המקדש – מודל לציונות הדתית

מבנה בית המקדש מייצג את הערכים המרכזיים בתורה, שמשתקפים בדרך הציונית-דתית • המרכז הוא קודש הקודשים, ויש בו ביטוי הן לקדושת התורה והן לקדושת ישראל • הקודש יונק מקודש הקודשים, ובו השולחן המייצג את העבודה והפרנסה, המנורה המייצגת את חוכמות העולם והקטורת המייצגת את עבודת התפילה בשיתוף כלל הציבור • המזבח החיצון מייצג את מסירות הנפש, שמתבטאת בכל אחד מהתחומים הללו ובייחוד במסירות על העם והארץ • זהו חזון התורה, אלא שחלק מהציבור רואים לנכון לצמצם אותו משום "עת לעשות לה'". הבעיה היא כששוכחים את החזון

שאלה על דרכה של הציונות הדתית

לפעמים יש צורך לצמצם את תחומי העיסוק, וזה היסוד לשיטה החרדית שמצמצמת את עיסוקה לתחומים ההכרחיים והבטוחים יותר, עד שאצל רבים כמעט נשכח החזון. גם הציבור התורני (הדתי-לאומי) נצרך להסתייע בחינוכו בשיטת הצמצום, אך הוא מציב לנגד עיניו כעיקרון את החזון הגדול של התורה

מעת לעת פונים אליי אנשים שמתלבטים בסוגיות ששנויות במחלוקת בין הציבור החרדי לציבור הדתי-לאומי, כמו למשל:
א) מדוע הציבור הדתי-לאומי מדגיש את הלאומיות הישראלית, ואינו נוהג כמו הציבור החרדי שמדגיש את התורה והמצוות בלבד?
ב) האם עדיף שאדם שיכול להתפרנס ממלגה ומתמיכת ההורים יקדיש את כל חייו ללימוד התורה בכולל, או שעדיף שיתפרנס מעבודתו?
ג) האם העובדה שהציבור הדתי-לאומי לומד גם מדעים היא לכתחילה, או שמא רק מפני שהרבנים אינם מצליחים לשכנע את הציבור לעסוק בתורה בלבד?

תשובה: כעיקרון, הדרך שבה הולך הציבור הדתי-לאומי היא הדרך שנכון לבחור בה לכתחילה, מפני שכך היא דרכה של התורה, ורק על ידה יוכל עם ישראל למלא את שליחותו – לדבוק בדרכי ה' וליישב את הארץ ולהקים מדינה לאור הדרכת התורה, עד שכל בני האדם יקבלו השראה מעם ישראל, מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, וברכה ושלום יתפשטו לכל העמים.

בדרכים רבות אפשר לבאר שזה החזון הגדול שהתורה מציבה לפנינו. אבאר זאת הפעם דרך התבוננות במקדש, שנועד לבטא את החזון השלם של עם ישראל, ועל כן נצטווינו לבנותו במקום המקודש בעולם, ולכן התורה מאריכה בפירוט מצוות עשיית המשכן וכליו.

קודש הקודשים

המקדש היה מחולק לשני חלקים: השליש הפנימי קודש הקודשים, ושני שלישים קודש. קודש הקודשים יועד לגילוי הברית שבין הקב"ה לישראל, לכן במרכזו הונח הארון ובו לוחות הברית. ברית זו שבין ה' לעמו ישראל מתקיימת על ידי התורה, ולכן גם התורה הונחה בקודש הקודשים, לדעת רבי מאיר בתוך הארון ולדעת רבי יהודה בצידו (בבא בתרא יד, א).

מעל הארון הונחה כפורת הזהב ועליה שני הכרובים, שהיו כדמות זכר ונקבה אוהבים, שנועדו לבטא שהקשר בין הקב"ה לישראל הוא קשר של אהבה וחיים. "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה).

מכאן למדנו שבנוסף לקדושת התורה גם קדושת הנישואין יסודה בקודש הקודשים – שהאהבה והשמחה שבין איש לאשתו, שעל ידן שופעים חיים לעולם, מגלות בזעיר אנפין את רעיון אמונת הייחוד בעולם הזה, וכפי שרמז רבי עקיבא בדבריו: "שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים" (משנה ידים ג, ה).

נמצא אם כן ששני הערכים הבסיסיים שמתגלים בקודש הקודשים הם קדושת האמונה וקדושת ישראל, והם באים לידי ביטוי על ידי התורה והנישואין. אכן מצינו שהשוו חכמים את מצוות לימוד תורה למצוות נישואין, שאמרו שאסור למכור ספר תורה זולת למען קיום שתי מצוות – כדי ללמוד תורה וכדי להתחתן (מגילה כז, א).

בין הקודש לקודש הקודשים

שלושה כלים היו בקודש: שולחן, מנורה ומזבח הקטורת. השולחן כנגד כל העבודות וענייני הפרנסה, המנורה כנגד כל החוכמות שבעולם, ומזבח הקטורת, שעליו הקטירו בכל בוקר וערב את הקטורת, כנגד עבודת הלב שבתפילה, כמו שנאמר: "תיכון תפילתי קטורת לפניך" (תהלים קמא, ב).

מחיצה הייתה בין קודש הקודשים לקודש, כדי להבדיל בין המדרגות, שכל קדושתו של הקודש נובעת מקודש הקודשים. כלומר קדושת העבודה, המדע והתפילה נובעות מקדושת הברית שבין הקב"ה וישראל. בלא המחיצה, לא היה העולם יכול לקלוט את אורו הנשגב של קודש הקודשים, והוא היה מסתלק ומתעלה לגנזי מרומים בלא שיוכל להשפיע אור וברכה לקודש ומתוך כך לכל העולם. כלומר כאשר מטשטשים את הבדל המדרגות, בין ערך הברית שבין הקב"ה וישראל ובין דרכי הגשמתה, הברית לא יכולה להתקיים. לכן מצד אחד הברית צריכה להיות החשובה ביותר, אבל מאידך היא צריכה להתגלות בפועל בדרכם של בני אדם. וכך מקיימים את ההוראה הכללית של התורה: "בכל דרכיך דעהו".

השולחן

השולחן שעליו הקריבו את לחם הפנים ביטא את ערך העבודה והפרנסה, שעל ידי העבודה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם ופיתוחו. ולכן אפילו בגן עדן נצטווה אדם הראשון לעובדה ולשומרה (בראשית ב, טו). קל וחומר שלאחר שחטא נענש וגורש מגן עדן, ועליו לעבוד קשה כדי לתקן את העולם שנפגם בחטאו. בכל אופן, תפקידו של השולחן לבטא את הערך המקודש של כל העבודות שהאדם עוסק בהן כדי ליישב את העולם ולהוסיף בו טובה וברכה. מעלה מיוחדת יש לעבודה בארץ ישראל, שהיא מעין עבודת גן עדן, שמקיימים בה מצוות יישוב הארץ (עי' חתם סופר סוכה לו, ב).

המנורה

מנורת הזהב ביטאה את ערך כל החוכמות והאומנויות שבעולם, והיו לה שבעה קנים כנגד כל החוכמות לגווניהן, שכולן הן חוכמות אלוקיות. ראיה לכך, שתיקנו חכמים שהרואה חכם מחכמי אומות העולם מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחוכמתו לבשר ודם", הרי שגם החוכמות החיצוניות הן חוכמתו יתברך. אלא שלעומת חוכמת התורה הן חיצוניות. וכאשר החוכמות החיצוניות נלמדות לשם שמיים מתוך התקשרות לקודש הקודשים, הרי שהן יונקות מקדושתו ומתעלות. לכן על יהודי ירא שמיים, שנודע כחכם גדול במדע, מברכים את הברכה שמברכים על חכמי התורה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מחוכמתו ליראיו" (פניני הלכה ברכות טו, יח).

המזבח הפנימי

מזבח הזהב שעליו הקטירו את הקטורת ביטא את עבודת הלב שבתפילה. הקטורת הייתה נעשית מאחד עשר סממנים, כנגד עשר מדרגות הקדושה שעל ידן העולם נברא. עוד סממן חשוב היה בקטורת: חלבנה, שריחו היה רע, כנגד רשעי ישראל, שכל זמן שהם עדיין מקושרים לכלל, הם מצטרפים לקדושה ואף ריחם הרע מתהפך לטובה.

כשם שהקטורת ביטאה את אחדות ישראל, כך עיקר התפילה הוא בעבור כלל ישראל, וכפי הנוסח שתיקנו חכמים לתפילה. מתוך התפילה על כלל ישראל יכול כל יחיד מישראל להמשיך תפילה מיוחדת לעצמו, שיזכה להיות שותף בחזון הגדול של כלל ישראל ותיקון העולם.

המזבח החיצון

לכאורה כל הערכים האלוקיים כבר באו לידי ביטוי במקדש, ומדוע ניצב בחצר המקדש מזבח גדול ונורא, שהאש יוקדת עליו יומם ולילה?

מפני שצריך לתת ביטוי למסירות הנפש. כל הערכים הנעלים והטובים לא יוכלו להתקיים בעולם בלא מסירות נפש. אי אפשר לזכות לתורה בלא להיות מוכן להקריב שעות מנוחה כדי ללומדה בשקידה. אי אפשר לקיים את ברית הנישואין בלא נכונות של האיש והאישה להתמסר זה לזה תוך נכונות לוותר ולהקריב קורבנות. אין אפשרות להצליח בעבודה בלא התמסרות ונכונות להתאמץ ולהשקיע לעיתים שעות עבודה נוספות. וכן מדען לא יצליח לגלות צפונות הטבע בלא להתמסר למחקריו בהתמדה.

מעל כל זה, עם ישראל, ששורשו בקודש הקודשים, לא יוכל להתקיים בלי חיילים קדושים שמוכנים להקריב את עצמם על קדושת העם והארץ. ואל כל מקום שחיילי ישראל עומדים על משמרתם להגן על עמם וארצם מתפשטת קדושת המזבח, ששורשה בברית שבין ה' לעמו שבקודש הקודשים.

כאשר אנו זוכים המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קורבנות, במתן מעשר כספים, בנכונות להקריב כדי לעזור לבני משפחה וחברים, בלימוד תורה בתנאים קשים. אבל לעיתים מגיעות שעות קשות, שבהן אם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח, צריכים להיות מוכנים להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש, ואין קיום לכל הערכים המקודשים בעולם.

עוד יסוד מרכזי התגלה בקודש הקודשים ובמזבח – התשובה! השגגות מתכפרות במזבח, והזדונות בהתקשרות במסירות נפש לקודש הקודשים.

תשובות לשלוש השאלות

תשובת השאלה הראשונה – מקודש הקודשים, שכן מקומה של הלאומיות הישראלית בקודש הקודשים, בברית שבין ה' לישראל עמו. וזה יסוד האמונה, שבחר ה' בישראל להתגלות על ידם בעולמו. ואף כשישראל חוטאים, על ידם מתגלה האמונה, כפי שלמדנו בתורה, שגם מחטאי ישראל ועונשיהם נכתבו פרשיות התורה. וכך כל משך ההיסטוריה של עם ישראל היא גילוי האמונה והתורה.

תשובת השאלה השנייה – מהשולחן, שיש ערך עצמי מקודש לעבודה, שיגלה אדם את צלם האלוקים שבו וישתתף עם הבורא בשכלול העולם ותיקונו. מעבר לכך, אסור לאדם שמסוגל לעבוד להתפרנס מהצדקה. כמובן שגם עבודת ההוראה והחינוך היא עבודה חשובה ומקודשת, ופרנסתה מהציבור, וכפי שציוותה התורה להרים תרומות ומעשרות לכהנים וללוויים.

תשובת השאלה השלישית מהמנורה – שיש ערך עצמי מקודש בלימוד החוכמות, וכמבואר בדברי חכמים (שבת עה, א). הוסיף הגאון מווילנא, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדות (יעוין בפניני הלכה ליקוטים א' א, יד-ו). וכן מקום עמידתה של המנורה בקודש סמוך לקודש קודשים.

חילוקי הדעות על מידת הצמצום

אומנם מכיוון שיש קושי לעמוד במלוא החזון, לפעמים יש צורך לצמצם את תחומי העיסוק, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך". וזה היסוד לשיטה החרדית שמצמצמת את עיסוקה לתחומים ההכרחיים והבטוחים יותר, עד שאצל רבים כמעט נשכח החזון. גם הציבור התורני (הדתי-לאומי) נצרך להסתייע בחינוכו בשיטת הצמצום, ואף ראוי שילמד מניסיונם של חוגים שונים בציבור החרדי. אולם בשונה מהציבור החרדי, הוא מציב לנגד עיניו כעיקרון את החזון הגדול של התורה וחותר להגשמתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בשרי וחלבי – כיצד מפרידים?

רצוי להשתמש בכיורים נפרדים לבשרי ולחלבי, אך בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד • אפשר להשתמש במדיח כלים אחד עם מגש אחד לבשרי ולחלבי, אך בלי לשטוף כלים משני המינים יחד • אפשר להשתמש באותה חצובה של כיריים לבשרי ולחלבי, וכן באותן כיריים חשמליות וקרמיות • מה שנופל על המשטח מתחת לכיריים אסור באכילה, אלא אם ידוע שהמשטח נקי • אם משתמשים בתנור בעל תא אחד – יש להכשיר אותו בין בשרי לחלבי • כיצד משתמשים במיקרוגל אחד לבשרי ולחלבי

אחדות הציונות הדתית למען העם

בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד, ובתנאי שיקפידו לנקות אותם משיירי המאכלים. וכך נהגו ברוב בתי ישראל לפני כמה דורות, בעת שהתחילו לחבר את הבתים למים זורמים, מפני העלויות הגבוהות. ישנם עוד בתים ישנים בירושלים, שגרו בהם צדיקים ויראים, ובמטבחם היה כיור אחד

מתחילה חשבתי להמשיך במנהגי שלא להביע עמדה בעד מפלגה מסוימת, מתוך תפיסה שראוי לי כרב שיש לו תלמידים במפלגות שונות, וכולם מתכוונים לטובה, שלא לצמצם את עצמי לתמיכה במפלגה מסוימת, ולא להרחיק שום אדם שמעדיף מפלגה אחרת.

מבחינה מסוימת כהמשך לאותה עמדה, הדבר הנכון ביותר כיום הוא שכל המזדהים עם הציונות הדתית יתאחדו לרשימה אחת, שתביע את מגוון הערכים הקיימים בציבור היקר והאידיאליסטי הזה, מכל קצותיו.

עמדה זו תועיל לכלל הציבור הימני והמסורתי, ובעקיפין לכלל הציבור בארץ. שכן בני הציונות הדתית על כל גווניהם מכילים את כל האידיאלים החשובים: נאמנות לתורה והשקעת זמן ומשאבים רבים לתלמודה, בירורה והנחלתה במערכות החינוך לדורות הבאים. שמירת מצוות במסירות מרובה, גם בתנאים קשים של סביבה חילונית. נאמנות לערכי דרך ארץ ומוסר אנושי. אהבת העם והארץ. הובלת יישוב הארץ. התמסרות לביטחון ישראל. התנדבות בקליטת עלייה. התנדבות בעזרה לזולת. עיסוק במדע ברמה גבוהה שתורם לשגשוגה של מדינת ישראל ובמידה רבה אף לקידום האנושות. השתתפות בכל מעגלי העבודה במשק לטובת החברה ולשגשוגה הכלכלי של מדינת ישראל. הוקרה לענפי תרבות ואומנות. כל הערכים הללו משותפים לכולם, והוויכוח הוא על המינון והמרכזיות של כל ערך, וזו בדיוק המעלה של כלל הציבור, שביחד מבטא יפה יותר את מכלול הערכים.

מטבח כשר חייב שני כיורים?

לכתחילה יש להקפיד שיהיו במטבח שני כיורים, אחד לבשר ואחד לחלב, כדי לבצר את ההפרדה שבין חלב לבשר, כפי מגמת חכמים הנשקפת מתקנות ההרחקה שתיקנו בין בשר וחלב.

אולם בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד לשני המינים, ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור והשיש משיירי המאכלים בין מין למין. וכך נהגו בפועל ברוב בתי ישראל לפני כמה דורות, בעת שהתחילו לחבר את הבתים למים זורמים על ידי צינורות, שמפני העלויות הגבוהות, התקינו במטבחים רבים כיור אחד. ישנם עוד בתים ישנים בירושלים, שגרו בהם צדיקים ויראים, ובמטבחם היה כיור אחד.

ואומנם היה מי שהחמיר בזה, מתוך חשש לסברות רחוקות שעירוי של מים רותחים יכול להפליט טעמים מכלי אחד ולהבליעם בשני (מנחת יצחק ב, ק). והיה שהצריך להניח מעמד מיוחד לכלים בשריים ומעמד מיוחד לכלים חלביים, כדי ליצור הפרדה בין הכיור לכלים (אגרות משה יו"ד א, מב). אולם לפי כללי ההלכה, ולפי המוסכם על רוב ככל הפוסקים, כל זמן שמנקים את הכיור בין השימוש בחלבי לשימוש בבשרי – מותר להשתמש בכיור אחד (יעויין בשו"ע יו"ד צה, ג; יביע אומר ח"י יו"ד י; אור לציון ח"ג י, יא).

מדיח כלים

יש מקפידים לקנות שני מגשים, אחד לכלים בשריים ואחד לכלים חלביים, כדי לשמור על ההפרדה הנהוגה בין כלי בשר לכלי חלב. ויש שאף מקפידים לייחד את המדיח לבשרי או לחלבי. מנגד, יש מקילים מעיקר הדין גם להדיח יחד כלים בשריים וחלביים, מפני שהסבון ששם פוגם את שיירי המאכלים הבשריים והחלביים (יביע אומר ח"י יו"ד ד, על פי שו"ע יו"ד צה, ד).

למעשה, אין להקל להדיח בבת אחת כלים בשריים וחלביים, הואיל ולא תמיד הסבון מספיק לפגום את הטעמים לפני שהם מתערבים זה בזה. אבל מותר לכתחילה להדיח באותו מדיח ובאותו מגש, פעם כלים בשריים ופעם חלביים, רק לא ביחד. אומנם במקרה שנוכחים לדעת, על פי הניסיון, שלאחר הדחתם של כלים מלוכלכים מאוד נותרים במדיח שיירי מאכלים ושומנים, צריך להקפיד לאחר הדחתם להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר, כדי לנקותו היטב לפני הדחת כלים מהמין השני.

יש מהדרים שנוהגים לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים, מפני החשש שמא טעמם לא נפגם מספיק ויצטברו שם שיירי בשר וחלב. אולם למעשה, אין לחשוש שמא שיירי המאכלים ששם לא נפגמו.

כיריים גז, חשמליות וקרמיות

מותר להשתמש באותה החצובה לבשר ולחלב, מפני שגם אם גלש מעט רוטב בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם שורפת ופוגמת את מה שנשפך.

וכן הדין בכיריים חשמליות וקרמיות, שמותר להניח על אותו משטח פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, הואיל וחום הכיריים שורף את מה שלעיתים נשפך מהם.

כאשר מבשלים בעת ובעונה אחת סיר בשרי וסיר חלבי, יש לשים לב שיישאר ביניהם רווח, כדי שלא יגלוש מתבשיל אחד על דופן הסיר השני.

המשטח של הכיריים

יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על משטח המתכת שמתחת לחצובה, מפני שלעיתים יש שם שיירי מאכלים בשריים וחלביים. ואם נפלה שם חתיכה עבה, אפשר לחתוך ולזרוק חלק בעובי 2 סנטימטרים מהצד שנגע במשטח ולאכול את השאר. אולם אם ידוע שניקו את המשטח היטב והוא עדיין נקי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו, הואיל וכל החשש הוא משמנונית שעליו, אבל אין לחשוש שהוא בלע טעם שאחר כך יפלוט. כמו כן אם נפל שם מאכל חלבי, וידוע שמאז הניקוי האחרון לא בישלו שם מאכל בשרי, המאכל החלבי שנפל שם כשר.

כיריים אינדוקציה

בכיריים אינדוקציה המשטח שעליו מניחים את הסירים כזכוכית אטומה, אולם שלא כמו בכיריים קרמיות, שבהן מקור החום במשטח הקרמי, באינדוקציה מקור החום בסיר שמתחמם על ידי שדה מגנטי, ומהסיר החום מתפשט לתבשיל ולמשטח שעליו הוא עומד. ממילא כיריים אלו אינן שורפות את מה שגולש מהסירים.

מצד הדין, אם מקפידים תמיד לנקות את הכיריים ממה שגלש עליהן, אפשר על אותם המקומות לחמם פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, שכן הזכוכית של כיריים אלו אינה בולעת, ובנוסף לכך כל המגע ששם הוא מכלי לכלי.

והרוצים להדר ייחדו צד אחד לבישול בשרי וצד אחד לחלבי. ובשעת הצורך, ינקו היטב את המשטח ויוכלו לבשל גם על הצד החלבי סיר בשרי ולהפך.

תנור אפייה

מי שרוצה להשתמש באותו תא פעם לבשרי ופעם לחלבי – רשאי, ובתנאי שתהיה לו תבנית מיוחדת לבשרי ותבנית מיוחדת לחלבי, ויקפיד להכשיר את התנור במעבר שבין שני המינים על ידי חימומו למשך כחצי שעה על החום הגבוה.

אומנם מנהג ישראל לבצע הפרדה בין בשר לחלב, ועל פי זה נוהגים רבים להדר לקנות תנור עם שני תאים ולייחד אחד לבשרי ואחד לחלבי, או לקנות תנור עם תא אחד ולייחדו לאחד המינים בלבד.

אומנם גם המהדרים שלא להשתמש באותו תא שבתנור פעם לבשרי ופעם לחלבי, רשאים בשעת הצורך לחמם אותו על החום הגבוה למשך כחצי שעה, ולהכשירו בכך למין השני.

אם טעו ובישלו בתא בשרי בלא הכשרה תבשיל חלבי, בדיעבד התבשיל החלבי כשר, שכן בפועל לא נכנס טעם ממשי של בשר בחלב, ולכל היותר אדים אלו אולי ייתנו ריח של בשר בתבשיל החלבי, ובדיעבד ריח אינו אוסר.

אפיית חלות פרווה בתא בשרי

שאלה: כיצד צריך לנהוג כאשר ישנו תא שאפו בו בשרי או חלבי ורוצים לאפות בו חלות פרווה, כלומר חלות שיהיה מותר לאוכלן עם בשר או עם חלב?

תשובה: רבים נוהגים להדר ולחמם את התנור על החום הגבוה לפני כן, כדי לעשותו פרווה. אולם מצד הדין אפשר לאפות בתנור שאפו בו לפני כן בשר או חלב מאפה פרווה בלא להכשירו, שכן ברור שאין שום אפשרות שיורגש בו טעם בשר או חלב.

מיקרוגל

ניתן להשתמש באותו מיקרוגל למאכלים חלביים ובשריים תוך יצירת הפרדה ביניהם. בהפרדה יש לשים לב לשני דברים: האחד – שלא יניחו מאכלים חלביים או בשריים ישירות על אותה צלחת, השני – שלא תיכנס זיעה רבה מחלל המיקרוגל למאכל המתחמם.

לפיכך, יש להקפיד שלא להניח מאכלים ישירות על הצלחת הקבועה של המיקרוגל, אלא מאכלים חלביים על צלחת חלבית ומאכלים בשריים על צלחת בשרית, ואת הצלחות הללו יניחו על הצלחת של המיקרוגל. כמו כן יש לייחד מכסה פלסטיק למאכלים חלביים ומכסה פלסטיק למאכלים בשריים. ואף שיוצאים אדים דרך החרירים הקטנים שבמכסי הפלסטיק המיועדים למיקרוגל, אין בכוח הזיעה היוצאת מהם להצטבר על הדפנות ועל גג המיקרוגל ולתת בו טעם, וקל וחומר שאין בכוחם להוציא טעם שאולי נבלע בדופנות המיקרוגל ולהכניסו למאכל שמתחמם.

כמו כן אפשר לקבוע שהמצב הרגיל של המיקרוגל הוא חלבי, ואם ירצו לחמם בו מאכל בשרי, יניחו על הצלחת הקבועה של המיקרוגל צלחת נוספת או משטח אחר, ויכסו את המאכלים הבשריים במכסה פלסטיק או קופסה או יעטפום בשקית. ולכתחילה, כך נכון לנהוג כאשר רוצים לחמם דבר פרווה כדי לאוכלו עם מאכלים בשריים.

הכשרת מיקרוגל

מיקרוגל שהשתמשו בו בטרף, צריך להכשיר בשלושה שלבים: א) מנקים את שאריות האוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה. ב) מגעילים את הצלחת המסתובבת במים רותחים. ג) מניחים בו צלוחית מים עם סבון ומחממים אותה למשך כעשר דקות על החום הגבוה ביותר, ובכך מכשירים אותו מהאדים והזיעה שדבקו ונבלעו בו בעת השימוש בטרף.

בדיעבד, כשאין אפשרות להכשיר את המיקרוגל, כגון במקום עבודה או כשאין זמן להכשירו, ניתן לחמם בו מאכלים על ידי הנחתם על צלחת נוספת והכנסתם לתוך שקית או קופסה שתעטוף אותם מכל צדדיהם, אף אם תשאיר פתח ליציאת אדים. זאת מפני שבפועל, מכיוון שלא ייכנסו אדים מהמיקרוגל לתוך המאכל, למרות שהמיקרוגל טרף, המאכל נותר כשר למהדרין. אף על פי כן, אין להשאיר בבית מיקרוגל טרף, אלא יש להזדרז להכשירו, שמא ישכחו ויחממו בו מאכלים בלא חציצה בין המיקרוגל למאכל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הגיע הזמן להתחבר לימין האירופי

מתאו סלביני, סגן ראש ממשלת איטליה ומועמד מוביל לראשות הממשלה, ביקר בישראל והביע תמיכה נלהבת בה – אבל השמאל העדיף להתעלם מיחסו החם, ולהאשים אותו באנטישמיות • למרבה הצער, גם הנשיא ריבלין לא כיבד את האורח החשוב, ולא הצליח לפנות זמן לפגישה עמו • בשמאל עדיין שבויים בתפיסה שעדיף לישראל להדק את הקשר עם מפלגות השמאל האירופאיות, אך זו התעלמות מהמצב באירופה – דווקא הימין מתחזק, וגם מתנער מהאנטישמים • עוד בעניין החיסונים: הרופאים בחזקת כשרות, והאשמתם בשקר לטובת חברות התרופות היא עוון חמור

הידיד מאיטליה

אומנם יש בימין האירופי משקעים רעים של לאומנות רצחנית, מורשת דורות העבר. אולם דווקא הקשר של מפלגות הימין עם מדינת ישראל הוא התרופה הטובה ביותר – הוא שמטהר אותן ומרחיק מהן את הרשעים האנטישמיים, שאינם מסוגלים לשאת את הקשר עם ישראל

בשבוע שעבר הגיע לארץ סגן ראש ממשלת איטליה, שר הפנים וראש מפלגת 'הליגה', מתאו סלביני, שרבים מעריכים שייבחר בעתיד לראשות ממשלת איטליה. מתאו נחשב ידיד של מדינת ישראל. לפני ביקורו אמר לכתב מעריב כי ״ישראל היא דוגמה לדמוקרטיה בעולם. אני חש כבוד להגיע לישראל. לאיטלקים יש הרבה מה ללמוד ממנה. היא צריכה לשבת לצידן של הדמוקרטיות המפותחות ביותר במערב אירופה. עלינו להדק את הקשרים בין שתי המדינות… ולתרום לחיזוק גבולותיה". מכריו מעריכים שיש סיכוי שאם יהיה הכוח בידו, הוא יעביר את שגרירות איטליה לירושלים.

בעת ביקורו נפגש עם ראש הממשלה ועם עוד שרים נכבדים, ובתוך כך הצהיר כי הוא "גאה להיות כאן בירושלים בירת ישראל. מי שרוצה שלום צריך לתמוך בישראל ולהגן על ישראל, ישראל היא מצודה להגנת אירופה והמזרח התיכון". הוא כינה את אנשי חיזבאללה "טרוריסטים". כאשר יריביו מהשמאל באיטליה, שנוטים לתמוך באויבי ישראל, תקפו אותו על כך, השיב בעמוד הפייסבוק שלו: "מוזר לקרוא בעיתונים האיטלקיים שחלק מהאנשים נדהמו כשקראתי לטרוריסטים אסלאמיסטים בשמם… אם לא נגדיר את היריב שלנו… אי אפשר לנצח במשחק הזה".

הביקורת משמאל

מהצד השמאלי ביקרו את הממשלה על קבלת פנים החמה שהעניקה למתאו סלביני. חברת הכנסת תמר זנדברג אמרה: "נתניהו מושיט יד למנהיגים הפשיסטים שונאי הזרים והאנטישמים". כלומר לגרסתה, מי שמכבד את ישראל, מחויב למאבק נגד האנטישמיות ואף פועל למען זאת באירופה בשיתוף עם הקונגרס היהודי העולמי, ותומך בירושלים כבירת ישראל, הוא אנטישמי ופשיסט. לעומת אבו מאזן מכחיש השואה ותומך הטרור וכל חבר מרעיו, שהם ידידים מכובדים. לא אנטישמים ולא פשיסטים…

סלביני הוא ראש המפלגה הגדולה בפרלמנט האיטלקי. אם העם האיטלקי מודאג מפליטים, ראוי לכבד את דאגתו ועמדתו, במקום להעמידו בשורה אחת עם כל שונאי ישראל ולירוק עליו ועל בני עמו, ועוד לטעון שזה נעשה מסיבות מוסריות.

נשיא מבייש

וזה שהיה אומר תחת כל עץ רענן בקול נרגש "מדבר ראובן ריבלין מירושלים", ועשה את הונו הפוליטי על היותו מצאצאי בוני ירושלים, לא מצא זמן לפגוש אותו לרבע שעה וללחוץ את ידו ולחזקו על תמיכתו בירושלים כבירת ישראל, מפאת לוח הזמנים הצפוף שלו… אולי הוא התחייב באותו זמן לומר לילדים קטנים שאסור להתנגד להתבוללות, או שלערבים כמו ליהודים יש זכות שווה על ארץ ישראל. מצער מאוד להיווכח שוב ושוב עד כמה הנשיא ריבלין מבזה את העם והמדינה ופוגע במעמד הבינלאומי של ישראל, תוך שהוא מחניף לשמאל שהולך ומתרחק מעמדות שפויות.

אילו היה מדובר באדם אנין טעם, שמעולם לא נפגש עם אישים שיש רבב במעשיהם, באופיים או בדעותיהם, היה אפשר להבין. אבל לאחר שהוא יושב בחנופה אצל מראיינים מרשתות תקשורת עולמיות שמפיצות עלילות דם על ישראל חדשים לבקרים, ודיבוריהם על המתנחלים נוטפים ארס, הוא עוד מעז שלא להיפגש עם ידידיה של מדינת ישראל?! אם יש לנשיא תפקיד, אזי הוא לקבל אישים כאלה בכבוד. ובוודאי שלא ליצור פרובוקציות כלפי נבחרי ציבור של עם גדול וחשוב.

תמיכה בשמאל האירופי – קוצר ראות

בנוסף לצביעות המוסרית שבעמדת ריבלין והשמאל, יש בה גם קוצר ראות מדיני. הם עדיין ממשיכים לספר לעצמם את הסיפור שככל שיסתדרו יותר עם השמאל הליברלי במדינות השונות, כך יחזקו את מעמדה של מדינת ישראל. בלי לשים לב לשתי עובדות יסודיות: האחת, בכל מדינות אירופה ובעוד מדינות חשובות בעולם הימין הלאומי מתחזק, ולכן את עיקר המאמץ המדיני צריך להשקיע כיום בטיפוח הקשרים עם מפלגות הימין. השנייה, השמאל הולך ונעשה אנטישמי מובהק, כמו מפלגת הלייבור הבריטית, שאפילו יהודי אנגליה השמאליים שהיו חברים במפלגת הלייבור מודים שהיא אנטישמית כיום.

תמיכה בימין האירופי – פתרון לאנטישמיות

אומנם כן, יש בימין האירופי משקעים רעים של לאומנות רצחנית, מורשת דורות העבר. אולם דווקא הקשר של מפלגות הימין עם מדינת ישראל הוא התרופה הטובה ביותר לכך. שכן קשר זה הוא שמטהר אותן ומרחיק מהן את הרשעים האנטישמיים, שאינם מסוגלים לשאת את הקשר עם מדינת ישראל.

כלומר, הדרך היחידה להילחם באנטישמיות, היא על ידי קשר בריא של מדינת ישראל עם התנועות הלאומיות המתעוררות באירופה ובעולם. והדרך היחידה לביעור הלאומיות הרצחנית, היא עמדה של לאומיות בריאה, שנועדה לבטא את הזהות המיוחדת של כל עם.

לעומת זאת, הניסיון של יהודים גלותיים לשרש את הזהויות הלאומיות מעורר את השדים הנוראים של הלאומנות הרצחנית. אמנם עמדתם הרעה וההרסנית אינה מצדיקה בשום אופן פגיעה פיזית או מילולית ביהודים, אבל מוכרחים להכיר בעובדות – היהודים השמאליים הקיצוניים בעולם, שחותרים בכל מקום נגד יסודות הזהות של העמים השונים, מעוררים שנאה גדולה כלפי העם היהודי.


עוד בעניין החיסונים

בעקבות הדברים שכתבתי בטור הקודם על החובה להתחסן, פנו אליי כמה נשים בשאלות וטענות כיצד הבעתי עמדה הלכתית על סמך חוות דעת של רופא אחד, ותהו האם לא ראוי היה לפני כן ללמוד היטב את הסוגיה ולשאול רופאים רבים.

תשובה: לא למדתי את סוגיית החיסונים, ואינני מתכוון ללמוד אותה, מפני שההלכה אינה עוסקת בבירור סוגיות הרפואה – אלא אחר שהרופאים מגבשים עמדה מקצועית, ההלכה קובעת על פי ערכי התורה מה אסור ומה מותר, מה חובה ומה מצווה. את ילדינו חיסנו בלא לשאול רופא, מתוך אמון במערכת. אולם כדי לכתוב תשובה לרבים, מצאתי צורך להתייעץ עם רופא ירא שמיים, מנוסה וחכם במיוחד, כדי לדעת מה משקל הטענות של המתנגדים לחיסונים לפי עמדת המומחים והחוקרים בתחום, שבאה לידי ביטוי בארגוני הבריאות בכל המדינות. על פי זה כתבתי שחובה להתחסן.

לא להעליל על הרופאים

היו שהאשימו את הרופאים בלקיחת שוחד מחברות התרופות, כדי שיפיצו ברבים את "השקר" שבחובה להתחסן ויגדילו את רווחי החברות. עוד טענו, שכל רופא שמעז להתנגד לחיסונים, דואגים חבריו המשוחדים לפטרו.

טענה זו יש לדחות באופן נחרץ בשתי ידיים. ראשית, האשמת ציבור שלם של רופאים ברשעות היא עוון חמור. גם כאשר חולקים ומתווכחים, מוכרחים לשים סייג לוויכוח ולא להעליל עלילות דם. למשל, הרופא ששאלתי מוכר לי כצדיק וירא שמיים, ולא ייתכן שיביע עמדה שמסכנת חיים בשביל רווח כספי. יתר על כן, בלא הוכחה נחרצת שציבור הרופאים לוקח שוחד אסור לומר דבר כזה, וכל האומר עובר על איסורי לשון הרע והוצאת שם רע, שהם מהאיסורים החמורים שבתורה. ייתכן שיהיו חוקרים ורופאים שקרנים, אבל להאשים ציבור שלם של רופאים שעוסקים בהצלת חיי אדם בשקר תמורת בצע כסף הוא דבר חמור.

פרט לכך, אין בטענה זו היגיון, שכן אין באפשרותן של החברות לשחד את כל הרופאים. יתר על כן, כל רופא וחוקר במעבדה שימצא בעיה באחת התרופות יזכה לתהילת עולם. ואף שחברות התרופות נוטות לממן ולפרסם מחקרים שמעודדים שימוש במוצריהן, אין ביכולתן לשחד את כל החוקרים בכל המעבדות שלא ימצאו בהם בעיות.

כשרות החלב לדוגמה

מסוגיית כשרות החלב אפשר ללמוד כיצד מיישמים את כללי הרוב והחזקה בהלכה, שאותם יישמתי גם ביחס לסוגיית החיסונים והרופאים – שסומכים על רוב הרופאים, וסומכים על חזקת הכשרות של כל רופא ורופא כל עוד לא הוכח אחרת. אקדים תחילה שמדובר בסוגיה מורכבת, שעלולה להיות קשה למי שאינו רגיל בלימוד הגמרא והפוסקים.

כידוע, חלב שנחלב מבהמה טריפה אסור באכילה. טריפה היא בהמה שחיית טרף ניסתה לטרוף ולא הצליחה, אבל בעקבות פציעתה ידוע שלא תחייה יותר מי"ב חודש. כיוצא בזה כל בהמה שיש בגופה פגם או מחלה, שידוע שיגרמו למיתתה בתוך י"ב חודש, נחשבת טריפה. וכיוון שהמוות מכרסם בבשרה של הטריפה, אף אם ישחטו אותה שחיטה כשרה – בשרה אסור באכילה. והואיל ובשרה אסור באכילה, גם החלב שלה אסור באכילה. בהמה טריפה שהתערבה בעדר, וחלבו אותה יחד עם שאר הבהמות – אם היו הכשרות פי שישים כנגד הטריפה כל החלב שחלבו מהעדר כשר, ואם לא היו פי שישים כל החלב אסור (שו"ע יו"ד פא, א-ב).

לפי זה לכאורה קשה, הרי ידוע שיש בין הפרות שאנחנו חולבים לפחות עשרה אחוזים של פרות טריפות מחמת סירכת הריאות, וכיוון שהן בשיעור של "מיעוט המצוי", חייבים מדברי חכמים לבדוק אותן אחר שחיטתן כדי להתיר את בשרן לאכילה. וכיוון שאי אפשר לבדוק אותן בחיים, איך מתירים חלב של פרה כאשר ידוע ש"מיעוט המצוי" של הפרות טרף, ואין פי שישים פרות שאינן טריפות כנגד הטריפות?

ביאר רש"י (שו"ת רש"י ס), שהואיל ואין אפשרות לבדוק את הפרה לפני השחיטה, סומכים על עיקר דין התורה שהולכים אחר רוב הפרות שאינן טריפות. וכן הוסכם על הראשונים והאחרונים. עוד יסוד חשוב ביאר ב'שבולי הלקט' (ב, כז), שכלל הוא שכל זמן שלא ראינו שהפרה נטרפה, החלב בחזקת היתר. ואף שבפועל לאחר השחיטה אנו מוצאים אחוזים מסוימים של טריפות, כל זמן שלא נשחטו, החלב של כל פרה ופרה בחזקת כשרות, הואיל ולא התעורר ריעותא לגבי הפרה שממנה חלבו. זו תמצית הסוגיה המורכבת הזאת, שבאמצעותה ניתן להבין באופן מובהק את כללי הרוב והחזקה שכל בית ישראל נוהגים על פיהם מדי יום כשאוכלים מוצרי חלב.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

החובה להתחסן

החיסון נגד חצבת – חיוני והכרחי • הטענות המדעיות נגד החיסון מתבססות על מחקר שהוכח כמזויף • הכלל ההלכתי שהולכים אחר הרוב נכון גם בתחום הרפואה: אם יש מחלוקת, הולכים לפי עמדת רוב הרופאים • אדם אינו יכול לפטור את עצמו מחיסון ולסמוך על התחסנותם של אחרים, כשם שאין זה מוסרי להשתמט מהצבא או מתשלום מיסים ולסמוך על שאר החברה • גם בשבתות החורף – לכתחילה צריך לקבוע את תפילת מנחה מספיק זמן לפני כניסת השבת, כדי לקבל את השבת לפני השקיעה

שאלה על חיסונים

מי שאינו סומך על הכלל שהולכים אחר הרוב, יימצא כל חייו בספקות ובעיות. הוא לא יוכל לסמוך על שום תעודת כשרות שמא המשגיח רמאי, ולא יוכל להתחתן כי אולי לא אמרו לו הכול, ולא יוכל להוליד כי מי יודע מה יקרה

שלום הרב, שמי שירה בליץ מנריה, אמא שחרדה לבריאות ילדיה, שקוראת הרבה בעניין החיסונים אך יודעת את מקומי. למדתי הרבה מאנשי רפואה במסגרת ייעוץ, וגם מאלו המקדישים מזמנם להסברה מעבר לשעות העבודה. בהתאם, ילדיי מחוסנים.

לאחר שנים של קריאה ברשתות החברתיות, אפשר לראות שיש הרבה מאוד בלבול בציבור בנושא חיסונים, ותפיסה רווחת ומסוכנת שכל אדם מסוגל להבין ולהגיע להחלטה "מושכלת" בעניינים הללו, בזכות יכולתו להשתמש בגוגל, שם כל המקורות שווים וכל צד לגיטימי. ישנם, לצערי, קולות נוספים המדברים נגד הידע המדעי, שצוברים תאוצה בעיקר בציבור הדתי.

תחושתי, ותחושתם של עוד רבים, שהציבור זקוק להדרכה ברורה בעניין הזה. הדבר נכון היום במיוחד, בעקבות התפרצות מחלת החצבת שלגביה ישנו מידע מוטעה רב ברשת במימדים שגדלים מיום ליום. אנו מבקשים שהרב יתייחס לנושא בעיקר מהפן ההלכתי בטורו 'רביבים', אני מאמינה שקול הלכתי סמכותי בעניין יועיל למתלבטים רבים ויתרום לבריאות הציבור, ובמיוחד לבטיחותם של אלה שמערכת החיסון שלהם חלשה מפאת מחלה או גיל והם נמצאים כרגע בסכנה מוגברת.

תשובה: החיסון נצרך, הסיכון זניח

כמו בכל עניין פניתי אל המומחה ביותר שאני מכיר בתחום, והוא ד"ר רפי קיים, רופא ילדים בהתמחותו, שבמשך שנים רבות משמש כרופא מחוזי של קופת חולים לאומית באזור ירושלים ורוב יישובי יהודה ושומרון. גם רוב תושבי היישוב שלנו נעזרים בשירותיו.

לדבריו החיסון לחצבת נצרך מאוד, שכן חצבת היא אחת המחלות המידבקות ביותר. לגבי השאלה האם יש בחיסון זה סיכון הוא השיב שכמעט שאין סיכון, עד שאפשר לומר שאין סיכון בכלל. כלומר בכל דבר יש סיכון מסוים, כולל הליכה ברחוב, אבל לסיכונים זניחים כאלה אין מתייחסים.

הטענות נגד החיסון שהוא כביכול עלול לגרום לאוטיזם, פיגור שכלי או נזק מוחי, אין להן סימוכין. המחקר העיקרי שעליו סמכו מתנגדי החיסונים התברר כמזויף, והוא נכתב בשביל עורכי דין כתמיכה לתביעה משפטית נגד חברות התרופות. לאחר שכותב המחקר המזויף הודה בזיוף, רישיונו כרופא נשלל, והעיתון שפרסם את המחקר התנצל על פרסומו.

אומנם החיסון מועיל ברמה של 97 אחוזים, אולם כשאחוז כזה באוכלוסייה מחוסן, גם אותם שלושה אחוזים מוגנים. לעומת זאת, כאשר קבוצות של אנשים אינן מתחסנות, החיסון הכללי כבר לא מועיל להם, וגם לא לאנשים שהתחסנו והם בכלל אותם שלושה אחוזים, והמחלה מתפשטת גם לאנשים שהמערכת החיסונית שלהם נחלשה מפאת מחלה או זיקנה.

הולכים אחר הרוב

היסוד לכך שסומכים על עמדת רוב הרופאים הוא מהתורה, שנאמר לגבי מחלוקת בבית הדין בין הדיינים: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). מזה למדו חכמים לכל הדינים, שהולכים אחר הרוב (ראו חולין יא, א-ב). וגם במחלוקות שבין רופאים הולכים אחר הרוב (שו"ע או"ח תריח; פניני הלכה ימים נוראים ח, 5). קל וחומר כאן, שכפי הנראה אין עמדה רפואית שמבוססת על מחקרים ועובדות בדוקות, השוללת את החיסונים.

אגב, מי שאינו סומך על הכלל שהולכים אחר הרוב, יימצא כל חייו בספקות ובעיות. זאת מפני שלא יוכל לסמוך על שום תעודת כשרות שמא המשגיח היה רמאי, ואף אם היה ישר, אולי הצליח בעל העסק לרמות אותו. הוא גם לא יוכל לשתות חלב, כי אולי הבהמה שממנה חלבו סובלת מסירכא שמטריפה אותה. ולא יוכל להתחתן כי אולי לא אמרו לו הכול. ולא יוכל להוליד, כי מי יודע מה יקרה. ולא יוכל לנסוע לדרכו, כי אולי תארע תאונה.

הבעיה המוסרית באי-התחסנות

אומנם יכולים ההורים שאינם רוצים לחסן את ילדיהם לטעון, שאין הם מוכרחים ללכת אחר הרוב, שכן אם הם לבדם לא יחסנו את ילדיהם – לא יקרה דבר (ואף הם יוכלו ליהנות מהחיסון של האחרים…). אולם עמדה זו נשענת על תפיסה לא מוסרית, שכן אם כל אדם ינהג כך, האוכלוסייה לא תהיה מחוסנת ומחלות קשות ומידבקות ייהפכו למגפות.

עמדה זו כמוה כעמדה של אדם שטוען שאם הוא לבדו ישתמט מהשירות הצבאי, ביטחונה של המדינה לא ייפגע, שכן חייל אחד פחות לא ישנה את מצב הביטחון הלאומי (ואף הוא ייהנה מההגנה שיספקו אלה שכן יתגייסו…). אולם אם כל אדם יעדיף את ביטחונו ונוחותו האישית, מצבנו יהיה איום ונורא.

כיוצא בזה לגבי מס הכנסה – אם אדם יאמר שלא יקרה כלום אם לא ישלם, יקיימו את מערכת הביטחון, החינוך, הבריאות, החברה, התחבורה וכו' ממיסיהם של שאר האנשים (וגם הוא ייהנה מכל הטוב הזה…). אולם אם עוד אנשים יעדיפו את טובתם האישית, החברה על כל מערכותיה תקרוס, וכל המעשים הטובים שנעשים בכספי המיסים יתבטלו.

טענה זו כל כך חזקה מבחינה מוסרית, עד שאם אומרים לאדם "הרוג את חברך שאם לא כן נהרוג אותך", חובתו להיהרג ולא לעבור ולהרוג את חברו. והנימוק: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?!" כלומר, מדוע לדעתך דמך אדום יותר מדמו של חברך, שמא דמו של חברך אדום יותר?! (פסחים כה, ב).

לא לפרוש מהציבור

על כיוצא בזה אמר הלל הזקן: "אל תפרוש מן הציבור" (אבות ב, ד). עוד אמרו חכמים: "בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין (גחלים) על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם, אל יראה בנחמות ציבור" (פסיקתא זוטרתא שמות ב, יא).

כל עוד מדובר על הבעת עמדה ודיון ציבורי, יש לעודד גם השמעת דעות שונות. יתר על כן, ניתן להעריך שבזכות הביקורת על החיסונים, חברות התרופות ורשויות הבריאות נוקטות במשנה זהירות ועושות ככל יכולתן למזער את הסיכונים. אולם אחר הכול, יש לנהוג כפי הוראת רוב ככל הרופאים, שבמשך הדורות האחרונים הצליחו למגר מגפות אשר לעיתים גרמו למותם של מיליוני בני אדם.

בנוסף לכך, על נציגי הציבור מוטלת האחריות לבחון קביעת נהלים שיגנו על הציבור המתחסן מפני אלה שאינם מתחסנים במערכת החינוך וכיוצא בזה.


תוספת שבת למאחרים להתפלל מנחה

שאלה: אצלנו בבית הכנסת מסיימים את תפילת מנחה של ערב שבת לאחר השקיעה, במיוחד בימות החורף. האם עדיף להתפלל מנחה ביחיד כדי לקיים את מצוות תוספת שבת לפני השקיעה, או להתפלל עם הציבור ולהפסיד את תוספת שבת?

מצוות תוספת שבת

ראשית נבאר שמצווה מהתורה להוסיף מהחול על הקודש (יומא פא, ב; שו"ע או"ח רסא, ב, וביאור הלכה). קבלת השבת נעשית בדיבור, ונשים נוהגות לקבל את השבת בהדלקת הנרות ובברכה עליהם.

על ידי תוספת שבת אנו מראים בעצמנו שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה כדי לקבלה לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך. מצווה זו גם מלמדת אותנו שיש קשר בין ימות החול לשבת, ועל כן אפשר להוסיף מן החול על הקודש. ומכאן אפשר ללמוד על שאיפתו הפנימית של החול להיות קשור לקודש.

למעשה התשובה מתחלקת לשניים, לשואל היחיד ולציבור (פניני הלכה שבת ג, ה, 6).

כיצד ינהג היחיד

אם יסיים תפילת לחש לפני השקיעה, יוכל לקבל על עצמו תוספת שבת באמירת "בואי כלה שבת המלכה", באמירת "אני מקבל על עצמי תוספת שבת" או בכל לשון אחרת שמבטאת את קבלת השבת. שכן העובדה שהחזן עוד לא סיים את חזרת הש"ץ של תפילת מנחה אינה מונעת בעדו לקבל את השבת.
ואם גם את תפילת הלחש לא יספיק לסיים לפני השקיעה, לכתחילה יתפלל מנחה ביחיד לפני כן, מפני שיש סוברים שאי אפשר לקבל תוספת שבת ואחר כך להתפלל תפילת מנחה של חול (שו"ע רסג, טו; מ"ב מג; ס).

בדיעבד אם לא הספיק להתפלל לפני כן, או במצב שהוא מעדיף שלא להתפלל ביחיד, יוכל לקבל תוספת שבת ואחר כך להתפלל מנחה, ויסמוך על הפוסקים שסוברים שמותר לקבל שבת ואחר כך להתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר, מנחת יצחק, וליביע אומר יקבל את השבת במחשבה).

כיצד לנהוג בציבור

לגבי הציבור, לכתחילה יש לקבוע את התפילה לכל המאוחר עשרים דקות לפני השקיעה, כדי שיספיקו לסיים מנחה ולקבל את השבת. ואזי מיד לאחר סיום מנחה יכריז הגבאי: "בואי כלה שבת המלכה" והכול יקיימו בכך מצוות תוספת שבת. אבל אם ינהגו כמו שנוהגים בבתי כנסת רבים, שלא מכריזים על כך וסומכים על פיוט "לכה דודי" שבו מקבלים את השבת, יפסידו את המצווה.

בדיעבד, כשאין אפשרות להקדים את תפילת המנחה, יש לבחור אחת משתיים: או לקיים תפילה קצרה (בלי חזרת הש"ץ מלאה), כדי שיספיקו להכריז על קבלת השבת לפני השקיעה. או שהגבאי יכריז לפני מנחה "בואי כלה שבת המלכה", ויסמכו על הסוברים שאפשר להתפלל מנחה של חול אחר קבלת שבת (ציץ אליעזר, מנחת יצחק). ויש אומרים שהגבאי יכריז שכל אחד יקבל על עצמו את השבת במחשבה, ואחר כך יתפללו מנחה של חול (יביע אומר).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דילמת היתר המכירה – גילויים חדשים

הספר החדש 'ובשנה השביעית', כרך ראשון מתוך מחקר מקיף על הרקע ההיסטורי להיתר המכירה, חושף את הנתונים העובדתיים על מצב המושבות • בתור סוגיה שנשענת על רקע היסטורי, מחקר של תלמיד חכם יכול לסייע בבירור המחלוקת • בספר, פרי עבודתו הממושכת של הרב ד"ר בועז הוטרר, משתקפת הדילמה של המתיישבים: לסמוך על תרומות, מכיוון שממילא העבודה החקלאית מביאה להפסדים, או לבנות התיישבות שעומדת על רגליה • הדילמה המציאותית נשענת על מחלוקת מהותית מהי אמונה – הסתמכות על הנס או קיום מצוות מחושב ומתוכנן

ספר חדש – 'ובשנה השביעית'

לאחרונה יצא לאור הכרך הראשון של מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר, ר"ם בישיבת הר ברכה, במסגרת מכון הר ברכה. שם הספר 'ובשנה השביעית', והוא עוסק בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל והיחס לשמיטה, תוך התמקדות במחלוקות הגדולות לגבי היתר המכירה. הכרך הראשון מוקדש לתקופה שמזמן הכיבוש העות'מאני ועד שלהי תרמ"ט (תחילת תקופת העלייה הראשונה).

שאלת המחקר: כמה היה דחוק?

עמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור – התורמים הגדולים, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום

בשביעית תשע"ה, בעת שעסקתי בכתיבת 'פניני הלכה' בנושא השביעית, למדתי על המחלוקת הגדולה ביחס להיתר המכירה, שהיא מהמחלוקות ההלכתיות המרכזיות בתקופתנו. חשתי חיסרון גדול בהכרת הנתונים על מצבה הכלכלי-חקלאי של ההתיישבות, שכן עיקר המחלוקת הוא על המציאות, עד כמה המצב דחוק. מפני שעל פי כללי ההלכה, שביעית בזמן הזה מדברי חכמים או ממנהג, וכיוון שיש ספק מסוים אימתי שנת השמיטה, אפשר להתיר בשעת דחק גדול לעבוד בכל עבודה בשביעית. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול מאוד, אפשר להחמיר מעט, ולהתיר את העבודה בשביעית באמצעות מכירת הקרקע לנוכרי. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול, ראוי להחמיר יותר, ולהתיר את העבודה בקרקע על ידי מכירה, כאשר המלאכות שיסודן מהתורה יתבצעו על ידי נוכרי, כפי שהתירו בפועל בהיתר המכירה. ואם אין דוחק, צריך לשבות מכל מלאכה.

מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר

הרב בועז הוטרר בטקס השקת הספר

פניתי לרב בועז הוטרר, שבמשך שנים רבות לומד ומלמד בישיבת הר ברכה, ותוך כך גם השלים תואר שני בהיסטוריה ותואר שלישי בתלמוד וספרות רבנית, בבקשה שיברר כפי יכולתו את מצבה הכלכלי של ההתיישבות – עד כמה הצליחה לעמוד על רגליה ועד כמה נזקקה לתרומות? מה היחס בין התרומות שקיבלה ההתיישבות העירונית בירושלים, שנקראה "היישוב הישן", ובין התרומות שקיבלה ההתיישבות החקלאית במושבות? עד כמה המתח סביב התרומות עמד בבסיס המחלוקת בשלביה הראשונים? ומי צדק בהערכתו בנוגע למציאות הכלכלית בהתיישבות?

הרב בועז שקע במכלול הסוגיות. מחקרו מגיע עד רמת פירוט העלות הנצרכת לקיום משפחה אחת במושבות ובירושלים, עלות הקמת משק וקיומו, עלות קניית הקרקעות ועלות ההתעסקות המשפטית אל מול השלטון העות'מאני וערבים עוינים. מחקרו מציג את התוכניות הכלכליות של מקימי המושבות השונות ותומכיהם, חלומותיהם, כישלונותיהם המרובים והצלחותיהם המצומצמות, כפי שכתבו באותם ימים במכתבים, ביומנים אישיים ובמאמרים וכתבות בעיתונות. קרוב לארבע שנים השקיע את מירב זמנו במחקר זה, וכעת יצא לאור הכרך הראשון מסדרה של לפחות שלושה כרכים, כאשר רק בשלישי יגיע לשמיטות שבהן היה מרן הרב קוק רבן של יפו והמושבות.

לאחר שקראתי את ספרו הבנתי עד כמה מחקר של היסטוריון מקצועי, שהוא גם תלמיד חכם, יכול לתרום להבנת המציאות בכלל, ולהבנת השאלות ההלכתיות בפרט.

המחלוקת אודות המטרה

מסקנתי הראשונה מלימוד הספר היא שהמציאות כדרכה הייתה מורכבת, ומכיוון שהכול היה חדש ולא מוכר, המציאות הייתה מורכבת אף יותר. לכן אפשר להבין את שני הצדדים, שכן כל צד מצא במציאות סימוכין לעמדתו. שורש המחלוקת נובע ממחלוקת עמוקה יותר בהבנת מצוות יישוב הארץ ומהי אמונה בה' ותורתו, והיא שהשפיעה גם על ניתוח המציאות.

כולם הסכימו שמצב המתיישבים היה דחוק, אלא שלדעת מתנגדי היתר המכירה היה צריך לעזור להם בצדקות ולאסור את העבודה בשביעית, שכן ממילא תוצאת עבודתם הייתה הפסדית. כלומר עלות הזרעים, השתילים, בהמות העבודה וכלי העבודה הייתה גבוהה מהרווח שהיה ביבול הדל שצמח בשדותיהם. כך שממילא המתיישבים נזקקו לתרומות, ומכיוון שעלות החזקתם בעת שישבתו תהיה זולה מעלות החזקתם בעבודה שמובילה להפסדים, מדוע שהתורמים לא יתרמו לשביתה בשביעית? יתר על כן, למדנו בתורה שבעוון הפרת השביעית גלינו מארצנו, ועל כן דווקא בזכות שמירת השביעית נזכה להתיישב בה.

מנגד, תומכי ההיתר האמינו שהמתיישבים חייבים למצוא את הדרך שבה יתפרנסו מעמל כפיהם ולא יזדקקו לתרומות. ואם גם בינתיים הם נכשלים ונזקקים לתרומות, הם מוכרחים להפיק לקחים ולהמשיך לעבוד בחריצות כדי להגיע למצב שבו יוכלו לעמוד על רגליהם. כך שהתרומות הן בעצם השקעה לטווח ארוך, שבעבודה נכונה תניב רווחים יפים. ואין לטעון שבזכות מצוות השביתה יזכו לברכה, שכן השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ואין בה את הברכה האמורה בתורה. מלבד זאת, אין לסמוך על הנס, ומכיוון שבפועל רואים שהמתיישבים אינם מצליחים להתפרנס, מוכרחים להזדקק להיתר המכירה – הן לשלב שבו ילמדו כיצד להתפרנס, והן לשלב שבו יצליחו להתפרנס. אבל אם ישבתו שנה אחת מתוך שבע שנים, יחזרו שוב למצב של דוחק והזדקקות לצדקות. בנוסף לכך, ההזדקקות לצדקות נחשבת בעיני רבים כעוון חמור יותר.

מי צדק?

מדרגות ישנן בשעת הדחק, והדחק הגדול ביותר הוא כזה שלא מאפשר לאדם קיום, עד שהוא נאלץ לעבור למקום אחר, או במקרה של יישוב הארץ – מונע ממנו לעלות לארץ מפני שאין לו אפשרות להתקיים בה. ומי קובע אם אפשר להתקיים? אלה שצריכים להתקיים!

המסקנה העולה מהספר היא שעמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור, התורמים הגדולים לקניית קרקעות ויישוב הארץ, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום. שכן עמדתם הייתה שמוכרחים להשתית את ההתיישבות על עבודה יצרנית (ראו שם עמ' 149, וגם בעמ' 235).

בעמ' 106 מובא מאמר מערכת של עיתון יהודי בלונדון, ששלל הגירה לארץ ישראל, בנימוק שהחובות שמטילות המצוות אינן מאפשרות להתקיים כלכלית בארץ. גם קרל נטר, ממקימי בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שהיה פעיל מרכזי בכי"ח בסיוע למהגרים יהודים, כתב בשנת תרמ"ב מאמר שעשה רושם רב, ובו הוא טען שקשה ליישב יהודים רבים בארץ, בין השאר בגלל המגבלות של המעשר והשביעית. לכן בפועל, בשם הארגון החזק כי"ח, סייע להגירתם של יהודים פליטים לארצות הברית (שם, עמ' 107).

כיוצא בזה מסופר (שם, עמ' 115-113) שיחיאל ברי"ל, עורך עיתון 'הלבנון', בעקבות פרעות ברוסיה וגלי ההגירה משם, ביקש לעודד עלייה לארץ ולא לאמריקה מחשש שיאבדו שם את אמונתם. אולם כשפנו לד"ר לויזון, נציג הוועד הלונדוני, שסייע לפליטים להגר לאמריקה ומערב אירופה, השיב ד"ר לויזון שאינו מעודד לעלות לארץ בגלל החובה ההלכתית לשמור את המצוות התלויות בארץ. עמדה זו השפיעה על ברי"ל, עד שהחל לתמוך ביישוב יהודים מחוץ לגבול עולי בבל, כדי להיפטר מחומרת חובת המצוות התלויות בארץ.

רבנים שעמדו על הקושי הזה, סברו שיש להתיר את כל העבודות בשביעית בלא שום מכירה. כך לדוגמה סברו שניים מגדולי התורה, הרב לפידות מרייסן והרב אלישברג מבויסק (שם, עמ' 117). אולם בפועל הם התירו היתרים דחוקים יותר, שלדעת רבים מ'חובבי ציון' לא היו מספקים.

הגירת היהודים

במשך תקופת העלייה הראשונה והשנייה, משנת תר"מ ועד שנת תרע"ד, בעקבות הקשיים הגוברים במזרח אירופה, שם חיו כ-80 אחוזים מיהודי העולם, רובם בעוני, הייתה הגירה גדולה של כשני מיליון יהודים לארצות המערב. לארצות הברית היגרו 1,700,000 יהודים, לארגנטינה – 100,000, לצרפת – 80,000, לקנדה – 60,000, ולדרום אפריקה – 50,000. לארץ מולדתנו, המקום שאליו נצטווינו לעלות, עלו רק 60,000 (שם, עמ' 104).

הסיבה העיקרית לכך היא מפני שהארץ הייתה שוממה, השלטון בה היה עוין, מושחת ואכזרי, והקיום בה היה קשה. אולם ככל שהקלו יותר על הדרכים להתפרנס בה, כך התרבו העולים, וככל שהקשו – התמעטו.

הברון הירש והברון רוטשילד

באותן שנים (תרמ"ב-תרמ"ט) עמדו תרומותיו של הברון רוטשילד על כמיליון וחצי ליש"ט, ורק כדי שההתיישבות תתייצב מבחינה כלכלית היה מוכן לתרום. בעמדתו זו נחשב בקרב חבריו העשירים כחולם ומאמין קיצוני, כי הם לא האמינו שההתיישבות בארץ ישראל תוכל לעמוד על רגליה, ולכן הפנו את תרומותיהם העצומות לדברים מועילים יותר לדעתם, כמו סיוע לקליטת יהודים בארצות המערב. יש לשער שאילו האמינו בסיכוייה של ההתיישבות בארץ להתקיים ואף לגדול, הסיוע לבניין הארץ היה פי עשרה. שכן לפחות עשרה יהודים באותה תקופה יכלו לתרום סכומים דומים ואף גדולים מתרומותיו של הברון רוטשילד.

לדוגמה, הברון הירש, שהיה האדם העשיר באירופה, ביקש להציל את הפליטים היהודים מרוסיה על ידי יישובם בהמוניהם כחקלאים בארצות העולם החדש. לשם כך העמיד לרשות יק"א, החברה היהודית להתיישבות שהקים, שמונה מיליון ליש"ט. כדי להבין את גודל הסכום, ראוי לציין שבפחות מחמישה מיליון ליש"ט אנגליה קנתה את חלקה בתעלת סואץ באותה תקופה.

מהי אמונה

אם נעמיק יותר נמצא שהמחלוקת נוגעת למהות האמונה. מתנגדי ההיתר סברו שהאמונה היא לסמוך על כך שכאשר נשבות בשביעית, יסייע ה' בידינו, ובינתיים נתקיים מתרומות. ותומכי ההיתר סברו שהאמונה היא שאפשר לעשות תוכנית רציונלית לקיום מצוות יישוב הארץ בלא לסמוך על נס או על תרומות.

מדובר במחלוקת בין תורת חוץ לארץ שמתגלה בשמיים בלבד, ונשענת על נס, כמו המן והשׂלו שירדו לאבותינו במדבר מהשמיים, ובין תורת ארץ ישראל שמגלה כי ה' הוא האלוקים בשמיים ובארץ, וכל הטבע וחוכמתו הנטועה באדם הם בריאה אלוקית, והמצוות צריכות להתקיים על פי כללי ההלכה המדויקים, המצריכים לשקול את המציאות לפי העובדות שלפנינו. ורק דרך זו היא דרכה של התורה, ורק בדרך זו זוכים לברכה, לגילוי שכינה ולגאולה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הימין באירופה כבר לא אנטישמי

הגיע הזמן לבחון מחדש את היחסים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, לאחר שהוציאו מתוכן את כל שונאי היהודים, והן פועלות באופן ענייני וראוי לשמירת הזהות הלאומית של עמי אירופה • מהלכות ברכת שהחיינו: ראוי לברך על נעליים חדשות, על העלאה בדרגה וכן על הצלחה בטסט אם שמחים בה במיוחד • בעקבות הכתבה שפורסמה בגיליון שעבר על הלנת שכר: יש לפתור את הבעיה אך בלי איסור ריבית • עוד בעניין ריבית: לרוב הפוסקים, היתר עסקה אינו מתיר ריבית על כניסה למינוס בבנק

שהחיינו על קניות משמחות

לאחר הביקור של שטראכה בהר ברכה, שמעתי מאליקים העצני שפנו אליו מהקהילה היהודית בווינה, בטענה שיש עוד ניאו-נאצים במפלגת החירות האוסטרית, ואיך נפגשנו איתם. אליקים לא התעצל, ביקש את שמות הפעילים האנטישמיים והעבירם למנהיגי המפלגה האוסטרית. לאחר זמן הם סולקו משורות המפלגה

שאלה: האם אדם שיש לו חולצות רבות צריך לברך "שהחיינו" על קניית חולצה חדשה? והאם מברכים "שהחיינו" גם על גרביים ושאר דברים קטנים שאדם קונה לעצמו ושמח בהם?

תשובה: שני תנאים נצרכים לברכת "שהחיינו": האחד, שהמברך יהיה שמח בבגד או בכלי החדש; השני, שהוא בגד או כלי שאנשים רבים רגילים לשמוח בו.

נמצא אם כן, שהואיל ורוב האנשים שמחים בקניית בגדים רגילים, כדוגמת חולצה, מכנסיים, עניבה נאה, חצאית, טלית קטן מצמר, כובע נאה ופיג'מה, כל השמח בקנייתם צריך להודות לה' ולברך עליהם "שהחיינו". אבל על קניית בגדים פשוטים שאין רגילים לשמוח בהם, כגרביים, לבנים, מטפחת ראש פשוטה וחולצת טריקו פשוטה, אין לברך "שהחיינו". ואפילו אדם עני, ששמח מאוד בקנייתם, לדעת רוב הפוסקים לא יברך, שאין ראוי לומר ברכה על דבר פעוט שאינו נחשב כמשמח בעיני הבריות. אבל ראוי שיודה לה' בלשונו, או יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.

אפשר לומר שקניית בגד, כלי או תכשיט ששוויו בחנויות רגילות כחמישים שקלים, שזה מחיר חולצה נאה, הוא כבר דבר שיש בו חשיבות, ואם הקונה או המקבל אותו שמח – יברך "שהחיינו" (פניני הלכה ברכות יז, ד).

שאלה: מה הדין כאשר אדם קונה דבר שמחירו בחנויות כחמישים שקלים, אבל מכיוון שקנה אותו באינטרנט או בהנחה מיוחדת, שילם הרבה פחות?

תשובה: בוודאי מברך, ששמחתו כפולה, על הקנייה המשמחת ועל שהצליח לקנותו במחיר נמוך.

מי שאינו שמח אינו מברך

אומנם אנשים עשירים או אדישים, שקניית בגד רגיל אינה משמחת אותם, אינם יכולים לברך עליו, שהיאך יברכו "שהחיינו וקיימנו והגיענו" והם אינם שמחים? אבל על בגד חשוב, כחליפה או שמלה יוקרתית שמשמחים אותם, ואפילו מעט – יברכו. ומי שאפילו בגדים חשובים אינם משמחים אותו כלל – הפסיד את הברכה.

ראוי לברך על נעליים

בעבר לא נהגו לברך על נעליים, וכפי הנראה לא הייתה בהן חשיבות, כי נועדו רק למנוע פגיעה ברגליים. אבל נראה שכיום, שמשקיעים בעיצוב הנעליים וצבען וכדומה, והן יקרות וחשובות, ראוי שהשמח בקנייתן יברך.

ברכה על בשורה טובה

מי שנתבשר שהחליטו להעלות את שכרו מעבר לעלייה המקובלת, או שקיבל העלאה לא צפויה בדרגה, יברך "שהחיינו".

וכן מי שקיווה להתמנות לתפקיד מסוים, ושמע שבחרו בו – יברך "שהחיינו". ואם שכח לברך בעת ששמע על כך, יכול לברך כל עוד הוא שמח מאוד בשמועה הטובה. ואם עורכים לו מסיבה לקראת כניסתו לתפקיד, יוכל לדחות את הברכה מעת שמיעת הבשורה לעת המסיבה, שאז הוא שמח ביותר.

מי שהתבשר שעבר בהצלחה את מבחן הנהיגה (טסט), או שקיבל ציון גבוה במבחן פסיכומטרי או במבחן חשוב אחר, אם הוא שמח בזה מאוד, יברך "שהחיינו".


הברכה על שלווה וגרנולה – מזונות

על שלווה, גרנולה ופריכיות שעשויות ממיני דגן לכאורה היה צריך לברך "בורא פרי האדמה", שכן הכלל הוא שהאוכל מיני דגן מבושלים מברך "מזונות" ואם נאפו כלחם – "המוציא", אבל אם אכל גרגירי דגן כפי שהם חיים, או קלויים או מבושלים מעט, מברך "האדמה". זאת משום שלא אכלם כפי מעלתם, והרי הם כשאר מיני קטניות, שמברכים עליהם "האדמה". ולאחר אכילתם לא יברך, הואיל ויש ספק איזו ברכה יברך, "בורא נפשות" כדין כל מאכל שמברכים עליו בתחילה "האדמה" (ריטב"א ורא"ה), או "על המחיה" כדין שבעת מיני דגן (רא"ש ורשב"א). וכיוון שיש ספק, לא יברך.

אולם למעשה, כך נפסק רק לגבי אכילת מיני דגן באופן משונה, שלא כפי מעלתם. אבל כאשר הכינו מהם מאכל חשוב, כמו פריכיות חיטה, שלווה וגרנולה, כיוון שהם מוכנים כל צורכם, ואנשים רגילים לאוכלם כמאכל חשוב שאינו נחות ממיני דגן מבושלים, ברכתם "מזונות" ו"על המחיה".


תיקון בעניין ריבית

בכתבה בשבוע שעבר אודות החשיבות הרבה של המאבק בהלנת שכר במשק, נזכרה הצעה לחייב בריבית את המפגרים בתשלום. אולם חובה להעיר שחיוב ריבית על הלנת שכר אסור מהתורה. הדרך הראויה להתמודד עם הלנת השכר על פי ההלכה, היא לקבוע מראש קנס למי שמאחר לשלם.

איסור ריבית באוברדרפט

מכיוון שכבר הזכרנו את איסור הריבית, נעסוק מעט בשאלה חשובה: האם מותר לאדם להיות במינוס (אוברדרפט) בחשבון הבנק שלו, ולשלם על כך ריבית בהיתר עסקה?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, אסור לאדם למשוך משיכת יתר מהבנק (אוברדרפט) שלא למטרות עסקיות. ולמרות שיש לבנק היתר עסקה על כל פעולותיו, אין זה מועיל למשיכת יתר לצורך מימון שוטף, מפני שיסוד ההיתר מבוסס על כך שהכסף מושקע בעסקאות למטרת רווח, ועל כן אין מדובר כאן בהלוואה אלא בעסקה. אבל אם הכסף נועד לקניית מאכלים ובגדים ושאר צרכים, הרי זו הלוואה רגילה, שלא נועדה להשקעות, וממילא האחוזים שמתווספים על הקרן הם ריבית שאסורה מהתורה (שועה"ר הל' ריבית מב; פרח שושן יו"ד כלל ו; הר הכרמל חו"מ כה; חיים ביד מא; אמרי יושר קח; מהרש"ג יו"ד ד, ולז, ועוד רבים).

ואומנם יש מתירים זאת בשעת הדחק (כך משמע משו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ג, קס, ותליתאה א, קלז, ומהרש"ם ב, רטז). אולם מכיוון שרוב הפוסקים אוסרים, ומדובר בספק איסור תורה, יש להחמיר.

אימתי מותר להיות באוברדרפט

אומנם מי שיש לו תוכנית חיסכון או דירה, ולמשך תקופה מסוימת נקלע למצוקה כספית, וכדי לממן את צרכיו השוטפים יש בפניו שתי אפשרויות – האחת היא לשבור את תוכנית החיסכון או למכור את הדירה, והשנייה היא למשוך מהבנק סכומי כסף ולשלם עליהם אחר כך ריבית – בשעת הדחק מותר לו להיכנס למינוס (לאוברדרפט) ולשלם עליו אחר כך ריבית. זאת מפני שאפשר להחשיב משיכה זו כצורך עסקי, שאם יצטרך לשבור את תוכנית החיסכון או למכור את הדירה, ייגרם לו הפסד כספי גדול יותר, ולכן משתלם לו להיות במינוס ולשלם עליו ריבית מסוימת, ובכך לחסוך מעצמו את ההפסד הכרוך בשבירת תוכנית החיסכון או מכירת הדירה.

אבל גם בהיתר זה אפשר להשתמש רק למשך זמן קצוב. הסיבה היא שבמקרה של גירעון תמידי, אי אפשר לומר שעדיף לו שלא לשבור תוכנית חסכון או לא למכור את הדירה, כי הריבית שהוא מקבל בעבור חסכונותיו, או הרווח שהוא מקבל בעבור שמירת דירתו, קטנים מהריבית שהוא משלם במשך תקופה ארוכה תמורת משיכת יתר.


היחס הראוי לתנועות הימין באירופה

לא מזמן שמענו שוב שבמשרד החוץ הישראלי מתלבטים כיצד ראוי להתייחס למפלגות הימין באירופה, ובמיוחד למפלגת החירות הימנית האוסטרית שמנהיגיה חברים כיום בממשלה. במשך שנים העמדה המסורתית הייתה החרמה, משום שלמרות שרוב מנהיגי וחברי המפלגות הללו התנערו מהנאצים ומהשואה, תנועות אלה שימשו חממה לתומכי נאצים ומכחישי שואה.

אולם בשנים האחרונות תנועות הימין הקיצוני עוברות תהליך של שינוי. קמו מנהיגים שמתנערים מהמורשת הנאצית הגזענית ותומכים בגלוי במדינת ישראל. הם הוציאו בבושת פנים מתנועותיהם ניאו-נאצים שונאי יהודים. הם זיקקו את עמדותיהן הלאומיות של התנועות, ועתה הן מבטאות עמדה צודקת, התובעת שמירה על זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית של עמי אירופה. כשם שאסור לגזול את רכושו של אדם פרטי, כפי שעשו הקומוניסטים בארצות שעליהן השתלטו, כך אסור לגזול מאנשים את הזהות הלאומית והדתית שלהם, כפי שמבקשים לעשות כיום הליברלים הקיצוניים מהשמאל, ממשיכי הקומוניסטים, כדוגמת מפלגת הלייבור הבריטית.

לנוכח זאת, העמדה המוסרית, כמו גם שיקולי התועלת, מחייבים אותנו לבחון בחיוב קשירת קשרים עם תנועות הימין באירופה, כאשר כל מקרה צריך להיבחן לגופו. תנועה שמתנערת באופן מוחלט מאנטישמיות ומגזענות ראויה לכבוד, לעידוד ולשיתוף פעולה. העמדה המוסכמת צריכה להיות שהמאבק הצודק באסלאם האלים והתוקפני, ובכל מי שמאיים על זהותם הלאומית, מוגדר כמאבק על השלטת חוק וסדר וקביעת זהות לאומית ברורה למדינה, ובשום פנים לא שנאת זרים.

שטראכה ותנועת החירות האוסטרית

לפני כמה שנים ביקרו בארץ מנהיגים מתנועות הימין באירופה. אחד מהם היה היינץ כריסטיאן שטראכה, מנהיג תנועת החירות האוסטרית. בביקורם הגיעו גם להר ברכה, ולאחר ששמענו מח"כ לשעבר עו"ד אליקים העצני כי לפי מה שבירר מדובר באנשים הגונים, קיבלנו אותם במלוא הכבוד. בפגישה שטראכה נשא דברים בגרמנית, ואליקים העצני תרגם את הדברים לעברית. היה זה נאום ציוני נלהב, של אדם שמלא הערכה לעם היהודי ולהישגיו הכבירים בבניין ארץ ישראל, מבחינה חברתית, תרבותית, כלכלית ומדעית, ובעמידת הגבורה מול האויב הערבי. בתוך דבריו התחייב לעמוד תמיד לימין ישראל והמתיישבים שחזרו לארץ התנ"ך, ועומדים בגבורה כחומה בצורה מול הטרור הערבי, ונחשבים כקו ההגנה הקדמי בהגנת אירופה.

לאחר זמן שמעתי מאליקים העצני שפנו אליו מהקהילה היהודית בווינה, בטענה שיש עוד ניאו-נאצים במפלגת החירות האוסטרית, ואיך נפגשנו איתם. אליקים לא התעצל, ביקש את שמות הפעילים האנטישמיים והעבירם למנהיגי המפלגה האוסטרית. לאחר זמן הם סולקו משורות המפלגה. ואף אותו יהודי שהתלונן חזר לדווח לאליקים העצני שכעת המפלגה נקייה, בלי פעילים ניאו-נאצים.

כמדומה שבמצב כזה, נכון לנציגים הרשמיים של מדינת ישראל לכונן יחסים טובים עם נציגי מפלגת החירות האוסטרית ומנהיגה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא חוזרים לגלות, נשארים בצה"ל

הביקורת נגד בעיות הצניעות בצה"ל אינה גורעת מהחובה הגמורה להתגייס • הציבור החרדי עסוק בהישרדות רוחנית כמו בגלות, אבל הדרכת התורה היא לחיות בארץ ישראל ולהתמודד עם האתגרים שבה * גילוי הקדושה צריך להיות דווקא דרך תחומי המציאות – המדע, הכלכלה והאומנות * פרשתנו מלמדת שעל ידי חיי תורה בארץ ישראל אפשר להביא ברכה לעצמנו ולכל העולם * הברכה יכולה להתממש בדרך ריאלית: אם נחיה נכון, נפתח גם את העבודה והכלכלה לצד ההשקעה במשפחה ובילודה, עד שנוביל את העולם מבחינה ערכית וכלכלית

תגובה נוקבת לטור הקודם

שאלה: מהמאמר על בעיות הצניעות בצבא, משמע שהנך מבין שהציבור החרדי צודק בכך שאינו מתגייס – ומדוע אינך מורה כך לתלמידיך? לא זו בלבד שלא הסקת את המסקנה המתבקשת, עוד העלית חשש שאם הבעיות לא ייפתרו, אזי יהיו דתיים שיעברו לציבור החרדי. האם זו בעיה? האם לא עדיף שכך יעשו?

תורת חו"ל – תורת ההישרדות

שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל כל אדם באחוזים בודדים, כאשר מדובר בציבור שלם שחי לאורה של התורה, כולם מקרינים על כולם עד שנוצרת חברת מופת

תשובה: כדרכם של ישראל בגולה, וכדרך הדרכתה של תורת חוץ לארץ, הציבור החרדי עוסק בהישרדות. אולם הדרך הנכונה היא לעלות לארץ ולחיות בה במסגרת לאומית כפי הדרכת התורה בשלמותה, שמדריכה את עם ישראל לכבוש את הארץ וליישבה. לצורך כך יש להקים מדינה וצבא ולפעול בכל תחומי החיים, ובכלל זה כל תחומי המדע והעבודה, לאורה של תורתנו הקדושה. כך היא דרכה של תורת ארץ ישראל שהיא עיקר התורה. לכן החזרה לכיוון החרדי היא בבחינת חזרה לגלות, והנמכת קומת התורה לתחום ההישרדות במקום הגבהתה לחזון הגדול של גילוי הברכה האלוקית במרחבי ארץ החיים. אפשר להבין את הציבור החרדי ורבניו, שמתוך חשש שההתמודדות הקשה והמורכבת עם כל האתגרים שהחיים הארציים מעמידים, מעדיפים להתגדר ולהצטיין בד' אמות של תורת חוץ לארץ המוכרת. אולם אנחנו מאמינים שעם כל הזהירות הנדרשת, חובה עלינו ללמוד את התורה בשלמות ולהשתדל להגשים את כל מצוותיה.

לפיכך, למרות כל הביקורות המוצדקות על הצבא, כל עוד אין מדובר בכפייה לעשות דברים בניגוד גמור להלכה – המצווה שבדבר גוברת, ומנגד, שלילת צה"ל היא עבירה חמורה. וכך למדנו בתורה ביחס לכל תחומי החיים, שאין אומרים לאדם להימנע מלצאת לעבודה, להקים משפחה ולגדל ילדים מפני הניסיונות והקשיים השונים הכרוכים בכך, אלא מדריכים את האדם כיצד להתמודד עם הקשיים, מה עושים לכתחילה ומה בשעת הדחק.

עיקר קיום התורה – בארץ

לפי המבואר בתורה, משמע שרק בארץ ישראל עם ישראל חייב לקיים את התורה, שנאמר: "כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלוקיכם נותן לכם, וירשתם אותה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום. אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלוקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יא, לא-יב, א). אולם מנגד נאמר: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים והשתחוויתם להם וחרה אף ה' בכם… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם. (ואף על פי כן, גם כשתהיו בגלות:) ושמתם את דבריי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא, טז יח). הרי שאף בגלות מצווה לקיים את המצוות. ביארו חכמים, שאת המצוות שתלויות בארץ מצווה לקיים בארץ בלבד, אבל את המצוות שאינן תלויות בארץ חייבים לקיים גם בגלות כדי שנזכור אותן ונדע לקיימן כשנחזור לארץ. ועוד, שעל ידי קיומן נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג מד).

כפי שאמרו חכמים (ספרי עקב לז): "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר: 'הציבי לך ציונים' – אלו המצוות שישראל מצוינים בהם" (וכן ברש"י דברים יא, יח).

הרי שעיקר קיום התורה והמצוות בארץ, כפי שביאר הרמב"ן (ויקרא יח, כה).

מימוש אמונת הייחוד – בארץ

יתר על כן אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" (כתובות קי, ב). עוד אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג).

זאת משום שעיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. כלומר העניין האלוקי מתגלה בכל תחומי החיים הרוחניים והגשמיים כאחד. וכפי שאמרו חכמים על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו): "זוהי פרשיה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה" (ברכות סג, א). לכל דבר יש ערך, בכל תחום צריך לגלות את הקדושה והברכה. לשם כך נבראה ארץ הקודש, שנוכל לגלות גם בחיים הארציים שבה את ערכי הקודש. וגילוי הקודש יהיה בכל תחומי החיים בלא יוצא מהכלל: במדע על כל תחומיו, בפיתוח התעשייה והכלכלה בכל התחומים המועילים ומיטיבים לחיים, באומנות על כל ביטוייה, והכול מתוך אמונה וכדי להוסיף ברכה אלוקית ממקור הקודש.

הקדושה שמתגלה בטבע

וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה" (אורות התחיה כח). כלומר יש ערך רב לקדושה שמתגלה בחוץ לארץ, שהציבור החרדי עוסק בה, כי מתוך קדושה זו עולה ביקורת על כל החסרונות שבטבע ובמציאות. אבל הביקורת אינה מספיקה כדי לתקן את המציאות ולגלות בה את דבר ה'. על כן היא צריכה להצטרף לקדושה העליונה, "שהיא הקדושה שבטבע עצמה… והקודש שבגולה יחובר אל ארץ הקודש, ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל" (עניין זה מבואר בהרחבה בספר החדש שיצא משיעוריו של חברי הטוב הרב זאב סולטנוביץ' על 'אורות התחיה').

הברכה הטבעית שבחיי תורה

התורה מלמדת אותנו שאם נלך בדרכי ה' נזכה לרוב טובה וברכה, שתגיעה אלינו בדרך הטבע. חלק מעבודתנו בלימוד התורה, לבאר בהיגיון כיצד שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל כל אדם באחוזים בודדים, כאשר מדובר בציבור שלם שחי לאורה של התורה, הרי שכולם מקרינים על כולם להרבות טובה וברכה, עד שנוצרת חברת מופת שנמצאת בכמה מדרגות מעל כל חברה אחרת.

כלומר אם נבין את התורה נכון, נבין יותר את ערך הלימוד בכלל ופיתוח המדע בפרט (כמבואר ברמב"ם ובגר"א ועוד רבים), וממילא ילדינו יגיעו בממוצע להישגים לימודיים טובים יותר באחוזים בודדים מעבר למקובל במדינות המפותחות. בזכות ההכרה בערך העבודה והתרומה לתיקון העולם, ישקדו מעט יותר על רכישת מקצוע איכותי ומועיל, ובממוצע יגיעו בו לרמה טובה במעט מהמקובל במדינות המפותחות. בזכות קביעות עיתים לתורה בכל השבוע ובמיוחד בשבת, יזכו למעט יותר השראה בפיתוח ויצירתיות. בזכות הצניעות וההסתפקות במועט, כל אחד יחסית למה שיש לו יוכל להשקיע יותר שנים בלימודי המקצוע והמדע המתאימים לו, כך שיותר הנדסאים יהיו מהנדסים, ויותר מהנדסים יהיו חוקרים, ואיכות עבודתם ויצירתם תשתבח. בזכות ערכי המשפחה, יותר משפחות יזכו לחיות באהבה ובשמחה, ויזכו לגדל יותר ילדים לתורה ולמצוות ולכל שאר המעשים הטובים. ובזכות הנכונות היתרה לתרום לעם בצבא ובהתיישבות מצבה הביטחוני של המדינה ישתפר, ואף שיפור זה יקרין כמובן על כל שאר התחומים.

החזון של מדינת ישראל

אומנם בגלל העמדה החרדית המוטעית, השוללת את המצווה להתגייס להגנת העם ולבניין הארץ, והשוללת במידה רבה או מעטה מדע, עבודה, חירות ויצירתיות, חלק גדול מברכה זו אובד.

הציבור הדתי הנאמן לתורה, לעם ולארץ הוא כיום הגרעין האיכותי שמבטא את מכלול ערכי התורה, שהיא תורת חיים, ועל כן אפשר למצוא בו ניצנים של התגשמות הברכה הכתובה בתורה. אומנם הדרך עוד רבה ורצופה מכשולים וניסיונות, אבל הכיוון הכללי נכון, ובסך הכול התוצאה חיובית – וימים יגידו.

אם נזכה להמשיך להתעלות ולהתקדם בדרכה של תורת ארץ ישראל, ונשמש דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית – באופן טבעי המוני בית ישראל יתקרבו לדרך התורה והמצוות בשלמות ונזכה להקים חברת מופת, שהתורה והמוסר מכוננים את חייה, ואזי כל הברכות הכתובות בתורה יתקיימו בנו.

בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה, התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה משל שאר מדינות המערב, נניח שרק בחמישה אחוזים בממוצע, והצמיחה הדמוגרפית תימשך כפי שהיא בחברה הדתית – ואזי תוך דורות ספורים עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית.

יהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, ואף האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים יבקשו לברר את שורשיהם ולשוב לעמם ולארצם. ועם גדול עצום ורב יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב ג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בדיקת הביצה – עדיין רלוונטית?

בעבר הייתה חובה לבדוק את הביצים כשפותחים אותן, אך היום המצב שונה: כל הביצים שבפיקוח אינן מופרות • אם נמצא דם בביצה יש להסירו משום מראית עין, אבל לכתחילה אין הכרח לבדוק את הביצים • בהמשך לטורים בנושא חכמים וסמכותם: לרב הצבאי הראשי אין סמכות מרא דאתרא, מכיוון שהוא לא נבחר בידי יראי שמיים ולא קיבל עצמאות • לרבנים הצבאיים יש חשיבות עצומה, אך פסיקתם אינה מחייבת את החיילים • הכרה בבעיית חוסר הסמכות של הרבצ"ר – תביא לחיזוק מעמדו

דם בביצים מופרות

מכיוון שהביצים עם החותמות אינן מופרות, אין צריך לבדוק אותן, ורק אם ראו דם יש להוציאו משום מראית עין. עדיין רבים נוהגים לבדוק את הביצים, ושני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שאינם יודעים שכמעט אין משווקים ביצים מופרות; השני, שכבר נהגו מימים ימימה לבדוק

שאלה: האם צריך לבדוק ביצים שמא יש בהן דם? ומה צריך לעשות אם מוצאים בהן דם? האם יש הבדל בין ביצים רגילות לביצי חופש או ביצים אורגניות?

תשובה: כדי להשיב, צריך לבאר תחילה את דין ביצים מופרות, היינו ביצים של תרנגולות שהופרו מתרנגול זכר ומהן יכול להתפתח אפרוח. כאלו היו רוב הביצים בעבר.

אם נמצא בביצים אלו דם במקום שממנו מתחילה ההתרקמות של האפרוח, חל עליו איסור דם, והאיסור מתפשט בכל הביצה. יש אומרים שאיסור דם זה מהתורה, שכשם שדם אפרוח אסור מהתורה כך גם הדם שממנו הוא מתחיל את התרקמותו אסור מהתורה (רשב"א ורא"ש), ויש אומרים שאיסורו מדברי חכמים, שכן בפועל עדיין אינו דם נפש שמחייה עוף חי (רי"ף, רמב"ם, רא"ה, שערי דורא).

אבל אם הדם שנמצא בביצה אינו במקום תחילת התרקמות האפרוח, כגון שבעת תחילת היווצרות הביצה נקרע אחד מנימי הדם שעטף אותה, אין בדם זה איסור, כי אינו שייך להתרקמות האפרוח. אולם משום מראית עין צריך להסירו, והביצה מותרת.

נחלקו הראשונים בשאלה היכן הוא המקום שממנו מתחיל האפרוח להתרקם. יש אומרים שהוא בחלק הפנימי הצהוב של הביצה שנקרא חלמון (רי"ף, רמב"ם ושולחן ערוך סו, ג); מנגד, יש אומרים שתחילת ההתרקמות בחלק החיצוני הלבן שנקרא חלבון (רא"ה ורש"ל). ויש אומרים שכל עוד הדם במקום קשר החלבון, היינו בפתיל שמחבר בין החלמון לראש הביצה, רק הדם אסור אבל שאר הביצה מותרת, כי עדיין לא התחילה ההתרקמות; וכאשר הדם התפשט לגרעין החלמון התחילה ההתרקמות וכל הביצה נאסרת (רש"י ותוספות). למעשה, מכיוון שבכל מקום שיש דם בביצה יש לחשוש שהוא אסור משום דם התרקמות לאחת השיטות, נוהגים לאסור את כל הביצה (רמ"א סו, ד; ב"ח, בא"ח).

האם חובה לבדוק ביצים

אומנם כל זה במקרה שרואים את הדם. לעומת זאת, מי שרוצה לאכול ביצה קשה או לעשות נקב בביצה ולגומעה, אינו חייב לבדוק אותה לפני אכילתו, הואיל וברוב רובן של הביצים אין דם, וכלל נקוט בידינו שהולכים אחר הרוב. אבל אם פותחים את הביצים כדי לעשות מהן חביתה או לערבן בתבשיל או במאפה, מכיוון שממילא רואים את הביצה, יש להחמיר להסתכל אם יש בה דם (ב"י ושו"ע ורמ"א סו, ח). ומכיוון שאם יימצא בה דם – כל הביצה תיאסר, כדאי לבדוק כל ביצה בכלי נפרד, כדי שאם יימצא דם באחת הביצים יזרקו אותה בלבד, ולא יצטרכו לזרוק את הביצים והתבשיל שמעורבים עמה.

יש לציין שבביצים שקליפתן חומה (מזן מסוים של תרנגולות) יש יותר כתמים חומים שלעיתים אף נוטים לכתום. כתמים אלו מגיעים מהקליפה, ואין בהם איסור, כי רק מה שבצבע אדום כדם אסור (דרכי תשובה סו, כב). באמת גם הקליפה הלבנה גורמת לכתמים בביצים, אלא שהואיל והם לבנים, אינם ניכרים כל כך.

ביצים שאינן מופרות

אם נמצא דם בביצה שאינה מופרית, מפני שהיא מתרנגולת שגדלה בלולים שאין בהם זכרים, בכל אופן הדם שיימצא בה אין בו איסור – מפני שלא ייתכן שהוא תחילת ריקום אפרוח, אלא הוא נגרם מנים דם שנקרע בתהליך היווצרות הביצה. רק משום מראית עין, כאשר רואים אותו צריך להוציאו (שו"ע סו, ז). כיוון שכך, אין חובה לבדוק ביצים אלו, שכן רק אם במקרה רואים בהן דם צריך להסירו (עי' באגרות משה יו"ד א, לו, ויביע אומר ח"ג יו"ד ב, לגבי דם שנמצא בביצים לפני כשישים שנה, כאשר אחוז הביצים המופרות בשווקים היה למעלה מעשרה אחוזים).

רוב הביצים אינן מופרות

כיום במדינת ישראל אסור לשווק למאכל ביצים מופרות מסיבות בריאותיות, שכן הן מכילות שאריות של תרופות שמזריקים לתרנגולות המטילות אותן. אם ירצו להפוך תרנגולות אלו למטילות ביצים למאכל, על פי החוק יצטרכו להפריד אותן מהזכרים ולהמתין כשבועיים עד שהתרופות יתפוגגו מבשרן. הסימן לביצים שמותרות לשיווק הוא החותמת, ובה חותמת המשווק, תאריך הייצור, גודל הביצה ותאריך התפוגה.

בפועל לפחות 97 אחוזים מהביצים המשווקות כיום במדינת ישראל הן ביצים מפוקחות עם חותמת, ומשאר הביצים שמשווקות מתוצרת מוברחת שלא כחוק (מערבים ביהודה ושומרון או בעלי לולים שמוכרים ביצים במזומן כדי להיפטר ממס) אחוז הביצים המופרות קטן מאוד ומקורן מלהקות רבייה, שכאשר מצליחים להבריחן הן מגיעות בעיקר לתעשייה. כך שגם בביצים שאין להן חותמת, כמעט אין ביצים מופרות.

ביצי חופש וביצים אורגניות

גם ביצים אורגניות ו'ביצי חופש' המשווקות בחנויות הן ביצים שאינן מופרות. 'ביצי חופש' הן ביצים של תרנגולות הגדלות בשטח גדול פי עשרה מהשטח של הלול הרגיל, כדי למנוע מהן צער. בישראל 'ביצי חופש' הן פחות מאחוז מכלל הביצים. ביצים אורגניות הן ביצים של תרנגולות שקיבלו מזון אורגני, לא עברו חיטוי בחומרים כימיים וגם לא קיבלו את רוב הזריקות.

הלכה למעשה

מכיוון שכל הביצים עם החותמות אינן מופרות, אין צריך לבדוק אותן מדם, ורק אם במקרה ראו בהן דם יש להוציאו משום מראית עין. אף על פי כן, עדיין רבים נוהגים לבדוק את הביצים. שני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שאינם יודעים שכמעט כבר אין משווקים ביצים מופרות, ושכל הביצים עם החותמת אינן מופרות, ואילו היו יודעים זאת לא היו בודקים. השני, שהואיל וכבר נהגו מימים ימימה לבדוק ביצים, ממשיכים לבדוק גם משום מראית עין, למרות שאין בכך חובה.

מי שקונה ביצים בלא חותמת – מצד הדין אינו חייב לבדוק, מכיוון שיותר מתשעים אחוזים מהן אינן מופרות, הואיל והמופרות יקרות יותר. אולם יש יותר מקום להחמיר, הואיל ועלולות להיות ביניהן מופרות. בכל אופן מסיבות בריאותיות וחוקיות עדיף שלא לקנותן.

בבירור העובדות נעזרתי בר' שלום דוד, בכיר במועצת הלול.


הרב הצבאי אינו מרא דאתרא

על פי המאמרים שכתבתי בשבועות האחרונים על סמכותם של חכמים, אפשר להבין יותר את העמדה שביטאתי במשך שנים, שאין לרבצ"ר סמכות של מרא דאתרא משתי סיבות עיקריות: א) מרא דאתרא צריך להיבחר על ידי אנשים יראי שמיים, שחפצים בהדרכתו כדי לחזק את שמירת התורה והמצוות, ולא כפי שהרבצ"ר נבחר כיום על ידי הרמטכ"ל. ב) למרא דאתרא צריכה להיות עצמאות וסמכות הוראה, ואילו הרבצ"ר כפוף למפקדיו גם בעניינים שאינם קשורים למלחמה ופיקוח נפש. אסור לו לפרסם דבר הלכה שיש לו השלכות ציבוריות בלא אישור מפורש של מפקדיו ודובר צה"ל, ואם יפרסם יוכלו לפטרו או להעמידו לדין. במצב כזה ברור שאין לו סמכות של מרא דאתרא אלא של קצין בכיר ויועץ הרמטכ"ל לענייני דת, כפי המוגדר בפקודות צה"ל.

ניתן ללמוד על מעמדו של הרבצ"ר מהשוואה למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי. כדי לבצר את מעמדו ועצמאותו של הפרקליט הצבאי נקבע שרק מבחינה פיקודית הוא כפוף לרמטכ"ל, אבל בענייני משפט הוא כפוף לחוק כפי פרשנות בית המשפט. בנוסף לכך, נקבע שהוא יתמנה על ידי שר הביטחון בהמלצת הרמטכ"ל, לעומת הרבצ"ר שמתמנה על ידי הרמטכ"ל.

עדיין תפקיד הרבצ"ר ושאר הרבנים הצבאיים חשוב מאוד. עליהם מוטל התפקיד לתת ביטוי לרוח ישראל בצבא, לסייע ביד החיילים לקיים את התורה והמצוות ולשמור על קדושת המחנה. גם מבחינה הלכתית, לכתחילה יש לשאול כל שאלה את הרבנים הצבאיים, שכן הם המצויים בתחום, ובתשובתם הם גם יכולים לפתור את הבעיה מעיקרה על ידי הקשר השוטף שלהם עם החיילים והמפקדים כאחד. כמובן שגם אין בכוונתי לפגום במעלתם האישית של הרבנים הצבאיים הראשיים, שאני מעריך אותם מאוד, כתלמידי חכמים ובעלי מידות תרומיות. גם זכיתי להיות ידידם באופן אישי.

שירת נשים כדוגמה

דוגמה להשלכה ההלכתית לכך שאין לרבצ"ר סמכות של מרא דאתרא: כאשר הצבא מחליט לכפות על חיילים לשמוע שירת נשים, והרבצ"ר מתיר זאת תוך השפלת מבט, לפסיקתו אין סמכות של מרא דאתרא. ראשית, מפני שכל עוד אין לו סמכות להורות לצבא שלא לכפות חיילים לכך, אין לו סמכות להורות לחיילים לציית לכפייה זו. שנית, מפני שציבור שומרי המצוות לא היה שותף בקבלתו, אלא מינויו הוכתב על ידי הרמטכ"ל.

לשקם את סמכות הרבצ"ר

היו שטענו שעמדתי מחלישה את הרבצ"ר, אולם האמת הפוכה. רק לאחר שיקוף המציאות ניתן לתקן את המצב. הנה עתה הוגשה על ידי כמה חברי כנסת, בהובלת ח"כ בצלאל סמוטריץ', הצעת חוק להשוואת מעמדו של הרבצ"ר למעמדו של הפרקליט הצבאי הראשי, באופן שגם הרבצ"ר יהיה עצמאי בעמדותיו ההלכתיות וקשור למועצת הרבנות הראשית. בנוסף לכך, ההחלטה על מינויו תופקע מהרמטכ"ל ותעבור לוועדה שתורכב מהרב הראשי, רבצ"ר לשעבר, ראש ישיבה, ראש אכ"א ונציגי ציבור.

גם במצב זה, עדיין מעמדו של הרבצ"ר יהיה כמרא דאתרא רק למה שנבחר, היינו לשאלות המפגש שבין ההלכה והמציאות הצבאית, ולא לשאלות הגדולות השנויות במחלוקת. לדוגמה, תהיה משמעות לפסיקתו שבמצב הנוכחי של הצבא, אם בדיעבד ניתנה פקודה לשמוע שירת נשים, יש לסמוך על דעת המקילים ולהשפיל מבט מבלי לצאת מהמקום; אבל לא תהיה לו סמכות להכריע הכרעה עקרונית שהלכה כדעה המקילה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

רבנות צריכה לייצג את העם

סמכות הפסיקה נמצאת בידי החכמים המייצגים את כל העם ומקובלים על הציבור • בעבר הסנהדרין ייצגה את כל שבטי ישראל, והכריעה מתוך דיון משותף • מאז שבטלה הסנהדרין – ממלא מקומה הוא עם ישראל לדורותיו: ההלכה נפסקת בידי רוב החכמים, אבל גזירה שלא התקבלה בציבור מתבטלת • העם בימינו אינו נופל במדרגתו מדור התנאים, רווי הצדוקים והאפיקורסים, וגם לו יש סמכות • חזון הרבנות הראשית הוא לחזור לימי בית הדין הגדול, לכן עליה לשאוף לכלול את כל החוגים, מתוך כבוד והקשבה הדדית

מי הם חכמי ישראל?

אחת השאלות היסודיות היא למי הסמכות לפסוק הלכה בישראל. התשובה: ל"חכמי ישראל", כלומר לחכמים המקובלים על עם ישראל. זאת מפני שה' נתן את תורתו לעמו ישראל, "וחיי עולם נטע בתוכנו", ולחכמי ישראל שבאים מתוך כלל הציבור הישראלי ופוסקים בשמו ולמענו ניתנה הסמכות להכריע הלכה. ולכן גם אם רוב חכמי ישראל יחליטו על חכמים מסוימים שהם יהיו הפוסקים, כל זמן שעם ישראל לא יקבלם לא תהיה להם סמכות. וכן להפך, אין סמכות לרוב עם ישראל להחליט הלכה בניגוד לחכמי התורה.

סמכות בית הדין הגדול

הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית הוא להתקדם לקראת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי הוא המאמץ לכלול את החכמים מכל החוגים

תפקידו של בית הדין הגדול של שבעים ואחד הזקנים, היושב סמוך למקום המקדש, להורות הלכה בישראל. שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו… והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח יא). כפי שלמדנו בגיליון הקודם, הייתה הקפדה יתרה שחברי בית הדין הגדול ייצגו את כל שבטי ישראל בשווה. כפי הנראה, הכהנים והלוויים שהיו בבית הדין ייצגו את השבט שבחלקו התגוררו.

וכן נפסק ברמב"ם: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'" (ממרים א, א ב). ואם הייתה מחלוקת בבית הדין הגדול, הכריעו אותה על פי הרוב (רמב"ם שם א, ד).

אם יקום אחד מזקני ישראל ויורה הלכה למעשה בניגוד להכרעת בית הדין הגדול, בעניין חמור שעונש זדונו כרת, ייענש במיתה כדין זקן ממרא. כלומר, מותר לו להמשיך להחזיק בדעתו, אבל למעשה עליו לקבל את הכרעת בית הדין. וייתכן שבעתיד ימשיכו לדון בסוגיה, ואולי דעתו תתקבל וההלכה תשתנה, כי הסמכות נתונה לחכמי ישראל שבכל דור ודור, היינו לחכמים שמייצגים בפועל את כלל הציבור הישראלי.

הסמכות – מכוח העם

אין חכמי בית הדין הגדול רשאים לתקן תקנה או לגזור גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה". לכן למשל בטלה הגזירה על איסור שמן של גויים (ע"ז לו, א; רמב"ם הל' ממרים ב, ה ו).

לא היה בית דין גדול מבית דינו של עזרא הסופר, שנקרא "כנסת הגדולה", ועם זאת, כשהם גזרו טבילה לבעלי קרי, והציבור לא עמד בגזירתם – היא בטלה, כי כאמור סמכותם של חכמים נשענת על קבלת העם, ובלעדיה היא בטלה (ברכות כב, א; ריטב"א שם, רמב"ם הל' ק"ש ד, ח).

כיוצא בזה, לדעת רוב החכמים מצוות התורה להפריש ראשית הגז לכהנים מחייבת גם בחוץ לארץ, אולם העולם נהג להקל כדעת יחיד של רבי אלעאי, שסבר שאין מצוות ראשית הגז חלה בחוץ לארץ. המנהג קבע את ההלכה (חולין קלו, ב; שו"ע יו"ד שלג, א). זאת מפני שסמכות הפסיקה היא ל"חכמי ישראל", היינו לחכמים המקובלים על ישראל, ובעניינים אלו עם ישראל קיבל את דעות החכמים היחידים בניגוד לדעת הרוב.

סנהדרין – כשאפשר לנהל דיון

כאשר מעמד הסנהדרין נחלש, החלו להתגלע מחלוקות שלא הוכרעו: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות" (סנהדרין פח, ב). לכאורה היו צריכים להפעיל את סמכות הסנהדרין, לקבוע הלכה על פי הרוב ולבטל את דעת המיעוט. כך אכן ניסו לעשות כמה פעמים. אולם כפי הנראה, חולשת מצבנו הלאומי והתורני החלישה את הסנהדרין, וכבר לא היה לה כוח להכריע במחלוקות. החולשה הלאומית נגרמה מחורבן בית המקדש, שכן רק כאשר בית הדין הגדול יושב בלשכת הגזית סמוך למקדש יש לו סמכות מלאה להעניש בדיני מיתה, והמורה בניגוד להכרעתו נחשב זקן ממרא. החולשה התורנית נגרמה מכך שהתלמידים לא שימשו כל צורכם את רבותיהם שנתפזרו, וכך נוצר מצב שהמחלוקות היו עמוקות, מפני שגם על היסודות לא הסכימו, ולכן לא ניתן היה להכריע בהחלטה של רוב.

כלומר, הסמכות הפורמלית של הרוב אינה מספקת, שכן סמכותו נשענת על כך שבית הדין מייצג את כל עם ישראל וחכמיו, וחברי בית הדין יושבים יחד ודנים בכל הנושאים בלא הגבלה של זמן. כך היה בלשכת הגזית, שבה לא היו רשאים חברי בית הדין לצאת לענייניהם אם לא נשאר פורום של שני שליש לפחות. כך היסודות היו מוסכמים, וכך כל חילוקי הדעות היו על פרטים פחות עקרוניים, ובהם קל היה להכריע ברוב.

כשאין אפשרות להכריע, הפתרון הזמני הוא לנהוג כבוד ואהבה זה בזה, כדי לשמור על אחדות העם וכבוד חכמי התורה. כך נהגו בית הלל ובית שמאי שלא נמנעו מלשאת זה את זה. ומכיוון שבית הלל הידרו בזה יותר, נפסקה הלכה כמותם: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב).

העם מחליף את הסנהדרין

כיוצא בזה למדנו שבמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת ומטלטלים ברשות הרבים לצורכי מילה, בניגוד לדעת שאר החכמים. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב בניגוד לדעת שאר החכמים. כאשר שאל לוי את רבי יהודה הנשיא מדוע אינו מנדה אותם על שהם נוהגים בניגוד לדעת חכמים, השיב שהם נוהגים כך במקומם כפי שרבם מורה להם (חולין קטז, א).

הרי שלמרות קיומה של הסנהדרין, לא הפעיל אותה רבי יהודה הנשיא כדי להכריע הלכה ולכוף אותה על כל החכמים והעם. הסיבה היא שלפי המצב הלאומי-דתי לא הייתה לסנהדרין סמכות לכפות את דעתם ברוב רגיל. אז כיצד נפסקה לבסוף הלכה? על פי מה שהתקבל בעם ישראל. עם ישראל לדורותיו הפך להיות הסנהדרין הגדולה, כפי שאמר הלל הזקן: "שאם אין נביאים הם, בני נביאים הם" (פסחים סו, א). וכן אמרו בירושלמי: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג – ונהוג" (פאה ז, ה). וכפי שאמרו בתלמוד הבבלי, שכדי לדעת כיצד פוסקים בפועל – צא וראה מה נוהג העם: "פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה, א).

גם לדורנו יש סמכות

כלומר, כאשר עם ישראל יושב בארצו על כל מערכותיו – מקדש, מלוכה, כהונה, נבואה, שופטים ושוטרים, וחברי בית הדין הגדול מייצגים באופן שלם את כל העם וחכמיו, יש לו סמכות להכריע. אולם כאשר מצבו של עם ישראל נחלש, אין בכוחו להעמיד בית דין גדול בעל סמכות, ואזי הסמכות חוזרת לכלל העם ותהליך ההכרעה נעשה מסובך ונמשך דורות. אולם מכיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל, לבסוף עם ישראל מכריע.

כך מצינו בימי הראשונים והאחרונים דעות שונות בכל נושא, ובמשך הזמן חלק מהדעות נדחו לגמרי, חלק נזכרו כדעות יחיד שלעיתים מתחשבים בהן וחלק התקבלו כדעות מרכזיות. מי הכריע בזה? החכמים והציבור כאחד. פעמים שרוב החכמים ביקשו להכריע באופן אחד, והציבור הכריע כדעת החכמים המעטים, כמו למשל באיסור חדש וטלטול ברשות הרבים. זוהי "קבלת האומה" כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל.

אין לטעון בעניין זה שהדורות הראשונים היו טובים מדורנו, ולכן בהם היה צריך להתחשב, ואילו בדור הנוכחי אסור להתחשב כי הוא קל דעת ואפילו הדתיים שבו מזלזלים בתורה ובמצוות. הרי בדורות הקדמונים המצב היה גרוע בהרבה ממצבו של הציבור הדתי כיום. בימי התנאים היו צדוקים ובייתוסים ומינים ואפיקורסים ועמי הארץ שרצו לנשוך תלמידי חכמים כחמור, ומהם התמנו גם לכהנים גדולים, למלכים ולשרים. גם בימי הראשונים והאחרונים המצב לא היה טוב יותר.

חזון הרבנות: רחבה ומייצגת

לאחר כל מה שלמדנו, אפשר להבין את הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית לישראל – להתקדם לקראת הקמת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות, וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי לזה הוא המאמץ לכלול את כל החכמים מכל החוגים בכל הדיונים החשובים, כדרכם של תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. אין זה מחייב להסכים, אבל זה מחייב לשמוע כל דעה בכבוד, ולתת לכל חוג מקום מכובד. לא לפסול חוג מסוים בטענה שהם עמי הארץ וקלי דעת ("לייט"). לא לטעון מלכתחילה שלא יעלה על הדעת רעיון כזה וכזה, או שעמדה של חכמים מחוג מסוים היא הרס התורה, אלא להקשיב בנחת ולנסות להגיע לכמה שיותר הבנות, הסכמות ושיתופי פעולה. כך גם בעניין הכשרות, צריך לכל הפחות להיפגש ולהקשיב בכבוד ובנחת. אני משוכנע שאם זו תהיה העמדה הבסיסית, יוכלו להגיע להסכמות שיאפשרו לרבני צהר לבטא את העמדה ההלכתית הערכית המקובלת על בני חוגם, יחד עם חיזוק מעמדה של הרבנות הראשית, ושיתוף הפעולה הזה יעצים את שמירת התורה והמצוות בישראל.

עוד ישנן טענות רציניות לכל צד כלפי משנהו, ולא נכנסתי אליהן, כדי להציע את הכיוון העקרוני ולהרבות שלום.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

השחיתות האמיתית – בממסד המשפטי

גם אם שופטים תלמידי חכמים לימדו עליה זכות, מערכת המשפט הנוכחית מתנכרת ליהדות ונחשבת בבירור לערכאות של גויים • הממסד המשפטי פוגע בשיטתיות בזהות היהודית, בקיום ההלכה, בערכי הציונות ובביטחון המדינה • אין למדוד את השפעת הממסד רק לפי מספר החוקים שפסל, מכיוון שהצעות רבות יורדות מהפרק מלכתחילה מאימת בג"ץ • גם אם יש שחיתות בשלטון, למנוע מאנשים לממש את הערכים החשובים להם – זו שחיתות חמורה יותר • יש חשיבות לבית המשפט העליון, אך כיום חובה לרסן את כוחו המוגזם

בתקופה האחרונה יותר אנשים מבינים את הנזק שגורמת מערכת המשפט להתנהלותה התקינה של מדינת ישראל, לזהותה ולערכיה. זה הזמן לברר את הסוגיה מיסודה, כדי להעצים את התמיכה בנציגי הציבור לפעול ככל יכולתם לתיקון המצב, הן בריסון הכוח הבלתי מוגבל שניכסה לעצמה מערכת המשפט על שני אגפיה – בית המשפט העליון ומוסד היועץ המשפטי, והן בחקיקת חוקי יסוד שמבטאים את זהותה היהודית של המדינה ומאזנים את חוקי היסוד שכבר נחקקו.

ערכאות של גויים

נדמה לכאורה ששוחד מקבלן חמור מעיוות כוונת המחוקק, אולם האמת הפוכה. הקבלן המשחד דומה לגנב ששודד באלימות תיק מאישה קשישה, ולעומתו הממסד המשפטי דומה לאדם מעונב שרוקן את קרן הפנסיה של אלפי קשישים באמצעות העברת שורה מחשבון לחשבון

ציוותה התורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א), ופירשו חכמים: לפניהם –דווקא לפני דייני ישראל, ולא לפני דייני גויים (גיטין פח, ב). עמדת רובם המכריע של הרבנים היא שבתי המשפט החילוניים בישראל נחשבים ערכאות של גויים. אומנם היו שלימדו עליהם זכות, שהואיל והתקבלו על ידי הציבור הישראלי אינם נחשבים ערכאות של גויים (השופטים פרופ' ר' מנחם אלון, ופרופ' ר' יעקב בזק). אולם כל זאת בתנאי שמערכת המשפט הזאת מקבלת השראה משמעותית ממורשת ישראל, כפי שגם נקבע בחוק יסודות המשפט וכפי שנוהגים חלק מהשופטים הדתיים. אלא שהם מיעוט, ולעומתם כלל הממסד המשפטי מתנכר באופן שיטתי ובוטה לערכי היהדות. במצב כזה נדמה שכולם צריכים להודות כי הממסד המשפט נחשב כערכאות של גויים.

החטא ועונשו

כתב הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל בימי קום המדינה: "כעת כאשר עם ישראל שוכן בארצו, ולדאבון לבנו הוא דן על פי חוקים זרים, הדבר חמור אלף פעמים יותר מיחיד או קהילה בישראל שהולכים לדון בערכאות של גויים… ותוצאות מצב מחפיר ומביש זה מי ישורן". בעת הקמת המדינה עוד היה קשה לדעת עד כמה יצדקו דבריו. במשך השנים התברר עד כמה חמור החטא ועד כמה גדול העונש. הממסד המשפטי כיום הוא המוסד הממלכתי הפוגע ביותר בזהותה היהודית של מדינת ישראל, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ.

יש טוענים שבית המשפט העליון פסל רק כעשרים חוקים, ולכן אין כל כך צורך לרסן את סמכותו לבטל חוקים. אולם הבעיה הרבה יותר חמורה, שכן בית המשפט פירש עשרות חוקים יסודיים על פי ערכים זרים, ומשמעות החלטותיו אלו כמוה כפסילת חוקים. בנוסף לכך, חוקים רבים לא נחקקים מלכתחילה מחשש שמא ייפסלו בבג"ץ. לפיכך מדובר בהתערבות הרבה יותר חמורה ומעמיקה ממה שמנסים לטעון חסידי הממסד המשפטי.

הנה דוגמאות לפגיעותיו החמורות של הממסד, שרובן בפרשנות המנוגדת לכוונת המחוקק, שקבע את החוקים בשליחות העם.

פגיעה בזהותה היהודית של המדינה

א) הממסד המשפטי פגע במעמדה של השפה העברית כשפת המדינה, תוך שהוא כמעט משווה את השפה הערבית לשפה העברית.
ב) הוא מנע פסילת מפלגות ומועמדים אנטי ציוניים מלהתמודד לכנסת, וזאת בניגוד לעמדת ועדת הבחירות שהסתמכה על חוק יסוד הכנסת, האוסר התמודדות של מפלגה ששוללת את זהותה היהודית של המדינה.
ג) בית המשפט סיכל החלטות ממשלה וחוקים שחוקקה הכנסת שנועדו לגרש עשרות אלפי מסתננים אפריקאים מהארץ.
ד) היועץ המשפטי מנע מהמדינה להתנגד לאיחוד משפחות ערביות בטענה דמוגרפית כדי לשמור על הרוב היהודי, אלא התיר להתנגד רק מטעמים ביטחוניים, ואף את זאת בג"ץ אישר רק ברוב שברירי.
ה) הממסד פגע באפשרות להעדיף יוצאי צבא בקצבאות כדוגמת קצבת ילדים, כפי שהיה נהוג במשך עשרות שנים. ואלו דוגמאות מעטות.

פגיעה בהלכה וברבנות

א) בשורת החלטות פגע בית המשפט בערכי השבת, תוך שהוא מתיר יותר ויותר חילולי שבת ציבוריים (בתי קולנוע, מרכזי קניות מחוץ לערים, חנויות "נוחות" בתוככי תל אביב ועוד).
ב) בשורה של החלטות, בג"ץ התערב בשיקול דעתם של רבני ערים בנוגע למתן כשרות.
ג) הוא ביטל את הריבונות המשפטית של בתי הדין והכפיפם להחלטותיו, בתואנה שמדובר בהשגחה פרוצדורלית בלבד.
ד) הוא אסר על בתי הדין הממלכתיים לשמש כבוררים לפי חוק הבוררות.
ה) אף שהכנסת חוקקה את "חוק יסודות המשפט", לפיו בכל שאלה משפטית שהחוק הישראלי לא הכריע, בית המשפט צריך לפנות אל ערכי מורשת ישראל – בפועל בית המשפט העליון רוקן חוק זה מתוכן.
ו) מוסד היועץ המשפטי כפה השתתפות של נשים זמרות ושחקניות בטקסים רשמיים וחצי רשמיים, בלא להתחשב בעמדת ההלכה והציבור הדתי והחרדי.

פגיעה בערך יישוב הארץ

כבר מאה וחמישים שנה מתרחש מאבק לאומי בין היהודים והערבים על ארץ ישראל. כדי לגאול את הארץ וליישבה הוקמה הקרן הקיימת לישראל ואחר כך מדינת ישראל. אולם בית המשפט העליון, בתהליך הדרגתי, פוגע ביכולתה של מדינת ישראל להגשים את ייעודה:
א) הוא אסר על הממשלה להקצות קרקעות מדינה להתיישבות המיועדת ליהודים.
ב) הוא אסר לתת תמריצים ליישובים יהודיים בגליל ובנגב (ייהוד הגליל והנגב), ובכך ביטל את האידיאל שליווה את התנועה הציונית מראשיתה.
ג) אפילו בנוגע לקרקעות הקרן הקיימת לישראל, שנקנו בכספי יהודים לשם התיישבות יהודית, הורה היועץ המשפטי, בעקבות דיוני בית המשפט העליון, שלא להעדיף יותר התיישבות יהודית.
ד) בעקבות עתירות ארגוני שמאל, בית המשפט הזדרז להתערב ולדרוש פינוי שכונות ומאחזים של יהודים ביהודה ושומרון, תוך שבירת כללי הדיונים, המחייבים הליכים משפטיים לבירור הבעלות על הקרקע בפני בתי משפט השלום והמחוזי.
ה) בשורת החלטות הממסד המשפטי אסר על המדינה לפעול ביעילות כנגד פשעים וגזלת אדמות של בדואים.
ואלו דוגמאות בלבד.

פגיעה בביטחון ישראל

א) בית המשפט אסר טלטול נחקרי שב"כ גם במצבים של "פצצה מתקתקת".
ב) הוא ביטל את "נוהל שכן", שיטה שהצילה את חייהם של חיילים רבים.
ג) הוא הציב מגבלות חמורות שפעמים רבות מונעות מצה"ל לפגוע במחבלים שעומדים לבצע פיגוע.
ד) הוא פסל חוק שהתיר לעצור מחבלים "קשים" במשך שבועיים בלי לראות שופט, למרות הצורך הביטחוני להוציא מהם מידע.
ה) בניגוד לעמדת מערכת הביטחון, במקומות רבים הורה בית המשפט על פירוק והזזת קטעים בגדר ההפרדה או בגדרות היישובים, וכן הורה לפתוח כבישים ולהסיר מחסומים, תוך ידיעה ברורה שהדבר עלול לגרום לסיכון ביטחוני.
ו) בשורה של החלטות, בית המשפט והממסד המשפטי כפו על צה"ל גיוס בנות ליחידות לוחמות, בניגוד לעמדת הוועדות המקצועיות.
ז) כדי להמחיש את ההשפעה השלילית של כלל מערכת המשפט נציג מקרה לדוגמה: בג"ץ קיים דיונים בעתירות השמאל נגד צמצום אספקת דלק, חשמל ומצרכים שונים לעזה, ובעקבות זאת היועץ המשפטי דאז, מר מזוז, הורה לממשלה להתקפל מתוכניתה.

הממסד הפוגע ביותר

די בסקירה תמציתית זו כדי לקבוע כי המערכת המשפטית היא כיום הממסד המנוכר והפוגע ביותר בערכי היהדות והציונות בישראל. ובאמת הוא פוגע גם בערכי הדמוקרטיה, בכך שהוא פוגע אנושות הן ברשות המחוקקת (הכנסת) והן ברשות המבצעת (הממשלה).

עמדה אוניברסלית

ראוי לציין שעמדה זו היא אוניברסלית: לכל עם אופי ותרבות משלו, ואם מערכת המשפט שלו לא תכבד בעמדותיה המשפטיות את ערכיו ותרבותו, מן הסתם תזיק מאוד לקיומו ולהתפתחותו. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעם ישראל שערכיו הם יסוד קיומו.

היכן השחיתות האמיתית

יש טוענים שהואיל וישנה שחיתות במערכות השלטון, מוכרחים לחזק את מערכת המשפט לעומת הכנסת והממשלה. אולם העוולות שהמערכת המשפטית גורמת הן חמורות לאין ערוך מכל סוגי השוחד שעליהם דנים שרים, ראשי עיריות ופקידים בכירים. הממסד המשפטי עושק מהעם היהודי ערכים שאנשים מוכנים להיהרג עליהם או לפחות להשקיע למענם הון עתק. אנשים מוכנים להקריב את חייהם למען יישוב הארץ, ואילו הממסד המשפטי עשק מהעם היהודי את האפשרות להגשים באופן ממלכתי את חזון הציונות בייהוד הגליל והנגב, יהודה ושומרון. אנשים מוכנים להשקיע הון עתק כדי לקיים את זהותם הלאומית והדתית, ואילו הממסד המשפטי עשק מהם את הזכות הזאת. אם ננסה להעריך את שוויה של ההחלטה הנוגעת לקק"ל, יעלה החשבון פי כמה מכל השחיתויות של אנשי הממשל יחד. כך יוצא שעם כל חטאיהם של אנשי הממשל שישבו בכלא, לעומת העוון הנורא של הפגיעה בעם היהודי – הם זכים כשלג.

לא זו בלבד: חלק מהמכשולים שעומדים לפני שרים וראשי ראשויות הונחו על ידי מערכת המשפט, ולא מעט מהתיקים שנפתחו נגד נציגי הציבור היו על כך שאותם נציגים ניסו לעקוף את המכשולים הללו בדרכים עקלקלות. הם לא היו בסדר, אבל גם הממסד המשפטי בעודף סמכויותיו שותף לקלקולים הללו.

נדמה לכאורה ששוחד מקבלן חמור מעיוות כוונת המחוקק, אולם האמת הפוכה. הקבלן המשחד דומה לגנב ששודד באלימות תיק מאישה קשישה, ולעומתו הממסד המשפטי דומה לאדם מעונב שרוקן את קרן הפנסיה של אלפי קשישים באמצעות העברת שורה מחשבון לחשבון.

חיזוק המערכת הנוכחית – מכה למדינה

ראוי לציין שיש בממסד המשפטי גם צדדים חיוביים רבים: בתחום דרך ארץ שקדמה לתורה הוא נוהג באופן סביר, ובעצם קיומו הוא מסייע לשמירת החוק והסדר ולקיומה התקין של המערכת החברתית והכלכלית. אומנם בפועל, מכיוון שהוא יונק את ערכיו מהחברה המערבית על תחלואיה השונים, הממסד המשפטי אטום לערכי התורה, העם והארץ, ובאופן שיטתי עושק את העם היהודי מערכיו, זכויותיו, ארצו וייעודו הלאומי.

חיזוק מערכת המשפט בעת הזאת דומה לאדם שיושב על פניו יתוש מציק, וכדי להרוג את היתוש מנחיתים על פניו מכה של דוב. היתוש חוסל, הבעיה היא שיחד עמו רוסקו כל הפנים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד