תשובה מן היסוד

בתשובת יום הכיפורים להתרכז במצוות יסודיות ● לימוד תורה והקמת משפחה ? שתי מצוות שהן יסוד החיים ● גם חולים חייבים בצום יום הכיפורים ● במקרה של חשש סכנה ? להתייעץ עם רופא ירא שמיים ● מעשה ברבי חיים מצאנז שהשיב רוחו של עשיר ביום הכיפורים

הרהורי תשובה במצוות יסודיות

בתשובת יום הכיפורים ראוי להתרכז תחילה במצוות היסודיות, ומתוך כך להמשיך לשאר המצוות. למען שתי מצוות בלבד התירו חכמים למכור ספר תורה: כדי ללמוד תורה וכדי לישא אישה (מגילה כז, א).

ערך לימוד התורה ידוע ומפורסם: "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב). וזאת מפני שתי סיבות: האחת, שבלא ללמוד אין יודעים כיצד לקיים את המצוות. והשנייה, שלימוד התורה הוא המצווה הרוחנית ביותר, בבחינת נשמה לשאר המצוות. לפיכך ראוי לכל אדם לערוך לעצמו חשבון נפש בעניין לימוד התורה. 

כמו שהתורה היא שורש חיי הנשמה, כך מצוות הנישואין היא שורש החיים בפועל. ועל כן למען שתי מצוות אלו התירו חכמים למכור ספר תורה. ואפילו מי שכבר היה נשוי וקיים מצוות פרייה ורבייה ונתאלמן, רשאי למכור את ספר התורה שלו כדי לשאת אישה ולהוליד עוד ילדים. אבל כדי לשאת אישה שאינה יכולה להוליד ילדים אסור לו למכור ספר תורה (בית שמואל אה"ע א, טו-טז). לפיכך ראוי להתעורר ביום הכיפורים לעניין הנישואין והשפחה. 

סגולה לנישואין ביום הכיפורים

ואם יבוא אדם ויהרהר בלבו, מה עניין נישואין ויום הכיפורים? והלא יום קדוש הוא, ואין ראוי לחשוב בו בנישואין וילדים?

נפתח לו במסכת במסכת תענית (פרק ד' משנה ח'): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תיתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל. ואומר: תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה. וכן הוא אומר: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן".

הרי שדווקא מתוך מחשבות קדושות של יום הכיפורים ראוי לאדם להתעורר להקים את משפחתו. 

ועוד למדנו שהחתונה קשורה למתן תורה – "ביום חתונתו זו מתן תורה", שהתורה מוסיפה חיים רוחניים והחתונה ממשיכה את החיים לעולם. ועוד למדנו שמתוך כך נבנה בית המקדש – "וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש", שעל ידי גילוי האהבה והאחדות שבנישואין נבנה בית המקדש שעושה שלום בעולם. 

שלוש מדרגות בצומות

שלוש מדרגות בחיוב הצומות:

א) הצומות הקלים: צום גדליה, י' בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז – הבריאים חייבים בהם, אבל חולים ואף מעוברות ומיניקות פטורים מהם.
ב) 
ג) תשעה באב, שממנו רק חולים פטורים, אבל מיניקות ומעוברות חייבות לצום בו כבריאים.
ד) 
ה) הצום החמור מכולם הוא צום הכיפורים, שחיובו מהתורה, ולכן גם חולים חייבים לצום בו, וקל וחומר מיניקות ומעוברות. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום. 
ו) 
מעוברת שיש לה סיבוכים מיוחדים, תשאל רופא ירא שמיים האם הצום עלול לסכן את נפשה או את עוברה.

גם מי שבעקבות הצום לא יוכל להתפלל, חובה עליו לצום, שמצוות הצום קודמת למצוות התפילה, שהצום מהתורה, וכל סדר התפילה מדברי חכמים.

משמעות הצום

לכאורה יש מקום לשאול, אם רצתה התורה לקבוע לנו יום לתשובה וכפרת עוונות, וכי לא היה עדיף שנאכל מעט ונשתה, כדי שדעתנו תהיה צלולה, ונוכל להתרכז כראוי בתפילה ובתשובה?

אלא שמדרגת צום יום הכיפורים נעלה וגבוהה מכל המחשבות הרגילות. בכל משך השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, אבל ביום הקדוש והנורא הזה משתחררת הנשמה הטהורה שלנו ומתגלה, ואזי מתברר שכל החטאים שחטאנו הם חיצוניים, ונובעים מהשפעה חיצונית של היצר הרע, אבל באמת בשורש נשמתנו אנו שואפים להידבק בו יתברך ולתקן את העולם לפי הדרכת התורה. ומתוך ההתקשרות העליונה והאמיתית הזו אל שורש נשמתנו מתפרדים כל החטאים מאתנו ונזרקים לעזאזל. 

לכן נצטווינו לענות ביום הכיפורים את גופנו, כדי שהנשמה תתגלה בטהרתה. ולכן אע"פ שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון כבשאר הימים, מכל מקום דבר אחד אנחנו קולטים באופן העמוק ביותר – שמעבר לכל ענייני הגוף יש לנו נשמה, והיא קשורה ודבוקה בה' אלוקינו. ומתוך כך אנחנו מתעוררים לחזור בתשובה, כל אחד לפי מדרגתו. 

לכן גם מי שנאלץ לשכב על מיטתו כדי להמשיך בצום, אל ייפול לבו בקרבו, מפני שאת היסוד העיקרי של יום הכיפורים הוא זוכה לקלוט. וגם כשהוא שוכב על מיטתו הוא יכול להחליט להוסיף בלימוד התורה ובניית המשפחה.

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים" (משנה יומא ח, ט).

מדיני צום הכיפורים

חולה שמסתפק אם יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל על רופא שאינו ירא שמיים קשה לסמוך, מפני שאינו מבין את חשיבות הצום, וגם כשאין הכרח יורה לאכול. 

ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום והחולה לא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה, מפני שיש כאן ספק נפשות.

אם אפשר להסתפק באכילה לשיעורים, כלומר, בכל תשע דקות לאכול פחות מכשלושים גרם אוכל ולשתות פחות ממלוא לוגמיו שתייה, יאכל לשיעורים. 

אם יש צורך, אפשר לשתות כשיעור הנ"ל כל חמש דקות. וכשיש צורך יותר גדול, יכול לשתות פחות ממלוא לוגמיו כל דקה, כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

אבל אין להיבהל מכל מיחוש או כאב ראש, מפני שאין כמעט אדם שהצום לא גורם לו לכאב ראש וחולשה, ואין בזה שום מחלה ושום סכנה. רק כאשר יש סיבה מיוחדת, יש מקום לשאול רופא ירא שמיים האם צריך לצום. 

בעניין זה יש מקום לספר מעשה מאלף.

מעשה מהאדמו"ר מצאנז

מספר הרב זוין (בספרו סיפורי חסידים), שפעם אחת לפני תפילת נעילה נעשה רעש גדול בבית מדרשו של האדמו"ר הגאון רבי חיים מצאנז (ראש שושלת צאנז). אחד העשירים צמא למים, וכמעט שנתעלף. 

אותו עשיר היה ידוע כקמצן גדול. בתחילה היו שמצאו מקום להתלוצץ: "בכל השנה לא נתן הגביר לעני מעט מים לשתות, יטעם עכשיו בעצמו את טעם הצימאון". אבל בראות האנשים שעמדו סביבו שהוא נמצא בסכנה, הלכו לדיינים לשאול כדת מה לעשות. הדיינים הורו לתת לו מעט מים בכפית, פחות מכשיעור "מלא לוגמיו". אולם עם כל כפית וכפית שנתנו לו גבר צימאונו של העשיר יותר, והוא ביקש לשתות מים בכוס.

לא רצה אב בית הדין רבי בעריש לסמוך על דעת עצמו, וניגש אל הגאון הצדיק רבי חיים, הפסיק אותו מעבודת הקודש, סיפר לו את כל המאורע, ושאל מה לעשות.

השיב לו הצדיק: "תאמרו לו, שבעד כל כוס מים שישתה ייתן מחר מאה רייניש (סכום מכובד) לצדקה, ואם יסכים לכך, תתנו לו לשתות כמה שירצה".

כששמע הגביר המתעלף את פסק הדין, שבה אליו רוחו, הזדקף, נעמד על רגליו, והמשיך להתפלל כאילו לא היה צמא כלל…

מעשה מהאדמו"ר מבעלזא

אולם כאשר צריכים לאכול מפני פיקוח נפש, אין לנסות להחמיר כלל, כי נצטווינו לשמור על חיינו, וכל המסכן את חייו לא מצווה הוא מקיים אלא עבירה. ואף על כך נביא סיפור.

מספר הרב זוין זצ"ל: לפני יום הכיפורים חלה פעם הצדיק רבי מנחם מענדיל מוויזניץ', ומחלתו היתה מסוכנת. הרופאים אסרו עליו בכל תוקף לצום, והחסידים התייראו שמא לא ישמע למצוות הרופאים. לכן פנו בבקשה לצדיק רבי יהושע מבעלזא, שישפיע עליו שלא יצום.

כתב לו רבי יהושע כדברים האלה: 

"זכרתי בעת שאדוני אבי מורי ורבי זצ"ל (הרב שר שלום, ראש שושלת חסידות בעלז) היה חולה מסוכן, והלכנו במבוכה, אולי ימאן לאכול ביום הכיפורים. 

אמנם הוא ז"ל בגודל צדקתו היה זריז בדבר, ותכף אחרי כל נדרי מיהר וציווה ליתן לו לאכול כפי שהיה צריך, ואמר בזו הלשון: הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות בוראי כפי שאמרו חז"ל. ואכל בשמחה יתירה. כמעט לא ראינו שמחה כזאת, רק בעת אכילת מצה ונטילת לולב".

לראש ולא לזנב

המעשים של ראש השנה משפיעים על כל השנה ● להקדים 'המוציא' לאכילת הסימנים ● עסקת השבויים עם חיזבאללה: אין לפדות שבויים במחיר מופרז ● מחלוקת הפוסקים לגבי שבויים שחייהם בסכנה ● בשעת מלחמה אין להיכנע לשום סחיטה

סימנים טובים לשנה החדשה

כל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שמאחר שזה היום הראשון לשנה, שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה, דיבור ומחשבה שבאותו היום משפיעים על כל השנה, וכפי שאמרו חכמים "סימן מילתא הוא" (כריתות ה, ב).

לכן נהגו ישראל לאכול בליל ראש השנה סימנים שמרמזים רמזים טובים לשנה החדשה. אוכלים תפוח בדבש לרמז שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה. אוכלים כרתי לסימן שיכרתו שונאינו. סלק לסימן שיסתלקו אויבנו. רימון לסימן שירבו זכויותינו כרמון, וכן כל כיוצא בזה.

ואין מסתפקים רק באכילה, אלא אומרים תפילה על אכילת כל סימן וסימן, על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיתמו שונאינו, וכן על כל הסימנים.

זמן אכילת הסימנים והברכה עליהם

יש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם. אבל המנהג הנכון יותר הוא לאוכלם אחר הלחם, ראשית מפני שלפי ההלכה יש להקדים את ברכת הלחם לברכות אחרות, ושנית, שאם יאכלום לפני הלחם, יתעורר ספק האם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה. 

לפיכך, לאחר הקידוש נוטלים ידיים ובוצעים על החלה, טובלים אותה במעט מלח, ולסימן טוב טובלים אותה גם בדבש, ואוכלים ממנה מעט. 

לאחר מכן אוכלים מהסימנים, אלא שלפני האכילה צריך לברך על התמר "בורא פרי העץ", וזאת משום שברכת המוציא פוטרת רק את הדברים שנחשבים חלק מהסעודה, אבל התמר, הרימון והתפוח, אינם חלק מהסעודה עצמה, ולכן צריך לברך עליהם. 

ומברכים דווקא על התמר, מפני שהוא משבעת המינים, וגם לפי הסדר שבתוך שבעת המינים הוא חשוב מהרימון. בברכת התמר פוטרים כמובן גם את הרימון והתפוח. 

אחר הברכה על התמר, יאכל ממנו מעט, ורק אח"כ יאמר את ה"יהי רצון".

על הסימנים שברכתם "בורא פרי האדמה" אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה, והם נחשבים כחלק מהסעודה. 

כילוי רשעים

בימים אלו בהם אנו שומעים על אפשרות של עסקת כניעה עם ארגון הרשע חזבאלה, לפיה אנו נשחרר מחבלים רבים תמורת שבוי אחד שלנו, יש הכרח לבאר את עמדת ההלכה בסוגיה גורלית זו.

אמנם בתחילה חששתי לעסוק בזה בערב ראש השנה. שכן לכאורה בימים אלו צריכים לעסוק בעיקר בהמתקת הדין, בלימוד זכות, ולא במלחמה ברשעים. אולם חזרתי והתבוננתי בסימני התמר (יתמו שונאינו), הסלק (יסתלקו שונאינו) והכרתי (יכרתו אויבינו). וכן נזכרתי בהלכה, שאין מזכירים בפסוקי המלכויות, הזיכרונות והשופרות פסוקים העוסקים בפורענות של ישראל, אבל מזכירים פורענות של רשעי אומות העולם (ר"ה לב, ב). הרי שיש מקום לעסוק בראש השנה בהתמודדות עם רשעי הגויים. 

מה עוד שאם אנחנו נעסוק בראש השנה בענייני חסידות בלבד, ולעומת זה, הצד השני ימשיך בתעמולת שקר, נמצא שהרע ח"ו מנצח את הטוב. על כן דווקא בראש השנה יחד עם המתקת הדין של ישראל צריך להלחם ברשעה.

פדיון שבויים

אמרו חכמים (גיטין מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי לתקנה זו, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. וכן פסקו הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והטור, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנב, ד).

אמנם כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות, שהפושעים מאיימים, אם תשלמו עבורו כופר, נרצח אותו נפש, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שמותר לפדותו ביותר מכדי דמיו, משום סכנת נפשות, ויש אומרים שאסור, משום הדאגה הכללית לשלום הציבור, שאם נכנע להם, יבואו ויתפסו עוד שבויים ויאיימו על חייהם.

מהר"ם מרוטנבורג

רבי מאיר מרוטנבורג (מהר"ם), היה אחד מגדולי הראשונים באשכנז (ד"א,תתקע"ה – ה"א,נ"ג; 1215-1293). בהיותו כבן שבעים נתפס בשבי, והושם בכלא אנזיסהים שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. כדי להבין את משמעות הדבר, צריך לדעת כי כמעט כל רבני הקהילות ומנהיגי הציבור באותה התקופה היו תלמידיו. גם רבני הדור הבא גדלו על ברכיו. המפורסם שבתלמידיו היה הרא"ש, (אחד משלושת עמודי ההוראה לפי רבי יוסף קארו). וכיוון שהיה חשוב כל כך, קיווה הקיסר לסחוט על ידי שבייתו סכומי עתק מהיהודים. ואכן מזימתו עמדה להתגשם, תלמידיו ומעריציו של מהר"ם רצו לאסוף את כל הכסף הנדרש עבור פדיונו. הם סברו שלמרות שיש איסור לשלם עבור שבוי יותר מכפי המקובל, כאשר מדובר בגדול שבדורו, שכל הציבור צריכים לו ולתורתו, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. 

אולם מהר"ם הקדוש הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו, שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל-כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. כך שהה המהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. 

בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

מה הדין בשבויי מלחמה

אף שיש מקילים לשלם יותר מכפי המקובל כדי להציל את השבוי ממיתה, כאשר מדובר במצב של מלחמה אסור להיכנע לשום סחיטה. הכלל הוא, שבעת מלחמה אין נכנעים לשום תכתיב של האויב. ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד מעיירות שעל הגבול, יוצאים כנגדם למלחמה. משום שאם נכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להלחם בנו עוד ועוד (ערובין מה, א).

ולכן אם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים עבורו למלחמה כדי להצילו, שאם נוותר להם בשבוי אחד, ימשיכו וילחמו ויסכנו רבים מאיתנו. וכן מצינו בתורה (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם בישראל וישב ממנו שבי", ואמרו חז"ל שרק שפחה אחת תפסו מישראל. וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן עשה דוד המלך אחר שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא פתח עימם במשא ומתן, אלא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל). 

ואם אין לנו כוח להלחם בהם, מותר להחליף שבוי תמורת שבוי, כמקובל, אבל יותר מזה אסור. ובמיוחד כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמשכת מול מדינות וארגוני טרור, שכל כניעה שלנו לסחטנות מצידם, מתפרשת מיד כסימן של חולשה, וגורמת לעוד פיגועים וניסיונות לתפישת שבויים שלנו. 

בנוסף לכך, בעקבות שחרור מחבלים המוני, הזוממים לפגוע בנו פחות יפחדו, שיאמרו בליבם, שגם אם ייתפסו, במהרה ישתחררו מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. 

יתר על כן, רבים מהמחבלים ששוחררו בעסקאות הקודמות חזרו לעסוק בטרור, וגרמו לרציחת מאות ישראלים. נמצא שעבור שחרור יהודי אחד נרצחו עשרות ואולי מאות אחרים. 

אמנם, חשוב לציין, כי בסוף המלחמה, כאשר נקבעים הסכמים סופיים, מותר לשחרר את כל השבויים שלנו תמורת כל השבויים שלהם, גם אם אנחנו תפשנו יותר שבויים. מפני שכך מקובל בעולם, ואין זה נחשב תשלום מופרז. אלא שלצערנו איננו רואים באופק את סוף המלחמה בארגוני הטרור השונים. 

מדיניות הבטחון

אפשר להמשיל את מדיניות הביטחון הישראלית למי שנמצא כל ימיו באוברדרפט של עשרת אלפים שקלים. במשך חמישים שנה הוא מפסיד על כך קרוב למאה אלף שקלים. אבל מפני שאינו יכול להתגבר על עצמו, הוא חי בפיגור של חודשיים, וכל הזמן חשבונו במינוס.

גם מדינת ישראל חייה באוברדרפט, הן בכלכלה והן בביטחון. בצד הכלכלי הדברים ידועים, האוצר מוציא כספים שעדיין אינם בקופת הציבור, ועל ידי כך אנחנו נאלצים ללוות כספים מארה"ב, ומגבירים את התלות שלנו בהם. 

לא פחות חמור, אנחנו חיים באוברדרפט במדיניות הביטחון. עושים את הכל מאוחר מידי. לו מדינת ישראל היתה עושה את כל פעולותיה כנגד ארגוני הטרור שנתיים קודם, מצבנו הבטחוני היה משתפר פלאים, ויהודים רבים היו ניצלים ממוות. 

במקום לעשות את מבצע חומת מגן אחר הפיגועים הגדולים, היה צריך לעשות אותו לפניהם. 

במקום לחסל את ראשי הטרור אחר הפיגועים הגדולים, יש לחסלם לפניהם, כאשר התחילו לאיים. 

במקום להילחם עם החיזבאלה בעוד שנה או שנתיים, צריך להלחם בהם עכשיו.

לו היינו פותחים את מלחמת יום הכיפורים בהתקפה שלנו, כמה שעות קודם, תוצאותיה היו טובות לאין ערוך.

על זה נתפלל כולנו בראש השנה "ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך, ותקווה טובה לדורשך, ופתחון פה למייחלים לך. שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך". "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך" במהרה בימינו.

אבלות החורבן שורשיה ומנהגיה

איסור לבישת מכובסים, ומה לעשות כשאין בגד אחר ● כיבוס בגדי תינוקות וילדים קטנים ● דין רחיצה בתשעת הימים בימינו, שרגילים להתרחץ בכל יום ● מדוע חטא המרגלים חמור יותר מחטא העגל ● תיקון חטא המרגלים ע"י יישוב הארץ

זמן איסור כביסה

אסרו חכמים לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב), ואפילו אם הכיבוס נועד לצורך שימוש לאחר תשעה באב. וזה אחד מביטויי האבלות, שמתוך צער והזדהות עם הנפטר או החורבן האדם מפסיק לטפח ולפנק את עצמו. הספרדים נוהגים איסור בשבוע שחל בו תשעה באב כמבואר במשנה, והאשכנזים נהגו להחמיר באיסור כיבוס מראש חודש אב. אבל לכבוד שבת חזון, גם האשכנזים נוהגים ללבוש בגדי שבת מכובסים (מ"ב תקנא, ו, עפ"י הגר"א).

איסור לבישת בגד מכובס

כשם שאסור לכבס, כך אסור ללבוש בימים אלו בגד מכובס. וכל הבגדים בכלל זה. וכן אסור לפרוס בימים אלו מצעים מכובסים על המיטה או מפה מכובסת על השולחן. וכן אסור להתחיל להשתמש במגבות או מפיות מכובסות.

אין לובשים בגדי שבת בימים אלו, ואפילו אם אינם מכובסים. אבל לקראת ברית מילה האב והאם, המוהל, הסנדק והאישה המביאה את התינוק לברית, לובשים בגדי שבת (מ"ב תקנא, ג).
מי שרגיל כל השבוע ללבוש חולצה לבנה, אין היא נחשבת עבורו לבגדי שבת.

עצה להחלפת בגדים

כיוון שהאיסור ללבוש בגדים מכובסים נמשך כמה ימים, ואנשים רגילים כיום להחליף בגדים בתוך זמן זה, נוהגים להכין כמה בגדים שמתחילים ללובשם לפני זמן האיסור. לובשים כל בגד כשעה ויותר, ועל ידי כך כבר אינו נחשב למכובס, ואפשר ללובשו בזמן איסור לבישת מכובסים. 

מי שלא הכין לעצמו בגדים לפני זמן האיסור, יכול לקחת בגד מכובס ולזורקו על הרצפה ואף לדרוך עליו, עד שלא יחשב מכובס. ואף שלא יתלכלך ממש, מכל מקום כבר לא יחשב נקי כמכובס, ואף יתקמט מעט, ולכן מותר יהיה לכבסו.

לבנים וגרביים מכובסים מותר לדעת כמה פוסקים ללבוש בימים אלו, מפני שבהחלפתם אין שום צד של פינוק אלא רק הסרת מיאוס, וכן הלכה. והרוצה להחמיר יניחם מעט על הרצפה עד שלא יחשבו מכובסים.

מי שהתלכלכה חולצתו בכתם כך שלא ראוי להראות בו לפני אנשים, ואין לו בגד אחר שיכול ללובשו – משום כבוד הבריות יכול לשטוף את הכתם במים. ואם הכתם לא ירד במים יוכל להיעזר בסבון.

בגדי תינוקות

בגדים של תינוקות שרגילים לטנף את בגדיהם אינם בכלל האיסור, וכן מותר לכבס מצעים ושמיכות של ילדים שהרטיבו בלילה. ורבים נוהגים להקל בשעת הצורך לכבס בגדים של ילדים עד גיל שבע שמונה, מפני שגם הם מטנפים את בגדיהם, ואין בכיבוס למענם שום צד של שמחה (רמ"א תקנא, יד). 

כשמכבסים בגדים של קטנים במכונה, אין היתר להוסיף עמהם בגדים של גדולים. ואף את בגדי הקטנים טוב כשאפשר לייבש בצנעא בתוך הבית, כדי שלא יראו כלא מתאבלים.

מקור איסור רחצה לפני תשעה באב

על פי תקנת חכמים איסור הרחצה חל בתשעה באב בלבד. אולם נהגו הראשונים להחמיר ברחיצה גם בימים שלפני תשעה באב. בספרד נהגו רבים להחמיר שלא לרחוץ במים חמים בשבוע שחל בו תשעה באב, ואילו באשכנז נהגו שלא לרחוץ כלל בתשעת הימים ואפילו במים קרים, ורק לקראת שבת חזון התרחצו מעט במים קרים (שו"ע תקנא, טז; מ"ב שם, כה"ח קפו).

רחצה לניקיון מותרת

אבל כיום, שיש מים זורמים בכל בית, הרגלי הניקיון והרחיצה השתנו לחלוטין, ורבים רגילים להתרחץ בכל יום עם סבון, ואם לא יתרחצו יום אחד ייגרם להם סבל, ויש שאפילו יתקשו עקב כך להירדם. 
לפיכך להלכה, כל מי שחש צער מכך שלא התרחץ, אפילו הוא מיוצאי אשכנז, רשאי להתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, אלא שירחץ במים פושרים, כדי שלא יהנה מרחיצתו, אלא כל מגמתו תהיה לניקיון בלבד. אמנם אין צורך שהמים יהיו קרים עד שיסבול מהם. ואף מותר להשתמש בסבון כדי להסיר מעצמו ריח רע. ואם הוא סובל מכך שאינו חופף את ראשו, יחפוף את ראשו בשמפו. 

ומי שריח זיעתו נודף מפני שלא התרחץ, אף שהוא עצמו אינו סובל מכך, מוטב שיתרחץ בתשעת הימים ובשבוע שחל בו תשעה באב, כדי להסיר ממנו את הריח הרע, שגדול כבוד הבריות, וכיום אנשים רבים רגישים לריחות רעים, ואם לא יתרחץ נמצא שיתחלל שם שמיים על ידו.

שחייה בבריכה

למטרת בילוי אסור להתרחץ בבריכה ובים מראש חודש אב, שאמרו חכמים "משנכנס אב ממעטים בשמחה". 

הרגיל לשחות בכל יום בבריכה לשם התרעננות ושמירת הכושר, כיוון שאין נזק בריאותי אם לא ישחה מספר ימים, על פי מנהג אשכנז נכון להימנע משחייה בכל תשעת הימים. ולמנהג ספרדים נכון להימנע בשבוע שחל בו תשעה באב. 
ומי שעל פי הוראת הרופאים צריך לשחות בכל יום, כגון מי שנפצע וכדי להשתקם הורו לו לשחות בכל יום, יכול לשחות עד ערב תשעה באב.

חטא העגל בי"ז בתמוז

האסון המשמעותי ביותר שאירע לנו בי"ז בתמוז הוא הבקעת חומת ירושלים ותחילת החורבן. ושורשו של אסון זה בחטא העגל שהתרחש בי"ז בתמוז, ובעטיו נשתברו הלוחות הראשונים. וכפי שאמרו חכמים במשנה (תענית כו): "חמשה דברים רעים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל". 

כשנתבונן נראה כי יש קשר פנימי בין חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז: בכולם יש ביטוי למשבר שפוגע תחילה בשורשים הרוחניים, סודק את חומת האמונה, וגורם לפגיעה קשה שאם לא תתוקן מיד תגרום אח"כ לבואו של החורבן הגמור בתשעה באב. 

בחטא העגל לא היתה כפירה גמורה – עדיין האמינו בה' בורא העולם – אלא שסברו שגם לעגל יש כוח מסוים. אך כיוון שהחלו לחטוא בעבודה זרה, לא היה בהם אח"כ כוח לעמוד בפני עצת המרגלים, ומרדו בה' ובמשה עבדו, וחטאו כנגד המטרה שלשמה נוצר ישראל, גילוי שכינה בעולם. וכן ביטול התמיד, העמדת פסל בהיכל ושריפת התורה, אין בהם עדיין חורבן גמור, אבל יש בהם פגיעה שורשית בצד הרוחני, פגיעה שאם לא תתוקן, הבקע יתרחב עד לחורבן גמור.

חטא המרגלים בט' באב

בט' באב חזרו המרגלים משליחותם לתור את הארץ, והוציאו את דיבתה רעה, והמסו את לבב העם באומרם כי לא יוכלו לכבוש את ארץ כנען מפני שיושביה גיבורים וענקים. "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". (במדבר יד, א).

ואותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, ואמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות (סנהדרין קד, ב). ובאותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב (תנחומא שלח). 

וכן אמרו חכמים במשנה (תענית כה, ב): חמשה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב: "נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".

חומרת חטא המרגלים

והיה חטא המרגלים חמור מחטא העגל, שבחטא העגל עדיין לא כפרו לגמרי בה' ובמשה, רק טעו בעבודה זרה וחשבו כי אחר שמשה נסתלק כבר לא יתגלה אליהם ה' בכבודו ועצמו, ויש לחפש אליל שישמש מתווך בינם לבין הבורא, ולכן אחר חטא העגל סלח הקב"ה לישראל. אבל בחטא המרגלים כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ, ואף בגדו בשליחות העיקרית שלשמה נברא העולם ונבחרו ישראל – לגלות שכינה בעולם הזה דרך החיים בארץ ישראל. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר, ורק יהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא השתתפו בחטא זכו להיכנס לארץ.

בעטיו של חטא העגל נפרצה חומת האמונה, ובעקבות כך נפרצה חומת ירושלים, ונבקע הסדק בכבוד התורה ועבודת בית המקדש. ובעטיו של חטא המרגלים נחרבה האמונה היסודית בשליחותם של ישראל לקדש שם שמיים בעולם, וכל הצרות שנבעו מכך משמעותם ביטול וחורבן היכולת שלנו לגלות את הקדושה באופן קבוע בארץ. תחילה נגזר בתשעה באב על אותו הדור שלא ייכנס לארץ. וכיוון שלא זכינו לתקן את חטא המרגלים גרם העוון ונחרבו שני בתי המקדש. וכיוון שעדיין לא תיקנו את חטא המרגלים נחרבה ביתר בעת כשלון מרד בר כוכבא, ונחרשה העיר ירושלים. וכל אלו מאורעות קשים שביטלו את השכינה מלשרות בארץ, ועל כך אנו מתאבלים וצמים בתשעה באב.

יישוב הארץ תיקון המרגלים

כשנתאבל ונשב על הארץ בט' באב, נזכור כי שורש החורבן התחיל במאיסה בארץ חמדה, ובאובדן האמונה כי ה' מתגלה בארץ. ונקבל עלינו לתקן את חטאם בלימוד ערכה של ארץ ישראל ובהשתתפות, כל אחד כפי יכולתו, בקיבוץ הגלויות, בבניין הארץ ובביטול 'מפת הדרכים'. ונתפלל על ההתיישבות ביש"ע, שתמשיך להתפתח ולשגשג, שהיא תיקון חטא המרגלים בימינו.

לכבד באמת את הנופלים

אנשים חסרי אמונה עיצבו את יום הזיכרון ברוח שלום עכשיו ● להעמיד במרכז היום את קדושת האידיאל שלמענו מסרו הנופלים את נפשם ● ולמשפחות השכולות נאמר: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה

ליום הזיכרון 

מבוכה גדולה קיימת בציבור לגבי אופיו ומסריו של יום הזיכרון. רבים חושבים בשטחיות שמגמת יום הזיכרון היא להרכין ראש בעצבות, וככל שנתאר יותר את הכאב שבנפילת החיילים כך נכבד יותר את זכרם. 

אבל האמת הפוכה: היחס הנכון לנופלים – שהם קדושים, שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. ועליהם אמרו חז"ל: הרוגי מלכות – אין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן. 
מי שאינו מאמין חושב שהם מתו בלא עת ואינם, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך, בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאיתנו. הם קדושים, ואמרו חכמים "קדוש לעולם קיים". במותם על קידוש ה' הם התעלו מן המציאות הפרטית שבה שרוי כל יהודי אל המדרגה הכללית של קדושת כלל ישראל. בזה שמסרו את כל חייהם למען כלל ישראל, התרוממו להיות במדרגתו. והם קשורים יותר אל הקב"ה, אל מקור החיים. ולכן במיתתם הוסיפו הרבה חיים בעולם האמת ובעולם הזה, ובזכותם אנחנו חיים כאן, וכל מה שאנו עושים משלהם הוא.

לדאבון לבנו, בכלי התקשורת הממלכתיים ובחיי התרבות במדינת ישראל שולטים אנשים חסרי אמונה, מרוחקים מעברו ומייעודו של כלל ישראל. בתחילה עוד היתה בהם לחלוחית של יהדות ממה ששמעו בבית הוריהם, אולם במשך הזמן הריחוק עשה את שלו, והם הפכו את יום הזכרון ליום של 'שלום עכשיו'. ליום שבו במקום לכבד את זכר הנופלים, להבין את משמעותו של עם ישראל, ולתת משמעות למסירות נפשם – הם פוגעים בכבודם, ומעמידים את מותם כמוות ריקני, חסר משמעות. הם נראים כמכבדים את הנופלים, הם מספרים עליהם סיפורים עצובים, אבל באמת אין פגיעה גדולה יותר בכבודם של הקדושים מאשר הצביון הקלוקל שהעניקו ליום הזכרון, שביסודו – התעלמות מהייעוד הכלל-ישראלי שלמענו קדושי ישראל מסרו את נפשם.

הצביון הנכון של יום הזיכרון צריך להיות הגברת החיים לאורם ולזכרם של הנופלים. במסירות נפשם על קידוש ה' הם הראו שהעניין הלאומי, חזון קיבוץ הגליות ובניית ישראל בארצו הוא גדול כל כך עד ששווה לתת את כל החיים למענו. ומכוח הכרה זו אנחנו מגבירים את כוחנו, ולאורם אנחנו ממשיכים. והילדים שאנחנו מולידים ומגדלים – מכוחם, היישובים שאנחנו מקימים – מכוחם, לימוד התורה שאנחנו לומדים – שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן, כחזון הנביאים – שלהם היא. ומתוך יום הזיכרון אנחנו מתגברים ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען ישראל. ובזה אנחנו באמת מכבדים אותם, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.

כך גם צריך לומר למשפחות השכולות, אלו שבקרבם צמחו הקדושים הגיבורים הללו: אל תיכנעו למוות, המשיכו לחיות מכוחם. הפכו את הדמעות למעיין החיים של האומה.
ביום זה, שהוא יומם של הקדושים, עלינו לקבל על עצמנו לתרום יותר למען עם ישראל, לבנות משפחות טובות, שיש בהם תורה ומוסר, נאמנות לעם ולארץ. לא להרכין ראש אלא לזקוף את קומתנו מאוד, לכבודם, ולהרים את מבטנו אל מעבר לאופק הרגיל, אל חזון הגאולה ואחרית הימים. וגם אם בעינינו דמעות, אלו דמעות של גדולה.

ספירת העומר בזמן הזה

נחלקו הראשונים בשאלה האם מצוות ספירת העומר בזמן הזה מן התורה או מדברי חכמים בלבד. 
לדעת הרא"ש והר"ן, ועוד הרבה ראשונים, מהתורה מצוות ספירת העומר תלויה בהבאת עומר התנופה, שנאמר (ויקרא כג, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וחכמים תיקנו לספור כזכר לספירת העומר שהיתה בזמן שבית המקדש היה קיים. וזהו הטעם שנוהגים לאחר ספירת העומר להתפלל שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ואזי נוכל לקיים את מצוות ספירת העומר, לא רק מצד תקנת חכמים, אלא בצורתה המקורית כפי שנאמר בתורה.

ולדעת הרמב"ם ובעל ספר החינוך, גם כאשר אין מביאים את עומר התנופה מצווה מהתורה לספור, ומה שנאמר "מיום הביאכם את עומר התנופה", הכוונה ללמדנו את התאריך של תחילת הספירה, אבל אין זה תנאי הכרחי, וגם היום כשבית המקדש חרב ואין אנו יכולים להביא את קרבן העומר, מצווים אנו לספור את ספירת העומר מן התורה.

המשמעות המעשית של הלכה זו נוגעת למצבים של ספק. למשל, מי שספר בבין השמשות, היינו בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים שהוא ספק יום ספק לילה, אם המצווה מהתורה – לא יצא, שספק בדברי תורה לחומרא, ואם המצווה מדברי חכמים – יצא, שספק בדברי חכמים לקולא. ובעל השולחן ערוך פסק שהמצווה מדברי חכמים (תפט, ב). ורבים מהאחרונים החמירו לחזור ולספור אחר צאת הכוכבים (א"ר, מ"ב תפט, טו, באו"ה תפט, א ד"ה 'לספור העומר').

האם אפשר לספור ביום?

דין הספירה תלוי במצוות קצירת העומר, שנאמר (דברים טז, ט): "מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות". ולגבי קציר העומר נזכרו שתי דעות במשנה. במסכת מנחות (עא, א) אמרו שמצוותו לקצור בלילה, ואם נקצר ביום כשר, ועל פי זה הורה בעל הלכות גדולות שאם שכח לספור בלילה יספור ביום. אולם רבנו תם סובר שהעיקר הוא כפי שאמרו במסכת מגילה (כ, ב) שמצוות קציר העומר בלילה בלבד, ולכן מי שלא ספר בלילה אינו יכול להשלים ולספור ביום. ולמעשה נפסק להלכה שהשוכח לספור בלילה יספור ביום שלמחרתו בלא ברכה. ובעצם בפסיקה זו התחשבו בשתי השיטות: מצד אחד אומרים שמי ששכח לספור בלילה יכול להשלים ולספור ביום, אבל מאידך, מאחר שיש דעה שאין זמנה של ספירת העומר ביום, נפסקה ההלכה שיספור בלא ברכה ולא יכניס עצמו לספק של ברכה לבטלה (שו"ע או"ח תפט, ז).

השוכח לספור יום אחד כיצד ינהג בהמשך הימים?

הדין תלוי בשאלה, האם ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה הנמשכת מחג הפסח ועד חג השבועות, או שבכל יום ישנה מצווה בפני עצמה. לדעת בעל הלכות גדולות ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה, ולכן השוכח לספור יום אחד, הפסיד את המצווה ושוב לא יספור בימים הבאים. אולם לדעת רוב הפוסקים (תוס', תר"י, ועוד) הספירה בכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולכן השוכח לספור יום אחד הפסיד את מצוות אותו היום בלבד, ולמחרת מצווה עליו להמשיך ולספור בברכה.

למעשה נפסקה ההלכה שגם אדם ששכח לספור יום אחד צריך להמשיך ולספור, על פי דעת רוב הפוסקים הסוברים שכל יום עומד בפני עצמו. אבל יספור בלי ברכה, מפני שאנו חוששים לדעה שכל הספירה היא מצווה אחת, ומאחר ששכח יום אחד הפסיד המצווה, וכדי שלא להיכנס לספק ברכה לבטלה יספור בימים הבאים בלא ברכה (שו"ע תפט, ח).

ואולם מי שרק התעורר לו ספק שמא שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך לספור עם ברכה, ורק מי שברור לו ששכח לספור יום אחד אינו יכול להמשיך לספור בברכה. וכן מי ששכח לספור בלילה ונזכר וספר ביום, אע"פ שיש סוברים שאין יוצאים בספירה שביום, כיוון שיש סוברים שבדיעבד גם בספירת היום מקיימים המצווה – בימים הבאים יוכל לספור בברכה (תה"ד ח"א לז).

לבער את חמץ הגאווה

החמץ מבטא את יכולת השכלול ופיתוח העולם ע"י האדם ● יסודות האמונה המתגלים בחג הפסח הם מעשה שמיים ללא התערבות אנושית, וזהו טעם איסור חמץ בפסח ● מצוות אכילת מצה בשאר ימי הפסח ● אילו תרופות זקוקות להכשר לפסח

החמץ רומז לגאווה

חומרה הלכתית מיוחדת ישנה באיסור חמץ בפסח, שלא רק שאסרה התורה לאוכלו, אלא הוסיפה וציוותה שלא ייראה ולא יימצא חמץ ברשותנו. וחכמים הוסיפו ואסרו תערובת חמץ בכלשהו. כלומר ההתרחקות מהחמץ בפסח היא מוחלטת. אין זאת אלא שהחמץ מבטא את הרע, וכן אמרו בספר הזוהר (ח"ב מ, ב) שהחמץ הוא יצר הרע, ובארו שהוא רומז ליצר הגאווה, שכן החימוץ גורם לתפיחת הבצק, ונראה הדבר כהתגאות והתנפחות של החומר, כפי שהגאוותן מגדיל את עצמו. לעומת זאת, המצה נשארת בגודלה המקורי כפי שהקב"ה בראה.

בכל השנה יש ערך לחמץ

לכאורה קשה, שאם החמץ רומז לגאווה, מדוע מותר לאוכלו במשך כל השנה? ויותר קשה, שמצינו בחז"ל ששבחו של האדם שהוא יודע לעשות מן החיטים עוגות חמץ נאות (עי' תנחומא תזריע ה'), כלומר החמץ רומז לכישרון שהקב"ה נתן לאדם, שעל ידו הוא יכול לפתח ולשכלל את העולם. וכפי שמתבאר מדברי חז"ל, בכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שהאדם יוכל על ידי פיתוח המדע והטכנולוגיה להידבק במעשיו ולהשתתף בתיקונו של העולם, ואם כן מדוע נאסר החמץ בפסח, הלא החמץ מבטא את יכולתו של האדם לקחת חיטים גולמיים ולהפוך אותם לדבר משובח וטעים? ואין בזה גאווה פסולה, אלא להפך, עיסוק בשכלולו של העולם.

שני סוגי הגאווה

אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו, וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת ומזיקה בראש ובראשונה למתגאה עצמו, מפני שכוח שיפוטו פגום לגמרי, וממילא הוא אינו יכול לתכנן כראוי את דרכיו, וכל חייו מלאים טעויות ואכזבות. כמובן שגאווה זו פסולה כל השנה. 

אבל הסוג השני של הגאווה, שכנגדה בא איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו ואלוקיו. כל יהודי צריך לדעת כי הקב"ה ברא את העולם וקבע את ייעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בו בלבד. ואף שנתן הקב"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם, מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית. הקב"ה ברא את העולם, והוא בחר בעם ישראל להיות עם סגולתו, והוא נתן את התורה, ובכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. ולכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו – עליו להתעטף בענווה גדולה, ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות קטנות ביסודות הבריאה. 

אם כן, בעמדנו לפני בוראנו צריכים אנו להיזהר מכל סוג של גאווה, ולאיסור גאווה זו רומז איסור החמץ בפסח. אבל בבואנו לעסוק בשכלולו של עולם עלינו לפעול במלא הכוחות שהקב"ה חנן אותנו, וזו בחינת החמץ הטובה. וכך גם בעבודת בית המקדש: בעמדנו לפני בוראנו במקום הקדוש – אסור להכניס חמץ (זולת במקרים נדירים), אבל מחוץ לבית המקדש החמץ מותר ומשובח. 

עניינו של חג הפסח

חג הפסח ובמיוחד ליל הסדר נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה, שיש בורא לעולם והוא משגיח על ברואיו, ובחר בעם ישראל כדי שיגלו את שמו בעולם. ובכל עת שמדובר על גילוי יסוד אלוקי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית לגמרי, כדי לבטא בכך שמדובר בעניין אלוקי ולא בעניין אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ומופתים, להודיע ברבים כי בחירת ישראל הוא עניין אלוקי. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוקי מוחלט. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. וכל המערב צד של אנושיות ביסודות האמונה הרי הוא חוטא בעבודה זרה. ורמזו לזה בזוהר שהחמץ בפסח הוא עבודה זרה (ח"ב קפב, א). 

ולכן בפסח, החג שנועד להשרשת האמונה בה', נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ במאכלנו וברשותנו, שהוא מבטא את הצד האנושי שלנו, ואסור לערבו בעת שאנו עוסקים ביסודות ושורשי האמונה. אבל במשך כל השנה אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי.

האם יש מצווה לאכול מצה בכל ימות החג

מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בערב תאכלו מצות". ואף שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזהו המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב, רשאי. בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חז"ל שאכילת מצה בשבעת הימים היא "רשות" (פסחים קכ, א). 

אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך "על אכילת מצה", אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה – מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח "רשות", כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. ולפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו". וכן כתבו אבן עזרא וחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש, וכן נהג הגר"א. אמנם נראה שגם לדעתם המצווה היא באכילת כזית בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.

תרופות בפסח

תרופה מרה מותר לבלוע בפסח, ואין צורך לברר אם היא כשרה לפסח, מפני שגם אם היה בה חמץ, כיוון שנפסל ממאכל כלב לפני הפסח, אין עליו יותר איסור חמץ.

ויש מחמירים וסוברים, שהואיל ונפסק בשולחן ערוך (תמב, ט, עפ"י הרא"ש), כדעת המחמירים, שגם חמץ שנפסל ממאכל כלב אסור מדברי חכמים לאכול בפסח, מפני שבעצם אכילתו הרי מחשיבים אותו, כך הדין גם לגבי תרופות. וכיוון שרגילים להכניס בגלולות עמילן כדי להקשותן, יש לחוש שמא השתמשו בעמילן של חמשת מיני דגן, ולכן אין להשתמש בגלולות בלא הכשר לפסח.

אולם רוב הפוסקים סוברים שבליעת תרופה אינה דומה לאכילת מאכל חמץ שנפסל, מפני שאדם הבא לאכול חמץ שנפסל אכן בעצם אכילתו מחשיב את החמץ ומחזירו לאיסורו, אבל בולע התרופה אינו אוכל אלא בולע בלבד (כתב סופר או"ח קיא), ועוד שאין כוונתו לאכול את החמץ, אלא כל מגמתו לבלוע את התרופה, וכדרך אגב הוא גם בולע את החמץ שנפסל ממאכל כלב (חזו"א מועד קטז, ח; אג"מ או"ח ב, צב; יחו"ד ב, ס).

ומתוך חשש לדעת המחמירים, יש שהתירו שימוש בתרופה מרה שמעורב בה עמילן חמץ רק לצורך חולה שנאלץ לשכב על מיטתו, אבל לא התירו זאת למי שסובל ממיחוש בלבד, או למי שנוטל ויטמינים ותרופות לחיזוק הגוף.

אולם למעשה, כיוון שרוב הפוסקים מקילים, ובנוסף לכך, גם לדעת המחמירים האיסור מדברי חכמים בלבד, וכלל נקוט בידינו שבכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקילים – לפיכך מותר לבלוע תרופה מרה שמעורב בה חמץ גם לצורך מיחוש וחיזוק הגוף. ובמיוחד שכיום כמעט וכבר אין תרופות שמעורב בהן עמילן חמץ. 

לפיכך אין צורך לבדוק ולשאול על תרופות מרות אם הן כשרות לפסח. 

אבל תרופה טעימה אסור לאכול או לשתות בלי שיהיה לה הכשר מיוחד לפסח. ורק לחולה מסוכן, שלא הצליח למצוא תחליף כשר לפסח, מותר לבלוע תרופה טעימה בלא הכשר, שפיקוח נפש דוחה איסורי פסח.

שפתון

אם יש בו טעם טוב אין להשתמש בו בלי כשרות לפסח, אבל כשטעמו פגום, מותר להשתמש בו גם ללא הכשר לפסח. וגם כאשר אין לו שום טעם מותר להשתמש בו. מפני שגם אם עירבו בו חמץ, כיוון שעתה הוא אינו ראוי למאכל כלב אין עליו יותר שם חמץ, ובמריחתו על השפתיים אין כוונת אכילה אלא רק ייפוי.

והמחמירה להשתמש בשפתון כשר לפסח תבוא עליה ברכה. אבל אישה שאין לה שפתון כשר, רשאית להשתמש בשפתון שאין לו טעם בלא הכשר.

צום עשרה בטבת

מדיני הצום: אכילה ושתייה לפני עלות השחר ● שטיפת הפה וצחצוח שיניים ● מיהו חולה הפטור מן הצום? ● דיני מעוברת ומניקה: האם יולדת שחדלה להניק חייבת בתענית? ● ילדים בתענית: האם מצווה לחנכם לצום חלק מהצום?

עשרה בטבת

תקנו הנביאים והחכמים שלאחר החורבן לצום בעשרה בטבת, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. ומאז שהוקם בית המקדש השני בטל הצום, אבל כשחזר ונחרב חזרה תקנת הצום לקדמותה. ואף שבימי הבית השני החל המצור בתאריך אחר, מכל מקום עיקר הצומות נתקנו על החורבן הראשון, שמכמה בחינות הוא חמור יותר, ועליו אנו צמים. 

וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, נצטרפו לעניינו של הצום עוד שני מאורעות מצערים שחלו סמוך לאותו יום: מיתת עזרא הסופר בט' טבת, ותרגום התורה ליוונית בח' טבת.

אכילה ושתייה לפני עלות השחר

אף שהצומות הקלים מתחילים בעלות השחר (בעשרה בטבת הקרוב ב- 4.53 לפנות בוקר), מכל מקום מי שהלך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, לדעת הרבה פוסקים הרי הוא כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול או לשתות. לפיכך, הרוצה לקום מוקדם ולאכול או לשתות, צריך לחשוב על כך בלבו לפני שילך לישון. ובדיעבד אם לא חשב על כך אסור לו לאכול, אבל לגבי שתייה אפשר לנהוג כדעת המקילים, משום שזהו דבר מקובל שאדם הקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (עיין מ"ב תקסד, ו, כה"ח י').

שטיפת הפה במים

לכתחילה אין לשטוף את הפה במים בצום, מפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים, אבל לשטוף כדי להסיר ריח רע ולמנוע מעצמו צער מותר, מפני שאינו מתכוון לשתות אלא רק לנקות את פיו. לפיכך מותר לכל מי שחסרון השטיפה גורם לו צער לשטוף את פיו בימי הצומות הקלים, וישתדל מאוד שלא לבלוע טיפות מים. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע. 

ובתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, יש להחמיר יותר. ולכן מי שהדבר אינו נחוץ לו מאוד לא ישטוף את פיו בתשעה באב. ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה.

השותה בטעות בצום

שאלה: מי שטעה ושתה ביום צום, האם חייב אחר כך להמשיך לצום?
תשובה: חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום. 

חולים פטורים מהצום

כשתקנו הנביאים והחכמים את הצומות תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום. ובזה שונה דין יום הכיפורים מדין שאר הצומות. שביום הכיפורים גם החולים חייבים לצום, מפני שהוא מן התורה, ורק כשהמחלה קשה עד שהצום עלול לגרום לסיכון הנפש – אין לצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה. וגם אז, אם יכול להסתפק באכילה מועטת 'לשיעורים', פחות מ'ככותבת' ו'מלא לוגמיו' כל תשע דקות, יעשה כך. אבל בשאר הצומות שתקנו חכמים חולים פטורים, ואינם צריכים לאכול ולשתות לשיעורים, אלא יאכלו וישתו כדרכם, אבל לא יענגו עצמם במאכלי מותרות.

מי נחשב חולה

ככלל מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת, אנגינה, ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום. 

ואמנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולהרבה אנשים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף תוך שעות ספורות אחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. ורק מי שנחלש כל כך מחמת הצום עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה יחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום (כה"ח תקן, ו; תקנד, לא). 

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, הסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר המחלה. גם החולה בסכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם הסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רב או רופא ירא שמיים.

מעוברות ומניקות

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד). והטעם לכך, מפני שמעיקר הדין הנביאים תקנו לצום בצומות הללו רק בשעה שיש על ישראל גזרות קשות, ואילו כיום אנו נוהגים לצום בכל הצומות גם כשאין עלינו גזרות קשות, מפני שכך נהגו וקיבלו כל ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אולם כבר מתחילה נהגו שהמעוברות והמיניקות אינן צמות בהן, מפני שהצום קשה להן יותר מלשאר הבריאים.

ואמנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, ואולי היה זה מחמת הגזרות הקשות שסבלו באשכנז. מכל מקום, כיום המנהג הרווח גם בקרב יוצאות אשכנז שנשים מעוברות ומיניקות אינן צמות בצומות הקלים. ואף הרוצה להחמיר על עצמה, אם יש לה קושי בצום, או שהיא מיניקה והצום יגרום למיעוט החלב וצער לתינוק – עדיף שלא תתענה.

שנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת, הפטורה מהצומות הקלים, חל על כל מי שנמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים שאחר הלידה. לדעה זו אין הפטור תלוי בהנקה אלא במשבר הלידה, שההתאוששות ממנו אורכת עשרים וארבעה חודשים (מהרש"ם ויחו"ד א, לה). למעשה, לדעת רוב הפוסקים כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח, אבל הרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש – רשאית להקל.

ויש נשים שהתרגלו במשך שנים שלא לצום בצומות הקלים, כי בחסדי ה' פעם היו מעוברות ופעם מיניקות, וחוזר חלילה. אבל אחר שיסיימו ללדת, עליהן לחזור ולצום כפי תקנת חכמים.
קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתקנו חכמים, וגם אין מצווה לחנכם לצום. רק ביום הכיפורים, שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום בתחילה מספר שעות ואחר כך צום מלא. ובשאר הצומות אין מצווה לחנכם, אבל נוהגים להאכיל אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור (מ"ב תקן, ה). ואם הילדים הגדולים והבריאים רוצים להתענות עד הצהרים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (רמ"ע מפאנו קיא, ועי' כה"ח תקנד, כג).

חתן וכלה

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום, אע"פ שמצווה עליהם לשמוח בשבעת ימי המשתה, ולכן אסור להם לקבוע לעצמם תענית יחיד באותם הימים – בתעניות הציבור עליהם לצום, מפני שכוח הרבים עדיף על כוח היחיד, ואבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. ועוד, שעל החתן והכלה ישנה מצווה מיוחדת לזכור את החורבן, שנאמר (תהלים קלז, ו): "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א).

וכן הדין לגבי בעלי ברית, היינו אבי הבן, הסנדק והמוהל, שחייבים להתענות. וכן הדין לגבי מי שעושה פדיון הבן לבנו הבכור ביום התענית, שאסור לו לאכול.

וכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בבניינה במהרה בימינו אמן.

אור החנוכה לדורות

להקדים נר חנוכה לנרות שבת ● גזרות אנטיוכוס – נס רוחני להמעטת תופעת ההתייוונות ● הניצחון הצבאי והמדיני של חנוכה בטל עם חורבן הבית ● הניצחון הרוחני, המגולם בנרות החנוכה, נשאר לדורות

הדלקת נרות חנוכה בערב שבת

מפני שאסור להדליק נרות בשבת, מקדימים את הדלקת נרות חנוכה לפני כניסת השבת, ומכינים נרות שידלקו עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים, ובזה יקיימו את המצווה.

ותחילה מדליקים את נרות החנוכה ואחר כך את נרות השבת (שו"ע תרעט, א), מפני שלכתחילה אין לעשות מלאכה האסורה בשבת אחרי הדלקת נרות שבת. 

בירושלים, שנוהגים לקבל בה את השבת ארבעים דקות לפני השקיעה, יש מדליקים את נרות החנוכה כארבעים וחמש דקות לפני השקיעה, ויש שבשבת חנוכה נוהגים לאחר את כניסת השבת לזמן תל אביב, ומדליקים את נרות החנוכה כעשרים וחמש דקות לפני השקיעה, ואת נרות השבת כעשרים דקות לפני השקיעה.

לכתחילה טוב להתפלל מנחה במניין לפני הדלקת נרות חנוכה, מפני שתפילת המנחה שייכת ליום שעבר, ואילו הדלקת נרות חנוכה שייכת ליום הבא (עיין שעה"צ תרעט, ז). אבל אין להתפלל מנחה ביחידות כדי להקדימה להדלקת הנרות.

הניצחון על היוונים

שאלה: מדוע הניצחון על היוונים נחשב לנס גדול כל כך, עד שאנו אומרים: "על הניסים, ועל הפורקן, ועל התשועות, ועל המלחמות" וכו', ואף קבעו שמונת ימים להודות ולהלל עליו? ושאלה שנייה: אם אכן הניצחון ניסי, מדוע הדגש המרכזי בסופו של דבר הוא על נס פח השמן, שלזכרו אנו מדליקים את החנוכייה, ואף "על הניסים" מסתיים בעניין הדלקת הנרות במקדש?

תשובה: נתייחס תחילה לניצחון, ואחר כך לאופיו של חנוכה. 

היוונים כבשו ארצות גדולות בגבורה ובכשרון רב. מעצמות גדולות, ובראשן מצרים ופרס, נפלו שדודות לרגליהם. התבוללות אתנית ותרבותית שינתה את פניהם של כל העמים ללא היכר. התרבות היוונית עיכלה אל תוכה את כל התרבויות האחרות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת, הכוללת בתוכה שיטות חשיבה, סדרי ממשל, אורחות חיים. אמנם אחר מותו של אלכסנדר מוקדון התחלקה המעצמה היוונית הגדולה לכמה ממלכות. אבל בכל אופן העולם המוכר נשלט על ידי יוונים, שהשליטו את תרבותם על כל הארצות. 

והנה נגזרה הגזרה על ידי אנטיוכוס: להעמיד פסל בבית המקדש, ולאחר מכן לחייב את היהודים לעבוד עבודה זרה. הלחץ החריף כנגד היהדות עורר את הזיק הנשמתי, והמרד פרץ. המלחמה הייתה קשה וארכה עשרות שנים. מנהיגי המכבים נזדקקו לגבורה ולתחבולות. המלחמה ידעה עליות ומורדות, רבים מהלוחמים נהרגו בקרבות. אך בסופה הגענו לעצמאות מדינית. אמנם בחסות מסוימת של הממלכות הגדולות, בתחילה היווניות ואחר כך רומא. אולם בכל זאת השלטון בארץ התנהל על ידי יהודים ולמען היהודים. 

מי יודע, לו היו היוונים מתאזרים בסבלנות, גם על יהודה היה עובר תהליך ההתייוונות, כשם שעבר על שאר העמים. אולם יד ה' המסתתרת במהלכי הדורות יצרה את העימות. כעין הקשיית ליבו של פרעה בשעתו, כך הקשה ה' את ליבו של אנטי וכוס.

כשמתבוננים במבט רחב על ההישגים הצבאיים-מדיניים של בית חשמונאי, אכן מדובר בנס. אמנם נס בדרך הטבע, אבל בהחלט נס של מעטים שנצחו את המרובים, חלשים את הגיבורים. אין זאת אלא שצור ישראל וגואלנו סייע בידנו, כדי לתת לנו שארית בארץ.

ההתמודדות הרוחנית

אבל כשהמלחמה נסתיימה בניצחון צבאי-מדיני, חזרה והתעוררה המלחמה הקשה יותר, המלחמה התרבותית. עדיין היינו צריכים לעמוד על נפשנו אל מול האוקיינוס ההלניסטי האדיר ששטף את כל התרבויות שבסביבה.

התרבות היוונית הייתה בעלת עוצמה רבה. שיטת חקירותיה המדעיות היו משוכללות, האסטרטגיה הצבאית מצוינת. אומנות הפיסול והאדריכלות הרשימו את כל רואיהן, ההצגות היו מרתקות, ותחרויות הספורט הסעירו את הלבבות. לכן הצליחה התרבות היוונית להתפשט בעוצמה רבה כל כך בכל העולם המוכר. גם אחרי מאות שנים, כאשר הרומאים הפכו לכוח החזק בעולם, מבחינה תרבותית הייתה עדיין התרבות היוונית שולטת בכיפה. 

גם ביהודה התפשטה היוונות, רבים מבני החברה היהודית הגבוהה, העשירה והמובילה היו מתייוונים. ואע"פ כן, בסופו של דבר, הצליחו כמה מאות אלפי יהודים לעמוד בפני השטף התרבותי האדיר הזה. לא נכנעו, התמודדו, עד שניצחו. בתהליך ארוך ומורכב פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה המופשטת בה' אחד, ערכי המוסר, השאיפה לתיקון עולם, שהם יסודות התורה, הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שבדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואיסלם), הפכו ליסוד לכל הטוב והיפה שבתרבות האנושית.

וכאן התגלה הנס היותר גדול. התברר שעם ישראל שונה מכל שאר העמים. אותו אי אפשר להכניע, את אמונתו אי אפשר לבטל. (להרחבה והעמקה בנושא יסודי זה מומלץ לעיין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ 'בינה לעיתים', בהוצאת מכון הספרים שליד ישיבת הר ברכה).

בעיות בבית חשמונאי

אחת הטרגדיות ההיסטוריות, שנכדיו של מתתיהו הכהן הגדול, שמסר את נפשו על מלחמה בהתייוונות, נעשו מתייוונים בעצמם. ולבסוף עבדיהם, ובראשם הורדוס, גברו עליהם ומלכו במקומם, עד שאמרו חז"ל (ב"ב ג, ב) שכל האומר מבית חשמונאי אני, או שהוא עבד או שהוא רמאי. 
על פי זה אפשר להבין את ביקורתם של חכמי ישראל על בית חשמונאי, שהיו כוהנים ונטלו לעצמם את המלוכה, שלא כפי הדרכת התורה (בראשית מט, י): "לא יסור שבט מיהודה" (עיין רמב"ן שם). ויש מפרשים שלכן רבי יהודה הנשיא לא ערך מסכת משנה על חנוכה. 

גם מבחינה מדינית הניצחון לא היה שלם, מלכות חשמונאי התקיימה בצלן של הממלכות החזקות, ובדרך כלל בחסותן. ההזדקקות הזו לחסותם ועזרתם מן הסתם השפיעה לרעה על בית חשמונאי. 
אבל למרות הכל, היה ערך עצום לניצחונותיהם של החשמונאים. העצמאות המדינית, גם אם לעיתים הייתה חלקית, תרמה לשגשוגה של האוכלוסייה היהודית בארץ מכל הבחינות. המצב הכלכלי השתפר, הילודה גברה, עולים רבים עלו מבבל. 

בחסותה של העצמאות המדינית, ארץ ישראל חזרה להיות המרכז הלאומי והרוחני של עם ישראל. בתי המדרש פרחו והתרחבו. צוואתם של אנשי כנסת הגדולה: "העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה", נתקיימה במלואה. הונח היסוד הרוחני, שמכוחו שמר עם ישראל על אמונתו ותורתו במשך אלפיים שנות גלות קשה.

נס פח השמן

לאחר חורבן בית המקדש השני בטלה 'מגילת תענית', שבה צוינו כל הימים הטובים שנעשו בהם נסים לישראל. כי היאך נציין יום שבו נעשה איזה תיקון בבית המקדש, כאשר הבית הקדוש עצמו נחרב. וגם את ימי החנוכה כמעט וביטלו, שהיאך נחגוג את ניצחון בית חשמונאי, כאשר עצמאותנו אבדה, ובית המקדש שטוהר בימיהם נחרב. אלא שמפני המצווה המיוחדת שתקנו חכמים, בהדלקת נרות חנוכה, לא נתבטל החג (ר"ה יח, ב). 

לכן נס פח השמן הוא המבטא יותר מכל את ימי החנוכה. אמנם בית המקדש השני נחרב, וכל הישגיהם המדיניים של בית חשמונאי בטלו. אבל לימוד התורה שבעל פה, שהתגלה והתפתח בזכות ניצחון הגבורה על היוונים, נשאר לנצח. זכו מתתיהו ובניו, שבזכות מסירות נפשם הנפלאה נתגלה היסוד העמוק הזה. אבל בית מלכות חשמונאי, על סיבוכיו ובעיותיו, היה מלכות לשעה, שאותה איננו מציינים באופן חגיגי במיוחד.

נס פח השמן אינו איזה נס שב'מקרה' זכה לתשומת לב יתירה. הוא נס שמבטא את כוחה של תורה שבעל פה, שהיא מסוגלת להאיר את החושך מעבר לחוקי הטבע, ובזכותה עמדנו במחשכי הגלות הארוכה. 

וכמה שארכה גלותנו, אורה של תורה שבעל פה ארוך יותר ומאיר יותר. והוא הולך ומאיר את דרכנו עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, שממנו נדליק את מנורת בית מקדשנו במהרה בימינו אמן.

לחג הסוכות

שמחת חג הסוכות

אחר ההיטהרות לפני ה' ביום הכיפורים, יכולים אנחנו לשמוח בחג הסוכות שמחה שלמה לפני ה'. בלא התשובה, תחושת החסרון הנובעת מהחטא אינה מאפשרת לאדם לשמוח באמת. ואם ינסה בכל זאת להתעלם מחטאיו ולשמוח שמחה שלמה, תהיה זו הוללות ולא שמחה. אבל אחר החזרה בתשובה של הימים הנוראים אפשר לשמוח בחג הסוכות.

חג הסוכות – מסיבת סיום השנה

חג הסוכות הוא חג האסיף, שבו החקלאים מסיימים לאסוף את כל הפירות שגידלו במשך השנה, ושמחים בהם. וכמו החקלאים כך כל יהודי מסכם בחג הסוכות את כל הדברים הטובים שהספיק לעשות במשך השנה החולפת – ושמח בהם. אלא שכיוון שמן הסתם גם חטאנו במשך השנה, צריכים תחילה להיטהר ולהזדכך בימים הנוראים – ימי התשובה. ואחר שחזרנו בתשובה והפקנו לקחים מהטעויות של השנה החולפת, יכולים אנחנו לשוב ולסכם את השנה העוברת במבט חיובי, ולשמוח בכל המעשים הטובים שזכינו לעשות בחסדי ה' במשך השנה.

הבל הבלים אמר קהלת

למנהג אשכנז קוראים בשבת של סוכות את מגילה קהלת. ולמנהג הגר"א יש לקוראה מהקלף ולברך על קריאתה (מ"ב תצ, יט).
ויש לשאול מה ראה קהלת לבטל את מעלתם של כל הדברים שבעולם, עד שאמר "הבל הבלים אמר קהלת, הבלים הבלים הכל הבל". וכי אין ערך לחכמה, לכבוד, לעושר, ליופי ולכל מה שהאדם עושה בעולם?!
אלא שאמר קהלת, שכל הדברים הללו בלא יראת ה' אינם שווים מאומה, הם חולפים כלעומת שבאו בלא להשאיר אחריהם שום רושם. רק אחר שיש יראת ה', יש ערך לכל המעלות שבעולם.
משל נאה שמעתי על זה מדודי הרב אברהם רמר ז"ל: שכל אחת מן המעלות הללו כשלעצמה היא אפס, החכמה לעצמה אפס, העושר אפס, היופי אפס, הכבוד אפס, ויראת שמיים היא האחד. וכשיש בתחילה יראת ה', אזי על ידי החכמה נהיה עשר, ועל ידי העושר מאה, ועל ידי היופי אלף, וכן הלאה.

לימוד תורה בחול המועד

עיקרם של החגים ניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה, שבכל ימות החול אדם טרוד במלאכתו, וקשה לו להתרכז בלימוד התורה, ולשם כך ניתנו לנו ימים קדושים, שנעסוק בהם בתורת ה'.
וכך מובא בירושלמי: "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין". וכתב בספר הכלבו (סימן ס') שיוצא מזה, שאיסור השחוק, קלות הראש וביטול תורה יותר גדול מאיסור עשיית מלאכה בחול המועד.
וכן מביא השל"ה הקדוש (מס' סוכה נר מצווה ל"א) מדרש האומר: אלה הם מועדי, בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה: אלא הם מועדי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדי אלא מועדיכם. וכמו שענה ר' עקיבא לאותו המין, שטען כנגדו, היאך אתם מקיימים את המועדים, והרי נאמר: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ענה לו ר' עקיבא, בזמן שאנו מכוונים להנאת גופינו אז אין אלו מועדים של ה' אלא מועדים שלנו, ועליהם נאמר שנאה נפשי, אבל אם הם לעבודת ה' ולתלמוד תורה, אינם שנואים, אלא אהובים וחביבים.

סכנות בסוכה

לאחר התקפות הטרור על ישובי יש"ע, נתעוררה לקראת חג הסוכות הבא עלינו לטובה, שאלה: האם מצווה לישון בעת הזאת בסוכה שאינה מוגנת ושמורה כבית. שאלה זו כמובן צריכה להיות בכל ישוב וישוב על פי המרא דאתרא תוך התיעצות עם גורמי הבטחון.
ובכל זאת אפשר לומר כלל: כל מי שגר בישוב מאוים, וחש באופן אישי חרדה ממשית מהשינה בסוכה, הרי שדינו כדין המצטער שפטור מהשינה בסוכה (ע' שו"ח או"ח תרמ, ד).
ימח שמם של המחבלים הרשעים ושולחיהם ותומכיהם, שמצערים את ישראל ומבטלים את המתנחלים הקדושים מקיום מצוות ה' אלקינו לישן בסוכה. יהי רצון שבמהרה יתקיימו דברי נבואת זכריה (פרק יד) הנקראים בהפטרת ראשון של סוכות: "הנה יום בא לה'" לעשות דין בכל רשעי הגוים הנאספים על ירושלים. "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב", ויגוף במגפה קשה את כל אויבינו הצובאים על ירושלים, המק את בשרם. "והיה כל הנותר מכל הגוים… ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות". "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

סוכות וארץ ישראל

ידועים דברי הגאון מווילנא, שהשווה את החג הסוכות למצוות ישוב הארץ. שנאמר: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהלים עו, ג). את כל שאר המצוות אנו מקיימים על ידי אבר מסוים, יש מצוות שמתקיימות בידיים, ויש בפה, ויש ברגליים, ויש שמתקיימות על ידי המחשבה. אבל את שתי המצוות הללו אנו מקיימים על ידי שאנחנו עצמנו נכנסים בגופנו ועם נעלינו אל תוך אווירה הקדוש של ארץ ישראל ואל תוך אווירה הקדוש של הסוכה. וכיוון שאוויר הקדושה מקיף אותנו מכל צדדנו, יכולים אנו מכוח שתי המצוות הללו להתעלות באמונה ובעבודת ה' ביתר שאת ויתר עוז

גדולתה של מצוות ישוב הארץ

שאלה: מדוע אתם מחשיבים כל כך את מצוות ישוב הארץ, עד שנדמה שהיא חשובה בעיניכם ממצוות רבות אחרות?
תשובה: חז"ל אמרו בספרי (ראה נ"ג) "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ולא זו בלבד, אלא שעיקר קיומם של כל המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, כדברי הספרי (עקב מ"ג), וכמובא ברש"י דברים יא, יח: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין ועשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו".

הוכחות הלכתיות לכך

מהתורה מצוות נטילת לולב בכל רחבי הארץ (זולת במקדש) היא ביום הראשון של סוכות בלבד. אבל כשחל ראשון של סוכות בשבת, כדוגמת השנה, ביטלו חכמים את מצוות נטילת הלולב בשבת, מחשש שמא יבואו לטלטלו ברשות הרבים. וכן היה בראש השנה, שלא תקענו בשופר ביום הראשון, מפני שחל בשבת. וכן לגבי ברית מילה, אם חלה בשבת וכדי לקיימה צריכים לעבור על איסור מדברי חכמים, יש לדחות את הברית ולא לקיימה במועדה.
אבל לגבי מצוות ישוב הארץ הדין הפוך: ביטלו חכמים את דבריהם והתירו לקנות בית בארץ ישראל ביום השבת. ולמרות שהדבר כרוך בכמה איסורים מדברי חכמים (מקח וממכר, אמירה לנוכרי לכתוב שטר וכו'), התירו לעבור עליהם כדי ליישב את הארץ. ואין מדובר כאן בגאולת הארץ כולה, אלא בקניית בית אחד בלבד, ואע"פ כן ביטלו חכמים את דבריהם למען ישוב הארץ.
הרי שמצוות ישוב הארץ חשובה מתקיעת שופר ונטילת לולב ומילה ושאר המצוות (כמבואר בשו"ע או"ח שו, יא; שז, ה, עפ"י הגמרא בבא קמא פ, ב, וגיטין ח).
וכן ביחס לשבת, שפיקוח נפש דוחה שבת ואינו דוחה את מצוות ישוב הארץ (מנחת חינוך תכ"ה).

שבת תשובה

טעם למצוות אכילה בערב יום הכיפורים

"מצווה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה" (שו"ע או"ח תרד, א). ולכאורה ביום שלפני יום הכיפורים היה ראוי להתמלא בחיל ורעדה, ומה המקום לשמחת אכילה ושתייה? באר רבי משה קורדברו, שהשמחה היא לקראת מצוות התשובה שאנו מקיימים ביום הכיפורים. שכן ראוי לשמוח מאוד בקיום כל המצוות, ועל אחת כמה וכמה במצווה חשובה כמצוות התשובה. אלא שהתשובה עצמה כרוכה בצער וחרטה, וידוי וקבלה לעתיד, ובאותה שעה אי אפשר לשמוח באופן גלוי, ולכן ציוותה התורה שנשמח באכילה ושתייה לפני יום הכיפורים, ומתוך כך נכנס ליום הקדוש, יום שבו סלל עבורנו הקב"ה דרך לשוב אליו בתשובה.

הבטחון בה' שיוציא את דיננו לטובה

לקראת ראש השנה, מסתפרים ולובשים בגדים חגיגיים, ואוכלים ושותים. ואף ביום הכיפורים לובשים בגדים לבנים, ויוצאים מיום הכיפורים בשמחה, שבטוחים שה' יוציא את דיננו לטובה.
וכן אמרו חכמים: איזו אומה מופלאה כאומה זו, שיודעת מנהגיו של אלקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, מרוב דאגתו על דינו שמא יגזר למיתה, לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו, ואינו חותך צפרניו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם, ומתחתכים ציפורניהם, ואוכלים ושותים, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס ויזכו בדין (עפ"י המובא בטור או"ח תקפא).
והלא בעינינו אנו רואים איך בכל שנה מתים כך וכך נפשות מישראל, ומהם שמתים ביסורים קשים? ומדוע שנצא מיום הכיפורים בשמחה? אלא שעיקר הדין הוא על החיים האמיתיים, התלויים בקשר שלנו עם רבונו של עולם, מקור חיינו. ומי שאינו חוזר בתשובה בימים הנוראים, כאשר נגזר דינו למיתה, זוהי מיתה של אבדון, שכולה צער ויגון. אבל מי שקיים את סדר הימים הנוראים כהלכתו, מובטח לו שזכה להתקרב לרבונו של עולם, ואף אם ח"ו נגזר עליו איזה דבר שאינו טוב, אף זה לטובה, כדי לתקן אותו ולהביאו לחיי העולם הבא. ועל כך ראוי לנו שנשמח (עפ"י השל"ה מסכת ראש השנה תורה אור יז).

מדיני צום יום הכיפורים

צום יום הכיפורים מן התורה (ויקרא כג, כז), לפיכך דינו חמור משאר הצומות. שמצום תשעה באב חולים פטורים ואילו בצום יום הכיפורים חולים חייבים. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום.
אלא שאם יכול להנצל מהסכנה על ידי שתייה ואכילה מועטת, לשיעורים, עליו לעשות כן, ועל ידי כך אינו נחשב כמי שביטל לגמרי את הצום. בשתייה הכוונה שישתה פחות ממלא לוגמיו כל תשע דקות. מלא לוגמיו הוא השיעור שימלא את פיו כשינפח לחי אחת, כל אדם לפי גודל פיו (הממוצע למבוגרים הוא כ- 45 מיליליטר). ובאכילה, יאכל פחות מככותבת כל תשע דקות. כותבת הוא כשיעור נפח של שני שליש ביצה רגילה, ובמשקל מים זה יוצא כשלושים גרם, אלא שיש למדוד לפי הנפח.
ואם הוא צריך לאכול ולשתות יותר, יקצר את ההפסקות לשמונה או שבע דקות, ואם גם זה לא יספיק יקצר עד ארבע דקות, מפני שיש דעות שמשך הזמן הנצרך להפסקה הוא ארבע דקות בלבד. ובשתייה אם לא יספיק לו שיעור ההפסקה של ארבע דקות ישתה פחות ממלא לוגמיו כל דקה. כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

לשאול רופא ירא שמיים

חולה שמסתפק שמא יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל רופא שאינו ירא שמיים, אינו מבין את חשיבות הצום, ולכן הוא נוטה לומר לכל החולים שהם בסכנה, ולכן בכל מקרה של ספק אין להסתפק בחוות דעתו אלא צריך לשאול רופא ירא שמיים. ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום ולא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה (כשאפשר לשיעורים), מפני שיש כאן ספק נפשות.

תשובת תומכי אוסלו

שאלה: בזמנו תמכתי בהסכמי אוסלו ובחרתי במפלגה שהשתתפה בביצוע ההסכמים עם הרשות הפלשתינאית. אחר שנוכחתי לדעת כי כל הכיוון הזה היה מוטעה, אמרו לי שעלי לחזור בתשובה, האם הדבר נכון, וכיצד חוזרים על כך בתשובה?
תשובה: במבנה השלטון הדמוקרטי לכל בוחר ישנה אחריות על תוצאות בחירתו. ואמנם אדם אחד בדרך כלל אינו מכריע לבדו את הכף, מכל מקום כל אחד ואחד נעשה שותף בהכרעת הכף לכיוון המוטעה. וכיוון שהסכם אוסלו כלל בתוכו מספר חטאים חמורים: א' פגיעה בבטחונם של כלל ישראל, ב' הפרת מצוות ישוב הארץ, ג' חילול ה' בנתינת מעמד של כבוד לרוצחים מרושעים, ד' גרימת נזק כלכלי למדינת ישראל, ואובדן עבודה מיהודים רבים; לפיכך ברור שכל מי שתמך בו צריך לשוב בתשובה.
ראשית התשובה להתחרט ולהתוודות על החטא, וקבלה לעתיד, שלעולם לא יבחר יותר במפלגה התומכת בנסיגה מחבלי ארץ ישראל. ומי שהביע את תמיכתו בהסכמי הנסיגה בפני חבריו, צריך להביע את תשובתו בפני חבריו. במיוחד אישי הציבור והתקשורת, שהביעו את תמיכתם בהסכמים עם המחבלים, צריכים להתחרט על כך בפומבי.
לאחר מכן יש להשתדל לתקן את המעוות בתשובת המשקל. כנגד מה שהיטה את הכף לרעה עליו להטותה לטובה, בשכנוע חבריו לחזור בהם מדרכם הרעה. וכן ראוי שכל מי שתמך בהסכמי אוסלו יתנדב כפי יכולתו למען נפגעי הטרור, וכנגד מה שפגע בבטחונם ורווחתם של מתיישבי יש"ע, ישתדל לסייע לישובים, בתיגבור השמירה או בכל דרך שתסייע לבניינם.

מי אחראי על חינוך הילדים

בשבוע שעבר נתפרסמה כאן כתבה על מערכת החינוך הדתית בקהילה היקרה והקדושה, פתח תקווה תבנה ותיכונן.
אצל רבים נשתרשה טעות, כאילו חינוך ילדי ישראל שייך למשרד החינוך, או לפקידי העירייה. האמת, כמובן, שהאחראים על חינוך הילדים הם ההורים. כך ציוותה התורה: "ושננתם לבנך" (דברים ו, ז), "ולמדתם אותם את בניכם" (שם יא, יט). וכשההורים אינם יכולים ללמד את הכל את ילדיהם הרי הם שולחים את ילדיהם למורים שילמדום.
לפיכך נכון וראוי הוא שכל הורה יבחר את בית הספר המתאים לקו חינוכו. ולכן אין שום נזק בכך שמערכת החינוך מגוונת ומורכבת ממוסדות שונים, שכל אחד מדגיש פן מסוים. לכולם יש מקום. יתר על כן, על כיוצא בזה אמרו חכמים "קנאת סופרים תרבה חכמה", התחרות תיטיב אם בתי הספר.
ואם ישארו ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לדאוג לחינוכם, או מפני מצבם הכלכלי, או מפני מצבם הרוחני – הציבור על ידי נציגיו צריך להשלים את החסר, ולדאוג שכל ילדי ישראל יקבלו לבסוף חינוך טוב. זו היתה תקנתו המפורסמת של יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא, א).
לכן יש לברך את הורי הילדים בפתח תקווה שקיימו את חובתם לדאוג לחינוך ילדיהם. את האלטיזים יש לגנות רק כאשר מדובר בעשירים שאוטמים את ליבם למצוקות הדל ואינם מוכנים לתרום למענם מהונם, או אנשים שזכו בכשרון ובחינוך טוב ואינם מוכנים לעזור לחלשים מהם. אבל את מי שחושב שילדיו יפגעו מהאינטגרציה המופרזת אין לגנות.
ראשי החינוך הממלכתי דתי צריכים להבין זאת, ולעודד יצירת מסגרות מגוונות המתאימות עצמם למגמות השונות שבציבור. זאת בתנאי שהחינוך באופן כללי יהיה לאמונה ולימוד תורה, לשמירת מצוות (כולל מצוות ישוב הארץ), וליחס חיובי למדעים ודרך ארץ, כדרכם של כל גדולי ישראל, כרמב"ם, המהר"ל והגר"א, ולנשיאה בעול הבטחון והפרנסה. כל מי שמקבל את העקרונות הללו צריך להיות מתוקצב באופן מלא על ידי החינוך הממלכתי דתי. על ידי כך הרבה יותר תלמידים היו זוכים לחינוך הגון.
בנתיים בתי הספר נקרעים בין המגמות השונות והסותרות, ורק מנהלים אמיצים ונבונים, כדרורית כהן, מצליחים לשרוד.

ראש השנה

התפילות הארוכות

מי שלא מבין את הערך של התפילה, ולא התרגל להוסיף ולהתפלל בלשונו על הכלל ועל הפרט – חושב שתפילות הימים הנוראים ארוכות. אבל מי שזכה להתפלל באמת לפני רבונו של עולם, ולהוסיף בלשונו תפילות אישיות היוצאות מהלב, יודע שהתפילות קצרות מאוד. כל כך הרבה יש לנו לבקש מלפניו, נשמתנו נכספת להשיח לפניו את כל מצוקותיה ומאווייה, עד שנוסח התפילה שתקנו לנו חכמים הוא קצר בעיניו. על זה אמרו חכמים: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א).
ואמנם הנוסח הכללי שתיקנו לנו חכמים הוא עיקר העיקרים, ובו כלולים כל העניינים החשובים, אלא שבנוסף לו חשוב להרבות בתפילות אישיות בלשונו המיוחדת של המתפלל. על ידי כך מתלכדת תפילת היחיד עם תפילת הציבור, ועולה לפני אבינו שבשמים. על תפילות כאלה אמרו חכמים שמובטח שהן פועלות טוב בעולם.

תפילות אישיות

מי שליבו טוב ומלא רחמים, נזכר ביום הזכרון (ראש השנה) בכל קרוביו וחבריו. בפלוני שצריך רפואה, ובאלמוני שזקוק לפרנסה. באלו שמתקשים בגידול ילדיהם, שה' יסייע להם לחנך את כל ילדיהם לתורה ולמצוות, ויזכו לרוות מהם נחת. הוא מתפלל על כל מכריו הרווקים והרווקות שמתייסרים בחיפוש זיווגם, ובהוריהם שמייחלים לראות את בניהם לנכנסים לחופה, ותוחלתם נכזבת וליבם כואב. הוא נזכר באלמנות וביתומים, ובדמעות מבקש עבורם, שה' ינחמם מעצבונם, ויחבוש את מכתם, ויזכו לראות את משפחתם גדלה ומשגשגת. וכמובן אינו שוכח להתפלל שנזכה כולנו לשקוד בלימוד התורה, ולהבין את עניינה, ולפלס את דרכינו לאורה. וכו' וכו' וכו'.
הוא נזכר במתיישבי יש"ע הנמצאים בצרה ובמצוקה, ומתפלל עבור כל הנוסעים יום יום לעבודתם בכבישים המסוכנים, ובנפשם ממש מביאים את לחמם. ומתפלל עבור הישובים שיגדלו ויתפתחו, בכמות ובאיכות.

היום קצר והמלאכה רבה

והנה בחזרתו מבית הכנסת לביתו נזכר המתפלל ששכח לבקש על הדודה החולה שלו, ותוך כדי הליכה הוא נושא את ליבו למרום ומתפלל על הדודה. ובתוך האוכל נזכר ששכח להתפלל על שכנו, ומוסיף תפילה חרישית. וכשהולך לנוח, חושש שמא לא התפלל מספיק על מצבנו הבטחוני, ושופך שיחו לפני קונו. ופתאום היום הקדוש מסתיים, בלא שהספיק להתפלל על כל מה שרצה. וזוהי אבדה שאינה ניתנת להשבה. ואף שאפשר להשלים את מה שהחסיר בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, בכל זאת מיוחדות הן תפילות ראש השנה שבכוחן להרבות שפע ברכה לשנה החדשה.

טעם אכילת ה"סימנים" בראש השנה.

כידוע בכל ערב ראש השנה הננו אוכלים "סימנים" ומבקשים מהש"י שיברך אותנו בשנה טובה כפי הרמוז בסימנים. כשאוכלים תפוח בדבש מבקשים שתהיה השנה – טובה ומתוקה, וכשאוכלים כרתי מבקשים שיכרתו שונאינו, וכשאוכלים רימון מבקשים שירבו זכויותינו. וצריך להבין מה המשמעות והתועלת שבמנהג זה.
מקורו של המנהג בתלמוד (כריתות ה, ב), בדברי אביי שאמר: "סימנא מילתא הוא". כלומר: לסימנים הנעשים בתחילת השנה ישנה משמעות רבה לגבי העתיד לבוא עלינו בכל השנה. שכן שפע החיים של כל השנה מושפע מן היום הראשון של השנה אל כל שאר ימות השנה, וממילא מה שמסתמן ביום הראשון משפיע על כל השנה, לכן נקרא היום הראשון של השנה: "ראש השנה", שהוא הראש שמוביל ומנהיג את כל השנה.
לכן מן הראוי שכל ראש השנה יהיה ספוג בתפילה להש"י שיברך אותנו בשנה טובה. ולא רק בתפילות אנו מבקשים על השנה החדשה, אלא גם האוכל עצמו מבטא את בקשתנו לשנה טובה, ולכן אנו אוכלים את הסימנים, כדי שאף האכילה הגשמית תהיה ספוגה בתפילה לשנה טובה.

הניצוץ הקדוש שבמאכלים

כל דבר שנברא בעולם מתחייה על ידי הקב"ה, ולכל מאכל ומאכל ישנו ניצוץ אלוקי מיוחד שמחייה אותו. ואותו ניצוץ מיוחד שבכל מאכל רמוז בשמו של המאכל או בטעמו. ובראש השנה, ביום בו נבראים החיים לשנה החדשה, אנו מתבוננים אל השורש הרוחני של כל מאכל ומאכל, וחושפים את הניצוץ האלוקי המיוחד המחייה אותו, ומבקשים את הבקשה המיוחדת המתאימה לכל מאכל ומאכל, ומסמנים בזה את השנה החדשה, שתהיה שנה בה יתמלאו משאלותינו לטובה.

הימים הנוראים של מתיישבי יש"ע

בראש השנה כולנו ניצבים לפני בורא העולם, הקוצב חיים לכל חי, וליבנו מתמלא חרדה: מה יהיה עלינו בשנה הבאה? באיזה ספר נכתב ונחתם? ומתוך כך הננו מתעוררים לשוב בתשובה, וממתיקים את הדינים וזוכים בדין.
מתיישבי יש"ע נמצאים כבר שנתיים במידה מסוימת בימים נוראים. אין אדם יודע אם יזכה לחזור מעבודתו, אם גם מחר יפגוש את שכנו. סיפר לי חבר, שבימים כתיקונם חור קטן בגרב לא הפריע לו, הרי הגרביים בנעליים, ואין הבריות יכולות לרואות את חוריו. אבל כיום, הוא מקפיד לזרוק את הגרביים עם החורים. הוא חושב לעצמו, מה יקרה אם יהרג וימצאו כי בגרביו חורים…
לא רק המתיישבים דואגים, לעיתים הוריהם ואחיהם המתגוררים בערים הגדולות חרדים לגורלם אף יותר מהם. גם שאר בני המשפחה והחברים דואגים. לרובם המוחלט של מאות אלפי קוראי עיתון זה יש קרובים או חברים הגרים ביש"ע.

לאן נוליך את דאגתנו?

הפחד יכול להתיש ויכול לחזק. אפשר מרוב פחד לברוח, או לקפוא בעמידה על המקום. ואפשר מתוך הדאגה להביט אל החיים במבט חד יותר, לדעת היטב מה העיקר ומה הטפל. בקיצור, החרדה יכולה לעורר לתשובה. ואם בעז"ה נזכה לשוב באמת, נצא מהמלחמה הזו בנצחון גדול.
רבים סיפרו לי, שלפני הפיגועים חשבו לעצמם, שדי להם במשפחה בת חמישה ילדים. היום הם רוצים שבעה. פעם לא היה להם כח להרבה ילדים, עיקר דעתם היתה נתונה לקריירה ולתחביבים האישיים. היום הם יודעים שזה לא העיקר. מה שהאדם משאיר אחריו זה את ילדיו המחונכים ואת מעשיו הטובים שהספיק לעשות בימי חייו.
אשה מסורתית המתגוררת בגוש דן, שהיו לה שני ילדים, סיפרה לי שבעקבות הפיגועים החליטה עם בעלה להוליד עוד ילד, כדי שאם חס וחלילה יפגעו ילדיה בפיגועים או במלחמה, יגדלו הסיכויים שישארו לה ילדים.
רבים מקפידים יותר על קביעות עיתים לתורה ותפילות במניין. בעת הנסיעות שומעים יותר קלטות של שיעורי תורה או ערוץ שבע.
על זה אמר רבי אליעזר: "שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלוהו תלמידיו, וכי אדם יודע באיזה יום ימות? אמר להם: כל שכן שישוב בכל יום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר" (שבת קנג, א).
אי אפשר לדעת כמה משפחות החליטו בשנתיים האחרונות להגדיל את משפחתם בעוד ילד או שניים, אבל בודאי מדובר על אלפים ומסתבר שאף עשרות אלפים. אם בעקבות שמונה מאות הקדושים שנרצחו במלחמת אוסלו אכן יוולדו לעם ישראל עוד עשרות אלפי ילדים, תהיה בזה נחמה מסוימת. זו תהיה ההנצחה המכובדת ביותר לזכרם הקדוש.
יש מתנחלים שבימים אלו קוראים את שם בנם או ביתם על שמו של אחד הקדושים שנהרג על ישוב הארץ, ויש שבסתר ליבם מכוונים לכך.
אנא ה', ברחמיך הרבים, זכנו להתעלות בתורה וביראה בלי יסורים. זכנו להגדיל את המשפחות, לחזק את הישובים, להעצים את החינוך, בלא שנצטרך להקריב עוד קורבנות קדושים. אנא ה', האר עיני כל ישראל בתורתך, חזק ידי מגיני ארץ קודשך, תקן את מנהיגנו בעצה טובה מלפניך, שיובילו את מדינת ישראל למלחמת נצחון. שנצליח לרסק את הרשעות הפלשתינאית לפני שיבואו עלינו פיגועים גדולים וקשים. אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא, אנא ה' עננו ביום קוראינו.