הברכה הצבאית והכללית של ישיבות ההסדר

מדוע חיילי ההסדר לא משרתים שלוש שנים? • השפעתו הברוכה של לימוד התורה ביושר בישיבות הציוניות • אחוז גבוה מאוד של מתגייסים לקרבי מבין תלמידי ההסדר • בוגרי ההסדר נשארים בארץ, משרתים במילואים ותורמים למדינה ולחברה בתחומים חשובים • קיצוץ במספר התלמידים ובתקופת הלימוד לא יביא שום ברכה • הנזק המיוחד שגורמים מבקרים דתיים כמו אלעזר שטרן • מסלול ההסדר פתוח בפני כל אחד ולכן אין כאן אפליה • מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

ישיבות ההסדר

בשנים האחרונות אישים שונים מבקרים ותוקפים את ישיבות ההסדר על מסלול השירות הצבאי המקוצר. המבקרים אמנם מודים שחיילי ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, אלא שלטענתם דווקא בגלל זה גוברת התביעה מדוע שלא יתרמו שלוש שנים כמו אחיהם החילוניים. נחזור לראשונות.

ערך לימוד התורה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספה של אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה

קיומו של עם ישראל תלוי בקשר שלו לתורה. כששמר את התורה – שגשג, כשזנח את התורה – נפל לפני אויביו וגלה מארצו. גם בגלות הארוכה שרד בזכות לימוד התורה.

ככל שהלימוד ישר יותר, כך הוא משפיע יותר לטובה. חלק מהצרות נבעו מלימוד שאינו מכוון כראוי, כמו למשל כשלומדים בלא ברכה תחילה (נדרים פא, א), כלומר בלי אמונה בנותן התורה, או בלי הכרה בסגולת עם ישראל ובתפקידו המיוחד, כפי שאנו אומרים בברכה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

בישיבות הציוניות לומדים תורה ביושר, ולכן לימוד התורה הזה משפיע ברכה על כל תחומי החיים הלאומיים. איכות החיילים היא אחת הדוגמאות לכך.

אחוז הקרביים

אחוז החיילים הקרביים מקרב בני ישיבות ההסדר הוא גבוה במיוחד, כ 85 אחוזים. אין עוד קבוצה שאחוז הקרביים שבקרבה כה גבוה. הנתון הזה מדהים עוד יותר כאשר בוחנים את הנתונים הבסיסיים של תלמידי הישיבות. לא מדובר בבחורים בעלי נתונים קרביים במיוחד. רבים מהבחורים הדתיים שמבחינה נפשית וגופנית מתאימים לשירות קרבי, הולכים כיום לשירות של שלוש שנים ביחידות המובחרות. הבחורים שהולכים לישיבות ההסדר הם בחורים רגילים, עם רצון ללמוד תורה. בחברות אחרות, רבים מהם נחשבים 'חנונים', בעלי כושר גופני בינוני, מרכיבי משקפיים, שמעדיפים להשתמט משירות קרבי. אולם במסגרת ההסדר הם מתגייסים ליחידות הקרביות. למרות נתוני הפתיחה הפחות טובים לכאורה, מחלקות ההסדר הן בדרך כלל המצטיינות בגדודים, וברוב התחרויות הן זוכות במקום הראשון, הן בכושר הגופני והן במקצוענות. עשרה אחוזים מחיילי ההסדר ממשיכים לפיקוד ולקצונה.

השפעתו הברוכה של הלימוד

השפעתו הברוכה של הלימוד נמשכת גם אחר כך. מקרב בוגרי ישיבות ההסדר צומחים רבנים, מחנכים, חוקרים, פעילים חברתיים, אנשי עמל ועסקים שמפתחים את הכלכלה הישראלית.

רבים מהם משתכרים מעל לממוצע, והם נשארים בארץ ומשלמים מיסים. רבים מהם זוכים להקים משפחות גדולות, יותר מאשר הוריהם, ועל ידם עם ישראל הולך ומשתקם מקללת הגלות.

כשמדברים על 'בריחת מוחות' של אקדמאים לחו"ל, ידוע שאין מדובר בבוגרי ישיבות ההסדר. הם נשארים בארץ. פרופ' משה קווה, לשעבר נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ציין בפניי שבבחורים הללו כדאי להשקיע יותר מכול, מפני שהם יחזירו את מלוא ההשקעה.

רבים מבוגרי הישיבות מיישבים את יהודה ושומרון, מגשימים את חזון הנביאים ומנסים להציל את העם היושב בציון, עם שרידי חרב, מהסכנה האיומה שבנסיגה מחבלי מולדתנו הישנה-חדשה.

רובם הגדול ממשיך לשרת עשרות שנים במילואים ביחידות הקרביות, וזאת כאשר מתוך כלל האוכלוסייה רק עשרה אחוזים משרתים במילואים.

רבים מהמחנכים בבתי הספר, הר"מים בישיבות התיכוניות והגבוהות, רבני בתי הכנסת, היישובים והשכונות – הם בוגרי ישיבות ההסדר. הם נושאים על גבם בעבודה יומיומית את עבודת החינוך. בזכותם החינוך הדתי מתקדם ועולה, ומצמיח דורות של תלמידים נאמנים לתורתם, לעמם ולארצם.

ההשפעה הברוכה על צה"ל

בעשרות השנים הראשונות למדינה הציבור הדתי היה מורכב מיהודים טובים שדבקו בתורה בתנאים קשים, אבל לצערנו הם לא היו בני תורה. השפעתם הטובה הייתה מועטת. הם גידלו נוער שהתבייש לחבוש כיפה, ורבים מילדיהם עזבו את הדת. הם לא בלטו בצבא, ובודדים הגיעו ליחידות המובחרות.

לימוד התורה בישיבות הוא הסיבה העיקרית להעלאת רמת השירות הצבאי בקרב הציבור הדתי. מהיכלי ישיבות מרכז הרב ובית אל יצאו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין והקימו את המכינה בעלי. וכך כל שאר המכינות קיבלו את השראתן מהרוח הגדולה שנשבה בהיכלי הישיבות שלמדו בהן תורה בישרות – תורת ארץ ישראל. גם הבחורים הדתיים ששירתו בצבא בלי ללמוד תחילה במכינות, קיבלו דחיפה והשראה מחבריהם שלמדו בישיבות.

עד אז רוב בחורי הישיבות היו חרדים, לומדי תורת חוץ לארץ, שלא העריכו את צבא ישראל, ולכן הדתיים ששירתו בצבא הלכו בקומה שפופה. אולם ככל שהישיבות הציוניות התעצמו, קומתם של המשרתים הזדקפה. הם ידעו שבישיבות הקדושות הציוניות מעריכים אותם מאוד, ומלווים את שירותם באהבה ובתפילה. תרומתם של החיילים הדתיים הלכה וגברה, עד שהם נעשו מובילים בכל היחידות הקרביות.

טענת עמי הארץ

כל מי שמתבונן בברכה העצומה שצמחה מישיבות ההסדר מבין כי ככל שירבו תלמידיהן, כך ייטב למדינת ישראל ולצה"ל. ועדיין יש עמי הארץ שמתעקשים לפגוע בישיבות ההסדר ולצמצמם את מספר התלמידים או את חודשי הלימוד.

הם לא מבינים שלימוד תורת ארץ ישראל בישיבות הציוניות הקדושות, הגבוהות וההסדר, הוא הסיבה היחידה לכל השגשוג הנפלא הזה. מי שחושב שבקיצור לימוד התורה ירוויח יותר חודשים של שירות קרבי, דומה לטיפש ששחט את התרנגולת שהטילה ביצי זהב.

אותם עמי הארץ גם אינם מבינים שהקושי לשמור על אורח חיים דתי בצבא, גרם לרבים שלא להתגייס ולעבור לציבור החרדי. בזכות בני הישיבות האופי היהודי של הצבא התחזק, תחילה במחלקות ההסדר ומשם התפשטה השפעתו לכלל צה"ל.

הפגיעה בכבודן של ישיבות ההסדר

הביקורת מבני הציבור הדתי היא הפוגעת ביותר, והיא שמלבה גם את ההתקפות של בני הציבור החילוני על ישיבות ההסדר. מי שלמעשה הוביל את הפגיעה הזו יותר מכול הוא ח"כ אלעזר שטרן. אני מאמין שכוונתו טובה, אבל בפועל לא היה אדם שהוציא את דיבת ישיבות ההסדר והציבור הדתי יותר ממנו. הוא התחיל בזה בהיותו ראש אכ"א וממשיך בזה עכשיו.

החילוני הפשוט מעריך מאוד את בני ישיבות ההסדר, אבל לאחר שאדם דתי בעל מעמד צבאי בכיר כמותו מבקר בחריפות את שירותם הקצר – קשה לצפות מאדם חילוני שיבין יותר ממנו את ערך לימוד התורה. ואף על פי כן רבים מהם מבינים, ויעיד על כך האלוף במילואים יפתח רון-טל.

טענת השוויון

ועדיין יש שואלים, האין כאן הפליה לטובה של בני ישיבות ההסדר שמשרתים רק שישה עשר חודשים, לעומת שאר החיילים שמשרתים שלושים ושניים חודשים?

התשובה היא שאין שום אפליה, מפני שכל בחור שמעוניין ללמוד בישיבת הסדר מוזמן לעשות זאת. הוא צריך לשם כך להתחייב לשירות של חמש שנים, מתוכן שישה עשר חודשים בצבא ושאר הזמן בישיבה. מי שמוכן להקריב עוד שנתיים מחייו לשם כך – ברוך הבא.

לאחרונה התארחו אצלנו בסעודת שבת שלושה חיילים, שניים בשירות רגיל ומפקדם תלמיד ישיבת הסדר. שאלתי את שני החיילים, האם היו מעדיפים להמשיך במסלול ההסדר ולסיים אותו שנתיים מאוחר יותר. שניהם העדיפו לסיים כעבור שלוש שנים ולהשתחרר מכל חובה.

תשאלו גם אתם חיילים מה הם מעדיפים, שירות של שלוש שנים או חמש שנים שרובן בישיבה, ותבינו מיד שאין כאן שום קיפוח. הרי הר"מים בישיבות התיכוניות מנסים לשכנע את התלמידים ללכת לישיבות הסדר, ורבים אינם משתכנעים, כי למרות הבנתם את ערך הלימוד – המשימה הזאת קשה להם.

הלוואי שכולם היו משרתים בהסדר

הלוואי שכל חיילי צה"ל הקרביים היו משרתים במסגרת ההסדר. מצבנו הביטחוני היה משתפר בעקבות זאת. לימוד התורה הישר מעצב את כל מערכת הערכים, ועושה את החיילים לטובים יותר בכל הבחינות – אמינות, אחריות, מקצועיות, ומעל לכול מוטיבציה גבוהה.

אם רוב החיילים היו באים לשירות הצבא מתוך ישיבות ההסדר, עם מטען ערכי כזה, היה ניתן לייעל את השירות הצבא, לקצר את משכו ולהשיג תוצאות יותר טובות. אגב, דגם השירות של ההסדר הוא היחיד שיכול לגרום לגיוס אמיתי של בני הציבור החרדי.

המדיניות הראויה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספת אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה. התיקון מתחיל בנאמנות הפנימית לרעיונות ולערכים, וביכולת להתמיד בהם גם בזמנים קשים.

אל מול ההתקפות צריך לומר, שגם לנו יש טענות והצעות לשינוי: כמו למשל ביטול גיוס החובה לנשים – שנזקו הלאומי, הכלכלי והמוסרי עולה על תועלתו. כמו כן יש לחקור היטב מדוע אחוז המשתמטים והיורדים מקרב החילוניים גבוה מדי. האם לא הגיע הזמן שיכניסו לבתי הספר קצת יותר חינוך יהודי וציוני מקורי? האם לא הגיע הזמן להעצים את ערכי המשפחה והצניעות? אם שוויון, אז מדוע רק בתחום הצר של משך השירות הסדיר? מדוע לא לתבוע אחוז דומה של מתגייסים לחילות הקרביים מקרב כל הקבוצות והמגזרים? ומדוע לא לתבוע אחוז דומה של משרתי מילואים? מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

תנועת 'יש עתיד' קמה מתוך טענה שלא ניתן לסחוט עוד את מעמד הביניים, שנושא בעיקר עול קיום המדינה. הציבור הדתי-לאומי הוא אם כן התמצית שבתמצית של נושאי העול. יותר מכולם הוא מתגייס לצבא בהמוניו בסדיר ובמילואים, שומר על מורשת לימוד התורה וקיום המצוות, מקים משפחות גדולות, משלם מיסים מעל לממוצע, מרבה להתנדב, מעודד עלייה, מונע ירידה ומיישב את הארץ, ומוסר את נפשו על הגנת העם והארץ יותר מכול, ויעידו על כך הקדושים שגופם טמון בבתי הקברות. יש גבול כמה עוד אפשר לסחוט ממנו. כל התרומה הזו בזכות החינוך ולימוד התורה המשמעותי בישיבות ההסדר.

הקפדה על צניעות בלימודי פיזיותרפיה

האם צריך לקבוע סעודות בחנוכה? • ילדים יכולים להדליק בעצמם, אבל במקום אחר • אין היתר לסטודנטים לפיזיותרפיה להתאמן במהלך הלימודים על טיפולים בבני המין השני ואין לכך גם כל הצדקה מקצועית • במוסדות האקדמיים שאפשרו לסטודנטים הדתיים להתאמן רק על בני מינם חלה עלייה בהרשמה • עדות מביתו של הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל על שירת נשים בשולחן השבת

מצווה לקבוע סעודות בחנוכה

מצווה לקיים בחנוכה סעודות, כדי לשמוח בישועה שעשה ה' לישראל בימים ההם בזמן הזה. וכך משמע מהרמב"ם שקרא לימי החנוכה "ימי שמחה והלל", ולכל שמחה צריך להיות ביטוי גם בסעודה. ולא זו בלבד אלא שלדעת ראבי"ה מצווה לקבוע בחנוכה סעודה על פת.

ואמנם לדעת מהר"ם מרוטנבורג אין מצווה לקיים סעודות בחנוכה, כי הנס היה רוחני, ולכן ההודאה היא בתפילה ולא בסעודות. אולם למעשה נוהגים להרבות בסעודות בחנוכה, ומרבים לומר בהן דברי תורה, שירות ותשבחות, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצווה. בנוסף לכך, על ידי דברי התורה יקבלו הסעודות את אופיו המיוחד של חנוכה שעיקרו שמחה רוחנית, ומתוך כך השמחה תימשך לסעודה.

האם לפי מנהג הספרדים ילדים רשאים להדליק נרות בברכה?

עדיין יש הרבה יותר מטפלות ממטפלים, וגברים דתיים רבים נמנעים מלקבל טיפול פיזיותרפי מפני שאין גבר שיטפל בהם. ולכן מטפל שירצה להתמקד בטיפול בגברים בלבד, יוכל לעבוד במשרה מלאה ואף יותר

שאלה: מנהג הספרדים שרק גדול הבית מדליק נרות חנוכה, אלא שפעמים רבות הילדים משתוקקים להדליק גם הם חנוכייה. האם מותר להם להדליק נרות לפי מנהג ספרדים, והאם יוכלו לברך על ההדלקה?

תשובה: מותר לילדים להדליק נרות לעצמם, ובתנאי שידליקו במקום אחר, כדי שיהיה ברור כמה נרות מדליקים בכל יום. המנהג הרווח לפי רוב הפוסקים הספרדיים שלא יברכו על הדלקתם, מפני שהם יוצאים ידי המצווה בהדלקת אביהם, ואם כך נהגו בבית הוריו, ראוי שימשיך במנהגם. אמנם מי שמאוד רוצה שבניו ידליקו בברכה, יכול לסמוך על מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהתיר לילדים עד גיל בר מצווה להדליק נרות בברכה, מפני שכך מחנכים אותם למצווה. ולדעת הרב שלום משאש זצ"ל, גם בנים שעברו גיל בר מצווה רשאים לכוון שלא לצאת בהדלקת אביהם, ולהדליק בברכה (ילקוט שמש או"ח קצב).

צניעות בלימודי פיזיותרפיה

לפני למעלה מעשר שנים קיבלתי שאלה מבחורה שרצתה ללמוד פיזיותרפיה במכללת אריאל. היא סיפרה שבבואה להירשם, הכריחו אותה לחתום על טופס שבו התחייבה לערוך במשך הלימודים תרגילים ועיסויים על בנים ושהם יערכו אותם עליה. הם הסבירו שבלא זאת, אי אפשר ללמוד כראוי פיזיותרפיה. בנוסף לכך היא סיפרה, שגם כאשר מתאמנים בנים עם בנים ובנות עם בנות, אין ההנהלה מסכימה שיפרשו שם וילון לצניעות. יש לציין שהתרגולים נעשים בבגדים תחתונים בלבד. שאלתה הייתה, האם מותר ללמוד בבית ספר זה? היא הוסיפה וציינה שבאוניברסיטת באר שבע ותל אביב מתחשבים יותר בדתיים ומאפשרים להם ללמוד בלא לנגוע בבני המין השני, ואף מאפשרים לדתיים לפרוש וילון לצניעות בעת העבודה המעשית (אינני יודע אם עדיין הם מאפשרים זאת).

השבתי לה שאסור ללמוד במקום כזה. ואמנם כדי לטפל בחולה מותר לרופא לנגוע בבן המין השני, ולראות מקומות צנועים שבגופו, ובתנאי שהדבר אינו מעורר את יצרו. אולם כאשר הדבר כרוך במגע ממושך, כמו בטיפול פיזיותרפי שכולל סדרה של עיסויים, צריך להשתדל מאוד שבנים יטפלו בבנים ובנות בבנות, ורק כשאין אפשרות אחרת, וכאשר המטפל או המטפלת יודעים שהדבר אינו מעורר את יצרם – מותר. ובכל אופן בעת הלימודים אין לכך היתר.

לגבי טענת המנהלת שאי אפשר ללמד פיזיותרפיה בלא תרגולים של בנים על בנות ולהפך, התייעצתי עם הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מחבר 'אנציקלופדיה הלכתית רפואית', ואף הוא שלל את הצורך בכך, וציין כי אין הבדלים משמעותיים בין גוף הגבר לגוף האישה, ולכן אין הכרח שיתאמנו זה על זה. עוד הוסיף כי רק לאחרונה החלו גברים להיכנס למקצוע זה, ולפני כן כאשר רק נשים למדו פיזיותרפיה איש לא טען שהן חייבות להתאמן על גברים.

גם מורים דתיים לפיזיותרפיה, בעלי ניסיון של עשרות שנים, אמרו לי שאין צורך להתאמן על בני המין השני, מפני שבכל מה שקשור לפיזיותרפיה, לבד מבעיות נדירות, אין הבדלים משמעותיים.

אמנם היו מורים שאמרו שיש צורך שהמטפל הדתי יתרגל שלא להתרגש יתר על המידה בעת שהוא מטפל בבן המין השני, ולשם כך טוב שיתרגל לכך בעת הלימודים. אולם לשם כך די בתרגול בעת הסטאג', שאז מטפלים ממש במי שזקוק לכך, והטיפול נעשה תחת הנחייה של מדריך והוא נעשה באדם זר ולא בחבר ללימודים שנפגשים איתו יום יום במשך שנים.

ומי שמתכוון לטפל בגברים בלבד, גם לכך אין לו היתר. ויש לדעת שעדיין יש הרבה יותר מטפלות ממטפלים, וגברים דתיים רבים נמנעים מלקבל טיפול פיזיותרפי מפני שאין גבר שיטפל בהם. ולכן מטפל שירצה להתמקד בטיפול בגברים בלבד, יוכל לעבוד במשרה מלאה ואף יותר. ורצוי שהמערכת הרפואית תסייע ככל יכולתה בכך.

השינוי לטובה

בעקבות התשובה, אותה בחורה עברה ללמוד בבאר שבע, שם סיימה את לימודיה בהצלחה. תלמידים נוספים נמנעו מלהירשם לאריאל. תלמידים שכבר למדו באריאל התלוננו על הדרישה הפוגעת, ובעקבות זאת המדיניות השתנתה, וכבר קרוב לעשר שנים שבאוניברסיטת אריאל מאפשרים לדתיים להתאמן על בני אותו המין, כאשר וילון פרוש ביניהם לבין השאר. זה הוביל לעלייה בהרשמה. מחצית מהתלמידים דתיים.

אולם לאחרונה שמעתי לצערי שחל שינוי במנהגם של חלק מהבנים הדתיים. הם שמעו כי רצוי מאוד שכל תלמיד יתרגל עיסויים על שני המינים, ועמדה זו מצאה חן בעיניהם. הם הציגו אותה בפני רבנים כצורך רפואי הכרחי, ומתוך כך מצאו לכך גם היתר. אם אין ברירה, אז חייבים לתרגל עיסויים על בנות. אמנם הבנות הדתיות לא השתכנעו מכך, והן עדיין מתעקשות להתאמן זו על זו, אבל לבנים היה חשוב מאוד להיות כמה שיותר מקצועיים…

מקרים כאלה עלולים בסופו של דבר לפגוע באפשרות של דתיים להשתלב באקדמיה יחד עם חילוניים.

זה מזכיר לי דברים שאמר מו"ר הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל. הוא פסק שצריך לסרב לפקודת הגירוש, אבל היו רבנים ששמעו ממפקדים בכירים שהסירוב יגרום לפיקוח נפש לאומי, ובעקבות זאת הורו למלא את הפקודה. הוא סיפר אז על פריץ שטען בפני חבריו שהיהודי שלו תמיד שומע בקולו. אם יורה לו לשתות יין נסך – ישתה. כשהגיע היהודי אל הפריץ, הורה לו לשתות מיינו. היהודי סירב. הוציא הפריץ אקדח, כיוון לרקתו של היהודי ואיים: אם לא תשתה אהרוג אותך. היהודי שתה. לאחר שסיים את הכוס, ליקק את שפתיו ואמר: היין טעים. אולי תכוון אליי שוב את האקדח, ותצווה עליי לשתות כוס נוספת?

אגב, אותם אנשים שטוענים לגבי לימודי הפיזיותרפיה שיש הבדל גדול מאוד בין גברים לנשים, טוענים גם לגבי שילוב בנות בחילות הלוחמים, שאין שום הבדל בין גברים לנשים, וכל מה שגברים יכולים גם נשים יכולות. הוויכוח בשני המקרים אינו על השוויון ועל ההבדלים שבין גברים לנשים, אלא על ערכה של מידת הצניעות.

גברים ונשים בשירי שבת

במשפחות רבות מתעוררת שאלה כיצד ינהגו הנשים בשירי שבת. כאשר רק בני המשפחה מקרבה בדרגה ראשונה מסובים, ברור שגם הבנות שרות. אבל כאשר הילדים מתחתנים ומגיעים גם החתנים, האם גם אז מותר לבנות לשיר?

במשפחתנו, כמו בעוד משפחות רבות, מקובל שהנשים אינן שרות כאשר ישנם גברים שאינם קרובים להן מדרגה ראשונה. זה כמובן גורם למעט בשירי שבת. השאלה האם כך חייבים לנהוג.

בשו"ת שרידי אש (א, עז), בתוך דיון בשאלה האם איסור שמיעת שירת נשים הוא גם כאשר קבוצת אנשים שרה יחד, כתב הרב וינברג זצ"ל שבאופן כללי הדבר אסור, משום שאין הבדל בין שמיעה של קבוצת בנות לבין שמיעת בת אחת, שהרי אמרו חכמים (מגילה כא, ב) שקול שחביב על האדם ניתן לשומעו גם בין קולות רבים. אלא שהוסיף הרב וינברג, שבבואו לגרמניה ראה שגם בבתי החרדים מזמרים האנשים והנשים ביחד שירי שבת. וכששאל היאך הם נוהגים כך, ענו לו שכך הורו להקל הגאונים הצדיקים רבי עזריאל הילדסהיימר והרש"ר הירש. ואם כן ראוי לחפש את טעם ההיתר שלהם. ואולי הוא מפני שהם פסקו כדעת כמה מגדולי הראשונים שסוברים שהאיסור לשמוע קול של אישה הוא רק כאשר מתכוונים ליהנות מקולה, אבל כשאין כוונה כזו אין איסור. וכן בספר 'שדי חמד' (מערכת קול) הזכיר דעה של רב ספרדי שהתיר לגברים ונשים לשיר שירי קודש ביחד, משום שבשירי קודש אין חשש להרהור. ואם כן, מאחר שהמטרה היא לשיר שירי קודש ולא ליהנות מקולן של נשים, ובנוסף לכך כמה שרים ביחד, כך שבלא תשומת לב מיוחדת לא יבחין השומע בקולה של אישה מסוימת דווקא – התירו הרבנים מגרמניה לגברים ונשים לשיר ביחד שירי קודש.

בעניין זה סיפר לי פרופ' שאול שטמפפר עדות מביתו של הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, איש אמונו של מרן הרב קוק זצ"ל ומי שכיהן אחריו כרבה של ירושלים. הרב פרנק היה דוד של הסבא שלו, והוא זכר שבהיותו ילד ביקר בשבת בבית הרב פרנק, וכל הנוכחים שרו זמירות שבת ביחד – גברים ונשים. כדי להיות בטוח שעדותו נכונה, שאל לפני כשנה את ר' אברהם פרנק ז"ל, בנו של הרב פרנק, האם גם כאשר היו שם גיסים הבנות שרו. והוא אישר שכך היה. גם אלמנתו חזרה וסיפרה זאת, כאשר זכרה היטב היכן ישב כל אחד מבני המשפחה.

אינני יודע אם נשנה את מנהגנו, וגם אינני יודע אם הרב פרנק זצ"ל תמך בזה בלב שלם או שכך נהגו הבנות ולא מיחה בידן. אבל נדמה שזו עדות חשובה.

צניעות מתוך משמעת הלכתית

כיצד להנחיל את שמירת הלכות צניעות לתלמידות בגיל תיכון • התשובה הנכונה לשאלה מדוע לא ללבוש קצר היא: ככה, זוהי ההלכה! • הסברים רוחניים על ערך הצניעות צריכים להיאמר לאחר האכיפה ובנפרד ממנה, אך הם לא יועילו לבדם מול פיתויי הקניון והאופנה • בכוחה של המשמעת ההלכתית לנצח אפילו התמכרויות לעישון או למשחקי מחשב • מי שעושה מכל דבר קטן נס עלול לא לשים לב לניסים הגדולים • הברכות שתיקנו חז"ל מבדילות בין נס לבין מציאות טבעית שגם עליה יש להודות

ההתמודדות עם לבוש לא צנוע באולפנות ובתיכונים

שאלה: אחת הבעיות שמטרידות את המחנכות באולפנות ובתיכונים הדתיים היא הדרך הראויה להתמודד עם בנות שמגיעות בלבוש לא צנוע. הדרך המקובלת היא לפעול בדרך של חינוך והסברה. מתוך התפיסה שדורנו הוא דור גדול ונפלא, בעל אידיאלים נשגבים, מדברים עם הבנות על ערך הצניעות ומעלתו הרוחנית, תוך השתדלות למעט בהערות משמעתיות שיוצרות אווירה לא נעימה ותחושת ריחוק וחוסר אמון של המחנכות בבנות. הבעיה שזה לא כל כך מצליח. הבנות חוזרות ושואלות: מדוע אסור ללכת עם בגדים אלו? מדוע כל הזמן אתם מדברים איתנו על הצניעות? נמאס כבר לשמוע כל הזמן על אותו נושא! מה רע בשרוולים קצרים ובחצאית קצרה?

כיצד צריך לענות להן?

תשובה: ככה!

במסגרת לימוד התורה והאמונה אנחנו מסבירים יסודות רבים, אבל האמונה בה' ובתורה כוללת גם דברים קשים שאינם מובנים. ההנחה הבסיסית היא שלמרות שכלו של האדם, לא כל דבר הוא יכול להבין. ואם הוא רוצה להתקשר אל ה', לערכי הנצח, עליו לומר "נעשה ונשמע"

תשובה: נדמה שהתשובה המתאימה ביותר לשאלה היא: "ככה!". כלומר, כך היא ההלכה, בלי להוסיף שום הסברים רוחניים. המורות וההורים מוכרחים להתרגל לומר "ככה".

במסגרת לימוד התורה והאמונה אנחנו מסבירים יסודות רבים, אבל האמונה בה' ובתורה כוללת גם דברים קשים שאינם מובנים. ההנחה הבסיסית היא שלמרות שכלו של האדם, לא כל דבר הוא יכול להבין. ואם הוא רוצה להתקשר אל ה', לערכי הנצח, עליו לומר "נעשה ונשמע". והוא לא נהיה בגלל זה פחות חכם, אלא להפך – הוא מתחבר לתובנות אלוקיות שמעצימות את תבונתו האנושית.

כוחה של ההלכה

כאשר כל החנויות בקניונים מלאות שפע של בגדים שאינם כשרים להלכה וקשה להשיג בגדים כשרים שמתחרים ביופי ובמקוריות של הבגדים הלא צנועים, ובנוסף לכך הרוח הנושבת מהמערב מכתיבה אופנה לא צנועה – קשה מאוד לנערה צעירה שבוחנת את הגבולות לעמוד בניסיון. לכן הדרך היחידה לטפל בזה היא בדרך של נאמנות להלכה.

ואל תזלזלו בכוחה של ההלכה. נסו לשכנע מכורים לעישון לחדול מעישון יום אחד בשבוע. תשתמשו בכל ההסברים ותראו כמה הדבר קשה. אבל כשההלכה אומרת שאסור לעשן בשבת – לא מעשנים. והפלא הוא שאפילו המכורים הכבדים לא סובלים כל כך בשבת.

ילדים ונערים אוהבים מאוד לשחק במחשב, והנה נס – בשבת הם לא משחקים. מדוע? האם מפני שנתנו להם שיחות על ערכה של השבת וביארו להם בעמקות כיצד משחקי מחשב פוגעים בקדושתה? לא. הם לא משחקים מפני שההלכה אוסרת. אחר כך אפשר גם להרחיב בדברים אודות קדושתה של השבת.

אמנם נכון שכאשר יסודות האמונה רעועים, ההלכה הולכת ומאבדת את כוחה. כשהלב חלש הדם אינו מגיע כראוי לנימים הקטנים. ולכן צריך לשקוד תמיד גם על לימוד אמונה ומוסר, ולעסוק בהבנת שליחותו של עם ישראל בעולם ובייעודו המיוחד של כל אחד ואחת מאיתנו. לשם כך נועדו הדרשות.

אולם בהתמודדות בשטח עם פיתויי היצר, כוחה של ההלכה רב מכוחן של הדרשות.

תפקיד המנהלות והמחנכות במסגרת דתית

אין זה מתפקידן של המנהלות והמחנכות לרדוף אחרי הבנות בשעות אחר הצהריים. זמן זה נתון לאחריותם של ההורים והבנות עצמן. אבל בשעות הלימודים צריך מוסד דתי לקבוע שגדרי ההלכה מחייבים, ולאכוף זאת בנחרצות ובעקביות. מי שלא באה כפי הכללים – חוזרת הביתה. גם למשמעת יש מסר חינוכי חשוב. היא מבטאת נאמנות להלכה ולמוסר. אגב, גם בתיכונים חילוניים מקובל כיום לקבוע כללי הופעה, ומכיוון שאוכפים אותם ברצינות אין תופעה של הפרת הכללים.

בלי שום קשר לכך, יש לדבר על ערכי המשפחה והצניעות כמו שמדברים גם על יושר, חסד, אמונה וגאולה.

תפקיד ההורים

גם ההורים צריכים להציב גבולות ולשמור עליהם בעקביות. כשעושים כך, הטיפול בבעיה הופך להיות קל יחסית. כמו שמצליחים ללכת ברחוב ולא לקנות שווארמה לא כשרה, כך מצליחים שלא לקנות בגדים לא כשרים. בנפרד מכך, צריך לדבר על תפקידו של עם ישראל, על ערכה של התורה וההלכה, על הדרך היהודית להקמת משפחה, ועל היתרון הגדול של מסגרת החיים הדתיים על פני החילוניים בכל הקשור לזוגיות ואהבת אמת.

בעלי האמונה המצומצמת ונס המלפפונים

לפני שלושה שבועות כתבתי אודות בעלי האמונה המצומצמת, הסבורים שעיקר האמונה בנוי על הניסים, ולכן הם משתדלים לתאר כל דבר בדרך נס. למשל: "הגעתי לחנות וכבר כמעט נגמרו כל המלפפונים, ובניסי ניסים נותרו עוד כמה אחדים בדיוק כפי צורכי ואפילו עוד נשאר… ובחסדי ה' קניתי אותם! ברוך ה' שלא עזב חסדו מאיתי ועשה למעני את הנס הגדול הזה במלפפונים!"

גם המדע הוא בעיה גדולה בשבילם, מפני שהוא כאילו מסביר את החוכמה והסדר שבבריאה על חשבון הנס. לכן אנו שומעים לפעמים אנשים שמספרים: "כל הרופאים כבר אמרו שאין לו סיכוי לחיות, ולבסוף בדרך נס בניגוד לדעת הרופאים החולה הבריא".

מדוע שלא להתבונן בהשגחה

בעקבות הדברים הללו הגיעו מספר שאלות, ועיקרן: מדוע לא לנסות לראות את ההשגחה האלוקית בכל דבר, כמו בדוגמת המלפפונים? והיו בני משפחה של חולים שסיפרו במכתבם על רפואת קרובם, ושאלו: מדוע לא נראה בזה נס ונודה על כך לה'?

ההודאה לה' צריכה להיות שלמה ומאוזנת

תשובה: מעלה גדולה היא לאדם לראות בכל דבר שקורה לו את הטוב האלוקי, ואף ללמוד מכך לקח מוסרי. הבעיה היא שבדרך כלל מי שמגזים בהתפעלותו מנס המלפפונים, לא נותרת בנפשו התפעלות לדברים גדולים באמת. למשל, הוא פחות מתפעל מעצם בריאת המלפפונים ושאר המאכלים.

כעין זה אמרו חכמים: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול" (שבת קיט, ב). כשהופכים אירוע קטן לנס, מקצצים את גדולת הניסים הגדולים. יש לחשוש שבעל "נס המלפפונים" נוטה להתעלם מנס קיבוץ הגלויות והקמת המדינה, שאין דומה לו בכל העולם.

לפיכך תיקנו לנו חכמים סדר הודאה מפורט ומדורג. על המלפפונים מברכים "בורא פרי האדמה", וכך על כל מאכל ומאכל תיקנו ברכה. וכן תיקנו לנו חכמים סדרי שבח והודאה ותפילה בפסוקי דזמרה, בברכות קריאת שמע ובתפילת עמידה. שם גם המקום להודות על חולה שנרפא: "רפאנו… ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל". ואם החולה היה מסוכן, כשיבריא יברך "הגומל". ואם המחלה הייתה קשה וממושכת, ראוי שכשיבריא יערוך סעודת הודיה.

ההפרזה מובילה לפיחות ערך

וכן למדנו במסכת ברכות (לג, ב) על אותו אדם שהתפלל לפני רבי חנינא ואמר: "הא ל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והוודאי והנכבד". לאחר שסיים אמר לו רבי חנינא: סיימת לומר את כל שבחי ה'?! והלוא אין סוף לשבחיו. אלא מה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר בתפילה הוא הראוי, ואין להוסיף עליו. "משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף, והלוא גנאי הוא לו!" כך המתפעל יותר מדי מהמלפפונים דומה כמי שמשבח את המלך בכלי החרס שלו בעוד שיש לו כלי זהב יקרים.

הגדרת הנס והטבע בהלכה

ובאמת אין הבדל משמעותי בין נס לטבע – הכול מאת ה'. ועל כן אנו אומרים בתפילה "על ניסיך שבכל יום עמנו", שגם קיום הטבע הוא נס. אלא שבדרך כלל לסדר הרגיל אנחנו קוראים טבע, ולמה שיוצא מהסדר המקובל אנחנו קוראים נס, ותפקידו של הנס ללמדנו דבר מה מיוחד.

את הגדרת הנס אפשר ללמוד מהברכה שתיקנו חכמים שמי שנעשה לו נס וניצל, כאשר יגיע שוב לאותו מקום יברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה".

יש אומרים שכל מי שהיה בסכנת מיתה מוחשית, כגון שעבר תאונת דרכים, או שנפל מגובה רב, או ששודדים תקפוהו, כיוון שניצל חייב לברך (ריב"ש). ויש אומרים שרק כאשר רוב גדול של הנמצאים באותה סכנה מתים, והוא ניצל, חייב לברך (רא"ש מלוניל).

וכיוון שספק ברכות להקל, כך ההלכה (שו"ע או"ח ריח, ט). לפיכך, אדם שהתמוטט עליו בניין גדול וחפרו בין ההריסות ומצאוהו חי, או שנפל מגובה רב מאוד, או שירו עליו כמה כדורים שפגעו בפלג גופו העליון, או שעבר תאונת דרכים קשה מאוד – אם ניצל, יברך בשם ומלכות. אבל אם הסכנה הייתה כזו שרק רוב מתים ממנה, אבל לא רוב גדול מאוד – יברך בלא שם ומלכות.

אישה שבאה לבית הכנסת בשבת לקראת תפילת עמידה

שאלה: אישה שבאה לבית הכנסת לתפילת שחרית של שבת בשעה שהציבור כבר עומד להתפלל עמידה, האם עדיף שתדלג על פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע כדי להתפלל יחד עם הציבור עמידה, או עדיף שתאמר את הכול לפי הסדר?

תשובה: מצד הדין כל אישה רשאית לבחור לעצמה כיצד לנהוג. אם תרצה, תתפלל לעצמה את כל סדר התפילה; ואם תרצה, תתפלל מיד תפילת עמידה עם הציבור. וזאת משום שנשים פטורות הן מאמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, והן מן התפילה במניין עם הציבור. לפיכך יש כאן שתי מעלות, וכל אישה רשאית לבחור איזו מעלה להעדיף. והעיקר הוא הכוונה בתפילה, שכפי שנראה לה שתכוון יותר, כך ראוי שתנהג.

ואם בכל זאת תבקש המלצה, נראה שעדיף שתדלג על פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע כדי להתפלל עמידה עם המניין. שהואיל ועיקר חובתה של אישה להתפלל עמידה בלבד, מוטב שתתפלל עמידה באופן המהודר, עם המניין, ותזכה אחר כך לענות אמן וקדושה בחזרת הש"ץ ולשמוע קריאת התורה. אמנם תקפיד לומר לפני התפילה את ברכות השחר וברכות התורה. ואם יהיה לה יותר זמן, טוב שתאמר גם קריאת שמע וברכת "אמת ויציב" ותקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים ותסמוך גאולה לתפילה (פניני הלכה תפילת נשים כב, ז).

איך להתעשר בזכות המעשר

מי שמפריש מעשר כספים, התעשרותו היא בגדר מצווה • ההתעשרות בזכות המעשר באה בדרך טבעית של חריצות בעבודה והתנהלות כלכלית נכונה • התורה מדריכה להשתמש בחלק מהמשכורת, תוך הקפדה להשאיר חלק ממנה לחיסכון שמניב פירות • הניסיון מוכיח שמי שאינם מתעשרים אינם מקפידים לעשר כהלכה • הוצאות לתלמוד תורה של הבנים אינן נחשבות מעשר כספים • עלויות החינוך: להתחיל את הדיון בקביעה ששכר הלימוד בישיבה תיכונית לא יעלה על 4,000 שקלים בשנה

עשר תעשר – בשביל שתתעשר

בפרשת השבוע נלמד על המצווה לתת מעשר כספים, שנאמר: "עשׂר תעשׂר" (דברים יד, כב). דרשו חכמים: "עשר תעשר – בשביל שתתעשר" (תענית ט, א). ולכאורה יש לשאול, הלא צריך לקיים מצוות לשם ‏שמיים ולא כדי לקבל פרס, ואיך אמרו חכמים "עשר בשביל שתתעשר"?

אלא ‏שהתעשרותו של מי שנותן מעשר מכל רווחיו, היא עצמה מצווה. וכמה צדדים לכך: ראשית, מפני שמכל ‏רווח שיש לו – ימשיך לתת מעשר. שנית, על ידי שנותנים את המעשר ללומדי תורה ולצדקה זוכים להשתמש בשאר הכסף בצורה נאותה, באופן שיועיל לבניית המשפחה, להעצמת הזוגיות, לחינוך הילדים, ליצירת תנאים טובים לעיסוק בתורה ומצוות ולתיקון החברה. שלישית, יש קידוש השם בכך שיהודי שמקיים את התורה זוכה לברכה גלויה.

מותר לנסות את ה' בזה

יש להניח שמי שמבזבזים את כל רווחיהם על מותרות וצורכי השעה, גם אם יפרישו מעשר כספים לא יזכו לברכת עשירות. ואל להם לבוא בתלונות כלפי שמיים, כשם שגם מי שזורק את כספו לים אינו זכאי להתלונן אחר כך שחסר לו כסף

עוד אמרו חכמים (תענית ט, א) שמותר לנסות בזה את ה', שיפריש אדם ‏מעשר ויראה בעיניו שיזכה להתעשר. ואף שנאמר "לא תנסו את ה' אלוקיכם" (דברים ו, טז), זו ‏המצווה היחידה שמותר לנסות בה את ה', שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צב-אות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י) (עיין פניני הלכה ליקוטים ב' ו, ח).

הברכה בדרך הטבע

אמנם ברכה זו באה בדרך הטבע. מפני שהבחירה החופשית היא יסוד חיי האדם בעולם, ואם היו בעלי מצוות זוכים לנסים גלויים, הייתה מתבטלת הבחירה החופשית. לכן הברכה האלוקית מתגלה בעולם בדרך הטבע, שהאדם משקיע את מלוא כישרונותיו ומרצו בעבודתו וה' שולח לו ברכה במעשה ידיו, וכמו שנאמר "למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דברים יד, כט).

אבל מי שיתרשל בעבודתו, למרות שיפריש מעשר כספים לא יזכה לשום עשירות. ולפי המאמץ בעבודה כך הברכה: מי שיעבוד כדרך שאר האנשים, לא בעצלנות ולא בחריצות יתרה, יזכה לברכה בינונית בעבודתו הבינונית. ומי שיעבוד בחריצות יתרה וישקיע מחשבה רבה בקידום עסקיו – יזכה על ידי מעשר הכספים לברכה רבה.

להוציא תמיד פחות ממה שמרוויחים

ויש אנשים שמחבלים בברכה המגיעה אליהם, על ידי שהם מבזבזים את ממונם על דברי מותרות ואינם דואגים להשאיר אחוז ניכר מכספם והכנסותיהם לחיסכון.

גם הדרכה חשובה זו למדנו בפרשת השבוע, שנאמר "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר… וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כ-כא). למדו חכמים "מבקרך – ולא כל בקרך, מצאנך – ולא כל צאנך" (חולין פד, א). אם נעביר הדרכה זו לימינו, הרי שהתורה מלמדת אותנו להשתמש בחלק מהמשכורת, תוך הקפדה להשאיר חלק ממנה לחיסכון שמניב פירות.

יש להניח שמי שמבזבזים את כל רווחיהם על מותרות וצורכי השעה, גם אם יפרישו מעשר כספים לא יזכו לברכת עשירות. ואל להם לבוא בתלונות כלפי שמיים, כשם שגם מי שזורק את כספו לים אינו זכאי להתלונן אחר כך שחסר לו כסף. אמנם גם נזק לא יארע להם מכך שיפרישו מעשר, וכפי שמובא בשולחן ערוך "לעולם אין אדם נעשה עני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה" (יו"ד רמז, ב).

המפרישים שלא כהלכה

בפועל לפי היכרותי, רוב רובם של מי שהפרישו מעשר כספים דיווחו לי שנתקיימו בהם דברי התורה והם זוכים לברכת העשירות. אמנם היו מקרים שפנו אליי אנשים שהשתדלו להפריש מעשר וגם לא נהגו רשלנות בעבודתם, ואף על פי כן לא זכו לברכה, ועול הפרנסה העיק מאוד על צווארם, ובאו להתייעץ כיצד לנהוג.

בכל המקרים הללו התברר לי שהם לא הפרישו מעשר כהלכה, אלא נתנו אותו למטרות שאינן נחשבות צדקה, כגון לקרובי משפחה שבעצם לא היו כל כך נזקקים, או לעמותות מפוקפקות, או לישיבות שמחנכות את תלמידיהן שלא כראוי (לפי השקפת עולמם). וכאשר אדם נותן צדקה למטרות שאינן ראויות – אין לו על כך שכר, ולפעמים אף יש בזה צד של עוון, שהוא מסייע בידי עוברי עבירה להמשיך לרמות את הציבור (עיין ב"ק טז, ב).

בנוסף לכך, בדרך כלל אותם אנשים שלא נתנו את המעשר למטרות נכונות, גם נהגו לבזבז את כספם ברשלנות מחפירה. וכמדומה שהדברים תלויים זה בזה: הואיל ולא נתנו צדקה כהלכה גם לא זכו להוציא את כספם כראוי, ונמצאו מפסידים מכאן ומכאן.

אין לשלם לתלמוד תורה ממעשר כספים

כאן אני מגיע לבעיה כאובה: רבים טועים וסוברים שאפשר לשלם ממעשר כספים על תלמוד תורה של בניהם. ולא היא. אסור לאדם לשלם על דברי מצווה שלו מכספי מעשר. לדוגמה, אסור לקנות מכספי מעשר תפילין, ציצית, ארבעה מינים לסוכות וכל כיוצא בזה. וכמו כן אסור לשלם בכספי המעשר לתלמוד תורה, שכן מצווה מהתורה על ההורים לדאוג שילדיהם ילמדו תורה ויתחנכו לשמירת המצוות ולמידות טובות. וכל זמן שעוד לא סיימו להעמידם על דרך התורה, עוד לא קיימו את המצווה. כיום החינוך מורכב יותר מבעבר, וכדי להעמיד את הילדים על דרך ישראל סבא, יש צורך לדאוג לתלמודם ולחינוכם עד גיל שמונה עשרה, ולבנים עד גיל עשרים לערך.

לפיכך, התשלומים שההורים משלמים עבור ילדיהם בכל אותן שנים אינם יכולים להיחשב כמעשר כספים. ואמנם כתב בשולחן ערוך הרב (הל' ת"ת א, ז) שאם ההורים שלחו את ילדם ללמוד תורה בעיר אחרת, אזי את התשלום עבור הלימוד אסור להחשיב ממעשר כספים, אבל את התשלום עבור המזון אפשר להחשיב. אולם דבריו נאמרו לגבי נערים שכבר היו רגילים לשאת בעול הפרנסה, וממילא אחזקתם מעבר למקובל הייתה יכולה להיחשב כמעשר כספים. אבל כיום שדרך העולם להחזיק את הילדים עד גיל שמונה עשרה, ואף החוק מחייב זאת, אי אפשר להחשיב זאת ככספי מעשר.

אמנם לגבי השלב שלאחר גיל שמונה עשרה, בשעת הצורך אפשר להחשיב את החלק השייך לאחזקתו בפנימייה כמעשר כספים. וגם על זה יש לדון מכמה צדדים (כמו למשל, שהמדינה משלמת חלק מהעלויות, ואזי יוצא שההורים משלמים רק על הלימוד).

אין לשלם על הידור בחינוך ממעשר

שאלה: יכולתי לשלוח את הילד לבית ספר רגיל ולשלם עליו סכום נמוך יחסית, ומדוע שלא אחשיב את מה שאני מוסיף עבור התלמוד תורה כמעשר כספים?

תשובה: כשם שמי שיכול לקנות תפילין פשוטות באלף שקלים ובוחר לקנות מהודרות באלפיים אינו יכול לשלם את התוספת ממעשר כספים, כך בכל המצוות ובכללן תלמוד תורה אין לשלם את תוספות ההידור מכספי מעשר. מפני שכספי המעשר נועדו לצורכי צדקה ותלמוד תורה של תלמידי חכמים שלומדים על מנת ללמד. וכפי שבעבר החזיקו בכספי המעשרות את הכוהנים והלוויים שהיו מרביצים תורה בישראל.

ובחנוני נא בזאת

לאחר כל זאת, יש רבנים שמורים היתר לשלם לתלמוד תורה מכספי מעשר. אבל נראה בעליל שאין ברכת המעשר מתקיימת באלה שמשלמים ממעשר כספים עבור ילדיהם. והרי על המעשר נאמר "ובחנוני נא בזאת", ואם הבחינה מורה שאין בזה ברכה, הרי שלא זה הייעוד הנכון של מעשר כספים.

אמנם אדם עני פטור ממצוות המעשר, אבל מי שמשתכר באופן סביר, ואפילו קצת פחות מהממוצע, אינו יכול לטעון שהוא עני, והוא חייב במעשר, ואסור לו לשלם על חינוך ילדיו מכספי מעשר.

ומי יודע, אולי אם היו מקפידים על מצוות המעשר ולא משתמשים בכספי המעשר לצורכי חינוך, היו דואגים לשפר את איכות בתי הספר עבור הציבור הרחב, שעלותם נמוכה הרבה יותר. והייתה בכך תועלת כפולה, שכן לכתחילה ראוי שכל ילדי האזור החפצים בחינוך דתי ילמדו יחד, שאינם דומים "מרובים העושים את התורה למעוטים ‏העושים את התורה" (ספרא בחוקתי א, ב).

אמנם כאשר לא ניתן להרים את בית הספר המקומי לרמה הנדרשת, ולא ניתן להעניק במסגרתו חינוך תורני מתאים, אזי בלית ברירה למען עתיד הילדים יש לשולחם לתלמוד תורה. ואם אין להורים אפשרותלשלם לתלמוד תורה ולהפריש מעשר כספים, אזי דין ההורים כדין עניים שפטורים ממעשר. עם זאת, מכיוון שבפועל אינם נותנים מעשר, גם לא יזכו לברכת העשירות. ולכן אם אפשר עדיף להם לעבור למקום שבו ניתן להעניק חינוך טוב במסגרת בית הספר המקומי, וכך יוכלו לקיים את מצוות המעשר.

להפחית את עלות החינוך

אי אפשר שלא להביע כאן קריאה דחופה להפחתת עלויות החינוך. במקום לקחת את המצב הנתון ולבחון היכן ניתן לקצץ, צריך להתחיל את הדיון בקביעה עקרונית שתשלום ההורים עבור שנת לימודים לבנים בישיבה תיכונית לא יעלה על 4,000 שקלים לשנה, ועבור בנות באולפנה לא יעלה על 2,000 שקלים לשנה. אחר כך ידונו המנהלים כיצד להסתדר בתקציב הנתון. רק באופן זה נוכל למלא את חובתנו כלפי כלל ישראל, ולא רק כלפי העשירים וכלפי אלו שכבר מבינים את ההכרח שבחינוך תורני.

לא נותר כאן מקום להסביר כיצד הדבר אפשרי. רק אציין שבהר ברכה עומדים בעז"ה להקים בעוד שנתיים אולפנה, והמנהל המיועד, הרב שלומי בדש שליט"א, שהוא בעל ניסיון רב בניהול בית ספר, כבר הודיע שתשלומי ההורים יהיו לכל היותר אלפיים שקלים לשנה, וזאת בלי פגיעה ברמה התורנית והלימודית.

שבת בלי כדורגל

הכדורגל של השכנים עף לחצר שלנו. האם מותר להחזירו להם בשבת? • דברי הירושלמי שטור שמעון חרב מפני שהיו משחקים בכדור בשבת • מחלוקת הפוסקים האם איסור המשחק משום מלאכת הוצאה או משום ביטול תורה • משחקים שנעשים בעסק גדול אסורים לכל הדעות משום עובדין דחול • גם לדעת המתירים לשחק, קודם כל יש להקדיש זמן ללימוד תורה • מדוע התנגד מרן הראי"ה קוק זצ"ל להשתתפות נשים בבחירות ומדוע בימינו אין בכך פגם בצניעות • השתתפות בטקס נישואי יהודייה לגוי

שאלה אודות כדורגל בשבת

שאלה: רציתי להקדים ולומר שדברי הרב על לימוד תורה בשבת עודדו אותנו ללמוד יותר עם הילדים. התחלנו לעשות איתם 'מבצע', שבו הם מקבלים נקודות ופרסים על הלימוד בשבת.

רציתי לשאול, הרב כתב בפניני הלכה (שבת כד, ט) שאסור לשחק בכדורגל בשבת ושהכדור נחשב מוקצה, ולכן גם אסור לגעת בו. השאלה היא מה עלינו לעשות כאשר כדורגל של שכן נופל לגינתנו בשבת והם מבקשים שנחזיר להם אותו, האם מותר לנו? מדובר על שכנים שומרי מצוות שאינם סוברים שיש איסור לשחק בכדורגל בשבת. האם לתת להם לקחת אותו בעצמם? או להסביר להם בנעימות שאנחנו לא נוגעים בכדור בשבת ונחזיר להם אותו לאחר השבת?

תשובה: מן הראוי לעסוק תחילה בשאלה האם מותר לשחק בשבת.

דעת האוסרים לשחק במשחקים בשבת

נחלקו הפוסקים בשאלה האם מותר לשחק במשחקים בשבת. יש אומרים שהואיל והשבת נועדה ללימוד תורה, אסור לשחק בשום משחק בשבת. וכיוון שאסור לשחק במשחקים בשבת, ממילא כלי המשחקים הם מוקצה. וכן למדו מחורבן 'טור שמעון', ששאלו עליהם חכמים (ירושלמי תענית ד, ה), הרי היו מרבים לתת צדקה ולכבד את השבת בסעודות, ומדוע חרב? ויש שפירשו מפני הזנות, ויש שפירשו מפני שהיו משחקים בכדור בשבת. ופירש הרוקח (סי' נה), שעל ידי משחק הכדור היו "בטלים מן התורה" בשבת. ומכיוון שאסור לשחק, ממילא הכדור עצמו מוקצה (שבולי הלקט קכא, שו"ע שח, מה). ואמנם העידו על כמה רבנים ששיחקו שחמט בשבת, אלא שלדעת המחמירים מדובר כנראה ברבנים שסבלו מדיכאון (חולי השחורה), והסיחו את דעתם מדאגתם במשחק שחמט. אבל ללא צורך גדול שכזה, אסור לשחק במשחקים, וממילא המשחקים מוקצה (מהר"א ששון, ברכי יוסף שלח, א).

דעת המתירים

אמנם הרב קוק אמנם התנגד לפני יותר מתשעים שנה להענקת זכות בחירה לנשים, אבל הוא לא סבר שמדובר באיסור הלכתי, אלא שהדבר מנוגד להנהגת הצניעות שרווחת בישראל. לאחר שדעתו לא נתקבלה, לא יצא נגד ההשתתפות בבחירות או נגד הנבחרים, וכמדומה שאף לא התנגד שבפועל נשים יצביעו

מנגד, יש סוברים שאין איסור לשחק במשחקים בשבת, שכל זמן שאין משחקים על כסף או טובות הנאה אחרות, אין איסור (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר), והמשחקים אינם מוקצה (רמ"א שח, מה). ומה שאמרו חכמים ש'טור שמעון' נחרב כי שיחקו בכדור בשבת, זה היה מפני שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א).

ואמנם ברור שגם לדעה זו ראוי שלא להתעסק במשחקים בשבת משום ביטול תורה, שכן עיקר ייעודה של השבת הוא לעסוק בתורה ולהתענג בסעודות ובשינה. וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). ואמרו שצריך לחלוק את השבת, חציו לעונג גשמי בשינה ובאכילה, וחציו לעונג רוחני של לימוד תורה ותפילות (פסחים סח, ב; או"ז, סמ"ג, רבנו ירוחם, יש"ש ועוד רבים). וכבר כתבתי כמה פעמים, שדברי חכמים אלו מחייבים להקדיש לכל הפחות שש שעות ללימוד בכל שבת. אלא שעל פי דעת המקילים, כל זמן שאדם מקפיד להקדיש לפחות מחצית השבת ללימוד תורה, אין איסור שישחק בזמנו הפנוי.

הלכה למעשה

לדעת רוב פוסקי הספרדים, צריך להחמיר שלא לשחק כלל בשבת, והמשחקים הם מוקצה (כנה"ג, חיד"א, בא"ח. וכך משמע משו"ע שח, מה). ולדעת רוב פוסקי האשכנזים אין איסור לשחק, אבל עדיף לכתחילה שלא לשחק בשבת, הן מפני שהזמן הפנוי של השבת צריך להיות מוקדש ללימוד תורה, והן מפני שנכון לחוש לדעת הסוברים שכל המשחקים אסורים בשבת (מגן אברהם שלח, ה, משנה ברורה שלח, כא).

וכל זה לגבי משחקים ביתיים, אבל משחקים שנעשים בעסק גדול, כדוגמת כדורגל, כדורסל וטניס, גם לדעת רוב המקילים אסור לשחק בשבת משום 'עובדין דחול'.

תשובה לשאלה אודות הכדור

כיוון שלדעת רוב ככל הפוסקים אסור לשחק כדורגל, הכדור הוא מוקצה. אלא שיש סוברים שאמנם אסור לשחק כדורגל במגרש משום עובדין דחול, אבל בבית מותר לשחק, ולדעתם הכדור אינו מוקצה. וכיוון שכך נוהגים השכנים שהכדור שלהם נפל לחצר שלכם, אתם צריכים לומר להם שלפי מנהגכם הכדור הוא מוקצה ולכן אינכם יכולים להחזיר אותו בשבת, אבל אם הם רוצים הם רשאים לבוא לקחתו בשבת.

הרהורים על המשחקים והעיתונים בשבת

לפי עדויות רבות מקהילות שונות בכל התפוצות, נהגו ישראל בשבתות להקדיש שעות מרובות ללימוד התורה, כפי שהורו חכמים: "חציו לבית המדרש".

והנה אנו מוצאים שבדורות האחרונים מצווה זו נחלשה. ועלה בדעתי שאולי העמדה המתירה משחקים בשבת, והעמדה המתירה לקרוא עיתונים וספרי חול, הן שגרמו לכך. ואמנם בעבר עמדה זו לא פגעה בלימוד התורה בשבת, מפני שהמשחקים היו מעטים ונדירים יחסית, וגם ספרי הקריאה והעיתונים היו מעטים, וממילא גם המתירים לא הקדישו לכך זמן מרובה בשבת. אבל כיום שישנם בידינו המון משחקים שילדים ונערים רגילים לשחק בהם, וחומרי הקריאה מרובים – המקילים נמשכים אחריהם, ומתקשים להקדיש את השבת ללימוד תורה. ואולי זו הסיבה לכך שלימוד התורה בקהילות אשכנזיות נחלש יותר מאשר בקהילות ספרדיות, שנטו להחמיר במשחקים וספרי חול ועיתונים.

ואמנם אין לקבוע על פי זה שחובה להחמיר, אבל בהחלט צריך לומר, שאם רואים שהעיסוק במשחקים ובקריאת דברי חול מפר את מצוות לימוד התורה בשבת, שצריכה להיות לפחות שש שעות, יש צורך להחמיר כדי לגדור את הפרצה.

השתתפות נשים בבחירות

שאלה: הרב קוק התבטא בנחרצות נגד הזכות של נשים להצביע בבחירות ולהיבחר כנציגות הציבור. כיום 'הבית היהודי' מבקש לצרף אישה להנהגת המפלגה, האם הדבר מקובל על תלמידי הרב קוק?

תשובה: אמנם הרב קוק אמנם התנגד בשנת תר"פ, לפני יותר מתשעים שנה, להענקת זכות בחירה לנשים. אבל הוא לא סבר שמדובר באיסור הלכתי, ולכן לא הסכים לחתום יחד עם רבני העדה החרדית, הרב דיסקין והרב זוננפלד, על מסמך שהדבר אסור, אלא כתב נוסח אחר לפיו השתתפות נשים היא "נגד דת משה ויהודית, ונגד רוח האומה בכלל". היינו שהדבר מנוגד להנהגת הצניעות שרווחת בישראל. על נוסח זה חתמו רוב בניין ומניין של הרבנים. לאחר שדעתו לא נתקבלה, והשלטון האנגלי קבע כי תינתן זכות בחירה לנשים, לא יצא מרן הרב קוק במאבק נגד ההשתתפות בבחירות או נגד הנבחרים, וכמדומה שאף לא התנגד שבפועל נשים יצביעו.

והסיבה לכך ברורה. עד אותה תקופה, ברוב המדינות לא הוענקה זכות הבחירה לנשים. רק שנתיים לפני כן הוענקה זכות בחירה לנשים באנגליה, ומאותה תקופה ואילך החלו עוד ועוד מדינות להעניק זכות בחירה לנשים, כאשר בצרפת הוענקה זכות הבחירה בתש"ד (1944), ובשוויץ שהיתה אחת המדינות האחרונות הוענקה זכות הבחירה רק בשנת תשל"א (1971).

וכיוון שהדבר עוד לא היה רווח בעולם, החשיבו זאת גדולי הרבנים כדבר שמנוגד למנהגי הצניעות, כשם שהיו תקופות שנהיגה ברכב היתה מעשה לא צנוע לנשים. אבל מאז שהשתתפות בבחירות נעשתה מקובלת ברוב מדינות העולם, אין בזה פגם של צניעות, כשם שאין פגם בכך שאישה תנהג ברכב.

מבט לאחור על עמדתו

יש לציין שגם אז היו רבנים שסברו שהעיסוק בשאלה זו הוא טעות. כך סבר למשל אחד מחבריו ומעריציו של מרן הרב קוק, הגאון הרב אברהם שפירא מקובנא, בעל 'דבר אברהם', שכתב לרב צבי יהודה זצ"ל כי הוא מתפלא מאוד על אביו מרן הרב שנכנס לסוגיה זו, וכי מה איסור יש בזה.

ואף שבחכמה שלאחר מעשה, נראה שעדיף היה למרן הרב זצ"ל שלא להיכנס לסוגיה זו, במחשבה שנייה מסתבר שעמדתו היתה מוצדקת לאותו הזמן וחבל שלא נתקבלה. הציבור היהודי בארץ היה מפולג בין אז חרדים וחילונים, ומרן הרב ניסה בכל כוחו לאחד את השורות. אילו היה מצליח, העם היה נבנה בארצו בעוצמה רבה לאין ערוך. הציבור החרדי הגדול בארץ ובאירופה היה מרגיש שייכות לבניין הארץ, והציבור החילוני היה קשור יותר למורשתו, והרבה מאוד מן הקלקולים שקיימים היום במדינת ישראל היו נפתרים. זה שלא זכינו לכך אינו אומר שהניסיון ליצור מסגרת חיים שתתאים לכולם יחד היה מוטעה.

שאלה מצערת

אחות שלי, שהיא יהודייה מכל הצדדים, עומדת "להתחתן" עם גוי שאביו יהודי. הם מצאו איזה "רב" (כנראה רפורמי) שיעשה להם את "טקס החתונה". האם מותר לי ולאשתי להשתתף באירוע הזה? יש לציין שמדובר בקשרי משפחה רגישים מאוד, ואם לא נבוא יש חשש שהקשר עם אבא שלנו יתערער.

תשובה: אסור להשתתף בטקס כזה שהוא בניגוד להלכה, מפני שמצווה מן התורה למחות ביהודי שעובר עבירה. ומצווה זו נובעת מתוך האחריות והאהבה שצריכה להיות לכל יהודי כלפי חברו, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח). וגם כאשר ברור שהמחאה לא תעזור, מצווה למחות פעם אחת, מפני שעל ידי המחאה יש סיכוי שבעתיד החוטא יחזור בתשובה. מן הסתם כבר אמרתם פעם אחת לאחות את דעתכם, ולכן אינכם צריכים למחות שוב, אבל להשתתף בטקס אסור, מפני שהשתתפות סותרת את מצוות המחאה. וכבר שמעתי על מקרים שקרובי משפחה לא השתתפו בטקס מתוך מחאה, וזה השפיע בעקיפין על הגוי להתגייר. ופעמים אחרות הקשר התבטל לאחר זמן, כפי שרוב הזוגות החילוניים כיום מתגרשים, ומתוך זיכרון המחאה התקבלה החלטה להתחתן בפעם הבאה כדת משה וישראל.

וצריך להסביר לבני המשפחה, שעם כל הרצון הטוב שלכם כלפיהם, אסור לכם על פי ההלכה היהודית להשתתף בטקס שלהם. עם זאת, במסגרות אחרות צריכים לחזק את הקשר החיובי עמהם, כי מן הסתם לא בזדון ושאט נפש הם עוברים על מצוות התורה.

הלכות צניעות ומידת הצניעות

תשובה לשאלות קנטרניות בעקבות הטור על צניעות הלבוש • הלכות הלבוש משלבות את ערך הצניעות עם ערך ההצהרה הפומבית על נאמנות לתורה • לעיתים המנהג של חבישת כיפה חשוב יותר ממצווה דאורייתא של הנחת תפילין • הצניעות מעצימה את הצד הרוחני הפנימי על ידי הקטנת הצד המוחשי-חיצוני • אין די בשמירת הלכות צניעות, אלא יש צורך לרכוש גם את הצניעות כתכונת נפש • הצניעות לא באה למעט את השמחה והעונג שבחיים המוחשיים, אלא לשמור כוחות חיים עצומים אלו לחיי הנישואין

שאלה צדקנית

שאלה: אני מורה בתיכון לבנות, ונדהמתי מהעמדה שכבוד הרב כתב, שצריך להתייחס לבעיית הצניעות כאל בעיית משמעת, ולשלוח את הבנות שבאות בלבוש לא מקובל הביתה. איך אפשר לטפל בנושא כזה רגיש ועמוק בכלים משמעתיים? האם כך מחנכים?!

תשובה: אכן יש בצניעות צד עמוק ופנימי, אבל יש בהופעה לא צנועה גם צד חיצוני, שמביע זלזול במערכת הכללים של המוסד החינוכי, וכלפי זלזול וחוסר כבוד צריך להתייחס כאל בעיית משמעת. בהזדמנות אחרת, ושלא בקשר לכך, יש להעמיק בנושא הצניעות כמו בשאר הערכים שבתורה.

שאלה קנטרנית

לפני כעשרים שנה התאונן בפניי דוקטור חשוב שמתרחשת בציבור הקצנה דתית, עד שממרחק של קילומטר אפשר להכיר על בת שהיא דתית. ואני שמחתי וחשבתי שאם אפשר, היה עדיף שיכירו עליה שהיא דתית ממרחק של שני קילומטר. יש חשיבות עצומה לנכונות של יהודי לבטא את זהותו ברבים

בעקבות הטור הקודם שהוקדש לעניין הצניעות הגיעה שאלה כזו: מדוע הרבנים כל הזמן עוסקים בהלכות בגדי הנשים?! האם זה צנוע שגברים, וגם אם הם רבנים, מתעסקים בבגדי הנשים?!

תשובה

ניכר משאלתך שלא קראת את הטור שכתבתי. נראה שאתה מסוג האנשים שכבר יש להם דעה ברורה בעניין, והיא אינה תואמת את ההלכה, והם סבורים בכנות שדעתם נכונה ודעת הרבנים מוטעית, ובכל עת שהם רואים מאמר סביב נושא זה כבר יש להם תגובה מוכנה.

אגב, יש גם אנשים שכאשר הם קוראים מאמר על ערכה של ארץ ישראל, הם תמיד קמים וטוענים: מדוע אתם תמיד עוסקים רק בענייני ארץ ישראל? האם אין עוד נושאים בתורה?! בדרך כלל אלה אותם אנשים שטוענים שתמיד עוסקים רק בשאלות של צניעות. והם גם טוענים נגד העיסוק במצוות הנישואין ופרו ורבו, במעשר כספים ובלימוד תורה בשבת. לדעתם הדבר הראוי הוא להצטרף לעדר ולשיר שירי הלל לערכים המקובלים על התקשורת השמאלית-חילונית.

בכל אופן, בגוף המאמר כתבתי במפורש, שיש להתייחס לבעיה זו בתיכונים כבעיית משמעת לכל דבר. וכפי שבתיכון חילוני מחזירים הביתה נער או נערה שבאים בגופיה, כך בתיכון דתי לבנות צריכים להחזיר הביתה נערה שאינה לבושה לפי הכללים שנקבעו על פי ההלכה. ודבר זה צריך להיעשות בעקביות, ועל ידי מורות ולא מורים, מפני שאין זה צנוע שמורים או מנהל יעסקו בזה.

אינני תמים לחשוב שאם היית קורא את כל המאמר היית משתכנע, אבל יש לשער שהיית מנסח את הביקורת שלך באופן שיתאים למה שכתוב.

שני הערכים שבלבוש

אודה על האמת, אני קצת אוהב שאלות קנטרניות. הן מעוררות למחשבה, ויחד עם זה מציגות את השואל באור מגוחך. בנוסף לכך, הרבה יותר קל להתמודד איתן מאשר עם שאלות נוקבות באמת.

לגופו של עניין, בהלכות הלבוש באים לידי ביטוי שני ערכים חשובים: הפחות חשוב שביניהם הוא ערך הצניעות, והחשוב יותר הוא הצהרה פומבית ותמידית של נאמנות לתורה.

אמנם נכון שהלבוש הוא חיצוני, אבל מאידך כיוון שהוא בולט והכל רואים אותו, יש בו הצהרה עקרונית מאוד: אם הוא כשר, הרי שהלובשת אותו מצהירה על עצמה שהיא יהודייה נאמנה לתורה, ויש בזה משום מצוות קידוש השם. ואם הלבוש אינו כשר, יש בו הצהרה הפוכה: למרות שהנני יהודייה, אני לא נאמנה להלכה ומחקה את תרבות הגויים, ויש בזה משום איסור חילול השם ואיסור של "בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג).

ההופעה החיצונית וההקצנה הדתית

מספרים שהרב נריה זצ"ל אמר פעם שאם בחור מפסיק להניח תפילין שבועיים, אין צורך לדאוג כל כך – זה משבר שמן הסתם יעבור. אבל אם הוא הסיר את הכיפה, המצב חמור ומדאיג מאוד. וזאת למרות שהנחת תפילין היא מצווה מהתורה וחבישת כיפה היא רק מנהג, אך כיוון שהיא פומבית ותמידית, יש בה הצהרת נאמנות וקידוש השם. כאשר מסירים את הכיפה מודיעים קבל עולם על חוסר נאמנות לתורה ומחללים את השם.

לפני כעשרים שנה התאונן בפניי דוקטור חשוב שמתרחשת בציבור הקצנה דתית, עד שממרחק של קילומטר אפשר להכיר על בת שהיא דתית. ואני שמחתי וחשבתי שאם אפשר, היה עדיף שיכירו עליה שהיא דתית ממרחק של שני קילומטר. יש חשיבות עצומה לנכונות של יהודי לבטא את זהותו ברבים.

מידת הצניעות

מידת הצניעות באה לידי ביטוי בתחומים רבים: בהסתפקות במועט, בהצנעת העושר, הכישרונות וההישגים. והמגמה אינה לחסום את הכישרונות והיכולות, אלא לחסום את הצד החיצוני שבהם שנועד לעשות רושם, ולהעצים את הצד הפנימי, הטוב והחיובי. ברכה מרובה ישנה במידת הצניעות, וכפי שאמרו חכמים: "מי שמקטין עצמו בזה העולם, כמה הוא גדול ורם בעולם העליון" (זוהר ח"ג קסח, א). והעניין הוא שמי שמקטין את הצד החיצוני שבו, מעצים את הצד הפנימי שלו.

התייעץ עימי תלמיד שזכה בעושר, עד כמה כדאי שישקיע בהגדלת ביתו. חשבתי קצת ואמרתי: אינני יכול להיכנס לפרטים, אבל נראה לי שאם תרחיב את ביתך בצניעות תזכה ליותר ברכה. תהיה יותר עשיר, תזכה ליותר שמחה ואהבה עם אשתך, תזכה להתקדם יותר בלימוד התורה ותצליח יותר בחינוך הילדים.

אחד הביטויים של מידת הצניעות הוא הצנעת הגוף על ידי בגדים, כשהמגמה הבסיסית בכך היא העצמת הצד הפנימי הרוחני. האדם מטבעו נוטה לראות תחילה את הצד החיצוני, ועל ידי הלבוש שמסתיר את הגוף מובלט יותר הצד הפנימי שבאדם, וכך אנו לומדים לשים דגש על הנשמה הרוחנית. לכן הלכות צניעות קשורים לא רק לנשים, שכן גם גברים מצווים להסתיר את המקומות המכוסים שבגופם (שו"ע או"ח ב, א-ב). אמנם בגלל היופי המיוחד לנשים, ובגלל התפקיד שממלא היופי הנשי באיחוד שבין איש לאשתו, יש צורך בצניעות יתרה אצל נשים.

ההבדל בין מידת הצניעות להלכות הלבוש

הבדל משמעותי ישנו בין מידת הצניעות לבין הלכות הלבוש על פי גדרי הצניעות. מידת הצניעות היא יחסית לסביבה: בית שנחשב צנוע כיום היה נחשב ראוותני לפני מאה שנים, ולבוש שנחשב פרוץ לפני מאה שנים נחשב כיום צנוע. לעומת זאת, רוב הלכות הלבוש הן קבועות ואינן מושפעות מהסביבה.

יש נשים שהן צנועות מאוד מטבען, אבל כיוון שלא קיבלו חינוך הלכתי אינן מקפידות על גדרי הלכות הלבוש. לעומתן יש נשים שמקפידות על כל גדרי הלכות הלבוש, ובכל זאת מתנהגות באופן לא צנוע. יש מהן שמתנהגות כך מתוך חוסר תשומת לב, ויש שמתנהגות כך מתוך כוונה לזכות בתשומת לב יתרה מבני המין הגברי.

מצד מידת הצניעות, הראשונות צנועות מהאחרונות, ואילו מצד הצהרת הנאמנות להלכה, מעלת השניות יתרה. לטווח ארוך, יש להעריך שהן ובני משפחתן יהיו יותר נאמנים למסורת התורה והמצוות.

לעיתים יש אפילו התנגשות מסוימת בין הצניעות כתכונת אופי לבין גדרי הצניעות ההלכתיים. למשל כאשר אישה דתית נמצאת בתוך ציבור חילוני, בגדיה הצנועים יבליטו אותה כשונה מכולן, עד שמסתבר שיסתכלו עליה יותר מאשר על כל הנשים שחושפות את גופן. ואף על פי כן עליה להתלבש על פי כל גדרי ההלכה, מפני שהנאמנות לגדרי הצניעות חשובה יותר.

הצורך בשני הערכים יחד

אין אפשרות לבסס את ערך הצניעות אך ורק על פרטי ההלכה. שכן ההלכה אינה יכולה להיכנס להוראות פרטניות כמו באיזו עוצמת קול לדבר, על אילו נושאים ראוי לדבר ובאיזה פורום, ואיזה בגד או שילוב צבעים הוא צנוע לאישה אחת אך אינו צנוע לאישה אחרת. לשם כך יש צורך לרכוש את מידת הצניעות.

ההלכה קובעת גדרים עקרוניים שמבטאים צניעות ויוצרים מרחק נכון בין גברים לנשים, ועל ידי כך מקטינים את הסיכון לחטוא בגילוי עריות. אבל אין בכך ערובה למידת הצניעות עצמה, וגם לא שמירה מלאה מפני הרהורי עבירה וגילוי עריות. כדי לזכות למידת הצניעות עצמה, יש צורך ללמוד ולהתעמק בערך הצניעות ולהפנים אותו בחיים.

הטעות הגדולה

לימוד שטחי של הלכות צניעות יכול להביא לידי טעות חמורה ביותר שכאילו הצניעות באה לומר שהגוף מכוער ובזוי, והיא נועדה למעט את השמחה והעונג שבחיים המוחשיים. ובאמת הצניעות נועדה כדי לשמור כוחות חיים עצומים אלו לחיי הנישואין וכדי להעצים את שמחת הנישואין, שתהיה כלולה ברוחנית וגשמיות כאחד. וזה יסוד האמונה הישראלית, שאין פירוד בין הרוח והחומר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ודווקא כשהרוח והחומר יחדיו ניתן להגשים בהצלחה את הייעוד האלוקי שתהיה אחדות מלאה בין איש לאשתו.

אסיים בהערה כאובה שאי אפשר להרחיב בה בפומבי מפני הצניעות, ועל כן אומר אותה ברמז. כבר זמן רב אשתי נפגשת עם כלות שלא הוכנו כראוי. מדריכות הכלות עברו קורס לכך, הן נעימות ונחמדות, מסבירות יפה את ההלכות ואומרות שיש בהן קדושה. אבל לא מצליחות להסביר שהלכות הטהרה הן הכנה לקשר המלא והשמח בין איש לאשתו, וראוי ששניהם ישמחו בזה בשווה.

וזה לכם הסימן: אם השיעור על 'מצוות עונה' ו'ליל כלולות' ניתן בסוף סדרת השיעורים, יש לחשוש שההכנה לקויה. ובזה יש שוני בין בנים לבנות. ודי לחכימא ברמיזא.

העצמאות שבצניעות

מדוע התעוררה בעיית הצניעות בלבוש ביתר תוקף בשנים האחרונות • הרמאות העצמית של נערות המושפעות מתרבות המערב • תספורת הפעמון לנערים – חיקוי של שחקנים מהוליווד • איך נכון לחנך לצניעות? • מה הקשר בין צניעות הלבוש לרפיסותה של ישראל מול העולם • דווקא הצניעות מעוררת יותר את כוחות החיים הפנימיים והייחודיות של האדם

שאלה: בשנים האחרונות התעוררה בתיכונים הדתיים לבנות שאלה, כיצד להתייחס לבנות שאינן מקפידות על גדרי צניעות הלבוש. האם ראוי להעניש את מי שמגיעה שלא בהתאם לכללים? או שמא הדרך הראויה היא להסביר בעמקות את ערך הצניעות, ולתת לבנות הללו להבין מעצמן אילו בגדים ראוי ללבוש? והאם הרב או מנהל האולפנה צריך לעסוק בזה או המורות? ובכלל מתעוררת שאלה כללית יותר, איך ייתכן שככלל אנחנו נמצאים בתהליך של התחזקות דתית, עד שישנם אישים דתיים שמתמרמרים על ההקצנה הדתית, ואילו מנגד בתחום זה ישנה הידרדרות? מה קרה לנו בשנים האחרונות?

מה קרה בשנים האחרונות

תשובה: נדמה שכדאי להסביר בתחילה מדוע בעיה זו התעוררה דווקא בשנים האחרונות. כאדם שמכהן בתפקיד הנכבד של אב לתשע בנות, ומהן נערות ונשים צעירות, למדתי ששאלת הצניעות בלבושי הבנות נעשתה בשנים האחרונות כאובה. במשך מספר שנים רבות למדי, קובעי הטון באופנה העולמית הרשו ללבוש חצאיות ארוכות. אמנם לא תמיד זה נחשב הכי 'אין', אבל במסגרת הפלורליזם הפוסט מודרני ניתנה רשות ללבוש חצאיות בכמה אורכים, והדתיות, תוך ויתורים מסוימים, יכלו להסתדר. בחסות הסובלנות הזמנית הזו אף התפתח הסגנון המיוחד של המתנחלות עם החצאיות הארוכות לוחכות הרצפה, קצת שאנטי עם נגיעות עדכניות. קו שמשדר פשטות איכותית, עם כביכול הבטחה לעצמאות ייחודית.

הבעיה שלאחרונה החצאיות הארוכות ממש יצאו מהאופנה, האנשים הקובעים בענף גמרו והחליטו שארוך זה 'אאוט', והדתיות במבוכה. מצד אחד יש מחויבות לריבונו של עולם ולתורתו הקדושה, ומנגד איך אפשר להמרות את צו האופנה?! איך יראו את פניהן ברחוב לאחר שבכל רשתות הטלוויזיה וכלי התקשורת החילוניים הועברו רמזים חד משמעיים של כוהני האופנה המובילים ש"ארוך זה כבר לא זה", ומי שממשיכה ללבוש ארוך היא ממש "לא בעניינים", ובכל החנויות הנחשבות אין יותר חצאיות ושמלות ארוכות?

על רמאות עצמית

נשים בארץ מתחילות להתמרמר שהבגדים ה"נכונים" עוד לא הגיעו לכאן, אבל תיכף אפשר להשיג אותם בכיכר המדינה, ואחר כך בעוד חנויות. וכאן מגיעות בנות דתיות ומתוך "חירות מוחלטת" טוענות כי בדיוק אלה הבגדים שהן עצמן תמיד רצו ללבוש. ורק נותרה דילמה מה עושים עם ההתנגשות שנוצרה בין הדת למצפון

ויש שטוענות בתוקף רב שבאמת הן אוהבות ורוצות את הבגדים הללו ורק במקרה יצא שזו המודה כעת. וההוכחה לכך שהן בכלל לא מושפעות מהמודה, שכך הן מרגישות מבפנים בעת שהן עומדות לבדן מול הראי. ובכלל לא חשוב להן להיראות יפות בעיני מישהו אחר, אלא הכי חשוב להן להיראות יפות בעיני עצמן, ללבוש דבר שידגיש את היופי הפנימי שלהן…

והן לא שמות לב לכך שכל מושגי היופי שלהן נעים ונדים ברוח הנושבת מבתי האופנה הגדולים שבמערב, שמסיבות כלכליות מגייסים אמנים כישרוניים, כדי לחדש מעת לעת קו אופנתי. בתחילה הם מלבישים בקו החדש שחקניות ודוגמניות ושאר מפורסמות, ומוכרים מספר בגדים מצומצם מהקו החדש למי שמבינה באמת בבגדים (כלומר למי שמסוגלת לשלם אלפי דולרים על בגד). במשך מספר שבועות נותנים לשאר הנשים להתבונן בהן ולקנא, ובתוך כך מתחילים בייצור רחב יותר של בגדים בקו זה לנשים שקצת פחות מבינות בבגדים אבל עדיין די מבינות (כלומר, מסוגלות לשלם מאות דולרים לבגד). תוך שבועות ספורים המפעלים השונים מנסים בזריזות רבה לחקות את הקו החדש, כדי שגם הם יספיקו לרכוב על הגל ולמכור בגדים ביוקר. אמנם לא ביוקר כמו בתי האופנה המובילים, אבל בהחלט במחיר גבוה בהרבה ממחיר הבד והייצור. וכאן משתלבים האינטרסים הכלכליים של בתי האופנה היוקרתיים עם המפעלים הגדולים.

ובתוך כך נשים בארץ מתחילות להתמרמר, שבגלל שהן במזרח התיכון, הבגדים ה"נכונים" עוד לא הגיעו לכאן, אבל תיכף אפשר להשיג אותם בכיכר המדינה, ואחר כך בעוד חנויות. וכאן מגיעות בנות דתיות ומתוך "חירות מוחלטת" מגיעות למסקנה המקורית, כי בדיוק אלה הבגדים שהן עצמן תמיד רצו ללבוש. ורק נותרה דילמה מה עושים עם ההתנגשות שנוצרה בין הדת למצפון.

מילא כשאדם יודע שהוא נגרר, אבל כאשר משערות ראשו ועד ציפורני רגליו כולו גרור, ובעודו נסחב הוא טוען שהכל נעשה מתוך חופש מוחלט ותפישה מקורית, זה די משפיל.

עצמאותו של בחור

לפני קרוב לעשרים שנה החלו בחורים צעירים לספר את שיער ראשם בצורה שמזכירה פעמון, ולפצל אותו בשביל לשני צידי המצח, כפי שעד אז נהגו רק בנות. הזדמן לי לשוחח עם אחד מהבחורים הללו, שסיפר לי על תלאותיו בישיבה התיכונית, ועל כך שהמחנך שלו מתנגד מאוד לתסרוקת שלו וכמעט זרקו אותו מהישיבה בגלל זה. אבל הוא מרגיש שתסרוקת זו ממש מבטאת את העצמיות שלו, וכדי להיות נאמן לעצמו היה מוכרח להתעמת בממסד הדתי החזק שעומד כנגדו. ולכן למרות שהוא די מעריך את הר"מ שלו, הוא מרגיש חובה מצפונית לשמור על עצמאותו.

בתחילה קצת התפעלתי מעצמאותו של הבחור, ומנגד התפלאתי קצת על המחנך שהתעמת איתו על דבר שאין בו צד הלכתי. סיפרתי על כך לחבר והוא הסביר לי שזו מודה שהתחילה לפני כשנה אצל מספר שחקנים בהוליווד, והמעריצים הצעירים שלהם מחקים אותם ומגדלים שיער כמותם, וכך תסרוקת זו הולכת ומתפשטת בקרב צעירים בכל רחבי העולם. ואז הבנתי שהבחור ה"עצמאי" הוא אחד האחרונים בשורה של מאות מיליוני חקיינים, ובטענותיו הפך את היוצרות. הוא מחשיב את עצמו כלוחם צדק יחיד שעומד לבד מול ממסד עצום וחזק, בעוד שהאמת היא שהיהדות היא שעומדת כאי קטן של אמונה וחזון לתיקון עולם מול אוקיינוס שוטף וקוצף של חקיינות וריצה אחר הבלי עולם הזה.

אז הבנתי שמאבקו של הר"מ אינו נגד תספורת זו אלא נגד תופעת החקיינות, כמצוות התורה "בחוקותיהם לא תלכו".

על הבעיות של עם ישראל

אחר כך יושבים אנשים בסלון ושואלים, מדוע ממשלת ישראל נכנעת מעת לעת ללחץ הבינלאומי, ואינה מעזה לומר שיש לנו זכות מלאה על ארץ ישראל כפי שכתוב בתנ"ך, ועלינו ליישב אותה למלוא אורכה ורוחבה. כשדתיות וחרדיות אינן מוצאות עוז בלבבן לשמור על כללי ההלכה בניגוד לקו שהכתיבו מעצבי האופנה, ואפילו חנויות שקמו עבורן, עם הבטחה לעצמאות, אינן מצליחות להיות נאמנות להלכה, גם ראשי ממשלה ושרים מתקשים לחרוג ממה שמעצבי דעת הקהל הבינלאומית מרשים להם לומר…

ולמעלה בקודש, חכמי ישראל אינם מצליחים להעמיד חזון לתיקון עולם, מפני שצריכים להגיב תמיד על מה שאחרים עושים, לשמור על הישרדותה של היהדות, במקום לשאוב מהמעיינות המקוריים של ישראל מים חיים וטהורים ולהביא ישועה וגאולה לעולם.

העצמאות קשורה בצניעות. כאשר יותר מדי משתוקקים למצוא חן בעיני אחרים, ומוכנים לשם כך להשתנות לפי המודה המתחלפת, אי אפשר להקשיב לקול הפנימי העצמאי.

טוב לנו להתמודד עם בעיית הלבוש

לפיכך טוב מאוד שבעיה זו התעוררה בשנים האחרונות, מפני שעל ידי ההתמודדות איתה נוכל לברר את התפקיד המיוחד של עם ישראל להיות אור לגויים.

אולי ההתמודדות הזו שהזדמנה לנו עכשיו, מבשרת שכבר הגענו למצב שבו אנחנו מסוגלים לחדש בעולם דברים בעלי משמעות וערך, ולשם כך צריכים לבצר תחילה את הייחודיות והצניעות.

דרך ההתמודדות – להתייחס לכך כבעיית משמעת

למרות שרעיונות עמוקים צפונים בהלכות צניעות, כאשר רוצים לטפל בבעיה זו לא כדאי לדבר עליהם, אלא רק על הכבוד והמסגרת שמתבטאת בכך.

שמעתי מגיסתי שמלמדת בתיכון חילוני בערד, ששם קבעו כללי הופעה בבית הספר, ומהם: איסור הופעה בגופיה, במכנסיים קצרים ובכפכפים, ונציגים מצוות ההנהלה עומדים בשער בית הספר ולא נותנים למי שאינו לבוש על פי הכללים להיכנס, וכך אין תופעה של הפרת הכללים.

כיוצא בזה צריך לעשות בתיכונים הדתיים, לקבוע כללים פשוטים וברורים על פי ההלכה, ולאכוף אותם בעקביות. באופן זה לא יהיה צורך להתעסק בכך ולדבר על כך.

עוד עיקרון חשוב מאוד, שרק מורות ומנהלות יטפלו בכך, ולהוציא לגמרי את המורים והרבנים מהעיסוק בנושא הזה.

בחוקותיהם לא תלכו

מעבר לכך, ובלא קשר לאכיפת הכללים, יש צורך לבאר בהרחבה את ערכה ומעלתה של הצניעות, ולהדגיש תחילה את העצמאות שבצניעות, מפני שזה הרעיון הפשוט, המקיף והבסיסי ביותר, ויסודו במצוות התורה: "בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). והכוונה שלא ללכת במנהגי הפריצות של הגויים ולא להיגרר אחר דתם ואמונתם.

הצניעות שומרת על עצמאות מחשבתנו ועל חירות רוחנו. הלא יצאנו לחירות משעבוד מצרים כדי לקבל את התורה הקדושה ולגלות את אורה בארץ ישראל, ולהביא מתוך כך תיקון וגאולה לעולם. ואיך נמעל בשליחותנו המקודשת ונכניס את עצמנו מרצון לעול תרבות הגויים, בהיגררות חסרת טעם אחר אופנה שנקבעה בניכר?

ערך האהבה והיופי

עם החינוך לצניעות, צריך להיזהר מאוד שלא לגרום לדיכוי כוחות החיים, אלא להכוונתם והעצמתם. לא נותר לנו מקום להסביר הפעם יסוד עמוק זה, אבל מוכרחים לרמוז, שהצניעות האמיתית נועדה להעצים את האהבה בין בני הזוג, בכל הרבדים שבהם אדם בא לידי ביטוי, מהרוחני ביותר ועד הגשמי ביותר.

וכן חובה לציין, שיש ערך רב בכך שאישה תלבש בגדים יפים ומתאימים שמכבדים את צלם האלוקים שבה, כי זה חלק ממלוא האישיות השלמה, שבאה לידי ביטוי גם ביופי. אלא כדי שיופי זה לא יזלוג לכיוונים שליליים, ישנן הגדרות הלכתיות ששומרות עליו במסגרת הראויה.

לימוד ששווה פי אלף

על פי הבן איש חי, לימוד תורה בשבת גדול אלף פעמים מביום חול • מדוע די להקדיש רק מחצית מהשבת ללימוד? • גדולתו של הלימוד בשבת דווקא מתוך עונג גשמי • שיטות הראשונים השונות לגבי חלוקת השבת בין לימוד תורה לעונג גשמי • האם שעות התפילה נחשבות כחלק מהמחצית המוקדשת לה' • גם בני נוער צריכים ללמוד שש שעות בשבת • סגנון הלימוד המתאים ללימוד תורה ממושך בשבת • לייסד קבוצות תמיכה ללימוד משותף בשבת

מדוע עלינו להקדיש ללימוד תורה רק מחצית מהשבת

שאלה: אם מגמת הימים הקדושים לעסוק בתורה, מדוע אנחנו נתבעים ללמוד רק שש שעות בשבת, ולא במשך כל השבת חוץ מהזמנים ההכרחיים לשינה ואכילה?

תשובה: לפני שאענה, אגדיל את השאלה יותר. כתב רבי יוסף חיים בספרו 'בן איש חי': "כתבו המקובלים ז"ל, גדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים מן הנעשה מעסק התורה של ימי חול" (שנה שנייה, בהקדמה לפרשת שמות).

לו היו אומרים לאדם שמחירה של מניה בבורסה עומד לעלות מחר פי אלף. כלומר, אם יקנה היום מניה במאה שקלים, יוכל מחר בערב למכור אותה במאה אלף שקלים. הרי היה רץ ומוכר את כל רכושו כדי לקנות מאות מניה בכל מה שיוכל, ולמחרת ימכור את המניה ורכושו יגדל פי אלף.

אם כך לגבי כסף, מדוע לא ננהג כך לגבי לימוד התורה? אם הוא שווה בשבת פי אלף מלימוד בימות החול, מדוע לא ננסה ללמוד תורה בכל עשרים וארבע השעות של השבת, בלי לאבד זמן יקר על סעודות ושינה?!

מהו הלימוד המיוחד של השבת

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר, בלי סיבוכים ופלפולים

אלא שהשעה של השבת שווה פי אלף מפני שהיא באה יחד עם העונג שבסעודות ובשינה, שאז מעלתה עליונה, מעין עולם הבא. חיים שלמים בנשמה ובגוף. עונג אמיתי! אבל אם יעשה אדם את שבתו כתשעה באב, שלא יאכל ולא ישתה וידיר שינה מעיניו כדי לעסוק בתורה, לא יזכה למעלת הלימוד בשבת. וכן מסופר על רבי זירא, שכאשר היה רואה בשבת אברכים שלומדים תורה ביגיעה יתרה על חשבון עונג שבת, היה אומר להם: "במטותא מינייכו, לא תחללוניה" – בבקשה מכם אל תחללו את השבת במיעוט תענוג (שבת קיט, א).

לפיכך, כאשר אמרו חכמים "שיהיה יום השבת כולו תורה" (תנא דבי אליהו א) – התכוונו שגם הסעודות והשינה, כיוון שנועדו למצווה ולהוסיף עונג וחיוניות בלימוד התורה, כלולות בזה.

אולם צריך להיזהר מאוד שלא לשכוח את העיקר, ולא להרחיב יותר מדי בסעודות ולאבד את הזמן על טיולים ודברי בטלה. כי עיקר מטרת השבת לגלות את הנשמה, להתחזק באמונה ולעסוק בתורה שעות מרובות, והכל מתוך עונג ושלמות פנימית.

המקור לחובת הקדשת חצי השבת לתורה

שאלה: מנין המקור לחובה ללמוד שש שעות? ואם אכן יש חובה כזו, איך אני כאדם דתי שגדל בישיבות לא שמעתי על כך עד כה?

תשובה: לא שמעת על זה כי לצערנו אין מחנכים בישיבות לחיי תורה בעולם המעשה, אלא בעיקר עוסקים בלימוד עיון ישיבתי.

לגופו של עניין: אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתייה ושינה (ירושלמי שבת טו, ג; בבלי פסחים סח, ב). אמנם יש סוברים שרק ביום טוב החלוקה שווה, אבל בשבת, שהיא מקודשת יותר, צריך להקדיש יותר ממחצית הזמן ללימוד התורה (ב"ח על פי רמב"ם). אולם לדעת רוב הפוסקים, כוונת חכמים שגם בשבת יש לחלוק את הזמן, חציו לתורה וחציו לעונג גשמי. וכך כתבו למעשה אור זרוע (ח"ב פט); סמ"ג (הלכות יו"ט כז, ע"ג); רבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג); ספר העיתים (קצח); המנהיג (נה); מהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד); שו"ת צדקה ומשפט או"ח ד.

ויש סוברים שתלמידי חכמים שמסגפים את עצמם במיעוט אכילה ושינה במשך כל השבוע צריכים להקדיש בשבת קצת יותר לאכילה ושינה, ואילו אנשי מעשה צריכים להקדיש יותר ממחצית השבת ללימוד תורה. וכך מבואר בפסיקתא (רבתי כג); שיבולי הלקט צו; תניא רבתי יח; מאירי שבת קיח, ב; רמ"א או"ח רצ, ב; מהריק"ש (ערך לחם רצ). וכך כתב הבית יוסף (רפח, א) בפירושו השני. אמנם מפירושו הראשון משמע שצריך להקדיש את כל היום כמעט לתורה.

חישוב שש שעות הוא לקולא

למדנו אם כן שלדעת רבים צריך להקדיש מחצית השבת ללימוד תורה, ויש אומרים שאנשי מעשה שאינם מקדישים את ימי החול ללימוד תורה צריכים להקדיש את רוב השבת לתורה.

לפי זה יוצא שחובה להקדיש לכל הפחות כשתים עשרה שעות וחצי לתורה, שכן משך השבת עם תוספת שבת הוא כעשרים וחמש שעות. אולם למעשה נראה שאפשר להקל, שאותן שבע שעות שאדם צריך לישון בכל יום אינן בחשבון, הרי שנותרו שמונה עשרה שעות, ומתוכן יש להקדיש כתשע שעות לתורה, וכתשע שעות לעונג שבת של אכילה, שתייה ותוספת שינה של תענוג.

אמנם גם להקדיש תשע שעות לתורה די קשה, וראוי לחפש צד נוסף להקל, והוא על ידי החשבת התפילה כלימוד.

ואף שעיקר העניין הרוחני של השבת נועד ללימוד תורה, ולכן נקטו חכמים "חציו לבית המדרש", וכידוע בעבר היו מתפללים בבית הכנסת, נמצא שכשאמרו "חציו לבית המדרש" התכוונו ללימוד תורה ולא לתפילה. וכן כתב במפורש בעולת שבת (רמב, א) שהתפילה צריכה להיכלל ב"חציו לכם".

אולם מנגד, נראה מדעת כמה פוסקים שאפשר להקל ולכלול בתשע השעות של תורה גם את שעות התפילה (מהר"י ווייל; יש"ש). לפיכך נראה שאפשר להחשיב שלוש שעות של תפילה על חשבון תשע השעות של לימוד התורה. אבל לא יותר, מפני שאם לומדים פחות משש שעות כבר ברור שאין עיקר השבת לתורה, ובשום פנים לא ניתן לומר ש"חציו לבית המדרש".

האם גם נערים חייבים בזה

שאלה: כאשר הרב כתב שצריך לחנך את הנערים ללמוד תורה בשבת, האם הכוונה לשש שעות? האם זה מעשי? הרי בפועל אנחנו רואים שאפילו שעה אחת הם בקושי מצליחים ללמוד בלי מבחן?

תשובה: אכן מצווה לכל הנערים שהגיעו לגיל בר מצווה ללמוד לכל הפחות שש שעות תורה בכל שבת. וכדי שיוכלו לעמוד בזה, צריך להתחיל להרגילם ללימוד בשבת כבר מגיל צעיר, עד שלקראת בר המצווה יהיו מסוגלים להקדיש לפחות שש שעות ללימוד תורה.

אמנם נכון שכאשר הנער גדל בקהילה שבה רגילים כל בני הנוער להתבטל בשבת, ההתמודדות קשה מאוד. אבל על כך נצטווינו, ואם אנו חפצים לעשות את השבת כראוי, חובה עלינו לחנכם לכך בלא הרף, ולמושכם ללימוד בעבותות אהבה.

ורק לגבי נער שמתקשה מאוד ללמוד, עד שאין הדבר ביכולתו, הרי הוא אנוס ופטור מהמצווה.

על שוטטות הנערים בלילות שבת

שאלה: הרב כתב שבני הנוער שמשוטטים בלילות שבת "מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים החנונים". האמת שכך המציאות, אבל אולי עלינו להילחם ולא לתת ל"מופרעים" ול"חצופים" להשתלט על השיחה, כדי שמפגשי החברים יהיו איכותיים.

תשובה: אין אפשרות סבירה שהשוטטות בלילות תנוהל על ידי הצדיקים והלמדנים. כמו שבבית מדרש הלמדנים מתבלטים, ובמקום שעוסקים בחסד אוהבי הבריות מתבלטים, ובמקום שעוסקים בעבודה החרוצים מתבלטים, ובבית הכנסת אלה שמתפללים יפה מתבלטים, כך בעת שמשוטטים בבטלה, הבטלנים מתבלטים.

יותר מזה: בחברה הדתית, שאמונה על אהבת הבריות וקירוב רחוקים, לא רגילים להוקיע עוברי עבירות. וכך יוצא שבשעות הלילה אותם נערים ונערות שאינם מדקדקים במצוות הופכים למרכז החבורה. אז הם מספרים את כל עלילותיהם ומשפיעים לרעה על התמימים שהולכים איתם. במקרים כאלה "הגיבוש משחית".

אמנם טיול שקט של שניים שלושה חברים יכול להתנהל באווירה רצינית, אבל באופן טבעי שוטטות של חבורה גדולה יותר נוטה להתדרדר לשיחות שבמקרה הטוב אין להן שום ערך.

צורת הלימוד

אחד המכשולים בקיום מצוות לימוד התורה בא משום שרבים התרגלו ללימוד עיון חקרני בלבד, שקשה מאוד להתמיד בו במסגרת משפחה וקהילה. גם השיעורים שנאמרים בסגנון כזה אינם מושכים את הציבור ללימוד תורה ממושך, ולכל היותר ניתן לקיים שיעור אחד כזה בשבת. ייתכן שהסיבה לכך היא מפני שנראה ללומדים, במידה רבה של צדק, שהפרי היוצא מלימוד עיוני זה אינו מצדיק את ההשקעה המרובה.

ואמנם בעת הלימוד בישיבות יש בלימוד זה תועלת, שהוא מכשיר את הלומדים להבנה מעמיקה, אבל במסגרת החיים הרגילים בוודאי לימוד כזה אינו מתאים.

לפיכך הרוצים ללמוד בשבת כראוי, צריכים להתרגל ללמוד בישרות גמרא והלכה, מחשבה ומוסר. ללמוד בספרים שמבארים את העניינים יפה ובעמקות אבל בלי סיבוכים ופלפולים.

קביעת סדרי לימוד

כדי לבצר את הלימוד בשבת חייבים לקבוע לו סדרים ציבוריים, מעין קבוצת תמיכה. לייסד שיעורים ולימודים שונים בבית הכנסת, לאבות ובנים ולקבוצות לימוד שונות במשך רוב שעות השבת. וכך עושים אצלנו בהר ברכה, וברוך ה' הדבר מועיל מאוד.

וכמובן מי שיכול, מצווה שילמד עם ילדיו בשבת, ועל ידי כך יקיים את מצוות לימוד התורה למהדרין וגם יחזק את הקשר שלו עם ילדיו. וכן בני זוג יכולים לקבוע לעצמם לימוד קבוע, והעיקר שיקבעו לימוד בספר שאינו קשה מדי ומאידך שיש תועלת מרובה בלימודו.

המפתח לחינוך הנוער

כדי לקשור את הנוער לתורה ומצוות צריך לרומם את חיי הרוח של המבוגרים • באמצעות לימוד תורה משמעותי בשבת יכולים גם אנשי מעשה לתת מקום מרכזי לקודש בחייהם • דברי חז"ל שהשבת נועדה ללימוד תורה, ובפרט בארץ ישראל • מדוע לא נשארנו במדבר, שם יכולנו ללמוד תורה באין מפריע • כאשר לא משתמשים בשבת כדי לרומם את הנוער, היא הופכת ליום של בטלה וקלות ראש • להקדיש ללימוד תורה מחצית מיום השבת שהן לפחות שש שעות

יסוד החינוך בלימוד התורה בשבת

רבים מתלבטים בשאלת חינוך הנוער, כיצד לקשר אותו יותר לתורה. רבים מבינים ששאלה זו תלויה בשאלה כללית יותר, כיצד ניתן לרומם את חיי הרוח של המבוגרים. שכן ברור שאם המבוגרים היו מצליחים להעניק לשמירת המסורת הדתית משמעות עמוקה יותר, היו מצליחים יותר בחינוך ילדיהם. מעבר לכך, אם כל הציבור הדתי היה מצליח לרומם את חייו, להתגבר על היצרים והתחלואים שהחברה המודרנית סובלת מהם ולמלא את החיים בערכים – הוא היה מהווה דגם מופלא לחיים שלמים. ורבים מאחינו החילונים היו רואים ונמשכים לדרך ישראל סבא, והיה נפתח בזה פתח לתיקון עולם במלכות ש-די, כפי התפקיד שהועיד לנו ה' אלוקינו.

כמדומה שלימוד התורה בשבת הוא המפתח המרכזי לכל השאלות הללו.

התורה בחייהם של אנשי המעשה

ראוי לחדד את העניין יותר. לכאורה נראה שנגזר על כל יהודי להכריע בין הקודש לחול. או שיעסוק כל חייו בתורה במסגרת הכולל, כפי שנוהגים רבים מבני הציבור החרדי, או שייצא לחיי המעשה בעבודות השונות או אפילו יעסוק בלימודי המדעים השונים, אבל הקשר שלו לחיי הקודש יהיה רופף. אמנם ישנם לא מעט צדיקים שמצליחים ליצור שילובים שונים שמחברים בין הקודש לחול, אבל ככלל, הקרע ברור ומכאיב, ורבים נאלצים להכריע בין שתי האפשרויות, שאף אחת מהן לא מתאימה להם באופן מושלם, ובאף אחת מהן אין בשורה לתיקון עולם.

לימוד התורה בשבת נועד לפתור את הדילמה הקשה הזו.

מקומה של התורה בחיי היהודי

כידוע כאשר הבור ריק הוא מתמלא בנחשים ועקרבים. וכך אנו מוצאים ביישובים ובערים עדרים של בני נוער שמשוטטים בלילות שבת הלוך ושוב, מפטפטים, מרכלים ומרעישים, צועקים וצוחקים, מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים ה'חנונים' שיום שבו אין עוסקים בלימוד הוא היום החלש שלהם. הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ומתקשים לקום לתפילה

בלא עיסוק רצוף בלימוד התורה לא ניתן לקיים חיים יהודיים ראויים. וכבר אמרו חכמים על מצוות תלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ושני טעמים לכך: הראשון, שמצוות הלימוד מתקיימת על ידי הכישרון הנעלה ביותר של האדם – השכל. והשני, שלימוד התורה מביא את האדם לקיום שלם של המצוות, וכפי שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): גדול התלמוד שמביא לידי מעשה.

ועל כן צריך לקבוע בכל יום עיתים לתורה, שנאמר (יהושע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה". לפיכך צריך כל אדם ללמוד פרק ביום ופרק בלילה (מנחות צט, ב), היינו כחצי שעה עד שעה בבוקר ובלילה. אמנם ברור שבכך אי אפשר לקיים את הדבקות הראויה בתורה, וגם לא ניתן להגיע לרמה נאותה בידיעת התורה כדי להאיר את החיים.

לימוד קבוע בשבת אמור לפתור את הבעיה.

ייעודה של השבת לימוד תורה

אמרו חכמים בתנא דבי אליהו רבה פרק א: "כך אמר להן הקב"ה לישראל, בניי לא כך כתבתי לכם בתורתי, 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו: לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט, ז)…"

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל

במיוחד צריך להקפיד על כך בארץ ישראל, שכן אמרו חכמים (טור או"ח סימן רצ): "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". רבים מהפוסקים הביאו מדרש זה להלכה, ללמדנו שאכן צריך להקדיש את השבת ללימוד התורה (מ"ב רצ, ה).

ובאמת שאלה גדולה יש כאן, מדוע היו צריכים ישראל להיכנס לארץ ישראל? הרי יכול היה הקב"ה להשאירם במדבר, כדי שילמדו בכולל של משה רבנו ושבעים הזקנים, ושום משבר כלכלי לא יפגע בקצבאות. בבוקר יאכלו מן ובערב שלו, בגדיהם ונעליהם לא יבלו, ויעסקו בתורה הקדושה יומם ולילה. אלא שהתפקיד שנועד לנו הוא לגלות את הקדושה בחיי המעשה בארץ ישראל. ובזה חטאו המרגלים שרצו להישאר במדבר.

אלא שהשאלה עדיין נוקבת, ותורה מה תהא עליה?! הרי לימוד התורה צריך להיות ברצינות, ואיך אפשר לקיימו תוך כדי עיסוק ביישובו של עולם? לכאורה היינו מצפים שהתשובה תהיה, שאם יהיו יראי שמים כראוי, יעשה להם נס, ולא יצטרכו לעבוד. אבל לא כך השיבו, מפני שזה יהיה רק לאחר התיקון השלם בעולם הבא, אבל בעולם הזה צריכים לעבוד ולתקן בכך את העולם. לפיכך השיב הקב"ה שילמדו תורה בשבת, שלכך השבת נועדה, להיות לנו מעין עולם הבא בתוך חיי עולם הזה.

מגמת הימים הקדושים לעסוק בתורה

לא רק השבת נועדה לתורה, אלא כל המועדים שנצטווינו עליהם בתורה נועדו ללימוד התורה, כאשר המצווה ללמוד בכל חג את העניינים הקשורים לאותו החג, בהלכה ובמחשבה, ואילו השבת נועדה ללימוד תורה כללי. וזו החלוקה הכללית שבין ימות החול שנועדו לעבודה וימי הקודש שנועדו לתורה.

יסוד כל הבעיות נובע מביטול תורה בשבת

יסוד כל הבעיות החינוכיות והערכיות שלנו נובע מביטול תורה בשבת. וכי כיצד נרצה שיצליח אדם לרומם את חייו לערכי הנצח, כאשר אין הוא מצליח להקדיש מספר שעות ניכר ללימוד התורה ואינו מצליח לספוג מהימים הקדושים הארה לנשמתו.

וכמובן שאין הכוונה לעלעול בעלוני שבת או ספרי פרפראות, אלא ללימוד רציני של יסודות התורה, שבת אחר שבת, עד שזוכים להקיף את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה, לחזור עליהם פעמים רבות ולהתעמק בהם.

אי אפשר לתאר לאיזו רמה גבוהה ניתן להגיע על ידי השקעה של לפחות שש שעות לימוד תורה בשבת. אין לשער את ההשפעה הנפלאה של שעות הלימוד של השבת על כל ימות השבוע.

חינוך הנוער

גם את הנוער יכול לימוד התורה בשבת לרומם לגבהים שאין לשער. אבל כמו כל דבר טוב כך גם השבת, כאשר אין נוהגים בה כראוי, אין מקבלים ממנה ברכה אלא להיפך. וכי מה יעשו הנערים והנערות שיש להם בכל שבוע יום שאסור במלאכה ושעות הפנאי שבו מרובות מאוד. אמנם ברוך ה' מספר שעות רציני מוקדש לתפילות וסעודות ושינה, אבל עדיין נותרות שעות מרובות של חוסר מעש. וכידוע כאשר הבור ריק ואין בו מים, הוא מתמלא בנחשים ועקרבים.

וכך אנו מוצאים ביישובים ובערים, בשומרון ובבני ברק, עדרים של בני נוער שמשוטטים בלילות שבת הלוך ושוב, מפטפטים, מרכלים ומרעישים, צועקים וצוחקים. עוסקים בכל ענייני החול של השבוע ומתווכחים בלהט על כל השטויות שבעולם. מריעים למופרעים ולחצופים שיום הבטלה הוא יומם הגדול, ומגנים את הצדיקים ה'חנונים' שיום שבו אין עוסקים בלימוד הוא היום החלש שלהם. הם הולכים לישון בשעות הקטנות של הלילה, ומתקשים לקום לתפילה. ובמקום לקדש את יום השבת, מבזים את השבת ומשתמשים בשעותיה הקדושות לבטלה. והבטלה הולכת ומתפשטת עד שהיא פוגעת גם בשעות שהוקדשו מתחילה לתפילות וסעודות שבת, ובכל שבת ההורים צריכים להתווכח איתם מחדש שיקומו לתפילה ויכבדו את שולחן השבת.

פתרון אחד מופלא ישנו לכל זה: להקפיד על שש שעות של לימוד תורה בשבת.

שש שעות

אמנם חכמים לא קבעו כמה שעות צריך ללמוד בשבת, אבל בוודאי התכוונו שנשקיע בכך זמן משמעותי. עבור ארבע או חמש שעות, לא היו אומרים "שיהיה יום השבת כולו תורה". וכן ברור שאי אפשר לומר שארבע או חמש שעות נחשבות חצי יום, שכן אמרו חכמים שצריך להקדיש לכל הפחות את מחצית השבת ללימוד תורה (פסחים סח, ב). וכן כתבו להלכה רבים מהפוסקים, וכפי שכתב באור זרוע (ח"ב פט): "שבת או יום טוב חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש. ומנהג כשר אחר שיוצאים מבית הכנסת בשבת שחרית הולכים לאכול ואחר אכילה ישנים לתענוג שבת, ואחר שינה לומדים". וכך כתב בספר מצוות גדול (הלכות יו"ט כז, ע"ג), ורבינו ירוחם (נתיב יב, דף סה ע"ג), ומהרש"ל (יש"ש ביצה ב, סימן ד), ושו"ת צדקה ומשפט (או"ח ד), ועוד רבים.

אלא שהואיל ולא קבעו חכמים מספר שעות, העניין הקדוש של לימוד התורה בשבת מתמסמס. לפיכך, כל הרוצה לעשות את השבת כראוי, צריך לקבל על עצמו ללמוד לכל הפחות שש שעות בכל שבת. שכן על פי הפירוש הממעיט ביותר, ניתן לומר שמקיימים בזה "חציו לבית המדרש".

ואם כך ינהגו האבות, ולכך ירגילו את הנערים בעודם צעירים, יש סיכוי גדול שימשיכו בזה כל ימיהם, ויגדלו בתורה ומצוות, ויקימו משפחות מבורכות, וכל חייהם יהיו מוארים באור התורה והשבת.

משנה לא זזה ממקומה

החובה להתנגד עד כדי מסירות נפש להריסת בנייה יהודית קיימת רק כשהממשלה מבקשת באופן עקרוני למנוע כל התיישבות יהודית באזור מסוים • לא מדובר בעמדה חדשה, וכבר כתבתי בטור זה בזמן אירועי עמונה שאילו הוצע למתיישבים פתרון הוגן אפשר היה לקבל זאת • גם לאנשי רמת גלעד יעצתי לקבל את הפשרה שהציע השר בגין • לאחר הצהרת ראש הממשלה על התמיכה בהתיישבות והפיצוי המשמעותי שיינתן, לא היתה הצדקה להתנגדות פיזית בגבעת האולפנה • תשובה לשואלים

שאלה קשה בעקבות טור קודם

אני אוהב מאד לקרוא את דברי הרב בספרים ובמדור 'רביבים'. פעמים רבות מאוד אני מוצא עצמי מסכים לדברי הרב, המנוסחים בצורה יוצאת דופן. מאז שקראתי את דברי הרב במדור 'רביבים' לפני שבועיים (א' תמוז) מטרידות אותי מאוד מחשבותיי, ואיני מוצא מנוח לנפשי.

כיצד אפשר להבין את השינוי בעמדת הרב (וכמובן גם אביו) ביחס לפינוי בתים בהתנחלויות?

יגיד הרב: לא שינינו עמדתנו, הרי במדור השבוע הארכתי להסביר מדוע פעמים שאין "דינא דמלכותא דינא" ואילו כאן יש "דינא דמלכותא" וכו'. קראתי הכל היטב. חילוקים גם אני יכול לעשות. לפעמים זה מה שאני עושה רוב היום בכולל.

ובכל זאת, קשה מאוד להשתכנע. מקובל שכאשר אדם מחדש הלכה, אם אמר זאת לפני שבא המקרה לפנינו – נקבל, אבל אם אמר את החידוש לאחר מעשה – אין לקבל את החידוש, אלא לפסוק לפי מה שהיה מקובל עד כה.

שני דברים מטרידים ביותר:

א) מה השתנה? הרי בעמונה (ובעוד מקרים) היה הרב בין הקוראים לא לוותר. הרב יצא נגד אלו שדרכם היתה משא ומתן. כמה וכמה פעמים כתבת את דברי הרב צבי יהודה שעל ארץ ישראל יש למסור את הנפש (זה הופיע גם במאמר האחרון). גם אחרי התוצאות הקשות של הפינוי בעמונה כתבת שמטרת המחאה הושגה, ומעתה יירתעו יותר מלפנות מתנחלים, באשר יידעו שהמתנחלים לא מוכנים עוד לוותר בקלות. אז מה השתנה? בטח הסיבה אינה החלפת ראש הממשלה, כי ידוע גם לך שהם אותו דבר. האם המוכנות של הציבור? האם המוכנות של הרבנים? האם בגרות מסוימת של העם?

ב) ואם השתנתה הגישה, אין בעיה לומר: לא תמיד צריך להילחם עד הסוף. מותר לקיים משא ומתן על ארץ ישראל. כשאין ברירה, מוטב להרוויח מה שאפשר במקום להפסיד הכל. אבל אז צריך כנות גדולה מאוד לומר – טעינו! לא להתחיל עם דיוקי דיוקים וחילוקים – זה טוב לשיעור גמרא. אתה הרי מנסה תמיד לפשט עקרונות מנחים. יש להודיע שבמקרים מסוימים יש לעשות משא ומתן עם שלטון שעוקר. אמנם זה לא מה שאמרנו קודם, אבל זה מה שאנחנו חושבים עכשיו, כאשר אנחנו מפוקחים יותר ורואים את כוחה של המלכות, ולא כדאי ללכת עם הראש בקיר.

גישה כזאת היתה מקרבת מאוד בין חלקי ציבור המתנחלים, ועשויה הייתה להביא סוף סוף קץ לקרע שנוצר בין הממלכתיים לאלו שאינם. לא תמיד צריך להדגיש את השונה, כשהוא רק כמה סנטימטרים שמעבירים את קו המשא ומתן קצת מעט ימינה.

זוהי הרגשתי. ואולי אני בכלל טועה ותמיד חשבתם על החילוק הזה, גם בהסכמי אוסלו ועמונה ועוד. אודה מאוד אם תוכל להבהיר את גישתך שפורסמה לפני שבועיים בהתייחסות לדברים שהשמעת עד כה.

יישר כוח והמשך להנהיג אותנו בחוכמתך.

תשובה

אני נדהם מן השאלה. האם אינך רואה את ההבדל בין עמונה לגבעת האולפנה? האם בעמונה הממשלה הציעה לבנות בתים כנגד אלו שנהרסו? האם זה נחשב פלפול? ובכלל איך יכול אדם שלומד בכולל למעט בערכו של חילוק הלכתי? פלפול שאינו הגיוני צריך להתבטל מלכתחילה, וגם בישיבה אין לו מקום. כל חיינו עומדים על חילוקים. עד שעת כניסת השבת מותר לעשות כל מלאכה, ולאחריה אסור. וכאן לעניין מצוות יישוב הארץ החילוק ברור כשמש בצהרים: כאשר החוק מכוון באופן ישיר ופומבי כנגד המצווה – חובה להתנגד לו בבחינת "ייהרג ואל יעבור". כאשר הוראת העקירה מכוונת לשמירת בעלות פרטית של ערבי – החוק מחייב. במצב ביניים, יש צורך להפעיל שיקול דעת ולבחון את עמדת הממשלה, וכאשר ניכרת עוינות מצד הממשלה כפי שהיה בעמונה, מצווה להתנגד ולסרב להוראה, אבל אין מדובר ב"ייהרג ובל יעבור".

ואעפ"כ תודה על שאלתך הכנה. לא חשבתי שאנשים שרגילים לקרוא 'רביבים' ו'פניני הלכה' חושבים שיש במאמר האחרון חידוש גדול ושינוי עמדה. הייתי בטוח שקוראיי הוותיקים מכירים את עמדתי הבסיסית, והחידוש במאמר הוא רק בפריסת היריעה כולה.

היחס לאירועי עמונה

הזכרת את עמדתי ביחס לאירועי עמונה, הנה מה שכתבתי ב'רביבים' אז, י"א שבט תשס"ו ב'רביבים' (בשבע גיליון 179):

שאלה: האם נכון מעתה ואילך להתנגד לכל החרבת בית ביהודה ושומרון כפי שהתנגדנו בעמונה?

תשובה: בהחלט. בנסיבות הנוכחיות ההתנגדות היא הדבר הנכון ביותר. אי אפשר שהחלטות מרושעות כאלה יעברו בשתיקה.

שאלה: האם נכון במקרים כאלה להציע פשרה, כגון להעתיק את הבתים למקום אחר, או שמא אין מקום לשום פשרה עם השלטון שכוונתו רעה?

תשובה: אני אישית בעד פשרות. ולכן אם אפשר למצוא פתרון לפיו יועתקו הבתים למקום סמוך ללא נזק כספי משמעותי, מוטב לקבל פשרה ולמנוע עימות. ולכן טוב שמצאו פשרה בחברון. ובזה אפשר לסמוך על חברי הכנסת וחברי מועצת יש"ע שפועלים לעיתים בדרך השתדלנות והפשרה. אבל אם השלטונות אינם מוכנים לפשרה הוגנת, אזי יש להתנגד להחרבת הבתים בכל תוקף, תוך שמירת הגבולות המוסריים הנדרשים, שלא כאן המקום לפרטם. ובשום פנים אין לתאם עם הצבא והמשטרה את גבולות המאבק. המעשה המכוער של הגירוש וההחרבה צריך להיות כולו באחריות השלטונות, ללא שום סיוע או תיאום מצד מנהיגים או רבנים.

הטעות החמורה של המנהיגות בגוש קטיף היתה שתיאמו את אופי הגירוש עם המגרשים והמחריבים – ראשי הצבא והמשטרה, וכך הגירוש נגמר בחרפה. הם חשבו שאם יימנעו ממאבק חריף "העם יהיה איתנו". והנה לפי הסקרים, לפני הגירוש קרוב לחמישים אחוז תמכו בנו, ולאחר הגירוש נותרנו לבדנו, ומפלגת הגירוש נסקה בסקרים.

היחס לראש הממשלה

אם כבר אפשר לתמוה על השינוי 'לחומרא', ולהקשות מדוע בבית אל לא היו מוכנים לקבל פשרה של בית תמורת בית. אמנם גם לכך הסיבה ברורה. כפי שהסברתי במאמר, כאשר הנימוק הרשמי להריסת הבית אינו פגיעה ביישוב הארץ, אבל יש בו עוולה ועוינות להתיישבות, אזי צריך למחות. וככל שהעוולה גדולה יותר, כך המחאה צריכה להיות יותר חריפה.

ראש הממשלה נבחר על בסיס התחייבות לתמוך בהתיישבות ביהודה ושומרון, ומסתבר שעמדת הפרקליטות שגרמה להרס הבתים נובעת מעוינות למתיישבים, בניגוד לרצון העם שבא לידי ביטוי בבחירות. במקרה כזה מוטלת על הממשלה חובה לתקן את העוולה בכל הכלים שברשותה, ולהצהיר קבל עולם כי מערכת המשפט לא תקבע את מדיניות ההתיישבות ביהודה ושומרון. ואם אינה עושה כן, הרי שהעוולה והעלבון צורבים יותר.

בכל אופן, חובה לציין שלאחר הכרזתו החשובה של ראש הממשלה מעל בימת הכנסת והבטחתו לבנות עשרה בתים על כל בית שייהרס, אין עוד צידוק להתנגדות פיזית לפינוי הבתים והריסתם. אמנם ראוי למחות כנגד מערכת המשפט, אבל מקומה של מחאה זו במקום אחר.

מעבר לכך, תוך ההסכם על פינוי גבעת האולפנה הושגו הישגים נוספים – הקמת ועדת שרים לענייני התיישבות שהחלטותיה תחייבנה את שר הביטחון, והתחייבות לבדק בית ושינוי בעמדת הפרקליטות.

היסוד ההלכתי

את עמדתי ההלכתית בנושא זה כבר כתבתי בפניני הלכה "העם והארץ" שיצא לאור בשנת תשס"ה, בפרק ה' העוסק בהלכות שמירת הארץ, בסעיף ז' שכותרתו – "החלטת ממשלה אינה מחייבת בזה". ביארתי שם על פי הגמרא והרמב"ם, שאין לממשלה סמכות להורות הוראה בניגוד להלכה, וסיימתי בכך: "אם תבוא ממשלה ותאסור על יהודים להתיישב בחבל מחבלי ארץ ישראל, אין להוראתה תוקף, מפני שהוראתה מנוגדת למצוות יישוב הארץ. אמנם אם באו יהודים וביקשו להתיישב במקום מסוים, יש לממשלה סמכות לקבוע כי אין להתיישב בו אלא רק בסמוך לו, כאשר הנימוקים הם ציבוריים, כגון, שעל המקום שרצו להתיישב מתכננים לסלול כביש או לנטוע עצים וכדומה. אבל אם תאמר הממשלה שלא להתיישב בחבל ארץ שלם מפני שאינה מסכימה שיהיו בו יהודים, הרי שהוראתה מנוגדת למצוות התורה ולהבטחה שהבטיח הקב"ה את ארץ ישראל לעם ישראל, ואין להוראתה תוקף".

אמנם לא פירטתי שם שמותר להורות שלא להתיישב במקום מסוים מסיבות משפטיות של בעלות פרטית, של יהודי או ערבי, וזאת משום שהדבר היה בעיניי ברור מאליו. שאם כדי לנטוע עצים או לסלול כביש וכדומה מותר לממשלה להורות שלא לבנות במקום מסוים, קל וחומר שרשאית הממשלה למנוע בנייה במקום שעל פי ההוראה המשפטית שייך לאדם אחר.

הוראה למעשה

לא זו בלבד שכך כתבתי מספר פעמים, אף ביטאתי עמדה זו בשיעורים ולהלכה למעשה. למשל, כאשר נשאלתי מתושבי רמת גלעד האם לקבל את הצעת הממשלה שהובאה על ידי השר בנימין בגין, הצעתי להם לקבל את ההצעה. אמנם לפני כן, כאשר שר הביטחון שלח בערמה כוחות צבא להרוס את רמת גלעד תוך ניסיון להימנע מן ההסכם שהשר בגין הוביל, תמכתי בנערים שהפגינו מול בסיס הצבא.

גם לגבי מגרון, תמכתי מלכתחילה בכל הצעה של התיישבות חלופית מסודרת בקרבת מקום. אמנם להצעה באדם התנגדתי, מפני שאדם רחוקה ממגרון, עד שיש בהעתקתה לשם ביטוי לעמדה שהשטח שסביב מגרון צריך להיות ריק מיהודים לצורך מסירתו לזרים.

עיכוב פרסום המאמר

אוסיף ואציין, שהמאמר שפרסמתי על כך לפני שבועיים היה מונח אצלי כבר זמן רב. במספר שיעורים העברתי את תוכנו. לפני כחצי שנה, באחד השיעורים סיפרתי על כוונתי לפרסם את הדברים במאמר. בעקבות כך הגיעו אלי פעילים מסורים מאחד המאחזים וביקשו לדחות את פרסומו, מפני שהם חוששים שהוא יזיק למאבקם. למרות שסברתי שהם טועים, ואף אמרתי זאת להם, כיבדתי את בקשתם והשהיתי את פרסומו.

ויהי רצון שנזכה לבנות את הארץ לאורכה ולרחבה, לבנותה ולהיבנות בה, ומתוך כל המכשולים והמעצורים נפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה.