שואלים בהלכות הפסח

לקבוע לימוד בהלכות פסח בחודש שלפני החג ● מצה שמורה עדיפה בגלל השמירה היתירה מחשש חימוץ ● מה עדיף, לקנות מצה שמורה או לתת הכסף לצדקה? ● עוד בעניין דברי הרצי"ה קוק ביום העצמאות ה-19

שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום

"שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום", שכן למדנו ממשה רבנו שבפסח ראשון ביאר את עניינו של פסח שני שבא שלושים יום אחריו. והטעם העיקרי לכך, שהיו צריכים כל ישראל להכין את הקורבנות לקראת הפסח, ולבדוק שלא יהיה בהם מום שיפסלם לקרבן (פסחים ו, א; ע"ז ה, ב).

ואף לאחר שחרב בית המקדש לא נתבטלה תקנה זו, ויש לעסוק בהלכות פסח שלושים יום לפני בואו, משום שהלכות הפסח מרובות, בענייני הכשרת הבית, בדיקת חמץ וביעורו, אפיית המצה וליל הסדר, וראוי להתכונן להם כראוי. 

ואמנם יש מן הראשונים שסוברים שעיקר התקנה היתה שאם תבוא לפני הרבנים באותם הימים שאלה בהלכות פסח יענו עליה תחילה, מפני שהיא שאלה מעשית הנוגעת לפסח הקרב, אבל לדעתם אין חובה לקבוע לימוד בהלכות פסח (ר"ן ורשב"א). מכל מקום, כיוון שרבים מן הראשונים סוברים שמצווה לקבוע לימוד בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום, לפיכך ראוי לכל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח שלושים יום לפניו, היינו מיום י"ד באדר (פורים). וכן בבתי הספר ובישיבות ראוי לקבוע לימוד בהלכות פסח באותם שלושים יום.

האם יש מעלה באכילת מצות שמורות כל הפסח

רבים נוהגים לדקדק לאכול בליל הסדר מצות שמורות משעת קצירה לשם מצווה. ואף שיוצאים ידי המצווה גם במצות שמורות משעת טחינה, מכל מקום לכתחילה צריך לקיים המצווה במצות שחיטיהן נשמרו משעת קצירה (שו"ע או"ח תנג, ד).

שאלה: האם גם בשאר ימות הפסח כדאי להדר ולקנות מצות שמורות משעת קצירה, שמחירן גבוה, או שאפשר להסתפק במצות רגילות, שמחירן כשליש ממחיר המצות השמורות? 

תשובה: מצד מה שאמרו מקצת הראשונים והאחרונים שיש מצווה לאכול כזית מצה בכל סעודה מימות החג, אפשר היה להסתפק במצות הרגילות, שהן שמורות משעת טחינה. אלא שמצד חשש החימוץ, בהחלט יש הידור באכילת מצות שמורות משעת קצירה בלבד. וזאת מפני שבפועל, בעת אפיית מצות שמורות נזהרים יותר מחשש חימוץ.

ההבדלים בין מצוות שמורות למצות הרגילות

באפיית מצות רגילות המגמה היא לייצר כמה שיותר מצות במהירות, כדי להוזיל את מחירן, שיהיה שווה לכל נפש. 

למשל, כשאופים מצות שמורות, נוהגים בכל פחות מ-18 דקות להפסיק את פעולת המכונה, לפרק את חלקיה ולנקותם היטב. ואילו באפיית מצות רגילות ממשיכות המכונות לעבוד ברציפות שעות רבות, ותוך כדי פעולתן מפסיקים את הזרמת הבצק ומנקים את מכונת הרידוד. כמובן שיש ערך לניקוי זה, אלא שהוא אינו מושלם, ועלולים להישאר בחריצי המכונה שיירי בצק.

וכן קיים הבדל בחיטים עצמן: את המצות השמורות משעת קצירה קוצרים לפני שהחיטים התייבשו, כך שאין חשש שאם ירד עליהן הרבה גשם יחמיצו, ואח"כ מאחסנים אותן במקום יבש, ולכן אין בתוכן חיטים מצומחות או חיטים מבוקעות שיש חשש שהחמיצו. אולם בחיטים שמייבאים מחו"ל, שמהן עושים את שאר המצות, יש לפעמים חיטים שהחמיצו מפני שהתייבשו בשדה וירדו עליהם גשמים מרובים, או מפני שבעת אחסונן נרטבו והחמיצו. ולמרות שמדקדקים עד כמה שאפשר לקחת למצות של פסח משלוחים נקיים, בכל זאת ישנו חשש סביר שמצויות בהם חיטים שהחמיצו. 

ואמנם לפי כללי ההלכה, אותן חיטים שהחמיצו או שאריות הבצק שנותרו במכונה בטלות בשישים לפני הפסח, אך מכל מקום יש שמחמירים בזה, ולכן יותר מהודר לאכול בכל הפסח מצות שמורות.

לסיכום: המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לדעת הסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח – מקיימים את המצווה גם במצות אלו. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, בעיקר מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.

באור שורש העניין למעיינים (באותיות קטנות)

השאלה תלויה בדין "חוזר וניעור". לדעת רוב הראשונים (ובתוכם הרא"ש, הסמ"ג, הטור ועוד) חמץ שנתבטל לפני הפסח בשישים, גם אחר שנכנס החג נשאר בביטולו. ולמרות שבפסח החמץ אוסר בכלשהו, כיוון שכבר התבטל לפני הפסח, שוב אינו חוזר וניעור. אולם יש סוברים, וביניהם הרמב"ם והרשב"א, שאע"פ שהחמץ התבטל לפני הפסח בשישים – כיוון שנכנס הפסח הוא חוזר וניעור ואוסר את כל תערובתו. ולפי דעה זו יש להשגיח בקפדנות שלא יתערב בחיטים ובבצק אפילו כלשהו חמץ. 

ולמעשה הלכה כדעת המיקלים, משום שהם הרוב, וגם משום שזהו ספק בדברי חכמים, שגם המחמירים מודים שזה שחמץ אוסר בכלשהו ואינו בטל בשישים הוא דין מדברי חכמים, ולכן בספק שבדין זה הלכה כמיקל (ע' שו"ע או"ח תמז, ד). ואף הרמ"א שמחמיר בתערובת יבש, בתערובת לח מיקל, וקמח נחשב כתערובת לח (שו"ע ורמ"א תנ"ג, ג. ועוד עיין בפניני הלכה פסח ז, סעיפים א, ג, ד).

במה יותר חשוב להדר, בצדקה או במצות שמורות

יש אומרים שאדם שיש לו כסף פנוי, טוב יותר שייתן אותו לעניים או לתלמוד תורה, משיוציא אותו על קניית מצות שמורות לכל הפסח, שמחירם גבוה פי שלוש ממצות רגילות. ואע"פ שיש הידור לאכול מצות שמורות כל הפסח – ההידור שבנתינת צדקה גדול יותר. אולם טענה זו יכול לטעון רק אדם שאינו מבזבז כסף על מותרות, שהוא אכן צודק שמצוות צדקה גדולה מההידור שבאכילת מצות שמורות כל הפסח. אבל מי שמהדר לקנות לביתו רהיטים נאים ובגדים יפים, גם כאשר מחירם גבוה יחסית, מדוע שלא יהדר גם במצוות?

סוף דבר: למעשה, המצות הרגילות כשרות, ואפשר לסמוך על המשגיחים שעושים את מלאכתם כראוי, ואין חובה להדר לקנות את המצות השמורות היקרות. אלא כל אדם צריך להחליט לעצמו אם ירצה להדר ובמה.

הערות סביב הטור על הרצי"ה

העיר הרב יואל קטן, כי דרשת הרצי"ה ("מזמור י"ט") במסיבת ליל יום העצמאות בשנת תשכ"ז, בה סיפר על צערו הגדול על חלוקת הארץ וזעק על ערי הקודש ביהודה ושומרון, נאמרה עוד בטרם שהתחילה המתיחות שהובילה לפרוץ מלחמת ששת הימים ושחרור יש"ע. ומכאן גדולה יותר הפליאה איך הרצי"ה דיבר דווקא באותה שנה על חלוקת הארץ.

עוד בעניין זה, דודי הרב אברהם רמר זצ"ל כתב בזיכרונותיו, שאחר מלחמת ששת הימים שאלו את הרב צבי יהודה זצ"ל כיצד ידע להזכיר את צערו על חלוקת הארץ, ושאסור לשכוח שכל יהודה ושומרון שלנו, דווקא באותו יום העצמאות שלפני מלחמת ששת הימים. וענה: "שזה באמת מפליא שתשע-עשרה שנה לא סיפר סיפור זה, ודווקא השנה הזכירו" (גדול שימושה ע' פט).

על העדפת המגורים בשכונת גאולה

עוד שאלו על דברי מורנו ורבנו הרצי"ה כי הוא מעדיף לגור בשכונת גאולה לעומת רחביה, כי "עיקר קירבתו היא לנוף היהודי המקורי". והלא גם גאולה אינה הנוף היהודי המקורי, לא בלבוש שהובא ממזרח אירופה, ולא בתפישת העולם השוללת לאומיות ישראלית, עבודה ומדע. 

תשובה: ראשית, אין להכליל את כל החרדים שהם שוללים לאומיות ישראלית, עבודה ומדע.
שנית, אופייה של שכונת גאולה היום אינה כאופייה לפני כחמישים שנה. רובם המוחלט של תושביה היו עובדים לפרנסתם, ותומכים במידה זו או אחרת בעלייה לארץ ובהתיישבות בה. בתחום הרחובות הסמוכים לביתו של הרצי"ה התגורר אז רבנים גאונים שהיו מיודדים עם הרצי"ה וקרובים אליו בדעותיהם, כדוגמת הרב זווין זצ"ל, וכמובן ידיד נפשו הרב דוד הכהן הנזיר זצ"ל, וכמדומה לי שגם הרב הדאיה (בעל שו"ת ישכיל עבדי) זצ"ל. וכן הרב פרנק רבה של ירושלים, שהיה מבוגר ממנו, והיה בקשר קרוב עימו. גם מי שלא היה קרוב ממש לעמדותיו היה עמו בקשר של הערכה וחיבה, כדוגמת הרבי מגור בעל ה'בית ישראל'. 
איזור מגוריהם של הקנאים, כמו כולל 'הונגריה' ו'שומרי החומות' היה בסביבת רחוב מאה שערים, ואילו בשכונת גאולה ושכונת הבוכרים התגוררו הרבנים הגדולים, שהקנאות היתה מגונה בעיניהם, ולא רצו לגור בקרבת הקנאים. אגב, גם במאה שערים עצמה התגוררו רבים ממעריצי הרב קוק זצ"ל, כדוגמת הרב ווכטפויגל זצ"ל ראש ישיבת מאה שערים, והם כמובן היו מיודדים עם הרצי"ה.

צום עשרה בטבת

הטעם העיקרי לתקנת הצום ושני טעמים נוספים ● שלושה דברים שצריך לתקן בעשרה בטבת ● מעוברות ומיניקות פטורות מארבעה הצומות ● האם בשנתיים שאחר לידה דינה כמניקה אף שכבר חדלה להניק ● אשה וולדנית, חלשה יותר או בריאה יותר?

תקנת הצומות אחר חורבן בית המקדש הראשון

אחר חורבן בית המקדש הראשון תקנו הנביאים שבאותו הדור ארבעה צומות. ביום העשירי לחודש טבת תקנו צום, מפני שבאותו היום החל נבוכדנאצר מלך בבל את המצור על חומות ירושלים. בחודש תמוז תקנו צום מפני שבו הובקעה חומת העיר ירושלים. ובתשיעי לחודש אב תקנו צום מפני שבו נחרב בית מקדשנו. ובשלישי לחודש תשרי תקנו צום על הריגת גדליה בן אחיקם, מנהיג היהודים שנותרו ביהודה אחר החורבן, שבהריגתו נתבטלה הגחלת האחרונה של שלטון ישראל בארצו. צומות אלו התקיימו במשך שבעים שנות גלות בבל.

ותקנו צומות אלו כדי לעורר את העם להצטער ולהתאבל על החורבן והגלות, ומתוך כך לחזור בתשובה ולתקן את המעשים הרעים שגרמו לכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד היום.

מעמד הצומות בימי בית המקדש השני

כשזכו ישראל לבנות את בית המקדש השני, התעוררה השאלה האם צריך להמשיך לקיים את ארבעת התעניות: ויען זכריה הנביא (ח, יט): "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי (שבחודש תמוז, הרביעי לחודשים) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (ג' בתשרי) וצום העשירי (י' בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו". וכך במשך ימי בית המקדש השני נהפכו אותם ימים לימים טובים של שמחה וששון. ואחר שנחרב בית המקדש השני, חזרה תקנת הצומות לקדמותה.

מיתת עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית

כיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום – מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.

על עזרא הסופר אמרו חכמים שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו, אלא שקדמו משה רבנו (סנהדרין כא, ב). הרי שהוא שני למשה. עוד אמרו חז"ל כי עזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים השייכים לתורה שבכתב, ומצד שני הוא מתקן עשר תקנות כלליות, ופותח בזה את המסורת של חכמי התורה שבעל פה. נמצא שהוא גדול ישראל המשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל ישראל, ונשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל וחידוש בית המקדש השני.

לאחר מכן, בימי מלכות יוון, נגזרה על ישראל גזרה קשה: לתרגם את התורה ליוונית. והיה יום זה קשה כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית נטשטש ייחודה והחלה להיתפש כדבר שכל אדם רשאי למשמש בו. והיה זה ביום ח' בטבת, ונחשך העולם שלושה ימים. ולכן בצום עשרה בטבת אנו מזכירים גם את האירוע המצער הזה.

תיקון בעשרה בטבת

אמר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שיש לתקן ביום זה שלושה עניינים אלו. א) לעומת המצור על ירושלים – לחזק את חומותיה ואת בניין הארץ ברוח ובחומר. ב) לעומת מיתת עזרא, יש להגדיל תורה ולהאדירה תוך עיסוק בקיבוץ גלויות, כדרכו של עזרא הסופר. ג) לעומת תרגום התורה ליוונית יש להבריא את הרוח והתרבות הישראלית המקורית, ולעקור ממנה את הרוחות הרעות שדבקו בה במשך הגלות ושלטון הגויים.

מיניקות ומעוברות פטורות מהצומות הקלים

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות, תקנום לאנשים בריאים, אבל על חולים לא גזרו לצום. ומיניקות בכלל בריאים שצריכים לצום. אולם כל זה אמור בשעה שיש גזרות קשות על ישראל, שאז חובה לצום, אבל בזמן שאין גזרות קשות אנו צמים רק מתוקף המנהג, שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בימים אלו עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. ומעוברות ומיניקות אינן בכלל המנהג לצום, מפני שהצום קשה להן יותר.

שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת הפטורה מהצומות הקלים חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה, שאין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אשה שפסקה להיניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש – רשאית להקל.

לחזור לצום בגיל העמידה

ברוך ה' ישנן נשים שזוכות במשך למעלה מעשרים שנה שלא לצום בצומות הקלים (עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז וצום גדליה), משום שבכל צום הן או בהריון או מיניקות. ואם אינן בהריון ואינן מיניקות, לכל הפחות הן בתוך שנתיים שאחר הלידה, שמותר להן לסמוך על המקילים ובמיוחד כשיש להן חולשה קלה. 

אולם עליהן לשים לב, שלאחר שיסיימו את שלב לידת הילדים בחייהן – יחזרו למצוות הצומות.


האם אשה וולדנית בריאה או חלשה

שאלה: אולי אשה שילדה ילדים רבים נחלשה בגופה, וגם אחר שהם גדלו היא בבחינת חולה שפטורה מהצום.

תשובה: להפך, דווקא אשה שילדה הרבה ילדים חזקה יותר, ויש לה יותר כוח לצום. הרי כמעט כולכם שמעתם איך אנשים מתפעלים מנשים שזכו ללדת ילדים רבים, ו"למרות זאת" הן נראות טוב, מלאות מרץ וחיוניות. במקום להתפלא בכל פעם מחדש, אולי נכון יותר להסיק שכפי הנראה אשה שגופה פעיל יותר, בהריון והנקה, שומרת יותר על כושרה, ולכן היא יותר חזקה. 

משל לאדם שהולך בכל יום עשרה קילומטרים, ולאחר מכן שוחה חצי שעה ועושה תרגילי התעמלות שונים, הרי לא נאמר עליו שהוא מסכן, כי גופו הולך ונחלש מרוב המאמץ. אם למשל נצטרך עזרה לשאת איזה דבר כבד, לא נאמר שראוי שלא לבקש ממנו, מפני שהוא עייף וחלש מכל ההליכות הארוכות והשחיות הממושכות שלו. להפך, דווקא ממנו נבקש עזרה, כי הגוף שלו מתחזק מהמאמץ ולא נחלש. כך אשה שיולדת ילדים רבים, אם אין לה בעיה מיוחדת, הרי בזכות הלידות היא שומרת יותר על כושרה ויכולה ביתר קלות לצום. וככל שתלד יותר ילדים כך תהיה יותר חזקה ותראה יותר טוב.

הנתונים הסטטיסטיים

טוב, יתכן שהגזמתי מעט. כי אכן ישנן בעיות ומיחושים מסוימים שעלולים להתגבר בעקבות הריונות מרובים (במיוחד כשלא מקפידים להתעמל ולשמור על הבריאות). אבל מנגד, ישנם יתרונות חשובים מאוד בהריונות מרובים. הם ממעטים באופן משמעותי את הסיכון לחלות בסרטן, וממעטים גם את הסבל והסיבוכים המתלווים לתסמונת קדם-ווסתית. 

ואמנם ישנם מחקרים סטטיסטיים שמצביעים על כך שנשים וולדניות חולות וחלשות יותר, ובספרות הרפואית המודרנית מדגישים מאוד עובדות אלו. אולם כל הסקרים הללו נעשו על נשים וולדניות מחברות פרימטיביות באסיה ובאפריקה, לעומת נשים שילדו פחות מחברות מפותחות באירופה ואמריקה. אבל אין סקרים על נשים וולדניות מהחברה היהודית הדתית. חוקרים ורופאים רבים טועים בזה, וחושבים שכל הוולדניות בהכרח גם פרימטיביות. אולם בחברה שלנו המצב הפוך: דווקא אשה שיולדת הרבה קשובה יותר למצב בריאותה, נמצאת תחת מעקב רפואי משמעותי יותר, ויש סיכוי רב שכל בעיה רפואית תטופל בצורה טובה (תודה לרב יואל ולד"ר חנה ממשפחת קטן על עזרתם בעניין זה). 

כמדומה לי שקראתי פעם שגם הסיכון לחלות במחלות לב קטן יותר בקרב נשים וולדניות (אם יש מומחים שיודעים אחרת, נא העירו לי ואתקן). 

בנוסף לכך ראיתי מחקר לפיו אשה שלא זכתה להוליד ילד לעולם נמצאת בסיכון גבוה ב- 44 אחוז לסבול משבר בירך מעל גיל 65, לעומת נשים שילדו לפחות פעם אחת. עוד טוענים החוקרים, שעם כל לידה יורד הסיכון לסבול משברים בתשעה אחוזים (עפ"י מעריב כז ניסן תשס"ג).

ויהי רצון שימי הצומות יהפכו לנו לימי ששון ושמחה.

אור האמונה היהודית

נרות החנוכה מסמלים את אור האמונה היהודית, שמנעה מהייאוש להשתלט על חיינו בתקופות היסטוריות אפלות ● גם אם כל ידידינו יבקשו מאתנו להיות יצירתיים וגמישים, לא נוותר על הצדק שלנו ● האם מותר לחיילים להסתיר את כוונתם לסרב לפקודת פינוי יישובים

נרות מאופל

לא מקרה הוא שחג החנוכה חל באותה תקופה שבה החושך מגיע לשיאו. הלילות בתקופה זו הם הארוכים בשנה, והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר בלילות חנוכה, הואיל ואלו הימים הסמוכים לראש חודש, שבהם הירח מתמעט והולך.

החושך מתפשט על הארץ, השמש שקעה ונעלמה, והלילה הארוך מטיל את צלו הקודר והקר. ובאותה השעה קמים יהודים ונרות בידם ומדליקים את נרות החנוכה. 

נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית, אשר גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אימפריות ענק שלטו באכזריות בעולם, לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו. לאור האמונה והתורה המשכנו ללמוד וללמד. ומעט מן האור שלנו הולך ודוחה הרבה מהחושך שלהם.

אין אמונה גדולה ועמוקה כאמונה הבוקעת מתוך החושך. אין גבורה נוראת-הוד מגבורתם של יהודים, שרואים איך העולם נשטף ברשע המגובה בדתות אליליות, רשע שהתמצית שלו מכוונת כנגדם, ובכל זאת נושאים הם את עיניהם לשמיים ומאמינים שהעולם הזה יתוקן לבסוף, ואף מוכנים למסור את נפשם על כך. 

את האמונה הזאת מבטאים ימי החנוכה, ואולי זו הסיבה הפנימית לכך שחג החנוכה זכה בקרב ישראל לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט ואין יהודי בארץ, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה.

בימים ההם בזמן הזה

כמו בימים ההם כך בזמן הזה, יסוד הכל הוא ביכולת להישאר איתנים באמונתנו כי העולם כולו נברא על ידי הקב"ה, והוא נתן את הארץ הזו לאבותינו ולנו וציווה אותנו ליישבה, ועל כך אין להוסיף ואין לגרוע. כמובן, נדרשת מעת לעת בחינה חוזרת באשר לדרך הגשמתה של מצוות יישוב הארץ, אולם משהתברר כי עמדתנו נכונה, לא נזוז ממנה. בסוף ננצח. וגם אם כל ידידינו יבקשו מאתנו להיות יותר יצירתיים וגמישים, נחזור ונאמר את האמת האחת, שכל הסכם מכל סוג שהוא עם שונאינו יוביל בהכרח ליותר טרור, וכל "הסכם שלום" עם רוצחים מושחתים יוליד מלחמה עקובה מדם.

וגם אם כל העולם יצעק מיליון פעמים כי אין לנו זכות על ארץ ישראל, לא נוותר על שעל ממנה. גם אם כל הצבועים למיניהם יטענו כנגד עמדתנו המוסרית – לא נוותר על הצדק שלנו. וגם אם נדמה שהעולם נשטף בדעות שווא עד שהאוזניים אטומות מלשמוע דברי טעם, לא נסכים לומר דברים אחרים כדי שיהיו ערבים יותר לאוזני שונאינו ויתקבלו יותר על לבב הנבערים מדעת מבני עמנו. אנו נמתין בסבלנות עד שתיווצר ההזדמנות לפרוץ ולהכריע את המציאות לטובה, ונרבה בתפילה שהכל יהיה בחסד וברחמים. בינתיים נתחזק מבפנים, נגדיל תורה ונאדירה, נכין תוכניות ארוכות טווח, נחזק את המשפחות והקהילות, ונעודד את המוכשרים מבינינו להיות מדענים, כלכלנים, תעשיינים ואישי חברה, כדי שבבוא היום יוכלו להביא תיקון למדינה ולעולם מתוך אורה של תורה. 

איסור עקירת מאחזים

שאלה: מה צריך להיות היחס ליוזמות מצד הממשלה לעקור מאחזים יהודיים מאדמת הקודש ביהודה ושומרון?

תשובה: צריך לדעת כי זהו דבר חמור מכל בחינה שהיא. יש בו הפרה בוטה של מצוות יישוב הארץ, ששקולה כנגד כל המצוות. עצם העלאתה של יוזמה כזו בפומבי כבר מעודדת את שונאינו וגורמת לשפיכות דמים. 

וכבר התפרסמה דעתם של גדולי הרבנים שאסור לשום אדם להשתתף באיסור חמור זה. בהקשר זה אצטט מדברי הרב הראשי לצה"ל ואח"כ לישראל, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל. לאחר שפסק הרב גורן שאסור לחייל להשתתף בשום סוג של פינוי, הועלתה בגיליון רבני יש"ע מס' 14 שאלה נוספת בעניין. וזה לשון השאלה והתשובה:

שאלה: בזמן האחרון עורכים בצבא סדרות חינוך בנושא פינוי היישובים, וכל חייל נשאל: במידה ותקבל פקודה לפנות יישובים, האם תבצע אותה? והרבה חיילים עונים שלא יבצעו. ואז נציגי חיל חינוך מנסים לשכנע אותם שהם חייבים לבצע את הפקודה, ואף מאיימים ומודיעים להם שהעונש על סירוב פקודה הוא חמור, ונדמה שאף קידומם בצבא ייעצר אם יצהירו שלא יקיימו את הפקודה. האם החיילים חייבים לומר את כל האמת, ולהצהיר שלא יסכימו לפנות יישובים, או שמא מותר להם להסתיר את דעתם?

תשובה: על החיילים לשתוק ולא לענות על שאלות אלו, כי אסור להם לשקר ולומר שהם יצייתו לפקודה, שהרי "מדבר שקר תרחק". ולענות שהם יפרו את הפקודה גם כן אינם צריכים, כדי לא לעורר שנאה נגדם. לכן מוטב שישתקו ולא יענו עליה כלל, ויקיימו את מאמר חז"ל: "מלה בסלע שתיקה בשני סלעים".

אוסיף ואספר, כי מתחילה רצה הרב גורן להורות שהחיילים חייבים להכריז בפה מלא שיסרבו פקודה, כדי למחות בכל תוקף כנגד מחשבות של פינוי. אולם אחר ששמע כי הדבר עלול לפגוע בחיילים באופן אישי וקידומם עלול להיפגע, אמר שמן הדין אין חובה להודיע שיסרבו, אבל מנגד גם ברור שבשום אופן אסור לחייל לומר שיסכים לעשות איסור תורה ולפנות אנשים או מבנים מיישוב בארץ ישראל.

מקום הדלקת נרות בפתח או בחלון

שאלה: היכן עדיף להדליק נרות חנוכה, האם מצד שמאל של הפתח למרות שהפתח נמצא במקום מוסתר שהעוברים ושבים ברחוב אינם יכולים לראותו, או שעדיף להדליק את הנרות ליד החלון, במקום שכל העוברים ושבים ברחוב יראו את הנרות.

תשובה: בשני המקומות יוצאים ידי חובה, ואף אם ידליקו את הנרות על השולחן באמצע הבית יוצאים בזה ידי חובה. אלא שהשאלה היכן עדיף להדליק את הנרות.

ויש בזה דעות שונות. יש אומרים שעדיף להדליק במקום שתקנו חכמים מלכתחילה, היינו בצד שמאל של הפתח מבחוץ, כדי שהמזוזה תהיה מימין והחנוכייה משמאל ויהיה מוקף במצוות. ולכתחילה יניחם בגובה שבין שלושה טפחים לעשרה טפחים (בין 24 ל- 80 ס"מ), שאם היה מניחם למטה מ-24 ס"מ אין הם ניכרים, ואם למעלה מ-80 ס"מ לא ברור אם הדליקום למצווה או כדי להאיר.

ויש אומרים שהעיקר הוא לפרסם את הנס, שכל תקנת חכמים להדליק ליד הפתח מבחוץ הוא כדי שכל העוברים ושבים יראו את הנרות, ואם כן במקום שהפתח מוסתר, עדיף להדליק על אדן החלון במקום שיותר אנשים יראו את הנרות. ולמרות שאדן החלון גבוה מ-80 ס"מ, בכל זאת עדיף להדליק עליו, כדי שהעוברים והשבים ברחוב יראו הנרות.

ואם נוהגים במשפחה שכל הבנים מדליקים, טוב שאחד ידליק על אדן החלון ואחד בפתח הבית.

מקום הדלקת נרות לגרים בקומות גבוהות

שאלה: הגר בקומה רביעית מעל לגובה של עשרים אמה, שאמרו חכמים שהמדליק בגובה זה אינו יוצא ידי חובה, היכן עדיף שידליק נרות; האם ליד הפתח של הדירה הפונה לחדר המדרגות, או בפתח הבניין, או על אדן החלון של ביתו?

תשובה: ישנה מחלוקת אם המדליק בפתח הבניין המשותף יוצא ידי חובה, אבל המדליק בפתח דירתו בוודאי יוצא ידי חובה (אמנם יש סוברים שאינו נחשב כמי שמדליק בפתח, מפני שהיה צריך להדליק בפתח הבניין). ואע"פ כן נראה שעדיף להדליק על אדן החלון הפונה לרשות הרבים. ואף שמצד הדין המדליק מעל גובה עשרים אמה (9.60 מטר) אינו יוצא ידי חובה, זהו דווקא כאשר הדליק על עמוד באמצע חצרו, אבל אם הוא מדליק בתוך ביתו, כשגובה החנוכייה כמטר וחצי מהרצפה, ודאי יוצא ידי חובתו. וכיוון שאנשים רגילים להסתכל לחלונות הבתים, על ידי שידליק בחלונו יתפרסם הנס יותר. 

ואם נוהגים במשפחתם שכל הבנים מדליקים, טוב שאחד ידליק על אדן החלון ואחד בפתח הבית.

תשובה מן היסוד

בתשובת יום הכיפורים להתרכז במצוות יסודיות ● לימוד תורה והקמת משפחה ? שתי מצוות שהן יסוד החיים ● גם חולים חייבים בצום יום הכיפורים ● במקרה של חשש סכנה ? להתייעץ עם רופא ירא שמיים ● מעשה ברבי חיים מצאנז שהשיב רוחו של עשיר ביום הכיפורים

הרהורי תשובה במצוות יסודיות

בתשובת יום הכיפורים ראוי להתרכז תחילה במצוות היסודיות, ומתוך כך להמשיך לשאר המצוות. למען שתי מצוות בלבד התירו חכמים למכור ספר תורה: כדי ללמוד תורה וכדי לישא אישה (מגילה כז, א).

ערך לימוד התורה ידוע ומפורסם: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב). וזאת מפני שתי סיבות: האחת, שבלא ללמוד אין יודעים כיצד לקיים את המצוות. והשנייה, שלימוד התורה הוא המצווה הרוחנית ביותר, בבחינת נשמה לשאר המצוות. לפיכך ראוי לכל אדם לערוך לעצמו חשבון נפש בעניין לימוד התורה. 

כמו שהתורה היא שורש חיי הנשמה, כך מצוות הנישואין היא שורש החיים בפועל. ועל כן למען שתי מצוות אלו התירו חכמים למכור ספר תורה. ואפילו מי שכבר היה נשוי וקיים מצוות פרייה ורבייה ונתאלמן, רשאי למכור את ספר התורה שלו כדי לשאת אישה ולהוליד עוד ילדים. אבל כדי לשאת אישה שאינה יכולה להוליד ילדים אסור לו למכור ספר תורה (בית שמואל אה"ע א, טו-טז). לפיכך ראוי להתעורר ביום הכיפורים לעניין הנישואין והשפחה. 

סגולה לנישואין ביום הכיפורים

ואם יבוא אדם ויהרהר בלבו, מה עניין נישואין ויום הכיפורים? והלא יום קדוש הוא, ואין ראוי לחשוב בו בנישואין וילדים?

נפתח לו במסכת במסכת תענית (פרק ד' משנה ח'): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן".

הרי שדווקא מתוך מחשבות קדושות של יום הכיפורים ראוי לאדם להתעורר להקים את משפחתו. 

ועוד למדנו שהחתונה קשורה למתן תורה – "ביום חתונתו זו מתן תורה", שהתורה מוסיפה חיים רוחניים והחתונה ממשיכה את החיים לעולם. ועוד למדנו שמתוך כך נבנה בית המקדש – "וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש", שעל ידי גילוי האהבה והאחדות שבנישואין נבנה בית המקדש שעושה שלום בעולם. 

שלוש מדרגות בצומות

שלוש מדרגות בחיוב הצומות:

א) הצומות הקלים: צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז – הבריאים חייבים בהם, אבל חולים ואף מעוברות ומיניקות פטורים מהם.
ב) 
ג) תשעה באב, שממנו רק חולים פטורים, אבל מיניקות ומעוברות חייבות לצום בו כבריאים.
ד) 
ה) הצום החמור מכולם הוא צום הכיפורים, שחיובו מהתורה, ולכן גם חולים חייבים לצום בו, וקל וחומר מיניקות ומעוברות. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. 
ו) 
מעוברת שיש לה סיבוכים מיוחדים, תשאל רופא ירא שמיים האם הצום עלול לסכן את נפשה או את עוברה.

גם מי שבעקבות הצום לא יוכל להתפלל, חובה עליו לצום, שמצוות הצום קודמת למצוות התפילה, שהצום מהתורה, וכל סדר התפילה מדברי חכמים.

משמעות הצום

לכאורה יש מקום לשאול, אם רצתה התורה לקבוע לנו יום לתשובה וכפרת עוונות, וכי לא היה עדיף שנאכל מעט ונשתה, כדי שדעתנו תהיה צלולה, ונוכל להתרכז כראוי בתפילה ובתשובה?

אלא שמדרגת צום יום הכיפורים נעלה וגבוהה מכל המחשבות הרגילות. בכל משך השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, אבל ביום הקדוש והנורא הזה משתחררת הנשמה הטהורה שלנו ומתגלה, ואזי מתברר שכל החטאים שחטאנו הם חיצוניים, ונובעים מהשפעה חיצונית של היצר הרע, אבל באמת בשורש נשמתנו אנו שואפים להידבק בו יתברך ולתקן את העולם לפי הדרכת התורה. ומתוך ההתקשרות העליונה והאמיתית הזו אל שורש נשמתנו מתפרדים כל החטאים מאתנו ונזרקים לעזאזל. 

לכן נצטווינו לענות ביום הכיפורים את גופנו, כדי שהנשמה תתגלה בטהרתה. ולכן אע"פ שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון כבשאר הימים, מכל מקום דבר אחד אנחנו קולטים באופן העמוק ביותר – שמעבר לכל ענייני הגוף יש לנו נשמה, והיא קשורה ודבוקה בה' אלוקינו. ומתוך כך אנחנו מתעוררים לחזור בתשובה, כל אחד לפי מדרגתו. 

לכן גם מי שנאלץ לשכב על מיטתו כדי להמשיך בצום, אל ייפול לבו בקרבו, מפני שאת היסוד העיקרי של יום הכיפורים הוא זוכה לקלוט. וגם כשהוא שוכב על מיטתו הוא יכול להחליט להוסיף בלימוד התורה ובניית המשפחה.

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים" (משנה יומא ח, ט).

מדיני צום הכיפורים

חולה שמסתפק אם יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל על רופא שאינו ירא שמיים קשה לסמוך, מפני שאינו מבין את חשיבות הצום, וגם כשאין הכרח יורה לאכול. 

ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום והחולה לא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה, מפני שיש כאן ספק נפשות.

אם אפשר להסתפק באכילה לשיעורים, כלומר, בכל תשע דקות לאכול פחות מכשלושים גרם אוכל ולשתות פחות ממלוא לוגמיו שתייה, יאכל לשיעורים. 

אם יש צורך, אפשר לשתות כשיעור הנ"ל כל חמש דקות. וכשיש צורך יותר גדול, יכול לשתות פחות ממלוא לוגמיו כל דקה, כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

אבל אין להיבהל מכל מיחוש או כאב ראש, מפני שאין כמעט אדם שהצום לא גורם לו לכאב ראש וחולשה, ואין בזה שום מחלה ושום סכנה. רק כאשר יש סיבה מיוחדת, יש מקום לשאול רופא ירא שמיים האם צריך לצום. 

בעניין זה יש מקום לספר מעשה מאלף.

מעשה מהאדמו"ר מצאנז

מספר הרב זוין (בספרו סיפורי חסידים), שפעם אחת לפני תפילת נעילה נעשה רעש גדול בבית מדרשו של האדמו"ר הגאון רבי חיים מצאנז (ראש שושלת צאנז). אחד העשירים צמא למים, וכמעט שנתעלף. 

אותו עשיר היה ידוע כקמצן גדול. בתחילה היו שמצאו מקום להתלוצץ: "בכל השנה לא נתן הגביר לעני מעט מים לשתות, יטעם עכשיו בעצמו את טעם הצימאון". אבל בראות האנשים שעמדו סביבו שהוא נמצא בסכנה, הלכו לדיינים לשאול כדת מה לעשות. הדיינים הורו לתת לו מעט מים בכפית, פחות מכשיעור "מלא לוגמיו". אולם עם כל כפית וכפית שנתנו לו גבר צימאונו של העשיר יותר, והוא ביקש לשתות מים בכוס.

לא רצה אב בית הדין רבי בעריש לסמוך על דעת עצמו, וניגש אל הגאון הצדיק רבי חיים, הפסיק אותו מעבודת הקודש, סיפר לו את כל המאורע, ושאל מה לעשות.

השיב לו הצדיק: "תאמרו לו, שבעד כל כוס מים שישתה ייתן מחר מאה רייניש (סכום מכובד) לצדקה, ואם יסכים לכך, תתנו לו לשתות כמה שירצה".

כששמע הגביר המתעלף את פסק הדין, שבה אליו רוחו, הזדקף, נעמד על רגליו, והמשיך להתפלל כאילו לא היה צמא כלל…

מעשה מהאדמו"ר מבעלזא

אולם כאשר צריכים לאכול מפני פיקוח נפש, אין לנסות להחמיר כלל, כי נצטווינו לשמור על חיינו, וכל המסכן את חייו לא מצווה הוא מקיים אלא עבירה. ואף על כך נביא סיפור.

מספר הרב זוין זצ"ל: לפני יום הכיפורים חלה פעם הצדיק רבי מנחם מענדיל מוויזניץ', ומחלתו היתה מסוכנת. הרופאים אסרו עליו בכל תוקף לצום, והחסידים התייראו שמא לא ישמע למצוות הרופאים. לכן פנו בבקשה לצדיק רבי יהושע מבעלזא, שישפיע עליו שלא יצום.

כתב לו רבי יהושע כדברים האלה: 

"זכרתי בעת שאדוני אבי מורי ורבי זצ"ל (הרב שר שלום, ראש שושלת חסידות בעלז) היה חולה מסוכן, והלכנו במבוכה, אולי ימאן לאכול ביום הכיפורים. 

אמנם הוא ז"ל בגודל צדקתו היה זריז בדבר, ותכף אחרי כל נדרי מיהר וציווה ליתן לו לאכול כפי שהיה צריך, ואמר בזו הלשון: הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי כפי שאמרו חז"ל. ואכל בשמחה יתירה. כמעט לא ראינו שמחה כזאת, רק בעת אכילת מצה ונטילת לולב".

לראש ולא לזנב

המעשים של ראש השנה משפיעים על כל השנה ● להקדים 'המוציא' לאכילת הסימנים ● עסקת השבויים עם חיזבאללה: אין לפדות שבויים במחיר מופרז ● מחלוקת הפוסקים לגבי שבויים שחייהם בסכנה ● בשעת מלחמה אין להיכנע לשום סחיטה

סימנים טובים לשנה החדשה

כל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שמאחר שזה היום הראשון לשנה, שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה, דיבור ומחשבה שבאותו היום משפיעים על כל השנה, וכפי שאמרו חכמים "סימן מילתא הוא" (כריתות ה, ב).

לכן נהגו ישראל לאכול בליל ראש השנה סימנים שמרמזים רמזים טובים לשנה החדשה. אוכלים תפוח בדבש לרמז שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה. אוכלים כרתי לסימן שיכרתו שונאינו. סלק לסימן שיסתלקו אויבנו. רימון לסימן שירבו זכויותינו כרמון, וכן כל כיוצא בזה.

ואין מסתפקים רק באכילה, אלא אומרים תפילה על אכילת כל סימן וסימן, על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיתמו שונאינו, וכן על כל הסימנים.

זמן אכילת הסימנים והברכה עליהם

יש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם. אבל המנהג הנכון יותר הוא לאוכלם אחר הלחם, ראשית מפני שלפי ההלכה יש להקדים את ברכת הלחם לברכות אחרות, ושנית, שאם יאכלום לפני הלחם, יתעורר ספק האם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה. 

לפיכך, לאחר הקידוש נוטלים ידיים ובוצעים על החלה, טובלים אותה במעט מלח, ולסימן טוב טובלים אותה גם בדבש, ואוכלים ממנה מעט. 

לאחר מכן אוכלים מהסימנים, אלא שלפני האכילה צריך לברך על התמר "בורא פרי העץ", וזאת משום שברכת המוציא פוטרת רק את הדברים שנחשבים חלק מהסעודה, אבל התמר, הרימון והתפוח, אינם חלק מהסעודה עצמה, ולכן צריך לברך עליהם. 

ומברכים דווקא על התמר, מפני שהוא משבעת המינים, וגם לפי הסדר שבתוך שבעת המינים הוא חשוב מהרימון. בברכת התמר פוטרים כמובן גם את הרימון והתפוח. 

אחר הברכה על התמר, יאכל ממנו מעט, ורק אח"כ יאמר את ה"יהי רצון".

על הסימנים שברכתם "בורא פרי האדמה" אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה, והם נחשבים כחלק מהסעודה. 

כילוי רשעים

בימים אלו בהם אנו שומעים על אפשרות של עסקת כניעה עם ארגון הרשע חזבאלה, לפיה אנו נשחרר מחבלים רבים תמורת שבוי אחד שלנו, יש הכרח לבאר את עמדת ההלכה בסוגיה גורלית זו.

אמנם בתחילה חששתי לעסוק בזה בערב ראש השנה. שכן לכאורה בימים אלו צריכים לעסוק בעיקר בהמתקת הדין, בלימוד זכות, ולא במלחמה ברשעים. אולם חזרתי והתבוננתי בסימני התמר (יתמו שונאינו), הסלק (יסתלקו שונאינו) והכרתי (יכרתו אויבינו). וכן נזכרתי בהלכה, שאין מזכירים בפסוקי המלכויות, הזיכרונות והשופרות פסוקים העוסקים בפורענות של ישראל, אבל מזכירים פורענות של רשעי אומות העולם (ר"ה לב, ב). הרי שיש מקום לעסוק בראש השנה בהתמודדות עם רשעי הגויים. 

מה עוד שאם אנחנו נעסוק בראש השנה בענייני חסידות בלבד, ולעומת זה, הצד השני ימשיך בתעמולת שקר, נמצא שהרע ח"ו מנצח את הטוב. על כן דווקא בראש השנה יחד עם המתקת הדין של ישראל צריך להלחם ברשעה.

פדיון שבויים

אמרו חכמים (גיטין מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי לתקנה זו, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. וכן פסקו הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנב, ד).

אמנם כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות, שהפושעים מאיימים, אם תשלמו עבורו כופר, נרצח אותו נפש, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שמותר לפדותו ביותר מכדי דמיו, משום סכנת נפשות, ויש אומרים שאסור, משום הדאגה הכללית לשלום הציבור, שאם נכנע להם, יבואו ויתפסו עוד שבויים ויאיימו על חייהם.

מהר"ם מרוטנבורג

רבי מאיר מרוטנבורג (מהר"ם), היה אחד מגדולי הראשונים באשכנז (ד"א,תתקע"ה – ה"א,נ"ג; 1215-1293). בהיותו כבן שבעים נתפס בשבי, והושם בכלא אנזיסהים שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. כדי להבין את משמעות הדבר, צריך לדעת כי כמעט כל רבני הקהילות ומנהיגי הציבור באותה התקופה היו תלמידיו. גם רבני הדור הבא גדלו על ברכיו. המפורסם שבתלמידיו היה הרא"ש, (אחד משלושת עמודי ההוראה לפי רבי יוסף קארו). וכיוון שהיה חשוב כל כך, קיווה הקיסר לסחוט על ידי שבייתו סכומי עתק מהיהודים. ואכן מזימתו עמדה להתגשם, תלמידיו ומעריציו של מהר"ם רצו לאסוף את כל הכסף הנדרש עבור פדיונו. הם סברו שלמרות שיש איסור לשלם עבור שבוי יותר מכפי המקובל, כאשר מדובר בגדול שבדורו, שכל הציבור צריכים לו ולתורתו, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. 

אולם מהר"ם הקדוש הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו, שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. כך שהה המהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. 

בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

מה הדין בשבויי מלחמה

אף שיש מקילים לשלם יותר מכפי המקובל כדי להציל את השבוי ממיתה, כאשר מדובר במצב של מלחמה אסור להיכנע לשום סחיטה. הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב. ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד מעיירות שעל הגבול, יוצאים כנגדם למלחמה. משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).

ולכן אם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו, שאם נוותר להם בשבוי אחד, ימשיכו וילחמו ויסכנו רבים מאיתנו. וכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי", ואמרו חז"ל שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן עשה דוד המלך אחר שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא פתח עימם במשא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). 

ואם אין לנו כוח להלחם בהם, מותר להחליף שבוי תמורת שבוי, כמקובל, אבל יותר מזה אסור. ובמיוחד כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמשכת מול מדינות וארגוני טרור, שכל כניעה שלנו לסחטנות מצידם, מתפרשת מיד כסימן של חולשה, וגורמת לעוד פיגועים וניסיונות לתפישת שבויים שלנו. 

בנוסף לכך, בעקבות שחרור מחבלים המוני, הזוממים לפגוע בנו פחות יפחדו, שיאמרו בליבם, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. 

יתר על כן, רבים מהמחבלים ששוחררו בעסקאות הקודמות חזרו לעסוק בטרור, וגרמו לרציחת מאות ישראלים. נמצא שעבור שחרור יהודי אחד נרצחו עשרות ואולי מאות אחרים. 

אמנם, חשוב לציין, כי בסוף המלחמה, כאשר נקבעים הסכמים סופיים, מותר לשחרר את כל השבויים שלנו תמורת כל השבויים שלהם, גם אם אנחנו תפשנו יותר שבויים. מפני שכך מקובל בעולם, ואין זה נחשב תשלום מופרז. אלא שלצערנו איננו רואים באופק את סוף המלחמה בארגוני הטרור השונים. 

מדיניות הבטחון

אפשר להמשיל את מדיניות הביטחון הישראלית למי שנמצא כל ימיו באוברדרפט של עשרת אלפים שקלים. במשך חמישים שנה הוא מפסיד על כך קרוב למאה אלף שקלים. אבל מפני שאינו יכול להתגבר על עצמו, הוא חי בפיגור של חודשיים, וכל הזמן חשבונו במינוס.

גם מדינת ישראל חייה באוברדרפט, הן בכלכלה והן בביטחון. בצד הכלכלי הדברים ידועים, האוצר מוציא כספים שעדיין אינם בקופת הציבור, ועל ידי כך אנחנו נאלצים ללוות כספים מארה"ב, ומגבירים את התלות שלנו בהם. 

לא פחות חמור, אנחנו חיים באוברדרפט במדיניות הביטחון. עושים את הכל מאוחר מידי. לו מדינת ישראל היתה עושה את כל פעולותיה כנגד ארגוני הטרור שנתיים קודם, מצבנו הבטחוני היה משתפר פלאים, ויהודים רבים היו ניצלים ממוות. 

במקום לעשות את מבצע חומת מגן אחר הפיגועים הגדולים, היה צריך לעשות אותו לפניהם. 

במקום לחסל את ראשי הטרור אחר הפיגועים הגדולים, יש לחסלם לפניהם, כאשר התחילו לאיים. 

במקום להילחם עם החיזבאלה בעוד שנה או שנתיים, צריך להלחם בהם עכשיו.

לו היינו פותחים את מלחמת יום הכיפורים בהתקפה שלנו, כמה שעות קודם, תוצאותיה היו טובות לאין ערוך.

על זה נתפלל כולנו בראש השנה "ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך, ותקווה טובה לדורשך, ופתחון פה למייחלים לך. שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך". "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך" במהרה בימינו.

אבלות החורבן שורשיה ומנהגיה

איסור לבישת מכובסים, ומה לעשות כשאין בגד אחר ● כיבוס בגדי תינוקות וילדים קטנים ● דין רחיצה בתשעת הימים בימינו, שרגילים להתרחץ בכל יום ● מדוע חטא המרגלים חמור יותר מחטא העגל ● תיקון חטא המרגלים ע"י יישוב הארץ

זמן איסור כביסה

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב), ואפילו אם הכיבוס נועד לצורך שימוש לאחר תשעה באב. וזה אחד מביטויי האבלות, שמתוך צער והזדהות עם הנפטר או החורבן האדם מפסיק לטפח ולפנק את עצמו. הספרדים נוהגים איסור בשבוע שחל בו תשעה באב כמבואר במשנה, והאשכנזים נהגו להחמיר באיסור כיבוס מראש חודש אב. אבל לכבוד שבת חזון, גם האשכנזים נוהגים ללבוש בגדי שבת מכובסים (מ"ב תקנא, ו, עפ"י הגר"א).

איסור לבישת בגד מכובס

כשם שאסור לכבס, כך אסור ללבוש בימים אלו בגד מכובס. וכל הבגדים בכלל זה. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה או מפה מכובסת על השולחן. וכן אסור להתחיל להשתמש במגבות או מפיות מכובסות.

אין לובשים בגדי שבת בימים אלו, ואפילו אם אינם מכובסים. אבל לקראת ברית מילה האב והאם, המוהל, הסנדק והאישה המביאה את התינוק לברית, לובשים בגדי שבת (מ"ב תקנא, ג).
מי שרגיל כל השבוע ללבוש חולצה לבנה, אין היא נחשבת עבורו לבגדי שבת.

עצה להחלפת בגדים

כיוון שהאיסור ללבוש בגדים מכובסים נמשך כמה ימים, ואנשים רגילים כיום להחליף בגדים בתוך זמן זה, נוהגים להכין כמה בגדים שמתחילים ללובשם לפני זמן האיסור. לובשים כל בגד כשעה ויותר, ועל ידי כך כבר אינו נחשב למכובס, ואפשר ללובשו בזמן איסור לבישת מכובסים. 

מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך עליו, עד שלא יחשב מכובס. ואף שלא יתלכלך ממש, מכל מקום כבר לא יחשב נקי כמכובס, ואף יתקמט מעט, ולכן מותר יהיה לכבסו.

לבנים וגרביים מכובסים מותר לדעת כמה פוסקים ללבוש בימים אלו, מפני שבהחלפתם אין שום צד של פינוק אלא רק הסרת מיאוס, וכן הלכה. והרוצה להחמיר יניחם מעט על הרצפה עד שלא יחשבו מכובסים.

מי שהתלכלכה חולצתו בכתם כך שלא ראוי להראות בו לפני אנשים, ואין לו בגד אחר שיכול ללובשו – משום כבוד הבריות יכול לשטוף את הכתם במים. ואם הכתם לא ירד במים יוכל להיעזר בסבון.

בגדי תינוקות

בגדים של תינוקות שרגילים לטנף את בגדיהם אינם בכלל האיסור, וכן מותר לכבס מצעים ושמיכות של ילדים שהרטיבו בלילה. ורבים נוהגים להקל בשעת הצורך לכבס בגדים של ילדים עד גיל שבע שמונה, מפני שגם הם מטנפים את בגדיהם, ואין בכיבוס למענם שום צד של שמחה (רמ"א תקנא, יד). 

כשמכבסים בגדים של קטנים במכונה, אין היתר להוסיף עמהם בגדים של גדולים. ואף את בגדי הקטנים טוב כשאפשר לייבש בצנעא בתוך הבית, כדי שלא יראו כלא מתאבלים.

מקור איסור רחצה לפני תשעה באב

על פי תקנת חכמים איסור הרחצה חל בתשעה באב בלבד. אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד נהגו רבים להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים ואפילו במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

רחצה לניקיון מותרת

אבל כיום, שיש מים זורמים בכל בית, הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין, ורבים רגילים להתרחץ בכל יום עם סבון, ואם לא יתרחצו יום אחד ייגרם להם סבל, ויש שאפילו יתקשו עקב כך להירדם. 
לפיכך להלכה, כל מי שחש צער מכך שלא התרחץ, אפילו הוא מיוצאי אשכנז, רשאי להתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, אלא שירחץ במים פושרים, כדי שלא יהנה מרחיצתו, אלא כל מגמתו תהיה לניקיון בלבד. אמנם אין צורך שהמים יהיו קרים עד שיסבול מהם. ואף מותר להשתמש בסבון כדי להסיר מעצמו ריח רע. ואם הוא סובל מכך שאינו חופף את ראשו, יחפוף את ראשו בשמפו. 

ומי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, אף שהוא עצמו אינו סובל מכך, מוטב שיתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, כדי להסיר ממנו את הריח הרע, שגדול כבוד הבריות, וכיום אנשים רבים רגישים לריחות רעים, ואם לא יתרחץ נמצא שיתחלל שם שמיים על ידו.

שחייה בבריכה

למטרת בילוי אסור להתרחץ בבריכה ובים מראש חודש אב, שאמרו חכמים "משנכנס אב ממעטים בשמחה". 

הרגיל לשחות בכל יום בבריכה לשם התרעננות ושמירת הכושר, כיוון שאין נזק בריאותי אם לא ישחה מספר ימים, על פי מנהג אשכנז נכון להימנע משחייה בכל תשעת הימים. ולמנהג ספרדים נכון להימנע בשבוע שחל בו תשעה באב. 
ומי שעל פי הוראת הרופאים צריך לשחות בכל יום, כגון מי שנפצע וכדי להשתקם הורו לו לשחות בכל יום, יכול לשחות עד ערב תשעה באב.

חטא העגל בי"ז בתמוז

האסון המשמעותי ביותר שאירע לנו בי"ז בתמוז הוא הבקעת חומת ירושלים ותחילת החורבן. ושורשו של אסון זה בחטא העגל שהתרחש בי"ז בתמוז, ובעטיו נשתברו הלוחות הראשונים. וכפי שאמרו חכמים במשנה (תענית כו): "חמשה דברים רעים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל". 

כשנתבונן נראה כי יש קשר פנימי בין חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז: בכולם יש ביטוי למשבר שפוגע תחילה בשורשים הרוחניים, סודק את חומת האמונה, וגורם לפגיעה קשה שאם לא תתוקן מיד תגרום אח"כ לבואו של החורבן הגמור בתשעה באב. 

בחטא העגל לא היתה כפירה גמורה – עדיין האמינו בה' בורא העולם – אלא שסברו שגם לעגל יש כוח מסוים. אך כיוון שהחלו לחטוא בעבודה זרה, לא היה בהם אח"כ כוח לעמוד בפני עצת המרגלים, ומרדו בה' ובמשה עבדו, וחטאו כנגד המטרה שלשמה נוצר ישראל, גילוי שכינה בעולם. וכן ביטול התמיד, העמדת פסל בהיכל ושריפת התורה, אין בהם עדיין חורבן גמור, אבל יש בהם פגיעה שורשית בצד הרוחני, פגיעה שאם לא תתוקן, הבקע יתרחב עד לחורבן גמור.

חטא המרגלים בט' באב

בט' באב חזרו המרגלים משליחותם לתור את הארץ, והוציאו את דיבתה רעה, והמסו את לבב העם באומרם כי לא יוכלו לכבוש את ארץ כנען מפני שיושביה גיבורים וענקים. "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". (במדבר יד, א).

ואותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, ואמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות (סנהדרין קד, ב). ובאותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב (תנחומא שלח). 

וכן אמרו חכמים במשנה (תענית כה, ב): חמשה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: "נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".

חומרת חטא המרגלים

והיה חטא המרגלים חמור מחטא העגל, שבחטא העגל עדיין לא כפרו לגמרי בה' ובמשה, רק טעו בעבודה זרה וחשבו כי אחר שמשה נסתלק כבר לא יתגלה אליהם ה' בכבודו ועצמו, ויש לחפש אליל שישמש מתווך בינם לבין הבורא, ולכן אחר חטא העגל סלח הקב"ה לישראל. אבל בחטא המרגלים כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ, ואף בגדו בשליחות העיקרית שלשמה נברא העולם ונבחרו ישראל – לגלות שכינה בעולם הזה דרך החיים בארץ ישראל. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר, ורק יהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא השתתפו בחטא זכו להיכנס לארץ.

בעטיו של חטא העגל נפרצה חומת האמונה, ובעקבות כך נפרצה חומת ירושלים, ונבקע הסדק בכבוד התורה ועבודת בית המקדש. ובעטיו של חטא המרגלים נחרבה האמונה היסודית בשליחותם של ישראל לקדש שם שמיים בעולם, וכל הצרות שנבעו מכך משמעותם ביטול וחורבן היכולת שלנו לגלות את הקדושה באופן קבוע בארץ. תחילה נגזר בתשעה באב על אותו הדור שלא ייכנס לארץ. וכיוון שלא זכינו לתקן את חטא המרגלים גרם העוון ונחרבו שני בתי המקדש. וכיוון שעדיין לא תיקנו את חטא המרגלים נחרבה ביתר בעת כשלון מרד בר כוכבא, ונחרשה העיר ירושלים. וכל אלו מאורעות קשים שביטלו את השכינה מלשרות בארץ, ועל כך אנו מתאבלים וצמים בתשעה באב.

יישוב הארץ תיקון המרגלים

כשנתאבל ונשב על הארץ בט' באב, נזכור כי שורש החורבן התחיל במאיסה בארץ חמדה, ובאובדן האמונה כי ה' מתגלה בארץ. ונקבל עלינו לתקן את חטאם בלימוד ערכה של ארץ ישראל ובהשתתפות, כל אחד כפי יכולתו, בקיבוץ הגלויות, בבניין הארץ ובביטול 'מפת הדרכים'. ונתפלל על ההתיישבות ביש"ע, שתמשיך להתפתח ולשגשג, שהיא תיקון חטא המרגלים בימינו.

לכבד באמת את הנופלים

אנשים חסרי אמונה עיצבו את יום הזיכרון ברוח שלום עכשיו ● להעמיד במרכז היום את קדושת האידיאל שלמענו מסרו הנופלים את נפשם ● ולמשפחות השכולות נאמר: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה

ליום הזיכרון 

מבוכה גדולה קיימת בציבור לגבי אופיו ומסריו של יום הזיכרון. רבים חושבים בשטחיות שמגמת יום הזיכרון היא להרכין ראש בעצבות, וככל שנתאר יותר את הכאב שבנפילת החיילים כך נכבד יותר את זכרם. 

אבל האמת הפוכה: היחס הנכון לנופלים – שהם קדושים, שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. ועליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות – אין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן. 
מי שאינו מאמין חושב שהם מתו בלא עת ואינם, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך, בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאיתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים "קדוש לעולם קיים". במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.

לדאבון לבנו, בכלי התקשורת הממלכתיים ובחיי התרבות במדינת ישראל שולטים אנשים חסרי אמונה, מרוחקים מעברו ומייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזכרון ליום של 'שלום עכשיו'. ליום שבו במקום לכבד את זכר הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם – הם פוגעים בכבודם, ומעמידים את מותם כמוות ריקני, חסר משמעות. הם נראים כמכבדים את הנופלים, הם מספרים עליהם סיפורים עצובים, אבל באמת אין פגיעה גדולה יותר בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזכרון, שביסודו – התעלמות מהייעוד הכלל-ישראלי שלמענו קדושי ישראל מסרו את נפשם.

הצביון הנכון של יום הזיכרון צריך להיות הגברת החיים לאורם ולזכרם של הנופלים. במסירות נפשם על קידוש ה' הם הראו שהעניין הלאומי, חזון קיבוץ הגליות ובניית ישראל בארצו הוא גדול כל כך עד ששווה לתת את כל החיים למענו. ומכוח הכרה זו אנחנו מגבירים את כוחנו, ולאורם אנחנו ממשיכים. והילדים שאנחנו מולידים ומגדלים – מכוחם, היישובים שאנחנו מקימים – מכוחם, לימוד התורה שאנחנו לומדים – שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן, כחזון הנביאים – שלהם היא. ומתוך יום הזיכרון אנחנו מתגברים ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען ישראל. ובזה אנחנו באמת מכבדים אותם, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.

כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה.
ביום זה, שהוא יומם של הקדושים, עלינו לקבל על עצמנו לתרום יותר למען עם ישראל, לבנות משפחות טובות, שיש בהם תורה ומוסר, נאמנות לעם ולארץ. לא להרכין ראש אלא לזקוף את קומתנו מאוד, לכבודם, ולהרים את מבטנו אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעינינו דמעות, אלו דמעות של גדולה.

ספירת העומר בזמן הזה

נחלקו הראשונים בשאלה האם מצוות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה או מדברי חכמים בלבד. 
לדעת הרא"ש והר"ן, ועוד הרבה ראשונים, מהתורה מצוות ספירת העומר תלויה בהבאת עומר התנופה, שנאמר (ויקרא כג, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וחכמים תיקנו לספור כזכר לספירת העומר שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים. וזהו הטעם שנוהגים לאחר ספירת העומר להתפלל שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ואזי נוכל לקיים את מצוות ספירת העומר, לא רק מצד תקנת חכמים, אלא בצורתה המקורית כפי שנאמר בתורה.

ולדעת הרמב"ם ובעל ספר החינוך, גם כאשר אין מביאים את עומר התנופה מצווה מהתורה לספור, ומה שנאמר "מיום הביאכם את עומר התנופה", הכוונה ללמדנו את התאריך של תחילת הספירה, אבל אין זה תנאי הכרחי, וגם היום כשבית המקדש חרב ואין אנו יכולים להביא את קרבן העומר, מצווים אנו לספור את ספירת העומר מן התורה.

המשמעות המעשית של הלכה זו נוגעת למצבים של ספק. למשל, מי שספר בבין השמשות, היינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים שהוא ספק יום ספק לילה, אם המצווה מהתורה – לא יצא, שספק בדברי תורה לחומרא, ואם המצווה מדברי חכמים – יצא, שספק בדברי חכמים לקולא. ובעל השולחן ערוך פסק שהמצווה מדברי חכמים (תפט, ב). ורבים מהאחרונים החמירו לחזור ולספור אחר צאת הכוכבים (א"ר, מ"ב תפט, טו, באו"ה תפט, א ד"ה 'לספור העומר').

האם אפשר לספור ביום?

דין הספירה תלוי במצוות קצירת העומר, שנאמר (דברים טז, ט): "מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות". ולגבי קציר העומר נזכרו שתי דעות במשנה. במסכת מנחות (עא, א) אמרו שמצוותו לקצור בלילה, ואם נקצר ביום כשר, ועל פי זה הורה בעל הלכות גדולות שאם שכח לספור בלילה יספור ביום. אולם רבנו תם סובר שהעיקר הוא כפי שאמרו במסכת מגילה (כ, ב) שמצוות קציר העומר בלילה בלבד, ולכן מי שלא ספר בלילה אינו יכול להשלים ולספור ביום. ולמעשה נפסק להלכה שהשוכח לספור בלילה יספור ביום שלמחרתו בלא ברכה. ובעצם בפסיקה זו התחשבו בשתי השיטות: מצד אחד אומרים שמי ששכח לספור בלילה יכול להשלים ולספור ביום, אבל מאידך, מאחר שיש דעה שאין זמנה של ספירת העומר ביום, נפסקה ההלכה שיספור בלא ברכה ולא יכניס עצמו לספק של ברכה לבטלה (שו"ע או"ח תפט, ז).

השוכח לספור יום אחד כיצד ינהג בהמשך הימים?

הדין תלוי בשאלה, האם ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה הנמשכת מחג הפסח ועד חג השבועות, או שבכל יום ישנה מצווה בפני עצמה. לדעת בעל הלכות גדולות ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה, ולכן השוכח לספור יום אחד, הפסיד את המצווה ושוב לא יספור בימים הבאים. אולם לדעת רוב הפוסקים (תוס', תר"י, ועוד) הספירה בכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולכן השוכח לספור יום אחד הפסיד את מצוות אותו היום בלבד, ולמחרת מצווה עליו להמשיך ולספור בברכה.

למעשה נפסקה ההלכה שגם אדם ששכח לספור יום אחד צריך להמשיך ולספור, על פי דעת רוב הפוסקים הסוברים שכל יום עומד בפני עצמו. אבל יספור בלי ברכה, מפני שאנו חוששים לדעה שכל הספירה היא מצווה אחת, ומאחר ששכח יום אחד הפסיד המצווה, וכדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה יספור בימים הבאים בלא ברכה (שו"ע תפט, ח).

ואולם מי שרק התעורר לו ספק שמא שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך לספור עם ברכה, ורק מי שברור לו ששכח לספור יום אחד אינו יכול להמשיך לספור בברכה. וכן מי ששכח לספור בלילה ונזכר וספר ביום, אע"פ שיש סוברים שאין יוצאים בספירה שביום, כיוון שיש סוברים שבדיעבד גם בספירת היום מקיימים המצווה – בימים הבאים יוכל לספור בברכה (תה"ד ח"א לז).

לבער את חמץ הגאווה

החמץ מבטא את יכולת השכלול ופיתוח העולם ע"י האדם ● יסודות האמונה המתגלים בחג הפסח הם מעשה שמיים ללא התערבות אנושית, וזהו טעם איסור חמץ בפסח ● מצוות אכילת מצה בשאר ימי הפסח ● אילו תרופות זקוקות להכשר לפסח

החמץ רומז לגאווה

חומרה הלכתית מיוחדת ישנה באיסור חמץ בפסח, שלא רק שאסרה התורה לאוכלו, אלא הוסיפה וציוותה שלא ייראה ולא יימצא חמץ ברשותנו. וחכמים הוסיפו ואסרו תערובת חמץ בכלשהו. כלומר ההתרחקות מהחמץ בפסח היא מוחלטת. אין זאת אלא שהחמץ מבטא את הרע, וכן אמרו בספר הזוהר (ח"ב מ, ב) שהחמץ הוא יצר הרע, ובארו שהוא רומז ליצר הגאווה, שכן החימוץ גורם לתפיחת הבצק, ונראה הדבר כהתגאות והתנפחות של החומר, כפי שהגאוותן מגדיל את עצמו. לעומת זאת, המצה נשארת בגודלה המקורי כפי שהקב"ה בראה.

בכל השנה יש ערך לחמץ

לכאורה קשה, שאם החמץ רומז לגאווה, מדוע מותר לאוכלו במשך כל השנה? ויותר קשה, שמצינו בחז"ל ששבחו של האדם שהוא יודע לעשות מן החיטים עוגות חמץ נאות (עי' תנחומא תזריע ה'), כלומר החמץ רומז לכישרון שהקב"ה נתן לאדם, שעל ידו הוא יכול לפתח ולשכלל את העולם. וכפי שמתבאר מדברי חז"ל, בכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שהאדם יוכל על ידי פיתוח המדע והטכנולוגיה להידבק במעשיו ולהשתתף בתיקונו של העולם, ואם כן מדוע נאסר החמץ בפסח, הלא החמץ מבטא את יכולתו של האדם לקחת חיטים גולמיים ולהפוך אותם לדבר משובח וטעים? ואין בזה גאווה פסולה, אלא להפך, עיסוק בשכלולו של העולם.

שני סוגי הגאווה

אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו, וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת ומזיקה בראש ובראשונה למתגאה עצמו, מפני שכוח שיפוטו פגום לגמרי, וממילא הוא אינו יכול לתכנן כראוי את דרכיו, וכל חייו מלאים טעויות ואכזבות. כמובן שגאווה זו פסולה כל השנה. 

אבל הסוג השני של הגאווה, שכנגדה בא איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו ואלוקיו. כל יהודי צריך לדעת כי הקב"ה ברא את העולם וקבע את ייעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בו בלבד. ואף שנתן הקב"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם, מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית. הקב"ה ברא את העולם, והוא בחר בעם ישראל להיות עם סגולתו, והוא נתן את התורה, ובכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. ולכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו – עליו להתעטף בענווה גדולה, ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות קטנות ביסודות הבריאה. 

אם כן, בעמדנו לפני בוראנו צריכים אנו להיזהר מכל סוג של גאווה, ולאיסור גאווה זו רומז איסור החמץ בפסח. אבל בבואנו לעסוק בשכלולו של עולם עלינו לפעול במלא הכוחות שהקב"ה חנן אותנו, וזו בחינת החמץ הטובה. וכך גם בעבודת בית המקדש: בעמדנו לפני בוראנו במקום הקדוש – אסור להכניס חמץ (זולת במקרים נדירים), אבל מחוץ לבית המקדש החמץ מותר ומשובח. 

עניינו של חג הפסח

חג הפסח ובמיוחד ליל הסדר נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה, שיש בורא לעולם והוא משגיח על ברואיו, ובחר בעם ישראל כדי שיגלו את שמו בעולם. ובכל עת שמדובר על גילוי יסוד אלוקי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית לגמרי, כדי לבטא בכך שמדובר בעניין אלוקי ולא בעניין אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ומופתים, להודיע ברבים כי בחירת ישראל הוא עניין אלוקי. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוקי מוחלט. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. וכל המערב צד של אנושיות ביסודות האמונה הרי הוא חוטא בעבודה זרה. ורמזו לזה בזוהר שהחמץ בפסח הוא עבודה זרה (ח"ב קפב, א). 

ולכן בפסח, החג שנועד להשרשת האמונה בה', נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ במאכלנו וברשותנו, שהוא מבטא את הצד האנושי שלנו, ואסור לערבו בעת שאנו עוסקים ביסודות ושורשי האמונה. אבל במשך כל השנה אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי.

האם יש מצווה לאכול מצה בכל ימות החג

מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בערב תאכלו מצות". ואף שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזהו המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב, רשאי. בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חז"ל שאכילת מצה בשבעת הימים היא "רשות" (פסחים קכ, א). 

אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך "על אכילת מצה", אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה – מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח "רשות", כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. ולפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו". וכן כתבו אבן עזרא וחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש, וכן נהג הגר"א. אמנם נראה שגם לדעתם המצווה היא באכילת כזית בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.

תרופות בפסח

תרופה מרה מותר לבלוע בפסח, ואין צורך לברר אם היא כשרה לפסח, מפני שגם אם היה בה חמץ, כיוון שנפסל ממאכל כלב לפני הפסח, אין עליו יותר איסור חמץ.

ויש מחמירים וסוברים, שהואיל ונפסק בשולחן ערוך (תמב, ט, עפ"י הרא"ש), כדעת המחמירים, שגם חמץ שנפסל ממאכל כלב אסור מדברי חכמים לאכול בפסח, מפני שבעצם אכילתו הרי מחשיבים אותו, כך הדין גם לגבי תרופות. וכיוון שרגילים להכניס בגלולות עמילן כדי להקשותן, יש לחוש שמא השתמשו בעמילן של חמשת מיני דגן, ולכן אין להשתמש בגלולות בלא הכשר לפסח.

אולם רוב הפוסקים סוברים שבליעת תרופה אינה דומה לאכילת מאכל חמץ שנפסל, מפני שאדם הבא לאכול חמץ שנפסל אכן בעצם אכילתו מחשיב את החמץ ומחזירו לאיסורו, אבל בולע התרופה אינו אוכל אלא בולע בלבד (כתב סופר או"ח קיא), ועוד שאין כוונתו לאכול את החמץ, אלא כל מגמתו לבלוע את התרופה, וכדרך אגב הוא גם בולע את החמץ שנפסל ממאכל כלב (חזו"א מועד קטז, ח; אג"מ או"ח ב, צב; יחו"ד ב, ס).

ומתוך חשש לדעת המחמירים, יש שהתירו שימוש בתרופה מרה שמעורב בה עמילן חמץ רק לצורך חולה שנאלץ לשכב על מיטתו, אבל לא התירו זאת למי שסובל ממיחוש בלבד, או למי שנוטל ויטמינים ותרופות לחיזוק הגוף.

אולם למעשה, כיוון שרוב הפוסקים מקילים, ובנוסף לכך, גם לדעת המחמירים האיסור מדברי חכמים בלבד, וכלל נקוט בידינו שבכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקילים – לפיכך מותר לבלוע תרופה מרה שמעורב בה חמץ גם לצורך מיחוש וחיזוק הגוף. ובמיוחד שכיום כמעט וכבר אין תרופות שמעורב בהן עמילן חמץ. 

לפיכך אין צורך לבדוק ולשאול על תרופות מרות אם הן כשרות לפסח. 

אבל תרופה טעימה אסור לאכול או לשתות בלי שיהיה לה הכשר מיוחד לפסח. ורק לחולה מסוכן, שלא הצליח למצוא תחליף כשר לפסח, מותר לבלוע תרופה טעימה בלא הכשר, שפיקוח נפש דוחה איסורי פסח.

שפתון

אם יש בו טעם טוב אין להשתמש בו בלי כשרות לפסח, אבל כשטעמו פגום, מותר להשתמש בו גם ללא הכשר לפסח. וגם כאשר אין לו שום טעם מותר להשתמש בו. מפני שגם אם עירבו בו חמץ, כיוון שעתה הוא אינו ראוי למאכל כלב אין עליו יותר שם חמץ, ובמריחתו על השפתיים אין כוונת אכילה אלא רק ייפוי.

והמחמירה להשתמש בשפתון כשר לפסח תבוא עליה ברכה. אבל אישה שאין לה שפתון כשר, רשאית להשתמש בשפתון שאין לו טעם בלא הכשר.

צום עשרה בטבת

מדיני הצום: אכילה ושתייה לפני עלות השחר ● שטיפת הפה וצחצוח שיניים ● מיהו חולה הפטור מן הצום? ● דיני מעוברת ומניקה: האם יולדת שחדלה להניק חייבת בתענית? ● ילדים בתענית: האם מצווה לחנכם לצום חלק מהצום?

עשרה בטבת

תקנו הנביאים והחכמים שלאחר החורבן לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ומאז שהוקם בית המקדש השני בטל הצום, אבל כשחזר ונחרב חזרה תקנת הצום לקדמותה. ואף שבימי הבית השני החל המצור בתאריך אחר, מכל מקום עיקר הצומות נתקנו על החורבן הראשון, שמכמה בחינות הוא חמור יותר, ועליו אנו צמים. 

וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.

אכילה ושתייה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (בעשרה בטבת הקרוב ב- 4.53 לפנות בוקר), מכל מקום מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, לדעת הרבה פוסקים הרי הוא כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול או לשתות. לפיכך, הרוצה לקום מוקדם ולאכול או לשתות, צריך לחשוב על כך בלבו לפני שילך לישון. ובדיעבד אם לא חשב על כך אסור לו לאכול, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקילים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (עיין מ"ב תקסד, ו, כה"ח י').

שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים בצום, מפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים, אבל לשטוף כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו בימי הצומות הקלים, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע. 

ובתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד לא ישטוף את פיו בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

השותה בטעות בצום

שאלה: מי שטעה ושתה ביום צום, האם חייב אחר כך להמשיך לצום?
תשובה: חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום. 

חולים פטורים מהצום

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם החולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק כשהמחלה קשה עד שהצום עלול לגרום לסיכון הנפש – אין לצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. וגם אז, אם יכול להסתפק באכילה מועטת 'לשיעורים', פחות מ'ככותבת' ו'מלא לוגמיו' כל תשע דקות, יעשה כך. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות.

מי נחשב חולה

ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום. 

ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה יחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום (כה"ח תקן, ו; תקנד, לא). 

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר המחלה. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רב או רופא ירא שמיים.

מעוברות ומניקות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד). והטעם לכך, מפני שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו רק בשעה שיש על ישראל גזרות קשות, ואילו כיום אנו נוהגים לצום בכל הצומות גם כשאין עלינו גזרות קשות, מפני שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אולם כבר מתחילה נהגו שהמעוברות והמיניקות אינן צמות בהן, מפני שהצום קשה להן יותר מלשאר הבריאים.

ואמנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזרות הקשות שסבלו באשכנז. מכל מקום, כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז שנשים מעוברות ומיניקות אינן צמות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום, או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק – עדיף שלא תתענה.

שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת, הפטורה מהצומות הקלים, חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה. לדעה זו אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש – רשאית להקל.

ויש נשים שהתרגלו במשך שנים שלא לצום בצומות הקלים, כי בחסדי ה' פעם היו מעוברות ופעם מיניקות, וחוזר חלילה. אבל אחר שיסיימו ללדת, עליהן לחזור ולצום כפי תקנת חכמים.
קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום. רק ביום הכיפורים, שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום בתחילה מספר שעות ואחר כך צום מלא. ובשאר הצומות אין מצווה לחנכם, אבל נוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקן, ה). ואם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהרים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג).

חתן וכלה

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום, אע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים – בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שכוח הרבים עדיף על כוח היחיד, ואבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א).

וכן הדין לגבי בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שעושה פדיון הבן לבנו הבכור ביום התענית, שאסור לו לאכול.

וכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בבניינה במהרה בימינו אמן.

אור החנוכה לדורות

להקדים נר חנוכה לנרות שבת ● גזרות אנטיוכוס – נס רוחני להמעטת תופעת ההתייוונות ● הניצחון הצבאי והמדיני של חנוכה בטל עם חורבן הבית ● הניצחון הרוחני, המגולם בנרות החנוכה, נשאר לדורות

הדלקת נרות חנוכה בערב שבת

מפני שאסור להדליק נרות בשבת, מקדימים את הדלקת נרות חנוכה לפני כניסת השבת, ומכינים נרות שידלקו עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים, ובזה יקיימו את המצווה.

ותחילה מדליקים את נרות החנוכה ואחר כך את נרות השבת (שו"ע תרעט, א), מפני שלכתחילה אין לעשות מלאכה האסורה בשבת אחרי הדלקת נרות שבת. 

בירושלים, שנוהגים לקבל בה את השבת ארבעים דקות לפני השקיעה, יש מדליקים את נרות החנוכה כארבעים וחמש דקות לפני השקיעה, ויש שבשבת חנוכה נוהגים לאחר את כניסת השבת לזמן תל אביב, ומדליקים את נרות החנוכה כעשרים וחמש דקות לפני השקיעה, ואת נרות השבת כעשרים דקות לפני השקיעה.

לכתחילה טוב להתפלל מנחה במניין לפני הדלקת נרות חנוכה, מפני שתפילת המנחה שייכת ליום שעבר, ואילו הדלקת נרות חנוכה שייכת ליום הבא (עיין שעה"צ תרעט, ז). אבל אין להתפלל מנחה ביחידות כדי להקדימה להדלקת הנרות.

הניצחון על היוונים

שאלה: מדוע הניצחון על היוונים נחשב לנס גדול כל כך, עד שאנו אומרים: "על הניסים, ועל הפורקן, ועל התשועות, ועל המלחמות" וכו', ואף קבעו שמונת ימים להודות ולהלל עליו? ושאלה שנייה: אם אכן הניצחון ניסי, מדוע הדגש המרכזי בסופו של דבר הוא על נס פח השמן, שלזכרו אנו מדליקים את החנוכייה, ואף "על הניסים" מסתיים בעניין הדלקת הנרות במקדש?

תשובה: נתייחס תחילה לניצחון, ואחר כך לאופיו של חנוכה. 

היוונים כבשו ארצות גדולות בגבורה ובכשרון רב. מעצמות גדולות, ובראשן מצרים ופרס, נפלו שדודות לרגליהם. התבוללות אתנית ותרבותית שינתה את פניהם של כל העמים ללא היכר. התרבות היוונית עיכלה אל תוכה את כל התרבויות האחרות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת, הכוללת בתוכה שיטות חשיבה, סדרי ממשל, אורחות חיים. אמנם אחר מותו של אלכסנדר מוקדון התחלקה המעצמה היוונית הגדולה לכמה ממלכות. אבל בכל אופן העולם המוכר נשלט על ידי יוונים, שהשליטו את תרבותם על כל הארצות. 

והנה נגזרה הגזרה על ידי אנטיוכוס: להעמיד פסל בבית המקדש, ולאחר מכן לחייב את היהודים לעבוד עבודה זרה. הלחץ החריף כנגד היהדות עורר את הזיק הנשמתי, והמרד פרץ. המלחמה הייתה קשה וארכה עשרות שנים. מנהיגי המכבים נזדקקו לגבורה ולתחבולות. המלחמה ידעה עליות ומורדות, רבים מהלוחמים נהרגו בקרבות. אך בסופה הגענו לעצמאות מדינית. אמנם בחסות מסוימת של הממלכות הגדולות, בתחילה היווניות ואחר כך רומא. אולם בכל זאת השלטון בארץ התנהל על ידי יהודים ולמען היהודים. 

מי יודע, לו היו היוונים מתאזרים בסבלנות, גם על יהודה היה עובר תהליך ההתייוונות, כשם שעבר על שאר העמים. אולם יד ה' המסתתרת במהלכי הדורות יצרה את העימות. כעין הקשיית ליבו של פרעה בשעתו, כך הקשה ה' את ליבו של אנטי וכוס.

כשמתבוננים במבט רחב על ההישגים הצבאיים-מדיניים של בית חשמונאי, אכן מדובר בנס. אמנם נס בדרך הטבע, אבל בהחלט נס של מעטים שנצחו את המרובים, חלשים את הגיבורים. אין זאת אלא שצור ישראל וגואלנו סייע בידנו, כדי לתת לנו שארית בארץ.

ההתמודדות הרוחנית

אבל כשהמלחמה נסתיימה בניצחון צבאי-מדיני, חזרה והתעוררה המלחמה הקשה יותר, המלחמה התרבותית. עדיין היינו צריכים לעמוד על נפשנו אל מול האוקיינוס ההלניסטי האדיר ששטף את כל התרבויות שבסביבה.

התרבות היוונית הייתה בעלת עוצמה רבה. שיטת חקירותיה המדעיות היו משוכללות, האסטרטגיה הצבאית מצוינת. אומנות הפיסול והאדריכלות הרשימו את כל רואיהן, ההצגות היו מרתקות, ותחרויות הספורט הסעירו את הלבבות. לכן הצליחה התרבות היוונית להתפשט בעוצמה רבה כל כך בכל העולם המוכר. גם אחרי מאות שנים, כאשר הרומאים הפכו לכוח החזק בעולם, מבחינה תרבותית הייתה עדיין התרבות היוונית שולטת בכיפה. 

גם ביהודה התפשטה היוונות, רבים מבני החברה היהודית הגבוהה, העשירה והמובילה היו מתייוונים. ואע"פ כן, בסופו של דבר, הצליחו כמה מאות אלפי יהודים לעמוד בפני השטף התרבותי האדיר הזה. לא נכנעו, התמודדו, עד שניצחו. בתהליך ארוך ומורכב פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה המופשטת בה' אחד, ערכי המוסר, השאיפה לתיקון עולם, שהם יסודות התורה, הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שבדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואיסלם), הפכו ליסוד לכל הטוב והיפה שבתרבות האנושית.

וכאן התגלה הנס היותר גדול. התברר שעם ישראל שונה מכל שאר העמים. אותו אי אפשר להכניע, את אמונתו אי אפשר לבטל. (להרחבה והעמקה בנושא יסודי זה מומלץ לעיין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ 'בינה לעיתים', בהוצאת מכון הספרים שליד ישיבת הר ברכה).

בעיות בבית חשמונאי

אחת הטרגדיות ההיסטוריות, שנכדיו של מתתיהו הכהן הגדול, שמסר את נפשו על מלחמה בהתייוונות, נעשו מתייוונים בעצמם. ולבסוף עבדיהם, ובראשם הורדוס, גברו עליהם ומלכו במקומם, עד שאמרו חז"ל (ב"ב ג, ב) שכל האומר מבית חשמונאי אני, או שהוא עבד או שהוא רמאי. 
על פי זה אפשר להבין את ביקורתם של חכמי ישראל על בית חשמונאי, שהיו כוהנים ונטלו לעצמם את המלוכה, שלא כפי הדרכת התורה (בראשית מט, י): "לא יסור שבט מיהודה" (עיין רמב"ן שם). ויש מפרשים שלכן רבי יהודה הנשיא לא ערך מסכת משנה על חנוכה. 

גם מבחינה מדינית הניצחון לא היה שלם, מלכות חשמונאי התקיימה בצלן של הממלכות החזקות, ובדרך כלל בחסותן. ההזדקקות הזו לחסותם ועזרתם מן הסתם השפיעה לרעה על בית חשמונאי. 
אבל למרות הכל, היה ערך עצום לניצחונותיהם של החשמונאים. העצמאות המדינית, גם אם לעיתים הייתה חלקית, תרמה לשגשוגה של האוכלוסייה היהודית בארץ מכל הבחינות. המצב הכלכלי השתפר, הילודה גברה, עולים רבים עלו מבבל. 

בחסותה של העצמאות המדינית, ארץ ישראל חזרה להיות המרכז הלאומי והרוחני של עם ישראל. בתי המדרש פרחו והתרחבו. צוואתם של אנשי כנסת הגדולה: "העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה", נתקיימה במלואה. הונח היסוד הרוחני, שמכוחו שמר עם ישראל על אמונתו ותורתו במשך אלפיים שנות גלות קשה.

נס פח השמן

לאחר חורבן בית המקדש השני בטלה 'מגילת תענית', שבה צוינו כל הימים הטובים שנעשו בהם נסים לישראל. כי היאך נציין יום שבו נעשה איזה תיקון בבית המקדש, כאשר הבית הקדוש עצמו נחרב. וגם את ימי החנוכה כמעט וביטלו, שהיאך נחגוג את ניצחון בית חשמונאי, כאשר עצמאותנו אבדה, ובית המקדש שטוהר בימיהם נחרב. אלא שמפני המצווה המיוחדת שתקנו חכמים, בהדלקת נרות חנוכה, לא נתבטל החג (ר"ה יח, ב). 

לכן נס פח השמן הוא המבטא יותר מכל את ימי החנוכה. אמנם בית המקדש השני נחרב, וכל הישגיהם המדיניים של בית חשמונאי בטלו. אבל לימוד התורה שבעל פה, שהתגלה והתפתח בזכות ניצחון הגבורה על היוונים, נשאר לנצח. זכו מתתיהו ובניו, שבזכות מסירות נפשם הנפלאה נתגלה היסוד העמוק הזה. אבל בית מלכות חשמונאי, על סיבוכיו ובעיותיו, היה מלכות לשעה, שאותה איננו מציינים באופן חגיגי במיוחד.

נס פח השמן אינו איזה נס שב'מקרה' זכה לתשומת לב יתירה. הוא נס שמבטא את כוחה של תורה שבעל פה, שהיא מסוגלת להאיר את החושך מעבר לחוקי הטבע, ובזכותה עמדנו במחשכי הגלות הארוכה. 

וכמה שארכה גלותנו, אורה של תורה שבעל פה ארוך יותר ומאיר יותר. והוא הולך ומאיר את דרכנו עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, שממנו נדליק את מנורת בית מקדשנו במהרה בימינו אמן.