מה למכור במכירת החמץ?

תחילתה של מכירת החמץ – במצוקתם של סוחרי היי"ש באירופה • כשהרבנים מיסדו את המכירה בשביל הסוחרים, המנהג התרחב לכלל הציבור • בימינו מכירת החמץ הכרחית לשוק ולתעשיית המזון • למרות הטענות שמדובר בהערמה, רוב הפוסקים ככולם קובעים שהמכירה תקפה • מצד הדין כל אדם פרטי יכול למכור כל חמץ, אך לכתחילה מומלץ להשתמש במכירה רק למוצרים שמוטלים בספק או למניעת הפסד גדול • מכיוון שאפשר למכור במצבי ספק, אפשר לחסוך שאלות הלכתיות רבות • להלכה, חמץ שנמכר מותר לאחר הפסח

שורשי מכירת חמץ

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק

עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו. כדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו רגילים ישראל לתכנן את מאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם. רק מעט מהחמץ השאירו, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.

אולם אם התכנון לא הצליח, מותר למכור את החמץ הנותר לגוי לפני הפסח, שכן עד השעה השישית של יום י"ד בניסן החמץ עדיין מותר בהנאה ומותר למוכרו. במיוחד הדבר חשוב לסוחרי מזון, שלעיתים נשארים עם מלאי גדול של מאכלי חמץ, ואם לא ימכרו אותו לגוי ממונם ירד לטמיון. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל החמץ, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי: אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה אותו ממך לאחר הפסח (על פי תוספתא פסחים ב, ז).

הבעיה של סוחרי היי"ש

לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. זאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למוכרו לפני הפסח לגוי, ואחר הפסח לשוב לקנותו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

התמסדות המכירה

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות: אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין – הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, כך שכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה "בל ייראה" ו"בל יימצא", וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ יימכר כדין. מכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים הצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

המכירה הכרחית ליצרנים ולסוחרים

בדורות האחרונים נתחדשו שיטות אחסון שבאמצעותן ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון ולסוחרים יש תמיד מלאי גדול. שוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח – שכן אם יקפידו למכור את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים ייגרם צער משום שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ אלו במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות מוכרים לפני הפסח את כל החמץ שלהם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה וחוזרים לשווקו.

הטענות נגד המכירה

אלא שכבר לפני קרוב לארבע מאות שנה היו מגדולי ישראל, ובראשם בעל 'תבואות שור' שעסק בעצמו בייצור יי"ש, שטענו נגד מכירת החמץ שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם בעבור כל החמץ ולוקח אותו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא בעבור היי"ש ואינו לוקח אותו לרשותו. בנוסף לטענה העקרונית שאין זו מכירה אלא הערמה, טענו גם על האופן שבו ביצעו בפועל את המכירה, כגון שלא עשו אותה בקניין המועיל לפי ההלכה, או שעשו אותה עם גוי שלא הבין את מהותה.

למעשה, יש מהם שכתבו שרק במקום הדחק, כדי למנוע הפסד מרובה, מותר לסמוך על המכירה. יש שאף הורו שלא לסמוך עליה כלל (גר"א).

הסכמת הרבנים לסמוך על המכירה

אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי אחר הפסח. נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. כלומר המכירה אינה מכירה פיקטיבית אלא מכירה משפטית, פורמלית. אלא שכדי שהמכירה לא תיראה כהערמה, נהגו לדקדק בכל פרטיה. מכיוון שיש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עיינו משנה ברורה תמח, יז, יט, וביאור הלכה).

אף שהמוכר אינו יודע את כל מה שהרבנים עושים במכירת החמץ, מכיוון שהוא סומך על הרבנים שמארגנים את המכירה, הרי שהוא מייפה את כוחם למכור את כל המוצרים שכלל במכירת החמץ באופן המוצלח ביותר. ההוכחה החותכת לכך היא שאם יבוא הגוי בפסח ויבקש את מוצרי המזון שנכללו במכירה, ויעמוד הרב ויאמר שאכן הם של הגוי, המוכר הישראל ייתן לו את המוצרים.

הצעה לחיזוק

ראוי היה שהרבנות, בשיתוף רשתות הטלוויזיה, תבחר בכל שנה באקראי כעשרה אנשים שמכרו את החמץ שלהם לנוכרי, ויצלמו את הנוכרי דופק על דלת ביתו של הישראל בבואו לקחת את החמץ שקנה, ואת התגובה של בני הבית. אם יהיה ויכוח, יערבו את הרב שתיווך במכירה. הם יאמדו את המחיר המוזל מאוד שהנוכרי צריך לשלם, כפי שנקבע במכירה, שכן המכירה היא במחירי רצפה – כראוי למוצרים שכבר הגיעו לביתו של אדם פרטי, ויסיימו את הסיפור בכך שהנוכרי טועם מהמוצרים ונוטלם לביתו. כך בכל יום מימי חול המועד יערכו שני ביקורים. על ידי זה תתחזק ההבנה שהמכירה אכן בעלת תוקף גמור.

האם המכירה נועדה לאדם פרטי?

מצד הדין יכול כל אדם למכור את החמץ שלו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים. אף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל מעט אבקת מרק חמץ, או חבילת אטריות – רשאי, שאין הבדל אם הוא מוכר מעט או הרבה חמץ. בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.

ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח אותו ממנו, ואחר הפסח היהודי יחזור מיד לאכול ממנו. לכן, לדעתם, רק כדי למנוע הפסד מרובה מותר למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט – אין למכור את החמץ כדי שלא להיכנס לספק איסור.

ההמלצה לכולם – מכירת מוצרי ספק

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שיש בבעלותן חמץ, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות.

אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן. רק כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה.

אין לדקדק בשאלות סביב הספק

יש אנשים שבגלל חששם לדעת המחמירים אשר טוענים על המכירה שהיא הערמה, מעוניינים להימנע ממנה עד כמה שאפשר, והם מרבים להטריד את הרבנים בשאלות שונות. ראשית, אודות כל המוצרים שבביתם שאין להם כשרות לפסח, האם הם נחשבים מוצרי חמץ ממש או ספק חמץ, והאם צריך למכור אותם או שאפשר להשאירם בלא מכירה. שנית, אחר שהתברר שיש בהם ספק חמץ, האם שוויָם מצדיק לסמוך על המכירה.

אולם אין מקום להטריד רבנים בשאלות אלה, שכדי לפתור אותן נועדה כיום המכירה. כלומר, כל מוצר שיש לגביו ספק צריך לכלול במכירה.

מתי מותר להשתמש בחמץ אחר הפסח

אחר הפסח טוב להמתין מעט, עד שניתן יהיה לשער שהרבנות קנתה את החמץ בשביל כולם בחזרה, ואז אפשר יהיה להשתמש בחמץ שנמכר. בשעת הצורך אפשר ליטול מהחמץ מיד אחר הפסח, תוך נכונות לשלם לגוי את תמורתו המלאה אם ידרוש. והטוב ביותר שהרבנים יתנו עם הגוי במפורש, שכל חמץ שהיהודי ייקח ממה שנמכר – יתחייב לשלם בעבורו אם ירצה, ועל ידי זה לא יהיה פקפוק בכך שהיהודי נוטל מהחמץ מיד לאחר הפסח.

חמץ שנמכר – המחמירים וההלכה

יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דין חמץ זה כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.

אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקל. קל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו, ואילו דעת רובם המכריע של הפוסקים להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שרצים זעירים – הלכה למעשה

סיכום המחלוקת על השרצים הזעירים: מצד כללי ההלכה אמורים להקל, אך מצד ההתחדשות המודרנית, שמגבירה את המודעות לשרצים ואף מספקת אפשרויות לזהות ולהדביר אותם, יש מקום לדעה המחמירה • דרך האמצע: לעשות את הפעולות הרגילות הדרושות להסרת השרצים, אך לא באופן שגורם לטורח רב או להוצאה כספית ניכרת • במפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש לקבוע נהלים מחמירים כדי לשמור על הכשרות הבסיסית • הלכה למעשה – כיצד לנהוג לפי כל אחת מהדעות בירקות עלים, כרובית וברוקולי, תירס, תות שדה, בצל ירוק וכרישה

המחלוקת אודות השרצים הזעירים

אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה: כשר כפי עיקר ההלכה, שיטת המחמירים שמתאימה למי שרוצים להדר, ודרך האמצע, שלפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת – יש להורות לפי כללי ההלכה כדעת המתירים

בטור הקודם סיכמתי בקצרה את המחלוקת בשאלה האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שאדם רגיל אינו רואה בעת שהוא מסתכל על הירק או הפרי. כתבתי שהלכה כדעת המקילים, שכן מדובר במחלוקת באיסור חכמים, הואיל ומהתורה שרצים אלה בטלים בשישים, ואף מדברי חכמים יש סוברים שהם בטלים בקרוב לאלף. ועוד שיש ספק אם גם מדברי חכמים צריך לחפש אחריהם לפי כללי "מיעוט המצוי". בנוסף לכך, לא יכול להיות איסור תורה בדבר זעיר שאין מרגישים בטעמו ובבליעתו, ובמיוחד שאין רוצים בו, ואזי מדובר בדבר שאינו מתכוון שאין בו איסור.

דעת המחמירים נשענת על הפיתוחים המודרניים

אומנם צריך להוסיף שגם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. היא ניתנת ליישום בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים – למשל פיתוח חומרי ניקוי ממיסי שומן (דטרגנט), שמהם ייצרו מיני סבונים, שהשימוש בהם החל להיות נפוץ לפני כמאה שנה, ועל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן בזכות פיתוח מקררים, שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים.

שלוש שיטות למעשה

ככלל, אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה:
א) כשר כפי עיקר ההלכה,
ב) שיטת המחמירים המתאימה לרוצים להדר,
ג) דרך האמצע, לפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים – ולכן פעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השריה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים – אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור להורות על פי כללי ההלכה כדעת המתירים.

במטבחים גדולים לפעמים חייבים להחמיר

ראוי לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן, פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, לעיתים יש צורך לקבוע בהם גדרים מחמירים כדי להגיע לכשרות הבסיסית הנדרשת לפי ההלכה, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

ירקות עלים

ירקות עלים: דעת המחמירים

בעניין ירקות עלים, נבאר תחילה את דעת המחמירים: הבעיה בירקות כדוגמת חסה, כרוב, פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, ארטישוק, אספרגוס, תרד ונענע, שבעת גידולם נמשכים אליהם שרצים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה. אמנם גם שרצים רגילים לעיתים שורצים בהם, אבל הם ניכרים לעין ויורדים בשטיפה רגילה. לעומתם, את השרצים הזעירים שצבעם דומה לצבע העלה קשה מאוד לראות, ואף השריה במים עם חומץ או סבון ושטיפה, פעולה שמסירה שרצים רבים, אינה מסירה את כולם, כפי שנמצא בבדיקות במעבדה. לפיכך, לדעת המחמירים אסור לאכול ירקות אלו בלא שאדם ירא שמיים, שמכיר היטב את השרצים וראייתו טובה, יתבונן בנחת בכל עלה ועלה אל מול השמש או שולחן אור ויסיר מהם את כל השרצים הזעירים. מכיוון שבדיקה כזאת קשה לביצוע, לפי שיטת המחמירים יש למעשה שתי דרכים להשגת ירקות שמוחזקים כנקיים משרצים, ונבאר אותן.

גוש קטיף וגידול באקלים קר

הדרך הראשונה הומצאה בגוש קטיף בהנחיית רבני מכון התורה והארץ. לפי דרך זו מגדלים בחממות מבודדות ירקות שנקיים משרצים. לשם כך מחטאים את האדמה משרצים וביצי שרצים, ואוטמים את החממה על ידי יריעות רשת, שמאפשרות כניסת אוויר וקרני שמש וחוסמות שרצים. כמו כן מרססים מעת לעת את הירקות בקוטלי חרקים, כאשר החברות האמינות, כדוגמת 'חסלט' שנוסדה בגוש קטיף, מקפידות שלא לרסס מעל המותר על פי תקנות הבריאות. למרות כל אמצעי הזהירות וההשקעה המרובה, ובמידה מסוימת בגלל הגבלות הריסוס, לעיתים שרצים מצליחים לחדור לחממה ולהתרבות בה בשיעור של מיעוט המצוי, וכל היבול מאבד את חזקת היותו נקי משרצים זעירים לפי שיטת המחמירים. לכן מחיר ירקות אלו גבוה בהרבה ממחיר הירקות הרגילים.

השיטה השנייה היא גידול הירקות במקומות קרים, כך שבכל משך גידולם החום לא יעלה ליותר מ-14 מעלות. באקלים כזה השרצים אינם מתרבים והירקות בחזקת נקיים משרצים. שיטה זו נוחה לשימוש בחוץ לארץ במקומות קרים. בארץ אין מקומות קרים כל כך, אך עם ריסוס מבוקר מצליחים לגדל בחורף ירקות בשטחים פתוחים עם מעט מאוד שרצים זעירים, ועל ידי שטיפת הירקות מצליחים להגיע למצב שהסיכוי שיהיו שרצים בירקות נמוך. במצב זה, גם לשיטת רוב המחמירים, הירקות בחזקת נקיים משרצים.

ההלכה ודרך האמצע בירקות עלים

לפי ההלכה אפשר להסתפק בשטיפה טובה של כל ירקות העלים במים, להתבונן בהם במבט רגיל, ואם רואים בהם שרץ – להסירו. אולם נכון ללכת בדרך האמצע, ולנקות את הירקות משרצים על ידי השריה של כארבע דקות במים עם חומר ממוסס ושטיפה במים זורמים. אפשר להשרות את העלים במים עם מלח או חומץ, כפי שנהגו בעבר. אומנם מצד הסרת השרצים, עדיף להשרות במים עם סבון (דטרגנט), שנמצא יעיל מחומץ או מלח, אולם יש חוששים שהסבון אינו בריא. הטוב ביותר להשתמש בחומרים טבעיים כמו 'סטרילי', שנמצאו יעילים כסבון ובלי חשש בריאותי. פעמים רבות פעולה זו מסירה את כל השרצים הזעירים, או מביאה לשיעור נמוך של פחות ממיעוט המצוי, ואזי גם לשיטת המחמירים היא מועילה.

יש לשים לב לכך שגם בעת השריית העלים וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים. לפיכך, בירקות כדוגמת חסה, כרוב וארטישוק, צריך לפרק את העלים כדי שהמים יוכלו להיכנס ביניהם.

לעיתים ירקות העלים מאיכות גרועה, ואזי הם מלאים בשרצים קטנים וגדולים שנראים היטב לעין. כדי לנקותם צריך לשטוף אותם שוב ושוב, עד שיהיו נקיים משרצים.

כרובית וברוקולי

יש ירקות שמצויים בהם שרצים זעירים ואין אפשרות להוציא את כולם בשטיפה או בבדיקה. כך המצב בכרובית וברוקולי, שחלק משמעותי מהם הוא תפרחת, שבתוכה נחבאים השרצים הזעירים. את השרצים הללו אין אפשרות לראות בלי לפרק לגמרי את הפרח ולבדוק במשך זמן רב את כל חלקיו הקטנים. גם פעולה של השרייה במי סבון ושטיפה אינה טובה מספיק, הואיל וזרם המים אינו מגיע בחוזקה למקומות שהשרצים נחבאים בהם, וממילא אינו יכול להסיר את כולם. לדעת המחמירים, הדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לזרוק את התפרחת, שהיא כארבעים אחוזים מהירק, ולאכול את הקלחים הנותרים אחרי שטיפה טובה, או לחילופין לצרוך כרובית וברוקולי שגודלו בתנאים מיוחדים שאין מתפתחים בהם שרצים.

אולם כפי שלמדנו, על פי כללי ההלכה אין צריך לבדוק אחר השרצים הזעירים, וכל זמן שאין רואים אותם – מותר לאכול את הכרובית והברוקולי. ונכון יותר להשרותם במים עם חומר ממוסס למשך כארבע דקות, ולשטוף היטב בזרם מים.

אומנם שלא כמו בחסה ושאר ירקות עלים, שבהם פעמים רבות אחרי השריה ושטיפה אין שרצים זעירים (או שאין בהם בשיעור מיעוט המצוי), בכרובית וברוקולי השריה ושטיפה אינן מצליחות להגיע לתוצאות טובות כאלה. אומנם מכיוון שמבשלים את הכרובית והברוקולי, ולעיתים השרץ נימוח בבישול ויורד ממדרגת ברייה, להלכה אפשר להחשיב זאת כדרך האמצע.

קלחי תירס

לדעת המחמירים אסור לאכול את הגרעינים בעודם על הקלח, הואיל ולעיתים נחבאים ביניהם שרצים זעירים (תריפס), והדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לחתוך את גרעיני התירס מהקלח לשטוף אותם, כדי להבטיח שאין ביניהם שרצים זעירים.

אולם לפי כללי ההלכה וגם לפי דרך האמצע, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את השרצים הללו, וספק אם הם נמצאים, ובנוסף לכך הם עוברים בישול, מספיק לשטוף את הקלח.

תות שדה

לעיתים יש בתותי השדה אקריות זעירות, שקוטרן כשליש מילימטר, הנחבאות בגומות הגרעינים הזעירים שעל קליפתם. לדעת המחמירים אסור לאכול תותי שדה מגידול רגיל, אלא אם כן מקלפים את קליפתם, או משרים אותם במים עם חומר ממוסס ושוטפים אותם תוך הברשה יסודית של קליפתם.

אולם לפי כללי ההלכה, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את האקריות הזעירות הללו, אין צריך לחפש אחריהן. ולפי דרך האמצע, יש לחתוך את מקום החיבור של התות לענף, להשרות את התותים במים עם חומר ממוסס ולשטוף היטב. כך יש לעשות גם בפטל ותות עץ.

עלי בצל ירוק וכרישה

לדעת המחמירים יש לחתוך כל עלה לשניים, להשרותו במים עם סבון ולשוטפו תוך שפשופו לכל אורכו, מפני שרצים זעירים שלעיתים מצויים בו.

לפי כללי ההלכה, אין לחשוש לשרצים הזעירים שאדם רגיל אינו רואה. ולדרך האמצע, יש לחתוך כשלושה סנטימטרים ממקום החיבור שבין הבצל לעלה ולזרוק, מכיוון ששם החשש גדול יותר. את שאר העלים יש לפרק, להשרות במים עם חומר ממוסס ולשטוף, בלי לחתוך כל עלה לשניים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המחלוקת על השרצים הזעירים

ההגדרה הרווחת שלפיה מותר לאכול חרק שלא רואים בעין, אינה מספיקה כדי לקבוע הלכה – מכיוון שיכולת הראייה תלויה בגורמים רבים • הפוסקים לאורך הדורות לא דרשו לבדוק פירות וירקות מסוימים שיש בהם חשש לשרצים זעירים באופנים ובתנאים מיוחדים כפי שדורשים המחמירים בימינו • הדיונים בין פוסקי הדורות הקודמים עסקו בשרצים גדולים יותר • מבחינת שמירת המסורת נכון יותר שלא לדרוש בדיקות קפדניות יותר ממה שבדקו בעבר, אולם דווקא מצד ראיית המציאות המתחדשת יש מקום לומר שהטכנולוגיה מכניסה למודעות את היצורים הזעירים

השאלה אודות שרצים זעירים

מסתבר שגם בעלי היראה והראייה לא מצאו את כל השרצים שהמחמירים מוצאים כיום. כפי שמוכח מהיחס לקמח, שהמחמירים כיום דורשים את ניפויו בנפת משי, ואילו עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים, וכל הגברים והנשים יראי השמיים היו מנפים קמח בנפות רגילות

בטור הקודם סיכמתי את ההלכה הנוגעת לחובת בדיקת הקמח וניפויו בעבר וכיום. כדי להבין את כלל דין איסור שרצים ועד כמה צריך להתאמץ בבדיקת המאכלים משרצים, צריך לבאר את המחלוקת היסודית ביחס לשרצים זעירים.

הלומדים הרגילים סבורים שדין השרצים הזעירים פשוט: מה שאדם רואה בעינו – אסור, ומה שאינו רואה בעינו אלא רק בעזרת זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ – מותר. כך אכן כתבו כמה אחרונים (בינת אדם לד, מט; ערוך השולחן פד, לו; אגרות משה יורה דעה ב, קמו; יביע אומר ד יורה דעה, כא). לפי זה לכאורה צריך לברר עד איזה קוטן אדם מסוגל לראות, ולפי זה לקבוע את ההלכה. אולם הגדרה זו אינה מספקת, מפני שיכולת הראייה משתנה מאדם לאדם, והיא גם תלויה בצבעו של השרץ וברקע שעליו הוא נמצא. אדם בעל ראייה טובה מסוגל לראות על רקע לבן חיידקים גדולים שחורים שגודלם חמש מאיות מילימטר, אולם כאשר צבע השרץ דומה לרקע שעליו הוא נמצא, גם אם יהיה גדול פי עשרה – לא יצליח לראותו, ורק מומחים לכך יצליחו אולי לראותו. גם שרץ בגודל של שני מילימטר, בעלי ראייה טובה לא תמיד מצליחים למצוא, ואומנם כשיצביעו עליו – יראו אותו. כלומר, ראיית השרץ תלויה בכמה גורמים:
א) בגודלו,
ב) באיכות הראייה,
ג) בצבע השרץ וברקע שלו,
ד) בהכרת השרצים,
ה) במצבו של השרץ, שאם הוא זוחל קל יותר לראותו.

דעת המחמירים

יש סוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע שמצויים בו שרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שאפשר לראות בתנאים המיטביים. כאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. ובמקרה שאי אפשר לבצע בו בדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול קלח תירס, כרובית, ברוקולי ותות שדה, שאי אפשר לבודקם משרצים זעירים. הם אף חיברו על כך סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו וחובת בדיקתו (סדרת ספרי הרב ויא 'בדיקת המזון כהלכה', וסדרת ספריו של הרב רווח 'תולעת שני').

כמקור לדברי המחמירים אפשר להזכיר את דעת הרבנים לניאדו מארם צובא, שאסרו לאכול עלי גפנים, מחמת התולעים הזעירות שבהם. וכן פוסקים נוספים הזהירו מפני שרצים קטנים (מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול ה, לגבי תולעים שבחומץ; פרי חדש פד, לד, שהורה לבדוק עלים נגועים נגד השמש; חיד"א מחז"ב יורה דעה פד, כד; של"ה שער האותיות, קדושת האכילה יח, שהבודקים צריכים להיות בעלי ראייה טובה; בן איש חי צו, כז, שהזהיר שלא לאכול את עלי החסה משום שיש בהם שרצים רבים).

ערעור על מקורות המחמירים

אף שברור שיש מהאחרונים שהחמירו בשרצים קטנים, נראה שלא החמירו כדברי המחמירים בימינו, שכן מסתבר שהתכוונו באזהרותיהם לשרצים גדולים יותר, ולירקות שהיו מצויים בהם הרבה יותר שרצים.

דוגמה לכך אפשר ללמוד מדרך לימודם בדברי החתם סופר ומשנה ברורה (תעג, מב), שכתבו: "מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם ניכרים לחלושי עין, על כן מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי, טוב יותר ליקח תמכא (חריין)". המחמירים למדו מכך איסור גמור. אולם החתם סופר והמשנה ברורה דייקו בדבריהם, ודרשו שבעלי יראה שאינם חלושי עין יבדקו את החסה, אבל לא החליטו שבלא זאת יש איסור גמור.

בנוסף לכך, מסתבר שגם בעלי היראה והראייה לא מצאו את כל השרצים שהמחמירים מוצאים כיום. כפי שמוכח מהיחס לקמח, שהמחמירים כיום דורשים את ניפויו בנפת משי (70 מש), ואילו עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים, וכל הגברים והנשים יראי השמיים היו מנפים את הקמח בנפות רגילות (כ-30 מש), כך שבפועל לא יכלו לנפות מהקמח שרצים זעירים אלו. לא זו בלבד, אלא שעד הדורות האחרונים השתמשו בקמח מלא, שכידוע חלקיקיו גדולים יותר ואינם עוברים בנפת משי 70 מש.

דעת המתירים

לדעת המתירים, ההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראייה רגילה. זאת מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני האדם, ובני אדם אינם מבחינים בשרצים הזעירים, וכפי שמצינו בכל התורה, שהולכים בכל דבר אחר מה שהאנשים קולטים בפועל. וכך נהגו רוב ישראל וגדולי ישראל, שלא דקדקו בבדיקות המזון כפי הדרכות המחמירים.

אף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב"ם והשולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או דרבנן. הם גם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שמבוגרים מעל גיל חמישים לא יבדקו הואיל ואינם יכולים לראות את השרצים הזעירים, ושיקפידו לבדוק את השרצים על רקע בצבע מנוגד. וכן היו צריכים כל הפוסקים לכתוב בספריהם שהבדיקה תהיה בשמש, ולא בתוך הבתים שהיו אז אפלוליים, שכן החלונות היו קטנים. הם גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, בין איש בין אישה, בין צעיר בין מבוגר. רק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג, וחילזון לרש"י) במאכל שבדק איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא).

ראיות עקיפות

הפוסקים לא הוצרכו לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת. לכן רק מכלל דבריהם אפשר להביא ראיות, כמו מכך שעיקר הדיונים ההלכתיים הם על שרצים גדולים לעומת השרצים הזעירים שהמחמירים מדקדקים בהם. וכן מוכח מדברי המחמירים שהתלוננו על העם שאינו בודק כראוי ועל הרבנים שאינם מורים לבדוק כראוי.

בין הנוטים להקל: הרב פיינשטיין באגרות משה יורה דעה ד, ב; הרב שלמה זלמן אויערבאך במנחת שלמה ב, סא; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יורה דעה טז; הרב נחום רבינוביץ' בשיח נחום מה; הרב עמאר בשמע שלמה חלק ז, יורה דעה ד.

ההיגיון שבדברי המחמירים

כמדומה שאם המחמירים יטענו שהם שומרי המסורת, ומתוך נאמנות מוחלטת לדברי הפוסקים קבעו את דבריהם, הרי שיש לדחות את דעתם. להפך, דווקא משום כך אין נכון להחמיר, כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.

אולם יש טענה חזקה אחרת בדבריהם, שבעקבות המודרנה גם התודעה שלנו השתנתה. כלומר, פיתוח שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים העצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים, ויצרו שינוי בדין, שכיום אנו צריכים לחוש גם לשרצים זעירים ממה שחששו בעבר. בנוסף לכך, פיתוחי המדע והטכנולוגיה העניקו בידינו כלים נוספים לניקוי המזון משרצים זעירים, ולגידול ירקות נקיים משרצים זעירים, וכאשר אפשר חובה להשתמש בהם.

הכרעת ההלכה כדברי המקילים

לאחר שלמדנו שלמעשה יש שתי שיטות בפוסקים, יש צורך להכריע כמי צריך לנהוג. לפי כללי ההלכה, יש להכריע כדעת המקילים, שאין צורך לבדוק אחר שרצים זעירים שבני אדם אינם רואים בראייה רגילה. חמישה יסודות עיקריים לכך, שעל סמך כל אחד מהם ניתן להכריע כדעת המקילים, קל וחומר כשהם מצטרפים יחד. כל יסוד הוא סוגיה בפני עצמה, שכאן נוכל להזכיר רק את הכותרת שלה:

  • א) הדיון הוא באיסור מדברי חכמים, שכן מהתורה כל זמן שאין מרגישים בטעמם של השרצים הם בטלים במאכל שבו הם נמצאים. רק חכמים החמירו וקבעו שברייה אינה בטלה באלף, וממילא כאשר ישנה מחלוקת אם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים, יש לפסוק כדעה המקילה.
  • ב) גם אם נלך לפי שיטת המחמירים, שצריך לבדוק אחר שרצים זעירים, לדעת כמה מגדולי הראשונים (רשב"א, ר"ש ואו"ז) הם בטלים באלף, שכן מה שהחמירו חכמים הוא שברייה לא תתבטל בשישים, אבל בקרוב לאלף היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים שבשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. קל וחומר כאשר מדובר בשרצים זעירים ומאוסים שאין להם חשיבות.
  • ג) מכיוון שיש מחלוקת על מעמדם של השרצים הזעירים, בכל הקשור להגדרת "מיעוט המצוי" יש להורות כדעות המקילות, וממילא בדרך כלל אין שרצים בשיעור של מיעוט המצוי, ואין צריך לבדוק אחריהם, שהולכים אחר הרוב.
  • ד) מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של רוב השרצים הזעירים כתריפס ואקריות. אומנם נראה שאדם שרואה אותם ובכל זאת אוכלם, עובר באיסור חכמים. אבל כל זמן שלא ראה אותם, אין בידו איסור.
  • ה) אף אם מדובר בשרץ גדול במעט, שאם האוכלו לבדו יתרכז – יוכל להרגיש בטעמו ובבליעתו וממילא יעבור באיסור תורה, כאשר הוא אוכל מאכל אחר, ובלא ידיעתו ייתכן שאולי נמצא בו שרץ שאין לו אפשרות לחוש בטעמו – לדעת רבים אין לו בכך איסור. שכן בכל נגיסה שהוא אוכל הוא אינו יודע אם אכל גם שרץ, והרי זה כדבר שאינו מתכוון.

למרות שמכל היסודות הללו עולה שלמעשה יש להכריע כדעת המקילים, דעת המחמירים לא בטלה. לפיכך, יש בסוגיה זו שלוש דרכים: מקילים, מחמירים ודרך האמצע, כפי שבעזרת ה' אבאר בשבוע הבא.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם לחשוש לרוחות ומזיקים?

עולם הרוח בנוי ממימדים שונים – ביניהם מימדי המיסטיקה והדמיון, ולעומתם המימדים השכליים • במימדים המיסטיים, כוחות הטוב והרע מופיעים כמלאכים מול שדים, ובמימדים השכליים הם מופיעים כדעות חיוביות ושליליות • תקנות חז"ל נגד שדים ומזיקים נאמרו כשאנשים חיו בתודעה מיסטית יותר, אבל כפי שאמרו חכמים עצמם: מי שאינו חי בתודעה כזאת – למזיקים כמעט אין השפעה עליו • היום, כשרובנו חיים בתודעה שכלית, מי שרוצה לשמור על מנהג אבותיו – רשאי, אך אין להורות לציבור להיזהר מסכנות סגוליות, אלא אם יש להן טעם מוסרי

שאלה: האם צריך להקפיד ולהיזהר מאזהרות שהזהירו חכמים משום רוח רעה והיזק שדים, כדוגמת האזהרה שלא לאכול שום, בצל או ביצה קלופים ששהו כך כל הלילה?

תשובה: אין צריך כיום לחוש לסכנות הנובעות מרוחות רעות ושדים, כפי שלמדנו לגבי אזהרת הזוגות.

כל המקפיד – מקפידים עליו

כיום, כשכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, ואף סתרי התורה מוסברים בשכל, אין נכון לעודד לחשוש לסכנת המזיקים. ואף שבעולמות אחרים מזיקים אלו עדיין קיימים, מכיוון שבעולמנו כמעט אין איש שנותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו

בימי התלמוד, רבים נזהרו שלא לשתות כוסות במספר זוגי, כדוגמת שתי כוסות או ארבע, ולא לאכול מאכלים במספר זוגי, אלא הקפידו לאכול ולשתות במספר לא זוגי, כדי שלא להינזק מהשדים (פסחים קי, א). יש שביארו ששדים אלו קיבלו את כוחם מדת האמגושים (זרתוסטרא), שסברה שיש בעולם שני כוחות, טוב ורע, ומי שאוכל או שותה זוגות ניזקו משדים ורוחות של עבודה זרה זו (מהרש"א).

אולם הוסיפו חכמים ואמרו כלל יסודי: "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי" (פסחים קי, ב). תרגום: כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו, אולם לחשוש צריך. כלומר, אם המקפיד להיזהר מסכנות אלו לא נזהר – הוא ניזוק, ומי שאינו מקפיד ושתה זוגות – אותם שדים ורוחות רעות אינם מזיקים לו, אולם לכתחילה עדיף שלא יחשוף עצמו לסכנתם ולא ישתה זוגות, כי לעיתים הם מזיקים גם למי שאינו חושש להם.

עולמות ומימדים של תודעה

ההסבר הוא שעולמות הרוח מורכבים מעולמות שונים, שיכולים להיקרא גם מימדים שונים. בכל עולם יש כוחות טובים ומועילים, וכוחות רעים ומזיקים. בעולמות שנוטים אל הדמיון והמיסטיקה, הכוחות הללו מופיעים כמלאכים, רוחות ושדים שיש להם נוכחות משפיעה לטובה ולרעה, כל עולם לפי סוג תודעת הדמיונות שבו. בעולמות שנוטים אל השכל, הם מופיעים כדעות טובות ורעות שמתפשטות ומשפיעות על האדם והאנושות, כל עולם לפי התפיסות שעומדות בבסיסו.

לכל אדם עולם תודעתי משלו, ובעולם שבו תודעתו – שם הוא חי, והכוחות שפועלים באותו עולם משפיעים עליו לטובה ולרעה. זהו שאמרו חכמים: כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו. כלומר, מי שנמצא בתודעתו בעולם של רוחות ושדים מסוימים, כדוגמת אלו שמזיקים למי ששותה זוגות, מושפע מפעילותם. ומי שאינו נמצא בתודעתו שם, אותם שדים אינם פועלים עליו. ואף על פי כן אמרו חכמים שנכון לו לחשוש מדברים שידועים כמסוכנים, כי אף שתודעתו רחוקה משדים ורוחות אלו, מכיוון שהוא חי בתקופה שתודעתם נפוצה, והוא עצמו חושש לשדים ורוחות מסוג שונה, בעל כורחו יש עליו השפעה מסוימת מצד השדים והרוחות שמזיקים למי ששותה זוגות, ולכן נכון שייזהר מדברים שחושפים אותו לסכנתם.

כיצד להתייחס למזיקים בימינו

אולם כיום, כשכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, שאין בהם מקום לשדים ולרוחות, ואף סתרי התורה ועולמות הדמיון העשירים מוסברים בשכל, אין נכון לעודד לחשוש לסכנת המזיקים. ואף שבעולמות אחרים מן הסתם מזיקים אלו עדיין קיימים, מכיוון שבעולמנו כמעט אין איש שנותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו. על כגון זה אמרו: "שומר פתאים ה'". כלומר, כאשר אנשים רבים אינם מודעים לדבר, ה' שומר עליהם, שאין זה מעניינם לחוש לסכנות שבעולמות אחרים. לא זו בלבד, אלא שהואיל ועדיף לאדם לחיות בעולם שכלי, שבו השפעת בחירתו מובנת יותר, עדיף שלא לחשוש לסכנות אלה. רק מי שעדיין נותן להם מקום בתפיסת עולו, מפני נטייתו או מפני חינוכו, צריך לחוש להם. אבל את מי שבא לשאול אם ראוי לחוש לסכנות אלו, נכון להדריך שלא לחוש.

דעת הרמב"ם ושאר גדולי ישראל

היו מגדולי ישראל, ובראשם הרמב"ם, שגם בעבר לחמו בדעת החוששים מסכנת מכשפים, רוחות רעות ושדים, ולדעתם כל הזקתם נובעת רק מהפחד שגרמו לאנשים, אבל באמת אין צורך לפחד מהם (הלכות עבודה זרה יא, טז; פירוש המשניות עבודה זרה ד, ז; מורה נבוכים ג, לז; שם, מו). לפי מה שביארתי, עולמם של הרמב"ם ואלו שעמו, שהוא עולם שכלתני פילוסופי, עמד בניגוד מוחלט לעולמות המיסטיים הדמיוניים, וממילא שלל את קיומם.

אולם רוב חכמי ישראל לא קיבלו את דבריהם, כי גם תודעתם של האנשים יוצרת מציאות, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים חכמים. לכן כאשר התודעה האנושית פירשה כוחות רוחניים מסוימים כשדים ורוחות, כך הם הופיעו בעולם (רמב"ן בפירושו לשמות כ, ג; ויקרא יז, ז; דברים יח, ט; רשב"א תשובות א, תיג; המיוחסות לרמב"ן רפג; ריב"ש צב, וסוף צג; רדב"ז תתמח, ועוד רבים).

אולם גם הם יסכימו שכאשר כלל הציבור אינו חי בתודעת סכנות אלו, מכיוון שבפועל אין מהן סכנה, אין לעורר לכך.

אזהרות בעלות טעמים מוסריים

אומנם ראוי לחוש לאזהרות שיש להן גם טעמים מוסריים, שכן פעמים שהסכנה הסגולית תואמת את עומק הטעם המוסרי. לדוגמה, אמרו חכמים שנכון להיזהר שלא לזרוק על הרצפה פירורי לחם, שהעושה כן גורם לעצמו עניות, שכן המלאך הממונה על המזונות והפרנסה נקיד שמו, כלומר נקיות שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני נבל שמו, כלומר לכלוך שמו. על כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב, חולין קה, ב, שולחן ערוך אורח חיים קפ, ד). ראוי להקפיד על כך, מפני שהדרכה סגולית זו תואמת את ההדרכה המוסרית, שכן מי שמשליך פירורים על הארץ נראה כבועט בברכתו של ה', וראוי שתיפסק לו הברכה. ועוד, שהזנחת ניקיון הבית מרגילה את האדם להזנחה בשאר התחומים, כולל ניהול הכספים, וממילא גורמת לעניות (פניני הלכה ברכות יג, ד).

שום, בצל וביצה קלופים

על פי היסודות שלמדנו, נבאר את היחס למנהגי זהירות שונים. מובא בתלמוד בשם רבי שמעון בן יוחאי שהאוכל שום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם לילה "מתחייב בנפשו ודמו בראשו" (נדה יז, א). מבארת שם הגמרא שגם אם הניחו אותם בשקית או בכלי, רוח רעה שורה עליהם, אבל אם הניחו עמהם מעט מהקליפה או השורש, אין חשש.

אולם רוב ישראל אין נוהגים לחוש לזה, מפני שאזהרה זו לא נפסקה להלכה ברמב"ם, ברוב ספרי הראשונים ובשולחן ערוך. כפי הנראה, לדעתם ההלכה איננה כדעה החוששת לכך. ואף אם בימי התנאים אותה רוח רעה הייתה יכולה להזיק, בימי הראשונים כבר בטל החשש מפניה. יש שכתבו כך כלפי כל הרוחות הרעות, שבטל כוחן להשפיע (תוספות חולין קז, ב; מהר"ם מרוטנבורג, ים של שלמה חולין ח, יב, ועוד).

וכן הלכה, שאין ראוי להנהיג איסורים שאין להם שורש בהלכה וטעמם מבוסס על סכנה שאינה ניכרת ומבוארת בימינו. כן הורה הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (תר"ן-תשכ"ט), שהיה מגדולי הפוסקים וראש המקובלים לפני שני דורות. הוא ביאר שכל הפוסקים שלא הזכירו איסור זה סברו שבזמנם אין בכך חשש, ומכיוון שאנשים אינם מודעים לכך, מובן שגם לשיטת המחמירים אינם ניזוקים, "כאשר עינינו הרואות כאן במקומות אלה, דלא נשמע מעולם ששום אחד ניזוק בהם" (ישכיל עבדי ח"ז אורח חיים מד. וכן כתבו ציץ אליעזר יח, מו; האדר"ת; יד מאיר יט; בית שלמה יורה דעה קפט; שם אריה כז, ועוד).

מנהג החוששים

יש סוברים שלכתחילה יש לחשוש שלא להשאיר שום, בצל או ביצה קלופים כל הלילה, ואם השאירום, הרוצים להקל לאוכלם רשאים (עי' יביע אומר ח"ב יורה דעה ז-ח). ויש נוהגים שגם בדיעבד אין אוכלים אותם (בן איש חי ש"ב פנחס יד, ועוד). נראה שמי שממשיך בזה את מנהג משפחתו, ונמנע מלאכול אפילו בדיעבד, אינו צריך לחוש שמא עובר על בל תשחית, הואיל והוא משחית כדי לקיים את המנהג ולא לחינם. אומנם גם לנוהגים לחשוש לכך, אם מערבים בשום, בבצל או בביצה לפני הלילה מעט מאכלים, ואפילו מלח או שמן, אין חשש (סמ"ק, ציץ אליעזר יח, מו, ד; יביע אומר ח"י יורה דעה ט).

אולם כפי שביארתי לעיל, אם יבוא אדם לשאול אם נכון לחשוש לאזהרות אלו, נכון להורות לו שעדיף שלא יחשוש.

מאכלים ומשקים תחת המיטה

נאמר בתלמוד הבבלי: "תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן" (פסחים קיב, א). אולם בתלמוד הירושלמי, אף שנאמר כי אין להשהות תבשילים ומשקים תחת המיטה, לא מבואר שהטעם משום רוח רעה (תרומות ח, ג). על פי זה כתב הרמב"ם: "ולא ייתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה, שמא ייפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו" (הלכות רוצח יב, ה).

לפיכך, המנהג הנכון הוא שלא להניח תבשילים ומשקים תחת המיטה, שכן לפי הרמב"ם יש לכך טעם הגיוני. ועוד יש לכך טעם מוסרי, שהשינה נחשבת כאחד חלקי שישים של מיתה, ואין זה מכבודם של המאכלים שנועדו להעניק חיוניות שיהיו תחת המיטה שעליה האדם שוכב דומם כמת.

אומנם בדיעבד אם הניחו מאכלים תחת המיטה – הם מותרים. ואף שיש מחמירים (גר"א, ברכי יוסף קטז, י; בן איש חי ש"ב פנחס יד), לפי מה שלמדנו נכון להקל, וכן מקובל להורות (שבות יעקב ב, קה; פתחי תשובה קטז, ד, רבי עקיבא איגר ויד אפרים שם, ועוד).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מתי הולכים לפי מנהג העדה?

בהמשך לשבוע שעבר: בבישול גויים יש מחלוקת, ולדעת הספרדים לא מועיל שישראל ידליק אש לפני הבישול • לפי מנהג זה קשה להעסיק טבחים שאינם יהודים • במחלוקות בין מנהגי עדות, מנהג העדה אינו השיקול היחיד אלא גם מנהג המקום • במציאות של חיים משותפים בארץ, מנהגים שאינם רווחים במקום מאבדים מתוקפם • ההשלכה לעניין בישולי גויים: לכתחילה יש להחמיר כדעת הספרדים, ובדיעבד אפשר להקל כמנהג האשכנזים • במסעדות ובמטבחים ציבוריים אפשר להקל גם למנהג הספרדים, ולכן מקומות כאלה מקבלים תעודת כשרות רגילה

מחלוקת העדות בבישולי גויים

מנהגים שאינם נוהגים תדיר, כל זמן שאינם מקיפים את כל בני המקום והמשפחה, תוקפם נחלש. ואם כן בארץ, כאשר בני כל העדות מתגוררים יחד, לומדים יחד ומתחתנים זה עם זה, חובת האדם לנהוג כמנהג אביו במנהגים שאינם נוהגים תדיר נעשית קלושה

שאלה: הרב התייחס בשבוע שעבר לדין בישולי גויים, אבל התעלם מהדין הנוגע למנהגי ספרדים, שגם אם ישראל הדליק את האש, עדיין התבשיל אסור בבישולי גויים. הבעיה היא שרוב גופי הכשרות נשלטים על ידי אחינו האשכנזים, והם מקלים בכך ומתעלמים ממנהגי הספרדים. כיצד אם כן צריך לנהוג מי שרוצה לנהוג כמנהג אבותיו יוצאי ספרד, האם יכול לאכול מאכלים בהכשרים של רבנויות ובד"צים שפוסקים על פי האשכנזים?

תשובה: אכן בעניין זה ישנה מחלוקת מעשית, ומתוך בירור הלכה זו ממקורה נשתדל להמשיך ולברר את היחס העקרוני למחלוקות הלכתיות שבין מנהגי העדות.

כללי איסור בישולי גויים

אחד הסייגים שקבעו חכמים בפני התבוללות הוא האיסור לישראל לאכול תבשילים שהתבשלו על ידי גוי. אומנם לא כל תבשיל אסור, אלא רק תבשיל שעומד בשני כללים: האחד, שהוא מאכל שאין אוכלים אותו חי והבישול הוא שהכשירו לאכילה. לדוגמה, פירות נאכלים חיים, ולכן אם הגוי בישל פירות ועשה מהם ריבה, מותר לאוכלה. גם ברוב הירקות אין איסור, הואיל והם נאכלים חיים. לפיכך אין איסור בסלט מטבוחה, הואיל ומרכיביו – עגבניות, פלפלים ובצלים – נאכלים חיים. כמו כן בחלב ומוצריו, כמו גבינה וחמאה, אין איסור בישולי גויים, הואיל והם נאכלים חיים בלא בישול. ואף שרגילים כיום להרתיח את החלב לשם פסטור (לחטאו מחיידקים), כיוון שאין כוונת הפסטור להשביח את טעמו, אינו נחשב בישול שאוסר.

הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". ואין הכוונה דווקא מלכים, אלא בכלל זה גם שרים ונכבדים. אומנם כיום אין להגבלה זו משמעות – מפני שבעבר, כאשר החברה נחלקה יותר למעמדות, היו תבשילים של דלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים היה פוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). אולם כיום, בזכות המגוון והשפע, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שרוב השרים גדלו בבתים רגילים והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם. אומנם המרכיב השני של כלל זה מעשי, שאסור רק תבשיל שעולה על השולחן "ללפת בו את הפת", היינו שהוא נאכל במסגרת סעודה – כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. לפיכך, אין איסור בישול גויים בממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. ואף שלפעמים מגישים אותם בסוף סעודה, עיקר ייעודם לאכילה שלא במסגרת הסעודה ולא כקינוח בסוף סעודה.

השתתפות ישראל מועילה

כאשר ישראל שותף בבישול עצמו, ואפילו הועיל לו רק במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שאם הניח את התבשיל על האש, או שהדליק את האש מתחת לתבשיל או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול, התבשיל כשר (שו"ע יו"ד קיג, ו-ז).

המחלוקת על הדלקת האש

השאלה הגדולה היא האם הדלקת האש לפני תחילת הבישול מועילה. בפועל, כאשר הטבח גוי, אם אפשר להסתפק בהדלקת האש לפני הבישולים – אפשר להעסיק טבח גוי בלא בעיה. אבל אם רק הדלקת אש מתחת לתבשיל מועילה, הדלקת האש של ישראל תועיל רק לתבשיל אחד. ואם מדובר בטיגון בשר על מחבת, אזי רק לחתיכת הבשר הראשונה הדלקת האש תועיל, כך שבפועל קשה מאוד להעסיק טבח גוי.

לגבי איסור פת גויים, מוסכם שאם ישראל השתתף בהדלקת האש לפני תחילת האפייה – הפת כשרה, אולם לגבי בישול נחלקו.

יש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקלו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם. אבל לגבי תבשיל, רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו, על ידי הנחת התבשיל על האש או הוספת אש תחתיו באופן שמועיל לו, מכשירה אותו. כך סוברים רבנו יונה, רשב"א, רא"ה, ר"ן, ריב"ש ושו"ע (קיג, ז). וכך הוא מנהג יוצאי ספרד.

ויש מקילים וסוברים שדין תבשיל כפת, וכל שישראל השתתף בהדלקת האש שעליה יבשלו אחר כך את התבשיל, או שהנמיך במעט את אש הגז וחזר והגבירה, כיוון שהיה שותף בהבערת האש – כל התבשילים שהגוי יבשל אחר כך על אותה אש יהיו כשרים. כך סוברים ראב"ן, רבנו פרץ, אור זרוע, מרדכי, כלבו, מהרא"י, איסור והיתר הארוך ורמ"א. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.

כיצד לפסוק במנהגי עדות

לכאורה, שתי אפשרויות ישנן בפסיקת הלכה זו. האחת לפי מנהג אבות, והשנייה על פי כללי ההלכה. כלומר, לפי האפשרות הראשונה, יש לקבוע שכל אדם צריך לנהוג כפי מנהג עדתו: אם הוא מיוצאי אשכנז יקל, ואם מיוצאי ספרד, או ליתר דיוק מיוצאי ארצות צפון אפריקה והמזרח, או לחילופין ארצות האסלאם, יחמיר. ואם הוריו מעדות שונות, ילך לפי אביו. ואם הורי אביו מעדות שונות, ילך לפי אבי אביו, וכן על זו הדרך עד סוף כל הדורות.

אולם ניתן להקשות, שהמנהג המחייב אינו תלוי רק באב אלא גם במקום שבו אדם גר וגם בכלל משפחתו, כולל הצד של אמו. זאת מפני שתוקפו של מנהג מבוסס על כך שנוהגים אותו, ובדרך כלל מנהג אינו יכול להתקיים על ידי אדם יחיד, אלא מתקיים על ידי הסביבה שבה אדם חי. לכן מנהגי התפילה של העדות השונות, כל זמן שאדם חי בקהילה שממשיכה לקיימם, הם מחייבים אותו, הואיל ומקיימים אותם באופן תדיר. אבל אם יגור במקום שמנהגי התפילה שונים, כעבור שנים ודורות מנהג המקום יהפוך למחייב יותר ממנהג אבותיו.

ממילא מנהגים שאינם נוהגים תדיר, כל זמן שאינם מקיפים את כל בני המקום וכל בני המשפחה, תוקפם נחלש. ואם כן בארץ, כאשר בני כל העדות מתגוררים יחד, לומדים יחד ומתחתנים זה עם זה (זולת חלקים בציבור החרדי), חובת האדם לנהוג כמנהג אביו במנהגים שאינם נוהגים תדיר נעשית קלושה, ובכלל זה מנהגי הפסיקה בהדלקת אש באיסור בישולי גויים. ואזי לכאורה עדיף להכריע על פי כללי הפסיקה, שספק בדברי חכמים להקל. כיוון שאיסור בישולי גויים מדברי חכמים, גם במחלוקת בין הפוסקים יש להורות כשיטת המקלים.

אולם גם על אפשרות זו אפשר לערער, שכן אין מדובר במנהג אבות פרטי בלבד, אלא על מנהגי עדות חשובות בישראל, והיאך יתכן לבטל מנהג מוסכם שנהגו בו כל יוצאי צפון אפריקה והמזרח?

הואיל ולשני הצדדים יש מקום, נראה שראוי להורות באופן שנותן משקל לשניהם.

הלכה למעשה

מכיוון שכיום בני כל העדות חיים יחד, וכל בני עדות המזרח וצפון אפריקה נהגו להחמיר, למרות שהדין מדרבנן, לכתחילה יש להורות לבני כל העדות אפילו בביתם כדעת המחמירים. ובדיעבד, מכיוון שהדין מדברי חכמים, יש להורות לבני כל העדות אפילו בביתם כדעת המתירים.

כשרות במסעדות ובמטבחים ציבוריים

אומנם בבתי עסק ומסעדות, שבהם אין קרבה אישית בין המבשל לסועדים, כגון במטבח ציבורי או במסעדה שהטבח אינו יוצא בה אל הסועדים, אפשר מלכתחילה להעניק כשרות רגילה כדעת המקלים. וזאת משום שיש סוברים שגם למנהג המחמירים, כשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר (נחתום) גוי שאופה לחמים כדי למוכרם לציבור הרחב, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים לאנשים רבים. כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים. כך פסק אחד מגדולי הפוסקים הספרדים, מהריט"ץ (ישנות קסא), וכן דעת בעל החקרי לב.

אומנם רבים מפוסקי הספרדים לא קיבלו קולא זו ולכן לא הזכירו אותה, וכך כתבו במפורש התשב"ץ (א, פט), החיד"א (שיורי ברכה קיב, ט), ערך השולחן (ג) ושדי חמד. אולם כאשר מדובר בתעודת כשרות שמיועדת לציבור הרחב, יש להתחשב בכל הדעות. וכיוון שכל פוסקי אשכנז מקלים בזה, ובנוסף לכך גם בין פוסקי ספרד יש שמקלים, אפשר להעניק כשרות. וכן פסק ביביע אומר (ח"ט יו"ד ו). ואף שיש מחמירים (אור לציון ח"ב עמ' יב), כך הלכה.

אומנם כשרות מהדרין אפשר להעניק רק לנוהגים כדעת המחמירים. שכן כל מי שמעניק כשרות מהדרין, מתחייב בכך שהוא מחמיר ככל השיטות החשובות, ואם אינו נוהג כך – הוא מועל באמון הציבור ועושה מלאכתו רמייה.

היחס למנהג קטניות לאשכנזים

שאלה: האם גם במנהג קטניות רשאים יוצאי אשכנז להקל, לאור זאת שבני העדות חיים כיום יחדיו?

תשובה: לפי מה שכתבתי, תוקפו של המנהג תלוי בעצם זה שנוהגים בו, וכיוון שמנהג הקטניות הוא מנהג שכל יוצאי אשכנז נוהגים בו בכל שנה, הוא ממשיך לחייב את כל יוצאי אשכנז. כדוגמת מנהגי התפילות, שהואיל ונוהגים בהם תדיר, הם ממשיכים לחייב כל אדם לפי מנהג עדתו.

אומנם כיוון שבני כל העדות חיים ביחד, גם מנהג איסור הקטניות נעשה קלוש מעט. לכן למשל, בכל ספק ומחלוקת בעניין, יש להקל. ואומנם גם מעיקר הדין, כיוון שמדובר במנהג, בכל ספק – הלכה כמקל, אולם כאשר נדמה היה שנהגו להחמיר – מקובל היה להחמיר. וכיום שאנו חיים יחד, כיוון שאנו מכירים רבים שמקילים לגמרי, בכל ספק במנהג יש להקל. כמו כן ניתן להקל יותר לחולה ולמי שסובל ממיחושים קשים, שיאכל קטניות, גם אם אינו נאלץ לשכב על מיטתו מחמת איסור קטניות (ראו פניני הלכה פסח ט, ז).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם מטפל זר יכול לבשל?

איסור בישולי גויים חל גם על מטפלים זרים של קשישים וחולים סיעודיים • הגזירה באה למנוע התבוללות באופן רחב, ולא לפתור חששות נקודתיים לעבודה זרה, לכן היא רלוונטית גם במקרה שאין סיכוי סביר לחתונה • להלכה אסורים בישולי גויים גם בבית ישראל • בישול שישראל השתתף בו – נחשב לבישול ישראל • לאשכנזים די בהשתתפות מינימלית, ובמקרה הצורך גם בני ספרד יכולים לסמוך עליה • כשהולכים בשעת הדחק לפי המקלים, רצוי שבני המשפחה יתאמצו במידת האפשר, ואת המאכלים שמוגדרים חשובים יבשלו בעצמם

שאלת בישול גויים לחולים

כאשר מדובר באדם סיעודי, שנצרך בשעת הדחק לסמוך על דעת היחידים שהקלו בבישול של גוי שנעשה בבית ישראל – במקרה שאפשר, מוטב שיקלו לו רק בתבשילים פשוטים כמו ביצה ודייסה, ואילו את התבשילים החשובים של בשר ודגים יכינו לו בני משפחתו

שאלה: "ברצוני להעלות בעיה קשה הנוגעת למשפחות רבות. קשישים רבים נזקקים למטפלים שרובם ככולם עובדים זרים. ההלכה האוסרת אכילה מבישולי גויים יסודה בצורך החשוב להתרחק מחברתם כדי לא להגיע להתבוללות. אלא שבמציאות חיינו החדשה אין כל קשר בין בישולי נכרים במקרים אלו ובין חשש מהתבוללות. אין כל קשר בין איסור זה ובין סיפוק מינימלי של צורכי הזקן הסיעודי, כולל בישול והאכלה. אם כן, מה מותר ומה אסור? ומה יעשה הקשיש שאינו מסוגל לבשל לעצמו? ידוע לי על משפחות דתיות שאפילו לא נתנו דעתן על האיסור, ואצלן הגוי המטפל מכין ומבשל ואף אחד לא רואה בזה בעיה, למרות שהלכתית הדבר אסור".

אכן שאלה חשובה ומעשית, ונתחיל בביאור היסודות.

יסוד גזירת בישולי גויים

גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל פת, יין ובישולי גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. ואין הכוונה שחוששים שמא פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים ומיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא הכוונה ליצור סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה זרה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל כיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים. ולכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של אדם מישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות.

השאלה – כשאין חשש חתנות

אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה לחנך את ישראל לשמור על ייחודם ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרובו ומכריו.

שכירים שעובדים בבית ישראל

היו מבין הראשונים שסברו שאם יש לישראל עבד או שפחה, כיוון שהם מבשלים בכפייה אין באכילת תבשיליהם קירוב דעת. ויש שהסכימו להקל כדעתם בדיעבד (רא"ה ורמ"א קיג, ד). רוב הראשונים לא התירו זאת אפילו בדיעבד (רשב"א, ראב"ן וריטב"א, ולכך נטה שו"ע קיג, ד). כל זה לגבי עבדים ושפחות, אבל לגבי שכירים שמעמדם נכבד בהרבה, אין מקום להקל. עובדה היא שבימינו היו מקרים שבני בעלי הבית התחתנו עם העובדים שסעדו את הוריהם.

עוד דעה מקילה כתבו בעלי התוספות (ע"ז לח, א ד"ה אלא) בשם ר' אברהם, שהאיסור הוא על תבשילים שהגוי מבשל בביתו, אבל אם הגוי מבשל בבית ישראל – אין איסור. אולם רבנו תם ושאר הראשונים לא הסכימו לדעתו, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד קיג, א).

הרי שלמעשה, איסור תבשילי גויים חל גם על תבשיל ששכיר גוי מבשל בבית ישראל.

פתרון ההשתתפות בבישול

כאשר ישראל שותף בבישול, ואפילו אם רק הועיל לבישול במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שאם הניח את התבשיל על האש, הדליק את האש מתחת לתבשיל או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול, התבשיל כשר (שו"ע קיג, ו-ז).

אומנם נחלקו הפוסקים אם אפשר להתיר את התבשיל על ידי שישראל ידליק את האש לפני שהגוי יניח עליה את התבשיל, כפי שהקלו בפת. יש מקילים בזה, וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז. ויש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקלו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם, אבל את התבשיל תכשיר רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו – על ידי הנחת התבשיל על האש, הבערת האש תחת התבשיל או סיוע כלשהו בבישולו ממש. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד (שו"ע קיג, ז).

בשעת הצורך, כמו לגבי קשיש סיעודי, גם יוצאי ספרד רשאים להקל. על כן, אם הקשיש או החולה הסיעודי מסוגל להדליק את האש, זה הטוב ביותר, שעל ידי כך הוא משתתף בבישול.

חולה שנצרך לתבשיל בשבת

דרך אגב נזכיר הלכה נוספת: חולה שנצרך בשבת לתבשיל, למרות שאין במחלתו סכנה, מותר לבקש מגוי לבשל בעבורו תבשיל. זאת משום שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת הוא מדברי חכמים, ובשביל חולה התירו חכמים את איסוריהם. ומותר לחולה לאכול את תבשילי הגוי, שבכלל ההיתר לבקש מגוי לבשל לחולה בשבת, גם התירו לחולה לאכול מתבשיל הגוי (ר"ן ולבוש).

אם נשאר מהתבשיל למוצאי שבת, יש אומרים שמותר גם לבריאים לאכול ממנו, הואיל והתבשל בהיתר בעבור החולה (רא"ה ורמ"א קיג, טז). ויש אוסרים במוצאי שבת גם לחולה עצמו, הואיל וכעת ישראל יכולים לבשל את המאכלים הנצרכים לו (רשב"א ור"ן). למעשה, רוב האחרונים פסקו כדעת המחמירים, שאסור לכל ישראל לאכול במוצאי שבת מהתבשיל שהגוי בישל בשבת (ט"ז טו, פר"ח, שועה"ר, פר"ת, חכמ"א, בא"ח ש"ש חוקת כה).

כלים שגוי בישל בהם

כאשר בלית ברירה נאלצים לבקש מהגוי שסועד את הקשיש לבשל בשבילו, יש לדעת שאם ירצו להשתמש בכלים שהגוי בישל בהם תבשילים לקשיש – יצטרכו להכשירם בהגעלה, שהואיל ותבשילי הגויים אסורים, גם הכלים שבישלו בהם נאסרים. אומנם יש מקילים בזה, אולם הלכה כדעת המחמירים, ורק בדיעבד, אם עברו ובישלו בכלי בלא הכשרה, התבשיל מותר, הואיל וטעם בישולי הגויים בטל ברוב. ועדיין הכלי אסור בשימוש כל עוד לא הוכשר (עי' שו"ע יו"ד קיג, טז).

התבשילים שכלולים באיסור

אומנם צריך לדעת שאיסור תבשילי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם רגיל להזמין את חברו כדי לאוכלם, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל בתבשילים פשוטים שהבישול אינו משמעותי כל כך לגביהם, אין איסור ומותר לאוכלם.

שני כללים אמרו חכמים בהגדרת תבשילים חשובים (ע"ז לח, א). הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם, חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה. לדוגמה, חלב ומוצריו נאכלים חיים, ולכן גם אם הרתיחו את החלב, אין בו איסור בישולי גויים. מנגד, בשר, דגים וקמח – אינם נאכלים חיים, ולכן יש בבישולם איסור. לפי זה אפשר שהגוי יכין לחולה הסיעודי מרק ירקות, מירקות שרגילים לאוכלם גם כשהם חיים, כמו גזר, עגבניות, כרוב ובצל.

הכלל השני הוא שהאיסור חל על תבשילים שעולים על שולחן מלכים, שרים ונכבדים, ללפת בהם את הפת. כלומר נאכלים בסעודה מכובדת. אבל אם הם תבשילים לא מכובדים, שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם, אין בהם איסור.

יש שהסיקו מכלל זה שרק התבשילים החשובים שהם עיקר הסעודה, שבשבילם יכול אדם להזמין את חבירו, בכלל האיסור. לפי זה אין איסור בבישול פשוט של ביצה, חביתה ודייסה וכיוצא בזה. אולם דעה זו נדחתה. ויש אומרים שהכוונה לתבשילים שנאכלים עם פת (מהריט"ץ, כנה"ג), אולם גם לדעה זו לא הסכימו רוב הפוסקים, אלא לדעתם כל תבשיל שנאכל לשם שביעה בכלל האיסור (רשב"א, מאירי, פר"ח ועוד). לכן גם ביצה ודייסה שנועדו לשביעה בבוקר בכלל האיסור.

אומנם כאשר מדובר באדם סיעודי, שנצרך בשעת הדחק לסמוך על דעת היחידים שהקלו בבישול של גוי שנעשה בבית ישראל – במקרה שאפשר, מוטב שיקלו לו רק בתבשילים פשוטים כביצה ודייסה, ואילו את התבשילים החשובים של בשר ודגים יכינו לו בני משפחתו.

הלכה למעשה

תבשילים של מאכלים שניתן לאוכלם חיים, אין בהם איסור בישולי גויים, לפיכך מותר שהמטפל הגוי יכין מרק מירקות ופירות שרגילים לאוכלם גם כשהם חיים, וכן לאפות תפוח עם סוכר וכיוצא בזה.

קשיש או חולה שנזקק למטפל גוי, והוא אינו מסוגל להדליק את האש, מצווה על ילדיו ובני משפחתו להתאמץ ככל יכולתם להכין לו תבשילים, או לקנות בעבורו מאכלים שכבר בושלו, כך שהמטפל רק יצטרך לחמם אותם.

בשעת הדחק, כשאין לקשיש או לחולה קרובים או ידידים שיוכלו להביא לו תבשילים שיהודים יבשלו בעבורו, אפשר לסמוך על דעת היחידים שמתירים לאכול תבשילי גויים שמתבשלים בבית ישראל. ואם אפשר שבני משפחתו של הסיעודי ידליקו נר, וממנו הגוי ידליק את אש הגז שעליה יבשל, עדיף כך, מפני שיש מפוסקי אשכנז שסוברים שגם זה נחשב כהשתתפות בהדלקת האש. אבל לבני משפחתו אסור לאכול מאותם תבשילים, שכן רק בשעת הדחק מותר לחולה לסמוך על דעת היחידים.

אם אפשר, עדיף שבני משפחתו של הקשיש יבשלו את המאכלים החשובים, ויקלו רק במאכלים פשוטים כביצה ודייסה, שיש סוברים שאין הם נחשבים מאכלים שמוגשים בסעודה מכובדת.

ראוי לציין, שיש בהלכה זו משום עידוד לכיבוד הורים פעיל, שאינו מסתפק באחריות להשגה ומימון של מטפל זר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אלכוהול – בין שמחת מצווה למושב לצים

בהמשך לטורים הקודמים: הבהרת היחס החינוכי לאלכוהול במסיבות • יין באווירה של מצווה מביא לשמחה, ויין מתוך קלות ראש גורם רק צער • גם האדם הגדול ביותר עלול לאבד שליטה על ידי אלכוהול • המוזיקה מוסיפה לקלות הדעת, ולכן לאחר החורבן אסרו חכמים לנגן ולשיר במסיבות, למעט באירועי מצווה • מסיבות באווירה חילונית הן "מושב לצים" שחכמים הורו לא להתקרב אליו, גם לא באופן חד פעמי • גם חברים טובים יכולים להתנהג במסיבה באופן מזיק, ובמצב זה חובה להתרחק מהם

גזירת היין בעבר ובהווה

ייתכן שמי ששותים במועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם בעת שהם רגילים לשתות בקלות ראש באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים

בטורים האחרונים העליתי שאלה: האם כהמשך לגזירות חכמים נגד שתיית אלכוהול אצל גויים, ראוי לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במועדונים ובפאבים שאופיים חילוני, או שעדיף להדגיש את הפן החינוכי נגד שתיית אלכוהול שלא במסגרת שמחת מצווה? זכיתי לתגובות רבות ומחכימות. אזכיר עוד תגובה וממנה אמשיך.

"אני בוגר ישיבת הסדר. בחודשיים האחרונים נמצא בשליחות חינוכית… למדתי לקראת צאתי לחו"ל במדריכים הלכתיים טובים… אבל לא נכתב בהם דבר על איסור שתיית אלכוהול אצל גויים כפי שהרב העלה בטור. תכל'ס אפילו לא ידעתי שהאיסור קיים עד עכשיו… לגבי השאלה… מטייל אחד דתל"ש שראה כמה נצרכתי לטרוח על יין כשר לקידוש, שאל אותי אם אני מזדהה עם האיסור לשתות יין שנגע בו גוי. אני חושב שהרב יסכים שאיסור סתם יינם, שמשפיע מאוד על כל התנהלות הכשרות, בצורתו הגורפת הנוכחית הוא לא רלוונטי. עניתי לדתל"ש שמעבר למחויבות הכללית שלי להלכה אני לא רואה סיבה לאסור קניית יין לקידוש מגויים. בהזדמנות אחרת, כששאלו אותי מטיילים חילונים על איסור יינות, עניתי להם שזה אסור מסיבות היסטוריות. תוך כדי שאמרתי משפט זה התהפכה לי הבטן. מה זה סיבות היסטוריות? אני מעוניין שהתורה תהיה תורת חיים, לא מוזיאון! מאידך, אני מודע לקושי להתיר גזירות חז"ל כשאין סנהדרין וכדומה.

"אבל לענ"ד כל עוד הרבנים לא מסוגלים להתיר גזירות שאינן רלוונטיות עוד, לא שייך להוסיף גזירות חדשות שלא נזכרו במפורש בגמרא ובפוסקים. אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו! לדעתי, הציבור (שרבים מתוכו מודעים לקשיים של המערכת ההלכתית שהצבעתי עליהם) יצביע ברגליים ועלול לא רק 'לצפצף' על החדשות אלא גם על הישנות ח"ו. במקום זה הייתי מתמקד בהעצמת והדגשת מרכיבי איסור שקיימים בהליכה למועדונים, כגון איסור ריקודים מעורבים, מראות לא צנועים וכדומה. כך ניתן יהיה לברא מהשורש בהצלחה רבה יותר תופעות רעות".

עוד מגיב כתב, שנכון לפרט ביתר הרחבה את האיסורים השונים שמוסכם על הכול שכרוכים בשתייה בפאבים ובמועדונים, כגון שמיעת מוזיקת חול עם משקאות אלכוהוליים, ואת הסכנות הכרוכות בשכרות.

איסור סתם יינם

לפני שארחיב בהדרכות חכמים לגבי שתיית אלכוהול, אבאר שגזירת חכמים על "סתם יינם" אינה מסיבה היסטורית, אלא עמדה עקרונית, לפיה ישראל צריכים להיבדל ממאכלי גויים, כדי לגדור עצמם מקשר קרוב מדי שעלול להביא להתבוללות. לפיכך אסרו יין ופת ותבשילים של גויים. אומנם איסור הנאה מסתם יינם של גויים הוא מסיבה היסטורית, שהגויים היו רגילים לשכשך ידם ביין כדי לרצות את אליליהם, ולכן קבעו חכמים שכל יין שנגעו בו יהיה אסור אף בהנאה. ואם הגוי אינו עובד עבודה זרה, היין שלו אסור בשתייה ומותר בהנאה כגון למוכרו לגוי אחר (גאונים, רמב"ם ורשב"א). ויש אומרים שאפילו הוא עובד עבודה זרה, אם אינו רגיל לנסך יין, היין שנגע בו אסור בשתייה ומותר בהנאה (רש"י, רשב"ם וריב"ן).

שתייה של קלות ראש

ומכאן לצד החינוכי: הורו חכמים שאין לשתות משקה אלכוהולי מתוך קלות ראש או בחברה של קלי דעת, מפני שהשפעתו של האלכוהול רבה, וכן צריך להיזהר בו מאוד. וכפי שלמדנו בתורה שאפילו גדול כנח, כאשר לא נזהר ביין, כשל ונפל לתהומות הבושה והביזיון. וכן לוט קרובו של אברהם אבינו הגיע מתוך שתייה לניאוף עם בנותיו (בראשית רבה לו, ד). וכן נדב ואביהוא בני אהרן הכהן, שהיו צדיקים כאביהם והיו אמורים לרשת את מקומו, כיוון שלא נזהרו ביין ונכנסו למשכן שתויים, נענשו ומתו (ויקרא רבה יב, א). וכן אמרו חכמים: "אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע, א). עוד אמרו שהיין עלול להביא את האדם לידי עבירה וניאוף, ולכן מי שחושש שיצרו יגבר עליו, יזיר את עצמו מהיין (נזיר ב, א). באומרם "יין" התכוונו לאלכוהול שבו, שכן בזמנם עיקר שתיית האלכוהול הייתה על ידי יין.

שתייה ושמחה של מצווה

אומנם יש ביין גם צד טוב, שהוא יכול לתת ביטוי לשמחה אמיתית, וכפי שנאמר בפרק ההודאה לה', שבכלל הטובות שנתן ה' לאדם נתן גם את היין: "ברכי נפשי ה', ה' אלוקיי גדלת מאוד… ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, א-טו). ואמרו חכמים: "אין אומרים שירה אלא על היין" (ברכות לה, א). לכן תיקנו לקדש על כוס יין בשבתות ובחגים, בחתונות ובבריתות. וכפי שאמרו בזוהר: "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין" (ח"ג קפט, ב).

הרי שהחלוקה היא בין שמחה ושתייה של מצווה לשמחה ושתייה של חולין, וכפי שאמרו חכמים (שבת ל, ב) שהשמחה הראויה היא שמחה של מצווה, שנאמר: "ושיבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" (קהלת ח, טו). אבל צריך להיזהר משמחה שאינה של מצווה, שנאמר: "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה" (שם ב, ב), מפני ששְׂחוֹק זה מְהוֹלָל, היינו מעורב בבכי ואנחה, ושמחה זו סופה תוגה (רש"י שם).

שתייה של קלות דעת עם מוזיקה

כאשר שותים את האלכוהול בחבורה עם מוזיקה, החשש שאדם יתהולל, ישכח את ייעודו וייגרר אחר תאוותיו גובר מאוד, ואמרו חכמים שצרות רבות, ובכללן הגלות, באו לישראל בעקבות זה (סוטה מח, א). וכפי שנאמר: "הוי משכימי בבוקר שיכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב (נכבדיו ימותו ברעב), והמונו ציחה צמא (במקום היין ששתו). לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק (בלא גבול) וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. ויישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה" (ישעיהו ה, יא-טו).

ביטול השיר משבטלה סנהדרין

וכן מצינו שהורו חכמים להלכה, שאסור לשיר או לנגן בכלי זמר בעת שתיית אלכוהול, אלא אם כן מדובר בשמחה של מצווה (שו"ע או"ח תקס, ג). המקור מדברי חכמים במשנה: "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות" (סוטה מח, א), שנאמר בנבואת הפורענות בישעיהו: "בשיר לא ישתו יין" וגו'. וכן הורה מר עוקבא שגם זימרא היינו שירה בפה אסורה בעת שתיית יין, שנאמר (הושע ט, א): "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (גיטין ז, א). וביארו בירושלמי: "בראשונה הייתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר" (סוטה ט, יב).

כלומר, ברור שגם לפני החורבן היה אסור לשיר דברי גסות ותפלות על היין, וכפי שלמדנו בנביא, שמפני שלא נזהרו בכך נענשו בחורבן וגלות, אבל היה מותר לשיר על היין שירי חול רגילים. ואחר החורבן וביטול הסנהדרין נאסרו על היין גם "נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביופיו" כפי שכתב רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי ס), וציטטו את דבריו הרי"ף (ברכות ריש פרק ה) ותוספות הרא"ש (גיטין ז, א).

אבל שירות ותשבחות לה' מותר לשורר תוך שתיית יין, ואף מצווה לעשות כן בשמחה של מצווה כחתונה.

שתייה של מושב לצים

שתייה של חולין שנעשית בחבורה בקלות ראש ושחוק נחשבת כ"מושב לצים", שנאמר: "לץ היין הומה שיכר וכל שוגה בו לא יחכם" (משלי כ, א). וכפי שביאר רבנו יונה: "משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: האחד, להיות האיש מתלוצץ, והשני, להיות הומֶה ובעל דברים, ואמרו ז"ל: וכל המרבה דברים מביא חטא (אבות א, יז). והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם" (שערי תשובה ג, קעז).

לפיכך, אין לשתות במועדונים ובמסיבות עם חברים כפי המקובל בחברה החילונית, כאשר כל המגמה היא "לדפוק את הראש" ו"להשתחרר" מכבלי המוסר, וממילא סכנתה רבה, שהנגרר אחריה עלול להתרחק מתורה ומצוות ולהגיע לידי עבירה. ולכך התכוונו חכמים: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות א, ז). ואומנם ייתכן שמי ששותים במועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם בעת שהם רגילים לשתות בקלות ראש באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים שעלולים להרחיק מדרכי התורה והמצוות. ועל זה נאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א, א). פירשו חכמים שלא יאמר אדם "אלך רק פעם אחת למשתה לצים", שאם הולך סופו לעמוד שם, ואם יעמוד – סופו לשבת שם ולהיעשות לץ (עבודה זרה יח, ב).

לעיתים אדם מוזמן לאירוע חילוני שמתנהל באווירה של קלות ראש במסגרת החברה שהוא עובד בה, ונראה שאם אפשר, עדיף להימנע מלהשתתף באירוע כזה. ואם אין אפשרות להימנע, לכל הפחות יש להקפיד שלא לשתות משקאות אלכוהוליים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שתייה אצל גויים – מה אסור והיכן?

יין

איסור יין של גויים חמור מהאיסור על פת ותבשיל, ואפילו נגיעה של גוי אוסרת אותו • חכמים אסרו גם לשתות משקאות אלכוהוליים של ישראל אצל גוי, אפילו כששותים לבד • במסיבות ואירועים של גויים אסור גם לאכול • כשיש צורך לשמור על קשר טוב ולמנוע שנאה – מחלוקת אם אפשר להקל, או שזו דווקא סיבה להחמיר • מחלל שבת בפרהסיא נחשב בעבר כגוי לעניין זה, אולם היום המציאות שונה • השאלה בימינו: השתתפות במסיבה באווירה תרבותית שאינה יהודית – ראוי להימנע ממנה בלבד או שהיא איסור מוחלט?

איסור יין שנגע בו גוי

חכמים קבעו סייגים ממאכלים של גויים, כדי להרחיק את ישראל מחשש התבוללות. לכן אסרו לאכול פת ותבשילים של גויים. וביין שהוא משמח ומשחרר יותר, קבעו חכמים סייגים חמורים יותר, ואסרו גם יין של ישראל שגוי נגע בו. אם הנוגע הוא עובד עבודה זרה, היין אסור בהנאה כדין יין שנסכו אותו לאלילים. ואם אינו עובד עבודה זרה, היין שנגע בו אסור בשתייה ומותר בהנאה. כלומר מותר למכור אותו לגוי.

שתיית אלכוהול אצל גוי

יין
יין

לאחר שאסרו חכמים יין, פת ובישולי גויים, הוסיפו האמוראים סייג נוסף מפני התבוללות, שלא ישתה ישראל משקה אלכוהולי בביתו של גוי, בחנותו, בבית קפה שלו או בכל מקום שברשותו (עבודה זרה לא, ב). בכלל האיסור כל המשקאות האלכוהוליים כדוגמת ויסקי, ערק, וודקה, ליקר, בירה וכל כיוצא בזה. האיסור הוא גם כאשר הישראל שותה את המשקה לבדו בלא חברותא עם הגוי, הואיל והמשקה עלול להפיל את המחיצה המכובדת שצריכה לגדור את ישראל. ולא היה צריך לגזור על כך בימי התנאים מפני שעיקר שתייתם הייתה יין, ולגביו קבעו גזירות חמורות, אבל בבבל שהיו רגילים לשתות משקאות אלכוהוליים ממינים אחרים, הוצרכו לאסור גם משקאות אלו (ערוה"ש קיד, ו).

בין אלכוהול לפת ותבשילים

במשך דורות רבים, כל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה כנגד אמונת ישראל. אולם בדורות האחרונים רבים מישראל הושפעו מהגויים, עד שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך

האיסור לאכול פת ותבשילי גויים חל על הפת והתבשיל שהוכנו על ידי גויים, ואף בבית ישראל אסור לאוכלם. אולם לגבי משקה, האיסור אינו על המשקה אלא על שתייתו אצל הגוי. ולכן אם הגוי הכין משקה שאין בו מרכיבים אסורים, מותר לשתות אותו בבית ישראל, שכן אין עליו איסור בישולי גויים, הואיל ועיקרו מים. ומנגד, גם אם הישראל הביא משקה לבית הגוי, אסור לו לשתות אותו בבית הגוי אפילו הוא שותה אותו לבדו (שו"ע קיד, א).

אומנם כדרך ארעי, כאשר ישראל נצרך לשתות מעט משקה אלכוהולי כדי לחזק את עצמו או למנוע כאבי ראש, מותר לו להיכנס לחנות של גוי, לקנות כוסית אחת, לשתות אותה וללכת. וכן אם הזדמן לבית הגוי לצורך אחר והציעו לו משקה, והוא נצרך לכך במיוחד, מותר לו לשתות אצל הגוי כוסית אחת, ובתנאי שלא יישבו יחד לשתות (שו"ע קיד, א). ואם כבר נאלץ לשתות בשתי פעמים שונות, אפילו אם יהיה נצרך, לא ישתה פעם שלישית, שכבר יצא משתיית ארעי לשתיית קבע, ויש לחשוש שיגיע מכך לקרבה יתרה (כנה"ג, פר"ח ד, כה"ח ו).

התאכסנות בבית גוי

מי שנוסע מביתו למקום אחר ומתאכסן בביתו של גוי, בין בתשלום בין בחינם, רשאי להביא איתו משקה ולשתות אותו בבית הגוי, שכן באותו זמן בית הגוי נחשב כביתו. ואם המארח מציע לו מעט משקה, מותר לו להיענות ולשתות מעט, כדי שלא תיווצר ביניהם איבה. אבל בפת ותבשילי גויים אין היתר לאכול מעט כדי למנוע איבה (תוס' עבודה זרה לא, ב "ותרווייהו", שו"ע קיד, א; ש"ך ב).

שתייה בהתאספות של גויים

כיוצא בזה, אסור לישראל לשתות אפילו מעט משקה אלכוהולי בהתאספות של גויים להרמת כוסית, ואפילו היא נעשית במקום נטרלי שאינו ביתו של הגוי. ואפילו לשתות ממשקה שהביא איתו הישראל מביתו אסור, הואיל והשתייה בהתאספות של גויים עלולה לפרוץ את הגדר שצריכה להיות קבועה בפני התבוללות. אבל אין איסור לאכול מהכיבוד הקל שמוגש שם, בתנאי שהוא כשר. ואם זו התאספות של ישראל, אפילו היו בה גויים, כיוון שרוב המשתתפים יהודים והאווירה יהודית – מותר גם לשתות משקה אלכוהולי (על פי רמב"ם מאכלות אסורות יז,י).

אסור לאכול במסיבה של גויים

כאשר מדובר במסיבה של גויים, כגון חתונה או מסיבה לכבוד לידה וקל וחומר סעודה לכבוד חג, כדוגמת סילבסטר, חג המולד או חג הקורבן – מכיוון שהסעודה חשובה יותר, לא רק משקה אסור אלא גם אוכל כשר אסור לאכול שם. והאיסור הוא מהתורה, כפי שכתבו רבים (רא"ש, ריטב"א, יש"ש, ט"ז, ערך השולחן, נצי"ב).

שני טעמים לאיסור. האחד הוא שהסעודה מקרבת לבבות וחשש ההתבוללות גובר. השני הוא שכאשר הגוי עובד עבודה זרה, יש בהשתתפות בסעודתו משום תמיכה בעבודה הזרה שלו. ואפילו אם ייחד הגוי שולחן ליהודים ועליו מגישים אוכל כשר למהדרין, אסור לאכול שם. וכן למדנו בתורה, שהאיסור להשתתף בסעודות של גויים הוא מפני שני החששות הללו, שנאמר: "פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלוהיהם וזבחו לאלוהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו (סעודתו). ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלוהיהן והזנו את בניך אחרי אלוהיהן" (שמות לד, טו-טז). ועל כך אמרו חכמים: "ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הם, כיצד? גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלים משלהם ושותים משלהם ושמש שלהם עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים (זבחי עבודה זרה)" (עבודה זרה ח, א). וכן אמרו חכמים שחטאו ישראל בימי אחשוורוש בכך שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ויש אומרים שמפני זה נתחייבו כליה (מגילה יב, א).

כשיש חשש איבה

כאשר ישנו חשש שההימנעות מהשתתפות בחתונה או במסיבה של הגויים תגרום לאיבה, נחלקו הפוסקים אם מותר להשתתף במסיבה ולטעום מהמאכלים הכשרים. יש אומרים שאסור, הואיל ועיקר החשש שמא יגיעו לחתנות והתבוללות, וממילא חשש איבה אינו מבטל זאת אלא להפך, טוב שייווצר ריחוק ביניהם (ט"ז יו"ד קנב, א). ויש אומרים שמותר, הואיל וכל השתתפותו היא רק מפני איבה, וממילא ברור שאינו בא לחזק את דתו או להתחבר אליו בקרבה יתרה (נקודות הכסף שם). ויש נוהגים להקל בשעת הדחק. אומנם גם לדעת המקילים ברור לחלוטין שכל שתייה אלכוהולית אסורה שם.

מחלל שבת בפרהסיא

היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קורבן ממחלל שבת בפרהסיא ואין שחיטתו כשרה (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב"ם (שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם".

מעמד מחלל השבת בימינו

על פי זה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו יהודי מחלל שבת בפרהסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב"ש ועוד). אומנם דין זה אינו מוזכר בגמרא, ואף ראשונים רבים לא הזכירו אותו, ולכן יש סוברים להלכה שאין איסור ביין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא. אולם רובם המכריע של האחרונים הסכימו להלכה, שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה.

כך נהגו במשך דורות רבים, כי אכן השבת הייתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה כנגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות. אולם בדורות האחרונים רבים מישראל הושפעו מהגויים, עד שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. לא זו בלבד אלא שאם בעבר המחאה נגד מחללי השבת הועילה למנוע אותם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים פעמים שהמחאה מרחיקה יותר מאשר גודרת. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות כדי להכעיס ולהתריס נגד המסורת נחשב כגוי, אבל מי שמכבד את השבת בקידוש או בהדלקת נרות אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, הרי הוא כתינוק שנשבה בין הגויים, שאינו מבין את חומרת חילול השבת. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן (בנין ציון חדשות כג; מלמד להועיל או"ח כט; אגרות ראיה ח"א קלח). ועוד, שיש לחשוש שההחמרה בזה תגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות (הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח"ב אלף שב).

שאלה לקוראים

בימים אלו שבהם אני עוסק בדיני יין נסך ומשקאות אלכוהוליים, התעוררה לי שאלה. בפועל רוב הסייגים שקבעו חכמים בפני התבוללות ויציאה לתרבות רעה אינם יעילים כיום, שכן רוב הגזירות נגזרו על יין גויים, ואילו כיום רבים שותים משקאות אחרים. גם הגזירות על גויים אינן מועילות, שכן תהליך היציאה אל ההתבוללות מתרחש דרך המעבר לחברה החילונית. השאלה: האם מכלל ההלכות וטעמיהן אפשר לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במסיבות חילוניות, כמו בפאבים, במועדונים ובמסיבות שאופיין החילוני שאוב מתרבויות זרות, או שראוי יותר לכתוב רק שנכון להימנע מכך כדי שלא להתדרדר מבחינה רוחנית, וכפי שחכמים הזהירו מאוד משתיית אלכוהול בדרך הוללות וליצנות, והורו לשתות ולשמוח רק בחבורה שמתאספת לשמחה של מצווה?

אבקש מהקוראים, ובמיוחד הצעירים, שמכירים את הדינמיקה החברתית באירועים מסוג זה, להביע את דעתם ונימוקיהם – מה ראוי ומה מועיל לגדור, והאם עדיף שגדר זו תוגדר כהלכה או כהדרכה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מצוות פרו ורבו מחייבת השתדלות

כל הולדת ילד היא מצווה גדולה ושותפות עם הקב"ה בבריאת העולם • חכמים קבעו כי אי אפשר לסמוך על הולדת שני ילדים בלבד – שכן איננו יודעים מה יהיה עתידם, ולכן חובה להשתדל להוליד לפחות ארבעה ילדים • בעבר דרכים מלאכותיות להולדת ילדים נחשבו להשתדלות מחוץ לדרך הטבע, אולם היום כששיטות הטיפול מוכחות כיעילות, מצווה להיעזר בהן • כשם שאדם אינו מסתפק בתפילה על הפרנסה אלא פועל להשיג את מזונו, כך אין להסתמך על תפילות בלבד – ובעת הצורך חובה לפנות לטיפול

מצוות פרו ורבו

כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים.

שאלה: האם זוג שמתקשה לקיים מצוות פרו ורבו חייב לפנות לרופא?

תשובה: מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאישה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

מכיוון שקיומה של המצווה הגדולה הזאת תלוי בגורמים רבים מאוד, בלי הגדרה מחייבת – למרות הרצון הטוב יהיו רבים שלא יצליחו לקיימה. לפיכך נקבע בהלכה שמצווה להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הצורך כמו בימינו אפשר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק מעט יותר (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יא).

שתי מדרגות במצווה

מהתורה חובת המצווה היא להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. שני טעמים לכך:
א) מפני הערך הגדול שבשותפות עם הקב"ה בהולדת חיים לעולם, "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".
ב) מפני שגם מי שזכה להוליד בן ובת, אינו יכול להיות בטוח שקיים את המצווה. אולי אחד מילדיו ימות, אולי יתברר שהוא עקר, אולי יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע (יבמות סב, ב): "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים (קהלת יא, ו)".

לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים. הראשונה היא חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה היא הידור מצווה – להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו ושיקול דעתו (פניני הלכה שם ה, ה-ו).

החובה להיעזר ברפואה

שאלה: האם במקרה של קושי להיכנס להיריון, בני הזוג צריכים לפנות לרופאים, לבצע בדיקות ולהיעזר ברפואות כדי לקיים את המצווה?

תשובה: בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאישה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעובר, שאותו יכניסו אחר כך לרחם.

אומנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה, וכפי שכתב לפני כמאה שנה בשו"ת דברי מלכיאל: "נצטווינו לקיים פרו ורבו כדרך בני אדם ולא על ידי התחכמות כאלה ‏אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול" (שם ד, קז). ה"מכשול" הוא של הוצאת זרע לבטלה וחשש שמא האישה תופרה על ידי זרע של אדם אחר.

אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחיוב כולל את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. בנוסף לכך נראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, חובה לעשותם גם אם מחירם יקר, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (פניני הלכה שם ו, א, 1).

חובת האישה כאיש

שאלה: הואיל ורק האיש חייב במצוות פרו ורבו והאישה פטורה, האם אפשר לחייב אותה לעבור בשביל האיש טיפולי פוריות שכרוכים בקשיים פיזיים ונפשיים?

תשובה: ראשית, במצווה הכללית יש לאישה חלק לא פחות מלאיש, ורק בגדרי החובה הפרטיים האיש חייב והאישה פטורה (ראו פניני הלכה שם ה, ג, 2). שנית, לאחר קבלת חרם דרבנו גרשום, לפיו אסור לאיש לשאת שתי נשים ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, בעת חתונתה האישה מסכימה להשתתף עם בעלה בחובת המצווה (חתם סופר אה"ע כ; שם ה, יד).

לסמוך על תפילות בלבד?

מי שטוענים שהם מסתפקים בתפילות לה', שאם ירצה יפקדם ברחמים, דומים לרעב שאינו הולך לחנות לקנות לחם, בטענה שאם הקב"ה ירצה יביא לחם לביתו. וכפי שכתב הרמב"ם (בפירוש המשנה פסחים ד, ט) על ספר הרפואות שגנז חזקיהו, שאין לפרש כדרך הסכלים שהיו בספר רפואות אמיתיות וחזקיהו גנזו כדי שיתפללו לה'. מי שפירשו כן ייחסו בכך לחזקיהו וסיעתו "סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו – שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר ביטחונו מה'?! והוי שוטים יאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה". אלא בספר הרפואות שגנז היו רפואות שווא או סמים מסוכנים.

וכן כתב הרב יהודה עייאש (תמ"ח-תק"כ) מאלג'יר, בספרו שבט יהודה של"ו, שיש חיוב על החולה וקרוביו לבקש רופא ותרופות להתרפא בהם. וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה, ואינו נזהר להתרפא ברפואות בדרך הטבע אלא סומך על הנס שה' ישלח דברו וירפאהו בחינם, אינו אלא "מהמתמיהים ודעת שוטים", "וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין". כמו שאדם צריך לשמור עצמו מהחום ומהקור, ומי שאינו שומר עצמו ומתברך בלבבו לאמור "אם ה' לא יגזור עליי להיות חולה, לא יקרה לי רע" הוא חסיד שוטה – כך הדין בענייני הרפואה, שה' ברא את העולם שנתנהג בו על פי הטבע, ויש תרופות שמועילות בדרך הטבע ויש בדרך סגולה, כמו שמבואר בתלמוד. וכן אמרו (סנהדרין יז, ב) שאסור לתלמיד חכם לגור במקום שאין בו רופא. ואומנם היו צדיקים שנענו על ידי תפילה ולא הוצרכו לתרופות, אולם הם לא סמכו על הנס אלא נענו לפני כן. ואם יישב אדם במחלתו ולא ילך לרופא להתרפא בדרכי הטבע, סופו למות מאותה מחלה שלא כפי שנגזר עליו שיאריך ימים, ודומה הוא למי שנכנס לאש יוקדת, שבוודאי האש תשרוף אותו וימות בלא עתו. עד כאן תמצית דבריו.

הטענות המוטעות בשם האמונה

אומנם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (בחוקותי כו, יא) יוצא שראוי לצדיקים שלא לפנות לרפואות. שכך היו הצדיקים נוהגים בזמן הנבואה, שאם היו חולים לא דרשו ברופאים אלא בנביאים: "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". ומה שהתורה חייבה את מי שפצע את חברו לשלם לו דמי רפואה ותרופות – נאמר למי שרוצה ללכת בדרכי הטבע, "כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים… אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

אולם כבר הרמב"ן עצמו כתב שמצוות חובה להיעזר ברופאים ותרופות ובכלל פיקוח נפש הוא, כפי שמאכילים חולה ביום הכיפורים ומחללים שבת על הכנת תרופות (תורת האדם שער המיחוש, עניין הסכנה).

יש שביארו שהחילוק הוא בין הזמן שהנבואה שרתה בישראל, ואז הצדיקים סמכו על הנביאים, ובין זמן שאין נבואה ורוח הקודש, שבו חייבים להזדקק לרופאים (חיד"א שלו, ו; שו"ת דברי יציב ליקוטים קי"ד).

ברפואות הבדוקות – חובה להשתמש

אולם נראה שהחילוק העיקרי הוא בסוג הרפואה והתרופות. הכול מסכימים שמי שהסתכן מחמת צום יום הכיפורים, חובה עליו לשתות ולאכול ולא לפנות לה' בתפילה, כי ידוע שהשתייה והאכילה יועילו לו. וכן מי שנפל עליו בית, מוסכם שחובה לחלל שבת בפיקוח הגל כדי להצילו. וכן היחס לכל רפואה שידוע ומובן כיצד היא מרפאה. לעומת זאת, ישנן תרופות שלהערכת הרופאים של אותה תקופה הן מועילות, אבל הדבר רחוק מלהיות ודאי, ולגביהן כתב הרמב"ן, שהיה רופא בעצמו, שיותר טוב לצדיקים שיסמכו על ה' ולא ילכו לרופאים.

אבל כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים. כמו כן חובה על בני זוג שאינם זוכים לקיים מצוות פרו ורבו בדרך הטבע לפנות לטיפולי פוריות, שהמציאות מוכיחה שבדור האחרון הם מועילים מאוד.

כלומר, לאחר ששיטות המחקר המדעי התפתחו בדורות האחרונים, כל מה שנבדק באופן שיטתי ונמצא כמועיל מאוד לרפואתו של האדם נחשב כחלק מחוקי הטבע וחובה להתרפא בו. ומה שנראה כמועיל אבל תועלתו אינה ברורה, והרופאים נוהגים להשתמש בו כי אין להם פתרון מוצלח יותר, הוא בכלל מה שכתב הרמב"ן, שהרוצה ללכת בדרכי ה' אינו נזקק לרפואות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חלב נוכרי – בין כשרות להידור

חלב נוכרים אסור מדרבנן מחשש לעירוב חלב טמא, השאלה היא עד כמה צריך לחשוש • לפי הדעות המקילות, שלפיהן כל עוד אין חשש סביר לתערובת החלב מותר, אפשר לסמוך על חברות מזון גדולות שאינן מערבות חלב של בהמה טמאה • לדעת המחמירים, גם חלב של חברות תחת פיקוח מסודר הוא עדיין חלב נוכרי, ואסור • מחלוקת אם האיסור חל גם על אבקת חלב • להלכה חלב נוכרי של חברה מפוקחת כשר, אך במקום שחלב ישראל שכיח, כגון בארץ, ראוי להחמיר

בחשכת ליל שני, ט"ז בטבת, בן דודי היקר והאהוב צור הרטוב נפטר פתאום לבית עולמו, וכל בני משפחתו ואוהביו נותרו המומים, דומעים, אבלים וכואבים. יהי רצון שבבניין ירושלים והארץ יתנחמו אשתו-אלמנתו, הוריו ואחיו, ויזכו כל ילדיו להקים משפחות מפוארות ולגדל בנים ובנות, נכדים ונכדות, לתורה ולמצוות.

צורי היה הראשון שעודד אותי לכתוב במסגרת 'פניני הלכה' את הלכות כשרות, ובתוך כך לדייק ולבאר את ההבדלים שבין כשר למהדרין. כדרכו הסביר את הצורך בכך בדברי טעם משכנעים ומלבבים. יהיו דברי התורה שבטור זה לעילוי נשמתו ולמילוי רצונו.

חלב נוכרים

במחלוקת העקרונית על חלב ואבקת חלב מחברות גדולות ומפוקחות – הלכה כדעת המקילים. אומנם ישראל קדושים, וכל זמן שההחמרה אינה כרוכה בעלויות גבוהות נוהגים להדר כשיטת כל הפוסקים, וכפי שנוהגות בארץ ישראל כל הרבנויות לגבי חלב נוכרים. במקום שיש קושי להשיג חלב ישראל, העיקר כדעת המקילים

אסרו חכמים לישראל לאכול חלב שחלבו גוי, שמא הגוי עירב בחלב הטהור חלב טמא (עבודה זרה לה, ב). זאת אף שהסיכוי לכך קטן מאוד, שכן הרוב המוחלט של החלב שבני אדם רגילים לשתות הוא חלב טהור. בנוסף לכך יש הבדל בין חלב טמא לטהור, שצבעו של הטהור לבן וצבעו של הטמא צהבהב, וממילא אם החלב לבן ואין מרגישים בו טעם שונה – הרי שגם אם הגוי עירב בו חלב טמא, מהתורה הוא בטל ברוב החלב הטהור. למרות כל זאת, החמירו חכמים מאוד ואסרו חלב של גוי שמא עירב בו חלב טמא. כפי הנראה, החמירו חכמים בחשש איסור זה – כמו במאכלי גויים אחרים – מעבר למקובל בשאר איסורי אכילה, מפני המגמה הכללית להרחיק את ישראל ממאכלי הגויים כגדר מפני התבוללות.

אומנם כאשר ישראל שומר שהגוי לא יערב בחלב הטהור חלב טמא – החלב כשר. אם ידוע בוודאות שאין לגוי בהמה טמאה, די בכך שישראל ישגיח שהגוי לא יביא באמצע החליבה חלב ממקום אחר. ואם יש לגוי בהמה טמאה, הישראל צריך להשגיח שיחלוב מהבהמה הטהורה. אין צריך שיראה את כל החליבה, אלא די שהגוי יידע שהישראל משגיח עליו שלא יחלוב בהמה טמאה ויערב את חלבה בחלב הטהור, ובקלות יוכל לראותו, כגון שאם יעמוד יראה אותו חולב, או שבכל רגע הוא יכול להיכנס ולראות מה הוא עושה (עבודה זרה לט, ב; שו"ע יו"ד קטו, א).

כשאין חשש חלב טמא

נחלקו הפוסקים בשאלת היקף האיסור. לשיטה הראשונה, רק כאשר יש חשש סביר שהגוי יערב חלב טמא בחלב הטהור, החלב שחלבו גוי אסור. אבל במקום שאין מגדלים בהמה טמאה, או שחלב בהמה טמאה יקר יותר, אין חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, ומותר לישראל שגרים שם לאכול חלב שחלבו גוי (תשב"ץ, רשב"ש, פר"ח, ר' חיים בן עטר). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה ובתימן.

לשיטה השנייה, אף במקום שאין חשש סביר שהגוי יערב חלב טמא בטהור, כל זמן שישנו חשש כלשהו, אפילו רחוק ביותר – אסור לישראל לאכול חלב שחלבו גוי. בפועל, מכיוון שלעיתים היו מביאים בהמה טמאה ממקום למקום, ולעיתים הגויים חשבו שיש להם תועלת בכך שיערבו בחלב הטהור חלב טמא, כדי לשמר אותו זמן רב או כדי להשביח את טעמו, אסרו כל חלב שנחלב על ידי גוי. יוצא דופן הוא חלב שנחלב במקום סגור שאין שום אפשרות שיביאו אליו חלב טמא, שאותו הכשירו למרות שנחלב בלא פיקוח של ישראל. וכן נהגו בקהילות רבות בסביבות ארץ ישראל ובאשכנז (חיד"א, בית מאיר, חכמת אדם).

לשיטה השלישית, גם כשאין שום חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, החלב שחלבו הגוי אסור. זאת מפני שעל סמך החשש שמא הגוי יערב חלב טמא בטהור, חכמים גזרו במניין איסור גמור על כל חלב שנוכרים חלבו בלא פיקוח ישראל, גם במקום שאין שום חשש. ויש שמורים כך למעשה (חתם סופר, חלקת יעקב).

חלב של חברות אמינות

רבים סוברים שהואיל ובפועל אין חשש שהחברות הגדולות לשיווק חלב ומוצריו יערבו בחלב שלהן חלב טמא, ואפילו חשש רחוק אין לכך, לדעת רוב הפוסקים גם אם החלב נחלב על ידי גויים בלא פיקוח של ישראל – אין על החלב שלהן איסור חלב גויים. שכן כך היא דעת שתי השיטות הראשונות שלמדנו, שרוב ישראל נהגו על פיהן.

הוסיף הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד א, מז-מט) שגם לפי השיטה המחמירה, במדינות מתוקנות על פי חוק אפשר להקל במוצרי חלב של חברות שמצהירות שהחלב ומוצרי החלב שהן משווקות הוא חלב של בהמות טהורות. זאת מפני שאם ירמו הן עלולות לקבל קנס, ולא פחות חמור – אמון הצרכנים במוצריהן עלול להיפגע והן עשויות להפסיד לקוחות רבים. נמצא שהפיקוח הכללי במדינות אלו נחשב כפיקוח של ישראל שמשגיח שלא יערבו בחלב הטהור חלב טמא, וממילא לכל השיטות החלב שלהן מותר. לפיכך, מתוך התחשבות בקושי להשיג חלב ישראל בחוץ לארץ, התיר הרב פיינשטיין לסמוך על אמינות החברות המפוקחות. וכן נוהגים במערכת הכשרות הנפוצה בארצות הברית OU.

המחמירים בחלב של חברות

מנגד, יש מחמירים משני טעמים עיקריים:
א) אולי הפיקוח הממשלתי אינו מהודק דיו, וגם אם הוא מהודק, שמא ילמדו מכך להקל גם במקומות שאינם מפוקחים כראוי.
ב) קיבלו את השיטה הסוברת שאיסור חלב גויים הוא איסור גמור שנאסר במניין (השיטה השלישית), ולכן גם כאשר אין חשש שיערבו חלב טמא, החלב אסור מכיוון שנחלב על ידי גוי. לדעה זו הפיקוח הממשלתי אינו נחשב כפיקוח של ישראל שהתירו חכמים (חלקת יעקב יו"ד לד; משנה הלכות ד, קג).
לפני שנבאר כיצד נוהגים למעשה, נמשיך לשאלת אבקת חלב.

אבקת חלב

מחלוקת נוספת התעוררה על אבקת חלב, היינו חלב שאידו את הנוזלים שבו על ידי חום עד שנשארה ממנו אבקה. באבקת חלב משתמשים להטעמת מוצרים כמו שוקולד, כאשר מעוניינים בטעם המרוכז של החלב ומרכיביו בלא תוספת הנפח של הנוזלים. כמו כן ניתן לשמור אבקת חלב זמן רב, ובשעת הצורך להוסיף לה מים ולקבל משקה שדומה לחלב רגיל, שכמעט כל מרכיביו התזונתיים קיימים בו. לעניין איסור בשר וחלב דין אבקת חלב כחלב, אולם לגבי איסור חלב גויים נחלקו הפוסקים.

רוב הפוסקים הקלו, הואיל והגזירה הייתה על חלב ולא על מוצר חדש שנעשה ממנו. וכשם שהיו צריכים לגזור גזירה נוספת על גבינה, ובלא זאת הייתה הגבינה מותרת, כך בלא גזירה מיוחדת על אבקת חלב – כל זמן שידוע שהיא נוצרה מחלב של בהמה טהורה, היא מותרת באכילה.

ויש מחמירים, מפני שלדעתם גזירת חלב חלה גם על אבקת חלב, הואיל ואבקת חלב היא החלב עצמו בלא הנוזלים שלו. הסיבה שהוצרכו לגזור על הגבינה גזירה מיוחדת היא מפני שגבינה ניתן לעשות רק מחלב של בהמה טהורה שמסוגל להתגבן, ולכן הוצרכו לגזור על גבינת גויים גזירה מיוחדת מטעמים אחרים. אולם אבקת חלב ניתן לעשות גם מחלב טמא, וממילא גזירת חלב חלה גם עליה.

הלכה למעשה במוצרי חלב

במחלוקת העקרונית על חלב ואבקת חלב מחברות גדולות ומפוקחות – הלכה כדעת המקילים, מפני שכך היא דעת רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים, וסברתם נראית, ובנוסף לכך הכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדעת המקל. לגבי אבקת חלב עמדת המתירים עוד יותר מרווחת, שכן גם מבין המחמירים בחלב נוכרי יש שמקילים באבקת חלב. אומנם ישראל קדושים, וכל זמן שההחמרה אינה כרוכה בעלויות גבוהות נוהגים להדר כשיטת כל הפוסקים, וכפי שנוהגות בארץ ישראל כל הרבנויות לגבי חלב נוכרים. אולם בחוץ לארץ כאשר יש קושי להשיג חלב ישראל, העיקר כדעת המקילים.

שאלות נוספות בכשרות החלב

סוגיית כשרות החלב ומוצריו מורכבת יותר, הואיל ויש עוד שתי בעיות:
א) ספק טריפות בעקבות ניתוחים שהפרות עוברות.
ב) שילוב אבקות נוספות שמייצרים מחלב. נפרט יותר:

כיום רגילים לבצע ניתוחים שונים בבהמות, כמו ניתוח קיסרי לבהמה שמתקשה להמליט וניקוב הכרס להוצאת גזים מסוכנים. אף שלאחר ניתוחים אלו הפרות חיות יותר מי"ב חודש, יש אומרים שהם מטריפים את הפרות וממילא חלבן נאסר באכילה. בפועל, בכל רפת שאינה מפוקחת בהשגחה הלכתית מסתבר שישנן פרות שנחשבות טריפות לדעת המחמירים, ואין בחלב הכשר פי שישים כנגדו, וממילא החלב ואבקת החלב שיוצאים מרפת זו אסורים לדעתם.

הבעיה השנייה היא שיש אבקות נוספות שמייצרים מחלב, כדוגמת קזאין שמכילה חלבוני חלב, ולקטוז שמכילה סוכרים מחלב, ויש הסוברים שכאשר מייצרים אותן מנוזלים שנותרו מגבינה, איסור גבינת גויים חל עליהן.

למעשה, גם בשתי שאלות אלו העיקר כדעת המקילים. מצד החשש שהפרות טריפות – לדעת רבים הניתוחים הללו אינם מטריפים את הפרות, עובדה שהן חיות אחר כך יותר מי"ב חודש. וגם אם נתייחס לשאלה זו כספק, מכיוון שמהתורה החלב של הטריפות בטל ברוב רגיל, הלכה כדעת המקילים גם כשאין פי שישים כנגדו. וכן לגבי אבקות חלב שנוצרו ממי חלב שנותרו מגבינה, ספק אם איסור גבינת גויים חל עליהן, ובספק בדברי חכמים הלכה להקל.

סיכום ההלכה

ניתן להעניק כשרות לחלב ומוצריו שנחלבו על ידי גויים בעבור חברות גדולות ומפוקחות, וכן נוהגים גופי כשרות שונים ובכללם OU.

הרוצים להדר מחמירים בכל ארבע הסוגיות שנזכרו, וזו ההגדרה של מוצרי חלב כשרים למהדרין.

בכשרויות הרגילות של הרבנות בארץ ישראל מקובל להדר במדרגת ביניים – מחמירים בחלב גויים, ונוהגים כעיקר ההלכה באבקת חלב גויים ובשתי הסוגיות הנוספות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד