הילודה – ברכה למשפחה ולאומה

המיפקד בפרשה מלמד על חשיבות הריבוי של עם ישראל למשפחותיו • מההפטרה עולה כי גם גאולת העם תלויה במספר אנשיו • דרך המיפקד לפי התורה מקרינה הערכה לאדם, מתוך צלם אלוקים שבו • ריבוי הילדים כולל את כל הברכות והמצוות • יש להיות מודעים להשפעה של גיל הנישואין על גודל המשפחה, וכן להשפעת ההפרש בין הילדים • אין בדברים כדי להמעיט בערכם של מי שלא זכו ללדת, שגם השפעתם יכולה להיות עצומה • ומה כתב בן גוריון לאימהות ברוכות הילדים?

משפחות ברוכות

לשם הגשמת החזון הגדול והנפלא, ראוי להניח בפני החפצים בכך מידע חשוב: הכול יודעים שמספר הילדים הוא מרכיב מרכזי, אך רבים אינם מודעים להשפעה המכרעת של הגיל שבו מתחתנים ומולידים. ראוי לציין שגם להפרש הזמן שבין לידה ללידה יש השפעה משמעותית על גדילת המשפחה

רבים חפצים להקים משפחה גדולה ומפוארת, לקיים את מצוות פרו ורבו בהידור ולראות בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות עוסקים בתורה ובמצוות לתפארת התורה, העם והארץ. במצווה כללית זו זוכים לגלות את כל הערכים והמצוות, האמונה והברכה, הברית והאהבה, המחויבות והשמחה, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם לעמו, ואת קירוב הגאולה.

לשם הגשמת החזון הגדול והנפלא הזה, ראוי להניח בפני החפצים בכך מידע חשוב. הכול יודעים שמספר הילדים הוא מרכיב מרכזי, אך רבים אינם מודעים להשפעה המכרעת של הגיל שבו מתחתנים ומולידים. לשם כך אצרף לטור זה טבלאות שמראות את השפעת מספר הילדים וגיל הנישואין על גידול המשפחה.

אכן, ההלכה מדריכה אותנו הן במצווה הקשורה למספר הילדים והן במצווה הקשורה לגיל הנישואין ודחיית ההיריון. לגבי הילדים מצווה מהתורה בבן ובת, מדרבנן בארבעה עד חמישה, ומעבר לכך – מהדרין (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ד-ו). לגבי גיל הנישואין ההדרכה המקורית היא עד גיל עשרים, וכיום עד עשרים וארבע (שם ה, ז-יא). דחיית היריון ראשון – רק בנסיבות מיוחדות (שם ה, טו), ואחר כך לצורך בריאות עד קיום המצווה למדרגותיה (שם ה, יג-טז).

לפיכך, ראוי לציין שגם להפרש הזמן שבין לידה ללידה יש השפעה משמעותית על גדילת המשפחה. לשם כך מובאות שתי טבלאות, האחת להפרש של שנתיים בין לידה ללידה, והשנייה להפרש של שלוש שנים.

ביאור לטבלה

בימינו, עם העצמת ערך האדם כפרט בעולם המערבי, התעוררו בעיות קשות של בדידות, ניכור וייאוש. צריך להדגיש שעיקר ברכת המשפחה היא ברצון, אהבה ושמחה, מגיל צעיר ועד שיבה. טבלאות אלו אינן אלא כלים לסייע בשיקול הדעת של מקימי המשפחות.

הטבלה מסכמת את מספר הצאצאים שיהיו לאבות ולאימהות המשפחה בהגיעם לגיל מאה. זאת בהילקח בחשבון ממוצע גיל הנישואין, וההפרשים הממוצעים בין הלידות ומספר הילדים, כאשר הילד נולד כשנה לאחר הנישואין. כמובן שאין משפחה שכל ילדיה יתחתנו באותו גיל, ואין משפחה שלכל ילדיה יהיה אותו מספר צאצאים. הטבלה עוסקת בממוצעים.

לכן לא מובאים ממוצעים שמעבר לשבעה ילדים, כי קשה להעריך שיכולה להיות משפחה שבמשך קרוב למאה שנה צאצאיה יזכו להוליד שמונה ילדים בממוצע.

הפרש של שנתיים

מספר ילדים

3

4

5

6

7

גיל החתונה

21

115

234

345

464

608

23

54

99

170

272

394

25

39

84

154

238

315

27

39

83

135

177

209

29

38

64

83

98

112

31

22

30

40

52

66

 

הפרש של שלוש שנים

מספר ילדים

גיל החתונה

3

4

5

6

7

21

89

150

224

308

385

23

44

89

150

207

251

25

39

80

120

150

173

27

38

64

83

98

29

29

40

50

31

16

24

34

חומש הפקודים

אל יהיה גודלה של משפחה בישראל קל בעינינו, שכן בחומש במדבר – חומש הפקודים, אנו לומדים על החשיבות המרובה והמקודשת של ריבוי מספרם של ישראל למשפחותיהם. בפרשת במדבר, בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, נצטווה משה למנות את ישראל למשפחותיהם ולשבטיהם, כאשר המניין נספר שוב ושוב בהקשרים שונים. ושוב בסוף ארבעים שנה נצטווה משה למנות את ישראל (במדבר כו, ב). בסך הכול מקדישה התורה למניין ישראל בפרשת במדבר כשמונים ואחד פסוקים, ובפרשת פנחס כחמישים ואחד פסוקים. וכפי שכתב רש"י: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם, לידע מניין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם" (במדבר א, א).

הגאולה וירושת הארץ ומניין ישראל

מובא בפתיחת הפטרת השבוע: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר, והיה במקום אשר ייאמר להם לא עמי אתם ייאמר להם בני א-ל חי… וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חיית השדה ועם עוף השמיים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח. וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב, א-כב).

גם מצוות יישוב הארץ קשורה במספרם של ישראל, שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד). מפני שהתרשלו במצוות פרו ורבו במשך ארבעים השנים שנדדו במדבר, לא זכו בני ישראל לנחול את הארץ כראוי, ונותרו בארץ אויבים שצררו את ישראל (שמות כג, כט-לא; במדבר לג, נה; רמב"ן שם כא, כא; מלבי"ם שמות כג, כט).

מדדים נוספים לברכה

חובה להדגיש שמספר הילדים אינו המדד היחיד לברכה, להצלחה ולאושר. יש מגדולי ישראל שלא זכו לילדים – ותרומתם לעם ישראל בתורה, במעשים טובים או בהנהגה ציבורית עצומה. על כיוצא בהם אמר ה': "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ה). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במי שזכה לילדים אלא שאינם מרובים.

כיצד לספור אנשים

ישנה גם בעיה קשה בספירת אנשים, שכן בהתייחסות לאדם כמספר מקטינים אותו, מתעלמים מייחודו, מערכו המוחלט, מצלם אלוקים שבו. וכן למדנו בתורה שספירת אנשים עלולה לגרום לנגף, שנאמר: "כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל, יב). וכן מצינו בימי דוד המלך, שבעקבות ספירת ישראל שנעשתה שלא כהלכה, נגזרה על ישראל גזירה ומתו בדבר שבעים אלף איש (שמואל ב, פרק כד).

אלא כך ציוותה התורה, שכאשר צריכים למנות את ישראל, ייתן כל אחד מחצית השקל תרומה לה', וימנו את המטבעות ויידעו את מניינם. באופן זה לא מונים את האנשים עצמם, כי להם אין מספר, אלא מונים את פעולתם, את התופעה הנראית לנו מהם, שאותה אפשר לספור. אף פעולת המניין עצמה צריכה להיעשות בקדושה ולשם שמיים, כתרומה למקדש ולקיום מצוות מלחמות ישראל במניין יוצאי צבא בחומש במדבר.

כאשר מונים את ישראל בדרך זו, היינו את הופעתם המקודשת ולא אותם עצמם, הספירה מרוממת את ישראל, נושאת את ראשם, וכפי שנאמר בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" (במדבר א, ב). וכן בפרשה הבאה לגבי בני לוי נאמר: "נשוא את ראש… בני לוי למשפחותם לבית אבותם. מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ב-ג).

מכתב מהממשלה לברוכות הילדים

לסיום מעניין להזכיר את מענק מאה הלירות, שהעניקה ממשלת ישראל בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל לכל אם שזכתה להוליד עשרה ילדים. מאה לירות באותם ימים היו שוות למשכורת של כמה חודשים.

במכתב המצורף למענק נכתב כך: "לכבוד גברת… ממשלת ישראל שולחת לך בזאת המחאה על סכום של מאה לירות – לאות הוקרה ועידוד לאם בישראל אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים. תזכי לגדל אותם לתורה, לעבודה ולמעשים טובים למען המולדת והאומה, ותחזקנה ידייך. ד. בן גוריון". את צילום המכתב קיבלתי מאדם שסבתו ז"ל התכבדה בקבלת המענק.

מצוות פרו ורבו מחייבת השתדלות

כל הולדת ילד היא מצווה גדולה ושותפות עם הקב"ה בבריאת העולם • חכמים קבעו כי אי אפשר לסמוך על הולדת שני ילדים בלבד – שכן איננו יודעים מה יהיה עתידם, ולכן חובה להשתדל להוליד לפחות ארבעה ילדים • בעבר דרכים מלאכותיות להולדת ילדים נחשבו להשתדלות מחוץ לדרך הטבע, אולם היום כששיטות הטיפול מוכחות כיעילות, מצווה להיעזר בהן • כשם שאדם אינו מסתפק בתפילה על הפרנסה אלא פועל להשיג את מזונו, כך אין להסתמך על תפילות בלבד – ובעת הצורך חובה לפנות לטיפול

מצוות פרו ורבו

כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים.

שאלה: האם זוג שמתקשה לקיים מצוות פרו ורבו חייב לפנות לרופא?

תשובה: מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאישה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

מכיוון שקיומה של המצווה הגדולה הזאת תלוי בגורמים רבים מאוד, בלי הגדרה מחייבת – למרות הרצון הטוב יהיו רבים שלא יצליחו לקיימה. לפיכך נקבע בהלכה שמצווה להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הצורך כמו בימינו אפשר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק מעט יותר (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יא).

שתי מדרגות במצווה

מהתורה חובת המצווה היא להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. שני טעמים לכך:
א) מפני הערך הגדול שבשותפות עם הקב"ה בהולדת חיים לעולם, "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".
ב) מפני שגם מי שזכה להוליד בן ובת, אינו יכול להיות בטוח שקיים את המצווה. אולי אחד מילדיו ימות, אולי יתברר שהוא עקר, אולי יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע (יבמות סב, ב): "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים (קהלת יא, ו)".

לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים. הראשונה היא חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה היא הידור מצווה – להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו ושיקול דעתו (פניני הלכה שם ה, ה-ו).

החובה להיעזר ברפואה

שאלה: האם במקרה של קושי להיכנס להיריון, בני הזוג צריכים לפנות לרופאים, לבצע בדיקות ולהיעזר ברפואות כדי לקיים את המצווה?

תשובה: בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאישה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעובר, שאותו יכניסו אחר כך לרחם.

אומנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה, וכפי שכתב לפני כמאה שנה בשו"ת דברי מלכיאל: "נצטווינו לקיים פרו ורבו כדרך בני אדם ולא על ידי התחכמות כאלה ‏אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול" (שם ד, קז). ה"מכשול" הוא של הוצאת זרע לבטלה וחשש שמא האישה תופרה על ידי זרע של אדם אחר.

אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחיוב כולל את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. בנוסף לכך נראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, חובה לעשותם גם אם מחירם יקר, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (פניני הלכה שם ו, א, 1).

חובת האישה כאיש

שאלה: הואיל ורק האיש חייב במצוות פרו ורבו והאישה פטורה, האם אפשר לחייב אותה לעבור בשביל האיש טיפולי פוריות שכרוכים בקשיים פיזיים ונפשיים?

תשובה: ראשית, במצווה הכללית יש לאישה חלק לא פחות מלאיש, ורק בגדרי החובה הפרטיים האיש חייב והאישה פטורה (ראו פניני הלכה שם ה, ג, 2). שנית, לאחר קבלת חרם דרבנו גרשום, לפיו אסור לאיש לשאת שתי נשים ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, בעת חתונתה האישה מסכימה להשתתף עם בעלה בחובת המצווה (חתם סופר אה"ע כ; שם ה, יד).

לסמוך על תפילות בלבד?

מי שטוענים שהם מסתפקים בתפילות לה', שאם ירצה יפקדם ברחמים, דומים לרעב שאינו הולך לחנות לקנות לחם, בטענה שאם הקב"ה ירצה יביא לחם לביתו. וכפי שכתב הרמב"ם (בפירוש המשנה פסחים ד, ט) על ספר הרפואות שגנז חזקיהו, שאין לפרש כדרך הסכלים שהיו בספר רפואות אמיתיות וחזקיהו גנזו כדי שיתפללו לה'. מי שפירשו כן ייחסו בכך לחזקיהו וסיעתו "סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו – שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר ביטחונו מה'?! והוי שוטים יאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה". אלא בספר הרפואות שגנז היו רפואות שווא או סמים מסוכנים.

וכן כתב הרב יהודה עייאש (תמ"ח-תק"כ) מאלג'יר, בספרו שבט יהודה של"ו, שיש חיוב על החולה וקרוביו לבקש רופא ותרופות להתרפא בהם. וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה, ואינו נזהר להתרפא ברפואות בדרך הטבע אלא סומך על הנס שה' ישלח דברו וירפאהו בחינם, אינו אלא "מהמתמיהים ודעת שוטים", "וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין". כמו שאדם צריך לשמור עצמו מהחום ומהקור, ומי שאינו שומר עצמו ומתברך בלבבו לאמור "אם ה' לא יגזור עליי להיות חולה, לא יקרה לי רע" הוא חסיד שוטה – כך הדין בענייני הרפואה, שה' ברא את העולם שנתנהג בו על פי הטבע, ויש תרופות שמועילות בדרך הטבע ויש בדרך סגולה, כמו שמבואר בתלמוד. וכן אמרו (סנהדרין יז, ב) שאסור לתלמיד חכם לגור במקום שאין בו רופא. ואומנם היו צדיקים שנענו על ידי תפילה ולא הוצרכו לתרופות, אולם הם לא סמכו על הנס אלא נענו לפני כן. ואם יישב אדם במחלתו ולא ילך לרופא להתרפא בדרכי הטבע, סופו למות מאותה מחלה שלא כפי שנגזר עליו שיאריך ימים, ודומה הוא למי שנכנס לאש יוקדת, שבוודאי האש תשרוף אותו וימות בלא עתו. עד כאן תמצית דבריו.

הטענות המוטעות בשם האמונה

אומנם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (בחוקותי כו, יא) יוצא שראוי לצדיקים שלא לפנות לרפואות. שכך היו הצדיקים נוהגים בזמן הנבואה, שאם היו חולים לא דרשו ברופאים אלא בנביאים: "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". ומה שהתורה חייבה את מי שפצע את חברו לשלם לו דמי רפואה ותרופות – נאמר למי שרוצה ללכת בדרכי הטבע, "כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים… אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

אולם כבר הרמב"ן עצמו כתב שמצוות חובה להיעזר ברופאים ותרופות ובכלל פיקוח נפש הוא, כפי שמאכילים חולה ביום הכיפורים ומחללים שבת על הכנת תרופות (תורת האדם שער המיחוש, עניין הסכנה).

יש שביארו שהחילוק הוא בין הזמן שהנבואה שרתה בישראל, ואז הצדיקים סמכו על הנביאים, ובין זמן שאין נבואה ורוח הקודש, שבו חייבים להזדקק לרופאים (חיד"א שלו, ו; שו"ת דברי יציב ליקוטים קי"ד).

ברפואות הבדוקות – חובה להשתמש

אולם נראה שהחילוק העיקרי הוא בסוג הרפואה והתרופות. הכול מסכימים שמי שהסתכן מחמת צום יום הכיפורים, חובה עליו לשתות ולאכול ולא לפנות לה' בתפילה, כי ידוע שהשתייה והאכילה יועילו לו. וכן מי שנפל עליו בית, מוסכם שחובה לחלל שבת בפיקוח הגל כדי להצילו. וכן היחס לכל רפואה שידוע ומובן כיצד היא מרפאה. לעומת זאת, ישנן תרופות שלהערכת הרופאים של אותה תקופה הן מועילות, אבל הדבר רחוק מלהיות ודאי, ולגביהן כתב הרמב"ן, שהיה רופא בעצמו, שיותר טוב לצדיקים שיסמכו על ה' ולא ילכו לרופאים.

אבל כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים. כמו כן חובה על בני זוג שאינם זוכים לקיים מצוות פרו ורבו בדרך הטבע לפנות לטיפולי פוריות, שהמציאות מוכיחה שבדור האחרון הם מועילים מאוד.

כלומר, לאחר ששיטות המחקר המדעי התפתחו בדורות האחרונים, כל מה שנבדק באופן שיטתי ונמצא כמועיל מאוד לרפואתו של האדם נחשב כחלק מחוקי הטבע וחובה להתרפא בו. ומה שנראה כמועיל אבל תועלתו אינה ברורה, והרופאים נוהגים להשתמש בו כי אין להם פתרון מוצלח יותר, הוא בכלל מה שכתב הרמב"ן, שהרוצה ללכת בדרכי ה' אינו נזקק לרפואות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ניצלתי מתאונה – לברך הגומל?

ילד אינו מברך הגומל, כי בברכתו הוא אומר למעשה שהוריו "חייבים" • אדם שכמעט נדרס – אינו מברך, אך מי שהיה בזירת פיגוע וניצל – מברך הגומל • מי שבוחר לעסוק בספורט אתגרי אינו מסכן את חייו ואינו מברך הגומל, ואם הוא מסכן את חייו – זו עבירה • ברכה על לידה: מתי מברכים, ומדוע יש הבדל בין לידת בן ללידת בת • השומע מצווה דרך מכשיר שמיעה – מחלוקת אם יצא, אך כשיפותח מכשיר שמדמה את פעולת האוזן – יהיה אפשר לצאת באמצעותו ידי חובה

ברכת הגומל לילד שניצל

זה שכמעט נדרס אינו מברך הגומל, הואיל ובפועל הסכנה לא הגיעה אליו. אולם מי שהיה בזירת פיגוע, מכיוון שהמחבל התכוון לפגוע באנשים שנמצאים שם, הרי שהסכנה הגיעה אליו, ואזי למרות שבפועל המחבל בחר לתקוף אדם אחר – עליו לברך הגומל

שאלה: לבני אירע מקרה מסוכן, הוא נסע על אופניו, נפל ונפצע. בחסדי ה' לא נפגע ורק נצרך לחבישה קלה. אני מרגישה צורך גדול להודות לה' ולברך "הגומל". האם אפשר שאני אברך, או שהוא יברך?

תשובה: ראשית, רק מי שניצל רשאי לברך ולא הוריו. אולם גם אם זה שניצל יכול לברך, כל עוד הוא קטן לדעת רבים אינו מברך, הואיל ונוסח הברכה הוא "הגומל לחייבים טובות", כלומר למרות שזה שהיה בסכנה היה חייב בעונש, ה' גמל עמו חסד. מכיוון שהקטן עוד לא הגיע למצוות, הוא עדיין אינו נענש על חטאיו, ואם נכנס לסכנה – הרי שזה בעוון הוריו; או מבחינה רוחנית שלפיה הילדים נענשים בעוון הוריהם, או אפילו מפני שלא השגיחו עליו כראוי, ואולי קנו לו אופניים מסוכנים. לכן אין ראוי שיאמר הילד על הוריו שהם "חייבים" ולמרות זאת ה' הצילו (מהר"ם מינץ יד; מ"א, כנה"ג, מ"ב ריט, ג). ואף שיש סוברים שקטן שהגיע לגיל חינוך צריך לברך (לחמי תודה, ברכ"י, חזו"ע), הואיל ויש בדבר ספק, לא יברך (בא"ח, כה"ח ב).

כמעט תאונה ופיגוע

שאלה: מי שהולך סמוך לכביש והתכוון לחצותו ופתאום אוטובוס עבר בנסיעה מהירה סנטימטרים ספורים ממנו, האם עליו לברך הגומל? והאם אדם שהיה באירוע חבלה, והמחבל ירה על אדם אחר לידו, צריך לברך הגומל?

תשובה: מי שכמעט נדרס אינו מברך הגומל, הואיל ובפועל הסכנה לא הגיעה אליו. אולם מי שהיה בזירת פיגוע, מכיוון שהמחבל התכוון לפגוע באנשים שנמצאים שם, הרי שהסכנה הגיעה אליו, ואזי למרות שבפועל המחבל בחר לתקוף אדם אחר – עליו לברך הגומל.

ברכת הגומל לאחר ספורט אתגרי

שאלה: האם מי שמשתתף בספורט אתגרי או בטיול מסוכן צריך לברך הגומל?

תשובה: נראה שמי שבוחר לצאת לטיול במדבר או בג'ונגל, או מי שבוחר בשחייה, בגלישה בעומק הים או בפעילויות אחרות שנראות כמסוכנות במסגרת ספורט אתגרי שאנשים עושים להנאתם, כל זמן שהפעילות התנהלה כסדרה בלא סכנה מיוחדת – לא יברך. מבחינתו אין זה אירוע מסוכן, שכן הוא בחר לעשותו להנאתו. פרט לכך, מן הסתם הוא גם נערך לקראתו כראוי כדי למנוע סכנות. אומנם ייתכן שהואיל וסכנה מסוימת יש בזה, מלכתחילה היה ראוי להימנע מלהיכנס אליה (ראו פניני הלכה ליקוטים ב ט, ז), אולם איסור גמור אין בזה. וכמו שאנשים מוכנים להסתכן לצורך פרנסתם לטפס על עמודים גבוהים ופיגומים, כך יכול אדם שאוהב מאוד ספורט אתגרי לעשותו להנאתו, ובתנאי שיעשה זאת תוך שמירה מרבית על חייו.

מי שמסכן עצמו בטיול או ספורט

אולם אם בחר אדם מרצונו לעשות פעילות שהיא מסוכנת ממש, כגון לטפס בלא אמצעי הגנה נאותים למקומות שגם לצורך פרנסה אנשים רגילים אינם מוכנים לטפס אליהם, הרי שיש בידו עבירה, שכן עבר על המצווה לשמור את הנפש. ומי קובע מהי פעילות ממש מסוכנת? אנשים שיש להם ניסיון, כמו אישים שמופקדים על כך במשטרה, או אנשים שאחראים על יחידות חילוץ.

מכל מקום, מכיוון שעבר אדם זה באיסור בכך שנכנס לסכנה, אינו יכול לברך הגומל. וכפי שהורו רבים לגבי מי שחטא וניסה להתאבד ונותר בחיים, שלא יברך הגומל, מפני שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם גרם לעצמו במתכוון. בנוסף לכך, איך יעז להודות לה' בציבור על הצלה מחטאו, ואין זה מברך אלא מנאץ (מחזיק ברכה ריט, א, יחו"ד ד, יד; ציץ אליעזר י, כה, כג). ואומנם יש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר היה בסכנה וניצל (לב חיים ג, נג); אולם למעשה, כיוון שיש בדבר ספק, אינו יכול לברך. וטוב שישמע את הברכה מאחר ויבקש ממנו לכוון להוציאו, וכמובן יעשה תשובה גדולה על חטאו.

כיוצא בזה מי שהסתכן ביציאה לטיול מסוכן, אינו יכול לברך על כך הגומל, אלא עליו לחזור בתשובה על כך שהכניס עצמו לסכנה מיותרת.

הברכה על לידת בן

על לידת בן מברכים ההורים "הטוב והמטיב". אם הם יחד – אחד יברך והשני יענה אמן, ואם האב אינו נמצא שם – האם תוכל לברך מיד לאחר הלידה, והאב יברך כשישמע על כך. ומדוע ברכתם הטוב והמטיב? מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם, וכל שמחה שמשותפת לשניים ברכתה הטוב והמטיב (ברכות נט, ב; שו"ע או"ח רכג, א). ולכן אם ח"ו האם התאלמנה לפני הלידה, כיוון שהיא שמחה בבן לבדה, תברך עליו שהחיינו.

הברכה על לידת בת

לפי מה שנפסק בשולחן ערוך (רכג, א) על לידת בת אין מברכים הטוב והמטיב. אולם על פי כללי ברכת שהחיינו, בעת שההורים יראו את הבת לראשונה וישמחו, יברכו שהחיינו (הגר"ז סדבה"נ יב, יב; מ"ב רכג, ב). ואם לא בירכו בעת הראייה הראשונה, כל עוד הם שמחים ומתרגשים מראייתה, עדיין יכולים להודות לה' ולברך שהחיינו.

טעם החילוק בין בן לבת, שברכת הטוב והמטיב היא על טובה מוחשית ולא על שמחה כללית, ומצד חובת כיבוד הורים טובתו של הבן גדולה יותר, הואיל והבן חייב תמיד לכבד ולסייע להוריו, וגם אם יהיה נשוי ומטופל בילדים קטנים, אם יצטרכו הוריו עזרה – יהיה חייב לטפל בהם ולסעדם. לעומתו הבת, כאשר העזרה להורים מתנגשת בצורכי בעלה וילדיה, פטורה מהחובה לעזור להורים (שו"ע יו"ד רמ, יז, כד, ועי' ש"ך יט).

פירוש נוסף להבדל

אפשר גם לומר שההוראה לברך הטוב והמטיב על בן ולא על בת התבססה על תנאי החיים שנקבעו על פי המצב החברתי-כלכלי. לפי תנאים אלה, לידת בן בדרך כלל הביאה רווחה למשפחה, שכן הבן היה משתתף בפרנסת המשפחה ונישואיו לא הטילו עול על המשפחה. לעומת זאת, לידת בת הייתה כרוכה בעול כספי, מפני שהייתה פחות שותפה בפרנסה ונישואיה הטילו עול כבד על הוריה. משפחות שנולדו להן בנות רבות לעיתים סבלו חרפת רעב, מפני שאת כל רכושן היו צריכות להשקיע כדי לחתן את בנותיהן. לכן אפילו שהחיינו רבים לא נהגו לברך על לידת בת.

אם אכן זו הסיבה, הרי שכיום, הורים ששמחים בלידת בתם כמו בלידת בנם, צריכים לברך הטוב והמטיב. אולם ההוראה המקובלת היא שלא לשנות מהנהוג במשך דורות, שכן גם לפי המסורת הנהוגה, אפשר להודות לה' על לידת בת בברכה חשובה – ברכת שהחיינו. ובכל אופן השמחים בלידת בת לא פחות מבן, ורוצים לברך הטוב והמטיב – רשאים.

שמיעת מצוות דרך מכשיר שמיעה

שאלה: האם כבד שמיעה, שנעזר במכשיר שמיעה, יוצא ידי חובתו במצוות שהוא שומע בעזרת המכשיר? המשמעות המעשית של השאלה היא האם עליו להתאמץ להוציא את מכשיר השמיעה כדי לשמוע קידוש, הבדלה, קריאת התורה, קריאת המגילה ותקיעת שופר, או שהואיל והוא שומע טוב יותר על ידי המכשיר, עדיף שישמע דרך המכשיר?

תשובה: יש אומרים שהשומע דרך מכשיר אינו יוצא ידי חובה, הואיל ואינו שומע באוזנו את הקול המקורי, והרי הוא כמי ששומע הקלטה, שהואיל ולא שמע את הקול המקורי אינו יכול לצאת במצוות התלויות בשמיעה (משפטי עוזיאל א, כא; ג, לד; קול מבשר ב, כה; רמ"מ שניאורסון שערי הלכה ומנהג או"ח רצא; רשז"א במנחת שלמה א, ט; משנה הלכות ד, פה).

מנגד, יש אומרים שהואיל ובפועל השומע דרך מכשיר שומע את הקול, הוא יוצא בשמיעתו ידי חובת המצוות התלויות בשמיעה. שכן בפועל, גם השמיעה על ידי האוזן אינה נעשית במישרים. הקול עובר דרך גלי הקול שבאוויר, לאחר מכן נקלט ברעידות קלות שבתוך האוזן, ואותן רעידות נקלטות כאותות חשמליים בקליפת המוח, שמפוענחים אחר כך במוח לשמיעה שאנו מכירים. לכאורה אין הבדל אם הקול יעבור באמצע גם דרך מכשיר חשמלי (שו"ת ים הגדול כט; חזו"א כמובא שם במנחת שלמה; הרב מרדכי אליהו שו"ת הרב הראשי תשמח-תשמט, עמ' 581; וכן כתב ידידי הרב רא"ם הכהן בתשובה חשובה ויסודית בשו"ת 'בדי הארון' או"ח כא. וכעיקרון כך כתב באג"מ או"ח ב, קח, אלא שלמעשה באו"ח ד, צא היקל במצוות דרבנן בלבד).

ודעת מרן הרב קוק (אורח משפט מח) שכעיקרון אפשר לצאת בשמיעה דרך מכשירים חשמליים, ורק בשמיעת שופר אין יוצאים הואיל והיא צריכה להיות במישרים ולא בקול הברה (וכן כתב הרב פראנק במקראי קודש פורים יא; צי"א ח, יא; בית אבי ג, צב).

לגבי השומע בעזרת שתל קוכליארי, יש אומרים שגם המחמירים יסכימו להקל, הואיל ושמיעתו דומה לשמיעה דרך אוזן (ד"ר ברמה תחומין כד; הרב רבינוביץ' תחומין לא). נראה שכאשר אפשר יהיה לשמוע דרך המכשירים או השתל ממש כמו בשמיעה רגילה, אף המחמירים לעניין שמיעת שופר יסכימו להקל.

למעשה נראה שבכל המצוות עדיף לשמוע דרך מכשיר השמיעה החשמלי, שעל ידו השמיעה טובה וקלה יותר לכבד השמיעה. קל וחומר כאשר מדובר במצוות דרבנן. רק לעניין שמיעת שופר, אם ניתן לשמוע בלעדי המכשיר, למרות שהדבר קשה, יש לשמוע בלא המכשיר (וכך כתבתי במהדורה החדשה של פניני הלכה ברכות יב, ט).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

משפחה זה שמחה

מכירת חמץ באינטרנט היא פתרון לשעת הצורך • אין צורך בחוברות עבות של תרופות כשרות לפסח – רק תרופות בעלות טעם מצריכות הכשר • במנהג האשכנזים לאכול מצות קשות יש מעלה, לא חובה • גישות מודרניות ופוסט-מודרניות תוקפות את ערכי המשפחה, מפני שהן דוגלות בחירות הפרט באופן מופרז, שמגיע לאגואיזם • המשפחה אינה פוגעת בכוחות האדם אלא מעצימה אותם • בימינו, דווקא כשאפשר להתקיים לבד, הופכת המשפחה מצורך קיומי לערך נעלה • מי שמגיע לליל הסדר מתוך רצון לשמח אחרים – יזכה לשמוח בעצמו

מהלכות פסח: חמץ הבלוע בכלים

התורה מלמדת אותנו שבכל עת שאדם שמח עליו לשתף בשמחתו את בני משפחתו ולשמחם, כלומר השמחה האמיתית תלויה בכך שאדם ישמח תחילה את קרוביו. מכאן אפשר להגיע להבנה עמוקה מאוד: המשפחה היא ההזדמנות להעניק אהבה ושמחה באופן מסודר ויציב

אין למכור את החמץ הבלוע ודבוק בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו כדי להבהיר שמדובר במכירה אמיתית, וכאשר כותבים שמוכרים את החמץ הבלוע ודבוק בכלים – המכירה נראית כחוכא ואיטלולא, שהרי אין לחמץ זה שום שווי, ואין בעולם אדם שמעוניין לקנות אותו. לכן נכון שלא לציין זאת בשטרות המכירה. אומנם אם היה בזה צורך הלכתי, מכירת החמץ הבלוע בכלים הייתה נחשבת דבר רציני, אולם להלכה אין בכך שום צורך, שכן נפסק: "קדרות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, ואפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים, משפשפן היטב בעניין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר להשהותן לאחר הפסח… ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח" (שו"ע או"ח תנא, א). ולאחר הפסח יחזור להשתמש בהם למאכלי חמץ. הרי שלהלכה אין שום צורך למכור את כלי החמץ או את החמץ הבלוע ודבוק בהם, ולכן מי שמוכר אותו עושה מההלכה ומהמכירה חוכא ואיטלולא.

מכירת חמץ באינטרנט

בשעת הצורך אפשר למכור את החמץ בטלפון או באינטרנט. ואף שראוי שהמוכר יחתום ויעשה קניין כדי לחזק את המכירה, בדיעבד אין זה מעכב, שכן הרבנות היא בתפקיד של שליח הממונה על ידי המוכר למכור את החמץ לגוי, ועיקר הקניין נעשה על ידי הרבנות בעת שהיא מבצעת את המכירה מבעל החמץ לגוי.

תרופות בפסח

תרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, חובה לברר אם היא כשרה לפסח, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח – אסור לאוכלה. רק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף טוב, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

אבל תרופה שאין לה טעם – אינה צריכה הכשר, מפני שגם אם עירבו בה חמץ שבעבר היה ראוי לאכילה, מכיוון שכעת הוא אינו ראוי לאכילה אפילו בשעת הדחק, שהרי אפילו לאכילת כלב אינו ראוי, אין בו יותר איסור חמץ ומותר לבולעו בשביל כל צורך רפואי.

אומנם יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב ואסור מדברי חכמים לבולעה. אבל הלכה כדעת רוב הפוסקים, שמתירים לבלוע תרופה שאינה ראויה לאכילה בלא בדיקה.

ראוי להוסיף שהסיכוי שיהיה בתרופה חמץ נמוך מאוד, קל וחומר כיום שרבים רגישים לגלוטן, ואין מערבים בחינם מרכיבי דגן אלא מעדיפים תחליפים שאין בהם גלוטן.

לפיכך, החוברות העבות שקופות החולים מפרסמות – מיותרות, ודי היה להן להתמקד בתרופות הטעימות. התקיים בהן הכלל "תפסת מרובה לא תפסת". מרוב עיסוק בתרופות שאין להן טעם, אין משקיעים מאמץ בבירור הרכבן של התרופות הטעימות, שרק לגביהן הבירור חשוב, ובהן פעמים רבות מתרשלים.

תרופות בשבת

גזרו חכמים שחולה קל לא ייטול תרופות, שמא ירצה להכין את תרופתו בשבת ויגיע לאיסור תורה של טחינה בשחיקת סממנים. אולם לגבי תרופות שמיוצרות בבתי חרושת נחלקו הפוסקים, ולכן למי שממש מצטער – מותר ליטול אותן. אבל אם אינו מצטער כל כך – אסור. כל זה בתנאי שהוא אינו רגיל ליטול מעת לעת תרופות כדוגמת אקמול או טיפות אף. אבל אם הוא רגיל בכך כדרך רוב בני אדם בדורנו, כל שהוא מרגיש צורך בכך – רשאי, כי דינו כמי שהתחיל ליטול את התרופות לפני שבת, שרשאי להמשיך ליטלן בשבת, שהואיל והוא דואג שיהיו מוכנות מראש אין חשש שיגיע לשחיקת סממנים בשבת (פניני הלכה שבת כח, הו).

מצות רכות לאשכנזים

שאלה: האם אשכנזים יכולים לאכול מצות רכות?

תשובה: מעיקר הדין אין הלכה שהמצות יהיו קשות, אלא שנהגו אשכנזים לאכול מצות קשות. שני טעמים לכך: האחד הוא שהמצות הקשות נשמרות בטריותן זמן רב, וכך יכלו לפני פסח להכין מצות למשך כל הפסח. השני הוא שמבחינה הלכתית יש לכך שתי מעלות: א) כאשר אופים את המצות לפני הפסח, גם אם נתערב בהן חמץ, כל זמן שהוא פחות מאחד חלקי שישים – הוא בטל ומותר באכילה בפסח. אבל אם תערובת זו תיווצר בפסח, המצות אסורות, מפני שבפסח חמץ אוסר בכלשהו. ב) היכולת לדעת אם המצה החמיצה תלויה בחוטים הנמשכים במצה האפויה. במצות קשות הדבר ניכר היטב, ובמצות רכות צריך לכך יותר מומחיות.

כיוון שיש למנהג זה גם מעלות הלכתיות, אין לבטלו בחינם. אומנם בשעת הצורך, כיוון שהדבר לא נקבע כמנהג מחייב, אפשר להקל.


פסח, משפחה והספר החדש

בחודשים האחרונים עסקתי בהכנת ספרים לדפוס. על הספר פניני הלכה 'העם והארץ' המשודרג

כתבתי בטור הקודם, ועכשיו אספר על ספר הליקוטים בענייני משפחה המשודרג.

עיקר עבודתי בתקופה האחרונה הוא בכתיבת והכנת הלכות כשרות. עתה בעזרת ה' אני מסיים להכין את הכרך הראשון (מתוך שניים), שבו מבוארות כל ההלכות הקשורות לצומח ולחי, ולכן חלק מהלכות אלו שהופיעו בספרי הליקוטים לא יופיעו בכרכי הליקוטים הבאים. ממילא ליקוטים חלק ג' הופך להיות מוקדש כולו לענייני משפחה. כיוון שכך צירפתי אליו עוד הלכות שכתבתי במשך השנים בענייני נישואין, צניעות, הלכות אבלות וטעמן ועוד הלכות שונות. כך התווספו לספר יותר משבעים עמודים.

מכיוון שרוב ההלכות שבספר זה כבר נדפסו במהדורה הקודמת, והקונים הוותיקים עלולים להרגיש מקופחים, ביקשתי מההוצאה למכור במשך שלושה חודשים לכל מי שיש בידו מהדורה ישנה של כרך 'ליקוטים ג' – משפחה' את הספר החדש במחיר עלות.

ההתקפות על ערכי המשפחה

ערכי המשפחה ניצבים במרכז עולמו של האדם, ובהתאם לחשיבותם ומרכזיותם הם מותקפים כיום מכיוונים שונים. בחברה המודרנית, ועוד יותר הפוסט-מודרנית, האדם נתפס כבודד והמשפחה מכבידה עליו, פוגעת בחירותו לגלות את רצונותיו באופן חופשי. כך בנוגע ליחסי הורים וילדים, כאשר מצוות כיבוד הורים מותקפת על ידי העמדות הפסיכולוגיות המקובלות, עד למצב שמאשימים את ההורים בכל הסיבוכים הנפשיים של ילדיהם. עוד יותר מותקפת מסגרת הנישואין, שכביכול פוגעת בחירות ובזכויות האישה והילד. כך יוצא שבפועל, בחברה החילונית המערבית רוב הזוגות הנישאים מתגרשים, ורוב האנשים חיים במשך רוב חייהם הבוגרים בלא זוגיות יציבה.

לעבור מצורך קיומי לערך נשגב

בעבר ערכי המשפחה היו בבחינת צורך קיומי, מפני שבלא משפחה אדם לא יכול היה לספק לעצמו את צרכיו החומריים ולהגן על עצמו. לכן כל חברה אנושית העלתה על נס את ערכי המשפחה הגרעינית והרחבה, וקבעה לעצמה כללים וחוקים שעל פיהם המשפחה התנהלה. למעלה בקודש על פי הדרכת התורה, חיי המשפחה הודרכו כך שגם ירוממו את כל בני המשפחה לחיים ערכיים של קדושה, תורה ומצוות. לעומת המצב בעבר, בחברה המודרנית היחיד הבוגר מסוגל לדאוג לעצמו בהשגת צרכיו החומריים והבילויים השונים שהוא מעוניין בהם. לא זו בלבד שאין הוא נזקק למשפחה, אלא שהיא עלולה להכביד עליו, לעכב את התקדמותו המקצועית, להפריע לו לבלות בלילות ובימים כאוות נפשו, לצרוך את כספו, לשלול את חירותו, לחייבו לדאוג להוריו לעת זקנותם, להיות נאמן לזוגיותו ולהשקיע עצמו בחינוך ילדיו. ערך החירות הוא אומנם קדוש, אולם בשימוש מוטעה הוא מחזק את העמדה האגואיסטית, הרואה את האדם כבודד ופוגעת אנושות בערכי המשפחה – ובסופו של דבר גם באדם, כי הבדידות היא מצב קיומי מסובך ורווי עצב וכאב, במיוחד כשהוא נחלש.

עלינו לחזור ולהעמיק בערכי המשפחה ומצוותיה כדי לקיים מצוות אלו לשם הערך הנשגב שבהן, הן ביחסו של אדם להוריו, הן ביחסו לברית הזוגיות המקודשת שעל ידה הוא נעשה אדם שלם והן ביחסו לילדיו. לתפיסה זו שלמדנו בתורה האדם אינו בודד אלא חלק ממשפחה, ואין בכך פגיעה

בגילוי כוחות חייו וחירותו אלא העצמתם. כדי שכך יהיה, צריך ללמוד את המצוות הללו באופן עמוק ולקיימן.

בספר זה, כמו ב'פניני הלכה' כרך 'שמחת הבית וברכתו' שיצא לאור בשנת תשע"ד, תוך לימוד המצוות וההלכות נחשפים התכנים של חיי משפחה רוממים וטובים.

ליל הסדר וערכי המשפחה

ליל הסדר ומצוותיו נועדו להשרשת מסורת האמונה הישראלית, והמצווה הזאת צריכה להיעשות בשמחה, כפי שנצטווינו לשמוח בכל חג. ובמיוחד בליל הסדר, שלשם כך נצטווינו לשתות ארבע כוסות של יין, כדי שכל סדר ההגדה ייאמר על כוס יין דרך חירות ושמחה. אלא שלעיתים אנשים מתקשים לשמוח, והם מחמיצים פנים זה לזה, עד שהמפגש המשפחתי מביא אותם לידי מתח ומריבות.

התורה מלמדת אותנו, שבכל עת שאדם שמח עליו לשתף בשמחתו את בני משפחתו ולשמחם, כלומר השמחה האמיתית תלויה בכך שאדם ישמח תחילה את קרוביו (עיינו ב'פניני הלכה' מועדים א, יא). מכאן אפשר להגיע להבנה עמוקה מאוד: המשפחה היא ההזדמנות להעניק אהבה ושמחה באופן מסודר ויציב. כאשר אדם מגיע לליל הסדר בתחושת שליחות וכוונה לשמח את כל המסובים, להאיר להם פנים ולהחמיא להם, מובטח לו שיזכה לקיים את מצוות החג בשמחה יתרה, ואף הוא עצמו יצא מהמפגש המשפחתי מלא חיוניות וברכה לכל השנה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

העצות של חז"ל לרווקים

בט"ו באב הקדום, כשהיו הבנות יוצאות לחולל בכרמים, נעשה מאמץ לגשר על פערים כלכליים • המפגש בכרמים לא החליף את הבירורים וההתייעצות עם המשפחה, אלא שבנוסף בני הזוג היו צריכים להיפגש בעצמם • היופי כשלעצמו אינו ערובה לנישואין מאושרים – הייחוס מעיד יותר מהיופי על אופי חיובי, ולפעמים הבחירה ב"מכוערות" מוצלחת מכולן • אצל רווקים מבוגרים, פעמים רבות הכיעור הוא רק בעיני המתבונן, מפני שעם הגיל רואים פחות את היופי שבאחר • המשך דיני בשר וחלב: אין חובה להפריד כיורים ומדיחי כלים

מנהג ט"ו באב הקדום

לא הבנות השתנו אלא הרווקים המבוגרים. שכן בגילאים הצעירים המתאימים לנישואין, כמעט כל הבנות נראות יפות. אז הלב מלא בהתלהבות ובאומץ, והוא רואה את כל הטוב והיופי שבבת זוגו. כשהרווק המבוגר מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם הבחורה, הוא בדרך כלל מתאכזב

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים, שבהם היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים, ומזמינות עצמן בשמחה ובאהבה להקמת משפחות בישראל. למרות שבמציאות אין שוויון בין בני האדם – יש עשירים ויש עניים, בימים מיוחדים אלה נעשה מאמץ לגשר על הפערים לפחות מבחינת העושר, ולכן היו הבנות יוצאות בבגדי לבן שאולים – כדי שלא לבייש את מי שאין לה.

מן הסתם, הבחורים כבר הכירו במידה מסוימת את משפחותיהן של הבנות שגרו בשכנותם, ובוודאי התייעצו עם הוריהם, עם מי מתאים להם להתחתן. אבל היה גם צורך שהבחורים יראו את הבחורות ויוכלו לדבר עמן על האפשרות של חתונה, ולשם כך נועדו ימים אלו. ואולי נועדו ימים אלו בעיקר לאותם בחורים ובחורות שבדרכים הרגילות לא מצאו את בני זוגם, כפי שנרמז במדרש (פתיחתא לג לאיכה רבה): "תנא: מי שאין לו אשה נפנה לשם".

דברי הבנות

בגמרא (תענית לא, א) מובאת ברייתא שמספרת לנו כיצד הבנות היו משתבחות, כל אחת במה שטוב בה: "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות – תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהן מה היו אומרות – קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים".

דברי הבנות היפות

העובדה שהיפות השתבחו ביופיין מובנת. רבים מהבחורים נוטים לבחור את בת זוגם על פי יופייה. יש ביופי הבטחה לחיים טובים ומאושרים, חיוניים ואציליים ממש כפי יופייה של האישה. אלא שבפועל, המציאות אינה מאשרת זאת. בשום פנים לא ניתן לומר שאלו הנשואים לנשים הנחשבות ליפות, מאושרים מאלה הנשואים לנשים שנחשבות לפחות יפות. כשהיופי בא בנוסף לאופי, הוא אכן מוסיף טעם טוב לחיים; אבל פעמים רבות הוא מטעה.

דברי המיוחסות

זה בדיוק מה שאמרו המיוחסות: העיקר הוא האופי! משפחה מיוחסת היא משפחה שרבים מבניה הצליחו בלימודם ובפרנסתם. מן הסתם, אישה הבאה ממשפחה שכזו נושאת עימה מטען גנטי של אופי נוח וטוב, והרגלים חינוכיים נאותים, וישנה סבירות גבוהה שאף ילדיה יהיו נוחים וטובים. וכן מצינו שהמליצו חכמים (בבא בתרא קי, א) לבדוק באחיה של האישה, שפעמים רבות הבנים דומים לאחי האם. וכן המליצו לישא בת תלמיד חכם (פסחים מט, א). לכן, אף שהגמרא הביאה את דברי כל הבנות, המשנה (תענית כו, ב) הזכירה את דברי הבנות המיוחסות בלבד, כי הן אמרו את הדברים הנכונים ביותר: "ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה (ילדיה) ויהללוה בשערים מעשיה (חינוך הילדים)".

דברי המכוערות

המפתיע ביותר הוא דברי המכוערות: "קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". בפשטות הן פונות לבחורים המכוערים ונטולי הכישרון, שהיו מחזרים אחר הבנות היפות והמיוחסות ומכרכרים סביבן ונענים תמיד בשלילה. להם אמרו: אם תמשיכו לרדוף אחר היפות והמיוחסות – תישארו רווקים מתוסכלים כל ימי חייכם; היו מציאותיים והתחתנו עם מי שמוכנה להינשא לכם. הרי ישנה מצווה להתחתן, אז בואו ושאו אותנו לשם שמיים. ואם אתם תשמחו אותנו ותעטרונו בזהובים, גם אנחנו נשמח אתכם כפליים.

אבל אין זה הכול. יש בדברי המכוערות רובד עמוק. דווקא אדם שלא זכה ליופי ולייחוס, פעמים שמתוך אמונתו בה' והשתדלותו בליטוש המידות הטובות הוא מגיע לפסגות נשגבות של חיים מלאי תוכן ושמחה, מעל ומעבר לחיים עם היפות והמיוחסות. וזהו שאמרו: "קחו מקחכם לשם שמיים", וכך נתעלה ונגיע אל החיים המאושרים ביותר, וילדינו כבר יהיו מיוחסים מכוחנו. והוסיפו: "ובלבד שתעטרונו בזהובים", וכפי שאמר רבי ישמעאל (נדרים ט, י): "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן". אם תעטרונו בזהובים נגלה את יופיינו המיוחד.

נמצא אפוא, שלמרות שבפועל המבוקשות ביותר הן היפות, ואחריהן המיוחסות – האמת היא שהמיוחסות עדיפות על היפות, ופעמים שהמכוערות טובות מכולן.

עצה טובה לרווקים

פעמים שרווקים מבוגרים מתקשים להתחתן מפני שהבנות שהם נפגשים עמן אינן יפות מספיק בעיניהם. אולם האמת היא שלא הבנות השתנו, אלא הרווקים המבוגרים. שכן בגילאים הצעירים המתאימים לנישואין, כמעט כל הבנות נראות יפות. אז הלב מלא בהתלהבות ובאומץ, והוא רואה את כל הטוב והיופי שבבת זוגו, ובקלות מחליט להתחתן ולקפוץ בששון אל חיי הנישואין. אחר כך מגיעות שנים שנועדו לשלב מתון יותר, להמשך בניין החיים. כשהרווק המבוגר מצפה להתלהבות נעורים בעקבות המפגש עם בחורה, בדרך כלל הוא מתאכזב. אלא שבמקום לתלות זאת בגילו המבוגר יחסית, הוא מאשים את הבחורה. אמנם הוא מודה שהיא טובה וחכמה, אבל לידידיו הטובים הוא מציין בצער שהיא לא מספיק יפה ומלהיבה. לבחורים אלה צריך לומר: אם הבחורה טובה וחכמה בעיניכם, ונעים לכם לשהות במחיצתה, אלא שאינכם נלהבים מספיק – "קחו מקחכם לשם שמיים". ואל תדאגו: אם תשקיעו בקשר שביניכם, "תעטרוה בזהובים" – מובטח לכם שתגיעו לאהבה שלמה. ההתאהבות הנלהבת בהתחלה נועדה להקל על ההחלטה הגורלית של כריתת ברית הנישואין, אבל היא אינה מבטיחה נישואין מאושרים. התכונות הטובות והיעדים המשותפים חשובים הרבה יותר. בהם תלויה האהבה השלמה, הבשלה והעמוקה, שמגיעה עד לרבדים הפנימיים שבנפש, ואליה תגיעו בעז"ה.

כפי ששמתם לב, דברי חכמים וממילא פירושם עוסקים ברובד הגלוי בגברים, וברובד הנסתר בנשים, כך יוצא שלשני המינים יש תועלת עמוקה מדברי חכמים.

המשך דיני בשר וחלב: כיורים

יש מי שסובר שחייבים שיהיו לאדם שני כיורים, לבשר ולחלב, מפני שלדעתו אם יערו מים רותחים על הכלים שבכיור, הם יפליטו מהכיור טעמים בשריים וחלביים ויבליעום בכלים (מנחת יצחק ב, ק). ויש מי שסובר שאם יקפידו שהכלים לא יגעו בכיור עצמו, מותר להשתמש באותו כיור פעם לכלים בשריים ופעם לכלים חלביים, מפני שרק כאשר הכלים נוגעים בדופנות הכיור יש כוח בעירוי של מים רותחים להפליט טעמים ולהבליעם זה בזה (אגרות משה יו"ד א, ב).

אולם הדעה המקובלת להלכה היא שאין כוח בעירוי מים רותחים להפליט טעמים מכלי אחד ולהבליעם בשני, כך שגם הכיור לא בלע טעמים וממילא אינו יכול להפליטם. קל וחומר כאשר מדובר בכלי מתכת וזכוכית חלקים, שאין הטעמים נבלעים בהם. בנוסף, הטעמים שבהם מדובר הם טעמים קלושים של היתר, שנקראים נ"ט בר נ"ט דהיתרא, קל וחומר כאשר יש שם סבון שפוגם את הטעמים (כמבואר ביביע אומר יו"ד י, ד).

לסיכום: מנהג רבים להתקין שני כיורים, אחד לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים, אולם מעיקר הדין אפשר להשתמש בכיור אחד לשני המינים; ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור משיירי המאכלים בין מין למין, וזאת כדי למנוע חשש רחוק שטעם מין אחד יתערב עם טעם מין אחר במים רותחים ויטריף את הכלים. אמנם אם המים לא היו רותחים באופן שהיד סולדת בהם, אין חשש להטרפת הכלים.

מדיח כלים בשרי וחלבי

כפי מה שלמדנו לגבי כיור, יש מחמירים להצריך שני מדיחים, אחד לכלים חלביים ואחד לכלים בשריים (מנחת יצחק ב, ק). ויש מתירים להשתמש באותו מדיח, ובתנאי שיהיה מגש אחד לכלים חלביים ואחר לבשריים, מפני שאם זה יהיה אותו מגש, יש חשש שיבלע טעמים בשריים וחלביים ויבליעם אחר כך בכלים ויטריפם (אג"מ יו"ד ב, כח-כט).

אולם העיקר להלכה, שמותר להשתמש באותו מדיח ובאותם מגשים לבשרי ולחלבי, ובתנאי שלא ידיחו כלים בשרים וחלביים יחד, שמא טעמי הבשר והחלב יתערבו לפני שייפגמו על ידי הסבון. ונכון לשים לב, שאם נותרו במדיח שיירים מההדחה הקודמת בעקבות הכנסת כלים מלוכלכים מאוד, יש להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר כדי לנקותו היטב. ואם אפשר, טוב לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים. אולם מעיקר הדין די בכך שאין מדיחים את כלי הבשר וכלי החלב יחד – משום שמקובל להלכה שעירוי של מים רותחים אינו מסוגל להפליט טעמים ולהבליעם מכלי לכלי, ובנוסף לכך הטעמים נפגמים בסבון (ויותר מזה הותר בשולחן ערוך יו"ד צה, ד, ובמפרשים שם. וכפי שביאר ביביע אומר י, יו"ד ד).

המדיח אינו תלוי בכיור

שאלה: האם המנהג להתקין שני כיורים מחייב גם שלא להדיח באותו מדיח כלים בשריים וחלביים?

תשובה: גם מי שמקפיד שיהיו לו שני כיורים אינו חייב להקפיד לקנות שני מדיחים או אפילו שני מגשים. ראשית, מפני שמנהג שני הכיורים אינו מחייב, ומעיקר הדין אפשר להקל בכיור אחד, כפי שנהגו רבים במשך שנים. שנית, הפרדת הכיורים חשובה יותר, מפני שבכיור רגילים להשהות את הכלים זמן רב, ולא תמיד שיירי המאכל שדבוקים לכלים נפגמים שם בסבון, ואילו במדיח אין רגילים להשהות כלים זמן רב כשהם שרויים במים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לא שוויון, כן טובת המשפחה

אף שהעיקרון הבסיסי בהלכה הוא שוויון בין גברים לנשים, בדינים הקשורים למשפחה יש הבדלים ביניהם • לכל הבדל יש מטרה – לשלמות המשפחה • נשיאת שתי נשים הייתה נחוצה בעבר, מכיוון שנשים רבות היו זקוקות לגברים שיפרנסו אותן, אך התורה רמזה שהיא בעייתית • מצבי עגינות קיימים גם אצל גברים • דינים שלכאורה מחזקים את מעמד הבעל – שומרים על זיקתו למשפחה ומונעים ממנו להפקיר את אשתו וילדיו • כיום גם נשים מפרנסות, ועדיין הבעל הוא המתחייב בכתובה, שלא יתחמק מאחריותו כהורה

שאלה: מדוע התורה מפלה את האישה לרעה, בכך שהיא מתירה לאיש לשאת שתי נשים, ואינה מתירה לאישה לשאת שני אנשים? ומדוע גזרה על האישה דין עגונה ולא על האיש? ומדוע דין אישה שבגדה בבעלה חמור מדין איש שבגד באשתו? האם ערך השוויון בין המינים אינו קיים בהלכה?

תשובה: העיקרון הבסיסי בהלכה הוא שיש שוויון בין המינים, "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה" (קידושין לה, א). אולם בדיני משפחה יש דינים יסודיים שאין בהם שוויון: בדיני אישות יש לאיש יתרון, ובדיני פרנסה ומזונות יש לאישה יתרון. העיקרון המנחה הוא טובת המשפחה כולה. נתחיל לבאר.

נשיאת שתי נשים בתורה

המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה, על פי תפיסת השוויון הגמור, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. אפשר לומר שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאישה, אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאישה, לילדים ולמשפחה כולה

התורה אמנם מתירה לאיש אחד לשאת שתי נשים, אולם היא רומזת לנו שזו מציאות בעייתית שאינה רצויה, שכן בכל הסיפורים והדיונים שבתורה על ריבוי נשים אנו נפגשים עם בעיות. זאת משום שריבוי נשים פוגע באהבה השלמה שצריכה להיות בין איש לאשתו, ומעורר מדנים בתוך המשפחה, עד כדי כך שהאישה הנוספת נקראת "צרה".

אולם ההיתר לשאת כמה נשים היה בבחינת הכרח שלא יגונה; שכן בתקופה שבה הפרנסה הייתה קשה ומפרכת, ולא מעט אנשים מתו בקיצור ימים בגלל תזונה ירודה או מחלות, גורלן של נשים לא נשואות היה לעתים קשה מנשוא. לא לחינם ציוותה התורה לעזור לאלמנה, שכן מטה לחמה נשבר. לכן הותר לאיש מבוסס שהיה מסוגל לפרנס כמה נשים לשאת יותר מאישה אחת, ובתנאי שהיה יכול לפרנסן כראוי, ולשמח כל אחת מנשותיו שמחה יתרה כפי המגיע לה על פי כללי מצוות עונה.

אמנם כבר לפני יותר מאלפיים שנה נשיאת שתי נשים נחשבה מגונה אצל חכמים, וכך נהגו בפועל התנאים והאמוראים שלא נשאו שתי נשים, כמובא במאמרו של הרב ראובן מרגליות זצ"ל (עוללות ו).

לפני כאלף שנה גזרו חכמי ישראל שבאשכנז, ובראשם רבנו גרשום מאור הגולה, שלא יישא איש שתי נשים. בהדרגה גזירתם התקבלה בעדות נוספות, עד שהתקבלה בכל ישראל.

עגונה

אישה נשואה יכולה להשתחרר מנישואיה ולהתחתן עם איש אחר באחת משתי דרכים – לאחר שבעלה מת או לאחר שקיבלה ממנו גט (קידושין ב, א). בלא זאת היא אשת איש ואסורה על כל אדם, ואם חס ושלום תלד ילד מאדם זר, הילד יהיה ממזר. לעתים ישנם מקרים מצערים שבהם האיש אבד, ואין ידוע אם הוא חי או מת, ואזי אשתו נותרת עגונה. במקרים אלו טורחים מאוד למצוא עדויות על מצבו, ואם אפשר להוכיח שהוא מת מתירים את אשתו מעגינותה.

סוג נוסף של מעין עגונה הוא במקרה שהתגלע סכסוך בין בני הזוג, ובית הדין מגיע למסקנה שהאישה צודקת בתביעתה להתגרש, אלא שהאיש מסרב לשחררה בגט. על פי ההלכה בית הדין צריך להלקותו עד שייתן גט לרצונו, כלומר יאמר בפיו שהוא נותן את הגט ברצון מלא. אם לא כן, ימשיכו להכותו עד שהאישה תשתחרר, על ידי נתינת גט בהסכמה או על ידי שימות…

אמנם ישנם פוסקים שמסתפקים עד כמה ניתן לכפות גט, ומפני חולשת בתי הדין עמדתם של פוסקים אלו מעוררת קשיים בהשגת גט במקרים של בעלים עקשנים במיוחד. הבעיה גברה בימינו, מכיוון שלפי החוק האזרחי אין אפשרות להלקות את הבעל. למרות זאת, משתדלים למצוא דרכים לאכוף את החלטת בית הדין על גברים סרבנים, וכמעט תמיד מצליחים. ככל שהמחוקקים ובתי הדין יגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם, המקרים הקשים של מסורבות גט ימעטו.

איש עגון

גם אישה יכולה לעגן את בעלה, שכן כל עוד היא לא מסכימה לקבל את הגט, הוא אינו יכול להתחתן. בפועל מספר הבעלים מסורבי הגט מעט גדול ממספר מסורבות הגט, ואף בעניין זה, מחמת סיבות שונות, בתי הדין לעתים מתעכבים מלהפעיל סנקציות על הנשים ומשך העיגון מתארך. אולם עיגון הגברים קל מעיגון הנשים, מפני שבמקרים מיוחדים, על ידי תהליך ארוך הכרוך בהסכמת מאה רבנים, יתירו לו להתחתן. בנוסף לכך, אם יוליד ילד בלא שיתגרש מאשתו, הילד לא יהיה ממזר.

דינים שבהם מעמד האישה חלש

בארבעה דינים מעמד האישה חלש ממעמד האיש:
א) אישה נשואה שלא קיבלה גט והרתה לאיש אחר – הילד ממזר, ואילו איש נשוי ששכב עם אישה פנויה והרתה – הילד אינו ממזר.
ב) אישה נשואה שבגדה בבעלה – אסורה לבעלה ולאיש שעמו שכבה (בפועל יש לשאול רב מה לעשות), ואילו איש נשוי שבגד באשתו אינו נאסר על אשתו.
ג) עגונה שבעלה אבד אינה רשאית להתחתן מפני שהיא ספק נשואה, ואילו בעל שאשתו אבדה ולא הצליחו לאתרה – רשאי על פי היתר מיוחד של בית הדין להתחתן, הואיל ומעיקר הדין בשעת הדחק אין איסור לאיש לשאת שתי נשים.
ד) מסיבה זו, אישה שאינה מסכימה לקבל גט, בשעת הדחק לאחר תהליך ארוך יתירו לבעלה לשאת אישה נוספת בלא שיגרש את אשתו הראשונה; אולם כשהאיש אינו מסכים לתת גט לאשתו, כל זמן שהוא חי אין אפשרות להתיר לאשתו להתחתן עם איש אחר. לכן אם היו תופסים אותו לפני שברח, היו מלקים אותו עד שייתן גט.

ההבדלים שומרים על המשפחה

חוקי האלוקים גבוהים מהשגתנו ולכן לעולם לא נוכל להבין אותם עד תום, אולם אי אפשר להתעלם מהיבט אחד יסודי. האישה יודעת תמיד מי הילד שלה, שכן הוא נולד מרחמה, אולם האיש עלול להסתפק אם אשתו התעברה ממנו או חס ושלום מאיש זר. ואם יסתפק בכך, לא ירצה לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו ויתנכר להם, וכמובן שלא ירצה להשקיע בחינוכם. על ידי הדינים החמורים כלפי אישה שבגדה, ועל ידי אי-היכולת להינשא לאחר בלי גט, התורה מבטיחה לאיש שאשתו נאמנה לו וילדיה הם ילדיו, והוא יכול להקדיש את חייו לאשתו וילדיו בלא חשש. קשה להניח שבלא זאת ניתן לקיים משפחה יציבה.

יתר על כן, אישה באופן טבעי נאמנה יותר לילדיה: היא נושאת אותם ברחמה תשעה ירחים, אחר כך מניקה אותם וממילא גם מטפלת בהם יותר. לעומת זאת הקשר הטבעי של האיש לילדיו מתקיים רק על ידי אהבה, נאמנות ואחריות מוסרית כלפיהם. על ידי חוקים אלו האיש נקשר לאשתו וילדיו ומקדיש את עצמו לפרנסתם ורווחתם.

המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה, על פי תפיסת השוויון הגמור, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. אפשר לומר שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאישה, אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאישה, לילדים ולמשפחה כולה.

חיובי הנישואין והכתובה

בעת הנישואין האיש מתחייב לפרנס את אשתו ולדאוג לכל צרכיה, כפי הרמה המקובלת במקומם. בנוסף לכך הוא מתחייב בכתובה שאם יגרשנה, ישלם לה לכל הפחות מאתיים זוז, סכום המספיק לקיום במשך שנה. בדרך כלל כותבים בכתובה סכומים גבוהים בהרבה.

התחייבות הפרנסה הוטלה על האיש, מפני שעד לתקופה המודרנית הפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, שבה היה יתרון גדול לאיש. בנוסף לכך, עבודות הבית והטיפול בילדים ארכו שעות רבות, שכן הכול נעשה בידיים, כולל הבאת מים, הכנת לחם ומאכלים, תפירת וסריגת בגדים.

תמורת התחייבות האיש לדאוג לכל מחסורה של אשתו, האישה מתחייבת לדאוג לכל צורכי הבית והטיפול בילדים, ושכל כסף שתרוויח וכן הנכסים שתביא עמה מבית הוריה יהיו ברשות בעלה. מכיוון שהסכם זה נועד לטובת האישה, אם רצתה האישה – ניתן לה לבטלו ולומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה". כלומר אינך חייב לדאוג למחסורי, ומנגד כל מה שארוויח יהיה שלי.

כשהאישה שותפה בפרנסה

בדורות האחרונים, בזכות השכלולים הטכנולוגיים, כמו האפשרות לקבל מים מהברז ולקנות מאכלים ובגדים בזול, הזמן הנדרש לעבודות הבית פחת, ובזמן הפנוי נשים החלו לעבוד ולהתפרנס. בכסף שהרוויחו יכלו לקנות עזרה נוספת בעבודות הבית, וכן לשלם בעבור מעון לתינוקות, וכך נוצר זמן נוסף שאותו יכלו להקדיש לעבודה. במקביל לכך מערכת החינוך לבנים ובנות השתפרה והעניקה לנשים כלים להשתלב בענפי משק רבים ורווחיים יותר. כך בתהליך הדרגתי משכורתן של הנשים עלתה, עד שכיום מקצתן מרוויחות יותר מבני זוגן. במצב זה גם האישה צריכה להשתתף במזונות ילדיה כפי מידת הכנסתה.

למרות כל השינויים המופלגים במעמדה הכלכלי והחברתי של האישה, גם בימינו התחייבות הגבר בכתובה חשובה מאוד משני טעמים. האחד, עדיין המבנה הבסיסי של רוב המשפחות הוא שהאיש אחראי יותר על הפרנסה, והאישה יותר על הטיפול בילדים ובבית. השני, התחייבות האיש היא גם לילדים, ואם האיש לא יתחייב לאשתו יש חשש שיברח מאחריותו ההורית. התחייבות זו חשובה היום לא פחות מבעבר, שכן החיים המודרניים פגעו ביציבות התא המשפחתי, עד שאחוז ניכר מהילדים הגדלים כיום במדינות המערב גדלים אצל אמם בלבד, בלא שאביהם יהיה נוכח בחייהם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

לכבד הורים – ולהפעיל שיפוט

הבהרה בעקבות הטור הקודם: במקרים חמורים של אבות מתעללים, אין להפגיש את ילדיהם עמם • דמא בן נתינה: ללמוד על כיבוד הורים דווקא מגנרל רומאי אכזר • כיבוד ההורים מעצים את הילדים • למעשה, במקרה שצפוי צער לאב אם לא יעירו אותו, יש להעירו • במקרה שהילדים אינם מכבדים את ההורים כפי הנדרש, על ההורים למחול • יש להפעיל שיפוט מוסרי, ולא לציית באופן עיוור לכל הוראה של ההורים • לא להתעלם ממעשים שליליים של ההורים, אלא לכבד אותם על הצדדים החיוביים

שאלה כאובה

במקרה שהבאת, היחס התורני כלפי המקרה בא לידי ביטוי מלא בפסק הדין היוצא מן הכלל בחומרתו, לפיו הוטל חרם על האב החוטא ומשפחתו התומכת בחטאו. ממילא גם היחס של ילדיו כלפיו צריך להיות כאל רשע, עד שישוב ממעשיו הרעים

כבוד הרב, דברי תורה יקרים וחשובים לי ביותר, אבל נרעשתי ונסערתי מאוד למקרא הטור הקודם שכותרתו: "קשר לאב גרוש – מצווה". אני חוששת מהזעזוע והנזק הכבד שעלול להיגרם בעטיו לבני נוער ומבוגרים שהמאמר מופנה אליהם. לכן אני מרשה לעצמי להגיב.

למרבה הצער חווינו חוויה משפחתית קשה מאוד של גירושין. ראש משפחה צעירה התעלל נפשית באשתו ובילדיו הרכים, נטש את המשפחה וברח. הוא מעולם לא דאג למזונות אלא להיפך, בזבז כספים והותיר אחריו חובות, שבגינם אשתו וילדיו היו נתונים תקופה ארוכה לרדיפות נושיו, ביום ובלילה. איש אלים ומסוכן.

הילדים סבלו מאוד מהביזיון שחולל אביהם, ובשל כך קיבלו טיפול פסיכולוגי ממושך ויקר לשיקומם. גם בית הדין הרבני שדן בעניין הוקיע את התנהגות האב, והטיל חרם חריף עליו ועל הוריו ובני משפחתו האחרים בגין שיתוף פעולה מצדם.

עתה אני תוהה: האם עיתון שפתוח לכל קורא הוא הבמה הנאותה לפרסום מאמר שהילדים עשויים לקרוא? האם זו קריאה פומבית להורי הילדים ולילדים שעמלו קשות להשתחרר מהקשיים הנפשיים? האם ילדים פגועים אלו, שסבלו כה רבות, יכולים להפיג את צערה של האם כאשר יצייתו לפסק ויכבדו את אביהם המתעלל והזונח? האין בכך התעללות באם המסורה אשר עלולה לקרוס לנוכח זאת? האין סכנה כי שיקום הילדים שנקנה בעמל שלא יתואר ובממון רב ירד לגמרי לטמיון?

אם זה מתחייב מהדין, כולל נטילת יוזמה ליצירת קשר עם האב מצד הילדים, אזי נראה לי כי על רב המשפחה או הקהילה לטפל בכך בעדינות, בחדרי חדרים ולא בפומבי.

אני מקווה שלא התנסחתי באופן בוטה או לא ראוי, ומתנצלת בפני כבודו מראש אם כך נעשה. בכל ההערכה והכבוד הראויים.

תשובה: לנהוג ברשע כרשע

תודה רבה על המכתב המרגש. כמובן שיש מקרים חריגים ומזעזעים כמו המקרה שלכם. המציאות שאליה התייחסתי היא מתונה בהרבה, כפי שמתואר בדייקנות בשאלה.

יתרה מכך, במקרה שהבאת, היחס התורני כלפי המקרה בא לידי ביטוי מלא בפסק הדין היוצא מן הכלל בחומרתו, לפיו הוטל חרם על האב החוטא ומשפחתו התומכת בחטאו. ממילא גם היחס של ילדיו כלפיו צריך להיות כאל רשע, עד שישוב ממעשיו הרעים ויעשה תשובה ככל יכולתו.

כמו כן צריך להוסיף, שאם הקשר עם האב גורם נזק נפשי שמצריך טיפולים פסיכולוגיים, יש להימנע ממנו עד שהילדים יתחזקו ולא ייכנסו לסכנה שכזו.

בירור מצוות כיבוד הורים

עוד תגובות רבות הגיעו בעקבות הטור הקודם. רובן כואבות ומזדהות עם הצד של האבות המנותקים, חלקן מצד הנשים הפגועות שמתקוממות כנגד האבות שהתגרשו מהן.

בכל אופן, מתוך התגובות השונות, התברר לי שחשוב מאוד להמשיך לברר את מצוות כיבוד הורים, וכפי שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" (שמות כ, יב).

מעשיו של דמא בן נתינה

בתלמוד הירושלמי (פאה א, א) מובא הסיפור על דמא בן נתינה, שמשמעויות רבות ועמוקות טמונות בו. על חשיבות הסיפור ניתן ללמוד מכך שגם בתלמוד הבבלי (קידושין לא, א) הוא הובא בשינויים מסוימים. אביא את תרגום הסיפור מהירושלמי עם מעט פירוש:

שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: ולי אתם שואלים? לכו ושאלו את דמא בן נתינה! דמא בן נתינה שר צבא היה, פעם אחת הייתה אמו סוטרת לו בסנדלה על לחיו בפני כל חייליו, ושתק ולא הגיב. כאשר נפל הסנדל מידה, הרימו והושיטו לה כדי שלא תצטער להתכופף להרימו.

אמר ר' חזקיה: גוי שגר באשקלון היה וראש הצבא שם, ואבן שישב אביו עליה לא ישב עליה מימיו. כאשר מת אביו, עשה אותה לעבודה זרה שלו מרוב שכיבד את האב.

פעם אחת אבדה אבן הישפה שהייתה קבועה בחושן האפוד על לב הכהן הגדול, והייתה כנגד שבט בנימין. שאלו, למי יש אבן טובה שכזו? השיבו, יש כזו לדמא בן נתינה. הלכו אליו וסיכמו עמו לשלם בעבורה מאה דינר. הלך כדי להביאה, ומצא את אביו ישן. יש אומרים שמפתח תיבת האבנים הטובות היה בין אצבעות ידיו, ויש אומרים שרגלו של אביו הייתה מונחת על התיבה. כיוון שלא רצה להעירו, חזר לחכמים ואמר להם: איני יכול להביאה לכם. חשבו חכמים שהוא אינו מרוצה מהמחיר שסוכם והציעו לשלם מאתיים דינר, וכשלא הסכים המשיכו להוסיף עד שהציעו אלף דינר. כיוון שדמא בן נתינה עמד בסירובו הלכו להם. לאחר שהתעורר אביו משנתו, הלך והביא את האבן לחכמים. רצו לשלם לו אלף דינר כפי שהציעו לו לבסוף, ולא הסכים לקבל אלא ביקש מאה דינר בלבד כפי שסוכם בתחילה. שכן אמר: וכי אמכור לכם את כבוד אבי בכסף? איני רוצה ליהנות מכבוד אבי בכלום! מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכר על כך? אמר ר' יוסי בן רבי בון: בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב ונטלוה.

מיהו דמא בן נתינה

דמא בן נתינה היה "ראש פטרכולי" – שר צבא רומאי שמשל באשקלון. כלומר איש תקיף וסמכותי מאוד, שהיה מוכן לנהוג באכזריות מרובה במי שעמד כנגדו, כדרך אנשי הצבא והממשל הרומאי. ניתן להניח שהוא ציווה לצלוב אנשים שמרדו כנגד רומא, כלומר לחבר אותם במסמרים לעץ בעודם חיים, כדי שייפחו את נשמתם בייסורים במשך שעות ולעתים ימים, לעיני העוברים ושבים, כדי שיוכלו גם הם להבין מה יהיה בסופם אם ימרדו. אחרים שהפרו פקודות מכר לעבדים. אמנם כלפי אביו ואמו נהג בכבוד וביראה עצומים.

יש להניח שאם חכמים הביאו דוגמה ממנו, משמע שנהג ברחמנות יחסית, אבל כשר צבא רומאי לא ייתכן שלא נהג בקשיחות ובאכזריות שכללה הוצאה להורג.

לכאורה יש לשאול, מדוע בחרו חכמים ללמדנו כיבוד הורים מגוי? השיב המהר"ל מפראג (תפארת ישראל מא), כדי ללמדנו שמצווה זו שכלית. הגיוני לקיימה, ולכן גם גוי מבין את ערכה.

במבט שטחי נדמה שאדם שמכבד את הוריו מקטין ומחליש את מעמדו, אולם באמת למדנו מסיפור זה שכיבוד הורים מעצים את הבן. שכן ההורים הם שורשיו, ואם הוא מכבד אותם הוא מעצים את שורשיו ומכוח זה גם את עצמו. לכן לא מקרה שדווקא שר צבא מכבד כל כך את הוריו, זה חיזק את מנהיגותו והעמיד אותה על בסיס מוסרי. כך זכה לכבוד וצייתנות בכוח הזרוע והמוסר כאחד.

אם שמבזה את בנה

כאשר דמא בן נתינה הסכים לספוג מאמו סטירות בסנדלה, הוא העצים את כוחו. הוא הבהיר לעצמו ולקציניו הסרים למרותו, שלמרות שאולי דעתה של אמו נטרפה עליה, כבודה ומעמדה נותר על כנו. כי כבודה אינו תלוי ברמתה האישית, אלא הוא כבוד מוחלט; היא העניקה לו חיים, ואין דבר גדול וקדוש מזה. וככל שהיא מכובדת יותר, כך הוא וחייו מכובדים יותר.

שכר כיבוד אב

ראוי להוסיף שלהלכה, כאשר ידוע שהאב הישן יצטער מכך שבנו לא העיר אותו והפסיד מזה כסף, צריך הבן להעיר את האב, שכן זה רצונו (ספר חסידים שלז, באר היטב יו"ד רמ, טז). אולם דמא בן נתינה כל כך כיבד את אביו שלא העלה בדעתו לשקול זאת. ומכיוון שהידר כל כך בכבוד אביו, מן השמיים רצו להגדיל את רווחיו, והסכימו חכמים לשלם לו פי עשרה על אבן הישפה שהייתה ברשותו, שכן כיבוד הורים הוא מן המצוות שאדם אוכל את פירותיהן בעולם הזה. אולם כבוד אביו היה כל כך חשוב בעיניו, עד שאפילו לא הסכים לקבל שום רווח בעבורו, ובכך פתח את עצמו לרווח שמעבר לכל הרווחים הרגילים, וילדה פרתו פרה אדומה, שמחירה גבוה לאין ערוך יותר.

אזהרה להורים

נפסק בשולחן ערוך: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עינו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול" (יו"ד רמ, יט). ואם לא ימחל, ייענשו בסיבתו, ואין אבא טוב שמעוניין שבניו ייענשו בגללו.

הביקורת

לעומת הכבוד המוחלט שהעניק דמא בן נתינה להוריו עד כדי עבודה זרה, על פי התורה אסור שהיחס להורים יהיה כאל עבודה זרה. ולכן אם ההורים מצווים על הילדים לעבור על דברי תורה, אסור לשמוע להם (יבמות ה, ב; בבא מציעא לב, א). הרי שהילדים צריכים להפעיל שיפוט מוסרי. לא זו בלבד, אלא כתב רבנו יונה בשערי תשובה (א, מ) שצריך אדם להתוודות גם על עוון אבותיו, שנאמר: "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" (ויקרא כו, מ). שאם לא כן, יש חשש שימשיך בדרכי אבותיו, וייענש גם עליהם. כלומר הבן צריך להכיר בחסרונותיהם של הוריו.

הרי שכיבוד הורים אינו מחייב לחשוב שכל מה שההורים אומרים ועושים מוצדק, אלא להתנהג כלפיהם בכבוד ובמורא, לדון אותם לכף זכות, להתבונן בצדדים החיוביים שבאישיותם ולכבדם על כך מאוד.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כיצד לשמוח בחג

בחג יש לשמוח יותר מבשבת • מצווה להקדיש מחצית מהחג לתורה, מצד מצוות הלימוד, ומצד השמחה יש להוסיף דבר חדש, כגון יין או בגד, שיקרין שמחה על החג • קניית בגד חשובה מהידור באתרוג • מצווה לשמוח בדברים נוספים, כל אחד כפי מה שמשמח אותו • אחת המצוות הקשות ביותר: מצב רוח טוב • יש לשמוח בחיק המשפחה, ולהיזהר שלא לפגוע באווירת החג בבית • שי לעובדים – מעין המצווה לשמח עבד ואמה • צריך לחשוב מי ממכרינו במצוקה, ולהשתדל לשמחו

שמחת החג לעומת השבת

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו

חגים, כמו שבתות, הם ימים קדושים שנקראים "מקראי קודש". מצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים נאים, כפי שאמרו חכמים: "ובמה אתה מקדשו? במאכל, במשתה ובכסות נקייה" (ספרא אמור יב, ד). אלא שבחגים נוספה עוד מצווה יתרה – לשמוח, שנאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד). לפיכך, הסעודות של החגים צריכות להיות יותר משובחות מסעודות השבת, ויש לדקדק בבגדי החג שיהיו יותר נאים מבגדי השבת. לכן אם צריכים לקנות בגדים, קונים אותם לקראת החגים, כדי לחגוג את חידושם בחג.

אמנם בשבת תיקנו חכמים לערוך שלוש סעודות, שכך למדו מרמזי הפסוקים (שבת קיז, ב), והדברים מכוונים כנגד מדרגתה המיוחדת של השבת, ואילו בחג המצווה לקיים שתי סעודות בלבד – אחת בלילה ואחת ביום (רא"ש וטור); אלא שאחד ההסברים לכך הוא שסעודת החג יותר גדולה, ולכן אין מקום לקבוע סעודה שלישית, שרק תכביד ולא תוסיף שמחה (לבוש).

מצוות לימוד תורה בחג

לימוד התורה הוא יסוד מצוות השבתות והחגים. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). על שלושה יסודות נשענת המצווה:
א) על המצווה התמידית ללמוד תורה יומם ולילה, שאמנם אינה יכולה להתקיים בימות החול מפני הצורך לעבוד ולהתפרנס, אבל ציוותה התורה שלא לעבוד בשבתות וחגים, כדי שנוכל לקיים את מצוות תלמוד תורה.
ב) על קדושת החגים שצריכה להיקלט דרך לימוד התורה בענייני החג.
ג) על מצוות השמחה, שלימוד התורה הוא אחד הביטויים לשמחה, ומסיבה זו אסור ללמוד תורה בתשעה באב ובימי אבלות (תענית ל, א; שאגת אריה סט; פנה"ל מועדים א, ה).

חציו לה', חציו לכם

מצווה להקדיש חציו של היום ללימוד התורה (פסחים סח, ב; שו"ע תקכט, א). יש אומרים שצריך להקפיד מאוד שלא ללמוד פחות מחצי היום, וכן כתב רבי חיים בן עטר, שהלומד פחות מחצי היום הרי שחלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון ביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות, אלא המצווה ללמוד בערך מחצית היום (פמ"ג). ומכיוון שעניין זה נחלש באחרונה, נראה שיש מקום לתכנן כך שזמן הלימוד והתפילות יכלול כתשע שעות (פנה"ל מועדים א, ו).

ארבעת חלקי מצוות השמחה

ככלל, ארבעה חלקים ישנם למצוות השמחה:
א) דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג.
ב) מכיוון שנוספה בחג מצוות שמחה, יש לשדרג את הסעודות שתהיינה טובות יותר מסעודות שבת, ולדאוג לבגדים שיהיו היפים ביותר, וכן מצווה ללמוד תורה שתלמודה משמח.
ג) להוסיף שמחה בדברים משמחים כריקוד וטיול.
ד) להיות במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. נפרט את ארבעת החלקים.

שמחה יתרה ביין שבסעודה

מצווה לעשות דבר מיוחד שיש בו שמחה יתרה, שיקרין רגשי שמחה על כל החג. לשם כך יש לשתות יין בסעודת החג. ואף שזמן הסעודה מוגבל, השמחה שבה מקרינה ומתפשטת על כל החג. יש מהחכמים שסוברים שבזה גברים ונשים כאחד מקיימים את מצוות השמחה היתרה, ויש סוברים שבזה הגברים מקיימים את מצוות השמחה היתרה, וכן נפסק להלכה, כמבואר בהמשך. ומכל מקום גם אישה ששמחה ביין, מצווה שתשתה יין.

השותה מיץ ענבים לא קיים את המצווה, מפני שאין בו אלכוהול והוא אינו משמח. שיעור היין המשמח הוא כזה שמקשה מעט על הריכוז, עד שאסור לרבנים להורות אז הלכה. והיו מגדולי החכמים ששתו הרבה יין בסעודת החג, ונמנעו מלהורות הלכה מהסעודה ועד למחרת (ביצה ד, א). שיערו חכמים, שלכל הפחות צריך לשתות לשם שמחה זו מעט יותר מרביעית יין (75 מ"ל), ורוב האנשים צריכים לשתות לשם כך הרבה יותר מרביעית. אבל אין להפריז בשתיית היין ולהגיע לשכרות.

שמחה יתרה לנשים

לשמחת הנשים מצווה לקנות לקראת החג בגד או תכשיט חדש. בבגד אחד מקיימים את המצווה, ואין הכוונה שתלבש את הבגד החדש במשך כל ימי החג, אלא שעל ידו תבוא לידי ביטוי השמחה היתרה שבחג.

יש טועים ומוציאים מאות שקלים על אתרוג מהודר ומקמצים בקניית בגד לנשותיהם, ואינם זוכרים שקניית בגד או תכשיט לאישה היא מצווה גמורה מהתורה, ואילו קניית אתרוג שמחירו פי עשרה ממחירו של אתרוג כשר היא הידור שלא נצטווינו לקיימו.

גם אישה שאינה נשואה, כגון רווקה או אלמנה, צריכה לקיים בעצמה את מצוות השמחה על כל חלקיה: לקנות בגד או תכשיט לחג, לקיים סעודות משמחות, להשתתף באירועים משמחים ולהיזהר מדברים מצערים.

השמחה שבסעודות ובבגדים

פרט לאותה סעודה מיוחדת שהיא עיקר המצווה לגברים, וקניית בגד או תכשיט חדש לנשים, למדנו שהחגים כמו השבת נקראים "מקראי קודש", שמצווה לקדשם בסעודות טובות ובגדים יפים. ומכיוון שבחג נוספה מצווה של שמחה, הרי שגם הגברים וגם הנשים צריכים להדר בזה בחג יותר מאשר בשבת.

ולכן על אף שעיקר השמחה היתרה לגברים בסעודת היום, מצווה שגם סעודת הלילה תהיה משובחת יותר מאשר סעודות הלילה של שבת. ואף שעיקר השמחה היתרה לנשים בבגד או תכשיט חדש, מצווה עליהן לקיים סעודות חשובות ומשמחות בחג, יותר מאשר בשבת. ואף מצווה שישתו יין אם הן שמחות בו.

וכן אין די לאישה שתקנה בגד או תכשיט חדש, אלא עליה להקפיד על בגדי החג יותר מאשר על בגדי השבת. וכן גברים, אף שהשמחה היתרה שלהם בסעודת היום, מצווה עליהם להקפיד על בגדיהם שיהיו חשובים יותר מאשר בשבת (שו"ע תקכט, א; שאגת אריה סה).

שירה, ריקוד וטיול

כל דבר שמשמח את לבבו של האדם בכלל המצווה לשמוח בחג, ובכלל זה שירה, ריקוד וטיול. וכל המרבה בשירות ותשבחות לה' הרי זה משובח, וגדולי ישראל חיברו פיוטים ושירים כדי להודות ולהלל לה' בחגים.

רבים נוהגים לרקוד בחג, ומקור לזה ממה שנאמר: "שבעת ימים תחוג לה'" (דברים טז, טו) – תחוג לשון ריקוד, ולכן תיקנו חכמים לרקוד בשמחת בית השואבה (העמק דבר שם; פרי צדיק סוכות יז).

וכן מי ששמח בטיול, מצווה שיטייל מעט. ומכיוון שיש בזה שמחה, התירו לשם כך לטלטל תינוק שצריך לשאתו ביום טוב (ביצה יב, א; רמ"א תטו, א).

אמנם שלא כמו הסעודות, הבגדים ולימוד התורה, שחובה לשמוח בהם בחג, כל שאר הדברים המשמחים הם רשות, שכל השמח בהם – מצווה שיעשם, ומי שאינו שמח בהם – אינו צריך לעשותם. וכל אדם רשאי לבחור כיצד לשמוח בחג – בשירות ותשבחות לה' בקרב בני המשפחה, בריקודים של שמחת בית השואבה, בטיולים או בשאר דברים משמחים שיש בהם ערך. ובכל אופן יש להיזהר שכל השמחות הללו לא יפגעו בלימוד התורה, שכן מצווה להקדיש את חציו של היום ללימוד ותפילה. ומי שלימוד התורה משמח אותו יותר מכול, לאחר שיקיים את מצוות השמחה בסעודות משובחות, מצווה שיוסיף ללמוד תורה יותר מחצי היום.

מצב רוח חגיגי

מצווה להיות במשך כל ימי החג במצב רוח טוב של שמחה וקורת רוח. לכאורה זו מצווה קלה, שהרי כל אדם רוצה להיות שמח. אולם בפועל קשה לקיים מצווה זו, וכן אמרו בשם הגר"א, שמצוות שמחת יום טוב היא המצווה הקשה ביותר לקיום, מפני שכדי לקיימה צריך אדם להסיר מעצמו כל צער, מתח ודאגה ולהיות שרוי כל החג בשמחה וטוב לבב.

אף על פי כן זו המצווה המוטלת עלינו בחג, להתעלות אל מעבר לדאגות ולטרדות, להתגבר על הכעסים ולשמוח בה'. לשם כך אנחנו צריכים להתבונן בעובדה המופלאה והמשמחת, שבחר בנו ה' מכל העמים ונתן לנו את תורתו, קידשנו במצוותיו והביאנו אל הארץ הטובה, כדי שנזכה לחיים שלמים וטובים, חיים שיש בהם ערך וקדושה ותועלת לתיקון עולם. מתוך כך נתבונן בייעוד הגדול המוטל על כל אחד מאיתנו, נזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו, נתחזק באמונה והכרה שכל הייסורים והגלויות נועדו לטובה, לשכלל ולרומם אותנו אל תכליתנו.

לשמוח בחיק המשפחה

מצוות החג לשמוח עם בני המשפחה, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך" (דברים טז, יד). כדי לקיים את שמחת המשפחה, מצווה על כל אחד ואחד מבני המשפחה לשמור על אווירה טובה בחג, ובמיוחד בעת הסעודות, להתחמק בכל יכולתו מאמירות פוגעות, להתאמץ לשמח את המסובים בדברי ידידות, ועל ידי כך יזכה לשמחה אמיתית. אמרו חכמים בזוהר שהסעודה היא זמן של קרב, שכן לקראת הסעודה יצר הרע מתחזק לעורר קטטות ועלבונות, ויש להיערך לקראת הקרב ולנצח את היצר הרע, על ידי הוספת אהבה בין בני המשפחה.

המצווה לשמוח ולשמח

עיקר המצווה בחג היא לשמוח ולשמח, שאין שמחה אמיתית שאין מתאמצים לשמח בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד).

מכך שנאמר לשמוח עם העבד והאמה, למדו המעסיקים שגם אם העובדים שלהם שמחים בחיק משפחותיהם, מכל מקום הם מעניקים להם מתנות לקראת החג, כדי לשמחם.

בנוסף לכך, על כל משפחה לחשוב לפני החג, מי מקרוביהם ומכריהם נמצא בצער או מצוקה וראוי לשמחו ולשתפו בסעודת החג. במיוחד יש לשים לב לעולים חדשים וגרים, שפעמים רבות דווקא בחגים חשים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שומרי מצוות מצליחים יותר

בזכות התורה והמצוות, כמבואר בפרשה, כלל ישראל זוכה לברכה במציאות • השפעת המצוות וערכי היהדות – ריאלית • הודות לערכי היהדות, המשפחות הדתיות יציבות יותר • התורה מחנכת לילודה וגורמת לגידול דמוגרפי, כפי שמתבטא אפילו בציבור החילוני • עובדים שומרי מצוות מתפתים פחות למעול בנאמנות • לימוד התורה מפתח את החשיבה והיצירתיות גם בתעשייה • מי שמקבל חינוך דתי מוכן יותר לעזור לחלשים בחברה • ערכים מוסריים יכולים להילמד גם בחינוך חילוני, אבל כדי שיתקיימו בחיוניות ובעוצמה, בפרט בחברת שפע, דרושה אמונה

ברכה בעולם הזה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים לכלל ישראל בעולם הזה (לכל יחיד ויחיד עיקר השכר והעונש בעולם הבא, כמבואר במו"ק כח, א; קידושין לט, ב). הם אינם מפרים את חוקי הטבע, אלא באים דרכם; שאילו היו באים בדרך נס, היו מבטלים את הבחירה החופשית, ובני האדם לא היו זוכים להיות שותפים בתיקון העולם. במאמר זה אנסה בעזרת ה' לבאר כיצד על ידי שמירת התורה והמצוות, הברכה מגיעה בדרך הטבע.

מכיוון שנעסוק בהשוואה בין דתיים לחילונים, חשוב להדגיש תחילה שביסוד אין הבדל בין דתיים לחילונים, כולם רוצים להיות טובים, רמת הכישרון בקרב שתי הקבוצות שווה. אולם כשנתבונן לעומק, נמצא שכאשר קבוצה שלמה תשמור תורה ומצוות באופן מאוזן, במצטבר היא תזכה לברכה שלא תיאמן. זהו ייעודו של עם ישראל, כך הוא יכול להיות אור לגויים ולרומם את העולם אל תיקונו.

בניתוח המדדים שלהלן אני מנסה להעריך את היתרונות שבחיים הדתיים באחוזים. אולם מדובר במספרים לא מדויקים (בלשון המעטה), וראוי לחקור סוגיות חשובות אלה באופן יסודי. אף על פי כן, מכיוון שאני בטוח שהכיוון העקרוני נכון, כדי לסבר את האוזן ולסייע לראיית התמונה הכללית, השתדלתי לשער את היתרונות באחוזים על פי דברים שקראתי בעבר.

ברור מאליו שהברכה הכתובה בתורה מגיעה בתנאי שנוהגים על פי הדרכתה, בלא לנטות ימין ושמאל. לא מוסיפים איסורים ואוסרים ללמוד מדע ולרכוש מקצוע, ומנגד לא מבטלים מצוות כאשר קשה לקיימן.

ברכת הזוגיות

אם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים משאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם

חילונים כדתיים מקווים בשעת חתונתם לאהוב את בני זוגם עד כלות הנשמה. אולם ההתלהבות פוחתת והפיתויים מתגברים. על ידי התורה והמצוות, ובמיוחד המצוות שבין אדם לחברו ומצוות עונה, יש לדתיים יותר סיכוי לעבור משברים ולהמשיך להעמיק ולרומם את אהבתם.

גם תופעת הבגידות נמוכה בקרב הציבור הדתי מאשר החילוני בזכות החינוך לנאמנות ולצניעות. כמובן שהיינו רוצים שהחינוך הדתי ימנע כל בגידה, אולם למרבה הצער יש בגידות, ועלינו להתנחם בכך שבזכות החינוך הדתי מדובר באחוז נמוך יותר. גם לאחר בגידה, בזכות ערך התשובה וערך שלום בית, הסיכוי שבני זוג דתיים ישקמו את חייהם באופן מוצלח גבוה יותר.

כך יוצא שבפועל דתיים זוכים לזוגיות טובה יותר, דבר שמשפיע לטובה על איכות חייהם, על חינוך ילדיהם ועל פרנסתם, שכן בממוצע גירושין פוגעים בכל התחומים הללו (כמדומה שאחוז הגירושין בקרב חילונים הוא יותר מחמישים, כעשרה אחוזים בקרב דתיים, ובקרב מסורתיים באמצע).

חינוך הילדים

מצוות כיבוד הורים, ומסגרת השבתות והחגים, מייצבות במידה רבה את המשפחה הדתית ואת היחסים שבין ההורים לילדיהם, ומעניקות יתרון בחינוך הילדים והדרכתם גם בתחומי דרך ארץ, כמו התמדה בלימודים, רכישת מקצוע, השכלה גבוהה, תרומה לחברה ולעם והקמת משפחה. נמצא שאם מדובר במשפחות בעלות השכלה ומודעות שווה, ממעמד סוציו-אקונומי שווה, הצלחת הדתיים תהיה מעט יותר גבוהה.

בתחום הקמת המשפחה הצלחת הדתיים הרבה יותר גבוהה, אולם בשאר התחומים ההצלחה פחות גבוהה. אולם גם אם מדובר בתוספת של עשרה אחוזים בלבד בהצלחה בלימודים, ברכישת השכלה ומקצוע, מדובר על הבדל משמעותי מאוד.

ילדים ודמוגרפיה

ממוצע הילדים במשפחות חילוניות הוא מעט יותר משניים. לעומת זאת, בזכות ערכי המשפחה ומצוות פרו ורבו, ממוצע הילדים במשפחה דתית הוא כארבעה, ובמשפחה תורנית או חרדית כשישה-שבעה.

מכיוון שבקרב הדתיים אחוז הילדים שמגיעים לנישואין גבוה יותר, וגם גיל הנישואין מוקדם יותר, קצב הגידול הדמוגרפי גבוה בהרבה. אם ננסה לחשב את המצב בכלל הציבור הדתי, תוך לקיחה בחשבון שכעשרים אחוזים עוזבים את הדת, אפשר להעריך שהגידול הדמוגרפי של הציבור הדתי יהיה גבוה פי שניים במשך עשרים וחמש שנה, פי ארבעה במשך חמישים שנה ופי שישה עשר במשך מאה שנה.

אגב, מכיוון שהציבור החילוני שעליו דיברנו אינו חילוני לגמרי, אלא בתחומים רבים הוא בעצם מסורתי, אחוז הנישואין ומספר הילדים בקרב היהודים החילוניים במדינת ישראל גבוה בהרבה ממדינות המערב השוות לנו מבחינה כלכלית והשכלתית. לכן האוכלוסייה היחידה בחברת השפע המערבית שגדלה באופן משמעותי היא האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

מוסר ופריון עבודה

כמעט כל האנשים, בין דתיים בין חילונים, רוצים לעבוד בישרות ובחריצות, אלא שמנגד יצר הרע מפתה את האדם להתעצל, להתרשל ואף לרמות ולגנוב. יש להניח שבזכות החינוך הדתי, אחוז העובדים בחריצות ובנאמנות גבוה בקרב הציבור הדתי לפחות בכעשרה אחוזים.

גם היציבות המשפחתית מעניקה יתרון מסוים בעבודה, שכן תופעות הבגידות, הגירושין והמריבות הכרוכות בהן פוגעות ביכולת להתפנות לעבודה.

יצירתיות בעבודה

מצווה לקבוע עתים לתורה, וממילא אחוז הדתיים שעוסק בלימוד גבוה מאשר החילונים, שרבים מהם כמעט אינם פותחים שום ספר עיוני למשך אפילו שעה אחת בשבוע. יש להניח שהלימוד מעניק לאדם השראה לפתח רעיונות חדשים ולמצוא פתרונות לבעיות מסובכות.

גם אם נאמר שההשפעה המצטברת מכך היא חמישה אחוזים בלבד, מדובר על הבדל משמעותי מאוד, שכן בשוק החופשי פעמים שההצלחה בתחרות נקבעת על פי חמישה אחוזים נוספים של יצירתיות. אפשר לומר שבזכות המסורת היהודית וערכי הלימוד, גם בני הציבור החילוני זוכים ליותר יצירתיות מאשר חבריהם במערב. כך אנו מוצאים בפועל, שמדינת ישראל מצליחה להוביל בתחומי התעשייה המתוחכמת בזכות אחוז מסוים של יצירתיות נוספת.

יש להניח שככל שיותר יהודים ישקיעו בלימוד תורה, בלא לפגוע בערכי המדע, העבודה, החירות והאחריות, נזכה להצלחה גדולה יותר בפיתוח מדעי וטכנולוגי.

עזרה לזולת

מצווה גדולה לסייע לעני, לחולה, לנכה, לחירש ולעיוור. יש להניח שמי שמקבל חינוך דתי, מוכן בממוצע להירתם לכך יותר. המצוות הנפלאות הללו פותחות את הלב ומעשירות את המוח, וכאשר רבים מוכנים להתנדב כדי להקל מעט מהסבל והקשיים של הזולת, ישנם שמצליחים למצוא פתרונות ופיתוחים מרשימים למען הסובלים והחברה. פרט לערך המוסרי שבזה, גם העסקים צומחים מתוך הפיתוחים הללו. למשל, מתוך עמדה כזו גם מוכנים להשקיע יותר משאבים בפיתוח המדעים השונים, ולטווח ארוך גם זה מועיל מאוד לעסקים.

צניעות וחסכנות

ערכי התורה מסייעים לאדם לדחות סיפוקים, לשמוח בחלקו ולבזבז פחות על מותרות. כך משפחה דתית ממוצעת מסוגלת לחסוך יותר כסף ולהשקיע אותו לטווח ארוך. חלקו בחינוך הילדים עד רכישת מקצוע הולם, וחלקו לעת זקנה כדי שלא ליפול למעמסה על כתפי הילדים והחברה. גם הכסף הנחסך בזה מופנה דרך קרנות שונות לפיתוח המדע והכלכלה.

היסוד: אמונה

שאלה: האם לא צודקים החילוניים שטוענים שלכל הערכים הללו אפשר לחנך גם בלא אמונה בה' ובתורה, שכן אלו ערכים אנושיים שכל אדם הגון יכול להבין?

תשובה: ראשית האמונה היא אמת, ואלוקים הוא מקור כל האמת והטוב. ממילא כאשר מחברים את הערכים הללו למקורם האלוקי, האמונה מעניקה להם חיוניות ועוצמה, וכאשר אין מחברים אותם למקורם האלוקי, מצליחים פחות להתחבר אליהם. הנה רבים מסכימים ששמירת הלכות טהרת המשפחה מועילות מאוד לשמירת הזוגיות, אבל בלי אמונה אין סיכוי לקיימן, וממילא אין זוכים לברכה שבהן.

פרט לכך, כאשר עם נמצא במצוקה כלכלית או ביטחונית, פעמים שהוא מוצא כוחות להאיץ את פיתוח הכלכלה והחברה, וכך הוא נמצא בזינוק כלכלי, לאומי ומדיני. אולם כאשר החברה נעשית שבעה, בתהליך הדרגתי היא הולכת ומתנוונת. התאווה והעצלות גוברות, הצעירים מבזבזים את ירושת הוריהם, אנשים נמנעים מלהקריב מעצמם למען הכלל. כך חברה מתפרקת, וכך עמים מובסים ונמוגים.

על כך הזהירה התורה: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך… פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך… ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה… והיה אם שכוח תשכח… העידותי בכם כי אבוד תאבדון" (דברים ח, יאיט).

לכן על כל מה שקורה בדרך הטבע צריכים להתפלל, להודות ולבקש שימשיך ה' לסייע לנו, ושלמרות הברכה לא נתנוון.

פיתוח הרצון להיטיב

כדי שהחיוניות, המרץ והיצירתיות ימשכו גם בדורות של שובע, צריכים לעסוק בתורה. שכן פרט לכך שלימוד התורה מעמיק ומפרה את המחשבה, הוא הופך את האדם לאידיאליסט שרוצה לעשות את העולם טוב ומתוקן יותר. ואז החיוניות נמשכת גם בשנות שובע, כדי לתקן את העולם ולגלות בו את כל הטוב האלוקי.

גם המצוות לעזור לחלש, לנכה ולחולה, מעמיקות את הרצון להיטיב, ומוסיפות עוז וחיוניות גם בשנות השובע, לפעול כדי להוסיף ברכה וטובה לעולם.

לכן חשוב כל כך שעם ישראל יקיים תלמידי חכמים ובתי מדרש, שיהיו מגדלי אור, לבסס את ערכי התורה והחסד, כדי להוסיף ברכה בעולם ולתקנו.

החזון של מדינת ישראל

אם יזכה הציבור הדתי להתעלות בדרך התורה השלמה, ויהווה דוגמה להצלחה מוסרית, חברתית וכלכלית, באופן טבעי ירבו היהודים המסורתיים שיתקרבו לתורה ומצווות.

ואם בזכות החריצות והיצירתיות בעבודה התל"ג השנתי שלנו יהיה גבוה רק בחמישה אחוזים בממוצע מעל שאר מדינות המערב, והצמיחה הדמוגרפית תהיה כשלושה אחוזים בשנה, כפי שמקובל בחברה הדתית, הרי שתוך כמה דורות עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים, ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית. בתוך כך, מובן מאליו שיהודי התפוצות ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, והאובדים והנידחים יבררו את שורשיהם וישובו לעמם ולארצם, ועם גדול עצום ורב, יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ופיתוח אינטלקטואלי לטובת כלל האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים. כך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, בג).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תערובות בשיקולים ובאמונות

דיני איסור והיתר מלמדים שגם דברים טובים מצד עצמם עשויים להיות אסורים, אם הם מתערבים זה בזה • ערבוב בין שיקולים מסדרי גודל שונים מזיק, כגון אם שמשקיעה יותר מדי בבגדים לחתונת בתה, על חשבון משימתה העיקרית – עזרה לבתה הכלה • ערבוב בין יסודות אמונה שונים מזיק, כגון בריחה מאחריות ומאשמה בשם האמונה שהכול בהשגחת הבורא • כשמפרידים בין הרעיונות, האמונה בהשגחה אינה גורעת מהאמונה בבחירה החופשית ומהאחריות על המעשים • ההנהגה החדשה בבריטניה ראויה לשבח על תמיכתה ביהודים ובישראל

ערבובים אסורים

מצינו בתורה שיש מינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, אבל עירובם יחד אסור. כך לגבי בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר אבל אסור לבשלם ולאוכלם יחד. כך לגבי כלאיים של צמר ופשתים, או של גפן ותבואה וירק, הרכבת אילנות, חרישה בשור וחמור. יסוד חשוב עולה ממצוות אלו, שלעתים ישנם ערכים ורעיונות טובים שעירובם יחד יכול לחולל אסון.

סוגי עירובים

לעתים מדובר בשני רעיונות מסדר גודל שונה, ולכן הכנסת השיקול הקטן עם הגדול באופן שווה משבשת את הכול; ולעתים מדובר בשני רעיונות מקבילים, שעירובם יחד משבש את המחשבה.

לדוגמה, ראוי לאדם לאכול מאכלים שערבים לחיכו; אבל אם הוא חולה מסוכן ומאכלים מסוימים עלולים לסכן את חייו, והוא בכל זאת אוכלם, הרי שהוא חוטא בעירוב של שיקולים משני סדרי גודל שונים ומסכן את חייו. קל וחומר אם הוא נמנע מלבלוע תרופה מצילת חיים מפני טעמה המר. דוגמה לעירוב של שני רעיונות מקבילים היא, למשל, עירוב רעיון ההשגחה האלוקית ורעיון הבחירה החופשית. להלן נרחיב בשני סוגי העירובים.

משל מהכנות לחתונה

האמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. כאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו

כולם מסכימים שאישה שזוכה לחתן את בתה, ראוי שתכבד את האירוע ותטרח לקנות לעצמה לקראת החתונה שמלה נאה ונעליים תואמות. אבל לעומת עצם ההשתתפות בחתונת הבת, השמלה והנעליים של האם אינן חשובות. לכן עיקר המאמץ של האם צריך להיות מופנה לסיוע לכלה להתכונן לחתונה, במציאת בגדים נאים בשבילה וכל שאר הדברים, ואילו ההכנות שלה עצמה עם כל חשיבותן צריכות לקבל מקום משני.

אם בגלל שהאם לא תמצא נעליים תואמות תחליט שלא לבוא לחתונת בתה, הרי שדעתה משובשת עליה לגמרי, והיא מערבבת שיקולים מסדר גודל שונה לגמרי. הרי זה בבחינת בישול בשר בחלב: שמלת האם ונעליה בבחינת חלב, ועצם ההשתתפות בחתונה בבחינת בשר.

גם אם תצליח האם להשקיע בהכנת עצמה לחתונה כמו שהיא משקיעה בבתה הכלה, עדיין היא חוטאת בעצם השוואת שיקולים משני סדרי גודל ואיכות שונים, ומכאן ואילך כל ההכנות שתעשה לחתונה יהפכו לרועץ. במקום שבתה הכלה תוכל לשמוח בבגדיה היפים של אמה, בגדי האם יעוררו את קנאתה ותסכולה של הבת הכלה, מפני שהם יבטאו את אופייה האנוכי של האם, שאפילו לקראת חתונתה של בתה היא חושבת בעיקר על עצמה, ומנסה לתפוס את המקום המרכזי. ממילא גם כאשר תטרח לסייע לבתה הכלה למצוא שמלה נאה לקראת החתונה, מעשיה יהיו נגועים באגואיזם, ואי אפשר יהיה לחמוק מהמחשבה שלא הבת הכלה מעניינת את האם אלא עיקר מגמתה הוא להשתבח בבתה לעיני כולם.

מעשה בנהג דורס

אדם אחד היה רגיל לנהוג בג'יפ שלו בחוסר זהירות. חבריו הזהירו אותו מאסון, אבל הוא אהב לנסוע מהר והתעלם מדבריהם. יום אחד הוא עבר בחוסר זהירות לנתיב הנגדי, התנגש ברכב משפחתי והרג את כל נוסעיו, הורים ושני ילדיהם. כשנוכח לתוצאות התאונה הוא היה בהלם, ואימה, עצבות וייאוש מלאו את לבבו. השוטרים התייחסו אליו לא יפה, אבל הוא הבין אותם, בכל זאת ארבעה הרוגים… בלילה התקשה להירדם, נזכר באזהרות חבריו שהתריעו בפניו שינהג בזהירות, ותחושות קשות של חרטה ויגון הבעיתו את שנתו. כיצד ימשיך לחיות? גם אשתו לא הצליחה לנחם אותו.

ויהי בבוקר ותיפעם רוחו, הוא זכה להארה. הרי אמרו חכמים: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". נמצא אפוא שלא הוא הרג את אותם אנשים. הקב"ה בכבודו ובעצמו גזר עליהם שימותו, ורק הוא היה המסכן שהדבר אירע על ידו. אבל באמת אין בידו אשם, והחברים שהזהירו אותו לנהוג בזהירות לא נהגו כראוי, שכן יש בדבריהם נימה של כפירה, כאילו לא ה' מנהל את עולמו. גם השוטרים שנזפו בו לא נהגו יפה, הרי אין קשר בין הנהיגה שלו למה שקרה. הכול מאת ה' מלך העולם, שגזר על המשפחה הזאת שתמות, ומן הסתם עוונות חמורים היו בידם, עובדה שכך הגיע להם. בכל אופן, גם אם לא היו רשעים גמורים, מכל מקום דין שמיים היה שייהרגו כולם ואין זה מעניינו. חשבונות שמיים גבוהים מהשגתו, כל מה שעליו לעשות הוא להתחזק בכל כוחו באמונה בה', לזכור ולדעת שהכול בהשגחה פרטית מאת ה', ואין שום קשר בין נסיעתו הפרועה למיתתם של ארבעת האנשים. אל מול כל המקטרגים כנגדו עליו להילחם על חפותו, ולהוכיח בבית המשפט שאבי המשפחה הוא שסטה ממסלולו. ואף שבאמת הוא עצמו סטה, מכיוון שהקב"ה מסובב את הכול, הרי שלמרות סטייתו הוא חף מפשע, שכן גם את סטייתו הקב"ה סובב כדי להוציא אל הפועל את גזר דינם של בני המשפחה. אמנם עדיין עליו להתמודד עם נקיפות המצפון שמכרסמים בלבבו, ולכן כדי להתגבר על "חולשת אמונתו" ילך לקבל ברכה מ"צדיקים". הם, כשיראו את זוך לבבו (שכן הוא יעניק תרומה לכולל שבחסותם), יברכו אותו שיצא זכאי בדינו, והוא אף יבקש מה"צדיקים" שיקללו את נציגי המשפחה המנוחה והפרקליטים הרשעים, שמטיחים בו דברים קשים.

ערבוב בחירה חופשית והשגחה פרטית

חטאו של אדם זה שהוא עירב שני רעיונות שונים, הבחירה החופשית עם ההשגחה האלוקית. כאשר נזהרים להפריד את שני הרעיונות הללו, מבינים שהאמונה בהשגחה עליונה אינה מפחיתה בכהוא זה מאחריותו של האדם על מעשיו. אלו שתי מערכות שצריכות להתקיים במקביל, וכאשר מערבבים אותן יחד, שתיהן מתקלקלות; האמונה בהשגחה הופכת לאגואיזם נורא, שלא נותר בו שמץ של אמונת אמת אלא עבודה זרה גמורה, שכן האדם משתמש בכוח האמונה כדי להצדיק את עצמו, והוא בעצם עובד את עצמו. ממילא אחריותו המוסרית למעשיו משתבשת.

על הדורס להכיר תחילה בחומרת פשעו הנורא, להתחרט עליו ועל כל התנהגותו הפרועה חרטה גמורה, לקבל על עצמו את העונש המגיע לו ולחשוב כיצד ייטיב את דרכיו מכאן ואילך. ועליו לעשות את כל מה שביכולתו כדי לפייס ולהועיל למשפחה האבלה, ולהציב זיכרון לעילוי נשמת ההרוגים בתאונה. לאחר מכן עליו להאמין שגם מהמקום הנורא שאליו הגיע, הוא יכול לשוב בתשובה שלמה, עד שמרוב צערו וחרטתו ותיקוניו כל חטאיו יימחלו, ואז גם יוכל להאמין שהכול היה מאת ה' לטובה.

סיפור שונה על הנהג הדורס

יש אנשים שמגיבים אחרת. כמו למשל אדם שהיה רגיל לנהוג בחוסר זהירות ודרס והרג ארבעה בני משפחה, אולם שלא כמו חברו, הבין את מלא אשמתו, לבו התמלא חרטה וצער, הוא נזכר באזהרות של חבריו והבין כמה צדקו. ימים שלמים לא הצליח לישון כראוי. דקות ספורות לאחר שהיה מצליח לישון היו עולות בחלומותיו תמונות הנהרגים, והוא היה מתעורר בבעתה. הוא הפסיק להתרחץ, לא צחצח שיניים, גם לאכול לא הצליח, הצער והייאוש חיסלו לגמרי את התיאבון שלו. חבריו אמרו לו שעליו לפנות לרופא כדי לקבל תרופות הרגעה, ואם זה לא יעזור, לפנות לטיפול נפשי. אבל הוא מיאן, כי בשעה שדיברו איתו על כך עברו בדמיונו תמונות הנדרסים. ובלבו חשב, איך ידאג לעצמו, לשנתו הסדירה, לאכילתו ושתייתו התקינים, כאשר גופות האנשים שדרס נרקבים עכשיו בקברם. כך, בתהליך הדרגתי, התנתק הנהג הדורס מהעולם, הפסיק לדאוג לבני משפחתו, איבד את שפיותו ומת בקיצור ימים.

גם הוא חטא בעירוב תחומים. אכן חובה עליו להצטער, להתחרט ולעשות הכול כדי לכפר על פשעו. אולם במקביל עליו לדאוג לבריאותו, כדי שיוכל למלא את תפקידו כלפי בני משפחתו, כדי שיוכל לחזור בתשובה, כדי שיוכל לעשות כל מה שיוכל לעילוי נשמת האנשים שדרס.

תרזה מיי

כאשר בשם האסלאם מממשיכים לחולל פיגועי טרור באירופה, ורוב מנהיגות העולם המערבי עדיין אינה מבינה את הסכנה שבאלימות המוסלמית, ובעיוורונה המוסרי עדיין נוטה להאשים את ישראל בסכסוך בארץ ישראל, אפשר לזכות למעט נחמה וקורת רוח מהממשלה החדשה שהתמנתה בבריטניה בראשות תרזה מיי.

בנאום שנשאה בפני חברי בני עקיבא לפני שנה ביום העצמאות למדינת ישראל, עמדה תרזה מיי על נקודה עמוקה ומשמעותית שמעטים ממנהיגי אומות העולם מבינים. היא ציינה כמה פעמים, שבשונה מכל העמים, הקיום היהודי אינו מובן מאליו. גם על היהודי הפרטי וגם על מדינתו ועמו ישנו איום קיומי מתמיד, והעם היהודי נצרך תמיד להגן על עצמו מפני ניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו.

יש לקוות שלמנהיגה שזכתה בתבונה ורגישות שכזו, יהיה אומץ מוסרי להתייצב לימין ישראל. גם שר החוץ החדש, בוריס ג'ונסון, ידוע כידיד ישראל, עד כדי כך שבביקורו האחרון בישראל הערבים לא הסכימו לארח אותו ברמאללה, מפני עמדתו הנחרצת נגד כל סוג של חרם על מדינת ישראל.

לעומת רוב כלי התקשורת בישראל, שלוקים בחוסר דעת ושיפוט מוסרי לקוי, ראוי לאנשי התקשורת בעלי הזהות היהודית להתבונן בימים אלו, שבהם אנו קוראים את הפטרות הנחמה, בתהליכים החיוביים שמתרחשים בזירה העולמית. ומתוך כך נתפלל כולנו על עם ישראל שיזכה לקיים את השליחות האלוקית הגדולה שיועדה לו, בקידוש שם שמיים ובתיקון עולם, ונזכה אנחנו וכל העולם לשלום אמיתי.

[בסרטון – תרזה מיי בנאום פרו ישראלי באירוע יום העצמאות תשע"ה של תנועת בני עקיבא העולמית בלונדון]