עונג שבת אמיתי

גודל שכרו של המענג את השבת. מדוע הפליגו חז"ל בשכר עונג שבת – מצווה לא קשה שרבים מקיימים. עונג שבת האמיתי אינו גופני בלבד, אלא מתוך חיבור רוח וגוף. תיקון המידות כתנאי לעונג שבת.

שכרו העצום של המענג את השבת

הפליגו חכמים בשכרו של מי שזוכה לענג את השבת (שבת קיח-קיט), ואמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו". עוד אמרו, שעל ידי עונג שבת זוכים לעשירות, כפי שזכה יוסף מוקיר שבת, שמצא אבן טובה בתוך דג שקנה לסעודת שבת. עוד אמרו: "כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות". עוד אמרו: "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורענויות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהינום, וממלחמת גוג ומגוג". עוד אמרו: "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלא מיצרים", שנאמר (ישעיהו נח, יג-יד): "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קודשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד… אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דיבר". ונחלת יעקב אבינו היא נחלה בלא מיצרים.

מה הקושי לענג את השבת

ולכאורה יש לשאול, מדוע הפליגו כל כך חכמים בשכרו של מי שמענג את השבת, עד שנראה שרק יחידי סגולה זוכים לענג את השבת באמת? הרי כל יהודי מקיים שלוש סעודות בשבת ומענג בכך את השבת.

עונג שבת כולל עונג רוחני וגשמי כאחד

אלא שעונג שבת אמיתי כולל בתוכו עונג רוחני וגשמי כאחד. ובאמת שום עונג גשמי אינו משמח באמת בלי שיהיה בו תוכן ערכי-רוחני, ומאידך, שום עונג רוחני אינו שלם עד שיבוא לידי ביטוי מוחשי גם על ידי הגוף. הקושי הגדול שאיתו אנו מתמודדים בעולם הזה הוא הניגוד החמור שבין הנשמה לגוף, ועניינה המיוחד של שבת הוא לעשות שלום בין הנשמה לגוף. מצוות השבת היא לעסוק בתורה מתוך נחת ועונג, ולקיים את הסעודות המשובחות מתוך כוונה של מצווה, וכל הזוכה לכך, זוכה לטעום בעולם הזה מעין עולם הבא. וזהו שאמר הקב"ה למשה: "מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם (ביצה טז, א). שעל ידי שבת קודש יכולים ישראל להשלים עצמם באיחוד של הנשמה והגוף לשם שמיים.

ומתוך כך מובן מה שאמרו חכמים שכל מי שזוכה לענג את השבת באמת זוכה להינצל מהקשיים שבעולם. כי הקשיים נובעים מהניגוד שבין הנשמה לגוף. והמענג את השבת גם זוכה לברכות גדולות – הברכות הנובעות מחיבור הנשמה לגוף. אלא שלשם כך צריך לקבל את השבת מתוך תשובה, ולהתגדל באמונה, ולהרבות בלימוד תורה לפחות שש שעות בשבת, ומתוך כך לקיים את הסעודות בשמחה של מצווה.

הכעס והקנאה מבטלים את העונג

אבל מי שמידותיו מקולקלות, או שאמונתו חלשה, אינו מצליח לענג את השבת כראוי. הנה למשל, הנוטה לרגזנות ועצבנות מוצא תמיד סיבות לכעוס, וכשהוא כועס כבר לא יוכל לענג את השבת בסעודות, ולא יוכל ללמוד תורה בנחת, וכך הוא הורס לעצמו את כל שבתותיו.

וישנם בעלי קנאה, שכמה שייתן להם ה' יתברך ממון ומאכלים טובים – כל זמן שלחבריהם יש יותר, אינם יכולים לשמוח. הם לועסים את מאכלי השבת ומחשבתם טרודה במה שיש לחבריהם, ובוודאי אינם יכולים לפנות את ליבם ללימוד התורה.

ומי שזוכה להבין את תוכנה המהותי של השבת, יכול לתקן את מידותיו הרעות. ולכך נועדה השבת, כדי שבכל שבוע נקדיש יום שבו נזכור את יסודות האמונה, שה' ברא את העולם ומשגיח עליו, וכל מה שהוא עושה הכול לטובה, ולכן אין סיבה להתרגז ולקנא, אלא רק לשמוח ולהתענג בטוב ה'.

התאווה – הפרת האיזון שבין האכילה והלימוד

אחת הבעיות השכיחות בשבת היא האכילה היתירה. אמנם מצווה לענג את השבת באכילה ובשתייה, אבל אין הכוונה שימלא אדם את בטנו עד להתפקע. ואם יעשה כך יהיה אח"כ עייף ועצבני, ולא יוכל ללמוד תורה כראוי, ואף לא יוכל להתייחס לבני משפחתו בנחת ובשמחה כראוי.

אכילה יתירה היא מכבידה ומעייפת. הגוף מתקשה לעכל כמות גדולה יותר ממה שהוא צריך. כאשר מאביסים את הקיבה בכמויות מופרזות של אוכל, במקום שהאדם יקבל מהאוכל כוח, חיוניות ושמחה, הגוף נדרש להפנות משאבים רבים כדי לעכל את המאכלים המיותרים, להופכם לשומן ולפנות את הפסולת מהגוף, ולא נותר בו כוח לדברים נוספים.

לכן אנשים רבים מתקשים ללמוד תורה בשבת, וכשכבר מחליטים ללמוד, העייפות גוברת עליהם ואינם מצליחים להבין דבר, והם מתייאשים מעצמם ומהלימוד. במצב הזה, לכל היותר יש להם כוח לשבת על הכורסה ולשוחח מעט עם בני המשפחה ואורחים. במקרה הגרוע יותר הם מתרגזים ומנסים להשקיט את חוסר השקט שבקרבם בקריאת עיתונים. ורק תלונה אחת נותרה להם על השבת – שהיא גורמת להם לעלות במשקל.

דברי השל"ה

וכן כתב השל"ה (מסכת שבת נר מצווה לז) שהדרך העיקרית לענג את השבת היא "לא כאותם הממלאים בטנם כסוס וכפרד אין הבין, לילך אחר הערב (הטעים)… ואח"כ מרוב מאכלם נופל תרדימה עליהם ומבלים מוחם. אלו אין נקראים מענגים את השבת, אלא הם מענגים את עצמם (בטנם) בשבת. ועל כן יכלכל דבריו במשפט, והחכם עיניו בראשו, כשיושב לאכול בבוקר, אע"ג שיאכל וישתה כראוי, אין הכוונה למלאות בטנו, כי לא מנוחה ועונג ייקרא לזאת אלא איבוד המאכל והגוף, גם הפסד לנפש – שלא יוכל לעמוד על עומדו מרוב שביעתו כדי לעסוק בתורה ובמצוות כאשר ביארנו. אבל העניין הוא שיאכל וישתה בשמחה ובטוב לבב מאכל טוב ויפה, מוטעם ומתוקן, קל העיכול, מעט הכמות ורב האיכות, ובלבד שלא ימלא את כרסו, וישתה שתים שלוש כוסות של יין לשמח את ליבו, הכול לפי מה שהוא אדם. ויקום מתוך שמחת אכילתו לקבוע לימודו, או יישן מעט לנוח ראשו ואיבריו, ואח"כ ישב ללמוד, ישא ויתן בעומקה של הלכה כפי השגתו והבנת שכלו…"

כמה שעות צריך אדם ללמוד תורה בשבת

משמע מדברי הגמרא והראשונים שצריך אדם להרבות בלימוד תורה בשבת, כשש שעות לפחות. והלימוד צריך להיות מתוך נחת ועונג, בענייני הלכה ואגדה, בספרים החביבים על כל אדם.

לעורר את בני הנוער ללמוד בשבת

במיוחד צריכים לעורר את בני הנוער למצוות לימוד התורה בשבת, שילמדו לפחות שש שעות תורה בכל שבת. ושלא יהיו כאותם שטועים ומסתובבים בשבת ברחובות עם חבריהם, ומבטלים את השעות הקדושות של השבת לבטלה. וכתבו המקובלים, כי ההשפעה היוצאת מלימוד התורה בשבת גדולה פי אלף מן הנעשה מלימוד התורה של ימי החול ('בן איש חי' ש"ש בהקדמה לפרשת שמות).

שאלה מעני שפוטר

שאלה: כבר שנים שאני מתקשה מאוד בפרנסת משפחתי. יש לנו ברוך ה' ילדים לפרנס, ואמנם גם אשתי משתדלת לעבוד, אבל לא תמיד היא מוצאת עבודה. לפני חודשיים גם אני פוטרתי מעבודה שהרווחתי בה כארבעת שקלים בחודש (כך שאין לי חסכונות), ואנו חיים בדוחק רב. מה עליי לעשות כדי לצאת מהמצוקה? ובכלל אני חושב לעצמי בזמן האחרון, מה הטעם בחיי השפלה כאלה? ואיזו דמות של אבא יש לילדים שלי?

תשובה: כמובן שעליך להמשיך להשתדל ולמצוא עבודה כדי לפרנס את משפחתך. ואסור לך לבחול בשום עבודה, מפני שכל עבודה מכבדת את בעליה. אולם עליך לדעת שאף כי הפרנסה חשובה, יש דברים חשובים ממנה. ברוך ה' בזמנינו, בזכות הקצבאות, גם העני ביותר אינו רעב ללחם ואינו חסר בגדים. וכל זמן שאתה ואשתך מתחזקים בתורה ובאמונה, משמחים זה את זה באהבה ומגדלים את ילדיכם לתורה ולמצוות, אתם יכולים להיות מאושרים. והעיקר שלא תיתן למצב הכלכלי להשפיל את מידותיך. למרות מצבך האישי תנצל את זמנך כראוי, תקבע עיתים לתורה. תחשוב על טובת הכלל, תחפש תחומים בהם אתה יכול להתנדב. אולי בסידור בית הכנסת, אולי בשיפור פני הסביבה, אולי בעזרה לאנשים שנמצאים במצוקה קשה יותר, כמו חולים או קשישים גלמודים. וזהו הכבוד האמיתי, שהאדם הוא טוב והגון גם כשמצבו קשה. וכשילדיך יראו שכך אתה נוהג, הם יגדלו לתפארת, ויהיו אנשים טובים ומוסריים, אוהבי תורה וחרוצים, ובזכות זה תזכו לכל הברכות שבתורה.

והנה לכם דברים נפלאים מתנא דבי אליהו (פרק יח): "אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עני – במה ייקרא שמו לפניך? בשלמא העשיר ייקרא שמו לפניך על שם עושרו, על שם כסף וזהב, אבנים טובות ומרגליות, ועל שם כלי חמדה שבעולם. אבל העני – במה ייקרא שמו לפניך?! אלא ייקרא על שם בנו! הא כיצד? אם עומד בנו בבית הכנסת ובבית המדרש וקורא בתורה, ואומרים הבריות: בן מי זה? ואומר: בן איש פלוני עני הוא, ונמצאו הרבים מברכים שמו הגדול על ידו. וכן אם עומד בנו ושואל הלכות בבית המדרש. הא למדת שאין הקב"ה נותן בנים בעלי תורה אלא לעניים, שנאמר (משלי כב, כב-כג) "אל תגזול דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם, וקבע את קובעיהם נפש".

הערות לאחר הבחירות

האם נתניהו יצליח להשתחרר מפחד השמאל?. חקיקה נגד חקירת שרים מכהנים. במצבה הדמוגרפי, על ישראל לבחור בשיטה הקפיטליסטית. להגדיל את תקציב החינוך התורני במקום את קצבאות הילדים.

פחדו של נתניהו

מספרים על עשרה בחורים יהודים שהלכו באיזו סמטה חשוכה בעיירה רוסית, והנה באו מולם שלושה נערים גויים. נתפחדו היהודים ואמרו זה לזה: "מה נעשה, הם שלושה ואנחנו לבד…"

הסיפור הזה מזכיר את התנהגותו של בנימין נתניהו, שבחשש ובעצבנות שואל את עצמו מה יעשה, כל השמאל היהודי נגדו (44 ח"כ), ואילו למחנה הלאומי יש רק ששים וחמישה חברי כנסת…

היהודים בחוץ לארץ עוד פחדו בצדק, כי גם אם היו העשרה מכים את שלושת הנערים הגויים, הלא היו מגיעים אח"כ שאר הגויים, ומרה היתה אחריתם. ואילו נתניהו, מה לו לפחד. אם רק יהיה נאמן לארץ ישראל, מובטח לו רוב יציב. מדוע שלא יוביל פעם אחת מדיניות יהודית ראויה?

בכל אופן, אם גם הפעם יתחיל להיכשל, אין טעם להמתין עד לנפילתו הגדולה. מיד כשיתחיל למעוד, כלומר להחניף לשונאיו ולהפנות עורף לתומכיו, צריך להסיר את התמיכה בו ולחפש מועמד אחר לראשות המחנה הלאומי. ומי יודע אם לא היה צריך לעשות זאת מזמן.

עצה טובה למחנה הלאומי

כדאי להעביר בהקדם חוק לפיו אין לחקור ולשפוט חבר כנסת שהתמנה לתפקיד שר. וגם אם כבר נפתחה נגדו חקירה, המשך החקירה והתהליכים המשפטיים צריכים להיות מושהים עד אשר יסיים את תפקידו כשר, גם אם כהונתו תימשך שבע קדנציות. ורק אם מדובר בעבירות של בגידה במדינה או בעבירות חמורות במיוחד, תימשך החקירה.

אילו היה לנו אמון במערכת המשפט, חוק זה היה מיותר. אבל כיום מערכת המשפט משתמשת בחקירות ובהגשת כתבי אישום כדי להשפיע על מדיניות הממשלה, ולכן מוכרחים ליטול ממנה את הכוח הזה.

על חוקים חברתיים

מחלוקת נטושה בעולם על השיטה הכלכלית הראויה להיטיב את מצב החברה. האם השיטה הסוציאליסטית, המשקיעה משאבים לתמיכה בחלשים כדי להעניק להם הזדמנות שווה, או השיטה הקפיטליסטית, הנותנת עדיפות לכוחות השוק שהם יפתחו את הכלכלה וייצרו מקומות תעסוקה. לכל שיטה מעלות וחסרונות, ולנו כיהודים ראוי ללמוד היטב את השיטות השונות, לשפוט אותן כראוי, ולהוציא את הטוב שבכל אחת מהן.

אולם במצב הנוכחי, כאשר לא כל אזרחי ישראל נאמנים למדינת היהודים, ובפועל רוב התקציבים הנגזרים מן החוקים הסוציאליים, כמו קצבאות ילדים ודמי אבטלה, הולכים אל האוכלוסיה הערבית, שחלק לא מבוטל ממנה עוין את מדינת היהודים, עד כדי תמיכה גלויה באויב – אין לנו ברירה אלא להעדיף את השיטה הקפיטליסטית. הקיום קודם לרווחה. וצריך להשתדל להוציא את המיטב מתוך השיטה הקפיטליסטית, שכאשר מנהלים אותה נכון, היא מעודדת את האדם לקחת אחריות על גורלו, ונותנת בידו כלים להתפרנס כראוי.

והצד הסוציאלי צריך לבוא לידי ביטוי בעיקר בתמרוץ הכלכלה והתעשייה כדי ליצור מקומות עבודה נוספים, ובמתן סיוע לאנשים להכשיר את עצמם ללימוד מקצוע איכותי.

למשל, במקום להגדיל את קצבאות הילדים, עדיף לתת הלוואות מותנות עבור לימודים מקצועיים בתחומים שונים, ולקבוע שכל מי שיעבוד במשך מספר שנים וישלם מיסים למדינה יהיה פטור מהחזרת הלוואות אלה.

ש"ס ויהדות התורה

מוטב לתנועות ש"ס ויהדות התורה לזנוח את התביעה להגדלת קצבאות הילדים, שרוב תקציבן הולך למגזר הערבי, ובמקום זאת לתבוע תקצוב קבוע עבור כל מסגרות החינוך החרדי – תקציב שווה לזה הניתן במגזר הממלכתי. זה יעלה לאוצר המדינה פחות כסף, ומנגד יעביר למגזר החרדי הרבה יותר כסף ממה שהיה המגזר החרדי משיג דרך קצבאות הילדים. והכסף יילך כולו למטרות קדושות.

זה לא יענה על כל הבעיות, אבל לאחר שהחינוך יתוקצב בשווה, יישארו בידי הציבור משאבים כספיים שיאפשרו תמיכה במשפחות ברוכות ילדים ללא צורך לעבור על האיסור "לא תחנם".

הסכם הזוגיות

אפשר למצוא פשרה עם דרישת 'ישראל ביתנו' למתן חופש הצבעה בקשר ל'ברית הזוגיות'. בפועל אין כמעט אנשים שנמנעים מהתבוללות בגלל החוק הקיים. לעומת זאת, המצב הלא מוסדר מכביד מאוד על אנשים רבים שקשרו את גורלם עם העם היהודי, ומוכנים לחרף נפשם במלחמה נגד אויבי ישראל. לדעת הראשל"צ הרה"ג הרב בקשי דורון יש אף יתרון בכך שיהודים לא יהיו חייבים להינשא כדת משה וישראל, שכן אם אינם מתכוונים לשמור על קדושת נישואיהם כראוי, יש חשש שיולידו ממזרים.

מנגד, אין להתעלם מהפגיעה הסמלית ביהדותה של המדינה. זו הסיבה לכך שהמפלגות הדתיות התנגדו לחוק זה. כדי לאזן את הפגיעה צריך לדרוש שינוי במדיניות הקליטה, ואולי אף שינוי בחוק השבות, באופן שהרבה פחות גויים יגיעו לארץ.

והעיקר, צריך להילחם באמת בהתבוללות על ידי הגברת החינוך לזהות יהודית. לשם כך צריך לקבוע בחוק תקצוב עודף עבור חינוך לזהות יהודית בכל מסגרות החינוך.

ועדיף לקרוא לחוק 'הסכם זוגיות' ולא 'ברית', באשר ברית היא עניין מקודש הקשור לנישואין כהלכה.

למה 'קדימה' הצליחה?

רבים שואלים: איך אפשר להבין את הצלחתה בבחירות של מפלגה מושחתת כמו 'קדימה', שנכשלה בכל תחום? מפלגה שהבטיחה שלום אך נגררה לשתי מלחמות, ובשתיהן נכשלה. מפלגה שכמה וכמה מראשיה נחשדים בפלילים, ורבים מחבריה בגדו במפלגותיהם. יש מהם שבמשך שנים רבות נשבעו אמונים לארץ ישראל, ובלי להתנצל הפנו עורפם לאמונתם ומחזרים אחר פרטנר ערבי כדי להעניק לו משטחי ארץ ישראל, וכל זאת בעיקר למען שררה וטובות הנאה. ויש מהם שנשבעו אמונים למפלגת העבודה, וכשראו שהדרך לקידום נחסמה עבורם שם ערקו ל'קדימה'. איך ייתכן שמפלגה מושחתת כזו זכתה לאמון של כרבע מן המצביעים?

התשובה המצערת היא שכנראה הפרת אמון וריצה אחר שררה וטובות הנאה, אינה נראית כפסולה בעיני בוחרי קדימה. מי שרוצה לפטור את עצמו מחובת נאמנות, מרגיש הזדהות עם אנשים כמותו. כשהוא בוחר בהם הוא בעצם מצביע עבור החיים הקלים, נטולי המוסר והאידיאלים.

התקשורת

וכמובן גם ל'תשקורת', כפי שהיה קורא לה אדיר זיק ז"ל, יש חלק גדול בהצלחתה היחסית של 'קדימה'. מן הסתם רוב אישי התקשורת היו מעדיפים לתמוך במפלגה שמאלית יותר, אבל משראו שהסיכוי היחיד לבלום את הציבור היהודי הוא בחיזוקה של 'קדימה', נתנו לתנועה זו חשיפה מרובה. ואנשים תמימים הלכו שולל אחר תעמולת השקר שהנה יש סיכוי לשלום, והצביעו עבורם.

חובה עתה על המחנה הלאומי להפריט את התקשורת האלקטרונית. לאפשר לכל מי שמעוניין בכך לשלם אגרה ולשדר שידורי רדיו וטלוויזיה, כדי שלכל הפחות תהיה למאזינים ולצופים אפשרות בחירה. בתהליך הדרגתי זה יקליש את שליטת השמאל בתקשורת.

חוק נגד שחרור מחבלים בעסקה שאינה שוויונית

שוב אנו שומעים על נכונותה של הממשלה להיכנע לדרישת המחבלים, ולשחרר מאות מחבלים, ובתוכם רבי מרצחים, עבור שבוי אחד שלנו. אין לעסקה זו פירוש אחר זולת כניעה, שמתפרשת במזרח התיכון כחולשה גדולה, וחושפת את אזרחי ישראל לסכנה גדולה. מעבר לכך שאם לא יתרחש נס, הפיגועים יגברו בעקבות עסקה זו.

לאחר שחרור מאות מחבלים, כיצד יוכלו מפקדים בצה"ל לשלוח בעתיד חיילים לחרף נפשם כדי ללכוד מחבלים?

יש צורך לחוקק חוק שיאסור שחרור מחבלים בעסקה שאינה שוויוניות. כלומר רק שבוי אחד תמורת אחד ישוחרר, ומעבר לזה, החוק יקבע שאסור לשחרר מחבלים. חוק זה יהיה תואם את הדרכת חז"ל (גיטין מה, א): "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם".

בית המשפט

לכאורה היה צריך לפנות אל בית המשפט העליון, ולתבוע שיעצור את העסקה הזו, שהרי איך אפשר לשחרר רבי מרצחים שנשפטו בבתי משפט למספר מאסרי עולם? אולם חבל על הזמן. זה כבר ידוע וברור שבכל עימות בין העמדה היהודית לערבית, בית המשפט מתייצב למען הערבים. כך בעניין השפה, הקרקעות, הגדר, הוראות פתיחה באש. ואין צורך לפרוט את כל המקרים כי רבים הם מאוד.

ניקוי עדשות מגע בשבת

שאלה: האם מותר לנקות בשבת עדשות מגע שצריך לנקותם בכל יום בעזרת חומר נוזלי ושפשוף עדין באצבעות?

תשובה: אמנם היו שרצו לאסור זאת מחמת איסור כיבוס. אולם למעשה מותר, שהואיל ואין העדשות בולעות את הלכלוך אל תוכם, אלא הלכלוך הוא רק עליהן, אין בהן איסור כיבוס.

והרי הן דומות למפות שעשויות מניילון, שאין הלכלוך נבלע בתוכן אלא רק נדבק עליהן, שלכל הדעות מותר לשוטפן במים. ויש אוסרים לשפשפן, מפני שהשפשוף נראה ככיבוס (שמירת שבת כהלכתה טו, ה). ולדעת רוב הפוסקים מותר גם לשפשפן, ובתנאי שלא ישפשף אותן בחזקה, כדי שלא ייראה כמכבס (אגרות משה יו"ד ב, עו; ציץ אליעזר ה, י; ילקוט יוסף שב, כב). ויש שהתירו אף לשפשפן בחזקה, שהואיל ואינן בולעות את הלכלוך אל תוכן אין בהן איסור כיבוס כלל (אור לציון ח"ב כד, ו).

וכיוון שהמחלוקת היא באיסור מדברי חכמים, ובנוסף לכך רוב הפוסקים מקילים, מותר לנקות עדשות מגע בעזרת חומר ניקוי נוזלי ושפשוף קל באצבעות.

רבי ישראל סלנטר

מתחילה התכוונתי לספר בשבוע זה על רבי ישראל סלנטר ועל דרכי התמודדותו עם ההשכלה והמודרנה, אבל ענייני השעה תבעו את שלהם, ובעז"ה אשלים את חובי בשבוע הבא.

השומר שבת הבן עם הבת

שאלה: כיצד יש לנהוג עם בן שמעשן בשבת? ● תשובה: בשום אופן אין להוציא אותו מן הבית, אבל יש לתבוע ממנו להפסיק את חילול השבת ● להסביר לבן את ערכה של השבת ושמירתה בדרכים שונות.

שאלה מהורים של נער שעישן בשבת

בננו (בן שש עשרה) נמצא בתקופה של הידרדרות רוחנית. הוא לא קם להתפלל, לא מניח תפילין, מעשן סיגריות ומסתובב עם חברים שמבלים את זמנם לריק. זה מצער אותנו מאוד, אבל איננו יודעים כיצד לחזק אותו. לפני כחצי שנה הוא עזב את הישיבה שבה התחיל ללמוד, ועכשיו הוא קצת לומד (אקסטרני) וקצת עובד. בשבת האחרונה אשתי הריחה עשן מפיו. היא נדהמה ונזדעזעה, היה ברור שהוא עישן בשבת. ידענו שהוא לא מקפיד לקיים מצוות, אבל לא חשבנו שהוא יגיע לחילול שבת. היא הוכיחה אותו על פניו, והוא התעקש שהוא יעשה מה שהוא רוצה. מרוב צער וכעס היא הציבה בפניו שתי אפשרויות, או שיקבל על עצמו שלא לחלל שבת או שיעזוב את הבית. 

הבן עזב את הבית והלך לחברים. הוא חזר ביום ראשון לכמה זמן, אכל, התרחץ והלך שוב. מאז עוד לא דיברנו מה בכוונתו לעשות, האם יתחייב לשמור שבת או לא. אנו חוששים שלא יתחייב לכך ויעזוב את הבית. ואולי לא היינו צריכים לתבוע ממנו לשמור שבת? יש לציין שבדרך כלל הוא לא עושה מעשים רעים כדי להרגיז. בעיקרון הוא לא רוצה לצער אותנו, אבל ככה זה יוצא לו. פעם אמר שבכוונתו לבדוק ולנסות כל מיני דברים כדי שאח"כ יחליט בעצמו באיזה דרך ללכת. כיצד צריך לנהוג כלפיו?

תשובה: לא לזרוק מהבית ולא להסכים לחילול שבת

זו היתה טעות להציב בפניו שתי אפשרויות, או שישאר בבית וישמור שבת, או שיחלל שבת ויצא מהבית. הוא צריך להישאר בבית והוא צריך לשמור שבת. הוא צריך לדעת שאתם אחראים עליו, ואחריות זו היא בלא תנאי. אתם הוריו ולא תתנו לו להסתובב ברחוב חסר בית, ועם זאת גם לא תסכימו שיחלל שבת, לא בבית ולא בחוץ. ואם ימשיך לחלל תמשיכו לתבוע ממנו שוב להפסיק, ותדברו איתו על כך פעמים רבות, ככל שיידרש. וזו המצווה החשובה ביותר שמוטלת על ההורים, ללמד את ילדיהם תורה כדי שישמרו את המצוות. שנאמר (דברים יא, יט): "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

מצוות התוכחה

בנוסף לכך, מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" חלה על ההורים יותר מאשר על כל יהודי אחר. שכן היא נובעת מתוך אהבה ואחריות, כמו שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך". ובוודאי ההורים שאוהבים כל כך את בנם צריכים מתוך כך להוכיח אותו יותר. בנוסף לכך, אמרו חכמים (שבת נד, ב): "כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ולא מחה – נתפש על אנשי ביתו". ופעמים רבות הורים אינם מודעים למידת השפעתם על ילדיהם. נדמה להם שאם הילדים אינם שומעים מיד בקולם סימן שאינם מתחשבים בהם, ולא היא, לוקח להם זמן להפנים את הדברים. ולפעמים קשה להם מאוד לשמוע, והם עדיין שקועים בהתלבטויות, אבל הם בהחלט מתחשבים בדברי ההורים.

וכמו שבמצוות תוכחה המצווה לחזור על התוכחה אפילו מאה פעמים (ב"מ לא, א), כך תדברו אתו שוב ושוב על חובתו לשמור שבת. בכל פעם תנסו להוסיף עוד טיעון: פעם תנסו להסביר את ערך השבת, שנותנת ביטוי לנשמה, פעם תמחישו זאת על ידי ניסיון חייכם, ופעם תטענו שהוא עוד צעיר ובינתיים עליו לסמוך עליכם ולכבד אתכם ולשמור מצוות. בפעם אחרת תאמרו שכל הסבים והסבתות שלו במשך דורות מסרו נפשם על שמירת שבת וכל שאר המצוות, ואיך הוא לא ישמור?! ושוב תחזרו לדבר על ערכה של השבת. ואם אינכם יודעים להעמיק בדברים, תאמרו בכנות שאתם לא מבינים את כל הסיבות, אבל גם אתם כמו כל דורות ישראל מוכנים להקריב הכל למען התורה והמצוות. וגם אם לא יהיו לכם טיעונים נוספים, תחזרו שוב ושוב על התביעה לשמור שבת ולהיות יהודי טוב. ועם זאת, בשום פנים אינכם מוציאים אותו מן הבית, הוא בנכם בטוב וברע. יותר מזה, לא רק שאתם מסכימים שישאר בבית אלא שאתם עומדים על כך שכל עוד הוא צעיר וזקוק לעזרתכם  עליו להישאר בבית.

הסכנה

אם הדברים אינם מובנים בדרך החיובית, אספר לכם כי פעמים שהורים רצו להעניש את בנם או בתם המתבגרים שהחלו לפרוק עול, וזרקו אותם מהבית. ובאותם הימים שהם הסתובבו בחוץ, הידרדרו לסמים או פריצות. אח"כ כבר באמת היה קשה מאוד להחזירם הביתה.

הדרישה ללמוד תורה

אין להסתפק רק בתוכחה והבעת צער, יש לדרוש ממנו גם ללמוד תורה, מרבנים ומספרים, במסגרת שיעורים וחברותות ולימוד עצמי, כדי שיבין ויעמיק בדברים. ובלבד שלא יבגוד בעמו ובתורתו. מן הסתם, לפי מה שתיארתם, לא יהיה לו כוח להתיישב כעת וללמוד הרבה תורה, ואע"פ כן חובה עליכם להציב בפניו את התביעה הזו כדי שידע שהדברים עמוקים ורציניים. ומן הסתם בתוך ליבו יסכים שאכן ראוי ללמוד את הדברים ברצינות, כדי לעצב את דרכו בחיים. ובעז"ה בקרוב ימצא את הכוחות ללמוד תורה.

ההתנהלות בבית

שאלה: ומה נעשה אם יעז לעשן בבית בפנינו?

תשובה: אסור לכם להפחיד את עצמכם כל כך. אמנם נכון שיש גבול ליכולת האכיפה שלכם כשהוא מחוץ לבית, אבל בבית, גם בנים חצופים אינם מעזים להמרות את פי הוריהם. ובמיוחד שאם תרבו לדבר עמו על חשיבות השבת, וחשיבות המשכת המסורת, והייעוד של עם ישראל וכו', יבין כמה השבת יקרה לכם ולא ירצה לפגוע בכם, באמונתכם ובתורת ישראל. ואם ח"ו תהיה איזה פעם שיעז לחלל שבת בפניכם, תדרשו ממנו בכל תוקף להפסיק, שהרי אתם בעלי הבית והוא חייב לשמוע בקולכם. עדיין לא שמעתי על מקרה שהורים הביעו בצורה מפורשת פעמים רבות את צערם על חילול השבת, ובנם המשיך לחלל שבת בבית. קורה שבהתקפת כעס וכיוצא בזה בן מעז לעשות דברים קשים, אבל כמעט ולא קורה שהוא עושה זאת באופן קבוע כנגד ההורים.

להיות ישרים ולא להתבייש

עוד עצה חשובה: אף שלא צריך לפרסם את מצבו ברבים, גם אין לנסות להסתיר זאת, מפני שההסתרה גורמת לכשלונות חינוכיים. ראשית, המסתירים אינם מתייעצים בכנות עם מחנכים ובני משפחה. שנית, ההסתרה גורמת לבן לחשוב שכל מה שמעניין אתכם הוא הכבוד. לא חשוב לכם שבאמת ישמור שבת אלא רק הכבוד. אם למרות שאתם מתביישים אתם מתייעצים, יבין שבאמת מצבו הרוחני מכאיב לכם עד עמקי נשמתכם.

האם מברכים 'מיני בשמים' על ריח הטבק שמחלקים בבתי הכנסת

שאלה: בבתי כנסת רבים נוהגים לחלק בתפילת שבת טבק. ריחו טוב, ואע"פ כן רבים אינם נוהגים לברך עליו. האם מנהגם נכון או לא?

תשובה: כפי הנראה מדברי האחרונים שעסקו בשאלה זו, משמע שעיקר ייעודו של הטבק הוא לתת הרגשה טובה, שכן יש בו סם מסוים שגורם לעיטוש ואולי גם מעורר ומפיג כאבי ראש. ואולי עצם העיטוש מעורר ומפיג כאבי ראש, ולשם כך רגילים להריח טבק. נמצא אם כן שהריח הטוב שבו טפל לעיקר ייעודו. בנוסף לכך, בחומר הטבק עצמו אין ריח, והכניסו בו ריח על ידי מי בושם, וכיוון שמי הבושם התייבשו לגמרי, כתבו כמה אחרונים, שהרי הריח שבטבק נותר כריח שאין לו עיקר, שאין מברכים עליו (עיין הלכות קטנות א, קא, מחז"ב רי, טו, ערוה"ש רטז, ד, אול"צ ח"ב יד, לח; חזו"ע ע' שלא; פס"ת רטז, יא, שעה"ב יט, כא).

אולם נראה שאם ריחו של הטבק עצמו הוא טוב, כל שנטלו להריחו גם כדי ליהנות מריחו, חייב לברך: "בורא מיני בשמים". שכן למדנו שאף דבר שנועד למטרה אחרת, כמו למשל פרי, אם נטלו גם כדי ליהנות מריחו, חייב לברך על הנאת הריח (שו"ע רטז, ב). ומה שטענו שהוא ריח שאין לו עיקר, זה דווקא כאשר ריחו הטוב קלוש, שאז אכן נחלקו הפוסקים האם מברכים עליו או לא. אבל כאשר ריחו הטוב ברור, אין זה נחשב ריח שאין לו עיקר (עיין מ"ב רטז, לב). ואכן, באותן הפעמים שנתנו לי טבק, כיוון שרציתי ליהנות מריחו הטוב, ולשם כך נטלתיו, בירכתי עליו "בורא מיני בשמים".

בקשה מן הקוראים

והואיל ושאלה זו היא מעשית ביותר, אודה מאוד לקוראים הנוהגים להריח טבק, אם יתנדבו לענות על שלוש שאלות:

א) האם הריח של הטבק שהם רגילים להריח הוא ריח טוב שנהנים ממנו, או שריחו אינו נחשב לטוב כל כך.

ב) האם הם נהנים רק מהטבק עצמו, שגורם להרגשה טובה מסוימת (ומהי הרגשה זו) ולא מהריח, או שהם נהנים גם מן הריח הטוב שבו, ולשם כך הם נוטלים את הטבק – כדי ליהנות מהטבק וגם מהריח הטוב שבו.

ג) האם הם נוהגים לברך על הנאת הריח שבטבק.

את התשובות נא לשלוח לדוא"ל שבסוף המדור.

תלמוד תורה של ציבור

חשיבות ההתאספות הכללית לשיעור תורה בשבת משום כבוד התורה ● דרישת הצבא מישיבות ההסדר להאריך את השירות הצבאי ● ערכו המיוחד של תלמוד תורה בישיבות ברוח הרב קוק.

על חשיבות שיעור התורה של שבת למדנו במסכת גיטין (לח, ב): "אמר רבה: בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון (מחמת שלושת הדברים הללו, בעלי בתים יורדים מנכסיהם): דמפקי עבדייהו לחירותא (שמוציאים עבדיהם לחירות, ועוברים באיסור "לעולם בהם תעבודו"), ודסיירי נכסייהו בשבתא (שמסיירים בנכסיהם בשבת לראות איזה עבודה צריכים לבצע בהם, ועושים בזה את שבתם כיום חול), ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא (שקובעים סעודתם בשעה שהחכם דורש לרבים בשבת). דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא (אחת היתה קובעת את זמן סעודתם בזמן הדרשה) ואחת קבעה סעודתא בערב שבת (והשנייה קבעה סעודה לפני כניסת השבת, וכך נכנסו לשבת כשהם שבעים, ולא יכלו לענג את השבת), ושתיהן נעקרו" (מחמת עוונות אלה אבדו). 

וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח רצ, ב) כי "אסור לקבוע סעודה באותה שעה" הקבועה לשיעור.

הרי שצריך לכבד את השבת בסעודות ובשיעורי תורה. והזוכים לענג את השבת בתורה ובסעודה, זוכים לנחול שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.  

חשיבות השיעור

שאלה: מדוע השיעור חשוב כל כך, עד שאסור לקבוע סעודה בשעה שהוא מתקיים?

תשובה: ראשית מפני עצם ערכו של לימוד התורה. ושנית, מפני שהתאספות הרבים לשיעור מבטאת את כבוד התורה, והיחס המכובד לתורה הוא הבסיס ללימודה ושמירתה. וכן אמרו חכמים (ברכות ו, ב): "אגרא דפרקא – ריהטא" (שכר השיעור של שבת – הריצה אליו). שהיו כל העם רצים לשמוע את הדרשה של שבת, ואף שרבים לא הבינו את הדרשה היטב, אמרו חכמים שיש להם שכר גדול על כך שהם רצים לשיעור. וסיפר רבי זירא שבתחילה, כשראה את החכמים רצים בשבת לשמוע את הדרשה, אמר שהחכמים מחללים את השבת, שאסור לרוץ בשבת. ואח"כ כששמע את דברי רבי יהושע בן לוי שאמר: "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת", נהג גם הוא לרוץ לדרשה.

התביעה להארכת השירות של בחורי הישיבות

לאחרונה, נציגי הצבא באו בדרישה לראשי ישיבות ההסדר, להאריך את משך השירות הצבאי של בחורי הישיבה בצבא בששה חודשים. 

כדי "להסביר" את כוונתם, רמזו נציגי הצבא לנציגי ראשי הישיבות, שאם הדבר לא יעשה בדרכי נועם, אזי הצבא יכפה את עמדתו ויאריך בכפייה את משך שירותם של  תלמידי הישיבות בצבא. האיום עורר חשש כבד בקרב חלק מראשי הישיבות.

ערך לימוד התורה

לעיתים היו מגיעים לישיבת "מרכז הרב" בחורים אידיאליסטים שהתלבטו בין המשך הלימודים בישיבה לשירות צבאי, ומו"ר הרצי"ה היה אומר להם: אתם חושבים שהלימוד שלכם הוא להנאתכם הפרטית, ובשביל יראת השמיים הפרטית שלכם, אבל אינכם מבינים את גודל התרומה של לומדי התורה לכלל ישראל.

והעניין הוא שלימוד התורה הוא תכליתו של העולם, ובשביל ישראל והתורה העולם נברא. ואם חס ושלום היה לימוד התורה מתבטל מישראל, היה העולם כולו חוזר לתוהו ובוהו, שנאמר (ירמיהו לג, כה): "כה אמר ה': אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". 

ויש מדרגות בלימוד התורה, וככל שהלימוד יותר לשמה, כך ערכו גבוה יותר. ולימוד התורה לשמה במדרגה הגבוהה הוא הלימוד מתוך הכרה בסגולת ישראל ולמען כלל ישראל, וזוהי מגמת הישיבות ההולכות לאורו של מרן הרב קוק זצ"ל. ומתוך כך בחורי ישיבות אלה מתגייסים לצבא, כדי להיות שותפים גם במצווה הכללית הזאת. אלא שצריך לשמור על האיזון העדין, שבין לימוד התורה בישיבה ובין משך השירות הצבאי. שאם השירות יהיה ארוך יותר, כבר לא יוכלו להיות לומדי תורה כפי הנצרך לכלל ישראל. 

חסרון הבנתם של ראשי הצבא

הבעיה הגדולה היא, שראשי מערכת הבטחון אינם מבינים את ערך לימוד התורה. ואם ראשי הצבא לא מבינים זאת, יש לעם ישראל בעיה קשה. וזה קשור לכך שראשי הצבא גם לא מבינים כיום את עניינו של הנח"ל. פעם כשהעריכו את ההתיישבות בארץ ישראל, היה מקום כבוד לנח"ל ולחלוצים שהלכו להתיישב, וממילא גם היה כבוד לישיבות ההסדר ולשליחות הלאומית של לימוד התורה המשולב עם שירות צבאי. 

אבל כשאין מבינים את ערך לימוד התורה לכלל ישראל, הדבר נתפש כאיזה פטור שקבוצה אינטרסנטית השיגה לחבריה, ואז מנסים להצר את צעדי ישיבות ההסדר. 

ובאמת בחורי ישיבות ההסדר אינם משרתים פחות מחיילים אחרים אלא יותר, שגם לימודם בישיבה הוא שרות לאומי מלא. לעומת שלוש שנים של חייל רגיל, בחורי ההסדר משרתים בישיבה ובצבא כחמש שנים. 

הופעה בפני רבנים בגילוי ראש

עובדה קטנה שמסמלת את היחס של קציני צה"ל לתורה ולומדיה היא צורת הופעתו של הקצין (אלוף משנה) בפני ראשי הישיבות. בנוסף לאיחור משמעותי והכנה לקויה של המצגת, הקצין הופיע ודיבר בפני הרבנים בגילוי ראש. לפני כן שימש בתפקיד זה תת אלוף ניסים ברדה, שכיבד את מסורת ישראל. הוא היה מגיע לפגישות עם כיפה, והדבר התבטא גם ביחסו הכללי, שיצר תחושת אמון ושיתוף פעולה, למרות התקופה הקשה של הגירוש. אבל זה היה בזכות אופיו האצילי ומסורת אבותיו, לעומת זאת קצין רגיל אינו לומד בצה"ל לכבד את קדשי ישראל. ולכן אינו חושב שראוי לו לכסות את ראשו כשהוא מופיע בפני רבנים.

גזירת הארכת השירות לא תוסיף חיילים

בנוסף לכך, אילו ראשי מערכת הביטחון היו מכירים את הלכי הרוח בקרב הציבור הדתי, המבוגרים והצעירים, היו מבינים שגזירת הארכת השירות לא תוסיף כוח אדם לצה"ל. התוצאה תהיה הפוכה, יותר בחורים מישיבות הסדר יעברו למסלול של ישיבות רגילות, ויחתמו על שחרור מלא מהצבא מכוח "תורתו אומנתו". אח"כ הם יבחרו לעצמם, מתי לשרת, איפה וכמה. אם יתגייסו בגיל עשרים ושתיים, למשל, ישרתו פחות משנה. אם יהיו נשואים עם ילד, ישרתו כחצי שנה. 

ישנם מספר ראשי ישיבות הסדר, שכבר הביעו את עמדתם, שאם הצבא יכפה על הבחורים להוסיף חודשי שירות, יעבירו את כל ישיבתם למסלול של ישיבות רגילות. 

איומי הרמטכ"ל

לקוראים הוותיקים בוודאי זכורים איומיו של הרמטכ"ל חלוץ, כי כל מי שהשתתף בהתנגדות לגירוש על גג בית הכנסת בכפר דרום לא יגויס לצבא. הייתי בטוח שאלה איומים של שחצנות. כדי להמחיש את הדברים, קבלתי על עצמי (בלי נדר) בטור זה (כ' אב תשס"ה), לתרום עשרת אלפים שקלים לצדקה, אם הצבא יגשים את איומיו. אכן בפועל כמעט כל אלו שהגיעו לשלב הגיוס – גויסו. על חלקם אמנם איימו שלא יגויסו, והיו הורים שדאגו מזה, וחברי כנסת שהתחננו עבורם. אבל בפועל, בין כך ובין כך הצבא היה מגייס אותם. כי הם בחורים טובים והצבא צריך אותם. במידה קרובה של וודאות אני מעריך שאם הצבא יכפה על ישיבות ההסדר להאריך את שירותם של הבחורים, בחשבון הכולל לא יקבל יותר חודשי שירות מבחורי הציבור הדתי. 

המצב הכללי של הצבא

אי אפשר שלא לקשר את הסוגיה הזו לייחס הכללי של צה"ל לקדשי ישראל בשנים האחרונות, החל מהעוון של גירוש היהודים מגוש קטיף, שיש בו פגיעה חמורה בזכותו של עם ישראל על הארץ שה' הנחיל לאבותינו ולנו, ויש בו פגיעה אישית באנשים שגורשו, ועוד הוסיפו חטא בכפייתם על החיילים להשתתף בפשע. אמנם כשבעת אלפים חיילים בסדיר מצאו את הדרך להודיע למפקדיהם שיסרבו להשתתף בגירוש ובפועל לא כפו עליהם את השתתפות בחטא. אבל על מי שלא התעקש מראש, כפו להשתתף בחטא. בנוסף לכך הצבא השתתף בהרס התנחלויות נוספות כדוגמת עמונה. וכל זאת בנוסף לשיתוף הבנות עם הבנים ביחידות, דבר שמהווה פגיעה קשה במסורת ישראל ובחיילים הדתיים. במצב הנוכחי, לא רק שאין להיענות לבקשת הצבא אלא להיפך לתבוע את התיקונים הנדרשים, כדי שצה"ל אכן יהיה צבא ישראלי.

מה יהיה 

אם הצבא בכל זאת יחליט לכפות את עמדתו, יהיו בחורים רבים שיקבלו את הוראות הצבא בהכנעה. הכל לפי מצוות השלטון. אבל לעומתם יהיו רבים שיעברו למסגרת ישיבות גבוהות. התוצאה תהיה, קיטוב גובר בקרב הציבור הדתי לאומי. 

החלק שישרת יותר בצבא התקשרותו לתורה ולמצוות תחלש במשך הזמן, ומתוך כך גם המוטיבציה לשרת בצבא תפחת, שכן חלק נכבד מהמוטיבציה הגבוהה לתרום לעם נבע מהחיבור לבית המדרש. ולעומתם, בקרב אלה שילכו לישיבות גבוהות, תחושת הריחוק מהצבא והאתגרים הלאומיים תתגבר. בסופן של דבר, אף אחד לא ירוויח מזה. חוץ מכמה שמאלנים קיצוניים שישמחו ויעלזו, כשם שהם שמחים תמיד על כל החלשה של היסוד היהודי במדינה. 

מה ראוי שיהיה 

אולי נתעשת ונזכה להנהגה ראויה, רבנים ואישי ציבור, שתודיע לראשי הצבא באופן נחרץ, לא נסכים לשום שינוי במשך השירות. אם תנסו לכפות, לכל היותר תקבלו חיילים לכלא, אבל לא לשירות.  

עם זאת, אם הצבא ישפר את יחסו לקדשי ישראל, ראוי להקים מסגרת נוספת, בדומה לישיבות ההסדר, לתלמידים שפחות מתאימים באופיים ללימוד שקדני. מסגרת שבה הבחורים ישרתו בצבא כשנתיים וילמדו בישיבה כשנתיים, וכך ימצאו את כשרונם באופן טוב יותר. אבל לרובם הגדול של בחורי ישיבות ההסדר, שראויים להתגדל בתורה, חלקם יהיו רבנים ומורים, וחלקם תלמידי חכמים שעוסקים לפרנסתם במקצועות השונים וממשיכים את אורה של התורה לכל תחומי החיים, להם צריכים להשאיר את המסגרת הנוכחית כדי שיוכלו למצות את כשרונם בלימות תורתנו הקדושה, למען העם והארץ.

מי מפחד מהרב קוק?

משנה: גם נשים צריכות בשבת להקדיש זמן לתורה ● מוציאי ספרים מתאמצים להמעיט את דמותו של מרן הרב קוק ● דברי השבח לרב קוק שהושמטו מהספר 'עיניים למשפט' הוחזרו בהוראת הרב אלישיב.

האם גם נשים צריכות ללמוד בשבת

שאלה: לפני כמה שבועות הוזכרה ב'רביבים' ההלכה שצריכים לקבוע לימוד בשבת, כפי שמובא בשולחן ערוך (או"ח רצ, ב): "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה". האם גם נשים חייבות בכך?

תשובה: עניינה הכללי של שבת שייך לגברים ונשים כאחד – יום שנועד לעונג ושלימות רוחנית וגשמית. הקב"ה ברא את האדם מורכב מנשמה וגוף, ורצונו שהאדם יפתח את שני הצדדים שבו, שעל ידי כך שני החלקים שלו שלימים יותר. על ידי השמחה באכילה של מצווה בסעודות שבת, האדם יכול לקלוט את התורה באופן שלם יותר.

וכמובן שגם נשים שייכות למגמה הזו, וגם נשים חייבות ללמוד הלכה אמונה ומוסר כדי לחיות חיים שלמים. וממילא ברור שביום השבת, שהוא יום מקודש, ובו יש לאדם נשמה יתירה, צריך לתת לנשמה היתירה ביטוי גם בלימוד תורה. 

וכך כתב בספר תניא (הראשון) סימן יח: "ומצווה להיקהל בבתי כנסיות לדרוש מעניין היום לנשים וגם לעמי הארץ, שכך מובא בתנחומא: 'ויקהל משה', בעלי אגדה היו אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין פרשה שנאמר הקהל בראשה אלא פרשה זו בלבד. ולמה? כך אמרה הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות על דבר שבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהיל קהילות בכל שבת, וליכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמד בהן תורה ברבים".

על המעטת דמותו של הרב קוק בספר על הרב ראם

בשבוע הקודם הבעתי את צערי על שבספר על הרב אליהו ראם זצ"ל לא הוזכרו יותר עובדות והדרכות ממרן הרב קוק זצ"ל, שהרב ראם היה מהרבנים היותר מקושרים אליו. אמנם כתבתי שלא נראה כי יש בזה התעלמות מכוונת, כי עובדה היא שממשיכיו של הרב קוק, הרב הרצוג ברבנות הראשית והרב פרנק רבה של ירושלים, מוזכרים בכבוד.

אולם קבלתי תגובה מאדם חשוב, כי למרבה הצער כפי הנראה יש כאן אכן התעלמות מכוונת. הרי הרב ראם היה ממעריציו של הרב קוק, ובוודאי הרבה תורות והדרכות קיבל מפיו, ובוודאי היה מספרם לשומעי לקחו. וכותב הספר כפי הנראה השמיטם בכוונה. ומה שאת הרב פרנק והרב הרצוג הזכיר רבות, זה מפני שלדעתו אין בכך איום על דרכו. אבל על הרב קוק מיעט לדבר, מפני שחשש שאם יידעו הקוראים עד כמה היה גדול, אולי ילמדו קצת מספריו הקדושים. והוא בטעותו מנע מהם זכות זו.

התיקון ב'עיניים למשפט' על פי הרב אלישיב

באותו עניין. לפני כחודשיים כתבתי על הספר 'עינים למשפט' של הרב יצחק אריאלי זצ"ל, ובו ביאורים מהגמרא עד להלכה, שיצא לאור בהוצאה מחודשת, תוך השמטת הדברים שכתב הרב המחבר במהדורה המקורית על הרב קוק זצ"ל. וזאת לדעת כי הרב אריאלי היה מתלמידיו המובהקים של מרן הרב קוק זצ"ל, ואף שימש כאחד מראשי ישיבת 'מרכז הרב', ואע"פ כן מלאם ליבם של המדפיסים להשמיט את דבריו על אודות רבו המובהק. וכה כתב שם בהקדמתו הרב אריאלי: "וכמה מהחידושים נאמרו לפני גדולי ישיבתנו הקדושה 'מרכז הרב', היא הישיבה החופף עליה הוד רוחה של מחוללה, גאון ישראל וקדושו מרנא ורבנא רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אשר גידלה וטיפחה בלימודים במסלולם הישר והאמיתי היא ההלכה, באהבת השי"ת, תורתנו הקדושה, עם הקודש וארץ הקודש. וברוב חסדי ה' הייתי מהזוכים לייסד ולהקים את הישיבה הקדושה בעבודה מאומצת, בהשקעת כוחות רוחניים וגופניים, ומאת מרן הרב זצ"ל הוטל עליי הנהלת הישיבה בתפקידיה השונים, והנני מנושאי הארון במשך כל זמן קיומה".

לאחר שהביקורת על ההשמטה המכוערת הזו הובאה לידיעת המעמיד של המהדורה החדשה, הלך אותו יהודי לשאול את הגאון הרב אלישיב שליט"א האם עשו המהדירים כשורה כשהשמיטו את דמותו של הרב קוק, והרב אלישיב שלל את מעשיהם לחלוטין. בעקבות זאת הוחזרו הספרים לכריכיה, הגיליון הראשון הודפס מחדש, והכניסוהו במקום הגיליון המוטעה, וכך הספר נמכר היום (בתקווה שגם כאן לא נכנס איזה רמאי באמצע).

חשיבות ההכרה בגדולתו של מרן הרב קוק

ואם תשאלו, מעבר לשקר המכוער שבכך, מדוע חשוב כל כך להזכיר את דמותו של מרן הרב קוק זצ"ל? נענה, כי שליח אלוקי היה מרן הרב קוק זצ"ל להאיר לדורות האחרונים. בתורתו, שאין לשער את עומקה ורוחבה, נמצא המפתח לפתרון המבוכות העצומות שבעת החדשה. והמשמיצים והשקרנים למיניהם נועלים את השער וסותמים החזון, ומונעים טוב מישראל. וכפי שכתב הרב אריאלי עצמו: "מיום שהופיע בשערי ארצנו עלה כבוד התורה במדרגה נעלה, ואלמלא שקלקלו במחלוקתם, אין לשער התועלת הרבה וקיום התורה בכל אתר בכל שדרות עמנו".

השמצות על הרב קוק

ובאותו עניין, נשלחה אליי שאלה: "אדם אחד ששונא את הרב קוק ואת מדינת ישראל, טוען שהוא בדק לעומק את תולדות חייו של הרב קוק, ואף כתב מאמרים וספר על כך. ולטענתו הרב קוק לא נחשב כלל גדול בתורה, וכבר כשהיה בישיבת וואלוז'ין הכירו בו שהוא מקולקל, עד שנמצאה הדרך להוציאו מהישיבה כעבור שנה. לטענתו, זאת הסיבה לכך שהרב קוק למד בוואלוז'ין שנה אחת בלבד, בעוד רוב התלמידים למדו שם מספר שנים. עוד כתב אותו האיש שרבי חיים מבריסק, שהיה ר"מ בוואלוז'ין באותה תקופה, כבר אז ביקר באופן חריף את הרב קוק". 

תשובה: אדם שמפרסם שקרים כאלה על גאון וקדוש ישראל, מרן הרב קוק, הוא איש רשע שיש להתרחק ממנו. ומכל מקום גם מרשעים יש תועלת, שעל ידי כך נוסיף ונספר מעט על מעמדו של הרב קוק בישיבת וואלוז'ין, ועל יחסו של רבי חיים מבריסק כלפיו. 

מעמדו בישיבת וואלוז'ין

בגיל מבוגר יחסית, 19, הגיע הרב קוק לוואלוז'ין. לפני כן למד בבתי מדרש קטנים. לאחר שהשתדך לבתו של אחד מגאוני הדור, האדר"ת, רבה של פוניביז', הציע האדר"ת שעד החתונה ילמד בישיבה הגדולה בוואלוז'ין.
כתב הרב רבינר: "תיכף בבואו ידעו כל בני הישיבה שבא עילוי נפלא מדווינסק שכבר ידע את כל הש"ס, טור חושן משפט ויורה דעה, ואז למד טור אורח חיים עם ספר הלבוש".

עוד הוא מספר: "לא התערב עם איש ולא שח שיחה בטלה עם בני הישיבה. סדר היום שלו היה כזה: היה רגיל לבוא לישיבה כל יום בשעה השביעית, ולומד עד השעה 12 בחצות הלילה, מלבד ההפסקות לתפילה ולאכילה פעמיים ביום. אמרו אז עליו בישיבה כי זמן האכילה וההליכה לאכסניה הלוך ושוב ארכו אצלו רק עשרים רגע". היה לומד גם הרבה בקיאות, ובאותה שנה חזר על הש"ס 17 פעמים.

בין תלמידי וואלוז'ין היו אז גאונים גדולים, ואע"פ כן אמר הנצי"ב על הרב קוק: "הוא שקול כנגד כולם". עוד אמר עליו: "תלמיד כזה עוד לא היה בוואלוז'ין". (ט"ל הראי"ה ע' ס, שם מוזכרים מוסרי השמועה). 

כך סיפרו גם הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת עץ חיים, והרב ראובן בנגיס (שם ע"א-ע"ב).

חסידותו בתקופת וואלוז'ין

היה מתפלל בדבקות גדולה והתלהבות עצומה… והתענה שובבי"ם ת"ת". גם היה ידוע במנהגי חסידות. הקפיד להדליק נרות שבת בחדרו. והיה מתפלל בדמעות.

רוב היום ישב עטור בתפילין. ככלל, התנגד ראש הישיבה, הנצי"ב, למנהגי חסידות של תלמידי הישיבה, אבל לרב קוק התיר באופן מיוחד להניח תפילין כל היום. עוד סיפרו שהנצי"ב היה מקרבו מאוד, ופעמים רבות הזמינו לחדרו הקטן ועסק עמו בתורה. עוד סיפר חתנו של ה'חפץ חיים' כי שמע מחותנו שהנצי"ב היה שולח אל הרב קוק בחורים שנחלשו ביראת שמים, כדי שיחזקם (טל הראי"ה עמודים נט-עג).

היחסים בין רבי חיים מבריסק והרב קוק

בנוסף לראש הישיבה, גאון הדור הנצי"ב, כיהן אז בוואלוז'ין כר"מ הגאון רבי חיים מבריסק, שהיה צעיר מהנצי"ב בכעשרים וחמש שנה. רבי חיים היה מוסר כשלושה שיעורים כללים כל שבוע.

הנצי"ב היה ידוע כשלם בכל חלקי התורה, ומתוך כך השיעורים שלו היו מכוונים יותר להלכה. לעומתו רבי חיים מבריסק נודע כעמקן מבריק, ששיטת הלימוד שלו הפכה לשיטה המקובלת כיום בישיבות. שלא כמו רוב החריפים בישיבה, שנמשכו יותר אחר שיעוריו המבריקים של רבי חיים, הרב קוק היה מקושר יותר לגאון הדור הנצי"ב.

ובכל זאת סיפר הרצי"ה שאביו הראי"ה כתב בזכרונות: "כי עם היותו קרוב יותר להנצי"ב, נתבשם גם משיטת הלימוד של רבי חיים". ואף מסופר שרבי חיים היה שמח לשתף את הרב קוק בהכנת שיעוריו, מפני שבנוסף על עומק דעתו, נודע כבקי גדול בש"ס ובחידושי רבי עקיבא איגר, והיה מפנה את תשומת לבו של רבי חיים למקורות נוספים שיש בהם לבנות או לסתור את דבריו (טל הראי"ה סו-סח). 

מכתב מתקופה מאוחרת יותר

דברי אותו רשע מופרכים גם ממכתב שכתב רבי חיים מבריסק ביחד עם ה'חפץ חיים' לרב קוק בשנת תרס"ח, בהיות הרב קוק בן 43, רב ביפו. 

וכך פונים אליו שני גדולי הדור, שהיו מבוגרים מהרב קוק בכעשרים וחמש שנים: "כבוד הרב הגאון המפורסם, סיני ועוקר הרים, צדיק בדרכיו, כבוד קדושת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א". במכתב הם מוסרים לו תרומה מעיזבון עבור התלמוד תורה ביפו, ולפני חתימתם כותבים: "מוקיריו" (אגרות לראיה עמוד ע')

שבת של תורה

השבת עושה שלום בין הרוח לחומר * לקבוע סדר לימוד בשבת ולהשתתף בשיעורים ●מי שאינו מרבה בלימוד בשבת, אין בסעודותיו קדושה●לקרוא הפרשה בכל שבוע שניים מקרא ואחר תרגום.

לימוד תורה וסעודות בשבת

עניינה המיוחד של השבת שיש בה שמחה שלימה, רוחנית וגשמית כאחד. ועל כן השבת היא 'שבת שלום', שהיא עושה שלום בין הרוח והחומר, שבדרך כלל ישנו עימות ביניהם, ומתוך קדושת השבת אפשר לעשות ביניהם שלום. שעל ידי אכילת מטעמים ושתיית ממתקים בשבת יכול אדם להוסיף בלימוד ובתפילה, בשירים ותשבחות לפני ה'. 

והובאו בירושלמי (שבת פט"ו, הלכה ג') שתי מימרות שנראות לכאורה כסותרות: "רבי חגי אמר: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ושתייה. רבי ברכיה אומר: לא ניתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה". וההסבר לסתירה הוא שלגבי תלמידי חכמים, שכל השבוע עוסקים בשקידה בתורה, אמרו: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה"; שאם לא כן, גם בשבת היו ממשיכים ללמוד בשקידה ובסיגופים, והברכה שהם צריכים לקבל משבתות וימים טובים – שהתורה והתפילה יהיו מתוך עונג ושמחה של מאכל ומשקה. ואילו לגבי אנשים שעובדים כל השבוע אמרו: "לא ניתנו אלא לעסוק בהם בדברי תורה", שכן עיקר החידוש של השבת לגביהם הוא שבנוסף לעניינים הגשמיים, שבהם הם עוסקים כל השבוע, עליהם להוסיף בלימוד התורה (עיין ב"י רפ"ח, א'). 

התעוררות להוספת לימוד בשבת

ראוי לכל אדם לסדר לעצמו לימוד תורה של כשש שעות בכל שבת (חציו לה'), בנוסף לזמן שמוקדש לתפילות וקריאת התורה. ויעסוק במקרא ובתלמוד, בהלכה ובאגדה, כל אדם לפי נטיית ליבו. וחשוב מאוד גם להשתתף בשיעורים בשבת, מפני שהלימוד בציבור יש בו קדושה מיוחדת, שעל ידו נעשה קידוש ה' גדול יותר בעולם. וכך כתב בשולחן ערוך (או"ח רצ, ב): "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה".

בעבר, כשלא היה אור חשמל, היו רגילים ללכת לישון מוקדם ולקום לפני עלות השחר, ולאחר סעודת שחרית נותר זמן רב ללימוד. כיום, בשבתות החורף, צריכים להרבות יותר בלימוד בלילה. ומי שעייף יילך לישון מוקדם ויקום לפנות בוקר, כדי שיוכל להספיק ללמוד כמה שעות טובות בכל שבת.

לא להרבות באכילה

אלא שפעמים מתוך שאדם מרבה באכילה ושתייה הוא נעשה עייף, ולא נותר בו כוח ללימוד תורה. וכך הוא רובץ על כורסתו ועוסק בפיצוח גרעינים, שיחות בטלות וקריאת עיתונים. וכך הוא מבלה שבת ועוד שבת, ועוד אח"כ מתלונן שבגלל השבתות והחגים הוא נעשה שמן. ועליו לדעת שכל זמן שאין הוא מקדיש זמן משמעותי ללימוד תורה בשבת, כבר אין בסעודותיו קדושה, ועליהן נאמר: "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח". שאם כל מגמתו של האדם היא להנאת גופו ואינו עוסק בתורה, אין השבת קדושה לה', ואין המועדים קדושים לה', אלא שנואים לפני ה'. ועל כך נאמר (מלאכי ב, ג): "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם", ואמרו במסכת שבת (קנא, ב): "אלו בני אדם שמניחים דברי תורה ועושים כל ימיהם כחגים" (עיין במדבר רבה כא, כה, עיין של"ה למסכת סוכה). 

קריאת שניים מקרא ואחד תרגום

אע"פ שכל הבאים לבית הכנסת שומעים את כל הפרשה מהקורא בתורה, מצווה על כל אחד לקרוא בכל שבוע את הפרשה לעצמו, שניים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח, א). כשאמרו תרגום התכוונו לתרגום התורה לארמית, שנתחבר על ידי אונקלוס. בזמן התלמוד כל המוני ישראל דיברו ארמית, וכיוון שהיו קוראים כל פסוק עם תרגום אונקלוס, היו מבינים את הפרשה. 

האם אפשר לצאת ידי חובת תרגום בפירוש רש"י?

במשך הדורות גלו ישראל למקומות שונים בהם דיברו בשפות אחרות, והארמית כבר לא היתה ידועה להמוני העם. והתעוררה אז שאלה האם אפשר, במקום תרגום אונקלוס לארמית, לקרוא את הפרשה עם תרגום לשפת המקום או עם פירוש רש"י. 
לגבי שאר התרגומים, דעת רוב הראשונים שאין הם משתווים במעלתם לתרגום אונקלוס, שנתחבר בתקופת התנאים ויסודו מסיני, ולכן אין יוצאים בקריאת שאר התרגומים. אבל לגבי פירוש רש"י, הוסכם שאפשר ללומדו במקום תרגום אונקלוס, מפני שרש"י מפרש את הדברים הקשים שבתורה כמו שמפרש התרגום, ואף יותר בהרחבה. אלא שיש פסוקים שאין עליהם פירוש רש"י, ואותם צריך לקרוא שלוש פעמים. 

ויש מהדרים לקרוא גם תרגום אונקלוס וגם פירוש רש"י, מפני שלפירוש רש"י יש מעלה שמרחיב בפירושו ומביא דברי חז"ל, ולתרגום אונקלוס יש מעלה שיסודו מסיני, ולכן כתבו המקובלים שאף מי שאינו מבין ארמית יש לו תועלת בקריאת תרגום אונקלוס (שו"ע רפ"ה, ב').

שאלה: מי שזמנו קצר, מפני שהוא עסוק בעבודתו או מפני שהוא שקוד על לימודו, מה עדיף שילמד, אונקלוס או רש"י?

תשובה: אף שמצד תקנת חכמים תרגום אונקלוס עדיף, מכל מקום הואיל וגם בפירוש רש"י מקיים המצווה – עדיף ללמוד פירוש רש"י, מפני שמצד מצוות תלמוד תורה פירוש רש"י עדיף, שבדרך כלל מבינים על ידו טוב יותר את הפרשה.

האם יש סדר מסוים לקריאת שניים מקרא ואחד תרגום?

שאלה: האם חובה לקרוא קודם שניים מקרא ואח"כ תרגום? והאם צריך לקרוא את הפרשה לפי הסדר?

תשובה: אין סדר מחייב כיצד לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, אך לכתחילה יקרא קודם פעמיים את המקרא ואח"כ את התרגום. ואם קרא פעם מקרא ואח"כ תרגום ואח"כ מקרא – יצא (לבוש, ערוה"ש רפ"ה ג').

וכן לכתחילה יקרא את הפרשה לפי הסדר, אבל אם קרא את סוף הפרשה לפני תחילתה – יצא, העיקר שבסופו של דבר יקרא את כל הפסוקים פעמיים מקרא ואחד תרגום.

וכן מי שמלמד את פרשת השבוע לילדים אינו צריך לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום, כי ברור שתוך כדי שלימדם יצא לו לקרוא כל פסוק פעמיים ולפרשו (שו"ע רפ"ה, ו').

המנהג המובחר לסדר הקריאה

שאלה: איך המנהג המובחר לקריאת שנים מקרא ואחד תרגום?

תשובה: שני מנהגים ישנם: מנהג האר"י לקרוא כל פסוק פעמיים מקרא ואח"כ תרגום. ומנהג השל"ה והגר"א לקרוא כל פרשייה פעמיים ואח"כ את תרגומה. פרשייה הכוונה לפרשה פתוחה או סתומה (מ"ב רפה, ב; כה"ח ג). וכל לומד יבחר את הדרך בה יוכל להבין ולזכור טוב יותר.

מי שלומד את הפרשה עם רש"י, אם נוח לו יותר לקרוא פרשייה שלמה מקרא ואח"כ פסוק פסוק עם רש"י, יכול ללמוד כך. אלא שאותם הפסוקים שאין עליהם פירוש צריך לקרוא פעם נוספת, כדי שיצא שיקראם שלוש פעמים. ונראה שגם באותם הפסוקים שרש"י מפרש מילה אחת בלבד, בלא להסביר על ידי כך את כלל הפסוק, נחשב כאילו אין פירוש על הפסוק, ויש לקרוא פעם נוספת את הפסוק. ומי שירצה, יוכל לקרוא בתחילה שתי פעמים את המקרא עם פרוש רש"י, ובעת הקריאה בתורה, יקרא את כל הפרשה בלחש עם הבעל קורא, ויועיל לו להשלמת הפעם השלישית באותם פסוקים שאין עליהם פירוש רש"י.

אימתי הוא זמן הקריאה

זמן קריאת שניים מקרא ואחד תרגום מתחיל מאחר תפילת מנחה של שבת, שאז מתחילים לקרוא את פרשת השבוע הבא. ונמשך זמנה עד סעודת שחרית של שבת הבאה, שכן מסופר על רבי שציווה לבניו שלא יאכלו סעודת שחרית של שבת לפני שישלימו שניים מקרא ואחד תרגום. ואם כבר אכל, ישלים את הקריאה עד לתפילת מנחה, שאז מתחילים את קריאת הפרשה הבאה. ואם לא הספיק, ישלים את הפרשה עד סוף יום שלישי, ששלושת הימים הראשונים של השבוע קשורים לשבת הקודמת. ומי שלא הספיק להשלים את הפרשה עד אז, יקפיד להשלימה עד לסיום המחזור השנתי של קריאת התורה בשמחת תורה (שו"ע רפ"ה, ד').

מנהגים מובחרים לזמן הקריאה

שני מנהגים נזכרו לגבי הזמן המובחר לקריאת הפרשה:

יש אומרים שהטוב ביותר לקרוא את כל הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום בערב שבת, ולהשתדל שלא להפסיק מתחילת הקריאה ועד סיום הפרשה. וכן כתב השל"ה, וכן מנהג המקובלים.

ויש נוהגים לקרוא בכל יום עלייה אחת, בראשון את הראשון, ובשני את השני, עד שבשבת משלימים את כל הפרשה. וכך נהג הגר"א (מ"ב רפ"ה, ח'; כה"ח ט"ו, כ"ו).

וכיוון ששני המנהגים טובים, כל אדם יבחר את המנהג המתאים לאופיו ולסדרי חייו. ומצד הדין, בכל דרך שבה יקרא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום יקיים את המצווה, ובלבד שיקראנה בתוך השבוע, היינו ממנחה של השבת שעברה ועד סעודת שחרית של שבת.

האם אפשר להחשיב את הקריאה בתורה כפעם אחת

מי שלא הספיק לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום עד הקריאה בתורה, מצד הדין רשאי לקרוא לעצמו שניים מקרא ואחד תרגום בעת הקריאה. אלא שיש אומרים שאין ראוי לנהוג כן, ולכן טוב יותר שיעקוב אחר קריאתו של בעל הקורא ויקרא עימו בלחש, ויעלה לו לקריאת פעם אחת מקרא (שו"ע רפ"ה, ה'; מ"ב י"ד).

ואם רק שמע את הקריאה, נחלקו האחרונים אם נחשבת לו שמיעתו כקריאה אחת (מ"ב רפ"ה, ב').

מוסיפים על הקודש

עיקר זמן השבת מהשקיעה עד צאת הכוכבים ● מצווה להוסיף מהחול על הקודש בכניסת השבת וביציאתה

זמן השבת 
בכל ענייני התורה הלילה קודם ליום, שנאמר בפרשת הבריאה: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כלומר היממה מתחילה בלילה. וכן לגבי השבת – היממה השביעית בשבוע מתחילה בלילה. אלא שישנה שאלה גדולה, מתי בדיוק מתחיל הלילה? האם בעת שהחמה שוקעת ונעלמת מעינינו ('שקיעת החמה') או מעת שנעשה חושך ושלושה כוכבים בגודל בינוני נראים ברקיע ('צאת הכוכבים'). במלים אחרות, האם היום והלילה מוגדרים על פי השמש או על פי האור. ובין זמן שקיעת החמה לזמן צאת הכוכבים יש הפרש של כ-18 עד 25 דקות.

לספק זה אין הכרעה, ולכן כל הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים, הנקרא "בין השמשות", נחשב כזמן שהוא ספק יום ספק לילה. וכיוון שמצוות השבת היא מן התורה, יש להחמיר, כפי הכלל המפורסם: "ספיקא דאורייתא לחומרא". לכן למעשה השבת נכנסת בשקיעת החמה ויוצאת למחרת בצאת הכוכבים. 

מצוות תוספת שבת 
למרות שמצד הקדושה הקבועה של השבת רק היום השביעי נתקדש, מכל מקום צוותה אותנו התורה שנוסיף מעט מהחול על הקודש, ונקבל אנחנו על עצמנו את קדושת השבת מעט קודם, בדקות האחרונות של יום שישי, וכך נוסיף מן החול אל הקודש. וכן לגבי צאת השבת, למרות שמצד קדושת השבת מעת שנסתיים היום השביעי נסתיימה השבת, נצטווינו להמשיך על עצמנו את קדושת השבת למשך עוד זמן מה במוצאי שבת (שו"ע רסא, ב. וכתב בבאוה"ל שלדעת רוב הפוסקים מצוות תוספת שבת היא מן התורה).

על ידי תוספת שבת אנו מראים שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה ומקבלים אותה עוד לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך.

מצוות תוספת שבת מלמדת אותנו שאין ניתוק גמור בין ימות החול לשבת, שהנה כמה דקות של חול מתקדשות ונעשות לדקות של שבת. ומדקות אלו ניתן ללמוד איך בעצם כל שאיפתו של החול אינה אלא להתקשר אל הקודש, ותפקידנו לקדש את החול ולהשתמש בו כבסיס והכנה לקדושה.

זמן כניסת השבת למעשה 
כפי שלמדנו, השבת מתחילה עם שקיעת החמה, ונצטווינו להוסיף מהחול על הקודש ולקבל את השבת עוד לפני שקיעת החמה. ונהגו כל ישראל להוסיף לפחות עשרים דקות מהחול על הקודש, וזהו זמן כניסת השבת והדלקת נרות שמצוין בלוחות השנה. למעשה, מנהג תל אביב ורוב ערי הארץ לקבל את השבת עשרים דקות לפני השקיעה. ומנהג ירושלים ופתח תקווה הוא המהודר ביותר, ולפיו מקבלים את השבת ארבעים דקות לפני השקיעה. וישנו מנהג ביניים, שמצד אחד אינו מסתפק בתוספת השבת הקטנה כפי מנהג תל אביב, ומאידך אינו כמנהג המהודר של ירושלים. וזהו מנהג חיפה, שם נהגו לקבל את השבת שלושים דקות לפני השקיעה. וכך נוהגים באזור השומרון על פי הדרכת הרב האיתן זצ"ל (נכדו של הגאון רבי משולם ראטה זצ"ל).

להיזהר שלא לאחר את זמן הדלקת הנרות 
ויש להיזהר מאוד שלא לאחר ולהדליק אחר הזמן שמצוין בלוחות, כל אחד לפי מנהג מקומו. ואף שבדיעבד גם בהוספת דקות ספורות לפני השקיעה אפשר לקיים את מצוות תוספת שבת, מכל מקום נכון לקיים את מצוות תוספת שבת כראוי, ולקבל את השבת בזמן שקבוע בלוחות. ויותר מזה: לכל מצווה יש סייג, וכאשר עוברים על הסייג, עלולים להגיע בסוף לפריצת הגבול של המצווה עצמה. ועל כן צריכים להיזהר מאוד בשמירת הזמן שנקבע לכניסת השבת. 

ואמרו חכמים (שבת י, ב): "אמר הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם". ומבארים חכמים, שביקש הקב"ה ממשה שיודיע לישראל את ערכה הגדול של השבת, כדי שיידעו להוקיר את המתנה היקרה שנתן להם ה'. 

וכאשר עומדים לקבל מתנה יקרה רגילים להתכונן כראוי, ומזדרזים לקבלה בהקדם. וכן לגבי השבת, יש להזדרז לקבל את השבת עוד לפני הזמן שכתוב בלוחות, ולכל הפחות שלא לאחר אפילו בדקה אחת אחר הזמן שכתוב בלוחות. קל וחומר בימות הקיץ, שהשבת נכנסת בשעה מאוחרת, וכיצד נתנצל על כך שלא הזדרזנו לקבל את השבת בזמן.

וידוע שלפני כניסת השבת היצר הרע מתגבר לדחות את קדושת השבת מלבוא. וכן מסופר בתלמוד (גיטין נב, א) על אותו זוג שבכל ערב שבת היו מתקוטטים (הפוך משבת קודש שעושה שלום). הזדמן לשם רבי מאיר, ושלוש פעמים התעכב בביתם בערב שבת עד שעשה ביניהם שלום. ולאחר שעשו שלום, שמע את השטן אומר: ווי לי שגורשתי מזה הבית. 

גבול קדושת הזמן וקדושת הארץ 
שמעתי סברה מעניינת, שקשורה לענייני דיומא, שיש קשר בין גבול קדושת הזמן לגבול קדושת הארץ. וכאשר לא מקפידים על גבול קדושת זמן השבת, ומאחרים לקבלה, גם גבול קדושת הארץ נפרץ.
וכן מצינו שאמרו חכמים שאם באו גויים לגנוב אפילו קש ותבן מעיירות שליד גבול ישראל, יש לצאת נגדם למלחמה, כדי להציל אפילו דבר זול כמו קש ותבן. והסיבה, מפני שאם נוותר לגויים על קש ותבן בעיירות שליד הגבול, סוף שיבואו להרוג נפשות. נמצא שההגנה על קש ותבן היא הגנה על נפשות. וכן צריך להקפיד על הדקות הסמוכות לזמן המצוין בלוחות, שהן כמו קש ותבן, שכאשר מוותרים עליהן, סוף שאין מקיימים את מצוות תוספת שבת, ולבסוף אף מגיעים לחילול שבת ממש. 

וכן נאמר (ויקרא יט, ל; כו, ב): "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'". ושיא קדושת המקום הוא קדושת המקדש, וקדושתו כרוכה בשמירת שבת. 

מנהג נשים לקבל שבת בהדלקת נרות 
מנהג הנשים לקבל את השבת בעת הדלקת הנרות, שאז הן מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת", וכיוון שמזכירות את השבת מתכוונות לקבלה, ובזה מקיימות מצוות תוספת שבת. לדעת רוב הפוסקים, מעיקר הדין יכולה אם תרצה להתנות בליבה שאינה מקבלת שבת בהדלקת נרות, ויהיה מותר לה להמשיך לעשות מלאכות אחר הדלקת נרות. אבל אין לנהוג כך, ראשית, מפני שיש סוברים שתנאי אינו מועיל כאן, וכיוון שהדליקה נרות שבת, קיבלה את השבת ואסור לה לעשות אחר כך מלאכה. ושנית, שאם לא תקבל את השבת בעת הדלקת נרות כמנהג כל הנשים, יש חשש שמא תשכח אח"כ לקבל תוספת שבת (שו"ע רסג, י; שש"כ מג, כד; ילקוט יוסף רסג, מד).

אימתי מקבלים הגברים את השבת 
הגברים נוהגים לקבל את השבת בדיבור, באמירת "בואי כלה שבת המלכה". בעבר היו מקדימים להתפלל קבלת שבת, והיו מגיעים לומר את הפיוט "לכה דודי" כעשרים דקות לפני שקיעת החמה, ובאמירת "בואי כלה שבת המלכה" היו מקבלים את השבת. 

כיום בבתי כנסת רבים אין מספיקים לומר "לכה דודי" לפני השקיעה. וכדי לקיים מצוות תוספת שבת למהדרין צריך להתחיל להתפלל תפילת מנחה כשלושים דקות לפני השקיעה, ומיד לאחר סיומה, יכריז הגבאי "בואי כלה שבת המלכה", ובזה יקבלו כולם את השבת ויקיימו את מצוות תוספת שבת. ואם הגבאי אינו מכריז, צריך כל יחיד לומר לעצמו: "בואי כלה שבת המלכה", או: "הנני מקבל על עצמי קדושת שבת". 


וזוהי המעלה הגדולה במנהג ירושלים, שכיוון שמדליקים נרות ארבעים דקות לפני השקיעה, מספיקים להתחיל מנחה בבית הכנסת שלושים דקות לפני השקיעה, ומקבלים את השבת כרבע שעה ואף יותר לפני השקיעה.

ובמקומות אחרים, שבהם זמן הדלקת נרות שלושים או עשרים דקות לפני השקיעה, רצוי שהגברים יילכו לבית הכנסת לפני הדלקת נרות, כדי שיספיקו לסיים תפילת מנחה כעשר דקות לפני השקיעה.

מה הדין כאשר מסיימים תפילת מנחה סמוך לשקיעה
בבתי כנסת רבים מתפללים תפילת מנחה סמוך לשקיעה, ואם יכריזו "בואי כלה שבת המלכה" אחר תפילת מנחה, נמצא שפעמים רבות יקבלו את השבת אחר השקיעה, ולא יקיימו את מצוות תוספת שבת. 

לפיכך עליהם לקבל את השבת לפני תפילת מנחה. ואף שקיבלו את השבת ואסורים בעשיית מלאכה – לדעת כמה פוסקים עדיין מותר להם להתפלל תפילת מנחה של חול (ציץ אליעזר יג, מב). ויש אומרים שלא יקבלו את השבת בפה במפורש, כי אם יקבלו במפורש שוב לא יוכלו להתפלל מנחה של חול, אלא רק יקבלו על עצמם בלב להימנע מעשיית מלאכה, ובזה יקיימו את מצוות תוספת שבת, ומאידך יוכלו להתפלל מנחה של חול (לווית חן ו, מנוחת אהבה ח"א ה, ו). 

אבל לכתחילה יש להתפלל מנחה לפחות עשרים דקות לפני השקיעה, ואח"כ לקבל תוספת שבת, מפני שלדעת בעל המשנה ברורה (רסג, מג), אם קיבלו את השבת לפני מנחה, שוב אינם יכולים להתפלל תפילת מנחה של חול, אלא עליהם להתפלל ערבית של שבת ולהתפלל אחריה עוד פעם ערבית של שבת לתשלומי מנחה. 

חיילים בני חורין 
שאלה: לאחרונה פורסם על מפקד מחלקה שפקד על חייליו הדתיים להוריד את הציציות, והכריחם גם להסיר את הטלית קטן לגמרי מגופם, והם צייתו לפקודתו. האם נהגו כשורה?

תשובה: הם היו צריכים לסרב לקיים פקודה משפילה זו. החיילים צריכים לדעת כי התגייסו לצבא כדי להגן על העם והארץ, ולא כדי להיות כעבדים נרצעים. כשם שחייל חילוני נורמלי היה מסרב לפקודה לנשק את נעליו של מפקדו, או לירוק על דגל המדינה, כך חייל דתי נורמלי צריך לסרב לפקודה זו.
בדרך כלל גם הצבא מצדיק את החיילים במקרים כאלה, אבל גם אם לא יצדיק, חייל צריך לשמור על כבוד שמיים יותר מעל כבוד מפקדו.

וחי אחיך עמך

מעשה באלמנה ובחבורת רווקות שנישאו ● חבל שהפוליטיקאים נכנעו ללחצים ולא העלו את המס על העסקת עובדים זרים ● האם לימודי חול אינם ביטול תורה? ● אכילה ושתייה לפני תפילה ● האם האוכל לפני התפילה בשבת חייב בקידוש

מעשה בקבוצת רווקות

שאלה: יש לנו בת מוכשרת ונאה, מצליחה מאוד בעבודתה, אהובה על חברותיה, אבל למרות כל המעלות והמאמצים היא כבר עברה את גיל השלושים ועדיין רווקה. כפי הנראה השדכנים והשדכניות הרבים שניסו לעזור (חלקם בתשלום גבוה) לא הציעו לה עדיין את האדם המתאים, שראוי לרמתה. כיצד מגיעים לשדכנים שיוכלו להבין ללבה, כדי שיציעו לה את האיש המתאים?

תשובה: אינני מכיר את בתכם היקרה ולכן אינני יודע לענות על השאלה הזו, אבל אספר לכם סיפור ששמעתי לאחרונה. 

במקום עבודה אחד התקבצה, כבדרך מקרה, חבורה של למעלה מעשר בנות רווקות. כולן רצו להינשא, אבל לא מצאו את בן זוגן. יחד החליפו חוויות, ביררו וחקרו, התייעצו זו עם זו וניתחו את בן הזוג במהלך הפגישות. יחד קיוו, יחד בכו על האכזבות, ולמרות הכל עודדו את עצמן שאסור להתייאש. השנים חלפו, חלקן כבר עברו את גיל השלושים, חלקן התקרבו אליו, והן נותרו רווקות. 

והנה אסון: חברה לעבודה, אם לארבעה ילדים, נתאלמנה מבעלה. הן היו מזועזעות, בכו, השתתפו בהלוויה, עזרו לה עם הילדים, ומעת לעת ניחמו את עצמן בחשאי, שאולי מצבן לא כל כך נורא. אולי עדיף להיות רווקה מאשר אלמנה עם ארבעה ילדים.

כעבור כשנה האלמנה התחתנה בזיווג שני עם אלמן ולו שבעה ילדים. הבנות היו המומות. המילים נעתקו מפיהן. מה? כל כך מהר? ואיך הסכימה לקבל בנוסף לארבעה שלה אלמן עם שבעה ילדים? אבל הן התעשתו, כיבדו את החלטתה, וכמובן שהשתתפו בשמחת חתונתה. אחרי הכל היא חברתן. בחתונה מחו דמעות, התרגשו וקצת ריחמו. 

והנה פלא: תוך פחות משנתיים רובן המוחלט של הבנות התחתנו, חלקן עם גרושים, חלקן עם אלמנים. אומרים שהן מאושרות. 

מסים על העסקת עובדים זרים

במסגרת הצעת התקציב שהובאה לוועדת הכספים של הכנסת, תוכנן להעלות את המס שהמעסיקים צריכים לשלם על העסקת עובדים זרים מ-8 אחוז ל-25 אחוז. לבסוף, תחת לחצים שונים מצד המעסיקים, ועדת הכספים ביטלה הצעה זו, וחבל.

המרוויחים העיקריים הם כמובן המעסיקים. עלות העבודה תמשיך להיות זולה עבורם, ואת רוב הרווח הם ישלשלו לכיסם. ייתכן אמנם שגם שאר האזרחים יוכלו להרוויח מעט בהוזלת המוצרים, שכן הם ייוצרו בעבודה זולה יותר, אולם בסיכום הכולל המדינה ורוב האזרחים יפסידו.

אחת הבעיות המרכזיות של המשק הישראלי כיום הוא מספרם הגבוה של המובטלים, למעלה מ-11 אחוז. זוהי בעיה חברתית נוראה של המוני אנשים שחיים בדלות וללא כבוד. בשכונה אחת חיים עשירים שאינם יודעים על מה לבזבז את כספם, ובשכונה אחרת חיים עניים מתוסכלים. זו גם בעיה כלכלית, כי המדינה אינה מקבלת מס מהמובטלים, ומאידך צריכה לשלם להם דמי אבטלה ולספק למשפחותיהם שירותי רפואה וחינוך. כל זמן שהעסקת הפועל הזר תהיה זולה באופן ניכר לעומת העסקת הפועל הישראלי, ללא ספק המעסיקים יעדיפו את הפועל הזר, ומספר המובטלים יעלה.

לו היו מעלים את המס על העסקת פועלים זרים ל-25 אחוז, היה נוצר איזון מסוים בין מחיר העסקת הפועל הישראלי למחיר הפועל הזר, יותר מובטלים היו חוזרים לשוק העבודה, וכלל האזרחים היו יוצרים נשכרים. הרווח היה כפול. עם כל מובטל שהיה חוזר לשוק העבודה היתה נפטרת בעיה אישית חברתית וכלכלית כאובה. ומאידך, על כל פועל זר שממשיך לעבוד היתה המדינה גובה יותר מסים, כדי לכסות במידת מה את עלות התשלומים עבור המובטלים ובני משפחותיהם. 

חבל שחברי הכנסת העדיפו את טובתם של המעסיקים העשירים על חשבון המובטלים וכלל משלמי המסים. המעמד הבינוני יצטרך להמשיך לשלם מיסים גבוהים כדי שהמעסיקים יוכלו להמשיך להתעשר על ידי העסקת עובדים זרים וזולים.

היחס הראוי לעובדים הזרים

אין בדברים אלו פגיעה בכבודם של העובדים הזרים. להפך, הם ראויים לכל כבוד. חריצות ונכונות לעבוד היא תכונה טובה שיש להוקירה, וכפי שאמרו חכמים (נדרים מט, ב): "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה". שעל ידי המלאכה נעשים בני האדם שותפים בתיקון עולמו. 

אלא שכל אדם מחויב לסייע לבני עמו תחילה, וכשיש בהם מובטלים עניים, צריך לבחון כיצד לסייע להם לעבוד ולהתפרנס בכבוד. אחר העלאת המס על העסקת העובדים הזרים, היה מתברר יותר לאיזה עובדים זרים המשק הישראלי אכן זקוק ולאיזה אינו זקוק.

בפועל, כלפי כל עובד זר שקיבל היתר לעבוד כאן, צריכים לנהוג בהגינות. אם עבד – חייבים לשלם לו את מלוא שכרו. אם מעסיקו עשקו, יש למצות עימו את הדין בחומרה יתירה, ולתבוע כי יפצה אותו פיצוי מלא. יש להילחם בסרסורים העושים הון על גביהם ומונעים מהם ליהנות מפרי עמלם. 

אין בלימודי חול ביטול תורה

שאלה: בזמנו נתפרסמה בטור זה עמדה תורנית שיש ערך רב ללימוד המדעים השונים. ולכאורה נצטווינו ללמוד תורה ביום ובלילה, והיאך אפשר לומר שראוי לכתחילה ללמוד לימודי חול? 

תשובה: עובדה היא שגדולי ישראל, תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים עסקו בלימודי חול. וכן ביאר המהר"ל (נתיב התורה י"ד) שהעיסוק בחכמות אינו ביטול תורה. והראיה מרבן יוחנן בן זכאי, שאמרו עליו שלא ביטל תורה מימיו, והוא עסק בלימוד אסטרונומיה (סוכה כח, א). ומה שאמרו בגמרא (ב"ק פב, ב) שגזרו שלא ללמוד חכמה יוונית, כבר הסבירו הריב"ש והמהר"ל שהכוונה לנימוס ולתרבות היוונית, ולא אסרו ללמוד חכמות חיצוניות.

יתר על כן, גם התלמוד מלא בידיעות מדעיות מתחומים שונים. כלומר האמוראים עסקו בזה בתוך בית המדרש, ולא ראו בכך שמץ פסול. וכי מישהו מעלה בדעתו למחוק את אותם החלקים מהתלמוד?! וכן ברור שגדולי הראשונים והאחרונים היו משלבים בתוך שיעוריהם ידיעות מחכמות שונות, ולא ראו בזה פגם בקדושת הלימוד. כי התורה מאירה את המציאות, וכל מה שנלמד מתוך תורה מתקדש מקדושתה. וכפי שאמר הגר"א, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים.

האם מותר לאכול עוגה לפני תפילת שחרית 

משעה שעלה עמוד השחר אסור לאדם לאכול או לשתות קודם שיתפלל. ואמרו חכמים (ברכות י, ב): "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "ואותי השלכת אחרי גוך" ("גווך" רומז לגאוותך), אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה – קיבל עליו מלכות שמים?!"

אבל מים מותר לשתות קודם התפילה, מפני שאין בשתייתם שום צד של גאווה. וכן מותר לאכול מאכלים ומשקים שנועדו לרפואה, שהואיל והם לרפואה אין באכילתם צד של גאווה (שו"ע פט, ד). 

ומי שאין דעתו מתיישבת עליו בלא שישתה קפה או תה, רשאי לשתותם לפני התפילה. ולכתחילה לא יערב בהם סוכר וחלב, אבל אם אינו יכול לשתותם בלא תוספת סוכר או חלב, יכול להוסיף. אבל עוגות אסור לאכול קודם התפילה. ורק מי שיודע בעצמו שאם לא יאכל מעט עוגות לפני התפילה לא יוכל לכוון, רשאי לאכול, שאז אכילתו לשם כוונת התפילה ולא להנאת עצמו (ע' פניני הלכה תפילה יב, ז). 

האם האוכל לפני התפילה בשבת צריך לקדש לפני אכילתו 

אסרו חכמים לאכול לפני הקידוש. לפיכך יש אומרים, שמי שנצרך לאכול לפני תפילת שחרית של שבת, חייב לקדש לפני אכילתו, שכן אסרו חכמים לאכול לפני הקידוש (באו"ה רפט, ילקוט יוסף רפט, ה). 

אולם דעת הרבה אחרונים שחיוב קידוש מתחיל אחר התפילה, ורק לאחר התפילה אסור לאכול או לשתות בלא קידוש. אבל מי שנאלץ לאכול לפני תפילת שחרית, עדיין לא התחייב בקידוש. וכן המנהג הרווח.

על אמונה, חינוך וכלכלה

האם מובטח לנו שהקב"ה יחזיר את כל הוצאותינו על חינוך הילדים? ● אין ללוות אפילו לצורך מצווה כשבדרך הטבע לא ניתן יהיה להחזיר ● ביאור דברי חז"ל שהוצאות בניו לתלמוד תורה אם הוסיף מוסיפים לו ● הדרך הראויה: לחסוך בהוצאות לצרכי רשות, ולהוציא בהתאם ליכולת לצרכי מצווה

בעקבות התביעה לקיצוץ בעלות החינוך

נשאלתי בעקבות הדברים שהתפרסמו בשבוע שעבר אודות הצורך לחסוך בהוצאות החינוך: הלא ידוע שאסור לחסוך בחינוך, והוצאות החינוך אינן בכלל הקיצבה שגוזרים על האדם בשמיים בראש השנה. וכפי שאמרו חכמים במסכת ביצה (טז, א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו". הרי שאין לעשות חשבון בכל הנוגע לעניין "הוצאת בניו לתלמוד תורה".
וכיוון שלמדנו שהוצאות שבתות ויום טוב הושוו להוצאות עבור תלמוד תורה, אפשר לומר למי שמתקשה לשלם את מה שאמרו חכמים בעניין הוצאות שבת (ביצה טו, ב): "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע".

חכמים לא התכוונו שנסמוך על הנס

תשובה: חכמים לא התכוונו שאדם יסמוך על הנס, ויקח הלוואות כדי לענג את השבת ולחנך את ילדיו בלי שידע כיצד הוא מחזיר את חובותיו. וכן מצינו שאמר רבי עקיבא "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (שבת קיח, א, פסחים קיב, א). וכוונת המאמר "לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" ביארו התוספות שם שזה כאשר הוא יודע שיכול להחזיר אח"כ את החוב, אבל אם אין לו פרנסה מסודרת כדי שיוכל אח"כ להחזיר את החוב, אזי יעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות. וכעין זה כתב הרמב"ם (שבת ל, ז): "ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". והביאם הבית יוסף (או"ח רמב).

וכן כתב בערוך השולחן (רמב, מד) שמה שאמרו חז"ל שהקב"ה מבטיח לוו עלי ואני פורע הוא למי "שיש לו איזה עסק ולכן אף שעתה אין לו, יכול ללוות ולקוות לה' שירוויח ויפרע, אבל מי שאין לו שום עסק, עליו אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". וכך כתב בהגהות אשרי, ובשפת אמת (ביצה שם).

ואמנם מדברי הגר"א והב"ח משמע שיכול אדם לקחת הלוואה ולסמוך על ה' שיעזור לו להחזירה, למרות שאינו יודע מהיכן. אלא שכפי הנראה דבריו מכוונים לבעל אמונה גדול במיוחד, כעין מדרגת רשב"י, שהיה סומך על הנס וידע מהניסיון שהקב"ה מסייע בידו. אבל מי שכבר ניסה עצמו וראה שאין מסייעים לו מן השמיים, צריך שלא להגיע למצב שייקח הלוואה ולא יחזירה, וייחשב רשע שאינו משלם את חובו. (ועיין שעה"צ רמב, יב).

משמעות הדרכת חז"ל

נמצא אם כן שעיקר כוונת חז"ל במאמרם "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה" היא להורות לנו לחסוך בהוצאותינו. שאם נקצבו לאדם בראש השנה שלושים אלף ש"ח, וכבר בחצי השנה יבזבז אותם, לא יישאר לו כסף לחצי השנה השנייה וישקע בחובות. וכך פירש רש"י את דברי הגמרא (ביצה טז, א). 

וכן כתב בעל המשנה ברורה (ביאור הלכה תקכט, ד"ה ואל): "וזהו תוכחת מרובה על זמנינו, שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים עוברים על זה, ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם להרחיק דברים המיותרים. ורבים חללים הפילה הנהגה הרעה הזו, שמביאה את האדם לבסוף על ידי זה לידי גזל וחמס וגם לחרפה וכלימה… ואשרי למי שיאמץ לבבו ולא ישגיח לפיתויים וינהל הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך הרווחתו ולא יותר".

אם פחת – פוחתין לו

ומה שאמרו על ההוצאות לצורך שבת ויום טוב וחינוך הילדים לתלמוד תורה, שאינם בכלל החשבון, ו"אם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו", כוונתם שבזה לא יחסוך, אלא ינהג באופן סביר כפי מה שחננו ה'. שאם דווקא כשיגיע לצורכי מצווה יחליט לחסוך, לא תהיה לו ברכה מכך, ולא יישאר לו דבר ממה שיחסוך. שיאמרו עליו בשמיים, ראו פלוני זה, כאשר הוא עוסק בהנאות עצמו הוא מבזבז את כספו ברוחב ואינו דואג למחר, ורק כאשר הוא בא לקנות צורכי מצווה פתאום הוא נזכר שצריך לחסוך. כשהוא צריך לקנות צורכי שבת ויום טוב, הוא חוסך, אבל כשהוא יוצא לבילוי במסעדות הוא שוכח שצריך לחסוך. את התפילין שלו הוא קנה מבהמה דקה ומהסוג הזול, אבל את המערכת הסטריאופונית הוא קנה מהסוג היוקרתי. הנה הציצית שלו מהסוג הזול וגם בלויה, ואילו שאר בגדיו אופנתיים ויקרים. עם מנהל הישיבה הוא מתווכח, וטוען שאינו יכול לשלם עבור בנו כי אין לו כסף, אבל על הטיול לחוץ לארץ אינו מעלה בדעתו לוותר. על איש כזה אומרים בשמיים שכל הכסף שהצליח לחסוך מצורכי מצווה ירד לטמיון. פתאום יצטרך להשקיע כסף רב בטיפולי שיניים ובתיקון המקרר, ודבר לא יישאר לו מזה להנאתו – "אם פחת, פוחתין לו".

אם הוסיף – מוסיפין לו

אבל מי שנוהג חיסכון בכל ענייניו, מפני שכך ראוי, שאין אדם יודע מה ילד יום, ואם יוציא עכשיו את כספו בפזרנות ייתכן שכאשר באמת יצטרך כסף לא יהיה לו. ולכן הוא משתדל לקנות מכשירי חשמל אמינים, אבל לא יקרים. בגדים טובים, נוחים ונאים, אבל לאו דווקא מהקו האופנתי החדש, שהוא בדרך כלל יקר יותר. אם הוא אינו צריך להחזיק מכונית לצורך עבודתו, אז אין לו מכונית. אבל כשהוא מגיע לצורכי מצווה – מתוך חיבת הקודש הוא מהדר, קונה מאכלים טובים לשבת בלא לקמץ, משלם עבור תלמוד תורה של בניו בשמחה, וגם מוסיף ומשלם עבור חוגי העשרה תורניים. 

כלומר, בכל ענייניו הוא רגיל לחיות ברמה בינונית, ואילו לצורכי מצווה הוא מוציא מעבר לרמה הבינונית, או שבכל ענייניו הוא רגיל לחיות ברמה נמוכה, ואילו לצורכי מצווה הוא מוציא כפי הרמה הבינונית. וכך ינהג אף שההוצאות עבור צורכי מצווה יגרמו שלא יוכל לחסוך כפי שרצה. למשל, הוא היה מעוניין לחסוך בכל חודש אלף ש"ח, אך כיוון שאינו רוצה לחסוך מצורכי מצווה, הוא מתכנן לחסוך רק חמש מאות ש"ח בחודש. על איש כזה אמרו שתהיה לו ברכה מן השמיים, ויוסיפו לו על פרנסתו, ואף אם פסקו לו בראש השנה סכום מסוים, יזכה לברכה ותוספת כנגד מה שהוסיף לשלם עבור צורכי מצווה – "אם הוסיף – מוסיפין לו" – וכך לבסוף יצליח לחסוך אלף ש"ח בחודש.

אבל אין הכוונה שיסמוך על הנס, אלא שהברכה תבוא בדרך טבעית. והרבה דרכים למקום להוסיף לאדם שלא בדרך נס. אולי בעבודתו ירוויח מעט יותר, אולי פחות נזקים יארעו בביתו, אבל באופן טבעי. מפני שכלל יסוד הוא שהקב"ה ברא את העולם כדי שיתנהג על פי דרך הטבע, ובתוך המציאות הטבעית אנו צריכים לעבוד את ה'. אך אם יוציא עבור צורכי מצווה מעבר למה שהוא מסוגל לשלם בדרך הטבע, ישקע בחובות ויהיה רשע שאינו משלם חובותיו.

הזזת עציץ בשבת

שאלה: האם מותר להזיז עציץ ממקום למקום בבית בשבת?

תשובה: שלא כמו אגרטל פרחים, שמותר להזיזו כדי להריח את ענפיו או כדי לקשט את השולחן, עציץ אסור להזיז, מפני שלדעת כמה פוסקים הוא מוקצה ככלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור לקטוף את עליו ולהשקותו. 

אמנם אם צריכים את מקומו, כגון שצריכים לשבת במקום שהוא מונח, מותר להזיזו. אלא שאם הדבר נעשה מחוץ לבית, פעמים רבות הדבר אסור משום איסור של זורע וקוצר, ולכן מי שאינו יודע את הדינים לאשורם אל יזיז עציץ שאינו בבית. אבל אם העציץ מונח בתוך הבית על מרצפות, וצריכים את מקומו, מותר לגוררו ולהניחו במקום אחר על מרצפות (ואף שלדעת החזו"א הוא נחשב מחובר לקרקע דרך המרצפות, מכל מקום כיוון שאינו מגביהו אין חשש. ואף אם היה מגביהו, יש כאן ספק דרבנן עפ"י רוב הפוסקים, ובמיוחד אם יש מתחתיו צלחת).

שאלה: עציץ שנפל וחלק מהאדמה שבו נשפכה, האם מותר להעמידו ולהחזיר את האדמה שנפלה ממנו לתוכו?

תשובה: אסור להעמידו, מפני שעל ידי כך מיטיבים את יכולת צמיחתו ועוברים על איסור חורש וזורע. ואת האדמה אסור להזיז מפני שהיא מוקצה. ואם נתגלו שורשיו ועל ידי הקמתו יחזרו ויתכסו, שוב יימצא שהוא עובר על איסור חורש וזורע, שכן הוא מיטיב את יכולת צמיחתו של הצמח שבעציץ.

לקצץ בשכר הלימוד

מחיר החינוך בישיבות ובאולפנות – כחמישים אלף ש"ח לילד ● החינוך התורני – לעשירים בלבד? ● אצל החרדים זה עולה הרבה פחות ● הכרחי להפחית באופן דרסטי את עלות הלימודים ● הנטל הכלכלי של הפנימייה ● הפיתרון: חיזוק מוסדות תורניים לא פנימייתיים והשלמת החינוך באמצעות הקהילה

שכר הלימוד הגבוה בישיבות התיכוניות והאולפנות

עלות שכר הלימוד בישיבות התיכוניות והאולפנות היא ללא ספק אחת הבעיות הקשות שצריכות להדיר שינה מפרנסי הציבור. עלות שכר הלימוד לשנה עבור כל תלמיד או תלמידה בישיבה תיכונית או אולפנה היא כ-12 עד 14 אלף ש"ח. עלות ילד אחד למשך ארבע שנים היא כחמישים אלף ש"ח, עלות של ששה ילדים – שלוש מאות אלף ש"ח, ועלות שמונה ילדים – ארבע מאות אלף ש"ח. 

בעיה זו הולכת ומחריפה בקרב הציבור הדתי, מפני שבעשרות השנים האחרונות, מחד גיסא הולכות ומתרבות משפחות ברוכות ילדים, ומאידך, שכר הלימוד במוסדות הולך ועולה. בשנים האחרונות, בעקבות המיתון, האבטלה והקיצוצים בקצבאות הילדים, ישנם הורים לא מעטים שכבר אינם מסוגלים לשלם את שכר הלימוד הגבוה. לא מדובר בהורים בטלנים שאינם מוכנים לעבוד ומטילים את עצמם על הציבור, אלא בהורים שבדרך כלל עובדים בחריצות ומכניסים שתי משכורות אמנם לא גדולות במיוחד – הרי לא ניתן לתבוע מכל בני המגזר הדתי לאומי להשתכר יותר מהממוצע, באופן טבעי חלק מרוויחים יותר וחלק פחות. ובכן, כל אלה שמשכורתם ממוצעת או מעט פחות, בקושי מצליחים לשלם את שכר הלימוד הגבוה. האם הישיבות התיכוניות והאולפנות צריכות להיות רק לבני עשירים?

שאלות מהורים

מספר הורים שהתייעצו עמי לאחרונה סיפרו כי בחודשים האחרונים הם הולכים וצוברים גירעון בחשבון הבנק. ההוצאות גבוהות מן ההכנסות, ואם ימשיכו כך, ייכנסו לחובות שאינם יודעים כיצד לשלמם. יש להם שני ילדים במוסדות כאלו, והם צריכים לשלם עבורם קרוב לאלפיים וחמש מאות ש"ח לחודש, ועוד צריכים לקיים את שאר בני משפחתם, ולשלם משכנתא וכו', והמשכורות אינן מכסות את ההוצאות. יש ששאלו האם כדאי לפתוח תוכניות חיסכון שהכסף הופקד בהם לטובת נישואי הילדים ודאגת עתידם בלימודים על תיכוניים. 

כמובן שלא ניתן להציע להורים לפתוח את תוכניות החיסכון של הילדים. להפך, הורים צריכים להשתדל להמשיך לחסוך כדי שיכולו לחתן את הילדים, ולסייע להם בלימודים גבוהים כדי שיוכלו לרכוש מקצוע ולהתפרנס בכבוד.

המטרה: הורדת שכר הלימוד לחצי ושליש

אין זמן להאריך בדיונים על הבעיה הזו, ואין כאן שני צדדים. מוכרחים להחליט קודם כל שצריך לקצץ את שכר הלימוד באופן דרסטי. 

במקום לשאול את המנהלים כיצד אתם מסוגלים לחסוך מהתקציב הנוכחי העומד לרשותכם כדי שנוכל אח"כ להוריד את שכר הלימוד, צריך להתחיל הפוך. יש לומר למנהלים: תעשו תחשיב לפיו ההורים משלמים מחצית ממה שמשלמים כיום, תוסיפו את כל מה שאתם מקבלים ממשרד החינוך, ותאמרו מה אתם יכולים לעשות בסכום העומד לרשותכם. אם צריך לקצר בשעות הלימוד – תקצרו. אם צריך לצמצמם מגמות – תצמצמו. אם צריך להפחית שעות חברה, טיולים וכדומה – תפחיתו. העשירים יוכלו לארגן לעצמם מגמות, חוגים וטיולים גם בלעדיכם, אבל המוסד החינוכי צריך להתאים גם למי שאינו עשיר. 

אגב, בתיכוני 'בית יעקב' עלות שנתית היא לכל היותר אלפיים ש"ח. בישיבות הקטנות החרדיות העלות השנתית היא לכל היותר חמשת אלפים ש"ח.

העיקר אינו צריך להיפגע

גם כשמקצצים, יש לשמור על העיקר. החינוך התורני הערכי כמובן חייב להישמר. וגם במקצועות החול, צריכים להקפיד שלא לפגוע בלימודי מתמטיקה ואנגלית, שההצלחה בהם קובעת את היכולת להתקבל ללימודים גבוהים. ואדרבה, ייתכן שאם יצמצמו מגמות שאינן הכרחיות יוכלו לתגבר את לימודי המתמטיקה והאנגלית, ויותר תלמידים יצטיינו בהם. 

האם הכרחי לחנך בפנימייה?

עלות הפנימייה היא אחד המרכיבים היקרים בעלות החינוך. עלות זו כוללת: מזון, עובדי מטבח, בניית פנימייה, קניית ציוד, אחזקת הפנימייה בניקיון ותיקונים, חשמל, חימום, מים וצוות מדריכים. אם עלות חודשית היא כאלף ומאתיים ש"ח לתלמיד – עלות הפנימייה קרובה למחצית הסכום. 

האם הכרחי שהחינוך יכלול שהות בפנימייה? ייתכן שבעבר, כאשר בתים רבים לא היו כל כך דתיים, ואע"פ כן היו מוכנים שבניהם יספגו חינוך תורני, היה צורך גדול בחינוך הפנימייתי, שאכן הגיע להישגים כבירים. אולם ישנן משפחות בעלות תפישת עולם מגובשת, אמונית, דתית, שאין לפנימייה שום עדיפות עליהם. 

גם היום, במשפחות בהן הילדים מבלים את זמנם בשהייה מול הטלוויזיה או שוטטות ברחוב, ברור שעדיף שיהיו בפנימייה. אבל אולי עדיף להוציא את הטלוויזיה מהבית, או לפחות להרחיקה למקום צדדי, כדי שהילדים יוכלו לספוג בבית אווירה ערכית של לימוד ורצינות, ולא יזדקקו לפנימייה. 

חיזוק הקהילות

ייתכן שאם פחות נערים ילמדו בפנימיות, יושם דגש על חיזוקה של הקהילה, ותועלת רבה תצמח מכך. הורים יבואו יחד עם בניהם הגדולים לתפילות בבית הכנסת. מערכת שיעורי התורה תורחב ותתפתח, שכן גם הנערים יהיו פנויים להשתתף בשיעורים שיתקיימו בשעות הערב בבית הכנסת. כל קהילה תוסיף גם שיעורים לנשים ולבנות. 

יתקיימו שיעורים בהלכה, אמונה, דף יומי וכדומה. השתתפות הנערים בשיעורים, שתבוא מתוך התנדבות, תפתח את אישיותם, ותחזק את הקשר האמיתי שלהם לתורה. גם הקשר עם המבוגרים, שיבואו לשיעורים לאחר יום עבודה, תפתח את תפישת עולמם של הצעירים ותפרה את מחשבתם.

וכמה יהיה יפה אם גם אחר סיום השיעורים בתי הכנסת ישארו פתוחים, ונערים שקדנים ימשיכו ללמוד בהם תורה. 

אחרי הכל, למרות היתרונות שיש לחינוך הפנימייתי, השאלה מי ישלם את המחיר. צריך לעשות את הכל כדי למצוא מענה לאתגרי החינוך ללא פנימייה, ועל ידי כך להוזיל באופן משמעותי את עלות החינוך. ולכן ראוי שכל קהילה תשתדל למצוא דרכים לחזק את המוסדות התורניים הלא פנימייתים שבאזורה. 

צריך להתמודד

עם כל ההערכה וההבנה למאמציהם של מנהלי מוסדות החינוך להעשיר ולגוון את תוכניות הלימודים וחיי התלמידים במוסדות, צריך להעמיד את מערכת החינוך בפני העובדה הכואבת והמוחלטת שאין להורים כסף לשלם את המחיר שהם דורשים. גם המוסדות התורניים שאין בהם פנימייה צריכים להפחית את מחיר עלותם באופן משמעותי.

מאידך, צריך לנסות ולגייס את כל הכוחות הקהילתיים-התנדבותיים לטובת מערכת החינוך. להגביר את מערכת שיעורי התורה. לגייס מתנדבים מגמלאי מערכת החינוך שעדיין כוחם במותנם ומסוגלים לסייע בנתינת שיעורי עזר, חוגים ומגמות אחר הצהרים. 

שימוש במלחייה בשבת

שאלה: רבים נוהגים להניח במלחיות אורז, כדי שיספוג את הלחות וימנע מהמלח להתגבש. השאלה האם אין בשימוש במלחיות אלו בשבת משום איסור בורר, שהרי חורי המלחייה הם קטנים כדי שהמלח יעבור דרכם ואילו האורז יישאר בכלי, ונמצא המשתמש במלחייה בורר.

תשובה: האיסור הוא להשתמש בכלי שנועד לברירה, אולם המלחייה אינה כלי שנועד לברירה, אלא כלי שנועד לפזר את המלח במינון מסוים, והראיה, שגם אם לא היו במלח גרגירי אורז היו משתמשים במלחייה. (ואמנם בשש"כ ג, ס, כתב שטוב שלא להשתמש במלחייה, אך בתיקונים ומילואים להערה קכה כתב הגרשז"א להקל. וכ"כ בילקוט יוסף שיט, מג).

הובלת עגלת תינוק על אדמה רכה

שאלה: האם מותר להוביל עגלה על אדמה רכה, למרות שברור שגלגליה ישאירו חריצים באדמה, כדוגמת מלאכת חרישה?

תשובה: אם יש שם עירוב מותר להוביל בשבת עגלת תינוק על גבי קרקע. ואע"פ שברור שגלגלי העגלה יעשו חריצים בקרקע, אין בזה איסור חורש, מפני שגלגלי העגלה אינם חופרים והופכים את הקרקע כדרך חרישה, אלא לוחצים את האדמה כלפי מטה, ואין זו דרך חרישה, שעל ידי חרישה האדמה הופכת להיות תחוחה ורכה, ועל ידי כך השורשים מתפשטים בה והמים חודרים לתוכה, אבל כאשר נעשה חריץ באדמה על ידי לחץ, האדמה נעשית פחות טובה לזרעים ושתילים, ואין בזה איסור חרישה. 

ומותר גם להפנות את העגלה לצדדים, ואע"פ שבעת ההפנייה ייווצר חריץ באדמה על ידי הזזתה הצידה, וזה כבר יותר דומה לחרישה. מכל מקום הואיל והדבר נעשה כלאחר יד, ואין למוביל העגלה עניין בזה, אין בזה איסור (יחו"ד ב, נב; שש"כ כח, מב, והרי זה כפסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן).