בשורש נשמתנו אנו שואפים להידבק בו יתברך ולתקן את העולם לפי הדרכת התורה. ומתוך ההתקשרות העליונה והאמיתית הזו אל שורש נשמתנו מתפרדים כל החטאים מאתנו ונזרקים לעזאזל. 

לכן נצטווינו לענות ביום הכיפורים את גופנו, כדי שהנשמה תתגלה בטהרתה. ולכן אע"פ שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון כבשאר הימים, מכל מקום דבר אחד אנחנו קולטים באופן העמוק ביותר – שמעבר לכל ענייני הגוף יש לנו נשמה, והיא קשורה ודבוקה בה' אלוקינו. ומתוך כך אנחנו מתעוררים לחזור בתשובה, כל אחד לפי מדרגתו. 

לכן גם מי שנאלץ לשכב על מיטתו כדי להמשיך בצום, אל ייפול לבו בקרבו, מפני שאת היסוד העיקרי של יום הכיפורים הוא זוכה לקלוט. וגם כשהוא שוכב על מיטתו הוא יכול להחליט להוסיף בלימוד התורה ובניית המשפחה.

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים" (משנה יומא ח, ט).

מדיני צום הכיפורים

חולה שמסתפק אם יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל על רופא שאינו ירא שמיים קשה לסמוך, מפני שאינו מבין את חשיבות הצום, וגם כשאין הכרח יורה לאכול. 

ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום והחולה לא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה, מפני שיש כאן ספק נפשות.

אם אפשר להסתפק באכילה לשיעורים, כלומר, בכל תשע דקות לאכול פחות מכשלושים גרם אוכל ולשתות פחות ממלוא לוגמיו שתייה, יאכל לשיעורים. 

אם יש צורך, אפשר לשתות כשיעור הנ"ל כל חמש דקות. וכשיש צורך יותר גדול, יכול לשתות פחות ממלוא לוגמיו כל דקה, כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

אבל אין להיבהל מכל מיחוש או כאב ראש, מפני שאין כמעט אדם שהצום לא גורם לו לכאב ראש וחולשה, ואין בזה שום מחלה ושום סכנה. רק כאשר יש סיבה מיוחדת, יש מקום לשאול רופא ירא שמיים האם צריך לצום. 

בעניין זה יש מקום לספר מעשה מאלף.

מעשה מהאדמו"ר מצאנז

מספר הרב זוין (בספרו סיפורי חסידים), שפעם אחת לפני תפילת נעילה נעשה רעש גדול בבית מדרשו של האדמו"ר הגאון רבי חיים מצאנז (ראש שושלת צאנז). אחד העשירים צמא למים, וכמעט שנתעלף. 

אותו עשיר היה ידוע כקמצן גדול. בתחילה היו שמצאו מקום להתלוצץ: "בכל השנה לא נתן הגביר לעני מעט מים לשתות, יטעם עכשיו בעצמו את טעם הצימאון". אבל בראות האנשים שעמדו סביבו שהוא נמצא בסכנה, הלכו לדיינים לשאול כדת מה לעשות. הדיינים הורו לתת לו מעט מים בכפית, פחות מכשיעור "מלא לוגמיו". אולם עם כל כפית וכפית שנתנו לו גבר צימאונו של העשיר יותר, והוא ביקש לשתות מים בכוס.

לא רצה אב בית הדין רבי בעריש לסמוך על דעת עצמו, וניגש אל הגאון הצדיק רבי חיים, הפסיק אותו מעבודת הקודש, סיפר לו את כל המאורע, ושאל מה לעשות.

השיב לו הצדיק: "תאמרו לו, שבעד כל כוס מים שישתה ייתן מחר מאה רייניש (סכום מכובד) לצדקה, ואם יסכים לכך, תתנו לו לשתות כמה שירצה".

כששמע הגביר המתעלף את פסק הדין, שבה אליו רוחו, הזדקף, נעמד על רגליו, והמשיך להתפלל כאילו לא היה צמא כלל…

מעשה מהאדמו"ר מבעלזא

אולם כאשר צריכים לאכול מפני פיקוח נפש, אין לנסות להחמיר כלל, כי נצטווינו לשמור על חיינו, וכל המסכן את חייו לא מצווה הוא מקיים אלא עבירה. ואף על כך נביא סיפור.

מספר הרב זוין זצ"ל: לפני יום הכיפורים חלה פעם הצדיק רבי מנחם מענדיל מוויזניץ', ומחלתו היתה מסוכנת. הרופאים אסרו עליו בכל תוקף לצום, והחסידים התייראו שמא לא ישמע למצוות הרופאים. לכן פנו בבקשה לצדיק רבי יהושע מבעלזא, שישפיע עליו שלא יצום.

כתב לו רבי יהושע כדברים האלה: 

"זכרתי בעת שאדוני אבי מורי ורבי זצ"ל (הרב שר שלום, ראש שושלת חסידות בעלז) היה חולה מסוכן, והלכנו במבוכה, אולי ימאן לאכול ביום הכיפורים. 

אמנם הוא ז"ל בגודל צדקתו היה זריז בדבר, ותכף אחרי כל נדרי מיהר וציווה ליתן לו לאכול כפי שהיה צריך, ואמר בזו הלשון: הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי כפי שאמרו חז"ל. ואכל בשמחה יתירה. כמעט לא ראינו שמחה כזאת, רק בעת אכילת מצה ונטילת לולב".

כוונה בתפילה: העיקר הכוונה

יכולת ההתרכזות בכוונת התפילה שונה בין אדם לאדם ● אמוראים שהעידו על קשייהם להתכוון בתפילה ● עצם העמידה בתפילה מוכיחה את הרצון להיות קשור לה' ● תפילה אחת בכוונה מעלה גם את התפילות שנאמרו בחוסר כוונה ● הרב ריינס: גם מתנגדי דרכו של מייסד 'המזרחי' כיבדוהו כגדול בתורה ● תופעת האווילות המדינית של חסידי ה'שלום'

על המתקשים לכוון בתפילה

שאלה: קשה לי מאוד לכוון בתפילה. פעמים רבות אני מקבל על עצמי לכוון היטב בתפילה, ובפועל אני לא מצליח. למדתי מאמרי מוסר על כך וזה לא כל כך מועיל. קראתי סיפורים על רבנים שהיו מכוונים בכל מילה, ואני מתוסכל מחוסר ההצלחה שלי לכוון. 

תשובה: צריך לדעת כי בני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, והם מצליחים לעקוב אחר כל המילים ולכוון בהם, ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים. ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'. 

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) שאמר רבי חייא על עצמו שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה, ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. הרי לנו שגם מקרב הצדיקים, יש גדולים שקשה להם לכוון מתחילת התפילה ועד סופה. ואף שעלינו להתאמץ לכוון ככל יכולתנו, אל ייפול האדם ברוחו כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם 'חלם' ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר. 

ערכה של תפילה בלא כוונה

אל יאמר אדם, אם אינני מצליח לכוון כראוי מוטב כבר שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שהוא בא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר – את רצונו להיות קשור לה' ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו המיוחד. ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה.

נוסף לכך, צריך לדעת שלכל תכונה יש חסרונות ויתרונות. אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה הם ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. כוחם בשגרה. לעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי מצליחים בשעות מיוחדות להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה. כוחם מתגלה בזמנים המיוחדים.

תיקון התפילות 

בשם האר"י הקדוש אמרו שהכוונה היא כמו כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילתו כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל פעם אחת בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. ואף שאין הן משובחות כתפילות שנאמרו בכוונה שלמה, מכל מקום הן עולות לפניו יתברך ופועלות את פעולתן. והטעם לכך ברור: הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל כבר הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

ימי אלול הם ימים מסוגלים להתעוררות הלב לעבודת ה', וראוי להרבות בהם בכוונת התפילה, ועל ידי כך לתקן ולהעלות את תפילות כל השנה. 

הרב ריינס מייסד המזרחי

השבוע בי' באלול חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, מייסד תנועת המזרחי ומנהיגה. הרב נולד בשנת ת"ר ונפטר בשנת תרע"ה. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן. עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל 44 התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו. לאחר הגיעו לגיל שישים ייסד את תנועת 'המזרחי' בתוך ההסתדרות הציונית. בעקבות זאת התעוררה כנגדו מחלוקת, אולם גם החולקים עליו ידעו היטב כי הוא אחד מגאוני הדור, וכיבדוהו. 

אחר פטירתו הספידוהו במקומות רבים. למשל, בראדין הספידוהו בבית המדרש בנוכחותו של ה'חפץ חיים'. והיותר מעניין הוא דברי ההספד שאמר עליו אחד ממתנגדיו המובהקים, הרב יוסף צבי דושינסקי, רבה של גאלאנטה בהונגריה, שלימים נעשה לרבה של 'העדה החרדית' בירושלים. וכך אמר (בז' אדר תרע"ו): "הלך מאיתנו בשנה זו הרב הגאון הגדול מוה"ר יצחק יעקב ריינס ז"ל, רב אב"ד דקהילת קודש לידא. הכרתיו כבר בנערות, אשר בגדלות תורתו דרך לו דרך חדש בש"ס ופוסקים שהיו מונחים בליבו כמאן דמנח בקופסה. ואף כי לא הסכימו חכמי הדור לכל דעותיו, כוונתו זכה וטובה היתה מכל מקום" (איש המאורות ע' 351, מתוך חוברת 'דרשה מפוארה' גאלאנטה תרע"ו). 

יחסו של תלמיד ישיבה מאותם הימים לרב ריינס

כדי לעמוד על מעמדו של הרב ריינס באותם הימים, אצטט עוד מדברי הרב הנזיר ביומנו: "בעיר המחוז הסמוכה היה הראב"ד הגאון רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל, ובספרי הדרוש שלו המפורסמים בשמותיהם: 'אורה ושמחה', 'אור שבעת הימים', 'נאד של דמעות' ועוד, הייתי בקי בהם ומחבבם. בייחוד התמסרתי לספרו 'אורים גדולים' המיוחד ל"דרך ההיגיון" בהלכה, הייתי משנן כלליו ושורשיו, ומחדש על פיהם כמה עניינים נחמדים בדיני ממונות, בסדר נזיקין.

בייחוד הרביתי לחדש חידושים נעימים בהלכה, לפי דרך ההיגיון זו, בעברי ללמוד בישיבת סלבודקה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

דברי הרב ריינס על פירושי האגדות

עוד מספר הרב הנזיר: "כעבור שנים בקרתי את הרב הגאון ריינס זצ"ל בביתו בלידא, ושאלתיו אם הרעיונות החדשים שמגלים במאמרי חז"ל באגדה הוא אמת שלהם כיוונו חכמים (או שמא אלו פירושים שנתלו בדברי חז"ל, אבל לא לפירושים אלו נתכוונו). ויען, אם הרעיונות נכונים – הוא העיקר. כיוצא בו שאלתי את הר"מ הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל בישיבת סלבודקה, כשעליתי אליו, אם הסברות היפות שמוצאים ומגלים בהלכות הן אמת שלהם כיוונו חז"ל. ויען, אם הסברות נכונות – זהו העיקר.

אבל הכרתי היתה, שלפי הלימוד האמיתי, הסברות והרעיונות צריכים להיות כאלה שלהם כיוונו בעלי ההלכה והאגדה" (נזיר אחיו ח"א ע' רמט).

מסע האיוולת

שוב נתבדתה תקוותם של שרים, מדינאים ופרשנים מחוגי השמאל והמרכז, והתברר כי לכל תוכניותיהם לא היתה אחיזה במציאות. דבר לא נותר מההסכמים והמגמות שניסו להוביל, חוץ משובל הפיגועים שנגרם עקב חודשי ההתארגנות שניתנו לארגוני הטרור. הם חשבו שיש ל'מפת הדרכים' סיכוי סביר להצליח. הם ניתחו את הגורמים שיביאו לכך שאבו מאזן ודחלאן יילחמו בחמאס ויבודדו את ערפאת. והתוצאות גלויות לכל. 

אותם אנשים ודומיהם היו בטוחים שאחר הסכמי אוסלו ערפאת ואש"ף יילחמו בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הם הסבירו כי ההסכמים יצליחו מפני שהערבים מעוניינים בשלום כמונו. הם העריכו שחיזוק הרשות הפלשתינית תגרום לכך שהם ימגרו את הטרור, לכן נתנו להם חמישים אלף רובים! הם היו בטוחים ששגשוג כלכלי ימתן את עמדותיהם, לכן פעלו למען השגת מענקים ממדינות העולם לרשות הפלשתינית. הם צחקו על מי שאמר שהפיגועים יתגברו, וזלזלו במי שהעריך שהערבים ישגרו קטיושות אל מעבר לקו הירוק. הם היו בטוחים שמעמדה של מדינת ישראל יתחזק בעקבות תהליך אוסלו.

סוג הטעויות

משל למה הדבר דומה, לאדם שמצטיין בחשבון. הוא יודע לחבר, לחסר ולהכפיל. הוא מסוגל לבצע פעולות מורכבות במספרים גדולים – אולם הוא טועה במספרים הבסיסיים. הוא חושב שאחת היא שתיים ושתיים הן אחת. לכן כל מה שייחשב יהיה תמיד מוטעה.

זה כבר לא מצב של טיפשות רגילה, זהו מצב של עיוורון או שכרות. אולי ניתן להגדירו יותר כאווילות או טמטום. במצב כזה כמעט שלא ניתן להוכיח דבר. המילים הבסיסיות לא מובנות.

הגדרה זו חשובה. ראשית, כדי לדעת כיצד להתייחס לעובדה המתמיהה של גדודי הפרשנים והמדינאים הטועים תדיר. שנית, כדי להעריך נכונה את מצבנו. בדרך רגילה אנשים לא משתחררים מאווילות שכזו. ולכן עלינו להתפלל שה' יערה עלינו רוח של חכמה ממרום בדרך של רחמים ולא על ידי ייסורים קשים. 

ככל שיתרבו היהודים שילמדו תורה בשלמות ויבינו את ייעודו של עם ישראל בארצו ובעולם, כך יש לקוות יותר שתפילותינו יתקבלו. וכנגד ההתעוררות שלנו מלמטה יערה עלינו אבינו שבשמיים רוח של חכמה ממרום.

לפרשת בראשית ועל רחבעם זאבי הי"ד

שנים מקרא ואחד תרגום

עם תחילת המחזור החדש של קריאת התורה, יש מקום להזכיר את דברי חכמים, כי בנוסף לשמיעת פרשיות השבוע מאת הקורא, צריך כל אדם ללמוד את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח, א).
בעבר ידעו כל ישראל ארמית, ולכן תרגום אונקלוס היה מועיל להבנת הפרשה, אולם כיום לדעת רבים מוטב ללמוד פירוש רש"י, ויש אומרים שהמצווה היא לקרוא דווקא את תרגום אונקלוס שנכתב ברוח הקודש, וזהו התרגום שתקינו חכמים לקרוא. להלכה, כל מי שמבין רש"י, מוטב שילמד את פרשת עם פירוש רש"י, שעל ידי כך הלימוד יהיה איכותי יותר, ואם כן מצטרפת לנו מצוות תלמוד תורה ומכריעה כי יותר טוב ללמוד את הפרשה עם פירוש רש"י. ויש נוהגים להדר, וללמוד גם פירוש רש"י וגם אונקלוס (שו"ע או"ח רפה, ד).
נשים פטורות מחובת לימוד שניים מקרא ואחד תרגום, מפני שזו מצווה התלויה בזמן, הרוצה ללמוד שניים מקרא עם פירוש רש"י תבא עליה ברכה.

פרו ורבו

לא מקרה הוא שהמצווה הראשונה שנזכרה בתורה היא פרו ורבו, שנאמר (בראשית א, כח): "ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ". עובדה זו מצביעה על כך שזו המצווה הבסיסית והראשונית שבכל המצוות.
וכל כך גדולה מצווה זו עד שהושוותה למצוות תלמוד תורה (עיין מגילה כז, א, בית שמואל אה"ע א, טו-טז). על ידי שתי מצוות אלו אנו נעשים שותפים עם הקב"ה, בהוספת חיים לעולם.

בת שעברה גיל ארבעים

שאלה: מעשה ברווק מבוגר שהכיר בחורה למטרת נישואין, ועוד לפני שנפגשו אמרו לו כי הבחורה בת ארבעים. ועתה, אחר שהחליט להתחתן עימה, התחיל להסתפק אולי לא תוכל ללדת ילדים, ואולי מפני שחובתו לקיים מצוות פרו ורבו אסור לו להתחתן עימה. האם עליו לבטל את השידוך או לקיימו?
תשובה: במסכת בבא בתרא (קיט, ב) מובאת מימרא על פיה אשה שכבר החלה ללדת בגיל עשרים יכולה להמשיך ללדת גם אחר גיל ארבעים. אבל מי שלא נישאה לפני גיל ארבעים, שוב לא תלד. ורק לצדקניות כבנות צלפחד נעשה נס וילדו.
לפי זה הורה החתם סופר (ו, מז) לרווק שהתקשר עם רווקה שעברה את גיל הארבעים, ורוצה להפרד ממנה, שיפרד כדי שיוכל להוליד ילדים, ויפצה אותה על עוגמת הנפש שגרם לה. לעומתו בשו"ת האלף לך שלמה (ט'), סבר שאם כבר התחייב לשאתה לאשה, עדיף שישאנה ולא יפר את דברו. וזאת מפני שאין ודאות שלא תלד, ואין זה נחשב נס גדול שתלד, ולכן אפשר להתפלל שתלד. ועוד העלה אפשרות, שאולי אם הרהרה במחשבות של נישואין, יכולה ללדת גם אחר גיל ארבעים (עיין אוצר הפוסקים א, ה).
למעשה, אין הכרעה, וכל אדם שמסתפק מוטב שיתייעץ עם רב שמכיר אותו היטב. כי מי יודע, אולי אם לא יתחתן עימה לא ימצא אשה אחרת כלבבו.

הקפאת ביציות

מתחילה חשבתי שאולי כיום, לאחר השתכללות הרפואה, גם מי שעברה את גיל הארבעים תוכל ללדת. והנה נתפרסם מחקר מקיף באמריקה, שרק שלושה עד חמישה אחוזים מהנשים שעברו את גיל הארבעים מצליחות להרות. כלומר, המציאות הביולוגית לא נשתנתה מאז ימי התלמוד.
גם מבחינה טכנולוגית עדיין לא נמצא פתרון טכנולוגי להקפאת ביציות. אמנם זרע ניתן להקפיא, ולעיתים יש בכך תועלת רבה (ובתנאי שהדבר יעשה על פי ההלכה). למשל, מי שעומד לפני הקרנות כנגד סרטן שעלולות לפגוע ביכולתו להוליד, על ידי הקפאת זרע, יוכל להוליד מזרעו גם אחר כך.
כפי הנראה, בעז"ה, בשנים הקרובות ימצא פתרון טכנולוגי גם להקפאת ביצית. ואזי בחורה שעוד לא מצאה לעצמה חתן בגיל שלושים וחמש, תוכל להוציא ביציות משחלותיה, וכשתחתן תוכל להוליד על ידי אותן הביציות.

עצה טובה ממכון "פועה"

התייעצתי עם ראש מכון "פועה", ידידי הרב מנחם בורשטיין שליט"א, אחד מגדולי הרבנים שהתמחו בענייני הלכה ורפואה, במיוחד בתחום הפוריות, והוא ציין כי על ידי יעוץ נכון, שניתן לקבלו בחינם במכון "פועה", אפשר להגדיל מאוד את הסיכויים להרות אחר גיל ארבעים.
עוד הוסיף, כי כבר מגיל עשרים ושמונה ישנה ירידה מסוימת בפריון, ומגיל שלושים ושבע לערך מתחילה ירידה משמעותית יותר. לכן, אף שההדרכה הכללית לנשים צעירות שלא נכנסו להריון, שלא יפנו לבדיקות לפני תום שנה מנישואיהן. לנשים שהגיעו לגיל שלושים ושבע ועומדות להנשא, ממולץ שעוד לפני נישואיהן יפנו לייעוץ, כדי להגביר את סיכוייהן ללדת לפני שיהיה מאוחר. עם זאת גם אח"כ אסור להתייאש לפני יעוץ, כי עד לגיל חמישים ואחת עוד אפשר לפעמים לעזור.
על כל זה ועוד, ניתן להתייעץ עם הרבנים והמומחים של מכון "פועה" ללא תמורה, בטלפון: 02,6515050. גם מי שנמצא בעסקי שידוך עם בחורה מבוגרת, יכול לבוא עם הבחורה ולקבל הערכה על סיכויי הפוריות.

רחבעם זאבי הי"ד

לפני שנה, בל' תשרי, נרצח חבר הכנסת והשר רחבעם זאבי הי"ד. איש מיוחד היה: לוחם שסיים את שירותו הצבאי כאלוף פיקוד המרכז, ואיש ספר שההדיר עשרות ספרים. אוהב הארץ שידע היטב את תולדותיה, והכיר באופן אישי את כל כפריה ודרכיה. איש משפחה ואיש ציבור. ציוני ויהודי בלב ונפש. ככל שעובר הזמן יותר אנשים מבינים כי צדק בתפישתו האסטרטגית. בעז"ה נזכה במהרה שכל גוי שאינו זכאי למעמד של גר תושב יהגר למקומו הראוי, וארץ ישראל כולה תהיה לעם ישראל.
לוחמים רבים עשו חייל בקרבות תש"ח, בעת הקמת המדינה, אבל כיוון שהגיעו למלחמת יום הכיפורים איבדו את חזונם ותש כוחם. והיו שהחזיקו מעמד בחזונם עוד מספר שנים, ואח"כ תש כוחם. ויש מהם שאחר שנסתיים חזונם נעשו צוררים ומזיקים לכל מה שבנו לפני כן. כמעט יחיד מכולם נשאר רחבעם זאבי הי"ד, שהיה מנהיג חרוץ ונאמן לעמו ומולדתו עד ליומו האחרון, בו נהרג על קידוש ה'.
הם היו כפרחים ושיחים שצומחים יפה מספר עונות וכיוון שהגיעו לגובה מסוים לא עמד להם יותר כוחם ונפלו על פניהם ונבלו, ויש שנעשו לקוצים ודרדרים. והוא היה כעץ אשר הצליח לחבר את שורשיו אל שורשיה העמוקים של משפחתו המסורתית בירושלים העתיקה והמקודשת. וכך זכו הוא ורעייתו הנאמנה יעל למה שלא זכו מרבית חביריו, להקים משפחה מפוארת וגדולה.

יחסו למתנחלים

לפני כחמש עשרה שנה, בעת סיוריו לשמירת קרקעות הישוב הר ברכה, נרצח חברנו יעקב פרג הי"ד. עסקנו בכבוד המת, קהל גדול בא ללוות את הקדוש לקבורה. וכשהערב ירד, וכל האנשים הטובים חזרו לבתיהם, החל לרדת גשם, ענן כבד כיסה את הישוב. הרוח הכתה בחלונות כמו שהיא יודעת להכות בהר ברכה. עצב התפשט בלבבות. נשארנו לבדנו עשרים משפחות צעירות בראש ההר, ואיתנו אלמנה אחת בהריון ושלושה יתומים. והנה קבוצת אנשים מתנועת מולדת עם ח"כ רחבעם זאבי בראשם, מגיעים מתל אביב לישוב, להזדהות עם הכאב ולעודד. הם הציעו את עזרתם בכל מה שנדרש. אז הרגשנו שאנחנו לא לבד.
כך היה נוהג בכל הישובים, היה אח לאלמנות ומרחם ומעודד יתומים. הוא ידע שהמתנחלים ביש"ע הם החלוצים האמיתיים של דורינו. בכל פעם שנתבקש להגיע לחנוכת בית או לניחום אבלים, היה בא משתתף תומך ומעודד. גם כשאחרים היו שוכחים או מוצאים לעצמם עיסוקים "נכבדים" יותר, הוא היה מגיע. יהי זכרו ברוך, וירבו ההולכים בדרכו.

לחג הסוכות

שמחת חג הסוכות

אחר ההיטהרות לפני ה' ביום הכיפורים, יכולים אנחנו לשמוח בחג הסוכות שמחה שלמה לפני ה'. בלא התשובה, תחושת החסרון הנובעת מהחטא אינה מאפשרת לאדם לשמוח באמת. ואם ינסה בכל זאת להתעלם מחטאיו ולשמוח שמחה שלמה, תהיה זו הוללות ולא שמחה. אבל אחר החזרה בתשובה של הימים הנוראים אפשר לשמוח בחג הסוכות.

חג הסוכות – מסיבת סיום השנה

חג הסוכות הוא חג האסיף, שבו החקלאים מסיימים לאסוף את כל הפירות שגידלו במשך השנה, ושמחים בהם. וכמו החקלאים כך כל יהודי מסכם בחג הסוכות את כל הדברים הטובים שהספיק לעשות במשך השנה החולפת – ושמח בהם. אלא שכיוון שמן הסתם גם חטאנו במשך השנה, צריכים תחילה להיטהר ולהזדכך בימים הנוראים – ימי התשובה. ואחר שחזרנו בתשובה והפקנו לקחים מהטעויות של השנה החולפת, יכולים אנחנו לשוב ולסכם את השנה העוברת במבט חיובי, ולשמוח בכל המעשים הטובים שזכינו לעשות בחסדי ה' במשך השנה.

הבל הבלים אמר קהלת

למנהג אשכנז קוראים בשבת של סוכות את מגילה קהלת. ולמנהג הגר"א יש לקוראה מהקלף ולברך על קריאתה (מ"ב תצ, יט).
ויש לשאול מה ראה קהלת לבטל את מעלתם של כל הדברים שבעולם, עד שאמר "הבל הבלים אמר קהלת, הבלים הבלים הכל הבל". וכי אין ערך לחכמה, לכבוד, לעושר, ליופי ולכל מה שהאדם עושה בעולם?!
אלא שאמר קהלת, שכל הדברים הללו בלא יראת ה' אינם שווים מאומה, הם חולפים כלעומת שבאו בלא להשאיר אחריהם שום רושם. רק אחר שיש יראת ה', יש ערך לכל המעלות שבעולם.
משל נאה שמעתי על זה מדודי הרב אברהם רמר ז"ל: שכל אחת מן המעלות הללו כשלעצמה היא אפס, החכמה לעצמה אפס, העושר אפס, היופי אפס, הכבוד אפס, ויראת שמיים היא האחד. וכשיש בתחילה יראת ה', אזי על ידי החכמה נהיה עשר, ועל ידי העושר מאה, ועל ידי היופי אלף, וכן הלאה.

לימוד תורה בחול המועד

עיקרם של החגים ניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה, שבכל ימות החול אדם טרוד במלאכתו, וקשה לו להתרכז בלימוד התורה, ולשם כך ניתנו לנו ימים קדושים, שנעסוק בהם בתורת ה'.
וכך מובא בירושלמי: "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין". וכתב בספר הכלבו (סימן ס') שיוצא מזה, שאיסור השחוק, קלות הראש וביטול תורה יותר גדול מאיסור עשיית מלאכה בחול המועד.
וכן מביא השל"ה הקדוש (מס' סוכה נר מצווה ל"א) מדרש האומר: אלה הם מועדי, בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה: אלא הם מועדי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדי אלא מועדיכם. וכמו שענה ר' עקיבא לאותו המין, שטען כנגדו, היאך אתם מקיימים את המועדים, והרי נאמר: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ענה לו ר' עקיבא, בזמן שאנו מכוונים להנאת גופינו אז אין אלו מועדים של ה' אלא מועדים שלנו, ועליהם נאמר שנאה נפשי, אבל אם הם לעבודת ה' ולתלמוד תורה, אינם שנואים, אלא אהובים וחביבים.

סכנות בסוכה

לאחר התקפות הטרור על ישובי יש"ע, נתעוררה לקראת חג הסוכות הבא עלינו לטובה, שאלה: האם מצווה לישון בעת הזאת בסוכה שאינה מוגנת ושמורה כבית. שאלה זו כמובן צריכה להיות בכל ישוב וישוב על פי המרא דאתרא תוך התיעצות עם גורמי הבטחון.
ובכל זאת אפשר לומר כלל: כל מי שגר בישוב מאוים, וחש באופן אישי חרדה ממשית מהשינה בסוכה, הרי שדינו כדין המצטער שפטור מהשינה בסוכה (ע' שו"ח או"ח תרמ, ד).
ימח שמם של המחבלים הרשעים ושולחיהם ותומכיהם, שמצערים את ישראל ומבטלים את המתנחלים הקדושים מקיום מצוות ה' אלקינו לישן בסוכה. יהי רצון שבמהרה יתקיימו דברי נבואת זכריה (פרק יד) הנקראים בהפטרת ראשון של סוכות: "הנה יום בא לה'" לעשות דין בכל רשעי הגוים הנאספים על ירושלים. "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב", ויגוף במגפה קשה את כל אויבינו הצובאים על ירושלים, המק את בשרם. "והיה כל הנותר מכל הגוים… ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות". "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

סוכות וארץ ישראל

ידועים דברי הגאון מווילנא, שהשווה את החג הסוכות למצוות ישוב הארץ. שנאמר: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהלים עו, ג). את כל שאר המצוות אנו מקיימים על ידי אבר מסוים, יש מצוות שמתקיימות בידיים, ויש בפה, ויש ברגליים, ויש שמתקיימות על ידי המחשבה. אבל את שתי המצוות הללו אנו מקיימים על ידי שאנחנו עצמנו נכנסים בגופנו ועם נעלינו אל תוך אווירה הקדוש של ארץ ישראל ואל תוך אווירה הקדוש של הסוכה. וכיוון שאוויר הקדושה מקיף אותנו מכל צדדנו, יכולים אנו מכוח שתי המצוות הללו להתעלות באמונה ובעבודת ה' ביתר שאת ויתר עוז

גדולתה של מצוות ישוב הארץ

שאלה: מדוע אתם מחשיבים כל כך את מצוות ישוב הארץ, עד שנדמה שהיא חשובה בעיניכם ממצוות רבות אחרות?
תשובה: חז"ל אמרו בספרי (ראה נ"ג) "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ולא זו בלבד, אלא שעיקר קיומם של כל המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, כדברי הספרי (עקב מ"ג), וכמובא ברש"י דברים יא, יח: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין ועשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו".

הוכחות הלכתיות לכך

מהתורה מצוות נטילת לולב בכל רחבי הארץ (זולת במקדש) היא ביום הראשון של סוכות בלבד. אבל כשחל ראשון של סוכות בשבת, כדוגמת השנה, ביטלו חכמים את מצוות נטילת הלולב בשבת, מחשש שמא יבואו לטלטלו ברשות הרבים. וכן היה בראש השנה, שלא תקענו בשופר ביום הראשון, מפני שחל בשבת. וכן לגבי ברית מילה, אם חלה בשבת וכדי לקיימה צריכים לעבור על איסור מדברי חכמים, יש לדחות את הברית ולא לקיימה במועדה.
אבל לגבי מצוות ישוב הארץ הדין הפוך: ביטלו חכמים את דבריהם והתירו לקנות בית בארץ ישראל ביום השבת. ולמרות שהדבר כרוך בכמה איסורים מדברי חכמים (מקח וממכר, אמירה לנוכרי לכתוב שטר וכו'), התירו לעבור עליהם כדי ליישב את הארץ. ואין מדובר כאן בגאולת הארץ כולה, אלא בקניית בית אחד בלבד, ואע"פ כן ביטלו חכמים את דבריהם למען ישוב הארץ.
הרי שמצוות ישוב הארץ חשובה מתקיעת שופר ונטילת לולב ומילה ושאר המצוות (כמבואר בשו"ע או"ח שו, יא; שז, ה, עפ"י הגמרא בבא קמא פ, ב, וגיטין ח).
וכן ביחס לשבת, שפיקוח נפש דוחה שבת ואינו דוחה את מצוות ישוב הארץ (מנחת חינוך תכ"ה).