חופש עם לימוד תורה

לתכנן את החופש הגדול ביחד עם הילדים • חשיבות ההליכה לישון בזמן והקימה בבוקר בזמן סביר • הסכנה החינוכית בשוטטות של בני נוער בשעות הלילה המאוחרות • לקבוע עתים לתורה בדברים קלים הקרובים אל הלב • גם הבנות צריכות ללמוד תורה • ערכו הגדול של לימוד משותף של ההורים עם ילדיהם • חובת ההורים לשקוד על חינוך ילדיהם ולא לסמוך על אחרים • טוב שהילדים והנערים יעבדו בחופש • להימנע מעימותים מיותרים: להתעקש על צניעות אבל לא על צבעים ואופנה

לקראת החופש הגדול

כמדי שנה מגיע החופש הגדול, ועמו החששות והמתחים. בנוסף לכך שהוא ארוך מדי וראוי לקצרו, על ההורים להיערך לקראתו, כדי שיעבור בטוב ולא יהפוך לזמן של התפרקות וירידה רוחנית.

לשם כך כדאי לדבר עם הילדים לקראת החופש ולסכם איתם את סדרי הזמנים שלהם ואת תכניותיהם השונות למשך ימי החופש, ואח"כ להקפיד על קיום הסיכומים. כעיקרון הילדים מסכימים שחשוב לקבוע עיתים לתורה בחופש, לנצל את הזמן לקריאה מחכימה, עזרה להורים ושאר דברים מועילים, וכאשר מסכמים את הדברים מראש, קל יותר להוציאם אל הפועל.

סדרי זמנים

ראשית כל חשוב להקפיד על סדרי זמנים. הקימה צריכה להיות בשעות סבירות, לכל המאוחר בשעה שמונה, והשינה בלילה כפי שמקובל כל השנה, או לכל היותר שעה מאוחר יותר. שורש הבעיות מתחיל בשיבוש סדרי השינה. כשנער הולך לישון בשתיים בלילה וקם בשעה עשר, הוא למעשה חי ללא השגחה והדרכה של הורים. הוא מגיע לבית כשהוריו ישנים, והוא קם לאחר שהם עזבו את הבית. אין להם אפשרות לשמוע על חוויותיו ולבקר את מעשיו.

אשרינו שיש לנו מצווה לקרוא קריאת שמע בזמנה ולהתפלל בזמן, ובזכות זה גם מי שמטבעו נוטה לאחר קום, כיוון שהוא מתחזק במצווה, הרי שהוא זוכה להקפיד על הזמנים ולסדר את חייו כראוי, ולקום לכל המאוחר למניין של שמונה.

השעות הקשות של הלילה

כדאי לדעת שכל הבעיות מתחילות מכך שהולכים לישון מאוחר מדי. בשעות הללו, בעת שההורים כבר ישנים ואין כמעט מבוגרים ברחובות, מתחילים לעשות את כל השטויות. זה הזמן שבו מתחילים להתעסק עם סמים. הרי נער שקם בבוקר לתפילה ואוכל ארוחת בוקר וקובע עיתים לתורה, לא מתחיל פתאום לעשן סמים בין תפילת שחרית לארוחת בוקר, או בין לימוד תורה בעת הקבוע לעיסוק בתחביב אחר.

הנפילה לדברים מכוערים ולרקימת חברויות שליליות ולעישון סמים מתחילה בשעות הקטנות של הלילה, כשנערים משועממים שקמו מאוחר לא מצליחים להירדם, והם מסתובבים עם חברים בחוסר מעש, שותים, זוללים, צוחקים משטויות ומחפשים ריגושים.

וכן מבואר במסכת אבות (ג, ד): "רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו". והסבירו המפרשים, שזמן הלילה מיועד לשינה או ללימוד של שקדנים. ומי שניעור בזמן הלילה לבטלה, הרי שהוא מועד לפורענות ומתחייב בנפשו.

למלא את החופש בתוכן לימודי

כמובן שלא מספיק לסור מרע, צריך למלא את החופש בתוכן חיובי, והעיקר בקביעת סדרים ללימוד תורה, שהיא חיינו ואורך ימינו, וכל יהודי, בין זקן ובין נער, בין בזמן הלימודים ובין בחופש, חייב ללמוד תורה בכל יום. צריכים לסכם יחד עם הילדים באיזה ספרים ילמדו וכמה יספיקו ללמוד.

החופש הוא זמן שמתאים במיוחד ללימוד דברים קלים שקרובים ללב. הוא גם יכול להתאים לחזרות על נושאים מוכרים. בכל אופן, הלימוד צריך להיות בספרים קלים ומובנים, כדי שהילדים והנערים, לפי רמתם, יוכלו להרגיש ביטחון וסיפוק בלימודם.

כדאי שחלק מהלימוד יקיימו לבד, וחלק עם חברותא בן גילם. וטוב שההורים יסייעו לילדיהם לקבוע חברותא. בנים עם בנים, ובנות עם בנות. את הקטנים כדאי להמריץ בפרסים של קטנים, ואת הגדולים לעודד בדברים של גדולים.

אם יש בבית ילדים בגילאים שונים, אפשר לבקש מהגדולים ללמוד עם הקטנים, וכך להוסיף עוד שעות של לימוד.

את הנערים שכבר יודעים ללמוד משנה וגמרא, צריכים לעודד להקיף יותר, שיספיקו במשך החופש ללמוד סדר משנה, או לפחות חצי סדר, וכן מסכת גמרא. ואם עדיין לא הגיעו לרמה כזו, צריך למצוא עבורם תכנית מאתגרת ומעניינת כדי שימשיכו להתקדם בלימוד.

לימוד תורה לבנות

גם בנות צריכות ללמוד כיום הרבה תורה, כדי שתוכלנה להדריך את חייהן בדרך התורה. וכל מה שמספיקים ללמוד כיום בבתי הספר ובתיכונים אינו מספיק עדיין כדי לדעת את יסודות ההלכה, האמונה והמוסר.

הבנות אינן חייבות ללמוד מספר שעות כמו הבנים, אבל בכל אופן נכון להציב להן מטרה, להספיק במשך החופש ללמוד ספר הלכה וספר מוסר וכיוצא בזה. כמדומה שאפשר לראות בפועל, שהבנים נצרכים לשעות רבות יותר של לימוד כדי לרסן את עצמם ולכוון את חייהם, ואילו לבנות די בלימוד של שעה אחת או שתיים ביום כדי ליישר את חייהן. וכמובן שכל המרבה ללמוד הרי זה משובח.

לימוד עם הילדים

והעצה הטובה ביותר לחינוך הילדים, שההורים עצמם ילמדו עימהם תורה. לעיתים הורים מתלוננים שהם נופלים מהרגליים מרוב עבודה בחופש. הילדים מתישים אותם, מפצירים בהם למצוא להם תעסוקה, מתלוננים שמשעממם להם. וכמה שההורים מנסים לשלח אותם לעיסוקיהם, הילדים חוזרים ומנדנדים.

במקום זאת עדיף לקבוע איתם לימוד רציני, וכאשר ישתעממו – להציע להם להמשיך ללמוד יחד. הלימוד המשותף יהפוך את החופש לתקופה פורייה ונעימה, והקשר עם הילדים יתבסס על יסוד חיובי ומרומם. ומתוך כך גם התביעות המוסריות שההורים תובעים מהם יהיו יותר מובנות ומוסכמות.

בעיית החינוך ביישובים

לפעמים אנשים מתפלאים, איך יתכן שישנם בני נוער שגדלו בישובים דתיים ותורניים ואינם מקושרים כראוי לתורה ומצווות. אמנם נכון שיש לכל יהודי בחירה חופשית, וממילא טבעי שיהיו כאלה שיבחרו ברע, אבל ניתן היה לצפות שהסביבה התומכת תמעט את התופעה. בפועל ישנם יישובים שבהם אחוז המתקלקלים גבוה מאשר בשכונה עירונית שמורכבת מחילוניים ודתיים. והורים שואלים את עצמם, הרי בחרנו לגור במקום טוב, ואיך קרה שהילד התקלקל?

התשובה היא, שכמה שתהיה הסביבה טובה, המשקל של הדרכת ההורים הוא המכריע. לעיתים דווקא הורים שגרים ביישוב תורני מתרשלים בעבודת החינוך. הם משליכים את אחריות החינוך על "היישוב", על בית הספר "התורני", ובפועל לא מבררים עם מי הילדים משחקים, לאיזה חבורה הם שייכים. הם לא קובעים איתם לימוד יומי, והתוצאות בהתאם. מגוריהם ביישוב התורני משמשים להם תירוץ לפריקת עול האחריות החינוכית.

עיקר החינוך במצווה ללמד את הילדים תורה

יסוד החינוך הוא ללמד את הילדים תורה, ומצווה זו מוטלת בראש ובראשונה על ההורים, שנאמר (דברים יא, יט): "ולימדתם אותם את בניכם". ואמנם בפועל מפאת טרדות הפרנסה ההורים שולחים את ילדיהם לבתי הספר ותלמודי התורה, והמורים מלמדים את ילדיהם בשליחותם. אבל אסור לשכוח שהחיוב הראשוני מוטל על ההורים, לא על בית הספר ולא על היישוב.

ועל כן לכל הפחות בחופש על ההורים ללמוד עם ילדיהם, ועל ידי כך יוכלו למנף את החופש להעמקת החינוך.

השבתות כדוגמא לחופשים

חשוב לציין שכאשר ההורים רגילים לייחד זמן חשוב ללימוד תורה בשבת, חלקו עם הילדים, באופן טבעי גם החופשים של הילדים נעשים איכותיים יותר. מפני שהילדים מתרגלים לראות שההורים מנצלים את זמני הפנאי שלהם ללימוד תורה ולהתקדמות רוחנית. והם מבינים שזה ייעודו של החופש, לתת לאדם זמן חופשי שבו הוא יוכל להתעלות בתורה ובמחשבות טובות ומעשים טובים – ללא מסגרת לחוצה.

שאר תכני החופש

אחרי שזמן לימוד התורה מסודר, אפשר לתכנן פעילויות נוספות שיעשירו את עולמם של הילדים: קריאת ספרים, חוגים, טיולים משחקי חברה וכדומה. בזה אין צורך להאריך, תחום זה מטופל למדי. והעיקר הוא שלימוד התורה יעמוד במקומו המרכזי והראוי, ומתוך כך שאר הפעילויות יקבלו תוכן ערכי.

עבודה בחופש

ככלל, טוב שהילדים והנערים יקבעו לעצמם עבודה בחופש. העבודה מחנכת אותם לאחריות אישית ולעיסוק ביישובו של עולם. על ידה הם ילמדו להכיר את עצמם, להכיר את יכולתם, ואולי תסייע להם בבחירת דרכם בעתיד.

בעבר נערים בני שתים עשרה היו כבר מסייעים בפרנסת המשפחה בעבודה עם הוריהם או כשוליות לבעלי מקצוע אחרים. אין סיבה שבני גילם כיום לא יעבדו קצת בחופשים. אולם גם הנערים העובדים בחופש צריכים להקפיד על קביעת עיתים לתורה.

עימותים מיותרים

יחד עם ההקפדה על הגבולות, צריכים להיזהר שלא להתעמת על דברים שוליים, כמו טעם מוזיקלי וסגנון בגדים. על צניעות צריך להתעקש, אבל לא על צבעים ואופנה. ואם המוזיקה המודרנית מפריעה לכם ויוצרת אווירה לא נעימה בבית, אפשר לדרוש מהם להאזין למוזיקה באוזניות.

לשוחח עם הילדים

ועוד דבר חשוב, לשוחח עם הילדים על החיים ומשמעותם. לשתף אותם, לפי הבנתם וגילם, במטרות שהצבתם לעצמכם, בלימוד תורה, בקיום מצוות, בעבודה, באחריות לכלל ישראל, כדי שיבינו שהגבולות שאתם מציבים להם לא נועדו להרע להם אלא לעשותם שותפים לחיים מלאי תוכן, ששווה להשקיע ולהתאמץ למענם.

חופש הלימוד התורני

לפני כחודשיים כתבתי מאמר תמיכה ברב דוב ליאור שליט"א והרב יעקב יוסף שליט"א, שהוזמנו לחקירה בעקבות מתן הסכמה לספר 'תורת המלך', ומשלא באו לחקירה עצרום בכוח. כתבתי ששלוש סיבות טובות ישנן לסירובם לבא לחקירה:
א' סיבת החקירה – רדיפה. שכן לא היה על מה לחקור, כל דברי הספר והסכמותיו כתובים ומונחים לפני כל מי שרוצה לחקור, הסיבה היחידה שנותרה לחקירה – רצון להשפיל ולאיים על רבנים.
ב' – הפליה. אישים מהשמאל מתבטאים בחריפות רבה יותר כנגד המתנחלים, אולם רק אישים מהימין מוזמנים לחקירה. רק למענם הוקמה יחידה מיוחדת. אסור לשתף פעולה עם מציאות שכזו.
ג' – מגמת החקירה כדי להבהיר שהחוק החילוני מעל התורה. זה היה הנימוק המרכזי למעצרם של הרבנים, כפי שאמרו נציגי הפרקליטות והפוליטיקאים החילוניים שתומכים בהם. ומשכך היו הרבנים וכל נאמני התורה מוכרחים להבהיר שצו התורה מעל החוק.

עוד הוספתי שאף שרוממות החוק בגרונם של האישים החילוניים שתקפו את הרבנים, בעצם לא החוק באשר הוא יקר להם, אלא רק מפני שהחוק במצב הנוכחי מבטא את השקפת עולמם הם לוחמים למענו. אבל חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון? כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

כלומר הוויכוח הוא בעצם מדיני ומוסרי, כיצד צריך להתמודד עם האיום הערבי, כאשר הערבים נוקטים בדרכי טרור תוך שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן חי. ספר "תורת המלך" הוא חלק מהדיון החשוב הזה. הוספתי: "אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני". אלא שבמקום להתווכח באופן מכובד עם סברות תורניות שהועלו שם, השמאל משתמש בפרקליטות ובתקשורת כדי להעליל עלילת דם על הרבנים שהם מעודדים רצח ערבים.

הטענה נגדי

בתגובה כתב לי תלמיד חכם: "אין כוונתי לחלוק על מכלול הדברים, אלא להתייחס לפסקה מהותית אחת בדבריך, שחורגת משאלת מעצרו של הרב ליאור, ועוסקת בספר "תורת המלך" גופו. כתבת כך: "ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ‏ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס ‏לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

אכן בחלק גדול מן הספר הוא עוסק בשאלה הזו, של פגיעה באזרחים אגב לחימה במחבלים, ובעניין זה ודאי שדברי המחברים נכונים. אבל יש בספר גם חלק נוסף, המצדיק פגיעה מכוונת באזרחים גרידא של עם שלוחם נגדנו, גם כאשר הם אינם משמשים מחסה למחבלים, וגם אין עליהם כל אשמה אישית (כגון של עידוד למחבלים וכדומה), כדוגמת ילדים קטנים… (הוא הזכיר כמה ציטוטים שכך משמע מהם). אני מעריך שהרב רחוק מהעמדות הללו שמופיעות בספר. מכיוון שכך, איני רואה צורך להיכנס לדיון הלכתי בעניין זה, ולהראות שהמקורות המובאים בהקשר זה הם לענ"ד מופרכים ומתפרשים על ידי המחברים באופן לא נכון.

ההתרשמות שלי היא, שהרבנים שנותנים לגיטימיות לספר, ואפילו הרבנים שנתנו הסכמות לספר, מתמקדים רק בחלק הראשון, שבאמת יש בו צדק רב. אבל איני מבין איך מתעלמים מן החלקים הללו, שהם חמורים מאד.

אני חושב, שהמחאה של הרבנים על התנהלות המשטרה, תישמע ותתקבל באופן הרבה יותר נכון, אם היא תכלול גם מחאה על החלקים הללו בספר".

תשובה – כשיש עלילה אסור להתעסק בחסרונות

טענותיך דומות בעיני לטענותיו של רבי זכריה בן אבקולס, שבגלל דקדוקים שונים, מנע את האפשרות לטפל בתסבוכת שעמדה להיווצר עם רומא. יש להבחין בין שאלות גדולות כלליות לשאלות קטנות פרטיות.

השאלה הגדולה שנידונה בציבוריות הישראלית היא, האם הספר והרבנים מעודדים רצח עם או רצח ערבים כפשוטו, בלא הקשר של התגוננות או עת מלחמה. כך מוזכר בכל כלי התקשורת יומם ולילה. זו הסיבה שגם אנשים הגונים בשמאל משוכנעים שצריך להעמיד את הרבנים למשפט.

זו השאלה היחידה שעומדת עתה בפני "המושבעים" – במקרה שלנו הציבור. ורק על השאלה הזו צריכים כעת להשיב. והתשובה ברורה, המוטיבציה לכתיבת הספר היא איך להתמודד עם אויב שמסתתר מאחרי אוכלוסיה תומכת, ובשום פנים אין בו מוטיבציה להרוג גוים או לרצוח עם. צריך להכיר את המציאות: בשעה שמלבים "עלילת דם" העיסוק בחסרונות שיש בספר או בדברי הרבנים מסוכן מאוד, מפני שהמערכת המשפטית והשלטונית מתחשבת בציבור, וכאשר הם שומעים שאפילו הציבור הדתי "מודה במקצת", את ההמשך הם כבר לא צריכים לשמוע. מבחינתם, זה שאפילו רבנים מודים שיש אמת מסוימת בטענות, מוכיח שהטענות צודקות. וממילא איך לטפל ברבנים הסוררים הם יודעים טוב יותר. לכן כל מי שרוצה להגן על כבוד התורה, הדתיים, וחופש הלימוד, צריך להימנע בעת שמושמעת "עלילת דם" מלעסוק בביקורת. הוא יכול לעסוק בזה שבוע לפני או חודש אחרי, בלי שום קשר לרדיפה שרודפים עכשיו את הרבנים.

זה מזכיר את המקרה של הפרופ' הטיפש או הנבל מבר אילן, שהסכים אמנם שהיהודים לא השתמשו בפועל בדם של נוצרים לאפיית מצות, אבל הוא יכול להבין את האנטישמיים שהעלילו עליהם כך, כי הוא מצא בכמה תשובות שדנים בשאלה ההלכתית האם מותר להשתמש בדם בהמה כתרופה. כאשר מרחפת בחלל האוויר "עלילת דם", אסור לומר דבר שכזה. בדומה לזה כאשר טענו האנטישמיים, שכל היהודים גנבים, אסור היה להגיב בכנות, שאמנם יש בעיה מסוימת כזו בעם היהודי, אבל אסור לטעון בהכללה שכולם גנבים. אלא צריך לדחות את ה"עלילה" מכל וכל. וכל המסכים למקצת מהעלילה, נעשה שותף בה.

חירות הלימוד

ספר "תורת המלך" אכן לא מסיק מסקנות סופיות, הוא מעלה סברות ביניים, אבל ביודעים נמנע מלהתייחס לכמה שאלות מרכזיות, כמו מידת המחויבות לקיים את חוק המדינה והסכמים בינלאומיים. כלומר הדיון שם הוא תיאורטי למצב שבו אין מדינה ואין צבא ואין אמנות בינלאומיות. וכאשר מכניסים את השיקולים הללו לדיון, המסקנות כמובן עשויות להשתנות מהקצה אל הקצה. אכן לדעתי זהו חסרון גדול בספר, ואף שהמחברים מודים בו, הם לא הדגישו אותו מספיק. וכך יוצא שנאמרות בו סברות ביניים שקשה להולמם לפי המוסר המוסכם כיום, וגם זה חסרון גדול. למרות זאת, הקו המרכזי של הספר תואם במידה רבה את אמנת ז'נווה לעת מלחמה, ואת הנוהג המקובל בארצות המערב.

ולמרות החסרון שבספר, יש ערך עצום לחירות הלימוד והדיון, ואסור לפסול פרסום ספר כזה. שכן בכל בירור אמיתי מעלים לעיתים דעות מופרכות. לעיתים מתוך טעות ולעיתים מתוך עמדה מוקצנת או רצון לברר דבר עד הסוף. ויש בזה תועלת מרובה, כי רק באופן זה ניתן לברר היטב את הסוגיה על כל צדדיה. אם יהיה מותר להעלות סברות רק לכיוון אחד ולא לכיוון אחר, לעולם לא נוכל להגיע למסקנה תורנית מאוזנת. לכל היותר נוכל לצרף מקורות לעמדה החילונית הרווחת במערב, כמו שבדרך כלל קורה. לכן חשוב כל כך להגן על חופש הלימוד התורני.

מבוכת האקדמיה במערב

כדרך אגב יש לציין, שהעולם האקדמי המערבי נמצא במבוכה רבה בסוגיות אלו, מפני שעקרונותיו המוסריים לא מאפשרים לו לדון בהכללה על 'המוסלמים', על אופיים ומגמותיהם, ועל אוכלוסיה שמעודדת טרור, וכך הוא מתקשה למצוא דרכים יעילות להתמודד עם הטרור המוסלמי, שמסתבר שילך ויגבר. רק לאחר שיוסרו המגבלות על הדיון הנדרש, יוכלו למצוא את הנוסחה הנכונה להתמודדות יעילה עם הטרור האסלאמי.

אופיו של הציבור הדתי

אם נדבר בגילוי לב, הציבור הדתי ובכללם המתנחלים אינו לוחמני כפי שהתקשורת השמאלית מנסה לציירו. בסך הכל יחסית לציבור הישראלי הוא רגיל לנהוג באדיבות ורחמנות כלפי הערבים. בהיותו על מדים אין בו תשוקה להרוג באויב, אם צריך להילחם נלחמים, אבל בבחינת "מה חובתי ואעשנה", עם הרבה פחות חשק להרוג מהמקובל בקרב חיילים. הניגונים החסידיים והפיוטים השונים אינם מטפחים את האכזריות הנדרשת לאופי החיילי הקלאסי. הריסון והאיפוק שבדת אינם מאפשרים פיתוח אופי חיילי, לוחמני ואכזרי. כל מי שמתבונן בהתנהגות החיילים הדתיים, בני ההתנחלויות, נוכח בזה. כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל בסך הכל, עדיף לערבי להתקל בחייל דתי במחסום. הציור שמציירים בתקשורת, כאילו המתנחלים חפצים להרוג ולהתנכל לערבים רחוק מאוד מהאמת.

אכן כן. יש לציבור הדתי-הימני עמדה ברורה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וגם הכרה ריאלית של המציאות, שכל זמן שהערבים אינם מכירים בכך, בלית ברירה נאלץ להילחם בהם, ושום פשרה לא תועיל.

התועלת

אמנם יתכן שבדיעבד צומחת תועלת מסוימת מכך שהשמאל מתאמץ לתאר את המתנחלים כאכזרים. הוא מחזק בכך את ההרתעה כלפי האויב.

חיזוק הפריפריה

הערה קצרה: מחלוקת הארץ לשבטים ניתן ללמוד על המגמה העקרונית לחזק וליישב את כל חבלי הארץ בשווה, שכן כל שבט היה עוסק בחיזוק נחלתו, ויוצר לעצמו עיר בירה מחוזית. נקווה שעליית מחירי הדירות במרכז תשמש מנוף לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ.

רדיפה אידיאולוגית באצטלה משפטית

אין לחקור רבנים על שמילאו את תפקידם והביעו את דעתם * מטרת החקירה בפרשת 'תורת המלך' – להפחיד את הרבנים ולהשפילם * הכלל "דינא דמלכותא דינא" לא נאמר כשאין שוויון בפני החוק * התורה עומדת מעל לחוק, כשם שהמצפון קודם לחוק * התקשורת מציגה מחאה מתונה כהתפרעויות קשות * במקום להילחם בפשע, המשטרה נרתמת לקידום עמדות אנשי השמאל מהפרקליטות * הדיון המוסרי וההלכתי על היחס לאוכלוסיית אויב בעת מלחמה * הספר 'תורת המלך' לא קרא לרצח עם ולהריגת חפים מפשע

על סירובם של הרבנים להיחקר

שאלה: כאיש שמאל שמשתדל לכבד כל אדם, כולל דתיים, אני לא מצליח להבין מדוע אתם תובעים זכויות יתר לרבנים. מדוע רבנים שנקראו לחקירה לא יתייצבו ככל שאר האזרחים? אפילו ראש ממשלה ונשיא נחקרו כאן, אז מדוע שינהגו ברבנים בכפפות משי? האם לדעתכם לא צריך להיות שוויון בפני החוק?!

תשובה: לו היה רב נחשד בפלילים, לא היינו טוענים שאינו צריך להתייצב לחקירה. אבל במקרה שלפנינו, רבנים עסקו בתלמוד תורה ומילאו את תפקידם בנאמנות כלפי התורה וכלפי הקהל שבשמו ולמענו הם מכהנים. על כך אסור לחקור. בתחום תלמודם רבנים אכן זכאים לחסינות.

וביתר פירוט: שלוש סיבות ישנן לסירובם של הרבנים להיחקר, וכל אחת מהן יכולה לעמוד בפני עצמה.

א – סיבת החקירה: רדיפה

אין שום סיבה לחקור את הרבנים. הספר עם ההסכמות פורסם ברבים ומונח לפני הכל, גם השוטרים והפרקליטים יכולים לקרוא בו. אם על פי עמדתם השמאלנית הדברים בניגוד לחוק, הרי שהם יכולים להעמיד לדין. אם אין שם דברים שמנוגדים לחוק – שישתקו. אז מדוע צריך להביא את הרבנים לחקירה באזהרה?

המניע המסתבר היחיד הוא רצון של הפרקליטות להשפיל את הרבנים ולהפחיד אותם. הפרקליטות, שנשלטת על ידי אישים מהשמאל הקיצוני, החליטה לרדוף רבנים, להכפיש את שמם ברבים ולהציגם כפושעים ומסיתים, מתוך תקווה שעל ידי כך יצליחו לעצור את השפעתם. הם מנצלים את תפקידם הממלכתי כדי לקדם את עמדותיהם.

אדם הגון שיש בליבו מצפון אינו יכול לשתף פעולה עם העוול הזה. הסכמה לבא לחקירה מהווה הסכמה בשתיקה לאפליה המכוערת מצד הפרקליטים והחוקרים.

ב – אפליה

אישים מהשמאל מסיתים לשנאת מתנחלים, קוראים לציבור ולמערכות השלטון לפגוע בהם, לשבור את מפרקתם ולהרוס את בתיהם. הפרקליטות נמנעת מלהעמידם לדין, במיוחד כאשר מדובר באנשים מהאקדמיה, סופרים ואומנים. לעומת זאת, ישנה מחלקה מיוחדת בפרקליטות שתפקידה לרדוף יהודים מהימין על התבטאויות קלות בהרבה, כאשר על הכוונת מציבים את הרבנים.

יש לנו כלל הלכתי: "דינא דמלכותא דינא" (נדרים כח, א). אולם כתבו הפוסקים שכלל זה מחייב כאשר החוק ואכיפתו מוטלים על כולם בשווה, אבל במקרה של אפליה בולטת מצד החוק, אין צריך לציית לו. כי אין זה 'דין מלכות' אלא 'עוול מלכות' (עיין רמב"ן ונימוקי יוסף לב"ב נד, ב; ריטב"א לנדרים).

לו היתה הממשלה מעמידה לפני הציבור שאלה האם להקים מחלקה מיוחדת לאכיפת החוק על המתנחלים דווקא – ודאי לא היו זוכים לרוב. הפרקליטות מנצלת את מעמדה כדי לקדם את עמדותיה בניגוד לכללי ההגינות ולעמדות הציבור.

היו תקופות שבהן היינו נתונים למרמס ולא היה בידינו כוח להתקומם בגלוי נגד חוקים מפלים. אבל כאן בארץ ישראל, האם אפשר להסכים לעוול משווע ופומבי שכזה?!

ג – התורה והחוק

השאלה שעומדת על הפרק: בהתנגשות שבין התורה והחוק, מי גובר? אישי השמאל, כולל ציפי לבני יו"ר 'קדימה', תובעים מהפרקליטות והמשטרה להביא את הרבנים בכוח לחקירה, כדי להבהיר, שהחוק עומד מעל לתורה. ומאחר שכך, אנחנו מוכרחים להבהיר שצו התורה הוא מעל לכל החוקים.

אברהם אבינו היה מוכן לוותר על החוק הטבעי של אהבת אב לבנו ולעקוד את בנו יחידו על גבי המזבח, כי כך צווה אותו ה'. עוד לפני כן היה מוכן ליפול לכבשן האש ולא לשמוע לחוק המקובל ולעבוד עבודה זרה. מיני אז מוכנים יהודים בכל הדורות למסור את נפשם על שמירת התורה. מעולם לא הסכימו לקבל חוק אחר שיהיה מעל התורה.

גם מלך ישראל כפוף לתורה, וכפי שנאמר ליהושע בן נון בעת מינויו למנהיג, שיש בידו סמכות להעניש בחומרה כל איש אשר ימרה את פיו וימרוד במלכות, ובתנאי שלא יסור מהתורה ימין ושמאל. ואם ייתן הוראה שמנוגדת לתורה, דבריו בטלים ומבוטלים (יהושע פרק א). וכך כתב הרמב"ם (מלכים ג, ט): "אם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעין לו".

הצו הרוחני-מצפוני מעל החוק

יסוד זה, שהצו הרוחני-מצפוני עומד מעל לחוק, התגלה בעולם על ידי עם ישראל, ובמשך הזמן הפך לנחלת הטובים שבבני אומות העולם. אדם הסבור שהחוק שחוקקו אנשים עומד מעל המצפון, הוא אדם מסוכן ביותר. הוא ישתף פעולה עם כל הדיקטטורות. הוא יהיה מוכן להלשין על אביו ואמו, והוא יהיה מוכן לבזות את התורה שכל הסבים והסבתות שלו מסרו את נפשם עליה. הוא ילמד במוסדות דתיים ואח"כ בשם החוק ירדוף רבנים.

הצביעות ביחס לחוק

גם הציבור החילוני ברובו מסכים לכך שהמצפון קודם לחוק. כאשר אישים חילוניים תובעים להעמיד לדין את הרבנים שלא כפפו את ראשם בפני החוק, הם אינם עושים זאת מפני שהחוק באשר הוא יקר להם, אלא מפני שהחוק מבטא כיום את השקפת עולמם. חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון?

כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

התשקורת

אישי התקשורת מזדעזעים מ"ההתפרעויות הקשות" לאחר מעצרו של מו"ר הרב דב ליאור שליט"א, ולפיכך הם תובעים מהמשטרה לטפל ביד קשה במתפרעים. גם זה חלק ממסע ההסתה המגמתי נגד הציבור התורני. על איזה התפרעות בדיוק דיברו? חלק מהציבור שבשמו ולמענו הרב ליאור מתבטא, יצא לקבל את פניו ולמחות על כך שנפל קרבן לרדיפת המשטרה. את מה הרסו? את מה שרפו? במי בקשו לפגוע? עובדה שאת כל העצורים שחררו מיד למחרת. הפרקליטות תעשה כמובן הכול כדי להעמידם לדין תוך הפליה מחפירה, אבל אפילו הם לא יצליחו למצוא סעיפי אישום משמעותיים.

יום לפני כן, בשכונה אחרת בירושלים, יהודי טעה בדרכו והתרחק מהכביש הראשי מאה וחמישים מטר בלבד. ערבים התנפלו עליו להורגו על לא עוול בכפו. רק מפני שהוא יהודי. המוכתר שלהם הצליח למנוע את הרצח, מתוך שהבין שאם היהודי ייהרג גם אנשיו ישלמו מחיר.

וראו את השקר: אף אחד מאישי השמאל והתקשורת שהשתלחו ב'מתפרעים' הדתיים, לא תבעו מהמשטרה להשליט סדר בשכונות הערביות. הם היו עסוקים בקשירת כתרים למוכתר "הצדיק".

משטרה מסואבת

כולם מכירים את אוזלת ידה של המשטרה. אזורים שלימים סובלים מאלימות, גניבות והטרדות, והמשטרה נמצאת באוזלת יד מוחלטת. והנה פתאום הפרקליטות תובעת מהמשטרה להפעיל את כל כוחה כנגד הרבנים והציבור התורני. האם אין זה שימוש במשטרה ככלי לקידום עמדות פוליטיות?

אילו היה לנו שר משטרה הגון, הוא היה מפנה את המשטרה למקומות הנכונים. אבל הוא בוחר מסיבותיו לשמש כלי בידי מערכת המשפט הנשלטת בידי השמאל.

התמודדות עם אוכלוסייה אזרחית תומכת טרור

מראשית הקמתה מתמודדת מדינת ישראל עם האויב הערבי. לאחר שנוכחו שבמלחמה רגילה יתקשו להשמידנו, עברו הערבים לפעולות טרור. הם יודעים שאיננו רוצים לפגוע באזרחים שאינם משתתפים במלחמה, ועל כן הם בוחרים להסתתר ביניהם, ולנהל מתוכם מלחמת טרור נגדנו. התפישה המוסרית הרגילה מתקשה להתמודד עם לוחמה כזו. על פי התפישה המוסרית השלטת בחוגי השמאל, עדיף שחיילינו יהרגו מאשר יפגעו בסביבה האזרחית. באופן זה הצליחה מערכת המשפט לבטל את הסיכולים הממוקדים.

השאלה שעומדת לפנינו היא מה מותר מבחינה מוסרית לעשות נגד אויב כזה. אם היינו יכולים להרוג את כל הזוממים לפגוע בנו בלבד – זה היה מצוין. אבל בפועל הם משתמשים בבני משפחותיהם, שכניהם, גני ילדים ובתי חולים כמגן אנושי. האם מותר לפגוע בסובבים אותם ולמנוע בכך פיגועי טרור, או שצריך להימנע מלפגוע בהם, למרות שברור שבעקבות זאת נצטרך לקבור הרוגים מקרב חיילינו ואזרחינו?

ספר 'תורת המלך'

ספר 'תורת המלך' הוא חלק מהדיון החשוב הזה. אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני.

ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

ככלל אפשר לומר, שעמדת החוק הבינלאומי המנוסח באמנות ז'נווה ביחס לחוקי מלחמה, אינה רחוקה מעמדת הרבנים. צאו וראו כיצד כוחות נאט"ו והאמריקנים פוגעים גם באזרחים תוך כדי פעולות לחימה.

העלילה וההסתה

כחלק ממלחמת הדעות כאן בארץ, הפרקליטות, התשקורת ואישי שמאל אחרים מבקשים להוציא דיבה, להעליל על רבנים עלילות דם, כאילו הם תומכים ברצח גויים. ויש מי שלא נחה דעתם עד שטענו על הרבנים שהם תומכים בג'נוסייד – 'רצח עם', לא פחות! כך למשל טען פרופ' אמנון רובינשטיין בראיון משודר. צריכים עצבים של ברזל כדי שלא להתפוצץ מכעס על הדיבה האנטישמית הזו. הרי כל העולם שומע את מה שהם אומרים עלינו, איך שהם מתירים את דמנו. לכן הציבור כל כך מתקומם ומתרגז. מתוך אחריות ציבורית, הרבנים והמחנכים משתדלים להטות את רוב הכעס לאפיקים של בנייה. אבל כשמתחילים לחשוב ולהיזכר בעוולות הנוראות של הפרקליטות ובתי המשפט, הכעס גובר ומטריף.

אחרית דבר

נחמתנו היא שכשם שהרעיונות הנעלים והנאצלים של תורת ישראל ניצחו את האלילות, את היוונות המושחתת ואת האנטישמיות הפרועה, כך הם ינצחו גם הגל העכור הזה של המהרסים הבאים מתוכנו. ככל שנדע יותר לעמוד בעצמאות על האמת והמוסר שבתורתנו, כך נזכה מהר יותר לגאולה שלימה.

השביתה בשבת וערך המלאכה

המלאכות שאסורות בשבת

שאלה: אם המגמה בשבת היא לנוח, מדוע יש כל כך הרבה הלכות ופרטים על מלאכות השבת? האם לא מובן מהי מנוחה?

תשובה: מצוות התורה פשוטה (שמות כ, ט): "לא תעשה כל מלאכה". אם אתה יכול להבין לבד מהי "מלאכה" – אז תימנע מכל מלאכה וכך תשבות. אלא שכמובן, כאשר תתחיל לחשוב, תהיה מוכרח לשאול איזו פעולה היא בגדר מלאכה ואיזו אינה מלאכה. את זה מבררים חכמים בהלכותיהם. חשוב להוסיף שלבירור זה ישנו ערך נוסף, מפני שעל ידו אנו יכולים להתבונן בערך העבודה והמלאכה.

דוגמאות למלאכות ופעולות

מלאכה שיוצרת דבר חדש בעולם אסורה, אבל פעולה שאינה יוצרת דבר חדש מותרת. למשל, העברת מחט קטנה מרשות היחיד לרשות הרבים נחשבת מלאכה, ואילו העברת כסאות ושולחנות כבדים בתוך אותה רשות, אינה נחשבת מלאכה.

חימום מאכלים מבושלים בשבת אינו נחשב מלאכה, ואילו הבישול נחשב מלאכה.

חיבור חלון לציריו, גם כשהוא נעשה בקלות, נחשב מלאכה, ואילו פתיחת החלון וסגירתו אינם מלאכה. וכן הרכבת רגל שהתפרקה מן השולחן נחשבת מלאכה, ואילו הארכת שולחן על ידי פתיחת המדף שנועד לכך אינה מלאכה.

לשבות מל"ט מלאכות המשכן

אפשר היה לחשוב שרק מלאכות של חול ייאסרו בשבת, אולם התורה צוותה לשבות גם ממלאכת הקמת המשכן. ולא זו בלבד, אלא שכל המלאכות שבאמצעותן הקימו את המשכן אסורות בשבת, והן שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת. וכפי שאמרו חכמים (שבת מט, ב): "אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן". וזהו שנאמר בסמוך למלאכת המשכן: "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא, יג), ללמדנו שלמרות שמצווה גדולה להקים את המשכן – גם מהקמת המשכן צריך לשבות בשבת.

גם מלאכת המשכן צריכה להיות מחוברת לשורש האלוקי הפנימי שלה. שאם לא כן, מרוב טרדות העיסוק בהקמת המשכן, עלולים לשכוח את מטרתו הפנימית. אז יישאר המשכן כגוף ללא נשמה, ולא יוכל למלא את ייעודו – לגלות את דבר ה' בעולם. לפעמים דווקא אלו שעוסקים במלאכות הקשורות לקודש צריכים להיזהר בזה יותר, כי מרוב הכרת ערכו של הקודש הם עלולים להשקיע את כל ישותם בבניית מסגרות עבורו, עד שישכחו את מהותו הפנימית.

מלאכתו של האדם מלאכת המשכן

חשיבותה של מלאכה נקבעת לפי ערכה הרוחני. לפיכך, כל המלאכות שיש בהן סיוע להקמת המשכן, יש להן חשיבות, והן אסורות בשבת. אבל מלאכה שאינה מועילה להקמת המשכן, אינה חשובה גם למלאכתו של האדם. אכן, אין שום מלאכת יצירה שלא היתה שותפה אף היא בהקמת המשכן.

מתוך כך למדנו דבר נפלא, שבעצם כל המלאכות שאדם עושה צריכות להיות קשורות להקמת משכן, כלומר לגילוי השכינה בעולם. זהו ייעודו של האדם שנברא בצלם אלוקים, להיות שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. להתבונן תחילה בחכמה האלוקית הגנוזה בבריאה, ולהפיק מהטבע את המיטב כדי להוסיף טובה למשפחתו, לעמו, לכל בני האדם ולכל הברואים. ואת כל זאת לעשות ברוח טובה ומוסרית. באופן זה האדם דבק באלוקים וממשיך את רצונו הטוב לעולם. ועל ידי כך העולם נעשה ראוי להשראת השכינה, והברכה האלוקית שופעת אליו.

אלא שהאדם נוטה לשכוח את ייעודו, ובמקום לפתח את העולם ולהוסיף טובה וברכה הוא מתעסק בקנאה וקטטות, תאוות וכבוד. לכן חשוב כל כך להקים משכן לשכינה, שעל ידו יכולים בני האדם לזכור את ייעודם.

קדושת המקדש מתפשטת בכל העולם

אמנם יש הבדל גדול בין מעלת המקדש לשאר העולם, אך באמת כל העולם כולו צריך להיות משכן לגילוי השכינה, וממילא כל מלאכה ומלאכה שאדם עושה בעולם צריכה להיות קשורה למלאכת המשכן. אלא שבמשכן הרעיונות האלוקיים מתגלים באופן גלוי ומרוכז, ובשאר העולם באופן נסתר ורב-גוני. ולכך צריך אדם לכוון את מעשיו שיהיו כולם לשם שמים – בשדה ובחרושת, במחקר המדעי ובמסחר – הכל במטרה להיטיב לעולם ולתקנו, עד שיגיע אל תכליתו, שיהיה כולו משכן לשכינה. גם הכסף שאדם מרוויח במלאכתו צריך להיות מיועד כדי לחיות בו נכון לפני ה', להקים בעזרתו משפחה שתהיה משכן למידות הטובות והאידיאלים האלוקיים.

כל אדם במלאכתו צריך להקים מקדש

אמרו חכמינו ז"ל שכל המגדל תבואה בשדהו, ובעת הקציר משאיר לעניים פאה, לקט ושכחה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב את קרבנותיו בתוכו (רש"י ויקרא כג, כב, עפ"י תו"כ). וכן העובד בבנק ומשרת את הלקוחות באמונה, משיא להם עצות טובות, ולמרות שלפעמים לוחצים הממונים עליו לקדם תוכניות חסכון שאינן טובות כל כך ללקוחות, הוא נשאר נאמן וישר, ובסוף החודש מפריש מעשר כספים מרווחיו – מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מקדש בבנק והקריב עליו את קרבנותיו.

וכן קבלנים ובנאים שעובדים בנאמנות, טורחים לבודד את הבית מקור וחום, לאטום אותו מגשם, לעשותו יפה ובטוח, ומפרישים מהרווח שלהם מעשר כספים – מעלה עליהם הכתוב כאילו בנו מקדש. ובכל הפיגומים, הטיח, הבלוקים והזפת שעל הגגות, נמשכת קדושת המקדש.

השבת מגלה את ערכה של המלאכה

כל המעלות הגדולות של המלאכה, שהיא ממשיכה את מעשה ה' ואת קדושת המקדש, מתגלות על ידי שביתת השבת. וכל מלאכה שיש לה ערך, צריך לשבות ממנה בשבת, כדי לגלות את ערכה הפנימי.

ובאו ועמדו כל המלאכות והפעולות לפני חכמים כדי שידונו בדינם ויקבעו האם יש להן ערך של מלאכה, שהן יוצרות דברים בעלי משמעות בעולם, וצריך לשבות מהן בשבת, או שמא אינן אלא פעולות שאין בהן יצירה, ואזי גם אם הן מצריכות מאמץ גופני מותר לעשותן בשבת.

הלימוד בשבת

כדי לעמוד על ערכה הפנימי של המלאכה מוכרחים לעסוק בתורה בשבת, לקיים את מה שאמרו חכמים (תדבא"ר א): "יום השבת יעשה כולו תורה". ולכל הפחות צריך ללמוד בכל שבת שש שעות, כדי שיהיה חציו לה' (פסחים סו, ב).

למרבה הצער, בעקבות סגנון הלימוד הליטאי מצד אחד, והאקדמאי מצד אחר, הלימוד הפשוט והטוב שמביא ברכה לעולם הולך ונעלם. במקום לקרוא בתורה ובנביאים, להגות בדברי חז"ל ולשנות הלכות, קובעים כל מיני שיעורים ולימודים שלא נועדו אלא לצער את בעלי המלאכה שיקוצו בתורה. שאלתי כמה רבנים שיצאו לגרעינים תורניים, מדוע אינם מייסדים לימוד בחבורה עם 'בעלי בתים' שלוש שעות רצופות, עם קצת כיבוד כדי להוסיף ברכות. וענו שבקושי שעה הם מסוגלים ללמוד. אמרתי: זה מפני שהשיעורים שאתם מעבירים לא טובים. מדוע לא תקראו יחד בתורה ובנביאים, כל אחד מהמשתתפים יקרא כמה פסוקים, מעת לעת תוסיפו פירוש, או מדרש או רעיון עמוק ותמשיכו הלאה – העיקר שלא להתעכב על דברים קשים. אח"כ תלמדו הלכות בשולחן ערוך או ספר אחר, וגם בזה תחלקו את הקריאה בין המשתתפים המעוניינים לקרוא, וכשתגיעו לסימנים קשים או סימנים שאינם נוגעים למעשה – תמשיכו לקרוא בלי להתעכב. רק תוסיפו פה ושם סברה קצרה או רעיון רוחני, ותמשיכו הלאה. כך ירכשו הלומדים ידיעות רחבות, יתענגו בלימוד התורה, והאמת שגם החידושים שיעלו שם על ידי הרב והשומעים יהיו עמוקים ואמיתיים יותר.

ועוד דבר חשוב מאוד: שימו לב לערך הגדול של העבודה והמלאכה, לערך של העיסוק ביישובו של עולם. כדי שיידעו כל המשתתפים בשיעור עד כמה גדולים מעשיהם, שמתוך קדושת השבת הם ממשיכים בעבודתם את קדושת המקדש לכל מקום.

הרב אויערבאך זצ"ל

כתב לי דוד ויינברג סיפור חשוב על הנהגתו של הרב הגדול שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהשבוע חל יום השנה לפטירתו:

"בהיות אבי מורי הרב נפתלי ויינברג אברך צעיר ותלמידו של רבו המובהק הרב ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל בישיבת 'נצח ישראל' בשכונת רחביה, היה נוהג הרב אויערבאך להתפלל בכל בוקר סליחות ושחרית בישיבה של הרב גוסטמאן. אבי היה נוהג ללכת לביתו של הרב אויערבאך לפני התפילה כדי ללוותו לישיבה, ולאחר התפילה היה מלווה אותו חזרה לביתו. באחד הימים אזר עוז ושאל את הרב אויערבאך: למה הוא לא הולך לבית הכנסת בבוקר עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, שהרי יש הלכה בשולחן ערוך (או"ח כה, ב) שכך ראוי לירא שמים לנהוג לכתחילה?!

ענה הרב ששתי סיבות יש לו בדבר: אחת, שהוא פוחד שהתפילין ייהרסו בימי הגשם. והשנית: ככלל, הוא מרגיש שיש לו דברים יותר חשובים לתקן.

במשך כל אותו היום הצטער אבי מאוד על מעשהו שעשה. למחרת בבוקר, כשבא כהרגלו ללוות את הרב אויערבאך, התנצל מיד ואמר שהוא מבקש סליחה עצומה ומצטער על חוצפתו הרבה אתמול. ענה לו הרב: לא, אתה בכלל לא דיברת בחוצפה, להיפך – דיברת ושאלת בכבוד, ואף חשבתי על מה ששאלת אותי אתמול. ולמרות שמה שהשבתי לך נכון, הרהרתי עוד בדבר והגעתי למסקנה שהואיל וכולם מסתכלים עליי ולוקחים ממני דוגמא, מעכשיו אתחיל ללכת בבוקר לבית הכנסת עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. וכך אכן נהג מאז. באותו זמן היה הרב אויערבאך כבן שבעים שנה.

בית הרב

שכחתי להזכיר בשבוע הקודם כי החוברת אודות פעילותו של הרצי"ה להעלאת תלמידי ישיבות ורבנים מרוסיה, יצאה לאור על ידי 'בית הרב', שעוסק בשימור מורשתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

בתוך כך סיפר לי אבי מורי, כי בעת שהחלו העולים הראשונים מרוסיה להגיע בשנות תש"ל, הגיע גם קרובנו הרב ריינשטיין זצ"ל לארץ. אף הוא היה תלמיד חכם צעיר שניסה לעלות לישיבת 'מרכז הרב', אך קשיי הזמן הכשילו את מאמציו. במסירות נפש הצליח הרב ריינשטיין להישאר דתי יחד עם משפחתו, וזכה שצאצאיו כאן בארץ ממשיכים בדרכו.

סמוך לעלייתו לארץ ביקר יחד עם אבי מורי אצל הרצי"ה, ושמח בו הרצי"ה שמחה גדולה. למרות שעברו כארבעים שנה זכר הרצי"ה את שמו ואת שמות כל חבריו שביקשו אף הם לעלות, ושאל על כל אחד ואחד מהם. על חלק השיב הרב ריינשטיין ועל היתר שתק. כשיצאו, סיפר לאבי שעל אלה ששתק לא רצה להשיב כי נרצחו בשואה, וחשש שמא יצטער הרצי"ה ויאשים את עצמו שלא פעל מספיק להצלתם.

תורה לא רק לצדיקים

התורה ניתנה לכל ישראל

התורה ניתנה לעם ישראל כולו, וביאר המהר"ל (גבורות ה' פרק ג) שעם ישראל היה צריך למנות ששים ריבוא כדי שכל הבחינות שבו יבואו לידי ביטוי, ורק אז, לאחר שכבר נחשבנו לעם – הוציאנו ה' ממצרים ונתן לנו את התורה.

לאחר שה' נתן את התורה לישראל, מסר לחכמי ישראל את הסמכות לפרש אותה, שנאמר (דברים יז, ח-י): "כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' … ובאת אל הכוהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם… ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך… ושמרת לעשות ככל אשר יורוך".

וכן מבואר בתלמוד (ב"מ נט, ב), שכאשר נחלקו חכמים על רבי אליעזר הגדול בעניין תנורו של עכנאי, "יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא… שכבר ניתנה תורה מהר סיני, ואין אנו משגיחין בבת קול". אלא אנו הולכים אחר רוב חכמי ישראל, שנאמר: "אחרי רבים להטות".

ממשיכה הגמרא ומספרת: מצאו רבי נתן לאליהו הנביא, שאלו: מה עשה הקב"ה באותה שעה שהכריעו חכמים הלכה שלא כדעת רבי אליעזר? השיב אליהו: "חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני". הרי שלמרות שבשמים הדעה נטתה לדעתו של רבי אליעזר, מכל מקום הסכים הקב"ה שהתורה ניתנה לחכמי ישראל, והם הקובעים את ההלכה.

התורה מתגלה גם על ידי הרשעים

כולם מבינים שחכמי ישראל, שמקדישים את חייהם לתורה מתוך הזדהות מוחלטת עם רעיונותיה, הם שמוסמכים לפרש את התורה, וממילא על ידם התורה מתגלה בפועל בעולם.

אולם צריך לדעת שבאמת כל ישראל, אפילו הרשעים, שותפים מלאים בגילוי התורה. לגבי התנ"ך הדברים ידועים, שהרי בעקבות חטא העגל וחטא המרגלים נתבררו יסודות חשובים בתורה. וכן בעקבות חטאי תקופת השופטים וימי בית המקדש הראשון ניתנו נבואות רבות ונתבררו יסודות האמונה והמוסר. וכן למדנו בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה… אחד רשע". שכן גם הדיבורים שאומרים לרשע כתובים בתורה, וכל ישראל לומדים מהם יסודות חשובים.

וכך גם ביחס לתורה שבעל פה, שכל תקנה שתיקנו חכמים נתקנה על פי מצבם של ישראל, ובכללם גם הרשעים. כדי להבהיר יסוד חשוב זה נזכיר כמה דוגמאות.

תקנת הקריאה בתורה

תקנת הקריאה בתורה בימי שבת, שני וחמישי, נתקנה בעקבות מה שאירע לאבותינו במדבר, שהלכו שלושה ימים ולא מצאו מים (שמות טו, כב). והבינו משה רבנו ותלמידיו, שסיבת הדבר מפני שעברו על ישראל שלושה ימים רצופים שלא עסקו בתורה. ובוודאי הצדיקים למדו, אלא הכוונה שלא היה באותם שלושה ימים לימוד ציבורי, לפיכך תיקנו את קריאת התורה בציבור בימי שבת, שני וחמישי (ב"ק פב, א).

תקנת הברכות על הקריאה בתורה

מתחילה תיקנו שהעולה הראשון יברך לפני הקריאה, והאחרון בסיום הקריאה. לבסוף תיקנו חכמים שכל עולה ועולה יברך לפני קריאתו ואחריה, "גזרה משום הנכנסים ומשום היוצאים" (מגילה כא, ב). כלומר, היו אנשים שבאופן קבוע הגיעו לתפילה באיחור רב ונכנסו באמצע הקריאה בתורה; והיו כאלה שהיה קשה להם לשבת בתפילה עד סופה, והיו רגילים לצאת באמצע הקריאה בתורה. המאחרים לא שמעו את הברכה הראשונה, והיוצאים לא שמעו את הברכה האחרונה. כדי שיידעו הכל, גם אלו שאף פעם לא נמצאים בכל משך הקריאה בתורה, שמברכים גם לפני הקריאה בתורה וגם אחריה, תיקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו ואחריה.

הנה לנו דין חשוב שנתקן על ידי העצלנים וקצרי הרוח, ומתוך כך התחזקנו כולנו בהבנת ערכה של ברכת התורה. הרי שאף הם שותפים בתורה.

קריאה בתורה במנחה של שבת

אמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתיקנו חכמים קריאה בתורה במנחה של שבת "משום יושבי קרנות". הכוונה לאותם אנשים שלא היו באים לבית הכנסת לשחרית בימות החול, וכיוון שלא היו שומעים את הקריאה שקוראים בשני וחמישי, לא היתה להם הכנה לקראת פרשת השבוע הבא. לפיכך תיקנו חכמים להתחיל לקרוא בפרשת השבוע הבא כבר במנחה של שבת, שלתפילה זו גם "יושבי קרנות" הגיעו (רש"י ורא"ש). ויש מפרשים, שחכמים חששו שמא יושבי הקרנות יתרגלו להשתכר בסעודת שחרית של שבת, לפיכך תיקנו לקרוא בתורה במנחה, שמתוך כבוד התורה אותם יושבי קרנות יזהרו שלא להגיע שיכורים לפני ספר התורה (שבלי הלקט). אח"כ מצאו גדולי ישראל בתקנה זו משמעויות נוספות, שיש בה תועלת גדולה גם לצדיקים, שהיא מחברת את השבת הנוכחית אל השבת הבאה וכו'.

אמירת ברכה מעין שבע בליל שבת

בעבר בתי הכנסת היו מחוץ לעיר, והיתה סכנה לחזור מהם בלילה לבד. וכפי שאנו יודעים, למרות שמעודדים את הציבור לסיים את ההכנות לשבת בזמן ולהגיע מוקדם לבית הכנסת, תמיד יהיו מאחרים. ולא סתם מאחרים, אלא כאלה שיגיעו ממש לקראת הסוף, עד שלא יספיקו לסיים את התפילה בלחש לפני שהקהל יחזור לעיר. חששו חכמים שמא אותם מאחרים יחזרו לבדם ויבואו לידי סכנה. לפיכך תיקנו להוסיף לכל הציבור ברכה מעין שבע, שהיא מעין חזרת הש"ץ, כדי שבינתיים יספיקו המאחרים לסיים את תפילתם, ויחזרו לעיר יחד עם שאר הציבור.

לאחר מכן העמיקו המקובלים ואמרו שבאמת מרוב קדושת השבת, יש עניין לומר מעין חזרת הש"ץ בערבית. שוב מצאנו איך בזכות אותם יהודים עצלנים או לא יוצלחים נתקנה תקנה חשובה.

דוגמאות נוספות

היו מקרים שתקנות שתיקנו החכמים נתבטלו משום שרוב ישראל לא נהגו בהם. כך היה לגבי טבילת עזרא, ואיסור שמן גויים. ומן הסתם בכל התקנות הללו הצדיקים נהגו בהן, אבל כיוון שלא התקבלו על ידי הבינוניים, נתבטלה התקנה.

וכן מצינו תקנות ודינים נוספים בדיני ממונות, כדוגמת פרוזבול, והחזרת דמי הגניבה, ואי קבלת טיעונים מסוימים בבית הדין מחשש לרמאים. הרי שגם הרשעים שבישראל שותפים ממש בתורה.

הנזק שביצירת פירודים בכלל ישראל

הכלל העולה, שהתורה ניתנה לכל ישראל, ולכל אחד ואחד מישראל יש בה חלק, ועל ידי כולם היא מתגלה, צדיקים, בינוניים ורשעים.

לכן צריך להיזהר מאוד מליצור פירודים בישראל. יש "צדיקים" שחושבים שעל ידי שיוציאו את הרשעים מכלל ישראל יועילו לשמירת התורה והמצוות, והם אינם מבינים שעל ידי כך הנזק נעשה גדול שבעתיים. שכל זמן שהרשעים כלולים בישראל, גם על ידם מתגלה התורה. שעל ידי האחריות של חכמי ישראל לכל הציבור, מתקנים תקנות, לפעמים מחמירים ולפעמים מקילים. וכאשר נפרדים מהרשעים, התורה נעשית מקוצצת ואינה מתגלה כראוי. יש חושבים שיש בזה יתרון, שעל ידי כך אפשר להוסיף חומרות על חומרות, אבל באמת חומרות אלו הן הפרת התורה. הנה למשל, מתוך התנתקות מהרשעים והבינוניים, יש אנשים שמתנכרים למצוות ישוב הארץ ששקולה כנגד המצוות. מתנכרים למצווה להגן על עם ישראל מיד צר, שכל המציל נפש אחת מישראל כאילו מציל עולם מלא, קל וחומר כשהוא מגן על כלל ישראל. מחרימים את החכמות האלוקיות שמתגלות במדעים, שכתב הרמב"ם שעל ידן מגיעים לאהבת ה' ויראתו. מחנכים את הבנים למאוס בעבודה שהתורה מדברת בשבחה, ומעודדים אנשים שאינם מתאימים להוראה וחינוך ללמוד בכולל ולהתפרנס מהצדקה בניגוד לעמדת גדולי ישראל. וממציאים חומרות חדשות לבקרים. הרי שהקיצוצים והפירודים בכלל ישראל גורמים לקיצוצים ופירודים בתורה. להערכתי, רובו המכריע של הציבור החרדי אינו שותף לעמדות אלו, אבל ישנה קבוצה קטנה של מקטרגים, בעלי מחלוקת, שמובילים קו של פירוד וגורמים בפועל להפרת התורה, ואין מקום להאריך בזה עתה.

פניני הלכה לחילוניים

לאחרונה התעוררתי מכמה כיוונים לכתוב על השבת, משמעותה והלכותיה לציבור מסורתי וחילוני. במיוחד עוררו אותי לכך דבריו של ידידי ד"ר מאיר בוזגלו (פילוסוף ומתמטיקאי), שעוסק בהעלאת המסורת והשבת למקומה הראוי לה. כפי הנראה ישנם אנשים שלא התרגלו בלימוד התורה וקיום המצוות, אבל כיהודים הם מעוניינים להכיר את מורשתם. ספר 'פניני הלכה' הנוכחי אינו מתאים לרוב החילוניים, מפני שהוא מפורט מדי. עם זאת, הם אינם מעוניינים בתיאור שטחי-פלקטי של ההלכות והרעיונות. הם מעוניינים ללמוד אותם כפי שהם, בלא כחל וסרק, ולקבל מלימוד זה השראה.

פנייה לציבור

כדי לדייק בכתיבתי זאת, ולתת מענה לשאלות שבאמת מטרידות את הציבור שאינו דתי, אני מעוניין לקבל תגובות ושאלות מבני הציבור החילוני שחפצים ללמוד על השבת. כבר כתבתי שלושה פרקים, וישנם כמה אנשים נכבדים ויקרים שקראו את הדברים, הגיבו, שאלו ואף תקפו. בזכותם הדברים מתלבנים. כיוון שהסקרים מלמדים שבין קוראי 'בשבע' יש כשלושים אלף קוראים חילוניים, הנני מזמין את המעוניינים לקרוא את הדברים. ובמידה שתעלה בדעתם שאלה, ואפילו קשה ומתריסה, אם היא נובעת בכנות מהלב – שישאלו ללא חשש. קרוב לוודאי שלהרבה שאלות לא אוכל לתת תשובה מלאה, אבל אשתדל להשיב כמיטב יכולתי. אולי בזכות זה נזכה יחד להוציא ספר מלובן, ותרבה הדעת ויותר יהודים ילמדו להכיר את מורשתם המקודשת ויזכו לקבל הארה מקדושת השבת. לא פחות חשוב: קוראים דתיים שיש להם חברים מתעניינים, מוזמנים להפנות אותם לפרויקט. כתובת האתר שבו הספר הולך ומופיע ובו ניתן להגיב: http://613.yhb.org.il

מבחן הקבלה של ר' שמעון שקופ

מעשה מתלמיד ישיבה

סיפר יהודי אמריקני בערוב ימיו: "נער צעיר הייתי כאשר הוריי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה. היות שהוריי היו עניים מרודים, לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעליי ללכת ברגל. הישיבה היתה רחוקה מהלך שבוע-שבועיים. ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם ובברכות חמות, והדריכוני שכאשר ייגמר האוכל אבקש עזרה מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי. אוכל השגתי פה ושם, ובלילות לנתי על ספסלי בתי כנסיות, ופעם אף ישנתי על האדמה באיזו פינה.

בדרך עברתי חוויות מפחידות רבות. הדרך היתה לעיתים מפחידה ומסוכנת וכל הזמן פחדתי: האם אצליח למצוא את דרכי? האם יהיה לי מה לאכול? האם אעבור את מבחן הקבלה לישיבה? שאם לא אצליח, אבייש את שם משפחתי ואאלץ לחזור את כל הדרך חזרה. הדרך היחידה להרגיע את הפחדים והחששות היתה על ידי שינון דף הגמרא שהכנתי לבחינה. חזרתי על דף זה שוב ושוב עד שידעתיו מילה במילה.

סוף סוף הגעתי לישיבה, אמנם עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמרא מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו את מטרת בואי הציעו לי ללכת להיבחן ב"משרדו" של ראש הישיבה, הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. "משרדו" של רבי שמעון היה מטבח ביתו. רבי שמעון, שהיה אז כבן שבעים, קבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, ואז פנה ואמר לי: ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד. הבנתי: הנה המבחן! הכנתי את עצמי בקפידא ובדריכות.

שאלה ראשונה: מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה?

נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות, ולבסוף עניתי: לפני כשבועיים. קם הרב ואמר: ראה, אין כוחי בבישול ככוחה של רעייתי, אלא שהיא לא נמצאת עתה בעיר. תצטרך להסתפק במה שאני יודע. ניגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד. אפילו את אבי לא ראיתי מבשל, וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי?! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן ולא יכולתי לאכול עוד.

כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר: עתה השאלה השנייה. כאן כבר הייתי סמוך ובטוח שעתה לאחר ששבעתי אפשר כבר לבחון אותי.

השאלה השנייה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה?

שוב נדהמתי והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רבנו לחדר השינה שלו וסידר לי את המיטה. כעבור כמה דקות חזר וביקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, ואני בעייפותי הרבה נרדמתי עד הבוקר. אחר כך התברר לי שזו היתה המיטה שלו.

זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה.

סיים בעל המעשה: שנים רבות עברו מאז, צרות רבות ורעות עברו עליי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה, ומה ששמר על יהדותי בכל השנים, עם כל הטרגדיות, אלו אותן שתי שאלות. אותו מבחן קבלה לישיבת גרודנה" (מתוך הספר 'תורה יבקש מפיהו' עמ' 224).

בשולי המעשה

ישיבת גרודנה היתה אחת הישיבות הטובות בליטא. רבי שמעון שקופ היה מגדולי הלמדנים שבדור, ובאותו זמן כבר נחשב זקן ראשי הישיבות. מכיוון שישיבת גרודנה סבלה מעניות מרובה, לא יכלה לקבל את כל הבאים אל שעריה, ורק המצטיינים בלימוד הגמרא התקבלו. לכן המתח לקראת המבחן היה מובן. יתכן שרבי שמעון שקאפ הבין עד כמה התאמץ הנער להגיע, ולכן חרג מהנוהג המקובל והסכים לקבלו ללא מבחן, מתוך מחשבה שאם לא יתאים – לאחר זמן מסוים ימליצו לו לחזור לביתו. ואולי מישהו כבר הספיק לספר לו שהנער יודע ללמוד. אגב, ידוע היה שרבי שמעון שקאפ, יחד עם גאונותו ולמדנותו, היה צדיק במובן הפשוט והאנושי ביותר.

עוד אפשר ללמוד מסיפור זה עד כמה גדולה היתה אז העניות בחברה היהודית, שהלכה והתפוררה מרוב נגישות וחוסר תקווה. כה גדול היה הפיתוי לעזוב את החברה היהודית ולפתור את הבעיה האישית על ידי השתלבות במקצועות מכניסים בחברה הגויית, או להצטרף לתנועה הקומוניסטית שהבטיחה לאנושות גאולה מעוני ודיכוי.

מצד אחד אפשר להבין את אלה שעזבו, ומנגד ראוי להעריך את הצדיקים שמסרו את עצמם ללמוד תורה בישיבה, למרות שנדמה היה ששום "תכלית" לא תצמח להם שם. ומתוך כך אפשר להבין גם את בשורתו הגדולה של מרן הרב קוק זצ"ל, שהעמיק וביאר איך התחייה הלאומית בארץ ישראל מציעה דרך רוממה לחיים שלמים של תורה בחיי הכלל והפרט, ברוחניות וגשמיות, בתורה ועבודה, בדבקות ובכבוד.

ארץ ישראל בפרשה

ויהי רעב בארץ, ויצחק אבינו כבר חשב לרדת מצרימה עד תום הרעב. "וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו, ב-ג). ואף שמצד הדין מותר היה ליצחק אבינו לרדת למצרים, נצטווה שלא לרדת, מפני שהיה עולה תמימה, ואין ראוי לו לצאת מהארץ (בראשית רבה סד, ג).

ובזכות ההיאחזות בארץ למרות כל הקשיים זוכים לפרות ולרבות, וכמו שנאמר בהמשך: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים". ומתוך כך זוכים ליישב את כל מרחבי הארץ, שנאמר: "ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". ומתוך כך מביאים ברכה לכל העולם, שנאמר: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".

וכך גם היום, העוסקים במצוות יישוב הארץ זוכים להקים משפחות גדולות. אלא שכמו כל ברכה שמימית, כדי לקבל אותה צריכים להתאמץ מעט. ויש כאלה שלמרות ששערי הברכה פתוחים לפניהם, ממאנים לקבל אותה.

יישוב הארץ

אמרו חכמים: "מהו שנאמר שכון בארץ? עשה שכונה בארץ, זרע ונטע אילנות" (פסקתא כו, ב). וכך עשה יצחק: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכו ה'" (בראשית כו, יב). ואח"כ חפר שוב את הבארות שחפר אביו וסתמום פלשתים. ואף שגם עמו הפלשתים התקוטטו, לא התייאש מלעסוק ביישוב הארץ, והמשיך לחפור בארות ולחזק את אחיזתו בארץ: "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". ואכן, בזכות התחזקותו ביישוב הארץ "וירא אליו ה' בלילה ההוא, ויאמר: אנכי אלוקי אברהם אביך, אל תירא כי איתך אנוכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". ומתוך כך הוא מתחזק במצווה, ולמרות שכבר יש לו באר אחת הוא ממשיך לחפש עוד מים, לייסד עוד שכונות, עד שעבדיו מצליחים לחפור באר מים נוספת, "ויקרא אותה שבעה, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" (בראשית כו).

יהודה ושומרון מול השפלה והנגב

שאלה: הלא מצווה ליישב את כל הארץ, ומדוע כבוד הרב מעודד ליישב דווקא את יהודה ושומרון?

תשובה: אכן מצוות יישוב הארץ קיימת בכל גבולות הארץ. וכל כך גדולה מצווה זו עד שהתירו חכמים לקנות בית מגוי בשבת. והיתר זה קיים אפילו בסוריה, כפי שאמרו (גיטין ח, א): "הקונה שדה בסוריה כקונה בפרברי ירושלים". ועבור שום מצווה אחרת לא התירו חכמים לעבור על איסור 'שבות'. ומכל מקום צריך לדעת שיש מדרגות במצווה, ומעלת יישוב יהודה ושומרון גבוהה יותר, מפני שהם ליבה ומרכזה של הארץ. ולא לחינם עיקר מקומם של האבות והאירועים הגדולים והנבואיים התרחשו בגב ההר.

וכן למדנו שכאשר היה רעב בארץ, ויצחק אבינו נאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה), אמר לו ה': "גור בארץ הזאת", שאף שארץ פלשתים פחות מקודשת – מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י (בראשית כו, יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אע"פ שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה".

בנוסף לכך, נצטווינו שהארץ תהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיותר זקוקים לתוספת מתיישבים, כדי שיישארו בידינו ולא יימסרו חלילה לאומה אחרת.

איזה אידיאל להציב בפני התלמידים

שאל אותי מורה בתלמוד תורה, האם צריך לעודד את כל התלמידים שיישבו כל ימיהם בישיבה ויעסקו בתורה, שזו המטרה הנעלה ביותר, או שצריך להתפשר עם המציאות ולומר לתלמידים שכל המקצועות הם ראויים מלכתחילה?

השבתי לו, איך אפשר ללמד את פסוקי התורה ולומר לתלמידים שראוי לכל יהודי לעסוק כל ימיו בתורה. כיצד יסבירו לתלמידים את מה שכתוב על יצחק אבינו שזרע וחרש ונטע. איך יפרשו את הפסוק: "ויגדל האיש (יצחק), וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה… ויחפור את בארות המים" (בראשית כו, יג-יח). או מה שנאמר על אברהם אבינו שהיה "כבד במקנה, בכסף ובזהב" (שם יג, ב). "ויטע אשל בבאר שבע" (שם כא, לג). ואיך יפרשו את מעשיו של יעקב אבינו, ששמר על צאן לבן בחריצות עצומה עשרים שנה – "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני", כדי שאף כבשה לא תפיל את עוברה ואף טלה לא ייטרף, וכדי שיהיה להם תמיד מזון ומים. אם אין ערך לכל העבודה הזו, מדוע התורה מדברת על כך?!

אלא שיש לחנך את התלמידים לדבוק בתורה ובמצוות, ומעבר ללימוד הבסיסי המשותף לכולם ולחובת קביעות עיתים לתורה, על כל אחד לעסוק בתיקון עולם בתחום המתאים לו. אם לא מחנכים כך, מוכרחים לעוות ולעקם את פסוקי התורה והדרכות חז"ל.

מן החורבן אל הגאולה

המנהגים השונים לגבי רחיצה בתשעת הימים והדין בזמננו ומקומנו. ייסורי הגלות מביאים את הגאולה רק כשמצטרפת לכך הפקת לקחים מתוך לימוד תורה. לימוד תורה של 'בעלי בתים' ושל תלמידי חכמים.

רחיצה בשבוע שחל בו תשעה באב

שאלה: האם מותר להתרחץ ולחפוף ראש בשבוע שחל בו תשעה באב? ומה הדין כאשר מניעת הרחצה גורמת סבל ממש?

תשובה: על פי תקנת חכמים, איסור הרחיצה חל בתשעה באב בלבד. אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בארצות ספרד נהגו רבים להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב. ואילו באשכנז, שהאקלים קר יותר ופחות מזיעים, נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים, אפילו לא במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

נמצא שלמנהג ספרדים אפשר לכתחילה להתרחץ בשבוע שחל בו תשעה באב, ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים, שאין הרחיצה בהם תענוג וגם אינה גורמת סבל.

ונראה שגם לפי מנהג אשכנז אפשר להתרחץ כיום. ראשית, מפני שאפשר לסמוך בזה על מנהגי ספרדים, שמנהגם נוסד באקלים הדומה לארץ ישראל. ועוד, שכיום הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין. בעבר, כשלא היו מים זורמים בבתים, הרחצה נחשבה לאירוע מיוחד של תענוג ופינוק. אבל כיום רוב האנשים רגילים להתרחץ בכל יום, עד שהרחצה הפכה לפעילות שגרתית. ומי שרגיל להתרחץ בכל יום, אם ימנע עצמו מרחצה ירגיש סבל, ויש שאפילו יתקשו להירדם עקב כך.

לפיכך, כל מי שחש צער מכך שלא התרחץ, רשאי להתרחץ כדרכו בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב. ואם הוא רגיל לחפוף ראשו – רשאי לחפוף. ובלבד שהרחצה תהיה במים פושרים, שאין תענוג להישאר בהם זמן מיותר, ומנגד גם לא צריך לסבול ממש מקור המים.

ומי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, אף שהוא עצמו אינו סובל מכך, מוטב שיתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב כדי להסיר ממנו את הריח הרע, שגדול כבוד הבריות. וכיום אנשים רבים רגישים לריחות רעים, ואם לא יתרחץ – יתחלל שם שמים על ידו.

על ידי לימוד תורה ישראל נגאלים

תנא דבי אליהו (אליהו זוטא יד): "אין ישראל נגאלים לא מתוך הצער, ולא מתוך השעבוד, ולא מתוך הטלטול, ולא מתוך הטרוף, ולא מתוך הדוחק, ולא מתוך שאין להם מזונות, אלא מתוך עשרה בני אדם שהם יושבים זה אצל זה, ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חברו וקולם נשמע, שנאמר (עובדיה א, יז): ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".

היה אפשר לחשוב שאחר שנענשנו ונתייסרנו על חטאינו, נשתעבדנו לגויים ונדדנו בגלויות והיינו ללעג ולמשיסה, כבר גמרנו לשלם את חובנו ובדין הוא שנחזור לארצנו ונזכה לגאולה. לפיכך באו חכמים ללמדנו שהייסורים לבדם אינם יכולים להביא את הגאולה, אלא הגאולה תבוא בזכות הסקת המסקנות מתוך הייסורים. ומסקנות אלו יכולות להתברר רק על ידי לימוד תורה.

ונראה שלשני סוגים של לימוד רמזו חכמים.

הלימוד של אנשי עבודה

הסוג הראשון הוא הלימוד הרגיל של יהודים שעוסקים במלאכתם, ולמרות כל טרדותיהם קובעים עיתים בכל יום ללימוד תורה, ואת הלימוד הרציני, שעל ידו מרוממים את החיים, מקיימים הם בשבת. וכפי שאמר תנא דבי אליהו (אליהו רבה א): "כך אמר להם הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח)? אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים – יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז)".

לימוד של גדולי התורה

והסוג השני הוא הלימוד העמוק של גדולי התורה. כי הייסורים לבדם אינם מספיקים, אלא צריך להבין מתוכם את עומק תפקידם של ישראל בכל דור. ואם לא עומדים על משמעות הייסורים, באים ייסורים נוספים. כל צרה וצרה נועדה ללמד דבר מסוים, ורק על ידי לימוד תורה מעמיק אפשר לעמוד על סוד העניין, ולהבין מתוך כך את הדרך לגאולת ישראל בבניין האומה בארצה על פי התורה.

ואין די שילמד כל אחד לבדו, כי לימוד כזה אין בו את העומק והמרחב הנדרש, אלא צריך שתהיה חבורה של תלמידי חכמים שמפרים זה את זה בתלמודם. ואין די שילמדו בחדר סגור, אלא צריך שקולם יהיה נשמע, היינו שלימודם יאיר את המציאות בהדרכות נכונות, מאירות ומרוממות. ואז יתקיים בנו הפסוק (עובדיה א, יז) "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".

לימוד התורה בשבת מבטא את זכותנו בארץ

וכפי שלמדנו (טור או"ח רצ, בשם מדרש): "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". וכפי שלמדנו בגמרא (פסחים סח, ב) ובראשונים (אור זרוע, רבנו ירוחם, סמ"ג, רש"ל ועוד), מחצית מן השבת צריכה להיות מוקדשת לתורה, היינו כשש שעות לפחות.

וככל שנתחזק יותר בלימוד התורה בשבת, כך זכותנו בארץ תתבסס יותר. שמתוך השביתה לשם שמים ולשם התורה בשבת, מעשה ידינו שבכל ששת ימי המעשה מתברכים ומתקיימים.

על ידי יישוב הארץ ישראל נגאלים

וזה דבר שהכול יכולים להבין, שאם הגויים מקטרגים כנגד מצווה מיוחדת, סימן הוא שהיא רפויה בידינו ועלינו להתחזק בה במיוחד. כיום עיקר הקטרוג הוא כנגד מצוות יישוב הארץ, שהיא המבטאת לעיני העולם כולו את נצח ישראל ואת צדקת אמונתו.

וכבר לפני מאתיים שנה היה הגאון רבי אליהו מוילנה חוזר ואומר לתלמידיו שיישוב הארץ ובניין ירושלים הוא המפתח לגאולה, וזו העצה להינצל מחבלי משיח וממלחמת גוג ומגוג ומכל הייסורים הקודמים לגאולה. וכפי שמובא בספר 'קול התור' פרק ה': "ומי גדול בכל הדורות האחרונים כרבנו הגר"א קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות, והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה, לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל. כמעט בכל יום דיבר אלינו רבנו ברתת והתרגשות, כי 'בציון ובירושלים תהיה פליטה', ולא לאחר את המועד. מי ימלל את גודל דאגתו של רבנו בדברו אלינו הדברים כאלה וכאלה ברוח קודשו ובדמעות בעיניו".

ועוד אמר הגאון, שבניין הארץ הוא התיקון לחטא המרגלים ולחורבן בית המקדש. ואמרו חכמים שבעוון המרגלים, שמאסו בארץ חמדה ובכו בכייה של חינם בתשעה באב, נחרב בית המקדש הראשון והשני. שכן עוון המרגלים הוא כפירה בתורה ובתפקידם של ישראל, לגלות את שם ה' בארץ בכל מרחבי העשייה. ועל ידי חיבת הארץ והרחבת בניינה נתקן את החטא, ונקרב את גאולת ישראל ובניין בית המקדש.

על ידי מצוות פרו ורבו ישראל נגאלים

אמרו חכמים (אליהו זוטא יד): "וכמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים. ומניין לך? תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים ויהיו מלוא כל העולם, שנאמר (ישעיה נד, ג): כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו".

וגם כנגד זה יש קטרוגים רבים, בעיקר מכיוון התנועה הפמיניסטית. וכפי שלמדנו, ככל שיש קטרוגים גדולים יותר כנגד מצווה מסוימת, סימן הוא שצריך להתחזק בה יותר. וההתחזקות היא בריבוי אהבה ושמחה בין בני הזוג ובהרחבת המשפחה, כמו שהחיזוק כנגד חילול שבת הוא בסעודות מענגות ובריבוי לימוד תורה בשבת.

על ידי יישוב הארץ בערים החרבות נגאלים

ויש לשים לב שהריבוי הנזכר בפסוק הוא כדי ליישב את ארץ ישראל, שנאמר: "וערים נשמות יושיבו", ואלו הם ההרים הקדושים והערים השוממות של יהודה ושומרון, שבהם גרו אבותינו ובשביליהם התהלכו נביאנו, ובהם ומתוכם תתגלה גאולתנו.

וכפי שלמדנו בנבואת יחזקאל (לו, ד-יב): "לכן הרי ישראל שמעו דבר ה' אלוקים, כה אמר ה' אלוקים להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגויים אשר מסביב… ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים, והחורבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה, ורבו ופרו, והושבתי אתכם כקדמותיכם, והטיבותי מראשותיכם, וידעתם כי אני ה'. והולכתי עליכם אדם את עמי ישראל, וירשוך והיית להם לנחלה ולא תוסיף עוד לשכלם".ושם (לח): "כצאן קודשים, כצאן ירושלים במועדיה – כן תהיינה הערים החורבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה'".

ועל כך נבכה ונתפלל בתשעה באב, שיסיר ה' את כל הפרעות מבית ומחוץ, מחטאים של ישראל ומקטרוג האומות, ונזכה ליישב את ארצנו ואת ירושלים, ומתוך כך נזכה לבניין בית המקדש ולביאת גואל צדק במהרה בימינו.

תלמוד תורה של ציבור

חשיבות ההתאספות הכללית לשיעור תורה בשבת משום כבוד התורה ● דרישת הצבא מישיבות ההסדר להאריך את השירות הצבאי ● ערכו המיוחד של תלמוד תורה בישיבות ברוח הרב קוק.

על חשיבות שיעור התורה של שבת למדנו במסכת גיטין (לח, ב): "אמר רבה: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון (מחמת שלושת הדברים הללו, בעלי בתים יורדים מנכסיהם): דמפקי עבדייהו לחירותא (שמוציאים עבדיהם לחירות, ועוברים באיסור "לעולם בהם תעבודו"), ודסיירי נכסייהו בשבתא (שמסיירים בנכסיהם בשבת לראות איזה עבודה צריכים לבצע בהם, ועושים בזה את שבתם כיום חול), ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא (שקובעים סעודתם בשעה שהחכם דורש לרבים בשבת). דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא (אחת היתה קובעת את זמן סעודתם בזמן הדרשה) ואחת קבעה סעודתא בערב שבת (והשנייה קבעה סעודה לפני כניסת השבת, וכך נכנסו לשבת כשהם שבעים, ולא יכלו לענג את השבת), ושתיהן נעקרו" (מחמת עוונות אלה אבדו). 

וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח רצ, ב) כי "אסור לקבוע סעודה באותה שעה" הקבועה לשיעור.

הרי שצריך לכבד את השבת בסעודות ובשיעורי תורה. והזוכים לענג את השבת בתורה ובסעודה, זוכים לנחול שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.  

חשיבות השיעור

שאלה: מדוע השיעור חשוב כל כך, עד שאסור לקבוע סעודה בשעה שהוא מתקיים?

תשובה: ראשית מפני עצם ערכו של לימוד התורה. ושנית, מפני שהתאספות הרבים לשיעור מבטאת את כבוד התורה, והיחס המכובד לתורה הוא הבסיס ללימודה ושמירתה. וכן אמרו חכמים (ברכות ו, ב): "אגרא דפרקא – ריהטא" (שכר השיעור של שבת – הריצה אליו). שהיו כל העם רצים לשמוע את הדרשה של שבת, ואף שרבים לא הבינו את הדרשה היטב, אמרו חכמים שיש להם שכר גדול על כך שהם רצים לשיעור. וסיפר רבי זירא שבתחילה, כשראה את החכמים רצים בשבת לשמוע את הדרשה, אמר שהחכמים מחללים את השבת, שאסור לרוץ בשבת. ואח"כ כששמע את דברי רבי יהושע בן לוי שאמר: "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת", נהג גם הוא לרוץ לדרשה.

התביעה להארכת השירות של בחורי הישיבות

לאחרונה, נציגי הצבא באו בדרישה לראשי ישיבות ההסדר, להאריך את משך השירות הצבאי של בחורי הישיבה בצבא בששה חודשים. 

כדי "להסביר" את כוונתם, רמזו נציגי הצבא לנציגי ראשי הישיבות, שאם הדבר לא יעשה בדרכי נועם, אזי הצבא יכפה את עמדתו ויאריך בכפייה את משך שירותם של  תלמידי הישיבות בצבא. האיום עורר חשש כבד בקרב חלק מראשי הישיבות.

ערך לימוד התורה

לעיתים היו מגיעים לישיבת "מרכז הרב" בחורים אידיאליסטים שהתלבטו בין המשך הלימודים בישיבה לשירות צבאי, ומו"ר הרצי"ה היה אומר להם: אתם חושבים שהלימוד שלכם הוא להנאתכם הפרטית, ובשביל יראת השמיים הפרטית שלכם, אבל אינכם מבינים את גודל התרומה של לומדי התורה לכלל ישראל.

והעניין הוא שלימוד התורה הוא תכליתו של העולם, ובשביל ישראל והתורה העולם נברא. ואם חס ושלום היה לימוד התורה מתבטל מישראל, היה העולם כולו חוזר לתוהו ובוהו, שנאמר (ירמיהו לג, כה): "כה אמר ה': אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". 

ויש מדרגות בלימוד התורה, וככל שהלימוד יותר לשמה, כך ערכו גבוה יותר. ולימוד התורה לשמה במדרגה הגבוהה הוא הלימוד מתוך הכרה בסגולת ישראל ולמען כלל ישראל, וזוהי מגמת הישיבות ההולכות לאורו של מרן הרב קוק זצ"ל. ומתוך כך בחורי ישיבות אלה מתגייסים לצבא, כדי להיות שותפים גם במצווה הכללית הזאת. אלא שצריך לשמור על האיזון העדין, שבין לימוד התורה בישיבה ובין משך השירות הצבאי. שאם השירות יהיה ארוך יותר, כבר לא יוכלו להיות לומדי תורה כפי הנצרך לכלל ישראל. 

חסרון הבנתם של ראשי הצבא

הבעיה הגדולה היא, שראשי מערכת הבטחון אינם מבינים את ערך לימוד התורה. ואם ראשי הצבא לא מבינים זאת, יש לעם ישראל בעיה קשה. וזה קשור לכך שראשי הצבא גם לא מבינים כיום את עניינו של הנח"ל. פעם כשהעריכו את ההתיישבות בארץ ישראל, היה מקום כבוד לנח"ל ולחלוצים שהלכו להתיישב, וממילא גם היה כבוד לישיבות ההסדר ולשליחות הלאומית של לימוד התורה המשולב עם שירות צבאי. 

אבל כשאין מבינים את ערך לימוד התורה לכלל ישראל, הדבר נתפש כאיזה פטור שקבוצה אינטרסנטית השיגה לחבריה, ואז מנסים להצר את צעדי ישיבות ההסדר. 

ובאמת בחורי ישיבות ההסדר אינם משרתים פחות מחיילים אחרים אלא יותר, שגם לימודם בישיבה הוא שרות לאומי מלא. לעומת שלוש שנים של חייל רגיל, בחורי ההסדר משרתים בישיבה ובצבא כחמש שנים. 

הופעה בפני רבנים בגילוי ראש

עובדה קטנה שמסמלת את היחס של קציני צה"ל לתורה ולומדיה היא צורת הופעתו של הקצין (אלוף משנה) בפני ראשי הישיבות. בנוסף לאיחור משמעותי והכנה לקויה של המצגת, הקצין הופיע ודיבר בפני הרבנים בגילוי ראש. לפני כן שימש בתפקיד זה תת אלוף ניסים ברדה, שכיבד את מסורת ישראל. הוא היה מגיע לפגישות עם כיפה, והדבר התבטא גם ביחסו הכללי, שיצר תחושת אמון ושיתוף פעולה, למרות התקופה הקשה של הגירוש. אבל זה היה בזכות אופיו האצילי ומסורת אבותיו, לעומת זאת קצין רגיל אינו לומד בצה"ל לכבד את קדשי ישראל. ולכן אינו חושב שראוי לו לכסות את ראשו כשהוא מופיע בפני רבנים.

גזירת הארכת השירות לא תוסיף חיילים

בנוסף לכך, אילו ראשי מערכת הביטחון היו מכירים את הלכי הרוח בקרב הציבור הדתי, המבוגרים והצעירים, היו מבינים שגזירת הארכת השירות לא תוסיף כוח אדם לצה"ל. התוצאה תהיה הפוכה, יותר בחורים מישיבות הסדר יעברו למסלול של ישיבות רגילות, ויחתמו על שחרור מלא מהצבא מכוח "תורתו אומנתו". אח"כ הם יבחרו לעצמם, מתי לשרת, איפה וכמה. אם יתגייסו בגיל עשרים ושתיים, למשל, ישרתו פחות משנה. אם יהיו נשואים עם ילד, ישרתו כחצי שנה. 

ישנם מספר ראשי ישיבות הסדר, שכבר הביעו את עמדתם, שאם הצבא יכפה על הבחורים להוסיף חודשי שירות, יעבירו את כל ישיבתם למסלול של ישיבות רגילות. 

איומי הרמטכ"ל

לקוראים הוותיקים בוודאי זכורים איומיו של הרמטכ"ל חלוץ, כי כל מי שהשתתף בהתנגדות לגירוש על גג בית הכנסת בכפר דרום לא יגויס לצבא. הייתי בטוח שאלה איומים של שחצנות. כדי להמחיש את הדברים, קבלתי על עצמי (בלי נדר) בטור זה (כ' אב תשס"ה), לתרום עשרת אלפים שקלים לצדקה, אם הצבא יגשים את איומיו. אכן בפועל כמעט כל אלו שהגיעו לשלב הגיוס – גויסו. על חלקם אמנם איימו שלא יגויסו, והיו הורים שדאגו מזה, וחברי כנסת שהתחננו עבורם. אבל בפועל, בין כך ובין כך הצבא היה מגייס אותם. כי הם בחורים טובים והצבא צריך אותם. במידה קרובה של וודאות אני מעריך שאם הצבא יכפה על ישיבות ההסדר להאריך את שירותם של הבחורים, בחשבון הכולל לא יקבל יותר חודשי שירות מבחורי הציבור הדתי. 

המצב הכללי של הצבא

אי אפשר שלא לקשר את הסוגיה הזו לייחס הכללי של צה"ל לקדשי ישראל בשנים האחרונות, החל מהעוון של גירוש היהודים מגוש קטיף, שיש בו פגיעה חמורה בזכותו של עם ישראל על הארץ שה' הנחיל לאבותינו ולנו, ויש בו פגיעה אישית באנשים שגורשו, ועוד הוסיפו חטא בכפייתם על החיילים להשתתף בפשע. אמנם כשבעת אלפים חיילים בסדיר מצאו את הדרך להודיע למפקדיהם שיסרבו להשתתף בגירוש ובפועל לא כפו עליהם את השתתפות בחטא. אבל על מי שלא התעקש מראש, כפו להשתתף בחטא. בנוסף לכך הצבא השתתף בהרס התנחלויות נוספות כדוגמת עמונה. וכל זאת בנוסף לשיתוף הבנות עם הבנים ביחידות, דבר שמהווה פגיעה קשה במסורת ישראל ובחיילים הדתיים. במצב הנוכחי, לא רק שאין להיענות לבקשת הצבא אלא להיפך לתבוע את התיקונים הנדרשים, כדי שצה"ל אכן יהיה צבא ישראלי.

מה יהיה 

אם הצבא בכל זאת יחליט לכפות את עמדתו, יהיו בחורים רבים שיקבלו את הוראות הצבא בהכנעה. הכל לפי מצוות השלטון. אבל לעומתם יהיו רבים שיעברו למסגרת ישיבות גבוהות. התוצאה תהיה, קיטוב גובר בקרב הציבור הדתי לאומי. 

החלק שישרת יותר בצבא התקשרותו לתורה ולמצוות תחלש במשך הזמן, ומתוך כך גם המוטיבציה לשרת בצבא תפחת, שכן חלק נכבד מהמוטיבציה הגבוהה לתרום לעם נבע מהחיבור לבית המדרש. ולעומתם, בקרב אלה שילכו לישיבות גבוהות, תחושת הריחוק מהצבא והאתגרים הלאומיים תתגבר. בסופן של דבר, אף אחד לא ירוויח מזה. חוץ מכמה שמאלנים קיצוניים שישמחו ויעלזו, כשם שהם שמחים תמיד על כל החלשה של היסוד היהודי במדינה. 

מה ראוי שיהיה 

אולי נתעשת ונזכה להנהגה ראויה, רבנים ואישי ציבור, שתודיע לראשי הצבא באופן נחרץ, לא נסכים לשום שינוי במשך השירות. אם תנסו לכפות, לכל היותר תקבלו חיילים לכלא, אבל לא לשירות.  

עם זאת, אם הצבא ישפר את יחסו לקדשי ישראל, ראוי להקים מסגרת נוספת, בדומה לישיבות ההסדר, לתלמידים שפחות מתאימים באופיים ללימוד שקדני. מסגרת שבה הבחורים ישרתו בצבא כשנתיים וילמדו בישיבה כשנתיים, וכך ימצאו את כשרונם באופן טוב יותר. אבל לרובם הגדול של בחורי ישיבות ההסדר, שראויים להתגדל בתורה, חלקם יהיו רבנים ומורים, וחלקם תלמידי חכמים שעוסקים לפרנסתם במקצועות השונים וממשיכים את אורה של התורה לכל תחומי החיים, להם צריכים להשאיר את המסגרת הנוכחית כדי שיוכלו למצות את כשרונם בלימות תורתנו הקדושה, למען העם והארץ.

שירות ללא רגשי נחיתות

הבעיות הביטחוניות הקשות אינן נובעות מחסרון חיילים, אלא מאובדן דרך שייפתר רק על ידי לימוד תורה●ראוי להמליץ לכל בחור שמסוגל ללמוד בישיבה, שישרת במסגרת ההסדר ולא בשירות רגיל● הגיע הזמן להציג עמדה עצמאית

מחאה 

לפני הכל צריכים לעורר מחאה גדולה נגד המנהיגות המדינית והצבאית. ובמיוחד כנגד ה'מוסר' הקלוקל שהכשיל את המלחמה, לפיו נשלחים חיילינו להיהרג כדי שלא לפגוע ב'חפים מפשע'. 'מוסר' זה הוא היום כלי הנשק היעיל ביותר של כוחות הרשע.

על שירותם הצבאי של בחורי ישיבות ההסדר

שאלה: בשבועות האחרונים, בעיקר בגלל המלחמה בצפון, התעוררו לי שאלות רבות בנוגע לסוגיית צבא וישיבה שמטרידות את מנוחתי. אבל לא בגלל טרדת מנוחתי אני שולח לרב מכתב זה, אלא בעיקר בגלל שהתשובה לשאלות אלו תקבע את תוכניותיי בשנים הבאות, החשובות כל כך.

א. אינני מבין מדוע ובאיזו זכות אנו הדתיים משרתים פחות בצבא מאשר החילונים (כמובן לא כל הדתיים ולא כל החילונים אלא באופן כללי). אני מרגיש לא טוב עם עצמי שאני אשרת בערך חצי זמן מאשר שכני החילוני.

אני יודע ומבין שצריך תלמידי חכמים גדולים, ושירות צבאי יפגום בגידולם של אלו, אך לא עליהם אני מדבר. אני מדבר על רוב בחורי ישיבות ההסדר שאינם נשארים בעולמה של תורה, אלא לאחר שגמרו מסלול של חמש שנים הם יוצאים ללמוד מקצוע. אינני מבין באיזו זכות הם משרתים פחות, ומחרפים נפשם פחות מאשר החילונים.

ב. ישנה בעיה נוספת. אני חושב שבאופן טבעי, חברה אשר ממלאת פחות חובות למדינה, נחשבת לחברת אזרחים סוג ב'. דבר זה פוגם ביכולת ההשפעה של הציבור שלנו על החברה הישראלית, כאשר מסתכלים עלינו כאזרחים פחותים. אם אנו רוצים להשפיע על החברה עלינו להיות אזרחים מן השורה. ובנוסף לזאת, זאת הדרך היחידה בה נגיע לתפקידים בעלי חשיבות והשפעה.

הלוואי וכולם היו משרתים במסגרת ההסדר

תשובה: הלוואי וכולם היו משרתים במסגרת ההסדר. מצבנו הביטחוני היה משתפר בעקבות זאת. לימוד התורה עושה את החיילים לטובים יותר בכל הבחינות, אמינות, אחריות, מקצועיות, ומעל הכל מוטיבציה גבוהה.

יש לנו צבא עתיר תקציב, נשק מצוין, חיילים טובים, ואע"פ כן התוצאות מאכזבות. הבעיות הביטחוניות הקשות שלנו אינן נובעות מחסרון חיילים, אלא מאובדן דרך. תוספת של עוד שנות שירות לא תפתור את הבעיה, אלא רק הבנת ייעודו המיוחד של עם ישראל בארצו, וזה יהיה אך ורק על ידי הגברת לימוד התורה. על כן דווקא עכשיו, לאור האירועים האחרונים, יש לעודד כל בחור שמסוגל ללמוד תורה לשרת במסגרת ההסדר, כדי שיוכל ללמוד יותר תורה, ומתוך כך לשרת בצבא, ועל ידי כך תרומתו לכלל ישראל תהיה גדולה יותר.

אין כאן שום אפלייה, שכן כל בחור חילוני יכול גם להצטרף לישיבת הסדר, לסיים את המסלול בגיל עשרים ושלוש במקום בגיל עשרים ואחת, וללמוד שלוש וחצי שנים תורה.

הדרך להשפעה ציבורית

הדרך להשפעה ציבורית איננה על ידי שירות צבאי. את המדיניות קובעים הוגי דעות ומעצבי דעת קהל. אישים שעוסקים בהגות, משפט, תקשורת, כלכלה, תרבות וחינוך וגם קציני צבא בכירים. אם תתבונן תמצא כי בין המשפיעים ביותר על החברה ישנם ששירותם הצבאי היה לכל היותר במסגרת להקת זמר, ורבים מבניהם של המשפיעים כיום על החברה, אינם משרתים כלל. ואם משרתים, אזי שירות שאין בו שמץ של חירוף נפש.

חששותיך נובעים מרגשי נחיתות. הציבור הישראלי מעריך את תרומתו של הציבור הדתי לאומי לחברה. הוא יודע כי בניו נכונים להתנדב לכל דבר ערכי, לימוד תורה, צבא, התיישבות, בניית משפחות, קליטת עלייה ועזרה לזולת. המדד לתרומה לחברה אינו נמדד לפי אדם אחד בתחום אחד בלבד. החשבון הוא כללי. בסך הכל בוגרי ישיבות ההסדר תורמים לצבא הרבה מעבר לממוצע, ועוד הוא מרבה לתרום בתחומים נוספים.

הציבור הדתי לאומי אינו משפיע כפי משקלו הסגולי, מפני חוסר העצמאות שבו. את כל ערכיו הוא שואב מאחרים. בנושאים דתיים הוא מחקה את הציבור החרדי, בנושאים לאומיים את הציבור החילוני. ומי שעסוק בחקיינות, וכל הזמן מודד את עצמו ביחס לאחרים, אינו מסוגל להוביל. הוא נגרר מטבעו. הגיע הזמן להעמיד עמדה עצמאית. לא להתנצל על השירות במסגרת ישיבת הסדר, אלא להיפך, לתבוע מאחרים ללמוד יותר תורה, לבנות משפחות גדולות ולתרום יותר לעם ישראל בכל התחומים. במקום לקבל כל דבר שקורה בצבא כתורה מסיני, יש לשאול: מדוע מבזבזים כל כך הרבה זמן בטירונות, מדוע הקוד האתי מעוות, וכיוצא בזה.

ככל שיהיה לנו אומץ להעמיד חזון עצמאי, ממקור התורה, כך נוכל להשפיע יותר טובה וברכה לעם ישראל ולעולם כולו.

ההמלצה כיום

אוסיף ואספר: בעבר, כשבחור שמצד תכונותיו התאים הן ללימוד בישיבה והן לשירות בצבא, ורצונו נטה להעדיף שירות של שלוש שנים, היה מקום לעודדו לשרת בצבא. שכן ראוי לאדם לסלול את דרכו על פי נטיית לבו, וכיוון שמצווה לשרת בצבא, נכון היה שילך אחר רצונו, ובלבד שילמד לפני כן מספיק תורה כדי שיוכל לכוון את חייו לאורה.

אולם בשנים האחרונות, בהם אנחנו הולכים ונחשפים לעומק המשבר הערכי שפוקד את קציני הצבא, ראוי להמליץ לכל בחור שמסוגל ללמוד תורה בישיבה, שישרת במסגרת ההסדר. מפני שהמשבר העמוק שאנו נמצאים בו לא ייפתר על ידי השירות בצבא, אלא על ידי הוספת אמונה ותורה בחיי הציבור והיחיד, והעמדת אלטרנטיבה תורנית ישראלית. אמנם את המצווה להיות שותפים בהגנה על העם ועל הארץ צריכים לקיים, אלא שצריך לדעת כי רק על ידי שינוי עמוק של המדיניות נגביר את ביטחון ישראל ויישוב הארץ. והחזית המרכזית לכך היא בבית המדרש שיאיר על החיים האזרחיים.

אמנם מי שאופיו מתאים באופן מיוחד לשירות צבאי, וזה מה שהוא רוצה, אותו כדאי לעודד ללכת לשירות צבאי ארוך, שאחרי הכל, העיסוק בביטחון ישראל במסגרת הצבא הוא מצווה, ואין למנוע ממנו את האפשרות למצות את כשרונו באופן המוצלח למען הכלל. אבל כל מי שאין לו אופי צבאי מובהק, עדיף שישקיע יותר בלימוד התורה וישרת במסגרת ישיבת הסדר. והמתאימים להיות תלמידי חכמים – במסגרת ישיבה גבוהה.

הוצאת ציציות בצבא

לפני כחודש התגייסה קבוצת תלמידים לשירות צבאי. אם בכל מקום יש מצווה להוציא ציציות שייראו כלפי חוץ, שנאמר (במדבר טו, לט): "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם", הרי שבצבא, שבו הוזהרנו במיוחד להישמר מכל דבר רע, המצווה כפולה ומכופלת.

וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח ח, יא): "עיקר מצוות טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות". ואמנם בשם האר"י אמרו, שמקום הטלית קטן צריך להיות תחת הבגדים. ורבים מהספרדים נהגו על פי זה להסתיר גם את הציציות (יחו"ד ב, א). אולם ה'מגן אברהם' (ח, יג) פירש שהכוונה להסתיר את הבגד אבל הציציות צריכות להיראות. ויותר מזה, לדעתו, כאשר הציציות אינן נראות ספק גדול אם מקיימים את המצווה.

ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב', היה חוזר ומזכיר שוב ושוב את דברי ה'מגן-אברהם', שצריך להוציא את הציציות החוצה כדי שייראו, ועל ידי כך יזכרו את כל המצוות. כהמשך לכך, לימדנו את תלמידינו להקפיד על הוצאת ציציות בצבא, חוץ מבאותם מצבים שמבחינה ביטחונית צריכים להסתירן.

המקרה בגולני

למזלם הרע של הבחורים שהתגייסו לגולני, מפקד הטירונות היה רב סרן דתי. אתם כבר מבינים הכל…

בהתחלה גזרו עליהם להכניס ציציות. הם התעקשו להוציא. אח"כ גזרו ללפף אותן סביב החגורה. הם התעקשו והוציאו את הציציות יותר לאורך. אפילו רב צבאי התייצב לצדו של המפקד. אמנם מהרבנות הצבאית הראשית, ירדה לאחר מכן הוראה שמתירה להוציא ציציות ברוב המקרים.

הסוף היה ששבעה בחורים נשפטו לריתוק של ארבעה עשר יום, ואחד, כעונש על כך שלא הסכים להישפט על ידי מפקד זוטר, נשפט לעשרים ואחד יום. אבל הם ממשיכים להוציא ציציות. גם חיילים אחרים שפחדו בתחילה להוציא החלו להראות את ציציותיהם. אשריהם שנתפשו על דברי תורה.

אגב, לקבוצה שגויסה לשריון כמעט ולא עשו בעיות, זולת הרב הצבאי שבא לטעון בפניהם מיוזמתו שאין להוציא ציציות, ועוד הוסיף לדרוש בפניהם שמי שבבית הוריו אין מקפידים לאכול גלאט ומבקש מהצבא בשר גלאט הרי הוא גוזל. ברוך ה' הם לא התחשבו בדבריו ובקשו גלאט כפי שהם רגילים לאכול בישיבה וכפי שהם מתכוונים להנהיג בבית שיקימו.

אחד ההורים התקשר אלי ושאל מדוע החיילים צריכים להיאבק על כך בעצמם. ועוד הוסיף שדיבר עם חברי כנסת והם לא הסכימו לעזור. השבתי, כבר ראינו שחיל האוויר לבדו אינו יכול להכריע את המערכה, מוכרחים את כוחות היבשה. רק החיילים בשטח יוכלו להעמיד את הדת על תילה. ואמנם הסכמתי עם אכזבתו מכך שאישי הציבור של הציבור הדתי לאומי אינם נוהגים כשליחי ציבור. אולי אחד משליחי הציבור החרדי שקורא דברים אלו יוכל להעמיד עצמו לעזרת החיילים הטובים האלה.

פגשתי את אחד ההורים, ד"ר למתמטיקה, והוא הראה לי באצבעו על ציציותיו ואמר שגם הוא התחיל להוציא ציציות כאות הזדהות עם בנו שרותק לעשרים ואחד יום.

טיזר: הציבור הדתי לאומי אינו משפיע כפי משקלו הסגולי, מפני חוסר העצמאות שבו. את כל ערכיו הוא שואב מאחרים. בנושאים דתיים הוא מחקה את הציבור החרדי, בנושאים לאומיים את הציבור החילוני. ומי שעסוק בחקיינות, וכל הזמן מודד את עצמו ביחס לאחרים, אינו מסוגל להוביל.

קנאותם של המתונים

כשפוסקים הלכה אין מזכירים דעת החולקים ● האיסור לציית לפקודת עקירה מוסכם על רוב הרבנים וגדולי הרבנים ● תלמידי הרב ליכטנשטיין יכולים לסמוך על דעתו

למה לא מזכירים את דברי הרבנים החולקים 
שאלה: מדברי הרבנים הסוברים שחייל חייב לסרב לפקודת פינוי ישובים, משמע כאילו דעתם היא היחידה ואין דעה אחרת. והרי ידוע שיש רבנים שסוברים שמותר לקיים פקודה זו, ומדוע אין מזכירים את דבריהם.

האם אין בכך זלזול באותם הרבנים כאילו דעתם אינה לגיטימית? והלא שבעים פנים לתורה, וכך תמיד היה בישראל שתלמידי חכמים הביעו את עמדתם, אלו אוסרים ואלו מתירים, ומדוע נדמה שהרבנים האוסרים להשתתף בפינוי מתעלמים מדברי המתירים.
מידת חסידות להזכיר את דברי החולקים

תשובה: לפי מידת חסידות נכון אמנם לומר את הדעה החולקת, אך לפי שורת הדין אין זו חובה. וכך נהגו בית שמאי, שלא הזכירו את דברי בית הלל שחלקו עליהם. אמנם מידת חסידות להזכיר את דעת החולקים, וכך נהגו בית הלל. ומדברי חכמים למדנו שנכון ללכת בדרכם של בית הלל, שכך אמרו (עירובין יג, ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

בפסיקת הלכה אין נוהגים להזכיר דעות החולקים 
אמנם נדמה שכך הדבר כאשר לומדים את הסוגיה, אולם כאשר מורים הלכה למעשה, נוהגים גם רבים מההולכים בדרכם של בית הלל לומר את דעתם בלא להזכיר את הדעה שנדחתה על ידם. 

גדולי הרבנים כלפי הצעירים מהם 
במיוחד כלפי גדולי הרבנים שהורו כן אין לבוא כלל בטענה, שהרי אין מבני גילם מי שחלק עליהם (אינני כולל את אלה הסוברים שאין כלל מצווה לשרת בצבא). 
וגם בית הלל שהזכירו את דברי בית שמאי, מן הסתם היו במעמד שווה, שאף כי בית הלל היו מרובים יותר, בית שמאי נודעו כחריפים יותר. אבל לא מצינו שרב זקן וגדול הדור, שמורה הלכה למעשה, יזכיר את דברי הצעירים שחולקים עליו.

ובמיוחד שכך היתה דעת חבריו הרבנים, בני גילו. כך הורה בתקיפות עצומה הרב שלמה גורן זצ"ל, הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל, וחזר על כך שוב ושוב, שכל חייל וכל אזרח חייב לסרב להשתתף בכל פעילות של פינוי ישובים או מאחזים. וכך הורה הרב ישראלי זצ"ל, שעסק רבות בשאלות המדינה וההלכה, וכך הורה הרב קאפח זצ"ל. ואף הרב נריה זצ"ל, שלכולם ידוע עד כמה היה מחשיב את עניין האחדות, הורה בלב כואב שאסור לחיילים למלא פקודה זו. וכך מורים גם כיום רובם הגדול של הרבנים. 

הנוהגים כרב ליכטנשטיין
עם זאת ברצוני לציין, כי במשך השנים האחרונות נשאלתי לפחות עשר פעמים במקומות שונים תוך כדי שיעור: האם תלמיד של הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, ראש ישיבת הר עציון, ששמע ממנו שאין לסרב פקודה, צריך בכל זאת לסרב פקודה, ואם לא יסרב – האם ייחשב כמי שאינו שומר תורה. ועניתי שאם הוא תלמידו ומזדהה עם דבריו, הרי שיש לו על מי לסמוך, שהרב ליכטנשטיין הוא תלמיד חכם גדול, וכפי הנראה אף ממשיך בזה את דרכו של חותנו הגדול, הרב סולובייציק זצ"ל. אך מי שאין לו רב שמורה לו לקיים הפקודה, ובא לשאול כיצד לנהוג לפי ההלכה, הרי שעליו לנהוג כפי שמורים רוב רובם של הרבנים, שהם גם גדולים בחכמה ובמניין. 

האם החולקים על מרן הרב שפירא מכבדים אותו 
וכאן יש לשאול לצד השני: האם הרבנים הסוברים שמותר לקיים פקודת עקירה מכבדים את דעת הסוברים שצריך לסרב? האם הם מודים שגם דעתו של מרן הרב שפירא שליט"א שחייבים לסרב היא דעת לגיטימית לפי ההלכה? שאם אכן הם סוברים שדעת מו"ר הרב שפירא שליט"א, והרב גורן זצ"ל וכל הסוברים כמותם היא דעת תורנית ראויה ולגיטימית – עליהם לעמוד על זכותם של החיילים הרוצים בכך ללכת בדרכם, שכן אם לפי הבנת אותם החיילים כך ההלכה, אסור לכוף אותם לעבור על דברי תורה.

יחסו של מרן הרב קוק לחולקים עליו 
בדומה לזה, בעת שמרן הרב קוק זצ"ל התיר את מכירת הקרקע בשמיטה לצורך קיום החקלאות והחקלאים בארץ ישראל, היו איכרים שלא סמכו על דברי הרב ולא הסכימו לעבוד בשמיטה. ורצו פקידי הברון מנהלי אגודת יק"א לכוף אותם ולהכריחם לעבוד על פי היתר המכירה, ואיימו שאם לא יעבדו ינשלום מעל אדמתם. 

והרב קוק זצ"ל פנה אז אל פקידי הברון וביאר, שכל זמן שאין כפייה הוא (שהיה המרא דאתרא של המושבות) יכול להורות את דעתו להיתר, אבל בשום אופן אין לכוף את האיכרים ללכת על פי דעתו, הואיל והם סומכים על רבנים שסוברים שאין לכך היתר. ואם תהיה כפייה להכריח את האיכרים לעבוד על פי הפסק שלו, הרי שכבר לא יהיה מדובר בספק בדברי חכמים אלא בכפייה על דת, ואז יצטרכו האיכרים הללו לעמוד כנגד הכופים בכל כוח, ואף הוא יהיה צריך לעמוד לצידם (אגרות ראיה ח"א, אגרות: רלז, רנד, רנה). 

השאלה הפוכה 
ובמענה לשואל: עד שאתה שואל אם מזכירים את דברי המעטים המתירים לקיים פקודת פינוי, תשאל אם המתירים מוכנים בכלל להכיר בדעת האוסרים כדעה לגיטימית. שאם הם מכירים בזכותם של מרן הרב שפירא שליט"א והרב גורן זצ"ל, לפסוק לאסור, הרי שהם צריכים כיום לקום ולטעון שאף כי לפי דעתם הדבר מותר, מכל מקום אין לכוף שום חייל לקיים פקודה זו, מפני שגם הרבנים האוסרים דעתם לגיטימית, ואין להכריח את הסוברים כמותם לנהוג כדעת הרבנים המתירים. ואם יכריחום, הרי שזו תהיה כפייה על דת.
כך צריכים לעשות הרבנים הראשיים לישראל, ועימם מועצת הרבנות הראשית, ועמם הרב הראשי לצה"ל. 

להיזהר מקנאות 
ואם יטענו: הלא עמדת המסרבים לפנות תפורר את העם, תהרוס את הצבא ותחריב את המדינה? כאן כבר הגענו לאותה קנאות מגונה שאינה מאפשרת לעשות שלום בישראל ובין תלמידי חכמים. שכן כולם, כולל הקנאים, מסכימים שגדול השלום, ואף ראוי לשנות ולהתפשר מעט בשביל השלום. אלא שתמיד תמיד יש לקנאים הקיצוניים סיבה לומר שבמקרה זה דעת החולקים עליהם בטלה ומבוטלת, ואם חס ושלום יעשו כדברי החולקים עליהם – ייחרב העולם. ולכן תמיד אי אפשר לעשות עימהם שלום. 
ובכלל עלינו להיזהר שלא להגזים: האמת היא שבין אם כולם יקיימו את הפקודה המרושעת ובין אם כולם יסרבו, המדינה לא תחרב. כל זה רחוק מאוד ממלחמת אחים. וכאשר צועקים ומזהירים מחורבן ומלחמת אחים בזמן הלא נכון, בסוף כאשר באמת צריכים לצעוק, אין צועקים. וגם אם יצעקו, לא יאמינו. לפיכך צריך להיזהר מאוד שלא להוסיף ולא לגרוע, וכל המוסיף גורע.

שמחת חג הפסח בארבע כוסות 
ונסיים בדברי שמחה על חג הפסח הקרב ובא. 
תקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר כדי להרבות בשמחת הגאולה, וכביטוי לחירות. 
והרמז העיקרי לתיקון ארבע הכוסות הוא כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו בתורה (שמות ו, ו-ז): "לכן אמור לבני ישראל אני ה´, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה´ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (ירושלמי פסחים פ"י ה"א). 
ותקנו לשתות ארבע כוסות על סדר ההגדה, כדי שעניין השמחה יבוא לידי ביטוי מוחשי בכל שלביו של ליל הסדר. שהרי אנו צריכים לראות את עצמנו בליל הסדר כאילו זה עתה יצאנו ממצרים. וכשם שגאולת יציאת מצרים התקדמה מדרגה לדרגה, כך קבעו חכמים להוסיף שמחה בשתיית יין על כל שלב. והשותה את כל הכוסות בבת אחת, אין בידו אלא כוס אחת.

הכוס החמישית
ועוד לשון של גאולה נזכרה (שם ו, ח): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה´". וכיוון שאין היא עוסקת ביציאת מצרים עצמה, לא חייבו לשתות כנגדה כוס חמישית. אמנם נחלקו הראשונים האם יש הידור מצווה לשתותה (ר"ן), או שמותר לשתותה (מרדכי), או שאסור לשתותה (רש"י ורשב"ם). והגר"א פירש שקוראים לכוס החמישית כוס של אליהו, כי הוא יפתור את הספק. 

ופירש הרב גורן זצ"ל שבשעה שישראל בגלות לא שייך לשתות את הכוס החמישית אלא רק את ארבעת הכוסות, מפני שכל קיומו של העם היהודי תלוי ביציאת מצרים, ואפילו כאשר אנו בגלות אנו קיימים בזכות יציאת מצרים, שאותה אנו מציינים בארבע הכוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה. אבל לשון הגאולה "והבאתי" קשורה לישיבת הארץ, ולכן עתה אחר שחזרנו לארץ ישראל, ואף הוקמה מדינת ישראל, וזכינו ליישב את הארץ בהחלת הריבונות שהיא מצוות "וירשתם" – יש מקום לשתות את הכוס החמישית