במעלות קדושי ארץ ישראל

בכל נפשך

הרצח הנורא באיתמר זעזע את כולנו. את כל המתנחלים, ואת כל היהודים באשר הם. הרי לא את משפחת פוגל לבדה רצו לרצוח, אלא את כל אחד ואחד מאיתנו. וביישובים הסמוכים, הנמצאים בקו הראשון של ההתיישבות, רבים מדמיינים לעצמם מה היה קורה אם היו מגיעים אליהם, כיצד היה ראוי להם להתגונן, ואם חס ושלום… מה יהיה על … והילדים וההורים מתקשים לישון.

אבל אסור להיחלש. צריך לרומם את הפחד והדאגות אל מצוות קידוש ה', ולהיזכר במה שאנו מקפידים לומר בכל יום, בוקר וערב, בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

אמרו חכמים במשנה (ברכות ט, ה): "בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". וכך צריך כל יהודי לכוון בעת קריאת שמע, שאם היה נדרש, היה מוכן למות על קידוש ה'.

מובא בשם רבי אלימלך מליז'אנסק: "… שוכב על מיטתו ואינו יכול לישון, יהיה מהרהר במצוות עשה זו של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך, שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך. ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, רק מקיים מצוות עשה דאורייתא. וכן בפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה יהרהר כנ"ל…" (צעטיל קטן א-ב).

התחברות אל הנצח

מצווה נוראה זו היא שמחברת כל יהודי אל הנצח. היא שתולשת אותו מהארעיות והקטנוניות של החיים אל עולם האמת והטוב, אל חזון הגאולה. וזה גם עניינה של מצוות יישוב הארץ בעת הזאת, שהיא מצוות עשה יחידה בתורה שמחייבת את ישראל לסכן את נפשם כדי לכבוש את הארץ וליישבה. אמנם יש שלוש מצוות חמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שעליהן יש חובת מסירות נפש, שאם יאיימו עליו לאמור: או שתעבור על אחת מהן או שתיהרג – "ייהרג ובל יעבור". אבל אין מצווה להיכנס במכוון למצב שיחייבו אותו לעבור על אחת מהן ולמסור את נפשו. לעומת זאת, מצוות יישוב הארץ היא היחידה שמחייבת את ישראל להיכנס מתוך יוזמה למצב של סכנה כדי לכבוש את הארץ וליישבה (מנחת חינוך תכה; משפט כהן עמ' שכז).

מצוות יישוב הארץ

אין כמו מצוות יישוב הארץ, שעל ידה כל המעשים הקטנים שאדם עושה במשך היום מקבלים משמעות עמוקה, אלוקית. אדם נושם, אוכל, ישן, מתהלך – ובעצם שהותו במקום שההתיישבות צריכה חיזוק הוא מקיים מצווה. וככל שהוא משביח את איכות חייו, ברוחניות ובגשמיות, כך הוא מגדיל את המצווה לאין ערוך. שעל ידי גילוי הערכים האלוקיים בתוככי המציאות, בחיים הטובים, העולם כולו אומר שירה לא-ל חייו. ונמצאו הבתים, העבודה, המשפחה, חיי החברה, כולם שותפים בגילוי דבר ה' בעולם. וזו הבשורה הגדולה שיוצאת לעולם מארץ ישראל, שאין פירוד בין השמים והארץ, ודווקא בתוך המציאות הממשית ניתן לגלות את דבר ה' ולהביא גאולה ותיקון לעולם כולו. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אל מול הרשעים

איננו שואפים לנקם פרטי, אלא לנקמה ממלכתית שצה"ל וכל מערכות השלטון יובילו. לא חזרנו לארצנו כדי לנשל ערבים מבתיהם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, נתבע שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש, ועם השאר נחייה בשלום.

הדאגה לביטחון והביקורת הפנימית

יחד עם הנכונות למסור את הנפש, יש לדאוג לצורכי הביטחון ככל האפשר. היה רצוי גם שבתפקיד שר הביטחון יכהן אדם שמבין מדוע עם ישראל נמצא בארצו. במקום זאת מר נתניהו מינה את אהוד ברק, עם כל הבעיות הידועות שכרוכות באיש הזה. חיילי צה"ל עושים את מלאכתם במסירות, הם יודעים מי האויב, אלא שידיהם כבולות על ידי השר והפיקוד הבכיר, ששכחו את המטרות שלשמן מונו.

צריכים גם לבקר את מערכת המשפט, שכמו בכל דבר שלילי שקורה במדינה, גם כאן יש לה חלק. מערכת הביטחון של היישוב איתמר נמצאת ברמה ירודה מבחינה אלקטרונית, מפני שהיועצים המשפטיים החליטו שתוואי הגדר שנסלל בתיאום עם צה"ל אינו מצדיק תפישת קרקעות. מדובר בקרקעות שאין להן דורש. כך נותר היישוב עם אמצעי הגנה מינימאליים – הרבה פחות מהמקובל באזור. סיפרו לי שטליה ששון, בעת שעבדה בפרקליטות, היא שהחליטה על כך. כיום היא מועמדת לכנסת מטעם סיעת מר"ץ.

המשכן והמקדש

כל הערכים המקודשים היו מתגלים בבית המקדש באיזון מושלם. בקודש הקודשים נמצא הארון, שמבטא את התורה הקדושה. ובקודש נמצאים השולחן, המנורה ומזבח הקטורת. השולחן מבטא את ערך העבודה והפרנסה, המנורה את החכמה והאומנות, ומזבח הקטורת את הכיסופים להתפלל ולומר שירה לפניו יתברך.

ואם היה יהודי שוכח את ייעודו וחוטא, היה עליו להתבונן בצורת הבית ולחזור בתשובה, שנאמר (יחזקאל מג, י): "הגד את בית ישראל את הבית וייכלמו מעוונותיהם". שאם יבוא אדם ומרוב אהבתו לתורה יאמר למשל, מה לי לעסוק בפרנסה, העיקר להיות אברך כל ימי חיי, יצביעו לו על השולחן כדי שיחזור בתשובה ויבין את ערך העבודה והעיסוק ביישובו של עולם.

ואם יבוא אדם אחר ויטען שאין כל ערך לחכמות השונות, יצביעו לו על המנורה הטהורה בעלת שבעת הקנים שרומזים לשבע החכמות, כדי שיחזור בו מטעותו.

ואם יבוא חוקר מהאקדמיה להשוות בין התורה לשאר החכמות, יזכירו לו שהבדל עצום יש בין התורה הקדושה שמקומה בקודש הקודשים לשאר החכמות שמקומם בקודש. ופרוכת פרושה בין הקודש לקודש הקודשים – ללמד שהתורה קודמת לכל, ובחרדת קודש צריכים לגשת אליה. וכן אם יבוא אדם ויטען שהתפילה חשובה יותר, או שיש שיוויון ערך בין תורה ועבודה, יזכירו להם שעם כל הכבוד למזבח הקטורת ולשולחן – הארון נמצא בקודש הקודשים, ולכן בראש ובראשונה מוכרחים לקבוע עיתים מקודשים לתורה.

ואם יבואו בעלי מחלוקות לעורר קטטות, יזכירו להם שכשם שכל עמודי המשכן צריכים להתלכד יחד, כך צריכים אנשי התורה והעבודה והחכמה והתפילה להתחבר באהבה כדי לעשות את המשכן אחד.

בשביל מה המזבח

לכאורה כל הערכים האלוקיים כבר באו לידי ביטוי, ומדוע זה ישנו בחצר המקדש מזבח גדול ונורא, והאש יוקדת עליו יומם ולילה? כדי ללמדנו שכל הערכים היפים והטובים לא יוכלו להתקיים בעולם ללא מסירות נפש. לכתחילה במצב המתוקן, המסירות באה לידי ביטוי בהבאת קרבן בהמה, והבהמה היא תמורת האדם. ואף נתינת צדקה נחשבת קרבן ומבטאת מסירות נפש על ערכי התורה. ולעיתים מגיעות שעות קשות ונוראות, שהחושך גובר בעולם, ודרך רשעים צלחה, ואם רוצים להישאר דבוקים בערכי הנצח – אין ברירה אלא להקריב את החיים עצמם. בלי מזבח אין קיום לבית המקדש ואין קיום לערכים המקודשים בעולם.

שאלת הביטחון וישוב הארץ

על שני יסודות אנחנו עומדים: על ערך מצוות יישוב הארץ, ועל ערך הביטחון – שאם ח"ו ניסוג מיהודה ושומרון תגדל הסכנה מאוד. לכתחילה צריכים להתיישב כדי להפריח את השממה וליישב את הארץ. וכשאיננו זוכים – באות צרות, ומסיבה ביטחונית אנחנו מוכרחים לבוא אל הארץ וליישבה.

המרגלים במדבר פחדו להיכנס לארץ מסיבות ביטחוניות, ורק לאחר שנגזר עליהם למות במדבר ניסו להעפיל, אבל אז זה היה כבר מאוחר. כל הדור ההוא מת במדבר, ובניהם נכנסו לארץ כדי ליישבה.

לו היינו זוכים, היינו עולים לארץ כדי לחונן את עפרה, לבנות את הערים החרבות ולהפריח את ההרים השוממים, כקריאתו של הגאון מווילנה, ואחריו הרב קאלישר והרב גוטמאכר והרב אלקלעי. אבל לא זכינו, רוב היהודים פחדו לעלות, ובטענת פיקוח נפש נמנעו לעלות. ואז גברו צרותינו בגלות, וכבר נאלצנו לעלות מסיבות ביטחוניות. הראשונים זכו להתעורר מפחד הפרעות, והאחרונים רק לאחר השואה ברחו לארץ. היו רבנים שאמרו שאם צריך יהודי אחד ליהרג כדי לבנות את בית המקדש, עדיף כבר שלא לבנותו. כהמשך לכך גם פחדו מהערבים ולכן סברו שעדיף להישאר בגלות. ואז הגיעה השואה.

גם שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים נעשה מסיבות ביטחוניות. לאחר המלחמה ממשלת ישראל רצתה לסגת כדי להשיג איזה הסכם, אבל מסיבות ביטחוניות לא היתה אפשרות. אילו היינו זוכים ליישב את יהודה ושומרון מפני המצווה – בעיות הביטחון שלנו היו קטנות לאין ערוך.

לאחי המתנחלים

התעוררתי לפני עלות השחר, ועליתי לכתוב את הטור. באמצע הפסקתי לתפילת שחרית של עשרים לשש, וראיתי את האנשים שקמים עם שחר: מהנדסים, בנקאי, אדריכל, אנשי תחזוקה וחוקרים באקדמיה – צווארונים לבנים וכחולים יחד. והנה כבר מגיעים מתפללי המניין השני, של השעה שש. אחריהם יהיו עוד מניינים. ובתוך כך הנשים קמות, מעירות את הילדים, מכינות אותם לגנים ולבתי הספר. רובן ייצאו אח"כ לעבודה. ובתוך כך מתחילים כבר להביא את הפעוטות למעון ולגנים, וילדי בתי הספר מתאספים בתחנות. עוד מעט יגיעו האוטובוסים להסיעם לבתי הספר. בכל זה שותף גם חיים פוגל, הסבא של משפחת פוגל, שבמשך שנים ליווה את פיתוחו של היישוב מטעם תנועת אמנה.

וחשבתי בליבי: מתנחלים יקרים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. בחיי השיגרה שלכם אתם בונים את הארץ ומתקנים את חטא המרגלים. אתם יודעים שהמתגוררים כאן נוטלים עליהם סיכונים נוספים, ואע"פ כן אתם ממשיכים לחיות כאן, להקים משפחות, לעסוק ביישובו של עולם.

ואם קצת שכחנו את גודל המצווה, עלינו לחזור ולהיזכר בעקדתם של חמשת בני משפחת פוגל. אולי בזכות שנסכים בליבנו כי על הגנת העם והארץ צריכים להיות מוכנים להקריב קרבן, ירחם ה' עלינו ונזכה לשכון בארץ לבטח, בלא צורך למסור את הנפש.

האם לא מסוכן למתנחלים

פעמים רבות אנשים שואלים, האם לא מסוכן לגור בהתנחלויות?

אכן כן, יש סיכון נוסף במגורים בהתנחלויות, ועל דעת כן אנו יושבים כאן. אבל עם זאת צריך לדעת שבזכות המצווה – גם הסיכוי להגביר את החיים ולרומם אותם גדול יותר. עובדה היא שאם נשווה את משפחות המתנחלים למשפחות דומות מכל שאר הבחינות שגרות בתוככי הקו הירוק, נמצא שמשפחות המתנחלים הרבה יותר גדולות. מסירות הנפש על יישוב הארץ מעצימה את החיים. בדרך כלל בעולם הזה – בריבוי בנים ונכדים, בתורה ומצוות וביצירה רוחנית. ולעיתים בעולם האמת – כקדושים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. והא בהא תליא.

אנשים מתים מתאונות ומחלות, מוצאים לעצמם דרכים שונות להרוס את חייהם. רבים אינם זוכים למצוא אהבה ואינם מקימים משפחה. הסבל העולמי רב מאוד. מי שבורח מהייעוד הלאומי מפני הסכנה שבכך, בדרך כלל מוצא את עצמו בסכנות אחרות או בסיבוכים אחרים, גדולים וקשים מהם. אשרי מי שיש ערך לייסוריו, שהם מזככים ומלטשים אותו, ועל ידם חייו זורמים במסלול הנכון שלהם.

ולא יעברו עוד שנים רבות ובעזרת ה' בניהם הנותרים של הרב אודי ורות הי"ד יעמדו לחופה, ויעמידו בנים ובנות, נכדים ונינים, ככוכבי השמים לרוב.

נחמת הרב גוסטמן זצ"ל

כשנהרג ר' שלמה אומן הי"ד, בנו של פרופ' ישראל אומן, במלחמת שלום הגליל, בא אצלו לנחמו הגאון הרב גוסטמן זצ"ל, ששכל את בנו יחידו בשואה. ואמר הרב גוסטמן: עכשיו בשמים מאירקה שלי אומר לשלמה שלך: אני לא זכיתי, אבל אתה שלוימלה – אשריך שזכית להקריב את עצמך כדי להציל את עם ישראל.

כך מיליוני משפחות עם ישראל, שנהרגו ונרצחו ונטבחו על קידוש ה' בשואה ובכל שאר המאורעות הקשים שפקדו את עמינו בגולה, מקבלות את פניהם של אודי ורות, יואב אלעד והדס, הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכולם אומרים להם: אשריכם, שזכיתם למה שאנחנו לא זכינו, שאנחנו נהרגנו על עצם היותנו יהודים שלא שכחו את ייעודם ואת ארץ ישראל, ואתם כבר זכיתם להתגורר בארץ ישראל וליהרג על יישובה ממש.

וכך נאמר כאן בארץ לסבים ולסבתות ממשפחות פוגל ובן ישי: אשריכם שזכיתם לגדל קדושים שכאלה. כל פעולותיכם למען יישוב הארץ נחתמו עתה בחותם הנצח, והלוואי ותזכו לראות מעתה רק נחת מכל יוצאי חלציכם, ובמיוחד מהיתומים הקדושים.

יתומי הקדושים

עלינו לשנן לעצמנו וליתומים כי הוריהם היו קדושים. וכי עם כל הכאב והיגון, זוהי זכות גדולה מאין כמוה להיות בן להורים שנהרגו על קידוש ה', בעת שקיימו בגופם את מצוות יישוב הארץ. בעולם הזה הקדושים מתו בקיצור ימים, אבל בעולם האמת חייהם מתגברים ומתעצמים, עד שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. חוץ מילדיהם היקרים והחביבים, היתומים הקדושים, שאותם ודאי יאספו אל חיקם ברחמים גדולים.

כסף לא יחסר להם – ברוך ה' מדינתנו נוהגת בתחום זה כראוי. אבל את החלל הנורא שנפער בלב אי אפשר למלא. מה גדולה המצווה שהוטלה על הסבים והסבתות, לגדל ולטפח את היתומים. ואף אנו כולנו צריכים לסייע בכל מה שאפשר. כל כישרון שיש בהם צריך לזכות לטיפוח מרבי. כל בעיה שמתעוררת אצלם צריכה לקבל את הטיפול הטוב ביותר. בעתידם המקצועי והכלכלי הם צריכים לזכות להזדמנויות הטובות ביותר. וכשיגיע פירקם להינשא, צריכה כל משפחה לראות לעצמה זכות וכבוד לחתן את בנה או בתה לאחד מיתומי הקדושים.


"ה' תשפות שלום לנו, כי גם כל מעשינו פעלת לנו… יחי מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל; לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם; כי הנה ה' יוצא ממקומו לפקוד עוון יושב הארץ עליו, וגילתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה" (ישעיה כו); "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו לחיי עולם… והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל יב).

סבלנות, הזמן פועל לטובתנו

לגרסה באנגלית (English)

ראש הממשלה מר נתניהו

ראש הממשלה מר בנימין נתניהו טוען להגנתו, שאינו יכול לקיים את הבטחתו לבנות ביהודה ושומרון מפני שהלחצים הבינלאומיים התגברו עד שנעשו קשים מנשוא.

וכי איך הוא רוצה שלא יהיו עלינו לחצים קשים, כאשר הוא עצמו נמנע מלחזור ולטעון שיש לנו זכות להתנחל ביהודה ושומרון, ואף יותר גרוע – נכנע לדרישת אובמה והסכים לכינונה של מדינת אויב ביהודה ושומרון? וכי למה הוא מצפה – שנציגים של אומות אחרות, שיש להם אינטרסים שונים בעולם הערבי, יטענו עבורו?

ההתחייבות שהופרה

לפני הבחירות התחייבו מר נתניהו ותנועת הליכוד לבנות ביהודה ושומרון. הם כמובן ידעו על הלחצים הבינלאומיים. כראש ממשלה לשעבר, הוא הכיר היטב את הזירה הבינלאומית. הבטחתו לבנות היתה אמורה לקחת בחשבון עמידה בלחצים ותנופת הסברה רחבה על זכותנו להתנחל ביהודה ושומרון. משלא עשה כן, הפר את הבטחתו.

הזכות על הארץ

הוויכוח הוא על זכותו של העם היהודי על ארצו. על כן חובתו הראשונה של ראש הממשלה להזכיר תמיד את זכותנו על ארץ ישראל.

אין עוד עם בעולם שעבר גלות ארוכה ונשאר דבק בארצו. ואין עוד ארץ בעולם ששום עם אחר לא בנה בה את ממלכתו זולת עם ישראל. כדברי התורה (ויקרא כו, לב) שגם כשיחטאו ישראל ויגלו מארצם – "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". ואמרו חכמים, והביאם רש"י בפירושו: "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה".

אולי חושב נתניהו שפתאום לאחר שנבחר לראשות הממשלה מצבנו הבינלאומי הפך להיות נורא, וכעת אין לו ברירה אלא להצהיר שבתנאים מסוימים ועל ידי נסיגה מסוימת הוא מאמין שניתן לכונן 'שלום' עם הערבים. אך גם אם כך הדבר, לכל הפחות עליו להזכיר בנאומיו שיהודה ושומרון הם לב ארצנו, שאל המקומות הקדושים הללו עם ישראל נכסף במשך כל שנות גלותו. שעל המקומות הללו התנבאו הנביאים שיום יבוא ועם ישראל ישוב לבנותם, כמו שנאמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם, ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם" (עמוס ט, יד-טו).

אשמת ראש הממשלה ושריו

מי מונע מראש הממשלה להתפלל אחת לחודש במערת המכפלה שבחברון, לפקוד את קבר רחל שבבית לחם ואת קברו של יוסף בשכם? הוא יכול לבקר בשילה, במקום שבו שכן המשכן יותר משלוש מאות שנה. הוא יכול לבקר בבית אל, המקום שבו יעקב אבינו חלם על הסולם, וקיבל את הבשורה על ירושת הארץ וריבוי זרעו כעפר הארץ. הוא יכול לבא להר גריזים, למקום שבו חזרו ישראל וקיבלו את התורה בברית. אין בביקורים אלו שום התגרות או הפרת הסכם – וכי אסור לראש הממשלה לפקוד את קברי אבות האומה? אבל יש בזה הצהרה ברורה של שייכות למקומות הקדושים, ההיסטוריים. חלק מאי-ההבנות הבינלאומיות היו נפתרות מאליהן אחר ביקורים אלו. מן הסתם הוא היה גם מחזק את שורשיו בביקורים אלו. אבל נתניהו מעדיף להיפגש עם עשירים שונים ומשונים, ולהדיר את רגליו מהמקומות הקדושים ומאתרי המורשת.

כיוון שכך, משמע שהבעיה היא הקשר הרופף שלו לארץ ישראל ולמורשת היהודית. הוא נבחר כנציג הציבור הלאומי, אבל בפועל מעל באמון שנתנו בו.

הוא יכול בקלות לומר לידידו הטוב שר הביטחון אהוד ברק לחתום על תוכניות הבנייה בהתיישבות. הוא לא רוצה.

שרי הממשלה

גם שרי הממשלה נושאים באחריות. גם אם לטענתם אין בכוחם לשנות את מדיניות הבנייה, הם בוודאי יכולים לבקר בתדירות במקומות הקדושים, יחד עם עיתונאים מהארץ ומהעולם, ולבטא בכך את הקשר של האומה אל מולדתה ביהודה ושומרון.

גם מי שכבר בא לביקור במקומות הקדושים, לא מספיק שיעשה זאת בלילה בליווי כתב מערוץ שבע או עיתון בשבע. ואינני מזלזל ח"ו בחשיבותם של כתבינו, שהם אלה שמדווחים על התהליכים העמוקים והמשמעותיים ביותר בארצנו. מכל מקום, כאשר הביקורים מסוקרים בערוץ שבע בלבד, הדבר נתפש כרצון לצאת ידי חובה בפני נאמני העם והארץ, כדי להיבחר בפריימריז. אבל מה שנדרש הוא לומר שארץ ישראל שלנו קבל העולם כולו. לשם כך יש לקיים את הביקורים ביום, בליווי כתבים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, ולדבר בפירוש על ההתנחלויות שמגשימות את חזון הנביאים.

גם אנחנו אשמים

אמנם אשמת נתניהו ושריו ברורה, אבל גם הציבור אשם. צריך להיות תור ארוך של מבקשים להצטרף לכל יישוב ביהודה ושומרון, כראוי לעם שחוזר אחר אלפיים שנה לארץ מולדתו, וכראוי למי שיודע שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות. במקום לעלות ולהתנחל בהר, עוסקים בזוטות – ויש שעוד מתלוננים על המתנחלים ששכחו את העם. כל בר דעת צריך להבין את תרומתם האדירה של המתנחלים לביטחונם של כל היושבים בשפלה. הם בגופם חוסמים את הקמתה של מדינת הטרור ביהודה ושומרון. האם יש דרך טובה יותר שבה האיש הפשוט יכול לתרום לשלומה של אומתנו?! אם היה תור ארוך לכל היישובים, יתכן וכל מצבנו הלאומי היה משתנה, וגם ראש הממשלה ושריו היו מצטרפים לסייע לבניין הארץ.

אבל אפילו על ירושלים עיר עוז לנו אין מתדפקים כראוי. גם בנייה נרחבת בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו יכולה להציל אותנו מהקמת מדינת אויב בשערינו.

לכן כל מי שמתמרמר בצדק על מר נתניהו, עליו גם לערוך חשבון נפש אישי, האם הוא עושה את כל מה שהוא יכול למען חיזוק ההתיישבות בירושלים וביהודה ושומרון.

הזמן פועל לטובתנו

פרשני השמאל טוענים שהזמן פועל לרעתנו, אולם הם מתעלמים משלושה תהליכים שעשויים לצפון בחובם שינוי לטובה.

הערבים מקדיחים את תבשילם

הערבים הולכים ומקדיחים את תבשילם בעיני העולם. ההתמרמרות המוסלמית על ההגמוניה המערבית לובשת פנים של אלימות וטרור. במקום לשקוד על פיתוח ארצותיהם ותרבותם, הערבים מעדיפים לבחור בבערות וטרור. גם רבים מהמוסלמים שהיגרו לארצות המערב מעדיפים ליהנות מההטבות הסוציאליות הנדיבות בלא לשאת בעול הפיתוח הכלכלי והחברתי. הם יורקים בהפגנתיות לבאר שממנה הם שותים, תוך הטחת גידופים וחירופים. תנועות הימין באירופה הולכות ומתחזקות בהתנגדותן למדינות הערביות ולמהגרים המוסלמים, ויחד עם זה הם מחזקים את תמיכתם בנו. התקשורת הישראלית שהיא שמאלית ברובה עוינת אותם. אולם בפועל הם הולכים ומתחזקים, והם מעוניינים בקשר איתנו, קשר שמבוסס על אינטרסים משותפים, שמבטיחים את יציבותו. לו מדינת ישראל היתה מחזקת את הקשרים איתם, היתה יכולה לחזק את מעמדה בארצות המערב. אבל היא מעדיפה להמשיך את הברית עם הידידים לשעבר בשמאל, שבתהליך הדרגתי שנמשך כבר עשרות שנים הם הולכים ומתרחקים מאיתנו. ככלל, אישי השמאל תומכים במי שנתפש כחלש. ככל שאנו מתרחקים מהשואה, הם מתרחקים מתמיכתם בנו.

מקורות אנרגיה חילופיים

בכל ארצות המערב שוקדים על מציאת מקורות אנרגיה חלופיים לנפט. התהליך נמצא בראשיתו, ובינתיים עוסקים בעיקר בפיתוח. אבל כשהתהליך יבשיל, אולי בעוד עשר או עשרים שנים, לא תהיה עוד לערבים השפעה. את אוצרות הנפט שלהם הם בזבזו על מלחמות, מותרות, טרור, תענוגות בשר ושנאת ישראל. כאשר לא יהיה לנפט עוד ערך, הם יחזרו לחיות במדבר, חסרי מעמד והשפעה.

המעבר למזרח

מרכז הכובד העולמי עובר בהדרגה מהמערב למזרח – לסין והודו. שם יש פחות מסורת אנטי-יהודית, ואולי איתם יהיה אפשר לכונן יחסים בריאים והוגנים, ללא תסביכי אב שיש לנוצרים ולמוסלמים כלפינו. גם תהליך זה יקרה רק לאחר שהנפט יתחיל לאבד את מעמדו כמקור האנרגיה הראשי.

התהליכים בארצות ערב

בינתיים המדינות הערביות נעשות יותר קיצוניות בשנאתם לישראל ולמערב, ומבחינה זו יהיה יותר קשה לקיים עמהן יחסים נורמליים. מצד שני, במצבנו הנוכחי זה יכול להיות לטובה. אולי זה יפקח את עיני ההוזים, שיבינו את הסכנה שבכל נסיגה וויתור שהוא.

מתנות לאביונים

צריך כל אדם מישראל לתת בפורים שתי מתנות לעניים, כאשר כל מתנה ייתן לעני אחר. מי שאינו מכיר שני אביונים, או שהוא רוצה לתת להם את מתנותיו בהסתר, ייתן את מתנותיו לגבאי צדקה הגון, והוא יחלק בשליחותו את המתנות לאביונים.

כמה צריך לתת ב"מתנות לאביונים"

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה – כמו למשל מנה פלאפל או כריך. ובדיעבד הנותן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים, שאפשר לשבוע ממנו בצמצום. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח.

אסור לתת את המתנות לאביונים ממעשר כספים, כי אין אדם רשאי לקיים את מצוותיו מכספים אלו. אמנם כתב הרמב"ם, שראוי לאדם להוציא על מתנות לאביונים יותר ממה שהוא מוציא על סעודתו ומשלוח מנות. ולגבי חישוב זה, יכול כל אדם לצרף את כל מה שהוא נותן כמעשר כספים באותו חודש, שאם נותן יותר ממה שהוא מוציא עבור הסעודה ומשלוח מנות – קיים את דברי הרמב"ם.

ימים של חשבון נפש

הימים הנוראים

הימים הנוראים הולכים וקרבים ובאים אלינו. ימים של חשבון נפש, על כל מה שעשינו ונעשה עמנו עד כה, ועל כל מה שייעשה עמנו מכאן ואילך. והחשבון נורא ונוקב: על שעות שאבדו בביטול תורה, על הזדמנויות לביטויי אהבה בין איש לאשתו שירדו לטמיון, על ילדים שלא נולדו מחמת טרדות או השפעות זרות, על מעשים טובים שהתרשלנו מלעשות, על עזרה שלא הושטנו כשהיה צריך, ועל כל החטאים שחטאנו ולא הספקנו לתקן. אכן ימים נוראים, מלאי הוד.

וברא ה' את התשובה, שעל ידה יכול אדם לשנות את דרכו, להצטער על חטאיו ולקבל על עצמו שלא יחטא עוד, ומתוך כך זדונותיו נהפכות לשגגות. ואם יעמיק בתשובתו עד שתהיה תשובה מאהבה, יתרחש הנס ויהפכו זדונותיו לזכויות. ויסוד התיקון והתשובה הוא שיעמוד האדם לפני בוראו ויוצרו, מקור חייו, ויתפלל על תיקון העולם: שיתקדש שם ה' אלוקינו על ישראל עמו, ועל ירושלים עירו, ועל ציון משכן כבודו, ועל מלכות בית דוד משיחו, ועל מכונו והיכלו. וידע כל פעול כי ה' פעלו, ויבין כל יצור שה' יצרו, וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. ותהיה שמחה בארצו וששון בעירו, וצדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו וחסידים ברינה יגילו.

ואם אכן נתעלה משטף החיים וטרדותיהם ונעמוד לפני ה' ונחשוב בכנות על חיינו ומעשינו, מובטח לנו שנשפר את דרכינו. ניזכר בכל התקוות הטובות שהיו לנו, בכל הספרים הקדושים שרצינו ללמוד, בכל המעשים הטובים שרצינו לעשות, בקשרים שרצינו לחדש, בסליחות שרצינו לבקש. ומתוך כך נקבע נכון יותר את סדר העדיפויות שלנו, ונזכה לשנה טובה ומתוקה.

חרם השחקנים והסופרים

כואב לשמוע שישנם אחים יהודים שמחרימים אותנו, מתיישבי יהודה ושומרון. אנחנו זוכים שמתקיימת בנו הנבואה העתיקה (ירמיהו לא): "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים. עוד תטעי כרמים בהרי שומרון… ושבו בנים לגבולם". בבכי ובתחנונים חזרנו לארצנו, באנו אל ההרים השוממים, והאדמה החלה לתת את יבולה, והמשפחות הולכות ונבנות. ואילו הם – עוז, יהושע, גרוסמן, סמי מיכאל – שונאים. ושלא ינסו ללמד על כך זכות. חרם פירושו הוקעה גמורה, ניתוק, שנאה. גם מי שמחליט לקרוא בספריהם מסיבותיו השונות, שיידע שהם עצמם בחרו לשנוא אותו. ואם הוא דווקא רוצה לקרוא בספריהם של מחרימנו, עדיף כבר שיקרא את דוסטוייבסקי, שבוודאי היה סופר יותר גדול.

כמדומה לי שמספריהם ומורשתם של המחרימים הללו לא יישאר כלום כמעט. לא יותר ממה שנשאר ממורשת היהודים תומכי תנועת ה'בונד' באירופה.

על הטענות כנגד הראשון לציון

פתאום רעשה התקשורת. נמסר שהגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א אמר בדרשתו שהלוואי והקב"ה יעניש את אויבינו הפלשתינים הרוצחים ויביא עליהם דבר, והלוואי שאבו מאזן ימות. מיד צוירה דמותו של הרב כאויב האנושות ומכשיל השלום העולמי. כאילו נחשפה האמת הנוראה של היהדות.

בכל שבוע, באלפי מסגדים בארץ ובעולם, מטיפים לרצח של יהודים ולהשמדתה של מדינת ישראל, ומבטיחים גמול לכל מי ש'יזכה' לרצוח יהודי. לא מדובר שם בתפילות לשמיים אלא בהוראות הפעלה, שאכן יוצאות אל הפועל בארץ ובעולם. ועל כל זה אסור לדבר, שמא יידעו היהודים מה חושבים עליהם באמת ולא ירצו לקבל את מס השפתיים והבטחות השקר.

ואילו התפילות שלנו הן לתיקון האדם באשר הוא, ולשלומם וטובתם של כל העמים, ורק מול שונאים שאין בליבם חרטה וצער אנו נלחמים ומבקשים סיוע מן השמים כדי לנצחם. הרב ביטא בדבריו את האמת ואת רחשי לב העם בתפילותיו.

במעלות קדושים וטהורים

הקדוש מאיר חי הי"ד, איש של אהבה ואמונה, מסירות וחביבות ,אלמנתו אלישבע, מחנכת שמפליאה לרומם את תלמידותיה , הסרת המחסומים שהביאה לאסון,  בשבחם של מחסלי המחבלים , הרס מאחזים – אכיפת חוק או ביטול מצווה?

הקדוש מאיר חי הי"ד

ביום חמישי לפנות ערב, בדרכו חזרה לביתו, נרצח הקדוש רבי מאיר חי הי"ד. אב לשבעה ילדים, מורה שאהב את תלמידיו הקטנים והיה נותן להם ממתקים כדי שיחבבו את הלימוד. איש של אהבה ואמונה, מסירות וחביבות היה ר' מאיר, ואדם שכמותו אין המחבלים הרשעים מסוגלים לסבול.

מות קדושים הוא מותו, הואיל ונהרג על היותו יהודי שנוסע בכבישי השומרון ליישב את שממות ארצנו הקדושה. וכיוון שהוא קרבן הכלל, התעלה למדרגת הקדושים בקדושת הכלל, עד שאין הבריות הפרטיות יכולות לעמוד במחיצתם. מסירות נפשו על יישוב הארץ, יחד עם הבל פיהם של תלמידיו – תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, יעלו לריח ניחוח לפני אבינו שבשמים להמליץ יושר על אחיו המתנחלים ועל כל ישראל.

גם אבלם של האלמנה אלישבע ושבעת היתומים הוא אבל מקודש, כי קרבנם הוא קרבן הכלל. אלא שהכאב נורא, והניסיון גדול, להמשיך את קדושת הכלל לחיים הפרטיים. וכשכל המנחמים יחזרו לביתם, תישאר האלמנה עם שבעת היתומים, לאסוף את שברי חייהם ולהמשיך לצמוח.

מורה מסורה שאין כמותה אלישבע. באולפנת 'להבה' התחנכה, ולשם חזרה כמחנכת שמפליאה ביכולתה לרומם את תלמידותיה. את בנותיי שלמדו באולפנה היא לא לימדה, אבל הן סיפרו לי שהחיוניות שקורנת ממנה משפיעה על כולם. פעם בטיול פנתה לבתי, וביקשה ממנה שתשים לב לשתי בנות שנראות בודדות וצריך לעודדן. כך היא תמיד חושבת על כולם. יהי רצון שתמצא עתה את הכוחות להמשיך לחנך את ילדיה ותלמידותיה, לתפארת התורה, העם והארץ. ותזכה להוביל את כל ילדיה לחופה ולראות את נכדיה משחקים ושמחים ברחובות שומרון.

המחדל

הרצח הנורא הזה התאפשר מפני שממשלת ישראל בחולשתה נכנעה ללחצים מבחוץ ומבפנים, הסירה מחסומים, והקלה בכך על תנועת הרוצחים, שהמוטיבציה שלהם לרצוח יהודים לא פסקה. האנשים שחיים בשטח הזהירו שזה מה שיקרה. כך אמרו ראשי המועצות, וכך אמרו קציני צבא מהדרג הבינוני. אבל הדרג המדיני התעלם מן האזהרות.

לא לומדים לקח. למרות כל הכישלונות הביטחוניים והמדיניים שהאגף השמאלי הביא עלינו בשנים האחרונות, ולמרות שהעם מאס בדרכם ובחר להעניק את השלטון למפלגות הימין, ראש הממשלה מטה את עצמו ואת ממשלתו שמאלה. האם לא הגיע הזמן שהליכוד ימלא את שליחותו, שלמענה נבחר? יותר מדי נבחרי ציבור מחליפים את מושג ה'שליחות' במושג ה'שליטה'. הם חושבים שהם נבחרו לשלוט, ואין זה משנה איזו מדיניות יובילו. ולא היא: בחרו בדרך שהם ייצגו, ועליהם למלא את שליחותם.

כל הכבוד לצה"ל

כמה טוב בימים אלו לשבח את צה"ל ואת החיילים והקצינים האמיצים, שבתושייה הצליחו למצוא במהירות את עקבות המחבלים, נכנסו אחריהם לשכם, הרגום וחזרו לשלום לבסיסם. בזכות נחישותם לבצע את מלאכתם ללא פקפוקים ומשא ומתן, יצאו בלא פגע. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

האם אסור להרוס בתים במאחזים לא חוקיים

שאלה: הרי יש לממשלה סמכות להחליט היכן יבנו ישוב והיכן לא יבנו, ואם עוברים על הוראותיה – מותר לה להרוס את הבתים שנבנו בניגוד לחוק. ואם כן, מדוע פסקו רבנים שיש איסור לחייל או שוטר להשתתף בהרס בתים ביישובים ומאחזים?

תשובה: אכן, סמכות הממשלה לקבוע כיצד והיכן לבנות, ואם קבעה שלא לבנות במקום מסוים מפני שיש תכנית להעביר שם כביש, או לנטוע חורשה, או שהקרקע רשומה על אדם פרטי – אין לעבור על תקנתה. ואם בכל זאת בנו, מותר לממשלה להרוס. אבל כאשר סיבת ההימנעות ממתן רשות לבנות היא עקרונית, מפני שהממשלה מתנגדת לבנייה ביהודה ושומרון, אזי יש כאן הפרה של מצוות יישוב הארץ, ופעולת ההריסה ההיא חלק מהפרת מצווה זו.

מלבד זאת, גם כאשר יש בעיה חוקית-קניינית לגבי הקרקע שעליה נבנה הבית, אם במקום אחר רגילים להסדיר בעיה זו ולעומת זאת ביהודה ושומרון נוקטים באפליה בוטה וברורה, ואין מסדירים את הבעיה בדרכים המקובלות – מן הראוי להתקומם כנגד האפליה, אם כי אין בזה חובה גמורה.

שוטרים וחיילים

שאלה: מדוע בעניין האיסור להשתתף בגירוש יהודים והרס בתים מדברים בעיקר על חיילים ולא על שוטרים? האם עדיף ששוטרים יעסקו בהרס בתים וגירוש יהודים?

תשובה: אכן, כאשר הדבר אסור או אינו ראוי, אין הבדל בין חייל לשוטר. אלא ששליחתם של חיילי צה"ל להילחם בבני עמם, הורסת ומשחיתה את הצבא. לכל גוף ישנו ייעוד, וכאשר משתמשים בו למטרות אחרות משחיתים אותו, וכפי שנוכחנו לדעת מתפקודו הלקוי של הצבא במלחמת לבנון השנייה, שהתרחשה לאחר הגירוש מגוש קטיף.

מלבד זאת, הפעלת צבא, שהוא הגוף החזק במדינה, נגד קבוצה שאינה אויבת לעם, מפרה את כל האיזונים בחברה דמוקרטית. מעתה כבר אין צורך להתחשב במותקפים, שוועתם לא תישמע, אין צורך לשאת ולתת עמם. אפשר לדרוס אותם ודי. לכן הצעת החוק של חברי הכנסת אלדד וחוטובלי להוצאת צה"ל מעיסוקים שכאלה, חשובה מאוד.

הרב מפרשבורג זצ"ל

יהודי אחד מבני ברק שולח לי מעת לעת כתבות מעיתונים חרדיים. הפעם שלח לי כתבה שנתפרסמה בעיתון 'שביעי' על הרב מפרשבורג, רבי עקיבא סופר זצ"ל, בעל 'דעת סופר', שהיה נינו של אחד מגדולי האחרונים, רבי משה סופר, בעל שו"ת 'חתם סופר'.

ה'חתם סופר' כיהן כרבה של פרשבורג, הקים בה ישיבה גדולה, וזכה להעמיד דורות של תלמידי חכמים גאונים. אחריו ישב על כס רבנותו וישיבתו בנו בעל שו"ת 'כתב סופר', ואחריו נכדו בעל שו"ת 'שבט סופר', ואחריו נינו רבי עקיבא סופר. כל אחד מהם כיהן ברבנות בפרשבורג כשלושים ושלוש שנים ונפטר. בהגיע רבי עקיבא סופר לגיל ששים לערך, בשנת תרצ"ט, מלאו שלושים ושלוש שנים לרבנותו. באותה העת, בהשפעת הנאצים, החלו הסלובקים בפרשבורג לרדוף את היהודים. סיפרו כי רבי עקיבא סופר חלם שסבו הגדול, ה'חתם סופר', הורה לו להתפטר מהרבנות, ותיכף לאחר מכן הודיע על כוונתו להתפטר מרבנות פרשבורג. תלמידיו הציעו לו הצעות מכובדות ממקומות שונים בעולם, אך הוא החליט לעלות לירושלים. בעומדו על הסיפון בעת שירד מהאוניה אמר: "אני זורק לים את כל גינוני המלכות, את כל הכבוד, את כל המותרות שהיו לי בפרשבורג. מעתה חפץ אני להיות איש ירושלים פשוט".

בעלייתו לארץ ניצל מהשואה והאריך ימים עוד כעשרים שנה, אולם הוויתור על הכבוד והעושר היה עוד לפני שהמלחמה פרצה. הרב הגדול שהמונים צבאו לפתחו בפרשבורג, שעמד בראש הישיבה הגדולה בהונגריה, ניהל בירושלים חיים פרטיים, ועמד בתור כאדם פשוט לקבל קרח ונפט, כדי לסייע לרבנית שהסכימה לוותר על מעמדה ולעלות עמו לירושלים. גדולי התורה בארץ אמנם כיבדו אותו מאוד ומינו אותו לחבר במועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל', אבל בפועל הוא חי כאדם פרטי. על ידי מספר יהלומים שהביאו עמם בתיק קטן הצליחו הרב ואשתו להתקיים, ואף נתנו צדקה לעניים. במשך הזמן התקבצו סביבו תלמידים וישיבת פרשבורג קמה מחדש.

הכתב, שלמה קוק, תיאר את ידידותו עם הרב הראשי הרב הרצוג, אבל לא הזכיר עובדה חשובה: הרב מפרשבורג התפלל בקביעות במשך עשרות שנים בישיבת 'מרכז הרב', והיה מיודד מאוד עם ראש הישיבה הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהיה צעיר ממנו בכעשר שנים. וראוי לכתב מבני משפחת מרן הרב קוק זצ"ל, לחזר אחר סיפורים שיראו את יחסם האמיתי של גדולי ישראל למרן הרב ולישיבתו 'מרכז הרב'.

בישיבת 'מרכז הרב' עם הרצי"ה

הרב מפרשבורג נהג לשבת בספסל הראשון מימין, כשפניו כלפי הקיר. וכמה פעמים אמר לרצי"ה שיש לו עונג ושמחה להתפלל עם בחורי הישיבה. גם היתה לו נחת רוח מהחזנים הקבועים, ופעם אמר על ישראל לזרוביץ' ועל אבי מורי, שהיו רגילים לעבור לפני התפילה, שהם מתפללים 'ארליך', כלומר בישרות ויראת שמים.

סיפר הרצי"ה, שבימי מחלתה האחרונה של אמו, נכנס הרב מפרשבורג כמה פעמים לבקרה. וכששאלו מה לתלמיד חכם לבקר אצל אישה חולה, השיב ש'אשת חבר כחבר', ומתוך חרדת קודש לכבוד מרן הרב זצ"ל נכנס אליה לביקור חולים.

שמועות מהחתם סופר

עוד סיפר הרצי"ה ששמע ממנו שהיה ה'חתם סופר' אומר: "כל מי שאומר בנגלה שאינו מאמין בנסתר, יש לחשוש שבנסתר אינו מאמין בנגלה". ועוד סיפר שדיבר עמו על מה שאמר ה'חתם סופר': "מי שמערבב הלכה ואגדה – כאילו מערבב כלאיים זה בזה", שאין הכוונה ח"ו שלומדי הלכה לא ילמדו אגדה, כי ודאי שתורת ה' תמימה וצריך ללמוד את כולה, אלא שכמו בכלאיים כל מין חשוב רק שאסור לערבבם, כך אין לערבב לימוד הלכה ואגדה (ועיין בשיחות הרצי"ה שמות ע' 237).

האסלאם חי על חרבו

מניין הוודאות שכניעה ללחצים לסגת מיהודה ושומרון לא תביא שלום? האסלאם התפשט בעולם בכוח החרב, לא בזכות יופיו הקסום. מקומה המרכזי באסלאם של העוצמה הכוחנית הדתית.

על מצב המלחמה עם הערבים

שאלה: כבוד הרב, האם יש לנו ברירה? כל מנהיגי העולם לוחצים עלינו לסגת מיהודה ושומרון, ולדעתם הנסיגה תביא שלום ובטחון. ומניין לכם שכולם טועים והסכם נסיגה לא יביא שלום?

תשובה: הדרך העומדת לפנינו אינה קלה. אנו נמצאים במצב מלחמה עם רובם המכריע של העמים הערבים, כאשר מאמיני האסלאם בכל העולם תומכים בהם. מדובר על עשרות מיליונים של אויבים שמוכנים בכל רגע לצאת למלחמה נגדנו, ועוד מאות מיליונים שמביעים תמיכה במלחמה נגדנו. במצב כזה, קל להתפתות לנביאי שקר שמבטיחים שלום. אבל מי שיתבונן בעיניים פקוחות במציאות, יבין שנסיגה והתפשרות לא תפסיק את מלחמתם של הערבים נגדנו אלא להפך, תגביר אותה.

כדי להבין זאת, צריך להבין את מקור המוטיווציה של אויבינו.

דת האסלאם – דת לוחמת

לא במקרה הצליחו הערבים להשליט את דת האסלאם על עמים רבים, עד שכיום כמיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם מאמינים בה. הצופן הגנטי של האסלאם מכוון למלחמה נחושה להשלטת דת מוחמד על כל העולם באמצעות החרב. והכול כשר לשם כך. אם צריך לשקר – ישקרו, אם צריך להרוג – יהרגו, וגם אם צריך להרוג לשם כך מאות אלפים או מיליונים – יהרגו. לא יופייה הקסום של דת האסלאם משך עמים רבים לקבל אותה על עצמם, אלא האיום הברור במוות.

המוטיבציה המיוחדת למלחמה

כל העמים הגיעו להישגים על ידי מלחמות וניצחונות, אולם שלא כמו בתרבויות אחרות – באסלאם לא מקובל העיקרון של פשרה. במיוחד לא פשרה על אדמות. לכן, גם כאשר אין כוח למוסלמים לנצח את האויב, אין להם נכונות לקבל פשרה. אם עושים הפסקת אש ('תהדיה' בלשונם), בעיני האסלאם זו הפוגה שצריכה להיות מנוצלת להכנות לקראת המשך המלחמה. אם אפשר, יחלישו בינתיים את היריב על ידי פיגועים וביזה. אם לא, לפחות ישתדלו להרדים אותו בשקרים, וכשתגיע שעת הכושר יחזרו לתקוף, עד שיכריעו אותו.

עמדה עקרונית זו גורמת למוסלמים שלא להניח את החרב לעולם. לעמוד דרוכים תמיד להמשך המלחמה. וכך הצופן הגנטי הפנימי של האסלאם אינו מתפשר עם חולשה, אלא הופך אותה לתקופת הכנה להמשך המלחמה. כך הצליחו המוסלמים להשליט את דתם על עמים רבים, שגם הם המשיכו על פי אותו צופן גנטי לכבוש שטחים נוספים.

השלטון של הדת

דגשים שונים יש לדתות השונות. בפולחן האלילים, הדגשים היו פרטיים יותר. לכל אליל עניין משלו – האחד עוסק בפוריות, השני ביורדי הים, השלישי בלוחמים, הרביעי בסוחרים וכיוצא בזה. לדתות שהושפעו מהיהדות כבר היתה תפישה רחבה יותר. אבל עדיין, שלא כמו היהדות שחובקת באחדות את מכלול הערכים – כל דת הדגישה מרכיב אחד ועשתה אותו מרכזי ועליון על שאר הערכים, וזה הצד האלילי שבה.

בדת המוסלמית יש לכוח ולחרב מעמד מרכזי. על ידי כך הם חושבים שהם מעצימים את גדולתו וכבודו של אללה. זוהי המוטיווציה הדתית המוסלמית, להדגיש את כוחה הממשי של הדת ולהשליט אותה בכוח החרב. הדרישה המרכזית מכל אדם היא שייכנע לכוחו של אללה ויקבל על עצמו את מרותו. לכן ערך הכבוד כל כך מרכזי בתודעה המוסלמית, ומנגד העלבון הוא בלתי נסבל. הכול נתפש בפריזמה של ערכים אלה. אגב, גם קריאות המואזין ברמקול ביום ובלילה הם ביטוי להשלטת הדת על המרחב, הן כלפי עצמם והן כלפי זולתם.

כיוון שהכוח והשלטון תופש מקום מרכזי, ממילא שליט שלא נודע כחזק ואכזר אינו יכול לשרוד בתרבות המוסלמית.

מקום שהיה כבוש בעבר לאסלאם

על פי התפישה המוסלמית, העולם מחולק לשני חלקים. 'דאר אל אסלאם' הוא החלק שכבר כבוש על ידי האסלאם. 'דאר אל חרב' הוא מקום המלחמה, שמצווה לכבוש אותו עד שיהפוך לשטח מוסלמי. ולאחר ששטח מסוים נכבש על ידי האסלאם, הוא מוכרז כאדמת קודש מוסלמית, שאסור בשום תנאי לוותר עליה. וגם אם ייכבש שטח זה מידם למשך מאות שנים, בעיני ההלכה המוסלמית הוא נחשב עדיין כאדמת הקדש שחובה להחזירה לשליטה מוסלמית. לכן מוסלמים מבצעים יותר פיגועים בספרד ובשטחים גדולים בהודו, מפני שהאסלאם שכבש אותם בעבר תובע אותם חזרה. ואם אי אפשר לכובשם, אז לפחות מבצעים בהם פיגועים, כדי שלא יוכלו לקיים בהם חיים תקינים עד החזרתם לידי שלטון האסלאם.

ארץ ישראל היא מקום המלחמה

מדינת ישראל מהווה מבחינתם בעיה כפולה, שכן היא קמה על שטח שהיה כבוש בידי האסלאם מאז היווסדו (זולת תקופה של כמאה שנה שנשלט על ידי הצלבנים), ולא זו בלבד, אלא שארץ ישראל נמצאת בלב השטחים המוסלמים. לכן זהו המקום הראשון מבחינתם שעליהם לכבוש, בחרב או בערמה. יש ביניהם דתיים יותר ודתיים פחות, אבל היסוד המרכזי החותר לכיבוש ושליטה נותר קיים במידה רבה אצל כולם.

הוויכוח כיום בין המתונים לקיצוניים הוא בשאלה האם יש הכרח לבצע הסכמים עם מדינת ישראל כדי להביא לנפילתה, או שאפשר לפורר אותה מבפנים על ידי מלחמת גרילה ממושכת. אבל על המטרה עצמה, פירוק מדינת ישראל וכיבוש ארץ ישראל כולה, אף אחד אינו מוותר.

המשבר שפקד את האסלאם

במלחמות ידעו המוסלמים להשקיע, אך לא בפיתוח מדעי וחברתי. וכך ברבות הימים נותרו מפגרים מבחינה טכנולוגית, ולא היה בכוחם לעמוד מול תרבות המערב. ארצותיהם נכבשו, שליטת האסלאם התרופפה, ולמשך זמן מה הם נאלצו לסגת משאיפותיהם.

בדורותינו אלה חזרו הערבים והמוסלמים לשלוט בארצותיהם, ובמקביל חוזרת למקומה בתהליך הדרגתי המוטיווציה הדתית להשליט את האסלאם. אם יוכלו לנצל לשם כך את השיטה הדמוקרטית – ינצלו, וכאשר יעלו לשלטון יבטלו את השיטה הדמוקרטית, וביד ברזל יגדעו כל ניסיון לאיים על שלטונם. כך נפלה איראן בידי האייתולות ורצועת עזה בידי החמאס. עתה, רק באלימות אפשר יהיה להורידם מהשלטון (אגב, דברים אלו נכתבו מיד לאחר נאום נתניהו, לפני הבחירות המזויפות באיראן וכשלון ההפגנות שם).

מייסד המדינה התורכית החילונית

דוגמא מאלפת לכך ניתן ללמוד ממייסד המדינה התורכית המודרנית – אטאטורק. הוא הכיר היטב את הצופן הפנימי של האסלאם, ולכן כאשר רצה לייסד את המדינה התורכית על יסודות חילוניים, קבע בחוקה שהאחראי היחיד על הפרדת הדת מהמדינה יהיה הצבא. הוא לא סמך על הממשלה, לא על בית המשפט ולא על תהליך הבחירות הדמוקרטי. הוא ידע כי רק מי שמחזיק בכוח החזק ביותר במדינה יוכל לשמור שלא תיפול בידי האסלאם. אם לא כן, אם פעם אחת יצליחו המוסלמים לעלות לשלטון – אח"כ כבר לא יהיו יותר בחירות, ולא ניתן יהיה להורידם מהשלטון בדרכי שלום.

מדוע המזרחנים אינם מתריעים

יש פקולטות שלמות בעולם שעסוקות בחקר האסלאם והעמים הערבים. ולכאורה יש לשאול, מדוע המומחים למיניהם אינם מתריעים בפני ממשלות המערב על הסכנה הנשקפת מהאסלאם המתעורר.

הבעיה היא ששפת התקינות הפוליטית (פוליטיקלי-קורקט) המקובלת כיום אינה מאפשרת כמעט לדבר ברצינות על האיום המוסלמי. הרי כל האנשים אמורים להיות שווים ללא הבדל דת, גזע ומין, ואיך אפשר לטעון שהתרבות המוסלמית מייצרת כיום את האיום החמור ביותר על שלום העולם? לכן גם מי שמנתח את הדברים כראוי, אינו מסוגל להביע את מחשבותיו כראוי במסגרת שיח הציבורי המקובל. וכך הסכנה הולכת וגוברת בלי שיהיו כמעט מומחים שיזהירו את ישראל ואת העולם מפניה. אגב, דווקא אישים מוסלמים, שחפצים להדגיש את הצדדים החיוביים שקיימים בתרבות האסלאמית ומתייראים מפני עלייתם של הצדדים השליליים, הם שמתריעים כיום מפני הסכנה שבאסלאם. אבל לא מקשיבים להם.

כיצד להתמודד עם האיום

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי ממלחמה, היא ליצור מצב שבו הוא יהיה אנוס לגמרי. שלא תהיה בידו יכולת וסיכוי להצליח. אז הוא ימתין שנים ודורות, וכשתבוא שעת הכושר, ישוב להילחם. ואולי בינתיים יחזרו המוסלמים בתשובה ויתקנו את תפישתם, או לחילופין יגיע זמנה של דת זו להיעלם מן העולם כמו שנעלמו דתות אחרות.

אבל כשאנו מקרינים פקפוקים ביחס לזכותנו על הארץ ולנכונות שלנו להילחם עליה, אנו מעודדים אותם להילחם בנו. גם מצבנו הבינלאומי לא משתפר, כפי שלא השתפר בעקבות הסכמי אוסלו הזכורים לשמצה. ככל שנסכים יותר לוותר, כך יותר אישים בעולם יתמכו בדרישה "להחזיר" לערבים את "כל זכויותיהם", כלומר לבטל את קיומנו. כך גם אירע בעקבות 'נאום בר אילן'. ראש הממשלה ותומכיו היו בטוחים שבזכות כניעתו ללחצים והסכמתו להקמת 'מדינה פלשתינית' מפורזת – יוסר הלחץ הבינלאומי בנושא ההתנחלויות. והנה המציאות הפוכה – כל פשרה מצידנו תגרור דרישות נוספות.

ההתנחלויות הן הערובה לשלום ובטחון

לכן מציאותם של המתנחלים וההתנחלויות, שבאים בשם ההבטחה האלוקית לאברהם, יצחק ויעקב, הוא הדבר החשוב ביותר לביטחון ישראל. אויבינו יודעים שאין בידם כוח לנצח את ישראל במלחמה חזיתית, אבל הם בטוחים שיוכלו לפורר את ישראל על ידי טרור ומלחמות גרילה. רק המתנחלים ונחישותם ואמונתם עומדים בדרכם. וכל זמן שהמתנחלים אינם מוכנים להתפשר על כלום, וממשיכים להיאחז בקרקע ולהתרבות ולהתחזק, וניצבים כחומת מגן, אין בידי המוסלמים יכולת לפורר את ישראל.

ואשרי מי שיוצא לעזרת ה' בגיבורים, ונרתם למען הגדלת והרחבת ההתנחלויות לאורך ולרוחב ולעומק, כי זה היסוד לביטחון ישראל ולישועת ישראל. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.

נשמות ישראל הקדושות

תרומת מחצית השקל כביטוי לסגולת ישראל ● נשמות הנרצחים על קידוש ה' עולות אל מתחת כסא הכבוד ● זכר עמלק אבד, אך מורשתו עדיין קיימת ● מנהיגות המדינה שוכחת את ייעודו של עם ישראל.

שקלים 

בפרשת שקלים שקראנו בשבת הקודמת באה לידי ביטוי סגולת ישראל. כל יהודי, בין עשיר ובין עני, תורם מחצית השקל, ומכולם יחד מקריבים את קרבנות הציבור, המבטאים את הקשר המוחלט שבין ישראל לקב"ה. והיה הדבר עמוק מאוד, איך כל יהודי, בין חכם ובין טיפש, בין צדיק ובין רשע, כולם יחד שותפים בקרבנות, עד שהתקשה משה רבנו בדבר. "אמר רבי מאיר: "מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה" (ירושלמי שקלים פ"א ה"ו). לאמור, שורש עניין סגולת ישראל נעוץ בקדושה העליונה.
 

כשבית המקדש בנוי, קדושת ישראל מתבטאת בנתינת מחצית השקל ממש, שממנה מקריבים את הזבחים לפני ה' ומזים את דמם על קיר המזבח. וכשבית המקדש חרב, דמם של הנהרגים על קידוש ה' ניתז על דפי הגמרא, ונשפך על הארץ הקדושה אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו. ונשמותיהם של הקדושים עולות וחוזרות אל מתחת כסא הכבוד, לבטא את הברית הנוראה שבין ה' לישראל. "כי יעקב בחר לו י-ה, ישראל לסגולתו". "כי בחר ה' בציון איווה למושב לו". ועם ישראל ממשיך בדרכו הארוכה והמיוסרת, עד אשר יזכה לקנות באופן שלם ומוחלט את התורה, את ארץ ישראל ואת העולם הבא.

זכור

כדי לגלות את דבר ה' בעולם צריכים ישראל לדעת שיש רשע בעולם, ולא יהיה שמו של ה' שלם בעולמו כל עוד עמלק בעולם. כיום אבד זכרו של עמלק, אבל מורשתו עדיין קיימת, וחובה עלינו להילחם ברשע. בגלל שכחת החובה להילחם ברשע, אנו נאלצים לקבור את מתינו, לספוג טילים בערי ישראל, ולהתמודד מול גל הסתה נורא שמתחיל מראשי הציבור הערבי בארץ ומתפשט בכל העולם, תוך שהוא מחולל שנאה איומה כלפי ישראל והיהודים בכל העולם.

וכשעם ישראל שוכח את ייעודו בא עמלק ומזכיר לו שהוא מיוחד, ואם לא יעלה למדרגת כוכבי השמים, ירד מטה עד עפר הארץ. כדי שלא נזדקק לתזכורות של עמלק וממשיכיו, ציוותה אותנו התורה לזכור את עמלק. במקום לעסוק בהתגוננות צוותה אותנו התורה לרדוף את עמלק ולמחותו.

מנהיגות שוכחת

המנהיגות שיש כיום למדינת ישראל היא מנהיגות שוכחת. שוכחת את ייעודו של עם ישראל, שוכחת מסורת אבות. גם את המורשת האישית של הוריהם, שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ, שוכחים מר אולמרט וגברת לבני. מנהיגות כזו לא תוכל לעשות דבר משמעותי לקידומו של עם ישראל בארצו. רק להוליכנו מדחי אל דחי, מתבוסה בלבנון לתבוסה בעזה. כאשר צבא עצום אינו מצליח להכניע אויב חצוף וחלש ממנו – גם זו תבוסה.

בית המשפט

שופטי בית המשפט שכחו לגמרי את מורשת ישראל והם היום, יחד עם אישים אחרים באקדמיה, מעקרים כל אפשרות לנצח את אויבינו. אי אפשר להפציץ את בתי המחבלים, אי אפשר להרוס סוכת אבלים של מחבלים, חייבים לתת את כל התקציבים לערבים שעוינים בגלוי את מדינת היהודים ומסיתים את העולם נגדנו. רק חזרה למורשת ישראל, להכרת ייעודו של עם ישראל, עיסוק בתורה והשבת המשפט הישראלי, יוכלו לתת לנו כוח לעמוד מבחינה מוסרית כנגד שנאת ישראל.

התבססות העם היהודי בארצו

אחרי שנים של טשטוש הזהות היהודית, לא ניתן להכריע את האויב במלחמה. צריך להציב תחילה את היעד המרכזי – ביסוסו של העם היהודי בארצו. כמה שיותר יהודים על כמה שיותר חבלי ארץ, וכמה שפחות ערבים שאינם מזדהים עם מדינת ישראל כמדינת היהודים. לשם כך עלינו לעודד את הילודה בקרב המשפחות היהודיות, ומנגד לעודד את הגירתם של הערבים שעוינים את ישראל. הדבר אינו מסובך מבחינה משפטית ומוסרית. לשם כך צריך לקבוע כי רק מי שחייב בגיוס צבאי זכאי לכל הזכויות שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה.

מי שרוצה לדחות גיוס כדי ללמוד את תורת ישראל – זכאי, שכן מדינת היהודים מחויבת לעידוד לימוד התורה. אבל סיבות אחרות לדחיית גיוס אין. כל הצעירים הערבים שיתגייסו לצה"ל יצטרכו להילחם מול האויב – בעזה, ביהודה ושומרון, בלבנון ובכל מקום. מי שאינו מעוניין בזה, לא יזכה בשום מענק והטבה שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה.

גם חוק חינוך חובה, המעניק חינוך חינם, צריך להיות למי שהתגייס לצבא או דחה שירות (כדי ללמוד תורה, ובאותו זמן לא עבד). גם התשלום המסובסד לאוניברסיטאות צריך להיות עבור אלה. אלו דברים סבירים ופשוטים מבחינה מוסרית. אולם כדי להבין אותם צריך לעקור את העיוותים המוסריים הרווחים כיום בציבור, שבית המשפט העליון הוא נושא דגלם.

ביקורת על ש"ס

שמעתי כי תנועת ש"ס תובעת להגדיל את קצבאות הילדים, אך לצערי לא שמעתי על שמץ ניסיון לעודד בזה את גידולו של העם היהודי ואוהביו, לעומת שונאיו. מדוע שלא ישקדו על חקיקה צודקת, שתיתן תמרוץ למי שנושא בעול קיומו של העם היהודי. הלא לשם כך הוקמה מדינת ישראל. גם אם לא ניתן מיד לחולל את כל השינויים הנדרשים, אפשר להתחיל. למשל, ניתן לקבוע בחוק, כי מי שילדיו חייבים בגיוס, יקבל את קצבת הילדים עד הגיעם לגיל 22. באופן זה המשפחות היהודיות וכן משפחות הדרוזים, יקבלו תוספת של יותר מחמישית על קצבאות הילדים.

התגובה הראויה לטרור הערבי

זו התגובה הראויה לכל הערבים החותרים כנגד מדינת ישראל. אחר כל פיגוע צריכה לבוא חקיקה שתחזק את ביסוסו של העם היהודי בארצו, ותחיל את ריבונות ישראל על עוד חלק מאדמת ישראל. זה ירתיע את אויבינו, וזה יגרום לאומות העולם לכבד אותנו.

מתוך הישיבה לצעירים והישיבה הגבוהה 'מרכז הרב', שאף אני זכיתי ללמוד בשתיהן, יצמחו בעז"ה הכוחות הבריאים בישראל, ובלימודם ובמעשיהם למען הכלל תתהפך הצרה לרווחה, ושמו של ה' יתקדש בעולם, בבית המקדש שייבנה בראש ההר, ועל המזבח שבו נקריב את קרבנות הציבור, כבשים, אילים ופרים, ולא נצטרך עוד להקריב נערי קודש תמימים וטהורים על מזבח קידוש ה'.

פורים מגלה את אחדות ישראל

פורים הוא יום מיוחד לגילוי אחדותם של ישראל. גזירת המן הרשע היתה כנגד כל ישראל, בלא הבדל בין צדיקים ורשעים, עניים ועשירים. ומתוך מגמתם של שונאי ישראל אפשר ללמוד שסגולת ישראל קיימת בכל יהודי, ועל כן רצו להרוג את כולם. והקב"ה הציל את כולנו, והפך לנו את היגון לשמחה, ולכן השמחה בפורים צריכה לכלול את כל ישראל, וכפי שנצטווינו לשלוח מנות איש לרעהו ולתת מתנות לאביונים.

מתנות לאביונים

צריך כל אדם מישראל לתת בפורים שתי מתנות לעניים, כאשר כל מתנה ייתן לעני אחר. מי שאינו מכיר שני אביונים, או שהוא רוצה לתת להם את מתנותיו בהסתר, ייתן את מתנותיו לגבאי צדקה הגון, והוא יחלק בשליחותו את המתנות לאביונים.
כמה צריך לתת ב"מתנות לאביונים"

שוויה של כל מתנה צריך להיות כשיעור שאפשר לקנות בו מאכלים פשוטים שמשביעים כארוחה קטנה ופשוטה, כמו למשל מנה פלאפל או כריך. ויכול לתת גם כסף שיכול לקנות בו מאכלים. ובדיעבד אם ייתן שיעור של שקל לכל מתנה – יצא ידי חובה, מפני שאפשר לקנות בו לחם בנפח של שלוש ביצים, שאפשר לשבוע ממנו בצמצום. וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח. אין לתת את המתנות לאביונים ממעשר כספים, כי אין אדם רשאי לקיים את מצוותיו מכספים אלו. אמנם כתב הרמב"ם, שראוי לאדם להוציא על מתנות לאביונים יותר ממה שהוא מוציא על סעודתו ומשלוח מנות. ולגבי חישוב זה, יכול לצרף את כל מה שהוא נותן כמעשר כספים באותו חודש, שאם בצירוף המעשר הוא נותן לעניים יותר ממה שהוא מוציא עבור הסעודה ומשלוח מנות, קיים את דברי הרמב"ם.

משלוח מנות

מצווה על כל אדם לשלוח לרעהו שתי מנות בפורים. שתי המנות צריכות להיות שונות זו מזו, כמו למשל לחם ובשר, או בשר ואורז, או דג וביצים, או עוגות ותפוחים. וכן אפשר לשלוח שתי מנות של בשר בטעמים שונים, כגון מנה אחת מבושלת והאחרת צלויה, או ששתיהן מבושלות אבל מאיברים שונים, שעל ידי כך טעמן וצורתן שונים. וכן אפשר לשלוח שני מינים של עוגה, ובתנאי שיהיו שונים בטעמם ובמראם.

השולח לחברו בגד או ספר, אף שהם בוודאי משמחים ומבטאים אהבה, לא יצא ידי חובתו, מפני שהמנות צריכות להיות בדברי מאכל.

כל מנה צריכה להיות כשיעור שאפשר להגיש לפני אורח בדרך כבוד (ערוה"ש תרצה, טו). אבל שזיף אחד, למשל, אינו בשיעור שאפשר לכבד בו אורח, ולכן הרוצה שמנה אחת תהיה משזיפים, צריך לצרף כמה שזיפים כדי שייחשבו למנה. ויש מוסיפים, שהמנות צריכות להיות חשובות לפי ערך השולח והמקבל, שאם הם עשירים, המנות צריכות להיות חשובות ומשמחות לפי ערכם (ריטב"א, ח"א). ולכתחילה ראוי להקפיד בכך.

אל תגידו בגת

אין להצטער על כך שהתשקורת מתרגשת פחות מרצח של מתנחלים * ככל שיעשו פחות עניין מרצח מתנחלים, כך המחבלים יאבדו מוטיבציה לפגוע בהם

יחסה המפלה של התקשורת למתנחלים 
לב רבים מאוהבי המתנחלים נחמץ בראותם איך שוב ושוב התקשורת החילונית מפלה בין דמם של המתנחלים לדמם של שאר הישראלים. הנה למשל, במשך כמה ימים היו לנו שני חטופים – חייל ומתנחל. על החייל החטוף דיברו בראש כל מהדורת חדשות, ואילו את אליהו אשרי הזכירו רק לפעמים, וגם אז בסוף המהדורה. 

היה פעם אדם מתועב שטען שלמתנחלים לא אכפת שהמחבלים הורגים בהם, כי ממילא הם משריצים הרבה ילדים, ועל כל אחד שנהרג להם הם משריצים עוד כמה. ורבים אחרים טוענים תדיר כי המתנחלים מעדיפים למות למען האדמה הקדושה מאשר לשמור על חייהם, ולכן הם מפקירים את עצמם ואת ילדיהם לסכנה. 

טוב שלא ידברו על קדושינו בתשקורת 
במשך שנים חשתי פגיעה קשה מהתבטאויות אלה, אולם בתקופה האחרונה חשבתי כי בדיעבד יש להיות מרוצים מכך. הלוואי ולא ידברו כלל בתשקורת על מתינו הקדושים! וכי מעלתם משתנה בכלשהו מדיבורי התשקורת?! הלא הם נהרגו על קידוש ה', ואמרו חכמים שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם, כי משום שנהרגו כיהודים שמייצגים את דבר ה' בעולם, הופקעו במיתתם ממעלתם הפרטית ונעשו שליחי ציבור של ה' וכלל ישראל, ונתקדשו. ומה זה משנה אם ידברו עליהם בתשקורת או לא. 
ואמנם המשפחה והחברים מצטערים מאוד על מיתתו של הקדוש, אבל גם להם לא תועיל התקשורת. את האבדה לא יוכלו להשיב, ונחמה אמיתית תהיה רק מבניין ציון וירושלים, ומה תועיל לנו התשקורת?! 

אדרבה, מוטב לבקש מהתקשורת שלא לסקר את הלוויות הקדושים. שלא יראו אותנו דומעים ומתאבלים. האמת שעדיף היה שלא לסקר כלל את "הצלחות" הפיגועים – ללא ספק זה היה מוריד את המוטיווציה שלהם באופן דרמטי. על סיקור הפיגועים בתוך הקו הירוק אין לנו שליטה, אבל כאשר הסיקור על "הצלחת" הפיגועים בתוך יש"ע מצומצם, המוטיבציה שלהם לפגוע במתנחלים פוחתת. וכך למרות שקל יותר לבצע פיגוע ביהודה ושומרון, בפועל את עיקר רשעותם הם מכוונים כלפי שאר האזרחים, יקירי התשקורת. 

עדיף שהמחבלים יבינו שחבל להם להתאמץ להרוג במתנחלים, כי ממילא זה לא משפיע על אף אחד. ההרוגים עצמם הרי זוכים למעלת קדושים, ושכרם בגן עדן עצום. והמתנחלים הנותרים, הרי משריצים במקומם המון מתנחלים אחרים. וגם כלל הציבור אינו נבהל מזה כל כך, כפי שהדברים משתקפים בתשקורת. ואם כן למה להם להשקיע מאמצים, לגייס אנשים וכסף, לתכנן, להסתכן ולמות עבור כך. 

ואם מטרת הפרסום לעודד את כוחות הביטחון להגביר את מאמצי הסיכול – כמדומה שכוחות הביטחון מודעים לערכם של חיי אדם ולשחיקה הנגרמת לביטחון כלל ישראל מכל פיגוע שמצליח, ואין צורך לעודד אותם לכך דרך הסיקור התקשורתי. ואם יש צורך בהפעלת לחץ, אפשר לעשות זאת בחשאי. 

כיוצא בזה אמר דוד בקינתו על שאול (שמואל ב' א, יט-כ): "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים". אנו בתוך יישובינו נזכור ונקונן על האבדה. אבל כלפי חוץ – "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים". שמא פרסום הקינה והאבל ידרבן אותם להתאמץ יותר לפגוע בנו. 
ומתוך הוקרה אמיתית של זכר הקדושים נזכה כולנו במהרה לגאולה שלימה. 

האם עלוני השבת צריכים גניזה? 
לאחרונה, עם התרבות עלוני פרשת השבוע, התעוררו רבים לשאול האם צריכים לגנוז עלונים אלו. מוסיפים הגבאים ואנשי המועצות הדתיות וטוענים, שכל המקומות שיועדו לגניזה התמלאו עד אפס מקום, וכבר אין יודעים לאן להוליך את כל דפי הגניזה המתרבים מיום ליום, ומוטלים בביזיון סביב למקומות המיועדים לגניזה. 

הקדמה על דין גניזה
ראוי להקדים כי אסור מן התורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שנכתב לשם קדושה, שלגבי עבודה זרה נאמר (דברים יב, ג-ד) "ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא", אבל לגבי שמותיו של הקב"ה נאמר בהמשך "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ונפסק להלכה שכל המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות (רמב"ם הל' יסודי התורה ו, א). וחכמים הוסיפו לאסור גם מחיקת פסוק בדרך ביזיון, למרות שאין בו שם קדוש. אבל מותר למחוק פסוק כדי לכתוב פסוק אחר, שרק מחיקה בדרך ביזיון אסרו חכמים (רמב"ם שם ו, ח). 
וכן הוא דין הגניזה: ספר תורה שיש בו שמות קדושים, צריך גניזה מהתורה. ספר קדוש שאין בו שם קדוש, צריך גניזה מדברי חכמים. 

דין ספרים המודפסים 
לפני כמה מאות שנים, לאחר שנתרבו כתבי הקודש בעקבות התחדשות הדפוס, התחילה שאלת הגניזה להתעורר. פעמים רבות המקומות שנועדו לאיסוף הגניזה נתמלאו, ואנשים הניחו את ספריהם הישנים מחוצה למקום הגניזה בצורה שאין בה כבוד, ופעמים שגויים לקחום כדי להשתמש בהם לצורכי קינוח בבית הכסא. לפיכך היו שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעה, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון (שבות יעקב ג, י יב). 

בנוסף לכך, היו שסברו שקדושת הספרים הנדפסים על ידי מכונה פחותה מקדושת כתבי היד שנכתבו מתוך כוונה קדושה (בדומה לדעת הפוסלים מצת מכונה למצווה וחוטי מכונה לציצית). ויש מי שסובר שהחובה לנהוג כבוד בספרים של תורה שבעל פה היא רק בשעה שמתכוונים ללמוד בהם, אולם אחר שבלו אין בהם יותר קדושה, ורק לאבדם בידיים דרך ביזיון אסור, אבל להניחם בדרך כבוד במקום שמשם ייקחום לאיבוד אין איסור (אג"מ או"ח ד, לט). אבל דעת רוב הפוסקים שגם ספרי קודש מודפסים שבלו חייבים בגניזה, ואסור לשורפם או להניחם באשפה. וכך נוהגים למעשה (ט"ז יו"ד רעא, ח, ועיין ציץ אליעזר ח"ג א). 

דין דפים שהודפסו ללימוד חד פעמי 
לפני שמורידים ספר לדפוס מוציאים הדפסה של דפיו לצורך. ועולה השאלה האם צריך לגנוז את אותם דפים. ודעת רוב האחרונים שהואיל והודפסו לצורך הגהה בלבד, לא חלה עליהם קדושה ומותר לאבדם או לזורקם באשפה (משיב דבר ב, פ; עין יצחק ה-ז). ואמנם יש אומרים שמדברי חכמים צריך לגונזם (שדי חמד באר בשדי ח'). ולמעשה דעת רוב הפוסקים להקל (ציץ אליעזר ג, א). 

דין עיתונים שיש בהם דברי תורה 
לדעת רוב הפוסקים, הואיל ורוב העיתון עוסק בדברי חול, כוונת הדפסתו אינה לשם קדושה, ועל כן גם דברי התורה שבו אינם צריכים גניזה. אלא שאסור לבזותם, כגון להשתמש בהם תשמישי גנאי (עיין מנחת יצחק א, יז-יח). ויש מחמירים לגזור את המאמרים התורניים ולגונזם. וכיוון שגם למחמירים החיוב הוא מדברי חכמים בלבד, להלכה יש להקל, ובתנאי שלא יניחום בביזיון, היינו שהמאמר התורני לא יהיה נראה כלפי חוץ. 

ודברים אלו אמורים לגבי עיתונים חיוביים כמו 'בשבע', אבל את דברי התורה שבעיתונים החילוניים דוגמת 'ידיעות אחרונות' לא שייך להביא לגניזה. ואף שבצד אחד מודפסים דברי תורה, הלא בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ואיך יתכן להחשיב דף זה כקדוש ולהביאו לגניזה. ובגניזת עיתונים אלו יש יותר חילול ה' מקידוש ה'. 

עלוני השבת 
לגבי עלוני השבת, יש מקילים, בדומה לדפי ההגהה, הואיל ונועדו ללימוד חד פעמי. ויש מחמירים. ונראה שלפי דעת רוב הפוסקים הדין יהיה תלוי ברוב: אם רוב העלון או חציו עוסק בדברי תורה, הרי שעיקר הדפסתו לשם לימוד תורה, ויש בו קדושה, וצריך לגונזו. ואם רוב ברור של העלון עוסק בדברי חול, הולכים אחר הרוב, ודינו כעיתון שאין צריך לגונזו. 
ויש להוסיף עוד צד להקל, שבימי הפוסקים שדנו בדין זה היתה האשפה מטונפת בצואה, וגם מי שסבר כי דפים מודפסים שיש בהם דברי תורה אינם חייבים בגניזה, מכל מקום הסכים שאסור לבזותם, ועל כן הצריך לגונזם. אבל כיום האשפה נקייה יותר, ואין בהנחה בה ביזיון כל כך, ולעומת זאת גם בהנחה בגניזה אין כל כך כבוד, ופעמים רבות הדפים מונחים בביזיון. 
לפיכך, נכון לעטוף את עלוני השבת בנייר או בשקית ניילון שאינה שקופה, וכך להניחם בפח בפחות ביזיון. וכן אפשר להניח את עלוני השבת בתוך עיתון (שדברי התורה שבו מוצנעים בעמודים הפנימיים), וכשיניחום כך בפח, לא יהיה בהם ביזיון. (ועל כל זה ויותר אפשר לעיין בפניני הלכה ליקוטים א, ה, ח-יז). 

דין העלונים למעשה 
קיבצתי מספר עלוני שבת וחישבתי את אחוז דברי התורה כולל הכותרות, לעומת הפרסומות, ההודעות, הסיפורים והדיווחים השונים. וכך יצא כי גיליון 'באהבה ואמונה' ו'קוממיות' – כמחצית מתוכנם או קרוב למחצית עוסק בדברי תורה, ועל כן ראוי לגונזם. 
לעומת זאת יש רוב דברי חול בגיליונות 'שבת בשבתו' (60% חול), 'מעייני הישועה' (63% חול), 'מעט מן האור' (70% חול), 'שבתון' (70% חול), 'השבת' (70% חול). 'עולם קטן' (80% חול). וכיוון שרובם חול, אין חובה לגונזם, אלא יש לעוטפם בשקית שאינה שקופה וכך להניחם בפח. וכן אפשר להניחם בתוך עיתון אחר, כדוגמת 'בשבע', וכך להניחם בפח. העיקר שדברי התורה לא ייראו כלפי חוץ. 

ראוי להדגיש כי אחוז החול אינו קובע את איכותם של הגיליונות. למשל ב'מעייני הישועה' ו'מעט מן האור' יש אמנם אחוז גבוה יחסית של חול, אולם מדובר בסיפורים, כתבות והודעות שיש בהם ערך רב, אלא שאינם צריכים גניזה. לעומת זאת ב'שבתון' ו'השבת' עיקר החול עוסק בפרסומות, שאין בהם שום צד ערכי.

יחסי עבודה לאור ההלכה

פועל ששביתתו גרמה נזק כספי חייב לפצות את המעסיק ● השביתה מותרת כשהיא מעוגנת בתקנות המדינה ● הדרך הראויה לפתור סכסוכי עבודה היא באמצעות התדיינות בדין תורה ● קביעת גובה השכר מתוך מאבקי כוח והשבתות יוצרת עיוותים חמורים ● גדר ההפרדה תמנע גניבות, אבל לא פיגועים ● תגובה התיישבותית תעקור את המוטיבציה לפיגועים

אסור לפועלים לשבות

פועל שהתחייב לעבוד למשך תקופה מסוימת, אסור לו להפר את התחייבותו. ומי שאינו מרוצה משכרו יכול להפסיק את עבודתו בסיום הזמן שנקבע בחוזה, אבל לא להפסיק באמצע. וקל וחומר שאסור לפועלים להפריע לפועלים אחרים להמשיך בעבודתם.

פועל שלא עמד בדבריו, הפר את התחייבותו והחל לשבות: אם לא נגרם נזק ממוני למעסיק – אזי זכותו להתרעם, אבל אינו יכול לתבוע פיצויים עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו. אבל אם שביתת הפועלים לפני תום חוזה העסקתם גורמת לו נזק ממוני, יכול המעסיק לתבוע את הפועלים על הפגיעה בעסקיו, ובתנאים מסוימים הם חייבים לפצותו על הנזקים שנגרמו עקב הפרת התחייבותם לעבוד. וכן מותר לבעל הבית לעקל את הכספים שהוא חייב לפועלים, כדי לכסות את הנזקים שנגרמו לו עקב שביתתם.

אמנם במקום שבו מנהג המדינה שהפועלים שובתים כאשר אינם מרוצים מהסכמי העבודה, לדעת פוסקים רבים מותר לפועלים לשבות. אולם ברור שאין זו הדרך הראויה לפתרון סכסוכי עבודה.

כיצד ראוי לפתור סכסוכי עבודה

הדרך הנכונה לפתרון סכסוכים בין פועלים למעסיקים היא בהתדיינות בפני בית דין מוסכם, אשר ישמע את טענות הפועלים והמעסיקים, יבחן את הסוגיה מכל צדדיה, ויכריע ביניהם. רק בדרך הזו ניתן יהיה לפתור את הבעיה באופן שלם. מצד אחד לא ייגרם נזק כלכלי בהשבתת מפעלים והפסד ימי עבודה, ומאידך מעמדם וזכויותיהם של הפועלים לא יפגעו, וגם לחברה הכללית לא יגרם סבל. 

והיותר חשוב, פסק הדין יהיה מאוזן וצודק, ולא כמו המצב כיום, שיש פועלים שיש להם כוח סחיטה גדול כדוגמת עובדי חברת החשמל, שהצליחו להשיג משכורות עתק מפני שהמדינה אינה מסוגלת לתפקד בעת שהם משביתים את החשמל, וכך משכורתם הממוצעת בסביבות חמש עשרה אלף שקלים לחודש. ואילו העובדים הסוציאלים, שעבודתם אינה נופלת בחשיבותה, ואינם משקיעים פחות מאמץ, מקבלים כרבע משכר עובדי חברת החשמל, וזאת מפני ששביתתם אינה פוגעת במי שיש לו השפעה על המשכורות במדינה.

וכך נמסר שהיתה דעת מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לפועלים לשבות, אלא כל סכסוך שיש בין הפועלים למעסיקיהם צריך להתברר בבית הדין. ורק כאשר המעסיקים אינם מוכנים לבוא לבית הדין, מותר לפועלים לשבות כדי להכריחם לבוא לדין או כדי להכריחם לקיים את פסק הדין (ע' תחומין ח"ה ע' 295, וכ"כ במשפטי עוזיאל חו"מ מב, ו-ז).

לסיכום, לשם פתרון סכסוכי עבודה צריכים להקים בית דין שבו ישבו תלמידי חכמים ועימם מומחים מתחום הכלכלה והחברה, והם ידונו ויכריעו בכל סכסוכי עבודה. באופן זה המשק יוכל לתפקד בלי השבתות ולחצים כוחניים, וגם המשכורות של כלל הפועלים יהיו גבוהות יותר. 

וגם כאשר החברה עוד לא הגיעה למדרגת ההבנה כי ראוי שתלמידי חכמים יכריעו בשאלות כאלו, יש לתמוך בבוררות חובה בבית משפט אזרחי לסכסוכי עבודה. כיום יש אמנם בתי דין לעבודה, ויש בהם תועלת רבה, אבל אין ביכולתם למנוע שביתות ולקבוע את השכר והתנאים הראויים. 

מה הדין במקום שמקובל לשבות

ואף שעל פי מה שלמדנו אין ראוי לכתחילה להשתמש בנשק השביתה, מכל מקום זכותה של כל חברה לקבוע לעצמה תקנות ומנהגים, ויש לתקנותיה תוקף. ולכן אם נתקנו תקנות שעל פיהם מותר לפועלים לשבות, ממילא אין בזה יותר איסור. ואף ששביתתם גורמת נזק למעסיקים ולשאר התושבים, מכל מקום אחר שהציבור הסכים כי יש להם זכות לשבות, מותר להם להשתמש בזכותם.

אלא שאמרו חכמים שהציבור יכול לתקן תקנות בתנאי שיקבלו את הסכמתו של "חבר-עיר", היינו הסכמת בית דין או אדם גדול בתורה שהציבור קיבל את הנהגתו, שיבחן האם אין בתקנותיהם איזו עוולה וכדומה. 

השאלה היא, האם כיום שאין הרבנים ובתי הדין מפקחים על ענייני הציבור, האם רשאים בני העיר או בעלי אומנות לתקן לעצמם תקנות שלא כפי ההלכה המקורית. דעת הרבה פוסקים, שבמקום שאין תלמידי חכמים המעורבים ומשפיעים על כל ענייני הציבור, מותר לארגוני הפועלים לארגן שביתות כראות עיניהם. וכך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ חו"מ נח-נט, עוד יעויין בתחומין ח"ה ע' 295-300, בסיכומי הרב דסברג). 

לעומתו, הרבה פוסקים סוברים שאסור לפועלים לשבות בלא הסכמת בית דין, וכך משמע שסובר הרב שלמה זלמן אוירבאך ז"ל (תחומין ח"ה ע' 289), והרב ולדנברג (ציץ אליעזר ב, כג), והרב חיים דוד הלוי ז"ל (על"ר ב, סד). 

לפיכך, כל פועל הרוצה לשבות, צריך לשאול רב מוסמך שיכריע לו בכל מקרה ומקרה לגופו – האם מותר לו להשתתף בשביתה זו או אסור. ובמקרה שיש שביתה כללית, ראוי שגדולי הרבנים יתנו את דעתם ויכריעו האם במצב הבדיעבדי שנוצר, ראוי שהפועלים ישתפו פעולהעם ארגוני העובדים וישבתו אף הם, או שמא ארגוני הפועלים נהגו שלא כשורה ולא הסכימו להתדיין כראוי, ואסור להשתתף בשביתתם.

על גדר "הביטחון"

גדר "הביטחון" תעלה למדינת ישראל כשבעה וחצי מיליארד שקל. היא עוררה מחלוקת עזה בחברה הישראלית. מנהיגי העמים, כולל ארה"ב, הביעו את התנגדותם להקמתה. והחמור מכל: היא גם לא תתרום לביטחון ישראל.

היא אכן תעצור את גל הגנבות האדיר מהיישובים הסמוכים למקומות שליטת הרשות הפלשתינית. גל גנבות זה הלך וגאה מאז הסכמי אוסלו. אבל חיי אדם גדר זו לא תציל. להפך, מסתבר שהמוטיבציה לרצוח בנו תתגבר ותגבה יותר ויותר קרבנות.

אם אויבינו היו סוג של בעלי חיים, נטולי יכולת חשיבה אנושית, שרק על ידי תהליך אבולוציוני של כשני מיליון שנים ילמדו כיצד לעבור את הגדר, אזי היינו זוכים לשקט של כשני מיליון שנה. אבל כיוון שמדובר באנשים בעלי יכולת מחשבתית, הרי שכאשר ימנעו מהם להגיע אל הפיגועים דרך השדות, הם ימצאו תוך זמן קצר דרכים חדשות לביצוע פיגועים. הם ישקיעו יותר מאמץ ברכישת משתפי פעולה מקרב הערבים אזרחי ישראל ובהשגת טילים ומרגמות. 

הם רוצים לרצוח בנו מפני שהם שונאים אותנו, ומפני שהם מאמינים שכל פיגוע מפורר את עמידתנו ומדרבן אותנו לנסיגה נוספת, עד לחיסולה הסופי של מדינת ישראל ולגירושם או רציחתם של כל היהודים, ממש כפי שעשו בעבר לצלבנים.

איזה ערך יש לגדר כזו אל מול המגמה הכללית, המקבלת גיבוי דתי, חברתי ובינלאומי, לפגוע ולחסל את מדינת ישראל. 

הדרך להשגת ביטחון

הדרך היחידה להגביר את הביטחון היא על ידי חיסול הרצון שלהם לפגוע בנו.

ניתן להגיע לכך על ידי פעילות משולבת בשני מישורים:

האחד, על ידי פגיעה אנושה בטרוריסטים, בשולחיהם ובתומכיהם, עד שהרצון שלהם לשרוד יגבר על הרצון לרצוח. 

והשני, על ידי קביעת מדיניות חדשה שתעקור את המוטיבציה להמשיך לפגוע בנו. מדיניות שתבהיר לאויבינו ולעולם כולו, שחזרנו הביתה ואנו מתכוונים להשליט את הריבונות הישראלית על כל מרחבי הארץ, ליישבה ביהודים ולהפריח את שממותיה. כל פיגוע לא יחליש את עמידתנו, אלא להפך, ישמש מנוף לפעילות נחרצת כנגד אויבינו. למשל, כתגובה לכל פיגוע ההתיישבות ביש"ע תחוזק, המדינה תרחיב את ריבונותה על עוד שטחים ביש"ע, ויגורשו מהארץ משפחות של טרוריסטים ותומכיהם. 

המשימה הזו קשה ומורכבת. איננו נלחמים רק נגד הפלשתינים שבינינו, אלא גם נגד כל המדינות הרבות שנותנות להם גיבוי, ונגד כל המוני האנטישמים בעולם. למרות זאת, בחכמה ובמתינות ניתן לפעול בשני המישורים הללו, ולקדם את מדינת ישראל לשלום וביטחון.

הבעיה

הבעיה שעדיין לא זכינו למנהיגות ראויה בימין. לא מספיק להבין שתוכניות השמאל מבוססות על אמונות שווא, וככל שיצליחו להגשימם כך מצבנו הלאומי יהיה גרוע יותר. צריך להכין תוכנית חילופית. אמנם נכון שהמצב מסובך ומורכב, ואין לו פתרונות קסם. אבל צריך להעמיד תוכנית, שגם אם תהיה קשה, נוכל באמצעותה להתקדם עד לפתרון שלם. בהעדר תוכנית לאומית, יכול השמאל להונות את הציבור בהבטחות שווא ולאסוף את ההמונים לריקודים ומחולות סביב עגל השלום. באין חזון יפרע עם.