לא לרצח, לא לאפליה

לאחר שהמתקפה התקשורתית נרגעה, זה הזמן להגיב לשני אירועי הרצח מלפני שבועיים • העזתם של הפושעים לעטות מחלצות של קנאות לתורת ה', מתאפשרת בשל תסכול עמוק של מגזרים רחבים שמופלים לרעה על ידי מוסדות השלטון • מלבד ענישה נגד הפושעים וחינוך לערך החיים וכבוד האדם, יש להתוות למדינת ישראל חזון יהודי ולהשיב את כבודנו הלאומי • יש לנסות לקרב ולהציל מחטא את החוטאים במשכב זכר, אולם המצעדים המתריסים נגד קדושת המשפחה הם בגדר תועבה

שני השגרירים החדשים

כאשר מגמת המצעד להחצין נושא, שגם כאשר הוא נעשה כהלכה הצנעה יפה לו, ועוד להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בישראל ולהכריז שאיסור התורה בטל ומבוטל, הרי שאין למצעד זה הגדרה מתאימה יותר על פי התורה מאשר "מצעד התועבה"

שני שגרירים מצוינים נבחרו לאחרונה לייצג את מדינת ישראל. הראשון הוא דני דיין, ראש מועצת יש"ע לשעבר, שנתמנה לשגרירנו בברזיל, המדינה החמישית בעולם במספר תושביה (יותר ממאתיים מיליון) ושביעית בתמ"ג השנתי שלה. דני דיין הוא אחד מנאמני ארץ ישראל הוותיקים עוד מימיו כפעיל מרכזי בתנועת התחיה, שותף מלא בבניין יהודה ושומרון, ואף נודע כאחד הדוברים המצוינים של ישראל בכלל ושל יהודה ושומרון בפרט.

השנייה היא פיאמה נירנשטיין שנתמנתה לשגרירה באיטליה, שאמנם במספר תושביה היא במקום ה‑23 (כ‑62 מיליון) ובתמ"ג השנתי שלה היא במקום ה‑12, מעט לאחר צרפת ובריטניה, אולם בזכות מעמדה המדעי והטכנולוגי ומעמדה המרכזי באיחוד האירופי השפעתה גדולה ביותר. פיאמה, שהתגוררה שנים אחדות בירושלים, פעלה במשך שנים כעיתונאית בכירה וחיברה ספרים רבים ונודעה כלוחמת אקטיבית למען ישראל. היא אף הספיקה לכהן כחברת פרלמנט באיטליה, ולעמוד שם בראש הוועדה למאבק באנטישמיות.

ראוי לציין לשבח בעניין זה את ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. נקווה שמינויים אלה מסמנים כיוון חדש בעמדת ישראל וייצוגה במדיניות החוץ: מעבר מעמדת הגנה והתנצלות לעמדה שמתקיפה את השקר, הרשע והזדון שבטענות אויבינו ותומכיהם במערב. עמדה המדגישה את האמת והצדק ההיסטורי של ישראל, ומציגה את ישראל כמדינה שחותרת לתיקון עולם בכלכלה וחברה, מדע ומוסר, לאור התורה וחזון הנביאים.

תגובה למאורעות המצערים

לפני שבועיים, ביום שישי בבוקר, בעקבות שני האירועים המצערים שהסתיימו ברצח, פרסמתי תגובה. חשבתי להרחיב בה בטור הקודם, אולם כפי שכתבתי: "בעקבות מבול המשטמה והשנאה הבוקע מכלי התקשורת הממסדיים, החלטתי לדחות את העיסוק בנושא לזמן רגוע ומאוזן יותר". נדמה שהשבוע כבר אפשר לפרסם את התגובה שכתבתי באותו יום שישי ולהוסיף לברר כמה נקודות.

חובה לציין כי אז היה ברור לכל המדווחים שיהודים זרקו את בקבוק התבערה בכפר דומה. כיום יש מטילים בכך ספק. אבל אביא כאן את תגובתי בדיוק כפי שנכתבה לפני שבועיים, לפני שנודעו מלוא התוצאות הקשות:

"למרבה הצער, ביממה האחרונה אירעו שני מעשים מזעזעים ומתועבים של רצח וניסיון לרצח. אדם הלך, כביכול, בשם התורה והטהרה והקדושה, לבער את הטומאה, וזאת על ידי מעשה שהוא הנורא מכול, והוא עצמו אבי אבות הטומאה – רצח בזדון. ברוך ה' שזממו המתועב לא יצא אל הפועל במילואו, ונקווה שכל הפצועים יחלימו במהרה וישובו לאיתנם.

"לצערנו, במקרה השני של בני המשפחה הערבית, התינוק נרצח ובני משפחתו נפצעו קשה מאוד, ומי יודע עוד כמה יצטרכו להתייסר מפציעותיהם הקשות. עוד הוסיפו חטא על פשע, וכתבו שם: 'יחי המלך המשיח לעולם ועד'. כאילו בשם השלום העולמי של ימות המשיח, צריך לרצוח אנשים בשנתם.

"האמת שבכל חברה יש פושעים, ונציגי החברה חייבים להתמודד איתם. לשם כך יש חוק ושלטון. אבל העובדה שהפושעים הללו מעזים לעטות על עצמם מחלצות של קנאות לה' ולתורתו, מתאפשרת מפני שציבורים גדולים, שומרי תורה ומצוות, ישרים ותמימים, חרדים ומתנחלים, חיים בתסכול עמוק וחוסר אונים. הם רואים באופן תדיר שהממשלה ומוסדות המדינה והתקשורת הממסדית מפלים אותם ואת ערכיהם לרעה. התסכול הזה מתפרש אצל פושעים כמתן רשות לפעולות נוראות.

"יחד עם החינוך הקבוע לערך החיים וכבודם של בני האדם, והפעולות הנמרצות נגד הפושעים עצמם, ראוי לייבש את הביצה על ידי התוויית דרך וחזון למדינת העם היהודי בארצו המקודשת. בכלל זה צריכה המדינה לפעול לביסוס התרבות היהודית, לימוד התורה וקיומה על פי המסורת היהודית לדורותיה, לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ ולמלחמה נחרצת באויבי ישראל. והעיקר לעשות את כל זאת לא כזכות הפרט אלא כחובת הכלל. מתוך כך לחנך לערך החיים והכבוד לכל אדם, והחירות והזכות שנתן ה' לכל אדם לבחור את דרכו בין טוב לרע. על ידי כך נקרב את ימות המשיח ככתבם בנביאים וכמשמעותם המוסרית".

הפגיעה בערבים

יש טוענים שאנחנו במצב מלחמה עם כלל הערבים, ועל כן אין לטעון נגד יהודים שפוגעים בערבים, שכן אמר רבי שמעון בן יוחאי: "טוב שבגויים הרוג" (מכילתא דרשב"י בשלח).

ראשית ראוי לבאר שדברי רבי שמעון בן יוחאי נאמרו על מצב של מלחמה פעילה, כפי שהיה בעת שיצאו ישראל ממצרים, וכדוגמת הסיפור על חיילי מחלקת הל"ה, שעל פי המסופר פגשו בדרכם לגוש עציון הנצור רועה ערבי וחמלו על חייו, ואחר שהסתלקו רץ הרועה להזעיק את האויב, והסוף שכולם נהרגו וגופם הושחת והושלך כדומן על האדמה. אותו רועה בימים אחרים היה יכול לארח אותם בנדיבות רבה, עד שאולי היה אפשר אז להגדירו כ"טוב שבגויים". אולם בעת מלחמה התייצב עם האויב נגדנו, ועל כן אמרו חכמים שיש להורגו כדי להציל את חיינו.

אולם העיקר הוא שאם אנחנו נמצאים במצב מלחמה, הרי שעלינו להקפיד ביתר שאת על שמירת הוראות הממשלה דרך שר הביטחון ופיקוד הצבא, שכן עיקר הניצחון תלוי בלכידות הפעילות המלחמתית, ולכן הענישה על הפרת משמעת בעת מלחמה חמורה מאוד, כעין דין מורד במלכות שבמקורות.

ואף שמעת לעת יש לרבים טענות נגד המדיניות הביטחונית, ולעתים הטענות מוצדקות, מצווה וחובה לנהל את המלחמה באויב במסגרת צה"ל והמדיניות שהממשלה מתווה לו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלי שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות. ואף על פי כן, המצווה והחובה להילחם למען העם והארץ במסגרת הוראות המלכות נותרה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הזאת, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על מדיניות צה"ל, צריך לאומרה כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את החובה להילחם אך ורק במסגרת צה"ל.

וכיוון שכך, מעמדו של ההורג שלא במסגרת חוק הפעילות הצבאית או התגוננות הוא כמעמדו של רוצח, שבנוסף לחטא הרצח החמור גם פוגע במאמץ המלחמתי האמיתי שלנו באויב.

התסכול הנורא

אציין בקיצור נמרץ את הגורמים לתסכול העמוק: איסור תכנון ובנייה ביישובי יהודה שומרון, שפוגע ביכולת שלנו לקיים את מצוות יישוב הארץ השקולה כנגד כל המצוות, ופוגע ביכולתם של ילדים להתגורר ליד הוריהם ביישובים שאהבו. איסור תפילה בהר הבית. עצימת עין בפני ההסתה הערבית, הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי והפשע במגזר זה. כל זה פוגע מאוד בכבודנו הלאומי.

על היחס לבעלי נטיות הפוכות

חטא משכב זכור נחשב לאחד החטאים החמורים שבתורה ונקרא "תועבה", אולם אין להחמיר ביחס לחוטאים בו יותר מאשר ביחס לחוטאים בשאר עבירות חמורות, ובכללן חילול שבת שנחשב חמור יותר, אלא במידה מסוימת אף להקל, מפני שיצרם גובר עליהם. ואף שהם חוטאים במשכב זכר, אין זה פוטר אותם משאר המצוות, וכל מצווה ומצווה שהם מקיימים, כגון תלמוד תורה, צדקה או שבת, היא בעלת ערך אלוקי עליון כמו אצל כל יהודי אחר. והם מצטרפים למניין, ואם הוא כהן חובה עליו לעלות לדוכן, ואם קרא בתורה הוציא את הרבים ידי חובתם. ומצווה על כל יהודי לאהוב גם את החוטא בזה ולעזור לו כפי כל כללי החסד והצדקה הנוהגים כלפי כל ישראל.

לפיכך, כאשר יש בידינו אפשרות, חובה עלינו להשתדל להניא את החוטאים מכך. ועם זאת מצווה עלינו לאהוב גם את מי שאינו מצליח להתגבר על יצרו, ולדעת שיש ערך גדול לכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. ולכן צריך להיזהר שלא להרחיקם מבתי הכנסת, כדי שיתחזקו בתורה ובמצוות כפי יכולתם. וכבר ידוע שערכו של הרע מוגבל ואילו ערכו של הטוב הוא בלא סוף. כיוצא בזה חומרתן של העבירות מוגבלת, ואילו ערכן של המצוות אין סופי. ועל כן גם מי שנכשל בעבירות אלו, זוכה לחיי העולם הבא בזכות מצוותיו ומעשיו הטובים.

מצעד התועבה

כל זה בתנאי שחטא משכב הזכר אינו הופך לדגל. אבל כאשר מקיימים ברחובות העיר מצעד פומבי למען חטאים אלו, להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בתורה ונגד ערכי הצניעות שהם בסיס לקיומה של חברה בריאה, הרי שפוגעים בתורה ובמסורת ישראל, והמשתתף בזה נחשב "מומר להכעיס", וכל הדינים כלפיו משתנים. אין חובה לגמול עמו חסד, ואין לצרפו למניין. אמנם הוא ישראל, וכפי שאמרו חכמים: "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), ושערי תשובה לא ננעלים בפניו. אולם מאחר שהפריש עצמו בהתרסה ממסורת ישראל, הרחיק עצמו מכלל ישראל.

לו מגמת המצעד הייתה להגן על כבוד האדם ועל אנשים שסובלים מעלבונות קשים בגלל סיבות שונות ובכלל זה גם עקב נטייתם, אפשר היה להבין אותו. אבל כאשר מגמת המצעד היא להחצין נושא שגם כאשר הוא נעשה כהלכה הצנעה יפה לו, ועוד להתריס בריש גלי נגד ערכי המשפחה המקודשים בישראל ולהכריז שאיסור התורה בטל ומבוטל, הרי שאין למצעד זה הגדרה מתאימה יותר על פי התורה מאשר "מצעד התועבה".

ראוי היה לרשויות המדינה לשלול קיום מצעדים אלו בהיותם פוגעים במסורת ישראל, לצד הגנה חמורה על חייו וכבודו של כל אדם.

לעקור את הטרור משורשיו האסלאמיים

הטרור האסלאמי כבר הפך לשגרה, אבל במערב לא מבינים את שורשיו • חכמי המערב מתכחשים לכמיהה האנושית לחיי אמונה מלאים תוכן וחזון אידיאלי • מרכזיותם של הכוח והכבוד באמונת האסלאם והשפעותיהם החברתיות והתרבותיות • מצוות הג'יהאד כביטוי לעוצמת שלטונו של הא ל • המוסלמי רשאי להניח את נשקו רק כאשר אין לו סיכוי לנצח • קצבאות הרווחה מתפרשות כמס שהכופרים צריכים לשלם למוסלמים • כך מדינת ישראל מעודדת אורח חיים מוסלמי נצלני • האם אירופה תצליח לעשות תשובה ולהשתחרר משנאת היהודים?

הטרור המוסלמי

רצח היהודים הקדושים בפריז רק מפני היותם יהודים, מעורר את הצורך להתייחס אל המצב החברתי-דתי שמחולל את הפיגועים המזוויעים הללו.

המתח הגובר בין המערב למוסלמים

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי מחובת המלחמה היא ליצור מצב שבו לא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינת הדין המוסלמי הוא פטור מהכורח לנהל מלחמה. אז עליו להמתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, הוא ישוב להילחם

לא היה חידוש בפיגועי הטרור בצרפת זולת מקום התרחשותם, בלבה של אירופה – בפריז. כבר שנים שטרוריסטים מוסלמים רוצחים מאות ואלפי אנשים מדי חודש. הם רוצחים בני דתות אחרות, ועוד יותר מזה – בני פלגים יריבים באסלאם. מספר הנרצחים עולה בהתמדה ומתפשט לעוד ועוד ארצות. אולם מנהיגי המדינות החזקות במערב, למרות הזעזוע, מפטירים כאשתקד. מדובר לדעתם באנשים מתוסכלים ומעורערים בנפשם שאין להם פרנסה, או ב"עם" עשוק שתובע את "זכויותיו" מהיהודים שכבשו את מולדתו. הם מתעלמים מהשנאה הצרופה שמוסלמים מביעים בגלוי – כלפי המערב ככלל וכלפי ישראל בפרט.

הביקורת על עמדת המערב ומומחיו

חכמי המערב מאמינים שכל האנשים רוצים להיות כמותם. ואלה שלא יודעים על כך, זה רק משום שהם נמצאים עדיין בדרגת התפתחות נמוכה, ותהליך ההתקדמות יוביל אותם בהכרח לתפיסה המערבית, לפיה כל בני האדם רוצים חופש, רווחה חומרית וחירות לבחור בדת או בתחביב אחר שמוצא חן בעיניהם.

היתרון הטכנולוגי והכלכלי שהשיגו חכמי המערב (בזכות תרומות משמעותית של יהודים), מפריע להם להבין את כמיהותיו העמוקות של האדם לחיים מלאי תוכן וחזון אידיאלי שמבוססים על אמונה. שפע המותרות יוצר מעין מסך שמסתיר מעיניהם את הלבה הרותחת במעמקי נשמתו ותהומות נפשו של האדם, שיכולה להתפרץ לכיוון שלילי של קנאות, הרס ושנאה, ומנגד – לכיוון חיובי של אמונה, בנייה ותיקון. לכן הם מתקשים להבין את המניעים של אויביהם ויריביהם. לא פחות חמור, הם גם לא מצליחים לנתח את שורשי המשברים שפוקדים את ארצותיהם, שבאים לידי ביטוי באובדן זהות, פירוק המשפחה ומשברים קשים בחינוך הילדים.

דת האסלאם

הכול מתחיל מהתפיסה הדתית האסלאמית, אשר רואה את הא ל כגיבור כול יכול, שהכול צריכים להיכנע לפניו ולקבל באופן מוחלט את מרותו. מתוך חמש המצוות העיקריות של האסלאם, ארבע עוסקות במישרין בכבוד הא-ל ובכניעה כלפיו:
א) קבלת האמונה בו.
ב) התפילה אליו חמש פעמים ביום, כאשר עיקרה כריעה ואמירת שבעה פסוקים 17 פעמים, שבהם משבחים את אללה ומקבלים את אדנותו.
ג) צום הרמדאן.
ד) העלייה למכה (המצווה הנוספת היא מתן צדקה לעניים, שגם היא מבטאת שהכסף הוא של אללה ולא של האדם).

גם השבח וההודאה לאללה הם מתוך יחס של כניעה וכבוד.

השפעתה על היחסים בין אנשים

עמדה זו מקרינה על כל מערכות היחסים הבין-אישיות, שמבוססות על כבוד. האישה חייבת לכבד מאוד את בעלה, וגם הבעל חייב לדאוג לאשתו, לפרנס אותה ולהגן עליה, וזהו כבודו. כמובן שגם הילדים חייבים לשמור על כבוד הוריהם. גם היחסים שבין אדם לחברו מבוססים על כבוד רב, שמתוכו מגיעים לנדיבות אצילית, שנותנת מקום לרעות ואחווה.

מכיוון שהכבוד חשוב כל כך, עלבון הוא דבר בלתי נסבל שמערער את תשתית הקיום, ומוכרחים להגיב עליו בחומרה יתרה, עד הביטוי השגור והמחריד של "רצח על כבוד המשפחה".

מכיוון שהכוח והשלטון תופס מקום מרכזי, ממילא שליט שלא נודע כחזק ואף אכזר, אינו יכול לשרוד בתרבות המוסלמית. לכן השיטה הדמוקרטית אינה מסוגלת להעניק יציבות לארצות האסלאם. השלטון האידיאלי בעבורם הוא שלטון סמכותי (אוטוריטרי) אשר פורש חסות ומעניק כבוד לכל נתיניו, כאב רחום שדואג לרווחת בניו.

האסלאם דת לוחמת

יש באסלאם גם צדדים חיוביים, אבל אנחנו עוסקים עתה בצדדים הקשים. לאחר חמש מצוות האסלאם העיקריות, המצווה הבאה בחשיבותה היא הג'יהאד. נאמני אללה צריכים להידמות אליו, ללכת בדרכו, לנהוג כמותו בגבורה, ולהכניע בכוח את מי שאינם נכנעים למרותו. "דין מוחמד בסיִף"!

לכוח ולחרב ישנו מעמד מרכזי בדת המוסלמית. הם מדגישים את כוחה הממשי של הדת, ומעצימים את גדולתו וכבודו של אללה בכך שהם משליטים את אמונתו על כל בני האדם. גם קריאות המואזין ברמקול ביום ובלילה הן ביטוי להשלטת הדת על המרחב, הן כלפי המאמינים עצמם והן כלפי זולתם.

לא במקרה הצליחו הערבים להשליט את האסלאם על עמים רבים, עד שכיום כמיליארד וארבע מאות מיליון בני אדם מאמינים בו. הצופן הגנטי של האסלאם מכוון למלחמה נחושה להשלטת דת מוחמד בחרב על כל העולם. הכול כשר לשם כך. והעמים הנכבשים הבינו זאת והעדיפו להתאסלם מאשר למות.

אמנם כל העמים הגיעו להישגים על ידי מלחמות וניצחונות, אולם שלא כמו בתרבויות אחרות, העיקרון של פשרה אינו מקובל באסלאם – במיוחד לא פשרה על אדמות. פשרה היא ביטוי לחולשה, ואילו המוסלמי חייב לייצג את גבורתו וחוזקו של אללה, ועליו להחזיק תמיד בחרב כדי להיות מוכן להמשך המלחמה להשלטת הדת על כל העולם.

כאשר ברור למוסלמי שאין בידו כוח לנצח את האויב, מותר לו לעשות הפסקת אש, 'תהדייה', שבה הוא צריך להתכונן להמשך מלחמת הדת. עמדה זו מבוססת על התנהגותו של נביאם מוחמד, במיוחד כלפי שבט קורייש.

כיצד להתמודד עם האיום המוסלמי

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי מחובת המלחמה היא ליצור מצב שבו הוא יהיה אנוס לגמרי, שלא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינת הדין המוסלמי הוא פטור מהכורח לנהל מלחמה. אז עליו להמתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, ישוב להילחם.

לעומת זאת, כל ניסיון של פשרה עם האסלאם יוביל בהכרח להמשך הטרור והמלחמה, מפני שהוא נתפס כחולשה. שכן לפי התרבות המוסלמית, אילו היה למדינות המערב כוח לנצח את המוסלמים, לא ייתכן שהיו מבקשות פשרה. אין זאת אלא שהן מתקשות לעמוד מול התקפות הגבורה של מאמיני אללה, השהידים המהוללים, וממילא קרוב יום נפילתן. כך גם בנוגע לישראל, כל ניסיון לפשרה או הצבת "אופק מדיני", נוטע בהם תקוות שאפשר לנצחה, ומעודד את הטרור והמלחמה.

כל מי שחפץ בשקט ושלווה ביחסיו עם המוסלמים, חייב להביס אותם תחילה, ואחר כך להימנע מכל דיבורים על שלום, ולשאוף להפסקת אש יציבה תוך ניהול יחסים מכובדים.

מדיניות הרווחה מזיקה

כהמשך לנושא שעסקתי בו בפעמים הקודמות, גם מדיניות הרווחה המקובלת במדינות המערב נתפסת אצל מאמיני האסלאם כחולשה שמעודדת לוחמנות. לתפיסתם, נוצרים שלא קיבלו על עצמם את דת האסלאם חייבים לשלם מס גבוה למוסלמים השליטים – מס שבין השאר נועד לבטא את עליונות האסלאם. לכן לרבים מהמוסלמים אין הכרת תודה על קצבאות הילדים והבטחת ההכנסה שהם מקבלים במדינות המערב, שהרי הם נעלים מהנוצרים וזכאים לקבל מהם מס. זה הצידוק הדתי לתביעה להגדיל את הקצבאות ולהתמרמרות על הפחתתן.

מדיניות השמאל יוצרת אנשים כפויי טובה

זאת בנוסף לבעיה הבסיסית, שהעמדה של תנועות השמאל, לפיה המדינה חייבת לדאוג לרווחתם של כל בני האדם הנמצאים בשטחה, משחיתה את מצבם המוסרי של מקבלי הקצבאות בכך שהיא עושה אותם כפויי טובה.

העונש שהוטל על האדם הראשון לעבוד קשה לפרנסתו, מתקן את חטאו והופך אותו לאדם טוב שמבין את ערך העבודה והיצירה, ועל ידי אחריותו וחריצותו לפרנסתו הוא נעשה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם. לעומת זאת, כאשר קצבאות הילדים והרווחה מאפשרות לרבים מבני החברה המוסלמית בצרפת לקיים רמת חיים גבוהה יותר מאשר בארצות מוצאם בלי עמל ואחריות, הם נעשים נצלנים וכפויי טובה. וכדי שהמצפון לא ייסר אותם, הם נאלצים לשנוא ולהטיח האשמות באלה שמעניקים להם את הקצבאות על שאינם מכבדים אותם ואת נביאם כראוי, וגם אינם מעניקים להם עוד קצבאות.

המשבר באסלאם

בכל העולם האסלאם נמצא במשבר, תסכול וירידה. הדבר בא לידי ביטוי בירידה עצומה בפריון. הטרור מבטא ניסיון להיחלץ מהמשבר, וניסיונות הפיוס והפשרה של המערב מוסיפים דלק לתבערה. בכל אופן, בארצות מובילות כמו איראן וטורקיה, האוכלוסייה כבר מתכווצת, מפני שאישה ממוצעת יולדת פחות משני ילדים. ארצות המערב הן מהמקומות היחידים שבהם אוכלוסיית המוסלמים גדלה, בזכות קצבאות הילדים.

כך גם קרה בישראל, בעת שקצבאות הילדים היו גדולות במיוחד. וכפי שקורה גם היום במידה פחותה בעזרת קצבאות אחרות. דוגמה לאיוולת בוטה שנהוגה כאן, היא הענקת קצבה של כאלף וחמש מאות שקלים לכל ילד של אישה גרושה שבית המשפט פסק שאבי ילדיה אינו מסוגל לשלם לה מזונות. כך קורה שמדינת ישראל מעודדת ריבוי נשים במגזר הערבי והבדואי, שבעליהן מגרשים אותן באופן פיקטיבי, כדי להתפרנס מהקצבאות המוגדלות בעבור ילדיהן ובעבור זה שנשותיהן הגרושות כביכול מוכרות כאימהות חד הוריות. הכסף הזה חוזר כמובן אל הבעל הנכבד, שזוכה בעזרת האיוולת של מדינת ישראל לקיים אורח חיים מוסלמי נצלני למהדרין. ורק נשאר עוד להודות לו אם הוא מסתפק בכך ואינו שולח ידו בטרור.

תשובת אירופה

לאחר הרציחות הנוראות שהאירופים חוללו במשך מאות שנים בשם הלאומנות והדת, ובמיוחד כלפי היהודים, רבים משוחרי המוסר באירופה נוטים לקצה השני, השמאלי, הדוגל בשוויון זכויות מוחלט. ושוב, ראו זה פלא, גם מתוך עמדתם זו הם מאשימים את היהודים. האנטישמיות הישנה חוזרת ומתגלה. אם אירופה רוצה לחזור בתשובה, עליה להתחרט באמת על פשע השנאה כלפי היהודים, ולהכיר ליהודים טובה על תרומתם לאנושות. גם הנוצרים צריכים להתעטף בענווה ותודה כלפי היהדות. רק תיקון זה יעשה אותם מוסריים באמת.

ארץ ישראל אינה הבעיה אלא הפתרון

תיקון חטא המרגלים בימי החורבן – על ידי קיום מצוות יישוב הארץ • הנסיגות משטחי ארץ ישראל לאורך מאה השנים האחרונות לא גרמו להבאת השקט המיוחל אלא להגברת הסכסוכים והמתחים הבינלאומיים • הוויתור על חבלי ארץ הוביל את עם ישראל גם למלחמה הקשה שמתנהלת כעת בעזה • הפתרון למלחמה: בניית עשרות אלפי יחידות דיור ביהודה ושומרון, כיבוש הרצועה והקמת היישובים מחדש

חטא המרגלים

בימים אלו, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אנחנו צריכים לעסוק בתיקון חטא המרגלים שהוא שורש כל הפורענויות. גם פרשת השבוע דברים עוסקת בו.

אמרו חכמים: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ (בעקבות חטא המרגלים שהתרחש ביום זה), וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (תענית כו, ב).

וצריך להבין, במה חטאו המרגלים? הרי לפי פשט הכתוב, על פי הערכתם הכניסה לארץ הייתה כרוכה בסכנת נפשות, וכדי להציל את נפשות ילדיהם רצו להישאר במדבר. האם היו צריכים להתעלם מהסכנה?!

אלא שחטאם היה שמאסו בארץ חמדה. גישתם הבסיסית הייתה שכיבוש הארץ ויישובה הוא עניין קשה, "בעיה" רצינית. עדיף להישאר במדבר, לאכול מן ושׂליו ולהתקיים בנס. ועל כן כשראו את הענקים ואת הערים הבצורות, גמרו בדעתם שאי אפשר לכבוש את הארץ והמסו את לבב העם. אבל סופם שנענשו והתעכבו ארבעים שנה, "עד תום פגריכם במדבר". הם בחרו לשמור על הגוף ולמאוס בחזון יישוב הארץ, ונותרו פגרים מתים במדבר.

כי ארץ ישראל אינה בעיה לקיום היהודי, ארץ ישראל היא הפתרון.

היהודים בגלות ושאלת ארץ ישראל

אם ישמעו שממשלת ישראל מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, לבנות מחדש את היישובים שנחרבו, לעודד את הגירתם של הפליטים ושונאי ישראל, חלומם לנצח את ישראל יימוג, ובתהליך הדרגתי הלחצים הבינלאומיים יפחתו וביצת הטרור תתייבש

היו יהודים בגלות שרצו לשכוח את ארץ ישראל, להפסיק להרגיש זרים, להתערות בסביבה. אבל הגויים לא נתנו להם לשכוח את ארץ ישראל. "יהודים לפלשתינה" הטיחו כנגדם. יהודים רבים האמינו שאם יצליחו להשכיח את הזיקה לארץ ישראל, תבוא להם ישועה. אז יוכלו להתקבל בין העמים ולהשפיע עליהם מרוחם. הרפורמים אפילו מחקו את ארץ ישראל וירושלים מהסידור.

ובסוף הגיעה השואה, ובמקרה הטוב גזירות השלטון הקומוניסטי, וכבר לא היה אפשר לעלות לארץ.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון.

תלמידי הגר"א ומבשרי ציון

הגר"א ותלמידיו החלו לדבר על חשיבות העלייה לארץ ובניינה, אבל דבריהם לא עשו מספיק נפשות, היישוב בארץ נבנה למצער. גם דור לאחר מכן, כאשר הגאונים הרב קלישר והרב גוטמאכר עוררו את הציבור לעלות לארץ ולבנותה, רק מעטים נענו לקריאתם. כי המנהיגות והציבור חשבו שזו בעיה קשה לעלות לארץ ולהתקיים בה. וגברו הצרות והרדיפות מחד, וגברה ההתבוללות מאידך.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, ארץ ישראל היא הפתרון.

הקמת התנועה הציונית כהצלה

לא זכינו שהמוני ישראל יעלו לארץ מתוך רצון לקיים את מצוות התורה וחזון הגאולה, וגברה האנטישמיות מאוד. וכך קמה התנועה הציונית, כתנועת הצלה לעם היהודי הנרדף.

מתחילה היה ברור שמקום הצלתם של ישראל הוא בארץ ישראל התנ"כית, כולל מזרח הירדן. בחסדי ה' גם אומות העולם הכירו בכך בעת הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים.

אולם משראתה ההנהגה הציונית כי התביעה על ארץ ישראל מחוללת בעיות ומצריכה מאבקים עם הערבים והבריטים, הוחלט לפתור את "בעיית" ארץ ישראל על ידי ויתור על חלקה המזרחי תמורת קבלת הבטחה ליישוב מערב הירדן, והעברת האוכלוסייה הערבית למזרח הירדן. והנה זה פלא, הוויתור על מזרח הירדן לא הועיל. הלחצים והפרעות נגד היישוב היהודי גברו, ובמקום שהערבים יעברו למזרח הירדן, המונים נהרו למערב הירדן כדי ליהנות מפירות ההתיישבות היהודית. הבעיה החריפה והלכה, והבריטים הגבילו את העלייה היהודית וחילקו את אדמות ארצנו הקדושה לערבים, ובכללן אף אדמות שנרכשו על ידי יהודים.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה אלא הפתרון, ולכן הוויתור על מזרח הירדן רק החריף את הבעיה.

תוכנית החלוקה

אולם ההנהגה הציונית לא למדה לקח והמשיכה להתייחס לשאלת ארץ ישראל כבעיה, וכדי למנוע שפיכות דמים בימי המאורעות (תרצ"ו-תרצ"ט), הסכימה לוותר על רוב שטח מערב הירדן, על פי תוכנית פיל. אבל במקום לקבל שקט, ביטחון ועלייה חופשית כדי להציל יהודים מציפורני הנאצים – הפרעות התגברו והבריטים הטילו מחסומים רבים יותר בפני העלייה לארץ.

כי אכן ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון.

זכו – עוסקים ביישוב הארץ, לא זכו – עוסקים בפיקוח נפש

כאשר ישראל זוכים – עוסקים במצוות יישוב הארץ, משתדלים להעלות כמה שיותר יהודים לארץ, ליישב כמה שיותר מקומות, ומתוך כך זוכים לשקט וביטחון, שגשוג ועלייה, כבוד לאומי בין העמים והעצמת הרוח היהודית. וכאשר ישראל לא זוכים לעסוק ביישוב הארץ, הם נאלצים לעסוק בפיקוח נפש. בחסדי ה' בדורות האחרונים לפחות ישנה נחמה, שמתוך הצרות והסכנות אנחנו זוכים להתקדם ביישוב הארץ, אבל בדרך קשה ומיוסרת.

רק לאחר השואה הנוראה נמצאו הכוחות להקים את מדינת ישראל. רק מפני שהערבים המשיכו להתקיף אותנו בתאוות רצח והשמדה, שחררנו חבלי מולדת והתחלנו ליישב את יהודה ושומרון.

זוהי משמעות דברי חכמים על הגאולה: "זכו – אחישנה, לא זכו – בעִתה" (סנהדרין צח, א). זכו על ידי שמחת העיסוק בבניין הארץ, לא זכו – על ידי ייסורים קשים ונוראים.

הבעיה המוסרית

אישי מוסר שונים בעולם טוענים כלפי מדינת ישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצם של הערבים (שמעולם לא הייתה להם כאן מדינה). גם יהודים בעלי רגישות מוסרית טוענים ש"הכיבוש משחית". אילולי הזיקה המשיחית ליהודה ושומרון, המלחמות היו נפסקות, היינו נחשבים בעולם לאנשים נאורים, היינו יכולים לקיים פה את חברת המופת שחלמנו להקים. אבל לשם כך צריך להיפטר מ"בעיית" השטחים (כינוי גנאי לארץ ישראל).

בפועל, העניקו לערבים אוטונומיה נרחבת ביהודה ושומרון ורצועת עזה, ובמקום שלום השנאה והטרור כלפינו גברו מאוד, האנטישמיות התפשטה בעולם והלחץ הבינלאומי כלפינו התעצם.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, ארץ ישראל היא הפתרון.

זוכים – מיישבים את הארץ לשם מצווה, לא זוכים – צריכים לערוך עוד ועוד מלחמות, ורק מתוך ייסורים זוכים להרחיב מעט את ההתיישבות.

הבעיה של אמריקה וכל העולם

גם לארה"ב ושאר מדינות המערב יש בעיה קשה עם ארץ ישראל. לולי היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, אפשר היה מזמן לעשות שלום עולמי, המוסלמים היו נרגעים, הדמוקרטיה הייתה פורחת בכל הארצות. במקום זאת הם נאלצים לשמוע על עוד בתים שנבנים בהתנחלויות.

וכל זמן שהיהודים בונים בהתנחלויות, התקשורת הבינלאומית נאלצת לעסוק בכך ואינה יכולה להתפנות לסיקור מיליוני הנרצחים בארצות האסלאם, ומאות מיליוני הרעבים והחולים באפריקה. כל זמן שהמתנחלים מתנהגים באלימות נוראה וכותבים כתובות נאצה נגד הערבים, מנהיגי המדינות והאו"ם אינם מצליחים להתפנות לפתרון בעיית הטרור הבינלאומי, הנשק הגרעיני, הסכסוכים שבין המדינות.

והנה מתחילים לפתור את "הבעיה", מצליחים לגרש את היהודים מגוש קטיף, להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון. ומשום מה המתחים גוברים, המוסלמים לא מרוצים, ההסתה האנטישמית גוברת. ארצות מתפרקות בדם ואש ותמרות עשן.

כי ארץ ישראל אינה הבעיה, היא הפתרון. על ידי בניינה היו יכולות האומות שחפצות בצדק ובשלום להעביר מסר בהיר לכל הפושעים למיניהם, שהאלימות, השקר והזדון אינם משתלמים. זו הדרך הנכונה בשביל המערב להעמיד את כל משטרי הרשע על מקומם. זו הדרך להביא שלום לעולם.

המלחמה ברצועת עזה

כך הגענו למלחמה המסובכת ברצועת עזה.

אם היינו זוכים – היינו עוסקים במצוות יישוב הארץ, בונים ומרחיבים את גוש קטיף. לא חוטאים בהסכמי אוסלו, לא מעניקים לערבים שום זכויות קולקטיביות בארץ ישראל. אמנם היינו נצרכים להתמודד עם לחצים בינלאומיים ועם איומים מצד האויב הערבי, אבל ההתמודדות הייתה קלה יחסית. זו הייתה יכולה להיות התמודדות שמפתחת ומעצימה.

ומאחר שלא זכינו, וחטאנו בהסכמי אוסלו ובהחרבת גוש קטיף, נכנסנו למלחמה המסובכת ברצועת עזה כדי להציל נפשות ישראל ממאורות הטרור המוסלמי, וחיילינו היקרים מפז צריכים לחרף את נפשם על הגנת העם והארץ.

הדרך היחידה לניצחון – יישוב הארץ

אם הממשלה תמשיך להתעלם מחזון יישוב הארץ, לא נוכל לצאת מהמלחמה בניצחון. שכן הערבים יודעים שהשאלה העיקרית נוגעת לריבונות על הארץ, וכל זמן שהם נותרים על מקומם, ותביעותיהם זוכות לתשומת לב בינלאומית – הם מנצחים. וגם אם נהרוג להם אלפי חיילים ואזרחים, ונהרוס להם אלפי בתים, בזכות זה הם יקבלו עוד מימון לבניית כוחם הצבאי. וכך נצרך להתגלגל ממבצע למבצע, להתפתל ולהתעמת עם הלחצים הבינלאומיים, כי תמיד יהיו לערבים עוד תביעות, ותמיד יהיו עוד טרוריסטים שיפרו את השקט.

הדרך היחידה לניצחון היא על ידי החזרה למצוות יישוב הארץ. אם מתוך המלחמה בעזה נזכה והממשלה תבין שאסור לדבר יותר על נסיגה ביהודה ושומרון, שצריך להרחיב את היישובים היהודיים, תוכל להיות למלחמה זו תמונת ניצחון מסוימת. אם האויב יֵדע שבעקבות המלחמה הממשלה החליטה לבנות עשרות אלפי דירות בהתנחלויות ביהודה ושומרון, הם יֵדעו שהפסידו. אם ישמעו שממשלת ישראל מתכוונת לכבוש את רצועת עזה, לבנות מחדש את היישובים שנחרבו, לעודד את הגירתם של הפליטים ושונאי ישראל, חלומם לנצח את ישראל יימוג, ובתהליך הדרגתי הלחצים הבינלאומיים יפחתו וביצת הטרור תתייבש.

תפקיד היחידים

על כל יחיד להתעורר בימי האבל על החורבן לתיקון חטא המרגלים בבניין הארץ. מי שיכולים להצטרף להתיישבות ביהודה ושומרון נתבעים לכך. וגם מי שאינם יכולים לעלות, בגלל סיבות משפחתיות או מפני שיש להם תפקידים חשובים אחרים, כחינוך וחברה, נתבעים לעודד את מי שיכול – לעלות ולהתיישב.

כמובן שמי שעומדים על משמר ההתיישבות בגולן ובנגב, בגליל ובערבה, צריכים להתחזק במקומם. התביעה היא כלפי תושבי מרכז הארץ, שבלי להפסיד את מקום עבודתם יכולים לקיים את המצווה הגדולה ולהציל את עמנו מהסכנה הקיומית של הקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון. כי יישוב הארץ הוא הפתרון, ובבניינה ננוחם.

יפים ואציליים בשעתם הקשה

גבורתן האצילית של משפחות יפרח, פרנקל ושער • עצוב ומשפיל לשמוע שהקבינט מתכנס שוב ושוב ולא מצליח להחליט על תגובה הולמת • הערבים רוצחים בנו בגלל המאבק על הארץ, לכן התגובה הראויה לרצח היא חיזוק היאחזותנו בארץ • לקדם בניית רבבות בתים בהתיישבות, להקים יישוב במקום הרצח ולאשר את דו"ח לוי • תומכי העסקאות לשחרור מחבלים חייבים לעשות חשבון נפש • חוכמתם של חז"ל שאסרו לפדות שבויים ביותר מכדי דמיהם • לסגור את רשות השידור שמועלת בתפקידה הציבורי

המשפחות היפות

בעוד משפחות יפרח, פרנקל ושער יושבות שבעה, לא אוכל להתאפק מלהביע את הערכתי העמוקה לעמידתן האצילית. כמו שליחי ציבור שיודעים שעיני כל העם נשואות אליהם, הם עמדו בענווה ובזקיפות קומה. בחדרי הבית פנימה בכו, ראו זאת על פניהם. אבל כשיצאו החוצה אל התקשורת התלבשו בבגדים מכובדים לכבודו של עם ישראל, כדי שלא להפיל מורך בלבבות, כדי שלא ילעגו לנו בעזה, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן יעלזו ערלי הלב.

הם עמדו איש עם אשתו, שלוש המשפחות יחד, ונשאו את צערם ויגונם הפרטי כקרבן ציבור, בעבור כלל ישראל. בשקט חיזקו את כוחות הביטחון ועודדו את הציבור שיחד איתם התרגש, התפלל וציפה לנס. ועוד נוספה דאגה בלבם שמא האסון כבר קרה, והציבור יחוש אכזבה מכך שתפילותיו לא התקבלו. וכך נמצאה האם טורחת לומר שיש ערך לתפילות גם אם לא יביאו לתוצאה המיוחלת. בתוך כך גילה הציבור הרחב את פניו היפות כל כך של הציבור הדתי. אנשים מהיישוב שעוסקים בתורה ועבודה, נאמנים לעם ולארץ.

יהי רצון שמעתה ואילך רק טוב וברכה יהיו מנת חלקם, ויזכו לגדל את ילדיהם לתורה ולמצוות, לחופה ולמעשים טובים, ויזכו לראות מהם נכדים ונינים מיישבים את כל הארץ לאורכה ולרוחבה, ובבניין ירושלים והארץ יתנחמו.

התגובה הרופסת

בשעה זו אי אפשר שלא להציג את השאלה הנוקבת בפני כל התומכים והלוחצים לשחרור מחבלים בכל העסקאות השונות: האם יש בלבכם חרטה? האם תוכלו להישיר מבט ולומר בפומבי: טעינו? האם תוכלו להודות שהמוטיבציה לחטוף ולרצוח יהודים גברה עקב שחרור המחבלים?

כמה עצוב ומשפיל לשמוע כיצד הקבינט הביטחוני של ממשלת ישראל מתכנס שוב ושוב, ואינו מצליח להגיע לשום מסקנה מערכתית שיכולה לשנות ולו במעט את המצב האסטרטגי שלנו. חובתם לעשות זאת, לאחר שהחטיפה והרצח של שלושת הנערים ביטאו באופן פומבי את היחס של האויב הערבי כלפינו.

היו לנו כמעט שלושה שבועות להיווכח עד כמה עמוקה העוינות הרצחנית של רוב האוכלוסייה הערבית כלפינו, הן בקרב המנהיגות והן בקרב המוני העם. נוכחנו לדעת שוב כי זוהי עמדתה של רוב האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ושל אחוזים ניכרים מאזרחי ישראל הערבים. על כך מצביעה ההסתה השיטתית בכלי התקשורת, במוסדות החינוך ובמסגדים.

העוינות הזאת באה לידי ביטוי בכל צורות הבוז וההשפלה כלפי היהודים, עמם ודתם. ערבים רקדו וחילקו ממתקים מתוך שמחה לאיד. על הר הבית קבוצות של ילדים קטנים הצביעו בלעג ובוז כלפי השוטרים והיהודים בשלוש אצבעות, כסימן ניצחון. וכשאבו-מאזן הביע התנגדות לפעולת החטיפה מתוך שיקולים אינטרסנטיים הוא הוכרז כבוגד על ידי חברת כנסת נציגת הציבור הערבי.

ובאין חזון של יישוב הארץ, הממשלה אובדת עצות. היא מורה להפגיז בתים ריקים בעזה מתוך תקווה שתפייס בכך את דעת הקהל הישראלית, ובתוך כך משפילה את הכבוד הלאומי, שהוא הערך החשוב ביותר במזרח התיכון.

מה ממשלה אחראית הייתה צריכה לעשות

מתוך הבנה שכל המלחמה נגדנו היא על זכותנו על הארץ כולה, הייתה הממשלה צריכה להבין שבמצוות יישוב הארץ ננצח ובחידלון ממצווה זו נפסיד. לפיכך התגובה הראשונה צריכה להיות אישור בניית שלושים אלף יחידות דיור בכל רחבי יהודה ושומרון.

ובאותו מקום שבו נמצאו גופות הנערים הקדושים יש להקים יישוב חדש לזכרם – 'יד השלושה', תוך הקצאת שטחים שיספיקו לבניית שלושת אלפי דירות. ההלכה קובעת שמת מצווה קונה את מקומו לעניין הזכות לקוברו במקום שבו נהרג בלי לשלם לבעל הקרקע על כך (ב"ק פא, א). בהקשר שלנו יש להרחיב את ההלכה ולקבוע שמת מצוות קונה את מקומו למען הקמת יישוב חדש בארץ ישראל. על זה נהרגו, ולכן התגובה הראויה היא הקמת יישוב לזכרם.

צריך היה לאמץ מיד את דו"ח לוי, שקובע את מעמדם המשפטי של היהודים ביהודה ושומרון כבעלי זכויות שוות לערבים, ובכך לשנות באופן יסודי את יחסה של מערכת המשפט לזכויות היהודים ביהודה ושומרון. אי אפשר לתבוע משכנינו לתת לנו כבוד לאומי, כאשר אנחנו עצמנו איננו דואגים למעמד המשפטי המסודר של יהודים בארצם.

לאחר הפעולות הללו, שמבהירות ומממשות את זכותנו על ארצנו, היה צריך להחזיר את המחסומים שהסרתם אפשרה את החטיפה; לשקוד על החזרת המשוחררים לכלא, אחר שהפרו את תנאי שחרורם; להחמיר את תנאי כליאתם של האסירים הביטחוניים ולצמצם את ביקורי קרוביהם עד למינימום המותר בחוק הבינלאומי; לפרק את הארגונים הפנימיים בכלא ולבטל את זכויות היתר שלהם; לסגור את הר הבית באופן מוחלט למוסלמים, הואיל והשתמשו בהר הקדוש כדי להסית, להרוס ולבזות את זכר ישראל; ולהסיר את כל הבנייה הבלתי חוקית של מסגדים, כיכרות, אנדרטאות ומגרשי כדורגל בהר הבית.

כהמשך לכך יש להתארגן להשלטת חוק וסדר בכל יהודה ושומרון, כולל הריסת כל הבנייה הבלתי חוקית במזרח ירושלים, ביהודה ובשומרון, ולהודיע על כניסה לתהליך של גמילה מההזיה של הקמת מדינה פלשתינית שוחרת שלום. במקום זאת יש לאפשר לאוכלוסייה הערבית להתארגן במסגרות של עיריות ומועצות מחוזיות, כאשר לכל גוף שכזה יהיו זכויות מנהל אוטונומיות, בכפוף לשלטון הישראלי.

התועלת שבהצגת האלטרנטיבה

ישאל הקורא, הרי אין סיכוי שממשלת ישראל הנוכחית תנהג כך, אז מה הטעם לכתוב הצעה דמיונית?
כמה תשובות לכך. ראשית, מי יודע, אולי נוכח גילוי הרצחנות המזעזעת שנתמכה על ידי אוכלוסייה רחבה, אפילו הממשלה הזאת תתעשת. מה עוד שחלק לא מבוטל מההצעות שכתבתי הן דרישות החוק, שהממשלה באוזלת ידה אינה מבצעת.

מי הזמין את דו"ח לוי? מי מצהיר על נאמנות לשלטון החוק? האם אין צורך להשליט אותו גם ביהודה ושומרון, ועל אחת כמה וכמה בהר הבית וירושלים בירת ישראל? יתר על כן, מי מצהיר על נאמנות לארץ ישראל אם לא ממשלת הליכוד? האם אין הדבר צריך להתבטא בבנייה רחבה ביהודה ושומרון?

לבד מזאת, לצערנו, המציאות לא הולכת להשתנות לטובה, למרות כל התקוות וההזיות של החולמים על "שלום בימינו" (כדברי צ'מברליין אחרי הסכם מינכן בשנת 38', שבו הוסכם שהנאצים לא ייזמו יותר שום מלחמה). אם לא ננקוט בצעדים הללו עכשיו נצטרך לעשות זאת בעתיד, לאחר אסונות נוספים ובתנאים גרועים יותר.
פרט לכך, יש לא מעט חברי כנסת ואף שרים מהליכוד, מישראל ביתנו וכמובן מהבית היהודי, שאוזנם כרויה להצעות מסוג זה, ועל כן חשוב מאוד לבטאן.

השאלה הנוקבת

בשעה זו אי אפשר שלא להציג את השאלה הנוקבת בפני כל התומכים והלוחצים לשחרור מחבלים בכל העסקאות השונות: האם יש בלבכם חרטה? האם תוכלו להישיר מבט ולומר בפומבי: טעינו?

על ידי אחד המשוחררים בעסקה שקידמתם נרצח סנ"צ ברוך מזרחי הי"ד, תוך שהוא משאיר אחריו אלמנה ויתומים פצועים בגוף ובנפש. האם תוכלו להודות שהמוטיבציה לחטוף ולרצוח יהודים גברה עקב שחרור המחבלים תמורת חיילים חיים או תמורת גופות מתים?

במיוחד מופנית השאלה לאנשי הביטחון שהטיפו בשחצנות לשחרור מחבלים. כעת הם נתבעים לדין המצפון ולחשבון נפש בפני הציבור.

הועילו התפילות לנערים הקדושים, שנמצאו על ידי יהודים והובאו לקבר ישראל בלי שנפלה שערה אחת מראשו של יהודי בעקבות הסכמים לשחרור רוצחים תמורת גופותיהם, כפי שתכננו הרוצחים.

הלכות פדיון שבויים

כאן המקום לחזור ולהזכיר את דברי חכמינו ז"ל בעניין פדיון שבויים, שיש בהם גם חוכמה וגם מוסר. וכך אמרו: "אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (גיטין מה, א). הנימוק העיקרי לכך הוא כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שיֵדעו שאנו מוכנים לשלם בעבורם כל מחיר.

ואמנם יש אומרים שכאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מותר לפדותו גם ביותר מהמחיר המקובל. אבל רוב הפוסקים כתבו שגם במצב זה אין לשלם בעבורו יותר, מפני הסכנה שהדבר יגרום לשאר היהודים (רמב"ן, עיין פת"ש יו"ד רנב, ד).

וכל זה בסתם שודדים. אבל כאשר מדובר במלחמה – כל כניעה לסחטנות אסורה. ואפילו אם באו לבזוז קש ותבן סמוך לגבול, צריך לצאת נגדם למלחמה, כי אם יוותרו להם על קש ותבן – סוף שיבואו להרוג (עירובין מה, א). וישראל יצאו למלחמה בשביל פדיון שבויה אחת (במדבר כא, א, ורש"י). לפיכך, אסור לשלם בעבור שבוי יותר מכדי דמיו, כלומר שבוי אחד תמורת שבוי אחד.

סגירת קול ישראל

בימים אלה עורכים בקול ישראל קמפיין נגד סגירת רשות השידור. אישים מהשמאל החילוני מטיפים לנו על ערכו של השידור הציבורי.

פרט לכך שרשות השידור מנוהלת בצורה כושלת, היא מועלת בתפקידה העיקרי. במקום לבטא את דעות הציבור על כל גווניו, היא משמשת כלי לעמדות השמאל החילוני. לאנשים כמוני אין סיכוי לבטא את עמדתם בשידור הציבורי. בפועל מדובר בסגירת הרשות שעסקה בקידום עמדות השמאל החילוני בכספי המיסים שלנו. אולי במסגרת חדשה יצליחו ליצור מערכת שידור מאוזנת יותר.

זה הזמן לחזק את השר גלעד ארדן על מעשהו האמיץ. יש להעריך שבזכות עמדתו הצודקת מעמדו הציבורי יתחזק, ונקווה שיהיה הדבר לתפארת התורה, העם והארץ.

ישראל והמערב אל מול האסלאם

חשיבות ההבנה של תרבות האסלאם כגורם מעורר מתיחות ברחבי העולם • מאמיני הליברליזם במערב לא מבינים את מי שהאמונה הדתית היא הכוח המרכזי באישיותו • לעומת ערך החופש במערב, בתרבות האסלאם מודגשים ערכי הכבוד והעוצמה • שליט שאינו ידוע כחזק ואכזר לא ישרוד במרחב האסלאמי • המוסלמים מצווים להשליט את דתם במלחמה, ומותרת להם רק הפוגה זמנית מול אויב חזק מהם • אובמה טועה כשהוא מפגין חולשה כלפי המוסלמים וגם מעליב אותם בדרישתו לאמץ ערכים מערביים

המתח הגובר בין המערב למוסלמים

מוקדי המתח שבין מוסלמים לשאינם מוסלמים הולכים ומתרבים בשנים האחרונות, עד שלדעת רבים בהם טמון הסיכון החמור ביותר לשלום העולם. אין מדובר רק בסכסוך שבין ישראל לערבים, אלא בעמדתם של איראן וארגון אל קאעידה, שמביעים בגלוי שנאה צרופה למערב ולישראל, וכלשון האיראנים "לשטן הגדול" – ארה"ב, ו"לשטן הקטן" – ישראל.

בנוסף לכך קיים סכסוך מסוכן בין הודו לפקיסטן, בין המורדים הצ'צ'ניים לרוסיה, ובין האויגורים לסין. גם בערים הגדולות באירופה, מצרפת ועד רוסיה, המתח שבין המקומיים למהגרים המוסלמים הולך וגובר.

דומה שאין מדובר בצירוף מקרים אלא בבעיה שורשית, שאם העולם המערבי לא יבין אותה לעומקה, המתח ילך ויגבר עד עימות קשה שעלול להגיע לשפיכות דמים נוראה בכל רחבי אירופה וארצות האסלאם.

הביקורת על עמדת המערב ומומחיו

כל ניסיון לפשרה עם האסלאם יוביל בהכרח להמשך ולהתעצמות המלחמה והטרור, מפני שהוא נתפס כחולשה. שכן לפי תפיסת התרבות המוסלמית, אם היה למדינות המערב היה כוח לנצח לא ייתכן שהיו מבקשות פשרה. אין זאת אלא שהן מתקשות לעמוד מול התקפות הגבורה של מאמיני אללה, וממילא קרוב יום נפילתן

בשבוע שעבר ביקרתי את עמדתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה, שטען שהצעירים המוסלמים רוצים: "לקבל החלטות בעצמם, להתחנך, למצוא עבודה טובה, להתפלל לפי דרכם, להתחתן ולהקים משפחה". אובמה ביטא את העמדה הרווחת אצל אלו שמאמינים שהליברליזם הוא שאיפתם העליונה של כל בני האדם, תוך התעלמות מערכים דתיים בעלי עוצמה אדירה שמניעה עמים ואנשים לכל אורך ההיסטוריה.

"להתפלל לפי דרכם" זו שאיפתו של אדם שמאמין בליברליזם וחפץ להניח בחייו מקום מסוים לרגשות דתיים, ולא משנה כל כך מאיזה סוג. אבל מי שהאמונה הדתית המקובלת מניעה אותו, רחוק מאוד מלהסתפק בכך. זו הסיבה שארה"ב וארצות המערב, שהליברליזם הפשטני מנחה את עמדתן, אינן מצליחות להבין את המוסלמים, וממילא גם אינן יודעות להתמודד עמם, וזאת למרות שעומדים לרשותן אמצעים אדירים.

צריך להבין תחילה את כוחו המיוחד של האסלאם, על מעלותיו וחסרונותיו. אני רחוק מאוד מלהיות מומחה לכך, ואני גם בטוח שמעט הספרים שקראתי על האסלאם לא דייקו בהצגת הדברים, מפני שנכתבו על ידי אקדמאים שמתקשים להבין כראוי מהי אמונה ודת. אבל נראה שדווקא מעמדתי כאדם שמזדהה לגמרי עם אמונתו, אוכל להוסיף מימד שנעלם בהבנת הדת והתרבות המוסלמית. אני משער שהטעויות שלי הן בפרטים, ואילו מרבית 'מומחי המערב' טועים בעקרונות.

התפיסה הדתית

היסוד מונח בתפיסה הדתית, הרואה את הא-ל כגיבור כול יכול, שהכול צריכים להיכנע לפניו ולקבל באופן מוחלט את מרותו. מתוך חמש המצוות העיקריות של האסלאם, ארבע עוסקות במישרין בכבוד הא-ל ובכניעה כלפיו:
א) קבלת האמונה בו.
ב) התפילה אליו חמש פעמים ביום, כאשר עיקרה כריעה ואמירת שבעה פסוקים 17 פעמים, שבהם משבחים את אללה ומקבלים את אדנותו.
ג) צום הרמאדן.
ד) העלייה למכה. המצווה הנוספת היא מתן צדקה לעניים, שגם היא מבטאת כניעה בכך שהכסף של אללה ולא של האדם.

גם השבח וההודאה לאללה הם מתוך יחס של כניעה וכבוד.

השפעתה על היחסים בין אנשים

עמדה זו מקרינה על כל מערכות היחסים הבין-אישיות, שמבוססים על כבוד. האישה חייבת לכבד מאוד את בעלה, וגם הבעל חייב לדאוג לאשתו, לפרנס אותה ולהגן עליה, וזהו כבודו. כמובן שגם הילדים חייבים לשמור על כבוד הוריהם. גם היחסים שבין אדם לחברו מבוססים על כבוד רב, שמתוכו מגיעים לנדיבות אצילית, שנותנת מקום לחום ואחווה.

מכיוון שהכבוד חשוב כל כך, עלבון הוא דבר שאינו נסבל ומערער את תשתית הקיום, ומוכרחים להגיב עליו בחומרה יתרה, עד כדי התופעה המכונה בביטוי המחריד "רצח על כבוד המשפחה".

מכיוון שהכוח והשלטון תופסים מקום מרכזי, ממילא שליט שלא נודע כחזק ואף אכזר, אינו יכול לשרוד בתרבות המוסלמית. לכן השיטה הדמוקרטית אינה מסוגלת להעניק יציבות לארצות האסלאם. השלטון האידיאלי עבורם הוא שלטון חזק וסמכותי הפורש חסות ומעניק כבוד לכל נתיניו, כאב רחום שדואג לרווחת בניו.

הצדדים החיוביים

שיהיה ברור, יש באסלאם צדדים חיוביים מאוד. יסודות הדת נשאבו מהיהדות, ועוצבו לפי אופיה של האומה הערבית. ראוי לעסוק בצדדים החיוביים הללו ובתרומה שלהם לעולם, ולברר עד כמה ערך הכבוד יכול להועיל לעולם המודרני, שרבות מצרותיו נובעות מחסרון בכבוד שמיים ובכבוד הבריות. הזכות לחופש אינה מהווה תחליף לכבוד שאבד. הזכות לכבוד שיש בתרבות הדמוקרטית היא רק איסור לבזות. אין בה כבוד חיובי, והיא מאפשרת יחס של אדישות, התנשאות וזלזול כלפי הזולת וערכיו.

אבל אנחנו עוסקים כעת בשורשי המתח עם מאמיני האסלאם, ומטבע הדברים אציג את הצדדים הפחות יפים.

האסלאם דת לוחמת

לאחר חמש מצוות האסלאם, המצווה הבאה בחשיבותה היא הג'יהאד. נאמני אללה צריכים אף הם לנהוג כמותו בגבורה, ולהכניע בכוח את מי שאינם נכנעים למרותו. לכוח ולחרב ישנו מעמד מרכזי בדת המוסלמית, הם מדגישים את כוחה הממשי של הדת, ומעצימים את גדולתו וכבודו של אללה בכך שמשליטים את אמונתו על כל בני האדם. גם קריאות המואזין ברמקול ביום ובלילה הן ביטוי להשלטת הדת על המרחב, הן כלפי עצמם והן כלפי זולתם.

לא במקרה הצליחו הערבים להשליט את האסלאם על עמים רבים, עד שכיום כמיליארד וארבע מאות מיליון מאמינים בו. הצופן הגנטי של האסלאם מכוון למלחמה נחושה להשלטת דת מוחמד על כל העולם בחרב, והכול כשר לשם כך. אם צריכים להרוג – יהרגו, אם צריך לשקר – ישקרו. לא יופייה הקסום של דת האסלאם משך עמים רבים לקבל אותה על עצמם, אלא האיום הברור במוות.

כל העמים הגיעו להישגים על ידי מלחמות וניצחונות, אולם שלא כמו בתרבויות אחרות, העיקרון של פשרה לא מקובל באסלאם – במיוחד לא פשרה על אדמות. פשרה היא ביטוי לחולשה, ואילו המוסלמי חייב לייצג את גבורתו וחוזקו של אללה, ועליו להחזיק תמיד בחרב ולהיות נכון להמשך המלחמה להשלטת הדת.

וגם כאשר אין כוח לנצח את האויב, אין נכונות לקבל פשרה. אם עושים הפסקת אש, 'תהדייה', מבחינת האסלאם זו הפוגה שצריכה להיות מנוצלת להכנות להמשך המלחמה. אם אפשר, יחלישו את האויב בינתיים על ידי פיגועים וביזה. אם לא, לפחות ישתדלו להרדים אותו בשקרים, וכשתגיע שעת הכושר יחזרו לתקוף עד שיכריעו אותו. עמדה זו מבוססת על התנהגותו של נביאם מוחמד כלפי שבט קורייש.

מקום החרב

על פי התפיסה המוסלמית, העולם מחולק לשני חלקים. 'דאר אל אסלאם' הוא החלק שכבר כבוש על ידי האסלאם. ו'דאר אל חרב' הוא מקום המלחמה, שמצווה לכובשו על ידי כוחות האסלאם, ולאחר כיבושו הוא הופך לאדמת קודש מוסלמית (וואקף), שאסור בשום תנאי לוותר עליה. וגם אם יכבשו אותו מידם למשך מאות שנים, בעיני ההלכה המוסלמית הוא נחשב כאדמת וואקף שחובה להחזירה לשליטה מוסלמית.

מדינת ישראל מהווה מבחינתם בעיה כפולה, מפני שהיא קמה על שטח שהיה כבוש לאסלאם מאז היווסדו (זולת תקופה של כמאה שנה שנשלט על ידי הצלבנים), וגם נמצאת בלב השטחים שבשליטת הערבים. יש ביניהם דתיים יותר ופחות, אבל השאיפה להחזרת השלטון על הארץ משותפת לכולם. הוויכוח בין המתונים לקיצוניים הוא האם אפשר לנהל נגדנו מלחמת חורמה גלויה, או שצריך תחילה לפורר ולהחליש את מדינת ישראל על ידי הסכמים ולחץ מדיני, ורק לאחר מכן להשתלט עליה בכוח.

כיצד להתמודד עם האיום המוסלמי

הדרך היחידה לפטור את המוסלמי ממלחמה, היא ליצור מצב שבו הוא יהיה אנוס לגמרי. שלא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינה ההלכה המוסלמית הוא נחשב לפטור מהכורח לנהל מלחמה. אז הוא ימתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, ישוב להילחם.

לעומת זאת, כל ניסיון של פשרה עם האסלאם יוביל בהכרח להמשך ולהתעצמות המלחמה והטרור, מפני שהוא נתפס כחולשה. שכן לפי תפיסת התרבות המוסלמית, אם היה למדינות המערב כוח לנצח, לא ייתכן שהיו מבקשות פשרה. אין זאת אלא שהן מתקשות לעמוד מול התקפות הגבורה של מאמיני אללה, וממילא קרוב יום נפילתן. כך גם בנוגע לישראל – כל ניסיון לפשרה או להצבת "אופק מדיני" נוטע בהם תקוות שאפשר לנצחה, ומעודד את הטרור והמלחמה.

כל מי שחפץ בשקט ושלווה ביחסיו עם המוסלמים, חייב להימנע מהצבת שאיפה לשלום ומכל דיבורים על שלום, מפני ששלום עם מי שאינם מוסלמים מנוגד לתפיסה המוסלמית. השאיפה שהארצות המערביות צריכות להציב היא הפסקת אש יציבה, תוך ניהול יחסים מכובדים. מתוך כך אפשר יהיה להגיע לבסוף לשלום גבוה ועמוק יותר, אבל אסור לדבר על כך עכשיו.

הטעות של נאום אובמה במצרים

במקום זאת, כאשר נאם אובמה לפני ארבע שנים בקהיר, טעה פעמיים. ראשית, בכך שקרא למוסלמים לשלום, ובכך העצים את מלחמתם באמריקה וקירב את נפילתם של השליטים הערבים שתמכו בארה"ב. ושנית, למרות כל דברי השבח למוסלמים, ביסודו של דבר הוא התנשא עליהם וביזה את תפיסתם בכך שהטיף להם לנהוג בדמוקרטיה, להעניק שוויון לנשים ולהעניק זכויות שוות למיעוטים, בעוד שהתפיסה המוסלמית מבוססת על כבוד ולא על שוויון. אילו היה תובע כנוצרי שוויון לנוצרים הקופטים שבמצרים, היו מכבדים את דרישתו שנובעת מעמדה של כוח. אבל כשביקש זאת בשם הדמוקרטיה וחופש הדת, פגע במעמדו אצלם ופגע בקופטים – שמאז מצבם הורע.

נסיים בתפילת "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום", ומתוך כך הצד החיובי שבאסלאם יבוא לידי ביטוי, ויקרב את העמים לאמונה בה' ולקיום מצוות בני נח, כל עם לפי סגנונו ואופיו, ויבוא שלום אמיתי לעולם.

האיוולת של שוחרי הנסיגות

אזהרות מתנגדי הנסיגה מעזה הוכחו כצודקות, הבטחות שוחרי הנסיגה הוכחו כהזיות • מדוע התקשורת לא באה חשבון עם הוזי השלום? • אנשי השמאל הפכו את דת השלום וזכויות האדם לאליל שמעניק תקווה ומשמעות לחייהם • הפתרון לטווח ארוך: חזרה לעזה על מנת לרשת אותה כארצו של העם היהודי • הגיחוך שבפתרון "האופק המדיני" שמציעים אנשי השמאל • אין תוחלת בפעולה קרקעית מוגבלת • הפתרון לטווח הקצר: הגברת ההרס בהפצצות מהאוויר, חיסול ראשי המחבלים גם כשהם מוקפים באזרחים ופגיעה רצופה באספקת הנשק

אמרנו לכם

אמרנו בעקבות הסכמי אוסלו, שכל מקום שניסוג יתקפו אותנו. אמרנו שמעזה יירו טילים על אשקלון, וכל אישי השמאל הוזי השלום טענו שאנחנו מהלכים אימים על הציבור – ועתה כבר יורים על גוש דן. הזהרנו שנסיגה מגוש קטיף תחזק את שונאינו, ואישי הממשלה והביטחון השיבו בשחצנות שלהפך, הנסיגה תגביר את הביטחון. התרענו שהפקרת ציר פילדלפי תגרום להזרמת נשק וטילים לרצועה, והם אמרו שיש הסכמות עם הפלשתינים והמצרים ששום דבר לא יזלוג מסיני לרצועת עזה, והנה כבר שנים עוברת אספקה שוטפת של טילים ושאר אמצעי לחימה דרך סיני לעזה. אמרנו שהנסיגה תעלה את החמאס לשלטון, והם טענו כי להפך – היא תחזק את אש"ף. אמרנו שאם לאחר הנסיגה נצטרך להילחם בהם יהיה הרבה יותר קשה, ניאלץ להילחם בשטח בנוי ומצבנו הבינלאומי יהיה קשה בהרבה. והם טענו להפך, שאם לאחר הנסיגה הערבים יפתחו עלינו באש – נוכל להכות בהם בלי מעצורים. שאלנו: הרי הם יירו טילים מתוך בתי אזרחים? והם הפטירו בפטרונות: ראשית, אין להם טילים. שנית, אם יירו נוריד את הבתים שמתוכם יירו. והנה עתה הם יורים ויורים, ומתברר שמבחינה בינלאומית אין שום לגיטימציה להפצצת בתים מאוכלסים.

התקשורת הישראלית

יש להודיע כי מעתה ואילך נחסל גם מחבלים שנמצאים בקרב בני משפחותיהם. אמנם נשתדל לפגוע רק במחבלים, אבל קירבת אזרחים אליהם לא תמנע אותנו מפעולה נגדם. כדי שההרתעה של מדיניות זו תהיה שלמה, יש צורך לגבות עמדה זו על ידי משפטנים ולהודיע עליה בפומבי

אילו התקשורת הישראלית הממוסדת היתה הגונה, היא היתה משמיעה הקלטות של כל המנהיגים שאחראים להסכמי אוסלו ולנסיגה מעזה, כדי שכל הציבור ישמע את ההבטחות המטופשות שלהם, ויבין עד כמה יכולת ניתוח המציאות שלהם מעוותת.

אילו התקשורת היתה הגונה, היו תובעים מכל תומכי הנסיגה להתנצל בפני הציבור הישראלי על מה שעוללו לו ולהיעלם מן הזירה הציבורית. במקום זאת הם מעלים אותם לשידור ונותנים להם לדבר כאילו שום דבר רע לא אירע בגללם והם עדיין ראויים להיחשב מומחים. נדמה שככל שנרבה לבקר את הממסד התקשורתי הישראלי עדיין נחטא לאמת לעומת הביקורת החריפה שהוא ראוי לה.

הניכור לעמם ולמורשתם

ההסבר היחיד לתופעה הכואבת הזו הוא שהאנשים שמובילים את הממסד התקשורתי מנוכרים לעמם ולמורשתם. הם אמנם לא מעזים לדבר נגד החיילים או תושבי הדרום והמרכז המותקפים. אבל בתוך ליבם הם מאמצים את הצדק שבעמדת האויב, והם מקווים שאם נקבל את טענות האויבים שהארץ הזו שייכת להם, אזי הערבים יהיו מוכנים להסכים לקיומה של מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק.

לכן הם סוברים שאין שום פתרון אחר זולת מתן "אופק מדיני" לערבים, שפירושו המשך הנסיגות. כל עמדה הפוכה, שנשענת על זכותנו על כל ארץ ישראל, נראית להם מופרכת, כי הם כופרים בבסיסה המוסרי.

מה מניע אותם להאמין בהזיות השלום

מקובל שאנשים דתיים הם פחות ריאליים, מפני שהם נשענים יותר על אמונתם ופחות על ניתוח אובייקטיבי של המציאות, ואילו אנשים חסרי אמונה מסוגלים לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי, ולכן הערכותיהם לטווח הקרוב טובות יותר. והנה נוצר מצב שדווקא נאמני התורה, העם והארץ, קולעים לאמת בהערכותיהם, ואילו הכופרים שוגים בהזיות ותקוות שווא, שמתנפצות שוב ושוב בפנינו.

ההסבר לכך הוא שהם לא פחות אדוקים בדתם, בעבודה הזרה שלהם. לאליל שלהם קוראים 'שלום עכשיו' או 'זכויות אדם'. וזהו בדיוק חטאם של עובדי עבודה זרה, שלוקחים ערך אחד וסוגדים לו בלי לקחת בחשבון את שאר הערכים.

לעומת זאת, אמונת ישראל מקפידה לומר שאלוקים מרומם מעל לכל הגדרה, מפני שהוא מעבר לכל הערכים וכולם כלולים בו. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, ונתן להם תורה ומצוות, כדי ללמדם לאזן בין כל הערכים. אנשי השמאל שהתנכרו למורשתם היהודית מחפשים אליל שיעניק תקווה ומשמעות לחייהם. רובם האמינו פעם בקומוניזם, ומיררו את חייהם של אנשים רבים. עכשיו הם מאמינים ב'שלום עכשיו' ומביאים עלינו את כל הצרות הללו.

תהליך מתון של התפקחות

לשמחתנו מתרחש בציבור תהליך מסוים של התפקחות. רבים כבר מודעים להטיה המחרידה של 'מומחי' השמאל ואנשי התקשורת, לניכור שלהם לבני עמם ולארץ מולדתם. רבים מבינים שהניתוחים הפרשניים שלהם הם סוג של בידור, שהקשר שלו למציאות ולהיגיון רופף.

כדי לקדם את התהליך המבורך הזה, למרות שזה כבר משעמם ומעצבן, צריך לחזור ולהזכיר שוב ושוב את אשמתם של אישי השמאל. לחזור אלף פעמים על משפטי ה"אמרנו לכם". להמשיך להפיץ ברשתות החברתיות סרטונים של דברי הטיפשות שלהם.

קוראי בשבע

יהיו שישאלו, מה תועלת לכתוב דברים אלו בעיתון בשבע? האם לא צריך לשקוד על פרסומם בכלי תקשורת אחרים? אכן יש ערך רב לפרסם דברים כאלה בציבור הרחב. אבל יותר חשוב ללבן את הדברים ולדייקם עם המשוכנעים, כי הם אלה שיכולים לחולל את השינוי. אלה שמודעים למצב המחריד של "מומחי" השמאל והממסד התקשורתי יכולים להוביל את השינוי הנדרש. אם הם יתבעו בתוקף שינוי במערכת התקשורת והמשפט והמחקר האקדמי המוטים שמאלה בצורה מחפירה – בתהליך הדרגתי, רוב הציבור שתומך בעמדותינו יצטרף לתביעה.

הפתרון לטווח ארוך

לטווח ארוך, הפתרון היחיד למצב הביטחוני הוא החזרת השליטה הישראלית על רצועת עזה. לחזור למצב שבו היינו לפני עשרים שנה, אבל הפעם מתוך הכרה ברורה שהארץ הזו היא של העם היהודי, וחזרנו אליה אחרי גלות של אלפיים שנה, ויותר לא נעזבנה. ערבי שירצה להתנהג איתנו בכבוד ודרך ארץ, יוכל לחיות בכבוד. מי שירצה להילחם – נילחם בו בכל הכוח.

כדי להגיע לכך, עלינו לחזק מאוד את התודעה הישראלית. וייתכן שגם בלי ההתחזקות הראויה, המציאות הביטחונית תכריח אותנו לחזור לשליטה צבאית מלאה ברצועת עזה, כפי שכיום צה"ל שולט ביהודה ושומרון. אבל גם אז, בלי עיסוק מעמיק בייעודו של עם ישראל לא נזכה לשקט.

הפתרונות המוצעים כיום

הבעיה היא שבמצב הנוכחי, אין לאזרחי ישראל העוז המוסרי להחזיר את שליטתנו על רצועת עזה, ואנו נותרים עם השאלה כיצד ניתן להרתיע לעת עתה את האויב שלא יפגיז את ערינו.

כדי לנסות להציע פתרון, ראוי לסקור תחילה את ההצעות שכבר הונחו על השולחן:

נחזור לעמדתם של "חכמי השמאל" וראשי הצבא שליחכו את פנכותיהם. לקראת הנסיגה מדרום לבנון ורצועת עזה, הם הכריזו שאם לאחר הנסיגה ימשיכו להפגיז אותנו, נעלה את דרום לבנון באש, ונפגיז ללא מעצורים ברצועת עזה, וכל העולם יבין אותנו. כידוע – אין שום כיסוי לדבריהם. אפילו הם עצמם אינם מוכנים לעשות זאת. ואין זה משנה כעת אם אמרו אז את דבריהם מתוך טיפשות או בזדון – כדי לזרות חול בעיני היהודים התמימים. בפועל, אם נעשה כדבריהם, נשלם על כך מחיר בינלאומי כבד מנשוא.

כיום מציעים "חכמי השמאל" להפסיק את המבצע בעזה ולהעניק לערבים "אופק מדיני" על ידי החזרת המשא ומתן עם אבו מאזן. אם זה לא היה עצוב זו היתה בדיחה טובה. איך משא ומתן עם אבו מאזן, שנוא נפשם של אנשי החמאס, ימתן את ההפגזות מרצועת עזה?! להפך, כדי להראות לנו מי באמת בעל הבית הם רק יפגיזו יותר! ואיך הם מעלים על דעתם שאם תקום עוד מדינה פלשתינית נוסף על זו שכבר קיימת בעזה, היא לא תיפול בידי החמאס שחותר לחיסולה של מדינת ישראל? אם נקשיב להם, הבעיות שהם גרמו לנו עד כה ייחשבו כגן עדן לעומת הגיהינום שמצפה לנו.

ישנם ביטחוניסטים שמציעים להיכנס רגלית לרצועת עזה, לפגוע במחבלים ושוב לסגת. הבעיה היא שהמחיר שאנו עלולים לשלם על כך, בחיי חיילים ובביקורת בינלאומית, אינו שווה את הפגיעה שנפגע במחבלים, שבמקרה הטוב תגרום להרתעה מסוימת לזמן קצר.

שינוי מדיניות ההפצצה מהאוויר

הפתרון הסביר ביותר הוא להגביר את ההפצצות מהאוויר בשלושה כיוונים: כלפי בתים ורכוש, כלפי ראשי המחבלים, וכלפי אספקת הנשק.

א. צריך להודיע שמעתה על כל פגז של מרגמה שיירו לעברנו נחריב לפחות בית אחד, על ירי טיל פרימיטיבי נחריב חמישה בתים, על טיל מתקדם עשרה, ועל המתקדמים ביותר – עשרות. לקיים בהם את הקללה הערבית "יחרב ביתך". אם הם פוגעים בכלכלה שלנו באמצעות השבתת אזור הדרום, הם יספגו נזקים כפולים ומכופלים. כדי שלא לפגוע באזרחים שלהם, נצטרך להודיע מראש על מועד ההפצצה ומקומה, כדי שיוכלו לברוח. הבתים המיועדים להחרבה צריכים כמובן להיות קודם כל בתיהם של ראשי המחבלים והשכונה שסביבם – אוי לרשע ואוי לשכנו. כדי לנצח את המערכה הזו, ייתכן שהפצצות כאלה תספקנה. כמובן נספוג על כך גינויים צבועים באו"ם, אבל לא במידה שתגרום נזק ארוך טווח.

ב. צריך לחזור למדיניות הסיכול הממוקד. הבעיה התחילה לאחר חיסול רב המרצחים סלאח שחאדה, לפני כעשר שנים. באותה פעולה נהרגו עוד 14 אנשים מבני משפחתו ושכניו. אז פתחו אישי שמאל בקמפיין ציבורי בארץ ובעולם נגד צה"ל. הם תבעו להעמיד את המפקדים האחראים לדין. הם גם עתרו לבג"ץ, והשופטים אמנם לא העזו לפגוע במפקדים עצמם, אבל בחוסר אחריות משווע גרמו לראשי מערכת הביטחון לשנות את הנהלים. מאז קשה מאוד לפגוע במחבלים. הם יודעים שכל זמן שישהו בקרב בני משפחותיהם – חייהם מובטחים. אם רוצים שלא לסכן את חיילינו במבצעים יבשתיים, יש הכרח להודיע כי מעתה ואילך נחסל גם מחבלים שנמצאים בקרב בני משפחותיהם. אמנם נשתדל לפגוע רק במחבלים, אבל קירבת אזרחים אליהם לא תמנע אותנו מפעולה נגדם. כדי שלא יהיו על כך פקפוקים, וכדי שההרתעה של מדיניות זו תהיה שלמה, יש צורך לגבות עמדה זו על ידי משפטנים, להודיע עליה בפומבי, ואם יש צורף אף להעביר אותה בחקיקה בכנסת.

ג. בדרך כלל המודיעין יודע אימתי מבריחים נשק לרצועת עזה, כל שיירת אספקה כזו צריכה להיות מופגזת.

אל תאמינו לשקרים שלהם

הדיווחים בתקשורת על אירועי יום שלישי מוגזמים מאוד * צה"ל מיישם על המתנחלים תחבולות של מרמה, הטעיה והסחה כאילו היו אויב * המטרה: ליצור גל של גינויים מתוך המחנה שיביא לפירוד * לקחים מניסיון העבר: עלילת השקר על רגלו השבורה של המג"ד גיא חזות * הוצאת דיבה תקשורתית על ההרוגים בגזרת חברון, הרב דן מרצבך ואשר פלמר * בהוראת מפקדיהם, שוטרים מתחזים לפצועים לצרכי תקשורת * שאלות ותשובות נוספות לגבי המצווה לקרוא לילדים בשמם של אבות המשפחה

על אמינות התקשורת והדוברים

שאלה: כיצד כבוד הרב מתייחס לאירועים האלימים שהתרחשו בליל שלישי בשומרון כלפי מח"ט, סמח"ט וחיילים?

תשובה: אינני יודע מה בדיוק היה, בדבר אחד אני בטוח: מה שהתקשורת מדווחת מוגזם מאוד. את המוניטין המפוקפקים האלה התקשורת וצה"ל קנו במשך שנים רבות. לא היה עד כה סיפור אחד שהכרתי ודווח כהלכה. ואינני מתכוון להטיה קלה שנובעת מטעות אנושית, או אפילו על הטיה הנובעת מתפישת עולם שמאלית שמתקשה עקב כך להבין את האירועים כהלכה, אלא מדובר בהטיה פושעת ומכוונת.

דוברי הצבא נוקטים בדרך זו מפני שכך טבעו של הצבא, שהוא משתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לנצח את האויב – ובכלל זה הטעיה, תרמית, הסחה וכו'. אוי לנו אם הצבא לא היה מכשיר את עצמו לכך אל מול האויב, אבוי לנו שבשנים האחרונות הממשלה ושר הביטחון מפעילים את הצבא ושיטותיו נגד המתנחלים – נציגי העם היהודי לדורותיו.

אצל התקשורת נובע הדיווח המעוות מהתגייסות ברורה להשחיר את פני המתנחלים בכל האמצעים האפשריים, כדי להחריב את מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון.

גם עכשיו, המניע שמביא להכפשת המתנחלים ולזריית פירוד בשורותיהם על ידי ליבוי גל של גינויים מתוך המחנה הוא ברור – לפתוח את הדרך להחרבת המאחזים. והנה, המזימה מצליחה. לפי הדיווחים, ראש הממשלה מטעם הליכוד כבר כינס את גורמי הביטחון כדי לטפל ב"יד קשה" ב"טרור היהודי" – כלומר לתכנן הרס פרוע של בתים במאחזים.

עמדתי זאת גובשה מתוך ניסיון אישי ממושך. רבים מכם זוכרים את דברי הדיבה שהוציאו נגדי בעת ששר הביטחון החליט להוציא את ישיבת הר ברכה ממסלול ההסדר. אבל כאן אספר לכם דוגמא אחת מתוך רבות.

"רגלו השבורה" של מג"ד הצנחנים גיא חזות

בערב חג שביעי של פסח תשס"ה שהיתי בכפר הרואה, כאשר בחדשות הודיעו שהתרחש עימות קשה בהר ברכה בין מתנחלים לחיילים, והמתנחלים סגרו את שער היישוב על רגלו של המג"ד, ורגלו נשברה. כאבתי וכעסתי, איך אנשים מהיישוב שלנו העזו לעשות דבר כזה. ידעתי שהתקשורת לא אוהבת אותנו, אבל לא העליתי בדעתי שימציאו דבר שלא היה. בהכירי את שער הברזל הכבד של היישוב, חשבתי שקבוצת אנשים התעמתה עם המג"ד, ותוך שהוא מנסה להיכנס ליישוב סגרה בכוח רב את השער על רגלו.

המציאות היתה אחרת לגמרי. השער שעליו דובר הוא שער קטן וקל, בגובה מטר, של מכלאת עזים בגבעה הנמצאת במרחק שני ק"מ מהיישוב. המג"ד רדף אחרי נער, שלטענתו זרק לפני כן אבנים על רכב ערבי, במרחק של ארבעה ק"מ מהיישוב. במהלך הרדיפה נתקל המג"ד בעמוד הקטן של השער וקיבל מכה. המג"ד הפצוע כביכול עוד המשיך אח"כ להסתובב בשטח במשך חצי שעה, גידף את המתנחלים, וציווה על חייליו לסגור את שתי הדרכים המובילות ליישוב – שמנה אז מאה וחמישים משפחות. וכל זה בערב חג. גם לחולים בני היישוב לא הותר לחזור מטיפול רפואי לביתם במשך זמן רב. בתוך כך, בשלושה אירועים שונים, חייליו של המג"ד חזות איימו בנשק דרוך על מתיישבים.

יש לציין (כפי שהיו מציינים יהודים בגלות בבואם להשתדל בפני השלטונות) כי מקרב בני היישוב והישיבה היו אז יותר ממאתיים וחמישים לוחמים ששירתו בסדיר ומילואים. עליהם ועל משפחותיהם איימו החיילים בנשק דרוך.

פועלו של גיא חזות בשדה התקשורת

מבחינה תקשורתית, גיא חזות הוא רב פעלים. כל אירוע בהשתתפותו היה מגיע לתקשורת תוך כדי התרחשותו – על פי גרסתו, כמובן. לאחר סיום התנכלותו לתושבים הוא נסע לבית החולים לבדוק את רגלו, תוך שהוא מפיץ את דיבת המתנחלים ששברו את רגלו. בבית החולים נמצא כי רגלו של המג"ד שלמה ושחררוהו לאלתר. חברים מהיישוב התקשרו לכתבים שונים כדי להכחיש, אולם בתקשורת המשיכו לפרסם את דברי השקר כאילו מתנחלים הכו ופצעו את המג"ד.

את השם הרע שגיא חזות הוציא ליישוב ולמתנחלים היה קשה לנקות. להתווכח לא שייך, אין מי שיקשיב. הדבר היחיד שאפשר לומר הוא – אל תאמינו לתקשורת ולדוברי צה"ל. כמה שתחשבו שהם משקרים, עדיין תטעו – הם משקרים יותר.

השקרים בגזרת חברון

הבאתי דוגמא זאת מפני שעד כה גיא חזות עוד לא התנצל. אגב, עכשיו הוא מח"ט חברון, ובשטחו הרג חייל בשוגג את הרב דן מרצבך ז"ל. אבל כמקובל בצה"ל ואצל גיא חזות, עוד באותו בוקר היתמר מסך עשן של שקרים, הטיות והוצאות דיבה כנגד הרב מרצבך, שאשם כביכול בהריגתו.

חודשיים לפני כן, גם בגזרת חברון, דוברי צה"ל שיקרו במצח נחושה בקשר לרציחתו של אשר פלמר ובנו התינוק יונתן, שכביכול מתו בתאונת דרכים שבה הוא היה אשם, מכיוון שנרדם על ההגה. רק לאחר מאבקים קשים של המשפחה, אישי ציבור וידידים, התבררה האמת שהם נהרגו עקב יידוי אבנים. זאת למרות שהאמת היתה ידועה מהשעה הראשונה. וגם צה"ל ידע זאת – עובדה שלקראת אותה שבת ביטל את חופשות החיילים ביהודה ושומרון מחשש לפעולות תגובה של מתנחלים.

השוטרים פצועי ההפגנות

אגב, בכל הפגנה שבה נפצעים אזרחים, מייד מורה אחד ממפקדי המשטרה לכמה שוטרים לשכב על אלונקות ולטעון שהם פצועים, להצטלם לטלוויזיה ולהתפנות לבית חולים. אח"כ אתם שומעים בחדשות: "בהפגנה נפצעו שלושה עשר שוטרים וכמו כן נפצעו גם שבעה מפגינים". רופאים סיפרו לי שרוב השוטרים שמגיעים לבתי החולים לאחר ההפגנות הם רמאים, דבר לא ארע להם, הם כנראה ממלאים פקודה להיות פצועים ולהתאשפז.

שאלות על קריאת השם

תגובות ושאלות רבות הגיעו בעקבות הטור הקודם על המצווה לקרוא את הילדים על שם הסבים והסבתות, וכיוון שיש בהן חכמה, אציג את תמציתן.

עצמאות ומסורת

שאלה: מדוע כבוד הרב סבור שכל מי שאינו קורא על שם סביו או סבתו דואג לחירותו ועצמאותו מול הוריו. האין שתלטנות מסוימת ברצון המופרז של ההורים שיקראו לנכדיהם על שם אבותיהם? הרי הבן ממשיך במסורת התורה והמצוות, האם גם את ההחלטה על שמות ילדיו רוצים ליטול ממנו?!

בנוסף לכך, במקרים רבים ההורים הפסיקו את המסורת הזו, ועכשיו אותם הורים רוצים שילדיהם יקיימו את מצוות כיבוד הורים שהם עצמם לא קיימו?!

השמות בתנ"ך

שאלה: לאחר שקראתי את 'רביבים' פתחתי תנ"ך והתחלתי לחפש מי מאבותינו נהג כך. ליעקב היו שנים עשר בנים ואף אחד לא נקרא אברהם או יצחק. משה לא קרא לבניו עמרם, וגם לא לוי או אברהם או יצחק ויעקב. כמובן שלא עברתי על כל התנ"ך בערב שבת, אך לא הצלחתי להיזכר במישהו מאבותינו הקדמונים שקרא לבנו על שם אביו או סבו. איך אפשר לומר שחובה לקרוא על שם הסבים? האם אישי התנ"ך לא כיבדו את הוריהם כראוי?

תשובה

הדגשתי בדבריי שזו מצווה. וכנראה צריך לבאר יותר: העושה כן מקיים מצווה, שהרי הוא מכבד בכך את הוריו ועושה להם נחת רוח. אבל אין חובה לקיים מצווה זו. וכל זה נאמר כעצה טובה, כדי לשמר את רוח ישראל סבא. אבל כדי למנוע מחלוקות, צריך להיות ברור שזכות ההחלטה נתונה באופן בלעדי להורי התינוק.

אמנם לגבי משפחות שהכול נוהגים בהן כך ללא יוצא מהכלל, יש מקום להחמיר יותר (שדי חמד מערכת כ, כלל קד; בן איש חי ש"ש שופטים כז; שו"ת אז נדברו יג, עב; וספר קוראי שמו עמ' 107). אבל בשאר המשפחות מדובר על מצווה ולא חובה, קל וחומר כאשר ההורים עצמם לא קיימו מנהג יפה זה.

ערך השמות החדשים

שאלה: הרי כל התנ"ך מלא בשמות חדשים מלאי משמעויות, וכן מצינו בחז"ל (בראשית רבה לז, ז): "ר' יוסי אומר: הראשונים על ידי שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאים שמן לשם המאורע – אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאים לשם אבותינו. רשב"ג אומר: הראשונים על ידי שהיו משתמשים ברוח הקודש, היו מוציאים לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשים ברוח הקודש, אנו מוציאים לשם אבותינו". הרי שאנו מוצאים שדווקא קריאת שם מקורי יש בה מעלה. ואמנם החרדים שאוחזים בשיטת חוץ לארץ מקפידים מאוד לקרוא על שם הסבים והסבתות, וכשנגמרים להם השמות מחפשים דודות ודודים מדורות קודמים. אבל מתאים לתורת ארץ ישראל, שקשורה יותר לנבואה, שההורים יתנו שמות חדשים על פי המציאות שבה הם חיים.

תשובה

אכן יש מעלה בקריאת שמות חדשים, וככל שהכוונה בנתינתם טובה יותר, כך יש בהם יותר מעלה. אלא שדורנו הוא דור מופלא, יש בו מעלות גדולות וגם חסרונות, וכדי להתמודד עם המכלול המורכב הזה, צריך להמשיך את המסורת ומתוך כך להתחדש. מתוך כיבוד הורים להמשיך ולפרוץ קדימה. חדש ימינו כקדם. וכדברי חז"ל (ברכות מ, א) על הפסוק "אם שמוע תשמע" – "אם שמוע בישן – תשמע בחדש, ואם לאו – לא תשמע". ולכן מה טוב לו לאדם שיזכה לגדל הרבה בנים ובנות, ויכבד את אבות משפחתו בהנצחת שמם, וגם ייתן שמות חדשים מלאי תכנים חיוביים.

לעצור את העסקה הבאה

האיסור ההלכתי לפדות שבויים במחיר מופרז כדי למנוע תמריץ לחטיפות נוספות * מהר"ם מרוטנבורג החמיר על עצמו ואסר לפדותו משבי הקיסר * מה הדין כאשר נשקפת לשבויים סכנת נפשות * במצב של מלחמה מתמדת אין לשלם יותר משבוי תמורת שבוי * מותר להחליף שבויים בסיום המלחמה * גם לאחר ביצוע עסקת שליט, יש לפעול לבלימת העסקה הבאה * חל פיחות בנכונות היחיד להקריב למען הכלל * אחריות התקשורת להטיית לב הציבור לתמוך בעסקה * כישלון הפיקוד הבכיר בצה"ל ומערכת המשפט

כללי מצוות פדיון שבויים

אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, וקודמת מצווה זו בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה (ב"ב ח, ב). ולכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושו"ע יו"ד רנב, א).

אולם קבעו חז"ל הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מה, א): "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד שבויים משלנו, לאחר שיידעו שנהיה מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. אמנם בתלמוד מוזכר עוד נימוק אפשרי לתקנה זו, כדי שלא לדחוק את הציבור לתרום ממון רב מעבר לכוחותיו. אולם דעת רוב הראשונים, וביניהם הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם והטור, שהטעם העיקרי לתקנה הוא כדי שלא לעודד את השודדים לתפוס יהודים, וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנב, ד).

רבי מאיר מרוטנבורג

וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר (מהר"ם) מרוטנבורג (ד"א תתקע"ה – ה"א נ"ג; 1215-1293), גדול רבני אשכנז בדורו, שנתפס על ידי הקיסר הרשע רודולף, שקופתו היתה ריקה, וכדי למלאה כלא את רבי מאיר תוך תביעה לתשלום עצום עבור פדיונו. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף, משום שלפי ההלכה, כאשר מדובר בתלמיד חכם גדול שהדור זקוק לו, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם רבי מאיר הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין שאם ישלמו עבורו את הסכום הנדרש, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. כך שהה מהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו למען הכלל גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

דין אדם פרטי

אמנם לאדם פרטי מותר לשלם עבור עצמו גם סכום מופרז, מפני שלכל היותר הוא יסכן את עצמו, שהשודדים ינסו לתופשו שוב, וזו אחריותו האישית (שו"ע יו"ד רנב, ד). אבל את בני משפחתו כמו הוריו וילדיו אינו רשאי לפדות ביותר מכדי דמיהם. ולגבי אשתו נחלקו הפוסקים.

פדיון שבויים שנמצאים בסכנת נפשות

כאשר החוטפים מאיימים שיוציאו את השבוי להורג, יש מן הפוסקים שסוברים שהדין משתנה, ופיקוח נפש דוחה את התקנה שאין לשלם כופר מופרז. אולם לעומתם סוברים פוסקים רבים, וביניהם הרמב"ן, שגם במקרה של סכנת נפשות אסור לשלם תשלום מופרז, כדי שלא ליצור תמריץ לתפוס שבויים נוספים ולאיים על חייהם. שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד). כפי הנראה ההלכה תלויה במידת הסיכון, וכאשר יש סבירות גבוהה שההסכמה לשלם תשלום גבוה תגרום לתפישת שבויים נוספים ולסיכון נפשם, אסור להיכנע.

האיסור להחליף שבוי שלנו בכמה שבויים של האויב

עד כה עסקנו בחוטפים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אבל כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת, סכנת הנפשות חמורה יותר, שכן ברור שאם נכנע, הדבר יתפרש אצל האויבים כביטוי של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל 'הצלחה' כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורות ארגוני המחבלים. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך שגם אם ייתפסו, ישתחררו לבסוף מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו יחזרו בעצמם לפגוע ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אסור להיכנע ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה – אדם תמורת אדם.

כללי המלחמה

כאשר יש בידינו כוח, אזי הכלל הוא שבעת מלחמה אסור להיכנע לשום תכתיב של האויבים, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים למלחמה כדי להצילו. וכן למדנו בתורה על הכנעני מלך ערד שיצא למלחמה בישראל "וישב ממנו שבי" (במדבר כא, א), ואמרו חז"ל (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו הכנענים מישראל, וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד המלך, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימהם משא ומתן, אלא יצא למלחמה והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד יוצאים נגדם למלחמה, משום שאם ניכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להילחם בנו יותר (ערובין מה, א).

סיכום

גם כשאין בידינו יכולת להחזיר את השבוי בכוח, אסור להיכנע ולשלם עבורו יותר משבוי אחד שלהם. אגב, כך מקובל כמעט בכל מדינות העולם. וכלפי ארגוני טרור, היחס חמור בהרבה. לדוגמא, בארצות הברית ישנו חוק שאוסר על הממשל לשאת ולתת עם ארגוני טרור.

חילופי שבויים בסיום מלחמה

אמנם כאשר מדובר על סיום של מלחמה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת כל השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. והטעם, משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם ההחלטה אם לפתוח במלחמה חדשה תהיה מבוססת על שיקולים אחרים.

עם הפנים לעתיד

למרות שהעסקה המסוכנת כבר התבצעה, צריך להמשיך לעסוק בסוגיה זו, מפני שיש חשש סביר שהיא תעמוד שוב על הפרק. ולכן חשוב לחוקק כעת חוק שיגביל את סמכות הממשלה לנהל משא ומתן שבו מחליפים יותר מאשר אדם אחד עבור אדם אחד.

הכרסום המדאיג

האחריות לעיסקה המסוכנת היא בראש ובראשונה על הממשלה ועל העומד בראשה, שבמשך שנים עשה לעצמו שם עולמי כמומחה למלחמה בטרור, ובאופן מדאיג הפנה עורפו לכל מה שהטיף לו במשך שנים.

אולם הבעיה היא שגם רוב הציבור תמך בהסכם המופקר הזה. שני גורמים הובילו לכך:

האחד, פיחות חמור בערכי הכלל והנכונות של היחיד להקריב למענו. אם עמדות כאלה היו רווחות בעבר, המאבק של העם היהודי לעצמאותו לא היה מצליח.

הגורם השני, פיחות בהכרת זכותנו על ארץ ישראל. לא מקרה הוא שהעמדה שצריך לשחרר את השבוי בכל מחיר יצאה מחוגי השמאל. לדעתם, חזרתנו לארץ אבותינו בדבר ה' היא גזלה, ולכן מאבקם של המחבלים צודק במידה מסוימת, ולא כל כך נורא מבחינה מוסרית לשחררם לפני הזמן, וממילא הפתרון היחיד הוא נסיגה גדולה ככל האפשר.

אחריות התקשורת

לאנשי התקשורת חלק מרכזי בהטיית לב הציבור להסכם המשפיל הזה, אבל הבעיה שהם אינם נושאים בשום אחריות. כאשר יתגברו הפיגועים, הרי לא יאשימו אותם אלא את הממשלה. וכך הם מרשים לעצמם לנקוט עמדה חסרת אחריות, שתואמת את השקפת עולמם השמאלית. הם טענו שהחיילים לא ירצו להילחם אם לא ידעו שיעשו "הכל" כדי לפדותם אם יפלו בשבי, אולם בפועל מי שמכיר את החיילים הקרביים יודע שהם לא תמכו בהסכם המחפיר הזה. חייל שמוכן לחרף נפשו בקרב, אינו מסכים לכניעה.

למרות שהציבור מודע להטייתה השמאלית של התקשורת, הוא מושפע ממנה, מפני שהוא סבור שמדובר בהטיה קטנה, שהוא כצרכן תקשורת נבון מסוגל לאזן. אבל הציבור אינו יודע שמדובר בהטיה שמאלית חמורה, עד כדי כך שרבים מאנשי התקשורת מתקשים להגדיר את עצמם כיום כציונים ויהודים. רק כאשר צרכני התקשורת יהיו מודעים למלוא עוצמתה המזיקה, יוכלו העיתונאים לרחוץ בניקיון כפיהם ולטעון, ידינו לא שפכו את הדם הזה.

כישלונה של המערכת הצבאית

גם בקרב הפיקוד הבכיר בצבא התרחש תהליך מסוכן. במשך חמש שנים שום הצעה לא הועלתה לחילוצו של השבוי. אצל מפקדי צה"ל לפני שלושים שנה זה לא היה יכול לקרות.

הכרסום התחיל בהפניית חלק מהמאמץ הצה"לי כנגד ההתנחלויות ביש"ע, וגבר מאוד לקראת הנסיגה מעזה, כאשר במשך שלוש שנים עיקר עיסוקו של הצבא היה תכנון וחינוך לנסיגה וגירוש יהודים מחבל עזה, כאשר כל הקצונה הבכירה נבחרה לפי שיקול מרכזי אחד – תמיכה בנסיגה. כך קורה שהרמטכ"ל קורא לגלעד שליט גיבור. והאלוף אבי זמיר, בעודו במדים, לא התבייש לספר בראיון ('ישראל היום' 4,12,09) על הרושם העז שהותירה בו הצפייה בקלטת שליט בהיותו בשבי: "אין לי כל ספק שמבחינתי, זה היה אחד מהרגעים היותר מעצבים שהיו לי…" איש זה היה אחראי על שיבוץ כל החיילים, את חלקם שלח לחרף נפשם בחילות הקרביים, לא כולם ישובו לביתם בשלום, אבל הצפייה בשבוי ריגשה אותו יותר.

מערכת המשפט

מערכת המשפט, שמטיפה לנו השכם והערב שאנחנו מדינת חוק, מסכימה באופן עקבי להפרה החמורה ביותר של כללי המוסר, הצדק והחוק הפלילי, בנותנה אישור לשחרור מאות מחבלים שעברו על העבירות החמורות ביותר, ונשפטו לפי כללי החוק המחמירים למאסרי עולם רבים. בכל הזדמנות הם מרשים לעצמם להתערב בהחלטות הממשלה, לקבוע את כללי הפתיחה באש, את מיקום גדר הביטחון ותיחום היישובים וכו', אך לפתע הפעם נתקפו בענווה ונזכרו בטענה שאין לבית המשפט להתערב בנושאים כאלה שבסמכות הממשלה.

מי שהיה זקוק להוכחה, יכול עכשיו לדעת בוודאות שתפישתם השמאלית קודמת לחוק. אבל הם ימשיכו להטיף לנו על שלטון החוק ויתעללו בכל חייל שאולי ייפול לכאורה איזשהוא פגם בהתנהגותו כלפי האויב.

למען המתנחלים

אשרינו שיש לנו את המתנחלים בהר בגליל ובנגב, שמבססים את זכותנו על ארץ ישראל ואת אחיזתנו בה. ככל שרוח ההתנחלות תגבר, ינוסו הצללים.

חופש הלימוד התורני

לפני כחודשיים כתבתי מאמר תמיכה ברב דוב ליאור שליט"א והרב יעקב יוסף שליט"א, שהוזמנו לחקירה בעקבות מתן הסכמה לספר 'תורת המלך', ומשלא באו לחקירה עצרום בכוח. כתבתי ששלוש סיבות טובות ישנן לסירובם לבא לחקירה:
א' סיבת החקירה – רדיפה. שכן לא היה על מה לחקור, כל דברי הספר והסכמותיו כתובים ומונחים לפני כל מי שרוצה לחקור, הסיבה היחידה שנותרה לחקירה – רצון להשפיל ולאיים על רבנים.
ב' – הפליה. אישים מהשמאל מתבטאים בחריפות רבה יותר כנגד המתנחלים, אולם רק אישים מהימין מוזמנים לחקירה. רק למענם הוקמה יחידה מיוחדת. אסור לשתף פעולה עם מציאות שכזו.
ג' – מגמת החקירה כדי להבהיר שהחוק החילוני מעל התורה. זה היה הנימוק המרכזי למעצרם של הרבנים, כפי שאמרו נציגי הפרקליטות והפוליטיקאים החילוניים שתומכים בהם. ומשכך היו הרבנים וכל נאמני התורה מוכרחים להבהיר שצו התורה מעל החוק.

עוד הוספתי שאף שרוממות החוק בגרונם של האישים החילוניים שתקפו את הרבנים, בעצם לא החוק באשר הוא יקר להם, אלא רק מפני שהחוק במצב הנוכחי מבטא את השקפת עולמם הם לוחמים למענו. אבל חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון? כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

כלומר הוויכוח הוא בעצם מדיני ומוסרי, כיצד צריך להתמודד עם האיום הערבי, כאשר הערבים נוקטים בדרכי טרור תוך שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן חי. ספר "תורת המלך" הוא חלק מהדיון החשוב הזה. הוספתי: "אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני". אלא שבמקום להתווכח באופן מכובד עם סברות תורניות שהועלו שם, השמאל משתמש בפרקליטות ובתקשורת כדי להעליל עלילת דם על הרבנים שהם מעודדים רצח ערבים.

הטענה נגדי

בתגובה כתב לי תלמיד חכם: "אין כוונתי לחלוק על מכלול הדברים, אלא להתייחס לפסקה מהותית אחת בדבריך, שחורגת משאלת מעצרו של הרב ליאור, ועוסקת בספר "תורת המלך" גופו. כתבת כך: "ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ‏ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס ‏לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

אכן בחלק גדול מן הספר הוא עוסק בשאלה הזו, של פגיעה באזרחים אגב לחימה במחבלים, ובעניין זה ודאי שדברי המחברים נכונים. אבל יש בספר גם חלק נוסף, המצדיק פגיעה מכוונת באזרחים גרידא של עם שלוחם נגדנו, גם כאשר הם אינם משמשים מחסה למחבלים, וגם אין עליהם כל אשמה אישית (כגון של עידוד למחבלים וכדומה), כדוגמת ילדים קטנים… (הוא הזכיר כמה ציטוטים שכך משמע מהם). אני מעריך שהרב רחוק מהעמדות הללו שמופיעות בספר. מכיוון שכך, איני רואה צורך להיכנס לדיון הלכתי בעניין זה, ולהראות שהמקורות המובאים בהקשר זה הם לענ"ד מופרכים ומתפרשים על ידי המחברים באופן לא נכון.

ההתרשמות שלי היא, שהרבנים שנותנים לגיטימיות לספר, ואפילו הרבנים שנתנו הסכמות לספר, מתמקדים רק בחלק הראשון, שבאמת יש בו צדק רב. אבל איני מבין איך מתעלמים מן החלקים הללו, שהם חמורים מאד.

אני חושב, שהמחאה של הרבנים על התנהלות המשטרה, תישמע ותתקבל באופן הרבה יותר נכון, אם היא תכלול גם מחאה על החלקים הללו בספר".

תשובה – כשיש עלילה אסור להתעסק בחסרונות

טענותיך דומות בעיני לטענותיו של רבי זכריה בן אבקולס, שבגלל דקדוקים שונים, מנע את האפשרות לטפל בתסבוכת שעמדה להיווצר עם רומא. יש להבחין בין שאלות גדולות כלליות לשאלות קטנות פרטיות.

השאלה הגדולה שנידונה בציבוריות הישראלית היא, האם הספר והרבנים מעודדים רצח עם או רצח ערבים כפשוטו, בלא הקשר של התגוננות או עת מלחמה. כך מוזכר בכל כלי התקשורת יומם ולילה. זו הסיבה שגם אנשים הגונים בשמאל משוכנעים שצריך להעמיד את הרבנים למשפט.

זו השאלה היחידה שעומדת עתה בפני "המושבעים" – במקרה שלנו הציבור. ורק על השאלה הזו צריכים כעת להשיב. והתשובה ברורה, המוטיבציה לכתיבת הספר היא איך להתמודד עם אויב שמסתתר מאחרי אוכלוסיה תומכת, ובשום פנים אין בו מוטיבציה להרוג גוים או לרצוח עם. צריך להכיר את המציאות: בשעה שמלבים "עלילת דם" העיסוק בחסרונות שיש בספר או בדברי הרבנים מסוכן מאוד, מפני שהמערכת המשפטית והשלטונית מתחשבת בציבור, וכאשר הם שומעים שאפילו הציבור הדתי "מודה במקצת", את ההמשך הם כבר לא צריכים לשמוע. מבחינתם, זה שאפילו רבנים מודים שיש אמת מסוימת בטענות, מוכיח שהטענות צודקות. וממילא איך לטפל ברבנים הסוררים הם יודעים טוב יותר. לכן כל מי שרוצה להגן על כבוד התורה, הדתיים, וחופש הלימוד, צריך להימנע בעת שמושמעת "עלילת דם" מלעסוק בביקורת. הוא יכול לעסוק בזה שבוע לפני או חודש אחרי, בלי שום קשר לרדיפה שרודפים עכשיו את הרבנים.

זה מזכיר את המקרה של הפרופ' הטיפש או הנבל מבר אילן, שהסכים אמנם שהיהודים לא השתמשו בפועל בדם של נוצרים לאפיית מצות, אבל הוא יכול להבין את האנטישמיים שהעלילו עליהם כך, כי הוא מצא בכמה תשובות שדנים בשאלה ההלכתית האם מותר להשתמש בדם בהמה כתרופה. כאשר מרחפת בחלל האוויר "עלילת דם", אסור לומר דבר שכזה. בדומה לזה כאשר טענו האנטישמיים, שכל היהודים גנבים, אסור היה להגיב בכנות, שאמנם יש בעיה מסוימת כזו בעם היהודי, אבל אסור לטעון בהכללה שכולם גנבים. אלא צריך לדחות את ה"עלילה" מכל וכל. וכל המסכים למקצת מהעלילה, נעשה שותף בה.

חירות הלימוד

ספר "תורת המלך" אכן לא מסיק מסקנות סופיות, הוא מעלה סברות ביניים, אבל ביודעים נמנע מלהתייחס לכמה שאלות מרכזיות, כמו מידת המחויבות לקיים את חוק המדינה והסכמים בינלאומיים. כלומר הדיון שם הוא תיאורטי למצב שבו אין מדינה ואין צבא ואין אמנות בינלאומיות. וכאשר מכניסים את השיקולים הללו לדיון, המסקנות כמובן עשויות להשתנות מהקצה אל הקצה. אכן לדעתי זהו חסרון גדול בספר, ואף שהמחברים מודים בו, הם לא הדגישו אותו מספיק. וכך יוצא שנאמרות בו סברות ביניים שקשה להולמם לפי המוסר המוסכם כיום, וגם זה חסרון גדול. למרות זאת, הקו המרכזי של הספר תואם במידה רבה את אמנת ז'נווה לעת מלחמה, ואת הנוהג המקובל בארצות המערב.

ולמרות החסרון שבספר, יש ערך עצום לחירות הלימוד והדיון, ואסור לפסול פרסום ספר כזה. שכן בכל בירור אמיתי מעלים לעיתים דעות מופרכות. לעיתים מתוך טעות ולעיתים מתוך עמדה מוקצנת או רצון לברר דבר עד הסוף. ויש בזה תועלת מרובה, כי רק באופן זה ניתן לברר היטב את הסוגיה על כל צדדיה. אם יהיה מותר להעלות סברות רק לכיוון אחד ולא לכיוון אחר, לעולם לא נוכל להגיע למסקנה תורנית מאוזנת. לכל היותר נוכל לצרף מקורות לעמדה החילונית הרווחת במערב, כמו שבדרך כלל קורה. לכן חשוב כל כך להגן על חופש הלימוד התורני.

מבוכת האקדמיה במערב

כדרך אגב יש לציין, שהעולם האקדמי המערבי נמצא במבוכה רבה בסוגיות אלו, מפני שעקרונותיו המוסריים לא מאפשרים לו לדון בהכללה על 'המוסלמים', על אופיים ומגמותיהם, ועל אוכלוסיה שמעודדת טרור, וכך הוא מתקשה למצוא דרכים יעילות להתמודד עם הטרור המוסלמי, שמסתבר שילך ויגבר. רק לאחר שיוסרו המגבלות על הדיון הנדרש, יוכלו למצוא את הנוסחה הנכונה להתמודדות יעילה עם הטרור האסלאמי.

אופיו של הציבור הדתי

אם נדבר בגילוי לב, הציבור הדתי ובכללם המתנחלים אינו לוחמני כפי שהתקשורת השמאלית מנסה לציירו. בסך הכל יחסית לציבור הישראלי הוא רגיל לנהוג באדיבות ורחמנות כלפי הערבים. בהיותו על מדים אין בו תשוקה להרוג באויב, אם צריך להילחם נלחמים, אבל בבחינת "מה חובתי ואעשנה", עם הרבה פחות חשק להרוג מהמקובל בקרב חיילים. הניגונים החסידיים והפיוטים השונים אינם מטפחים את האכזריות הנדרשת לאופי החיילי הקלאסי. הריסון והאיפוק שבדת אינם מאפשרים פיתוח אופי חיילי, לוחמני ואכזרי. כל מי שמתבונן בהתנהגות החיילים הדתיים, בני ההתנחלויות, נוכח בזה. כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל בסך הכל, עדיף לערבי להתקל בחייל דתי במחסום. הציור שמציירים בתקשורת, כאילו המתנחלים חפצים להרוג ולהתנכל לערבים רחוק מאוד מהאמת.

אכן כן. יש לציבור הדתי-הימני עמדה ברורה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וגם הכרה ריאלית של המציאות, שכל זמן שהערבים אינם מכירים בכך, בלית ברירה נאלץ להילחם בהם, ושום פשרה לא תועיל.

התועלת

אמנם יתכן שבדיעבד צומחת תועלת מסוימת מכך שהשמאל מתאמץ לתאר את המתנחלים כאכזרים. הוא מחזק בכך את ההרתעה כלפי האויב.

חיזוק הפריפריה

הערה קצרה: מחלוקת הארץ לשבטים ניתן ללמוד על המגמה העקרונית לחזק וליישב את כל חבלי הארץ בשווה, שכן כל שבט היה עוסק בחיזוק נחלתו, ויוצר לעצמו עיר בירה מחוזית. נקווה שעליית מחירי הדירות במרכז תשמש מנוף לחיזוק ההתיישבות בכל חבלי הארץ.

רדיפה אידיאולוגית באצטלה משפטית

אין לחקור רבנים על שמילאו את תפקידם והביעו את דעתם * מטרת החקירה בפרשת 'תורת המלך' – להפחיד את הרבנים ולהשפילם * הכלל "דינא דמלכותא דינא" לא נאמר כשאין שוויון בפני החוק * התורה עומדת מעל לחוק, כשם שהמצפון קודם לחוק * התקשורת מציגה מחאה מתונה כהתפרעויות קשות * במקום להילחם בפשע, המשטרה נרתמת לקידום עמדות אנשי השמאל מהפרקליטות * הדיון המוסרי וההלכתי על היחס לאוכלוסיית אויב בעת מלחמה * הספר 'תורת המלך' לא קרא לרצח עם ולהריגת חפים מפשע

על סירובם של הרבנים להיחקר

שאלה: כאיש שמאל שמשתדל לכבד כל אדם, כולל דתיים, אני לא מצליח להבין מדוע אתם תובעים זכויות יתר לרבנים. מדוע רבנים שנקראו לחקירה לא יתייצבו ככל שאר האזרחים? אפילו ראש ממשלה ונשיא נחקרו כאן, אז מדוע שינהגו ברבנים בכפפות משי? האם לדעתכם לא צריך להיות שוויון בפני החוק?!

תשובה: לו היה רב נחשד בפלילים, לא היינו טוענים שאינו צריך להתייצב לחקירה. אבל במקרה שלפנינו, רבנים עסקו בתלמוד תורה ומילאו את תפקידם בנאמנות כלפי התורה וכלפי הקהל שבשמו ולמענו הם מכהנים. על כך אסור לחקור. בתחום תלמודם רבנים אכן זכאים לחסינות.

וביתר פירוט: שלוש סיבות ישנן לסירובם של הרבנים להיחקר, וכל אחת מהן יכולה לעמוד בפני עצמה.

א – סיבת החקירה: רדיפה

אין שום סיבה לחקור את הרבנים. הספר עם ההסכמות פורסם ברבים ומונח לפני הכל, גם השוטרים והפרקליטים יכולים לקרוא בו. אם על פי עמדתם השמאלנית הדברים בניגוד לחוק, הרי שהם יכולים להעמיד לדין. אם אין שם דברים שמנוגדים לחוק – שישתקו. אז מדוע צריך להביא את הרבנים לחקירה באזהרה?

המניע המסתבר היחיד הוא רצון של הפרקליטות להשפיל את הרבנים ולהפחיד אותם. הפרקליטות, שנשלטת על ידי אישים מהשמאל הקיצוני, החליטה לרדוף רבנים, להכפיש את שמם ברבים ולהציגם כפושעים ומסיתים, מתוך תקווה שעל ידי כך יצליחו לעצור את השפעתם. הם מנצלים את תפקידם הממלכתי כדי לקדם את עמדותיהם.

אדם הגון שיש בליבו מצפון אינו יכול לשתף פעולה עם העוול הזה. הסכמה לבא לחקירה מהווה הסכמה בשתיקה לאפליה המכוערת מצד הפרקליטים והחוקרים.

ב – אפליה

אישים מהשמאל מסיתים לשנאת מתנחלים, קוראים לציבור ולמערכות השלטון לפגוע בהם, לשבור את מפרקתם ולהרוס את בתיהם. הפרקליטות נמנעת מלהעמידם לדין, במיוחד כאשר מדובר באנשים מהאקדמיה, סופרים ואומנים. לעומת זאת, ישנה מחלקה מיוחדת בפרקליטות שתפקידה לרדוף יהודים מהימין על התבטאויות קלות בהרבה, כאשר על הכוונת מציבים את הרבנים.

יש לנו כלל הלכתי: "דינא דמלכותא דינא" (נדרים כח, א). אולם כתבו הפוסקים שכלל זה מחייב כאשר החוק ואכיפתו מוטלים על כולם בשווה, אבל במקרה של אפליה בולטת מצד החוק, אין צריך לציית לו. כי אין זה 'דין מלכות' אלא 'עוול מלכות' (עיין רמב"ן ונימוקי יוסף לב"ב נד, ב; ריטב"א לנדרים).

לו היתה הממשלה מעמידה לפני הציבור שאלה האם להקים מחלקה מיוחדת לאכיפת החוק על המתנחלים דווקא – ודאי לא היו זוכים לרוב. הפרקליטות מנצלת את מעמדה כדי לקדם את עמדותיה בניגוד לכללי ההגינות ולעמדות הציבור.

היו תקופות שבהן היינו נתונים למרמס ולא היה בידינו כוח להתקומם בגלוי נגד חוקים מפלים. אבל כאן בארץ ישראל, האם אפשר להסכים לעוול משווע ופומבי שכזה?!

ג – התורה והחוק

השאלה שעומדת על הפרק: בהתנגשות שבין התורה והחוק, מי גובר? אישי השמאל, כולל ציפי לבני יו"ר 'קדימה', תובעים מהפרקליטות והמשטרה להביא את הרבנים בכוח לחקירה, כדי להבהיר, שהחוק עומד מעל לתורה. ומאחר שכך, אנחנו מוכרחים להבהיר שצו התורה הוא מעל לכל החוקים.

אברהם אבינו היה מוכן לוותר על החוק הטבעי של אהבת אב לבנו ולעקוד את בנו יחידו על גבי המזבח, כי כך צווה אותו ה'. עוד לפני כן היה מוכן ליפול לכבשן האש ולא לשמוע לחוק המקובל ולעבוד עבודה זרה. מיני אז מוכנים יהודים בכל הדורות למסור את נפשם על שמירת התורה. מעולם לא הסכימו לקבל חוק אחר שיהיה מעל התורה.

גם מלך ישראל כפוף לתורה, וכפי שנאמר ליהושע בן נון בעת מינויו למנהיג, שיש בידו סמכות להעניש בחומרה כל איש אשר ימרה את פיו וימרוד במלכות, ובתנאי שלא יסור מהתורה ימין ושמאל. ואם ייתן הוראה שמנוגדת לתורה, דבריו בטלים ומבוטלים (יהושע פרק א). וכך כתב הרמב"ם (מלכים ג, ט): "אם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעין לו".

הצו הרוחני-מצפוני מעל החוק

יסוד זה, שהצו הרוחני-מצפוני עומד מעל לחוק, התגלה בעולם על ידי עם ישראל, ובמשך הזמן הפך לנחלת הטובים שבבני אומות העולם. אדם הסבור שהחוק שחוקקו אנשים עומד מעל המצפון, הוא אדם מסוכן ביותר. הוא ישתף פעולה עם כל הדיקטטורות. הוא יהיה מוכן להלשין על אביו ואמו, והוא יהיה מוכן לבזות את התורה שכל הסבים והסבתות שלו מסרו את נפשם עליה. הוא ילמד במוסדות דתיים ואח"כ בשם החוק ירדוף רבנים.

הצביעות ביחס לחוק

גם הציבור החילוני ברובו מסכים לכך שהמצפון קודם לחוק. כאשר אישים חילוניים תובעים להעמיד לדין את הרבנים שלא כפפו את ראשם בפני החוק, הם אינם עושים זאת מפני שהחוק באשר הוא יקר להם, אלא מפני שהחוק מבטא כיום את השקפת עולמם. חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון?

כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

התשקורת

אישי התקשורת מזדעזעים מ"ההתפרעויות הקשות" לאחר מעצרו של מו"ר הרב דב ליאור שליט"א, ולפיכך הם תובעים מהמשטרה לטפל ביד קשה במתפרעים. גם זה חלק ממסע ההסתה המגמתי נגד הציבור התורני. על איזה התפרעות בדיוק דיברו? חלק מהציבור שבשמו ולמענו הרב ליאור מתבטא, יצא לקבל את פניו ולמחות על כך שנפל קרבן לרדיפת המשטרה. את מה הרסו? את מה שרפו? במי בקשו לפגוע? עובדה שאת כל העצורים שחררו מיד למחרת. הפרקליטות תעשה כמובן הכול כדי להעמידם לדין תוך הפליה מחפירה, אבל אפילו הם לא יצליחו למצוא סעיפי אישום משמעותיים.

יום לפני כן, בשכונה אחרת בירושלים, יהודי טעה בדרכו והתרחק מהכביש הראשי מאה וחמישים מטר בלבד. ערבים התנפלו עליו להורגו על לא עוול בכפו. רק מפני שהוא יהודי. המוכתר שלהם הצליח למנוע את הרצח, מתוך שהבין שאם היהודי ייהרג גם אנשיו ישלמו מחיר.

וראו את השקר: אף אחד מאישי השמאל והתקשורת שהשתלחו ב'מתפרעים' הדתיים, לא תבעו מהמשטרה להשליט סדר בשכונות הערביות. הם היו עסוקים בקשירת כתרים למוכתר "הצדיק".

משטרה מסואבת

כולם מכירים את אוזלת ידה של המשטרה. אזורים שלימים סובלים מאלימות, גניבות והטרדות, והמשטרה נמצאת באוזלת יד מוחלטת. והנה פתאום הפרקליטות תובעת מהמשטרה להפעיל את כל כוחה כנגד הרבנים והציבור התורני. האם אין זה שימוש במשטרה ככלי לקידום עמדות פוליטיות?

אילו היה לנו שר משטרה הגון, הוא היה מפנה את המשטרה למקומות הנכונים. אבל הוא בוחר מסיבותיו לשמש כלי בידי מערכת המשפט הנשלטת בידי השמאל.

התמודדות עם אוכלוסייה אזרחית תומכת טרור

מראשית הקמתה מתמודדת מדינת ישראל עם האויב הערבי. לאחר שנוכחו שבמלחמה רגילה יתקשו להשמידנו, עברו הערבים לפעולות טרור. הם יודעים שאיננו רוצים לפגוע באזרחים שאינם משתתפים במלחמה, ועל כן הם בוחרים להסתתר ביניהם, ולנהל מתוכם מלחמת טרור נגדנו. התפישה המוסרית הרגילה מתקשה להתמודד עם לוחמה כזו. על פי התפישה המוסרית השלטת בחוגי השמאל, עדיף שחיילינו יהרגו מאשר יפגעו בסביבה האזרחית. באופן זה הצליחה מערכת המשפט לבטל את הסיכולים הממוקדים.

השאלה שעומדת לפנינו היא מה מותר מבחינה מוסרית לעשות נגד אויב כזה. אם היינו יכולים להרוג את כל הזוממים לפגוע בנו בלבד – זה היה מצוין. אבל בפועל הם משתמשים בבני משפחותיהם, שכניהם, גני ילדים ובתי חולים כמגן אנושי. האם מותר לפגוע בסובבים אותם ולמנוע בכך פיגועי טרור, או שצריך להימנע מלפגוע בהם, למרות שברור שבעקבות זאת נצטרך לקבור הרוגים מקרב חיילינו ואזרחינו?

ספר 'תורת המלך'

ספר 'תורת המלך' הוא חלק מהדיון החשוב הזה. אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני.

ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

ככלל אפשר לומר, שעמדת החוק הבינלאומי המנוסח באמנות ז'נווה ביחס לחוקי מלחמה, אינה רחוקה מעמדת הרבנים. צאו וראו כיצד כוחות נאט"ו והאמריקנים פוגעים גם באזרחים תוך כדי פעולות לחימה.

העלילה וההסתה

כחלק ממלחמת הדעות כאן בארץ, הפרקליטות, התשקורת ואישי שמאל אחרים מבקשים להוציא דיבה, להעליל על רבנים עלילות דם, כאילו הם תומכים ברצח גויים. ויש מי שלא נחה דעתם עד שטענו על הרבנים שהם תומכים בג'נוסייד – 'רצח עם', לא פחות! כך למשל טען פרופ' אמנון רובינשטיין בראיון משודר. צריכים עצבים של ברזל כדי שלא להתפוצץ מכעס על הדיבה האנטישמית הזו. הרי כל העולם שומע את מה שהם אומרים עלינו, איך שהם מתירים את דמנו. לכן הציבור כל כך מתקומם ומתרגז. מתוך אחריות ציבורית, הרבנים והמחנכים משתדלים להטות את רוב הכעס לאפיקים של בנייה. אבל כשמתחילים לחשוב ולהיזכר בעוולות הנוראות של הפרקליטות ובתי המשפט, הכעס גובר ומטריף.

אחרית דבר

נחמתנו היא שכשם שהרעיונות הנעלים והנאצלים של תורת ישראל ניצחו את האלילות, את היוונות המושחתת ואת האנטישמיות הפרועה, כך הם ינצחו גם הגל העכור הזה של המהרסים הבאים מתוכנו. ככל שנדע יותר לעמוד בעצמאות על האמת והמוסר שבתורתנו, כך נזכה מהר יותר לגאולה שלימה.