תלמידי חכמים בקו החזית

לקראת יום העצמאות, ומתוך הדאגה לרפואתו של הרב חנן פורת, נזכרתי בסיפור. במלחמת יום הכיפורים גויס חנן לקרבות בחזית הדרום, ובאחד הקרבות שמעבר לתעלה נפצע קשה מאוד. הוא הובהל חבוש אל גדוד הרפואה שחנה ליד התעלה.

בגדוד הרפואה שירת הרב שבתי סבתו, מבכירי תלמידי ישיבת 'מרכז הרב', ת"ח גדול בנגלה ובנסתר שמשמש כיום כראש ישיבת 'מצפה יריחו'. בח' בתשרי תשל"ד זכה הרב שבתי, שהיה אז כבן עשרים וארבע, לסיים את הש"ס הבבלי. הסיום נערך בביתו של ראש הישיבה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ששמח שמחה גדולה בתלמידו.

יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים, והרב שבתי גויס לגדוד הרפואה. מרוב פצועים עבדו הוא וחבריו יומם ולילה. לאחר כשבועיים, כמדומה שביום שמחת תורה, ראה פתאום הרב שבתי שאחד הפצועים קשה שהובהלו אליהם הוא חנן פורת, מפאר גידוליה של הישיבה. הוא היה חיוור מאוד מאובדן דם והרב שבתי, שקיבל אותו, ראה שהניחו אותו בטעות בשורת הפצועים שעוד צריכים חבישה, למרות שכבר היה חבוש והיה צריך להניחו בשורת הפצועים העומדים לקראת הטסה לבית החולים. אבל כיוון שחנן כבר היה שם החליט הרב שבתי לבדוק אותו, והנה התברר שבסערת הקרב טעו החובשים לא חבשו את אחד הפצעים הקשים שלו, ודרכו היה הדם שותת עד שעמד למות. כמובן מיהרו לחבוש את הפצע, אבל גם כך העריך הרופא שאין לחנן סיכוי להגיע חי לבית החולים לאחר שאיבד דם רב. כיוון שלא נותרו להם עוד מנות דם, הורה הרופא לשלושה חובשים, וביניהם הרב שבתי, לשכב על הרצפה ולתרום דם. במהירות בדקו איזה דם מתאים, ועירו אותו לגופו של חנן. את שתי המנות הנותרות שמרו לפצועים אחרים. לאחר מכן הטיסו אותו לבית החולים, שם הצילו את חייו – לתפארת התורה, העם והארץ.

וסיפר הרב שבתי שהתחושה של אנשי גדוד הרפואה היתה, שהפצועים שפונו לבתי החולים כבר יישארו בחיים, אבל הם שנותרו תחת הפגזות כבדות ליד התעלה, ספק אם יחזרו. לכן ביקש מהרב חנן שימסור דרישת שלום להוריו, שבנם השני, הרב חיים, לחם באותם ימים בחזית הצפון (כמסופר בספרו 'תיאום כוונות'). אבל כפי הנראה הרב חנן היה מעורפל הכרה מאובדן דם, ורק לפני כשבוע, כשסיפרתי לו על מה ששמעתי מהרב שבתי, שמח לשמוע שגם הרב שבתי סבתו היה שותף בהצלתו.

מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. מימות דוד המלך והחשמונאים לא היו עוד לוחמים תלמידי חכמים גאונים וצדיקים שכאלה, שלחמו מלחמות ה' למען עמנו וערי אלוקינו.

האם מצווה לשרת בצבא

בעקבות הפיכתה של ישיבת הר ברכה לישיבה גבוהה הגיעו מספר שאלות, ואשתדל לענות על חלקן.

האם פתאום בגלל אופיו הבעייתי של שר הביטחון מתבטלת מצווה מהתורה לשרת בצבא?

האם אפשר לומר שהתפקחתם והבנתם את מה שהציבור החרדי טען תמיד, שהעיקר להרבות בתורה?

שאלה: האם שווה היה לדבר על החובה לסרב פקודה ולבקר את צה"ל, ולהפסיד על ידי כך את המצווה החשובה לשרת בצבא?

תשובה: מצווה גדולה מן התורה להתגייס לצבא. ושתי מצוות עומדות בבסיס החיוב, וכל אחת מהן מצווה כללית ששקולה במידה מסוימת כנגד כל המצוות. האחת – להציל את ישראל מיד אויביהם, והשנייה – לשמור על ארץ ישראל שתהיה בידי עם ישראל.

ולמרות שפגם גדול דבק בצה"ל, בהיותו שותף מרכזי בפשע הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, עדיין עיקר מטרתו להגן על העם והארץ, ולכן מצווה להתגייס לצה"ל. אלא שכדי לתקן את הפגם הגדול, מוטלת עלינו אחריות לחזק את העמדה השוללת גירוש יהודים, ולהשמיע את הביקורת הנדרשת על צה"ל. לא בשביל לקנטר, אלא כדי לשמור על ייעודו המקודש, וכדי שהשחיתות לא תמשיך לכרסם בו.

חשיבות העמידה על העקרונות

וגם אם הבעת העמדה הזו גורמת לביטול ההסדר, עדיין צריך לאומרה. ראשית, מפני שיש מצווה ללמוד תורה וללמדה, ולמסור את דברי רבותינו שאסור לחייל לגרש יהודים, ושאסור להסכים שיכפו על חייל לעבור על דברי תורה. בנוסף לכך, עמדה זו יכולה להועיל מאוד לצה"ל שלא יתדרדר יותר, ושלא ימשיך להשחית את עצמו במעשים המכוערים הללו. וכמו שאמר ריש לקיש (מנחות צט, ב) שלפעמים ביטולה של תורה זהו קיומה, ולכן שבר משה רבנו את לוחות הברית. כך לפעמים סירוב הפקודה – דווקא הוא יכול להועיל לצה"ל לשומרו לקראת ייעודו האמיתי. וכך החיילים שאינם מוכנים לעזוב את ישיבת הר ברכה,ומשום כך יושבים כיום בכלא, מסייעים לשמירת ייעודו של צה"ל.

ובכל אופן, גם במסגרת הישיבה הגבוהה ימצאו התלמידים את הדרך לשרת בצבא, וכפי שתלמידי ישיבת 'מרכז הרב' מצאו את הדרך המתאימה לשירות צבאי באופן שביטא את מלא הערכים התורניים ובלא פשרות ערכיות.

השימוש בצה"ל כנגד מתנחלים משחית אותו

לצה"ל יש ייעוד, וכאשר משתמשים בו למטרות אחרות – וחמור מזה, בתחומים ששנויים במחלוקת לאומית – משחיתים אותו. וזו אחת הסיבות המרכזיות לחוסר הצלחתו של צה"ל להשיג ניצחון מכריע על אויבינו בעימותים האחרונים.

כאשר המטרה היחידה של הצבא היא להילחם באויב, כל המערכת הצבאית חותרת להעצמת כוחו של צה"ל, לפיתוח שיטות לחימה, להגברת ההרתעה, ובשעת הצורך להכרעת האויב. לפי זה מחליטים גם את מי לקדם ואת מי לא, ואז הקצונה הבכירה ממוקדת במטרה, ויש סיכויים טובים שתצליח. אבל הפוליטיקאים, בתהליך הדרגתי, הכניסו את צה"ל לפעילות נגד מתנחלים, וכך ההשחתה בקרב הקצונה הבכירה גברה. לממשלה נוח מאוד להעמיד את הצבא נגד המתנחלים. על ידי כך היא זוכה באהדה של רוב הציבור, שתומך בצה"ל. אלא שאת צה"ל זה משחית. מעתה המפקד אינו נמדד רק על פי הצלחתו מול האויב, אלא גם בהצלחתו להביס את המתנחלים ולקדם עמדותיו הפוליטיות של שר הביטחון.

מקרה לדוגמא

נניח למשל שמח"ט תכנן פעולה להריסת בית בהתנחלות. הוא תכנן את הפעולה כיאות, יצר תנועות הסחה, תמרן, ובלי שהמתנחלים הספיקו להזעיק עזרה הגיחו החיילים בהפתעה והחלו בהריסת הבית. מספר מתנחלים צעירים התנגדו וניסו להפריע לבולדוזר, נשים צעקו על החיילים שהם שותפים לפשע, וקבלו מדוע רק נגד בתים לא מוסדרים של יהודים שולחים מחלקות של חיילים, ואילו הערבים בונים ללא הפרעה. החיילים הגיבורים נעלבו מאוד, אך הצליחו ברוב תושייה להתגבר על ההפרעות, ותוך התגוששות עם המתנחלים סיים הבולדוזר את הריסת הבית.

בסיום המבצע המוצלח, סידר דובר צה"ל למח"ט ראיון בכלי התקשורת, או ביקש ממנו שימסור דברים בשם "גורמים בכירים בצה"ל". במסגרת זו תקף המח"ט בטענות קשות את המתנחלים, שבמקום להגיד תודה לחיילים ששומרים עליהם, מפריעים להם לבצע את תפקידם. הוא אמנם הדגיש בהגינות שלא כל המתנחלים קיצונים ומתפרעים, אבל בכל זאת האשים אותם בכך שלא עקרו את "העשבים השוטים" שגדלו אצלם, אשר מאיימים על צה"ל ועל קיומנו.

ובכן, מה אתם חושבים, האם שר הביטחון יתקשר אליו בערב כדי להביע בפניו את מלא הערכתו הכנה כלפיו? האם העובדה שהמח"ט סייע לשר הביטחון בקידום עמדותיו הפוליטיות תזכה אותו ביחס חיובי בסבב המינויים הקרוב? האם כאשר המח"ט ימליץ על קידום של אחד מפקודיו המלצתו תזכה ליחס מיוחד? האם כשיבקש ציוד חדש לחטיבתו יזכה להעדפה? כמדומה שהתשובה ברורה. זה מה שמשחית את צה"ל. צריך להיות קצין ערכי במיוחד כדי שלא לחטוא בזה.

ההשוואה בין הימין לשמאל

שאלה: שמעתי שיחה מאלוף אחד שטען, שצבא לא יכול להשלים עם סרבנות. וכמו שאין להסכים שחיילים מהשמאל יסרבו לשרת בשטחים, כך אי אפשר להסכים שחיילים מהימין יסרבו לפנות יישובים. האם אין צורך להתחשב בטענה זו?

תשובה: טענה זו, שמושמעת על ידי מפקדים רבים, מבהירה עד כמה הפיקוד הבכיר של צה"ל הושחת. מי שמשווה את הסירוב להשתתף בעיקר תפקידו של צה"ל, לעמוד מול האויב, לסירוב לבצע פעולה אזרחית נגד בני עמו של החייל, שכח לגמרי את תפקידו של צה"ל. אולי הוא שכח שצה"ל הוא ראשי תיבות: "צבא ההגנה לישראל"…

ההשוואה לחופש האקדמי של אישי השמאל

היו אישים שטענו לזכותי כי כשם שמותר לאקדמאים מהשמאל להביע את עמדתם כנגד "פשעי המלחמה" שצה"ל מבצע לדעתם, כך מותר גם לי להביע את עמדותיי. וכנגד זאת השיבו ראשי מערכת הביטחון, שהם מתנגדים להתבטאויות הקשות משני הצדדים במידה שווה.

גם השוואה זו מקוממת ומבטאת תפישה עקומה. איך אפשר להשוות בין התנגדות לעיקר פעולותיו של הצבא, שהן הגנה וביטחון, שמגיעה עד לקריאה להחרמת ישראל ולהעמדת קציני צה"ל לדין בחו"ל, לבין התנגדות לפעולות שהצבא מבצע, בניגוד למקובל, כנגד בני עמו שהם עצמם משרתים בצבא.

אגב, גם הרבנים שטענו כי מגיע לרבנים חופש אקדמי שגו, שכן החובה והזכות להביע דעת תורה עומדת מעל לחופש האקדמי. דעת תורה אינה שוות זכויות לכל שאר האידיאולוגיות, הקמות ונופלות לפרקים. היא היסוד והתשתית לקיומו של עמנו לאורך כל הדורות, והיא היסוד לתיקונו המוסרי של העולם.

הישיבה ממשיכה בדרכה

נוכח מסע האיומים והלחצים של משרד הביטחון על תלמידי ישיבת הר ברכה, החליטה הנהלת הישיבה לסייע לתלמידים להירשם בישיבה אחרת הקרובה ברוחה, כדי שיוכלו לסיים בהצלחה את מסלול ההסדר בצה"ל.

אנו בטוחים שהקשר האמיץ עם התלמידים לא ייפגע, והם יבואו לבקר, ללמוד ולשאוב מרוחה של הישיבה ומאור תורתה. הם כולם אהובים ורצויים בבית מדרשנו.

הנהלת הישיבה החליטה שמעתה ואילך מסלול הלימודים בישיבה יהיה כבכל הישיבות הגבוהות, והננו שלמים עם עמדתנו הציבורית למרות המחיר הכבד שהישיבה משלמת.

אותם תלמידים שהחליטו שלא לקבל את הפתרון שהוצע על ידינו, ולהישאר בישיבה תוך נכונות להקרבה במאסר ממושך, מקדשים במעשיהם שם שמים. אשריהם שהם נתפסים על דברי תורה, ואשרינו שיש לנו גיבורים צעירים כאלה. הם עתיד האומה.

אנו מקווים שעם הזמן יתחלפו האישים במשרד הביטחון או שישובו בתשובה, ואז תוכל שוב ישיבת הר ברכה להציע לתלמידיה לשאת בגאון גם את השירות הצבאי במסלול ההסדר.

אנו תפילה שלמרות המשבר, בזכות עמדתה האיתנה והבהירה של הישיבה, היא תשגשג ותפרח בקליטת תלמידים ובהרחבת השורות ומסלולי הלימוד בישיבה.

קצת היסטוריה

כפי שנודע לי, כבר לפני חמש שנים הועלתה יוזמה לסגור את ישיבת הר ברכה על ידי ראש אכ"א אלעזר שטרן והרמטכ"ל דן חלוץ, בעקבות דברי ביקורת שכתבתי ב'רביבים' על מצב הדת בצה"ל, וכעונש על עמדת הסירוב לגרש יהודים. אולם אז צמרת משרד הביטחון לא הסכימה לסגור את הישיבה. יתכן שהבינו אז שבמסגרת השיח הציבורי הפתוח, מותר לכל אדם להביע את עמדתו, ואפילו אם הוא רב.

למרבה הצער, למרות שהציבור העניק את השלטון למפלגות הימין וראש הממשלה הוא מהליכוד – מפלגת העבודה, שכבר כמעט התרסקה, מנהלת בפועל את המדינה. אין תנופת התיישבות, אין ביטויי נאמנות לארץ ישראל, וסוגרים ישיבה בעוון השתתפות פעילה בשיח הציבורי. והאכזבה מכל מרכיבי הממשלה גדולה. רוממות ארץ ישראל וחופש הדעות בגרונם, וידיהם רפות.

ועם זאת, למרות הקושי שאנו ניצבים בפניו כעת, אינני מצטער על הבעת עמדותיי. קיימתי את חובתי המוסרית.

החייל היושב בכלא

אחד החיילים שנשפטו ל-28 ימים בעוון סירובם לעבור לישיבה אחרת, הוא נתנאל לישה, שבתושייתו הרבה הציל את חבריו מלינץ' בחברון, כפי שסיפרתי לפני שלושה שבועות.

בתוך כך התבשרנו שבוגר ישיבתנו, סרן שי רוזיליו, מ"פ בצנחנים, עושה חיל ונבחר לקבל ביום העצמאות תעודת הצטיינות בבית הנשיא. בשנה הבאה הוא אמור בעז"ה לחזור לשנתיים לימוד בישיבה, ולאחר מכן ימשיך במסלול הצבאי.

מחדל האבטחה בפיקוד שעסק בגירוש יהודים

עוד לפני שהגיעה ענת קם לשירות בפיקוד מרכז, עמדותיה היו ידועות. בחקירתה טענה שצה"ל עסק בפשעי מלחמה נגד הערבים, ולכן חשה כי חובה עליה לאסוף את המידע הנדרש, כדי שכאשר יחקרו את פשעי המלחמה שצה"ל מבצע יהיו בידיה העדויות לכך. ואע"פ כן, ללא שום תחקיר היא קיבלה רשות לראות את כל המסמכים הסודיים. גם השופט זאב המר, בהחלטת המעצר של החשודה, אמר: "נדהמתי מהמחדל הבלתי נתפס בסדרי אבטחת המידע הרשלניים, נראה לי שגם באי כוח הצדדים שותפים לתדהמה זו".

אני לא כל כך נדהם, כאשר צה"ל עוסק בגירוש מתנחלים, ואינו מבחין בין אויב לאוהב, בין מי שתומך בצה"ל למי שמתנגד לצה"ל, הוא מאבד את המיקוד שלו. הוא שוכח את מטרתו, להגן על העם מפני אויביו הקמים עליו לכלותו. הוא פועל על פי פקודות, ולא על פי ערכים ומטרות. הוא עוסק באובססיביות בחשיפת פוטנציאל הסירוב לגרש יהודים ובהענשת אישים המביעים עמדה התומכת בכך, ומתעלם מאלה ששוללים את עיקר פעילותו.

במצב כזה, אין פלא שהוא נכשל בדברים הבסיסיים ביותר. וכך למרות היתרון העצום בכמות ובאיכות הוא נכשל במלחמת לבנון השנייה, וזו גם הסיבה לתוצאה הבינונית מינוס של מבצע 'עופרת יצוקה'.

יום העצמאות

ולמרות כל הסיבוכים והקשיים, ברוך ה' שיש לנו מדינה עצמאית, ואנו יכולים להתווכח על דרכה. כמה התקדמנו ממצבם של אבותינו בימי הגלות והשפלות. ועל כן נודה לה' בהלל וברכה על החסד הגדול שעשה עמנו בדורות האחרונים.

אמר לי אדם שזכה לעלות לארץ לפני כחמישים שנה במסגרת אחת מהתנועות החלוציות, שלא האמין שתוך זמן קצר יחסית יראה התפרקות ערכית שכזו, כאשר ראשי המדינה חשודים בפלילים, ושוכחים את מטרתם – לבנות את העם בארצו.

אבל הסכמנו שגם לא היה יכול לדמיין לפני חמישים שנה עד כמה תתפתח המדינה במספר היהודים החיים בה, בכלכלה החזקה, בעוצמה החברתית, בבניין מוסדות החינוך והתורה, ובהתיישבות המתפתחת ביהודה ושומרון, שלמרות כל הקשיים ממשיכה לגדול מבחינה כמותית ואיכותית, בקצב כפול משאר כל האזורים שבמדינת ישראל.

רמזים נפלאים ליום העצמאות ושחרור ירושלים

אינני רגיל לעסוק בתורת הרמז, אולם לכבוד הופעת ספרו החדש של הרב שמואל יניב שליט"א 'התגלות', אביא מקצת מהרמזים המופלאים שהזכיר בנוגע ליום העצמאות.

שנת הקמת המדינה תש"ח, היא השנה ה-5708 מבריאת העולם. ובפסוק ה-5708 מתחילת התורה נאמר: "והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטיבך והרבך מאבותיך".

ובפסוק ה-5700, כנגד השנה שבה התחילה השואה, נאמר: "ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה".

ובפסוק ה-5727, כנגד שנת מלחמת ששת הימים, נאמר: "ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמורי". ומלך ירדן ששלט בירושלים נקרא 'חוסין' – אותיות 'סיחון'.

הניסיון להקדים לעלות ארצה לפני הפורענות

סיפרו תלמידי הגאון מוילנא שעלו בשליחותו לארץ לפני קרוב למאתים שנה, שכמה וכמה פעמים ראוהו כשהוא מתהלך בחדרו בסערת נפש, וכולו דאגה מהפורענויות הנוראות שחזה ליהודים בחו"ל. וחזר ודיבר פעמים רבות עם תלמידיו, שרק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ אפשר להינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח.

וכיוצא בזה כתב אח"כ הרב אלקלעי בספרו 'שלום ירושלים' (בפתיחה, ובפרק ד), שנכתב בשנת ת"ר: "אם תיגאלו בשיבה לארץ בשנת ת"ר – וייטב לכם; ואם לא – אז בשנת ת"ש בתשישות, עם מלך אכזר שיתיש אתכם – תעלו גם תעלו".

רמזי הפסוקים בדניאל

בדניאל ח, יג-יד: "ואשמעה אחד קדוש מדבר, ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר: עד מתי החזון התמיד והפשע שומם תת וקודש וצבא מרמס. אלי עד ערב בוקר אלפיים ושלוש מאות ונצדק קודש". והחזון הזה היה לקראת הקמת בית המקדש השני, שעמד על פי המסורת 420 שנה. ומאז ועד שנת תש"ח עברו 2300 שנה.

ובדניאל יב, יב: "ומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים. אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלוש מאות שלושים וחמישה". הרי שני מספרים – 1290, 1335.

מעת שהתגבש האסלאם כדת במותו של מוחמד (632), ונוצרה האימפריה האסלאמית ששלטה במזרח התיכון ועיכבה את חזרת ישראל לארצם, עברו 1290 שנה עד שאומות העולם החליטו בחבר הלאומים (1922) שהממשלה הבריטית תהיה אחראית לייסד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

ו-1335 שנים אחר התגבשות האסלאם, בתשכ"ז, שחררה מדינת ישראל את ירושלים והר הבית.

מסורות מהגר"א

מסורת היתה מהגאון מוילנא, שישנם שני ימים בספירת העומר שהקליפה אינה שולטת בהם, והם מסוגלים לבניין הארץ ולהחשת הגאולה. יום העשרים לעומר (ה' באייר – יום הקמת המדינה) ויום ה-42 לעומר (כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים).

ולכן בעת שעלו תלמידיו לארץ ליישב את ירושלים בשנת תקע"ב, כיוונו את יום עשרים לעומר להנחת היסוד להקמת 'בית מדרש אליהו' על שם רבם. ואמרו אז תלמידי הגאון ברוח קודשם, כי על ידי הנחת היסוד לבית המדרש ביום זה נפתח חלון במחיצת הברזל שבין השמים לארץ, להחזרת החיבור של זכות אבות שהיה נפסק מאז חורבן בית המקדש.

וכן אח"כ כיוונו ממשיכיהם להניח ביום העשרים לעומר את אבן הפינה לשני הבתים הראשונים לשכונה החדשה שנבנתה מחוץ לחומות – "נחלת שבעה", בשנת תרכ"ט.

וביארו שיום זה הוא "יסוד שבתפארת", שכולל את כל הספירות, ורומז להשפעת מידתו של יעקב אל יוסף, שבכוחו להתגבר על שרו של עשו לבנות את הארץ (עפ"י ספר 'קול התור' פרק חמישי עמ' 114, 'מוסד היסוד' עמ' 184, מדרש שלמה עמ' 53).

ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, היה מדגיש את יום עלייתו של מרן הרב קוק זצ"ל לארץ, שהיה בכ"ח באייר שנת תרס"ד, שמאותו יום החל להאיר בעולם אור תורת ארץ ישראל.

ששים ריבוא

מובא בשם הגאון מווילנא בספר קול התור (א, ט): "ענה רבנו, אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל ששים ריבוא בפעם אחת, צריכים לעשות זאת מיד, כי מספר זה של ששים ריבוא כוח גדול ושלם להכריע את הס"מ (השטן) בשערי ירושלים". ואכן בעת הקמת המדינה היו בארץ קצת יותר מששים ריבוא יהודים, ובמלחמת ששת הימים היו ששים ריבוא גברים.

צוואתם של ששת המיליונים

הבעיה ההלכתית בתאריך של יום השואה • הצביון הנכון לתאריך זה: טיפוח ערכי המשפחה היהודית • זכרם המקודש של נספי השואה מחייב אותנו לפעול להמשך קיומו של העם • בגלל ההתבוללות והילודה המוגבלת, העם היהודי טרם התאושש דמוגרפית מן השואה • ללמד את חניכי התרבות המערבית מהי אהבה אמיתית – אהבה שיש בה אחריות והתחייבות לכל החיים • רוב המבוגרים מתחרטים על שלא הולידו בצעירותם עוד ילדים • במקום להדגיש את הקשיים בנישואין ובילודה, יש ללמד כיצד להתמודד עמם.

יום השואה

כידוע, יום השואה בכ"ז בניסן נקבע שלא על דעת חכמים. ניסן, החודש שבו יצאנו ממצרים, הוא חודש של שמחה, ולכן לכן נקבעה הלכה (שו"ע או"ח תכט, ב) שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנונים ונפילת אפיים, ואין קובעים בו תענית ציבור. ובהלוויה שמתקיימת בחודש ניסן אין אומרים הספדים. ורבים נוהגים שלא הולכים לקברים בחודש ניסן, ומי שיש לו 'יורצייט' בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש.

לפי זה ברור שאין מקום לקבוע יום זיכרון כואב לשואה בחודש ניסן. וכל זמן שלא נקבע יום אחר, הימים הנכונים לזכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, כי כל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשם בחורבן המקדש וגלות ישראל. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי.

ובינתיים, עד שיוכרע על ידי גדולי ישראל אם ראוי לתקן יום מיוחד לזכר השואה, ראוי לתת צביון נכון ועמוק לכ"ז בניסן, ולקובעו ליום שבו נעסוק בטיפוח המשפחה היהודית, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו).

האחריות לייעודו של העם היהודי

אחריות גדולה מוטלת עלינו, עם שרידי חרב – לדאוג להמשך קיומו וגידולו של העם היהודי. ייסורים נוראים עברו אבותינו במשך אלפיים שנות הגלות. הם החלו בחורבן הבית והארץ בידי הרומאים, ואחריהם בידי הנוצרים והמוסלמים, נמשכו במסעות הצלב באשכנז, באינקוויזיציה בספרד ובגזרות ת"ח ות"ט, והנורא מכל – השואה שפקדה את עמנו על ידי הנאצים הארורים לפני כשבעים שנה. את כל הסבל הזה נשאו אבותינו כדי להעביר את לפיד היהדות הלאה.

והעולם כולו נברא בשביל שישראל יגלו בו את דבר ה' שבתורה, שנאמר (ישעיהו מג, כא) "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". וזהו ייעודו של העולם, להתקשר אל בוראו, מקור חייו, ועל ידי כך להביא אל העולם ברכה וגאולה. וזהו שאמרו חז"ל (שבת פח, א) "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם מקבלים ישראל התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ועל כן סביב קיומו של ישראל ושליחותו סובבות כל המלחמות הגדולות והייסורים הגדולים, והבסיס לכל הוא קיומו של העם היהודי.

וזו מן הסתם היתה משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות, שכל יהודי שנשאר בחיים ימשיך בדרך, ויעשה הכול כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

המספרים העצובים

לפני השואה מנה העם היהודי 18 מיליון נפש, ובשואה נרצחו ששה מיליון. כיום, כ-65 שנה לאחר השואה, אנו מונים 13 מיליון בלבד. במשך השנים הללו העולם התפתח ושגשג, עמים רבים הכפילו את מספרם ואף שלשוהו, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו. כשני מיליון יהודים נכלאו בשבי הסובייטי, רבים מהם התבוללו. גם קהילת היהודים הגדולה שבאמריקה לא גדלה, להיפך – מספרה הולך ומצטמצם, ולא מפני שרבים עולים לארץ, אלא מפני שהילודה בשפל וההתבוללות גואה. כך המצב גם באירופה ובשאר הקהילות שבתפוצות.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו גדלים ומתפתחים, בזכות העלייה וגם בזכות הילודה. אבל הגידול המספרי שלנו כאן מספיק בקושי כדי להשלים את ההתמעטות שבקהילות היהודיות בחוץ לארץ, ובוודאי שאינו מספיק בשביל לגדול ולשגשג.

השאלה היא כיצד נעודד את היהודים, בארץ ובתפוצות, ללדת יותר ילדים ולהזדהות יותר עם היהדות. מה עלינו לעשות כדי להגשים את הייעוד הגדול והנשגב הזה, שהוא גם צוואתם של מיליוני הנרצחים.

ראשית הכל – חינוך לערכי המשפחה היהודית

תוכניות לימודים רבות גובשו במשרד החינוך על סובלנות, דמוקרטיה, זכויות הפרט ועוד נושאים, אבל ערכי המשפחה מוזנחים באופן מחפיר. הקו הרווח כיום באקדמיה ובתרבות החילונית (שמשפיעה גם על המגזר הדתי) גורס שהחופש הוא הערך החשוב ביותר. לעומת זאת משפחה, עם כל המעלות שבה, היא דבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם השאיפה הטבעית והמסורתית להקים משפחה עדיין קיימת, אבל היא עומדת בהתנגשות חזקה עם מערכת שלימה של שאיפות שהסביבה התרבותית החילונית משדרת.

עלינו ללמוד וללמד את ערכי המשפחה היהודית. ונזכיר בקיצור נמרץ את העקרונות הכלליים.

האדם השלם – ערך האהבה

"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, כדברי התנא הגדול רבי עקיבא. וביאר האר"י ז"ל, שמצווה זו מתקיימת באופן השלם והמלא בין בני זוג. מתוך האהבה הזוגית האדם פורץ את מחסום האגואיזם שלו, ומסוגל לאהוב את העולם ולהאמין בבוראו.

זאת האהבה שכל המשוררים והסופרים כותבים עליה, אך כל כך מעטים מבני החברה המערבית מצליחים להגשים אותה, מפני שערכי החופש וההפקרות עומדים בניגוד לערכי המשפחה. בלי נאמנות מקודשת, אי אפשר להגיע לרבדים העמוקים של האהבה. כל איסורי העריות ודיני הצניעות מכוונים לפיתוח האהבה שבין איש לאשתו.

חניכי התרבות המערבית מדברים הרבה על אהבה, אבל אינם יודעת מהי באמת. הם עוסקים בקצף של אהבות נכזבות, שמגיעות רק למעטפת החיצונית של הרגש. אבל אהבה אמיתית היא אהבה שיש בה אחריות והתחייבות לכל החיים, על ידי חופה וקידושין כדת משה וישראל. אהבה שיש בה התלהבות ואחריות, שמחה ונאמנות, בימים גדולים ובימים אפורים. אהבה זו, היכולת של שני אנשים להתאחד ממש, היא הביטוי השלם והעשיר של החיים.

וזהו שאמרו חכמים שאדם שלא התחתן נחשב כאדם שאינו שלם, עד שרבי אלעזר אמר: "כל אדם שאין לו אישה אינו אדם" (יבמות סג, א). ועוד אמרו (שם סב, ב): "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… בלא תורה, בלא חומה".

מחקרים תומכים

גם מחקרים שונים מצביעים על כך שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם סובלים פחות מדכאונות ומחלות. את תוצאות המחקרים הללו ראוי היה להוסיף לחומר הלימודים בתיכונים.

ישנם גם מחקרים שמדווחים כי למעלה מחמישים אחוז מהמתגרשים מתחרטים כעבור כמה שנים על גירושיהם. הם התגרשו מפני שהרצון לחופש ורווחה זמנית גבר, אבל לטווח ארוך מצאו כי הפסידו דברים חשובים יותר.

הבנים והבנות – הדורות הבאים

אצל רובם הגדול של בני האדם, ההגשמה האישית הגדולה ביותר היא בהעמדת הדור הבא – הבנים והבנות. החיים האישיים גואים עד שהם פורצים אל מעבר למחסום הזמניות של הגוף וממשיכים לזרום הלאה. לא רק במובן הפיזי אלא גם הרוחני, מורשתו של אדם עוברת דרך בניו ובנותיו לדורות הבאים, ורוחו ממשיכה לחיות עמהם. אמרו חכמים (נדרים סד, ב): "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת". המוות הוא קץ החיים, וכשיש לאדם בנים, גם לאחר מותו חייו נמשכים.

החופש והנוחות אל מול ההגשמה העליונה

ושוב, השאיפה לנוחות וחופש מאפילה אצל רבים על האתגר שבבניית משפחה גדולה. הילדים בוכים בלילות, מנדנדים ומעצבנים, דורשים תשומת לב. מפריעים לאם לפתח קריירה. מונעים את ההורים לצאת בערבים לבילויים. חולים בדיוק כשצריך לצאת לחופש. למי שחושב שהדבר היקר ביותר הוא החופש, הילדים הם צרה צרורה.

אולם צריך לחנך ולהסביר כי החופש והנוחות אינם תכלית החיים. החופש נצרך מאוד כדי לנוח מעט ולצבור כוחות חדשים לקראת האתגרים האמיתיים, שבראשם – הקמת המשפחה. אבל החופש לבדו הוא ערך ריק מתוכן.

אמנם החירות היא ערך גבוה מאוד, על ידה האדם יכול לבטא את נשמתו, אבל המשפחה והילדים אינם מפריעים לכך, ולא כאן המקום להרחיב בזה.

צערם של המבוגרים

צריך לספר לצעירים שרוב המבוגרים, כאשר הם נשאלים ברגע של כנות האם הם מרוצים ממספר הילדים שיש להם, מציינים שבמבט לאחור היו מעדיפים ללדת עוד ילד אחד או שניים. אולם כשהיו צעירים היו עסוקים בדברים אחרים, ולא הבינו עד כמה הילדים חשובים לחייהם.

מוסדות החינוך

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, גם הדתיים, לא עוסקים כפי הראוי בחינוך למצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערך המשפחה ברוכת הילדים, ולא מלמדים את הדרכים להתגבר על הקשיים שניצבים בדרכה.

הסביבה התרבותית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. כל אחד יעשה מה שהוא חושב. ואם כבר מדברים, אז מצביעים בעיקר על הבעיות: על הקושי למצוא בן זוג, על הקושי ללדת, על הקושי לחנך, על הקושי לפרנס משפחה גדולה, על ההתנגשות שבין הקריירה למשפחה.

במקום זאת צריך לדבר בעיקר על הערך הגדול שבהקמת המשפחה, על הברכה הנפלאה שבאהבה ובהענקה. ומתוך כך לספר על גם הקשיים השונים, שנועדו לכוון אותנו בדרך ישרה, מאוזנת ומדויקת יותר. אז נראה שכל הקשיים אינם אלא הזדמנות ומנוף להעמקה ועלייה.

(פורסם לראשונה בתשס"ד)

אכילת מצה ושתיית ארבע כוסות כהלכתן

כאשר תקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין, התכוונו שנשתה יין ממש, כדי להרבות בשמחת הגאולה וכביטוי לחירות. ולא העלו על דעתם שיגיע זמן שבו ישתו במקום יין מיץ ענבים, שאיננו משמח. ובזמן חז"ל לא היה ניתן לשתות בפסח מיץ ענבים, שכן רק בימי הבציר ניתן היה לסחוט ענבים ולשתות מיץ ענבים, אבל אחר שלושה ימים המיץ היה מתחיל לתסוס, ולאחר ארבעים יום נעשה יין. ורק בדורות האחרונים למדו לעקר את השמרים שבמיץ הענבים ועל ידי כך הוא נשמר. אבל הוא אינו משמח ואינו מבטא חירות, ולכן בדיעבד אפשר לקיים בו את מצוות ארבע כוסות.

וספרו חכמים על רבי יהודה ברבי עילאי, שבעקבות שתיית ארבע כוסות כאב ראשו עד שהיה צריך לכרוך אותו בסודר עד חג השבועות (נדרים מט, ב). אבל כיוון שלא נעשה חולה ממש, היה חייב במצווה (שו"ע תעב, י). אמנם להלכה, אילו היה לו מיץ ענבים, היה עדיף שבמצבו ישתה מיץ ענבים.

ויש אנשים שמחפשים דרכים כיצד להחיות את הסדר, ואילו היו מקיימים את תקנת חכמים ושותים יין, היו אומרים כולם את ההגדה בשמחה והתלהבות, אמנם לא מרחיבים כל כך בפלפולים ודקדוקים, אבל את העיקר היו אומרים באופן יותר עמוק ויותר פשוט, באופן הטוב ביותר לסיפור ביציאת מצרים ולהעברת המסורת לילדים.

עצה טובה לכוס הראשונה

לפעמים כאשר שותים יין על בטן ריקה, היין גורם לכאבי ראש, וכדי שזה לא יקרה, כדאי לשתות לאחר היין שתי כוסות מים. ואין צורך לברך עליהם, לא ברכה ראשונה ולא אחרונה, כי ברכת היין פוטרת את כל המשקים, ובתנאי שיחשוב על כך שהוא מתכוון לשתות מים או שהם יהיו שם על השולחן.

שיעור 'זית' לאכילת מצה בליל הסדר

מצווה מהתורה לאכול מצה בליל הסדר, שנאמר (שמות יב, יח): בערב תאכלו מצות". והלכה למשה מסיני, שכל מקום שנאמר אכילה, הכוונה לנפח כ'זית'. אלא שבעקבות הגלויות נתעוררו ספקות בשיעור כ'זית'. יש אומרים שהוא כזית הבינוני שאנו מכירים (גאונים), יש אומרים כרבע ביצה (רשב"א), יש אומרים קרוב לשליש ביצה (עפ"י הרמב"ם), ויש אומרים כחצי ביצה (תוספות). וכיוון שמדובר במצווה מהתורה, יש להחמיר לאכול כפי השיעור הגדול ביותר, ששיעור 'זית' הוא כחצי ביצה. וכדרך אגב נזכיר שכך הדין לגבי ברכה אחרונה, שאין לברך ברכה אחרונה על אכילת פחות משיעור חצי ביצה.

ולמעשה, נפח חצי ביצה הוא כשליש מצה של מכונה, וכאותו גודל במצת יד קשה. כלומר, כיוון שבסך הכל עובי מצת היד והמכונה שווה, גודל של שליש מצת מכונה הוא שיעור נפח של חצי ביצה.

לכתחילה אוכלים כשיעור שני זיתים – כשני שליש מצת מכונה

כדי לקיים את המצווה בהידור, נכון לאכול כשיעור שני שליש מצת מכונה, וכאותו גודל במצת יד קשה. והטעם, שלשיטת ה"נודע ביהודה" ('חזון איש'), הביצים של ימינו הם מחצית מהביצים בעבר, ואם כן מחצית ביצה של פעם היא כביצה שלימה של ימינו. וכדי לצאת גם לפי שיטתם, צריך לאכול שיעור שני שליש מצת מכונה.

ועוד טעם לאכילת שני שליש מצה, מפני שנוהגים לאכול בתחילת הסדר כשיעור שני זיתים מצה, האחד בשביל ברכת "המוציא" והשני לברכת המצה (שו"ע תעה, א). וכיוון שכבר החמרנו לאכול זית לפי השיעור הענקי ביותר, הרי שב'זית' זה כלולים כמה וכמה זיתים לפי חשבונם של הפוסקים האחרים. ואם כן באכילת מצה בגודל של שני שליש מצת מכונה כלולים גם שני הזיתים.

ויש לציין, ששיעור זה של שני שליש מצת מכונה הוא החישוב המחמיר ביותר לפי שיטת ה'נודע ביהודה' וה'חזון איש', ורבים חשבו שבעצם בחצי מצת מכונה יוצאים, ולכן אין צורך לאכול קרוב למצה שלימה כדי להיות בטוחים שאוכלים שני שליש, אלא כל מי שאוכל כשני שליש מצת מכונה, ובגודל זה במצת יד, יוצא ידי כל השיטות בלא ספק. וכך ההלכה גם למנהג ספרדים, כפי שיבואר בהמשך.

ומי שקשה לו לאכול כשיעור שני שליש מצה, יכול להסתפק בשיעור כשליש מצה, שהוא שיעור כ'זית' לכל השיטות כמעט, ולכן גם יברך על כך 'על אכילת מצה'. ויש בזה גם שיעור שני זיתים לפי הגאונים, הרשב"א ואולי אף הרמב"ם.

שיעור המצה לכורך ואפיקומן

לאחר מכן עלינו לאכול עוד כזית מצה (כשליש מצת מכונה) לאכילת 'כורך', ועוד כזית מצה (כשליש מצת מכונה לאכילת ה'אפיקומן'. ויש נהגו להדר לאכול כשיעור שני זיתים לאפיקומן, אבל בזה אין צורך שיהיה שיעור 'זית' לפי כל השיטות, אלא די שיהיה כשיעור 'זית' לפי השיטה הקטנה, ולכן כשאוכלים כשליש מצה, כבר יש שיעור שני זיתים לפי שיטת הגאונים והרשב"א, ואולי אף לשיטת הרמב"ם.

האם מנהג ספרדים לאכול כזית לפי משקל

מנהג רבים מהפוסקים הספרדים האחרונים לחשב את שיעורי "כזית" ו"כביצה" לפי משקל. בפירות וכן בחסה, אין הבדל משמעותי בין שיעור המשקל לשיעור הנפח. אבל במצה ההפרש בין שיעור המשקל לשיעור הנפח הוא עצום – פי שלושה! אם נשער מצה לפי נפח של מחצית הביצה, יצא ששיעור כזית הוא שליש מצה, ואם נשער לפי משקל מים של חצי ביצה, הרי שזה יוצא כ- 28 גרם, קרוב למצת מכונה שלימה.

ואכן יש שכתבו לפי זה, שצריך לאכול לשם מצת מצווה מצה שלימה, ולכתחילה שתי מצות (כדי לאכול שיעור שני זיתים). ואח"כ עוד מצה ל'כורך', ועוד מצה ל'אפיקומן', והמהדרים שתי מצות. אולם למעשה, אפשר לצאת ידי חובה באכילת שליש מצה, ולכתחילה נכון לאכול כשיעור שני שליש מצה (כפי שנתבאר לפני כן). וזאת משום שמוסכם על רוב ככל הפוסקים שהחישוב הקובע הוא הנפח. ורק כדי להקל על החישובים נהגו לחשב לפי משקל, אבל כאשר יש הפרש משמעותי כל כך בין החישוב לפי משקל לחישוב לפי נפח, יש לחזור לדין המקורי, שהעיקר הוא לפי הנפח. וכך כתבו לכתחילה הרב משאש והרב אבא שאול זכרונם לברכה. והרוצה להחמיר על עצמו – יחמיר, אבל אין להורות דבר תמוה כל כך – לאכול מצה שלימה בשביל כ'זית' (יעויין בפניני הלכה פסח טז, כג-כד).

וכאשר אוכלים מצות רכות ועבות, ההפרש בין הנפח למשקל קטן יותר, ויותר קל לאכול לפי משקל. היינו כ- 28 גרם.

החרפה בחברון

לפני כשבוע נודע כי חיילים מגדוד שמשון שיצאו לריצת אימון בחברון טעו בדרכם והגיעו לשטח הערבי. המון פורעים תקף אותם וכמעט שעשה בהם לינץ', בעור שיניהם הצליחו החיילים להימלט, כאשר שלושה ובתוכם המפקד, נפצעו קל ונזקקו לטיפול בבית חולים.

החיילים מלבד המפקד היו בינישים מגדוד שמשון שבחטיבת כפיר. רק חייל אחד מישיבת הר ברכה היה שם, וכפי ששמעתי הוא נטל את הפיקוד והציל את המצב. היה להם שם רובה אחד, הערבים החלו לירוק על החיילים לזרוק עליהם אבנים, להכות בחלקם עד שכמעט חטפו את הנשק היחיד מידי החייל שאחז בו. אז נטל תלמידנו את הנשק לידיו, דרך אותו ותמרן בין הערבים שסבבו אותם תוך שהוא בועט בסובבים אותו ומכה אותם ברובה ומאיים עליהם בירי. הוא הורה לשמונה חיילים למלט את עצמם בריצה מהירה אל המחסום הקרוב ולהזעיק עזרה, תוך שהוא מאבטח אותם מגבם ונותר קרוב אל השלושה שנותרו מאחור בלא יכולת לברוח. במיוחד יש לציין את שיקול דעתו, שלמרות שלכאורה כ"ימני קיצוני" היה צריך לירות, הבין שירי במצב שבו הערבים כבר מקיפים את החיילים שהתפזרו למספר קבוצות, כשבידם רק נשק אחד, עלול להיות מסוכן פי כמה, והעדיף שלא להסלים את האירוע ולהותיר את הירי כמוצא אחרון.

המג"ד אמנם התלונן מדוע לא ירו. אבל כפי הנראה התלונה היתה רק מפני שבתקשורת ביקרו את החרפה. לאחר הלינץ' פתאום נזכרו לומר להם, שאם זורקים עליהם אבנים, במקרים מסוימים, עליהם להגיב בירי. אמנם יתכן שאם מיד בתחילת האירוע היה המפקד נותן הוראה לחייל שנשא את הנשק לירות ברגלי המתפרעים הראשונים, הם היו מפחדים ובורחים. אבל כאשר ההוראות הקבועות להבליג על זריקת אבנים ולמצא מחסה, ורק לפעמים להגיב בגז מדמיע, רוב המפקדים חוששים לתת הוראה לירות, והתוצאה – חרפה.

הקשר בין גירוש היהודים לחרפה

כזכור, בעקבות עיסוקיה של חטיבת כפיר בגירוש יהודים, הניפו כמה חיילים שלטי מחאה. המפקדים הגיבו בחומרה, מניפי השלטים הודחו ממסלול ההסדר, והחטיבה נערכה לסדרת חינוך מקיפה על חובת הציות לפקודות.

נדמה שיש קשר בין העיסוק של צה"ל והחטיבה בגירוש יהודים לחרפה בחברון. ראשית, כאשר מטרת הצבא היא שמירת הפקודות ולא הגנת ישראל, דמות האויב אינה ברורה, ומפקדים יוצאים עם חיילים ללא נשק וללא מדים לריצה בחברון. שנית, כאשר לא ברור מי האויב, לא מגיבים כראוי על זריקת אבנים, ההרתעה נשחקת וערבים מעיזים לתקוף חיילים. שלישית, כאשר העיקר הוא הציות לפקודות, ולא המטרה להגן על העם והארץ, חיילים אינם יודעים כיצד לתפקד בלא פקודות. ודווקא מי שזוכר את יעודו, יודע לתפקד מול האויב.

זו היתה הסיבה לכשלונו של צה"ל במלחמת לבנון השניה לאחר שאיבד את המצפון שלו בגירוש מגוש קטיף. לצערנו שר הבטחון ומפקדי צה"ל מצעידים את צה"ל שוב אל אותו הבור.

לעומת זאת, אפשר לציין בסיפוק, כי זאת לא הפעם הראשונה שדווקא תלמידי ישיבת הר ברכה נוטלים יוזמה ואחריות ומצילים את המצב.

סבון כלים כשר לפסח?!

אם יש קרם או סבון כשר לפסח, אנחנו מעדיפים להשתמש בו. אבל אם לא היה בחנות קרם מתאים, או שהוא היה יקר באופן משמעותי, או שיש מישהו רגיש שטוב לו סבון או שמפו מיוחד – אנו משתמשים במוצרים הרגילים

קרם גוף ומוצרי קוסמטיקה בפסח

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר להשתמש בפסח במוצרים שנועדו לסיכת הגוף, כגון קרם ידיים וקרם גוף, שמעורב בהם חמץ.
לכאורה, כיוון שמוצרים אלו אינם ראויים למאכל כלב, אין עליהם דין חמץ. אלא שיש אומרים כי מדברי חכמים דין סיכה כדין שתייה, שכן גם בסיכה מבליעים בעור חומר מסוים, ולכן אף אם אין החמץ ראוי למאכל כלב, כיוון שהוא ראוי לסיכה – עדיין שם חמץ עליו, ואסור להשתמש בו בפסח. ולדעה זו צריך להשתמש בפסח בקרמים וסבונים ושמפו כשרים לפסח.

ויש אומרים שמה שאמרו חז"ל שסיכה דינה כשתייה, לא אמרו כן אלא לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים וסיכה בשמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה התורה – אסורים באכילה ושתייה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בהנאה, כיוון שעוד לפני פסח נפסל מהיות ראוי למאכל כלב – אין עליו יותר שם חמץ, ומותר ליהנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.

הלכה למעשה

למעשה, יש נוהגים להחמיר שלא להשתמש במוצרי קוסמטיקה שאין להם כשרות לפסח. אולם מצד הדין, כיוון שמדובר בספק בדברי חכמים, הלכה כמיקל. ולכן גם אם היה ידוע לנו שעירבו במוצרים חמץ, כיוון שבמצבו כעת החמץ אינו ראוי למאכל כלב – מותר להשתמש בהם בפסח. לפיכך, אין צורך בהכשר לפסח למוצרים שנספגים בגוף, כמו קרם גוף, שפתון שאין לו טעם, ובשמים שיש בהם אלכוהול.

בנוסף לכך, לא מצוי כיום שיערבו במוצרי הקוסמטיקה שלנו חמץ, משום שעיקר החמץ שעירבו בעבר במוצרי הקוסמטיקה היה אלכוהול שהופק מחיטה, אבל כיום כמעט תמיד משתמשים באלכוהול שהופק מתפוחי אדמה, שהוא זול בהרבה. ואמנם לעיתים נדירות משתמשים באלכוהול שהופק מחיטה, ואזי לדעת המחמירים אין להשתמש בהם. אבל כאשר יש לנו מוצר שאיננו יודעים אם יש בו אלכוהול חיטה – כמדומה שגם לשיטת המחמירים אפשר להקל. שכן מסתבר שאין בו אלכוהול מחיטה; וגם אם יש בו אלכוהול מחיטה, יתכן והופק באופן שאינו חמץ; וגם אם הופק באופן שנעשה חמץ – כיוון שנפסל אח"כ ממאכל כלב, לדעת רבים אין בו איסור (פניני הלכה פסח ח, ט).
בדרך כלל לאחר שאני מלמד הלכה זו שואלים: "וכיצד אתה נוהג למעשה?" ואני משיב: אם יש קרם או סבון כשר לפסח, אנחנו מעדיפים להשתמש בו. אבל אם לא היה בחנות קרם מתאים, או שהוא היה יקר באופן משמעותי, או שיש מישהו רגיש שטוב לו סבון או שמפו מיוחד – אנו משתמשים במוצרים הרגילים של כל השנה.

משחת שיניים ושפתון

במשחת שיניים ושפתון שיש לו טעם חייבים להקפיד על כשרות לפסח, שהואיל ויש בהם טעם, הרי הם כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.
האם צריך כשרות לסבון לשטיפת כלים

אין צורך בהכשר לסבון לשטיפת כלים. ואף שהוא בא במגע עם כלי האוכל, כיוון שטעמו פגום לגמרי – גם אם עירבו בו חמץ, אין בו יותר איסור. ואמנם אם אדם היה מתכוון לאכול חמץ שנפסל ממאכל כלב, כיוון שהחשיב אותו כמאכל, הרי הוא עובר באיסור מדברי חכמים. אבל במקרה דנן, הרי אף אחד אינו מעוניין לטעום מהסבון לשטיפת הכלים, ולכן גם אם קרה ולא שטפו את הכלים היטב ונותר בהם טעם סבון – אין בכך שמישהו הרגיש בטעם הסבון שום איסור.

שאלה: מדוע יש גופי כשרות שמעניקים הכשר לסבון לשטיפת כלים?

תשובה: זהו 'גימיק' שיווקי של יצרני הסבון לשטיפת כלים, שעל ידי כך הם חושבים להשיג יתרון על מתחריהם. ותמיהה גדולה על גופי הכשרות שמסכימים להשתתף בזה.

שאלת התרופות בפסח

שאלת התרופות בפסח היא מן השאלות הנפוצות ביותר. החשש הוא שמא מעורב בגלולות עמילן, שתפקידו להקשות ולגבש את הגלולה. ואם העמילן הופק מתפוחי אדמה או מקטניות אזי ברור שאין כל בעיה, וגם האשכנזים שנוהגים שלא לאכול קטניות בפסח – לצורך רפואה יכולים לבלוע גלולות שיש בהן תערובת קטניות. השאלה מה הדין כאשר העמילן הופק מחמשת מיני דגן. וכן בסירופים יש חשש שמא מעורב בהם אלכוהול מחיטה.

תרופות טעימות חייבות בכשרות

אם התרופה טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, אזי חובה לברר אם היא כשרה לפסח או לא, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח, אסור לאוכלה. ורק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף, מותר לו ליטול בפסח תרופה שיש בה חמץ, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

מנהג המחמירים בתרופות מרות שיש בהן חמץ

יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת אותם פוסקים בודדים הסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. ויש שהתירו לבלוע תרופות מרות שמעורב בהן עמילן חמץ לחולים שנאלצים לשכב במיטתם או שכל גופם כואב, אבל החמירו למי שסובל מכאבים ומיחושים קלים, שלא יטול תרופה זו.

לרוב הפוסקים הן מותרות

אבל דעת רוב הפוסקים היא שכל תרופה שטעמה מר או שאין לה טעם, גם אם עירבו בה עמילן מחיטה – מותר לבולעה בפסח. שהואיל ועירבו את החמץ בחומרים שונים ומרים – נפסל החמץ מאכילה ואין לו יותר דין של חמץ. שכן למדנו שכל חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח אין לו יותר דין חמץ ומותר להשהותו בפסח. ואין לומר שמזה שהוא רוצה לבלוע את התרופה הרי הוא מראה בעצמו שהחמץ שבתרופה חשוב עבורו, מפני שלא החמץ חשוב לו אלא התרופה, והיא עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, ולכן החמץ שבה בטל ואין בו איסור. ולכן מותר לדעת רוב הפוסקים ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ גם לצורך הפגת כאבים קלים או מניעת מחלות או חיזוק הגוף.
למעשה אין צריך לעיין בלוח התרופות כאשר אין לתרופה טעם

על פי מה שלמדנו, כל התרופות שאין להן טעם וכתוב בלוחות שהן לא כשרות לפסח, להלכה, על פי דעת רוב הפוסקים, הן כשרות. וכך העיקר למעשה, כי גם המחמירים מודים שהואיל ואין להן טעם אין האיסור אלא מדברי חכמים, וכידוע במחלוקת בדברי חכמים הלכה כמיקלים, ובמיוחד שהם הרוב. בנוסף לכך, נדיר מאוד כיום שיהיה עמילן חמץ בתרופות לא טעימות, כי ברוב רובן של התרופות משתמשים בעמילן תפוחי אדמה או קטניות. ולכן למעשה, אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה בלי לבדוק בלוחות התרופות אם עירבו בהן דבר חמץ (פניני הלכה פסח ח, ז).

מעשר כספים להעסקת פועל יהודי

שאלה: האם אפשר לתת את כספי מעשר הכספים כדי להעסיק פועל יהודי במקום ערבי?

תשובה: אין לתת מעשר כספים לכך, כי אף שיש מצווה להעדיף יהודי – מעשר כספים נועד לצדקה ולאחזקת לומדי תורה שלומדים על מנת ללמד, ולא לשאר המצוות. בנוסף לכך, העדפת יהודי היא מצווה ולא חובה, ולכן כאשר הפועל היהודי יקר יותר, אין חובה להעדיפו.

אמנם אם מדובר בפועל עני שאין לו עבודה, ורוצים לתת לו צדקה בדרך מכובדת, מותר להעסיק אותו ולהוסיף על משכורתו מכספי מעשר כספים. למשל, אם עבודתו שווה אלפיים שקלים בחודש, אפשר להוסיף לו אלף שקלים מכספי מעשר כספים.

פורום תקנה

שאלה: מדוע לא התייחסת ל'פורום תקנה' ואל החלטתו בעניין רב פלוני. האם אין מן הראוי לעסוק בנושא מרכזי שכזה, שעומד במשך מספר שבועות בראש סדר היום של הציבור?

תשובה: לא כתבתי כי עדיין אין לי עמדה ברורה, אבל שאלות יש:

א) אינני יודע האם נעשה חיקור דין כראוי, כלומר, האם ניתנת לנאשמים אפשרות להזים את טענת המתלוננים בכל הכלים המשפטיים המקובלים?

ב) האם ביסוד עבודת הפורום מונחת אג'נדה הקובעת כי תופעת הניצול המיני היא רווחת מאוד, ויש לבער אותה על ידי חיפוש ואיתור המנצלים, ועל כן הם נוטים לייחס משקל יתר לכל תלונה, בלי לשקול כראוי את עמדת הנאשם. ואף שמדובר באנשים נכבדים, וביניהם תלמידי חכמים גדולים, שמכוונים לשם שמים, השאלה קיימת, כי לעיתים כשיש לגוף מסוים אג'נדה, נוצרת דינמיקה קבוצתית שמטה את דעתם לטובת המתלוננים על חשבון הנאשם, בני משפחתו, קרוביו ואוהביו.

ג) האם ראוי שגוף שלא נבחר על ידי הציבור יכפה את עצמו על הנאשמים, או שמא יש לעודד את המאשימים לפנות לבית דין מוסכם או למשטרה. או לכל הפחות ראוי אולי להציע לנאשמים את האפשרות האם הם רוצים שעניינם יתברר בפני 'פורום תקנה' או בפני בית דין מסודר, או בדרך של זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים את השלישי.

ד) עוד בעיה ישנה ביחס לחילול השם.

אם הדברים יתלבנו יותר, לכאן או לכאן, אפרסם אותם בעז"ה בהרחבה לאחר הפסח.

זהירות, מאכלים דמויי חמץ

הילדים שגדלים היום עלולים לזכור מהוריהם שמצוות הפסח היתה עליהם כמעמסה. שלא יכלו להתאפק שבוע מלאכול ופלים, עוגיות, לחמניות בורקסים וכדומה, עד שעיקר שמחתם בחג הפסח היתה כאשר הצליחו למצוא מוצרים שנראים כחמץ אבל בכל זאת כשרים.

מוצרים כשרים לפסח שנראים כחמץ

בשנים האחרונות, עם התפתחות תעשיית המזון, נוצרה אפשרות לייצר לקראת פסח עוגות, לחמניות, פיתות, ופלים ובורקסים ללא חמץ. אלא שהתעוררה מזה בעיה גדולה: המאכלים הכשרים לפסח ומאכלי החמץ נראים דומים, ואנשים עלולים להתבלבל ביניהם. וכבר נשמעו סיפורים של אנשים יראי שמים שטעו והתבלבלו ואכלו עוגות חמץ וופלים חמץ בפסח. ופעמים שהטעות באה מפני האריזות הדומות, ופעמים שהטעות מפני שהמוצר עצמו דומה.

כדי למנוע תקלות שכאלה, הוחלט ברבנות הראשית כבר לפני מספר שנים לקבוע נהלים ברורים, לפיהם "צורת המאפה לפסח תהיה שונה לחלוטין מהרגיל, כגון: רוחב שונה, נפח, צורה וכדומה". וכן "האריזה תהיה שונה מהאריזה הרגילה בצבע התווית, בכיתוב בולט או זוהר – 'כשר לפסח'". ואם המוצר כשר לאוכלי קטניות או לאוכלי מצה עשירה בלבד, יש לציין זאת באותה הבלטה.

התקדים לאיסור זה

ואין כאן גזירה חדשה שלא נודעה כמותה, שכן כבר אסרו חכמים כיוצא בזה לאפות לחמים ולחמניות בחלב, שמא יטעו לחשוב שככל הלחמים גם לחם זה הוא 'פרווה' ויאכלו אותו עם בשר, ונמצאו אוכלים בשר וחלב. ואם טעות אפו לחם או לחמניה בחלב, לא רק עם בשר אסור לאכול אותם אלא גם לבדם, כדי שלא יבואו לכלל טעות. והרוצה לעשות מאפה חלבי, צריך לעשותו משונה בצורתו, כדי שכל מי שיבוא לאוכלו ישאל ממה הוא עשוי ולא יטעה לאוכלו עם בשר (שו"ע יו"ד צז, א).

האחריות על בעלי החנויות והקונים

כפי ששמעתי, חלה התקדמות מסוימת בשנה האחרונה, וכמה מפעלים החלו להקפיד על הוראות הרבנות. אבל עדיין מפעלים רבים מייצרים לפסח מאכלים שדומים למאכלי חמץ. הוראת הרבנות היא – "סחורה או מוצרים שלא ישווקו על פי הדרישות הנ"ל יוחזרו למפעל". למרות זאת, חנויות רבות מקבלות עוגות וופלים ועוד מוצרים שנראים דומים מדי לחמץ. וראוי שהקונים יעוררו את בעלי החנויות שלא לקבל מוצרים שכאלה לפסח. וגם אם בעלי החנויות נכשלו ומכשילים בזה, על כל קונה וקונה מוטלת האחריות שלא לקנות מוצרים שדומים למאכלי חמץ, כדי למנוע ממשפחתו את האפשרות להתבלבל.

לחנך את הילדים לכך

כידוע, התורה החמירה מאוד באיסור חמץ, עד שאסרה אותו ב'בל ייראה' ו'בל יימצא'. והמשיכו חכמים בקו זה וגזרו שחמץ שהתערב בכשר אינו בטל אפילו באלף. כהמשך לכך, צריך לחנך את הילדים שגם בהיותם מחוץ לבית לא יאכלו מאכלים שדומים לחמץ, כדי למנוע מהם להתבלבל. ומי שאינו מקפיד על כך, עלול לפגוע בחינוך ילדיו.

המבוגרים בוודאי זוכרים עד כמה נזהרו הוריהם מספק חמץ בפסח, ועד כמה הקפדה זו השאירה בנפשם חותם עמוק. ואילו הילדים שגדלים היום עלולים לזכור מהוריהם שמצוות הפסח היתה עליהם כמעמסה. שלא יכלו להתאפק שבוע מלאכול ופלים, עוגיות, לחמניות בורקסים וכדומה, עד שעיקר שמחתם בחג הפסח היתה כאשר הצליחו למצוא מוצרים שנראים כחמץ אבל בכל זאת כשרים, כדי שלא יצטרכו להרגיש כמעט את חומרת הפסח.

מלאכת הבערה ושאלת החשמל

הנושא שלפנינו הוא אולי עיוני מדי לחלק מהקוראים, אבל מפני חשיבותו להלכה, ראוי לעסוק בו בשבת זו שבה נקרא את הפסוק (שמות לה, ג): "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". והשאלה הגדולה היא, האם חשמל נחשב כאש. ועוד לפני כן ראוי לבאר מדוע בחרה התורה להזכיר מכל המלאכות האסורות בשבת דווקא את מלאכת ההבערה (עיין שבת ע, א). והטעם שאפשר לומר הוא, כי זוהי המלאכה החשובה ביותר, שעל ידה האדם פועל יותר מכל בעולם. על ידי האש האדם הצליח לרתום את כוחות הטבע לשירותו, וכך יצר כלי ברזל, שיפר את מזונו, ובהמשך יצר מכונות בעלות עוצמה.

לדעת מרן הרב חשמל הוא אש

דעת מרן הרב קוק זצ"ל (אורח משפט עא), שחשמל הוא אש, ולכן כל הפעלת מכשיר חשמלי אסורה מהתורה. כי אין העיקר באש שתהיה נראית כאש, אלא העיקר שיהיה בה כוח פעולה להאיר או לחמם או להפעיל דברים שונים. וכן מצינו שאמרו חכמים (יומא כא, ב) שיש סוגים שונים של אש, ויש אש שאינה שורפת ומכלה, כמו האש שבערה בסנה לעיני משה רבנו ע"ה. במילים אחרות אפשר לומר שאש היא 'אנרגיה שימושית'.

דברי הרצי"ה

וכן היה אומר בנו הרב צבי יהודה כהן קוק זצ"ל בשיחותיו לפרשת ויקהל: "בפרשתנו מופיעה התפרטות של מלאכות, ובמיוחד מלאכת ההבערה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם". תלמיד חכם אחד כתב קונטרס שלם בנושא החשמל בשבת. אבא ז"ל השיב לו (כמובא באורח משפט ע' משנת תרפד) בקיצור נמרץ – בלי להיכנס לפרטים – שחשמל אינו בגדר 'זורם' או בגדר 'מוליד', אלא מבעיר ממש…" ואף התבטא בחריפות: "בנוגע לחשמל, ישנה גישה אצל אנשים ריקנים, שבזמן מתן תורה לא היתה אש מעין זו, ולכן אינו נכלל בגדר אש. והנכון הוא שהאש הראשונה מתפרטת לכל מיני האש. האש הראשונה הופיעה על ידי הכאת שתי אבנים, וממנה נמשך כל עניין האש וכל מיני אש, הבערת אש במכונות והמצאות שונות. האש היא היסוד למלאכות ולטכניקה" (שיחות הרצי"ה שמות עמודים 379, 389). במילים אחרות, האש היא אנרגיה, וממילא כל שימוש בחשמל אסור מהתורה. ואף הוספת זרם באופן שיוצא מזה תועלת אסורה מהתורה.

הסוברים שחשמל אסור מדברי חכמים בלבד

אמנם לדעת הרבה פוסקים, חשמל מצד עצמו אינו אש. ורק כאשר יש שם חוט להט, כמו במנורה או בתנור חשמלי, החשמל יוצר אש, והמדליק אותם עובר באיסור תורה. אבל כאשר אין במכשיר החשמלי חוט להט, אין בהפעלתו איסור תורה אלא איסור חכמים בלבד של 'מוליד' או עובדין דחול וכיוצא בזה. כך כתב רבי יצחק שמלקיש (בשו"ת בית יצחק ח"ג יו"ד ב). והרב שלמה זלמן אוירבך הלך בדרכו, וכתב על כך ספר שלם – 'מאורי אש'. לעומתם ה'חזון איש' סבר שהפעלת מכשיר חשמלי אסורה מהתורה משום מלאכת 'בונה', שעל ידי הפעלתו הוא מתעורר לחיים ונעשה מתוקן לפעולה. והרב אוירבך השיב על דבריו (כמובא בספרו 'מנחת שלמה'), שאיסור חשמל מדברי חכמים. ונתקבלה דעתו של הרב אוירבך על רוב הפוסקים, וביניהם: בעל 'מנחת יצחק', הרב גורן, בעל 'ציץ אליעזר', והרב עובדיה יוסף שליט"א.

מדוע לא התייחסו לדעת מרן הרב

וקצת קשה מדוע מעריציו של מרן הרב קוק זצ"ל, וביניהם הרב אוירבך והרב גורן והרב ולדינברג והרב אלישיב, לא התייחסו לדבריו, אלא רק התווכחו עם שיטת ה'חזון איש' ודחו אותה. ואולי מפני שדעתו של מרן הרב קוק לא נודעה באותן השנים שבהן התקיימו עיקר הדיונים על החשמל. שאף שהוא כתב את תשובתו עוד לפני כן, היא נדפסה רק בשנת תשל"ט בספר 'אורח משפט'. ואמנם מרן הרב נתן הסכמה לספרו של הרב אוירבך 'מאורי אש', אולם הוא כתב אותה בשנתו האחרונה בעת חוליו, ובהסכמתו הקצרה התייחס רק לכותב ולאביו ולא לתוכן הדברים.

הסוברים שהחשמל אסור מהתורה

ובאמת דעתו של מרן הרב אינה דעת יחיד. שכך היא דעת הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ג, לו), הרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ה, לח), הרב יוסף משאש (מים חיים או"ח קלד), הרב זילבר (ברית עולם), והרב חיים כסאר. וכך נמסר בשם הגאון מטשעבין (מובא במנחת יצחק ג, מא). והרב פיינשטיין הסתפק בדבר (אג"מ (ג, מב; ג, נה; ד, פד).

גם המקילים להחשיב חשמל כאיסור דרבנן אינם מקילים למעשה

אף שרוב גדולי זמנינו כתבו שהדלקת מכשיר חשמלי שאין בו חוט להט אסורה מדברי חכמים בלבד – ובכלל זה הפעלת טלפון, מכשירי הקלטה, רמקול, מזגן, מאוורר, נורות לד, מערכות אזעקה – מכל מקום אין נוהגים על פי זה למעשה. לדוגמא, אם הפעלת מזגן אסורה מדברי חכמים בלבד, אזי בשעה שחם מאוד צריך להתיר להדליקו בשינוי, כי הוא 'שבות דשבות', ולמעשה אין מקילים בזה.

ההיתר לעלות במעלית וללכת במקום שיש חיישנים

גם לפי שיטת מרן הרב שכל הפעלה חשמלית אסורה מהתורה, אין איסור לעלות במעלית אוטומאטית, מפני שגם אם נגרמות עקב כך פעולות חשמליות שונות, הרי שהן נגרמות ב'גרמא' ושלא ברצונו של העולה למעלית. וכן מותר ללכת ברחוב שיש בו מצלמות אוטומאטיות וחיישני אזעקה, מפני שההולך מפעיל אותם ב'גרמא' ושלא ברצונו. זה הכלל: כל אימת שמפעילים מכשיר חשמלי בכוונה עוברים באיסור תורה, ואם הוא מופעל ב'גרמא', ללא כוונה ובלי צורך, אין בזה איסור.

קלנועית

אמנם כל היתר השימוש בקלנועית הוא לשיטת הרב אוירבך, אבל לפי שיטת מרן הרב קוק והסוברים כמותו, אין דרך להתיר קלנועית. שכן הפתרון של מכון צומת, לפיו הפעלת הקלנועית כדי לנסוע רק מגבירה את הזרם, פותר את הבעיה של איסור 'מוליד' בחשמל (לפי הרב אוירבך), ואת איסור 'בונה' מעגל חשמלי חדש (שהוא האיסור לפי ה'חזון איש'). אבל לפי מרן הרב קוק, כל הגברת זרם חשמלי נחשבת הבערה מהתורה, וממילא הפעלת הקלנועית אסורה מהתורה.

גדול בתורה ובדרך ארץ

מקצת מהנהגותיו של הרב שלמה זלמן אוירבך ע"פ הספר 'אורו של עולם' ניחום אבלות, אמירת שלום לנשים, ותוכחה לבחור שלא אמר שלום לאחייניתו.מדוע לא כדאי לסמוך על דעת המקילים בעניין מימון תלמוד תורה ממעשר כספים.

המשיבים בהלכה

תלמידי החכמים יוצאי ישיבת 'מרכז הרב' היו רגילים לשאול שאלות הלכתיות אצל שני תלמידי חכמים חשובים בירושלים, הרב שלמה זלמן אוירבך, ויבדל לחיים ארוכים, הרב אלישיב שליט"א. שניהם היו ממעריציו של מרן הרב קוק זצ"ל, שגם ערך את חופתם, וגם לאחר הסתלקותו נותרו מקושרים לתלמידיו ותלמידי תלמידיו. את מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל היו שואלים בעיקר בשאלות מסובכות ומורכבות שעדיין לא נידונו בספרים, שכן הוא נטה לעיין בכל דבר מכל צדדיו, ורק כשלא היתה ברירה – הכריע. לאחר שמו"ר הרב ישראלי זצ"ל עלה לירושלים לשמש כדיין בבית הדין הגדול ולכהן בראשות הישיבה, היו שואלים גם ממנו בהלכה. ולימים, לאחר שמו"ר הרב מרדכי אליהו שליט"א עבר להתגורר בסמיכות לישיבה, ואף שלח את בנו הרב שמואל אליהו שליט"א ללמוד בישיבה, היו מרבים לשאול ממנו הלכה למעשה, ורבים זכו ללמוד ממנו דרכי הוראה. ואף כשהתמנה לראשון לציון, נותרה דלתו פתוחה בפני בני הישיבה ובוגריה.

על הבדלים בין רבנים

זכורני שפעם בימי נעוריי, בעת שאבי מורי הלך לברר עניין הלכתי, סיפר לי על הבדלי האופי שבין הרבנים השונים, וציין שלכל מידה יש מעלה משלה. הנה הרב אלישיב, כשבאים לשאול אותו בהלכה הוא מתמקד בתשובה, ואינו שואל לשמו של השואל ומהיכן הוא. ואילו הרב שלמה זלמן אוירבך מתעניין בחביבות רבה בשמו ובמעשיו של השואל. בספר "אורו של עולם", ספרו השני של ידידי הרב יוסף אליהו אודות הגאון והפוסק הרב שלמה זלמן אוירבך, מתוארת היטב אישיותו הלבבית. וברשות המחבר נזכיר כמה סיפורים מאלפים.

אמירת שלום לנשים

סיפר הרב שלמה גוטל על הנהגתו המיוחדת של הרב אוירבך בניחום אבלים: "בכל פעם שהיה צורך, הרב היה נכנס לנחם גם בחדר הנפרד בו ישבו הנשים האבלות. הדבר היה גורם רוממות רוח עילאית לכל הנוכחות, וכמובן, נחמה גדולה לאבלות". ועוד סיפר, שהעיר להן הרב אוירבך בעדינות שיענו 'אמן' אחר ברכת הנחמה "המקום ינחם וכו'". עוד סיפר הרב גוטל, שפעם הלך עם הרב בשכונתו 'שערי חסד', ובמשך כמה רחובות אמר שלום לכמה נשים מבוגרות, ואף הן השיבו לו "שלום הרב". הרב גוטל ציין שאינו יודע אם גם לצעירות היה רגיל להקדים שלום.

עוד סיפרו בני משפחתו, שפעם ראה אחד מבני המשפחה שחלף על פני אחיינית שלו מבלי לומר לה 'שלום'. הרב ידע הרי שהבחור עשה זאת מטעמי צניעות, ובכל זאת הלך אחריו וגער בו באין רואה: "אינך אומר לה שלום?! הלא צריך גם להיות בן אדם".

ברכת השוקולד 'שהכל' כמנהג העולם

סיפר רבי שמעון טרגר, נכדו של הרב אוירבך: "בשוקולד שסבא היה מחלק לנו, היתה נקודה מעניינת. מבחינה הלכתית, סבא הביע דעתו בעל פה ובכתב שעל שוקולד היה צריך לברך לכאורה "בורא פרי העץ". (שכן הוא עשוי מפולי קקאו, ואף צבעו כצבע הקקאו). ולמרות זאת בירך עליו 'שהכל', וגם נתן לנו ואמר: "קחו, תברכו 'שהכל'". שהואיל וכך הוא מנהג העולם, לא רצה לשנות.

ביקור קשישים

הרב אוירבך נהג לבקר בעשרת ימי תשובה רבנים קשישים, וזקנים הרתוקים למיטתם, ולברכם בשנה טובה. שנה אחת נסע עם בנו רבי ברוך לבית האבות 'נוה שמחה', לבקר את שכנו שהיה גם קצת קרובו, הרב אליעזר כהן. הגיעו לחדר והישיש ישן. פנה רבי ברוך לשוב על עקביו, אך להפתעתו אביו ביקש להעיר את הזקן… ראה הרב אוירבך שבנו מהסס להעיר את הישיש משנתו, ואמר לו בחכמת חיים מפוקחת: "הוא ישן לא משום שהוא עייף, אלא משום שלא באים לבקר אותו…" כשראה שבנו עדיין נרתע מלהעיר את הישיש, ניגש בעצמו אל המיטה, הרים את השמיכה, ואמר בניגון: "ר' לייזר, יש לך אורחים; ר' לייזר, יש לך אורחים". עיני הישיש נפקחו למול חיוכו האוהב של ר' שלמה זלמן אוירבך. הוא התיישב ומיד הודה לרב, ואמר: "יישר כוחך ששיברת" (את השינה). וכך שוחחו ביניהם בנעימות.

לאחר מכן סיפר הישיש לנכדו: "ראה את חכמתו של רבי שלמה זלמן, הוא בא אלי והייתי ישן. אדם אחר במקומו היה מן הסתם משאיר לי פתק. וכשהייתי מתעורר ורואה את הפתק, הייתי כל כך מצטער שבדיוק אז נרדמתי, עד שאולי היה עדיף שבכלל לא היה בא… אבל רבי שלמה זלמן הוא חכם היודע מה מרגיש אדם במצבי…"

'חאלקה' כדי לעשות חסד

שנים רבות התנגד הרב אוירבך לעשות 'חאלקה' במו ידיו לילדים בני שלוש. עד שיום אחד סיפר לו נכדו שגם ה'סטייפלר' זצ"ל התנגד בתחילה לגזור את שער הפעוטות, והיה אומר שאינו ספר… אך יום אחד התרצה ואמר: "נו, טוב, למה לא לעשות טובה ליהודי". שמע הרב אוירבך ואמר: "זה סיפור יפה… בלי נדר, גם אני מקבל על עצמי להסכים לעשות חאלקה, כדי לעשות חסד".

האם אפשר לשלם ל'תלמוד תורה' ממעשר כספים

שאלה: הרב כתב לפני כמה שבועות שאין לשלם מכספי מעשר כספים עבור תלמוד תורה של הילדים. וכפי שלמדתי, יש פוסקים שמתירים לשלם עבור תלמוד התורה של הילדים מכספי מעשר כספים, ומדוע נקט הרב כשיטת המחמירים?.

תשובה: הכלל הוא שכל מצווה שאדם חייב לעשות, עליו לשלם עליה מכספו ולא מכספי מעשר כספים. ומכיוון שאדם חייב ללמד את בנו תורה, אין לשלם עבור כך ממעשר כספים. וכך כתב בספר 'אהבת חסד' לבעל 'משנה ברורה' (ח"ב יט, ב), וכן דעת האדמו"ר הזקן (שועה"ר הל' ת"ת א, ז), שאפילו את שכר הלימוד עבור בן גדול אין לשלם ממעשר כספים. אמנם כאשר הבן כבר גדול ועצמאי וזקוק למזון ודיור בעת שהוא לומד, כיוון שבאותו זמן הוא נחשב עני – מותר לאב לשלם עבורם מכספי מעשר כספים. ולכן כאשר יש להורים צורך בכך, מותר להם לשלם מכספי מעשר כספים עבור הפנימייה בישיבה גבוהה או הסדר. ובשעת הדחק, אפשר שיחשיבו גם את התשלום עבור הפנימייה בישיבה תיכונית וקטנה ממעשר כספים. אבל שלא בשעת הדחק, כיוון שהחוק והנוהג הוא שההורים מפרנסים את ילדיהם עד גיל 18, אין לשלם לפנימייה ממעשר כספים.

ואמנם יש שהקילו מאוד בהלכות מעשר כספים, אבל כמדומה שעיקר הקולות שלהם נאמרו לימים שבהם הדוחק היה עצום, אבל בימינו, שמצבנו הכלכלי טוב לאין ערוך ממצבם, אין לחפש קולות.

הניסיון מוכיח

בכל אופן, הניסיון מראה כי המסתמכים על הקולות השונות ומשלמים עבור תלמוד תורה ממעשר כספים אינם זוכים לברכת העשירות המובטחת למי שנותן מעשר כספים. וכמדומה שיש בזה ראיה מסוימת, שהרי בעניין זה מותר לנסות את ה'.

מותר לבחון את הקב"ה במתן מעשר

דרשו חכמים על הפסוק "עשר תעשר" (דברים יד, כב) – עשר בשביל שתתעשר. וכן הסביר רבי ישמעאל ברבי יוסי, שעשירי ארץ ישראל נעשו עשירים משום שהפרישו מעשרות (שבת קיט, א). ומבואר בתלמוד (תענית ט, א) שאמנם ככלל אסור לנסות את הקב"ה, שנאמר (דברים ו, טז) "לא תנסו את ה' אלוקיכם כאשר ניסיתם במסה", אולם בנתינת מעשר מותר לנסות את ה', לראות אם יקיים את הבטחתו שהמעשר יתעשר. שכך נאמר (מלאכי ג, י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צב-אות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".

ואמנם יש סוברים שמותר לבחון את ה' רק בנתינת מעשר דגן תירוש ויצהר ולא במתן מעשר כספים (של"ה, שאלת יעבץ). אולם לדעת רוב הפוסקים, גם במתן 'מעשר כספים' אפשר לבחון את ה' (רמ"א יו"ד רמז, ד; פתחי תשובה, אהבת חסד ח"ב יח).

מסקנה למעשה

וכיוון שבפועל אנו מוצאים שרובם המכריע של אלה המשלמים מכספי מעשר כספים על לימודי ילדיהם שמתחת לגיל שמונה עשרה חיים בדוחק, משמע לכאורה שאין זה נחשב להם כמעשר כספים.

ואולי צריכה לעלות מזה קריאה לשידוד מערכות ולבחינה מחדש של עלויות החינוך היקרות מדי, שמותירות את הרוצים להדר בכך מרוששים. ונראה שהטוב ביותר להשקיע בהשבחת החינוך הציבורי, ועל ידי כך נוזיל את עלויות החינוך וגם נפתח לרווחה את שערי בית המדרש.

מעשר ממתנות

שאלה: כאשר אני עורך ברית ומקבל מתנות כספיות, האם אני צריך לתת מעשר כספים מכל המתנות, או שניתן לקזז תחילה את הוצאות האירוע (האולם והמנות), ורק מהנותר להפריש מעשר.

תשובה: אפשר להפריש מעשר ממה שנותר לאחר קיזוז ההוצאות. ואם יש באפשרותכם, טוב שתפרישו מעשר מסך כל המתנות.

שמחים בקדושת התורה ובקדושת ישראל

למרות הקשיים העצומים לא ברחו ישראל מגורלם, אלא חזרו בתשובה, התפללו לה', ונעשה להם נס ונושעו. ולא רק שחזרו לקיים את תרי"ג המצוות, אלא אחר שניצלו עוד הוסיפו ותיקנו מצווה נוספת, את מצוות הפורים. וזו היתה קבלת התורה מחדש

המשבר הקשה בימי אחשורוש

בימי המלך אחשורוש היה עם ישראל שרוי במצב קשה מאוד. מאז ימי השיא של יציאת מצרים ומתן תורה, כיבוש הארץ ומלכות דוד ושלמה, במשך מאות שנים האומה הלכה וירדה. חטאים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים התפשטו בישראל. תחילה גלו השבטים שבעבר הירדן המזרחי, ולאחר מכן כל שאר השבטים שבמלכות ישראל. לבסוף נחרב בית המקדש, וגם שבטי יהודה, בנימין ולוי וכל המצטרפים אליהם משאר השבטים ירדו לגלות. כמעט לא נותרו יהודים בארץ. אמנם ימי אחשורוש היו לאחר שכבר הוכרזה הצהרת כורש והותר ליהודים הגולים לחזור לארצם, אך בפועל רק מעטים עלו, ובעקבות כתבי שטנה נאסר עליהם לבנות את בית המקדש. האימפריה הפרסית שלטה בכיפה, והציבור היהודי הגדול שברחבי האימפריה, במקום לעלות לארץ, התאמץ להתערות בגויים ולהתנהג כמותם, עד שרבים היו מוכנים להשתחוות לצלם. בשושן הבירה השתתפו יהודים בסעודת אחשורוש. הם ראו בעיניהם איך מוציאים את כלי בית המקדש, שנפלו בשבי האויב בעת החורבן, ומשתמשים בהם לצורך חול, ובכל זאת נהנו מסעודתו של אותו רשע.

נדמה היה כי לא תהיה יותר תקווה לשיבת ציון. תוך דורות ספורים העם היהודי יתבולל בעמים, והחזון הגדול שלמענו נבחר עם ישראל ירד לטמיון.

הגזירה

והנה קם המן הרשע, מזרע עמלק, והוביל את האימפריה הפרסית לגזירה נוראה שלא היתה כמותה בעולם: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג, יג). זו היתה הפעם הראשונה שבה הועמדה הדילמה האיומה בפני היהודים: להמשיך לדבוק בזהותם ובתורתם תוך הכרה בכך שהמחיר שישלמו עלול להיות כבד מנשוא, או להתבולל בעמים ולהינצל מהגורל היהודי.

הזהות היהודית

הלא יאומן קרה: למרות חולשת אותו הדור עמדו היהודים בניסיון, דבקו בזהותם ולא התבוללו. ועשה ה' נס, "ונהפוך הוא" – במקום ששונאי ישראל יבצעו את זממם, הרגו היהודים בשונאיהם, ואף את המן ובניו תלו על העץ אשר הכין למרדכי. ומתוך כך התעוררו בעם ישראל הכוחות לעלות לארץ, וזכינו לבנות את בית המקדש השני, ונפתח הפתח להרחבת לימוד התורה שבעל פה, שהיה המפעל הרוחני העיקרי בתקופת הבית השני.

ומאז ועד היום, נס הפורים הוא המופת לחיי העם היהודי בכל שנות הגלות הארוכות. באלף הזדמנויות יכלו אבות אבותינו להתבולל בגויים ולהסיר מהם את המשא הכבד של שנאת ישראל. עם אחר מזמן היה מתבולל. אנשים רציונאליים היו ודאי מחליטים להמיר את דתם. אבל עם ישראל בחר למרות כל הייסורים להמשיך ולשאת את דבר ה' ותורתו, מתוך אמונה שייעוד גדול נכון לנו – לחזור לארץ ישראל ולהביא גאולה לעולם.

קבלת התורה מחדש

וכל כך גדולה היתה אותה השעה שעמדו ישראל בניסיון ונותרו דבקים בתורת ה', עד שאמרו חכמים (שבת פח, א) שחזרו ישראל וקיבלו את התורה בימי אחשורוש. ובמידה מסוימת היתה קבלתם אז גדולה מקבלת התורה בהר סיני. בזמן מתן תורה קיבלו ישראל את התורה מתוך כפייה, שכן לא ניתן היה להעלות על הדעת שלאחר כל הנסים הגדולים שעשה ה' לישראל ביציאת מצרים, קריעת ים סוף, המן והשלו ומעמד הר סיני – יסרבו ישראל לקבל את התורה. השאלה היתה מה יעשו ישראל כאשר כבר לא יהיו התגלויות אלוקיות, והצרות והייסורים יגברו, וכדי לדבוק בתורה יצטרכו למסור את הנפש. האם גם אז ירצו בתורה?

שעת הניסיון הגיעה בימי אחשורוש. והנה התברר שהקשר של עם ישראל לאמונה ולתורה הוא נצחי. למרות הקשיים העצומים לא ברחו מגורלם, אלא חזרו בתשובה, התפללו לה', ונעשה להם נס ונושעו. ולא רק שחזרו לקיים את תרי"ג המצוות, אלא אחר שניצלו עוד הוסיפו ותיקנו מצווה נוספת, את מצוות הפורים. וזו היתה קבלת התורה מחדש.

מצוות הפורים

הרי שבפורים נתגלתה סגולתם של ישראל, שאפילו במצבים הקשים ביותר הם נשארים קשורים לה' ודבוקים בו. וזהו שאמרו חכמים שישראל, גם כשהם חוטאים, נקראים בנים למקום. והתברר שהקב"ה מנהיג את העולם ומסבב את האירועים לטובתם של ישראל כדי להצילם ולגואלם.

וזהו עניינו של פורים, לשמוח בקדושת התורה ובקדושת ישראל. במצוות קריאת המגילה אנו עוסקים בתורה, ובמצוות המשתה והשמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים אנו עוסקים בקדושת ישראל.

תורה במגילת אסתר

תורה נפלאה נתגלתה במגילת אסתר, איך שגם בעומק החושך הקב"ה משגיח על עמו, וכל המצבים הקשים והרעים מתבררים לבסוף כשלבים לקראת הגאולה. במגילת אסתר לא מוזכר שם שמיים, כדי לבטא את החושך וההסתר שבאותה תקופה, שמלכותו של אחשורוש, על תאוותיה וגאוותה, הסתירה את ההנהגה האלוקית. ואע"פ כן, בסתר המאורעות הקב"ה מנהיג את העולם ומשגיח על עמו, להדריכו ולהושיעו.

לעומת השלב הראשון שבו נתגלתה התורה באותות ומופתים, בימי מרדכי ואסתר התורה נתגלתה דרך המציאות הארצית, שנראית בתחילה כמסתירה את האור האלוקי, אבל ככל שדבקים יותר בה' במסירות נפש, כך המציאות הארצית עצמה מגלה את מקורה האלוקי, וזהו התיקון השלם.

ולכך רומז השם "מגילת אסתר" – 'אסתר' לשון הסתר, ו'מגילה' לשון גילוי. מגילת אסתר היא הגילוי שמתוך ההסתר.

שמחת הפורים במשתה 'עד דלא ידע'

ומתוך כך התגלה שגם הצדדים החומריים, שלכאורה מסתירים את האור האלוקי, בישראל כשהם נעשים לשם שמים, הרי שהם קדושים. ובמקום להפריע לעבודת ה', הם מתהפכים לטובה, ועוזרים מאוד לעבודת ה' בשמחה ובחיוניות. ואפילו במצב של איבוד הדעת במידת מה, ישראל נשארים דבוקים בה'. וכשם שהאמונה של ישראל היא מעבר לגבולות המקובלים, במסירות נפש שקשה לעמוד על סודה, כך גם שמחת הפורים היא בשתייה "עד דלא ידע", עד לדבקות שמעבר לשיקולים הרציונאליים הרגילים.

וזו השמחה השלימה, שכוללת בתוכה את כל כוחותיו של האדם, הרוחניים והגשמיים, עד שמתברר שאפילו השתייה והשכרות, שבדרך כלל נתפשים אצלנו כשליליים, מתהפכים לטובה ומצטרפים לשמחה.

סעודה ומשלוח מנות

ואין שמחה אמיתית בלא דיבוק חברים, כי השמחה האמיתית היא התרחבות החיים והתפשטותם באהבת הבריות. אבל אדם שאוכל ושותה לעצמו, הוא אדם מצומצם ומוגבל שטרוד בסיפוק תאוותיו בלבד, ולעולם לא יגיע לשמחה של ממש. לכן נצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו, וגם את הסעודה צריכים לעשות יחד עם חברים. ועל כל דבר טוב יש מקטרגים, מלפנים ומאחור. וגם כיום יש שהפריזו והתפארו במשלוחי מנות מרובים מדי, עד שקמו אחרים לבטל את כל ההידורים במצווה היקרה הזו, ולקיימה כפי חיובה בלבד. וצריך לשמור על הקו המאוזן, לשלוח לידידים הקרובים, וגם למי שאולי נפגע מאיתנו במשך השנה, ועל ידי משלוח המנות יראה שאנו אוהבים אותו. אבל אם שולחים לכולם, כבר אין ביטוי של רעות בין אדם לחברו.

מתנות לאביונים

ואין להסתפק בלהרבות אהבה בין החברים, אלא צריך לדאוג גם לעניים שאין להם יכולת לשמוח. ולכן נצטווינו לתת מתנות לאביונים, כדי שגם הם ישתתפו בשמחת הפורים. וכל המתעלם מצער העניים, גם אם ידמה בנפשו שהוא שמח עם חבריו, באמת אינו אלא הולל שמתעלם מהחיים האמיתיים. הוא בורח מהמחשבות על הצער שבעולם, ורק כך הוא מצליח לעשות את עצמו שמח לזמן מה. אבל המציאות הקשה הרי לא תיעלם בעת שישתה יין וישתכר, ולכן בתוכו פנימה הוא יודע שלא מגיע לו להיות שמח, והוא נותר עצוב. אבל מי שדואג לשמח את העניים והמסכנים, יש ערך לחייו והוא יכול לשמוח באמת ובצדק. וזהו שנצטווינו לתת בפורים מתנות לאביונים.

וכיוון ששמחת הפורים היא שמחה על סגולתם של ישראל, לפיכך השמחה צריכה להיות בהוספת אהבה ואחדות בין ישראל. וזו השמחה האמיתית, שמבטאת את התרחבות החיים והתפשטותם באהבת הבריות. אבל אדם שאוכל ושותה לעצמו, הוא אדם מצומצם ומוגבל שטרוד בסיפוק תאוותיו בלבד, ולעולם לא יגיע לשמחה של ממש. לכן נצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו.

מסירות נפש על כבוד חללי צה"ל

ביום ז' אדר, יום הסתלקותו של משה רבנו ע"ה, נוהגים אנשי 'חברה קדישא' להתענות ולבקש מחילה מהנפטרים, שמא לא נהגו בהם כבוד כראוי, ובסוף היום לאחר תפילת מעריב עושים סעודה. ונהגו כך ביום פטירת משה רבנו משום שהוא טרח מאוד במילוי צוואת יוסף הצדיק, וחיפש את עצמותיו כשיצאו מצרים, ונשאם במשך כל ארבעים שנה שהלכו במדבר. וגמל לו ה' חסד וקברו בעצמו. וכן אמרו חכמים במשנה (סוטה א, ט): "מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה… מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר (דברים לד, ו) 'ויקבור אותו בגיא'". ואמרו חכמים (סוטה יג, א): "בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות (לטרוח בהבאת יוסף לקבורה)". שבאותה השעה של יציאת מצריים שאלו ישראל מאת המצרים כלי כסף וכלי זהב, וקורח התגנב אחר משה כדי לראות היכן קבור יוסף ולבזוז את אוצרותיו. ואילו משה, שהיה עסוק במצווה, לשאת את עצמותיו להביאם לקבורה בארץ ישראל, לא הספיק לקחת לעצמו כלום.

וכל אנשי 'חברה קדישא' משתדלים ללכת בדרכו של משה, ולכן זה היום שבו הם עושים חשבון נפש, ואח"כ עורכים סעודה לכבוד המצווה הגדולה שהם עסוקים בה.

מעמדו של הרב גורן

בתקופה האחרונה נזכרתי רבות ברב שלמה גורן זצ"ל, שהיה נשיאה של ישיבת הר ברכה, ובמשך שנתיים הגיע כל שבוע להעביר שיעור בישיבה.

ידוע שהיתה לרב גורן השפעה גדולה בצבא. נוטים לייחס זאת למנהיגותו ותקיפותו, וכמובן גם להזדהותו העמוקה עם ייעודו המקודש של צה"ל. מתוך הקריאה בספר 'לא בחיל ולא בכח', נפגשתי עם פן נוסף שלא ידוע לרבים. במשך כשנה לאחר מלחמת השחרור עסק הרב גורן עם צוותו בהבאתם לקבורה של מאות חללים שנותרו פזורים בשטחי האויב. הם נצרכו לשמוע עדויות של לוחמים שיתארו להם את תוואי המקומות שבהם נפלו חבריהם. למרות שהיה סיכום עקרוני שהתיר לרבנות הצבאית להביא את החללים לקבורה, בפועל לא היה קל לקבל אישור מהירדנים לעבור את קו הפרדת הכוחות. בכל מקום היה צורך בתיאום מחדש. הירדנים חשדו שמגמת צה"ל לרגל אחריהם, לכן הסכימו שרק אנשי הרבנות יעברו את הגבול. פעמים שהחיפושים נעשו בקרבת כפרים עוינים, כשקהל ערבי מאיים עליהם, ורק חייל ירדני אחד שומר, וחיילי צה"ל ממתינים להם מרחוק בדאגה שיחזרו לשלום. לפעמים נאלצו לשלם 'בקשיש' כדי לקבל עזרה במציאת הגופות שעברו התעללות, וגם כדי להשקיט עוינות. לעיתים אישרו לרב גורן לעבור את הגבול עם עוזר אחד בלבד, ובמשך שעות ארוכות חיפשו וטרחו אחר גופות חיילינו, הכניסו אותם לארונות עץ, ונשאו אותם בידיהם למרחקים של מאות מטרים עד למקום שהוסכם שיגיע רכב להסיעם. בגוש עציון אישרו לרב גורן בפעם הראשונה לעבור לבדו את הגבול, והוא לבדו אסף גופות במשך שעות. בימים הבאים הסכימו שיבוא עמו עוזר. 162 גופות אספו שם, ועוד ל"ה בדרך לגוש. ופעם היו צריכים לעבור דרך שדות מוקשים שאינם מסומנים, והוצרכו לקפוץ מסלע לסלע כדי שלא לדרוך על מוקש בטעות.

כך עשו בגוש עציון, בלטרון, בג'נין ובעוד מקומות, והכול מתוך מסירות לכבודם של גיבורי ישראל שנהרגו על קדושת השם העם והארץ. באיש כזה קשה שלא להתחשב. ואע"פ כן נזקק למאבקים רבים.

קופסאות שחורות

תוך כדי חיפושיהם שמעו לפעמים דברים מעניינים מערבים שפגשו. כאשר חיפשו את חללי הפלוגה הדתית של הפלמ"ח שלחמה בשילתא הסמוכה לעמק איילון, התלווה אליהם קצין ירדני ואמר להם שהחיילים האלה נלחמו כאריות, אבל הוא לא יודע מהם הקופסאות השחרות שמצאו לידם – האם אלו מכשירי קשר? השיב הרב גורן שאלו מכשירי קשר לשמיים, כי אלו היו חיילים דתיים שלקחו איתם את התפילין. אמר הלגיונר: "אם היו לנו חיילים כאלה, מזמן היינו כובשים תל אביב…" (ע' 45).

התוכנית לשלוח את החיילים לקיבוצים

ואע"פ כן נזקק הרב גורן למאבקים רבים כדי להעניק לצה"ל צביון יהודי ולהגן על החיילים הדתיים מפני כפייה חילונית.

כך לדוגמא, בעת כהונתו של משה דיין כרמטכ"ל, מתוך מגמה לשלב את העולים החדשים בתרבות הישראלית, הוחלט במטכ"ל שכל פלוגה תשהה במשך מספר חודשים באחד הקיבוצים, כדי שתשתלב בעבודת הקיבוץ ותספוג את רוח החלוציות. זו היתה כמובן הפרה של כל חוקי צה"ל בענייני הדת, שכן בקיבוצים אכלו טרף וחיללו שבת. לאחר שטענותיהם של אנשי הרבנות הצבאית לא נשמעו, שקלו כל חברי סגל הרבנות הצבאית להתפטר. רבנים גדולים ונציגי הציבור הדתי התערבו בפרשה, עד שלבסוף לאחר מאבקים ההוראה בוטלה (שם עמודים 178-181).

אימוני צניחה בשבת

למרות ההוראה הברורה כי אין אימונים בשבת, במקומות שונים בצה"ל התקיימו אימונים בשבת. ורק כאשר הגיעו חיילים דתיים אכפתיים, בעלי אומץ לב ציבורי, הרבנות הצבאית נקראה להתערב ונאבקה לשינוי המצב. ופעם חויבה מחלקה של חיילים דתיים מהנח"ל לצנוח בשבת, בתואנה שקיום אימונים בכל ימות השבוע הוא בגדר פיקוח נפש. הרב גורן הגיע לשטח ודיבר וביקש והפציר במג"ד, אריק שרון, שלא יתאמנו בשבת. אבל אריק השיב: "הרב גורן! ההוראות שקיבלתי הן מהמטכ"ל שלך, ומה לך כי תלין עלי?". הרב גורן ומלוויו הודיעו כי ישבתו במחנה בשבת, ורק לאחר ששרון הבין עד כמה הדבר חמור בעיניהם, נמצא הפתרון שבמקום בשבת יצנחו במוצאי שבת, שכן ממילא היה עליהם לבצע צניחה אחת בלילה (שם ע' 143-144)

הליכה בנחת בשבת

שאלה: מדוע אסור לרוץ ולהתעמל בשבת, הרי אין בזה שום מלאכה?

תשובה: בכל ימות השבוע אנו טורחים ועמלים במלאכות שונות שנועדו לפתח ולשכלל את המציאות. ולשם כך אנו צריכים לפעמים להיחפז ולרוץ, דבר המבטא את מצבנו בעולם, שהמציאות שאנו חיים בה חסרה ואנו צריכים לטרוח במלאכות ופעולות שונות כדי להשלימה. אולם ביום השבת נצטווינו לשבות ממלאכה, כאילו סיימנו את כל מלאכתנו ואין לנו יותר לאן להיחפז. ועל כן צריך אדם לחשוב בשבת כאילו כל מלאכתו כבר נעשתה, וכל עניינו עתה הוא רק להתענג בקדושת השבת, ולהתבונן בעולם כפי שהוא במבט של אמונה. ותפישה זו בא לידי ביטוי גם בצורת ההליכה, וכפי שדרשו חכמים (שבת קיג, א): "וכבדתו מעשות דרכיך" (ישעיהו נח, יג) – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול.

לפיכך אסור לרוץ בשבת, וכן אסור ללכת בצעדים גדולים. אבל כשיש בריצה או בקפיצה תועלת אישית גדולה, מותר לרוץ או לקפוץ. למשל, בעת שיורד גשם, מותר לאדם לרוץ כדי להינצל מהגשם. וכן מי שהגיע לשלולית, רשאי לקפוץ מעליה כדי שלא ללכלך את נעליו.

מצווה לרוץ לתורה ותפילה

כל האיסור לרוץ בשבת הוא לצורכי עצמו, שאז עליו ללכת בנחת לכבוד השבת. אבל מי שהולך לשמוע שיעור תורה או לתפילה, מצווה שירוץ (ברכות ו, ב; שו"ע שא, א). כי אין בריצה לדבר מצווה פגיעה בכבוד השבת אלא להיפך – ביטוי לאופייה של השבת שהיא ממריצה לעבודת ה'.

מי שנהנה מריצתו

וכן מי שרוצה לראות דבר שמענג אותו, כמו נכד שלו שעושה דבר חכמה, רשאי לרוץ אליו (שבת קיג, ב; שו"ע שא, ב-ג). וכן מותר לילדים ונערים שנהנים מריצתם לרוץ ולהשתתף במשחקים שמצריכים ריצה, שהואיל ואין בריצה זו טורח אלא הנאה, אין איסור (שו"ע שא, ב). וכן מותר למבוגרים לקפוץ להנאתם עם ילדים קטנים כדרך משחק. וכן מותר לעשות מתיחות קלות ותנועות לשחרור העצמות.

ריצה לשם ספורט

שאלה: האם מותר למבוגרים לרוץ לשם ספורט?

תשובה: אסור, מפני שבדרך כלל הריצה היא טורח שאין בו עונג שבת. וההנאה אינה מעצם הריצה, אלא מכך ששומרים על הבריאות והכושר הגופני. ואף למי שכושרו הגופני מצוין, והוא רגיל לרוץ בכל יום ומתענג מכך, אסור לרוץ בשבת משום 'עובדין דחול' (מעשה חול), שבעיני הרואים הוא נראה כמזלזל בשבת ועושה אותה כיום חול.

אמנם בתוך הבית מותר למי שנהנה מהתעמלות לקפוץ ולהתעמל להנאתו, ובתנאי שלא יתייגע הרבה, ולא יתעמל על פי תוכנית מסודרת, ולא יתעמל על מכשירים, משום 'עובדין דחול'. וכן אסור לשחק בכדור משום 'עובדין דחול'. וגם לקטנים אסור לשחק בכדור שרגילים לשחק בו הגדולים, משום 'עובדין דחול'.

הליכה לשם בריאות מותרת

מותר ללכת בשבת לשם בריאות, ובתנאי שיילך בהליכה רגילה, ולא ירחיב או ימהר את צעדיו. ואף שאין לעסוק בצרכי רפואה בשבת, כיוון שאין ניכר בהליכתו שהיא לשם רפואה והרבה אנשים נהנים לטייל, מותר לטייל לשם בריאות ורפואה בשבת (מ"ב שא, ז).

בירור פנימי קודם להסברה

מה הרבותא לכתוב לציבור הדתי? האם לא מוטב לפנות אל החילונים? הפתרון השורשי אינו בהסברה, אלא ביישוב הסתירות וההתנגשויות בין ערכים שונים בחיינו.

עיסוק בציבור הדתי

שאלה: מדוע הינך משקיע את מרצך בכתיבה לציבור הדתי, ולא משקיע מאמצים מקבילים בכתיבה בעיתונים החילוניים, כדי לקרב לתורה ולמורשת ישראל את אחינו שאינם מדקדקים במצוות? וכי מה הרבותא לכתוב בעיתון 'בשבע' ולשכנע את המשוכנעים? המטרה שלנו היא לשכנע את הרחוקים ולהתחבר אליהם, שאם לא כן נוצר ניתוק בין הציבור הדתי והחילוני, והתוצאות קשות וכואבות לנו ולכל ישראל, כפי שאירע בגוש קטיף.

תשובה: אכן חשוב מאוד להסביר לציבור הרחב עמדות תורניות ולאומיות, ויש לנו טיעונים טובים אשר מתקבלים יפה על ידי חלק מהציבור. אולם אין בזה פתרון אמיתי לבעיות שהננו ניצבים בפניהם. הבעיות הן שורשיות יותר. יסודות חשובים עדיין לא מבוררים לנו כדבעי.

ישנן סתירות מהותיות וסוגיות הדורשות בירור במסגרת החיים שלנו – ביחס שבין תורה ומדע; בין אמונה והשתדלות; בין קריירה ומשפחה; בין חדשנות ושמרנות, פתיחות וחינוך, מעמד האישה ומעמד האיש. הלכה מדינה וצבא, מצוות יישוב הארץ, השאיפה לשלום ולביטחון, יחסנו לעמים השונים ובני הדתות השונות. וכל זמן שלא נברר בתוכנו את הדברים הללו כראוי ונדע להגשים אותם בחיינו הלכה למעשה, גם אם נשכור את גדולי המומחים ליחסי ציבור, ונלמד לשווק יפה את עמדתנו לציבור הרחב – הקשיים יתגברו עלינו, והאור שמבהיק בינתיים מן התורה לא יספיק.

הבעיה המרכזיתהעולם השתנה והתפתח מאוד בדורות האחרונים, והציב בפנינו אתגרים עצומים. וכדי שנוכל לעמוד באתגרים שלפנינו, עלינו להעמיק בבירור יסודות התורה ובדרכי הגשמת חזונה בחיים.

הבעיה העמוקה ביותר היא בתפישה הרווחת לפיה ישנה התנגשות כביכול בין האמונה בה' לבין המימוש העצמי של האדם. לפי תפישה זו, ככל שהאמונה בה' גדולה יותר כך דמותו של האדם מתמעטת, וככל שמאמינים פחות כך יש לאדם יותר מקום והוא יכול ליצור יותר ולפתח יותר את העולם. וכך נדמה בדורות האחרונים כי דווקא אלה שמנתקים את פעילותם מאמונה ודתיות מובילים את כל התהליכים הגדולים בעולם, כי הם מצליחים לבטא יותר את הכשרונות שלהם.

התפישה הזו רווחת הן אצל חילוניים והן אצל דתיים, ושורשה הוא בכך שהדתיות של חוץ לארץ – שהיא הדתיות הרווחת אצלנו, וממנה הושפעו גם הנצרות והאסלאם –  אכן עומדת בהתנגשות עם החיים הטבעיים. וכפי שכתב מרן הרב זצ"ל (אורות התחיה כח) שהקדושה שמתגלה בחוץ לארץ היא קדושה שעומדת בניגוד לטבע, ואילו הקדושה שמתגלה בארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע.

וכיוון שהעולם עדיין רגיל לתפישה של חוץ לארץ, שלפיה האמונה והדת מתנגשות עם חיים הטבעיים, נמצא שדווקא מקרב האנשים המוכשרים והאמיצים ישנם רבים המעדיפים לתת לאמונה ולדתיות ביטוי מצומצם בחייהם, כדי להשאיר יותר מקום לביטוי העצמי שלהם.

אמונה והשתדלות ביחס לפרנסהבעיה זו באה לידי ביטוי, למשל, ביחס שבין האמונה וההשתדלות בפרנסה. רבים מהדתיים סבורים שאדם שאמונתו תמימה צריך ללמוד כמה שיותר שנים תורה, ורק כאשר לא יוכל להתקיים יותר מקצבת הכולל ייצא לחפש לעצמו איזו פרנסה דחוקה. ולא עליו המלאכה לגמור, כי הקב"ה הוא המספק מזון לכל בריותיו, ובין אם ישתדל הרבה או מעט, מצבו הכספי יהיה לפי מה שנקצב לו מן השמים. ולכן די לו שישטוף מעט רצפות, ויקווה אל ה'. אם ירצה ה' – הוא יתעשר מעבודה זו. ואם יישאר עני – סימן שזהו רצון ה', ועליו לקבל את גזרתו באהבה.

מנגד אומר המבט הטבעי, שככל שישתדל אדם יותר ללמוד מקצוע מבטיח ולמצוא עבודה טובה, כך יתעשר יותר. אבל רוב העושים כך נראים חלשים יותר באמונתם, כי הם לומדים פחות שנים בישיבה. האם כך צריך להיות? ואם לא – כיצד צריך אדם להחליט מה היחס הראוי לו בין ההשקעה בלימוד תורה לבין ההשקעה בלימוד מקצוע ועבודה? נושאים אלה עוד לא מבוררים אצלנו כראוי, לא להלכה ולא למעשה, והתסכול אצל רבים גובר.

האמת והטוב ביחס למקום האישהגם נשים רבות חשות שישנה התנגשות בין הדרישות הדתיות ובין מה שמהנה ומשמח. נדמה להן ש'הדת' ו'הרבנים' תובעים מהאישה לוותר על השאיפות האישיות שלה, להחניק את היצירתיות, ולהקדיש את נשמתה, נפשה וגופה לטובת משפחתה. לוותר לבעלה ולעשות את רצונו, ללדת המון ילדים, לקום בלילות לבכיים, לכבס, לבשל, לנקות, לרחוץ, לחתל, להלביש, לקנות מזון ובגדים בתקציב מצומצם, להקריא לילדים סיפורים, להקשיב להם גם כשהיא מתמוטטת מעייפות, להפריד ביניהם כשהם מתקוטטים, ולדאוג לכל הבעיות שעשו ויעשו למורים ולשכנים. והכל כדי למלא את עולמו של הקב"ה בילדים יהודים שיקדשו את שמו יתברך. ואם חשבה פעם, כשהיתה נערה, שיש לה איזה כישרונות – לשכוח מהן.

לעומת זאת, נראה כי החיים החילוניים נותנים לאישה חופש לחשוב על עצמה, ליהנות מהחיים ולחוות אותם, לפתח את הכשרונות, וכן – גם להתחתן וללדת ילדים, אבל מתי שזה יבוא באהבה ובכיף, ובלי שום לחץ של רבנים.

בפועל זה לא תמיד מצליח כל כך. אמנם הקריירה סבירה, אבל עם השנים השמחה נעלמת. מרוב חיפוש אחר הנאות ומימוש עצמי – הלב נותר חלול, ריק מאמונה ומאהבה. וגם המשפחה רחוקה מלהיות מה שדמיינו.

יש כמובן הבדלים בין החוגים הדתיים השונים – מהמגזר החרדי ועד המודרן-אורתודוכס. אבל כמדומה שככלל אפשר לומר שעדיין לא מצאנו את דרך הזהב הרוממה, שכוללת בתוכה את כל השאיפות, ונותנת מקום לכל אישה ואישה לפי הראוי לה.

התירוץ של רבי חיים מצאנזכידוע, רגילים הרבנים להכין דרשה חשובה לקראת שבת הגדול. והרבנים הגאונים מציבים בפתח הדרשה סתירה נוראה ברמב"ם, ולאחר מכן צוללים בים הש"ס והפוסקים, ודולים תירוץ עמוק ונפלא שמראה איך הקושיה בטלה ומבוטלת ודברי הרמב"ם באים על מקומם בשלום.

ואמר רבי חיים מצאנז, שגם הוא עוסק ביישוב קושיה חמורה ברמב"ם. שמצד אחד כתב הרמב"ם שצריך כל אדם לאכול בפסח מצות ולשתות ארבע כוסות ולשמוח בבשר, ומאידך כתב במקום אחר שאסור לגנוב. והקושיה החמורה: מה יעשו העניים? כיצד יקיימו את מצוות הפסח בלי לגנוב? ובמשך כל הימים שלפני הפסח הוא טורח ליישב את הקושיה הנוראה הזו, ומקבץ נדבות ל'קמחא דפסחא' ומחלקן לעניים, וזה התירוץ שלו לרמב"ם.

העבודה המוטלת עלינוובימינו אין די בקיבוץ נדבות לעניים, ויש צורך לתרץ עוד המון קושיות וסתירות חמורות שעולות מן החיים. למשל, איך מגדלים משפחה ברוכת ילדים בדירה סבירה ועומדים בתשלומי המשכנתא? איך משלמים את שכר הלימוד הגבוה למוסדות החינוך היקרים שלנו, ויחד עם זה חיים בנחת ואף מצליחים לחסוך כדי לעזור לילדים שיתחתנו? איך מקימים משפחה גדולה וגם מפתחים את הכשרונות האישיים? איך קובעים עיתים לתורה וגם מתפרנסים בכבוד? איך מיישבים את הארץ ודואגים גם לביטחון המדינה וגם ליחסינו הבינלאומיים. וצריך להעמיק ולהתאמץ מאוד ביישוב הקושיות הנוראות הללו. וכל זמן שהפתרון הרחוק – או שיותר גרוע, אין מנסים ליישב את הסתירות – ההסברה לא תועיל.

הבעיות אינן רק בשטח המעשי. שורשן נעוץ בסתירות שבין הופעת התורה והמדע, בין עבודת ה' לעיסוק בפרנסה, בין מימוש עצמי למחויבות דתית ולאומית.

החזוןכדי ליישב את הקושיות הגדולות, יש ללבן ולזקק את המושגים, להעמיק בהבנת הערכים השונים, למצוא את האיזון וסדר הקדימות שביניהם, וללמוד להגשים אותם הלכה למעשה בחיינו האישיים, המשפחתיים, החברתיים והלאומיים. וכשנצליח בכך, לא נצטרך עוד לעסוק בהסברה ושיווק, כי מכל העולם יבואו לשמוע דברי אלוקים חיים. "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג).

ומה בינתייםשאלה: עד שנצליח להעמיק וליישב את כל הסתירות הערכיות והמעשיות יעבור עוד זמן רב. ובינתיים יש מצב של פיקוח נפש – הציבור הרחב מתרחק מתורה ומצוות. ומה יהיה עליו אם יישאר רחוק, ומה יהיה עלינו?

תשובה: אכן יש ערך רב להסברה ושיווק, כי גם את הטוב והיפה שכבר יש בידינו מצווה להפיץ. וכל מי שעוסק בזה תבוא עליו ברכה. אולם התיקון השלם יבוא רק מבירור עמוק של הערכים ומסלילת הדרך להגשמתם. והתיקון הזה הולך ונשלם עם כל בירור נוסף, עם כל פתרון שמאפשר הגשמת ערכים שנראו לפני כן כסותרים. ולכן יש ערך עצום לכל מי שמצליח ליישב את הסתירות במעשיו, ולעסוק בפרנסה לשם שמיים מתוך אמונה שלימה, או לעסוק במדע מתוך דביקות אמיתית בה'. וכן אישה שמצליחה לגדל משפחה בשמחה, תוך מציאת שביל הזהב למימוש הכשרונות שלה. כל אלה מחוללים תיקונים גדולים שמגלים את דבר ה' לעולם.

וכך במערכות הציבוריות, אין לשער את תרומתם של האנשים המצליחים למצוא דרך לייעל את מערכת החינוך – להשביח אותה ולהוזיל את עלותה, לפתוח אותה לציבור רחב בלי לאבד את איכותה. הם סוללים דרך לתיקון העולם ולקירוב הגאולה. ואין לשער את ערכם של המצליחים לגבש קהילה טובה התומכת בחבריה ומיטיבה גם עם הסובבים אותה. ועל אחת כמה וכמה כשהדברים נעשים תוך יישוב הארץ, ותוך מציאת דרך לבנות בתים טובים וזולים.

הרי שעם כל הבנה נוספת, נוצר תיקון נוסף בעולם, והאור היוצא ממנו הולך ומתפשט, ומקרין על כלל החברה ועל כל שאר הסוגיות. ומי שמתבונן לעומק יודע שגם כיום, עיקר הקירוב נעשה על ידי הבירורים העמוקים והגשמתם בחיים, ולא על ידי הסברה ופעולות שיווק שונות.

ויהי רצון שנזכה כולנו להיות שותפים בתיקונים העצומים הללו, שעל ידם הננו מקרבים את הגאולה.