"אושפיזין" והאם ניתן לסמוך על הכשרות כשמתארחים?

מצוות השמחה בחג כוללת דאגה לשמח את בני המשפחה, ואת העניים והנזקקים • הדאגה הבסיסית לשמחה צריכה להיות בין בני הזוג, ועל שניהם יחד מוטלת החובה לשמח את יתר בני המשפחה • האושפיזין בסוכה הם קודם כול העניים והבודדים, וכן העולים החדשים, שמצווה להזמין אותם לסעודת החג. מי שמזמין אורחים כאלה זוכה שיתארחו אצלו גם האושפיזין העליונים, נשמות הצדיקים • דיני כשרות באירוח: אפשר לסמוך על כשרותו של המארח גם ללא פיקוח, בתנאי שידוע שהוא מכיר את ההלכות ואינו מזלזל בהן

המצווה לשמוח ולשמח

האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם אושפיזין עילאין. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים

עיקר מצוות השמחה בחג היא לשמוח ולשמח, שכן שמחה אמיתית היא שמחה שמתאמצים לשתף בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). וכן בכל מקום שנצטווינו בתורה לשמוח, נזכרה המצווה לשתף בשמחה את בני המשפחה ואת האנשים שזקוקים לעזרה.

כשנתבונן נמצא שיש במצווה שני חלקים: החלק הראשון – לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. יש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים הוא בסעודה – שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה – שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. על האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. הגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

בדורות האחרונים נוספה לבני הארץ מצווה מיוחדת: לארח עולים, שפעמים רבות דווקא בחגים מרגישים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף בשמחה את הכהנים והלויים, שעבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. מכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים שמלמדים תורה ומחנכים במשך השנה, כדוגמת הכהנים והלויים (בנין שלמה א, לג).

מי הם האושפיזין לפי הזוהר

האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין, וכל המרבה לשמחם בסוכתו הרי זה משובח. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם "אושפיזין עילאין" (אורחים עליונים), כלומר את נשמות שבעת הצדיקים – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים, היינו הארה מנשמות הצדיקים. בכל יום אורו של אחד משבעת הצדיקים מאיר יותר, והוא נכנס בראש ועמו ששת הצדיקים.

וכן מסופר בזוהר על מנהגו של רב המנונא סבא, שכאשר היה נכנס לסוכה היה שמח ביותר, והיה עומד על פתח סוכתו מבפנים ומברך ואומר: "שבו אורחים עליונים שבו, שבו אורחי האמונה שבו". והיה מרים ידיו בשמחה ואומר: "אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל שיושבים בסוכה, שכל מי שיש לו חלק בעם הקדוש ובארץ הקדושה, יושב בצל האמונה לקבל את אורם של שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה, לשמוח בעולם הזה ובעולם הבא" (זוהר אמור ח"ג קג, ב-קד, א, בתרגום).

מדברי הזוהר על אי הכנסת אורחים

עוד הוסיפו שם בזוהר (בתרגום ופירוש): "ועם כל זה שהוא זוכה לקבל את נשמות הצדיקים, עליו להקפיד לשמח את העניים, לפי שהחלק שהיה צריך לכבד בו את שבעת הצדיקים שהזמין לסוכה שייך לעניים. ומי שיושב בצל האמונה של הסוכה ומזמין את האורחים העליונים, אורחי האמונה, ואינו נותן את חלקם לעניים, קמים הצדיקים משולחנו, משום שאין להתארח אצל קמצן… שהשולחן שהכין לסעודה הוא שולחן שעשה לכבוד עצמו בלבד ולא לכבוד הקב"ה, ועליו נאמר: 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' (מלאכי ב, ג). אוי לו לאותו אדם באותה שעה שאורחי האמונה קמים משולחנו. ואברהם אבינו שכל ימיו היה עומד על פרשת דרכים כדי להזמין אורחים ולערוך לפניהם שולחן, רואה שזה שערך את שולחנו לא נתן לעניים את חלקם, קם ואומר: 'סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה' (במדבר טז, כו). וכל שאר האורחים העליונים מסתלקים אחריו… ולא יאמר אדם, אוכל ואשבע ואשתה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכול ייתן לעניים. ואם הוא נוהג כהלכה ומשמח את העניים ומשביע אותם, הקב"ה שמח עמו, וכל אחד מאורחי האמונה מברך אותו…".

נאמנות בסיסית בכשרות

שאלה: מצווה לארח ולהתארח בחג אצל קרובים וחברים, אבל האם יכול אדם לסמוך על חברו שהוא מקפיד כראוי על הלכות כשרות?

תשובה: ככלל, ישראל שמאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות. לכן ציוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות – ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מחלבים, גיד הנשה ודם, וכן יפריש תרומות ומעשרות מפירותיו – בלא שיפקח עליו כהן או חכם, וכל אדם שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו.

לא זו בלבד, אלא שלפי מצוות התורה אף הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתו, שכן ציוותה שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה ייתן לכהנים במתנה את הזרוע הלחיים והקיבה. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם יכול להעיד על מאכליו שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א "ואמר"; חולין י, ב "עד"). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנזהרת מטומאת נידה (תוספות גיטין ב, ב "עד"). וכן אמרו חכמים: "הלכות הקדש, תרומות ומעשרות – הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ" (שבת לב, א).

שני תנאי הנאמנות

אומנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: הראשון – שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. לכן, לדוגמה, אף שסומכים על יהודי שאומר ששחט את בהמתו כהלכה, כאשר צעיר רוצה להתחיל לשחוט, מלווים אותו כדי לראות שהוא יודע לשחוט כהלכה (חולין ג, ב; שו"ע יורה דעה א, א). כמו כן, כשהתברר לחכמים שעמי הארץ אינם בקיאים בדקדוקי טהרות וטומאות, תיקנו שלא לסמוך על עם הארץ בענייני טומאה וטהרה, אלא אם כן יקבל על עצמו בפני שלושה לדקדק בדיניהם (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י, א-ה).

התנאי השני – שאינו מזלזל במצווה. אבל אם נודע כמזלזל במצווה, אין סומכים עליו. לפיכך, כשמצאו חכמים בימי בית המקדש השני שבגלל המחיר הגבוה של המעשרות רבים מעמי הארץ אינם מפרישים אותם כראוי – גזרו שסומכים לעניין תרומות ומעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).

לסיכום: כאשר המארחים ידועים כמי שמכירים את כללי ההלכה ואינם מזלזלים בה, אפשר לסמוך עליהם בלא לשאול שאלות.

הצורך לפקח על סוחרים

הנאמנות הבסיסית שיש לכל ישראל נוגעת למצבים רגילים, כדוגמת אדם שמתארח אצל חברו, שיכול לסמוך על המארח שמגיש לו אוכל כשר. אבל כאשר מדובר בסוחרים, יש צורך לפקח עליהם, מפני הפיתוי הכלכלי שעלול להכשילם. כפי שהזהירה התורה באופן מיוחד את הסוחרים על המידות והמשקלות שיהיו מדויקים כדי שלא ירמו בהם, שנאמר: "לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיו לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כה, יד-טו). למדו חכמים ממה שהדגישה התורה "יהיה לך" – "שמעמידים אגרדמין למידות", כלומר מצווה להעמיד מפקחים שיבדקו את הסוחרים ואת מידותיהם ומשקליהם, ויענישו את הרמאים (בבא בתרא פט, א; רמב"ם גניבה ח, כ).

אף כהן, שעיקר עיסוקו בדברים שבקדושה, כאשר יש לפניו פיתוי גדול – אין סומכים עליו. לכן הורו חכמים שאם בבכור שהיה אצל כהן נפל מום שעלול להיגרם בידי אדם, אין מתירים את הבכור לשחיטה ואכילה מבלי שהכהן יביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו. אם אין עד, אין מכשירים את הבכור, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתיר את בשרו באכילה וכדי להיפטר מהצורך לטפל בו (שו"ע יורה דעה שיד, א).

וכן לעניין מוכרי מזון, כאשר הסוחר מרוויח מכך שימכור מזון לא כשר, יש צורך לפקח עליו. בדורות האחרונים ייצור המזון הפך להיות מורכב ומסועף, עד שהתייסד מנהג נחרץ שלא לקנות מזון שיכולות להתעורר לגביו שאלות כשרות ממפעל או מחנות שאין להם תעודת כשרות, אפילו אם המוכר נודע כשומר מצוות (עי' משיב דבר ב, ז; אגרות משה יורה דעה ד, א; נהרות איתן ב, לח; מנחת אשר א, לז).

אומנם אין הגדרה מדויקת לרמת הפיקוח הנדרשת, אלא שלושה כללים עקרוניים מנחים את רמת הפיקוח. האחד – ככל שהפיתוי גדול יותר, היינו שעל ידי הרמאות הסוחר ירוויח יותר, כך צריך שהפיקוח יהיה הדוק יותר. השני – ככל שהסוחר מספק מזון ליותר אנשים, צריך שהפיקוח עליו יהיה קפדני יותר, כדי למנוע מכשול מרבים. השלישי – ככל שהחשש נוגע לאיסור חמור יותר, הפיקוח צריך להיות מהודק יותר. איסורי תורה הם החמורים ביותר, אחריהם איסורי חכמים ואחריהם איסורים שיסודם ממנהג. לכן הפיקוח ההדוק ביותר מתבצע על בשר, שהפיתוי לרמות בו גדול מאוד, שכן מחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, והמכשלה בו נוגעת לאיסור תורה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסוחר גדול.

סוד כפרתו של יום הכיפורים

ביום הכיפורים מתגלה הברית הנצחית בין הקב"ה לישראל, שאינה תלויה במעשים ונמשכת למרות החטאים • מקום מרכזי בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ניתן לכפרה על הקודש על ידי השעיר לה', וכפרה זו חשובה ורלוונטית גם בימינו • הערכים שהתגלו בקודש הקודשים דרך הארון, הלוחות והכפורת, הם אמונה בה' דרך קדושת ישראל, תורה ואהבה • לכן ראוי להתעורר ביום הכיפורים לתיקון בעיקר במישורים אלה: היחס לעם ישראל לכל גווניו, לימוד התורה, אהבת הבריות ובניין המשפחה, וכן יישוב ארץ ישראל שהקדושה תלויה בו

יסודו של יום הכיפורים בברית האהבה שבין ה' לישראל עמו. ראשיתה בברית שכרת ה' עם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שנתקיימה על ידי מצוות ברית המילה, התעצמה ביציאת מצרים, ונחתמה במתן תורה. ברית זו התגלתה באופן מיוחד ביום הכיפורים, שבו מחל ה' לישראל על חטא העגל מחילה גמורה, ואז נתן לישראל שוב את התורה בלוחות שניים, וציווה להקים את המשכן כדי להשרות את שכינתו בתוכם (פרקי דרבי אליעזר מו; תנחומא תרומה ח, כי תשא לא). וכן לדורות נצטווינו לקיים את סדר עבודת יום הכיפורים, שבו מתגלה ברית האהבה שבין ה' לישראל עמו, ומתוך כך עוונותיהם של ישראל מתכפרים.

הברית אינה תלויה במעשים

הברית אינה תלויה בתנאים חיצוניים אלא בבחירה האלוקית שבחר ה' בעמו ישראל להיות לו לעם סגולה, וברא לישראל נשמה מיוחדת שנכספת לתיקון עולם על ידי גילוי האור האלוקי. וזהו שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה" (דברים ז, ו). ונאמר: "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה, ד). לכן גם אם ירבו ישראל חטאים לאין שיעור, הברית האלוקית לא תופר, שנאמר: "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד).

המשפט והברית ביום הכיפורים

אומנם כיום, שבית המקדש חרב, איננו מרגישים ראויים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים. מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי להתפלל על הזיווג. ביום הכיפורים יכולים הבחורים והבחורות להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיהם בחיים ועל הזיווג המתאים להם באמת

בדרך כלל העולם מתנהל על פי כללי המשפט, שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שלפי מעשי בני האדם יתנהל העולם: אם יבחרו בטוב – תרבה הטובה, ואם יבחרו ברע – תמעט הטובה ויתרבו הצרות. לכאורה לפי זה אם ירבו חטאים מעבר לגבול מסוים – יחריבו את העולם. אלא שביום הכיפורים נפתחים שערי שמיים, ההנהגה האלוקית העליונה מתגלה, ועוונות ישראל נמחלים בשורשם, ובזכות זה העולם ממשיך להתקיים ולהתקדם אל גאולתו. שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). אומנם הנהגת המשפט אינה בטלה, ועל כל חטא ועוון שלא תוקן בתשובה יבוא עונש, ואם יגדלו החטאים ויתרבו – העונשים יהיו קשים מנשוא, אבל הם יתקנו ויזככו את ישראל. הרי שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה, מכוח הברית שמתגלה ביום הכיפורים – הגאולה שהבטיח ה' לאבותינו ולנו תבוא, אלא שהיא תבוא בדרך קשה של ייסורים. וככל שנזכה לשוב בתשובה ולבחור בטוב, נזכה מכוח קדושת יום הכיפורים לקרב את הגאולה בדרך טובה של תשובה ובניין. וכן לכל יחיד, ככל שישוב בתשובה ביום הכיפורים, כך יזכה להמשיך על עצמו קדושה, כפרה וברכה לגילוי אורם של ישראל בחייו האישיים במשך כל השנה.

השעיר והכפרה על הקודש

עיקר כפרת יום הכיפורים על ידי שני השעירים שעלו לגורל – האחד לה', והשני לעזאזל. המפליא הוא שעל כל העבירות של ישראל ושל הכהנים היה השעיר לעזאזל מכפר, ואילו השעיר לה' נועד לכפר אך ורק על העבירות של ישראל במקדש, ועוד היה הכהן הגדול מקריב פר לחטאת כדי לכפר על עבירות של הכהנים במקדש. מדוע הפר והשעיר שדמם הוזה בקודש הקודשים, ואחר כך בקודש, נועדו לכפר על עוון המקדש בלבד, ואילו השעיר לעזאזל כיפר לבדו על כל שאר החטאים?

אלא שיש כאן רעיון חשוב מאוד: שורש כל החטאים נובע מפגם בהתקשרות שלנו אל ערכי הקודש. על כן עיקר הכפרה תלויה בתיקון היחס לערכי הקודש, ולאחר שעיקר התיקון נעשה, ממילא מתברר שכל החטאים הם חיצוניים, ובקלות יחסית אפשר להשתחרר מהם. וזהו שנצטווינו לכפר על כולם בשעיר שנשלח לעזאזל, לאבדון.

תשובה לערכי המקדש

אם כן, עיקר עבודת התשובה ביום הכיפורים היא לחזור למערכת הערכים האלוקיים שמתגלה במקדש כפי הסדר הנכון והמאוזן שלהם. המקדש היה מחולק לשני חלקים – השליש הפנימי קודש הקודשים, ושני שליש קודש.

בקודש הקודשים הונח ארון הברית, ובו לוחות הברית והתורה, ועניינו של קודש הקודשים – גילוי הברית שבין ה' לישראל על ידי התורה.

בקודש היו מונחים שלושה כלים: השולחן, המנורה ומזבח הזהב. השולחן כנגד הערך המקודש של כל העבודות שאנשים עושים לצורך יישובו של העולם, המנורה כנגד הערך המקודש של כל החוכמות שבעולם, ומזבח הזהב הוא כנגד עבודת הלב בתפילות כל ישראל. מקוצר מקום נעסוק בערכים שהתגלו בקודש הקודשים:

קודש הקודשים

בקודש הקודשים הונח ארון הברית ובו הלוחות והתורה שניתנו למשה מסיני, ועל ידי כך התגלה קשר הברית שבין ה' לישראל עמו.

מעל הארון הונחה כפורת הזהב, ועליה שני הכרובים שמבטאים את ברית האהבה שבין הקב"ה לישראל, שהיא השורש לכל האהבות שבעולם. הרי שעיקר הערכים שמתגלים בקודש הקודשים הם האמונה שמתגלה על ידי קדושת ישראל, התורה והאהבה.

היסוד הראשון לגילוי האמונה הוא קדושת ישראל עמו של ה', כפי שלמדנו בספר הכוזרי, שהאמונה מתגלה בעולם על ידי עם ישראל. וכן אנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ו(מתוך כך) נתן לנו את תורתו". ומכיוון שביום הכיפורים מתגלה קדושת קודש הקודשים, שבה מתגלה קדושת ישראל, עלינו להתעורר ביום הכיפורים לאהבת כל ישראל מכל החוגים והפלגים. לכן תפילת יום הכיפורים נעשית באחדות גמורה, וכוללת בתוכה את כל בניו אהוביו של ה', צדיקים ועבריינים כאחד.

התורה

היסוד השני הוא התורה, ועל כן ביום הכיפורים צריך כל אדם מישראל להתקשר ביתר עוז וחשק אל התורה, ולקבל על עצמו להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה במשך השנה. במיוחד בשבתות וימים טובים שנועדו ללימוד התורה, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שכן במשך השבוע נצרכים ישראל להקדיש זמן רב לעיסוק בערכים ששורשם בקודש, היינו בכל העבודות ששורשם בשולחן, ובכל לימודי החוכמות ששורשם במנורה. אבל ביום השבת צריכים להרבות בלימוד התורה מתוך עונג של שינה וסעודות, מעין עולם הבא, ועל ידי כך תימשך הארה לחיי המעשה. במיוחד הדברים ראויים לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם, שבלימוד התורה שלהם בשבת תלויים תיקון העולם וגאולתו.

ואהבת לרעך כמוך

היסוד השלישי הוא האהבה, שכן אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, והביטוי של האמונה האחדותית בחיים הוא על ידי אהבת הבריות. לכן אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידי האהבה שבין אדם לחברו מתגלה האחדות האלוקית בזעיר אנפין.

מכיוון שאהבת הבריות מבטאת את אמונת הייחוד שמתגלה בקודש הקודשים, צריך כל אדם שחטא לחברו במשך השנה לפייסו לקראת יום הכיפורים, וכפי שאמרו חכמים: "עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פה, ב).

ערכי המשפחה בקודש הקודשים

שיאה של אהבת הבריות מתגלה בברית ובאהבה שבין איש לאשתו, ולכך רמזו הכרובים, שהיו מוצבים בקודש הקודשים על ארון הברית כדמות איש ואישה בדבקותם ואהבתם (בבא בתרא צט, א), לרמז שיש הקבלה בין האהבה שבין איש לאשתו לקשר שבין הקב"ה לישראל, כמו שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה).

מתוך כך אפשר להבין מדוע בזמן שבית המקדש היה קיים, לאחר סיום עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים ומשתדכות עם בחורי ישראל (משנה תענית כו, ב). שכן לאחר שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, שבו מתגלה קדושת האהבה והנישואין, היה ראוי להתחזק בשידוכים של אהבה וקדושה. כפי שאמרו חכמים (סוטה יז, א), שאיש ואישה שזכו לחיות באהבה ונאמנות, השכינה שורה ביניהם.

אומנם כיום, שבית המקדש חרב, איננו מרגישים ראויים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים. אך מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי לכל רווק ורווקה להתפלל ביום זה על הזיווג ולשוב בתשובה על הפגמים המעכבים אותם. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכולים הבחורים והבחורות להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיהם בחיים ועל הזיווג המתאים להם באמת, שעִמו יוכלו לקיים באהבה את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.

גם בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי, ולהתפלל שיזכו להתאחד באהבה ושמחה, ותשרה השכינה ביניהם, ויזכו לגדל בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

יישוב הארץ

עוד יסוד חשוב מתגלה בקודש הקודשים – קדושת ארץ ישראל, מפני שקדושת המקום כולה נובעת מקדושת ארץ ישראל, שעליה נבנה המקדש. זהו שאמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא עבודה זרה ד, ג; ספרי ראה נג). לכן במצוות יישוב הארץ תלוי גילוי האמונה, כפי שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה" (כתובות קי, ב). לפיכך צריך כל אדם מישראל להתעורר ביום הכיפורים לתרום את חלקו למצוות יישוב הארץ.

מחוסר מקום לא זכינו לבאר את הערכים שמתגלים בקודש, שעיקרם עבודה כנגד השולחן, חוכמה כנגד המנורה, תפילה כנגד מזבח הזהב ומסירות נפש כנגד המזבח החיצון, שעל ידם ערכי קודש הקודשים מתגלים כראוי. כדי לזכות לתשובה שלמה ולגאולה, עלינו לתת לכל הערכים את המקום הנכון והמכובד.

על מה נידון האדם?

לצד הדין של כלל ישראל, שהוא העיקר בימים הנוראים, נידון גם כל יחיד ויחיד • דין היחיד הוא בעיקר על העולם הבא, כלומר בעולם הנשמות ולאחר תחיית המתים • הדין על העולם הבא כולל גם את הדרך אליו בעולם הזה – האם האדם יזכה לתנאי חיים שיסייעו לו בתורה ובמצוות, ואילו ניסיונות יזדמנו לו כדי לממש את ייעודו • הגמול אינו ניכר בעולם הזה, כדי לאפשר בחירה חופשית. אבל לרוב, מי שבוחר בדרך הטובה ויודע להביט לעומק – מבחין בכך שהוא זכה בברכה לטווח הארוך

למדנו בטור הקודם שעיקר הדין והתפילה בימים נוראים הוא על כלל ישראל, שמגלים את מלכות ה' בעולם ועל ידי כך מתקנים אותו. בטור זה נברר את דין היחיד, כאשר הכוונה המשובחת ליחיד היא שיזכה להצטרף עם כלל ישראל לתיקון עולם במלכות שד-י.

אמרו חכמים (ראש השנה טז, ב) שבראש והשנה ויום הכיפורים הצדיקים נידונים לחיים והרשעים למיתה, וכפי שנלמד בהמשך הכוונה לחיי העולם הזה והעולם הבא כאחד.

שני שלבי העולם הבא

כלל השכר נקרא חיים, והעונש נקרא מוות. חיים פירושם קרבה והתחברות לה' מקור החיים, שעל ידן האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה, בעולם הנשמות ובעולם הבא. השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מתענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג

חיי העולם הבא מורכבים משני שלבים. השלב הראשון מתחיל לאחר פטירתו של האדם, אז נשמתו עולה לעולם הנשמות, שבו גן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים. השלב השני יגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, אז ישובו הנשמות להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף (רמב"ן שער הגמול; רמח"ל דרך ה' חלק א, פרק ג).

העולם הבא על שני שלביו נקרא גם עולם האמת, מפני שלעומת העולם הזה, שבו השקר גובר והתדמית החיצונית מסתירה את המהות הפנימית – בעולם הבא מתבררים מעמדו האמיתי של האדם וערכם האמיתי של מעשיו. מכיוון שהעולם הבא חשוב לאין ערוך מהעולם הזה, ש"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד, טז), לדעת רבים עיקר הדין שנידונים בראש השנה הוא על העולם הבא.

הדין על עולם הבא

שני חלקים לדין על העולם הבא. האחד הוא שבכל שנה מחשבים את כל המעשים שאדם עשה במשך השנה, על הטובים שמור לו שכר לעולם הבא ועל הרעים שמור לו עונש לעולם הבא. אלא שהדין שנקבע בראש השנה אינו סופי, מפני שאם במהלך השנים הבאות יחזור בתשובה, יציל את עצמו מדינה של גיהינום וירבה שכרו לעולם הבא. ואם חס ושלום יתהה על הראשונות ויתחרט על המעשים הטובים שעשה, יירש גיהינום ויפסיד את השכר שהיה שמור לו לעולם הבא.

החלק השני הוא על האפשרות להתקרב לה' בשנה הבאה. הנידון בראש השנה לחיים, יזדמנו לו במשך השנה אירועים שיסייעו לו להמשיך להתעלות בתורה ובמצוות, שעל ידן יזכה לחיי העולם הבא. בשעה שילמד תורה יזכה לתוספת הארה והבנה, ובשעה שיעסוק במצוות ומעשים טובים יזכה לתוספת שמחה וברכה, מעין העולם הבא. ואם ידונו אותו חס ושלום למיתה, הרי שיזדמנו לו במשך השנה הבאה ניסיונות ואירועים שעלולים להרחיקו מה' ולאבדו מן העולם הבא. במצב זה, גם כשילמד תורה יקשה עליו לקלוט את ההארה האלוקית שבה, וגם כשיעסוק במצוות לא יזכה להרגיש כראוי את הקדושה והעונג שבמצווה.

מה הם ה"חיים" וה"מוות"

כלל השכר נקרא חיים, והעונש נקרא מוות. חיים פירושם קרבה והתחברות לה' מקור החיים, שעל ידי כך האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה, בעולם הנשמות ובעולם הבא. מכיוון ששורש כל הטובות והתענוגים שבעולם הזה נובע מהחיים שה' משפיע לעולם, השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג. וזהו שאמרו חכמים: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד, יז). זאת משום שבעולם הבא יכול אדם לזכות ליהנות מזיו השכינה ולהתענג על ה', והחיים שבו מתגברים ומתעצמים לאין שיעור, ואילו בעולם הזה האורה האלוקית מגיעה אלינו דרך מסכים בצמצום גדול. אף על פי כן, על ידי הדבקות בה' בלימוד התורה וקיום המצוות, יכול אדם לזכות גם בעולם הזה למעין עולם הבא, ולהתענג על הדבקות בה'.

לעומת השכר שנקרא חיים, השם הכללי של העונש הוא מוות, שפירושו ריחוק ממקור החיים, שגורם להתגברות הצרות, עד מיתת הגוף בעולם הזה וייסורי הנשמה בגיהינום.

מורכבות הדין והבחירה החופשית

אף שכללי הדין פשוטים, שההולך בדרכי ה' זוכה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא, והרשע נענש בעולם הזה ובעולם הבא, פרטי הדין עמוקים ומורכבים לאין שיעור. לכן ישנם מקרים שצדיק סובל מעוני וחולאים ומת בקיצור ימים, ויש רשע שמאריך ברשעותו בעושר ובריאות, והעיקר הוא שהכול מכוון לתיקון העולם. נבאר זאת מעט.

לצורך תיקונו של העולם, מוכרחים שתהיה לאדם בחירה חופשית. לכן כל זמן שהעולם עוד לא הגיע לתיקונו, לא ייתכן שכל הצדיקים ייהנו מהטוב והרשעים יסבלו. על כן הנהגת הדין מורכבת מאוד ופרטיה מרובים, כך שתמיד יש צדיקים שמתמודדים עם ייסורים ורשעים שנראים כמי שנהנים מתענוגי העולם הזה. על ידי כך הבחירה החופשית לא נפגעת, והאדם שבוחר בטוב זוכה לתקן את עצמו ואת העולם כולו.

מכל מקום, כאשר מתבוננים לטווח ארוך, למשל על ענייני המשפחה והאושר האמיתי שבחיים, אנו מוצאים שבדרך כלל גם בעולם הזה הצדיקים זוכים לברכה והרשעים נענשים. וזה עיקר הניסיון, שהיצר הרע מטה את האדם להתבונן בעולם במבט שטחי ולטווח קצר, ואילו היצר הטוב מעורר את האדם להתבונן לעומק ולטווח הארוך. לכן למרות שגם בעולם הזה, בטווח הארוך, הצדיקים זוכים בדרך כלל לרוב טובה והרשעים מתייסרים, עדיין נותרת הבחירה חופשית, מפני שבטווח הקצר אין הדברים ניכרים.

משמעות הדין כשהגורל נחרץ

נבאר מעט את פרטי הדין: יש אדם שגורל ייעודו הוא להיות עשיר ולהתמודד עם היצר הנלווה לכך, ולכן גם אם ירבה לחטוא – יהיה עשיר. כל הדין של ראש השנה בעניין זה הוא על תנאי חייו כעשיר, האם ישמח בעושרו או יתייסר מדאגות בגללו. וכן לגבי חייו בעולם הבא, הדין הוא אם עושרו יגרום לו לעמוד בניסיונות קשים מאוד, בניסיונות קלים, או שאולי הוא אף יסייע לו בעבודת ה'. לעומת זאת, יש מי שגורל ייעודו להתמודד עם עוני, לכן גם אם ירבה זכויות יישאר עני, ודינו הוא על השאלה האם העוני יהיה נורא או נסבל, ולגבי העולם הבא – האם תנאי חייו כעני יועילו לו לעבודת ה' או יפריעו לו. לעיתים רחוקות, על ידי זכויות מיוחדות או חטאים חמורים, יכול אדם לשנות את גורל ייעודו.

הדין כשהגורל אינו נחרץ

פעמים שהגורל שנקבע לאדם אינו נחרץ, אלא קובע את הכיוון ומאפשר שינויים מסוימים. במקרה זה, הדין שבראש השנה יכול להשפיע גם על מי שגורלו להיות עשיר – אם יהיה אמיד, עשיר או עשיר מאוד, וכן על העני – אם יהיה דחוק מעט, עני ממש או אביון.

פעמים שאין לאדם ייעוד מיוחד להיות עני או עשיר, על כן גורלו אינו קבוע, ומכיוון שבחר בטוב בעניינים הקשורים לממון וצדקה – מגיע לו על פי הדין שיהיה עשיר. במצב זה הוא ילך ויתעשר, כדי שיוכל להמשיך להתעלות בחסידותו וצדיקותו. ולעיתים גלוי לפני יודע תעלומות שאם יזכה בעושר, יגבר עליו יצרו ויש חשש שיחטא בגאווה, תאווה וקמצנות ויאבד את מדרגת צדקותו. במצב זה, מכיוון שהדבקות בה' היא העיקר, ובה תלויים חיי העולם שלו, מרחמים עליו ודנים אותו לקשיי פרנסה, כדי שיימלט מן הניסיון הקשה ויזכה לחיי העולם הבא. ואם לא זכה כל כך, ייתכן ויתעשר בעולם הזה אבל יצטרך לעמוד בניסיונות קשים שעלולים להורידו לשאול תחתיות.

לפי גודל הניסיון

עוד חשבון ישנו, והוא מידת ההתמודדות שנדרשת לאדם כדי לבחור בטוב ולהימנע מהרע. יש אנשים שמצד גורל ייעודם נבראו עם יצר רע חזק מאוד, או שגדלו בסביבה קשה ורעה, וגם אם יצליחו ללמוד מעט תורה ולעשות מעט מעשים טובים – יש לכך ערך עצום ויזכו לשכר מרובה. כפי שאמרו חכמים: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). לעומתם יש שיצרם הטוב חזק וגדלו בסביבה טובה, ולכן אם יחטאו – ייענשו בחומרה.

שכר לרשעים בעולם הזה, ולהפך

עוד חשבון ישנו, שלפעמים דנים רשע שעשה מעט מצוות, שיקבל את כל שכר מצוותיו בעולם הזה כדי לאבדו בגיהינום. ולפעמים דנים צדיק שעשה מעט עוונות, שיקבל את כל עונשו בעולם הזה, כדי שיעלה זך ונקי לגן עדן.

אף שהגמול בעולם הזה אינו נחשב לעומת הגמול בעולם הבא, כך ראוי וצודק, משום שהרשע עשה את מצוותיו מסיבות חיצוניות, כדי להתגאות ולהתפאר – ולכן ראוי שגם שכרו יהיה בעולם הזה החולף ולא יקבל על כך שכר בעולם האמת. וכן לגבי הצדיק, מכיוון שעיקר רצונו להידבק בה' – אם חטא בטעות, כשם שחטאו חיצוני, כך ראוי שהעונש עליו יהיה חיצוני בעולם הזה, ועל ידי כך יזדכך עד שלא יישאר ממנו שום כתם לעולם הבא (קידושין לט, ב; דרך ה' חלק ב ב, ו).

דין הכלל והפרט

עוד צריך לדעת: אף שהדין של ראש השנה הוא לעם ככלל ולכל יחיד ויחיד בפני עצמו, דין היחיד מושפע מאוד ממצבו הכללי של העם, כל עם ועם לפי עניינו. אומנם פעמים שאין סתירה בין דין העם לדין היחיד, שכן גם כאשר העם ככלל זוכה לשפע ברכה – אין הברכה נפגעת מכך שכמה יחידים נענשים על חטאיהם, וכן כאשר העם ככלל מקבל עונש – אין העונש נפגע מכך שכמה יחידים יזכו בשכר. אבל לעיתים ישנה סתירה בין דין העם לדין היחיד, כגון בשעה שהעם נענש בחורבן ובגלות, ואזי אין מנוס מכך שגם הצדיקים ייענשו. מכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן, יקבלו הצדיקים את מלוא שכרם, וההשלמה המלאה תהיה בעולם הבא, בעת תחיית המתים, כשיחזרו הנשמות להתאחד עם גופן.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האסור והמותר בשלושת השבועות

י"ז בתמוז: מיניקות ומעוברות פטורות מהצום, וכן חולים שצריכים לשכב במיטה • חולשה וכאב ראש הם תופעה טבעית בצום ולא סיבה לפטור, אך מי שעשוי לחלות – פטור כמו חולה • אפשר לבלוע תרופות בלי מים, וגם גלולות עם קפאין למי שצריך • חיילים בפעילות מבצעית אינם צמים, וחיילים באימון חייבים לצום • איזה סוג מוזיקה אפשר לשמוע בשלושת השבועות • מה אסור לקנות בשלושת השבועות ובתשעת הימים • מותר לטייל עד ראש חודש אב, תוך שמירה יתרה על כללי הזהירות

מיניקות ומעוברות בצומות הקלים

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד), מפני שכאשר ישראל קיבלו על עצמם לצום בצומות הקלים, לא קיבלו זאת על מעוברות ומיניקות, מפני שהצום קשה להן יותר. אומנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, אולי מחמת הגזירות הקשות שסבלו באשכנז, אולם כיום גם יוצאות אשכנז מעוברות ומיניקות נוהגות שלא לצום בצומות הקלים (פניני הלכה זמנים ז, ח).

השנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת הפטורה מהצומות הקלים חל על כל מי שלא עברו 24 חודשים מלידתה, שזה משך זמן ההתאוששות השלמה מהלידה (מהרש"ם ויחווה דעת א, לה). ולדעת רוב הפוסקים, כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. והרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש, רשאית להקל (שם ז, ח, 11).

חולים פטורים

לגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה

כשתיקנו הנביאים והחכמים את הצומות בעקבות החורבן, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום (שלא כמו צום יום הכיפורים שהוא מהתורה, ורק מי שהצום עלול לסכן את נפשו פטור ממנו).

ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת או באנגינה ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום.

אומנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולאנשים רבים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף שעות ספורות לאחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. רק מי שנחלש כל כך מחמת הצום, עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה ייחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה, וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום.

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, מי שסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר את מחלתו. גם חולה בסוכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סוכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם מי שסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם גבוה אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רופא ירא שמיים (שם ז, ז).

בליעת תרופות

חולים שצריכים ליטול תרופות באופן קבוע, כמו מי שהחל ליטול אנטיביוטיקה או חולים כרוניים אחרים, צריכים להמשיך ליטול את התרופות גם בימי הצום. יש לבלוע אותן בלא מים, ואין בכך חשש, מפני שבכל התרופות כמעט, כולל אנטיביוטיקה, לא ייגרם נזק למי שיבלע אותן בתענית בלי מים. מי שאינו יכול לבלוע תרופה בלי מים – יערב במים טעם מר, עד שלא יהיו ראויים לשתייה, ובעזרתם יבלע את הגלולה.

כדורים נגד כאב ראש

רבים רגילים לשתות כמה כוסות קפה ביום, ובצום הם סובלים מכאבי ראש חזקים. כדי למנוע זאת רצוי שיצטיידו בגלולות שיש בהן קפאין (יש גלולות של אקמול ודקסמול וכיוצא בהם עם קפאין), ויבלעו אותן בצום בלא מים, וכך יוכלו לקיים את הצום בלא כאבים קשים.

זמני הצום

הצומות הקלים מתחילים בעלות השחר ומסתיימים בצאת הכוכבים. השנה הצום מתחיל
בירושלים ובבאר שבע ב-4.15 ונגמר ב-20.12.
בתל אביב ובחיפה הצום מתחיל ב-4.16 ונגמר ב-20.15.

כל זה לפי החישוב שעלות השחר הוא כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק, וצאת הכוכבים כשהחמה 6.2 מעלות מתחת לאופק. אומנם יש חולקים וסוברים שעלות השחר כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק, וצאת הכוכבים כשהיא 4.8 מעלות מתחת לאופק, ואזי הצום מתחיל כ-7-8 דקות מאוחר יותר, וגם נגמר כ-7-8 דקות מוקדם יותר. אף שמעיקר הדין מכיוון שהצום מדברי חכמים אפשר להקל, כתבתי כדעת המחמירים, שהואיל וכבר צמים כל היום, מוטב להוסיף כמה דקות ולצאת ידי כולם (פניני הלכה זמנים ז, ג).

אכילה לפני עלות השחר

מי שהולך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, נחשב כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול. לפיכך מי שרוצה לקום מוקדם ולאכול ולשתות, צריך לחשוב על כך בליבו. ואם לא חשב – לא יאכל, אבל בדיעבד יוכל לשתות, הואיל ומקובל שאדם שקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (ראו פניני הלכה זמנים ז, ד, 5).

שטיפת הפה במים

מותר לשטוף את הפה במים, כדי להסיר ריח רע או כדי למנוע צער. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע.

בתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, רק מי שמצטער מאוד רשאי לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. וביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, גם מי שמצטער מאוד אינו רשאי להקל בזה (פניני הלכה זמנים ז, ה).

קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתיקנו חכמים, ומאכילים אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור. אבל אין מצווה לחנכם לצום, כי רק ביום הכיפורים שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום. ואם הילדים גדולים ובריאים והם רוצים להתענות עד הצהריים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (שם ז, ט).

חיילים

חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שעוסקים באימונים חייבים בצום.

חתן וכלה

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום – חייבים לצום, מפני שאבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. אומנם כשהצום נדחה כמו השנה, מותר לחתן ולכלה לשבור את הצום לאחר תפילת מנחה גדולה בצהריים (פניני הלכה זמנים ז, ט, 12).


ריקודים ומוזיקה בשלושת השבועות

אף שחכמים לא תיקנו תקנות מיוחדות כדי לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות (מ"א תקנא, י).

כהמשך לכך, אין שומעים בימים אלו מוזיקה שמחה, וגם מוזיקה שאינה שמחה אין לשמוע בקול רם (בעוצמה שנשמעת מחוץ לחדר), כי גם בעוצמת הקול יש חגיגיות ושמחה. ובתשעת הימים גם מוזיקה שאינה שמחה אסור לשמוע, ורק מוזיקה עצובה מותר (פניני הלכה זמנים ח, דה)

קניות ו"שהחיינו" בשלושת השבועות

נוהגים שלא לקנות בימי בין המצרים בגד או רהיט שמברכים עליו "שהחיינו", מפני שימים אלו הם ימי פורענות, ואין ראוי לומר עליהם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אבל מותר לקנות עד ראש חודש אב דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו". לפיכך מותר בימים אלו לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגדים שעוד צריכים תיקון, שכן אין מברכים עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה אלא בעת הלבישה הראשונה, ויחדשום לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב. וכן מי שאינו נוהג לברך "שהחיינו" בעת קניית הבגד אלא בעת לבישתו, רשאי לקנות בימים אלו בגדים חדשים, ויחדשם אחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב.

וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים ברהיט הם מברכים על קנייתו "הטוב והמטיב", וברכה זו מותר לברך בימי בין המצרים. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שעליו לברך על קנייתו "שהחיינו".

קניות בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ויש להימנע גם מקניות שאין מברכים עליהן "שהחיינו". ואף קנייה חודשית של מזון אין ראוי לקיים בתשעת הימים.

טיולים ונופש

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ומרחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חכמים למעט בשמחה הוא מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון מקיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז. לגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ומבילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. טיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חג השבועות – שמחה בשלמות

התורה משפיעה על כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים, ולכן שמחת מתן התורה מתבטאת הן בלימוד תורה והן בסעודה גדולה • דיני שבועות במוצאי שבת: איסור הכנה משבת ליום טוב, מתי אוכלים סעודה שלישית, כיצד מדליקים נרות והאם מותר להתרחץ • דיני ברכות התורה וברכות השחר למי שנשאר ער כל הלילה • עד איזו שעה לפנות בוקר מותר לאכול ולשתות • ומבין תושבי חו"ל ששוהים בארץ ישראל – מי קשור לארץ עד כדי כך שאינו חוגג יום טוב שני של גלויות

השמחה השלמה של שבועות

התורה נועדה להוסיף ברכה ושמחה בכל תחומי החיים. מעלתה המיוחדת של התורה שהיא מורה את דרך האמונה האחדותית, שייעודה להמשיך ברכה וחיים ברוחניות ובגשמיות כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה

מעלה מיוחדת יש לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו לדעת הסוברים שרשאי אדם להקדיש את עיקר החג ללימוד תורה ולמעט באכילה ושתייה, בחג השבועות יחד עם לימוד התורה חובה לערוך סעודות חשובות מאוד, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב).

מהלכה זו למדנו יסוד חשוב: התורה נועדה להוסיף ברכה ושמחה בכל תחומי החיים. מעלתה המיוחדת של התורה שהיא מורה את דרך האמונה האחדותית, שייעודה להמשיך ברכה וחיים ברוחניות ובגשמיות כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. יהי רצון שנזכה לשמוח בחג השבועות בלימוד התורה ובחדוות הסעודות, ומתוך כך תימשך ברכת התורה לכל תחומי החיים במשך כל השנה.

זמן סעודה שלישית

מכיוון שחג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש השעות האחרונות של היום. והטוב ביותר לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות היום, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת ליום טוב

אסור להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר ואפילו הוא חג (פניני הלכה שבת כב, טו-טז).

לפיכך, אסור לשטוף כלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת (20:25) מותר לשוטפם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. למשל, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל החג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

חימום ובישול לליל החג

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת (20:25) ולאחר שיאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" – יהיה מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש, ולבשל ולחמם את המאכלים.

הדלקת נרות

בשבת אסור להדליק את נרות החג, משום מלאכת הבערה. לפיכך זמן הדלקת נרות החג לאחר שתצא השבת (20:25) ולאחר שיאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש".

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרון אם נדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח, וזו תולדה של ממחק. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתקוע אותו בנקב הפמוט, משום איסור מחתך.

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים – רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם, אבל לא במים חמים משום גזירת מרחץ.

אבל בחג מותר להתרחץ במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פניני הלכה מועדים ה, י).

המתרחצים צריכים לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה. כמו כן צריך להיזהר שלא לסחוט את השיער לצורך המים היוצאים ממנו, עניין זה משמעותי כאשר מסבנים את השיער, ורוצים לסחוט את השיער כדי להשתמש בסבון שעם המים לצורך סיבון חלקים אחרים בגוף.

נטילת ידיים לנעורים בלילה

גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למעשה, למנהג יוצאי ספרד אין מברכים. למנהג יוצאי אשכנז, ההמלצה היא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיעו בו מעט, וכך להתחייב בנטילת ידיים בברכה.

ברכות השחר לנעורים בלילה

ברכות התורה: המנהג הרווח כדעת רבנו תם, שגם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת, כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש – יברך את ברכות התורה.

ברכות השחר: גם מי שנשאר ער כל הלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות אלו נתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של המברך. לכן גם מי שאינו רואה מברך "פוקח עיוורים", וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים".

ברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה": יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך אותן, הואיל והן נאמרות בלשון הודאה של היחיד על עצמו. לכן אם יש שם מי שישן ועומד לברכן, עדיף לשומען ממנו ולכוון לצאת בכך.

כאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז. ויש מיוצאי אשכנז שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ויוצא אשכנז שאינו יודע מה מנהגו, ינהג כמנהג רוב ישראל ויברך את כל הברכות בעצמו.

סיכום: למנהג רוב ישראל, מי שנשאר ער כל הלילה מברך את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן ברכות השחר

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי השעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה גם אסור לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שעולה עמוד השחר, אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות משקה מוטעם, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר (ומי שנצרך לקפה כדי לכוון בתפילה, רשאי לשתות קפה בלי סוכר לפני התפילה). זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

יום טוב שני לבני חו"ל בארץ

תיקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל חג וחג במשך יומיים. אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שעלה לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז, שועה"ר תצו, יא), ולדעת רוב הפוסקים, מכיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

אף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, שהרי דין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל שספק דרבנן לקולא, התקבל המנהג להחמיר. מכיוון שכך המנהג, בני חו"ל שנמצאים בארץ ביום שני של גלויות אף מברכים את הברכות המיוחדות ליום טוב.

אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בעלי הזיקה הפטורים מיום טוב שני

א) מי שעולה לארץ לשנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.

ב) מי שמבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו מצטברים לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.

ג) מי שעולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו – בזמן שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.

ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ נחשב כבעל זיקה לארץ, ובזמן שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.

ה) מי שקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בזכות דירתו – בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל.

ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו הוא מתגורר שם עשרות שנים, מכיוון שבמשך תקופה משמעותית מחייו התגורר בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אומנם כשאנשים אלה נמצאים בחוץ לארץ, מכיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפניני הלכה מועדים ט, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מה למכור במכירת החמץ?

תחילתה של מכירת החמץ – במצוקתם של סוחרי היי"ש באירופה • כשהרבנים מיסדו את המכירה בשביל הסוחרים, המנהג התרחב לכלל הציבור • בימינו מכירת החמץ הכרחית לשוק ולתעשיית המזון • למרות הטענות שמדובר בהערמה, רוב הפוסקים ככולם קובעים שהמכירה תקפה • מצד הדין כל אדם פרטי יכול למכור כל חמץ, אך לכתחילה מומלץ להשתמש במכירה רק למוצרים שמוטלים בספק או למניעת הפסד גדול • מכיוון שאפשר למכור במצבי ספק, אפשר לחסוך שאלות הלכתיות רבות • להלכה, חמץ שנמכר מותר לאחר הפסח

שורשי מכירת חמץ

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק

עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו. כדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו רגילים ישראל לתכנן את מאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם. רק מעט מהחמץ השאירו, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.

אולם אם התכנון לא הצליח, מותר למכור את החמץ הנותר לגוי לפני הפסח, שכן עד השעה השישית של יום י"ד בניסן החמץ עדיין מותר בהנאה ומותר למוכרו. במיוחד הדבר חשוב לסוחרי מזון, שלעיתים נשארים עם מלאי גדול של מאכלי חמץ, ואם לא ימכרו אותו לגוי ממונם ירד לטמיון. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל החמץ, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי: אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה אותו ממך לאחר הפסח (על פי תוספתא פסחים ב, ז).

הבעיה של סוחרי היי"ש

לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. זאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למוכרו לפני הפסח לגוי, ואחר הפסח לשוב לקנותו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

התמסדות המכירה

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות: אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין – הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, כך שכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה "בל ייראה" ו"בל יימצא", וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ יימכר כדין. מכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים הצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

המכירה הכרחית ליצרנים ולסוחרים

בדורות האחרונים נתחדשו שיטות אחסון שבאמצעותן ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון ולסוחרים יש תמיד מלאי גדול. שוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח – שכן אם יקפידו למכור את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים ייגרם צער משום שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ אלו במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות מוכרים לפני הפסח את כל החמץ שלהם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה וחוזרים לשווקו.

הטענות נגד המכירה

אלא שכבר לפני קרוב לארבע מאות שנה היו מגדולי ישראל, ובראשם בעל 'תבואות שור' שעסק בעצמו בייצור יי"ש, שטענו נגד מכירת החמץ שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם בעבור כל החמץ ולוקח אותו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא בעבור היי"ש ואינו לוקח אותו לרשותו. בנוסף לטענה העקרונית שאין זו מכירה אלא הערמה, טענו גם על האופן שבו ביצעו בפועל את המכירה, כגון שלא עשו אותה בקניין המועיל לפי ההלכה, או שעשו אותה עם גוי שלא הבין את מהותה.

למעשה, יש מהם שכתבו שרק במקום הדחק, כדי למנוע הפסד מרובה, מותר לסמוך על המכירה. יש שאף הורו שלא לסמוך עליה כלל (גר"א).

הסכמת הרבנים לסמוך על המכירה

אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי אחר הפסח. נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. כלומר המכירה אינה מכירה פיקטיבית אלא מכירה משפטית, פורמלית. אלא שכדי שהמכירה לא תיראה כהערמה, נהגו לדקדק בכל פרטיה. מכיוון שיש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עיינו משנה ברורה תמח, יז, יט, וביאור הלכה).

אף שהמוכר אינו יודע את כל מה שהרבנים עושים במכירת החמץ, מכיוון שהוא סומך על הרבנים שמארגנים את המכירה, הרי שהוא מייפה את כוחם למכור את כל המוצרים שכלל במכירת החמץ באופן המוצלח ביותר. ההוכחה החותכת לכך היא שאם יבוא הגוי בפסח ויבקש את מוצרי המזון שנכללו במכירה, ויעמוד הרב ויאמר שאכן הם של הגוי, המוכר הישראל ייתן לו את המוצרים.

הצעה לחיזוק

ראוי היה שהרבנות, בשיתוף רשתות הטלוויזיה, תבחר בכל שנה באקראי כעשרה אנשים שמכרו את החמץ שלהם לנוכרי, ויצלמו את הנוכרי דופק על דלת ביתו של הישראל בבואו לקחת את החמץ שקנה, ואת התגובה של בני הבית. אם יהיה ויכוח, יערבו את הרב שתיווך במכירה. הם יאמדו את המחיר המוזל מאוד שהנוכרי צריך לשלם, כפי שנקבע במכירה, שכן המכירה היא במחירי רצפה – כראוי למוצרים שכבר הגיעו לביתו של אדם פרטי, ויסיימו את הסיפור בכך שהנוכרי טועם מהמוצרים ונוטלם לביתו. כך בכל יום מימי חול המועד יערכו שני ביקורים. על ידי זה תתחזק ההבנה שהמכירה אכן בעלת תוקף גמור.

האם המכירה נועדה לאדם פרטי?

מצד הדין יכול כל אדם למכור את החמץ שלו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים. אף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל מעט אבקת מרק חמץ, או חבילת אטריות – רשאי, שאין הבדל אם הוא מוכר מעט או הרבה חמץ. בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.

ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח אותו ממנו, ואחר הפסח היהודי יחזור מיד לאכול ממנו. לכן, לדעתם, רק כדי למנוע הפסד מרובה מותר למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט – אין למכור את החמץ כדי שלא להיכנס לספק איסור.

ההמלצה לכולם – מכירת מוצרי ספק

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שיש בבעלותן חמץ, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות.

אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן. רק כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה.

אין לדקדק בשאלות סביב הספק

יש אנשים שבגלל חששם לדעת המחמירים אשר טוענים על המכירה שהיא הערמה, מעוניינים להימנע ממנה עד כמה שאפשר, והם מרבים להטריד את הרבנים בשאלות שונות. ראשית, אודות כל המוצרים שבביתם שאין להם כשרות לפסח, האם הם נחשבים מוצרי חמץ ממש או ספק חמץ, והאם צריך למכור אותם או שאפשר להשאירם בלא מכירה. שנית, אחר שהתברר שיש בהם ספק חמץ, האם שוויָם מצדיק לסמוך על המכירה.

אולם אין מקום להטריד רבנים בשאלות אלה, שכדי לפתור אותן נועדה כיום המכירה. כלומר, כל מוצר שיש לגביו ספק צריך לכלול במכירה.

מתי מותר להשתמש בחמץ אחר הפסח

אחר הפסח טוב להמתין מעט, עד שניתן יהיה לשער שהרבנות קנתה את החמץ בשביל כולם בחזרה, ואז אפשר יהיה להשתמש בחמץ שנמכר. בשעת הצורך אפשר ליטול מהחמץ מיד אחר הפסח, תוך נכונות לשלם לגוי את תמורתו המלאה אם ידרוש. והטוב ביותר שהרבנים יתנו עם הגוי במפורש, שכל חמץ שהיהודי ייקח ממה שנמכר – יתחייב לשלם בעבורו אם ירצה, ועל ידי זה לא יהיה פקפוק בכך שהיהודי נוטל מהחמץ מיד לאחר הפסח.

חמץ שנמכר – המחמירים וההלכה

יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דין חמץ זה כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.

אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקל. קל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו, ואילו דעת רובם המכריע של הפוסקים להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בין קודש לקודש

השבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ואין לנצל אותה להכנות לחג שאחריה • כדי לשמור על תיאבון לסעודת החג, יש להקדים את הסעודה השלישית בשבת • אין לנקות ולשטוף כלים בשבת לצורך החג, אך בשעת הצורך אפשר להוציא את מאכלי החג מהמקפיא • בשבת אפשר להתרחץ במים פושרים, ובחג גם במים שהתחממו בהיתר • דיני ברכות השחר למי שנשאר ער בלילה • בני חו"ל שחוגגים בארץ – אם יש להם משפחה, דירה או כוונות לגור בישראל – פטורים מיום טוב שני של גלויות

שמחת שבועות – רוחנית וגשמית

מעלתה המיוחדת של התורה שהיא נועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, כפי שיהיה לאחר תחיית המתים

מעלה מיוחדת יש לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו לדעת הסוברים שרשאי אדם בימים טובים להקדיש את עיקר החג ללימוד תורה ולמעט בסעודה, בחג השבועות – לכל הדעות – יחד עם לימוד התורה חובה לערוך סעודות חשובות מאוד, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב).

מעלתה המיוחדת של התורה שהיא נועדה להורות את דרך האמונה האחדותית, ולהמשיך ברכה וחיים לכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף. תחילת גילוי העניין האלוקי הוא על ידי הגילויים הרוחניים מלמעלה שנקלטים על ידי הנשמה שמדריכה את הגוף, ומתוך כך מתגלים תכנים עמוקים בגוף האדם ותחושותיו. לכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף, וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

סעודה שלישית השבת

מכיוון שחג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש שעות אחרונות של היום. והטוב ביותר לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות יום השבת, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת לחג שאחריה

אסור להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ומנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר – ואפילו הוא חג (פנה"ל שבת כב, טוטז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת (בשעה 20:10) מותר לשוטפם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת (20:10) ויאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" – יהיה מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. למשל, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל החג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

הדלקת נרות החג

אסור להדליק את נרות החג לפני שתצא השבת (20:10), וגם צריך להבדיל לפני כן באמירת: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", או באמירת ההבדלה שבתוך הקידוש.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. מותר גם להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא יימרח, שזו תולדה של "ממחק". וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור "מחתך".

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים – רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם, אבל לא במים חמים, משום גזירת מרחץ. כל זה בשבת, אבל בחג, מכיוון שהרחצה היא הנאה השווה לכל נפש, מותר להתרחץ גם במים חמים – ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פנה"ל מועדים ה, י).

המתרחצים צריכים לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

מי שנשאר ער בלילה

נטילת ידיים: גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למעשה, למנהג הספרדים לא יברך. ולמנהג האשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, וכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה.

ברכות התורה: המנהג הרווח הוא כדעת רבנו תם, שגם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת – כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש עליו לברך את ברכות התורה. אבל לכתחילה, מי שלא ישן כלל מאז שבירך אתמול ברכות התורה, כדי לצאת ידי כל הדעות ישמע את הברכות מחברו ויכוון לצאת בכך.

ברכות השחר: גם מי שנשארו ערים כל הלילה מברכים את ברכות השחר, מפני שברכות אלו ניתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של המברך, ולכן גם מי שאינו רואה מברך "פוקח עיוורים" וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים". אומנם לגבי ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה", מכיוון שהן נאמרות בלשון הודאה של היחיד על עצמו, יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך. לכן אם יש במקום אדם שישן ועומד לברכן, עדיף לשמוע ברכות אלו ממנו ולכוון לצאת בכך.

כאשר אין במקום אדם שעומד לברך שתי ברכות אלו, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. אשכנזי שאינו יודע מה מנהגו – ינהג כמנהג רוב ישראל ויברך את כל הברכות בעצמו.

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן ברכות השחר

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה, ומשיגיע לחצי השעה הסמוכה לעמוד השחר אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר, וכן אסור לשתות משקה בעל טעם, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר (ומי שנצרך לקפה כדי לכוון, רשאי לשתות קפה בלי סוכר לפני התפילה). זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

יום טוב שני לבני חו"ל בישראל

תיקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל חג וחג במשך יומיים, אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שעלה לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז; שועה"ר תצו, יא); אבל לדעת רוב הפוסקים, מכיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

אף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, הואיל ודין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל הוא שספק דרבנן לקולא, בכל זאת התקבל המנהג להחמיר, וכיוון שכך המנהג – אף מברכים ביום השני את הברכות המיוחדות ליום טוב. אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בני חו"ל בעלי זיקה לארץ

לפיכך:
א) העולה לארץ למשך שנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.
ב) הבא לבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו יצטברו לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.
ג) העולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו, בזמן שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ, נחשב כבעל זיקה לארץ, ובמשך שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.
ה) הקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל בזכות דירתו.
ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו אם הוא מתגורר שם עשרות שנים, מכיוון שבמשך תקופה משמעותית היה חי בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אומנם כשאנשים אלה נמצאים בחוץ לארץ, מכיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ, דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפנה"ל מועדים ט, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שבוע של תורה ושמחה

מטרת חול המועד היא לימוד תורה מתוך שמחה • מותר לכבס בחול המועד רק בגדים שמתלכלכים מהר, ורק אם לא נותרו בגדים אחרים • מי שמתגלח בכל יום, והתגלח לפני החג – להלכה מותר ואף מצווה שיתגלח בחול המועד • אפשר לספר ילדים ולערוך חאלקה • רק חנויות לצורכי מזון יכולות לפעול במועד, וממילא בילוי בקניון שאינו קניית מזון אסור ומחזק עוברי עבירה • טיול נחשב לצורך המועד, אך רק אם הוא קצר ואינו פוגע בעיקר המועד – מנוחה ממלאכה ולימוד תורה

המועד נועד ללימוד בשמחה

כעיקרון, אם נוצר פתאום צורך ממשי מותר לקנות בחול המועד גם דברים שאינם מוצרי מזון, כמו למשל בגדים, נעליים, כלי מטבח וספר ללימוד. אבל למעשה, היתר זה כמעט אינו יוצא לפועל, וממילא אלה שמבלים במועד בקניות בקניון מחללים את המועד

החגים ניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה מתוך שמחה. בכל ימות החול אדם טרוד במלאכתו, וקשה לו להקדיש זמן ראוי ללימוד התורה. לכן נתן לנו ה' ימים קדושים שנעסוק בהם בתורה. אמרו חכמים במדרש: "אלה הם מועדיי" – בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשים את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אומר הקב"ה: אלה הם מועדיי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדיי אלא מועדיכם. וכך טען אותו רשע כנגד רבי עקיבא, שאין ערך למועדי ישראל, שהרי אמר ה' לנביא: "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא" (ישעיה א, יד). השיב לו רבי עקיבא, שאכן אם מכוונים במועדים רק להנאת הכרס, הרי שהם שנואים. אבל כאשר המועדים מיועדים לעבודת ה', ללימוד תורה ושמחת החג, הרי אלו מועדים אהובים וחביבים (של"ה מסכת סוכה נר מצווה ל"א).

איסור כביסה בחול המועד

מצווה לכבס את הבגדים לקראת החג, וכדי שלא יתרשלו בזה, אסרו חכמים לכבס את הבגדים בחול המועד. כלומר, מעיקר הדין מותר לכבס בגדים בחול המועד לצורך לבישתם במועד, מפני שזו מלאכת הדיוט לצורך המועד, אך למרות זאת אסרו זאת חכמים, כדי שלא ייווצר מצב שאנשים ידחו את כיבוס הבגדים לחול המועד – שאז הם פנויים ממלאכתם – ויבזו את החג בכך שייכנסו אליו כשהם מנוולים (מלוכלכים).

בגדים שנוטים להתלכלך

בכלל האיסור: חולצות, מכנסיים, שמלה, חצאית, חליפה, מעיל וכל כיוצא בהם. אבל בגדים שרגילים להתלכלך תדיר, כמו בגדים של תינוקות וילדים, מותר לכבס בחול המועד לצורך לבישתם במועד. וכן גרביים ולבנים (בגדים תחתונים) שרגילים להחליף בכל יום מפני הזיעה, לאחר שהשתמשו בכל הנקיים – מותר לכבס את הנצרכים להמשך המועד. זאת מפני שטעם האיסור הוא כדי שיכבסו את הבגדים לקראת החג, אבל לא גזרו חכמים על בגדים שגם אם יכבסום לפני החג יצטרכו לכבסם שוב במועד. ואין צורך להצניע את כיבוסם, מפני שהכול יודעים שמותר לכבס בגדים אלו.

אומנם צריך לכבס לפני החג את כל בגדי התינוקות והילדים, הגרביים והלבנים, ורק לאחר שישתמשו בכל הבגדים הנקיים מותר יהיה לכבס את הבגדים שנצרכים להם למועד. יש להקפיד שלא להוסיף ולכבס בגדים לצורך ימי החול שלאחר החג (פנה"ל מועדים יא, יא יב).

בדרך כלל ילדים מגיל תשע כבר אינם מלכלכים את בגדיהם, ואין היתר לכבס את בגדיהם בחול המועד. אומנם אם הם ילדים שמתלכלכים יותר, מותר לכבס את בגדיהם לצורך החג גם כשהם בני תשע ועשר (שם).

מותר להסיר כתם על ידי מים וחומרי ניקוי, מפני שניקוי כתם אינו בכלל הגזירה. אף שיש מחמירים בזה, דעת רוב הפוסקים להקל. אומנם כל זמן שעוד נותר בגד נקי, עדיף ללובשו (שם).

מי שיש לו בגד אחד

מי שיש לו בגד אחד בלבד והוא התלכלך בחג, התירו לו חכמים לכבסו בחול המועד, מפני שגם אם מכבס אותו בערב החג – מן הסתם יתלכלך שוב במשך שבעת ימי החג, ולא רצו לגזור עליו שילך בבגד מלוכלך במועד. לפיכך מי שיש לו חולצה אחת בלבד והתלכלכה, או מי שיש לה שמלה אחת בלבד והתלכלכה, מותר לכבסה. במקרה זה יש להקפיד לכבס את הבגד בצנעה, היינו במכונת כביסה ביתית, ובלי לתלות אותו בחוץ לייבוש.

אבל מי שיש לו שני בגדים, גם אם התלכלכו ויש לו צער בלבישתם – אסור לכבסם במועד, מפני ששני בגדים אמורים להספיק למשך החג. וגם כאשר אחד מהבגדים פחות נאה, הוא נחשב כמי שיש לו שני בגדים. וכן מי שיש לה שמלה שלמה ובנוסף חצאית וחולצה, נחשבת כמי שיש לה שני בגדים. ואף ששני הבגדים התלכלכו מעט, אסור לכבסם אלא ילבשו אותם כפי שהם.

מי שיש לו בגד אחד לשבת וחג ואחד לחול, אם הוא אינו רגיל לצאת בבגד החול בשבת – הרי הוא נחשב כמי שיש לו בגד אחד בלבד לשבת וחג, ואם בגד השבת התלכלך מותר לכבסו במכונה לקראת החג השני (שם).

כאשר כל הבגדים התלכלכו עד כדי כך שמחמת הבושה, כשאין הכרח, האיש או האישה יעדיפו להישאר בבית ולא לצאת בהם – מותר לכבס את הבגדים הנצרכים כדי שלא יתביישו לצאת מהבית.

גיהוץ

מותר לגהץ בגדים גיהוץ ביתי לצורך לבישתם בחג, אבל אסור לקבוע בהם קפלים כדרך גיהוץ מקצועי (פנה"ל מועדים יא, ז).

גילוח ותספורת

מצווה להסתפר ולהתגלח לקראת החג. וכדי שלא יתרשלו וייכנסו לחג פרועי ראש ולא מגולחים, מתוך מחשבה שבחול המועד יש זמן למכביר ואז יוכלו להסתפר ולהתגלח, אסרו חכמים להסתפר ולהתגלח בחול המועד. כלומר, למרות שהכלל הוא שמותר לעשות בחול המועד מלאכה שנועדה לטיפול בגוף, אסרו חכמים לספר את שיער הראש והזקן בחול המועד, כדי שיהיו הכול נזהרים להסתפר ולהתגלח לקראת החג, ולא ייכנסו לחג כשהם מנוולים (פרועי ראש) ויבזו בכך את החג (מו"ק יד, א; פנה"ל מועדים יא, ט).

האיסור חל רק על שיער הראש והזקן של האדם, שכאשר הם מגודלים פרא מעבר לרגיל אצלו, הוא נראה מוזנח ומבזה את החג. אבל על שאר שיער שבגוף לא גזרו חכמים, ולכן מותר להסיר בחול המועד כל שיער שגורם צער, ובכלל זה גם שיער השפם כאשר הוא גורם צער (שם).

תספורת לילד

מותר לספר קטן ששיערו מגודל וגורם לו צער, שהואיל ועדיין לא הגיע למצוות אין עליו חובה להתכונן לחג, וממילא לא גזרו חכמים שלא לספר אותו בחול המועד (שו"ע אורח חיים תקלא, ו). הנוהגים לחגוג את התספורת הראשונה של בן השלוש ביום הולדתו, רשאים לספר אותו בחול המועד, וגם כאשר יום הולדתו חל לפני החג, מותר להשהות את תספורתו לחול המועד כדי להגדיל את השמחה במועד (פנה"ל מועדים יא, ט).

גילוח במועד בזמננו

רבים סוברים שגם למי שרגיל להתגלח בכל יום אסור להתגלח בחול המועד. אולם למעשה נראה שהלכה כדעת המקילים, אשר סוברים שכל מי שהתגלח לקראת החג הראשון – רשאי להתגלח בחול המועד, הואיל ולא התרשל בכבוד יום טוב, והגילוח של ערב יום טוב אינו מועיל לו לכל החג. ומכיוון שמותר להתגלח, הרי שיש מצווה להתגלח כדי לכבד את חול המועד, ובמיוחד מצווה להתגלח לכבוד שבת והחג האחרון.

אומנם מי שאביו נוהג להחמיר ולא להתגלח בחול המועד, כל זמן שיש בכך פגיעה מסוימת באביו, נכון שינהג כמותו ויזכה במצוות כיבוד הורים (פנה"ל מועדים יא, ט, הערה 4).

גזיזת ציפורניים וצחצוח נעליים

מצווה לגזוז את הציפורניים לקראת החג. אומנם בדיעבד, גם למי שלא גזז את ציפורניו לפני החג, לדעת רוב הפוסקים מותר לגזוז את ציפורניו בחול המועד, כשם שמותר לעסוק בכל דבר שיש לגוף תועלת ממנו (פנה"ל מועדים יא, י). מותר לצחצח נעליים בחול המועד (שם יא, ז).

מסחר, חנויות וקניונים

מסחר אסור בחול המועד, ורק לצורך מאכלי המועד מותר לקנות ולמכור בלא הגבלה, ולכן החנויות היחידות שמותר לפתוח בחול המועד הן חנויות מזון.

אומנם כעיקרון, אם נוצר פתאום צורך ממשי מותר לקנות בחול המועד גם דברים שאינם מוצרי מזון, כמו למשל בגדים, נעליים, כלי מטבח, כלי חשמל וספר ללימוד. אבל למעשה, היתר זה כמעט אינו יוצא לפועל, וממילא אלה שמבלים במועד בקניות בקניון מחללים את המועד, שמלבד בחנויות המזון אסור לקנות בחנויות ששם, הואיל והן פתוחות באיסור. שני טעמים לכך:

א) בדברים שאינם מוצרי מזון, ההיתר לקנות בחול המועד הוא רק למי שלא ידע לפני החג שיצטרך להם במועד, אבל אם ידע ולא קנה – אסור לו לקנות במועד, מפני שהוא מכוון מלאכתו למועד.

ב) גם אם נוצר צורך פתאומי במועד, אסור לקנות אצל מי שפותח את חנותו באיסור, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה. בפועל, כמעט כל החנויות שפתוחות בפרהסיה פתוחות באיסור. הרי שכל ההיתר הוא לקנות מחנות של גוי, או מיהודי שמשבית את חנותו במועד, ומוכר באופן פרטי ובצנעה למי שמבקש ממנו בעבור צורכי המועד (פנה"ל מועדים יא, טז).

לטייל – בקצרה ובלי טרחה

מותר לנסוע בחול המועד לצורך טיול. טיול נחשב מצורכי המועד, ומותר לעשות למענו מלאכת הדיוט כנהיגה במכונית. אבל אסור לנסוע שלא לצורך המועד, כגון לצורך לימוד נהיגה, או כדי לראות דבר לצורך עבודה שלאחר המועד.

מי שנצרך לנסוע במועד, רשאי לבצע במכונית תיקונים קלים שהדיוט יודע לבצע. לפיכך, מותר בשעת הצורך להחליף גלגל, וכן מותר לעשות פעולת תיקון קטנה שאינה מצריכה כלי עבודה מיוחדים או מיומנות של איש מקצוע. אבל תיקון מקצועי מותר רק כדי למנוע הפסד גדול בעבודה.

נראה שהיתר הטיולים בחול המועד – הכוונה לטיולים קצרים שאינם מייגעים ומטריחים, אלא מצטרפים למגמת חול המועד – לנוח ממלאכה ולשמוח בסעודות ובלימוד התורה, שכן צריך להקדיש כמחצית היום ללימוד תורה, וממילא זמן הטיולים הוא במחצית השנייה שבה צריך לקיים גם את הסעודות. אומנם נראה שלשם עלייה לירושלים, עיר הקודש והמקדש, אפשר לקיים נסיעה ארוכה (פנה"ל מועדים א, ו; יא, טו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

קל לעבור הכשרה

הכללים להכשרה פשוטה של המטבח לפסח • כלי שרק לעיתים נדירות בא במגע עם האש – אם קשה ללבן אותו, אפשר להכשיר אותו לפי שימושו העיקרי • תנורים חדשים שמנקים את עצמם בחום גבוה אינם צריכים ניקוי והכשרה נוספים • את חצובת הגז יש ללבן באש או לצפות, אך חלקים אחרים אין צורך להכשיר או לכסות • להכשרת השיש והכיור די בעירוי מים רותחים, אך רבים נוהגים לצפות אותם • השולחנות בימינו אינם מצריכים מים רותחים • עיקר הניקיון לפסח – במטבח

כבולעו כך פולטו

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה היא שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו ב"בל ייראה" ו"בל יימצא", ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ

הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא "כבולעו כך פולטו". כלומר, צריך להכשיר את הכלי בדרך שבה השתמשו בו באיסור או בחמץ. שני אופני שימוש עיקריים ישנם:
א) באוּר (באש), והכשרתו בליבון חמור.
ב) בנוזלים רותחים, וההכשרה היא בהגעלה במים רותחים. גם בזה יש מדרגות: כלי ראשון שעל האש, כלי ראשון שאינו על האש, עירוי מכלי ראשון וכלי שני. כבולעו כך פולטו.

אימתי המאכלים נאסרים

לכתחילה אין להשתמש בכלי שהשתמשו בו באיסור או בחמץ בלא שיכשירו אותו באותה הדרך שבה השתמשו בו באיסור או בחמץ. אולם בדיעבד, אם טעו והשתמשו בסיר שלא הוכשר, בדרך כלל המאכל שבישלו בו כשר, הואיל ואין מרגישים בו טעם איסור. הסיבה היא שאחרי שעברו על הכלי עשרים וארבע שעות, אין האיסור שנדבק ונבלע בו נותן טעם טוב. אבל אם ביודעים השתמשו בכלי בלא להכשירו, קנסו אותו חכמים, שהתבשיל שהתבשל בו אסור. וכן הדין לגבי פסח, שכל שהשתמשו בכלי או בשיש בלא הכשרה לפסח בשגגה – מותר בדיעבד, אבל אם עשו זאת ביודעים – המאכל אסור (פניני הלכה פסח ז, ה, 5).

כלי שבלע חמץ בשתי רמות

אם כלי בלע חמץ בשתי דרגות, כמו למשל כף שבלעה לעיתים חמץ בכלי ראשון שעל האש, ולעיתים בכלי שני – מכשירים אותה כפי שימושה החמור, היינו במים רותחים שעל האש. אולם כשהדבר קשה או עלול לגרום נזק, הולכים כפי רוב השימוש. למשל: מזלג שבדרך כלל משתמשים בו בכלי ראשון או שני שהכשרתו במים רותחים, ולעיתים נועצים אותו במאפה שבתוך התנור, ששם בליעתו היא באש – מכיוון שהליבון עלול להזיק למזלג, הולכים כפי עיקר הדין ומכשירים את המזלג כפי רוב שימושו במים רותחים.

הכשרת תנור אפייה

  • מנקים היטב את התנור ואחר כך מפעילים אותו על החום הגבוה למשך חצי שעה.
  • את התבניות קשה להכשיר, מפני שהכשרתן בליבון חמור תפגום אותן, ולכן צריך לקנות תבניות חדשות לפסח.
  • מי שאין לו תבניות מתאימות לפסח יכול להשתמש בתבניות חד-פעמיות, ויכשיר עם התנור את הרשת, כדי להניח עליה את התבניות החד-פעמיות.
  • תנורים חדשים שמנקים את עצמם בחום של כ500 מעלות אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה, מפני שניקוי בחום זה נחשב כליבון חמור ודי בו כדי להכשיר את התנור לפסח. גם את התבניות של התנורים הללו אפשר להכשיר בחום כזה.

טוסטר שבא במגע ישיר עם המאכלים שמניחים בו, אי אפשר להכשיר, הואיל ובליעתו באוּר, וכדי להכשירו צריך ליבון חמור שיזיק לו. אם הוא תנור קטן, מכשירים אותו כדרך שמכשירים תנור אפייה ולוקחים לפסח תבניות חד-פעמיות.

הכשרת הגז

בכל השנה אנו רגילים להשתמש באותה החצובה לסירי בשר ולחלב, מפני שגם אם יגלוש מעט מתבשיל בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם תשרוף ותפגום את מה שנשפך. אבל לקראת פסח, משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר את החצובה בליבון קל. במקום זאת אפשר לצפות בנייר כסף עבה את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי לחצוץ בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. בדיעבד, מי שלא ליבן את החצובה ובישל עליה בפסח, המאכלים כשרים (כדרך שנוהגים כל השנה ביחס לבשר וחלב).

את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה, ואת ראשי הגז, צריך לנקות היטב מכל שאריות האוכל, אבל מכיוון שהחלקים הללו אינם באים במגע עם הסירים אין צריך ללבנם או לעוטפם בנייר כסף. ונוהגים להבעיר למשך כחצי שעה את כל הלהבות.

דין מאכל שנופל לתחתית הגז

ראוי לציין שבכל השנה יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על האמייל שמתחת לחצובה, מפני שגולשים לשם תבשילים בשריים וחלביים ועל ידי כך האמייל נטרף. אבל אם ניקו את האמייל היטב, ובמשך עשרים וארבע שעות לא גלש שם תבשיל בשרי וחלבי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו.

כיריים חשמליות וקרמיות

כיריים חשמליות: מנקים היטב ומחממים על החום הגבוה למשך חצי שעה.

כיריים קרמיות, הנראות כזכוכית אטומה, שמניחים עליהן ישירות את הסירים: הכשרתן בניקוי וחימום על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, וכבולעו כך פולטו.

שיש וכיור

מנקים היטב, ואחר כך מערים עליהם מים רותחים. נוח לבצע זאת על ידי קומקום. יש להשתדל שהכיור והשיש יהיו יבשים, שאם יהיו רטובים, המים שעליהם יקררו מעט את המים הרותחים. לפיכך, טוב לערות תחילה על הכיור ואחר כך על דפנותיו, אחר כך על השיש במקומות הקרובים לכיור ואחר כך על הרחוקים, וכך המים יזרמו אל הכיור ולא אל המקומות שעדיין לא הוכשרו. אפשר לקיים הכשרה זו גם בקיטורית, שחום האדים היוצאים ממנה הוא כמאה מעלות (ודינו כעירוי של מים רותחים מכלי ראשון).

אף שכך העיקר להלכה, רבים נוהגים להדר, ובנוסף לעירוי מכניסים לכיור קערה מפלסטיק או שעוטפים את הכיור בנייר כסף עבה, וכן מכסים את השיש בשעוונית או בנייר כסף עבה (מפני שלעיתים יש שם בליעה חמורה במדרגה של כלי ראשון, ואולי דין השיש והכיור ככלי חרס שאי אפשר להכשיר, כמבואר בפניני הלכה פסח יא, א ב).

שיש רגיש, שלעולם אין מניחים עליו סיר רותח, אפשר להכשיר לכתחילה בניקוי ועירוי בלבד, וגם המהדרים אינם צריכים לכסותו בשעוונית או בנייר כסף.

פלטה של שבת

מנקים היטב, מחממים על החום הגבוה למשך שעתיים ומצפים בנייר כסף, כדי לחצוץ בינה ובין סירי הפסח.

מיקרוגל

נוהגים להכשיר בארבעה שלבים:
א) מנקים היטב משאריות אוכל.
ב) מכיוון שבליעת החמץ שבו נעשית על ידי האדים העולים מהמאכלים המתחממים במיקרוגל, הכשרתו על ידי הנחת צלוחית מים וחימומה למשך שלוש דקות.
ג) ממתינים עשרים וארבע שעות מאז חימום החמץ האחרון, כדי שהטעם הבלוע בו ייפגם, או שמניחים סבון בצלוחית המים, כדי שטעם הסבון יפגום את שאריות הטעמים שאולי נותרו בדפנות המיקרוגל.
ד) מכיוון שיש לחשוש שאולי גלש איזה מאכל חמץ על הצלחת המסתובבת, יש להניח דבר שיחצוץ בין הצלחת למאכלים שמחממים בפסח.

מדיח כלים

מנקים היטב את המסננת משיירי מאכל. מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה בתוכנית הארוכה ביותר, וכבולעו כך פולטו, ממתינים עשרים וארבע שעות מניקוי החמץ האחרון, ומותר להשתמש לכלי פסח. ואף שיש מהדרים ומחמירים העיקר להלכה כדעת המקילים.

שולחן האוכל

בעבר היו מניחים על השולחנות סירים רותחים, וממילא היו מכשירים אותם בעירוי של מים רותחים. אולם השולחנות שלנו רגישים, ואין רגילים להניח עליהם סירים רותחים, ואם יערו עליהם מים רותחים יש חשש שיתקלקלו.

לכן למעשה יש לנקותם היטב, אחר כך יש להדביק עליהם ניילון או נייר לכל משך הפסח, כדי ליצור חציצה קבועה בין השולחן לכלים ולמאכלים של פסח. על הנייר או הניילון יפרשו את המפה, וטוב להקפיד שלא להניח סירים רותחים ישירות על השולחן, אלא על צלחת הפוכה וכדומה (פניני הלכה פסח יא, ח).

מקרר

מכיוון ששימושו בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בו פירורי חמץ, לפיכך הכשרתו בניקוי. חריצים שקשה לנקות, ויש חשש שאולי תקועים בהם פירורי חמץ, שופכים אליהם מעט מי סבון או חומר אחר שיפגום את הפירורים מלהיות ראויים למאכל כלב.

ארונות מטבח

כשהיו מדפי הארונות מעץ טבעי, פעמים רבות שהיו בהם סדקים והיה קשה לנקותם באופן מוחלט מחמץ שנדבק בהם, ולכן היו רגילים לצפותם בנייר. אבל במדפים חלקים כשלנו, אין חשש שנשאר חמץ, ולכן די לנקותם היטב ואין צורך לכסותם בנייר.

כלים שונים

גביעי כסף: בנוסף לניקוי הרגיל לכתחילה מגעילים, כי אולי נבלע שם חמץ עם משקה חריף או יין חזק, ואזי יש אומרים שכדי להכשירם צריכים הגעלה.

בקבוק פלסטיק של תינוק: טוב להחליפו, ובשעת הצורך אפשר לנקותו ולהגעילו.

מיחם חשמלי או מיחם שבת (שמניחים על פלטה) – מכשירים בהגעלה. ממלאים אותו במים, מרתיחים אותם ושופכים אותם כדרך שרגילים להוציא מהמיחם את המים. וטוב לנקותו תחילה מהאבנית שמצטברת בו. במקרה שנוהגים להניח על מכסה המיחם חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את הדוד והמכסה.

תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים. כאשר קשה להגעילו אפשר להסתפק בעירוי מים רותחים לתוכו ועל פיו.

שיניים תותבות, פלטה וקוביות

מנקים היטב לפני זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח.

דין הקוביות שמודבקות על השיניים למשך כמה חודשים כדין השיניים עצמן, וכשם שמנקים את השיניים היטב לקראת פסח, כך מנקים עם מברשת סביב הקוביות.

ניקוי הבית

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה היא שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו ב"בל ייראה" ו"בל יימצא"; ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ, שמא יתערב במאכלי הפסח. וכידוע חמץ בפסח אסור אפילו בכלשהו. וכאשר מדובר בכלים שמבשלים בהם, צריך שגם לא יישאר שום שמץ של טעם חמץ דבוק ובלוע בכלים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ממשיכים להתמודד בחצרות קדשך

הצהרת טראמפ אינה חידוש, אך ההתנגדות אליה מעידה על חשיבותה • בדומה להצהרת בלפור, דווקא הנציגים היהודים בממשלה הזרה אינם מסייעים להצהרה • הרפורמים ניסו לחבל בהכרה בירושלים, כפי שמחקו את ירושלים מהתפילה, ובמקביל באים בדרישות לשנות את המקובל בכותל • מה שנשאר מניצחון החשמונאים הוא שחרור הרוח היהודית מכבליה • גם היום, ההתמודדות מול ממשיכתה של יוון – התרבות הליברלית החילונית – מתרכזת סביב מקום המקדש • האתגר גדול דווקא מפני שאיפתנו לקבל מהעמים ולהשפיע עליהם • דיני חנוכה למתארחים בשבת

הצהרת טראמפ

כמו אז התרבות המנשבת מבחוץ בעלת עוצמה, מאות מיליוני אנשים מוכשרים עוסקים בפיתוחה, מיליארדי אנשים צורכים אותה, ואף רבים מאחינו בית ישראל נגררים אחריה ואינם מבינים את משמעות קדושת המקדש ומקומו. אולם המקדש הוא היסוד לכול. "ושכנתי בתוכם", בתוך המציאות הממשית של ישראל

לפני כשבוע סערו הרוחות בעקבות הצהרת נשיא ארצות הברית טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל. מצד אחד אין בהצהרה זו שום חידוש, שכן זו המציאות מעת הקמת המדינה לפני שבעים שנה, ומאז ירושלים גדלה, התעצמה והתחזקה, והיא מרכז השלטון הישראלי בכל המובנים. משל לאדם שהתחתן לפני שנים ונולדו לו ילדים ונכדים, ועכשיו נזכרים לברכו במזל טוב על חתונתו. מנגד, ההתנגדות העזה להכרזה זו מעידה על חשיבותה, שכן מסיבות שונות, שונאי ישראל לוחצים על כל המדינות שלא להכיר בקשר המיוחד של עם ישראל לארצו ולירושלים עיר קודשו.

לצערנו, נציגי הקהילה היהודית בארצות הברית לא לחצו על הממשל למלא את הבטחתו, אלא הנוצרים אוהבי ישראל באמצעות נציגיהם בקונגרס, בסנאט ובממשל, כדוגמת סגן הנשיא פנס והנציגה באו"ם היילי, גרמו להצהרה. ברכתנו נתונה להם. תמיכתם האיתנה בקיומה של מדינת ישראל וחיזוק עוצמתה מחממת את ליבנו.

מול הצהרת בלפור

כמובן שאין מקום להשוואת הצהרת טראמפ להצהרת בלפור. ראשית, בימי הצהרת בלפור מצבו של העם היהודי היה בשפל, לא היה לו שום מעמד מדיני, צבאי או כלכלי. והנה שר החוץ של בריטניה, שהייתה אז המעצמה המובילה והגדולה בעולם, שעמדה לכבוש את ארץ ישראל, מצהיר כי בריטניה תפעל להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הלורד בלפור אומנם לא היה אז ראש ממשלה, אולם מעמדו היה נכבד מאוד, שכן בקדנציה הקודמת הוא כיהן כראש הממשלה והשפעתו הייתה עצומה. מתוך אמונתו הדתית העמוקה הוא ראה לעצמו חובה וזכות למלא את השליחות ההיסטורית הנשגבה, להגשים את חזון הנביאים ולסייע לעם היהודי לשוב לעצמאותו במולדתו המקודשת.

לצערנו, כמו הרפורמים כיום, גם אז השר היהודי בממשלת בריטניה התנגד להכרה בזכות העם היהודי על ארצו, ויחד איתו שונאי ישראל חיבלו בהצהרה והחלישו אותה: במקום שתנוסח כהחלטת ממשלת הוד מלכותו ותופנה לתנועה הציונית כפי שתוכנן מתחילה, היא נכתבה כהצהרה של הלורד בלפור ונמסרה במכתב אישי ללורד רוטשילד. ועדיין היה להצהרה משקל עצום, והיא הייתה הבסיס להחלטת חבר הלאומים בסן רמו אודות הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, והעדפת זכותו הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל על פני זכויות הערבים ושאר הגויים שגרו אז בארץ, שהובטחו להם רק זכויות דתיות ואזרחיות אבל לא לאומיות.

התנגדות הרפורמים

לצערנו הרפורמים, שביקשו לחבל בהכרזת טראמפ אודות ירושלים מתוך שנאתם לטראמפ וללאומיות היהודית, הם אלה שכמה דורות לפני כן הוציאו את ארץ ישראל וירושלים מנוסח התפילה, והם שרוצים עכשיו שמדינת ישראל תכיר בהם כזרם דתי יהודי שווה ערך למסורת היהודית מדורי דורות, והם אלה שרוצים לשנות את המנהגים המקובלים והאהובים בכותל המערבי שנכבש על ידי מדינת ישראל בניגוד לעמדתם. וכשלא מקבלים את עמדתם, הם מעוררים שנאה ומשמיצים את מדינת ישראל ונאמני המסורת בכל העולם. עושים מעשה זמרי בהתבוללות וחבלה בכל דבר לאומי, ומבקשים שכר כפנחס שהוא נציג הקודש מדורי דורות. כמה צער וכאב יש לנו מהפגיעות שאחינו הרפורמים פוצעים בנו. אנחנו רוצים לחבקם כאחים אהובים, ולקבלם כאן כשותפים מלאים בתחיית האומה, והם דוקרים ומחבלים.


ניצחון החנוכה

ימי חנוכה הם ימי הניצחון של היהדות על ההתייוונות. כל העמים שמסביב נעשו הלניסטים, יהודים מתייוונים שיתפו פעולה עם השלטון הזר כדי לכוף את ישראל לעבוד עבודה זרה. אולם נאמני התורה דבקו באמונתם, ובמסירות נפש הניפו את נס המרד אל מול התרבות השלטת. בתהליך קשה ומיוסר הצליחו לשחרר את בית המקדש ולהחזיר את עבודת הקורבנות לקדמותה.

רוח היהדות מול היווניות

אומנם מבחינה גיאופוליטית היוונים ואחריהם הרומאים עוד נותרו שליטים מבחינה מדינית ותרבותית, ובעקבות זאת גם שלטון בית חשמונאי הכזיב, ונינו של מתתיהו הכהן, ינאי המלך וצאצאיו, נמשכו בעצמם אחר המתייוונים. אולם בימי ההוד הנוראים שבהם שוחרר המקדש והתרחש נס חנוכה – הרוח היהודית השתחררה מכבליה וקבעה את מקומה בבתי המדרש של תורה שבעל פה, ומכוח זה אנו חיים וקיימים עד היום הזה. לא זו בלבד, אלא שבתהליך מפותל, הרוח היהודית פוררה את היווניות והפכה אותה לכלי לגילוי ערכים שניטלו מהיהדות.

היהדות יכולה להסתדר עם היווניות, מפני שהיהדות מבטאת את התכנים הפנימיים, המוסריים, ואין לה בעיה להשתמש בחוכמה היוונית ככלי מפואר לגילוי והרחבת הרעיונות הפנימיים. אולם היווניות לא יכולה להישאר כתפיסה שלטת כל זמן שיש יהדות בעולם. שכן היהדות נוגעת בשאלות של הנשמה, וליווניות אין תשובה על כך. לכן ניסו היוונים לבולל את ישראל בגזרותיהם. וכל זמן שישראל דבקים באמונתם ובתורתם, מובטח להם שינצחו, כי הם באים ממקום עמוק וגבוה יותר, ממקור הנצח.

בזמן הזה – הר הבית

כאז כן היום, הרוח היהודית שחותרת לתיקון העולם על ידי גילוי הקדושה שנותנת משמעות מוסרית נצחית לכל המסגרות האנושיות והלאומיות, נמצאת במאבק עמוק מול העמדה הליברלית הדמוקרטית החילונית, ממשיכתה של היווניות, ששואפת לסדר את העולם על ידי שוויון חיצוני ששולל את גילוי הקדושה בסדרי החיים הלאומיים והציבוריים.

ושוב חוזר המאבק להתרחש על הר הבית מקום המקדש, שמבטא את גילוי ערכי הקדושה בתוך המציאות הממשית. וכמו אז התרבות המנשבת מבחוץ בעלת עוצמה רבה, מאות מיליוני אנשים מוכשרים עוסקים בפיתוחה, מיליארדי אנשים צורכים אותה, ואף רבים מאחינו בית ישראל נגררים אחריה ואינם מבינים את משמעות קדושת המקדש ומקומו.

אולם המקדש הוא היסוד לכול. "ושכנתי בתוכם", בתוך המציאות הממשית של ישראל למרות כל הסיבוכים. וכך אנו לומדים מחג החנוכה, שמכל ניצחונות החשמונאים והישגיהם הרבים, לא נותר לדורות דבר זולת ימי החנוכה שבהם אנו חוגגים את טיהור המקדש והחזרת עבודת הקודש שבו. ורק מפני שהחשמונאים ידעו זאת, ולמרות כל חטאיהם נותרו קשורים תמיד למקדש, נמשכה מלכותם. אפילו הורדוס הרשע פעל לביצור המקדש ופארו, ולכן גם תקופת מלכותו נכללה בחשבון מאתיים השנים שחזרה בהן מלכות לישראל בזכות ימי החנוכה (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ג, א).

מסירות נפש על האמונה

ההתמודדות קשה ומסובכת. אילו היינו צריכים להתעלם מכל העולם שסביבנו, ובזכות כך היה הקב"ה מסייע לנו בדרך נס, היה יחסית קל. אולם עלינו לתקן עולם במלכות ש די, להיות מחוברים אל העמים כלב שבאיברים, ללמוד את דרכיהם ותרבותם כדי לתת לכל עם ולשון את מקומו החשוב והמכובד.

הקושי הגדול הוא ליצור את האיזון הנכון בין הנטייה להתכנסות אל הייחודיות הישראלית, אל התורה שניתנה לישראל בלבד – "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", ובין הנטייה הנגדית להיפגש עם התרבויות השונות, לקבל מהן חוכמה, מדע וכלים אומנותיים, ולהשפיע עליהן מן האור הפנימי – "ספרו בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו" (תהלים צו, ג).

כשלא מצליחים לדייק בשמירת הקו התורני הטהור, מתנגשים ומסתבכים. אך למרות הכול, כל זמן שישראל מוכנים למסור את נפשם על אמונתם ותורתם מבלי לוותר על החוכמה והמוסר הטבעי שיש בתרבויות העמים, שצמחו מצלם אלוקים שבאדם ובהשראה מערכי תורתנו שהתגלגלו לתרבויות ואמונות שונות, כל זמן שנשארים ניצבים על המסלול הישר הזה – דרכנו סלולה להצלחה. אומנם גם אם לא נגדיר כראוי את האתגר שלפנינו, ערכי הקודש ינצחו, אלא שהתהליך יהיה כרוך בייסורים שלא יותירו לנו ברירה מלבד לדבוק בערכי הקודש.

הדבק באמונה – עמדתו תתקבל

מי שקובע עצמו באמונה ולא זז ממנה, סופו שאויביו נופלים תחתיו והכול מקבלים את עמדתו. וכפי שהיה אצל יוסף, שאף כי נמכר לעבד לא שמע לפיתוי אדוניתו – "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה" (בראשית לט, י), ולבסוף "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו וייתן אותה על יד יוסף… ונתון אותו על כל ארץ מצרים" (שם, מב מג), ולא זו בלבד אלא שאסנת בתה של אדוניתו ניתנה לו לאישה.


נרות חנוכה למתארחים בשבת

משפחה שמתארחת בשבת, מכיוון שהם גם ישנים במקום שמתארחים, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים ייתנו פרוטה למארח כדי שיהיו שותפים בנרותיו, ישמעו את ברכותיו ויראו את הנרות ובכך ייצאו ידי חובתם. ובדיעבד גם אם לא ייתנו פרוטה ייצאו ידי חובה, הואיל והם סמוכים על שולחן המארחים, והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. ולמנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.

ואם הם ישנים בדירה נפרדת, לכל המנהגים ידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.

היכן ידליקו במוצאי שבת

אם הם מתכוונים לחזור במהרה לביתם, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שייצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת.

ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד