תורה לא רק לצדיקים

התורה ניתנה לכל ישראל

התורה ניתנה לעם ישראל כולו, וביאר המהר"ל (גבורות ה' פרק ג) שעם ישראל היה צריך למנות ששים ריבוא כדי שכל הבחינות שבו יבואו לידי ביטוי, ורק אז, לאחר שכבר נחשבנו לעם – הוציאנו ה' ממצרים ונתן לנו את התורה.

לאחר שה' נתן את התורה לישראל, מסר לחכמי ישראל את הסמכות לפרש אותה, שנאמר (דברים יז, ח-י): "כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' … ובאת אל הכוהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם… ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך".

וכן מבואר בתלמוד (ב"מ נט, ב), שכאשר נחלקו חכמים על רבי אליעזר הגדול בעניין תנורו של עכנאי, "יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא… שכבר ניתנה תורה מהר סיני, ואין אנו משגיחין בבת קול". אלא אנו הולכים אחר רוב חכמי ישראל, שנאמר: "אחרי רבים להטות".

ממשיכה הגמרא ומספרת: מצאו רבי נתן לאליהו הנביא, שאלו: מה עשה הקב"ה באותה שעה שהכריעו חכמים הלכה שלא כדעת רבי אליעזר? השיב אליהו: "חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני". הרי שלמרות שבשמים הדעה נטתה לדעתו של רבי אליעזר, מכל מקום הסכים הקב"ה שהתורה ניתנה לחכמי ישראל, והם הקובעים את ההלכה.

התורה מתגלה גם על ידי הרשעים

כולם מבינים שחכמי ישראל, שמקדישים את חייהם לתורה מתוך הזדהות מוחלטת עם רעיונותיה, הם שמוסמכים לפרש את התורה, וממילא על ידם התורה מתגלה בפועל בעולם.

אולם צריך לדעת שבאמת כל ישראל, אפילו הרשעים, שותפים מלאים בגילוי התורה. לגבי התנ"ך הדברים ידועים, שהרי בעקבות חטא העגל וחטא המרגלים נתבררו יסודות חשובים בתורה. וכן בעקבות חטאי תקופת השופטים וימי בית המקדש הראשון ניתנו נבואות רבות ונתבררו יסודות האמונה והמוסר. וכן למדנו בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה… אחד רשע". שכן גם הדיבורים שאומרים לרשע כתובים בתורה, וכל ישראל לומדים מהם יסודות חשובים.

וכך גם ביחס לתורה שבעל פה, שכל תקנה שתיקנו חכמים נתקנה על פי מצבם של ישראל, ובכללם גם הרשעים. כדי להבהיר יסוד חשוב זה נזכיר כמה דוגמאות.

תקנת הקריאה בתורה

תקנת הקריאה בתורה בימי שבת, שני וחמישי, נתקנה בעקבות מה שאירע לאבותינו במדבר, שהלכו שלושה ימים ולא מצאו מים (שמות טו, כב). והבינו משה רבנו ותלמידיו, שסיבת הדבר מפני שעברו על ישראל שלושה ימים רצופים שלא עסקו בתורה. ובוודאי הצדיקים למדו, אלא הכוונה שלא היה באותם שלושה ימים לימוד ציבורי, לפיכך תיקנו את קריאת התורה בציבור בימי שבת, שני וחמישי (ב"ק פב, א).

תקנת הברכות על הקריאה בתורה

מתחילה תיקנו שהעולה הראשון יברך לפני הקריאה, והאחרון בסיום הקריאה. לבסוף תיקנו חכמים שכל עולה ועולה יברך לפני קריאתו ואחריה, "גזרה משום הנכנסים ומשום היוצאים" (מגילה כא, ב). כלומר, היו אנשים שבאופן קבוע הגיעו לתפילה באיחור רב ונכנסו באמצע הקריאה בתורה; והיו כאלה שהיה קשה להם לשבת בתפילה עד סופה, והיו רגילים לצאת באמצע הקריאה בתורה. המאחרים לא שמעו את הברכה הראשונה, והיוצאים לא שמעו את הברכה האחרונה. כדי שיידעו הכל, גם אלו שאף פעם לא נמצאים בכל משך הקריאה בתורה, שמברכים גם לפני הקריאה בתורה וגם אחריה, תיקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו ואחריה.

הנה לנו דין חשוב שנתקן על ידי העצלנים וקצרי הרוח, ומתוך כך התחזקנו כולנו בהבנת ערכה של ברכת התורה. הרי שאף הם שותפים בתורה.

קריאה בתורה במנחה של שבת

אמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתיקנו חכמים קריאה בתורה במנחה של שבת "משום יושבי קרנות". הכוונה לאותם אנשים שלא היו באים לבית הכנסת לשחרית בימות החול, וכיוון שלא היו שומעים את הקריאה שקוראים בשני וחמישי, לא היתה להם הכנה לקראת פרשת השבוע הבא. לפיכך תיקנו חכמים להתחיל לקרוא בפרשת השבוע הבא כבר במנחה של שבת, שלתפילה זו גם "יושבי קרנות" הגיעו (רש"י ורא"ש). ויש מפרשים, שחכמים חששו שמא יושבי הקרנות יתרגלו להשתכר בסעודת שחרית של שבת, לפיכך תיקנו לקרוא בתורה במנחה, שמתוך כבוד התורה אותם יושבי קרנות יזהרו שלא להגיע שיכורים לפני ספר התורה (שבלי הלקט). אח"כ מצאו גדולי ישראל בתקנה זו משמעויות נוספות, שיש בה תועלת גדולה גם לצדיקים, שהיא מחברת את השבת הנוכחית אל השבת הבאה וכו'.

אמירת ברכה מעין שבע בליל שבת

בעבר בתי הכנסת היו מחוץ לעיר, והיתה סכנה לחזור מהם בלילה לבד. וכפי שאנו יודעים, למרות שמעודדים את הציבור לסיים את ההכנות לשבת בזמן ולהגיע מוקדם לבית הכנסת, תמיד יהיו מאחרים. ולא סתם מאחרים, אלא כאלה שיגיעו ממש לקראת הסוף, עד שלא יספיקו לסיים את התפילה בלחש לפני שהקהל יחזור לעיר. חששו חכמים שמא אותם מאחרים יחזרו לבדם ויבואו לידי סכנה. לפיכך תיקנו להוסיף לכל הציבור ברכה מעין שבע, שהיא מעין חזרת הש"ץ, כדי שבינתיים יספיקו המאחרים לסיים את תפילתם, ויחזרו לעיר יחד עם שאר הציבור.

לאחר מכן העמיקו המקובלים ואמרו שבאמת מרוב קדושת השבת, יש עניין לומר מעין חזרת הש"ץ בערבית. שוב מצאנו איך בזכות אותם יהודים עצלנים או לא יוצלחים נתקנה תקנה חשובה.

דוגמאות נוספות

היו מקרים שתקנות שתיקנו החכמים נתבטלו משום שרוב ישראל לא נהגו בהם. כך היה לגבי טבילת עזרא, ואיסור שמן גויים. ומן הסתם בכל התקנות הללו הצדיקים נהגו בהן, אבל כיוון שלא התקבלו על ידי הבינוניים, נתבטלה התקנה.

וכן מצינו תקנות ודינים נוספים בדיני ממונות, כדוגמת פרוזבול, והחזרת דמי הגניבה, ואי קבלת טיעונים מסוימים בבית הדין מחשש לרמאים. הרי שגם הרשעים שבישראל שותפים ממש בתורה.

הנזק שביצירת פירודים בכלל ישראל

הכלל העולה, שהתורה ניתנה לכל ישראל, ולכל אחד ואחד מישראל יש בה חלק, ועל ידי כולם היא מתגלה, צדיקים, בינוניים ורשעים.

לכן צריך להיזהר מאוד מליצור פירודים בישראל. יש "צדיקים" שחושבים שעל ידי שיוציאו את הרשעים מכלל ישראל יועילו לשמירת התורה והמצוות, והם אינם מבינים שעל ידי כך הנזק נעשה גדול שבעתיים. שכל זמן שהרשעים כלולים בישראל, גם על ידם מתגלה התורה. שעל ידי האחריות של חכמי ישראל לכל הציבור, מתקנים תקנות, לפעמים מחמירים ולפעמים מקילים. וכאשר נפרדים מהרשעים, התורה נעשית מקוצצת ואינה מתגלה כראוי. יש חושבים שיש בזה יתרון, שעל ידי כך אפשר להוסיף חומרות על חומרות, אבל באמת חומרות אלו הן הפרת התורה. הנה למשל, מתוך התנתקות מהרשעים והבינוניים, יש אנשים שמתנכרים למצוות ישוב הארץ ששקולה כנגד המצוות. מתנכרים למצווה להגן על עם ישראל מיד צר, שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו מציל עולם מלא, קל וחומר כשהוא מגן על כלל ישראל. מחרימים את החכמות האלוקיות שמתגלות במדעים, שכתב הרמב"ם שעל ידן מגיעים לאהבת ה' ויראתו. מחנכים את הבנים למאוס בעבודה שהתורה מדברת בשבחה, ומעודדים אנשים שאינם מתאימים להוראה וחינוך ללמוד בכולל ולהתפרנס מהצדקה בניגוד לעמדת גדולי ישראל. וממציאים חומרות חדשות לבקרים. הרי שהקיצוצים והפירודים בכלל ישראל גורמים לקיצוצים ופירודים בתורה. להערכתי, רובו המכריע של הציבור החרדי אינו שותף לעמדות אלו, אבל ישנה קבוצה קטנה של מקטרגים, בעלי מחלוקת, שמובילים קו של פירוד וגורמים בפועל להפרת התורה, ואין מקום להאריך בזה עתה.

פניני הלכה לחילוניים

לאחרונה התעוררתי מכמה כיוונים לכתוב על השבת, משמעותה והלכותיה לציבור מסורתי וחילוני. במיוחד עוררו אותי לכך דבריו של ידידי ד"ר מאיר בוזגלו (פילוסוף ומתמטיקאי), שעוסק בהעלאת המסורת והשבת למקומה הראוי לה. כפי הנראה ישנם אנשים שלא התרגלו בלימוד התורה וקיום המצוות, אבל כיהודים הם מעוניינים להכיר את מורשתם. ספר 'פניני הלכה' הנוכחי אינו מתאים לרוב החילוניים, מפני שהוא מפורט מדי. עם זאת, הם אינם מעוניינים בתיאור שטחי-פלקטי של ההלכות והרעיונות. הם מעוניינים ללמוד אותם כפי שהם, בלא כחל וסרק, ולקבל מלימוד זה השראה.

פנייה לציבור

כדי לדייק בכתיבתי זאת, ולתת מענה לשאלות שבאמת מטרידות את הציבור שאינו דתי, אני מעוניין לקבל תגובות ושאלות מבני הציבור החילוני שחפצים ללמוד על השבת. כבר כתבתי שלושה פרקים, וישנם כמה אנשים נכבדים ויקרים שקראו את הדברים, הגיבו, שאלו ואף תקפו. בזכותם הדברים מתלבנים. כיוון שהסקרים מלמדים שבין קוראי 'בשבע' יש כשלושים אלף קוראים חילוניים, הנני מזמין את המעוניינים לקרוא את הדברים. ובמידה שתעלה בדעתם שאלה, ואפילו קשה ומתריסה, אם היא נובעת בכנות מהלב – שישאלו ללא חשש. קרוב לוודאי שלהרבה שאלות לא אוכל לתת תשובה מלאה, אבל אשתדל להשיב כמיטב יכולתי. אולי בזכות זה נזכה יחד להוציא ספר מלובן, ותרבה הדעת ויותר יהודים ילמדו להכיר את מורשתם המקודשת ויזכו לקבל הארה מקדושת השבת. לא פחות חשוב: קוראים דתיים שיש להם חברים מתעניינים, מוזמנים להפנות אותם לפרויקט. כתובת האתר שבו הספר הולך ומופיע ובו ניתן להגיב: http://613.yhb.org.il

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.

מן החורבן אל הגאולה

המנהגים השונים לגבי רחיצה בתשעת הימים והדין בזמננו ומקומנו. ייסורי הגלות מביאים את הגאולה רק כשמצטרפת לכך הפקת לקחים מתוך לימוד תורה. לימוד תורה של 'בעלי בתים' ושל תלמידי חכמים.

רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב

שאלה: האם מותר להתרחץ ולחפוף ראש בשבוע שחל בו תשעה באב? ומה הדין כאשר מניעת הרחצה גורמת סבל ממש?

תשובה: על פי תקנת חכמים, איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד. אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בארצות ספרד נהגו רבים להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב. ואילו באשכנז, שהאקלים קר יותר ופחות מזיעים, נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים, אפילו לא במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

נמצא שלמנהג ספרדים אפשר לכתחילה להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים, שאין הרחיצה בהם תענוג וגם אינה גורמת סבל.

ונראה שגם לפי מנהג אשכנז אפשר להתרחץ כיום. ראשית, מפני שאפשר לסמוך בזה על מנהגי ספרדים, שמנהגם נוסד באקלים הדומה לארץ ישראל. ועוד, שכיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין. בעבר, כשלא היו מים זורמים בבתים, הרחצה נחשבה לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק. אבל כיום רוב האנשים רגילים להתרחץ בכל יום, עד שהרחצה הפכה לפעילות שגרתית. ומי שרגיל להתרחץ בכל יום, אם ימנע עצמו מרחצה ירגיש סבל, ויש שאפילו יתקשו להירדם עקב כך.

לפיכך, כל מי שחש צער מכך שלא התרחץ, רשאי להתרחץ כדרכו בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב. ואם הוא רגיל לחפוף ראשו – רשאי לחפוף. ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים, שאין תענוג להישאר בהם זמן מיותר, ומנגד גם לא צריך לסבול ממש מקור המים.

ומי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, אף שהוא עצמו אינו סובל מכך, מוטב שיתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב כדי להסיר ממנו את הריח הרע, שגדול כבוד הבריות. וכיום אנשים רבים רגישים לריחות רעים, ואם לא יתרחץ – יתחלל שם שמים על ידו.

על ידי לימוד תורה ישראל נגאלים

תנא דבי אליהו (אליהו זוטא יד): "אין ישראל נגאלים לא מתוך הצער, ולא מתוך השעבוד, ולא מתוך הטלטול, ולא מתוך הטרוף, ולא מתוך הדוחק, ולא מתוך שאין להם מזונות, אלא מתוך עשרה בני אדם שהם יושבים זה אצל זה, ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חברו וקולם נשמע, שנאמר (עובדיה א, יז): ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".

היה אפשר לחשוב שאחר שנענשנו ונתייסרנו על חטאינו, נשתעבדנו לגויים ונדדנו בגלויות והיינו ללעג ולמשיסה, כבר גמרנו לשלם את חובנו ובדין הוא שנחזור לארצנו ונזכה לגאולה. לפיכך באו חכמים ללמדנו שהייסורים לבדם אינם יכולים להביא את הגאולה, אלא הגאולה תבוא בזכות הסקת המסקנות מתוך הייסורים. ומסקנות אלו יכולות להתברר רק על ידי לימוד תורה.

ונראה שלשני סוגים של לימוד רמזו חכמים.

הלימוד של אנשי עבודה

הסוג הראשון הוא הלימוד הרגיל של יהודים שעוסקים במלאכתם, ולמרות כל טרדותיהם קובעים עיתים בכל יום ללימוד תורה, ואת הלימוד הרציני, שעל ידו מרוממים את החיים, מקיימים הם בשבת. וכפי שאמר תנא דבי אליהו (אליהו רבה א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח)? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים – יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז)".

לימוד של גדולי התורה

והסוג השני הוא הלימוד העמוק של גדולי התורה. כי הייסורים לבדם אינם מספיקים, אלא צריך להבין מתוכם את עומק תפקידם של ישראל בכל דור. ואם לא עומדים על משמעות הייסורים, באים ייסורים נוספים. כל צרה וצרה נועדה ללמד דבר מסוים, ורק על ידי לימוד תורה מעמיק אפשר לעמוד על סוד העניין, ולהבין מתוך כך את הדרך לגאולת ישראל בבניין האומה בארצה על פי התורה.

ואין די שילמד כל אחד לבדו, כי לימוד כזה אין בו את העומק והמרחב הנדרש, אלא צריך שתהיה חבורה של תלמידי חכמים שמפרים זה את זה בתלמודם. ואין די שילמדו בחדר סגור, אלא צריך שקולם יהיה נשמע, היינו שלימודם יאיר את המציאות בהדרכות נכונות, מאירות ומרוממות. ואז יתקיים בנו הפסוק (עובדיה א, יז) "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".

לימוד התורה בשבת מבטא את זכותנו בארץ

וכפי שלמדנו (טור או"ח רצ, בשם מדרש): "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". וכפי שלמדנו בגמרא (פסחים סח, ב) ובראשונים (אור זרוע, רבנו ירוחם, סמ"ג, רש"ל ועוד), מחצית מן השבת צריכה להיות מוקדשת לתורה, היינו כשש שעות לפחות.

וככל שנתחזק יותר בלימוד התורה בשבת, כך זכותנו בארץ תתבסס יותר. שמתוך השביתה לשם שמים ולשם התורה בשבת, מעשה ידינו שבכל ששת ימי המעשה מתברכים ומתקיימים.

על ידי יישוב הארץ ישראל נגאלים

וזה דבר שהכול יכולים להבין, שאם הגויים מקטרגים כנגד מצווה מיוחדת, סימן הוא שהיא רפויה בידינו ועלינו להתחזק בה במיוחד. כיום עיקר הקטרוג הוא כנגד מצוות יישוב הארץ, שהיא המבטאת לעיני העולם כולו את נצח ישראל ואת צדקת אמונתו.

וכבר לפני מאתיים שנה היה הגאון רבי אליהו מוילנה חוזר ואומר לתלמידיו שיישוב הארץ ובניין ירושלים הוא המפתח לגאולה, וזו העצה להינצל מחבלי משיח וממלחמת גוג ומגוג ומכל הייסורים הקודמים לגאולה. וכפי שמובא בספר 'קול התור' פרק ה': "ומי גדול בכל הדורות האחרונים כרבנו הגר"א קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות, והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה, לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל. כמעט בכל יום דיבר אלינו רבנו ברתת והתרגשות, כי 'בציון ובירושלים תהיה פליטה', ולא לאחר את המועד. מי ימלל את גודל דאגתו של רבנו בדברו אלינו הדברים כאלה וכאלה ברוח קודשו ובדמעות בעיניו".

ועוד אמר הגאון, שבניין הארץ הוא התיקון לחטא המרגלים ולחורבן בית המקדש. ואמרו חכמים שבעוון המרגלים, שמאסו בארץ חמדה ובכו בכייה של חינם בתשעה באב, נחרב בית המקדש הראשון והשני. שכן עוון המרגלים הוא כפירה בתורה ובתפקידם של ישראל, לגלות את שם ה' בארץ בכל מרחבי העשייה. ועל ידי חיבת הארץ והרחבת בניינה נתקן את החטא, ונקרב את גאולת ישראל ובניין בית המקדש.

על ידי מצוות פרו ורבו ישראל נגאלים

אמרו חכמים (אליהו זוטא יד): "וכמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים. ומניין לך? תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים ויהיו מלוא כל העולם, שנאמר (ישעיה נד, ג): כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו".

וגם כנגד זה יש קטרוגים רבים, בעיקר מכיוון התנועה הפמיניסטית. וכפי שלמדנו, ככל שיש קטרוגים גדולים יותר כנגד מצווה מסוימת, סימן הוא שצריך להתחזק בה יותר. וההתחזקות היא בריבוי אהבה ושמחה בין בני הזוג ובהרחבת המשפחה, כמו שהחיזוק כנגד חילול שבת הוא בסעודות מענגות ובריבוי לימוד תורה בשבת.

על ידי יישוב הארץ בערים החרבות נגאלים

ויש לשים לב שהריבוי הנזכר בפסוק הוא כדי ליישב את ארץ ישראל, שנאמר: "וערים נשמות יושיבו", ואלו הם ההרים הקדושים והערים השוממות של יהודה ושומרון, שבהם גרו אבותינו ובשביליהם התהלכו נביאנו, ובהם ומתוכם תתגלה גאולתנו.

וכפי שלמדנו בנבואת יחזקאל (לו, ד-יב): "לכן הרי ישראל שמעו דבר ה' אלוקים, כה אמר ה' אלוקים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגויים אשר מסביב… ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים, והחורבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה, ורבו ופרו, והושבתי אתכם כקדמותיכם, והטיבותי מראשותיכם, וידעתם כי אני ה'. והולכתי עליכם אדם את עמי ישראל, וירשוך והיית להם לנחלה ולא תוסיף עוד לשכלם".ושם (לח): "כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה – כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה'".

ועל כך נבכה ונתפלל בתשעה באב, שיסיר ה' את כל הפרעות מבית ומחוץ, מחטאים של ישראל ומקטרוג האומות, ונזכה ליישב את ארצנו ואת ירושלים, ומתוך כך נזכה לבניין בית המקדש ולביאת גואל צדק במהרה בימינו.

תלמוד תורה של ציבור

חשיבות ההתאספות הכללית לשיעור תורה בשבת משום כבוד התורה ● דרישת הצבא מישיבות ההסדר להאריך את השירות הצבאי ● ערכו המיוחד של תלמוד תורה בישיבות ברוח הרב קוק.

על חשיבות שיעור התורה של שבת למדנו במסכת גיטין (לח, ב): "אמר רבה: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון (מחמת שלושת הדברים הללו, בעלי בתים יורדים מנכסיהם): דמפקי עבדייהו לחירותא (שמוציאים עבדיהם לחירות, ועוברים באיסור "לעולם בהם תעבודו"), ודסיירי נכסייהו בשבתא (שמסיירים בנכסיהם בשבת לראות איזה עבודה צריכים לבצע בהם, ועושים בזה את שבתם כיום חול), ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא (שקובעים סעודתם בשעה שהחכם דורש לרבים בשבת). דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא (אחת היתה קובעת את זמן סעודתם בזמן הדרשה) ואחת קבעה סעודתא בערב שבת (והשנייה קבעה סעודה לפני כניסת השבת, וכך נכנסו לשבת כשהם שבעים, ולא יכלו לענג את השבת), ושתיהן נעקרו" (מחמת עוונות אלה אבדו). 

וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח רצ, ב) כי "אסור לקבוע סעודה באותה שעה" הקבועה לשיעור.

הרי שצריך לכבד את השבת בסעודות ובשיעורי תורה. והזוכים לענג את השבת בתורה ובסעודה, זוכים לנחול שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.  

חשיבות השיעור

שאלה: מדוע השיעור חשוב כל כך, עד שאסור לקבוע סעודה בשעה שהוא מתקיים?

תשובה: ראשית מפני עצם ערכו של לימוד התורה. ושנית, מפני שהתאספות הרבים לשיעור מבטאת את כבוד התורה, והיחס המכובד לתורה הוא הבסיס ללימודה ושמירתה. וכן אמרו חכמים (ברכות ו, ב): "אגרא דפרקא – ריהטא" (שכר השיעור של שבת – הריצה אליו). שהיו כל העם רצים לשמוע את הדרשה של שבת, ואף שרבים לא הבינו את הדרשה היטב, אמרו חכמים שיש להם שכר גדול על כך שהם רצים לשיעור. וסיפר רבי זירא שבתחילה, כשראה את החכמים רצים בשבת לשמוע את הדרשה, אמר שהחכמים מחללים את השבת, שאסור לרוץ בשבת. ואח"כ כששמע את דברי רבי יהושע בן לוי שאמר: "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת", נהג גם הוא לרוץ לדרשה.

התביעה להארכת השירות של בחורי הישיבות

לאחרונה, נציגי הצבא באו בדרישה לראשי ישיבות ההסדר, להאריך את משך השירות הצבאי של בחורי הישיבה בצבא בששה חודשים. 

כדי "להסביר" את כוונתם, רמזו נציגי הצבא לנציגי ראשי הישיבות, שאם הדבר לא יעשה בדרכי נועם, אזי הצבא יכפה את עמדתו ויאריך בכפייה את משך שירותם של  תלמידי הישיבות בצבא. האיום עורר חשש כבד בקרב חלק מראשי הישיבות.

ערך לימוד התורה

לעיתים היו מגיעים לישיבת "מרכז הרב" בחורים אידיאליסטים שהתלבטו בין המשך הלימודים בישיבה לשירות צבאי, ומו"ר הרצי"ה היה אומר להם: אתם חושבים שהלימוד שלכם הוא להנאתכם הפרטית, ובשביל יראת השמיים הפרטית שלכם, אבל אינכם מבינים את גודל התרומה של לומדי התורה לכלל ישראל.

והעניין הוא שלימוד התורה הוא תכליתו של העולם, ובשביל ישראל והתורה העולם נברא. ואם חס ושלום היה לימוד התורה מתבטל מישראל, היה העולם כולו חוזר לתוהו ובוהו, שנאמר (ירמיהו לג, כה): "כה אמר ה': אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". 

ויש מדרגות בלימוד התורה, וככל שהלימוד יותר לשמה, כך ערכו גבוה יותר. ולימוד התורה לשמה במדרגה הגבוהה הוא הלימוד מתוך הכרה בסגולת ישראל ולמען כלל ישראל, וזוהי מגמת הישיבות ההולכות לאורו של מרן הרב קוק זצ"ל. ומתוך כך בחורי ישיבות אלה מתגייסים לצבא, כדי להיות שותפים גם במצווה הכללית הזאת. אלא שצריך לשמור על האיזון העדין, שבין לימוד התורה בישיבה ובין משך השירות הצבאי. שאם השירות יהיה ארוך יותר, כבר לא יוכלו להיות לומדי תורה כפי הנצרך לכלל ישראל. 

חסרון הבנתם של ראשי הצבא

הבעיה הגדולה היא, שראשי מערכת הבטחון אינם מבינים את ערך לימוד התורה. ואם ראשי הצבא לא מבינים זאת, יש לעם ישראל בעיה קשה. וזה קשור לכך שראשי הצבא גם לא מבינים כיום את עניינו של הנח"ל. פעם כשהעריכו את ההתיישבות בארץ ישראל, היה מקום כבוד לנח"ל ולחלוצים שהלכו להתיישב, וממילא גם היה כבוד לישיבות ההסדר ולשליחות הלאומית של לימוד התורה המשולב עם שירות צבאי. 

אבל כשאין מבינים את ערך לימוד התורה לכלל ישראל, הדבר נתפש כאיזה פטור שקבוצה אינטרסנטית השיגה לחבריה, ואז מנסים להצר את צעדי ישיבות ההסדר. 

ובאמת בחורי ישיבות ההסדר אינם משרתים פחות מחיילים אחרים אלא יותר, שגם לימודם בישיבה הוא שרות לאומי מלא. לעומת שלוש שנים של חייל רגיל, בחורי ההסדר משרתים בישיבה ובצבא כחמש שנים. 

הופעה בפני רבנים בגילוי ראש

עובדה קטנה שמסמלת את היחס של קציני צה"ל לתורה ולומדיה היא צורת הופעתו של הקצין (אלוף משנה) בפני ראשי הישיבות. בנוסף לאיחור משמעותי והכנה לקויה של המצגת, הקצין הופיע ודיבר בפני הרבנים בגילוי ראש. לפני כן שימש בתפקיד זה תת אלוף ניסים ברדה, שכיבד את מסורת ישראל. הוא היה מגיע לפגישות עם כיפה, והדבר התבטא גם ביחסו הכללי, שיצר תחושת אמון ושיתוף פעולה, למרות התקופה הקשה של הגירוש. אבל זה היה בזכות אופיו האצילי ומסורת אבותיו, לעומת זאת קצין רגיל אינו לומד בצה"ל לכבד את קדשי ישראל. ולכן אינו חושב שראוי לו לכסות את ראשו כשהוא מופיע בפני רבנים.

גזירת הארכת השירות לא תוסיף חיילים

בנוסף לכך, אילו ראשי מערכת הביטחון היו מכירים את הלכי הרוח בקרב הציבור הדתי, המבוגרים והצעירים, היו מבינים שגזירת הארכת השירות לא תוסיף כוח אדם לצה"ל. התוצאה תהיה הפוכה, יותר בחורים מישיבות הסדר יעברו למסלול של ישיבות רגילות, ויחתמו על שחרור מלא מהצבא מכוח "תורתו אומנתו". אח"כ הם יבחרו לעצמם, מתי לשרת, איפה וכמה. אם יתגייסו בגיל עשרים ושתיים, למשל, ישרתו פחות משנה. אם יהיו נשואים עם ילד, ישרתו כחצי שנה. 

ישנם מספר ראשי ישיבות הסדר, שכבר הביעו את עמדתם, שאם הצבא יכפה על הבחורים להוסיף חודשי שירות, יעבירו את כל ישיבתם למסלול של ישיבות רגילות. 

איומי הרמטכ"ל

לקוראים הוותיקים בוודאי זכורים איומיו של הרמטכ"ל חלוץ, כי כל מי שהשתתף בהתנגדות לגירוש על גג בית הכנסת בכפר דרום לא יגויס לצבא. הייתי בטוח שאלה איומים של שחצנות. כדי להמחיש את הדברים, קבלתי על עצמי (בלי נדר) בטור זה (כ' אב תשס"ה), לתרום עשרת אלפים שקלים לצדקה, אם הצבא יגשים את איומיו. אכן בפועל כמעט כל אלו שהגיעו לשלב הגיוס – גויסו. על חלקם אמנם איימו שלא יגויסו, והיו הורים שדאגו מזה, וחברי כנסת שהתחננו עבורם. אבל בפועל, בין כך ובין כך הצבא היה מגייס אותם. כי הם בחורים טובים והצבא צריך אותם. במידה קרובה של וודאות אני מעריך שאם הצבא יכפה על ישיבות ההסדר להאריך את שירותם של הבחורים, בחשבון הכולל לא יקבל יותר חודשי שירות מבחורי הציבור הדתי. 

המצב הכללי של הצבא

אי אפשר שלא לקשר את הסוגיה הזו לייחס הכללי של צה"ל לקדשי ישראל בשנים האחרונות, החל מהעוון של גירוש היהודים מגוש קטיף, שיש בו פגיעה חמורה בזכותו של עם ישראל על הארץ שה' הנחיל לאבותינו ולנו, ויש בו פגיעה אישית באנשים שגורשו, ועוד הוסיפו חטא בכפייתם על החיילים להשתתף בפשע. אמנם כשבעת אלפים חיילים בסדיר מצאו את הדרך להודיע למפקדיהם שיסרבו להשתתף בגירוש ובפועל לא כפו עליהם את השתתפות בחטא. אבל על מי שלא התעקש מראש, כפו להשתתף בחטא. בנוסף לכך הצבא השתתף בהרס התנחלויות נוספות כדוגמת עמונה. וכל זאת בנוסף לשיתוף הבנות עם הבנים ביחידות, דבר שמהווה פגיעה קשה במסורת ישראל ובחיילים הדתיים. במצב הנוכחי, לא רק שאין להיענות לבקשת הצבא אלא להיפך לתבוע את התיקונים הנדרשים, כדי שצה"ל אכן יהיה צבא ישראלי.

מה יהיה 

אם הצבא בכל זאת יחליט לכפות את עמדתו, יהיו בחורים רבים שיקבלו את הוראות הצבא בהכנעה. הכל לפי מצוות השלטון. אבל לעומתם יהיו רבים שיעברו למסגרת ישיבות גבוהות. התוצאה תהיה, קיטוב גובר בקרב הציבור הדתי לאומי. 

החלק שישרת יותר בצבא התקשרותו לתורה ולמצוות תחלש במשך הזמן, ומתוך כך גם המוטיבציה לשרת בצבא תפחת, שכן חלק נכבד מהמוטיבציה הגבוהה לתרום לעם נבע מהחיבור לבית המדרש. ולעומתם, בקרב אלה שילכו לישיבות גבוהות, תחושת הריחוק מהצבא והאתגרים הלאומיים תתגבר. בסופן של דבר, אף אחד לא ירוויח מזה. חוץ מכמה שמאלנים קיצוניים שישמחו ויעלזו, כשם שהם שמחים תמיד על כל החלשה של היסוד היהודי במדינה. 

מה ראוי שיהיה 

אולי נתעשת ונזכה להנהגה ראויה, רבנים ואישי ציבור, שתודיע לראשי הצבא באופן נחרץ, לא נסכים לשום שינוי במשך השירות. אם תנסו לכפות, לכל היותר תקבלו חיילים לכלא, אבל לא לשירות.  

עם זאת, אם הצבא ישפר את יחסו לקדשי ישראל, ראוי להקים מסגרת נוספת, בדומה לישיבות ההסדר, לתלמידים שפחות מתאימים באופיים ללימוד שקדני. מסגרת שבה הבחורים ישרתו בצבא כשנתיים וילמדו בישיבה כשנתיים, וכך ימצאו את כשרונם באופן טוב יותר. אבל לרובם הגדול של בחורי ישיבות ההסדר, שראויים להתגדל בתורה, חלקם יהיו רבנים ומורים, וחלקם תלמידי חכמים שעוסקים לפרנסתם במקצועות השונים וממשיכים את אורה של התורה לכל תחומי החיים, להם צריכים להשאיר את המסגרת הנוכחית כדי שיוכלו למצות את כשרונם בלימות תורתנו הקדושה, למען העם והארץ.

שירות ללא רגשי נחיתות

הבעיות הביטחוניות הקשות אינן נובעות מחסרון חיילים, אלא מאובדן דרך שייפתר רק על ידי לימוד תורה●ראוי להמליץ לכל בחור שמסוגל ללמוד בישיבה, שישרת במסגרת ההסדר ולא בשירות רגיל● הגיע הזמן להציג עמדה עצמאית

מחאה 

לפני הכל צריכים לעורר מחאה גדולה נגד המנהיגות המדינית והצבאית. ובמיוחד כנגד ה'מוסר' הקלוקל שהכשיל את המלחמה, לפיו נשלחים חיילינו להיהרג כדי שלא לפגוע ב'חפים מפשע'. 'מוסר' זה הוא היום כלי הנשק היעיל ביותר של כוחות הרשע.

על שירותם הצבאי של בחורי ישיבות ההסדר

שאלה: בשבועות האחרונים, בעיקר בגלל המלחמה בצפון, התעוררו לי שאלות רבות בנוגע לסוגיית צבא וישיבה שמטרידות את מנוחתי. אבל לא בגלל טרדת מנוחתי אני שולח לרב מכתב זה, אלא בעיקר בגלל שהתשובה לשאלות אלו תקבע את תוכניותיי בשנים הבאות, החשובות כל כך.

א. אינני מבין מדוע ובאיזו זכות אנו הדתיים משרתים פחות בצבא מאשר החילונים (כמובן לא כל הדתיים ולא כל החילונים אלא באופן כללי). אני מרגיש לא טוב עם עצמי שאני אשרת בערך חצי זמן מאשר שכני החילוני.

אני יודע ומבין שצריך תלמידי חכמים גדולים, ושירות צבאי יפגום בגידולם של אלו, אך לא עליהם אני מדבר. אני מדבר על רוב בחורי ישיבות ההסדר שאינם נשארים בעולמה של תורה, אלא לאחר שגמרו מסלול של חמש שנים הם יוצאים ללמוד מקצוע. אינני מבין באיזו זכות הם משרתים פחות, ומחרפים נפשם פחות מאשר החילונים.

ב. ישנה בעיה נוספת. אני חושב שבאופן טבעי, חברה אשר ממלאת פחות חובות למדינה, נחשבת לחברת אזרחים סוג ב'. דבר זה פוגם ביכולת ההשפעה של הציבור שלנו על החברה הישראלית, כאשר מסתכלים עלינו כאזרחים פחותים. אם אנו רוצים להשפיע על החברה עלינו להיות אזרחים מן השורה. ובנוסף לזאת, זאת הדרך היחידה בה נגיע לתפקידים בעלי חשיבות והשפעה.

הלוואי וכולם היו משרתים במסגרת ההסדר

תשובה: הלוואי וכולם היו משרתים במסגרת ההסדר. מצבנו הביטחוני היה משתפר בעקבות זאת. לימוד התורה עושה את החיילים לטובים יותר בכל הבחינות, אמינות, אחריות, מקצועיות, ומעל הכל מוטיבציה גבוהה.

יש לנו צבא עתיר תקציב, נשק מצוין, חיילים טובים, ואע"פ כן התוצאות מאכזבות. הבעיות הביטחוניות הקשות שלנו אינן נובעות מחסרון חיילים, אלא מאובדן דרך. תוספת של עוד שנות שירות לא תפתור את הבעיה, אלא רק הבנת ייעודו המיוחד של עם ישראל בארצו, וזה יהיה אך ורק על ידי הגברת לימוד התורה. על כן דווקא עכשיו, לאור האירועים האחרונים, יש לעודד כל בחור שמסוגל ללמוד תורה לשרת במסגרת ההסדר, כדי שיוכל ללמוד יותר תורה, ומתוך כך לשרת בצבא, ועל ידי כך תרומתו לכלל ישראל תהיה גדולה יותר.

אין כאן שום אפלייה, שכן כל בחור חילוני יכול גם להצטרף לישיבת הסדר, לסיים את המסלול בגיל עשרים ושלוש במקום בגיל עשרים ואחת, וללמוד שלוש וחצי שנים תורה.

הדרך להשפעה ציבורית

הדרך להשפעה ציבורית איננה על ידי שירות צבאי. את המדיניות קובעים הוגי דעות ומעצבי דעת קהל. אישים שעוסקים בהגות, משפט, תקשורת, כלכלה, תרבות וחינוך וגם קציני צבא בכירים. אם תתבונן תמצא כי בין המשפיעים ביותר על החברה ישנם ששירותם הצבאי היה לכל היותר במסגרת להקת זמר, ורבים מבניהם של המשפיעים כיום על החברה, אינם משרתים כלל. ואם משרתים, אזי שירות שאין בו שמץ של חירוף נפש.

חששותיך נובעים מרגשי נחיתות. הציבור הישראלי מעריך את תרומתו של הציבור הדתי לאומי לחברה. הוא יודע כי בניו נכונים להתנדב לכל דבר ערכי, לימוד תורה, צבא, התיישבות, בניית משפחות, קליטת עלייה ועזרה לזולת. המדד לתרומה לחברה אינו נמדד לפי אדם אחד בתחום אחד בלבד. החשבון הוא כללי. בסך הכל בוגרי ישיבות ההסדר תורמים לצבא הרבה מעבר לממוצע, ועוד הוא מרבה לתרום בתחומים נוספים.

הציבור הדתי לאומי אינו משפיע כפי משקלו הסגולי, מפני חוסר העצמאות שבו. את כל ערכיו הוא שואב מאחרים. בנושאים דתיים הוא מחקה את הציבור החרדי, בנושאים לאומיים את הציבור החילוני. ומי שעסוק בחקיינות, וכל הזמן מודד את עצמו ביחס לאחרים, אינו מסוגל להוביל. הוא נגרר מטבעו. הגיע הזמן להעמיד עמדה עצמאית. לא להתנצל על השירות במסגרת ישיבת הסדר, אלא להיפך, לתבוע מאחרים ללמוד יותר תורה, לבנות משפחות גדולות ולתרום יותר לעם ישראל בכל התחומים. במקום לקבל כל דבר שקורה בצבא כתורה מסיני, יש לשאול: מדוע מבזבזים כל כך הרבה זמן בטירונות, מדוע הקוד האתי מעוות, וכיוצא בזה.

ככל שיהיה לנו אומץ להעמיד חזון עצמאי, ממקור התורה, כך נוכל להשפיע יותר טובה וברכה לעם ישראל ולעולם כולו.

ההמלצה כיום

אוסיף ואספר: בעבר, כשבחור שמצד תכונותיו התאים הן ללימוד בישיבה והן לשירות בצבא, ורצונו נטה להעדיף שירות של שלוש שנים, היה מקום לעודדו לשרת בצבא. שכן ראוי לאדם לסלול את דרכו על פי נטיית לבו, וכיוון שמצווה לשרת בצבא, נכון היה שילך אחר רצונו, ובלבד שילמד לפני כן מספיק תורה כדי שיוכל לכוון את חייו לאורה.

אולם בשנים האחרונות, בהם אנחנו הולכים ונחשפים לעומק המשבר הערכי שפוקד את קציני הצבא, ראוי להמליץ לכל בחור שמסוגל ללמוד תורה בישיבה, שישרת במסגרת ההסדר. מפני שהמשבר העמוק שאנו נמצאים בו לא ייפתר על ידי השירות בצבא, אלא על ידי הוספת אמונה ותורה בחיי הציבור והיחיד, והעמדת אלטרנטיבה תורנית ישראלית. אמנם את המצווה להיות שותפים בהגנה על העם ועל הארץ צריכים לקיים, אלא שצריך לדעת כי רק על ידי שינוי עמוק של המדיניות נגביר את ביטחון ישראל ויישוב הארץ. והחזית המרכזית לכך היא בבית המדרש שיאיר על החיים האזרחיים.

אמנם מי שאופיו מתאים באופן מיוחד לשירות צבאי, וזה מה שהוא רוצה, אותו כדאי לעודד ללכת לשירות צבאי ארוך, שאחרי הכל, העיסוק בביטחון ישראל במסגרת הצבא הוא מצווה, ואין למנוע ממנו את האפשרות למצות את כשרונו באופן המוצלח למען הכלל. אבל כל מי שאין לו אופי צבאי מובהק, עדיף שישקיע יותר בלימוד התורה וישרת במסגרת ישיבת הסדר. והמתאימים להיות תלמידי חכמים – במסגרת ישיבה גבוהה.

הוצאת ציציות בצבא

לפני כחודש התגייסה קבוצת תלמידים לשירות צבאי. אם בכל מקום יש מצווה להוציא ציציות שייראו כלפי חוץ, שנאמר (במדבר טו, לט): "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", הרי שבצבא, שבו הוזהרנו במיוחד להישמר מכל דבר רע, המצווה כפולה ומכופלת.

וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח ח, יא): "עיקר מצוות טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות". ואמנם בשם האר"י אמרו, שמקום הטלית קטן צריך להיות תחת הבגדים. ורבים מהספרדים נהגו על פי זה להסתיר גם את הציציות (יחו"ד ב, א). אולם ה'מגן אברהם' (ח, יג) פירש שהכוונה להסתיר את הבגד אבל הציציות צריכות להיראות. ויותר מזה, לדעתו, כאשר הציציות אינן נראות ספק גדול אם מקיימים את המצווה.

ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב', היה חוזר ומזכיר שוב ושוב את דברי ה'מגן-אברהם', שצריך להוציא את הציציות החוצה כדי שייראו, ועל ידי כך יזכרו את כל המצוות. כהמשך לכך, לימדנו את תלמידינו להקפיד על הוצאת ציציות בצבא, חוץ מבאותם מצבים שמבחינה ביטחונית צריכים להסתירן.

המקרה בגולני

למזלם הרע של הבחורים שהתגייסו לגולני, מפקד הטירונות היה רב סרן דתי. אתם כבר מבינים הכל…

בהתחלה גזרו עליהם להכניס ציציות. הם התעקשו להוציא. אח"כ גזרו ללפף אותן סביב החגורה. הם התעקשו והוציאו את הציציות יותר לאורך. אפילו רב צבאי התייצב לצדו של המפקד. אמנם מהרבנות הצבאית הראשית, ירדה לאחר מכן הוראה שמתירה להוציא ציציות ברוב המקרים.

הסוף היה ששבעה בחורים נשפטו לריתוק של ארבעה עשר יום, ואחד, כעונש על כך שלא הסכים להישפט על ידי מפקד זוטר, נשפט לעשרים ואחד יום. אבל הם ממשיכים להוציא ציציות. גם חיילים אחרים שפחדו בתחילה להוציא החלו להראות את ציציותיהם. אשריהם שנתפשו על דברי תורה.

אגב, לקבוצה שגויסה לשריון כמעט ולא עשו בעיות, זולת הרב הצבאי שבא לטעון בפניהם מיוזמתו שאין להוציא ציציות, ועוד הוסיף לדרוש בפניהם שמי שבבית הוריו אין מקפידים לאכול גלאט ומבקש מהצבא בשר גלאט הרי הוא גוזל. ברוך ה' הם לא התחשבו בדבריו ובקשו גלאט כפי שהם רגילים לאכול בישיבה וכפי שהם מתכוונים להנהיג בבית שיקימו.

אחד ההורים התקשר אלי ושאל מדוע החיילים צריכים להיאבק על כך בעצמם. ועוד הוסיף שדיבר עם חברי כנסת והם לא הסכימו לעזור. השבתי, כבר ראינו שחיל האוויר לבדו אינו יכול להכריע את המערכה, מוכרחים את כוחות היבשה. רק החיילים בשטח יוכלו להעמיד את הדת על תילה. ואמנם הסכמתי עם אכזבתו מכך שאישי הציבור של הציבור הדתי לאומי אינם נוהגים כשליחי ציבור. אולי אחד משליחי הציבור החרדי שקורא דברים אלו יוכל להעמיד עצמו לעזרת החיילים הטובים האלה.

פגשתי את אחד ההורים, ד"ר למתמטיקה, והוא הראה לי באצבעו על ציציותיו ואמר שגם הוא התחיל להוציא ציציות כאות הזדהות עם בנו שרותק לעשרים ואחד יום.

טיזר: הציבור הדתי לאומי אינו משפיע כפי משקלו הסגולי, מפני חוסר העצמאות שבו. את כל ערכיו הוא שואב מאחרים. בנושאים דתיים הוא מחקה את הציבור החרדי, בנושאים לאומיים את הציבור החילוני. ומי שעסוק בחקיינות, וכל הזמן מודד את עצמו ביחס לאחרים, אינו מסוגל להוביל.

קנאותם של המתונים

כשפוסקים הלכה אין מזכירים דעת החולקים ● האיסור לציית לפקודת עקירה מוסכם על רוב הרבנים וגדולי הרבנים ● תלמידי הרב ליכטנשטיין יכולים לסמוך על דעתו

למה לא מזכירים את דברי הרבנים החולקים 
שאלה: מדברי הרבנים הסוברים שחייל חייב לסרב לפקודת פינוי ישובים, משמע כאילו דעתם היא היחידה ואין דעה אחרת. והרי ידוע שיש רבנים שסוברים שמותר לקיים פקודה זו, ומדוע אין מזכירים את דבריהם.

האם אין בכך זלזול באותם הרבנים כאילו דעתם אינה לגיטימית? והלא שבעים פנים לתורה, וכך תמיד היה בישראל שתלמידי חכמים הביעו את עמדתם, אלו אוסרים ואלו מתירים, ומדוע נדמה שהרבנים האוסרים להשתתף בפינוי מתעלמים מדברי המתירים.
מידת חסידות להזכיר את דברי החולקים

תשובה: לפי מידת חסידות נכון אמנם לומר את הדעה החולקת, אך לפי שורת הדין אין זו חובה. וכך נהגו בית שמאי, שלא הזכירו את דברי בית הלל שחלקו עליהם. אמנם מידת חסידות להזכיר את דעת החולקים, וכך נהגו בית הלל. ומדברי חכמים למדנו שנכון ללכת בדרכם של בית הלל, שכך אמרו (עירובין יג, ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

בפסיקת הלכה אין נוהגים להזכיר דעות החולקים 
אמנם נדמה שכך הדבר כאשר לומדים את הסוגיה, אולם כאשר מורים הלכה למעשה, נוהגים גם רבים מההולכים בדרכם של בית הלל לומר את דעתם בלא להזכיר את הדעה שנדחתה על ידם. 

גדולי הרבנים כלפי הצעירים מהם 
במיוחד כלפי גדולי הרבנים שהורו כן אין לבוא כלל בטענה, שהרי אין מבני גילם מי שחלק עליהם (אינני כולל את אלה הסוברים שאין כלל מצווה לשרת בצבא). 
וגם בית הלל שהזכירו את דברי בית שמאי, מן הסתם היו במעמד שווה, שאף כי בית הלל היו מרובים יותר, בית שמאי נודעו כחריפים יותר. אבל לא מצינו שרב זקן וגדול הדור, שמורה הלכה למעשה, יזכיר את דברי הצעירים שחולקים עליו.

ובמיוחד שכך היתה דעת חבריו הרבנים, בני גילו. כך הורה בתקיפות עצומה הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל, וחזר על כך שוב ושוב, שכל חייל וכל אזרח חייב לסרב להשתתף בכל פעילות של פינוי ישובים או מאחזים. וכך הורה הרב ישראלי זצ"ל, שעסק רבות בשאלות המדינה וההלכה, וכך הורה הרב קאפח זצ"ל. ואף הרב נריה זצ"ל, שלכולם ידוע עד כמה היה מחשיב את עניין האחדות, הורה בלב כואב שאסור לחיילים למלא פקודה זו. וכך מורים גם כיום רובם הגדול של הרבנים. 

הנוהגים כרב ליכטנשטיין
עם זאת ברצוני לציין, כי במשך השנים האחרונות נשאלתי לפחות עשר פעמים במקומות שונים תוך כדי שיעור: האם תלמיד של הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, ראש ישיבת הר עציון, ששמע ממנו שאין לסרב פקודה, צריך בכל זאת לסרב פקודה, ואם לא יסרב – האם ייחשב כמי שאינו שומר תורה. ועניתי שאם הוא תלמידו ומזדהה עם דבריו, הרי שיש לו על מי לסמוך, שהרב ליכטנשטיין הוא תלמיד חכם גדול, וכפי הנראה אף ממשיך בזה את דרכו של חותנו הגדול, הרב סולובייציק זצ"ל. אך מי שאין לו רב שמורה לו לקיים הפקודה, ובא לשאול כיצד לנהוג לפי ההלכה, הרי שעליו לנהוג כפי שמורים רוב רובם של הרבנים, שהם גם גדולים בחכמה ובמניין. 

האם החולקים על מרן הרב שפירא מכבדים אותו 
וכאן יש לשאול לצד השני: האם הרבנים הסוברים שמותר לקיים פקודת עקירה מכבדים את דעת הסוברים שצריך לסרב? האם הם מודים שגם דעתו של מרן הרב שפירא שליט"א שחייבים לסרב היא דעת לגיטימית לפי ההלכה? שאם אכן הם סוברים שדעת מו"ר הרב שפירא שליט"א, והרב גורן זצ"ל וכל הסוברים כמותם היא דעת תורנית ראויה ולגיטימית – עליהם לעמוד על זכותם של החיילים הרוצים בכך ללכת בדרכם, שכן אם לפי הבנת אותם החיילים כך ההלכה, אסור לכוף אותם לעבור על דברי תורה.

יחסו של מרן הרב קוק לחולקים עליו 
בדומה לזה, בעת שמרן הרב קוק זצ"ל התיר את מכירת הקרקע בשמיטה לצורך קיום החקלאות והחקלאים בארץ ישראל, היו איכרים שלא סמכו על דברי הרב ולא הסכימו לעבוד בשמיטה. ורצו פקידי הברון מנהלי אגודת יק"א לכוף אותם ולהכריחם לעבוד על פי היתר המכירה, ואיימו שאם לא יעבדו ינשלום מעל אדמתם. 

והרב קוק זצ"ל פנה אז אל פקידי הברון וביאר, שכל זמן שאין כפייה הוא (שהיה המרא דאתרא של המושבות) יכול להורות את דעתו להיתר, אבל בשום אופן אין לכוף את האיכרים ללכת על פי דעתו, הואיל והם סומכים על רבנים שסוברים שאין לכך היתר. ואם תהיה כפייה להכריח את האיכרים לעבוד על פי הפסק שלו, הרי שכבר לא יהיה מדובר בספק בדברי חכמים אלא בכפייה על דת, ואז יצטרכו האיכרים הללו לעמוד כנגד הכופים בכל כוח, ואף הוא יהיה צריך לעמוד לצידם (אגרות ראיה ח"א, אגרות: רלז, רנד, רנה). 

השאלה הפוכה 
ובמענה לשואל: עד שאתה שואל אם מזכירים את דברי המעטים המתירים לקיים פקודת פינוי, תשאל אם המתירים מוכנים בכלל להכיר בדעת האוסרים כדעה לגיטימית. שאם הם מכירים בזכותם של מרן הרב שפירא שליט"א והרב גורן זצ"ל, לפסוק לאסור, הרי שהם צריכים כיום לקום ולטעון שאף כי לפי דעתם הדבר מותר, מכל מקום אין לכוף שום חייל לקיים פקודה זו, מפני שגם הרבנים האוסרים דעתם לגיטימית, ואין להכריח את הסוברים כמותם לנהוג כדעת הרבנים המתירים. ואם יכריחום, הרי שזו תהיה כפייה על דת.
כך צריכים לעשות הרבנים הראשיים לישראל, ועימם מועצת הרבנות הראשית, ועמם הרב הראשי לצה"ל. 

להיזהר מקנאות 
ואם יטענו: הלא עמדת המסרבים לפנות תפורר את העם, תהרוס את הצבא ותחריב את המדינה? כאן כבר הגענו לאותה קנאות מגונה שאינה מאפשרת לעשות שלום בישראל ובין תלמידי חכמים. שכן כולם, כולל הקנאים, מסכימים שגדול השלום, ואף ראוי לשנות ולהתפשר מעט בשביל השלום. אלא שתמיד תמיד יש לקנאים הקיצוניים סיבה לומר שבמקרה זה דעת החולקים עליהם בטלה ומבוטלת, ואם חס ושלום יעשו כדברי החולקים עליהם – ייחרב העולם. ולכן תמיד אי אפשר לעשות עימהם שלום. 
ובכלל עלינו להיזהר שלא להגזים: האמת היא שבין אם כולם יקיימו את הפקודה המרושעת ובין אם כולם יסרבו, המדינה לא תחרב. כל זה רחוק מאוד ממלחמת אחים. וכאשר צועקים ומזהירים מחורבן ומלחמת אחים בזמן הלא נכון, בסוף כאשר באמת צריכים לצעוק, אין צועקים. וגם אם יצעקו, לא יאמינו. לפיכך צריך להיזהר מאוד שלא להוסיף ולא לגרוע, וכל המוסיף גורע.

שמחת חג הפסח בארבע כוסות 
ונסיים בדברי שמחה על חג הפסח הקרב ובא. 
תקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר כדי להרבות בשמחת הגאולה, וכביטוי לחירות. 
והרמז העיקרי לתיקון ארבע הכוסות הוא כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו בתורה (שמות ו, ו-ז): "לכן אמור לבני ישראל אני ה´, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה´ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (ירושלמי פסחים פ"י ה"א). 
ותקנו לשתות ארבע כוסות על סדר ההגדה, כדי שעניין השמחה יבוא לידי ביטוי מוחשי בכל שלביו של ליל הסדר. שהרי אנו צריכים לראות את עצמנו בליל הסדר כאילו זה עתה יצאנו ממצרים. וכשם שגאולת יציאת מצרים התקדמה מדרגה לדרגה, כך קבעו חכמים להוסיף שמחה בשתיית יין על כל שלב. והשותה את כל הכוסות בבת אחת, אין בידו אלא כוס אחת.

הכוס החמישית
ועוד לשון של גאולה נזכרה (שם ו, ח): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה´". וכיוון שאין היא עוסקת ביציאת מצרים עצמה, לא חייבו לשתות כנגדה כוס חמישית. אמנם נחלקו הראשונים האם יש הידור מצווה לשתותה (ר"ן), או שמותר לשתותה (מרדכי), או שאסור לשתותה (רש"י ורשב"ם). והגר"א פירש שקוראים לכוס החמישית כוס של אליהו, כי הוא יפתור את הספק. 

ופירש הרב גורן זצ"ל שבשעה שישראל בגלות לא שייך לשתות את הכוס החמישית אלא רק את ארבעת הכוסות, מפני שכל קיומו של העם היהודי תלוי ביציאת מצרים, ואפילו כאשר אנו בגלות אנו קיימים בזכות יציאת מצרים, שאותה אנו מציינים בארבע הכוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה. אבל לשון הגאולה "והבאתי" קשורה לישיבת הארץ, ולכן עתה אחר שחזרנו לארץ ישראל, ואף הוקמה מדינת ישראל, וזכינו ליישב את הארץ בהחלת הריבונות שהיא מצוות "וירשתם" – יש מקום לשתות את הכוס החמישית

התורה איננה פרנסה

האם מי שלומד לאט יכול להיות תלמיד חכם? ● יש מי שאינו קולט מהר, אך הוא בעל הבנה עמוקה, יכולת הסברה או כישרון סיכום

מי מתאים להיות תלמיד חכם? 
שאלה: אני לומד כיום בישיבה ושמח מאוד בלימוד התורה, אבל אינני בטוח שאני מתאים להיות ר"מ בישיבה. רבים מחברי בישיבה חריפים ובקיאים ממני, ולעומתם אני לומד די לאט. אמנם נדמה לי שלאחר שאני מבין את הסוגיה, הבנתי טובה, אולם כדי להיות ר"מ כמדומה שצריכים להיות חריפים ומהירי מחשבה יותר. האם עדיף להישאר בישיבה מתוך תקווה שבמשך הזמן אמצא את מקומי, או שמא עדיף שאלך ללמוד מקצוע תוך קביעת עיתים לתורה?

תשובה: בשבוע הקודם כתבתי כי בחירת תחום העיסוק צריכה להתבסס על שלושה מרכיבים: כישרון, רצון, וצורך. וכך כמובן למי שרוצה לעסוק בתורה, ללמוד וללמד. 

כישרון

ראשית, עליו להיות מוכשר בלימוד. אבל אם הוא רואה שאין לו ברכה גדולה בלימוד – הבנתו בינונית, זכרונו חלש, ואין לו יכולת הסברה מיוחדת – מוטב שיבחר תחום שבו יוכל להצליח יותר.
יתר על כן: על תלמיד חכם מוטלת אחריות כבדה, ואם אינו מבין כראוי את תלמודו, הוא עלול לבלבל את התלמידים בשיעוריו ולענות להם תשובות שאינן נכונות. גם אם לא יטעה, כיוון שאיננו מבין יפה את תלמודו, מן הסתם גם לא יידע לבאר היטב את הסוגיות, וכך הוא עלול להשניא את לימוד התורה על תלמידיו ושומעיו. וכן אמרו בתלמוד (ע"ז יט, ב): "כי רבים חללים הפילה – זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה". ואם הוא מלמד דברים מוטעים, עליו נאמר: "ארור עושה מלאכת ה´ רמיה" (ב"ב כא, ב).

סוגי כישרון שונים 
אמנם צריך לדעת כי ישנם סוגים שונים של כישרון, ולפני שאדם מחליט שאינו מוכשר מספיק לעיסוק בתורה עליו לבחון את עצמו היטב. כי אולי הבנתו איטית, בתחילה נדמה שהוא לא מבין כלום, אבל אחרי שיקיף את כל הסוגיה היטב, יבין אותה באופן בהיר ונפלא. ואם ישקוד על הכנת שיעוריו יוכל לשמש כר"מ מצוין בישיבה גבוהה, קל וחומר בישיבה לצעירים. 
ואולי הוא אינו חריף כל כך בוויכוחים עם חבריו לספסל הלימודים, אבל יש לו הבנה חינוכית מעמיקה, ואם יבחר להיות מורה לילדים קטנים, יראה ברכה גדולה בעמלו. 

ואולי אינו חדשן גדול וגם אינו מהיר הבנה, אבל יש לו יכולת מצוינת לסכם נושאים חשובים ולהעביר עליהם שיעורים מסודרים ובהירים. הוא יוכל לבחור לעצמו מספר תחומים ולהתמחות בהעברת שיעורים עליהם, ומוסדות חינוך רבים ישחרו לפתחו כדי שילמד גם אצלם.
יש שבלימוד הגמרא אינם מצטיינים כל כך, אבל בתנ"ך ואמונה (מחשבה) יוכלו לעשות חיל. ויש שאינם מוכשרים להעביר שיעורים, אבל הם מצוינים בכתיבה וסיכום, וביכולתם לכתוב ספרים מועילים. 
רצון ומסירות

אולם הכישרון לבדו אינו מספיק, צריך גם רצון. לומדי התורה שתורתם אומנותם צריכים להקדיש עצמם לתורה במסירות רבה במיוחד. אסור שיראו את לימוד התורה כעוד אחד מן המקצועות שאפשר להתפרנס מהם. אם לא יהיו מסורים לתורה ולעבודת ה´, לא יוכלו לשמש דוגמא ראויה לתלמידיהם, וימעלו בתפקידם המקודש. 

ברוב המקצועות האדם נדרש להקדיש לעבודתו מספר שעות בכל יום, ולאחר מכן הוא חופשי לעשות כרצונו. לעומת זאת, העוסק ברבנות והוראה צריך להקדיש לכך את כל חייו. גם לאחר שסיים את שעות ההוראה שלו, עליו להמשיך ללמוד כדי להתגדל בתורה, ועליו להמשיך לחשוב על תלמידיו, כיצד לקדמם ולרוממם. אם לא נהג כך, עשה את מלאכת ה´ רמייה. גם כאשר הוא זקוק למנוחה, הרי היא נעשית רק כדי לחזור לעבודת הקודש בכוחות מחודשים. עליו לרצות לעסוק בתורה לשם שמיים, ורק כדי שיוכל לקיים את משפחתו ללא דאגות צריכים לתת לו משכורת.

הרצון צריך להיבחן היטב
כאן המקום להוסיף הערה חשובה שקיבלתי מהרב אהרן מרצבך, רב הקיבוץ שלעבים: ישנם בחורים שהתחנכו במקומות שלא מדגישים כראוי את ערך לימוד התורה, ובחירתם עלולה להיות מוטעית. יתכן שאילו היו יודעים את גודל ערך לימוד התורה היו רוצים ללמוד תורה במסירות עצומה, ורק מפני שלא למדו להעריך את מצוות לימוד התורה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, הם מעדיפים לבחור תחום אחר. 
הבוחרים במקצוע התורה שלא לשם שמיים

אבל מי שאינו מוצא בנפשו רצון אמיתי להתקדש במסירות לתורה ולהוראתה, גם אם יהיה מוכשר ומבריק בלימודו, מוטב שיבחר מקצוע אחר ויקבע עיתים לתורה. ואם מפני שהוא מוכשר הוא בוחר לעשות לעצמו "קריירה טובה" ברבנות או בדיינות ללא רצון אידיאליסטי והתמסרות, עליו חלים דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה ג, י: "…הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן". 

מאלה המוכשרים שלמדו תורה בלי כוונה טהורה צומחים רבנים שאינם מקדשים שם שמיים. הם מצטיינים ביכולתם לזכות באהדת הגוף הבוחר, וחלשים בהשפעה תורנית מוסרית. מהם הרבנים שנבחרים לרבנות במקום אחד וגרים במקום אחר, כאילו כל מגמתם רק כבוד ומשכורת. מרבים לגבות כסף על חתונות וממעטים בנתינת שיעורים.

צורך ציבורי

המרכיב השלישי תלוי בציבור. לפני ארבעים שנה, הציבור בארץ שיווע לרבנים ומורים. כמעט כל מי שעסק בתורה נדרש להיות רב או מורה. גם מי שכשרונותיו היו בינוניים הועיל מאוד לציבור, מפני שלא היתה אפשרות למצוא מורה טוב ממנו. 
אולם עם השנים הלכו והתרבו לומדי התורה. רוב משרות הרבנות וההוראה נתפשו. רק מי שהוא ממש מתאים לתפקיד הרבנות או ההוראה, יש לקוות שימצא לבסוף מקום. אבל מי שאינו מתאים כל כך, עדיף שילך לתחום אחר, מפני שכבר אין צורך ציבורי במורים בינוניים.

הטובים לרבנות וחינוך
אחרי כל זאת, בחורים מוכשרים ואידיאליסטים, שיש להם יכולת הסברה ומנהיגות, שאר רוח ורצון להיטיב, והם מוכנים להקדיש את עצמם למען המטרה הנעלה והמקודשת מכל – ראוי להם להקדיש את כל מרצם ללימוד התורה ברוחב ובעומק, ויזכו להגדיל תורה ולהאדירה. עתידנו הלאומי ועתיד העולם כולו תלוי בהם, שמכוח לימוד תורתם יהיו מגדלי אור למלא את הארץ דעה את ה´ כמים לים מכסים ולתקן עולם במלכות ש-די. 

האם אפשר לברך הגומל בפני עשר נשים?
עיקרה של ברכת ´הגומל´ להודות לה´ "בקהל עם". ומשמע שחכמים השוו את עניינה של ברכת ´הגומל´ לתקנת המניין, שצריך לברכה בפני מניין של גברים. אלא שנחלקו הפוסקים בשאלה האם אפשר לברך ´הגומל´ בפני פחות מעשרה. ולפי הדעה שאפשר לברך אותה לפני פחות מעשרה, אפשר גם לברך אותה בפני נשים (וכך דעת כנסת הגדולה, וכך משמע לדעת רע"א, כמבוא בבאו"ה ריט, ג). אולם כיוון שיש בדבר ספק, הכלל הוא שספק ברכות להקל, ולכן אין לברך ´הגומל´ כאשר אין שם מניין של עשרה גברים (מחה"ש, ערוה"ש ריט, ו, בא"ח עקב ה, כה"ח ריט, ג).

בצלים קלופים שעבר עליהם הלילה
שאלה: במוצב שבו אנחנו משרתים במילואים קילף הטבח כשלושים בצלים והניחם בכלי סגור למשך כמה ימים. האם מותר לאוכלם, או שצריך לזורקם מפני חשש סכנה שבאכילתם?
תשובה: סיבת השאלה, מפני שמובא במסכת נדה (יז, א): "אמר רבי שמעון בר יוחאי: חמישה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו, האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה… שעבר עליהם הלילה". ושם מבואר שאפילו אם צררם סגורים בתוך בגד או כלי – אסור לאוכלם, מפני רוח רעה ששורה עליהם. ואם השאיר מקצת מקליפתם או השערות שבראשם, אין חשש סכנה. 
להלכה, יש אומרים שאין לחוש לרוח הרעה הזו, כי כבר בזמן הראשונים היא בטלה מהעולם (הגהות מרדכי, מהרש"ל). לעומתם, רבים חששו לסכנה והחמירו שלא לאוכלם אף בדיעבד (הגר"ז, ערוה"ש, בן איש חי, אג"מ יו"ד ג, כ). ואף שיש כמה מגדולי האחרונים שהורו שאם בדיעבד עבר לילה על בצלים קלופים, אפשר לאוכלם, שיש לסמוך על דעת המקילים (ע´ יבי"א יו"ד ב, ז), מכל מקום לכתחילה מוטב לצאת מהספק, ולכן תקפידו לבשל את הבצלים, שאחרי הבישול ישתנו וכבר לא תהיה בהם סכנה (כה"ח יו"ד קטז, צג).

לחשב את הדרך

משנה: על האדם לעסוק ביישובו של עולם בהתאם לכישוריו ולנטיותיו ● רק מי שמתאים להוראה ולרבנות נכון שיתפרנס מן הציבור כדי לעסוק בתורה

מי צריך להישאר בישיבה שנים רבות
בעקבות המאמרים שכתבתי לפני כמה שבועות על היחס שבין לימוד התורה לבין העיסוק בפרנסה וביישובו של עולם קבלתי תגובות רבות, ועל כן הנני שב לעסוק בו. במאמרים הקודמים ביקרתי דעה שרווחת בחלק מהישיבות, לפיה כל יהודי צריך לשאוף לעסוק בתורה בלבד ולהתפרנס מהתורה. הביקורת באה מצד החיוב ומצד השלילה.

מצד החיוב
כל אדם צריך לגלות את כשרונותיו המיוחדים, ולפעול למען יישובו של עולם במה שמתאים לו לפי אופיו המיוחד. לרוב האנשים מתאים לעסוק רוב היום בעבודה, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ב, ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ופירש רבנו תם שהדרכת חז"ל להקדיש את רוב הזמן לדרך ארץ, היינו לעיסוק ביישובו של עולם, ומיעוטו לקביעת עיתים לתורה (ע' תוס' ישנים יומא פה, ב, ואורות התורה ו, ט). יש אנשים שמתאים להם להקדיש את רוב זמנם לעבודת כפיים, ויש שמתאים להם להקדיש את רוב זמנם למחקר מדעי, ויש שמתאים להם לעסוק בכלכלה וכו'. וכולם כמובן צריכים לבסס תחילה את ידיעתם בתורה בלימוד רציני בישיבה, וגם לאחר צאתם מהישיבה עליהם לקבוע עיתים לתורה ולהמשיך להתקדם בלימוד התורה.

מצד השלילה
אסור להתפרנס מלימוד התורה, וכפי שאמרו חכמים (אבות ד, ה): "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם", וכדברי הרמב"ם (בפירושו למשנה שם, ובהל' ת"ת ג, י).
ואמנם לא נתקבלו דברי הרמב"ם להלכה במלואם, כי הוא מחמיר גם על מי שלומד תורה כדי לשמש אח"כ את הציבור ברבנות או בהוראה, שאפילו לו אסור לקבל מלגה, ואילו לדעת רוב הראשונים והאחרונים, נכון למי שלומד על מנת ללמד לקבל מלגה, מפני שאם התלמידים המוכשרים לא יפנו את כל כוחותיהם ללימוד התורה, לא יהיו אח"כ רבנים ומורים בישראל. לפיכך אין הלומד ומקבל מלגה עושה מהתורה קרדום לחפור בו, שהרי הוא מצד עצמו מוכן לעבוד בכל עבודה, אלא שהציבור מבקש מאלה המתאימים לכך להקדיש את כל זמנם ללימוד, כדי שיוכלו אח"כ לתרום מתורתם לציבור. אבל מי שאינו מתאים לחינוך או רבנות, אין לו היתר להפיל עצמו על הציבור ולהתפרנס ממלגה.
בעז"ה בשבוע הבא נמשיך לעסוק בסוגיה זו, מתוך התמקדות בשאלה מי מתאים לעסוק בתורה, אולם בינתיים נעסוק מעט בחשיבות התכנון לטווח ארוך.

חשיבות התכנון
אחת השאלות החשובות בחיי אדם היא מהו תחום העיסוק המתאים לו: חינוך, עסקים, חשבונות, עבודות כפיים, מחשבים וכו', ואולי שילוב מסוים של שני תחומים. יש אנשים שאינם מבינים את חשיבות השאלה, ואינם מקדישים לה מחשבה מספקת. הם מתגלגלים להם בחיים לאן שנושאת אותם הרוח, מרבים להחליף עבודות, ולעיתים מתבטלים. לא כך ראוי לאדם לנהוג. הקב"ה חנן אותנו בדעת כדי שנתכנן את חיינו על מנת שנוכל להפיק את המיטב מהכשרונות שהקב"ה חנן אותנו.

רבים מבזבזים את שנות נעוריהם בעיסוק בשטויות וחלומות באספמיא, נעשים מכורים לתרבות הצריכה והבילויים, ואת התוכניות שלהם לעתיד הם מבססים על אמירות נבובות ששמעו מחבר או ברדיו או בטלוויזיה. אחר כך לא פלא שבמשך שנים הם מחפשים את דרכם, לומדים מקצוע אחד ומתחרטים, נודדים ממקום למקום, מגיעים לגיל שלושים ועוד לא יודעים מה יעשו כשיהיו גדולים.
לעיתים אני שואל בחורים צעירים שמגיעים לישיבה על תוכניותיהם לעתיד. רבים מגיבים בתדהמה: "אני בסך הכל בן שמונה עשרה, איך אדע היום במה אעסוק בעתיד. קודם אלמד קצת בישיבה, אשרת בצבא, אח"כ נראה…"

ואני מתעקש ומסביר את שאלתי: אינני מבקש שתחליט עכשיו באופן סופי במה תעסוק במשך כל ימי חייך. אבל בכל זאת מה הכיוון, איזה תחום מעניין אותך, מה השאיפות שלך, מה ייחשב בעיניך הצלחה. גם אם הבחורים לא יודעים להשיב, טוב שיתחילו לחשוב.

לתכנן מתוך תורה
שנות הלימוד בישיבה הן שנים מצוינות לבחינה עצמית, לבירורים פנימיים, כלליים ופרטיים. מתוך לימוד התורה שהיא חיינו, יכול אדם להבין את ייעודו כראוי, ולסלול לעצמו דרך שתהיה טובה לו ולכלל מבחינה רוחנית ומעשית, ערכית וכלכלית, שתתאים להגשמת כשרונותיו האישיים, לבניית משפחתו ולתרומה לכלל. וזה בכלל דבריו של רבי יהודה הנשיא (אבות ב, א): "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם".

כמובן שכל התוכניות נועדו לתת כיוון, ובנוסף לכך יש צורך בגמישות כדי להתאים את הרצון למציאות. אדם צריך להיות פתוח לקבל את הברכה שהקב"ה מזמן לו בדרכו. אבל אם לא יהיה לו כיוון כללי, הסיכוי שיעשה מהלכים מוטעים גובר מאוד.

תכנון הוא מעלה אנושית
כוחו של האדם בתכנון. לאריות ודובים, למשל, יש כוח רב, אבל הם נחותים מבני האדם מפני שאין להם יכולת לתכנן כמה מהלכים קדימה, וכך האדם מסוגל להכין להם מלכודת ולצוד אותם ברשתו. יכולת התכנון היא אחד הביטויים המרכזיים לצלם אלוקים שבאדם. ככל שהאדם מסוגל לתכנן לטווח ארוך יותר, כך הוא מביא יותר לידי ביטוי את כשרונו כאדם.

אם נתבונן סביבנו ונסתכל באנשים שהצליחו להגשים את כשרונותיהם, נמצא כי רובם המכריע ידעו בגיל צעיר מאוד באיזה תחום יעסקו, וכך ניצלו את שנות נעוריהם לפיתוח כשרונותיהם המיוחדים. רוב תלמידי החכמים הגדולים ידעו בגיל צעיר מאוד כי יקדישו את חייהם לתורה, ומגיל צעיר היפנו את מיטב מרצם וכוחותיהם למטרה קדושה זו. רבים מהמדענים הדגולים החלו להתעניין במדעים בגיל צעיר, וידעו שזה הדבר החשוב להם מכל, וכך הצליחו. רבים מהאנשים שנעשו עשירים ידעו מגיל צעיר כי הם רוצים להתעשר, וכבר מגיל צעיר החלו להתבונן בחיים במבט עסקי. (וצריך שהרוצים להתעשר יעשו זאת לשם שמיים).

לפני החתונה צריכים לדעת את הכיוון
ברור שבחור שרוצה להתחתן צריך שכבר יהיו לו תוכניות מסודרות לעתיד, במה יעסוק וממה יתפרנס.
כיוצא בזה כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה".

כיום החיים מורכבים יותר, לימוד המקצוע וקניית הבית לוקחים זמן רב, ומי שיעכב את נישואיו עד אז, יצטרך לדחות את נישואיו עד לאחר גיל שלושים ואף יותר. אולם לכל הפחות אפשר ללמוד מהרמב"ם, שהרוצה להתחתן צריך שתהיה לו תוכנית מסודרת לעתיד.

על פי מה יבחר אדם את דרכו
כמדומה שבחירה טובה צריכה לשלב בתוכה שלושה מרכיבים: כישרון, רצון, וצורך.
ראשית צריך אדם לבחון את כשרונותיו ויכולותיו – אולי הוא טוב בעבודה טכנית. אולי הוא מוכשר ללימודים ויש לו יכולת טובה ללמד תלמידים. אולי הוא מצליח בעבודה עם אנשים, ואולי הוא מוכשר דווקא לעבודה עם מספרים. לכל אדם כשרונות משלו, ועליו לפתחם כדי לתרום את חלקו לתיקון העולם.
שנית – רצון. גם כשאדם מוכשר מאוד בתחום מסוים, אם לא ירצה לעבוד בו, לא יראה ברכה בעמלו. אדם צריך לבחור תחום שיש לו רצון לעבוד בו.

אולם גם רצון לבד לא מספיק. יש אנשים שמוכשרים מאוד להיות מהנדסי תוכנה, אבל רצונם לעסוק במסחר. הבעיה שאין להם כישרון לכך, וכל עסק שיטלו לידיהם יקרוס. צריך לשלב את הכישרון עם הרצון.

שלישית – צורך. גם אם נמצא תחום שאדם מוכשר ואוהב, עדיין צריך לבדוק שיש צורך ציבורי בכך. כי אם מדובר במקצוע שכבר יש לו עודף של עובדים, מי שישקיע בו עלול למצוא את עצמו לבסוף מובטל.
לעיתים בחירה שגויה נובעת מפגם במידות

היה בחור שהתבלט בכשרון הטכני שלו. אבא שלו היה חשמלאי וגם הוא ידע לעבוד יפה בחשמל. אבל הוא לא רצה להיות כמו אבא שלו. הוא רצה להיות פסיכולוג. הוא אפילו שנא לעבוד בחשמל. רק בעיה אחת היתה – הוא ממש לא היה מוכשר לפסיכולוגיה. לאחר מאמצים מרובים הצליח להתקבל ללימודים בתחום דומה, אך הוא התקשה מאוד במציאת עבודה. אנשים לא רצו להתייעץ בו.

אילו היתה לו יותר אמונה, היה שמח בכשרונות שה' חנן אותו. אילו היה מכבד יותר את אביו, ופחות מחפש כבוד ויוקרה, מסתבר שהיה אוהב לעבוד בחשמל, והיה רואה ברכה בעמלו.

בכל דרכיך דעהו

לא כל אחד מתאים להיות תלמיד חכם גדול ● מה האמת בסיפורים על חסרי כישרון שהפכו לגדולי הדור ● על האדם לבחור את דרכו לפי הכשרונות שחנן אותו ה´

האם כולם מתאימים להיות רבנים גדולים 
שאלה: בשבוע שעבר נכתב כי מי שאינו מתאים לתפקיד רבנות או חינוך אין לו היתר להמשיך ללמוד בישיבה ולהתפרנס מהצדקה, היינו מתקציב הישיבה, ועליו ללמוד מקצוע ולהתפרנס ממנו ולקבוע עתים לתורה. 

ולכאורה קשה על כך מאוד: וכי כיצד יוכל אדם לקבוע שאינו מתאים לתורה, והרי ישנם סיפורים לרוב על גדולי תורה שבצעירותם התקשו מאוד בלימודם, וכל רואיהם לא האמינו כי יהיו תלמידי חכמים, ולבסוף בזכות שקידתם המרובה זכו ונעשו תלמידי חכמים גדולים? ואם כן, יכול כל אדם להיות תלמיד חכם גדול, וכיצד אפשר להמליץ לו לעזוב את הישיבה? אולי בהמלצה זו אנו מפסידים את גדול הדור הבא?
תשובה: כמדומה שהסיפורים הללו אינם בדוקים דיים. קשה להאמין שתלמידי חכמים גדולים שנודעו ביושר שכלם ובחריפות הבנתם לא היו בעלי כשרון מלידה. וכן מבואר בגמרא נדה (טז, ב) שחכמה היא כשרון מולד, ורק יראת שמים תלויה בבחירתו של האדם. וכפי שדרש רבי חנינא בר פפא: "אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה, ואומר לפניו: ריבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר, כדרבי חנינא; דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים". 

ורק בדרך הקרובה לנס אפשר שאדם טפש יהפוך לחכם גדול (ויעויין במסכת שבת קנו א, שהחכמה תלויה במזל, היינו בכשרון מולד, ובתוספות שם שרק על ידי זכות גדול יכול המזל להשתנות). 
וכן אמרו חכמים (חולין כד, א): "תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים – שוב אינו רואה. ר´ יוסי אומר: שלוש שנים". ואם כן ברור שעד גיל עשרים ושתיים עשרים ושלוש יכול אדם לדעת את רמת כשרונו ולהחליט איזה תחום עיסוק מתאים לו.
חשוב לציין שעיקר מעלתו של אדם תלויה במידותיו הטובות ובאמונתו, וזה נתון לבחירה.

פירוש לסיפורים 

יתכן שאותם גדולי תורה שמספרים עליהם שבקטנותם נחשבו לטיפשים, היו באמת בעלי כשרון גדול מלידה, אלא שלעתים הכשרון אינו מתגלה בהתחלה. למשל, יתכן שהיו דיסלקטיים, והתקשו מאוד בקריאה, עד שנדמה היה לכולם שאינם מוכשרים כלל. ולאחר שלמרות הקשיים למדו לקרוא, או שהתרגלו ללמוד בעל פה, התחילו לנתח את הדברים בעומק, ואז ראו הכל את עומק כשרונם. וכן יש אנשים שרק לאחר שהם מבינים את הסוגיה בשלמות הם מסוגלים להסביר אותה, ולעומתם רוב האנשים מסוגלים להסביר גם את המעט שהם מבינים. ובכל השלבים הראשונים של הלימוד היה נראה שהאחרונים מבינים טוב יותר, אולם לאחר כמה שנים, כשהראשונים התחילו להבין את הדברים על בוריים, החלו להראות את כוחם ונתגלה שהם מוכשרים. 

ואכן נכון שאם לא היו מתאמצים מאוד לא היו זוכים לחשוף את כשרונם, אבל הם היו מוכשרים מיסודם, ומורה מעמיק מסוגל להבחין בזה. ובוודאי שאחר התמדה של כמה שנים כשרונם יתגלה.

הערה חינוכית 
ככלל, חובה לומר כי ישנה הדרכה מוטעית, לפיה כולם צריכים להתאמץ בכל כוחם להיות גדולי התורה שבדור. לבד מכך שהדרכה זו עלולה לגרום לגאווה ותחרות – על פי מה שלמדנו הדרכה זו אינה נכונה. לא לכל אדם יש כשרון שכלי ונפשי להיות תלמיד חכם גדול. לכל אדם כשרון משלו, ועליו לבחור את דרכו לפי הכשרון שחנן אותו ה´. ואם לא ילך בדרכו, לא רק שלא יצליח אלא עוד יש חשש שמא ייפול לגמרי.

וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל באורות התורה ו, ט: ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני… שבגדו בתכונתם האישית המיוחדת". והביא את מחלוקת הראשונים על דברי חז"ל (אבות ב, ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", מה צריך להיות העיקר ומה הטפל. שלדעת רבנו תם דרך ארץ עיקר ועמו קביעות עתים לתורה, ולדעת רבי אלחנן כוונתם לומר שתלמוד תורה צריך להיות עיקר ועימו מעט דרך ארץ (תוספות ישנים יומא פה, ב). וסיכם הרב ששתי הדעות נכונות, וכי "הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד". 

תפקידו המיוחד של כל אחד 
וזה שישנם אנשים שנטייתם לעסוק במקצועות אחרים ולא להיות תלמידי חכמים גדולים, אין בזה כדי לפגוע בכבודם חס ושלום. לכל אחד ואחד מישראל יש יחוד משלו, ואף אדם בעולם אינו יכול למלא את מקומו. אם הוא לא יגלה את כוחותיו לפי אופיו המיוחד, יהיה העולם חסר.

וכך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין: "כשם שצריך אדם להאמין בה´ יתברך, כך צריך אח"כ להאמין בעצמו. רוצה לומר שיש לה´ יתברך עסק עמו, ושאיננו פועל בטל שבין-לילה היה ובין-לילה אבד, וכחיות השדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים, וה´ יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו" (צדקת הצדיק אות קנד). 

וצריך כל אדם לידע שבתפקיד המיוחד שלו, אם ינהג על פי התורה, הרי הוא נחשב לגדול הדור. זה בעבודתו וזה בתלמודו. ולכן מצד האמת המוחלטת, כל ישראל שעושים רצונו שווים. ומה שבעולם הזה צריכים לכבד תלמידי חכמים יותר מבעלי מקצועות אחרים, מפני שבעולם הזה מרובות הטעויות, וכל המקצועות צריכים את הדרכת התורה, ואם לא יכבדו תלמידי חכמים – לא יקבלו את הדרכת התורה, ולא יידעו כיצד לכוון את דרכם (ועיין בצדקת הצדיק אות רלא). 

שאלות מחיילים שמתלבטים אם להתנדב לקצונה 
כמה חיילים שאלוני לאחרונה אם כדאי שיילכו לקורס קצינים. מפקדיהם מפצירים בהם להתנדב, אולם הם חוששים שיפקדו עליהם לגרש יהודים מבתיהם, והם יודעים שלא יוכלו להשתתף בפשע הזה, ואזי הם עלולים להישפט על סירוב פקודה. האם כדאי להם להתנדב ולהאריך את השירות הצבאי ולהגביר את הסיכון שיגיעו לקונפליקט הזה?

ראשית, חובה להדגיש שהשירות בצבא הוא מצווה חשובה מאוד. הצלת ישראל מידי אויביו כפשוטו. וכל חייל וחייל שמשרת בצבא מציל בעצם שירותו את חייהם של ישראל, שאפילו אם הוא אישית לא נקרא למלחמה, עצם קיומו של עוד חייל מחזק את הצבא ומרתיע את האויב, וממילא מציל חיים. אנחנו חיים כאן על חרבנו, ולולי החיילים שבצבא היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. 

אמנם לשאלת הקצונה יש שני צדדים. מצד אחד, אם יישאר חייל פשוט, לא יגיע למצבים לא נעימים. מצד שני, אם יסרב כקצין ירבה קידוש ה´, אף כי ישלם על כך מחיר כבד יותר. לשני הצדדים מעלות וחסרונות, וכל חייל יבחר לעצמו את הדרך המתאימה יותר לאופיו.

לפתוח את הראש 
עם זאת, חובה להוסיף כי ביטחון המדינה אינו תלוי אך ורק בשירות הצבאי. הנה יש לנו בעזרת ה´ חיילים רבים שמוכנים להתנדב ליחידות הקרביות ולשים נפשם בכפם למען העם והארץ, אבל מדיניות קלוקלת ממסמסת את כל הישגיהם. 

במדינה מודרנית דמוקרטית יש ערך עצום לדעת הקהל. ואת דעת הקהל קובעים בעלי הון ששולטים בתקשורת, ואישי חברה וציבור. הנה למשל, שני ראשי הממשלה האחרונים, אהוד ברק ואריאל שרון, נבחרו בעזרת סכומי עתק שהושג בדרכים לא כשרות – עמותות ושאר מיני שחיתויות. בכסף הזה הצליחו להפעיל מערכת תעמולה יעילה שהטתה את דעת הקהל לטובתם. 

בקיצור, לבעלי ההון, למנהלים הבכירים, לחוקרים – בעיקר בתחומי הרוח והחברה, יש השפעה מכרעת על קיומה וביטחונה של המדינה. הליכה לתחומים הללו עשויה להועיל יותר לעם ולארץ ולכל הערכים המקודשים שלנו. זוהי דרך ארוכה שהיא קצרה. 

בדיעבד, יתכן והקונפליקט הזה יפתח אפיקים חדשים בפני בחורינו האידיאליסטים, שדווקא מתוך הפעילות בתחומי הכלכלה, החברה והמחקר יוכלו לסייע יותר לשגשוגה של מדינת ישראל ברוח ובחומר.
חירות ומנהיגות מתוך עצמאות ועוז

לפני כמה שבועות התפרסמה באחד העיתונים רשימה של מאה עשירי המדינה. אחד האישים הפעילים במגזר הדתי לאומי התלונן בפני שאין בה כמעט דתיים. בתחומי המחקר, הקצונה הבינונית, העשייה החברתית, הציבור הדתי לאומי מיוצג הרבה מעבר לאחוז שלו באוכלוסייה. לרוב הבכירים בארץ יש עוזרים דתיים. אבל בין המנהיגים עצמם או בין עשירי הארץ, אחוז הדתיים נמוך יחסית.

אולי חסר עוז פנימי – "חוצפה דקדושה". אולי יש איזו מנטליות שיותר מידי משתוקקת למצוא חן בעיני אחרים, ולכן אינה מסוגלת לעמוד בביקורת קשה. 
יש מקום לקוות שהעמידה שלנו במאבקים האחרונים תגלה את העוז בלבבות. אולי בעוד עשר שנים יהיו יותר דתיים בין עשירי הארץ… 

אגב: אמר הגר"א, שגדול ניסיונם של העשירים מניסיונם של העניים. יותר קשה להיות עשיר צדיק מאשר עני צדיק. יהי רצון שהעשירים שלנו יהיו צדיקים גדולים, ובתרומותיהם יקדשו שם שמיים, ויעסקו בבניין התורה, העם והארץ.

תורה ועבודה

האם נכון לעסוק בתורה ולהתפרנס מן הציבור? ● התנאים והאמוראים עבדו לפרנסתם ● פסק הרמב"ם שאסור להטיל עמו על הציבור ● מנהג יששכר וזבולון ● דעת החולקים על הרמב"ם

לימוד בכולל או עבודה – מה עדיף? 
שאלה: אני לומד כיום בישיבה ושמח בלימוד התורה, אבל אינני מתאים להיות רב או מורה. האם נכון שאמשיך ללמוד בישיבה כמה שיותר שנים, ורק כשלא אוכל להסתפק במלגה שאקבל מהישיבה אצא לעבוד? ואולי עדיף שכבר עכשיו אצא מהישיבה ללימודים אקדמאים כדי לרכוש מקצוע מכובד ולהתפרנס מיגיע כפיי תוך קביעת עתים לתורה?

תשובה: ככלל, אסור לאדם לומר אלמד תורה והציבור יפרנסני. ואף שמעלת לימוד התורה עליונה על כל המצוות, אסור להתפרנס מלימוד התורה. וכן מבואר במשנה במסכת אבות (ד, ה). 

בתחילה המשנה עוסקת בכוונה הראויה בלימוד התורה: " הלומד על מנת ללמד – מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות – מספיקין בידו ללמוד ללמד ולשמור ולעשות". וממשיכה המשנה: "רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם (להתגאות בתורה), ולא קרדום לחפור בהם (להתפרנס מהתורה). וכך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף (המשתמש בכתרה של תורה חולף מהעולם). הא למדת: כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם". 

מנהג התנאים והאמוראים 
וכן נהגו גדולי ישראל. מי לנו גדול מהלל הזקן, שלפני שנתמנה לנשיא התפרנס בדוחק רב מחטיבת עצים. אמנם לאחר שהתמנה לנשיא, הציבור נתן לו ממון רב עד שנעשה עשיר. שכך הדין, שכל מי שהתמנה לתפקיד מנהיגותי, כגון נשיא או אב בית דין, אם לא היה מבוסס מבחינה כלכלית, הציבור היה נותן לו ממון כדי להעשירו. וזאת מפני שכבודו של הציבור שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים, שעל ידי כך יהיו דבריהם נשמעים. וכך מסופר בתלמוד על רבי אבא דמן עכו שהיה עני, ורבי אבהו השתדל שימנו אותו לראש כדי שיתעשר (סוטה מ, א, וכן מובא בהוריות י, א; חולין קלד, ב). 

אולם כל שאר תלמידי החכמים שלא היה להם תפקיד מנהיגותי, למרות שהיו גדולים מאוד בתורה, לא התפרנסו מהציבור. שמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, רבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים, רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים, וכן רבים. ובאותם הדורות היה הציבור מסייע לרבנים בעבודתם ובמסחרם, ועל ידי כך יכלו להתפרנס בזמן קצר, ולפנות את רוב זמנם ללימוד התורה.

דברי הרמב"ם 
הרמב"ם בפירושו למשנה שהזכרנו כתב דברים חריפים מאוד כנגד לומדי תורה התובעים שהציבור יפרנסם, והביא דוגמאות רבות מגדולי התנאים שהיו עוסקים במלאכה ולא העלו בדעתם שהציבור יפרנסם. 

וכך פסק בהלכות תלמוד תורה ג', י': "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

בני זבולון ויששכר 
אמנם ידוע מנהגם של בני זבולון שהיו עוסקים במסחר ומפרנסים תלמידי חכמים משבט יששכר, ואמרו עליהם חז"ל: "לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, ועל זבולון נאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (ב"ר עב, ה; צט, ט).

גם הרמב"ם מסכים לדרכם 
גם הרמב"ם מסכים כמובן להנהגתם של בני זבולון ויששכר. ואף שמנהג חסידות שאדם יתפרנס מיגיע כפיו, וכפי שכתב הרמב"ם עצמו (הל' ת"ת ג, יא): "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב". אולם אין אדם חייב לנהוג בעצמו מדת חסידות. ולעיתים כדי להפיץ תורה בישראל, מוטב לוותר על מנהג חסידות זה. וכך נהג הרמב"ם בעצמו, שבמשך שנים אחיו דוד שהיה עוסק במסחר היה מפרנסו, והרמב"ם עסק בתורה בשקידה. ורק לאחר שאחיו טבע בים נאלץ הרמב"ם לעסוק ברפואה כדי לפרנס את משפחתו ומשפחת אחיו. 

לא יטיל עצמו על הציבור 
הרי שהחילוק בין האיסור להתפרנס מהתורה ובין מנהגם של בני יששכר הוא בשני תחומים: א) כוונת הלומדים ב) בכבוד ולא בביזיון. בני יששכר לא למדו תורה כדי להתפרנס ממנה, אלא וודאי היו להם שדות והיו רגילים לעבוד בהן, אלא שבני זבולון שזכו לעשירות רבה, באו לפני אותם מבני יששכר שהיו מוכשרים בלימוד, והציעו להם בדרך מכובדת שיקדישו יותר מזמנם לתורה והם יפרנסום. ולא עלה כלל עד דעתם של בני יששכר לבוא ולבקש מבני זבולון שיפרנסום.

החולקים על הרמב"ם 
רבים מגדולי ישראל הראשונים חלקו למעשה על הרמב"ם, ואמרו שאם תלמידי החכמים לא יקבלו את פרנסתם מהציבור, לא תתקיים התורה בישראל ולא יהיה מי שילמד תורה לעם. 

ואף שגם הם הסכימו שמדת חסידות היא שלא להתפרנס מהציבור, וברור שבימי התנאים תלמידי החכמים התפרנסו ממלאכתם ועם זאת עסקו בתורה והעמידו תלמידים הרבה – מכל מקום במשך השנים נתמעטו הדורות, וכבר לא ניתן לעסוק בפרנסה וללמוד וללמד תורה. 

בזמן התנאים והאמוראים הדגש המרכזי היה על הבנה מעמיקה, שכן כמות המשניות והברייתות והמימרות לא הייתה מרובה כל כך, ועיקר הלימוד היה מכוון להעמקה ביסודות התורה. ומלאכת הפרנסה כפי הנראה לא הפריעה להם להמשיך ולהעמיק במחשבתם תוך כדי עבודתם. אבל במשך השנים התרבו הדעות והפירושים, חומר הלימוד התרחב לאין שיעור, ותלמידי חכמים צריכים הרבה יותר שעות ללמוד בספרי התלמוד והגאונים והראשונים, להעמיק בהם ולשננם. 

וכך כתב רבי שמעון בן צמח (ה' קכא – ה' רד) בספרו התשב"ץ ח"א קמב-קמח, והביא לדבריו ראיות רבות. וכן פסקו גדולי האחרונים, ובראשם רבי יוסף קארו בכסף משנה (על הרמב"ם) ובית יוסף ליו"ד רמו, והרמ"א יו"ד רמו, כא.

ההיתר לבחורי ישיבות ואברכים שמתאימים להוראה 
יותר מזה: בעקבות התמעטות הדורות וריבוי הספרים והדעות, ברור שלא ניתן יהיה להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלי שישקיעו את כל יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. ולכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שלומדי התורה יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לשנות את המנהג הקדום ולפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזהו רצונו של הציבור, שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הלכה. וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, הציבור תורם כספים לאחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו המהרש"ל והש"ך (יו"ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כ"א).

היתר נוסף לדורנו 
בדורנו התעוררה בעיה נוספת, שרבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שיש מצווה לחנך את הבנים לדעת תורה ולחיות לאורה, חייבים ההורים להמשיך לממן את לימודיהם עוד מספר שנים בישיבה, כדי שירכשו את יסודות התורה. וכיוון שישנם הורים שאינם מסוגלים לשלם עבור לימוד ילדיהם (ויש גם הורים שאינם רוצים לשלם), צריך הציבור כולו לדאוג לכך, ולכן יש צורך לאסוף תרומות להחזקת הישיבות. 

בחור שאינו מתאים להוראה ורבנות 
אבל לאחר שהבחור למד מספר שנים בישיבה וקיבל בסיס בתורה ויראת שמים, מן הראוי לכוון אותו לפי כישוריו ונטיית לבו, אם בתחום התורה לחינוך ולרבנות, ואם למקצועות ריאלים – ניהול וכל מקצוע אחר שמתאים לאישיותו. 

ולענייננו, מי שמוצא בעצמו שאינו מתאים למקצוע ההוראה או הרבנות, אין לו יותר היתר ללמוד כל היום תורה ולהתקיים על חשבון הציבור או מכספי צדקה.

וכך נוהגים אצלנו בישיבת הר ברכה, שלאחר מסלול הלימודים המסודר, שכולל חמש שנים (בתוכם השירות הצבאי), כל בחור בוחר לו את דרכו המתאימה לו לשם שמיים, אם במקצועות הקודש ואם במקצועות החול, ואף הישיבה מעודדת אותו להיות נאמן לאופי המיוחד שלו. וכך רבים הולכים ללמוד מקצוע, ומשתדלים לעשות זאת ברמה הגבוהה ביותר לפי יכולתם, ועם זאת ממשיכים לקבוע עתים לתורה, ומפנימים ערכים של מסירות ואהבה לתורה וללומדיה ולקיום המצוות בכל דקדוקיהם, ומשתדלים להרבות בצדקה וחסד, לסייע בבניין הארץ ולקדש שם שמיים.