הזדמנות בימי הסתגרות

בימים אלה, כשסדרי החיים משתנים בעל כורחנו, זו הזדמנות לבחון את ההרגלים שלנו ולסדר את החיים באופן הנכון לפי יסודות התורה • בשבתות אלו, כשלא מתפללים בציבור ונמצאים בבית זמן ממושך, נכון להקפיד יותר מהרגיל על הקדשת הזמן הראוי ללימוד תורה • למי שנעשו מובטלים בימים אלו – ראוי ללמוד תורה גם בימי החול, וכך לנצל את זמנם ואף לחזק את רוחם • אין הצדקה לבטל את טבילת הנשים בימים אלה, כל עוד ההכנה לטבילה נעשית בבית, אך מוצדק ועדיף לבטל מניינים

ימי ההסתגרות שנכפו עלינו הם הזדמנות לכל אחד מאיתנו לברר לעצמו את האמיתות שהתרגלנו לקיים כמצוות אנשים מלומדה. עתה כשסדרי החיים משתנים, ההרגלים לא מספיקים ועלינו לחזור אל יסודות התורה והמצוות ולארגן ולסדר את החיים לפיהם. בתוך כך אפשר להיפטר מהרגלים מיותרים ורעים ולאמץ הרגלים טובים יותר. לבחון את מצב הילדים ולימודיהם, לראות שהם מתפללים ולומדים כראוי, משלימים חומר ומוצאים אתגרים לימודיים חדשים שירוממו אותם. מתוך כך, כשיעברו ימי ההסגר נוכל להמשיך לצמוח באופן נפלא. השבת היא אחד היסודות החשובים שיש לנו הזדמנות להעצים.

הכנות לשבת

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבת, ודווקא בשבת זו שבה אנו מסתגרים ומתכנסים בבתינו ראוי להקפיד יותר, שהתורה היא התרופה העמוקה ביותר לכל התחלואים. ויהי רצון שמתוך ההתחזקות בלימוד התורה בשבת זו ביחידות ובחיק המשפחה נוכל להרבות בלימוד התורה בשבתות הבאות לאורך שנים

מצווה להתכונן ביום שישי לקראת השבת, כדי שנוכל לכבדה ולענגה כראוי, שנאמר: "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז, ה) (פניני הלכה שבת ב, ב).

מצווה לכבד את השבת בבגדים נאים, שלא יהא מלבושו בשבת כמלבושו בחול (שבת קיג, א), שנאמר: "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח, יג). כתבו הפוסקים בשם האר"י ז"ל, שטוב שלא ללבוש בשבת דבר ממה שלבש בחול. גם מי שנמצא לבדו בשבת, ועל אחת כמה וכמה כשהוא בחיק משפחתו, מצווה שיכבד את השבת בבגדים נאים לא פחות מאשר בכל שבת, משום שאין הבגדים לכבוד הרואים כי אם לכבוד השבת (פניני הלכה שם ב, ד).

יש להשתדל לאכול את ארוחת הצהריים ביום שישי לפני חצות היום, ובשעת הדחק עד שלוש שעות לפני שבת, כדי להגיע לסעודת ליל שבת בתיאבון. בתוך כך אפשר להיפטר מההרגל לאכול עוגות או מטעמים אחרים לקראת כניסת השבת ולחבל בכך בכבוד השבת ובעונג הסעודות. גם אם לילדים זה מועיל לריכוז בתפילה ואינו פוגע בסעודת השבת, למבוגרים זה מנהג שלילי ומזיק.

סעודות ותפילות בשבתות אלו

ראוי בשבתות אלו יותר משאר שבתות לענג את השבת בסעודות טעימות, אך בלי אכילה גסה, היינו אכילה מרובה מדי. וכן ראוי להדר בשירת זמירות, כדי להשלים את מה שנחסר מתפילות הציבור.

בשבת זו טוב שכל בני הבית שיכולים להתפלל יתפללו יחד, ובתפילת שחרית יקראו ביחד בפרשת השבוע מתוך חומש.

לימוד התורה בשבת

מצווה להרבות בלימוד תורה ביום השבת, ואמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). למעשה אמרו חכמים שיש להקדיש את מחצית השבת לתורה ותפילה. בפועל מחצית שעות הערוּת היא כתשע שעות, ודווקא בשבת זו שבה אנו מסתגרים ומתכנסים בתוך בתינו ראוי להקפיד על כך יותר, שמעלת התורה למעלה ממעלת כל המצוות, וממנה חיים וברכה, והיא התרופה העמוקה ביותר לכל התחלואים. ויהי רצון שמתוך ההתחזקות בלימוד התורה בשבת זו ביחידות ובחיק המשפחה, נוכל אחר כך להרבות בלימוד התורה בכל השבתות הבאות עלינו לאורך שנים טובות וארוכות.

לימוד תורה למובטלים בימי ההסגר

מצווה גדולה וחשובה מאוד לכל המובטלים לקבוע לימוד תורה משמעותי בימי ההסגר. אמרו חכמים שמצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות (פאה א, א). ומצווה על כל ישראל לעסוק בתורה ביום ובלילה, שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). וכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הרי זה בכלל מבזה דבר ה' (סנהדרין צט, א). אלא שבימות החול, כאשר טרודים בפרנסה, אין אפשרות להרבות בלימוד, אם כי חובה בכל זאת לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה (רמב"ם שם א, ח; ג, יג). אבל בימים שאדם פנוי בהם מעבודתו, כמו שבתות וחגים וימי הפנסיה, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלוא תוקפה. במיוחד חשובים הדברים למובטלים, שמצבם הנפשי עלול להתדרדר, ואם ינצלו את הימים הללו להתעלות בתורת חיים במקום לשקוע בדיכאון יעצימו את חייהם ויזכו מתוך כך לעשות חיל בעבודתם לתפארת העם והארץ. גם נערים ונערות צריכים לנצל את הזמן הרב שהתפנה עתה ללימוד משמעותי.

באתר ישיבת הר ברכה נערכת תוכנית לימוד ב'פניני הלכה' עם מבחנים, שיכולה לסייע ללומדים.

אגב, נשאלתי על ידי בכורים שחוששים שלא יוכלו להשתתף בסיום מסכת ואין בכוחם לסיים מסכת, האם הם יכולים לסיים ספר 'פניני הלכה', והשבתי שאפשר, שכן שמחת סיום לימוד קיימת בכך (פניני הלכה פסח יג, ה).

אין לבטל טבילת נשים

שאלה: האם יש מקום בעת הזאת של חשש ממגיפת הקורונה לדחות טבילת אישה לטהרתה מחמת החשש שמא תידבק בנגיף בעת טבילתה במקווה?

תשובה: ככלל, מצווה לטבול בהקדם ולא לדחות את הטבילה אפילו ביום, שכן על ידי הטבילה מקיימים מצוות שמחת עונה שהיא מצווה גדולה מהתורה, והיא הביטוי התמציתי של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה (פניני הלכה שמחת הבית א, א).

אין לחשוש לסכנה כל זמן שהאחראים על רפואת הציבור במשרד הבריאות לא אסרו זאת. ואף שמן הסתם יש סיכון מסוים של הידבקות בקורונה בטבילה במקווה, אין מדובר בסכנה שבעטיה יש לבטל מצווה גדולה שכזו. כלומר, במשך כל חיינו אנו נפגשים עם סכנות, אלא שכל זמן שהסיכוי שיתרחשו נמוך מאוד, אין חוששים להן. לכן נוסעים ברכב לטיולים ולבקר חברים, למרות שיש חשש שתארע בדרך תאונה. וכן אין מחייבים כל אדם שיורד במדרגות לאחוז בחוזקה במעקה, שמא ייפול וייפגע. ואין אוסרים ביקור קרובים בבית חולים מחשש שמא המבקר יידבק באחת המחלות.

על חשש סכנת הקורונה איננו יודעים מספיק, ולכן כאשר מדובר במעשים של רשות וחול אפשר להחמיר, אבל כאשר מדובר במצווה גדולה שכזו – יש לסמוך על האחראים על רפואת הציבור, שעל פי הדרכתם מפעילים כיום את המקוואות לטבילת נשים, תוך הנחיה לנשים לסיים את כל ההכנות בבית ורק לטבול במקווה. לפי עמדתם, באופן זה אין בטבילת נשים במקווה סכנה.

אשתי שאלה ובדקה, והתברר שבימים אלו מספר הנשים הטובלות לא התמעט כלל. עובדה זו משמחת מאוד, שכן היא עדות לשכינה השורה בבתי המשפחות הקדושות והנפלאות שלנו, שחייהן מלאים באהבה, בשמחה ובשלום.

ביטול התפילות במניין

יש שואלים: אם אין לבטל מצווה כאשר האחראים על בריאות הציבור אינם אוסרים זאת, מדוע כבר במוצאי שבת פרשת כי תשא פרסמתי שהמהדרים יתפללו ביחיד ולא במניין, ויומיים אחר כך כבר כתבתי שכך נכון לעשות לכול – למרות שהאחראים על בריאות הציבור לא אסרו זאת?

שתי סיבות עיקריות לכך: ראשית, מצוות המניין היא מדברי חכמים, ובשעת הצורך וכשיש קושי – פטורים ממנה. מה שאין כן טבילת נשים, הקשורה למצוות שמחת עונה שהיא מצווה גדולה מהתורה, שעל ידה מקיימים את באופן תמציתי את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ששקולה כנגד כל המצוות.

שנית, אומנם לפי הוראת האחראים על הרפואה הציבורית היה אפשר לקיים את המניין בהקפדות מסוימות, אולם להערכתי, מכיוון שככלל רוב המניינים מורכבים מאנשים שונים, היה מקום להעריך שיתקשו לשמור על כללים אלו, ולכן סברתי שעדיף לבטל מניינים.

שלישית, חששתי מחילול השם, וכפי שכתבתי בפעם הקודמת: "אם חס ושלום כיום, בגלל מנהגי הדת המחלה תתפשט יותר, יהיה מכך חילול השם ויהיה עלינו לעשות חשבון נפש גדול, מפני שה' נתן לנו את התורה כדי שאורה והדרכתה יוסיפו לנו חיים וברכה ולא להפך".

למרות זאת, לא כתבתי שאסור להתפלל במניין, הואיל וערך החירות חשוב, וכל זמן שאין בכך איסור על פי הוראת האחראים על כך – אין לאסור. אומנם גבאים רשאים להחליט לסגור את בית הכנסת, לא כחיוב הלכתי אלא כנציגי ציבור.

מקוואות גברים

שאלה: מדוע את מקוואות הגברים צריך לסגור ואילו את של הנשים לא?

תשובה: משני צדדים אין להשוות ביניהם.
א) מצוות טבילת הנשים היא מצווה גדולה מהתורה, ואילו מנהג טבילת הגברים הוא אפילו לא מצווה מדברי חכמים, אלא מנהג חסידות שרוב ישראל אינם נוהגים בו.
ב) מקוואות הנשים נקיים בהרבה ממקוואות הגברים, הן בגלל שהנשים צריכות להתכונן לקראת הטבילה, והן בגלל שבקהילות שבהן גברים טובלים, מספר הגברים הטובלים הוא פי מאה ממספר הנשים. ממילא ברור שבעת הזאת, הקושי בשמירת כללי ההיגיינה במקווה הגברים הוא פי מאה ממקווה הנשים.

שאלה נוספת

שאלה: אמרו חכמים: "אסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון" (תענית יא, א). וכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים רמ, יב). אולי גם זמן מתוח זה נחשב כשנות רעב?

תשובה: "שני רעבון" פירושו תקופה שאנשים מתים מרעב, וגם הנותרים בחיים סובלים מרעב, ואל לו לאדם לפרוש מהציבור ולשמוח. אולם בעת הזאת אנו רק נזהרים מפני מגיפה שעלולה להתפשט, וברוך ה' מספר המתים אינו מרובה מעבר למקובל במשך כל השנים (עי' פניני הלכה שמחת הבית ב, יד). יתר על כן, שמירת הבריאות תלויה גם בשמחת החיים, ולכן כל זמן שאין מדובר בשעה קשה ממש, מצווה לקיים בהידור את כל מצוות השמחה. קל וחומר למי שאינו יוצא לעבודתו, שלגביו חובת שמחת המצווה בימים אלו גוברת (עי' פניני הלכה שמחת הבית ב, ז).


מאמר מהיום בערוץ 7 – סעודת ראש חודש

 

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ערך התורה וערך החכמות

בהמשך לטור על הערכים המתגלים במקדש – המנורה מייצגת את חוכמות העולם • ערך התורה הוא עצמי, שכן היא דבר ה' הישיר לעולם, והיא המלמדת את ייעוד הבריאה והאדם • החוכמות משרתות את התורה, והיא הנותנת להן את ערכן • מכיוון שעל ידי התורה מתגלה הערך שבכל החוכמות ובכל העבודות, מצווה לכבד תלמידי חכמים • תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומדריך ומורה לאורה, אך מי שאינו יודע להדריך ולהורות בשאלות החיים – אינו נחשב תלמיד חכם • מצווה על התלמידות לקום מפני המורה והרבנית

השאלות על ערך החוכמות והמנורה

בעקבות הטור (מלפני שבועיים) על הקודש שצריך להעצים את החיים, ועל כלי המקדש שמשקפים את ערכי הקודש – וביניהם השולחן כנגד כל העבודות והפרנסות והמנורה כנגד כל החוכמות, היו ששאלו: מה המקור לכך שהמנורה כנגד החוכמות? שאלתם מבוססת על הנחה שאין ערך מקודש בחוכמות, שאם היה, הרי היה צריך ללומדן, ומדוע בתלמודי התורה ובישיבות מתהדרים בכך שאין לומדים אותן? לפיכך יש לבאר את ערך החוכמות.

ערך החוכמות

יסוד כל החוכמות בקודש, והתורה בקודש הקודשים, ועל כן כל החוכמות נחשבות חיצוניות לעומת חוכמת התורה, שהיא המקור לכולן. כל זמן שהחוכמות מקושרות לתורה, הרי שהן קודש, שכן בזכותן ניתן להבין את הייעוד באופן שלם ולהגשימו. וכל עוד אינן מקושרות לתורה – הן חול

מדברי חכמים משמע שלימוד חוכמת הבריאה שנקראת "מעשה בראשית" הוא חלק ממצוות תלמוד תורה, אלא שיש להיזהר בלימודה, כדי שלא לטעות (משנה חגיגה ב, א). וכן ביאר שם הרמב"ם ש"מעשה בראשית" הכוונה "למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה", והחוכמה הנעלה ממנה שהיא "מעשה מרכבה" היא "המדע האלוקי". וכן כתב בפתיחה למורה נבוכים: "מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלוקות".

וכן תיקנו חכמים לברך על ראיית חכם מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחוכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; פניני הלכה ברכות טו, יח). הרי שגם מדעי החול נחשבים חוכמה אלוקית שנתן ה' לבשר ודם. אומנם התורה מקודשת ונעלה על כל החוכמות, ולכן נתקנה ברכה מיוחדת לרואה חכמי ישראל, שיסוד התורה בקודש קודשים, ויסוד החוכמות בקודש.

כיוצא בזה כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה פרק יד). וכן אמרו חכמים (שבת עה, א) שכל המסוגל ללמוד אסטרונומיה ואינו לומד, עליו הכתוב אומר: "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב). וביארו הרמב"ם והמהר"ל שכך לגבי כל החוכמות.

וכן אמר הגאון מווילנה שיש ללמוד חוכמות העולם, וכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה (ויש גורסים עשר) ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדות יחד (וכן מרן הרב קוק בשמו, במאמר דרישת ה' שבספר עקבי הצאן).

המנורה כנגד החוכמות

הרעיון שהמנורה הטהורה שבמקדש היא כנגד החוכמות מבואר בראשונים ובאחרונים, בעלי הקבלה ובעלי הפשט כאחד. וכך עולה מתבנית המקדש, שמקום התורה בארון שבקודש הקודשים, וממילא המנורה שהייתה בקודש היא כנגד שבע החוכמות. אומנם כיוון שהתורה היא המקור של כל החוכמות, היו שכתבו שהמנורה עצמה כנגד החוכמות והנרות שהדליקו עליה כנגד התורה, והיו שביארו שהנר האמצעי או המערבי הם כנגד התורה.

כיוצא בזה כתבו רבנו בחיי והאברבנאל (שמות כה, לא); רבי יונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"ב, ז); וכן כתבו המלבי"ם ב'רמזי המשכן' בתחילת פרשת תרומה, והנצי"ב (העמק דבר שמות לז, יט).

וכן כתב רבי משה סופר בעל חתם סופר (נדרים פא, א), שטועים המבזים את התורה ומתפארים בחוכמות: "ובאמת כתיב אל מול פני המנורה שהיא אור התורה, אל מול התורה יאירו שבעת הנרות, כל החוכמות שהם שבעה כל אלו יאירו אל מול התורה, ומשרתים לה לרקחות וטבחות כמו שכתב הרמב"ם". וכן כתב בחידושיו על פרשת בהעלותך. וכך כתב ר' יוסף שאול נתנזון (בעל שו"ת שואל ומשיב) בחידושיו למסכת שבת (כא, ב), ששבע החוכמות כנגד שבעת קני המנורה, והרמז בשמונת ימי חנוכה הוא ששבע החוכמות משרתות את חוכמת התורה.

מעלת התורה על החוכמות

אומנם התורה נעלה מכל שאר החוכמות, שיסוד כל החכמות בקודש, והתורה בקודש הקודשים, ועל כן כל החוכמות נחשבות חיצוניות לעומת חוכמת התורה, שהיא המקור לכולן. כלומר, ערכה של התורה עצמי, מפני שהיא דברו הישיר של ה' לעולם, ואילו שאר החוכמות מבארות את חכמת הבורא שמתגלה בבריאה אבל לא את ייעודם של הבריאה והאדם. משמעות הדבר, שהתורה מבארת את הייעוד הגדול שניצב לפני האדם לתקן עולם במלכות שד-י, וראשית השפעתה בהדרכת האדם לתיקון עצמו, כך שיהיה מסוגל להשתלט על הצדדים השליליים שביצריו ולכוונם ולרומם אותם לטובה, ויוכל להוסיף טובה וברכה לעצמו ולעולם. לעומת זאת, החוכמות השונות אינן מבארות את הייעוד של תיקון האדם והעולם, אלא מסייעות להבנת הייעוד ולהגשמתו. לכן כל זמן שהחוכמות מקושרות לתורה, הרי שהן קודש, שכן בזכותן ניתן להבין את הייעוד באופן שלם ולהגשימו, אבל כל עוד הן אינן מקושרות לתורה – הן חול.

התורה מעצימה את החוכמות

אחד הביטויים לעליונותה של חוכמת התורה על שאר החוכמות הוא שמתוך לימוד התורה מתגלה הערך המקודש של כל החוכמות, ועל ידה מתברר כיצד כל אחת מהחוכמות חשובה ומסייעת לתיקון העולם. על כן ככל שנהיה יותר קשורים לתורת אמת, כך נבין יותר את הערך של כל החוכמות. לעומת זאת, אם נתקשר לאחת החוכמות החיצוניות ואפילו לכולן, לא נעמוד על ערכם של שאר החוכמות והערכים, מפני שבלא התורה – הצד הפנימי המקודש שבחוכמות נעלם, והן נותרות חלולות בלא ערכים ומשמעות. לכן מצווה לכבד תלמידי חכמים, כי על ידי התורה מתגלה הערך הגדול שבכל החוכמות ובכל העבודות הנעשות לצורך יישובו של עולם.

המצווה לכבד תלמידי חכמים

מצווה מהתורה לכבד תלמידי חכמים, שנאמר: "את ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג) – "לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב, ב). בכלל המצווה, לקום לכבוד תלמיד חכם אפילו הוא צעיר, שנאמר: "והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב) – "אין זקן אלא מי שקנה חוכמה" (קידושין לב, ב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו, א). תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומבין לאורה את החיים, ומלמד, מדריך ומורה על פי התורה. אבל מי שלמד, עיין ודקדק הרבה ואינו יודע כיצד לחנך, להדריך ולהורות בשאלות החיים – אינו נחשב תלמיד חכם (עיין ש"ך רמד, יא).

כיצד לקום ולפני מי

המצווה שיהיה ניכר שהקימה לכבוד החכם, ולכן המצווה לקום כאשר החכם ייכנס לתוך ארבע אמותיו עד שיעבור כנגד פניו (שו"ע יורה דעה רמד ב; ט). אומנם לכבוד רבו המובהק מצווה שיקום כשרואהו מרחוק, כל עוד ניכר שהוא קם לכבודו, וימשיך לעמוד עד שיתרחק או יישב במקומו (ר"ן קידושין לג, א; שו"ע רמד, ט).

מצוות הכבוד לקום מלוא קומתו (טור רמד; ט"ז שם, ד; חיי אדם סט, ד). אומנם בפועל רבים נוהגים להסתפק בעשיית הידור לתלמיד חכם, דהיינו מתרוממים מעט כמתחילים לקום לכבודו. ונראה שהואיל והרבנים לא לימדו את התלמידים שצריכים לקום לכבודם מלוא קומה, משמע שהסכימו לכך, ורב שמחל על כבודו – כבודו מחול (שו"ע רמד, יד).

אומנם לכבוד רבו המובהק צריך לקום מלוא קומתו עד שיגיע למקומו. כיוצא בזה במשך התקופה שלומדים תורה מרב, כמו תלמידים אצל הר"ם או בשיעור קבוע של רב, מצווה על הלומדים לקום לכבוד הרב קימה מלאה בתוך ארבע אמותיהם. וכן מצווה לקום קימה מלאה בתוך ארבע אמותיו לכבוד רב מקומי שמרביץ תורה לקהילתו.

כמה פעמים ביום

נחלקו הפוסקים בדין תלמידים שלומדים אצל הרב בביתו: יש אומרים שעליהם לקום לפניו בכל פעם שייכנס וייצא מהחדר אפילו מאה פעמים (רא"ש; ברכי יוסף רמב, כא). ויש אומרים שעליהם לקום לפניו פעמיים ביום, שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבוד הרב מרובה מכבוד שמיים (רמב"ם הלכות ת"ת ו, ח, על פי קידושין לג, ב). אומנם גם לדעת המקילים, במקום שאינו ביתו של הרב מצווה לקום לפניו בעת כניסתו ובעת יציאתו, כי אולי נמצאים שם אנשים נוספים שלא יודעים שכבר קמו לפניו בבוקר או יקומו לפניו בצאתו בערב (תוספות, רמ"א רמב, טז). ואם במשך אותו הסדר בישיבה או במשך אותה אסיפה הרב יוצא או נכנס, לדעת המקילים אין צריך לקום בפניו, הואיל והכול יודעים שקמו לפניו כשנכנס בראשונה ויקומו לפניו כשייצא לדרכו. וכן המנהג הרווח, זולת מקרים שבהם הרב עולה לשיעור או לתורה, או פונה לדבר עם אדם שיושב, שאז למרות שקמו לפניו בכניסתו קמים לפניו שוב.

העוסק בעבודתו וקימתו מצריכה הפסקה ממלאכתו – אינו חייב לקום (שו"ע רמד, ה). אין עומדים בבית הכיסא או בבית המרחץ, כי אין בקימה שם כבוד (שם ד).

בין שני חכמים

שני חכמים – אין האחד צריך לקום מפני חברו, אלא יעשה לו הידור (שו"ע רמד, ח). כמו כן, רב אינו צריך לקום מפני תלמידו החכם, אלא שטוב לעשות לו הידור (רמ"א שם). אומנם נראה שבשעה שמתבקש לקום לפניו, כגון שהוא עומד לתת שיעור, יש לקום.

רבנית

מצווה לקום גם מפני אשת תלמיד חכם, שאשת חבר כחבר. ונראה שהכוונה לרבנית ששותפה מלאה בסיוע ללימודו ובהרבצת התורה. וגם אם בעלה נפטר, כל זמן שלא התחתנה מצווה לקום בפניה (שבועות ל, ב; ראשונים שם). כמו כן, רבנית או מורה שמלמדת תורה, מצווה לתלמידותיה לקום בפניה כשתיכנס לתוך ארבע אמותיהן, וכן מצווה על כולן לקום כשתיכנס להעביר להן שיעור.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תפקידו של הרב

תפקידו העיקרי של הרב הוא ללמד תורה, מכיוון שהלימוד ירומם את נשמתם של הלומדים ויתקן את מידותיהם • יש ללמד באופן שמכבד את הלומדים ומשתף אותם, וכך יתלבן הלימוד גם לרב וגם לתלמידים • בשעת הצורך הרב נדרש גם לפעול נגד רוחות מבחוץ, אבל בהעצמת האנשים ולא להפך • מאבקים של רבנים נגד נשים שרוצות לרקוד עם ספר תורה בשמחת תורה, או לקרוא מגילה במניין נשים, חורגים לעיתים מגדר הרצוי ועשויים לעורר מחלוקות מיותרות • ומכתב על השפעת התורה במשמרת בבית החולים

לפעמים מתייעצים איתי רבנים ושואלים מה לדעתי תפקידו העיקרי של הרב. ואני משיב: ללמד תורה, שגדול התלמוד שמרומם את נשמתו של האדם ומתקן את מידותיו, לעשותו ישר, מסור וחרוץ בעבודתו, חבר טוב ושכן טוב, יודע לתרום מכישרונו לעזרה לזולת, אוהב את עמו ואת ארצו, מכבד כל אדם ישר והגון, נאמן לתורה ולמסורת, מקיים שבתות בהידור ושמחה עם לימוד תורה משמעותי, תורם מעשר כספים להגדלת התורה והאדרתה ועזרה לעניים. וכל זה מתוך לימוד התורה.

כמו כן, במשך השנים השתתפתי בכמה מפגשי רבנים, ומעת לעת עולה בצורות שונות השאלה מה עיקר תפקידו של רב קהילה. העמדה הרווחת: לעמוד בפרץ כנגד רוחות רעות הנושבות בציבור ומבקשות לפגוע במסורת, ובכך רואים את עיקר החיזוק ביראת השמיים ודבקות בתורה. לפני כחודש, בדרשה, שיתפתי בכך את השומעים. לאחר שבוע קיבלתי מאחד מבני היישוב חוברת שיש בה ביטוי לעמדתי על ההשפעה הראויה של רב על קהילתו.

סיפורם הגדול של האנשים הפשוטים

כמובן שתפקיד הרב גם לעמוד בפרץ כנגד עמדות שעלולות להזיק, אבל בשתי הסתייגויות: עיקר המאמץ צריך להיות מופנה להעצמת האדם מתוך הטוב שבו, וגם כאשר צריך להיאבק – יש לבחור את המלחמות הנכונות, ולא להיאבק במגמות שאינן שליליות כל כך

"לכבוד מו"ר הרב מלמד, זה כעשרים שנה אנו זוכים ליהנות מאורו של הרב ותורתו. בהזדמנויות שונות הרב מעודד אותנו לראות את הערך הגדול שבעבודתנו, וללמוד לספר את סיפורם הגדול של האנשים הפשוטים. אז כאדם פשוט שעדיין נאבק בין הרצוי למצוי בעבודת ה' ובין אדם לחברו… רציתי לשתף את כבוד הרב בקובץ ראשוני ובוסרי בסגנון אישי מפרי עטי. סיפור של סיבוכי החיים והתמודדות עם חולי, מוות ושכול יחד עם תקווה ושמחה, אמונה ואהבה ומעט תורה וגאולה. קובץ זה נכתב ברובו במהלך שנות עבודתי כאח בבית חולים.

בהזדמנות זו אבקש לומר תודה ולברך את הרב ובני ביתו שימשיכו להאיר עלינו ועל כל ישראל אור תורת חיים, תורת ארץ ישראל, מתוך בריאות, שמחה, אושר ושפע כל טוב לאורך ימים ושנים".

מתוך החוברת ליקטתי כמה קטעים. הכתוב בסוגריים הוא תוספות שלי.

חתך עמוק במצח

"סוף משמרת בוקר של 12 שעות. קבלה חדשה. בת 21 לאחר תאונת אופנוע שהונשמה במיון עקב אגיטציה וקומבטיביות (סערת נפש חריפה) שלא אפשרו טיפול. הפגיעות – שברים בשתי הזרועות וחתך עמוק במצח ולצד העין. בקבלתה מורדמת, מונשמת ומלוכלכת מדם בשיער ובפנים. איתה מגיע מהמיון כירורג שמבקש לתפור את מצחה. האח התורן מבקש להמתין עד לקבלה הראשונית, חיבור המטופלת החדשה למכשור וביצוע בדיקות ראשוניות. לאחר כמה דקות מגיע רופא נוסף, תורן כירורג כללי שרוצה לתפור את פניה של הצעירה. האח התורן ממשיך להתעקש להשיג פלסטיקאי. מדובר בפנים של בחורה צעירה, האסתטיקה המיטבית היא גם מטרה טיפולית משמעותית…

לשמחתנו הפלסטיקאים הגיעו, תורן בכיר ומתמחה, התפירה נעשית בחוט עדין 6-0 במשך כחצי שעה. הרופאים משאירים הוראות להמשך הטיפול בפצע. סגן מנהל היחידה מציין את האח לשבח על ההתעקשות (האח הוא כותב שורות אלה).

ק. השתחררה למחרת למחלקה האורתופדית להמשך טיפול וניתוח השברים שבידיה. ייתכן שלעולם לא תדע איך ניצלו פניה…

ואני מתפלל שאדע לשלב רגישות ומקצועיות, ולעמוד על דעתי גם מול אנשי צוות ורופאים בכירים במקרים דומים".

האופנוען הפצוע

"ערב חג שביעי של פסח. לילה. שוכב במחלקה אופנוען לאחר תאונה. בדיכאון ובחרדה. לראשונה ביקש למות כשהבין שכנראה לא יעמוד שוב על רגליו. פעם שנייה ביקש למות כשגברו מכאוביו בעת שינוי תנוחה לאחר הפחתת סדציה (טשטוש). בדיוק נכנס האח ממשמרת לילה והסביר לאביו שלא יוכל להישאר הלילה ליד בנו, וחרדתו עלתה לרמות מטריפות…

ואז… נכנסה לחדר אחות נפלאה ועדינה ולחשה לו באוזן: אל תדאג, הלילה מטפל בך אח תותח מהר ברכה. גם אני נשארת פה ונדאג לתת לך משככי כאבים לפני כל טיפול.

רמות החרדה יורדות… וכך נכנסים לטיפול, שינוי תנוחה בציר, האנלגזיה (משככי כאבים) והסדציה (לטשטוש) עוזרות, ועדיין הכאב עז. אבל את הראש מחזיקות ידיים חמות, עדינות, מלטפות ומרגיעות. עכשיו זה כבר יותר קל… בסיומו של הלילה המטופל, בהתרגשות, נושק לכפפה שעוטפת את ידה ושפתיו לוחשות בלי קול: תודה!!!"

מכתב שלא נשלח

"מכתב גלוי שלא נשלח למשפחת המטופל… יקירכם, בן 46, נשוי לרעיה אוהבת ואב לפעוט מקסים, הגיע אלינו בשבת סגרירית לאחר החייאה ממושכת עם סימני חיים קלושים… למרבה הנס והפלא הוא יצא מהמחלקה לאחר שישה שבועות ערני, מתקשר עם סביבתו, מזהה את משפחתו ולא מונשם, מניע ארבע גפיים ללא פצעי לחץ ומלווה במשפחתו האוהבת…

אתם, משפחתו, יצאתם מהיחידה שלנו בכעס, באיומים, בחריקת שיניים ואינסוף תלונות… אומנם בפה מלא אמרתם – זה נס! אז דעו לכם, וחשוב שגם אנחנו נזכור, גם אנחנו חלק חשוב מהנס! כל אח ואחות, כל רופא, כל מנקה וכל סטז'ר נוטלים חלק בנס! נס של טיפול מקצועי ויעיל, של תשומת לב, של טיפול מתסכל, לעיתים בהנשמה ובגמילה, בדלקות ריאה ובחום בלתי מוסבר, בשקיעה הכרתית ממושכת, בנוקשות שרירים ומפרקים, בעצירות ושלשולים, בפגיעה כבדית וכלייתית, בעמידה בלחץ רגשי ומתן אפשרות לנוכחות ממושכת של אנשי משפחה קרובים ורחוקים.

אנחנו שותפים בנס שלכם, גם אם אינכם מכירים בכך, ונמשיך להשתדל להיות שותפים בנס של כל מטופל הזקוק לכך, אם לא למעלה מזה!"

מתי לעמוד בפרץ

כמובן שתפקיד הרב גם לעמוד בפרץ כנגד דעות ועמדות שעלולות להזיק, גם אם מתוך כוונות טובות. אבל בשתי הסתייגויות:
א) עיקר המאמץ צריך להיות מופנה להעצים את האדם מתוך הטוב שבו, מתוך נטייתו הטבעית לאמונה ולאחווה ולמעשים טובים, ולרומם ולדייק את נטיותיו הטובות על ידי לימוד התורה.
ב) גם כאשר צריך להיאבק, יש לבחור את המלחמות הנכונות, ולא להיאבק נגד מגמות שאינן שליליות כל כך.

לדוגמה, שמעתי מכמה רבנים שהם משקיעים מאמצים גדולים במאבק נגד רצונן של חלק מהנשים שמבקשות לרקוד בשמחת תורה עם ספר תורה, או לקרוא בפורים לעצמן במגילת אסתר. שאלתי: מה כל כך גרוע בכך? הרי לא מדובר על חילול שבת וכיוצא בזה? והם השיבו: זה תהליך מסוכן הנובע ממגמות זרות שבסופו ירצו לעלות לתורה. שאלתי: ומה כל כך נורא בכך? הרי כעיקרון אמרו חכמים שהדבר אפשרי, ורק מפני כבוד הציבור אין לנהוג כך (מגילה כג, א). השיבו: כי זה מוביל לרפורמה, שכבר החרימו גדולי ישראל את הרפורמים. אולם לדעתי זו מלחמה מיותרת. מכאן ועד רפורמה הדרך ארוכה מאוד, ובינתיים יש המון נושאים חשובים שרב יכול לעסוק בהם.

היחס לרפורמים

בנוסף לכך, גדולי ישראל לא החרימו את הרפורמים, אלא רק כאשר הרפורמים הגיעו לכפירה בתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל נוצר נתק, וגם אז לא החרימו והוציאו אותם מכלל ישראל. הנה לדוגמה, סבא רבא שלי מצד אמי, הרב חיים יהודה אריה ווייל זצ"ל הי"ד, שבמשך ארבעים שנה כיהן כרב, עשרים שנה בקהילה החרדית בדיסלדורף שבגרמניה, שיתף פעולה עם הקהילה הרפורמית בבניית מקווה, סיפוק מאכלים כשרים למוסדות יהודיים והרחבת בית הקברות היהודי. אלא שלדברי בתו הצעירה, חנה פלטיאל, התאכזב, כי בפועל רוב העול נפל על הקהילה החרדית הקטנה. מכל מקום, חרם בשום אופן לא היה.

עמדתי בהר ברכה

אגב, לפני יותר מעשר שנים, כששמעתי שיש מקומות שבהם מתווכחים בשמחת תורה על ריקודים של נשים עם ספר תורה בעזרת נשים, אמרתי בהר ברכה שאם יש נשים שרוצות בכך, הן יכולות לרקוד עם ספר התורה. זאת כדי שלא להרבות מחלוקות ועלבונות על דברים מיותרים, ושלא יהיו בנות שיחשבו שיש בכך איסור. כיוצא בזה נשאלתי האם אפשר לארגן מניין של נשים לקריאת המגילה, והשבתי שאומנם הקריאה המשובחת היא ברוב עם בבית כנסת, אולם מכיוון שלדעת רובם המכריע של הפוסקים הדבר מותר, כל אישה רשאית להחליט כיצד לנהוג, והמעוניינות רשאיות לארגן קריאה זו.

אומנם חשוב לציין: ישנן קהילות שבהן לאנשים רבים הפרת המנהג מפריעה מאוד, ואזי צריך להתחשב בהם ולא לקיים יוזמות אלה בבית הכנסת שלהם. לא מצד שכך הלכה, אלא משום ששינוי מנהג גורם לעיתים צער גדול מאוד, שסדרי עולמם מתמוטטים, ולכן אומרים במקרים כאלה – כל המשנה ידו על התחתונה. אבל מאידך, צריכים למצוא את הדרך לאפשר במסגרת אחרת את כל מה שאנשים מעוניינים ואינו אסור.

ערכו של לימוד התורה

לסיכום: תפקיד הרב להרבות אמונה, יראת שמיים, מידות טובות ומעשים טובים – על ידי לימוד תורה משמעותי לגברים ולנשים. בלימוד כזה יש לברר היטב וביושר את הסברות והשיקולים השונים של חז"ל, ראשונים ואחרונים, ולשתף את השומעים בהבעת דעה מכבדת כפי האפשר. באופן זה הלימוד עמוק ומתלבן היטב, גם לרב וגם לתלמידים, ונוצרת הזדהות ומחויבות אמיתית לקיים את התורה. ואף שלכאורה אין בדברים אלו חידוש, שכן כך היא מצוות תלמוד תורה, צריך לחזור ולהדגיש שוב ושוב את ערכו של לימוד התורה שבונה את האדם, המשפחה, הקהילה והעם.

חשוב להוסיף שהדרך לכך היא בחיזוק לימוד התורה בשבתות ובחגים, וכדברי חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). אכן, בפועל, שבת היא הזמן שבו ניתן לקיים לימוד תורה משמעותי שמרומם ומדריך את החיים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בין בחורי הישיבות לשבט לוי

אחת הטענות בסוגיית גיוס בחורי ישיבות לצה"ל היא שלפי הרמב"ם, כל מי שרוצה יכול להיות כבני שבט לוי, שלא השתתפו במלחמות • מעיון בתורה, בחז"ל ובדברי הרמב"ם עצמם עולים בבירור תפקידיו של שבט לוי כלפי האומה: ללמד תורה, לחנך, לשפוט ואף לשמש כשוטרים • בני לוי היו מעודדים את העם במלחמה, משחררים את הפטורים משירות במלחמת הרשות ומתפללים להצלחת הלוחמים. בשעת הצורך היו נלחמים בעצמם • אם כן, מי שרוצה לשמש בתפקיד לוי, עליו להקדיש את חייו לשירות האומה ובשעת חירום להילחם למענה

עמדת התורה באשר לגיוס בחורי ישיבות

בתגובה לטור הקודם, נשאלתי מנין המקור לכך שעל בחורי הישיבות לכבד את החיילים ולהתפלל עליהם, ומנין שדחיית הגיוס של בחורי ישיבות ראויה רק למי שיש לציבור צורך בלימודו בישיבה, כדי שיהיה אחר כך מורה או רב. יסוד השאלה מדברי מהרמב"ם על בני שבט לוי: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך, הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר בירך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו… הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוויים" (הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג).

בחירת שבט לוי

כדי להבין את הדרכת התורה יש לחזור ולברר את עניינו של שבט לוי. מכיוון שהתורה ניתנה לכל ישראל, מתחילה תפקידי הכהנים והלוויים היו צריכים להיות נתונים לבכורי המשפחות בכל שבטי ישראל, כדי שבכל משפחה יהיו הבכורים מוקדשים לעיסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכל העם על כל שבטיו יהיה קשור לתורה ועבודת הקודש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא, ואף סייע למשה רבנו בהפסקת החטא והענשת החוטאים.

אפשר ללמוד מכאן שרעיון הבכורה גבוה מדי בשבילנו, ולכן, במקום שהבכורים ככהנים ישפיעו על משפחותיהם ועל כלל הציבור, חיי החולין של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם. בגלל זה הם לא עמדו בפרץ למנוע את העם מלחטוא בעגל. לפיכך נוצר צורך להקדיש שבט שלם, שכל בניו יחזקו איש את רעהו כנגד רוחות הזמן והפיתויים השונים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת.

תפקיד שבט לוי

לפיכך קידש ה' את כל בני שבט לוי, ובראשם את הכהנים בני אהרון, "לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות את דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים" כלשון הרמב"ם, שנאמר (דברים לג, י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". הם נועדו גם לשמש בתפקידי רבנות ומשפט, שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך… ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח-ט). וכן אמר הנביא: "וידעתם כי שלחתי אליכם את המצווה הזאת להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאו-ת. בריתי הייתה איתו החיים והשלום… תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו…" (מלאכי ב, ד-ז).

כדי שהכהנים והלוויים יוכלו למלא את תפקידם קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא יהיו כל בני השבט פרוסים בכל גבול ישראל, וכל שבט ושבט יקצה להם ערים למגורים בנחלתו (במדבר לה, א-ח). וכן עשו בני ישראל (יהושע כא, ג). נמצא שהיו הכהנים והלוויים משרתי הציבור כולו, וכדי שיוכלו לקיים את תפקידם ציוותה התורה שבני ישראל יפרנסו אותם בתרומות ובמעשרות (פניני הלכה כשרות ז, ג).

שוטרים

תפקיד הלוויים והכהנים להיות חיל המשמר השומר על קדושת ישראל ולאומיותו. באומץ ובכוח הם היו צריכים למלא את כל תפקידי השיטור, ובכללם לעמוד כנגד פושעים ואלימים, כמו גם חיילים עריקים. לכן בשעת חירום יכלו להתגייס למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כך היה בימי החשמונאים

רבים מציירים לעצמם את בני שבט לוי כאנשים עדינים וחלשי גוף, שאין כוחם אלא בפיהם. אולם לאמיתו של דבר הם שימשו גם כשוטרים שנועדו להשליט חוק וסדר בישראל, כפי שנאמר: "ודויד זקן ושבע ימים וימלך את שלמה בנו על ישראל… וייספרו הלוויים… מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף, ושוטרים ושופטים ששת אלפים" (דברי הימים א כג, א-ד). וכן נאמר: "ליצהרי כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל לשוטרים ולשופטים" (שם כו, כט). וכן בימי יהושפט: "ושוטרים הלוויים לפניכם, חזקו ועשו ויהי ה' עם הטוב" (דברי הימים ב' יט, יא). וכן בימי יאשיהו: "ועל הסבלים ומנצחים לכל עושה מלאכה לעבודה ועבודה ומהלוויים סופרים ושוטרים ושוערים" (שם לד, יג).

וכן אמרו חכמים: "בתחילה (כלומר, בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים, שנאמר: ושוטרים הלוויים לפניכם…" (יבמות פו, ב). וכן אמרו חכמים שהלוויים היו השוטרים שהתלוו לשופטים להעניש את החוטאים (ספרי דברים טו). וביאר רבי דוד פארדו, שתפקיד זה שייך ללוויים מצד ששורשם במידת הגבורה (ספרי דבי רב דברים א, טו), והם המשיכו בכך את תפקידם ממצרים, ומאז עצירת החוטאים והענשתם בחטא העגל (משך חכמה במדבר ט, ט-י; מלבי"ם שמות לב, כז).

אומנם משמע שכל שבט ושבט מינה שוטרים (דברים טז, יח), אך אפשר לומר שהכוונה לבני לוי שחיו בקרב אותו השבט. ויש מפרשים שבנוסף לשוטרים מבני השבט, היו גם הלוויים שוטרים, עם סמכויות שיפוטיות (באר שבע סוטה מב, א; עשה לך רב ג, מח).

שוטרים לוחמים

כתב רש"י: "ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא במדרשים אחרים), שכשמת אהרון, נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רש"י לבמדבר כו, יג).

עידוד הצבא והלוחמים

תפקיד נוסף נכבד ביותר היה לשבט לוי, לעודד את לוחמי ישראל. לשם כך, בנוסף לכהן הגדול שהיה אחראי על עבודת המקדש, משחו בשמן המשחה כהן נוסף, שנקרא "כהן משוח מלחמה". תפקידו היה לצאת עם הלוחמים, ולפני הקרב לומר להם: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תיחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ, ב-ד).

ומצווה הייתה על הכהנים לתקוע בחצוצרות כדי לעודד את הלוחמים לתפילה וגבורה, שנאמר: "ובני אהרון הכהנים יתקעו בחצוצרות… וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י, ח-ט).

שוטרי המלחמה

יחד עם דברי העידוד של כהן משוח מלחמה, במלחמת רשות היו השוטרים מדברים אל העם ופוטרים מהגיוס את רכי הלבב ואת נוטעי הכרמים, בוני הבתים והחתנים בשנתם הראשונה.

לאחר שכל פטורי הגיוס היו חוזרים לביתם והמלחמה התחילה, הציבו השוטרים מתוכם זקיפים גיבורים שיעזרו להקים את מי שנפל בקרב, ולשבור את רגליו של מי שיבקש לנוס מהמערכה, מפני שהוא עלול לסכן את כולם, "שתחילת נפילה – ניסה" (משנה סוטה ח, ו).

נושאי הארון והתפילות

הכהנים גם נשאו את ארון הקודש שהיה יוצא עם הלוחמים למלחמה, לקיים מה שנאמר: "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם" (סוטה מב, ב; יראים תלב; בנימין זאב קב, ועוד). וכן עשו במלחמת יהושע ביריחו ושאול בפלשתים. נחלקו תנאים וראשונים איזה ארון ייצא עם הלוחמים, ולא כאן המקום להאריך בזה.

במקביל ליציאת הלוחמים לקרב, הלוויים היו משוררים ומתפללים למען חלוצי הצבא הלוחמים, כפי שנאמר בימי יהושפט: "ויקומו הלוויים מן בני הקהתים ומן בני הקרחים להלל לה' אלוקי ישראל בקול גדול למעלה… ובעת החלו ברינה ותהילה, נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה ויינגפו" (דברי הימים ב' כ, יט-כב). ויש אומרים שמזמור "יענך ה' ביום צרה" שבתהילים (פרק כ') נכתב בשביל הלוויים שמתפללים על הלוחמים בקרב (מאירי סוטה מב, ב).

היעלה על הדעת שכיום יש ראשי ישיבות שלא מסכימים שיתפללו לשלום חיילינו?! ועוד בשם מורשת שבט לוי?! ואם יאמרו שהיום המצב הרוחני של המנהיגים והחיילים גרוע יותר, אז ראוי שיעיינו בתנ"ך ובדברי מלכי ישראל הרשעים, שכל הדינים הללו התקיימו גם בימיהם.

משמר מלך מלכי המלכים

הרי שתפקיד הלוויים והכהנים להיות חיל המשמר השומר על קדושת ישראל ולאומיותו. באומץ ובכוח הם היו צריכים למלא את כל תפקידי השיטור, ובכללם לעמוד כנגד פושעים ואלימים, כמו גם חיילים עריקים. לכן בשעת חירום יכלו להתגייס למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כך היה בימי השמד, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם – הכהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, והחשמונאים הכהנים הרימו את נס המרד ביוונים, כפי שנספר בימי החנוכה הבאים עלינו לטובה.

תפקידי שבט לוי לימינו

לסיכום: מי שרוצים למלא את תפקידי בני שבט לוי בימינו, עליהם לשרת את העם כולו, על ידי הוראת התורה, חינוך, שיטור, שירות ברבנות הצבאית ובחיל השלישות האחראי על תנאי השירות והפטורים מהצבא. לשם כך עליהם להרבות בלימוד התורה ולהיות נכונים להקדיש את חייהם למען עם ישראל, ואם תגיע שעת חירום – להתגייס למערכה להגנת ישראל וקודשיו מיד צר.
מתוך כך אשלח ברכה לאחייני ותלמידי הכהן, שהתגייס בשבוע שעבר לשירות קרבי ביותר וממושך. יהי רצון שיזכה יחד עם כל חבריו להגן על העם והארץ, ויזכו כולם להקים משפחות מפוארות, כדת משה וישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שש שעות תורה בשבת

הפתרון למתח שבין התמסרות לתורה ובין השתלבות בחיי המעשה הוא זמן משמעותי של לימוד תורה בשבת, לפחות שש שעות • יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת, מכיוון שלימוד התורה חיוני לבניית חיים יהודיים ולתיקון העולם • עונג השבת האמיתי הוא שילוב של סעודות ולימוד תורה, גוף ונשמה • לימוד תורה בשבת הוא הוראת חכמים לכל יהודי – ובפרט בארץ ישראל • עלעול בעלונים או בספרי פרפראות אינו לימוד משמעותי, אך שיחה רצינית בשולחן השבת היא חלק מהלימוד

יסוד החינוך בלימוד התורה בשבת

בלא לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל', או שייצא לחיי המעשה אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת

עם תחילת ימי השגרה של שנת תש"פ הבאה עלינו לטובה, עלינו לחזור ליסודות. השאלה הגדולה שניצבת לפנינו היא כיצד שומרי התורה המצוות יצליחו לרומם את חייהם, ולשמש דוגמה ומופת לכל עם ישראל, עד שכל רואיהם ירצו להידבק בתורה ובמצוות, ומתוך כך יוכל עם ישראל כולו לשמש דוגמה לכל העמים, לתיקון עולם במלכות ש-די, כפי התפקיד שהועיד לנו ה' אלוקינו.

כמדומה שלימוד התורה בשבת הוא המפתח לכול, ולכך התכוונו חכמים באומרם: "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים" (שבת קיח, ב).

התורה בחייהם של אנשי המעשה

בלא לימוד התורה בשבת, היה נגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת ה'כולל' כפי שנוהגים רבים מבני הציבור החרדי, או שייצא לחיי המעשה בעבודות השונות ואפילו יעסוק בלימודי המדעים השונים, אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. אומנם ישנם צדיקים שמצליחים ליצור שילובים שונים שמחברים בין הקודש לחול, אבל ככלל, הקרע ברור ומכאיב, ורבים נאלצים להכריע בין שתי האפשרויות, שאף אחת מהן לא מתאימה להם באופן מושלם, ובאף אחת מהן אין בשורה לתיקון עולם.

לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזאת.

מקום התורה בחייו של היהודי

בלא עיסוק רצוף בלימוד התורה אי אפשר לקיים חיים יהודיים ראויים. כבר אמרו חכמים על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. שני צדדים לכך: האחד, שהיא מתקיימת על ידי הכישרון הנעלה ביותר של האדם – השכל. והשני, מפני שלימוד התורה מביא את האדם לקיום שלם של המצוות, וכפי שאמרו חכמים: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב).

על כן צריך לקבוע בכל יום עיתים לתורה, שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), וצריך כל אדם ללמוד פרק ביום ופרק בלילה (מנחות צט, ב). אומנם לימוד זה מועיל רק כדי לשמור על הקשר הקבוע לתורה, ואין בכוחו לרומם את היהודי לרמה נאותה בידיעת התורה כדי להאיר את החיים ולתקן את העולם.

לימוד קבוע בשבת אמור לפתור את הבעיה.

עונג שבת – כיצד?

אמרו חכמים: "כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות" (שבת קיח, ב). עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות ליבו". עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מיצרים". עוד אמרו שהמענג את השבת זוכה לעשירות (שם קיט, א).

משמע מדברי חכמים שלא קל לענג את השבת, ולכן מי שמצליח בכך זוכה לכל הברכות העצומות הללו. ולכאורה מה קשה בזה, הרי כל מה שנדרש הוא להכין מאכלים טעימים ולאכול אותם בשלושת הסעודות?

אלא שבאמת מדובר במצווה עדינה ועמוקה מאוד, שדורשת שילוב של נשמה וגוף יחד. כפי שאמרו חכמים שצריך לחלק את השבת, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). שני חצאים אלו צריכים להשלים זה את זה, שיהיו הסעודות מקושרות ללימוד, והלימוד מקושר לסעודות, והכול בתענוג.

מעין עולם הבא

עניינה המיוחד של השבת שהיא מעין עולם הבא, שעל ידה נמשכות קדושה, אורה וברכה מעולם הבא אל העולם הזה. ככל שנזכה לאור השבת, כך נזכה להמשיך אל תוך עולמנו את האור הגדול של עולם הבא.

ומהו עולם הבא? לא עולם הנשמות, הכלול מגן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים, שאליו עולה הנשמה לאחר פטירת האדם, אלא השלב שלאחר מכן, שיגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים – שישובו נשמות הצדיקים להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף.

כעין זה השבת מחברת את הנשמה ואת הגוף באופן המתוקן. אלא שאם האדם אוכל ושותה ונח בלא להקדיש את חציה של השבת ללימוד התורה, הרי שהנשמה חסרה ואין הוא זוכה לענג את השבת באמת.

כשנזכה לשמור את שבת כראוי, בעונג הנשמה והגוף כאחד, נגלה לעצמנו ולעולם כולו את החיים הטובים ביותר. אז נוכל לומר באמת לכולם: "טעמו וראו כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו" (תהילים לד, ט).

ייעודה של השבת – לימוד תורה

אמרו חכמים: "כך אמר להן הקב"ה לישראל: בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך'" (תנא דבי אליהו רבה, פרק א').

התנאי למעלת ארץ ישראל

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שכן אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עליי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור אורח חיים, סימן רצ). רבים מהפוסקים הביאו מדרש זה להלכה, ללמדנו שאכן צריך להקדיש את השבת ללימוד התורה (משנה ברורה רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה יש כאן, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו ב'כולל' של משה רבנו ושבעים הזקנים. כך שום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות, בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה. אלא שהתורה מתגלה בשלמות רק כשהיא מקדשת את כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים על כל גווניהם, ואת זאת אפשר לעשות רק בארץ ישראל, ארץ שהגשמיות שלה מסוגלת לגלות את ערכי הקודש.

הבעיה היא שכאשר נכנסים לארץ, ומתחילים ליהנות מחלבה ודבשה, עלולים לשכוח את העניין האלוקי, כפי שהזהירה התורה: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח, יב-יד, וכן בדברים ו, י-יג).

הפתרון היחיד יכול להיות על ידי לימוד התורה. אולם השאלה הגדולה היא: איך אפשר ללמוד תורה ברצינות כאשר צריכים לעסוק ביישובו של עולם? השיב הקב"ה שילמדו תורה בשבת, ועל ידי כך חיי המעשה שלהם יהיו מוארים ומודרכים על ידי התורה, ומתוך כך נזכה להבין את התורה בשלמות.

יסוד הבעיות נובע מביטול תורה בשבת

יסוד הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת. כיצד נרצה שיצליח אדם לרומם את חייו לערכי הנצח, כאשר הוא אינו מצליח להקדיש מספר שעות ניכר ללימוד התורה? כאשר הוא אינו מצליח לספוג מהימים הקדושים הארה לנשמתו?

כמובן שאין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או בספרי פרפראות, אלא בלימוד רציני של יסודות התורה, שבת אחר שבת, עד שזוכים להקיף את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה, לחזור עליהם פעמים רבות ולהתעמק בהם. אומנם שיחות חינוכיות תורניות רציניות שמשוחחים עם הילדים ליד שולחן השבת, בוודאי יכולות להיחשב כזמן לימוד.

שש שעות

אומנם חכמים לא קבעו כמה שעות צריך ללמוד בשבת, אבל בוודאי התכוונו שנשקיע בכך זמן משמעותי, לכל הפחות שש שעות. שכן מסתבר שעל ארבע שעות לימוד לא היו אומרים "שיהיה יום השבת כולו תורה".

וכן ברור שאי אפשר לומר שבארבע או חמש שעות אדם נחשב כמי שהקדיש את חציו של היום לבית המדרש (פסחים סח, ב). שכך כתבו להלכה רבים מהפוסקים שצריך להקדיש את מחצית היום ללימוד התורה, ומהם: אור זרוע (ח"ב פט), סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג), רבנו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג) ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד). אבל אם מקדישים שש שעות ללימוד תורה, ויחד עם שעות התפילה מגיעים לכתשע שעות, אפשר לומר שחצי מהשעות שהאדם ער מוקדשות לה' ולבית המדרש.

מדוע בעבר לא נקבו במספר שעות

כמדומה שבעבר, הפיתוי להתבטל בשבת מתורה היה קטן בהרבה. ראשית, כיום יש לאדם חומרי קריאה מרובים, כעיתונים וספרי חול, שלא היו בעבר, במיוחד לפני המצאת הדפוס. שנית, הסעודות היו קצרות בהרבה, מפני שלא היה לאנשים כל כך הרבה כסף לקנות מנות רבות. שלישית, מכיוון שאוכלים כיום הרבה מאוד, נעשים עייפים יותר, וצריך להקדיש יותר שעות לשינה. רביעית, בדורות האחרונים נוצרה תרבות שבה רבים מקדישים את השבת למפגשי חברים ושיחות רעים, דבר שכפי הנראה היה רווח פחות בעבר.

הפיתוי העיקרי שאיתו התמודדו חכמים היה שאנשים העדיפו לקרוא דברי חוכמה שבספרי הכתובים, משלי וכדומה, במקום לבוא לבית המדרש לשמוע דברי הלכה, ולכן גזרו שלא לקרוא בכתובים בזמן שהיה מוקדש ללימוד בבית המדרש – "מפני ביטול בית המדרש" (שבת קטו, א), וכן נפסק ברמב"ם (שבת כג, יט). כיום שנתבטל זמן בית המדרש הקבוע, התבטל האיסור לקרוא באותו זמן בכתובים (ר"ן בשם רז"ה, ב"י שז, יז).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הילודה בונה את המדינה

קדושתו של יום העצמאות – מכוח קיום מצוות יישוב הארץ, קידוש השם והישועה מהאויבים • מי שאינו מודה שהמדינה הצילה את העם היהודי מחילון והתבוללות – כופר בטובה כלפי ה' וכלפי הציונות • ראוי לסייר ביום העצמאות ביישובים החדשים, וראוי עוד יותר להקדיש את היום ללימוד בענייני העם, הארץ והגאולה • ירושת הארץ תלויה בקיום מצוות פרו ורבו • בני ישראל בימי יהושע התקשו לנחול את הארץ בגלל מיעוט כמותי • גם היום, אם נתחזק בפרייה ורבייה מצב המדינה ישתפר לאין ערוך

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בעת הקמת התנועה הציונית מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון נפש. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו היה לאין ערוך טוב יותר. ועדיין העתיד בידינו

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות:

הקדושה הראשונה – קדושת מצוות יישוב הארץ. בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל (רמב"ן, בית יוסף וב"ח אורח חיים תקסא, מגן אברהם א, משנה ברורה ב).

הקדושה השנייה – קידוש השם לעיני העמים, על ידי התקיימות דברי הנביאים שהתנבאו על קיבוץ העם לארצו, כפי שנאמר: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), וכן בעוד פסוקים רבים. ואמרו חכמים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). וכפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)" (סנהדרין צח, א).

הקדושה השלישית – קדושת הצלת ישראל מיד צורריהם, שביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

הצלה רוחנית

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה. למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם, בפועל בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, העיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. לכן בכל קהילות הגולה אחוז המתבוללים והחילוניים גדול לאין ערוך מאשר בארץ. מי שאינו רואה זאת, ומטיח דברים נגד מדינת ישראל, כופר בטובה. כופר בטובה שהיטיב ה' לנו, וכפוי טובה כלפי פעילי התנועה הציונית לדורותיהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

המצווה לקבוע יום טוב על תשועה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית תשועה לישראל, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. שכך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יורה דעה סוף סימן רלג, ואורח חיים רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

וכך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ, ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. וכך הייתה דעת רוב הרבנים בארץ, וכפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. וביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא נתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

כך נהגו ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו ביום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם, שהיו קטנים בהרבה מהקמת מדינת ישראל. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט" ו"פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (ראו מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, וא"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי חלק ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר – מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

וכפי שאמרו חז"ל שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" (פסחים קיז, א). ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י, ו; שמות רבה כג, יב; מגילה יד, א).

וכתב הגאון רבי משולם ראטה, שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך – אין על מה לסמוך, ובכפירתו בטובתו של הקב"ה הוא מרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

לימוד תורה ביום העצמאות

כמו בכל הימים הטובים שנקבעו לישראל, מצווה לקבוע לימוד תורה ביום העצמאות. שתי סיבות עיקריות לכך. ראשית, בימים שמתגלה בהם קדושה יש לתת ביטוי לקדושה זו על ידי לימוד התורה, שהיא המצווה הנעלה והמרוממת והמשמחת ביותר. וזהו שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שנית, לכל יום יש אופי משלו, ומצווה ללמוד תורה מענייני היום. וכפי שאמרו חכמים שמשה תיקן להם לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחגיגת יום העצמאות

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת הודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

  1. המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.
  2. המדרגה השנייה היא של אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמו מפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.
  3. המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך על היישובים שממשיכים לגדול ברכת "מציב גבול אלמנה".
  4. המדרגה העליונה היא מדרגתם של מי שמרבים בלימוד תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, למצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ ולענייני כלל ישראל והגאולה. ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה שיש בה הודאה ושמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

יישוב הארץ ומצוות פרו ורבו

אחד הנושאים החשובים שראוי לעסוק בהם ביום העצמאות הוא מצוות פרו ורבו, שעל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה, כפי שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד).

כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, ההדרכה האלוקית הייתה שינחלו את עבר הירדן המערבי בלבד, למרות שגם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ולמרות שכבר כבשוהו, כמבואר בפרשת מסעי. זאת משום שדור המדבר מאס בארץ ישראל והתרשל במצוות פרייה ורבייה, ולכן במשך ארבעים שנות נדודי המדבר לא המשיך לפרות ולרבות כפי שהתרבה במצרים. כך נוצר מצב שלא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי (ראו רמב"ן במדבר כא, כא).

מכיוון שלא היו לישראל מספיק אנשים לנחול את הארץ (שמות כג, כט-לא), נותרו בה אויבים, והם צררו אותנו והיו לשיכים בעינינו ולצנינים בצידנו (במדבר לג, נה).

מצב המדינה תלוי בילודה

לפני כ-120 שנה, בעת הקמת התנועה הציונית, מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל, כולל מצרים, ערב הסעודית ותימן, היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו כיום היה לאין ערוך טוב יותר. אולם לא זכינו, ובינתיים הוכינו בשואה הנאצית, בשמד הקומוניסטי ובהתבוללות, וכיום מספר היהודים המוכרים בכל העולם מתקרב ל-14 מיליון, כאשר הערבים שסביבנו מונים יותר מ-200 מיליון.

ועדיין העתיד בידינו. אם נזכה להתחזק במצווה זו, ונזכה להעניק חינוך טוב לילדינו, במשך כמה דורות נוכל להשלים את מה שנחסר. אקווה בעזרת ה' להרחיב על כך בטור הבא (אם יש מבין הקוראים היסטוריוגרף, שיוכל לעזור במתן נתונים מדויקים על מספר היהודים והערבים אז והיום – אודה).

הברכה הצבאית והכללית של ישיבות ההסדר

מדוע חיילי ההסדר לא משרתים שלוש שנים? • השפעתו הברוכה של לימוד התורה ביושר בישיבות הציוניות • אחוז גבוה מאוד של מתגייסים לקרבי מבין תלמידי ההסדר • בוגרי ההסדר נשארים בארץ, משרתים במילואים ותורמים למדינה ולחברה בתחומים חשובים • קיצוץ במספר התלמידים ובתקופת הלימוד לא יביא שום ברכה • הנזק המיוחד שגורמים מבקרים דתיים כמו אלעזר שטרן • מסלול ההסדר פתוח בפני כל אחד ולכן אין כאן אפליה • מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

ישיבות ההסדר

בשנים האחרונות אישים שונים מבקרים ותוקפים את ישיבות ההסדר על מסלול השירות הצבאי המקוצר. המבקרים אמנם מודים שחיילי ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, אלא שלטענתם דווקא בגלל זה גוברת התביעה מדוע שלא יתרמו שלוש שנים כמו אחיהם החילוניים. נחזור לראשונות.

ערך לימוד התורה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספה של אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה

קיומו של עם ישראל תלוי בקשר שלו לתורה. כששמר את התורה – שגשג, כשזנח את התורה – נפל לפני אויביו וגלה מארצו. גם בגלות הארוכה שרד בזכות לימוד התורה.

ככל שהלימוד ישר יותר, כך הוא משפיע יותר לטובה. חלק מהצרות נבעו מלימוד שאינו מכוון כראוי, כמו למשל כשלומדים בלא ברכה תחילה (נדרים פא, א), כלומר בלי אמונה בנותן התורה, או בלי הכרה בסגולת עם ישראל ובתפקידו המיוחד, כפי שאנו אומרים בברכה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

בישיבות הציוניות לומדים תורה ביושר, ולכן לימוד התורה הזה משפיע ברכה על כל תחומי החיים הלאומיים. איכות החיילים היא אחת הדוגמאות לכך.

אחוז הקרביים

אחוז החיילים הקרביים מקרב בני ישיבות ההסדר הוא גבוה במיוחד, כ 85 אחוזים. אין עוד קבוצה שאחוז הקרביים שבקרבה כה גבוה. הנתון הזה מדהים עוד יותר כאשר בוחנים את הנתונים הבסיסיים של תלמידי הישיבות. לא מדובר בבחורים בעלי נתונים קרביים במיוחד. רבים מהבחורים הדתיים שמבחינה נפשית וגופנית מתאימים לשירות קרבי, הולכים כיום לשירות של שלוש שנים ביחידות המובחרות. הבחורים שהולכים לישיבות ההסדר הם בחורים רגילים, עם רצון ללמוד תורה. בחברות אחרות, רבים מהם נחשבים 'חנונים', בעלי כושר גופני בינוני, מרכיבי משקפיים, שמעדיפים להשתמט משירות קרבי. אולם במסגרת ההסדר הם מתגייסים ליחידות הקרביות. למרות נתוני הפתיחה הפחות טובים לכאורה, מחלקות ההסדר הן בדרך כלל המצטיינות בגדודים, וברוב התחרויות הן זוכות במקום הראשון, הן בכושר הגופני והן במקצוענות. עשרה אחוזים מחיילי ההסדר ממשיכים לפיקוד ולקצונה.

השפעתו הברוכה של הלימוד

השפעתו הברוכה של הלימוד נמשכת גם אחר כך. מקרב בוגרי ישיבות ההסדר צומחים רבנים, מחנכים, חוקרים, פעילים חברתיים, אנשי עמל ועסקים שמפתחים את הכלכלה הישראלית.

רבים מהם משתכרים מעל לממוצע, והם נשארים בארץ ומשלמים מיסים. רבים מהם זוכים להקים משפחות גדולות, יותר מאשר הוריהם, ועל ידם עם ישראל הולך ומשתקם מקללת הגלות.

כשמדברים על 'בריחת מוחות' של אקדמאים לחו"ל, ידוע שאין מדובר בבוגרי ישיבות ההסדר. הם נשארים בארץ. פרופ' משה קווה, לשעבר נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ציין בפניי שבבחורים הללו כדאי להשקיע יותר מכול, מפני שהם יחזירו את מלוא ההשקעה.

רבים מבוגרי הישיבות מיישבים את יהודה ושומרון, מגשימים את חזון הנביאים ומנסים להציל את העם היושב בציון, עם שרידי חרב, מהסכנה האיומה שבנסיגה מחבלי מולדתנו הישנה-חדשה.

רובם הגדול ממשיך לשרת עשרות שנים במילואים ביחידות הקרביות, וזאת כאשר מתוך כלל האוכלוסייה רק עשרה אחוזים משרתים במילואים.

רבים מהמחנכים בבתי הספר, הר"מים בישיבות התיכוניות והגבוהות, רבני בתי הכנסת, היישובים והשכונות – הם בוגרי ישיבות ההסדר. הם נושאים על גבם בעבודה יומיומית את עבודת החינוך. בזכותם החינוך הדתי מתקדם ועולה, ומצמיח דורות של תלמידים נאמנים לתורתם, לעמם ולארצם.

ההשפעה הברוכה על צה"ל

בעשרות השנים הראשונות למדינה הציבור הדתי היה מורכב מיהודים טובים שדבקו בתורה בתנאים קשים, אבל לצערנו הם לא היו בני תורה. השפעתם הטובה הייתה מועטת. הם גידלו נוער שהתבייש לחבוש כיפה, ורבים מילדיהם עזבו את הדת. הם לא בלטו בצבא, ובודדים הגיעו ליחידות המובחרות.

לימוד התורה בישיבות הוא הסיבה העיקרית להעלאת רמת השירות הצבאי בקרב הציבור הדתי. מהיכלי ישיבות מרכז הרב ובית אל יצאו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין והקימו את המכינה בעלי. וכך כל שאר המכינות קיבלו את השראתן מהרוח הגדולה שנשבה בהיכלי הישיבות שלמדו בהן תורה בישרות – תורת ארץ ישראל. גם הבחורים הדתיים ששירתו בצבא בלי ללמוד תחילה במכינות, קיבלו דחיפה והשראה מחבריהם שלמדו בישיבות.

עד אז רוב בחורי הישיבות היו חרדים, לומדי תורת חוץ לארץ, שלא העריכו את צבא ישראל, ולכן הדתיים ששירתו בצבא הלכו בקומה שפופה. אולם ככל שהישיבות הציוניות התעצמו, קומתם של המשרתים הזדקפה. הם ידעו שבישיבות הקדושות הציוניות מעריכים אותם מאוד, ומלווים את שירותם באהבה ובתפילה. תרומתם של החיילים הדתיים הלכה וגברה, עד שהם נעשו מובילים בכל היחידות הקרביות.

טענת עמי הארץ

כל מי שמתבונן בברכה העצומה שצמחה מישיבות ההסדר מבין כי ככל שירבו תלמידיהן, כך ייטב למדינת ישראל ולצה"ל. ועדיין יש עמי הארץ שמתעקשים לפגוע בישיבות ההסדר ולצמצמם את מספר התלמידים או את חודשי הלימוד.

הם לא מבינים שלימוד תורת ארץ ישראל בישיבות הציוניות הקדושות, הגבוהות וההסדר, הוא הסיבה היחידה לכל השגשוג הנפלא הזה. מי שחושב שבקיצור לימוד התורה ירוויח יותר חודשים של שירות קרבי, דומה לטיפש ששחט את התרנגולת שהטילה ביצי זהב.

אותם עמי הארץ גם אינם מבינים שהקושי לשמור על אורח חיים דתי בצבא, גרם לרבים שלא להתגייס ולעבור לציבור החרדי. בזכות בני הישיבות האופי היהודי של הצבא התחזק, תחילה במחלקות ההסדר ומשם התפשטה השפעתו לכלל צה"ל.

הפגיעה בכבודן של ישיבות ההסדר

הביקורת מבני הציבור הדתי היא הפוגעת ביותר, והיא שמלבה גם את ההתקפות של בני הציבור החילוני על ישיבות ההסדר. מי שלמעשה הוביל את הפגיעה הזו יותר מכול הוא ח"כ אלעזר שטרן. אני מאמין שכוונתו טובה, אבל בפועל לא היה אדם שהוציא את דיבת ישיבות ההסדר והציבור הדתי יותר ממנו. הוא התחיל בזה בהיותו ראש אכ"א וממשיך בזה עכשיו.

החילוני הפשוט מעריך מאוד את בני ישיבות ההסדר, אבל לאחר שאדם דתי בעל מעמד צבאי בכיר כמותו מבקר בחריפות את שירותם הקצר – קשה לצפות מאדם חילוני שיבין יותר ממנו את ערך לימוד התורה. ואף על פי כן רבים מהם מבינים, ויעיד על כך האלוף במילואים יפתח רון-טל.

טענת השוויון

ועדיין יש שואלים, האין כאן הפליה לטובה של בני ישיבות ההסדר שמשרתים רק שישה עשר חודשים, לעומת שאר החיילים שמשרתים שלושים ושניים חודשים?

התשובה היא שאין שום אפליה, מפני שכל בחור שמעוניין ללמוד בישיבת הסדר מוזמן לעשות זאת. הוא צריך לשם כך להתחייב לשירות של חמש שנים, מתוכן שישה עשר חודשים בצבא ושאר הזמן בישיבה. מי שמוכן להקריב עוד שנתיים מחייו לשם כך – ברוך הבא.

לאחרונה התארחו אצלנו בסעודת שבת שלושה חיילים, שניים בשירות רגיל ומפקדם תלמיד ישיבת הסדר. שאלתי את שני החיילים, האם היו מעדיפים להמשיך במסלול ההסדר ולסיים אותו שנתיים מאוחר יותר. שניהם העדיפו לסיים כעבור שלוש שנים ולהשתחרר מכל חובה.

תשאלו גם אתם חיילים מה הם מעדיפים, שירות של שלוש שנים או חמש שנים שרובן בישיבה, ותבינו מיד שאין כאן שום קיפוח. הרי הר"מים בישיבות התיכוניות מנסים לשכנע את התלמידים ללכת לישיבות הסדר, ורבים אינם משתכנעים, כי למרות הבנתם את ערך הלימוד – המשימה הזאת קשה להם.

הלוואי שכולם היו משרתים בהסדר

הלוואי שכל חיילי צה"ל הקרביים היו משרתים במסגרת ההסדר. מצבנו הביטחוני היה משתפר בעקבות זאת. לימוד התורה הישר מעצב את כל מערכת הערכים, ועושה את החיילים לטובים יותר בכל הבחינות – אמינות, אחריות, מקצועיות, ומעל לכול מוטיבציה גבוהה.

אם רוב החיילים היו באים לשירות הצבא מתוך ישיבות ההסדר, עם מטען ערכי כזה, היה ניתן לייעל את השירות הצבא, לקצר את משכו ולהשיג תוצאות יותר טובות. אגב, דגם השירות של ההסדר הוא היחיד שיכול לגרום לגיוס אמיתי של בני הציבור החרדי.

המדיניות הראויה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספת אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה. התיקון מתחיל בנאמנות הפנימית לרעיונות ולערכים, וביכולת להתמיד בהם גם בזמנים קשים.

אל מול ההתקפות צריך לומר, שגם לנו יש טענות והצעות לשינוי: כמו למשל ביטול גיוס החובה לנשים – שנזקו הלאומי, הכלכלי והמוסרי עולה על תועלתו. כמו כן יש לחקור היטב מדוע אחוז המשתמטים והיורדים מקרב החילוניים גבוה מדי. האם לא הגיע הזמן שיכניסו לבתי הספר קצת יותר חינוך יהודי וציוני מקורי? האם לא הגיע הזמן להעצים את ערכי המשפחה והצניעות? אם שוויון, אז מדוע רק בתחום הצר של משך השירות הסדיר? מדוע לא לתבוע אחוז דומה של מתגייסים לחילות הקרביים מקרב כל הקבוצות והמגזרים? ומדוע לא לתבוע אחוז דומה של משרתי מילואים? מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

תנועת 'יש עתיד' קמה מתוך טענה שלא ניתן לסחוט עוד את מעמד הביניים, שנושא בעיקר עול קיום המדינה. הציבור הדתי-לאומי הוא אם כן התמצית שבתמצית של נושאי העול. יותר מכולם הוא מתגייס לצבא בהמוניו בסדיר ובמילואים, שומר על מורשת לימוד התורה וקיום המצוות, מקים משפחות גדולות, משלם מיסים מעל לממוצע, מרבה להתנדב, מעודד עלייה, מונע ירידה ומיישב את הארץ, ומוסר את נפשו על הגנת העם והארץ יותר מכול, ויעידו על כך הקדושים שגופם טמון בבתי הקברות. יש גבול כמה עוד אפשר לסחוט ממנו. כל התרומה הזו בזכות החינוך ולימוד התורה המשמעותי בישיבות ההסדר.

מי הם גדולי הדור?

גדלות בתורה מחייבת התייחסות מקיפה ומתן תשובות עמוקות ועקרוניות לסוגיות החמורות הניצבות בפני הדור • אין די בבקיאות בתורה כדי להיחשב גדול בתורה • שלוש דרגות בגדלות בתורה בהתאם לרמת ההבנה של כללי התורה • מי שלא זכה להבין את תורת הרב קוק לא יכול להיחשב כאחד מגדולי התורה שבדור • הרב חרל"פ: המבקשים לתקן את הדור ללא עיסוק בכללי התורה הם בבחינת תלמיד שלא הגיע להוראה • לרבנות הראשית של היום אין סמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'

מי הם גדולי התורה

לעיתים אישים מבני הציבור החרדי שואלים או תוקפים מאמרים שאני כותב. הם אמנם יודעים שאני משתדל ללכת בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, אבל הם טוענים כלפי, מדוע אינני מקבל את סמכותם של "גדולי התורה". התשובה היא שאינני סבור שהם גדולי התורה. הם תלמידי חכמים חשובים שיראתם קודמת לחכמתם ומעמידים תלמידים הרבה, ומצווה לכבדם, אבל הם אינם גדולי התורה.

גדלות בתורה מחייבת התייחסות שלימה מתוך אחריות מלאה לסוגיות החמורות הניצבות בפני הדור, ובכללן: היחס לעם ישראל על כל גווניו ורבדיו, הקרובים והרחוקים לתורה; היחס למצוות יישוב הארץ והמלחמה שנמשכת סביבה כבר יותר ממאה שנה; היחס למדע, לעבודה, ולשאלות החברה והכלכלה בעת החדשה.

שאלות טכניות לעומת שאלות היסוד

אף שיש לרבנות הראשית תפקיד חשוב מאוד בניהול ענייני דת כמו נישואין, גירות וכשרות, כבר אין מדובר בסמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'. אלא תפקיד הרב הראשי דומה במקרה הטוב לתפקידו של מנהל ענייני הדת, ובמקרה הפחות טוב – דובר של ענייני הדת

חשוב לציין שעצם ההתייחסות לשאלות הללו אינה מספיקה, מפני שאפשר להסתפק בתשובות קטנות שעוסקות בדרך הטכנית שבה היהודי הפרטי יכול לשרוד בתוך התמורות והמהפכות שפוקדות את עמנו ואת עולמנו בעת החדשה. אמנם גם לשם כך יש צורך בכישרון, וככל שהמציאות יותר מסובכת נדרש כישרון גדול יותר. אבל אין צורך לשם כך בגדלות בתורה. די לכך בפקחות הקיימת אצל מנהיגי ועסקני ציבור, שאם הם נאמנים לדרכה של התורה כפי שלימדום רבותיהם, ומבינים את המציאות החברתית שלפניהם, הרי שהם יכולים למצוא פתרונות יצירתיים לקשיים שעומדים בפני קבוצה מסוימת (חרדית או דתית, אשכנזית או ספרדית). זה הכישרון הנדרש כיום מחברי כנסת, שרים והוגי דעות מדרג בינוני. והם יכולים כמובן להתייעץ עם רבנים שמבינים בתחום הזה, אך אין בזה עיסוק תורני משמעותי.

אבל גדולי התורה האמיתיים נדרשים לשאלות היסוד, כדי לתת תשובות גדולות ועקרוניות למבוכות הדור. אין הם נתבעים לתת תוכנית מפורטת לביצוע, אבל הם צריכים להציב את החזון, לנתח לעומק את התנועות והתופעות שניצבות לפניהם, להבחין בין הטוב לרע שבהן, ולתת כיוון שעל ידו הטוב יתגבר על הרע ואף יתקן אותו.

מהי גדלות בתורה

אכן שאלה גדולה וחשובה היא כיצד קובעים גדלות בתורה. ברור שעצם העובדה שאדם יחליט לעסוק בשאלות הגדולות אינה מזכה אותו בתואר גדול בתורה, כל זמן שאין לו את הכלים לכך. כמו כן ברור שהגדלות אינה נקבעת לפי מידת הבקיאות. בכל הדורות היו תלמידי חכמים שנודעו כבקיאים עצומים, ואע"פ כן בקיאותם לא העמידה אותם בשורה הראשונה של גדולי התורה, מפני שהגדלות נקבעת לפי מידת ההבנה והחדירה לשורשי העניין.

באופן כללי מאוד אפשר לומר שיש שלוש מדרגות בגדלות בתורה:

המדרגה הראשונה, היא מדרגתם של אלה שזוכים להבין את שורש הסברה של כל הלכה או כל אגדה בפני עצמה, ואלו הם תלמידי חכמים רגילים.

המדרגה השנייה, היא מדרגתם של אלה שזוכים להעמיק יותר ולהבין את הסברה הפנימית שמבארת הלכות רבות כאחד, ועל פי זה הם יודעים ליישב קושיות שונות. כדוגמת מגידי השיעורים החשובים בישיבות, שהצליחו על פי יסוד אחד לבאר סוגיות רבות, והם גדולים בלמדנות. או כדוגמת פוסקים חשובים, שמתוך הבנתם המעמיקה הם מבינים הלכות רבות, ויודעים להתמודד עם שאלות חדשות, ובדרך כלל הם גדולים במקצועות אחדים בהלכה. ויש מבעלי מדרגה זו שזוכים להבין את הסברה הפנימית שמבארת ענייני אגדה שונים, והם גדולים במחשבה ואמונה.

המדרגה השלישית, היא של אלה שמעמיקים יותר בשורשי הסברות הפנימיות, הן בהלכה והן באגדה ופנימיות התורה. ומתוך כך הם מבינים יותר לעומק את כללי התורה, ומתוך כך פרטי ההלכות והמדרשים נהירים להם יותר, והם יודעים להורות ולהדריך בשלימות, בתחומים שמחברים את ענייני הכלל והפרט, הרוח והמעשה. ואלו הם גדולי התורה האמיתיים. וגם ביניהם יש כמובן מדרגות מדרגות, לפי גודל ההעמקה ולפי הנטייה הפנימית לתחומי התורה השונים.

מרן הרב קוק זצ"ל – גדול הדורות האחרונים

מרן הרב קוק זצ"ל היה אחד המיוחדים שבגדולי התורה שבישראל. הוא זכה לכישרונות עצומים, ומתוך שקידה מופלגת והתקדשות בצדיקות וחסידות זכה להעמיק במידה שאין לשער בכל תחומי התורה, ובמיוחד בסוגיות הכלליות שכוללות יחד הלכה ואגדה, כלל ופרט, קודש וחול.

חסד גדול עשה ה' עם עמו ישראל ועם העולם כולו, ששלח לנו נשמה גדולה וקדושה שכזו להאיר את דרכנו בדורות המיוחדים הללו. דורות של גדולה ושפלות, הישגים מדעיים עצומים ומבוכה מוסרית נוראה, גילוי כישרונות אישיים והתפרקות ערכי העם, החברה והמשפחה.

בדורות שבהם כל סדרי החיים משתנים, יש צורך להעמיק מאוד בדברי תורה כדי להדריך, לתקן ולגאול את כל הכישרונות שהולכים ומתגלים. לצורך התמודדות מסוג זה אין די בגדלות רגילה בתורה, אפילו מהמדרגה השלישית. דרושה גדלות מהסוג של משה רבנו, עזרא הסופר וכיוצא בהם.

תלמידי חכמים שאינם מבינים את דברי הרב קוק

מובן מאליו שמי שלא זכה להבין את תורתו של מרן הרב קוק זצ"ל, לא יכול להיחשב כאחד מגדולי התורה שבדור. הוא יכול להיות מומחה ובקיא בפרטים רבים, בצד הטכני של ההלכה והאגדה. אבל לא ייתכן שיהיה ממש גדול בתורה.

וגם בקרב אלה שהבינו את דברי הרב קוק יש שתי מדרגות עיקריות. יש שמקבלים את הוראותיו הכלליות ביחס למקומה של ארץ ישראל בזמן הזה, זמן של קיבוץ גלויות ואתחלתא דגאולה. וכן את הדרכותיו ביחס למדע ועבודה, וביחס העקרוני ליהודים שעזבו תורה אבל הם מקושרים לערכי העם והארץ או לערכים אוניברסאליים (ביחס לפורקי עול רגילים כבר נכתב בעבר רבות). ותלמידי חכמים אלו זוכים ומתחברים נפשית למדרגה השלישית על ידי ההזדהות עם תורתו ודמותו המאירה.

ויש יחידי סגולה שמעמיקים יותר בהבנת הרעיונות, שמאירים ממש את המציאות, וסוללים דרך לגאולה על ידי אור הדרכת התורה.

יש להעיר שבין זקני הרבנים מהדור הקודם, שגם הציבור החרדי מחשיבם כגדולי התורה, היו רבים שזכו לקבל השפעה חשובה ממרן הרב קוק זצ"ל. ואף שלא המשיכו את דרכו בהנהגת הציבור, הם קיבלו כמה מרעיונותיו ונותרו מעריציו ומכבדי דמותו עד יומם האחרון. וביניהם: הרב פרנק זצ"ל, הרב אויערבאך זצ"ל, הרב אלישיב זצ"ל, הרב ולדנברג זצ"ל. וכן יבדל"א הרב עובדיה יוסף שליט"א.

דברי הרב חרל"פ – מוסר הכללים ומוסר הפרטים

כיוצא בזה כתב תלמידו הגדול, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, בספרו מעייני הישועה פרק ט', שבעת הזאת צריכים גדולי התורה לעסוק בכללי התורה.

בדבריו שם הוא מבאר שהנביאים עסקו בכללים, מפני שכאשר הכללים מתוקנים ממילא כל הפרטים מתוקנים. אלא שבעקבות החטאים נתקלקלו הכללים ובית המקדש חרב, ומזה יצא שבגלות עיקר העיסוק בתיקון הפרטים בפני עצמם. אולם בשעת צמיחת הישועה, העולם הולך ושב לאיתנו, ומתגברת ההשתוקקות לכללים (וכשאין נותנים כללים ממקור התורה, אזי הולכים ומחפשים כללים בשדות זרים והחוצפה ופריקת העול מתגברים). "ודרוש שהגדולים בעם יכירו עומק חפץ זה, וייקחו לבבם לדבר גבוהות, ארוכות וקצרות, על דבר תיקון הכללים. באופן כזה שלא לבד שהדיבור על דבר הכללים לא יטשטש את הפרטים אלא אדרבה יוסיף עז ועצמה, חשק והתלהבות לאהבת הפרטים ותיקונם…"

"ואם יבואו אז אנשים קצרי דעה, וידמו לקרב קץ הגאולה על ידי המוסרים לתיקון הפרטים לבד, ולא ידעו לדבר רמות על דבר תיקון הכללים, הרי הם בבחינת 'תלמיד שלא להגיע להוראה ומורה', ומקלקלים הם את כל הצינורות ללכת בדרך הפוכה, שכן האור הגנוז מתגלה ביותר על ידי זריחת הכללים והרמת העולמות. וראוי להתאמץ בכל עז נגד מחשבות כאלה. והגדולים האמיתיים ילבשו עז וחיל לעמוד בראש העם ולנחותם הדרך הנכונה, וידעו כי האמת איתם ונוכח ה' דרכם".

הרבנות הראשית

כהמשך לחזון של גילוי התורה בגדלות, ראה הרב קוק בהקמת מוסד הרבנות הראשית גרעין שממנו תוכל לצמוח הנהגה תורנית גדולה ומאוחדת. אמנם כבר לאחר הסתלקותו של מרן הרב קוק זצ"ל הלך ונחלש מעמדה העצמאי של הרבנות הראשית. מרבנות שהציבה חזון מתוך חירות גמורה, בלא שום כפיפות למוסדות הציבוריים או לכל חוג ציבורי, הפכה הרבנות להיות אחד ממוסדות הציבור שכפופים למשטר החוקי הקיים.

כבר לא דובר על הצבת חזון מלא, אלא על מציאת פתרונות הלכתיים למציאות הקיימת, שאותה מעצבת המנהיגות הפוליטית הציבורית. אפילו בניסיונו של הרב הרצוג זצ"ל להציע חוקה אלטרנטיבית למדינת ישראל, אין ניסיון להציב חוקה שלימה, אלא למצוא דרכים כיצד הנורמות המקובלות על ראשי המדינה יוכשרו במסגרת ההלכה.

ועדיין היו הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית מגדולי תלמידי החכמים שבדור. במשך הזמן גם מעמד זה נשחק בהדרגה, תוך שהרבנות הופכת למחלקת פיקוח על כמה ענייני דת כמו נישואין, גירות וכשרות.

במצב זה, אף שיש לרבנות תפקיד חשוב מאוד בניהול עניינים אלו, כבר אין מדובר בסמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'. אלא תפקיד הרב הראשי דומה במקרה הטוב לתפקידו של מנהל ענייני הדת, ובמקרה הפחות טוב – דובר של ענייני הדת.

דוגמא זו מדגישה עד כמה זקוקים אנחנו להמשך עיון, העמקה והזדהות עם חזונו הגדול של מרן הרב קוק זצ"ל, כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולרומם את מעמד נושאיה, כדי שאור התורה הגואלת יאיר את העולם כולו.

לימוד ששווה פי אלף

על פי הבן איש חי, לימוד תורה בשבת גדול אלף פעמים מביום חול • מדוע די להקדיש רק מחצית מהשבת ללימוד? • גדולתו של הלימוד בשבת דווקא מתוך עונג גשמי • שיטות הראשונים השונות לגבי חלוקת השבת בין לימוד תורה לעונג גשמי • האם שעות התפילה נחשבות כחלק מהמחצית המוקדשת לה' • גם בני נוער צריכים ללמוד שש שעות בשבת • סגנון הלימוד המתאים ללימוד תורה ממושך בשבת • לייסד קבוצות תמיכה ללימוד משותף בשבת

מדוע עלינו להקדיש ללימוד תורה רק מחצית מהשבת

שאלה: אם מגמת הימים הקדושים לעסוק בתורה, מדוע אנחנו נתבעים ללמוד רק שש שעות בשבת, ולא במשך כל השבת חוץ מהזמנים ההכרחיים לשינה ואכילה?

תשובה: לפני שאענה, אגדיל את השאלה יותר. כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (שנה שנייה, בהקדמה לפרשת שמות).

לו היו אומרים לאדם שמחירה של מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר, אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו כדי לקנות מאות מניה בכל מה שיוכל, ולמחרת ימכור את המניה ורכושו יגדל פי אלף.

אם כך לגבי כסף, מדוע לא ננהג כך לגבי לימוד התורה? אם הוא שווה בשבת פי אלף מלימוד בימות החול, מדוע לא ננסה ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת, בלי לאבד זמן יקר על סעודות ושינה?!

מהו הלימוד המיוחד של השבת

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר, בלי סיבוכים ופלפולים

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף מפני שהיא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, שאז מעלתה עליונה, מעין עולם הבא. חיים שלמים בנשמה ובגוף. עונג אמיתי! אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, שכאשר היה רואה בשבת אברכים שלומדים תורה ביגיעה יתרה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: "במטותא מינייכו, לא תחללוניה" – בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

לפיכך, כאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" (תנא דבי אליהו א) – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו למצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, כלולות בזה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולא להרחיב יותר מדי בסעודות ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר מטרת השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכל מתוך עונג ושלמות פנימית.

המקור לחובת הקדשת חצי השבת לתורה

שאלה: מנין המקור לחובה ללמוד שש שעות? ואם אכן יש חובה כזו, איך אני כאדם דתי שגדל בישיבות לא שמעתי על כך עד כה?

תשובה: לא שמעת על זה כי לצערנו אין מחנכים בישיבות לחיי תורה בעולם המעשה, אלא בעיקר עוסקים בלימוד עיון ישיבתי.

לגופו של עניין: אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה (ירושלמי שבת טו, ג; בבלי פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת, שהיא מקודשת יותר, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח על פי רמב"ם). אולם לדעת רוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלוק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. וכך כתבו למעשה אור זרוע (ח"ב פט); סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג); רבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג); ספר העיתים (קצח); המנהיג (נה); מהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד); שו"ת צדקה ומשפט או"ח ד.

ויש סוברים שתלמידי חכמים שמסגפים את עצמם במיעוט אכילה ושינה במשך כל השבוע צריכים להקדיש בשבת קצת יותר לאכילה ושינה, ואילו אנשי מעשה צריכים להקדיש יותר ממחצית השבת ללימוד תורה. וכך מבואר בפסיקתא (רבתי כג); שיבולי הלקט צו; תניא רבתי יח; מאירי שבת קיח, ב; רמ"א או"ח רצ, ב; מהריק"ש (ערך לחם רצ). וכך כתב הבית יוסף (רפח, א) בפירושו השני. אמנם מפירושו הראשון משמע שצריך להקדיש את כל היום כמעט לתורה.

חישוב שש שעות הוא לקולא

למדנו אם כן שלדעת רבים צריך להקדיש מחצית השבת ללימוד תורה, ויש אומרים שאנשי מעשה שאינם מקדישים את ימי החול ללימוד תורה צריכים להקדיש את רוב השבת לתורה.

לפי זה יוצא שחובה להקדיש לכל הפחות כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתייה ותוספת שינה של תענוג.

אמנם גם להקדיש תשע שעות לתורה די קשה, וראוי לחפש צד נוסף להקל, והוא על ידי החשבת התפילה כלימוד.

ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, ולכן נקטו חכמים "חציו לבית המדרש", וכידוע בעבר היו מתפללים בבית הכנסת, נמצא שכשאמרו "חציו לבית המדרש" התכוונו ללימוד תורה ולא לתפילה. וכן כתב במפורש בעולת שבת (רמב, א) שהתפילה צריכה להיכלל ב"חציו לכם".

אולם מנגד, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה (מהר"י ווייל; יש"ש). לפיכך נראה שאפשר להחשיב שלוש שעות של תפילה על חשבון תשע השעות של לימוד התורה. אבל לא יותר, מפני שאם לומדים פחות משש שעות כבר ברור שאין עיקר השבת לתורה, ובשום פנים לא ניתן לומר ש"חציו לבית המדרש".

האם גם נערים חייבים בזה

שאלה: כאשר הרב כתב שצריך לחנך את הנערים ללמוד תורה בשבת, האם הכוונה לשש שעות? האם זה מעשי? הרי בפועל אנחנו רואים שאפילו שעה אחת הם בקושי מצליחים ללמוד בלי מבחן?

תשובה: אכן מצווה לכל הנערים שהגיעו לגיל בר מצווה ללמוד לכל הפחות שש שעות תורה בכל שבת. וכדי שיוכלו לעמוד בזה, צריך להתחיל להרגילם ללימוד בשבת כבר מגיל צעיר, עד שלקראת בר המצווה יהיו מסוגלים להקדיש לפחות שש שעות ללימוד תורה.

אמנם נכון שכאשר הנער גדל בקהילה שבה רגילים כל בני הנוער להתבטל בשבת, ההתמודדות קשה מאוד. אבל על כך נצטווינו, ואם אנו חפצים לעשות את השבת כראוי, חובה עלינו לחנכם לכך בלא הרף, ולמושכם ללימוד בעבותות אהבה.

ורק לגבי נער שמתקשה מאוד ללמוד, עד שאין הדבר ביכולתו, הרי הוא אנוס ופטור מהמצווה.

על שוטטות הנערים בלילות שבת

שאלה: הרב כתב שבני הנוער שמשוטטים בלילות שבת "מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים החנונים". האמת שכך המציאות, אבל אולי עלינו להילחם ולא לתת ל"מופרעים" ול"חצופים" להשתלט על השיחה, כדי שמפגשי החברים יהיו איכותיים.

תשובה: אין אפשרות סבירה שהשוטטות בלילות תנוהל על ידי הצדיקים והלמדנים. כמו שבבית מדרש הלמדנים מתבלטים, ובמקום שעוסקים בחסד אוהבי הבריות מתבלטים, ובמקום שעוסקים בעבודה החרוצים מתבלטים, ובבית הכנסת אלה שמתפללים יפה מתבלטים, כך בעת שמשוטטים בבטלה, הבטלנים מתבלטים.

יותר מזה: בחברה הדתית, שאמונה על אהבת הבריות וקירוב רחוקים, לא רגילים להוקיע עוברי עבירות. וכך יוצא שבשעות הלילה אותם נערים ונערות שאינם מדקדקים במצוות הופכים למרכז החבורה. אז הם מספרים את כל עלילותיהם ומשפיעים לרעה על התמימים שהולכים איתם. במקרים כאלה "הגיבוש משחית".

אמנם טיול שקט של שניים שלושה חברים יכול להתנהל באווירה רצינית, אבל באופן טבעי שוטטות של חבורה גדולה יותר נוטה להתדרדר לשיחות שבמקרה הטוב אין להן שום ערך.

צורת הלימוד

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. ייתכן שהסיבה לכך היא מפני שנראה ללומדים, במידה רבה של צדק, שהפרי היוצא מלימוד עיוני זה אינו מצדיק את ההשקעה המרובה.

ואמנם בעת הלימוד בישיבות יש בלימוד זה תועלת, שהוא מכשיר את הלומדים להבנה מעמיקה, אבל במסגרת החיים הרגילים בוודאי לימוד כזה אינו מתאים.

לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר. ללמוד בספרים שמבארים את העניינים יפה ובעמקות אבל בלי סיבוכים ופלפולים.

קביעת סדרי לימוד

כדי לבצר את הלימוד בשבת חייבים לקבוע לו סדרים ציבוריים, מעין קבוצת תמיכה. לייסד שיעורים ולימודים שונים בבית הכנסת, לאבות ובנים ולקבוצות לימוד שונות במשך רוב שעות השבת. וכך עושים אצלנו בהר ברכה, וברוך ה' הדבר מועיל מאוד.

וכמובן מי שיכול, מצווה שילמד עם ילדיו בשבת, ועל ידי כך יקיים את מצוות לימוד התורה למהדרין וגם יחזק את הקשר שלו עם ילדיו. וכן בני זוג יכולים לקבוע לעצמם לימוד קבוע, והעיקר שיקבעו לימוד בספר שאינו קשה מדי ומאידך שיש תועלת מרובה בלימודו.

המפתח לחינוך הנוער

כדי לקשור את הנוער לתורה ומצוות צריך לרומם את חיי הרוח של המבוגרים • באמצעות לימוד תורה משמעותי בשבת יכולים גם אנשי מעשה לתת מקום מרכזי לקודש בחייהם • דברי חז"ל שהשבת נועדה ללימוד תורה, ובפרט בארץ ישראל • מדוע לא נשארנו במדבר, שם יכולנו ללמוד תורה באין מפריע • כאשר לא משתמשים בשבת כדי לרומם את הנוער, היא הופכת ליום של בטלה וקלות ראש • להקדיש ללימוד תורה מחצית מיום השבת שהן לפחות שש שעות

יסוד החינוך בלימוד התורה בשבת

רבים מתלבטים בשאלת חינוך הנוער, כיצד לקשר אותו יותר לתורה. רבים מבינים ששאלה זו תלויה בשאלה כללית יותר, כיצד ניתן לרומם את חיי הרוח של המבוגרים. שכן ברור שאם המבוגרים היו מצליחים להעניק לשמירת המסורת הדתית משמעות עמוקה יותר, היו מצליחים יותר בחינוך ילדיהם. מעבר לכך, אם כל הציבור הדתי היה מצליח לרומם את חייו, להתגבר על היצרים והתחלואים שהחברה המודרנית סובלת מהם ולמלא את החיים בערכים – הוא היה מהווה דגם מופלא לחיים שלמים. ורבים מאחינו החילונים היו רואים ונמשכים לדרך ישראל סבא, והיה נפתח בזה פתח לתיקון עולם במלכות ש-די, כפי התפקיד שהועיד לנו ה' אלוקינו.

כמדומה שלימוד התורה בשבת הוא המפתח המרכזי לכל השאלות הללו.

התורה בחייהם של אנשי המעשה

ראוי לחדד את העניין יותר. לכאורה נראה שנגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת הכולל, כפי שנוהגים רבים מבני הציבור החרדי, או שייצא לחיי המעשה בעבודות השונות או אפילו יעסוק בלימודי המדעים השונים, אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. אמנם ישנם לא מעט צדיקים שמצליחים ליצור שילובים שונים שמחברים בין הקודש לחול, אבל ככלל, הקרע ברור ומכאיב, ורבים נאלצים להכריע בין שתי האפשרויות, שאף אחת מהן לא מתאימה להם באופן מושלם, ובאף אחת מהן אין בשורה לתיקון עולם.

לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזו.

מקומה של התורה בחיי היהודי

כידוע כאשר הבור ריק הוא מתמלא בנחשים ועקרבים. וכך אנו מוצאים ביישובים ובערים עדרים של בני נוער שמשוטטים בלילות שבת הלוך ושוב, מפטפטים, מרכלים ומרעישים, צועקים וצוחקים, מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים ה'חנונים' שיום שבו אין עוסקים בלימוד הוא היום החלש שלהם. הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ומתקשים לקום לתפילה

בלא עיסוק רצוף בלימוד התורה לא ניתן לקיים חיים יהודיים ראויים. וכבר אמרו חכמים על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ושני טעמים לכך: הראשון, שמצוות הלימוד מתקיימת על ידי הכישרון הנעלה ביותר של האדם – השכל. והשני, שלימוד התורה מביא את האדם לקיום שלם של המצוות, וכפי שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): גדול התלמוד שמביא לידי מעשה.

ועל כן צריך לקבוע בכל יום עיתים לתורה, שנאמר (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה". לפיכך צריך כל אדם ללמוד פרק ביום ופרק בלילה (מנחות צט, ב), היינו כחצי שעה עד שעה בבוקר ובלילה. אמנם ברור שבכך אי אפשר לקיים את הדבקות הראויה בתורה, וגם לא ניתן להגיע לרמה נאותה בידיעת התורה כדי להאיר את החיים.

לימוד קבוע בשבת אמור לפתור את הבעיה.

ייעודה של השבת לימוד תורה

אמרו חכמים בתנא דבי אליהו רבה פרק א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז)…"

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שכן אמרו חכמים (טור או"ח סימן רצ): "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". רבים מהפוסקים הביאו מדרש זה להלכה, ללמדנו שאכן צריך להקדיש את השבת ללימוד התורה (מ"ב רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה יש כאן, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו בכולל של משה רבנו ושבעים הזקנים, ושום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות. בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה. אלא שהתפקיד שנועד לנו הוא לגלות את הקדושה בחיי המעשה בארץ ישראל. ובזה חטאו המרגלים שרצו להישאר במדבר.

אלא שהשאלה עדיין נוקבת, ותורה מה תהא עליה?! הרי לימוד התורה צריך להיות ברצינות, ואיך אפשר לקיימו תוך כדי עיסוק ביישובו של עולם? לכאורה היינו מצפים שהתשובה תהיה, שאם יהיו יראי שמים כראוי, יעשה להם נס, ולא יצטרכו לעבוד. אבל לא כך השיבו, מפני שזה יהיה רק לאחר התיקון השלם בעולם הבא, אבל בעולם הזה צריכים לעבוד ולתקן בכך את העולם. לפיכך השיב הקב"ה שילמדו תורה בשבת, שלכך השבת נועדה, להיות לנו מעין עולם הבא בתוך חיי עולם הזה.

מגמת הימים הקדושים לעסוק בתורה

לא רק השבת נועדה לתורה, אלא כל המועדים שנצטווינו עליהם בתורה נועדו ללימוד התורה, כאשר המצווה ללמוד בכל חג את העניינים הקשורים לאותו החג, בהלכה ובמחשבה, ואילו השבת נועדה ללימוד תורה כללי. וזו החלוקה הכללית שבין ימות החול שנועדו לעבודה וימי הקודש שנועדו לתורה.

יסוד כל הבעיות נובע מביטול תורה בשבת

יסוד כל הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת. וכי כיצד נרצה שיצליח אדם לרומם את חייו לערכי הנצח, כאשר אין הוא מצליח להקדיש מספר שעות ניכר ללימוד התורה ואינו מצליח לספוג מהימים הקדושים הארה לנשמתו.

וכמובן שאין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או ספרי פרפראות, אלא ללימוד רציני של יסודות התורה, שבת אחר שבת, עד שזוכים להקיף את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה, לחזור עליהם פעמים רבות ולהתעמק בהם.

אי אפשר לתאר לאיזו רמה גבוהה ניתן להגיע על ידי השקעה של לפחות שש שעות לימוד תורה בשבת. אין לשער את ההשפעה הנפלאה של שעות הלימוד של השבת על כל ימות השבוע.

חינוך הנוער

גם את הנוער יכול לימוד התורה בשבת לרומם לגבהים שאין לשער. אבל כמו כל דבר טוב כך גם השבת, כאשר אין נוהגים בה כראוי, אין מקבלים ממנה ברכה אלא להיפך. וכי מה יעשו הנערים והנערות שיש להם בכל שבוע יום שאסור במלאכה ושעות הפנאי שבו מרובות מאוד. אמנם ברוך ה' מספר שעות רציני מוקדש לתפילות וסעודות ושינה, אבל עדיין נותרות שעות מרובות של חוסר מעש. וכידוע כאשר הבור ריק ואין בו מים, הוא מתמלא בנחשים ועקרבים.

וכך אנו מוצאים ביישובים ובערים, בשומרון ובבני ברק, עדרים של בני נוער שמשוטטים בלילות שבת הלוך ושוב, מפטפטים, מרכלים ומרעישים, צועקים וצוחקים. עוסקים בכל ענייני החול של השבוע ומתווכחים בלהט על כל השטויות שבעולם. מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים ה'חנונים' שיום שבו אין עוסקים בלימוד הוא היום החלש שלהם. הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ומתקשים לקום לתפילה. ובמקום לקדש את יום השבת, מבזים את השבת ומשתמשים בשעותיה הקדושות לבטלה. והבטלה הולכת ומתפשטת עד שהיא פוגעת גם בשעות שהוקדשו מתחילה לתפילות וסעודות שבת, ובכל שבת ההורים צריכים להתווכח איתם מחדש שיקומו לתפילה ויכבדו את שולחן השבת.

פתרון אחד מופלא ישנו לכל זה: להקפיד על שש שעות של לימוד תורה בשבת.

שש שעות

אמנם חכמים לא קבעו כמה שעות צריך ללמוד בשבת, אבל בוודאי התכוונו שנשקיע בכך זמן משמעותי. עבור ארבע או חמש שעות, לא היו אומרים "שיהיה יום השבת כולו תורה". וכן ברור שאי אפשר לומר שארבע או חמש שעות נחשבות חצי יום, שכן אמרו חכמים שצריך להקדיש לכל הפחות את מחצית השבת ללימוד תורה (פסחים סח, ב). וכן כתבו להלכה רבים מהפוסקים, וכפי שכתב באור זרוע (ח"ב פט): "שבת או יום טוב חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. ומנהג כשר אחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת שחרית הולכים לאכול ואחר אכילה ישנים לתענוג שבת, ואחר שינה לומדים". וכך כתב בספר מצוות גדול (הלכות יו"ט כז, ע"ג), ורבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג), ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד), ושו"ת צדקה ומשפט (או"ח ד), ועוד רבים.

אלא שהואיל ולא קבעו חכמים מספר שעות, העניין הקדוש של לימוד התורה בשבת מתמסמס. לפיכך, כל הרוצה לעשות את השבת כראוי, צריך לקבל על עצמו ללמוד לכל הפחות שש שעות בכל שבת. שכן על פי הפירוש הממעיט ביותר, ניתן לומר שמקיימים בזה "חציו לבית המדרש".

ואם כך ינהגו האבות, ולכך ירגילו את הנערים בעודם צעירים, יש סיכוי גדול שימשיכו בזה כל ימיהם, ויגדלו בתורה ומצוות, ויקימו משפחות מבורכות, וכל חייהם יהיו מוארים באור התורה והשבת.