התקפות על מצוות השירות בצבא

גם אם הטענות על המצב הרוחני הקשה בצבא נכונות, יש לשקול אותן באופן הנכון – בתור טענות פרטיות • התורה מבחינה הבחנה יסודית בין מצוות כלליות למצוות פרטיות, וקושיות פרטיות אינן יכולות לדחות מצווה כללית • כשם שאין מבטלים את מצוות יישוב הארץ בגלל בעיות מסוימות בקרב היושבים בה, ואין סוגרים את הישיבות בגלל כמה רבנים שנחשדים בהתנהלות פסולה, כך הליקויים הפרטיים בצבא אינם דוחים את המצווה הגדולה לשרת בו • יש ללמוד על ערך השירות בצבא, ובמקביל לתקן את הבעיות

כאשר שוקלים במשקל אחד פרטים מול כללים – הפרטים ינצחו, מפני שהכללים מופשטים ומשקל הפרטים אינו יודע לחשב אותם. לכן כמה סיפורים קשים צובעים את כל התמונה, ולעומתם כל המלחמות ומסירות הנפש, האימונים והשמירות, אחוות הלוחמים ומעל הכול קידוש השם הגדול כביכול לא נחשבים

קיבלתי שאלה נוקבת על מצוות השירות בצבא מלמדן חריף, ששירת בצבא ביחידה קרבית. הוא בעל רקע דתי לאומי, אך שינה את עמדותיו וכיום הוא לומד בכולל חרדי. כמדומה ששאלתו מבטאת בכאב עצום את מלוא הטענות, ולכן אביא חלקים ממנה בהרחבה:

"לכבוד הרה"ג אליעזר מלמד שליט"א. שלום וברכה רבה. בזמן האחרון אנו עדים למסע הסתה ורדיפה אנטי דתית במדינה בכלל ובתוככי הצבא בפרט. אגש לחלק מהעובדות המצמררות בצבא: א) חייל שרצה להתקדם לפיקוד לא הורשה לגדל זקן כי "מצופה ממפקד לעתיד להתגלח". ב) חיילים מזוקנים לא יורשו להשתתף בטקסים ייצוגיים. ג) חיילים ביחידות שונות אולצו לגלח זקנם ונענשו כשלא עשו זאת.

ד) חיילים שהתגייסו קיבלו אמצעי מניעה בחבילת השי. ה) חיילים בקורס טיס חויבו ללכת למועדון להט"ב ולשמוע את דרכם ודבריהם ואף לצבוע את המועדון. ו) חיילים חויבו וחייבים לצפות בהצגות של שיא הגסות והפריצות, הכוללות ביצועי מעשי סדום והצדקת נאצים וכו'. ז) חיילים חויבו וחייבים להשתתף במסיבות חוף, כולל בגדי ים ופריצות נוראית. ח) שינה מעורבת. ט) חיילים הוכרחו לסחוב על גבם חיילות… להתאמן בקרב מגע עם חיילות… י) מתירים לבנות להיכנס למגורי החיילים ומסלקים מהקורס את מי שמתלונן. יא) מחייבים חיילים לשמוע שירת נשים. יב) בפקודה חדשה שיצאה (והחליפה את פקודת השילוב הראוי), חייל או חיילת לא יכולים לדרוש שלא לשרת בגדוד מעורב, ולרבצ"ר אין שום סמכות להחליט בזה אלא רק לראש אכ"א. יב) מקימים מחנה חדש ליחידות מעורבות, עם אימונים קלים יותר, כדי שלא לגרום שברי מאמץ לבנות. יג) רבנים שמדברים בגנות ערבוב נשים וגברים מועפים מהצבא, אך ארגוני שמאל שונאי יהדות מורשים לשטוף את מוחות החיילים ברעל הרסני ולהפוך את צה"ל לעיר החטאים. יד) חיילים שלמדו בישיבות גבוהות לא יוכלו להיות מג"דים ולהתקדם בצבא. טו) הוקפאו ביקורים של תרומת ספרי תורה לצבא, אך כל תרומה אחרת מותרת בלא הגבלה. טז) הצבא הפקיע מהרבנות את תחום תודעה יהודית ונתנו לאלה שמכריחים את בחורי ישראל לצפות בהצגות גסות… יז) כיום אין לרבנות שום כוח בצבא, והרב הצבאי משמש כבובה כדי ליצור מצג שווא כאילו יש רבנות בצבא, ומכתיבים לו מה לכתוב ומה לומר ביחס לגיוס נשים ומגלי עריות. יח) חייל שיורה במחבל נעצר וייתכן שישב בכלא. לכן חיילים מפחדים לירות על מחבלים.

ניתן להביא עוד דוגמאות רבות, אך כמדומני שהתמונה מובנת: הצבא בקריסה ערכית כלל מערכתית, כאשר עיקרון השוויון המגדרי המעוקם שהשתקע בצבא הוא אחד הגורמים לכך. שני סוגי בעיות עיקריים הצגתי כאן: ביטחונית-מוסרית וערכית-דתית.

על הבעיות הביטחוניות-מוסריות יש משיבים: 'אין ברירה, חייבים לשמור מפני האויב…'. אבל השאלה ההלכתית הקשה היא: מי התיר להתגייס עם פקודות מטכ"ל הסותרות את התורה? מאיפה ההיתר לשלוח חייל למות בשדה הקרב בגלל שהמפקד מרחם יותר על ערבים מאשר על חייליו? ישנם סיפורים רבים על מוות של חיילים בגלל רחמים על אכזרים, כאשר נמנעו מלהפגיז ונכנסו רגלית, או בעת הפוגה הומניטרית שהאויב ניצל להתחמשות, או בפקודת נוהל מעצר חשוד. אמת שכתב המנחת חינוך (תכ"ה) שמצוות המלחמה מחייבת כניסה לסכנת חיים, אבל זאת בתנאי שמדובר על סכנה בעקבות המלחמה, ולא בעקבות פקודות עקומות.

בקשר לסוג השני, בעיות ערכיות-דתיות, קשה היה לי לכתוב את כל העובדות המזוויעות שהבאתי לעיל, על כל מה שמכריחים חיילים היום לראות רחמנא ליצלן. ידועים דברי ההלכה (סנהדרין עד, ב), שנפסקו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך, שכאשר מחייבים יהודי לעבור עבירה, בלא שום הנאה לכופה אלא רק כדי להעבירו על דתו, ייהרג ואל יעבור. ובצבא מכריחים את הדתיים בלי סיבה מבצעית לעבור על דתם, כדי לחנכם מחדש, ואזי מדובר בבחינת ייהרג ואל יעבור.

לפי כל זה, כיצד כבוד הרב עדיין מתיר לחיילים בישיבתו ובכלל להתגייס לצבא?! זחלתי ואירא (כמעט כרב כהנא תחת המיטה), כי תורה היא וללמוד אני צריך, ואשאל את כבוד הרב: הרב לוקח על אחריותו את כל האיסורים והסכנות הנ"ל שחס וחלילה עלולים לפגוע בתלמידים הרכים? מה יעשה הנער ולא יחטא? אמרו בסנהדרין (קז) שלעולם לא יביא אדם עצמו לידי ניסיון! ואשוב ואעז פניי ואבקש מהרב מקורות להיתר לשלוח את צעירי הצאן לצבא כיום למרות כל הנ"ל.

איני מתכחש לעובדה שהדבר מסובך ומורכב, בוודאי פסיקה כללית כזאת עלולה לפרק ממשלות, לעורר מלחמות וכו'. זה ממש הלכות ציבור, פיקוח נפש של ציבור. אולם האם מפני החשש העתידי הנ"ל יש היתר הלכתי לזרוק את החיילים הללו לקובה של זונות? למקום שבו יחויבו להתמודד עם כל הנ"ל?!

אמת, זה לא כל הצבא. יש גם שמירות, אוכל ודברים חיוביים. אך לא מדובר בחייל זוטר שהחליט על דעת עצמו להכריח את פקודיו לעבור עבירות, אלא על מערך כולל של שינוי שמתחיל בתחום התודעה היהודית ונמשך לתלישת זקנים, שירת נשים, שינה עם נשים, עצירת קידום מפקדים עם זקן, ועד מסיבות חוף וכפייה ממש לצפות בזנות גמורה. והכול תחת פיקודו של הרמטכ"ל ובהכוונתו, עובדה שלא הדיחו את המפקדים שעשו זאת. עד מתי תמשיכו לטעון שיש מצווה לשרת בצבא? עד שיכריחו את החיילים להשתחוות לפסל? האם זה הגבול?

נ.ב. הדברים נכתבו מתוך סערת רגשות על המצב ועל השואה הרוחנית שאחינו חווים בצבא. אלף מחילות אם שלא במתכון הגזמתי בבוטות הדברים, וסליחה אם היה נראה מדבריי איזה מיעוט כבוד ברב. אוהבים את כבודו מאוד, והכול מתוך רצון לברר ההלכה ודעת התורה בעניין. תורה היא וללמוד אנו צריכים".

תשובה: בין כללים לפרטים

היסוד החשוב ביותר בלימוד התורה הוא ההבחנה בין כללים לפרטים, מפני שהשוואה ביניהם משבשת לחלוטין את ההבנה. קושיה פרטית יכולה לדחות עמדה פרטית, אבל אין בכוחה לדחות עמדה כללית. ההבחנה בין פרט לכלל היא בכמות ובאיכות: בכמות – כמות פרטי המצוות התלויים בכלל מרובים לאין שיעור מכמות המצוות התלויות בפרטים. באיכות – גודל קידוש השם שבהופעת הכלל גדול לאין ערוך מקידוש השם הנובע מהפרטים.

הטענות על יישוב הארץ

הדוגמה הבולטת לכך היא מצוות יישוב הארץ. במשך הדורות האחרונים היו יראי שמיים שהתנגדו לעלייה לארץ מחשש שהעולים יעזבו את דרך התורה והמצוות. אולם היו אלה חששות פרטיים לעומת מצווה כללית, ולכן בפועל, כל מי שעודד יהודים להישאר בגולה גרם לירידה רוחנית איומה פי כמה וכמה, שכן הנותרים בגולה התבוללו ונרצחו באחוזים גדולים לאין ערוך מהעולים לארץ. ואין לטעון להגנת הטועים שרק נסיבות חיצוניות כעליית הקומוניזם והנאציזם גרמו לכך, מפני שגם אלו שניצלו מהשואה ונותרו בארצות המערב עזבו את התורה והמצוות והתבוללו באחוזים מרובים פי כמה וכמה מהעולים לארץ. גם אז המתנגדים לעלייה אספו סיפורים פרטיים על עבירות שנעשות בארץ על ידי החלוצים, ובשם צדקנות זו גרמו לאנשים להישאר בגולה. אילו הצדקנים היו מבינים את דברי חכמים שאמרו שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות, לא היו טועים בהשוואת משקל הפרטים לכלל.

הטענות על הישיבות

כיוצא בזה, שונאי הישיבות והרבנים טוענים כנגדם טענות פרטיות רבות, וממלאים את העיתונים בדיווחים על רבנים שהתעללו בתלמידיהם, שאנסו, גנבו, הפלו, רימו וכדומה. כתוצאה מזה, אדם שאינו מבין את הערך של התורה והישיבות יכול לטעון שכבר עדיף שלא יהיו ישיבות ורבנים, ואיך יש היתר מוסרי לשלוח תלמידים רכים לניסיונות קשים שכאלה. אולם גם אם כל הטענות העובדתיות נכונות – הן פרטיות, ויש לטפל בהן במלוא הרצינות במסגרת פרטית. אין להן משקל אל מול הערך הכללי של לימוד התורה שמתקיים על ידי רבנים בישיבות. אילו הטהרנים הללו היו זוכרים את דברי חכמים שמצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לא היו טועים בטענותיהם.

מצוות הצבא

כיוצא בזה, כל הטענות שהעלית הן במשקל פרטי לעומת המצווה הכללית של הגיוס לצבא, שבה תלויות שתי מצוות שכל אחת מהן כללית ושקולה כנגד כל המצוות שבתורה: הצלת עם ישראל מיד צר ואויב, ומצוות יישוב הארץ.

לגבי עצם הטענות, לפחות מחצית מהן אינן נכונות כלל, והשאר נכונות למחצה לשליש ולרביע, ובדרך כלל חומרתן רחוקה ממה שתיארת, למשל רוב הטענות על צניעות שעיקרן ברמה של איסורים דרבנן. אומנם גם בהן צריך לטפל, כפי שהתייחסתי פעמים רבות לבעיות שבצבא ולצורך לקבול על המפקדים ולעיתים אף לסרב פקודה. אולם אין בכל הטענות הללו כדי לבטל את המצווה הכללית הגדולה.

וזאת לדעת, כאשר שוקלים במשקל אחד פרטים מול כללים – הפרטים ינצחו, מפני שהכללים מופשטים ומשקל הפרטים אינו יודע לחשב אותם. לכן כמה סיפורים קשים צובעים את כל התמונה, ולעומתם כל המלחמות ומסירות הנפש, האימונים והשמירות, אחוות הלוחמים, ומעל הכול קידוש השם הגדול שבניצחון על האויבים וחזרת עם ישראל לארצו כדברי התורה והנביאים – לא נחשבים.

לפיכך, כל מי שלומד תורה לאמיתה חייב ללמד על גדולתה של מצוות השירות בצבא שצעירי דורנו זוכים לקיים. ובמקביל צריך לפעול לתיקון הבעיות הפרטיות. ככל שיותר צעירים חרדים יתגייסו לצבא, הם יזכו לקיים יותר את המצוות הכלליות המקודשות, וממילא הבעיות הפרטיות יתוקנו ביתר קלות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ציצית בבגד סינתטי

הסגולה פועמת בכל ישראל אף כשרחוקים מתורה ומצוות • מצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות, ומובן מדוע • בעבר נחלקו הפוסקים אם בגד מבד סינתטי חייב בציצית ואם יש לברך על ציצית כזאת, אך כיום בגדים אלו נפוצים אף יותר מבגדים מבד טבעי, ואין ספק כי יש להטיל בהם ציצית ולברך עליה • גם הציציות המחולקות לחיילי צה"ל כשרות לברכה ללא ספק • בנוגע לציצית מבד רשת רבים הסתפקו, ונכון שלא לברך עליה

מהי סגולת ישראל

בחנוכה כתבתי מאמר על סגולת ישראל, שביאר מרן הרב קוק (אורות התחיה סג) שהיא השמן הטהור שמצאו החשמונאים במקדש שהגויים לא שלטו בו, ומכוחה צמחה הגאולה אז ותצמח גם היום. וסגולה זו באה לידי ביטוי גם אצל יהודים שטועים במעשיהם ובדעותיהם, כל זמן שהם חפצים באופן כללי בטובת ישראל ובתיקון העולם. וביארתי שסגולה זו באה לידי ביטוי "בשאיפה העמוקה לדרוש צדק ואמת, ולהוסיף טובה וברכה לעולם, ולהמשיך ולהתעלות בזה עד אין קץ… גם יהודים בני ימינו, מדענים ופעילים לתיקון החברה, שעיקר מגמתם לתרום לרווחת האנושות, הולכים בזה בדרך האבות".

דברי פרופ' סייבין

כיום יותר מ-70 אחוזים מהחוטים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, ורוב הבגדים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, כך שסתם בגד כיום הוא מחומר סינתטי. לכן בגד שעשוי מחוטים סינתטיים נחשב כבגד לכל דבר, ואין ספק שיש לברך על ציצית שהוטלה בו

כהשלמה לכך שלח לי הרב מרדכי גרינברג שליט"א, ראש ישיבת כרם ביבנה, שני ציטוטים שמביעים רעיון זה. האחד הוא ריאיון עיתונאי שקיים רפאל בשן עם פרופ' סייבין, שמיגר את מחלת הפוליו באמצעות הנסיוב שפיתח וזכה על כך בפרס נובל. פרופ' סייבין לא היה קשור לתורה, ונראה שאף היה נשוי לגויה. הוא אמר שמעולם לא טעה בזהותם של המדענים היהודים בכנסים מדעיים בינלאומיים, וזאת על פי נכונותם להיחלץ לעזרה בבקשות התנדבות לפרויקטים של סיוע למדינות ולחברות נחשלות. היהודים תמיד היו הראשונים והמרובים מכל המדענים. עד כאן דבריו. כמה מפליא: כל עוד הזהות היהודית נשמרת, גם הרצון להיחלץ לסיוע נשמר!

דברי פרויד

הציטוט השני הוא מדברי הפסיכולוג היהודי הנודע זיגמונד פרויד. בהקדמתו לתרגום ספרו 'טוטם וטאבו' לעברית, כתב פרויד על עצמו: "איש מקוראי ספר זה לא יוכל להעמיד את עצמו בנקל במצבו הנפשי של המחבר, שאינו יודע כלל את שפת כתבי הקודש, שהוא זר לגמרי לדת אבותיו כמו לכל דת אחרת, שאינו יכול לקחת חלק באידיאלים לאומיים. ועם זאת הוא מעולם לא הכחיש את השתייכותו לעמו, אשר חש את עצמיותו כיהודי ואיננו מבקש שתהיה אחרת. אילו שאלוהו: מה עוד יהודי בך, אם ויתרת על כל השותפויות האלה עם בני עמך? היה משיב: עוד הרבה מאוד. מן הסתם – העיקר. אך את הדבר המהותי הזה לא יכול היה היום לנסח בבהירות. הדבר הזה יהיה בוודאי ניתן להכרה מדעית ביום מן הימים".

פרויד, המעמיק הגדול בהכרת הנפש האנושית, סבור שהזהות היהודית היא אולי המרכיב העיקרי באישיותו, אבל אינו מסוגל לנסח את מהותה, ויחד עם זה הוא מאמין שאי אפשר להתעלם מהמקום המרכזי של הזהות היהודית, ושמן הסתם בעתיד היא תיחקר ותקבל הגדרה מדעית.

דברי מנהיג 'אגודה' על ערך מצוות יישוב הארץ

בשבועות שלפני חנוכה כתבתי על ערך המצוות הכלליות, ובכללן מצוות יישוב הארץ ומצוות השירות בצבא, שמעמדן מעל ומעבר למצוות הפרטיות, וכפי שגם חכמים אמרו על מצוות יישוב הארץ שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן מלחמת מצווה להצלת ישראל מיד צר שקולה כנגד כל המצוות.

גם בהקשר לכך זכיתי לתגובה מחכימה מהרב מרדכי גרינברג שליט"א, ובה דברים שכתב מנהיג 'אגודת ישראל' בשנות הקמת המדינה, הרב יצחק מאיר לוין, שהיה שר הסעד הראשון בממשלה הראשונה וגיסו של האדמו"ר מגור דאז. הוא פנה במכתב לרבני 'אגודה', וכך כתב: "עשינו שגיאה גדולה שהחשבנו את בניין ויישוב ארץ ישראל כמצווה אחרת רגילה, ולא שמנו לב שארץ ישראל היא לב כל היהדות, וכל פזורי ישראל מכל קצווי תבל נקבצים ומתרכזים בה… ורק אנחנו הזנחנו מטרופולין של מלך ולא עשינו המאמצים הראויים והדרושים להחדיר רוח רעיון 'אגודת ישראל' בארץ ישראל. באותה המידה הדרושה לא הבינונו שעיקר השפעת 'אגודת ישראל' צריכה ומוכרחת להתרכז בארץ ישראל… ושזו תהיה אבוקת האור להאיר את כל הגולה כולה… יש הרושם כאילו השלמנו עם הרעיון כי בניין ארץ ישראל הוא תפקיד הציונים וה'מזרחים', ו'אגודת ישראל' יש לה רק תפקיד כעין חברה לחיזוק הדת וכדומה" (עת לעשות להצלת ישראל, חיים שלם, תשס"ז, עמ' 35).

חשיבותה הקיומית של מצוות יישוב הארץ

ראוי להוסיף שבעת שהתחילו העליות החדשות לארץ, לפני כמאה ושלושים שנה, גודלו של העם היהודי היה שווה לגודל העם הערבי, כלומר יהודי העולם כולו מנו קרוב ל-11 מיליון נפש, וגם ערביי העולם, ממרוקו ועד עיראק, כל דוברי הערבית, מנו כ-11 מיליונים. בזכות השגשוג הכלכלי בכל העולם, העם הערבי גדל והתרבה ליותר מ-400 מיליון, ואילו בני עמנו שלא עלו לארץ בהמוניהם ועברו רדיפות קשות, מהפיכה קומוניסטית, שואה והתבוללות, מונים היום כ-14 מיליון יהודים מוכרים, ואולי עוד מספר דומה של יהודים שמחמת הרדיפות הסתירו את יהדותם עד שכמעט נשכחה מהם. לו היינו זוכים לקיים את המצווה ששקולה כנגד כל המצוות, וכעת אפשר גם להבין מדוע, היינו עולים לארץ ומיישבים אותה וזוכים להיות כיום עם גדול ורב במדינת ישראל שמשני עברי הירדן ומצבנו הלאומי, הדתי והביטחוני היה לאין שיעור טוב מאשר כיום. זאת ועוד, כל מה שיש לנו היום הוא בזכות אלה שעלו לארץ במסירות וקיימו את המצווה.


דין ציצית מחומר סינתטי שמחלקים בצבא

שאלה: שמעתי שיש בעיות לגבי הציציות שמחלקים בצבא, מפני שהן מחומר סינתטי. האם להלכה הן כשרות, והאם אפשר לברך עליהן?

תשובה: נתחיל מהיסודות: כל בגד שיש לו ארבע כנפות חייב בציצית. אומנם יש סוברים שרק בגד מצמר או פשתים חייב מהתורה, ושאר הבגדים מדברי חכמים (רי"ף, רמב"ם ושו"ע ט, א), ויש אומרים שכל הבגדים חייבים מהתורה (תוספות, רא"ש ורמ"א). בכל אופן, בין שהחיוב מהתורה ובין שמדברי חכמים, חובה להטיל ציציות בבגד מכל סוג שהוא ומברכים על לבישתו.

בגד סינתטי

אומנם בגד עור פטור מציצית, מפני שאינו נעשה על ידי אריגה כדרך הבגדים אלא עשוי ממשטח אחד (שו"ע י, ד; לבוש, שועה"ר). וכן יריעת ניילון שמכינים ממנה סינר או מעטה להגן על פועלים בעבודתם פטורה מציצית.

יש אומרים שגם בגד שעשוי מחוטים סינתטיים פטור מציצית, הואיל והיה אפשר לעשות אותו כיציקה אחת כמו עור (מהר"י שטייף כח; אג"מ או"ח ב, א). אולם לדעת רוב האחרונים יש הבדל בין בגד עור לבגד מחוטים סינתטיים. העור מטבעו אינו עשוי כבגד, כי אין בו חוטים, ולכן הוא פטור מציצית. אבל כאשר עושים בגד מחוטים סינתטיים, הוא חייב בציצית (הר צבי א, ט). אלא שלעניין ברכה היו שחששו, ומחמת הספק הורו שלא לברך על ציצית שבבגד זה (ציץ אליעזר יב, ג; אול"צ ב, ג).

אולם לדעת רוב הפוסקים יש לברך על ציצית שהוטלה בבגד מחומרים סינתטיים (רש"ז אוירבך זצ"ל בשאלת שלמה ג, טז; הרב אליהו זצ"ל במאמר מרדכי ימות החול ז, סז-סח; הרב נחום רבינוביץ שליט"א במלומדי מלחמה קיב, והעיד שכך סבר גם הרב הנקין זצ"ל).

בגד סינתטי הפך לבגד הרווח

קל וחומר כיום שיש לברך על ציצית שהוטלה על בגד סינתטי, שכן במשך עשרות השנים שעברו מאז החל הדיון על בגד מחוטים סינתטיים ייצור החוטים הסינתטיים השתכלל מאוד. בעבר הם היו מאיכות גרועה, לא חיממו היטב בחורף וגרמו להזעה בקיץ, ורק מפני מחירם הנמוך השתמשו בהם להכנת בגדים זולים. אולם בינתיים איכותם השתפרה להפליא, וכיום מכינים מהם בגדים איכותיים, שלעיתים אף נחשבים טובים מבגדים מחוטים טבעיים. בפועל, כאשר התחילו הדיונים על בגד סינתטי רק אחוזים בודדים מהבגדים יוצרו מחומרים סינתטיים, והם היו ניכרים לרעה משאר הבגדים. אולם כיום יותר מ-70 אחוזים מהחוטים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, ורוב הבגדים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, כך שסתם בגד כיום הוא מחומר סינתטי. לכן בגד שעשוי מחוטים סינתטיים נחשב כבגד לכל דבר, ואין ספק שיש לברך על ציצית שהוטלה בו.

הציציות בצבא

רוב הציציות שמחלקים כיום בצבא הם מבד דרייפיט, שהוא בד סינתטי ארוג בטכנולוגיה מיוחדת, המשמש להכנת בגדים לפעילות ספורט, שיתרונם העיקרי שהם מאווררים ומנדפים את הזיעה ולכן הם נוחים ונעימים לחיילים, והם משמשים להם כגופייה וכטלית קטן כאחד.

ציציות אלו הגיעו לצבא בעזרת הרב ידידיה אטלס (רב צבאי במיל'). במבצע עמוד ענן שהו החיילים ימים ארוכים בשטח בלי יכולת לכבס או להחליף את הבגדים, הזיעה איכלה את הציציות והצבא נאלץ להוציא משימוש 10,000 ציציות. אז הועלתה היוזמה לייצר טליתות קטנות מבד דרייפיט.

בכל אופן, טליתות אלה כשרות לברכה בלא ספק. כמו כן מחלקים בצבא גם טליתות מבד כותנה, ומובן שגם לגביהן אין ספק.

טלית רשת

בחנויות לתשמישי קדושה נמכר סוג נוסף של טלית קטן, שעשויה מרשת חוטים סינתטית יצוקה. ייתכן שבעבר הרחוק חילקו טליתות כאלה בצבא, אבל לפחות עשרים שנה כבר אין מחלקים אותן בצבא.

לגבי טליתות רשת אלה התעורר ספק גדול יותר, הואיל ואינן עשויות כשאר בגדים שארוגים מחוטים, אלא מחוטים יצוקים. ואומנם בשו"ת אז נדברו (ז, נב) סבר שיש לברך עליהן, הואיל ובפועל הן עשויות כבגד שיש לו חוטים. וכן דעת הרב רבינוביץ שליט"א. ואף שסברתם נראית, מכיוון שרבים הסתפקו בדינן, למעשה נכון שלא לברך עליהן. וכך כתבתי בפניני הלכה ליקוטים א' ח, ו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הפך הטהור וסגולת ישראל

היוונים ניסו לטמא את כל השמנים, כלומר לגרום לעם להתייוון ולפגוע במושגי הקדושה, אך הסגולה הפנימית של עם ישראל נשארה בטהרתה, שרדה בכל המצבים ואף האירה לאנושות • בין נזקיה של ההשפעה הטמאה: בהשפעת ההלניזם הקדושה נתפסת בטעות כפרטית, מסתגפת ומנותקת מהעולם • סגולת ישראל התגלתה לאורך הדורות, החל מהאבות, בדאגה ובתרומה לאחרים במסירות נפש • לכן יהודים אידיאליסטים, גם אם הם אינם הולכים בדרך התורה והמצוות, מתגלה בהם סגולת ישראל

לאחר שהיוונים כבשו שטחים אדירים ובתוכם יהודה הקטנה, במשך מאה ושישים שנה שלטו בכל הסביבה עד שכולה התייוונה, ואף ביהודה ההתייוונות התפשטה, עד שגם הכהנים הגדולים יאסון ומנלאוס היו מראשי המתייוונים – הם הקימו ליד בית המקדש אצטדיון לתחרויות היאבקות, והעדיפו לחזות בתחרויות מלקיים את עבודת הקורבנות בבית המקדש. נדמה היה שגם היהודים, כמו שאר העמים, עומדים להתייוון לגמרי. אולם הסגולה הפנימית הישראלית נותרה בטהרתה, ולכן כאשר החריפו היוונים את גזירותיהם כנגד הדת, הזיק הנשמתי התעורר. וכשהגיעו היוונים לכפר מודיעין וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני ואת המתייוון שאיתו, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות.

נס פך השמן

לא רק שהצלחנו לשרוד בתוך האוקיינוס ההלניסטי ששטף את העולם, אלא שבתהליך ארוך ומורכב היהדות אף פוררה את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה בה' אחד, ערכי המוסר והשאיפה לתיקון עולם הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שהפכו ליסוד של כל הטוב שבתרבות האנושית

אומנם בית המקדש השני נחרב וכל הישגיהם המדיניים של בית חשמונאי בטלו, אולם בזכות נס פך השמן נתגלתה סגולת הקשר הנצחי שבין ישראל לתורה, שמאירה את החושך מעל לחוקי הטבע, ובזכותה עמדנו במחשכי הגלות הארוכה. במשך השנים התברר שהנס עוד גדול בהרבה: לא רק שהצלחנו לשרוד בתוך האוקיינוס ההלניסטי ששטף את העולם, אלא שבתהליך ארוך ומורכב היהדות אף פוררה את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה בה' אחד, ערכי המוסר והשאיפה לתיקון עולם, שהם יסודות התורה, הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שבדרכים ישרות ועקלקלות (הנצרות והאסלאם) הפכו ליסוד של כל הטוב שבתרבות האנושית. וכמה שארכה גלותנו, אורם של ישראל והתורה ארוך יותר ומאיר יותר, עד שנזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, שממנו נדליק את מנורת בית מקדשנו, ותמלא הארץ דעה את ה'.

מהי הפנימיות הטהורה

ביאר מרן הרב קוק: "הגויים טימאו את היהדות הגלויה במגעם, נגעו בשמנים הקדושים ושיקצו אותם, אבני מזבח הקודש נתפגלו. אבל בקדושתם נשארו פנימיות הסודות שהם עלומים וחתומים ממגע זר. ודווקא הפנימיות היותר נשמתית. כי המבטאים אשר לסודות כבר באו פריצים וחיללום" (אורות התחיה סג). כלומר, לא רק הצדדים החיצוניים נטמאו, אלא גם השמנים הקדושים, אבני המזבח וביטויי התורה. לדוגמה, מושג הקדושה נתפס בנצרות כקשור לסיגופים, למוות ולפרישות מהחיים. תפיסה זו השתרשה עד שכאשר יהודים מנסים להסביר ולדמיין מיהו אדם צדיק, מחמת טומאה זו עולות בראשם דמויות שרחוקות מאבותינו הקדושים, אשר מתוארים בתנ"ך ובדברי חכמים כגיבורי חיל, אנשי מעשה, שמקדשים את החיים.

אבל את שורש הנשמה של ישראל אי אפשר לשנות, אותה לא ניתן לטמא והיא היסוד שמכוחו נמצא השמן הטהור שממנו צמחה הישועה, וכפי שביאר מרן הרב: "פנימיות זו, שהיא נשמת הנשמה העליונה, קבועה היא בנשמה הסגולית אשר לישראל, ואינה זזה ממנה, כל זמן שהקישור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אף על פי שאינו יודע לקרוא בשם ולפרש את צפונותיו, ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו – תוכו קודש קודשים הוא".

השאיפה הלאומית, שרוצה בכבוד ישראל וברכתו בארץ החיים, נובעת מהסגולה שמתבטאת בשמן הטהור. קל וחומר כאשר השאיפה הלאומית הזאת מתעלה לגילוי תורת ארץ ישראל.

סגולת ישראל

מהי סגולת ישראל? השאיפה העמוקה לדרוש צדק ואמת, להוסיף טובה וברכה לעולם ולהמשיך ולהתעלות בזה עד אין קץ. כאשר אברהם אבינו פתח את אוהלו לאורחים שנראו כעובדי עבודה זרה, הוא לא עשה זאת כי נצטווה על כך או כי קיווה לשכר טוב, אלא כי אהב את הבריות. כך אנו מוצאים את אברהם אבינו ואת בנו יצחק אבינו עוסקים בחפירת בארות, פעולה שיש ממנה ברכה, כי מהבארות ישאבו מים להחיות עם רב. כך אנו מוצאים את יעקב אבינו עובד בחריצות ובנאמנות במרעה הצאן, גם שלא לצורכי עצמו ורווחיו, כדי להוסיף רווחה לעולם. כמו כן אנו מוצאים אצל יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו, שאף שהיו לו כל הסיבות להתייאש ולהיות ממורמר על שנמכר לעבד, לא איבד את חיוניותו, ובכל מקום שאליו התגלגל השתדל להיטיב את מצבם של הסובבים אותו, עד שהציל את הממלכה המצרית מרעב נורא. גם יהודים בני ימינו, מדענים ופעילים לתיקון החברה, שעיקר מגמתם לתרום לרווחת האנושות, הולכים בזה בדרך האבות.

כאשר משה יצא מארמון פרעה וראה נוגשׂ מצרי מכה עבד עברי, אף על פי שידע שאם יגן על העבד יסכן את חייו, היכה את המצרי והושיע את העבד. בעקבות זאת איבד את מעמדו כנסיך מצרים ונאלץ לברוח למדיין כדי להציל את חייו. גם במדיין, כאשר ראה שהרועים מקפחים את בנות יתרו, לא יכול היה לעמוד מנגד. תוך שהוא מסתכן בתגרה עם בני המקום, הוא נאבק על זכותן לקבל את התור המגיע להן בהשקיית הצאן מהבאר. מתוך כך המשיך להתעלות עד שנעשה ראוי להנהיג את עם ישראל ולקבל את התורה מסיני.

כאשר רות המואבייה החליטה להצטרף אל חמותה נעמי בדרכה חזרה לבית לחם שבנחלת יהודה, היה זה מפני שלא יכלה לעזוב אותה גלמודה בצערה הנורא. נעמי, שהייתה אחת הנשים המיוחסות ביהודה, עמדה לשוב אל מולדתה מובסת, אלמנה מבעלה העשיר ושכולה מבניה. רות הרגישה חובה מוסרית ללוות אותה ולעמוד לימינה. מתוך כך נפתח ליבה לאמונה בה', והיא התגיירה וזכתה להיות אם מלכות בית דוד.

סגולת ישראל שמתגלה ביהודים אידיאליסטים

ביאר מרן הרב קוק שגם כאשר יהודי "טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קודשים", ובתנאי "שהקישור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו. כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית". כי טובת האומה הישראלית להוסיף טובה וברכה בצדק ואמת.

באיגרות אחדות נתן מרן הרב קוק עצות חינוכיות לר' דב מילשטיין, סוחר עצים אמיד מוורשה, שבניו עזבו את דרך התורה והמצוות. האב התלבט האם לתמוך בהם מבחינה כספית בלימודיהם באוניברסיטה ובעסקיהם, או שמא כיוון שנדבקו למינות, שכל באיה לא ישובון, יש להרחיק אותם ולשבת עליהם שבעה, כעצת רבו האדמו"ר מפאריסוב. מרן הרב כתב לו: "שבאמת אם היו בניו קשורים לכל הפחות לאומה הישראלית ברעיונם, והיו מחובבי ציון או ציונים, היה יותר נקל להשיבם לאיתן דרך ה'… מכל מקום גם עכשיו שהרחיקו ללכת אין להתייאש מהם כלל", שכן לאחר שאור ה' על ידי תורתו הקדושה כבר הופיע בעולם במשך אלפי שנים, "כבר אין לנו אותה המינות הארורה אשר כל באיה לא ישובון שהייתה בימים הראשונים. עכשיו אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שבאמת… הוא דרך ה' שציווה אברהם אבינו ע"ה את בניו ואת בני ביתו לעשות צדקה ומשפט… על כן לדעתי, לנפולים כאלה צריך להסביר… כי יסוד מטרתם היא באמת רצויה" (אגרות א, קיג).

כלומר, אף שלא היו ציוניים, כיוון שהיו להם אידיאלים טובים, ומבחינתם הם לא בגדו ביהדות אלא סברו שהיא מקור ההשראה החיובי שלהם, הסגולה הפנימית נותרה בהם.

הרב ארי יצחק שבט בירר את סיפור חייהם של הבנים הללו. אחד מהם נעשה יו"ר הבנק הפולני הלאומי, ולאחר שאביו עלה לארץ וירד מנכסיו, תמך כספית באביו ובאחיו הבכור ובמשפחתו שהיו דתיים וחיו בארץ. הוא עצמו נישא לגויה ונרצח בשואה. הבן השני עבד במשרד החוץ של פולין. בנישואיו השניים התחתן בטקס דתי עם יהודייה ממשפחת רוטשילד. הוא עוד הספיק לברוח לארצות הברית, ויש לו נכדים ונינים שקשורים ליהדות. כאשר קמה מדינת ישראל, הציע לו בן גוריון את תיק שר החוץ, אך הוא סירב בטענה ש"אלוקים לא ייעד את היהודים כדי לגדל פרדסים".

המצוות הכלליות

כמדומה שגם חסרון הבנת המצוות הכלליות, כמו יישוב הארץ, הגנת ישראל והשירות הצבאי, נובע מהשפעת הטומאה הזרה שדבקה בחיצוניות הדת במשך הגלות, עד שהקדושה מתגלה רק בחיי הפרט, ובכל ענייני הלאומיות הכלליים אין קדושה ומצווה, אלא הכול חול. אולם האמת הפוכה: עיקר הקדושה מתגלה בכלל ישראל, ומתוך כך היא נמשכת לחיי הפרט. כלל ישראל קיבל את התורה והמצוות על מנת לקיימן ולחיות בהן בארץ ישראל, ורק מתוך כך נמשך החיוב לכל יהודי ויהודי, ואף ליהודים שבחוץ לארץ, כדי שלא יהיו הדברים חדשים עליהם כשיחזרו לארץ (ספרי עקב לז).

גם בדורות האחרונים, מי שמסתכלים על הפרטים בלבד התנגדו למצוות העלייה לארץ, ומתוך שלא ראו את הכלל הפיצו עלילות כאילו התנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה: למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית, ואף ביקשו לחלן את העם, בפועל, בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען מצוות הכלל – יישוב הארץ וקיבוץ הגלויות – העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית. סיבות רבות גרמו לחילוניות, העיקרית שבהן היא הקושי שלנו להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. לכן בכל קהילות הגולה אחוז המתבוללים והחילוניים גדול לאין ערוך מאשר בארץ. מי שאינו רואה זאת כופר בקדושת המצוות הכלליות, וגם נוהג בכפיות טובה כלפי היהודים שפעלו במסגרת התנועה הציונית במסירות נפש למען העלייה, ההתיישבות והביטחון.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם תלמידי ישיבה צריכים להתגייס?

צודקים הרבנים החרדים בטענה שתלמוד התורה חשוב ביותר, ושעם ישראל זקוק לאנשים שידחו את גיוסם כדי לגדול בתורה ולהיות מורים ותלמידי חכמים • אלא שרוב הבחורים אינם עתידים להיות רבנים, ולכן עליהם לקיים את המצווה הגדולה להתגייס לצבא • צודקת גם הטענה החרדית בדבר סכנה רוחנית בצבא – אומנם היכולת לשמור שבת וכשרות השתפרה לאין ערוך, אך עירוב החיילים והחיילות דרדר את מצב הצניעות • הפתרון אינו להימנע מקיום מצוות השירות בצבא, אלא לחזק את הצבא ולהתאים אותו לציבור החרדי ולכלל ישראל

נניח שהיה מתברר שאנשים ששומרים שבת, באותו יום מתפתים להתמכר לשכרות ולשאר תועבות. האם היינו מוותרים על שמירת השבת? חס ושלום! היינו מתאמצים למצוא דרכים שלא יגיעו לכך. כך צריך להתאמץ כדי להסדיר את קיום המצווה הגדולה והקדושה לשרת בצבא

לאחרונה עלתה שוב סוגיית גיוסם של תלמידי הישיבות לצבא. התברר שהציבור החרדי ככלל נמנע מגיוס לצבא. כמעט כל המתגייסים שנספרו כחרדים הם או בחורים שעזבו את הציבור החרדי ובדרך כלל גם את הדת, או מבוגרים שמוצאים את פרנסתם בצבא, או בחורים שגדלו בקהילות שבשולי הציבור החרדי, כדוגמת בעלי תשובה ועולים חדשים, ולא הפנימו את מלוא עמדותיו של הציבור החרדי, או בני הציבור החרד"לי.

במקביל התברר שרשויות הצבא, בזדון או בשגגה, הטו את נתוני הגיוס, ויצרו מצג שווא כאילו הציבור החרדי נמצא בתהליך של התגייסות לצבא.

מצוות השירות בצבא

השאלה החוזרת ונשאלת: האם בחורי ישיבות שלומדים תורה פטורים מהגיוס לצבא? לפני שנתייחס לעצם השאלה, צריך לבאר תחילה שמצווה גדולה לשרת בצה"ל, ומצווה זו היא מהמצוות הגדולות והקדושות ביותר שישנן בדורנו, והיא מבוססת על שתי מצוות: הצלת ישראל ויישוב הארץ.

הצלת ישראל

על הצלת יהודי יחיד נצטווינו: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). על הצלה זו מחללים את השבת, ואמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". על אחת כמה וכמה שגדולה החובה להציל קהילה מישראל, ולשם כך לא רק שמצווה לחלל שבת, אלא אף מצווה לסכן נפשות, כפי שלמדנו שכדי להציל אפילו רכוש של קהילה באזור הספר – מחללים שבת ומסכנים נפשות (שו"ע אורח חיים שכט, ו). על אחת כמה וכמה שכך חובה לעשות כדי להציל את כלל ישראל. וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, א): "ואי זוהי מלחמת מצווה? … עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". מצווה זו מחייבת מסירות נפש, ודוחה את חובת היחיד לשמור על נפשו (מרן הרב קוק, משפט כהן קמג; שו"ת ציץ אליעזר יג, ק).

מצוות יישוב הארץ

המצווה השנייה היא מצוות יישוב הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג-נד): "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ…" אמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פרשה נג). מצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס; וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה ותרד, משפט כהן עמ' שכז). על אחת כמה וכמה שעלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו, וכל חייל שמשרת בצה"ל שותף במצווה הגדולה הזו.

מצוות יישוב הארץ נוהגת בכל הדורות, כפי שכתבו הרמב"ן ופוסקים רבים. רק מחמת האונס, כיוון שלא הייתה לנו אפשרות צבאית ומדינית ליישב את הארץ, לא עסקנו במשך הגלות הארוכה בקיום מצווה זו. אומנם יש סוברים שלדעת הרמב"ם מאז חורבן הבית אין מצווה לכבוש את הארץ, אולם הכול מודים שלדעת הרמב"ם יש מצווה לגור בארץ, וממילא אם לאחר שעם ישראל גר בארץ באים אויבים לכבוש חלקים שבידינו – מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו להילחם כדי לשמור עליהם, שכן אסור להעביר נחלות שבארץ ישראל לידי גויים (דבר יהושע ב, או"ח מח; מלומדי מלחמה א; פנה"ל העם והארץ ד, 2).

התנגשות בין תלמוד תורה לגיוס לצבא

עם כל חשיבותה העצומה של מצוות תלמוד תורה, אין היא דוחה את מצוות הגיוס לצבא. אין זה רק מפני הכלל הידוע, שכל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה תלמוד תורה (מועד קטן, א), שכן כלל זה חל גם על מצוות פרטיות, כדוגמת המצווה להתפלל, לבנות סוכה, להעניק הלוואה ולהכניס אורח. אולם מצוות הגיוס לצבא הרבה יותר חשובה, מפני שקיום כל ישראל תלוי בה.

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך היו יוצאים למלחמה ולא חששו לביטול תורה. יתר על כן, חומש במדבר נקרא חומש 'הפקודים', מפני שמנו בו את כל הגברים החיילים שעמדו לכבוש את הארץ.

ומה שאמרו (בבא בתרא ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, הכוונה שהם פטורים משמירה שנועדה בעיקר למניעת גניבות. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך", ובפיקוח נפש – מצווה בגדולים תחילה (משנה ברורה שכח, לד).

חשיבות לימוד התורה של תלמידי הישיבות

עם זאת, צריך לדעת שהמצווה החשובה ביותר היא תלמוד תורה, ואין מצווה ששומרת ומקיימת יותר את עם ישראל בטווח הארוך. לכן, יחד עם המצווה לשרת בצבא, יש הכרח לשלב בסדר החיים של כל יהודי שנים שבהן יתמסר כפי יכולתו ללימוד התורה. וזהו שאמרו חכמים (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", מפני שהצלת נפשות נוגעת להצלה עכשווית של הגוף, ואילו תלמוד תורה מחיה את הנפש והגוף של האומה הישראלית לטווח ארוך.

מצוות הגיוס והמצווה להצמיח תלמידי חכמים

למעשה, המצווה להתגייס לצבא חלה על כל ישראל, ובכלל זה גם על מי שמעוניין ללמוד תורה בישיבה. אומנם כאשר אין הכרח ביטחוני לגייס את כל הבחורים בלי יוצא מהכלל, כפי שהיה במלחמת השחרור, מצווה לדחות את גיוסם של המעוניינים והמתאימים לתפקידי רבנות וחינוך, כדי שילמדו בשקידה ויתעלו בתורה – וכשיהיו רבנים ומחנכים, יתרמו בחינוכם ובתורתם לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל וליישוב הארץ. ואף שיש תלמידי חכמים אמיתיים ששילבו גיוס לצבא בשנות לימודיהם הראשונות בישיבה, מכל מקום רבים מאלה שראויים להיות רבנים יוכלו לתרום בתורתם יותר לעם ישראל אם ידחו את גיוסם, כל עוד הם ממשיכים להתפתח בתלמודם בישיבה. זה היה תפקידם של בני שבט לוי, שלמדו על מנת ללמד, והיו פטורים מהגיוס לצבא, ולא נטלו חלק בנחלת הארץ, כדי שיהיו פנויים וזמינים לעבודת המקדש ולחינוך והוראה. רק במצב של פיקוח נפש לאומי התגייסו הלוויים והכהנים לצבא, ובשעת הצורך אף הובילו אותו, כבימי הכהנים החשמונאים.

חשוב לציין: תרומה זו של לומדי התורה יכולה להתקיים בתנאי שהלומדים יתייחסו בכבוד גדול למצוותם של החיילים העומדים על משמר עמנו וארצנו. רק לימוד מתוך עמדה זו יוכל לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל. מנגד, לימוד תורה שכופר בקדושת מצוותם של החיילים, מופרך מיסודו, כדוגמת לימודו של מי שכופר במצוות השבת.

ההסכמה והביקורת כלפי העמדה החרדית

לאור זאת, אין לנו מחלוקת עקרונית עם הציבור החרדי על הצורך לדחות את גיוסם של בחורי ישיבות שקדנים שעתידים להיות רבנים ומחנכים – כאשר הדחייה הראויה למורים היא בת שנים ספורות, ואילו הדחייה הראויה לרבנים היא לשנים רבות בלא הגבלה.

הביקורת היא בשני תחומים: האחד – שהלומדים בישיבות צריכים ללמוד את התורה כהלכה, ומתוך כך לכבד את מצוות הגיוס לצבא. השני – רוב הבחורים, שאינם עתידים להיות רבנים, גם אם הם לומדים יפה ובשקידה, צריכים לקיים את מצוות הגיוס.

ההסבר לאי־גיוס החרדים

אומנם ניתן להבין את עמדת החרדים, שחוששים שמא השירות הצבאי יגרום לירידה רוחנית עד כדי עזיבת התורה והמצוות. אם אכן כך, הרי שמדובר בבעיה קיומית שלא ניתן להתפשר עליה. פיקוח נפש רוחני.

בפועל, מתרחשים בצבא שני תהליכים מקבילים. מצד אחד, במשך עשרות השנים האחרונות השתפרה היכולת של חייל דתי לשמור מצוות כדוגמת כשרות, תפילות, שבת וחגים. מנגד, בעקבות עירוב החיילים והחיילות ביחידות השונות, האווירה הכללית נעשתה מאוד לא צנועה, כך שבחור שגדל בחברה דתית, וקל וחומר חרדית, נצרך להתמודדות קשה. במצב כזה, עמדת הרבנים החרדים היא שהבטחת עתידם הרוחני של הבנים עדיפה על פני מצוות השירות בצבא. אומנם הצבא מוכן ליצור עבור המתגייסים החרדים מסגרות שיתאימו לאורח חייהם, אולם הם עדיין חוששים שמא במשך הזמן השירות בצבא יגרום לרפיון דתי.

במקום להימנע – לחזק את הצבא

אולם להלכה ולמעשה, עמדתם מוטעית. במקום להימנע מגיוס, עליהם לעמוד על המשמר, ולדאוג שהאווירה בצבא תהיה כפי הראוי למחנה קדוש. כבר היום לבני ישיבות ההסדר ישנם תנאים סבירים שמותאמים לאורח חיי הציבור הדתי.

אגב, בשנים האחרונות, באופן עקבי, אני נוהג לשאול את הבחורים שחוזרים לישיבה לאחר שירותם הצבאי במסגרת ההסדר, אם בעקבות השירות הם נחלשו מבחינה דתית או התחזקו. כמעט כולם משיבים שהתחזקו. חשוב לציין שלעומת זאת, מבין אלה שהלכו לשירות במסגרות צבאיות רגילות, לפחות מחצית השיבו שנחלשו, ועליהם להתחזק.

צריך להתאמץ כדי לקיים את המצוות

הכלל הוא שצריך להתאמץ כדי לקיים את המצוות, ולא להתייאש מראש מלקיימן בגלל סיבות שונות.

נניח, דרך משל, שהיה מתברר שאנשים ששומרים שבת, כיוון שהם בטלים ממלאכתם, באותו יום הם מתפתים להתמכר לשכרות, לסמים ולשאר תועבות. האם היינו מוותרים על שמירת השבת? חס ושלום! היינו מתאמצים למצוא דרכים כדי שלא יגיעו לכך (אגב, זה אחד הפירושים לתקנת קריאת התורה במנחה של שבת, עי' פנה"ל שבת ה, ח).

כך צריך להתאמץ כדי להסדיר את קיומה של המצווה הגדולה והקדושה הזו. במחצית מן המאמץ שנציגי הציבור החרדי משקיעים עבור הפטור מן הגיוס, היו יכולים להסדיר את התנאים הרוחניים של השירות הצבאי עבור בני הציבור החרדי וכלל ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

סוד כפרתו של יום הכיפורים

ביום הכיפורים מתגלה הברית הנצחית בין הקב"ה לישראל, שאינה תלויה במעשים ונמשכת למרות החטאים • מקום מרכזי בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ניתן לכפרה על הקודש על ידי השעיר לה', וכפרה זו חשובה ורלוונטית גם בימינו • הערכים שהתגלו בקודש הקודשים דרך הארון, הלוחות והכפורת, הם אמונה בה' דרך קדושת ישראל, תורה ואהבה • לכן ראוי להתעורר ביום הכיפורים לתיקון בעיקר במישורים אלה: היחס לעם ישראל לכל גווניו, לימוד התורה, אהבת הבריות ובניין המשפחה, וכן יישוב ארץ ישראל שהקדושה תלויה בו

יסודו של יום הכיפורים בברית האהבה שבין ה' לישראל עמו. ראשיתה בברית שכרת ה' עם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שנתקיימה על ידי מצוות ברית המילה, התעצמה ביציאת מצרים, ונחתמה במתן תורה. ברית זו התגלתה באופן מיוחד ביום הכיפורים, שבו מחל ה' לישראל על חטא העגל מחילה גמורה, ואז נתן לישראל שוב את התורה בלוחות שניים, וציווה להקים את המשכן כדי להשרות את שכינתו בתוכם (פרקי דרבי אליעזר מו; תנחומא תרומה ח, כי תשא לא). וכן לדורות נצטווינו לקיים את סדר עבודת יום הכיפורים, שבו מתגלה ברית האהבה שבין ה' לישראל עמו, ומתוך כך עוונותיהם של ישראל מתכפרים.

הברית אינה תלויה במעשים

הברית אינה תלויה בתנאים חיצוניים אלא בבחירה האלוקית שבחר ה' בעמו ישראל להיות לו לעם סגולה, וברא לישראל נשמה מיוחדת שנכספת לתיקון עולם על ידי גילוי האור האלוקי. וזהו שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה" (דברים ז, ו). ונאמר: "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה, ד). לכן גם אם ירבו ישראל חטאים לאין שיעור, הברית האלוקית לא תופר, שנאמר: "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד).

המשפט והברית ביום הכיפורים

אומנם כיום, שבית המקדש חרב, איננו מרגישים ראויים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים. מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי להתפלל על הזיווג. ביום הכיפורים יכולים הבחורים והבחורות להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיהם בחיים ועל הזיווג המתאים להם באמת

בדרך כלל העולם מתנהל על פי כללי המשפט, שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שלפי מעשי בני האדם יתנהל העולם: אם יבחרו בטוב – תרבה הטובה, ואם יבחרו ברע – תמעט הטובה ויתרבו הצרות. לכאורה לפי זה אם ירבו חטאים מעבר לגבול מסוים – יחריבו את העולם. אלא שביום הכיפורים נפתחים שערי שמיים, ההנהגה האלוקית העליונה מתגלה, ועוונות ישראל נמחלים בשורשם, ובזכות זה העולם ממשיך להתקיים ולהתקדם אל גאולתו. שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). אומנם הנהגת המשפט אינה בטלה, ועל כל חטא ועוון שלא תוקן בתשובה יבוא עונש, ואם יגדלו החטאים ויתרבו – העונשים יהיו קשים מנשוא, אבל הם יתקנו ויזככו את ישראל. הרי שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה, מכוח הברית שמתגלה ביום הכיפורים – הגאולה שהבטיח ה' לאבותינו ולנו תבוא, אלא שהיא תבוא בדרך קשה של ייסורים. וככל שנזכה לשוב בתשובה ולבחור בטוב, נזכה מכוח קדושת יום הכיפורים לקרב את הגאולה בדרך טובה של תשובה ובניין. וכן לכל יחיד, ככל שישוב בתשובה ביום הכיפורים, כך יזכה להמשיך על עצמו קדושה, כפרה וברכה לגילוי אורם של ישראל בחייו האישיים במשך כל השנה.

השעיר והכפרה על הקודש

עיקר כפרת יום הכיפורים על ידי שני השעירים שעלו לגורל – האחד לה', והשני לעזאזל. המפליא הוא שעל כל העבירות של ישראל ושל הכהנים היה השעיר לעזאזל מכפר, ואילו השעיר לה' נועד לכפר אך ורק על העבירות של ישראל במקדש, ועוד היה הכהן הגדול מקריב פר לחטאת כדי לכפר על עבירות של הכהנים במקדש. מדוע הפר והשעיר שדמם הוזה בקודש הקודשים, ואחר כך בקודש, נועדו לכפר על עוון המקדש בלבד, ואילו השעיר לעזאזל כיפר לבדו על כל שאר החטאים?

אלא שיש כאן רעיון חשוב מאוד: שורש כל החטאים נובע מפגם בהתקשרות שלנו אל ערכי הקודש. על כן עיקר הכפרה תלויה בתיקון היחס לערכי הקודש, ולאחר שעיקר התיקון נעשה, ממילא מתברר שכל החטאים הם חיצוניים, ובקלות יחסית אפשר להשתחרר מהם. וזהו שנצטווינו לכפר על כולם בשעיר שנשלח לעזאזל, לאבדון.

תשובה לערכי המקדש

אם כן, עיקר עבודת התשובה ביום הכיפורים היא לחזור למערכת הערכים האלוקיים שמתגלה במקדש כפי הסדר הנכון והמאוזן שלהם. המקדש היה מחולק לשני חלקים – השליש הפנימי קודש הקודשים, ושני שליש קודש.

בקודש הקודשים הונח ארון הברית, ובו לוחות הברית והתורה, ועניינו של קודש הקודשים – גילוי הברית שבין ה' לישראל על ידי התורה.

בקודש היו מונחים שלושה כלים: השולחן, המנורה ומזבח הזהב. השולחן כנגד הערך המקודש של כל העבודות שאנשים עושים לצורך יישובו של העולם, המנורה כנגד הערך המקודש של כל החוכמות שבעולם, ומזבח הזהב הוא כנגד עבודת הלב בתפילות כל ישראל. מקוצר מקום נעסוק בערכים שהתגלו בקודש הקודשים:

קודש הקודשים

בקודש הקודשים הונח ארון הברית ובו הלוחות והתורה שניתנו למשה מסיני, ועל ידי כך התגלה קשר הברית שבין ה' לישראל עמו.

מעל הארון הונחה כפורת הזהב, ועליה שני הכרובים שמבטאים את ברית האהבה שבין הקב"ה לישראל, שהיא השורש לכל האהבות שבעולם. הרי שעיקר הערכים שמתגלים בקודש הקודשים הם האמונה שמתגלה על ידי קדושת ישראל, התורה והאהבה.

היסוד הראשון לגילוי האמונה הוא קדושת ישראל עמו של ה', כפי שלמדנו בספר הכוזרי, שהאמונה מתגלה בעולם על ידי עם ישראל. וכן אנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ו(מתוך כך) נתן לנו את תורתו". ומכיוון שביום הכיפורים מתגלה קדושת קודש הקודשים, שבה מתגלה קדושת ישראל, עלינו להתעורר ביום הכיפורים לאהבת כל ישראל מכל החוגים והפלגים. לכן תפילת יום הכיפורים נעשית באחדות גמורה, וכוללת בתוכה את כל בניו אהוביו של ה', צדיקים ועבריינים כאחד.

התורה

היסוד השני הוא התורה, ועל כן ביום הכיפורים צריך כל אדם מישראל להתקשר ביתר עוז וחשק אל התורה, ולקבל על עצמו להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה במשך השנה. במיוחד בשבתות וימים טובים שנועדו ללימוד התורה, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שכן במשך השבוע נצרכים ישראל להקדיש זמן רב לעיסוק בערכים ששורשם בקודש, היינו בכל העבודות ששורשם בשולחן, ובכל לימודי החוכמות ששורשם במנורה. אבל ביום השבת צריכים להרבות בלימוד התורה מתוך עונג של שינה וסעודות, מעין עולם הבא, ועל ידי כך תימשך הארה לחיי המעשה. במיוחד הדברים ראויים לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם, שבלימוד התורה שלהם בשבת תלויים תיקון העולם וגאולתו.

ואהבת לרעך כמוך

היסוד השלישי הוא האהבה, שכן אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, והביטוי של האמונה האחדותית בחיים הוא על ידי אהבת הבריות. לכן אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידי האהבה שבין אדם לחברו מתגלה האחדות האלוקית בזעיר אנפין.

מכיוון שאהבת הבריות מבטאת את אמונת הייחוד שמתגלה בקודש הקודשים, צריך כל אדם שחטא לחברו במשך השנה לפייסו לקראת יום הכיפורים, וכפי שאמרו חכמים: "עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פה, ב).

ערכי המשפחה בקודש הקודשים

שיאה של אהבת הבריות מתגלה בברית ובאהבה שבין איש לאשתו, ולכך רמזו הכרובים, שהיו מוצבים בקודש הקודשים על ארון הברית כדמות איש ואישה בדבקותם ואהבתם (בבא בתרא צט, א), לרמז שיש הקבלה בין האהבה שבין איש לאשתו לקשר שבין הקב"ה לישראל, כמו שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה).

מתוך כך אפשר להבין מדוע בזמן שבית המקדש היה קיים, לאחר סיום עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים ומשתדכות עם בחורי ישראל (משנה תענית כו, ב). שכן לאחר שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, שבו מתגלה קדושת האהבה והנישואין, היה ראוי להתחזק בשידוכים של אהבה וקדושה. כפי שאמרו חכמים (סוטה יז, א), שאיש ואישה שזכו לחיות באהבה ונאמנות, השכינה שורה ביניהם.

אומנם כיום, שבית המקדש חרב, איננו מרגישים ראויים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים. אך מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי לכל רווק ורווקה להתפלל ביום זה על הזיווג ולשוב בתשובה על הפגמים המעכבים אותם. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכולים הבחורים והבחורות להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיהם בחיים ועל הזיווג המתאים להם באמת, שעִמו יוכלו לקיים באהבה את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.

גם בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי, ולהתפלל שיזכו להתאחד באהבה ושמחה, ותשרה השכינה ביניהם, ויזכו לגדל בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

יישוב הארץ

עוד יסוד חשוב מתגלה בקודש הקודשים – קדושת ארץ ישראל, מפני שקדושת המקום כולה נובעת מקדושת ארץ ישראל, שעליה נבנה המקדש. זהו שאמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא עבודה זרה ד, ג; ספרי ראה נג). לכן במצוות יישוב הארץ תלוי גילוי האמונה, כפי שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה" (כתובות קי, ב). לפיכך צריך כל אדם מישראל להתעורר ביום הכיפורים לתרום את חלקו למצוות יישוב הארץ.

מחוסר מקום לא זכינו לבאר את הערכים שמתגלים בקודש, שעיקרם עבודה כנגד השולחן, חוכמה כנגד המנורה, תפילה כנגד מזבח הזהב ומסירות נפש כנגד המזבח החיצון, שעל ידם ערכי קודש הקודשים מתגלים כראוי. כדי לזכות לתשובה שלמה ולגאולה, עלינו לתת לכל הערכים את המקום הנכון והמכובד.

ברכת ה' לעם – בעולם הזה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים בעיקר לכלל האומה, ואמורים להתגשם בעולם הזה • הברכה היא ריאלית: עם שחי חיי תורה ואמונה – מחכים יותר, משקיע יותר, מקים יותר משפחות ומצליח יותר בכל תחומי החיים • כשמדינת ישראל תחיה על פי התורה, ההצלחה הביטחונית, המדעית והכלכלית שלה תהפוך אותה למופת לגויים • בראש השנה אנו מתפללים בעיקר להמלכת ה' דרך האומה • בגלות המלכת ה' התבטאה בעיקר בזעקה שיושיע אותנו, בארץ ישראל המלכה פירושה קבלת אחריות ובניית חברה על פי דרך התורה

השאלה על שכר ועונש

יכול אדם לחשוב שיסוד האמונה הוא ההתבטלות וההכרה בחדלון האדם לעומת גדולת ה', ולכן  תפילתו היא רק זעקה לעזרה. אולם לפי כל מה שלמדנו בתורה, המלכת ה' פירושה קיום התורה בתפארתה, שעל ידי כך כל הברכות שבתורה הולכות ומתגלות, וכך מתגלה מלכות ה' בעולם

דעה רווחת היא שהשכר והעונש הכתובים בתורה בענייני חיי העולם הזה מכוונים בעיקר לאיש היחיד, שאם ילך בדרכי התורה והמצוות יזכה לעושר ואושר, ולחיים טובים ובריאים. אזי מתעוררת שאלה – היאך ישנם צדיקים שסובלים מעוני, מחלות וביזיונות, ולעומתם רשעים שנהנים מעושר, בריאות וכבוד.

אכן אמרו חכמים: "בני חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא" (מועד קטן כח, א). כלומר: "בני" הם הילדים שאדם זוכה להם, "חיי" הם אורך שנות חייו, "מזוני" היינו פרנסתו. כל אלה אינם תלויים בזכותו של האדם אלא במזלו, היינו בגורלו, בייעוד שנקבע לו בעת שנולד. מביאה הגמרא ראיה לכך מחייהם של שניים מגדולי האמוראים, רבה ורב חסדא, שהיו שניהם צדיקים, ובעת עצירת גשמים תפילות שניהם היו נענות. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנה, ורבה חי רק ארבעים שנה. בביתו של רב חסדא היו שישים חתונות, ובבית רבה שישים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היו עשירים ואף את הכלבים האכילו בסולת חיטים (לשון גוזמא), ואילו בבית רבה היו עניים, ואף לחם שעורים זול לא נמצא להם תמיד לפי צורכיהם.

הגמול שבתורה נאמר לכלל

אלא שעיקר השכר והעונש ליחיד הוא בעולם הנשמות ובעולם הבא, ואילו השכר והעונש הכתובים בתורה נכתבו לכלל ישראל, שכן מדובר שם על גשמים וברכה כלכלית שיורדים על כל הארץ, על מצב כללי של בריאות, פריון ושלום, ניצחונות על אויבים ומעמד מכובד בעולם, ומעל הכול השראת שכינה. וכן העונש, לעומת זאת, הוא בצורת, מארה ביבול הארץ, עוני ורעב, מגפות, תבוסה לפני אויבים, הסתרת פני השכינה, שעבוד לעמים אחרים וגלות.

המצב הכללי כמובן משפיע מאוד על כל יחיד ויחיד, שכן אדם שנולד בארץ ענייה ושסועה במלחמות, גם אם יהיה חכם וחרוץ, חייו יהיו מעטים ורעים. לעומתו מי שנולד בארץ עשירה ומפותחת, גם אם לא יהיה כל כך מוכשר וחרוץ, יזכה לחיי רווחה.

הבחירה החופשית

אילו עיקר השכר והעונש בעולם הזה היה ליחיד, לא הייתה לנו בחירה חופשית ולא היה ביטוי לצלם אלוקים שבנו, שכן אילו כל חוטא היה נענש מיד – לא היה אדם חוטא מימיו, ואילו על כל מעשה טוב היה אדם מקבל מיד שכר – כולם היו צדיקים. אולם כאשר הדין הוא לכלל, ממילא הוא משתלשל בתהליך ארוך ומורכב, וגורל היחיד תלוי במידה רבה בייעודו הכללי ולא בבחירתו. כך כל יחיד בוחר את דרכו לפי אמונתו וערכיו.

מכל מקום, הדין המדויק והצודק נותר על כנו, שכן בעולם הבא יקבל כל אחד את המגיע לו באופן מושלם.

מעין עולם הבא בעולם הזה

אומנם מעט מהשכר בעולם הבא משתלשל ומתגלה בעולם הזה, שכן אדם שבוחר בטוב – זוכה לאמונה, ואזי כל אשר קורה לו בחייו ממלא אותו משמעות, ואפילו כשהוא סובל ייסורים, ה' עמו וייסוריו מתמתקים. לעומתו הבוחר ברע, גם כאשר הוא זוכה להנאות עולם הזה, חייו ריקים מתוכן ומשמעות עד שהם נעשים מאוסים עליו. פרט לכך, ככל שמביטים לטווח ארוך יותר, גם בעולם הזה בדרך כלל רואים שהצדיקים זוכים ליותר ברכה.

הברכה הטבעית שבחיי תורה

נחזור להדרכת התורה, שאם נלך בדרכי ה' נזכה לרוב טובה וברכה, שתגיע אלינו בדרך הטבע. זהו אחד מהתחומים החשובים שבלימוד התורה – לבאר בהיגיון כיצד שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל האדם היחיד באחוזים בודדים, וממילא אינו מפר את הבחירה החופשית, כאשר מדובר על ציבור שלם שחי לאורה של התורה – הברכה שופעת באופן פלאי.

כלומר אם נבין את התורה נכון, נבין יותר את ערך הלימוד בכלל ופיתוח המדע בפרט (כמבואר ברמב"ם ובגר"א ועוד רבים), וממילא מסתבר שילדינו יגיעו בממוצע להישגים לימודיים טובים יותר באחוזים בודדים מעבר למקובל במדינות המפותחות. בזכות ההכרה בערך העבודה והתרומה לתיקון העולם, ישקדו מעט יותר על רכישת מקצוע איכותי ומועיל, ומסתבר שבממוצע יגיעו בו לרמה טובה במעט מהמקובל במדינות המפותחות. בזכות קביעות עיתים לתורה בכל השבוע ובמיוחד בשבת, יזכו למעט יותר השראה בפיתוח ויצירתיות והטמעת ערכים בעבודה. בזכות הצניעות וההסתפקות במועט, כל אחד יחסית למה שיש לו, יוכל להשקיע יותר שנים בלימודי המקצוע והמדע המתאימים לו ולהגיע בהם להישגים מעט יותר טובים.

בזכות האמונה והדבקות במסורת, כל הערכים הללו ימשיכו להתעצם ועוד יוסיפו לכידות חברתית ותחושת אחווה. בזכות הדרכת התורה לחיי משפחה, יותר משפחות יזכו לחיות באהבה ושמחה, ויזכו לגדל יותר ילדים לתורה ולמצוות וכל שאר המעשים הטובים. בזכות האמונה תהיה יותר נכונות לתרום לעם בצבא ובהתיישבות, ומצבה הביטחוני של המדינה ישתפר, ואף שיפור זה יקרין כמובן על כל שאר התחומים.

כדי לקיים את כל הטוב הזה לטווח ארוך, צריכים כמובן לייסד את הכול על האמונה בה' ובתורתו, עם כל הערכים והמוסר שבה.

החזון למדינת ישראל

אם אכן נזכה לדבוק בדרך הטובה, אפשר להניח שהתל"ג של מדינת ישראל יהיה גבוה בממוצע מעל שאר המדינות המפותחות. נמשיך להתקדם בתחומי החברה והרווחה, נשפר את מערכת החינוך, ואזי תוך שני דורות השכר הממוצע במדינת ישראל יהיה גבוה פי שניים מאשר בארצות המפותחות ביותר. עם ישראל היושב בארצו ירבה, יתעצם ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית.

יהודי התפוצות כמובן ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, ואף האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים יבקשו לברר את שורשיהם ולשוב לעמם ולארצם. ועם גדול עצום ורב יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ולפיתוח אינטלקטואלי לטובת האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים, וכך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג).

תפילת ראש השנה

לכן עיקר תפילותינו בימים הנוראים הוא על מצבו הכללי של עם ישראל בארץ ישראל, ועל כך עיקר הדין שנעשה בראש השנה. לכן בברכת היום של תפילת עמידה, עיקר הבקשה שלנו הוא על השראת השכינה וגילוי מלכותו בעולם, שבכך הברכה תלויה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

המלכת ה' – קבלת אחריות

יכול אדם לחשוב שיסוד האמונה הוא ההתבטלות וההכרה בחדלון האדם לעומת גדולת ה', ולכן כל תפילתו היא רק זעקה לעזרה שה' יעשה הכול ויציל אותנו ויגאלנו. אולם לפי כל מה שלמדנו בתורה, מדרכי האבות והצדיקים, המלכת ה' פירושה קיום התורה בתפארתה, שעל ידי כך כל הברכות שבתורה הולכות ומתגלות, וכך מתגלה מלכות ה' בעולם.

בכך קידוש השם הרבה יותר גדול, שכן לא רק שה' מלמעלה מרעיף עלינו שפע, אלא שעל ידי הליכתנו בדרך התורה והמצוות – גם השפע האלוקי שכבר טמון בנו ובעולם הולך ומתגלה. כמו שנאמר: "אמת מארץ תצמח, וצדק משמיים נשקף. גם ה' ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה" (תהלים פה, יב-יג).

כך ממליכים את ה' בעולם במצב המתוקן.

אומנם כאשר ח"ו אנחנו נמצאים בגלות נוראה, כל שנותר לנו הוא לזעוק אל ה', ובכך אנחנו ממליכים אותו, שאיננו מאבדים את האמונה והתקווה שבידו לגאול אותנו. אבל כשהוא מתחיל לגאול אותנו, ויש בידינו היכולת לפעול, אז חובתנו לקיים את התורה בפועל ולעשות את כל אשר בידינו כדי להגשים את הדרכותיה וברכתה. וזו הדבקות האמיתית בה', שהחיים כולם מתגלים דרך אמונתנו ומעשינו.

שכחנו איך ממליכים

בעקבות ייסורי הגלות שכחנו קצת כיצד עלינו לגלות את מלכות ה' בעולם בדרך הישר. זאת מפני שבעקבות החטאים שהובילו לגלות, מלכותו מתגלה עלינו דרך העונש, שהחמור שבהם הוא הגלות על כל הייסורים האיומים שבה, ואזי מה שנותר לנו הוא לזעוק אל ה'. אולם זו אינה הדרך הטובה, שכן העונש הגיע בעקבות עזיבת ההדרכה האלוקית בחיי העולם. כלומר הבעיה לא הייתה בכך שלא זעקנו אל ה', אלא בכך שהלכנו אחר עבודה זרה, וחטאנו ברצח, בגילוי עריות, בעינוי יתום ואלמנה, בעיוות המשפט, בשנאת חינם וכל תחלואי המוסר שבין אדם לחברו, בחילול שבת ובשעבוד העבדים. בעקבות כל אלה כל עבודת בית המקדש הייתה פרטית, החברה התפוררה וכל הקללות שבתורה באו עלינו. אם לא נתאמץ לחזור ולהיגאל מהגלות בכוחות עצמנו וברצוננו, אזי "חי אני נאום ה' אלוקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לג).

עלינו להתפלל בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, שנזכה להיות פועלים עם א-ל בגילוי מלכותו, על ידי הכוחות, הכישרונות והיוזמה שה' נתן בידינו, ומתוך כך נזכה לכל הברכות שבתורה בדרך הטבע, שכולו שירה ותהילה למלך העולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

סוד גדלותו של הרב קוק

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצל

רבים בדורו של הרב קוק, כולל תלמידי חכמים, תהו כיצד הוא מצליח לשלוט בסוגיות רבות ושונות בהלכה ובאגדה – וכל זאת תוך כדי עיסוק בצורכי הציבור ללא הרף • ההסבר הוא שאצל הרב קוק הכול היה תורה, וכל תחום שעמו נפגש התקשר אצלו לסוגיות שלמות • עוד על גדלותו של מרן הרב קוק זצ"ל: מדוע דלק אצלו האור עד שעה מאוחרת, מה העיד עליו עגנון אחרי שלמד אצלו תשע שעות ברציפות, ומה היה קורה אילו היו מתרגמים את אורות התשובה לאנגלית

לכבוד ג' באלול שחל השבוע, יום פטירתו של מרן הרב קוק זצ"ל, נחזור להזכיר מעט מגדולתו של גדול הדורות האחרונים.

שקידתו

במשפחתנו מספרים על דוד סבי, הרב הגאון שלום מלמד זצ"ל, שלפני שהיה הולך לבקר אצל מרן הרב קוק – נהג להכין היטב את הסוגיה. הוא הסביר שכדי לדבר עם הרב קוק צריך להיות בקיאים בכל צדדי הסוגיה, שאם לא כן קשה להבין אותו

כתב הרב קניאל זצ"ל, רבה של חיפה: "לא פחות מהגאונות של מתנה, הייתה בו גאונות של עבודה, שקידה והתמדה עד למסירת נפש על התורה. כשלמד בישיבת וולוז'ין, ושקידתו הייתה למעלה מכוח אנושי (שישים דף גמרא עם המפרשים היה לומד בכל יום בעיון)… אני הגבר זכיתי שרבנו קבע איתי שיעורים, וראיתי את אש הקודש שהייתה יוקדת בליבו לאהבת התורה, כשלהבת העולה מאליה בלי גבול, ורק בהתאמצות גדולה אפשר היה להסיע אותו מלימודיו אל טעימה כלשהי להחזיק את קיומו. ופעם עברתי עם אחד מחכמי ירושלים על יד בית הרב בשעה מאוחרת אחרי חצות הלילה, וראינו אור בבית. חפצנו לדעת מי הוא המפריע את מנוחת הרב בשעה כל כך מאוחרת, אחרי טרדות כל כך קשות שעברו עליו במשך היום כולו. ומה נשתוממנו כשראינו את הרב בכבודו ובעצמו, וספר גדול בידו, והוא רץ אנה ואנה על פני האולם, והוא גומא דף אחרי דף בהתלהבות שאין דוגמתה…".

סיפר מזכיר הישיבה, ר' שבתאי שמואלי ז"ל: "פעם אחת נאלצתי להיכנס לחדרו בזמן לימודו, לקבל ממנו תוספת של כמה שורות תודה וברכה לנדיב נכבד. נכנסתי בשקט שלא להפריע לו וחיכיתי עד שירגיש בי, אולם הוא היה שקוע בלימוד במסכת סוכה, ולקח זמן ניכר עד ש'גילה' אותי. לפי מה שנחרת בזיכרוני, הוא עבר אז על הרבה דפי גמרא. ריכוז לימודו ומהירות הלימוד גם יחד הפליאו אותי מאוד, ועד היום אני זוכר את החוויה הזו" (ליקוטי הראי"ה חלק א', עמודים 47-45).

גדולת אישיותו

כתב הרב ישראל פורת זצ"ל: "בנוהג שבעולם, אנשים שזכו לשם זוכים גם ליחס של יראת כבוד מהרחוקים השומעים עליהם… אולם בבואם להכירם מקרוב, הולכת מידת התפעלותם ומתמעטת… הרי יש לכל אדם חולשות וחסרונות העוזרות להקטין את בעליהם. לא כן רבנו הגדול זצ"ל, יותר שעמדת לפניו, יותר שהייתה לך הזדמנות להסתכל בהנהגתו, ויותר שהוספת לשמוע למידברותיו, ראית אותו מתעלה ומתרומם מעל להשגתך, ונעשית מעריצו ומכבדו, ומתאבק בעפר רגליו, לפי שראית לפניך תופעה מרהיבה של גאון אמיתי, בעל מוח מקיף וחודר, יהודי טוב במלוא מובן המילה, ואדם במלוא שיעור קומתו". "הוא היה מעיין מתגבר. רגיל היה לדבר שעות אחדות רצופות והפיק מרגליות משובצות בעדי עדיים של הלכה, אגדה, קבלה ופילוסופיה דתית. ואמרותיו היו אמרות טהורות, מזוקקות, ככתבן וכלשונן בתלמוד ובמדרשים, בזוהר ובמורה, ובכל ספרי היהדות לכל המקצועות. בשבתו אל השולחן לכתוב, היה הולך וכותב ללא ליאות, גיליון אחר גיליון, כל זמן שלא הפסיקוהו…"

שאל הגאון רבי ראובן מרגליות זצ"ל את רבי אריה לוין זצ"ל: "במה הייתה גדולת אישיותו של הרב?". השיב ר' אריה ואמר: "את גדולתו לא אני היודע להעריך, אולם יכול אני לומר רק זאת: מעולם לא ראיתי אצלו איזה עניין של קטנות" (ליקוטי הראי"ה חלק א', עמודים 24-17).

גאונותו

סיפר הרב קרול, רבה של כפר חסידים, שכאשר בא אצל מרן הרב זצ"ל התכונן לדבר עמו על כמה סוגיות שהכין היטב, ולתדהמתו הרב היה בקיא בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו (ליקוטי הראי"ה, עמ' 53).

סיפר הרב דב אליעזרוב: באחד הפעמים שביקרתי אצל הרב, היה שם גם הרב מטעפליק, וראינו דבר שעורר אצלנו התפעלות עצומה. הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים, והנה הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך, הכול היה מבורר לפניו. ופעם אחרת ראיתי שהיה אצלו מלומד שחיבר ספר על מסכת מידות, והיו בידו ציורים, והתפלאתי לראות שהרב מעיר לו הערות שונות ומתקן תיקונים בנושא שרק מעטים עוסקים בו (שם, עמ' 56).

סיפר הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שבהלווייתו של מרן הרב קוק זצ"ל התהלך יחד עם המשגיח, ר' לייב חסמן, והרחוב שליד בית הרב התמלא ברבנים וראשי ישיבות ותלמידי חכמים מירושלים ומכל הארץ, ואמר לו הרב חסמן ביידיש: "אתה רואה פה כל כך הרבה ראשים, ובכן דע לך, שאנו הולכים ללוות ראש שהיה גדול מכל הראשים האלה יחד" (שם, עמ' 52).

כתב הרב זוין זצ"ל, שבעצמו היה מגדולי הגאונים: "לא יהיה הדבר להגזמה אם נאמר, שמרן הגראי"ה קוק זצ"ל, היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות – בנגלה ובנסתר… בעצמו של דבר, היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה…" (אישים ושיטות, עמ' 210).

סוד גדולתו בתורה למרות עיסוקיו

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

רבים התפלאו היאך היה הרב קוק טרוד בהשבת תשובות לשואלים רבים, בענייני הלכה ובענייני הנהגה ציבורית ואישית, ולמרות זאת היה נראה כאילו כל הזמן הוא חוזר על תלמודו בבקיאות ובעיון. הלוא בדרך כלל רבנים שנדרשים להשיב לשאלות, או ראשי ישיבות שעוסקים בהעברת שיעורים בעיון, מתמחים באותו התחום שבו הם עוסקים, ובשאר התחומים גדולתם מתמעטת. אלא שאצל מרן הרב קוק זצ"ל הכול היה תורה, בכל נושא ששאלוהו ובכל דבר ששמע או ראה – מיד התנוצצו במחשבתו פסוקים, דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, שקשורים במישרים ובעקיפין לאותו תחום, ובתוך כך היה חוזר במחשבתו על סוגיות שלמות ומחדש בהן חידושים. כך, יחד עם מתן תשובות בנושאים שונים, היה חוזר על תלמודו ומעמיק בו בלא גבול. הדבר היה ניכר לתלמידי החכמים שנפגשו עמו, שבעת שהיו מעלים בפניו נושא, והרב סבר שעומדים לפניו אנשים שמסוגלים להבין את מחשבתו, היו ברקי חידושיו מתנוצצים בחריפות ובקיאות מכל התחומים הקשורים לנושא המדובר. גם תלמידי חכמים גדולים התקשו לעקוב אחר שטף רעיונותיו, כי נדרשו לכך בקיאות גדולה ויכולת הבנה מהירה של רעיונות עמוקים.

במשפחתנו מספרים על דוד סבי מצד אבי, הרב הגאון שלום מלמד זצ"ל, הרב מאומן, שבסוף ימיו עלה לירושלים והיה חבר בבית הדין החסידי בירושלים, שלפני שהיה הולך לבקר אצל מרן הרב קוק – נהג להכין היטב את הסוגיה שהתכוון לדבר עליה. הוא הסביר שכדי לדבר עם הרב קוק צריך להיות בקיאים בכל צדדי הסוגיה, שאם לא כן קשה להבין אותו.

כיוצא בזה כתב הסופר ש"י עגנון: "זכיתי לפניו שקירבני מיום שבאתי אצלו, בראשית ימי החורף תרס"ח, וזכיתי לשמוע תורה מפיו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות להרמב"ם, ואין סוף לדברים שזכיתי לשמוע מפיו, שכולם ראויים להיכתב לדורות. יום אחד ישבתי לפניו תשע שעות רצופות, תשע שעות רצופות בלא הפסק, הוא זצ"ל היה מדבר ואני הייתי שומע. מצטער אני שלא זכיתי להבין את דבריו, אבל ידעתי שהיו עמוקים, עמוקים. גאונים רבים, חכמים וצדיקים ראיתי, אבל גאון וצדיק וחכם שנתייחדו בו כל המעלות כרבנו הגדול זצ"ל, לא מצאתי" (מעצמי על עצמי, עמ' 445). בעבר כשקראתי דברים אלו, חשבתי שעגנון התלוצץ כפי שנהג לעיתים, אולם לימים לאחר ששמעתי כיצד רבנים גדולים התכוננו לפגישה עמו, הבנתי שכתב בכנות.

שפע רעיונותיו

כתב הרב נפתלי שטרן: "דברי תורתו שבעל פה, נאומיו, הרצאותיו, שיחותיו ודבריו… זוהי פרשה מיוחדת במינה של גדלות המעיין המתגבר שבעל פה, שטף של מעייני תורה וחוכמה שהיו נובעים ומתגברים תמיד מרוח פיו הקדוש. ובלי ספק הוא, שכל מה שנאמר מפי ראי"ה היה גדול יותר לאין שיעור, רחב יותר ומקיף, יותר מכתבי ראי"ה. בלי גוזמא אפשר להגיד: לו היה על ידו תמיד כתבן, רשם או איזה מקליט… כי אז הייתה היהדות מתעשרת בעושר עליון של עשרות כרכי יצירות עליונות ודברי הגות וחזון, בכל שטחי הרוח והמחשבה הישראלית והעולמית. מי שזכה להיות במחיצתו של רבנו זצ"ל… היה חש ורואה כי איזה רוח עילאה ממללא מתוך פיו בלי שום פגם ועיכוב, עם הברקות וזיקי רעיוני קודש רצוא ושוב, וכולו שופע אור מאיר ומחמם את לבות שומעיו…" (ליקוטי הראי"ה א, עמוד 29).

אורות התשובה

עדות יקרה מסר פרופ' דוד תמר בשם דוד סבתי מצד אמי, פרופ' בער: "תלמיד הייתי אצל פרופ' יצחק בער ז"ל. הוא היה לא רק היסטוריון מעמיק אלא גם איש מחשבה מקיפה. פעם נתגלגלה שיחתנו על הרב זצ"ל ועל ספריו. ואמר לי אז פרופ' בער, כי אילו תרגמו את אורות התשובה לאחת מלשונות אירופה, היה הרב נחשב בעולם התרבות הלא-יהודי כאחד מגדולי ההוגים בדורות האחרונים" (שם, עמ' 30).

בהקשר לאורות התשובה, סיפר הרב נריה שאמר לו הגאון הרי"ד סולובייצ'יק, שהוא מעיין בספרי הרב קוק, ולדעתו "ספרו העיוני והמגובש ביותר הוא אורות התשובה, והחידוש העיקרי שבו הוא שהתשובה אינה קשורה בחטא דווקא, אלא שהאדם שב אל עצמו, אל מקורו". עוד סיפר לו הרב סולובייצ'יק שהוא "מעיין גם באורות הקודש ושואב משם רעיונות, אלא שאני נותן להם צורה אחרת" (שם, עמ' 251-250).

מתוך כך ראוי לנו להתעורר לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, לעסוק בספר הקדוש והמופלא אורות התשובה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ממתי מותר להתחתן?

אומנם רבים מבני עדות המזרח נוהגים להתחתן רק מל"ד בעומר, ועד אז לקיים את כל מנהגי הספירה, אך יש חילוקי מנהגים בין הקהילות – ולכן מי שמתחתן בל"ג בעומר יש לו על מי לסמוך • גם בין יוצאי אשכנז יש מנהגים שונים, אך הרוב נוהגים להתחתן מל"ג בעומר, והמחמירים בהמשך ימי הספירה נמנעים רק משמחות גדולות • ככלל, במקרים של ספק, עדיף שלא לעכב נישואין • וסיפור מפעים על גבורת הרוח שסיפר הרב שטיינר ביום העצמאות, באירוע הוקרה לשר אורי אריאל

גבורת הרוח והשר אריאל

הרוח שגברה על הדרקון
כריכת הספר הרוח שגברה על הדרקון

בספר 'הרוח שגברה על הדרקון' (בהוצאת פלדהיים) מספרת מחברת הספר, פרל בניש, על סיפורן המופלא של נערות בוגרות בית יעקב במחנות השואה. למרות המצוקה הגדולה וחרפת הרעב, הן היו מוכנות למסור את כל מה שהיה להן למען אחרות. נערה הייתה מסוגלת לוותר על פרוסת הלחם היחידה שלה, שלעיתים הייתה כל מזונה לאחר יום שלם של רעב, בשביל נערה אחרת – מפני שהיא מוכת רעב יותר ממנה. נערה הייתה מוכנה למסור את טיפת המים האחרונה שלה, לטובת נערה אחרת שמתחננת וזועקת למים.

בספר מסופר על נעמי גולדברג, חניכת בית יעקב מפאביאניץ, שעבדה במטבח במחנה ברגן בלזן. במחנה היו שני מטבחים: באחד הוכן מזון מיוחד לאסירים, ובשני בושל מזון רגיל בשביל הגרמנים.

המצב במחנה הלך והחמיר מיום ליום. רעב, צמא וכינים הביאו להתפשטות מחלת הטיפוס. אלפים מתו במגפה, גוויותיהם נותרו מוטלות במחנה. על רצפות הצריפים שכבו חולים וגוססים. אך בכל ערב הייתה מופיעה "דמות גבוהה ורזה המתנשאת מעל כולן". נעמי הייתה מסתובבת במחנה באהבה ובחמלה. בסינר תפוח ובכיסים מתפקעים הייתה מסתירה חתיכת לחם או תפוח אדמה. מכל עבר היו החולות לוחשות לה: "נעמי, נעמי". היא הייתה רוכנת על ברכיה, משקה את הפיות הרעבים והצמאים במעט קפה, מאכילה אותם בכמה גרגירי סוכר, מזינה את כולם בחיוכה השופע.

מי שיודע שכך נהגו בקהילתו – רשאי לכתחילה לקבוע נישואין בל"ג בעומר. וגם מי שלא ידוע לו – בשעת הצורך רשאי לסמוך על מי שנוהגים כן. בכל אופן, מכיוון שיש לו על מי לסמוך, אין לגעור בו, ובוודאי שמצווה על קרוביו וחבריו להשתתף בחתונתו ולשמחו

באחת הפעמים, כותבת הסופרת, היא עצמה חשה עייפות נוראה. נעמי פגשה אותה בשירותים, הביטה בה במבט מפוחד ואז אמרה: "המתיני לי כאן. אשוב תוך דקות ספורות". בתוך זמן קצר היא חזרה, כשמתחת לסינרה חבויה קערה של דייסת דגנים. "אכלי מיד", פקדה, "את נראית כמו מת מהלך". היה זה מזון שבושל בשביל הגרמנים, ונעמי הסתכנה וגנבה אותו מתחת לאפם. "מעולם לא עשיתי זאת", אמרה, "אך אני רואה כי את זקוקה באופן דחוף למזון". נעמי לעולם לא הייתה מעזה לגנוב אוכל בשביל עצמה, אך בשביל להציל חיים של אדם אחר הייתה מוכנה לסכן את חייה.

נעמי גולדברג ז"ל שרדה את המחנה, עלתה לארץ והקימה את ביתה בקיבוץ טירת צבי. אחד מבניה הוא השר אורי אריאל.

את הסיפור הזה הקריא הרב חיים שטיינר שליט"א בסעודת יום העצמאות בישיבת הר ברכה, בהשתתפות כמה מחלוצי ומנהיגי ההתיישבות ביהודה ושומרון, שהוקדשה לכבוד השר אורי אריאל. זאת בהוקרה לפעילותו הציבורית רבת השנים בענווה ובמסירות, מחידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון ועד לתפקידיו הרבים בגוש אמונים, בהתיישבות, בכנסת ובממשלה למען עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

חתונה בל"ג בעומר למנהגי ספרדים

שאלה: הוזמנתי לחתונה של בן עדות המזרח שנערכת בליל ל"ג בעומר, לטענתו כך נהגו בני עדתו. לפי הידוע לי למנהג ספרדים מותר להתחתן רק מל"ד בעומר ביום. האם יש לו על מה לסמוך?

תשובה: אכן משמע משולחן ערוך (תצג, ב), ועוד יותר מדבריו בבית יוסף, שלדעת רבי יוסף קארו מותר להתחתן רק מל"ד בעומר ואילך, אבל בל"ג בעומר אסור. זאת על פי מסורת ספרדית, לפיה גורסים בגמרא (יבמות סב, ב) שתלמידי רבי עקיבא מתו עד פרוס העצרת. "פרוס" לשון חצי, היינו עד חצי חודש לפני חג השבועות. כשנפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר חמישה עשר יום, יישארו שלושים וארבעה ימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ובהם נוהגים מנהגי אבלות. וכיוון שמקצת היום נחשב ככולו, מבוקר ל"ד בעומר מותר להתחתן ולהסתפר (שו"ע תקצא, ב). וכן פסקו בדורנו מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, והגרע"י בשו"ת יביע אומר (ח"ג כו, ד). וכך נהגו בארץ ישראל וסוריה, וכן נהגו באלג'יר על פי התשב"ץ (א, קעח), ובעוד מקצת קהילות. ובג'רבא נהגו להחמיר עד ערב חג השבועות.

אולם מנגד, ברוב קהילות הספרדים נהגו בפועל להתחתן כבר מל"ג בעומר. כך נהגו רבים במרוקו, כפי שכתבו הרב יוסף משאש באוצר המכתבים (ח"ג, אלף תתסח), וקיצוש"ע טולידאנו (תמא, א). וכן נהגו בטוניסיה (עלי הדס יג, א), בלוב (השומר אמת לד, יח), וכן מובא בספרי מנהגים מבבל, פרס, כורדיסטאן ובוכארה. וכן נהגו במצרים כדעת מהריק"ש, וכן נהגו בטורקיה, כמובא במועד לכל חי (ו, א) לרבי חיים פלאג'י.

נמצא אם כן, שמי שיודע שכך נהגו בקהילתו, רשאי לכתחילה לקבוע נישואין בל"ג בעומר. וגם מי שלא ידוע לו שכך נהגו בקהילתו, בשעת הצורך רשאי לסמוך על מי שנוהגים כן (עי' יביע אומר ה, לח).

בכל אופן, מכיוון שיש לו על מי לסמוך, אין לגעור בו, ובוודאי שמצווה על קרוביו וחבריו להשתתף בחתונתו ולשמחו.

מנהג אשכנז בספירת העומר

מנהג יוצאי אשכנז, שהיה רווח בארץ ישראל בימי היישוב הישן, שילב כמה מסורות. עיקר מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר, ומקצתם נמשכים אחר כך. זאת על פי המסורת שהמגיפה נעצרה בל"ג בעומר, אלא שהתלמידים שהתחילה מחלתם לפני ל"ג בעומר מתו אחר כך עד חג השבועות (מהר"ל, חידושי אגדות ליבמות סב, ב). בכך קיימו את שתי המסורות, האחת שהמגיפה נמשכה בכל ספירת העומר, והשנייה שנפסקה בל"ג בעומר.

לפיכך, עד ל"ג בעומר נוהגים שלא להסתפר ולא לנגן ולרקוד, ואילו אחר כך נמנעים רק מנישואין ומשמחות גדולות. מראש חודש סיוון מתירים נישואין, מפני ששמחת חג השבועות, שכבר ניכרת מראש חודש סיוון, מבטלת את האבלות.

עוד טעם להמשך קיום מקצת מנהגי האבלות אחר ל"ג בעומר, שבעת מסעי הצלב ומאורעות ת"ח ות"ט נרצחו מאות אלפי יהודים מבני קהילות אשכנז, ורציחות אלו אירעו ברובן בסוף ספירת העומר. על כן נהגו בקהילות אשכנז להימנע באותם ימים משמחות גדולות. היו שנהגו באשכנז ל"ג ימי אבלות מראש חודש אייר ועד ערב חג השבועות, ויסוד מנהגם מבוסס על הדעה שצריך לנהוג ל"ג ימי אבלות, ואין זה משנה אם בתחילת ספירת העומר או בסופה. ומכיוון שבסוף הספירה ראוי יותר להתאבל, נהגו לקיים אז את מנהגי האבלות.

אומנם למעשה, כיום רבים מעולי אשכנז מקילים לקיים נישואין מל"ג בעומר ואילך, ורק משמחות גדולות של רשות נמנעים עד חג השבועות. ואפשר לנהוג כך לכתחילה, מפני שקיום החתונה הוא מצווה גדולה, וממילא בכל ספק יש להכריע כדעת הסוברים שמותר להתחתן. וכן מצינו בתלמוד (מועד קטן ח, ב), שאחד הטעמים לכך שאסרו חכמים לקיים נישואין בחול המועד, הוא כדי שלא לדחות את מצוות פרייה ורבייה. שאילו היה מותר להתחתן בחול המועד, אנשים שהיו מתכוונים להתחתן בתקופה שלפני החג היו מעדיפים לדחות את הנישואין למועד שאז הכול שובתים ממלאכה ויותר אנשים יוכלו להשתתף בשמחתם, ואף יוכלו לחסוך כסף, שכן יוכלו לצרף את סעודות המועד והנישואין יחד. הרי שעיכוב נישואין הוא דבר שצריך להימנע ממנו, ולכן במקום של ספק, יש להורות כמנהג שלפיו אין צורך לדחות את הנישואין.

מיקרוגל לשימוש בשרי וחלבי

שאלה: האם אפשר להשתמש במיקרוגל לשימוש בשרי וחלבי?

תשובה: אפשר להשתמש באותו מיקרוגל למאכלים חלביים ובשריים, תוך יצירת הפרדה ביניהם. בהפרדה יש לשים לב לשני דברים: האחד – שלא יניחו מאכל חלבי ובשרי ישירות על אותה צלחת, והשני – שלא תיכנס זיעה רבה מחלל המיקרוגל למאכל המתחמם.

לפיכך, יש להקפיד שלא להניח מאכלים על הצלחת הקבועה של המיקרוגל, אלא מאכלים חלביים על צלחת חלבית ומאכלים בשריים על צלחת בשרית, וצלחות אלו יניחו על הצלחת של המיקרוגל. כמו כן יש לייחד מכסה פלסטיק למאכלים חלביים ומכסה פלסטיק למאכלים בשריים. ואף שיוצאים אדים רבים דרך החרירים שבמכסי הפלסטיק, אין בכוח הזיעה היוצאת מהם להצטבר על הדפנות ועל גג המיקרוגל ולתת בו טעם, וקל וחומר שאין בכוחם של אדים אלו להוציא טעם שאולי נבלע בדופנות המיקרוגל ולהכניסו למאכל שמתחמם.

כמו כן אפשר לקבוע שהמצב הרגיל של המיקרוגל הוא חלבי, ואם ירצו לחמם בו מאכל בשרי יניחו על הצלחת הקבועה של המיקרוגל צלחת נוספת או משטח אחר, ויכסו את המאכלים הבשריים בקופסה או יעטפום בשקית. וכאשר המיקרוגל חלבי, לכתחילה נכון לכסות גם מאכל פרווה שרוצים לאכול אותו עם מאכלים בשריים.

מתוך האפר – לפרות ולרבות

את זיכרון השואה צריך למנף לשיקום והתקדמות, בפרט כל עוד הציבור מציין את יום השואה בחודש ניסן, שאינו זמן לאבל אלא לבנייה • העם היהודי עדיין לא הגיע למימדיו לפני השואה – במקום 18 מיליון יהודים, כיום ידועים כיהודים רק מעט יותר מ-14 מיליון • לכן, כפי שאומרים ניצולי שואה רבים, בתגובה לרוצחינו עלינו לעודד את הילודה • מערכת החינוך צריכה ליידע את התלמידים על היתרונות הגופניים והנפשיים של הקמת משפחה, וללמד כיצד להקים משפחות ברוכות ילדים למרות כל האתגרים

התאריכים המתאימים לזיכרון השואה

מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים: שכל יהודי שנשאר יעשה הכול כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וכך אנחנו שומעים מהניצולים שחיים עמנו, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם הם מנצחים את הנאצים הארורים

יום השואה והגבורה נקבע בכ"ז בניסן שלא על דעת חכמים ובלא הסכמת הרבנות הראשית. חודש ניסן שבו נגאלנו ממצרים הוא חודש חגיגי, ולכן אין עושים בו ימי צער ותענית, ואין אומרים בו תחנונים ואין נופלים אפיים (שו"ע או"ח תכט, ב). גם בהלוויות בחודש ניסן ממעטים בהספדים, וכן רבים נוהגים שלא לפקוד קברים בחודש ניסן, ומי שיש לו יארצייט בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. אומנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות שבספירה, על תלמידי רבי עקיבא, אבל אין מדובר על ימי צער או אבל ממש.

לפיכך, נראה שלא היה נכון לקבוע יום זיכרון לשואה בחודש ניסן, וכל זמן שלא נקבע יום אחר – הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשן בחורבן המקדש וגלות ישראל. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם.

לא לפרוש מהציבור שמקיים מצווה

עם זאת, נכון שלא לפרוש מהציבור הרחב, אשר מקיים ביום זה מצווה גדולה בזכירת ששת המיליונים הקדושים, זקנים וזקנות, אבות ובנים, ילדים וילדות. מצווה זו נשענת על מצוות רבות, ובכללן מצוות ואהבת לרעך, המחייבת כל אדם מישראל לחוש אחווה כלפי כל אדם מישראל, ולחלוק כבוד לנפטרים בהספד. על אחת כמה וכמה שמצווה קדושה על כל אחד מאיתנו להעניק כבוד וזיכרון עולם לשישה מיליון מבני עמנו שנרצחו על קידוש השם, על היותם בני העם היהודי. בזכירת ששת המיליונים אנחנו גם מתחזקים בקיום המצוות העוסקות במלחמה להגנת ישראל מיד צר, שעל ידי זיכרון השואה נתעורר לעמוד על המשמר מול אויבינו, כפי שגם מצוות זכירת עמלק נועדה לעורר את ישראל לעמוד על המשמר כנגד אויביו.

יום עידוד להרחבת העם היהודי

אומנם בהשראת ימי ניסן, שבהם נגאלנו ממצרים, ראוי למנף את יום השואה שבחודש ניסן לכיוון של שיקום ותנופה בדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! ואומר לך: בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו). יום שבו מעלים על נס את מצוות פרו ורבו.
מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים – שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וכך אנחנו שומעים מהניצולים שחיים עמנו, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם הם מנצחים את הנאצים הארורים.

יום השואה לדורות

גדולי ישראל עדיין לא הכריעו כיצד צריך לזכור את השואה לדורות: האם להרחיב באופן מפורש את עניינם של הצומות הקיימים, כך שיבטאו יותר את ימי השואה, או שיש צורך לקבוע יום תענית נוסף ומיוחד לזכר השואה. אומנם נראה שאם הדגש הממלכתי ביום הזיכרון לשואה יהיה על הרחבת העם היהודי וערכי המשפחה, והעלאת משפחות ברוכות ילדים על נס, גם לפי רוח ההלכה אפשר יהיה לקיים יום זה בניסן.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי כ-18 מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון. כיום, קרוב ל-80 שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא מעט יותר מ-14 מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם גדל פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו.

בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם. רק כאן, בארץ ישראל, אנחנו מתרבים. לעומת ארצות המערב, הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית מספר הילדים מועט ומספר האנשים פוחת, ורק אנחנו זוכים לגידול דמוגרפי, בזכות הקשר העמוק למורשת ישראל ולערכי המשפחה שמושרשים במסורת היהודית. אבל אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה. כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות פרו ורבו.

ההתנגשות: חופש מול משפחה

שתי תנועות מתנגשות בחברה הישראלית: ערכי המשפחה שבמורשת ישראל אל מול התפיסה החילונית שבמערב. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית הוא שהחופש שנועד לתת לאדם היחיד לבטא את אישיותו הייחודית הוא הערך החשוב ביותר. משפחה, לעומת זאת, היא מסגרת מחייבת, מגבילה וחונקת. אומנם יש שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל בפועל היא עומדת בהתנגשות עם התפיסה התרבותית החילונית. ערכי החופש האישי מתנגשים גם עם ערכים לאומיים, שכן ההזדהות עם העם, עם מורשתו ועם אתגריו כובלת ומעיקה בשביל מי שהחופש האישי שלו לבטא את אישיותו המיוחדת עומד במרכז עולמו.

בעקבות זאת מערכת החינוך, שמושפעת מאוד מערכי החופש החילוניים שהאקדמיה מקדמת, עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות, בדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה והעם. כך יוצא שכמעט אין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה כמרכז חייו של האדם. לעומת התפיסה החילונית שפחות מאמינה באהבת אמת הכרוכה במחויבות אין קץ, צריך לחנך ולהסביר שהאדם השלם הוא אדם שפורץ את גבולותיו הפרטיים, ואוהב ומעניק, מחויב למשפחתו, לעמו ולתיקון העולם כולו. החופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם חשובים מפני שהם מעניקים לאדם אפשרות לבחור את הנתיב המיוחד והמתאים לו, אבל הבחירה צריכה להיות בערכים הטובים, שבאים לידי ביטוי בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, בהוספת חיים וברכה לעולם.

לדבר על המשפחה במוסדות החינוך

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, לצערנו גם הדתיים, לא עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את האתגר שבהקמת משפחה ברוכת ילדים ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך.

הסביבה התרבותית החילונית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. אולם בכך המחנכים עושקים את התלמידים, ומונעים מהם ערכים ומידע שחיוניים כל כך לחייהם.

בנוסף לעצם הערך המקודש שבהקמת משפחה, גם המציאות מוכיחה שבדרך כלל מצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר והם סובלים פחות מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימוד בתיכונים. צריך לספר לצעירים שכמעט כל המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות – מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

ביום הזיכרון לשואה ראוי להזמין למוסדות החינוך סבתות וסבים שזכו להקים משפחות גדולות לעילוי נשמת הקדושים שנרצחו בשואה, שיספרו על הקשיים והסיפוק העצום שבכך.

מצוות פרו ורבו

מצווה מהתורה לפרות ולרבות. בכל ילד מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). זו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

אומנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזאת עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים, מרוב חששות, לא תצא אל הפועל כראוי. זאת משום שהנישואין הם דבר רגיש ומורכב, שתלוי בדעתם, ברגשותיהם, בתקוותיהם ובהסכמתם של האיש והאישה, ובמידה מסוימת גם בתמיכתם של ההורים ובתנאים הכלכליים.

גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות. מצד אחד, מכיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שגם הוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו עד לאחר שההורים יהיו מבוססים ומנוסים. מנגד, מכיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך להתאמץ להוליד כמה שיותר ילדים.

לפיכך, בנוסף לרעיון הכללי של המצווה, קבעה התורה הגדרה בסיסית מחייבת למצווה, וחכמים הוסיפו וקבעו עוד גדרים, כדי לתת לרעיון הכללי צביון ברור ומחייב.

גדרי המצווה

חכמים קבעו שהמצווה להתחתן היא עד גיל 20 ולכל המאוחר עד גיל 24, וכיום כך מורים לכתחילה (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יב).

שלוש מדרגות בקיום המצווה:

  • א) חובה מהתורה להוליד בן ובת. גם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיים את החובה, ובכלל זה להיעזר באמצעים הרפואיים המקובלים כדוגמת הפריה חוץ גופית.
  • ב) מצוות חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. כלומר, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים.
  • ג) הידור מצווה להוסיף ללדת עוד ילדים כפי כוח ההורים. כלומר, הורים שיודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, עדיף שלא יהדרו במצווה. מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא שגם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים – רשאים לעשות כן (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ד-ו).

חירות – מהאופנה ומהחומרנות

האומה המצרית ייצגה את החומרנות והשעבוד לגוף, ולכן השקיעה משאבים בפירמידות ובחניטת מתים, והשתמשה בעבדים לשם התענגות וסיפוק תאוות • עד היום נדרשת גבורה כדי להשתחרר מהשעבוד לחומרנות ולא להיכנע לתכתיבי האופנה של החברה • במועדים, כולל חול המועד, יש להקדיש חצי יום ללימוד תורה, שדרוש גם הוא בשביל החירות • מהלכות פסח: אילו תרופות צריכות הכשר • אין לאכול ולהחזיק מאכל שדומה לחמץ, אם אין סימן היכר בולט שהוא כשר לפסח • הודאה לה' על החורף המבורך ביותר מאז תשנ"ב

איסור שרצים ויציאת מצרים

כל המאכלים האסורים נקראים טמאים, ואכילתם מטמאת את הנפש ואוטמת אותה מלקלוט דברים שבקדושה, כדברי חכמים, שטומאה מלשון טמטום (יומא לט, א). הטומאה שבאיסור שרצים חמורה במיוחד, שנאמר: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מג-מה). אמרו חכמים: "אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – דיי" (בבבא מציעא סא ב).

האומה המצרית והחומרנות

הנכונות לזבוח את אלילי האופנה, ולדבוק בדרך היופי המתגלה במסורת ישראל סבא, שנעזרת בכל האופנות היפות שהעולם מחדש אבל אינה נכנעת להן – היא המשך הגבורה של קורבן פסח בימינו, והיא התנאי לגאולה ולחירות לבחור להמשיך את דבר ה' בעולם

כדי להבין את הקשר בין איסור שרצים ליציאת מצרים, צריך לבאר שהתכונה המיוחדת למצרים הייתה חומרנות. תפיסתם האלילית הייתה חומרנית קיצונית. הם לא האמינו בקיומה של נפש רוחנית עצמאית, אלא חשבו שהנפש תלויה בקיומו של הגוף החומרי ומשועבדת לו. הם התאמצו לחנוט את גופת המת, מפני שסברו שכל קיומו של האדם תלוי אך ורק במציאותו הגופנית, ואפילו כשהוא מת, ואין ביכולתו לזוז ולדבר, מכל הבחינות האחרות הוא עדיין קיים. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בבניית פירמידות, שהן בתי קברות מפוארים לגוף. מרוב תשוקתם לחומרנות, הגיעו המצרים להישגים חומריים וארגוניים מופלאים – אשר לחלקם הגיעו בסיועו של יוסף הצדיק – ביצירת סדרי ממשל יציבים, מערכת השקיה מפותחת ומערכת כלכלית משוכללת.

תשוקתם לחומרנות הביאה אותם לטומאה, כלומר לניתוק מערכי הרוח והמוסר, עד שלשם צבירת ממון ותענוגים הפכו אנשים בני חורין לעבדים, ולשם סיפוק תאוות גופם הפרו את ברית הנאמנות שבין איש לאשתו בכל סוגי הניאוף. ולכך התכוונה התורה כשציוותה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח, ג). אמרו חכמים (ספרא שם) שלא הייתה אומה באומות שהתעיבה מעשיה יותר מן המצרים, בזנות ובגילוי עריות, עד ש"מעשה ארץ מצרים" פירושו: "איש נושא איש, ואישה נושאת אישה, ואישה נישאת לשני אנשים" (מהר"ל גבורות ה' פרק ד).

אופיים של השרצים

לאור זאת, אפשר לבאר שהשרצים מייצגים את החומרנות. שכן לא ניכרת אצלם שום תכונת אופי מיוחדת, אלא כל חיוניותם וחריצותם ממוקדת במטרה הגשמית ביותר: השגת אוכל והתרבות, שזו משמעות השם "שרצים" – הולכים כדי לאכול ולהתרבות. לשם כך הם מזדהמים בכל הדברים המאוסים שבעולם, ובכל מקום שבו יש ריקבון ומוות שם הם שורצים, ואף את גוויית האדם הם אוכלים. אומנם יש בחיוניות זו צורך קיומי בסיסי, שגם לו יש מקום חשוב בעולם, וזו הייתה מעלתה של מצרים, ועל שם מעלה זו נאמר על ישראל במצרים "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). אולם ישראל קדושים, שצריכים להעלות ולרומם את המציאות מטומאת מצרים, הצטוו שלא לאכול שרצים שמבטאים את הגשמיות המאוסה, כדי שיוכלו לגלות בכל דבר את הערך האלוקי.

בהשראת תאוריית האבולוציה, שאמר עליה מרן הרב קוק שיש בה צדדים שמתאימים ל"רזי עולם של הקבלה" (אורות הקודש ב, התעלות העולם, פסקה יט), אפשר לצייר בדמיון שבתהליך הבריאה השרצים העדיפו לוותר על הרבה תכונות – ובלבד שיוכלו להמשיך לשרוץ. בתחילה היו גדולים, אולם כשנשאלו מה יעדיפו, לשמור על ייחודם או להתקטן ולקבל יותר מזון, העדיפו להתקטן. וכך בכל פעם שעמדה שאלה לפניהם, העדיפו לאבד את זהותם ולהתקטן כדי להתאים את גופם לדרך שבה יוכלו להשיג הכי הרבה מזון, עד שנעשו שרצים מאוסים. ואף שגם לרצון קיומי זה יש מקום, ציווה ה' את ישראל שיתעלו מטומאת מצרים – טומאת השעבוד לחומרנות, כדי להביא גאולה לעולם.

חירות

התנאי הראשון לגאולה הוא הגבורה להשתחרר מהשעבוד. לכן בתחילת תהליך גאולת ישראל ממצרים, נצטווינו לקחת שה שנחשב אליל בעיני המצרים, ולזבוח אותו ולמרוח את דמו על המזוזות והמשקוף. הדבר נעשה על ידי קורבן לה', כי לגאולה אמיתית אפשר להגיע רק על ידי אמונה בה'. שכן כל עמדה אנושית נובעת משעבוד לאנשים או לתאווה מסוימת, ורק על ידי התקשרות לה' אלוקינו, שמעל ומעבר לכל הגדרה, אפשר להיחלץ מכל השעבודים.

קורבן פסח בימינו – בלבוש

הנה לדוגמה, אדם מתלבש בבגדים שבהם הוא מאמין שייראה יפה. אולם כשיתבונן, ימצא שמושג היופי מוכתב על ידי אלה שנחשבים כמצליחים. לכן לעיתים קשה לאדם לחבוש כיפה, כי המצליחים בעולם אינם חובשים כיפה. ולעיתים קשה לאישה לכסות את ראשה, וללבוש בגדים כשרים לפי ההלכה, כי מי שנחשבות כמצליחות אינן לבושות כך.

הנכונות לזבוח את אלילי האופנה, ולדבוק בדרך היופי המתגלה במסורת ישראל סבא, שנעזרת בכל האופנות היפות שהעולם מחדש, אבל אינה נכנעת להן – היא המשך הגבורה של קורבן פסח בימינו, והיא התנאי לגאולה ולחירות לבחור להמשיך את דבר ה' בעולם.

לימוד התורה בחג

אולם אמונה וגבורה בלא תורה אינן יכולות להביא גאולה, וזהו שאמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). וזו עיקר מגמת החגים וחול המועד, שלכך נאסר לעשות בהם מלאכה, כדי שיוכלו ישראל לעסוק בתורה לאור קדושת החג. והמצווה לחלוק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' וחציו לכם, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). ואם כך ביום טוב, שמצווה לקיים בו סעודות גדולות שאורכות זמן רב, על אחת כמה וכמה שבחול המועד צריך להקדיש לכל הפחות חצי יום ללימוד תורה (פניני הלכה מועדים א, ה-ו).

מהמצווה לחלוק את היום לשני חלקים, חציו לה' וחציו לכם, למדנו דבר גדול – ששני החלקים משלימים זה את זה. גם החלק שבו לומדים תורה צריכים ללמוד בשמחה, דברים מעניינים שמוסיפים ברכה וחיוניות, עם בני המשפחה או חברים, וגם את החלק שבו עוסקים באכילה ושתייה וטיולים ממלאים בתכנים ערכיים.

כשרות תרופות בפסח

תרופות טעימות, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, צריכות כשרות לפסח. וכל זמן שלא נודע שהן כשרות, אסור לאוכלן. רק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף טוב, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

אבל תרופה שאין לה טעם אינה צריכה הכשר, מפני שגם אם עירבו בה חמץ שבעבר היה ראוי לאכילה, כיוון שכעת הוא אינו ראוי לאכילה אפילו בשעת הדחק, שהרי אפילו לאכילת כלב אינו ראוי, אין בו יותר איסור חמץ.

אומנם יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. אבל הלכה כדעת רוב הפוסקים, שמתירים לבלוע תרופה שאינה ראויה לאכילה בלא בדיקה (פניני הלכה פסח ח, ז).

ראוי להוסיף שהסיכוי שיהיה בתרופה חמץ נמוך מאוד, קל וחומר כיום שרבים רגישים לגלוטן, ואין מערבים לחינם מרכיבי דגן אלא מעדיפים תחליפים שאין בהם גלוטן.

לא להחזיק דמויי חמץ

יש שמייצרים לפסח מוצרי מזון שנראים דומים למוצרי חמץ, כדוגמת ופלים, עוגיות ולחמניות. אולם למרות שבפועל אין בהם חמץ, כל זמן שהם דומים למוצרי חמץ – יש להיזהר שלא לאכול מהם בפסח, ואף לא לשמור אותם יחד עם מוצרי המזון של פסח, שמא מתוך כך יבואו לטעות ולאכול ממאכלי החמץ הדומים להם, כפי שכבר אירע עם מוצרים אלו בשנים עברו. רק אם עשו בוופלים או בעוגיות שינוי משמעותי בצורתם, אפשר לאוכלם.

כעין מקור לכך, בגזירת חכמים שלא לאפות לחם חלבי או בשרי בכמות שאוכלים במשך יותר מסעודה אחת, שמא ישכחו שהלחם חלבי ויבואו לאוכלו עם בשר. ואם טעו ועשו זאת, גזרו חכמים שהלחם יהיה אסור באכילה (פסחים ל, א-ב). אם שינו את צורתו של הלחם, באופן שבני הבית יבינו שדינו שונה ויבררו אם הוא חלבי או בשרי, מותר. אבל סימן כזה אינו מתיר לאפות לחם חלבי או בשרי כדי למוכרו, שמא יהיו אנשים שלא ישימו לב לסימן. רק כאשר עושים סימן מובהק שהכול מבינים ממנו שלחם זה חלבי או בשרי – מותר, כמו פיתה שדבוקה עליה גבינה צהובה או רצועת בשר (פסחים לו, א; שו"ע יורה דעה צז, א).

הודאה על הגשמים

בחסדי ה' זכינו שהשנה ירדו בהר ברכה 942 מ"מ גשם, כאשר הממוצע הרב-שנתי הוא 620 מ"מ, כלומר 152 אחוזים מהממוצע הרב-שנתי. מאז שנת תשנ"ב לא היה חורף מבורך כזה. הגשמים היורדים על גב ההר באזור השומרון מבורכים במיוחד, שכן כולם נקלטים באקוויפר ההר, הוא מאגר המים הגדול והאיכותי בישראל.

בכל הארץ מקו חברון וצפונה הגשמים עברו את הממוצע הרב שנתי, כאשר בצפון ובמרכז הממוצע בין 120 ל-140 אחוזים, ויש מקומות שירדו בהם 160 אחוזים.

הגשמים התחלקו השנה באופן נהדר על כל פני העונה, כך שהם הרוו את האדמה ונקלטו יפה במאגרי המים העיליים והתחתיים.