בזכות הישיבה התיכונית

כדרך לרבים יש להעדיף את השיטה המשלבת לימודי קודש עם לימודי חול ● הריבוי היחסי של עוזבי תורה בקרב בוגרי ישיבות תיכוניות נובע מהחינוך שקיבלו בבית ולא מלימודי החול ● נער שנפשו חשקה לעסוק רק בתורה – ילך בדרכו וילמד במקום שלבו חפץ

שאלת הישיבה התיכונית מול ישיבה קטנה 

בשבוע שעבר הועלתה שאלה מאת הורים הרוצים לעשות את רצון ה', ולחנך את בנם בשלמות על פי הדרכת התורה, והם מתלבטים להיכן לשלוח את בנם הלומד בכיתה ח': לישיבה קטנה שאין לומדים בה לימודי חול או לישיבה תיכונית. ואחר שביארתי באריכות את הערך שבלימודי המדעים, מחז"ל, ראשונים ואחרונים, יוצא למסקנה שאין שום פגם בשילוב של לימודי חול עם לימודי קודש אלא להפך, יש בכך מעלה, וכדברי הגר"א שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות לעומת זאת יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה. ולכן רוב גדולי ישראל, תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים, היו לומדים גם לימודי חול. 

על פי זה המלצתי להם לשלוח את בנם לישיבה שידועה כמצליחה לחנך את תלמידיה לאהבת תורה ויראת שמיים, לקיום המצוות, ובכללן גם המצוות הכלל ישראליות, ומשלבת בתוכניתה גם לימודי חול, ובוגריה עוברים את מבחני הבגרות מטעם משרד החינוך.

עמדת הישיבות החרדיות 

שאלה: אם ישנו ערך גדול כל כך בלימוד החכמות השונות, מדוע גדולי הרבנים של הציבור החרדי מורים ללמוד תורה בלבד, ועל פי הדרכתם אין משלבים לימודים מדעיים, לא בישיבות הקטנות ולא בישיבות הגבוהות.

תשובה: להבנתי, גדולי הרבנים אינם שוללים את עצם לימודי החול, אלא שהם חרדים שמא מתוך לימודם יתקלקלו הבחורים וינהו אחרי האווירה החילונית. עמדה זו הלכה ונקבעה לפני כמאתיים שנה, כאשר תנועת ההשכלה באירופה החלה למשוך אחריה יהודים רבים, שדימו בלבם כי הנה עוד מעט יפתור המדע את כל בעיות האנושות, ואין יותר צורך בתורה ובמצוות. וכך קרה שרבים מיהודי מערב אירופה שלמדו חכמות חיצוניות עזבו את דרך ישראל סבא והמירו את דתם. תופעה זו רווחה בכל מקום שאליו הגיעה תנועת ההשכלה המודרנית.

תגובת הנגד של רבים מגדולי ישראל הייתה לאסור בתוקף את לימודי החול, מפני שאם צריך לבחור בין שמירת היהדות לערך שבלימודי המדעים, ברור ששמירת היהדות היא הקודמת לכל.
עמדת הרבנים התומכים בלימודי מדעים

שאלה: האם לא ראוי לקבל את עמדתם של גדולי התורה ולמנוע את הבחורים מלימודי חול?

תשובה: האמת הכואבת היא שהעמדה החרדית, למנוע את הבחורים מלימודי מדעים, לא עמדה בפרץ. בכל מקום שבו התפשטה ההשכלה המדעית המודרנית החילונית, רוב הציבור היהודי זנח במידה זו או אחרת את התורה והמצוות. ואכן, לעומת המתגוננים מפני עזיבת הדת על ידי הסתגרות ושלילת לימודי המדעים, היו מגדולי ישראל האחרונים שסברו כי לטווח ארוך ההסתגרות לא תצליח, והדרך הנכונה יותר היא דווקא ללמוד להתמודד עם העולם המודרני, ליטול את הטוב שבו, ולחסן את התלמידים מפני השפעותיו השליליות.

זו הדעה שהתגבשה בקרב הרבנים בגרמניה, שהם שראו ראשונים את האסון הרוחני שפקד את הקהילות היהודיות עקב ההימשכות אחר ההשכלה. הם הגיעו למסקנה שבמקום להחרים את לימודי החול, יש לעודד את תלמידי הישיבות ללמוד גם לימודי חול. על ידי כך רצו לחסן אותם מפני התפיסה המוטעית כאילו ההשכלה החילונית יכולה להחליף את התורה. כך סבר גם הגאון מווילנא, שעודד את תלמידיו ללמוד לימודי חול (הקדמת פאת השולחן, קול התור ה, ב). והרב ריינס זצ"ל יסד בלידא ישיבה תיכונית גדולה. 

ואף מרן הרב קוק זצ"ל כיבד מאוד את תנועת "תורה עם דרך ארץ", ואף הוסיף לראות בשילוב של הקודש עם החול לא רק הכרח שאין לגנותו, אלא אתגר שעל ידו אפשר להגיע לקידוש ה' השלם. 
האם לא הוכח שההחרדים צדקו

שאלה: האם לא הוכח שהחרדים צדקו, ומקרב הציבור החרדי מעטים יותר העוזבים את דרך התורה והמצוות?

תשובה: לא ברור מקרב איזו קבוצה עזבו יותר. אם נבחן את מאתיים השנים האחרונות, באירופה ובארץ ישראל, יתכן מאוד שנמצא שדווקא מקרב מסגרות החינוך ששללו את לימודי החול עזבו רבים יותר את דרך התורה והמצוות. הרי ברוב הקהילות באותן השנים היה נהוג ללמוד לימודי קודש בלבד, וכשמונים אחוז בסופו של דבר נעשו חילונים. 

גם כיום, בארץ ובאמריקה, רוב שומרי התורה והמצוות דוגלים בעמדת "תורה עם דרך ארץ". 

טענות קשות כנגד הישיבות התיכוניות

שאלה: אבל בפועל אנו רואים שרבים מבני הישיבות התיכוניות עוזבים את התורה והמצוות. ואף מבין הנקראים דתיים, רבים אינם לומדים תורה ברצינות, ואינם מקפידים בקיום המצוות. לכן היה ראוי להדריך את מי שיכול להתחזק, שילך ל'ישיבה קטנה', ורק מי שאינו מסוגל לכך, שילך לישיבה תיכונית?

תשובה: אמנם על פניו נראה שמהישיבות התיכוניות אחוזים גבוהים יותר עוזבים את דרך התורה והמצוות. אולם מנגד, אם נבחן את הבתים שמהם באים הבחורים לישיבות התיכוניות, נמצא כי ברבים מהם אין התורה והמצוות עומדים בראש סדר היום, ובלא גיבוי של בית ההורים קשה לרבנים בישיבה התיכונית לחנך לחיי תורה ומצוות בשלמות. וכשלוקחים בחשבון את העובדה הזו, יתכן שהצלחתן של הישיבות התיכוניות מרובה מהצלחת הישיבות החרדיות. 

כלומר, הסיבה הגורמת לעזיבת התורה בקרב חלק מבני הציבור הדתי הלאומי היא העמדה המוטעית שכאילו יש שוויון בין ערכי הקודש והחול, וצריך למצוא דרך של פשרה ביניהם. עמדה כזו כמובן פוגעת מאוד ביכולת לחנך לאמונה בה'. הקודש הוא עליון על החול, הקודש צריך להדריך את החול ולא להתפשר אתו.

עדיפות הישיבות הציוניות 

אכן, כאשר נבדוק את הישיבות התיכוניות שבהן ההורים נותנים גיבוי מלא לקיום השולחן ערוך, ומדגישים את העליונות של לימודי הקודש על פני לימודי החול, נמצא שאחוז עוזבי התורה מבין בוגריהם הוא נמוך מאוד, וודאי שאינו עולה על אחוז העוזבים בישיבות החרדיות. 
וכיוון שלימודי החול אינם גורמים בפועל לעזיבת הדת, נראה לעניות דעתי שעדיף לשלוח את הבן לישיבות שמכלילות בלימודיהן גם לימודי החול. ראשית מפני שעל פי האמת ישנו ערך בלימוד חכמות חיצוניות, הן מצד הכרה בגדולת ה', כמבואר בגמרא מסכת שבת (עה, א) ובדברי הרמב"ם והמהר"ל והגר"א ועוד רבים, והן מצד קידוש ה' לעיני העמים.

בנוסף לכך, העמדה השוללת לימודי חול קשורה בדרך כלל לעמדה כללית יותר של הסתגרות, וגוררת אחריה הימנעות מקיום מצוות חשובות, שעליהן אמרו חז"ל שהן שקולות כנגד כל המצוות. האחת, מצוות ישוב הארץ, השנייה, מצוות הצלת נפשות בשירות בצבא. 

ועוד, שההימנעות מלימודי חול גורמת לרבים מבני הציבור החרדי שאינם יכולים להתפרנס בכבוד, ונצרכים להזדקק לקופה הציבורית, והדבר גורם לחילול ה', כדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י). 

ישיבות קטנות ציוניות

שאלה: האם לא עדיף שבגיל הנעורים ילמדו רק לימודי קודש, ומתוך כך אח"כ ישלימו גם את לימודי המדעים?

תשובה: אכן יש סוברים שכך עדיף. אבל כדרך לרבים יש להעדיף את השיטה המשלבת לימודי קודש עם לימודי חול, שדרכה בטוחה ומתאימה יותר למכלול השאיפות התורניות שלנו. אלו שבעז"ה יעסקו ביישובו של עולם, על ידי לימודי החול יוכלו לרכוש מקצוע מכובד, להרבות בצדקה, לקדש את ה' ולהשפיע לטובה על החברה. ואלה שבעז"ה יגדלו להיות תלמידי חכמים ומחנכים יוכלו להיות שלמים יותר בתורתם.

ואם לא ישלימו את תעודת הבגרות בגיל הנעורים, ישנו חשש שאח"כ בלא מסגרת לימודית מסודרת לא יוכלו להשלים את הידיעות הבסיסיות בחכמות השונות. ואלו שמתאים להם לצאת לעבודה יאלצו להסתפק בעבודות שאינן הולמות את כישוריהם, או בלית ברירה יישארו ב'כולל'… ואלה שיגדלו להיות תלמידי חכמים עלולים לצאת חסרים בחכמות, וכנגד זה במאה ידות בתורה, כדברי הגר"א. ועל כגון זה אמרו (אבות ג, יז): "אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה".

אמנם נער שנפשו חשקה לעסוק בתורה בלבד, ראוי להסביר לו את הערך שבלימודי המדעים, ואת החשיבות שברכישת תעודת הבגרות. ואם אחר שהבין זאת הוא רוצה לגדול בתורה ולהיות תלמיד חכם, ולהשקיע את כל שעותיו לתורה, ואחרי שיגדל בתורה הוא מתכנן להרחיב את ידיעותיו בחכמות – יש לעודד אותו ללכת בדרכו. וכפי שאמרו חכמים (ע"ז יט, א): "לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ".

שבת תשובה

טעם למצוות אכילה בערב יום הכיפורים

"מצווה לאכול בערב יום הכיפורים ולהרבות בסעודה" (שו"ע או"ח תרד, א). ולכאורה ביום שלפני יום הכיפורים היה ראוי להתמלא בחיל ורעדה, ומה המקום לשמחת אכילה ושתייה? באר רבי משה קורדברו, שהשמחה היא לקראת מצוות התשובה שאנו מקיימים ביום הכיפורים. שכן ראוי לשמוח מאוד בקיום כל המצוות, ועל אחת כמה וכמה במצווה חשובה כמצוות התשובה. אלא שהתשובה עצמה כרוכה בצער וחרטה, וידוי וקבלה לעתיד, ובאותה שעה אי אפשר לשמוח באופן גלוי, ולכן ציוותה התורה שנשמח באכילה ושתייה לפני יום הכיפורים, ומתוך כך נכנס ליום הקדוש, יום שבו סלל עבורנו הקב"ה דרך לשוב אליו בתשובה.

הבטחון בה' שיוציא את דיננו לטובה

לקראת ראש השנה, מסתפרים ולובשים בגדים חגיגיים, ואוכלים ושותים. ואף ביום הכיפורים לובשים בגדים לבנים, ויוצאים מיום הכיפורים בשמחה, שבטוחים שה' יוציא את דיננו לטובה.
וכן אמרו חכמים: איזו אומה מופלאה כאומה זו, שיודעת מנהגיו של אלקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, מרוב דאגתו על דינו שמא יגזר למיתה, לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו, ואינו חותך צפרניו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם, ומתחתכים ציפורניהם, ואוכלים ושותים, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס ויזכו בדין (עפ"י המובא בטור או"ח תקפא).
והלא בעינינו אנו רואים איך בכל שנה מתים כך וכך נפשות מישראל, ומהם שמתים ביסורים קשים? ומדוע שנצא מיום הכיפורים בשמחה? אלא שעיקר הדין הוא על החיים האמיתיים, התלויים בקשר שלנו עם רבונו של עולם, מקור חיינו. ומי שאינו חוזר בתשובה בימים הנוראים, כאשר נגזר דינו למיתה, זוהי מיתה של אבדון, שכולה צער ויגון. אבל מי שקיים את סדר הימים הנוראים כהלכתו, מובטח לו שזכה להתקרב לרבונו של עולם, ואף אם ח"ו נגזר עליו איזה דבר שאינו טוב, אף זה לטובה, כדי לתקן אותו ולהביאו לחיי העולם הבא. ועל כך ראוי לנו שנשמח (עפ"י השל"ה מסכת ראש השנה תורה אור יז).

מדיני צום יום הכיפורים

צום יום הכיפורים מן התורה (ויקרא כג, כז), לפיכך דינו חמור משאר הצומות. שמצום תשעה באב חולים פטורים ואילו בצום יום הכיפורים חולים חייבים. ורק חולה שיש חשש סכנה שמא בעקבות הצום ימות – פטור מהצום, שפיקוח נפש דוחה את מצוות הצום.
אלא שאם יכול להנצל מהסכנה על ידי שתייה ואכילה מועטת, לשיעורים, עליו לעשות כן, ועל ידי כך אינו נחשב כמי שביטל לגמרי את הצום. בשתייה הכוונה שישתה פחות ממלא לוגמיו כל תשע דקות. מלא לוגמיו הוא השיעור שימלא את פיו כשינפח לחי אחת, כל אדם לפי גודל פיו (הממוצע למבוגרים הוא כ- 45 מיליליטר). ובאכילה, יאכל פחות מככותבת כל תשע דקות. כותבת הוא כשיעור נפח של שני שליש ביצה רגילה, ובמשקל מים זה יוצא כשלושים גרם, אלא שיש למדוד לפי הנפח.
ואם הוא צריך לאכול ולשתות יותר, יקצר את ההפסקות לשמונה או שבע דקות, ואם גם זה לא יספיק יקצר עד ארבע דקות, מפני שיש דעות שמשך הזמן הנצרך להפסקה הוא ארבע דקות בלבד. ובשתייה אם לא יספיק לו שיעור ההפסקה של ארבע דקות ישתה פחות ממלא לוגמיו כל דקה. כי יש אומרים שדין שתייה שונה מדין אכילה.

לשאול רופא ירא שמיים

חולה שמסתפק שמא יש במחלתו סכנת נפשות, צריך לשאול לפני יום כיפור רופא ירא שמיים מה דינו. אבל רופא שאינו ירא שמיים, אינו מבין את חשיבות הצום, ולכן הוא נוטה לומר לכל החולים שהם בסכנה, ולכן בכל מקרה של ספק אין להסתפק בחוות דעתו אלא צריך לשאול רופא ירא שמיים. ורק בלית ברירה, אם הגיע הצום ולא הספיק לשאול רופא ירא שמיים, ושמע מרופא אחר שעליו לאכול ולשתות, יאכל וישתה (כשאפשר לשיעורים), מפני שיש כאן ספק נפשות.

תשובת תומכי אוסלו

שאלה: בזמנו תמכתי בהסכמי אוסלו ובחרתי במפלגה שהשתתפה בביצוע ההסכמים עם הרשות הפלשתינאית. אחר שנוכחתי לדעת כי כל הכיוון הזה היה מוטעה, אמרו לי שעלי לחזור בתשובה, האם הדבר נכון, וכיצד חוזרים על כך בתשובה?
תשובה: במבנה השלטון הדמוקרטי לכל בוחר ישנה אחריות על תוצאות בחירתו. ואמנם אדם אחד בדרך כלל אינו מכריע לבדו את הכף, מכל מקום כל אחד ואחד נעשה שותף בהכרעת הכף לכיוון המוטעה. וכיוון שהסכם אוסלו כלל בתוכו מספר חטאים חמורים: א' פגיעה בבטחונם של כלל ישראל, ב' הפרת מצוות ישוב הארץ, ג' חילול ה' בנתינת מעמד של כבוד לרוצחים מרושעים, ד' גרימת נזק כלכלי למדינת ישראל, ואובדן עבודה מיהודים רבים; לפיכך ברור שכל מי שתמך בו צריך לשוב בתשובה.
ראשית התשובה להתחרט ולהתוודות על החטא, וקבלה לעתיד, שלעולם לא יבחר יותר במפלגה התומכת בנסיגה מחבלי ארץ ישראל. ומי שהביע את תמיכתו בהסכמי הנסיגה בפני חבריו, צריך להביע את תשובתו בפני חבריו. במיוחד אישי הציבור והתקשורת, שהביעו את תמיכתם בהסכמים עם המחבלים, צריכים להתחרט על כך בפומבי.
לאחר מכן יש להשתדל לתקן את המעוות בתשובת המשקל. כנגד מה שהיטה את הכף לרעה עליו להטותה לטובה, בשכנוע חבריו לחזור בהם מדרכם הרעה. וכן ראוי שכל מי שתמך בהסכמי אוסלו יתנדב כפי יכולתו למען נפגעי הטרור, וכנגד מה שפגע בבטחונם ורווחתם של מתיישבי יש"ע, ישתדל לסייע לישובים, בתיגבור השמירה או בכל דרך שתסייע לבניינם.

מי אחראי על חינוך הילדים

בשבוע שעבר נתפרסמה כאן כתבה על מערכת החינוך הדתית בקהילה היקרה והקדושה, פתח תקווה תבנה ותיכונן.
אצל רבים נשתרשה טעות, כאילו חינוך ילדי ישראל שייך למשרד החינוך, או לפקידי העירייה. האמת, כמובן, שהאחראים על חינוך הילדים הם ההורים. כך ציוותה התורה: "ושננתם לבנך" (דברים ו, ז), "ולמדתם אותם את בניכם" (שם יא, יט). וכשההורים אינם יכולים ללמד את הכל את ילדיהם הרי הם שולחים את ילדיהם למורים שילמדום.
לפיכך נכון וראוי הוא שכל הורה יבחר את בית הספר המתאים לקו חינוכו. ולכן אין שום נזק בכך שמערכת החינוך מגוונת ומורכבת ממוסדות שונים, שכל אחד מדגיש פן מסוים. לכולם יש מקום. יתר על כן, על כיוצא בזה אמרו חכמים "קנאת סופרים תרבה חכמה", התחרות תיטיב אם בתי הספר.
ואם ישארו ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לדאוג לחינוכם, או מפני מצבם הכלכלי, או מפני מצבם הרוחני – הציבור על ידי נציגיו צריך להשלים את החסר, ולדאוג שכל ילדי ישראל יקבלו לבסוף חינוך טוב. זו היתה תקנתו המפורסמת של יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא, א).
לכן יש לברך את הורי הילדים בפתח תקווה שקיימו את חובתם לדאוג לחינוך ילדיהם. את האלטיזים יש לגנות רק כאשר מדובר בעשירים שאוטמים את ליבם למצוקות הדל ואינם מוכנים לתרום למענם מהונם, או אנשים שזכו בכשרון ובחינוך טוב ואינם מוכנים לעזור לחלשים מהם. אבל את מי שחושב שילדיו יפגעו מהאינטגרציה המופרזת אין לגנות.
ראשי החינוך הממלכתי דתי צריכים להבין זאת, ולעודד יצירת מסגרות מגוונות המתאימות עצמם למגמות השונות שבציבור. זאת בתנאי שהחינוך באופן כללי יהיה לאמונה ולימוד תורה, לשמירת מצוות (כולל מצוות ישוב הארץ), וליחס חיובי למדעים ודרך ארץ, כדרכם של כל גדולי ישראל, כרמב"ם, המהר"ל והגר"א, ולנשיאה בעול הבטחון והפרנסה. כל מי שמקבל את העקרונות הללו צריך להיות מתוקצב באופן מלא על ידי החינוך הממלכתי דתי. על ידי כך הרבה יותר תלמידים היו זוכים לחינוך הגון.
בנתיים בתי הספר נקרעים בין המגמות השונות והסותרות, ורק מנהלים אמיצים ונבונים, כדרורית כהן, מצליחים לשרוד.

הסתפקות במועט

כיצד ראוי לאדם לחיות עם כספו, להוציא את כל מה שיש לו על מזון, בגדים ודיור, או להיות חסכן ולהשתמש תמיד בפחות?

תשובה לכך בפרשת השבוע (דברים יב, כ): "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דבר לך, ואמרת אוכלה בשר". רק לאחר שירחיב ה' גבולך – תאכל בשר, כמו שפרש רש"י על פי חז"ל: "לימדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבות ידים ועושר". כלומר רק אחר שיהיה לו בעדרו כמה וכמה כבשים, ישחוט אחד מהם לאכילה. כמו שנאמר (דברים יב, כא) "וזבחת מבקרך ומצאנך", אבל לא את כל בקרך וצאנך.
בתלמוד (חולין פד, א) נתנו לזה דוגמא, שאם יש לאדם מנה, יאכל ירק בלבד, שהיה המאכל הזול ביותר בימיהם. ואם יש לו עשרה מנה – בנוסף לירק יאכל בשבת גם דגים. יש לו חמישים מנה – יאכל בשבת בשר, שהיה יקר מדגים. ואם יש לו מאה מנה – יכול לאכול בכל יום בשר.

בתרגום לימינו

במילים אחרות: יש למשפחה חמשת אלפים ש"ח לחודש, תחייה בארבעת אלפים, תתן לצדקה מעשר – חמש מאות, ותחסוך חמש מאות. יש למשפחה שבעת אלפים, תשפר מעט את חייה, תחייה בחמשת אלפים, תתן לצדקה מעשר שבע מאות, ותחסוך אלף ושלוש מאות. יש לה עשרת אלפים, תחייה בששת אלפים, תתן למעשר אלף, ותחסוך שלושת אלפים. ואם יש לה עשרים אלף לחודש, תחייה בתשעת אלפים, אולי כבר ראוי שתיתן לצדקה חומש – ארבעת אלפים, ותחסוך שבעת אלפים.
צריך לדעת לתכנן את התקציב המשפחתי, לפי סדר עדיפיות נכון. על כך בפעם אחרת.

העניים שהעניות רודפת אחריהם

אבל, מציינים שם חז"ל שיש דורות ויש אנשים שמצבם כל כך רע, שהם גם עניים, וגם חולים. הם אינם מסוגלים לחסוך, כי כל אימת שמזדמנת להם איזו פרוטה לפורטה, הם נאלצים לקנות בה איזה מאכל להשיב את נפשם. עליהם נאמר הפתגם: "אחר העני הולכת העניות". הם תמיד במינוס בבנק, ועליהם לשלם עליו ריבית. הם מטפלים בשיניהם רק כשכבר אין להם ברירה, ובמקום לשלם עבור טיפול רגיל הם צריכים לשלם פי שלוש עבור טיפול שורש. אם ילדיהם מתקשים בלימודים, אינם מסוגלים לממן להם שיעורי עזר, וכך ילדיהם לא יצליחו בלימודיהם ולא יזכו במקצוע מכובד, ואף הם יהיו עניים. הם פטורים מלהפריש מעשר כספים ממשכורתם, מפני שהם עניים, אבל גם ברכת העשירות הבאה בעקבות הצדקה לא תגיע אליהם.
זהו מצב נורא. במצוות "והחזקת בו" (ויקרא כה, לה) נקראנו לפעול כדי להוציאם ממעגל העוני.
ופעמים שהקב"ה מזמן לעני פתח להשתחרר מקללתו, ושולח לו מעט כסף, ומשפר את מצבו הכלכלי. ואזי הוא בנסיון קשה: אם ידע לנהוג בכספו כראוי, יפריש מעשר כספים ויחסוך – יתעשר. אבל כשהוא שב ומבזבזו לריק, הרי הוא חוזר ונופל לעניות.
הכלל הוא שכל אדם שיכול – צריך לחסוך. בחסכון הכסף לא מתבזבז ועוד עושה פירות של רווחים בהיתר עיסקא. ואם יתעשר – אין בכך פגם, יוכל לנהוג במידה טובה ולהפריש חומש מרווחיו לצדקה, ואף להעלות במקצת את רמת חייו.

המתקשים לחסוך

ולא כמו אותם אנשים שככל שהם מרוויחים יותר, כך הם מבזבזים יותר. יש לו עשרת אלפים הוא חי בשלוש עשרה אלף. יש לו ארבעים אלף ש"ח לחודש הוא חי בחמישים אלף ש"ח לחודש, ומתלונן שקשה לו לגמור את החודש, במיוחד שהוא כל כך "מרבה" לתרום לצדקה, אלפיים ש"ח לחודש (סה"כ ארבעה אחוז). יהיו שישאלו: איך מוציאים חמישים אלף ש"ח לחודש. אל תדאגו, זאת לא בעייה, אפשר לקנות דירה שעולה קרוב למליון דולר, ורהיטים משובחים במחיר כפול או משולש, וכן הלאה.
כדי שאדם יוכל לחסוך, הוא צריך לפתח את הצד הרוחני שלו. ללא זאת, הוא חי כבהמה, שכל אוכל שמניחים לפניה היא זוללת עד שבטנה מתפקעת. הוא אינו מסוגל לרסן את עצמו, מפני שכל חייו מוקדשים להנאות מגושמות. כל כסף שיש לו הוא חייב להוציא, והוא מצליח לשכנע את עצמו שזה לא מותרות, שהוא אכן מוכרח לבזבז את כל כספו.
הכסף של האנשים הללו הוא כסף מת. כסף שאין ממנו תועלת, שמתבזבז על הנאות חולפות שדבר לא נשאר מהם לטווח ארוך. וראו זה פלא, אחר כל ההשקעות העצומות בדירת פאר, במכונית פאר, ברהיטי פאר, הם עייפים נורא, אין להם כח לגדל ילדים, הם לא מסוגלים להוליד יותר משניים שלושה ילדים. גם עם שני הילדים קשה להם להסתדר, הם מוכרחים לצאת לחופשות ארוכות בבתי מלון מפוארים. לכן הם לא יכולים לתת מעשר כספים לצדקה, ולפעמים, מוכרחים להודות, קשה להם לגמור את החודש, הם נאלצים לחיות במינוס. החיים קשים.

היודעים לחיות

ויש שמרוויחים עשרת אלפים ש"ח לחודש, ומקימים משפחה גדולה, ומשקיעים בחינוך ילדיהם. הם קונים בית באחת ההתנחלויות, או בפריפריה הזולה. אין להם כסף לשיעורים פרטיים, אבל הם משקיעים בילדיהם, מחנכים אותם ועוזרים להם בשיעורי בית. בכל חודש הם חוסכים. כשהילדים יגדלו, בעזרת חסכונותיהם יחתנו אותם ויסייעו להם בלימודיהם המקצועיים. הכסף שלהם חי. מכל שקל ושקל שלהם צומח דבר אמיתי. הם יזכו לראות את בניהם כשתילי זיתים סביב לשולחנם. אשרי חלקם.

כיצד ילמד אדם לרסן עצמו

אנשים רבים מתאוננים, כי אלף פעמים החליטו לא לבזבז את כספם לריק, ולא הצליחו. מה יעשו כדי ללמוד לנהל את כספם כראוי?
אכן אדם שכל מאווייו נתונים להנאות חומרניות חולפות, יקשה עליו לרסן את עצמו. כדי להתגבר על התאווה לקניית מותרות, צריך לפתח עולם רוחני עשיר ומספק. עם זאת תופעה מצויה שגם אנשים רוחניים מבזבזים את כספם, וזה מפני שהרוחניות שלהם תלושה ומנותקת מהשיקולים הריאליים. השילוב הנכון בין ערכים ושיקולים ריאליים הוא המתכון להצלחה. הערכים הם האור והשיקולים הריאלים הכלים.
אחת המצוות שמחנכות לכך היא מצוות מעשר כספים שבפרשתנו (דברים יד, כב). ופרשו חכמים "עשר תעשר" עשר כדי שתתעשר. אדם שמתרגל לתת מהונו לטובת הזולת ולשם לימוד תורה, לומד שלא להגרר אחר תאוותיו. הוא מסוגל גם לחסוך. עליו תחול ברכת ה' והוא יתעשר.

על יתומי הקדושים

עוד לא גמרנו להתאבל על קדושי עמנואל, וכבר נרצח הרב אלימלך שפירא מפדואל, והשאיר אחריו אלמנה ושמונה יתומים. ואחריו הכביד אבלנו, על הרב יוסי וחנה דיקשטיין, הנאהבים והנחמדים, בחייהם ובמותם לא נפרדו, ועימם בנם שובאל, הי"ד. אחריהם נותרו תשעה יתומים.
אחר ההלוויות והשבעה, ישארו היתומים לבדם ביגונם. הם יחד עם עוד מאות היתומים שנפלו על מזבחי הסכמי אוסלו הארורים. להחזיר להם את הוריהם לא נוכל, אבל כמי שנושאים על גבם את הסבל הנורא, את קרבן הציבור, חובה על כולנו לתת להם את היחס הראוי.
עלינו לשנן לעצמנו וליתומים, כי הוריהם היו קדושים. וכי עם כל הכאב והיגון, זוהי זכות גדולה מאין כמוה להיות בן להורים שנהרגו על קידוש ה', בעת שקיימו בגופם את מצוות ישוב הארץ. בעולם הזה הקדושים מתו בקיצור ימים, אבל בעולם האמת, הם במעלה העליונה, שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. חוץ מילדיהם היקרים והחביבים, היתומים הקדושים והמסכנים, שאותם ודאי יאספו אל חיקם ברחמים גדולים.
כסף לא יחסר להם, ב"ה מדינתנו נוהגת בתחום זה כראוי. אבל ליחס ולהשקעה של ההורים אין תחליף. ולכן על החברה כולה, ובמיוחד על סביבתם הקרובה, מוטלת המצווה נוראת ההוד, לטפח את היתומים!
כל כשרון שיש בהם צריך לזכות לטיפוח מירבי. כל בעיה שמתעוררת אצלם צריכה לקבל את הטיפול הטוב ביותר. בעתידם המקצועי והכלכלי הם צריכים לזכות להזדמנויות הטובות ביותר. וכשיגיע פירקם להינשא, צריכה כל משפחה לראות לעצמה זכות וכבוד לחתן את בנה או ביתה לאחד מיתומי הקדושים.
הלוואי ונשכיל לעמוד במשימה הקדושה הזו, להדבק במידתו של הקב"ה שאוהב יתומים ומרחם אלמנות. ויהי רצון שבזכות כך נזכה במהרה לגאולה שלמה.