בני האבות ובני הבנים

מדוע נישאו אבותינו בגיל מאוחר? ● לידתו של עם ישראל מצריכה הכנות רבות ● העסקת חיילים בשבת: מה בין חברון לחוות גלעד ● הקצין מאיתמר, מתן זגרון הי"ד: טוב למות למען תושבי תל-אביב ● ילדי המתנחלים: תמימים, גיבורים, ונאמנים עד מאוד

נישואים מאוחרים

"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… לאישה" (בראשית כה, כ). וקשה, מדוע דחה יצחק אבינו את נישואיו עד לגיל מאוחר כל כך? 

ועוד יותר קשה, שעל פי חז"ל (רש"י כח, ז) יעקב אבינו הלך לחרן לשאת אישה רק כשהיה בן ששים ושלוש, ועוד התעכב ארבע עשרה שנה בבית מדרשו של עבר, ועוד עבד שבע שנים, כך שלמעשה התחתן בגיל שמונים וארבע. וכי לא ידעו אבותינו הקדושים את דברי חז"ל (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה, כיוון שהגיע לעשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו"?

אלא שלבנות משפחה שממנה יצמח עם ישראל זה לא דבר פשוט. לא מדובר בהמשך רציף של מה שהיה עד אז, אלא בהתחלה חדשה. לשם כך נצטרכו להרבה הכנות, ולכן נתעכבו.

גם היום, לאנשים הרגילים – קל להתחתן. הם נשענים על ההכנות של אבותינו הקדושים, ומכוחם הם ממשיכים לבנות את שלשלת משפחות ישראל. לעומתם, יש אנשים מיוחדים, בעלי כשרונות חדשים, שכדי להוציא את כוחותיהם אל הפועל הם נצרכים להרבה הכנות, ולהרבה סייעתא דשמייא.
נחמת עקרים

וזו אחת הסיבות שהיו האמהות עקרות. קל ללדת ילדים רגילים, שאינם נדרשים לחדש דברים משמעותיים בעולם. אבל, שלאברהם ושרה ייוולד בן שייעקד על גבי המזבח, וייסד דרך בעבודת ה' – זהו דבר חדש ומהפכני. מחסומים ומעצורים רבים עמדו בדרכם. ורק לאחר ששיברו את כל המחיצות בתיקון מידותיהם ובתפילותיהם, נפתחו השערים, ונולד להם יצחק. וכן היה עד שנולד יעקב, וכן היה עד שנולד יוסף.

לעיתים המעצורים קשים כל כך, עד שזוג מסוים אינו יכול כלל להוליד. כי לפי עניינם המיוחד, המציאות עדיין לא בשלה לקבלת הילד המיוחד שלהם. בתיקוניהם ותפילותיהם הם משברים כמה מחיצות, ופותחים כמה שערים, ובזכותם, בדור מאוחר יותר, אחרים הבאים מכוחם יצליחו להוריד את הנשמות הללו לעולם. 

תבניות בשר וחלב שהתחלפו

פעמים רבות נשאלתי, מה דין תבנית אפייה בשרית שבטעות אפו בה דבר חלבי (וכן להפך), האם ניתן להכשירה. ועוד שאלה שכיחה מאוד: מה הדין כאשר ישנה תבנית שבמשך תקופה לא השתמשו בה, ונשכח האם הייתה חלבית או בשרית. לתועלת הציבור הנני מביא את התשובה בקיצור:

אם עברו עשרים וארבע שעות בין השימוש הבשרי לחלבי, ובין השימוש הבשרי לחלבי ניקו את התבנית – אפשר להכשירה על ידי הגעלה או ליבון קל (כדין "היתרא בלע"). הדרך הנוחה לכך היא להכניס את התבנית לתנור הדולק על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה. חימום זה נחשב כליבון קל. 

וכן יש לנהוג כאשר אדם שכח אם תבנית מסוימת חלבית או בשרית: אחר שעברו עשרים וארבע שעות מהשימוש האחרון, יכניס אותה לתנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, ואחר כך יוכל לבחור אם תהיה בשרית או חלבית.

אבל מי שטעה והשתמש באותה תבנית לבשרי ולחלבי בתוך עשרים וארבע שעות, למרות שניקו את התבנית באמצע – הכשרתה על ידי ליבון חמור בלבד, כלומר, על ידי הבערתה באש עד שיצאו ממנה ניצוצות. (כדין "איסורא בלע"). בפועל, למי שאוהב להשתמש בכלים נאים יחסית, עדיף לזרוק תבנית זו, כי ליבון חמור יגרום נזק מסוים לתבנית.

מהו פיקוח נפש שדוחה שבת

שאלה: מדוע להסיע בשבת אלף חיילים לצורך פינוי מאחז הוא חילול שבת, ואילו להביא אלף חיילים לחברון כדי לשמור על עשרות אלפי המתפללים במערת המכפלה אינו חילול שבת?

תשובה: כאשר החיים מתנהלים כסידרם, ונשקפת בשבת סכנה ליהודים, מחללים שבת כדי להצילם מהסכנה, שפיקוח נפש דוחה שבת. אבל אסור ליזום בשבת פעילות שמעיקרה אין בה צורך של פיקוח נפש.

וכיוון שאין צורך של פיקוח נפש בפינוי מאחז, וגם לפי הצבא אפשר לבצעו ביום אחר, הרי שזה חילול שבת. וכן אימונים אסור לבצע בשבת, הואיל ואפשר לבצעם בימי החול. אבל כאשר אנשים מתנהגים כדרכם, הולכים לבתי כנסיות, מתארחים במקומות שברצונם להתארח, ונשקפת סכנה לחייהם – צריך לחלל שבת כדי להגן עליהם. ואפילו כשיהודים מחללים שבת בנסיעה למקומות בילוי, אף שהם עושים עבירה – יש לחלל שבת כדי להציל אותם מפיגוע. 

מתן זגרון הי"ד

בחור טוב היה סגן מתן זגרון הי"ד. אוהב התורה, העם והארץ, ובן נאמן וטוב למשפחתו, משפחה יהודית שורשית שתרמה רבות לביטחון המדינה וליישוב הארץ. ימי ילדותו ונעוריו עברו עליו ביישוב איתמר שבלב השומרון. בצבא הצטיין, התקדם, עד שפיקד על מחלקה לוחמת בגדוד נחשון. כשהגיע ליישוב לשבתות התנדב לשמור, כדי שבעלי המשפחות יוכלו להישאר בליל שבת בביתם. 

לפני כשבועיים נהרג על קידוש ה', בעת שירה במחבל שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות בתחנת הדלק ליד אריאל. 

תמימות ומסירות

באמצעות דמותו של מתן הי"ד ניתן להכיר מעט את ילדי המתנחלים, אלה שהגנו בגופם על 'חוות גלעד', חטפו מכות מהשוטרים, ובדרך כלל לא החזירו. גם מתן אמר לחבריו שאם לא היה על מדים, היה מתנדב ב'חוות גלעד'. אגב, גלעד זר הי"ד, שעל שמו נקרא המאחז, היה מוותיקי היישוב איתמר.
בגלל היותו בן היישוב איתמר נחשד מתן ב'קיצוניות', וקידומו בצבא עוכב בחצי שנה, אך הוא לא נטר על כך, המשיך לאהוב את הצבא ולשרת במסירות. 

לפני כחודש כתב בתמימות: "גיליתי שמי שנהרג בצבא, ההורים שלו מקבלים את כל הציוד שלו, כולל ראיית לילה, משקפות, נשקו, פשוט הכל. זה ממש אחלה, כי אני יחתום על המון ציוד, שאם כבר חס ושלום יקרה משהו, ההורים שלי יוכלו להשתמש בזה, ואפשר להגיד אפילו "שהיישוב ישמח"… (שיהיה ליישוב ציוד להתגונן מפני המחבלים. 12 קורבנות נפלו מבני היישוב איתמר במלחמת אוסלו. אגב, אין נותנים את הציוד להורים…)

עוד כתב: "למות בפעילות מבצעית, כשאתה הולך לעצור מתאבד שהולך להתפוצץ בתל אביב, זה כבוד… אני לא מתכוון כבוד שמכבדים אותך, אלא כבוד למות (למען מטרה), אתה לא מת ללא מטרה. אתה לא קורבן של תאונת דרכים, פיגוע תופת. אתה לוחם שנפל בהגנת המולדת שלו.
רק ככה הייתי רוצה למות. לא מזקנה, תאונה, פיגוע וכדומה. רק ככה. לדעת שנהרגתי למען מטרה. למען המולדת. למען העורף שלי, למען ההמשך, למען העם שבדרך. הייתי באמת מוכן למות עכשיו אם בוודאות אחרי המוות שלי העם פה יחיה כמו עם מתוקן, שיהיה חזק ואיתן".

דברים רבים נאמרו בהלווייתו על אהבתו את הארץ, את השומרון. זה רגיל, כאלה הם ילדי המתנחלים. אבל סיפור אחד ריגש אותי מכל. בשעות הקטנות של הלילה האחרון לחייו הגיע מתן ליישוב, והנה אביו שומר בשער. מיד דרש מאביו ללכת לישון, והוא החליפו בשמירה. "שאני יהיה ביישוב ואבא ישמור בלילה ולא יישן – זהו מצב בלתי אפשרי". 

יהי זכרו ברוך.


ילדי המתנחלים

כאלה הם ילדי המתנחלים: תמימים וגיבורים, ונאמנים עד מאוד. יש שהם קשים ומחוספסים. זה עוזר לעמוד בקשיים. ויש להם לב טוב.

הם גדלים בשממות הגדולות שבלב ארצנו, סביבם סלעים קשים והרים שוממים שמתכסים בקיץ בקוצים ודרדרים. בגאיות שמסביב שוכנים מרצחים חורצי מזימות. מעת לעת הם משתתפים בהלוויות הקדושים. הם יודעים שגם מקרב בני עמם יש שמנאצים אותם, ואף על פי כן הם מוכנים להגן בגופם על יושבי תל אביב. ואחרי הצבא רבים מהם חוזרים ליישובים ומתנחלים בגבעות השוממות.

איסור הפלות וגדריו

איסור הפלות

אחת משבע מצוות בני נח היא איסור הרציחה, וכפי שנאמר בפרשת נח (בראשית ט, ו): "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלקים עשה את האדם". ודרש רבי ישמעאל, שגם מי שהורג עובר חייב מיתה, שנאמר: "שופך דם האדם 'באדם' דמו ישפך", ואיזהו אדם שבאדם, זהו עובר (סנהדרין נז, ב).
אבל אם העובר מסכן את נפשה של האם, מותר להורגו כדי להציל את האם, שחיי האם קודמים לחיי העובר. למשל כאשר האשה מקשה לילד, ואומרים הרופאים שאם הלידה תימשך האם תמות, מחתכין את הוולד שברחמה, ומוציאים אותו איברים איברים, ומצילים את חייה. ואם כבר יצא ראשו או רובו של הוולד, למרות שברור שהמשך הלידה יגרום למיתת האם – אסור להמיתו, שהוא כבר נחשב לחי בפני עצמו, ואין הורגים אותו כדי להציל את חייה (משנה אוהלות ז, ו).

שאלת העוברים הסובלים מתסמונת דאון

בעז"ה בעקבות התפתחות הטכנולוגיה הרפואית ניתן כיום לבדוק במשך ההריון האם העובר סובל מפגמים מסוימים. השאלה היא, האם מותר במקרה שהעובר סובל מתיסמונת דאון או סיבוכים קשים לבצע הפלה.
תסמונת דאון (מונגולואיד) מתבטאת בתווי פנים וגוף מיוחדים. המחלה נובעת מעודף של כרומוזום אחד, הגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות. כמו כן אצל בעלי תסמונת דאון ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות, כמו מומי לב, והצרה של התרסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. בעלי תסמונת דאון יכולים לחיות עשרות שנים אבל עקב בעיות רפואיות שונות אינם מאריכים ימים.
ישנן משפחות שהתפרקו ונהרסו עקב לידת ילד כזה. ויש שהצליחו לשרוד, אבל שמחת חייהם אבדה, וכאב ויסורים ליוום עד יומם האחרון, וגם חינוך ילדיהם האחרים נפגע קשות. ויש שהצליחו להפוך את הקשיים והסבל למנוף לצמיחה מוסרית רוחנית, והשקיעו בחינוך ילדם החריג, ואף זכו לרוות נחת ממנו ומשאר ילדיהם.

מחלוקת הפוסקים

למעשה נחלקו בזה גדולי הפוסקים, ומחלוקתם תלוייה בשאלה עקרונית: מהי רמת חומרת איסור ההפלה.
לדעת המחמירים, העובר נחשב כאדם חי והפלתו כרצח, ואם כן כשם שאסור להרוג אדם חולה כך אסור להרוג עובר חולה. וכן הורו הרב פיינשטיין זצ"ל בספרו שו"ת אגרות משה, והרב אוירבאך זצ"ל, והרב אלישיב שליט"א, וכן דעת עוד הרבה פוסקים.
לעומתם המקילים סוברים, שהעובר אינו נחשב אדם חי והפלתו אסורה משום השחתה וחבלה בלבד. ואזי כאשר העובר סובל מסיבוכים קשים שעלולים לגרום לו ולבני משפחתו סבל רב – מותר יהיה להפילו. שכשם שמותר לאדם לקטוע את ידו החולה, כך מותר לאשה להפיל את עוברה החולה. אבל מסיבות כלכליות או חברתיות אסור לאדם לקטוע את ידו או לעקר את עצמו וכן אסור לאשה להפיל את פרי בטנה. וכן הורו הרב ישראלי זצ"ל בספרו עמוד הימיני, והרב אליעזר ולדינברג שליט"א בספרו שו"ת ציץ אליעזר.
למעשה השאלה כרוכה בעוד גורמים, כמו שלב ההריון. שכן יש מקילים להפיל בארבעים הימים הראשונים של ההריון, שעד אז לדעתם העובר עדיין לא נחשב כאדם חי. ויש מקילים אף בכל שלושת החודשים הראשונים של ההריון. והמקילים מתירים גם אח"כ, עד סוף החודש השישי, להפיל עובר שסובל מתסמונת דאון.
ויש סוברים שגם במקרה שהעובר חולה אסור להפילו, אלא שאם ההפלה נעשית בדרך עקיפה, כגון על ידי זירוז לידה, האיסור הוא מדברי חכמים.

האם נכון לפרסם הלכה זו

לפני כעשר שנים סיפרה לי אחותי, שעבדה כאחות בבית החולים שערי צדק, שרוב התינוקות היהודים שנולדים עם תסמונת דאון הם ממשפחות שומרי מצוות. וזאת משום שהציבור אינו מודע לכך שיש פוסקים שמקילים להפיל במקרים של מחלות, ולכן נשים רבות אינן מבצעות בדיקות הריון. וגם מי שנבדקה והתברר כי עוברה סובל מתסמונת דאון, אינה מעלה בדעתה שיש מקום לשאול בזה שאלת חכם.
הזדעזעתי לשמוע עובדה מצערת זו, וליתר בטחון בדקתיה עם רופאים שונים, ואכן התברר שזו המציאות, רוב הילדים בעלי תסמונת דאון נולדו באותה תקופה ממשפחות של שומרי מצוות. וחשבתי שיש ערך גדול לפרסם את דעת המקילים, וכפי שמצינו בהלכות רבות, שבשעת הצורך אפילו במקרה של ספק דאורייתא אפשר להקל, ובמיוחד כאשר ניתן לבצע את ההפלה בדרך עקיפה שלדעת כמה פוסקים האיסור יהיה מדברי חכמים, ואזי מדובר בספק דרבנן.
אלא שידעתי שיהיו שיטענו כי אין לפרסם את דעת המקילים, שמא תיפרץ על ידי כך הגדר, ויהיו נשים שיורו לעצמם היתר להפיל גם מסיבות כלכליות או חברתיות, דבר האסור לדעת כל הפוסקים.
הלכתי לשאול בזה את אחד מרבותי גדולי הדור, שאינני מזכיר את שמו, מפני שלא בקשתי את רשותו לכך. וענה לי שחשוב מאוד לפרסם את דעת המקילים, ואף שהוא עצמו לא רצה להכריע כאחת הדעות, אמר לי שכל משפחה שרוצה לסמוך על דעת המקילים רשאית. ואכן לימדתי הלכה זו במסגרת פינת ההלכה של ערוץ שבע. לאחר מכן סיכמתי הלכות אלו בהרחבה בספרי פניני הלכה חלק ג'.

מקרים שאין בהם מחלוקת

כאשר יש חשש שהאב או האם יאבד את שפיות דעתו בעקבות לידת ילד בעל מום, גם הפוסקים המחמירים מקילים להפיל, הואיל ומחלת נפש נחשבת כסכנת נפשות, שכן רוב חולי הנפש מתים בקיצור ימים.
לעומת זאת כאשר ישנם קשיים כלכליים, או שבחורה נתעברה בלא נישואין, לכל הדעות אסור להפיל. ואם אין בכוחה של האם לגדל את ילדה, תוכל למוסרו לאימוץ. משפחות רבות של חסוכי ילדים ישמחו לקבל את ילדה, ויהיו אסירי תודה על כך.

האם מותר לשאול רב שמקל

בשאלות גדולות וגורליות שכאלה ראוי תמיד לשאול שאלת חכם, מפני שהתשובה תלויה בפרטים רבים, ובבעיות מצפוניות קשות, ולא תמיד אדם יכול להעריך נכונה את כוחותיו. אלא שמותר לבני הזוג לבחור לנהוג על-פי השיטה המתירה, ולשאול רב שסובר שמותר להפיל עובר חולה או בעל מום. ומי שיש לו רב מובהק – ראוי שישאל אותו.
יש לציין כי למרבה הצער, קרו מקרים רבים שרופאים התרשלו במלאכתם, ערכו בדיקות חלקיות, שעל פיהן חרצו את גזר דינו של העובר למוות, ובאמת העובר היה בריא ושלם. לפעמים זה קורה לאחר שמתקבלות תוצאות לא ברורות, והאחריות המקצועית מחייבת לערוך בדיקה חוזרת, אולם הרופא, מתוך יחס של זלזול בעובר, נחפז והורה על הפלה.
זו הסיבה שיש סיפורים רבים על נשים שהרופאים הורו להן לבצע הפלה, והן נהגו כדעת המחמירים ולא הפילו, ולבסוף נולד להם במזל טוב ילד בריא ושלם.

מעלתם של הורי הילדים

חובה קדושה לציין לשבח את ההורים שמטפלים במסירות ובאהבה בילדיהם הסובלים מתסמונת דאון. ואף שיש אומרים שמותר להפיל במקרה כזה, אחר שנולד הרי הוא אדם חי וצריך להתייחס אליו במלא הכבוד והאהבה. זה נסיון קשה, שרבים אינם מסוגלים לעמוד בו. ואותם שעומדים במשימה הגדולה הזו, ומעניקים לילדם אהבה וחינוך, ומטפחים את כשרונותיו, ראויים להערכה עצומה. צדיקים אלו צריכים לשמש לנו דוגמא ומופת לטוב לב ואחריות מוסרית.

מעשה מהרב ישראלי זצ"ל

לעיתים ישנן מחלות שגם אחר בדיקה נותר ספק, יתכן שהעובר בעל מום ויתכן שלא. גם במקרים הללו לדעת המקילים מותר לבצע הפלה.
ומעשה באדם ששאל את הרב ישראלי זצ"ל על מקרה שכזה, והרב התיר להפיל את העובר. אבל ליבו של אותו אדם נקפו, והלך לשאול רב אחר, והרב השני שנטה להחמיר בדינים אלו פסק שאסור להפיל.
אותה משפחה החליטה להחמיר על עצמה ולא לבצע הפלה, ונולד להם במזל טוב תינוק בריא ושלם.
לאחר מכן הלך אותו אדם לרב ישראלי וסיפר לו שהחליטו להחמיר ובעזרת ה' נולד להם תינוק בריא ושלם. הרב ברכם שיזכו לגדלו לתורה ולמצוות ולחופה ומעשים טובים. אבל הקפיד עליו ונזף בו, ואמר, שאין סומכים על הנס.

לפרשת בראשית ועל רחבעם זאבי הי"ד

שנים מקרא ואחד תרגום

עם תחילת המחזור החדש של קריאת התורה, יש מקום להזכיר את דברי חכמים, כי בנוסף לשמיעת פרשיות השבוע מאת הקורא, צריך כל אדם ללמוד את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח, א).
בעבר ידעו כל ישראל ארמית, ולכן תרגום אונקלוס היה מועיל להבנת הפרשה, אולם כיום לדעת רבים מוטב ללמוד פירוש רש"י, ויש אומרים שהמצווה היא לקרוא דווקא את תרגום אונקלוס שנכתב ברוח הקודש, וזהו התרגום שתקינו חכמים לקרוא. להלכה, כל מי שמבין רש"י, מוטב שילמד את פרשת עם פירוש רש"י, שעל ידי כך הלימוד יהיה איכותי יותר, ואם כן מצטרפת לנו מצוות תלמוד תורה ומכריעה כי יותר טוב ללמוד את הפרשה עם פירוש רש"י. ויש נוהגים להדר, וללמוד גם פירוש רש"י וגם אונקלוס (שו"ע או"ח רפה, ד).
נשים פטורות מחובת לימוד שניים מקרא ואחד תרגום, מפני שזו מצווה התלויה בזמן, הרוצה ללמוד שניים מקרא עם פירוש רש"י תבא עליה ברכה.

פרו ורבו

לא מקרה הוא שהמצווה הראשונה שנזכרה בתורה היא פרו ורבו, שנאמר (בראשית א, כח): "ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ". עובדה זו מצביעה על כך שזו המצווה הבסיסית והראשונית שבכל המצוות.
וכל כך גדולה מצווה זו עד שהושוותה למצוות תלמוד תורה (עיין מגילה כז, א, בית שמואל אה"ע א, טו-טז). על ידי שתי מצוות אלו אנו נעשים שותפים עם הקב"ה, בהוספת חיים לעולם.

בת שעברה גיל ארבעים

שאלה: מעשה ברווק מבוגר שהכיר בחורה למטרת נישואין, ועוד לפני שנפגשו אמרו לו כי הבחורה בת ארבעים. ועתה, אחר שהחליט להתחתן עימה, התחיל להסתפק אולי לא תוכל ללדת ילדים, ואולי מפני שחובתו לקיים מצוות פרו ורבו אסור לו להתחתן עימה. האם עליו לבטל את השידוך או לקיימו?
תשובה: במסכת בבא בתרא (קיט, ב) מובאת מימרא על פיה אשה שכבר החלה ללדת בגיל עשרים יכולה להמשיך ללדת גם אחר גיל ארבעים. אבל מי שלא נישאה לפני גיל ארבעים, שוב לא תלד. ורק לצדקניות כבנות צלפחד נעשה נס וילדו.
לפי זה הורה החתם סופר (ו, מז) לרווק שהתקשר עם רווקה שעברה את גיל הארבעים, ורוצה להפרד ממנה, שיפרד כדי שיוכל להוליד ילדים, ויפצה אותה על עוגמת הנפש שגרם לה. לעומתו בשו"ת האלף לך שלמה (ט'), סבר שאם כבר התחייב לשאתה לאשה, עדיף שישאנה ולא יפר את דברו. וזאת מפני שאין ודאות שלא תלד, ואין זה נחשב נס גדול שתלד, ולכן אפשר להתפלל שתלד. ועוד העלה אפשרות, שאולי אם הרהרה במחשבות של נישואין, יכולה ללדת גם אחר גיל ארבעים (עיין אוצר הפוסקים א, ה).
למעשה, אין הכרעה, וכל אדם שמסתפק מוטב שיתייעץ עם רב שמכיר אותו היטב. כי מי יודע, אולי אם לא יתחתן עימה לא ימצא אשה אחרת כלבבו.

הקפאת ביציות

מתחילה חשבתי שאולי כיום, לאחר השתכללות הרפואה, גם מי שעברה את גיל הארבעים תוכל ללדת. והנה נתפרסם מחקר מקיף באמריקה, שרק שלושה עד חמישה אחוזים מהנשים שעברו את גיל הארבעים מצליחות להרות. כלומר, המציאות הביולוגית לא נשתנתה מאז ימי התלמוד.
גם מבחינה טכנולוגית עדיין לא נמצא פתרון טכנולוגי להקפאת ביציות. אמנם זרע ניתן להקפיא, ולעיתים יש בכך תועלת רבה (ובתנאי שהדבר יעשה על פי ההלכה). למשל, מי שעומד לפני הקרנות כנגד סרטן שעלולות לפגוע ביכולתו להוליד, על ידי הקפאת זרע, יוכל להוליד מזרעו גם אחר כך.
כפי הנראה, בעז"ה, בשנים הקרובות ימצא פתרון טכנולוגי גם להקפאת ביצית. ואזי בחורה שעוד לא מצאה לעצמה חתן בגיל שלושים וחמש, תוכל להוציא ביציות משחלותיה, וכשתחתן תוכל להוליד על ידי אותן הביציות.

עצה טובה ממכון "פועה"

התייעצתי עם ראש מכון "פועה", ידידי הרב מנחם בורשטיין שליט"א, אחד מגדולי הרבנים שהתמחו בענייני הלכה ורפואה, במיוחד בתחום הפוריות, והוא ציין כי על ידי יעוץ נכון, שניתן לקבלו בחינם במכון "פועה", אפשר להגדיל מאוד את הסיכויים להרות אחר גיל ארבעים.
עוד הוסיף, כי כבר מגיל עשרים ושמונה ישנה ירידה מסוימת בפריון, ומגיל שלושים ושבע לערך מתחילה ירידה משמעותית יותר. לכן, אף שההדרכה הכללית לנשים צעירות שלא נכנסו להריון, שלא יפנו לבדיקות לפני תום שנה מנישואיהן. לנשים שהגיעו לגיל שלושים ושבע ועומדות להנשא, ממולץ שעוד לפני נישואיהן יפנו לייעוץ, כדי להגביר את סיכוייהן ללדת לפני שיהיה מאוחר. עם זאת גם אח"כ אסור להתייאש לפני יעוץ, כי עד לגיל חמישים ואחת עוד אפשר לפעמים לעזור.
על כל זה ועוד, ניתן להתייעץ עם הרבנים והמומחים של מכון "פועה" ללא תמורה, בטלפון: 02,6515050. גם מי שנמצא בעסקי שידוך עם בחורה מבוגרת, יכול לבוא עם הבחורה ולקבל הערכה על סיכויי הפוריות.

רחבעם זאבי הי"ד

לפני שנה, בל' תשרי, נרצח חבר הכנסת והשר רחבעם זאבי הי"ד. איש מיוחד היה: לוחם שסיים את שירותו הצבאי כאלוף פיקוד המרכז, ואיש ספר שההדיר עשרות ספרים. אוהב הארץ שידע היטב את תולדותיה, והכיר באופן אישי את כל כפריה ודרכיה. איש משפחה ואיש ציבור. ציוני ויהודי בלב ונפש. ככל שעובר הזמן יותר אנשים מבינים כי צדק בתפישתו האסטרטגית. בעז"ה נזכה במהרה שכל גוי שאינו זכאי למעמד של גר תושב יהגר למקומו הראוי, וארץ ישראל כולה תהיה לעם ישראל.
לוחמים רבים עשו חייל בקרבות תש"ח, בעת הקמת המדינה, אבל כיוון שהגיעו למלחמת יום הכיפורים איבדו את חזונם ותש כוחם. והיו שהחזיקו מעמד בחזונם עוד מספר שנים, ואח"כ תש כוחם. ויש מהם שאחר שנסתיים חזונם נעשו צוררים ומזיקים לכל מה שבנו לפני כן. כמעט יחיד מכולם נשאר רחבעם זאבי הי"ד, שהיה מנהיג חרוץ ונאמן לעמו ומולדתו עד ליומו האחרון, בו נהרג על קידוש ה'.
הם היו כפרחים ושיחים שצומחים יפה מספר עונות וכיוון שהגיעו לגובה מסוים לא עמד להם יותר כוחם ונפלו על פניהם ונבלו, ויש שנעשו לקוצים ודרדרים. והוא היה כעץ אשר הצליח לחבר את שורשיו אל שורשיה העמוקים של משפחתו המסורתית בירושלים העתיקה והמקודשת. וכך זכו הוא ורעייתו הנאמנה יעל למה שלא זכו מרבית חביריו, להקים משפחה מפוארת וגדולה.

יחסו למתנחלים

לפני כחמש עשרה שנה, בעת סיוריו לשמירת קרקעות הישוב הר ברכה, נרצח חברנו יעקב פרג הי"ד. עסקנו בכבוד המת, קהל גדול בא ללוות את הקדוש לקבורה. וכשהערב ירד, וכל האנשים הטובים חזרו לבתיהם, החל לרדת גשם, ענן כבד כיסה את הישוב. הרוח הכתה בחלונות כמו שהיא יודעת להכות בהר ברכה. עצב התפשט בלבבות. נשארנו לבדנו עשרים משפחות צעירות בראש ההר, ואיתנו אלמנה אחת בהריון ושלושה יתומים. והנה קבוצת אנשים מתנועת מולדת עם ח"כ רחבעם זאבי בראשם, מגיעים מתל אביב לישוב, להזדהות עם הכאב ולעודד. הם הציעו את עזרתם בכל מה שנדרש. אז הרגשנו שאנחנו לא לבד.
כך היה נוהג בכל הישובים, היה אח לאלמנות ומרחם ומעודד יתומים. הוא ידע שהמתנחלים ביש"ע הם החלוצים האמיתיים של דורינו. בכל פעם שנתבקש להגיע לחנוכת בית או לניחום אבלים, היה בא משתתף תומך ומעודד. גם כשאחרים היו שוכחים או מוצאים לעצמם עיסוקים "נכבדים" יותר, הוא היה מגיע. יהי זכרו ברוך, וירבו ההולכים בדרכו.

היופי בזיווג

שכר המצוות

שאלה מפורסמת, מדוע התורה מפרשת רק את השכר הגשמי שניתן למי שמקיים את המצוות, ואילו השכר הרוחני שבעולם האמת מופיע ברמז בלבד. תשובות רבות נאמרו לכך, וכולן טובות ונכונות, והפשוטה והבסיסית שבהן היא מה שפרש האבן עזרא (דברים לב, לט), שאילו התורה הייתה מציינת את השכר הרוחני שבעולם הבא, רק יחידי סגולה היו מבינים את מעלתו והיו מזדרזים לקיים את המצוות. אבל את השכר הגשמי כולם מבינים.
תשובה נוספת ישנה, ששכר רוחני הוא דבר מובן מאליו, שהרי ברור שהנשמה מתעלה על ידי עשיית המצוות. החידוש הוא שהשלמות הנקנית על ידי המצוות היא שלמות גמורה, הבאה לידי ביטוי גם בברכה ובשמחה הגשמית שבעולם הזה (עיין רמב"ן שמות ו, ב; ויקרא כו, יא).
משעמדנו על הקשר שבין הרוחני והגשמי, נתבונן בהיבט נוסף, הקשור לשאלה נוגעת ללב שקיבלתי.

שאלת היופי

שאלה: אני בחורה רווקה בת עשרים ושבע, ויש לי עוד הרבה חברות רווקות. וכולנו נתקלות בבעייה כאובה, כמעט לכל הבחורים חשוב מאוד היופי. הרי בפועל לא מתחתנים עם תמונה, מתחתנים עם אדם, בעל מחשבות ורגשות, אז מדוע היופי כל כך חשוב. חברה אחת שעוסקת לפעמים בשידוכים אומרת, שאם לא אומרים לבחור שהבחורה יפה או לכל הפחות בעלת המון חן, הוא בדרך כלל לא מסכים להיפגש. מדוע כך הוא טבע האדם? אנחנו לא נהיות יותר צעירות ולא יותר יפות?
תשובה: אילו היו צריכים להתחתן רק מפני החובה, יתכן שרק אחד מאלף היה מתחתן, השאר היו מוצאים תואנות שונות מדוע הם אנוסים ואינם מסוגלים להתחתן. כמו כן, אילו האוכל שהקב"ה ברא למעננו היה בעל טעם טפל ומאוס, בצבע אפור דוחה, למרות שהיו בו כל אבות המזון, אנשים רבים היו חולים ואף מתים מחוסר תזונה.
המראה החיצוני והתאהבות הראשונית הם השער שדרכו נכנסים לנישואין. אם ימשיכו להתקשר זה לזה, על פי הדרכתה של תורה, בשמירת גדרי הצניעות כלפי אנשים זרים, ובהרבות אהבה ביניהם – אהבתם תלך ותגבר. ככל שחכמתם ורגישותם תתפתח, כך הקשר שלהם יחדור לרבדים עמוקים יותר. ואז למרות שיזדקנו, וקמטים וכתמים יעטרו את פניהם, וקומתם תשוח – אהבתם תגבר. עד אין קץ.
כשנזכה לגאולה שלמה, ולתחיית המתים, יהיה הגוף משקף באופן מלא את מצבה של הנשמה, וככל שהנשמה תזדכך כך גם הגוף יהיה יותר יפה, והזקנים יהיו יפים מהצעירים. ליופי מעין זה זכו האמהות, משה רבינו שלא נס ליחו ובני ירושלים המסולאים מפז.

היופי רומז לחיוניות

שאלה: מדוע לא מחנכים את הבחורים והבחורות כי היופי החיצוני אינו העיקר?
תשובה: מחנכים לכך שהיופי אינו העיקר, אבל לבטל את ערכו של היופי לא ניתן, כך הוא טבעו של האדם, וכך טוב שיהיה – שהשמחה תתלווה לנישואין.
וכן מצינו באחד שבני משפחתו לחצו עליו שישא את קרובתו. וכיוון שהיתה מכוערת, קפץ ונדר שלא ישאנה לעולם. באה אצל רבי ישמעאל, והכניסה לביתו, ודאג שיקשטוה וייפוה. לאחר שנתייפתה כראוי לה, שאל רבי ישמעאל את אותו הבחור, וכי על בחורה זו נדרתה שלא תשאנה לאשה. אמר לו אותו הבחור: לא, שכבר היתה יפה בעיניו. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: "בנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולתן". וכך עשה עם כמה וכמה בנות. וכשמת היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: "בנות ישראל על רבי ישמעאל בכינה" (נדרים סו).
כידוע, ניתן להתיר את הנדר בעוד דרכים, כגון לשכנע את החתן כי היופי אינו העיקר, ואחר שהיה מבין זאת, ממילא היה נמצא פתח להתיר לו את נדרו. אלא שלא זאת הדרך, מוטב שהכלה תתייפה בעיני חתנה וכך ישאנה בשמחה.
התורה מציאותית, היא אינה הולכת כנגד טבעו של האדם, אלא מכוונת אותו. אמנם ברור שצריך להדגיש כי המידות הטובות חשובות מהיופי. אבל מנגד גם אי אפשר לחייב אדם להתחתן עם בחורה שהוא אינו אוהב מפני שאינה יפה בעיניו.
איננו רוצים לשבור את הטבע, כי הקב"ה גנז בו משמעויות רבות. היופי רומז לחיוניות המתגלה בתוך המציאות. השטחיים רצים אחר היופי החיצוני תוך התעלמות משאר התכונות החשובות יותר. המעמיקים מתבוננים פנימה אל התכונות הטובות שמתגלות בחיוניות, שמשתקפת אצלם כיופי מושלם.

היופי סוביקטיבי

ובכל אדם יש יופי יחודי, כמו שלימדנו רבי ישמעאל: "בנות ישראל יפות הן". אבל, כשדוחים את גיל הנישואין, קשה להבחין באותו יופי מיוחד. החיוניות האופטימית והתמימה האופיינית לגיל הנעורים – מתמעטת.
מי שמכיר את המציאות יודע, כי בחורים צעירים, פתוחים וגמישים יותר. לכן הם חושבים שרוב הבנות שנפגשות עמם יפות. ולעיתים בפגישה הראשונה הבחורה אינה נראית נאה בעיניהם, אבל אם הקשר מתחזק, הם מגלים את יופיה, עד שאינם מבינים מדוע חשבו בתחילה שאינה יפה.
אבל המבוגרים (בערך בני עשרים וחמש ומעלה) חושבים שרק מחצית מהבחורות יפות; וה"קשישים" (בערך בני עשרים ושמונה ומעלה) בדרך כלל חושבים שרק מיעוט קטן מן הבנות יפות. קשה להם למצוא את היופי הסובייקטיבי שקיים בכל בת זוג. אפשר לתת דרשות על שקר החן והבל היופי, הן חשובות ומועילות במידה מסוימת, אבל המציאות הכללית אינה משתנה. לכן קשה כל כך למבוגרים להתחתן. וגם כשהם מתחתנים, פעמים רבות הם חשים שבלית ברירה נאלצו להתפשר ולהנשא לבן או בת זוג שאינם מושלמים לטעמם.
עוד ראוי לחזור לנושא חשוב זה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו עוסק בו.

הרב ריינס זצ"ל

השבוע חל יום הסתלקותו של הגאון הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, שנפטר בי' אלול תרע"ה. בשנת ת"ר נולד. מנעוריו הצטיין כעילוי ושקדן, עוד לפני גיל עשרים כבר היה בקיא בשני התלמודים. בגיל עשרים וחמש התמנה לרבנותו הראשונה, ובגיל ארבעים וארבע התמנה לרב בלידא, שם כיהן עד סוף ימיו.
רגישותו ודאגתו לסיבלם של ישראל היתה עצומה. הוא ניתח את מצבם הקשה של יהודי מזרח אירופא, את האנטישמיות והרדיפות שגברו, והכיר בסכנה הנשקפת לקיומם. הוא חש כי מוכרחים למצוא דרך הצלה. וכך בהיותו בגיל ששים ושתיים, אחר שכבר התפרסם כאחד מגאוני הדור, נטל על עצמו את העול הכבד של הקמת תנועת "המזרחי" שבתוך התנועה הציונית. הזהירו אותו שמעמדו כתלמיד חכם יפגע, אבל הוא בעוז רוחו הכיר בגודל המצווה של הצלת ישראל, וייסד את התנועה הדתית לאומית. מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מציין, כי את "המזרחי" הקימו תלמידי חכמים גאונים, ואילו את "אגודת ישראל" הקימו בעלי בתים.
בנוסף לכך, מתוך התבוננות במצב הדור, הכריע כי צריך להקים ישיבה שמשלבים בה במשך שלוש שעות בכל יום לימודי שפות ומדעים. כדי שתהיה ליהודים הדתיים פרנסה בכבוד, וכדי שתלמידי חכמים יהיו מצויים בהוויות העולם. בהיותו בן ששים וחמש הקים את הישיבה הגדולה בלידא, שתוך שנים ספורות גדלה עד שהכילה שלוש מאות תלמידים. באגרת הסבר כתב הרב ריינס מדוע דווקא הוא נטל על עצמו משימה כבדה ושנויה במחלוקת זו: "כי הרב שיפתח ישיבה כזאת, שילמדו בה גם לימודים כלליים, ימצאו מי שירננו עליו, ובכל אופן יתחילו להטיל ספק בצדקתו. וספק גדול הוא אם רב כזה יזכה לשם צדיק, ומעטים מעטים המה הרבנים שיתרצו מרצונם הטוב להסתלק משם צדיק…" אבל הוא למען טובתם של ישראל היה מוכן לזאת. יהי זכר צדקותו לברכה.

לכבוד ט"ו באב – דברי הבנות

מנהג ט"ו באב הקדום

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים, ומזמינות עצמן בשמחה ואהבה להקמת משפחות בישראל. ולמרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם, יש עשירים ויש עניים, יש יפות יותר ויש יפות פחות, יש מיוחסות ויש שאינן מיוחסות. בכל זאת בימים מיוחדים אלה, נעשה מאמץ לגשר על הפערים לפחות מבחינת העושר, והיו הבנות יוצאות בבגדי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לה.
מן הסתם הבחורים כבר הכירו במידה מסוימת את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובודאי התייעצו עם הוריהם, עם מי מתאים להם להתחתן. אבל ההחלטה הסופית היתה נופלת באותם ימים טובים. ואולי נועדו ימים אלו לאותם בחורים ובחורות שבדרכים הרגילות לא מצאו את בני זוגם.

דברי הבנות

בגמרא (תענית לא, א) מובאת ברייתא שמספרת לנו, כיצד הבנות היו משתבחות, כל אחת במה שטוב בה. "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".

דברי היפות

זה שהיפות השתבחו ביופין מובן. רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופיה. יש ביופי איזו הבטחה לחיים טובים ומאושרים, יפים כיופיה, ומלאי חיוניות ואצילות. אלא שבפועל המציאות אינה מאשרת זאת. בשום פנים לא ניתן לומר שאלו הנשואים לנשים הנחשבות ליפות מאושרים מאלה הנשואים לנשים שנחשבות לפחות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, אז הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים, אבל פעמים רבות הוא מטעה.

דברי המיוחסות

ואלו בדיוק דברי המיוחסות, העיקר הוא האופי. משפחה מיוחסת היא משפחה שרבים מבניה הצליחו בלימודם ובפרנסתם. מן הסתם אשה הבאה ממשפחה שכזו, נושאת עימה אופי נוח וטוב, והרגלים חינוכיים נאותים, וישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו נוחים וטובים. וכן מצינו שהמליצו חכמים (ב"ב קי, א) לבדוק באחיה של האשה, שפעמים רבות הבנים דומים לאחי האם. וכן המליצו לישא בת תלמיד חכם (פסחים מט, א). ולכן גם המשנה (תענית כו, ב), הזכירה את דברי הבנות המיוחסות בלבד, שהן אמרו את הדברים הנכונים ביותר לפי חז"ל.

דברי המכוערות

המפתיע ביותר הוא דברי המכוערות: "קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות הן פונות לבחורים המכוערים ונטולי הכשרון, שהיו מחזרים אחר הבנות היפות והמיוחסות ומכרכרים סביבן, ונענים תמיד בשלילה. להם אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחר היפות והמיוחסות – תשארו רווקים מתוסכלים כל ימי חייכם, תהיו מציאותיים ותתחתנו עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי ישנה מצווה להתחתן, אז בואו ונשאונו לשם שמיים. וכיוון שראוי שיתלוו לנישואין רגשי אהבה, הוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", שעל ידם תבטאו את אהבתכם אלינו.
אבל אין זה הכל, יש בדברי המכוערות עוד רובד עמוק. פעמים שדווקא אדם שלא זכה ליופי ויחוס, בכח אמונתו בה' מפתח את מידותיו ומגיע להישגים אישיים מרשימים. ומעלתן של אלו גבוהה ממעלת היפות והמיוחסות, החיים איתן יהיו היפים והמאושרים ביותר. וזה שאמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל מעבר למה שיגיעו כל היפים והמיוחסים. וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. והוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", וכפי שאמר רבי ישמעאל (נדרים ט, י): בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן", אם תעטרונו בזהובים נגלה את יופיינו המיוחד.
נמצא איפא, שלמרות כי בפועל המבוקשות ביותר הן היפות, אחריהן המיוחסות. האמת היא שהמיוחסות עדיפות על היפות, ופעמים שהמכוערות טובות מכולן.

עצה טובה לרווקים

וזו עצה טובה לרווקים מבוגרים, שפעמים רבות בחורות טובות ונאות נראות בעיניהם כעורות, ואין זה אלא מפני גילם המבוגר. הקב"ה ברא את האדם, שנולד תינוק והוא הולך ומתפתח עד זקנה ושיבה. לכל שלב בחיים יעוד משלו. בגיל עשרים הרצון להתחתן חזק מאוד – "בן עשרים לרדוף" (אבות ה, יח). אז הלב מלא בהתלהבות ואומץ והוא רואה את כל הטוב שבבת זוגו, ולזנק בששון אל חיי הנישואין. אח"כ מגיע שלב מתון יותר, שנועד להמשך בניין החיים. כשהרווק מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם הבחורה, הוא בדרך כלל מתאכזב. אלא שבמקום לתלות זאת בגילו המבוגר יחסית, הוא מאשים את הבחורה. אמנם הוא מודה שהיא טובה וחכמה, אבל לידידיו הטובים הוא מציין בצער שהיא לא מספיק יפה ומלהיבה. להם צריך לומר: אם הבחורה טובה וחכמה בעיניכם, ונעים לכם לשהות במחיצתה, רק שאינכם נלהבים מספיק – "קחו מקחכם לשם שמיים". ואל תדאגו, אם תשקיעו בקשר שביניכם, "תעטרוה בזהובים", מובטח לכם שתגיעו לאהבה שלמה. ההתאהבות הנלהבת שבהתחלה נועדה להקל על ההחלטה הגורלית של כריתת ברית הנישואין, אבל היא אינה מבטיחה נישואין מאושרים. התכונות הטובות והייעדים המשותפים הרבה יותר חשובים. בהם תלויה האהבה השלמה, הבשלה והעמוקה, שמגיעה עד לרבדים הפנימיים שבנפש, ואליה תגיעו בעז"ה.

סגולתו של ט"ו באב לשידוכים

מבאר בעל ה"בני יששכר" (ד, ב), שהוא יום שורשי, מפני שהוא חל ארבעים יום לפני זמן בריאת העולם. שהיום השישי שבו נברא האדם, הוא ראש השנה. והראשון – כ"ה באלול. וארבעים יום לפניו הוא ט"ו באב. וכמו שאמרו חז"ל (סוטה ב, א) ארבעים יום לפני יצירת הולד מכריזים ברקיע, בת פלוני לפלוני. כך בארבעים יום שלפני בריאת העולם, כל שנה מחדש, הוא יום שורשי שמסוגל להתחלה של חיים חדשים, באיחוד החתן והכלה להקמת המשפחה.

יישר כח לרב דרוקמן

הצעת החוק של ח"כ הרב דרוקמן המאפשרת הגדרת ישוב כיהודי, היא מן החשובות ביותר, ויישר כח לו ולשרה לימור לבנת על קידומו. מנגד, מצער שאנשים המגדירים עצמם כנאמני ישראל, כיועץ המשפטי לממשלה מתנגדים לה. יש כאן פגיעה בתורה ובכלל ישראל שהארץ הזו שייכת לו. לדאבונינו אנו נצרכים לשמוח על שדבר פשוט כל כך מועלה כהצעת חוק. גם אם בנתיים יעכבו את קבלת החוק החשוב הזה, ישנה חשיבות להעלאתו, וידע הציבור מי מקדם את עניינה של מדינת היהודים ומי מעכב.
אילו לא בא הרב דרוקמן לכנסת אלא לצורך חוק זה – דיינו. לוואי וכל ח"כ יזכה לקדם הצעת חוק שכזו.