מתי הולכים לפי מנהג העדה?

בהמשך לשבוע שעבר: בבישול גויים יש מחלוקת, ולדעת הספרדים לא מועיל שישראל ידליק אש לפני הבישול • לפי מנהג זה קשה להעסיק טבחים שאינם יהודים • במחלוקות בין מנהגי עדות, מנהג העדה אינו השיקול היחיד אלא גם מנהג המקום • במציאות של חיים משותפים בארץ, מנהגים שאינם רווחים במקום מאבדים מתוקפם • ההשלכה לעניין בישולי גויים: לכתחילה יש להחמיר כדעת הספרדים, ובדיעבד אפשר להקל כמנהג האשכנזים • במסעדות ובמטבחים ציבוריים אפשר להקל גם למנהג הספרדים, ולכן מקומות כאלה מקבלים תעודת כשרות רגילה

מחלוקת העדות בבישולי גויים

מנהגים שאינם נוהגים תדיר, כל זמן שאינם מקיפים את כל בני המקום והמשפחה, תוקפם נחלש. ואם כן בארץ, כאשר בני כל העדות מתגוררים יחד, לומדים יחד ומתחתנים זה עם זה, חובת האדם לנהוג כמנהג אביו במנהגים שאינם נוהגים תדיר נעשית קלושה

שאלה: הרב התייחס בשבוע שעבר לדין בישולי גויים, אבל התעלם מהדין הנוגע למנהגי ספרדים, שגם אם ישראל הדליק את האש, עדיין התבשיל אסור בבישולי גויים. הבעיה היא שרוב גופי הכשרות נשלטים על ידי אחינו האשכנזים, והם מקלים בכך ומתעלמים ממנהגי הספרדים. כיצד אם כן צריך לנהוג מי שרוצה לנהוג כמנהג אבותיו יוצאי ספרד, האם יכול לאכול מאכלים בהכשרים של רבנויות ובד"צים שפוסקים על פי האשכנזים?

תשובה: אכן בעניין זה ישנה מחלוקת מעשית, ומתוך בירור הלכה זו ממקורה נשתדל להמשיך ולברר את היחס העקרוני למחלוקות הלכתיות שבין מנהגי העדות.

כללי איסור בישולי גויים

אחד הסייגים שקבעו חכמים בפני התבוללות הוא האיסור לישראל לאכול תבשילים שהתבשלו על ידי גוי. אומנם לא כל תבשיל אסור, אלא רק תבשיל שעומד בשני כללים: האחד, שהוא מאכל שאין אוכלים אותו חי והבישול הוא שהכשירו לאכילה. לדוגמה, פירות נאכלים חיים, ולכן אם הגוי בישל פירות ועשה מהם ריבה, מותר לאוכלה. גם ברוב הירקות אין איסור, הואיל והם נאכלים חיים. לפיכך אין איסור בסלט מטבוחה, הואיל ומרכיביו – עגבניות, פלפלים ובצלים – נאכלים חיים. כמו כן בחלב ומוצריו, כמו גבינה וחמאה, אין איסור בישולי גויים, הואיל והם נאכלים חיים בלא בישול. ואף שרגילים כיום להרתיח את החלב לשם פסטור (לחטאו מחיידקים), כיוון שאין כוונת הפסטור להשביח את טעמו, אינו נחשב בישול שאוסר.

הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". ואין הכוונה דווקא מלכים, אלא בכלל זה גם שרים ונכבדים. אומנם כיום אין להגבלה זו משמעות – מפני שבעבר, כאשר החברה נחלקה יותר למעמדות, היו תבשילים של דלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים היה פוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). אולם כיום, בזכות המגוון והשפע, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שרוב השרים גדלו בבתים רגילים והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם. אומנם המרכיב השני של כלל זה מעשי, שאסור רק תבשיל שעולה על השולחן "ללפת בו את הפת", היינו שהוא נאכל במסגרת סעודה – כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. לפיכך, אין איסור בישול גויים בממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. ואף שלפעמים מגישים אותם בסוף סעודה, עיקר ייעודם לאכילה שלא במסגרת הסעודה ולא כקינוח בסוף סעודה.

השתתפות ישראל מועילה

כאשר ישראל שותף בבישול עצמו, ואפילו הועיל לו רק במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שאם הניח את התבשיל על האש, או שהדליק את האש מתחת לתבשיל או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול, התבשיל כשר (שו"ע יו"ד קיג, ו-ז).

המחלוקת על הדלקת האש

השאלה הגדולה היא האם הדלקת האש לפני תחילת הבישול מועילה. בפועל, כאשר הטבח גוי, אם אפשר להסתפק בהדלקת האש לפני הבישולים – אפשר להעסיק טבח גוי בלא בעיה. אבל אם רק הדלקת אש מתחת לתבשיל מועילה, הדלקת האש של ישראל תועיל רק לתבשיל אחד. ואם מדובר בטיגון בשר על מחבת, אזי רק לחתיכת הבשר הראשונה הדלקת האש תועיל, כך שבפועל קשה מאוד להעסיק טבח גוי.

לגבי איסור פת גויים, מוסכם שאם ישראל השתתף בהדלקת האש לפני תחילת האפייה – הפת כשרה, אולם לגבי בישול נחלקו.

יש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקלו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם. אבל לגבי תבשיל, רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו, על ידי הנחת התבשיל על האש או הוספת אש תחתיו באופן שמועיל לו, מכשירה אותו. כך סוברים רבנו יונה, רשב"א, רא"ה, ר"ן, ריב"ש ושו"ע (קיג, ז). וכך הוא מנהג יוצאי ספרד.

ויש מקילים וסוברים שדין תבשיל כפת, וכל שישראל השתתף בהדלקת האש שעליה יבשלו אחר כך את התבשיל, או שהנמיך במעט את אש הגז וחזר והגבירה, כיוון שהיה שותף בהבערת האש – כל התבשילים שהגוי יבשל אחר כך על אותה אש יהיו כשרים. כך סוברים ראב"ן, רבנו פרץ, אור זרוע, מרדכי, כלבו, מהרא"י, איסור והיתר הארוך ורמ"א. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.

כיצד לפסוק במנהגי עדות

לכאורה, שתי אפשרויות ישנן בפסיקת הלכה זו. האחת לפי מנהג אבות, והשנייה על פי כללי ההלכה. כלומר, לפי האפשרות הראשונה, יש לקבוע שכל אדם צריך לנהוג כפי מנהג עדתו: אם הוא מיוצאי אשכנז יקל, ואם מיוצאי ספרד, או ליתר דיוק מיוצאי ארצות צפון אפריקה והמזרח, או לחילופין ארצות האסלאם, יחמיר. ואם הוריו מעדות שונות, ילך לפי אביו. ואם הורי אביו מעדות שונות, ילך לפי אבי אביו, וכן על זו הדרך עד סוף כל הדורות.

אולם ניתן להקשות, שהמנהג המחייב אינו תלוי רק באב אלא גם במקום שבו אדם גר וגם בכלל משפחתו, כולל הצד של אמו. זאת מפני שתוקפו של מנהג מבוסס על כך שנוהגים אותו, ובדרך כלל מנהג אינו יכול להתקיים על ידי אדם יחיד, אלא מתקיים על ידי הסביבה שבה אדם חי. לכן מנהגי התפילה של העדות השונות, כל זמן שאדם חי בקהילה שממשיכה לקיימם, הם מחייבים אותו, הואיל ומקיימים אותם באופן תדיר. אבל אם יגור במקום שמנהגי התפילה שונים, כעבור שנים ודורות מנהג המקום יהפוך למחייב יותר ממנהג אבותיו.

ממילא מנהגים שאינם נוהגים תדיר, כל זמן שאינם מקיפים את כל בני המקום וכל בני המשפחה, תוקפם נחלש. ואם כן בארץ, כאשר בני כל העדות מתגוררים יחד, לומדים יחד ומתחתנים זה עם זה (זולת חלקים בציבור החרדי), חובת האדם לנהוג כמנהג אביו במנהגים שאינם נוהגים תדיר נעשית קלושה, ובכלל זה מנהגי הפסיקה בהדלקת אש באיסור בישולי גויים. ואזי לכאורה עדיף להכריע על פי כללי הפסיקה, שספק בדברי חכמים להקל. כיוון שאיסור בישולי גויים מדברי חכמים, גם במחלוקת בין הפוסקים יש להורות כשיטת המקלים.

אולם גם על אפשרות זו אפשר לערער, שכן אין מדובר במנהג אבות פרטי בלבד, אלא על מנהגי עדות חשובות בישראל, והיאך יתכן לבטל מנהג מוסכם שנהגו בו כל יוצאי צפון אפריקה והמזרח?

הואיל ולשני הצדדים יש מקום, נראה שראוי להורות באופן שנותן משקל לשניהם.

הלכה למעשה

מכיוון שכיום בני כל העדות חיים יחד, וכל בני עדות המזרח וצפון אפריקה נהגו להחמיר, למרות שהדין מדרבנן, לכתחילה יש להורות לבני כל העדות אפילו בביתם כדעת המחמירים. ובדיעבד, מכיוון שהדין מדברי חכמים, יש להורות לבני כל העדות אפילו בביתם כדעת המתירים.

כשרות במסעדות ובמטבחים ציבוריים

אומנם בבתי עסק ומסעדות, שבהם אין קרבה אישית בין המבשל לסועדים, כגון במטבח ציבורי או במסעדה שהטבח אינו יוצא בה אל הסועדים, אפשר מלכתחילה להעניק כשרות רגילה כדעת המקלים. וזאת משום שיש סוברים שגם למנהג המחמירים, כשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר (נחתום) גוי שאופה לחמים כדי למוכרם לציבור הרחב, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים לאנשים רבים. כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים. כך פסק אחד מגדולי הפוסקים הספרדים, מהריט"ץ (ישנות קסא), וכן דעת בעל החקרי לב.

אומנם רבים מפוסקי הספרדים לא קיבלו קולא זו ולכן לא הזכירו אותה, וכך כתבו במפורש התשב"ץ (א, פט), החיד"א (שיורי ברכה קיב, ט), ערך השולחן (ג) ושדי חמד. אולם כאשר מדובר בתעודת כשרות שמיועדת לציבור הרחב, יש להתחשב בכל הדעות. וכיוון שכל פוסקי אשכנז מקלים בזה, ובנוסף לכך גם בין פוסקי ספרד יש שמקלים, אפשר להעניק כשרות. וכן פסק ביביע אומר (ח"ט יו"ד ו). ואף שיש מחמירים (אור לציון ח"ב עמ' יב), כך הלכה.

אומנם כשרות מהדרין אפשר להעניק רק לנוהגים כדעת המחמירים. שכן כל מי שמעניק כשרות מהדרין, מתחייב בכך שהוא מחמיר ככל השיטות החשובות, ואם אינו נוהג כך – הוא מועל באמון הציבור ועושה מלאכתו רמייה.

היחס למנהג קטניות לאשכנזים

שאלה: האם גם במנהג קטניות רשאים יוצאי אשכנז להקל, לאור זאת שבני העדות חיים כיום יחדיו?

תשובה: לפי מה שכתבתי, תוקפו של המנהג תלוי בעצם זה שנוהגים בו, וכיוון שמנהג הקטניות הוא מנהג שכל יוצאי אשכנז נוהגים בו בכל שנה, הוא ממשיך לחייב את כל יוצאי אשכנז. כדוגמת מנהגי התפילות, שהואיל ונוהגים בהם תדיר, הם ממשיכים לחייב כל אדם לפי מנהג עדתו.

אומנם כיוון שבני כל העדות חיים ביחד, גם מנהג איסור הקטניות נעשה קלוש מעט. לכן למשל, בכל ספק ומחלוקת בעניין, יש להקל. ואומנם גם מעיקר הדין, כיוון שמדובר במנהג, בכל ספק – הלכה כמקל, אולם כאשר נדמה היה שנהגו להחמיר – מקובל היה להחמיר. וכיום שאנו חיים יחד, כיוון שאנו מכירים רבים שמקילים לגמרי, בכל ספק במנהג יש להקל. כמו כן ניתן להקל יותר לחולה ולמי שסובל ממיחושים קשים, שיאכל קטניות, גם אם אינו נאלץ לשכב על מיטתו מחמת איסור קטניות (ראו פניני הלכה פסח ט, ז).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם מטפל זר יכול לבשל?

איסור בישולי גויים חל גם על מטפלים זרים של קשישים וחולים סיעודיים • הגזירה באה למנוע התבוללות באופן רחב, ולא לפתור חששות נקודתיים לעבודה זרה, לכן היא רלוונטית גם במקרה שאין סיכוי סביר לחתונה • להלכה אסורים בישולי גויים גם בבית ישראל • בישול שישראל השתתף בו – נחשב לבישול ישראל • לאשכנזים די בהשתתפות מינימלית, ובמקרה הצורך גם בני ספרד יכולים לסמוך עליה • כשהולכים בשעת הדחק לפי המקלים, רצוי שבני המשפחה יתאמצו במידת האפשר, ואת המאכלים שמוגדרים חשובים יבשלו בעצמם

שאלת בישול גויים לחולים

כאשר מדובר באדם סיעודי, שנצרך בשעת הדחק לסמוך על דעת היחידים שהקלו בבישול של גוי שנעשה בבית ישראל – במקרה שאפשר, מוטב שיקלו לו רק בתבשילים פשוטים כמו ביצה ודייסה, ואילו את התבשילים החשובים של בשר ודגים יכינו לו בני משפחתו

שאלה: "ברצוני להעלות בעיה קשה הנוגעת למשפחות רבות. קשישים רבים נזקקים למטפלים שרובם ככולם עובדים זרים. ההלכה האוסרת אכילה מבישולי גויים יסודה בצורך החשוב להתרחק מחברתם כדי לא להגיע להתבוללות. אלא שבמציאות חיינו החדשה אין כל קשר בין בישולי נכרים במקרים אלו ובין חשש מהתבוללות. אין כל קשר בין איסור זה ובין סיפוק מינימלי של צורכי הזקן הסיעודי, כולל בישול והאכלה. אם כן, מה מותר ומה אסור? ומה יעשה הקשיש שאינו מסוגל לבשל לעצמו? ידוע לי על משפחות דתיות שאפילו לא נתנו דעתן על האיסור, ואצלן הגוי המטפל מכין ומבשל ואף אחד לא רואה בזה בעיה, למרות שהלכתית הדבר אסור".

אכן שאלה חשובה ומעשית, ונתחיל בביאור היסודות.

יסוד גזירת בישולי גויים

גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל פת, יין ובישולי גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. ואין הכוונה שחוששים שמא פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים ומיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא הכוונה ליצור סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה זרה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל כיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים. ולכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של אדם מישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות.

השאלה – כשאין חשש חתנות

אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה לחנך את ישראל לשמור על ייחודם ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרובו ומכריו.

שכירים שעובדים בבית ישראל

היו מבין הראשונים שסברו שאם יש לישראל עבד או שפחה, כיוון שהם מבשלים בכפייה אין באכילת תבשיליהם קירוב דעת. ויש שהסכימו להקל כדעתם בדיעבד (רא"ה ורמ"א קיג, ד). רוב הראשונים לא התירו זאת אפילו בדיעבד (רשב"א, ראב"ן וריטב"א, ולכך נטה שו"ע קיג, ד). כל זה לגבי עבדים ושפחות, אבל לגבי שכירים שמעמדם נכבד בהרבה, אין מקום להקל. עובדה היא שבימינו היו מקרים שבני בעלי הבית התחתנו עם העובדים שסעדו את הוריהם.

עוד דעה מקילה כתבו בעלי התוספות (ע"ז לח, א ד"ה אלא) בשם ר' אברהם, שהאיסור הוא על תבשילים שהגוי מבשל בביתו, אבל אם הגוי מבשל בבית ישראל – אין איסור. אולם רבנו תם ושאר הראשונים לא הסכימו לדעתו, וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד קיג, א).

הרי שלמעשה, איסור תבשילי גויים חל גם על תבשיל ששכיר גוי מבשל בבית ישראל.

פתרון ההשתתפות בבישול

כאשר ישראל שותף בבישול, ואפילו אם רק הועיל לבישול במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שאם הניח את התבשיל על האש, הדליק את האש מתחת לתבשיל או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול, התבשיל כשר (שו"ע קיג, ו-ז).

אומנם נחלקו הפוסקים אם אפשר להתיר את התבשיל על ידי שישראל ידליק את האש לפני שהגוי יניח עליה את התבשיל, כפי שהקלו בפת. יש מקילים בזה, וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז. ויש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקלו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם, אבל את התבשיל תכשיר רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו – על ידי הנחת התבשיל על האש, הבערת האש תחת התבשיל או סיוע כלשהו בבישולו ממש. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד (שו"ע קיג, ז).

בשעת הצורך, כמו לגבי קשיש סיעודי, גם יוצאי ספרד רשאים להקל. על כן, אם הקשיש או החולה הסיעודי מסוגל להדליק את האש, זה הטוב ביותר, שעל ידי כך הוא משתתף בבישול.

חולה שנצרך לתבשיל בשבת

דרך אגב נזכיר הלכה נוספת: חולה שנצרך בשבת לתבשיל, למרות שאין במחלתו סכנה, מותר לבקש מגוי לבשל בעבורו תבשיל. זאת משום שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת הוא מדברי חכמים, ובשביל חולה התירו חכמים את איסוריהם. ומותר לחולה לאכול את תבשילי הגוי, שבכלל ההיתר לבקש מגוי לבשל לחולה בשבת, גם התירו לחולה לאכול מתבשיל הגוי (ר"ן ולבוש).

אם נשאר מהתבשיל למוצאי שבת, יש אומרים שמותר גם לבריאים לאכול ממנו, הואיל והתבשל בהיתר בעבור החולה (רא"ה ורמ"א קיג, טז). ויש אוסרים במוצאי שבת גם לחולה עצמו, הואיל וכעת ישראל יכולים לבשל את המאכלים הנצרכים לו (רשב"א ור"ן). למעשה, רוב האחרונים פסקו כדעת המחמירים, שאסור לכל ישראל לאכול במוצאי שבת מהתבשיל שהגוי בישל בשבת (ט"ז טו, פר"ח, שועה"ר, פר"ת, חכמ"א, בא"ח ש"ש חוקת כה).

כלים שגוי בישל בהם

כאשר בלית ברירה נאלצים לבקש מהגוי שסועד את הקשיש לבשל בשבילו, יש לדעת שאם ירצו להשתמש בכלים שהגוי בישל בהם תבשילים לקשיש – יצטרכו להכשירם בהגעלה, שהואיל ותבשילי הגויים אסורים, גם הכלים שבישלו בהם נאסרים. אומנם יש מקילים בזה, אולם הלכה כדעת המחמירים, ורק בדיעבד, אם עברו ובישלו בכלי בלא הכשרה, התבשיל מותר, הואיל וטעם בישולי הגויים בטל ברוב. ועדיין הכלי אסור בשימוש כל עוד לא הוכשר (עי' שו"ע יו"ד קיג, טז).

התבשילים שכלולים באיסור

אומנם צריך לדעת שאיסור תבשילי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם רגיל להזמין את חברו כדי לאוכלם, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל בתבשילים פשוטים שהבישול אינו משמעותי כל כך לגביהם, אין איסור ומותר לאוכלם.

שני כללים אמרו חכמים בהגדרת תבשילים חשובים (ע"ז לח, א). הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם, חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה. לדוגמה, חלב ומוצריו נאכלים חיים, ולכן גם אם הרתיחו את החלב, אין בו איסור בישולי גויים. מנגד, בשר, דגים וקמח – אינם נאכלים חיים, ולכן יש בבישולם איסור. לפי זה אפשר שהגוי יכין לחולה הסיעודי מרק ירקות, מירקות שרגילים לאוכלם גם כשהם חיים, כמו גזר, עגבניות, כרוב ובצל.

הכלל השני הוא שהאיסור חל על תבשילים שעולים על שולחן מלכים, שרים ונכבדים, ללפת בהם את הפת. כלומר נאכלים בסעודה מכובדת. אבל אם הם תבשילים לא מכובדים, שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם, אין בהם איסור.

יש שהסיקו מכלל זה שרק התבשילים החשובים שהם עיקר הסעודה, שבשבילם יכול אדם להזמין את חבירו, בכלל האיסור. לפי זה אין איסור בבישול פשוט של ביצה, חביתה ודייסה וכיוצא בזה. אולם דעה זו נדחתה. ויש אומרים שהכוונה לתבשילים שנאכלים עם פת (מהריט"ץ, כנה"ג), אולם גם לדעה זו לא הסכימו רוב הפוסקים, אלא לדעתם כל תבשיל שנאכל לשם שביעה בכלל האיסור (רשב"א, מאירי, פר"ח ועוד). לכן גם ביצה ודייסה שנועדו לשביעה בבוקר בכלל האיסור.

אומנם כאשר מדובר באדם סיעודי, שנצרך בשעת הדחק לסמוך על דעת היחידים שהקלו בבישול של גוי שנעשה בבית ישראל – במקרה שאפשר, מוטב שיקלו לו רק בתבשילים פשוטים כביצה ודייסה, ואילו את התבשילים החשובים של בשר ודגים יכינו לו בני משפחתו.

הלכה למעשה

תבשילים של מאכלים שניתן לאוכלם חיים, אין בהם איסור בישולי גויים, לפיכך מותר שהמטפל הגוי יכין מרק מירקות ופירות שרגילים לאוכלם גם כשהם חיים, וכן לאפות תפוח עם סוכר וכיוצא בזה.

קשיש או חולה שנזקק למטפל גוי, והוא אינו מסוגל להדליק את האש, מצווה על ילדיו ובני משפחתו להתאמץ ככל יכולתם להכין לו תבשילים, או לקנות בעבורו מאכלים שכבר בושלו, כך שהמטפל רק יצטרך לחמם אותם.

בשעת הדחק, כשאין לקשיש או לחולה קרובים או ידידים שיוכלו להביא לו תבשילים שיהודים יבשלו בעבורו, אפשר לסמוך על דעת היחידים שמתירים לאכול תבשילי גויים שמתבשלים בבית ישראל. ואם אפשר שבני משפחתו של הסיעודי ידליקו נר, וממנו הגוי ידליק את אש הגז שעליה יבשל, עדיף כך, מפני שיש מפוסקי אשכנז שסוברים שגם זה נחשב כהשתתפות בהדלקת האש. אבל לבני משפחתו אסור לאכול מאותם תבשילים, שכן רק בשעת הדחק מותר לחולה לסמוך על דעת היחידים.

אם אפשר, עדיף שבני משפחתו של הקשיש יבשלו את המאכלים החשובים, ויקלו רק במאכלים פשוטים כביצה ודייסה, שיש סוברים שאין הם נחשבים מאכלים שמוגשים בסעודה מכובדת.

ראוי לציין, שיש בהלכה זו משום עידוד לכיבוד הורים פעיל, שאינו מסתפק באחריות להשגה ומימון של מטפל זר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אלכוהול – בין שמחת מצווה למושב לצים

בהמשך לטורים הקודמים: הבהרת היחס החינוכי לאלכוהול במסיבות • יין באווירה של מצווה מביא לשמחה, ויין מתוך קלות ראש גורם רק צער • גם האדם הגדול ביותר עלול לאבד שליטה על ידי אלכוהול • המוזיקה מוסיפה לקלות הדעת, ולכן לאחר החורבן אסרו חכמים לנגן ולשיר במסיבות, למעט באירועי מצווה • מסיבות באווירה חילונית הן "מושב לצים" שחכמים הורו לא להתקרב אליו, גם לא באופן חד פעמי • גם חברים טובים יכולים להתנהג במסיבה באופן מזיק, ובמצב זה חובה להתרחק מהם

גזירת היין בעבר ובהווה

ייתכן שמי ששותים במועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם בעת שהם רגילים לשתות בקלות ראש באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים

בטורים האחרונים העליתי שאלה: האם כהמשך לגזירות חכמים נגד שתיית אלכוהול אצל גויים, ראוי לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במועדונים ובפאבים שאופיים חילוני, או שעדיף להדגיש את הפן החינוכי נגד שתיית אלכוהול שלא במסגרת שמחת מצווה? זכיתי לתגובות רבות ומחכימות. אזכיר עוד תגובה וממנה אמשיך.

"אני בוגר ישיבת הסדר. בחודשיים האחרונים נמצא בשליחות חינוכית… למדתי לקראת צאתי לחו"ל במדריכים הלכתיים טובים… אבל לא נכתב בהם דבר על איסור שתיית אלכוהול אצל גויים כפי שהרב העלה בטור. תכל'ס אפילו לא ידעתי שהאיסור קיים עד עכשיו… לגבי השאלה… מטייל אחד דתל"ש שראה כמה נצרכתי לטרוח על יין כשר לקידוש, שאל אותי אם אני מזדהה עם האיסור לשתות יין שנגע בו גוי. אני חושב שהרב יסכים שאיסור סתם יינם, שמשפיע מאוד על כל התנהלות הכשרות, בצורתו הגורפת הנוכחית הוא לא רלוונטי. עניתי לדתל"ש שמעבר למחויבות הכללית שלי להלכה אני לא רואה סיבה לאסור קניית יין לקידוש מגויים. בהזדמנות אחרת, כששאלו אותי מטיילים חילונים על איסור יינות, עניתי להם שזה אסור מסיבות היסטוריות. תוך כדי שאמרתי משפט זה התהפכה לי הבטן. מה זה סיבות היסטוריות? אני מעוניין שהתורה תהיה תורת חיים, לא מוזיאון! מאידך, אני מודע לקושי להתיר גזירות חז"ל כשאין סנהדרין וכדומה.

"אבל לענ"ד כל עוד הרבנים לא מסוגלים להתיר גזירות שאינן רלוונטיות עוד, לא שייך להוסיף גזירות חדשות שלא נזכרו במפורש בגמרא ובפוסקים. אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו! לדעתי, הציבור (שרבים מתוכו מודעים לקשיים של המערכת ההלכתית שהצבעתי עליהם) יצביע ברגליים ועלול לא רק 'לצפצף' על החדשות אלא גם על הישנות ח"ו. במקום זה הייתי מתמקד בהעצמת והדגשת מרכיבי איסור שקיימים בהליכה למועדונים, כגון איסור ריקודים מעורבים, מראות לא צנועים וכדומה. כך ניתן יהיה לברא מהשורש בהצלחה רבה יותר תופעות רעות".

עוד מגיב כתב, שנכון לפרט ביתר הרחבה את האיסורים השונים שמוסכם על הכול שכרוכים בשתייה בפאבים ובמועדונים, כגון שמיעת מוזיקת חול עם משקאות אלכוהוליים, ואת הסכנות הכרוכות בשכרות.

איסור סתם יינם

לפני שארחיב בהדרכות חכמים לגבי שתיית אלכוהול, אבאר שגזירת חכמים על "סתם יינם" אינה מסיבה היסטורית, אלא עמדה עקרונית, לפיה ישראל צריכים להיבדל ממאכלי גויים, כדי לגדור עצמם מקשר קרוב מדי שעלול להביא להתבוללות. לפיכך אסרו יין ופת ותבשילים של גויים. אומנם איסור הנאה מסתם יינם של גויים הוא מסיבה היסטורית, שהגויים היו רגילים לשכשך ידם ביין כדי לרצות את אליליהם, ולכן קבעו חכמים שכל יין שנגעו בו יהיה אסור אף בהנאה. ואם הגוי אינו עובד עבודה זרה, היין שלו אסור בשתייה ומותר בהנאה כגון למוכרו לגוי אחר (גאונים, רמב"ם ורשב"א). ויש אומרים שאפילו הוא עובד עבודה זרה, אם אינו רגיל לנסך יין, היין שנגע בו אסור בשתייה ומותר בהנאה (רש"י, רשב"ם וריב"ן).

שתייה של קלות ראש

ומכאן לצד החינוכי: הורו חכמים שאין לשתות משקה אלכוהולי מתוך קלות ראש או בחברה של קלי דעת, מפני שהשפעתו של האלכוהול רבה, וכן צריך להיזהר בו מאוד. וכפי שלמדנו בתורה שאפילו גדול כנח, כאשר לא נזהר ביין, כשל ונפל לתהומות הבושה והביזיון. וכן לוט קרובו של אברהם אבינו הגיע מתוך שתייה לניאוף עם בנותיו (בראשית רבה לו, ד). וכן נדב ואביהוא בני אהרן הכהן, שהיו צדיקים כאביהם והיו אמורים לרשת את מקומו, כיוון שלא נזהרו ביין ונכנסו למשכן שתויים, נענשו ומתו (ויקרא רבה יב, א). וכן אמרו חכמים: "אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" (סנהדרין ע, א). עוד אמרו שהיין עלול להביא את האדם לידי עבירה וניאוף, ולכן מי שחושש שיצרו יגבר עליו, יזיר את עצמו מהיין (נזיר ב, א). באומרם "יין" התכוונו לאלכוהול שבו, שכן בזמנם עיקר שתיית האלכוהול הייתה על ידי יין.

שתייה ושמחה של מצווה

אומנם יש ביין גם צד טוב, שהוא יכול לתת ביטוי לשמחה אמיתית, וכפי שנאמר בפרק ההודאה לה', שבכלל הטובות שנתן ה' לאדם נתן גם את היין: "ברכי נפשי ה', ה' אלוקיי גדלת מאוד… ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, א-טו). ואמרו חכמים: "אין אומרים שירה אלא על היין" (ברכות לה, א). לכן תיקנו לקדש על כוס יין בשבתות ובחגים, בחתונות ובבריתות. וכפי שאמרו בזוהר: "אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין" (ח"ג קפט, ב).

הרי שהחלוקה היא בין שמחה ושתייה של מצווה לשמחה ושתייה של חולין, וכפי שאמרו חכמים (שבת ל, ב) שהשמחה הראויה היא שמחה של מצווה, שנאמר: "ושיבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" (קהלת ח, טו). אבל צריך להיזהר משמחה שאינה של מצווה, שנאמר: "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה" (שם ב, ב), מפני ששְׂחוֹק זה מְהוֹלָל, היינו מעורב בבכי ואנחה, ושמחה זו סופה תוגה (רש"י שם).

שתייה של קלות דעת עם מוזיקה

כאשר שותים את האלכוהול בחבורה עם מוזיקה, החשש שאדם יתהולל, ישכח את ייעודו וייגרר אחר תאוותיו גובר מאוד, ואמרו חכמים שצרות רבות, ובכללן הגלות, באו לישראל בעקבות זה (סוטה מח, א). וכפי שנאמר: "הוי משכימי בבוקר שיכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב (נכבדיו ימותו ברעב), והמונו ציחה צמא (במקום היין ששתו). לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק (בלא גבול) וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. ויישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה" (ישעיהו ה, יא-טו).

ביטול השיר משבטלה סנהדרין

וכן מצינו שהורו חכמים להלכה, שאסור לשיר או לנגן בכלי זמר בעת שתיית אלכוהול, אלא אם כן מדובר בשמחה של מצווה (שו"ע או"ח תקס, ג). המקור מדברי חכמים במשנה: "משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות" (סוטה מח, א), שנאמר בנבואת הפורענות בישעיהו: "בשיר לא ישתו יין" וגו'. וכן הורה מר עוקבא שגם זימרא היינו שירה בפה אסורה בעת שתיית יין, שנאמר (הושע ט, א): "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (גיטין ז, א). וביארו בירושלמי: "בראשונה הייתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר" (סוטה ט, יב).

כלומר, ברור שגם לפני החורבן היה אסור לשיר דברי גסות ותפלות על היין, וכפי שלמדנו בנביא, שמפני שלא נזהרו בכך נענשו בחורבן וגלות, אבל היה מותר לשיר על היין שירי חול רגילים. ואחר החורבן וביטול הסנהדרין נאסרו על היין גם "נגינות של אהבת אדם לחברו ולשבח יפה ביופיו" כפי שכתב רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי ס), וציטטו את דבריו הרי"ף (ברכות ריש פרק ה) ותוספות הרא"ש (גיטין ז, א).

אבל שירות ותשבחות לה' מותר לשורר תוך שתיית יין, ואף מצווה לעשות כן בשמחה של מצווה כחתונה.

שתייה של מושב לצים

שתייה של חולין שנעשית בחבורה בקלות ראש ושחוק נחשבת כ"מושב לצים", שנאמר: "לץ היין הומה שיכר וכל שוגה בו לא יחכם" (משלי כ, א). וכפי שביאר רבנו יונה: "משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: האחד, להיות האיש מתלוצץ, והשני, להיות הומֶה ובעל דברים, ואמרו ז"ל: וכל המרבה דברים מביא חטא (אבות א, יז). והשלישי, כל שוגה בו לא יחכם" (שערי תשובה ג, קעז).

לפיכך, אין לשתות במועדונים ובמסיבות עם חברים כפי המקובל בחברה החילונית, כאשר כל המגמה היא "לדפוק את הראש" ו"להשתחרר" מכבלי המוסר, וממילא סכנתה רבה, שהנגרר אחריה עלול להתרחק מתורה ומצוות ולהגיע לידי עבירה. ולכך התכוונו חכמים: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות א, ז). ואומנם ייתכן שמי ששותים במועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם בעת שהם רגילים לשתות בקלות ראש באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים שעלולים להרחיק מדרכי התורה והמצוות. ועל זה נאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א, א). פירשו חכמים שלא יאמר אדם "אלך רק פעם אחת למשתה לצים", שאם הולך סופו לעמוד שם, ואם יעמוד – סופו לשבת שם ולהיעשות לץ (עבודה זרה יח, ב).

לעיתים אדם מוזמן לאירוע חילוני שמתנהל באווירה של קלות ראש במסגרת החברה שהוא עובד בה, ונראה שאם אפשר, עדיף להימנע מלהשתתף באירוע כזה. ואם אין אפשרות להימנע, לכל הפחות יש להקפיד שלא לשתות משקאות אלכוהוליים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שתייה אצל גויים – מה אסור והיכן?

יין

איסור יין של גויים חמור מהאיסור על פת ותבשיל, ואפילו נגיעה של גוי אוסרת אותו • חכמים אסרו גם לשתות משקאות אלכוהוליים של ישראל אצל גוי, אפילו כששותים לבד • במסיבות ואירועים של גויים אסור גם לאכול • כשיש צורך לשמור על קשר טוב ולמנוע שנאה – מחלוקת אם אפשר להקל, או שזו דווקא סיבה להחמיר • מחלל שבת בפרהסיא נחשב בעבר כגוי לעניין זה, אולם היום המציאות שונה • השאלה בימינו: השתתפות במסיבה באווירה תרבותית שאינה יהודית – ראוי להימנע ממנה בלבד או שהיא איסור מוחלט?

איסור יין שנגע בו גוי

חכמים קבעו סייגים ממאכלים של גויים, כדי להרחיק את ישראל מחשש התבוללות. לכן אסרו לאכול פת ותבשילים של גויים. וביין שהוא משמח ומשחרר יותר, קבעו חכמים סייגים חמורים יותר, ואסרו גם יין של ישראל שגוי נגע בו. אם הנוגע הוא עובד עבודה זרה, היין אסור בהנאה כדין יין שנסכו אותו לאלילים. ואם אינו עובד עבודה זרה, היין שנגע בו אסור בשתייה ומותר בהנאה. כלומר מותר למכור אותו לגוי.

שתיית אלכוהול אצל גוי

יין
יין

לאחר שאסרו חכמים יין, פת ובישולי גויים, הוסיפו האמוראים סייג נוסף מפני התבוללות, שלא ישתה ישראל משקה אלכוהולי בביתו של גוי, בחנותו, בבית קפה שלו או בכל מקום שברשותו (עבודה זרה לא, ב). בכלל האיסור כל המשקאות האלכוהוליים כדוגמת ויסקי, ערק, וודקה, ליקר, בירה וכל כיוצא בזה. האיסור הוא גם כאשר הישראל שותה את המשקה לבדו בלא חברותא עם הגוי, הואיל והמשקה עלול להפיל את המחיצה המכובדת שצריכה לגדור את ישראל. ולא היה צריך לגזור על כך בימי התנאים מפני שעיקר שתייתם הייתה יין, ולגביו קבעו גזירות חמורות, אבל בבבל שהיו רגילים לשתות משקאות אלכוהוליים ממינים אחרים, הוצרכו לאסור גם משקאות אלו (ערוה"ש קיד, ו).

בין אלכוהול לפת ותבשילים

במשך דורות רבים, כל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה כנגד אמונת ישראל. אולם בדורות האחרונים רבים מישראל הושפעו מהגויים, עד שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך

האיסור לאכול פת ותבשילי גויים חל על הפת והתבשיל שהוכנו על ידי גויים, ואף בבית ישראל אסור לאוכלם. אולם לגבי משקה, האיסור אינו על המשקה אלא על שתייתו אצל הגוי. ולכן אם הגוי הכין משקה שאין בו מרכיבים אסורים, מותר לשתות אותו בבית ישראל, שכן אין עליו איסור בישולי גויים, הואיל ועיקרו מים. ומנגד, גם אם הישראל הביא משקה לבית הגוי, אסור לו לשתות אותו בבית הגוי אפילו הוא שותה אותו לבדו (שו"ע קיד, א).

אומנם כדרך ארעי, כאשר ישראל נצרך לשתות מעט משקה אלכוהולי כדי לחזק את עצמו או למנוע כאבי ראש, מותר לו להיכנס לחנות של גוי, לקנות כוסית אחת, לשתות אותה וללכת. וכן אם הזדמן לבית הגוי לצורך אחר והציעו לו משקה, והוא נצרך לכך במיוחד, מותר לו לשתות אצל הגוי כוסית אחת, ובתנאי שלא יישבו יחד לשתות (שו"ע קיד, א). ואם כבר נאלץ לשתות בשתי פעמים שונות, אפילו אם יהיה נצרך, לא ישתה פעם שלישית, שכבר יצא משתיית ארעי לשתיית קבע, ויש לחשוש שיגיע מכך לקרבה יתרה (כנה"ג, פר"ח ד, כה"ח ו).

התאכסנות בבית גוי

מי שנוסע מביתו למקום אחר ומתאכסן בביתו של גוי, בין בתשלום בין בחינם, רשאי להביא איתו משקה ולשתות אותו בבית הגוי, שכן באותו זמן בית הגוי נחשב כביתו. ואם המארח מציע לו מעט משקה, מותר לו להיענות ולשתות מעט, כדי שלא תיווצר ביניהם איבה. אבל בפת ותבשילי גויים אין היתר לאכול מעט כדי למנוע איבה (תוס' עבודה זרה לא, ב "ותרווייהו", שו"ע קיד, א; ש"ך ב).

שתייה בהתאספות של גויים

כיוצא בזה, אסור לישראל לשתות אפילו מעט משקה אלכוהולי בהתאספות של גויים להרמת כוסית, ואפילו היא נעשית במקום נטרלי שאינו ביתו של הגוי. ואפילו לשתות ממשקה שהביא איתו הישראל מביתו אסור, הואיל והשתייה בהתאספות של גויים עלולה לפרוץ את הגדר שצריכה להיות קבועה בפני התבוללות. אבל אין איסור לאכול מהכיבוד הקל שמוגש שם, בתנאי שהוא כשר. ואם זו התאספות של ישראל, אפילו היו בה גויים, כיוון שרוב המשתתפים יהודים והאווירה יהודית – מותר גם לשתות משקה אלכוהולי (על פי רמב"ם מאכלות אסורות יז,י).

אסור לאכול במסיבה של גויים

כאשר מדובר במסיבה של גויים, כגון חתונה או מסיבה לכבוד לידה וקל וחומר סעודה לכבוד חג, כדוגמת סילבסטר, חג המולד או חג הקורבן – מכיוון שהסעודה חשובה יותר, לא רק משקה אסור אלא גם אוכל כשר אסור לאכול שם. והאיסור הוא מהתורה, כפי שכתבו רבים (רא"ש, ריטב"א, יש"ש, ט"ז, ערך השולחן, נצי"ב).

שני טעמים לאיסור. האחד הוא שהסעודה מקרבת לבבות וחשש ההתבוללות גובר. השני הוא שכאשר הגוי עובד עבודה זרה, יש בהשתתפות בסעודתו משום תמיכה בעבודה הזרה שלו. ואפילו אם ייחד הגוי שולחן ליהודים ועליו מגישים אוכל כשר למהדרין, אסור לאכול שם. וכן למדנו בתורה, שהאיסור להשתתף בסעודות של גויים הוא מפני שני החששות הללו, שנאמר: "פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלוהיהם וזבחו לאלוהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו (סעודתו). ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלוהיהן והזנו את בניך אחרי אלוהיהן" (שמות לד, טו-טז). ועל כך אמרו חכמים: "ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הם, כיצד? גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלים משלהם ושותים משלהם ושמש שלהם עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים (זבחי עבודה זרה)" (עבודה זרה ח, א). וכן אמרו חכמים שחטאו ישראל בימי אחשוורוש בכך שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ויש אומרים שמפני זה נתחייבו כליה (מגילה יב, א).

כשיש חשש איבה

כאשר ישנו חשש שההימנעות מהשתתפות בחתונה או במסיבה של הגויים תגרום לאיבה, נחלקו הפוסקים אם מותר להשתתף במסיבה ולטעום מהמאכלים הכשרים. יש אומרים שאסור, הואיל ועיקר החשש שמא יגיעו לחתנות והתבוללות, וממילא חשש איבה אינו מבטל זאת אלא להפך, טוב שייווצר ריחוק ביניהם (ט"ז יו"ד קנב, א). ויש אומרים שמותר, הואיל וכל השתתפותו היא רק מפני איבה, וממילא ברור שאינו בא לחזק את דתו או להתחבר אליו בקרבה יתרה (נקודות הכסף שם). ויש נוהגים להקל בשעת הדחק. אומנם גם לדעת המקילים ברור לחלוטין שכל שתייה אלכוהולית אסורה שם.

מחלל שבת בפרהסיא

היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קורבן ממחלל שבת בפרהסיא ואין שחיטתו כשרה (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב"ם (שבת ל, טו): "השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם".

מעמד מחלל השבת בימינו

על פי זה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו יהודי מחלל שבת בפרהסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב"ש ועוד). אומנם דין זה אינו מוזכר בגמרא, ואף ראשונים רבים לא הזכירו אותו, ולכן יש סוברים להלכה שאין איסור ביין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא. אולם רובם המכריע של האחרונים הסכימו להלכה, שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה.

כך נהגו במשך דורות רבים, כי אכן השבת הייתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה כנגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות. אולם בדורות האחרונים רבים מישראל הושפעו מהגויים, עד שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. לא זו בלבד אלא שאם בעבר המחאה נגד מחללי השבת הועילה למנוע אותם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים פעמים שהמחאה מרחיקה יותר מאשר גודרת. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות כדי להכעיס ולהתריס נגד המסורת נחשב כגוי, אבל מי שמכבד את השבת בקידוש או בהדלקת נרות אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, הרי הוא כתינוק שנשבה בין הגויים, שאינו מבין את חומרת חילול השבת. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן (בנין ציון חדשות כג; מלמד להועיל או"ח כט; אגרות ראיה ח"א קלח). ועוד, שיש לחשוש שההחמרה בזה תגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות (הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח"ב אלף שב).

שאלה לקוראים

בימים אלו שבהם אני עוסק בדיני יין נסך ומשקאות אלכוהוליים, התעוררה לי שאלה. בפועל רוב הסייגים שקבעו חכמים בפני התבוללות ויציאה לתרבות רעה אינם יעילים כיום, שכן רוב הגזירות נגזרו על יין גויים, ואילו כיום רבים שותים משקאות אחרים. גם הגזירות על גויים אינן מועילות, שכן תהליך היציאה אל ההתבוללות מתרחש דרך המעבר לחברה החילונית. השאלה: האם מכלל ההלכות וטעמיהן אפשר לקבוע שאסור לשתות משקאות אלכוהוליים במסיבות חילוניות, כמו בפאבים, במועדונים ובמסיבות שאופיין החילוני שאוב מתרבויות זרות, או שראוי יותר לכתוב רק שנכון להימנע מכך כדי שלא להתדרדר מבחינה רוחנית, וכפי שחכמים הזהירו מאוד משתיית אלכוהול בדרך הוללות וליצנות, והורו לשתות ולשמוח רק בחבורה שמתאספת לשמחה של מצווה?

אבקש מהקוראים, ובמיוחד הצעירים, שמכירים את הדינמיקה החברתית באירועים מסוג זה, להביע את דעתם ונימוקיהם – מה ראוי ומה מועיל לגדור, והאם עדיף שגדר זו תוגדר כהלכה או כהדרכה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מצוות פרו ורבו מחייבת השתדלות

כל הולדת ילד היא מצווה גדולה ושותפות עם הקב"ה בבריאת העולם • חכמים קבעו כי אי אפשר לסמוך על הולדת שני ילדים בלבד – שכן איננו יודעים מה יהיה עתידם, ולכן חובה להשתדל להוליד לפחות ארבעה ילדים • בעבר דרכים מלאכותיות להולדת ילדים נחשבו להשתדלות מחוץ לדרך הטבע, אולם היום כששיטות הטיפול מוכחות כיעילות, מצווה להיעזר בהן • כשם שאדם אינו מסתפק בתפילה על הפרנסה אלא פועל להשיג את מזונו, כך אין להסתמך על תפילות בלבד – ובעת הצורך חובה לפנות לטיפול

מצוות פרו ורבו

כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים.

שאלה: האם זוג שמתקשה לקיים מצוות פרו ורבו חייב לפנות לרופא?

תשובה: מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאישה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

מכיוון שקיומה של המצווה הגדולה הזאת תלוי בגורמים רבים מאוד, בלי הגדרה מחייבת – למרות הרצון הטוב יהיו רבים שלא יצליחו לקיימה. לפיכך נקבע בהלכה שמצווה להתחתן עד גיל עשרים, ובשעת הצורך כמו בימינו אפשר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע, ובשעת הדחק מעט יותר (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יא).

שתי מדרגות במצווה

מהתורה חובת המצווה היא להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. שני טעמים לכך:
א) מפני הערך הגדול שבשותפות עם הקב"ה בהולדת חיים לעולם, "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".
ב) מפני שגם מי שזכה להוליד בן ובת, אינו יכול להיות בטוח שקיים את המצווה. אולי אחד מילדיו ימות, אולי יתברר שהוא עקר, אולי יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע (יבמות סב, ב): "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר: 'בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים (קהלת יא, ו)".

לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים. הראשונה היא חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה היא הידור מצווה – להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו ושיקול דעתו (פניני הלכה שם ה, ה-ו).

החובה להיעזר ברפואה

שאלה: האם במקרה של קושי להיכנס להיריון, בני הזוג צריכים לפנות לרופאים, לבצע בדיקות ולהיעזר ברפואות כדי לקיים את המצווה?

תשובה: בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאישה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעובר, שאותו יכניסו אחר כך לרחם.

אומנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה, וכפי שכתב לפני כמאה שנה בשו"ת דברי מלכיאל: "נצטווינו לקיים פרו ורבו כדרך בני אדם ולא על ידי התחכמות כאלה ‏אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול" (שם ד, קז). ה"מכשול" הוא של הוצאת זרע לבטלה וחשש שמא האישה תופרה על ידי זרע של אדם אחר.

אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחיוב כולל את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. בנוסף לכך נראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, חובה לעשותם גם אם מחירם יקר, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (פניני הלכה שם ו, א, 1).

חובת האישה כאיש

שאלה: הואיל ורק האיש חייב במצוות פרו ורבו והאישה פטורה, האם אפשר לחייב אותה לעבור בשביל האיש טיפולי פוריות שכרוכים בקשיים פיזיים ונפשיים?

תשובה: ראשית, במצווה הכללית יש לאישה חלק לא פחות מלאיש, ורק בגדרי החובה הפרטיים האיש חייב והאישה פטורה (ראו פניני הלכה שם ה, ג, 2). שנית, לאחר קבלת חרם דרבנו גרשום, לפיו אסור לאיש לשאת שתי נשים ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, בעת חתונתה האישה מסכימה להשתתף עם בעלה בחובת המצווה (חתם סופר אה"ע כ; שם ה, יד).

לסמוך על תפילות בלבד?

מי שטוענים שהם מסתפקים בתפילות לה', שאם ירצה יפקדם ברחמים, דומים לרעב שאינו הולך לחנות לקנות לחם, בטענה שאם הקב"ה ירצה יביא לחם לביתו. וכפי שכתב הרמב"ם (בפירוש המשנה פסחים ד, ט) על ספר הרפואות שגנז חזקיהו, שאין לפרש כדרך הסכלים שהיו בספר רפואות אמיתיות וחזקיהו גנזו כדי שיתפללו לה'. מי שפירשו כן ייחסו בכך לחזקיהו וסיעתו "סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו – שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר ביטחונו מה'?! והוי שוטים יאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה". אלא בספר הרפואות שגנז היו רפואות שווא או סמים מסוכנים.

וכן כתב הרב יהודה עייאש (תמ"ח-תק"כ) מאלג'יר, בספרו שבט יהודה של"ו, שיש חיוב על החולה וקרוביו לבקש רופא ותרופות להתרפא בהם. וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה, ואינו נזהר להתרפא ברפואות בדרך הטבע אלא סומך על הנס שה' ישלח דברו וירפאהו בחינם, אינו אלא "מהמתמיהים ודעת שוטים", "וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין". כמו שאדם צריך לשמור עצמו מהחום ומהקור, ומי שאינו שומר עצמו ומתברך בלבבו לאמור "אם ה' לא יגזור עליי להיות חולה, לא יקרה לי רע" הוא חסיד שוטה – כך הדין בענייני הרפואה, שה' ברא את העולם שנתנהג בו על פי הטבע, ויש תרופות שמועילות בדרך הטבע ויש בדרך סגולה, כמו שמבואר בתלמוד. וכן אמרו (סנהדרין יז, ב) שאסור לתלמיד חכם לגור במקום שאין בו רופא. ואומנם היו צדיקים שנענו על ידי תפילה ולא הוצרכו לתרופות, אולם הם לא סמכו על הנס אלא נענו לפני כן. ואם יישב אדם במחלתו ולא ילך לרופא להתרפא בדרכי הטבע, סופו למות מאותה מחלה שלא כפי שנגזר עליו שיאריך ימים, ודומה הוא למי שנכנס לאש יוקדת, שבוודאי האש תשרוף אותו וימות בלא עתו. עד כאן תמצית דבריו.

הטענות המוטעות בשם האמונה

אומנם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (בחוקותי כו, יא) יוצא שראוי לצדיקים שלא לפנות לרפואות. שכך היו הצדיקים נוהגים בזמן הנבואה, שאם היו חולים לא דרשו ברופאים אלא בנביאים: "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". ומה שהתורה חייבה את מי שפצע את חברו לשלם לו דמי רפואה ותרופות – נאמר למי שרוצה ללכת בדרכי הטבע, "כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים… אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים".

אולם כבר הרמב"ן עצמו כתב שמצוות חובה להיעזר ברופאים ותרופות ובכלל פיקוח נפש הוא, כפי שמאכילים חולה ביום הכיפורים ומחללים שבת על הכנת תרופות (תורת האדם שער המיחוש, עניין הסכנה).

יש שביארו שהחילוק הוא בין הזמן שהנבואה שרתה בישראל, ואז הצדיקים סמכו על הנביאים, ובין זמן שאין נבואה ורוח הקודש, שבו חייבים להזדקק לרופאים (חיד"א שלו, ו; שו"ת דברי יציב ליקוטים קי"ד).

ברפואות הבדוקות – חובה להשתמש

אולם נראה שהחילוק העיקרי הוא בסוג הרפואה והתרופות. הכול מסכימים שמי שהסתכן מחמת צום יום הכיפורים, חובה עליו לשתות ולאכול ולא לפנות לה' בתפילה, כי ידוע שהשתייה והאכילה יועילו לו. וכן מי שנפל עליו בית, מוסכם שחובה לחלל שבת בפיקוח הגל כדי להצילו. וכן היחס לכל רפואה שידוע ומובן כיצד היא מרפאה. לעומת זאת, ישנן תרופות שלהערכת הרופאים של אותה תקופה הן מועילות, אבל הדבר רחוק מלהיות ודאי, ולגביהן כתב הרמב"ן, שהיה רופא בעצמו, שיותר טוב לצדיקים שיסמכו על ה' ולא ילכו לרופאים.

אבל כאשר מדובר בטיפולים רפואיים שהמציאות מוכיחה שהם מועילים באחוזים גבוהים, גם הרמב"ן יסכים שגם הצדיקים חייבים להזדקק להם. כמו שאדם חייב לאכול ולשתות כפי הנצרך לו כדי להתקיים, כך חובה עליו להזדקק לטיפולים שידועים כמצילי חיים. כמו כן חובה על בני זוג שאינם זוכים לקיים מצוות פרו ורבו בדרך הטבע לפנות לטיפולי פוריות, שהמציאות מוכיחה שבדור האחרון הם מועילים מאוד.

כלומר, לאחר ששיטות המחקר המדעי התפתחו בדורות האחרונים, כל מה שנבדק באופן שיטתי ונמצא כמועיל מאוד לרפואתו של האדם נחשב כחלק מחוקי הטבע וחובה להתרפא בו. ומה שנראה כמועיל אבל תועלתו אינה ברורה, והרופאים נוהגים להשתמש בו כי אין להם פתרון מוצלח יותר, הוא בכלל מה שכתב הרמב"ן, שהרוצה ללכת בדרכי ה' אינו נזקק לרפואות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חלב נוכרי – בין כשרות להידור

חלב נוכרים אסור מדרבנן מחשש לעירוב חלב טמא, השאלה היא עד כמה צריך לחשוש • לפי הדעות המקילות, שלפיהן כל עוד אין חשש סביר לתערובת החלב מותר, אפשר לסמוך על חברות מזון גדולות שאינן מערבות חלב של בהמה טמאה • לדעת המחמירים, גם חלב של חברות תחת פיקוח מסודר הוא עדיין חלב נוכרי, ואסור • מחלוקת אם האיסור חל גם על אבקת חלב • להלכה חלב נוכרי של חברה מפוקחת כשר, אך במקום שחלב ישראל שכיח, כגון בארץ, ראוי להחמיר

בחשכת ליל שני, ט"ז בטבת, בן דודי היקר והאהוב צור הרטוב נפטר פתאום לבית עולמו, וכל בני משפחתו ואוהביו נותרו המומים, דומעים, אבלים וכואבים. יהי רצון שבבניין ירושלים והארץ יתנחמו אשתו-אלמנתו, הוריו ואחיו, ויזכו כל ילדיו להקים משפחות מפוארות ולגדל בנים ובנות, נכדים ונכדות, לתורה ולמצוות.

צורי היה הראשון שעודד אותי לכתוב במסגרת 'פניני הלכה' את הלכות כשרות, ובתוך כך לדייק ולבאר את ההבדלים שבין כשר למהדרין. כדרכו הסביר את הצורך בכך בדברי טעם משכנעים ומלבבים. יהיו דברי התורה שבטור זה לעילוי נשמתו ולמילוי רצונו.

חלב נוכרים

במחלוקת העקרונית על חלב ואבקת חלב מחברות גדולות ומפוקחות – הלכה כדעת המקילים. אומנם ישראל קדושים, וכל זמן שההחמרה אינה כרוכה בעלויות גבוהות נוהגים להדר כשיטת כל הפוסקים, וכפי שנוהגות בארץ ישראל כל הרבנויות לגבי חלב נוכרים. במקום שיש קושי להשיג חלב ישראל, העיקר כדעת המקילים

אסרו חכמים לישראל לאכול חלב שחלבו גוי, שמא הגוי עירב בחלב הטהור חלב טמא (עבודה זרה לה, ב). זאת אף שהסיכוי לכך קטן מאוד, שכן הרוב המוחלט של החלב שבני אדם רגילים לשתות הוא חלב טהור. בנוסף לכך יש הבדל בין חלב טמא לטהור, שצבעו של הטהור לבן וצבעו של הטמא צהבהב, וממילא אם החלב לבן ואין מרגישים בו טעם שונה – הרי שגם אם הגוי עירב בו חלב טמא, מהתורה הוא בטל ברוב החלב הטהור. למרות כל זאת, החמירו חכמים מאוד ואסרו חלב של גוי שמא עירב בו חלב טמא. כפי הנראה, החמירו חכמים בחשש איסור זה – כמו במאכלי גויים אחרים – מעבר למקובל בשאר איסורי אכילה, מפני המגמה הכללית להרחיק את ישראל ממאכלי הגויים כגדר מפני התבוללות.

אומנם כאשר ישראל שומר שהגוי לא יערב בחלב הטהור חלב טמא – החלב כשר. אם ידוע בוודאות שאין לגוי בהמה טמאה, די בכך שישראל ישגיח שהגוי לא יביא באמצע החליבה חלב ממקום אחר. ואם יש לגוי בהמה טמאה, הישראל צריך להשגיח שיחלוב מהבהמה הטהורה. אין צריך שיראה את כל החליבה, אלא די שהגוי יידע שהישראל משגיח עליו שלא יחלוב בהמה טמאה ויערב את חלבה בחלב הטהור, ובקלות יוכל לראותו, כגון שאם יעמוד יראה אותו חולב, או שבכל רגע הוא יכול להיכנס ולראות מה הוא עושה (עבודה זרה לט, ב; שו"ע יו"ד קטו, א).

כשאין חשש חלב טמא

נחלקו הפוסקים בשאלת היקף האיסור. לשיטה הראשונה, רק כאשר יש חשש סביר שהגוי יערב חלב טמא בחלב הטהור, החלב שחלבו גוי אסור. אבל במקום שאין מגדלים בהמה טמאה, או שחלב בהמה טמאה יקר יותר, אין חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, ומותר לישראל שגרים שם לאכול חלב שחלבו גוי (תשב"ץ, רשב"ש, פר"ח, ר' חיים בן עטר). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה ובתימן.

לשיטה השנייה, אף במקום שאין חשש סביר שהגוי יערב חלב טמא בטהור, כל זמן שישנו חשש כלשהו, אפילו רחוק ביותר – אסור לישראל לאכול חלב שחלבו גוי. בפועל, מכיוון שלעיתים היו מביאים בהמה טמאה ממקום למקום, ולעיתים הגויים חשבו שיש להם תועלת בכך שיערבו בחלב הטהור חלב טמא, כדי לשמר אותו זמן רב או כדי להשביח את טעמו, אסרו כל חלב שנחלב על ידי גוי. יוצא דופן הוא חלב שנחלב במקום סגור שאין שום אפשרות שיביאו אליו חלב טמא, שאותו הכשירו למרות שנחלב בלא פיקוח של ישראל. וכן נהגו בקהילות רבות בסביבות ארץ ישראל ובאשכנז (חיד"א, בית מאיר, חכמת אדם).

לשיטה השלישית, גם כשאין שום חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, החלב שחלבו הגוי אסור. זאת מפני שעל סמך החשש שמא הגוי יערב חלב טמא בטהור, חכמים גזרו במניין איסור גמור על כל חלב שנוכרים חלבו בלא פיקוח ישראל, גם במקום שאין שום חשש. ויש שמורים כך למעשה (חתם סופר, חלקת יעקב).

חלב של חברות אמינות

רבים סוברים שהואיל ובפועל אין חשש שהחברות הגדולות לשיווק חלב ומוצריו יערבו בחלב שלהן חלב טמא, ואפילו חשש רחוק אין לכך, לדעת רוב הפוסקים גם אם החלב נחלב על ידי גויים בלא פיקוח של ישראל – אין על החלב שלהן איסור חלב גויים. שכן כך היא דעת שתי השיטות הראשונות שלמדנו, שרוב ישראל נהגו על פיהן.

הוסיף הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד א, מז-מט) שגם לפי השיטה המחמירה, במדינות מתוקנות על פי חוק אפשר להקל במוצרי חלב של חברות שמצהירות שהחלב ומוצרי החלב שהן משווקות הוא חלב של בהמות טהורות. זאת מפני שאם ירמו הן עלולות לקבל קנס, ולא פחות חמור – אמון הצרכנים במוצריהן עלול להיפגע והן עשויות להפסיד לקוחות רבים. נמצא שהפיקוח הכללי במדינות אלו נחשב כפיקוח של ישראל שמשגיח שלא יערבו בחלב הטהור חלב טמא, וממילא לכל השיטות החלב שלהן מותר. לפיכך, מתוך התחשבות בקושי להשיג חלב ישראל בחוץ לארץ, התיר הרב פיינשטיין לסמוך על אמינות החברות המפוקחות. וכן נוהגים במערכת הכשרות הנפוצה בארצות הברית OU.

המחמירים בחלב של חברות

מנגד, יש מחמירים משני טעמים עיקריים:
א) אולי הפיקוח הממשלתי אינו מהודק דיו, וגם אם הוא מהודק, שמא ילמדו מכך להקל גם במקומות שאינם מפוקחים כראוי.
ב) קיבלו את השיטה הסוברת שאיסור חלב גויים הוא איסור גמור שנאסר במניין (השיטה השלישית), ולכן גם כאשר אין חשש שיערבו חלב טמא, החלב אסור מכיוון שנחלב על ידי גוי. לדעה זו הפיקוח הממשלתי אינו נחשב כפיקוח של ישראל שהתירו חכמים (חלקת יעקב יו"ד לד; משנה הלכות ד, קג).
לפני שנבאר כיצד נוהגים למעשה, נמשיך לשאלת אבקת חלב.

אבקת חלב

מחלוקת נוספת התעוררה על אבקת חלב, היינו חלב שאידו את הנוזלים שבו על ידי חום עד שנשארה ממנו אבקה. באבקת חלב משתמשים להטעמת מוצרים כמו שוקולד, כאשר מעוניינים בטעם המרוכז של החלב ומרכיביו בלא תוספת הנפח של הנוזלים. כמו כן ניתן לשמור אבקת חלב זמן רב, ובשעת הצורך להוסיף לה מים ולקבל משקה שדומה לחלב רגיל, שכמעט כל מרכיביו התזונתיים קיימים בו. לעניין איסור בשר וחלב דין אבקת חלב כחלב, אולם לגבי איסור חלב גויים נחלקו הפוסקים.

רוב הפוסקים הקלו, הואיל והגזירה הייתה על חלב ולא על מוצר חדש שנעשה ממנו. וכשם שהיו צריכים לגזור גזירה נוספת על גבינה, ובלא זאת הייתה הגבינה מותרת, כך בלא גזירה מיוחדת על אבקת חלב – כל זמן שידוע שהיא נוצרה מחלב של בהמה טהורה, היא מותרת באכילה.

ויש מחמירים, מפני שלדעתם גזירת חלב חלה גם על אבקת חלב, הואיל ואבקת חלב היא החלב עצמו בלא הנוזלים שלו. הסיבה שהוצרכו לגזור על הגבינה גזירה מיוחדת היא מפני שגבינה ניתן לעשות רק מחלב של בהמה טהורה שמסוגל להתגבן, ולכן הוצרכו לגזור על גבינת גויים גזירה מיוחדת מטעמים אחרים. אולם אבקת חלב ניתן לעשות גם מחלב טמא, וממילא גזירת חלב חלה גם עליה.

הלכה למעשה במוצרי חלב

במחלוקת העקרונית על חלב ואבקת חלב מחברות גדולות ומפוקחות – הלכה כדעת המקילים, מפני שכך היא דעת רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים, וסברתם נראית, ובנוסף לכך הכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדעת המקל. לגבי אבקת חלב עמדת המתירים עוד יותר מרווחת, שכן גם מבין המחמירים בחלב נוכרי יש שמקילים באבקת חלב. אומנם ישראל קדושים, וכל זמן שההחמרה אינה כרוכה בעלויות גבוהות נוהגים להדר כשיטת כל הפוסקים, וכפי שנוהגות בארץ ישראל כל הרבנויות לגבי חלב נוכרים. אולם בחוץ לארץ כאשר יש קושי להשיג חלב ישראל, העיקר כדעת המקילים.

שאלות נוספות בכשרות החלב

סוגיית כשרות החלב ומוצריו מורכבת יותר, הואיל ויש עוד שתי בעיות:
א) ספק טריפות בעקבות ניתוחים שהפרות עוברות.
ב) שילוב אבקות נוספות שמייצרים מחלב. נפרט יותר:

כיום רגילים לבצע ניתוחים שונים בבהמות, כמו ניתוח קיסרי לבהמה שמתקשה להמליט וניקוב הכרס להוצאת גזים מסוכנים. אף שלאחר ניתוחים אלו הפרות חיות יותר מי"ב חודש, יש אומרים שהם מטריפים את הפרות וממילא חלבן נאסר באכילה. בפועל, בכל רפת שאינה מפוקחת בהשגחה הלכתית מסתבר שישנן פרות שנחשבות טריפות לדעת המחמירים, ואין בחלב הכשר פי שישים כנגדו, וממילא החלב ואבקת החלב שיוצאים מרפת זו אסורים לדעתם.

הבעיה השנייה היא שיש אבקות נוספות שמייצרים מחלב, כדוגמת קזאין שמכילה חלבוני חלב, ולקטוז שמכילה סוכרים מחלב, ויש הסוברים שכאשר מייצרים אותן מנוזלים שנותרו מגבינה, איסור גבינת גויים חל עליהן.

למעשה, גם בשתי שאלות אלו העיקר כדעת המקילים. מצד החשש שהפרות טריפות – לדעת רבים הניתוחים הללו אינם מטריפים את הפרות, עובדה שהן חיות אחר כך יותר מי"ב חודש. וגם אם נתייחס לשאלה זו כספק, מכיוון שמהתורה החלב של הטריפות בטל ברוב רגיל, הלכה כדעת המקילים גם כשאין פי שישים כנגדו. וכן לגבי אבקות חלב שנוצרו ממי חלב שנותרו מגבינה, ספק אם איסור גבינת גויים חל עליהן, ובספק בדברי חכמים הלכה להקל.

סיכום ההלכה

ניתן להעניק כשרות לחלב ומוצריו שנחלבו על ידי גויים בעבור חברות גדולות ומפוקחות, וכן נוהגים גופי כשרות שונים ובכללם OU.

הרוצים להדר מחמירים בכל ארבע הסוגיות שנזכרו, וזו ההגדרה של מוצרי חלב כשרים למהדרין.

בכשרויות הרגילות של הרבנות בארץ ישראל מקובל להדר במדרגת ביניים – מחמירים בחלב גויים, ונוהגים כעיקר ההלכה באבקת חלב גויים ובשתי הסוגיות הנוספות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הגיע הזמן להתחבר לימין האירופי

מתאו סלביני, סגן ראש ממשלת איטליה ומועמד מוביל לראשות הממשלה, ביקר בישראל והביע תמיכה נלהבת בה – אבל השמאל העדיף להתעלם מיחסו החם, ולהאשים אותו באנטישמיות • למרבה הצער, גם הנשיא ריבלין לא כיבד את האורח החשוב, ולא הצליח לפנות זמן לפגישה עמו • בשמאל עדיין שבויים בתפיסה שעדיף לישראל להדק את הקשר עם מפלגות השמאל האירופאיות, אך זו התעלמות מהמצב באירופה – דווקא הימין מתחזק, וגם מתנער מהאנטישמים • עוד בעניין החיסונים: הרופאים בחזקת כשרות, והאשמתם בשקר לטובת חברות התרופות היא עוון חמור

הידיד מאיטליה

אומנם יש בימין האירופי משקעים רעים של לאומנות רצחנית, מורשת דורות העבר. אולם דווקא הקשר של מפלגות הימין עם מדינת ישראל הוא התרופה הטובה ביותר – הוא שמטהר אותן ומרחיק מהן את הרשעים האנטישמיים, שאינם מסוגלים לשאת את הקשר עם ישראל

בשבוע שעבר הגיע לארץ סגן ראש ממשלת איטליה, שר הפנים וראש מפלגת 'הליגה', מתאו סלביני, שרבים מעריכים שייבחר בעתיד לראשות ממשלת איטליה. מתאו נחשב ידיד של מדינת ישראל. לפני ביקורו אמר לכתב מעריב כי ״ישראל היא דוגמה לדמוקרטיה בעולם. אני חש כבוד להגיע לישראל. לאיטלקים יש הרבה מה ללמוד ממנה. היא צריכה לשבת לצידן של הדמוקרטיות המפותחות ביותר במערב אירופה. עלינו להדק את הקשרים בין שתי המדינות… ולתרום לחיזוק גבולותיה". מכריו מעריכים שיש סיכוי שאם יהיה הכוח בידו, הוא יעביר את שגרירות איטליה לירושלים.

בעת ביקורו נפגש עם ראש הממשלה ועם עוד שרים נכבדים, ובתוך כך הצהיר כי הוא "גאה להיות כאן בירושלים בירת ישראל. מי שרוצה שלום צריך לתמוך בישראל ולהגן על ישראל, ישראל היא מצודה להגנת אירופה והמזרח התיכון". הוא כינה את אנשי חיזבאללה "טרוריסטים". כאשר יריביו מהשמאל באיטליה, שנוטים לתמוך באויבי ישראל, תקפו אותו על כך, השיב בעמוד הפייסבוק שלו: "מוזר לקרוא בעיתונים האיטלקיים שחלק מהאנשים נדהמו כשקראתי לטרוריסטים אסלאמיסטים בשמם… אם לא נגדיר את היריב שלנו… אי אפשר לנצח במשחק הזה".

הביקורת משמאל

מהצד השמאלי ביקרו את הממשלה על קבלת פנים החמה שהעניקה למתאו סלביני. חברת הכנסת תמר זנדברג אמרה: "נתניהו מושיט יד למנהיגים הפשיסטים שונאי הזרים והאנטישמים". כלומר לגרסתה, מי שמכבד את ישראל, מחויב למאבק נגד האנטישמיות ואף פועל למען זאת באירופה בשיתוף עם הקונגרס היהודי העולמי, ותומך בירושלים כבירת ישראל, הוא אנטישמי ופשיסט. לעומת אבו מאזן מכחיש השואה ותומך הטרור וכל חבר מרעיו, שהם ידידים מכובדים. לא אנטישמים ולא פשיסטים…

סלביני הוא ראש המפלגה הגדולה בפרלמנט האיטלקי. אם העם האיטלקי מודאג מפליטים, ראוי לכבד את דאגתו ועמדתו, במקום להעמידו בשורה אחת עם כל שונאי ישראל ולירוק עליו ועל בני עמו, ועוד לטעון שזה נעשה מסיבות מוסריות.

נשיא מבייש

וזה שהיה אומר תחת כל עץ רענן בקול נרגש "מדבר ראובן ריבלין מירושלים", ועשה את הונו הפוליטי על היותו מצאצאי בוני ירושלים, לא מצא זמן לפגוש אותו לרבע שעה וללחוץ את ידו ולחזקו על תמיכתו בירושלים כבירת ישראל, מפאת לוח הזמנים הצפוף שלו… אולי הוא התחייב באותו זמן לומר לילדים קטנים שאסור להתנגד להתבוללות, או שלערבים כמו ליהודים יש זכות שווה על ארץ ישראל. מצער מאוד להיווכח שוב ושוב עד כמה הנשיא ריבלין מבזה את העם והמדינה ופוגע במעמד הבינלאומי של ישראל, תוך שהוא מחניף לשמאל שהולך ומתרחק מעמדות שפויות.

אילו היה מדובר באדם אנין טעם, שמעולם לא נפגש עם אישים שיש רבב במעשיהם, באופיים או בדעותיהם, היה אפשר להבין. אבל לאחר שהוא יושב בחנופה אצל מראיינים מרשתות תקשורת עולמיות שמפיצות עלילות דם על ישראל חדשים לבקרים, ודיבוריהם על המתנחלים נוטפים ארס, הוא עוד מעז שלא להיפגש עם ידידיה של מדינת ישראל?! אם יש לנשיא תפקיד, אזי הוא לקבל אישים כאלה בכבוד. ובוודאי שלא ליצור פרובוקציות כלפי נבחרי ציבור של עם גדול וחשוב.

תמיכה בשמאל האירופי – קוצר ראות

בנוסף לצביעות המוסרית שבעמדת ריבלין והשמאל, יש בה גם קוצר ראות מדיני. הם עדיין ממשיכים לספר לעצמם את הסיפור שככל שיסתדרו יותר עם השמאל הליברלי במדינות השונות, כך יחזקו את מעמדה של מדינת ישראל. בלי לשים לב לשתי עובדות יסודיות: האחת, בכל מדינות אירופה ובעוד מדינות חשובות בעולם הימין הלאומי מתחזק, ולכן את עיקר המאמץ המדיני צריך להשקיע כיום בטיפוח הקשרים עם מפלגות הימין. השנייה, השמאל הולך ונעשה אנטישמי מובהק, כמו מפלגת הלייבור הבריטית, שאפילו יהודי אנגליה השמאליים שהיו חברים במפלגת הלייבור מודים שהיא אנטישמית כיום.

תמיכה בימין האירופי – פתרון לאנטישמיות

אומנם כן, יש בימין האירופי משקעים רעים של לאומנות רצחנית, מורשת דורות העבר. אולם דווקא הקשר של מפלגות הימין עם מדינת ישראל הוא התרופה הטובה ביותר לכך. שכן קשר זה הוא שמטהר אותן ומרחיק מהן את הרשעים האנטישמיים, שאינם מסוגלים לשאת את הקשר עם מדינת ישראל.

כלומר, הדרך היחידה להילחם באנטישמיות, היא על ידי קשר בריא של מדינת ישראל עם התנועות הלאומיות המתעוררות באירופה ובעולם. והדרך היחידה לביעור הלאומיות הרצחנית, היא עמדה של לאומיות בריאה, שנועדה לבטא את הזהות המיוחדת של כל עם.

לעומת זאת, הניסיון של יהודים גלותיים לשרש את הזהויות הלאומיות מעורר את השדים הנוראים של הלאומנות הרצחנית. אמנם עמדתם הרעה וההרסנית אינה מצדיקה בשום אופן פגיעה פיזית או מילולית ביהודים, אבל מוכרחים להכיר בעובדות – היהודים השמאליים הקיצוניים בעולם, שחותרים בכל מקום נגד יסודות הזהות של העמים השונים, מעוררים שנאה גדולה כלפי העם היהודי.


עוד בעניין החיסונים

בעקבות הדברים שכתבתי בטור הקודם על החובה להתחסן, פנו אליי כמה נשים בשאלות וטענות כיצד הבעתי עמדה הלכתית על סמך חוות דעת של רופא אחד, ותהו האם לא ראוי היה לפני כן ללמוד היטב את הסוגיה ולשאול רופאים רבים.

תשובה: לא למדתי את סוגיית החיסונים, ואינני מתכוון ללמוד אותה, מפני שההלכה אינה עוסקת בבירור סוגיות הרפואה – אלא אחר שהרופאים מגבשים עמדה מקצועית, ההלכה קובעת על פי ערכי התורה מה אסור ומה מותר, מה חובה ומה מצווה. את ילדינו חיסנו בלא לשאול רופא, מתוך אמון במערכת. אולם כדי לכתוב תשובה לרבים, מצאתי צורך להתייעץ עם רופא ירא שמיים, מנוסה וחכם במיוחד, כדי לדעת מה משקל הטענות של המתנגדים לחיסונים לפי עמדת המומחים והחוקרים בתחום, שבאה לידי ביטוי בארגוני הבריאות בכל המדינות. על פי זה כתבתי שחובה להתחסן.

לא להעליל על הרופאים

היו שהאשימו את הרופאים בלקיחת שוחד מחברות התרופות, כדי שיפיצו ברבים את "השקר" שבחובה להתחסן ויגדילו את רווחי החברות. עוד טענו, שכל רופא שמעז להתנגד לחיסונים, דואגים חבריו המשוחדים לפטרו.

טענה זו יש לדחות באופן נחרץ בשתי ידיים. ראשית, האשמת ציבור שלם של רופאים ברשעות היא עוון חמור. גם כאשר חולקים ומתווכחים, מוכרחים לשים סייג לוויכוח ולא להעליל עלילות דם. למשל, הרופא ששאלתי מוכר לי כצדיק וירא שמיים, ולא ייתכן שיביע עמדה שמסכנת חיים בשביל רווח כספי. יתר על כן, בלא הוכחה נחרצת שציבור הרופאים לוקח שוחד אסור לומר דבר כזה, וכל האומר עובר על איסורי לשון הרע והוצאת שם רע, שהם מהאיסורים החמורים שבתורה. ייתכן שיהיו חוקרים ורופאים שקרנים, אבל להאשים ציבור שלם של רופאים שעוסקים בהצלת חיי אדם בשקר תמורת בצע כסף הוא דבר חמור.

פרט לכך, אין בטענה זו היגיון, שכן אין באפשרותן של החברות לשחד את כל הרופאים. יתר על כן, כל רופא וחוקר במעבדה שימצא בעיה באחת התרופות יזכה לתהילת עולם. ואף שחברות התרופות נוטות לממן ולפרסם מחקרים שמעודדים שימוש במוצריהן, אין ביכולתן לשחד את כל החוקרים בכל המעבדות שלא ימצאו בהם בעיות.

כשרות החלב לדוגמה

מסוגיית כשרות החלב אפשר ללמוד כיצד מיישמים את כללי הרוב והחזקה בהלכה, שאותם יישמתי גם ביחס לסוגיית החיסונים והרופאים – שסומכים על רוב הרופאים, וסומכים על חזקת הכשרות של כל רופא ורופא כל עוד לא הוכח אחרת. אקדים תחילה שמדובר בסוגיה מורכבת, שעלולה להיות קשה למי שאינו רגיל בלימוד הגמרא והפוסקים.

כידוע, חלב שנחלב מבהמה טריפה אסור באכילה. טריפה היא בהמה שחיית טרף ניסתה לטרוף ולא הצליחה, אבל בעקבות פציעתה ידוע שלא תחייה יותר מי"ב חודש. כיוצא בזה כל בהמה שיש בגופה פגם או מחלה, שידוע שיגרמו למיתתה בתוך י"ב חודש, נחשבת טריפה. וכיוון שהמוות מכרסם בבשרה של הטריפה, אף אם ישחטו אותה שחיטה כשרה – בשרה אסור באכילה. והואיל ובשרה אסור באכילה, גם החלב שלה אסור באכילה. בהמה טריפה שהתערבה בעדר, וחלבו אותה יחד עם שאר הבהמות – אם היו הכשרות פי שישים כנגד הטריפה כל החלב שחלבו מהעדר כשר, ואם לא היו פי שישים כל החלב אסור (שו"ע יו"ד פא, א-ב).

לפי זה לכאורה קשה, הרי ידוע שיש בין הפרות שאנחנו חולבים לפחות עשרה אחוזים של פרות טריפות מחמת סירכת הריאות, וכיוון שהן בשיעור של "מיעוט המצוי", חייבים מדברי חכמים לבדוק אותן אחר שחיטתן כדי להתיר את בשרן לאכילה. וכיוון שאי אפשר לבדוק אותן בחיים, איך מתירים חלב של פרה כאשר ידוע ש"מיעוט המצוי" של הפרות טרף, ואין פי שישים פרות שאינן טריפות כנגד הטריפות?

ביאר רש"י (שו"ת רש"י ס), שהואיל ואין אפשרות לבדוק את הפרה לפני השחיטה, סומכים על עיקר דין התורה שהולכים אחר רוב הפרות שאינן טריפות. וכן הוסכם על הראשונים והאחרונים. עוד יסוד חשוב ביאר ב'שבולי הלקט' (ב, כז), שכלל הוא שכל זמן שלא ראינו שהפרה נטרפה, החלב בחזקת היתר. ואף שבפועל לאחר השחיטה אנו מוצאים אחוזים מסוימים של טריפות, כל זמן שלא נשחטו, החלב של כל פרה ופרה בחזקת כשרות, הואיל ולא התעורר ריעותא לגבי הפרה שממנה חלבו. זו תמצית הסוגיה המורכבת הזאת, שבאמצעותה ניתן להבין באופן מובהק את כללי הרוב והחזקה שכל בית ישראל נוהגים על פיהם מדי יום כשאוכלים מוצרי חלב.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

החובה להתחסן

החיסון נגד חצבת – חיוני והכרחי • הטענות המדעיות נגד החיסון מתבססות על מחקר שהוכח כמזויף • הכלל ההלכתי שהולכים אחר הרוב נכון גם בתחום הרפואה: אם יש מחלוקת, הולכים לפי עמדת רוב הרופאים • אדם אינו יכול לפטור את עצמו מחיסון ולסמוך על התחסנותם של אחרים, כשם שאין זה מוסרי להשתמט מהצבא או מתשלום מיסים ולסמוך על שאר החברה • גם בשבתות החורף – לכתחילה צריך לקבוע את תפילת מנחה מספיק זמן לפני כניסת השבת, כדי לקבל את השבת לפני השקיעה

שאלה על חיסונים

מי שאינו סומך על הכלל שהולכים אחר הרוב, יימצא כל חייו בספקות ובעיות. הוא לא יוכל לסמוך על שום תעודת כשרות שמא המשגיח רמאי, ולא יוכל להתחתן כי אולי לא אמרו לו הכול, ולא יוכל להוליד כי מי יודע מה יקרה

שלום הרב, שמי שירה בליץ מנריה, אמא שחרדה לבריאות ילדיה, שקוראת הרבה בעניין החיסונים אך יודעת את מקומי. למדתי הרבה מאנשי רפואה במסגרת ייעוץ, וגם מאלו המקדישים מזמנם להסברה מעבר לשעות העבודה. בהתאם, ילדיי מחוסנים.

לאחר שנים של קריאה ברשתות החברתיות, אפשר לראות שיש הרבה מאוד בלבול בציבור בנושא חיסונים, ותפיסה רווחת ומסוכנת שכל אדם מסוגל להבין ולהגיע להחלטה "מושכלת" בעניינים הללו, בזכות יכולתו להשתמש בגוגל, שם כל המקורות שווים וכל צד לגיטימי. ישנם, לצערי, קולות נוספים המדברים נגד הידע המדעי, שצוברים תאוצה בעיקר בציבור הדתי.

תחושתי, ותחושתם של עוד רבים, שהציבור זקוק להדרכה ברורה בעניין הזה. הדבר נכון היום במיוחד, בעקבות התפרצות מחלת החצבת שלגביה ישנו מידע מוטעה רב ברשת במימדים שגדלים מיום ליום. אנו מבקשים שהרב יתייחס לנושא בעיקר מהפן ההלכתי בטורו 'רביבים', אני מאמינה שקול הלכתי סמכותי בעניין יועיל למתלבטים רבים ויתרום לבריאות הציבור, ובמיוחד לבטיחותם של אלה שמערכת החיסון שלהם חלשה מפאת מחלה או גיל והם נמצאים כרגע בסכנה מוגברת.

תשובה: החיסון נצרך, הסיכון זניח

כמו בכל עניין פניתי אל המומחה ביותר שאני מכיר בתחום, והוא ד"ר רפי קיים, רופא ילדים בהתמחותו, שבמשך שנים רבות משמש כרופא מחוזי של קופת חולים לאומית באזור ירושלים ורוב יישובי יהודה ושומרון. גם רוב תושבי היישוב שלנו נעזרים בשירותיו.

לדבריו החיסון לחצבת נצרך מאוד, שכן חצבת היא אחת המחלות המידבקות ביותר. לגבי השאלה האם יש בחיסון זה סיכון הוא השיב שכמעט שאין סיכון, עד שאפשר לומר שאין סיכון בכלל. כלומר בכל דבר יש סיכון מסוים, כולל הליכה ברחוב, אבל לסיכונים זניחים כאלה אין מתייחסים.

הטענות נגד החיסון שהוא כביכול עלול לגרום לאוטיזם, פיגור שכלי או נזק מוחי, אין להן סימוכין. המחקר העיקרי שעליו סמכו מתנגדי החיסונים התברר כמזויף, והוא נכתב בשביל עורכי דין כתמיכה לתביעה משפטית נגד חברות התרופות. לאחר שכותב המחקר המזויף הודה בזיוף, רישיונו כרופא נשלל, והעיתון שפרסם את המחקר התנצל על פרסומו.

אומנם החיסון מועיל ברמה של 97 אחוזים, אולם כשאחוז כזה באוכלוסייה מחוסן, גם אותם שלושה אחוזים מוגנים. לעומת זאת, כאשר קבוצות של אנשים אינן מתחסנות, החיסון הכללי כבר לא מועיל להם, וגם לא לאנשים שהתחסנו והם בכלל אותם שלושה אחוזים, והמחלה מתפשטת גם לאנשים שהמערכת החיסונית שלהם נחלשה מפאת מחלה או זיקנה.

הולכים אחר הרוב

היסוד לכך שסומכים על עמדת רוב הרופאים הוא מהתורה, שנאמר לגבי מחלוקת בבית הדין בין הדיינים: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). מזה למדו חכמים לכל הדינים, שהולכים אחר הרוב (ראו חולין יא, א-ב). וגם במחלוקות שבין רופאים הולכים אחר הרוב (שו"ע או"ח תריח; פניני הלכה ימים נוראים ח, 5). קל וחומר כאן, שכפי הנראה אין עמדה רפואית שמבוססת על מחקרים ועובדות בדוקות, השוללת את החיסונים.

אגב, מי שאינו סומך על הכלל שהולכים אחר הרוב, יימצא כל חייו בספקות ובעיות. זאת מפני שלא יוכל לסמוך על שום תעודת כשרות שמא המשגיח היה רמאי, ואף אם היה ישר, אולי הצליח בעל העסק לרמות אותו. הוא גם לא יוכל לשתות חלב, כי אולי הבהמה שממנה חלבו סובלת מסירכא שמטריפה אותה. ולא יוכל להתחתן כי אולי לא אמרו לו הכול. ולא יוכל להוליד, כי מי יודע מה יקרה. ולא יוכל לנסוע לדרכו, כי אולי תארע תאונה.

הבעיה המוסרית באי-התחסנות

אומנם יכולים ההורים שאינם רוצים לחסן את ילדיהם לטעון, שאין הם מוכרחים ללכת אחר הרוב, שכן אם הם לבדם לא יחסנו את ילדיהם – לא יקרה דבר (ואף הם יוכלו ליהנות מהחיסון של האחרים…). אולם עמדה זו נשענת על תפיסה לא מוסרית, שכן אם כל אדם ינהג כך, האוכלוסייה לא תהיה מחוסנת ומחלות קשות ומידבקות ייהפכו למגפות.

עמדה זו כמוה כעמדה של אדם שטוען שאם הוא לבדו ישתמט מהשירות הצבאי, ביטחונה של המדינה לא ייפגע, שכן חייל אחד פחות לא ישנה את מצב הביטחון הלאומי (ואף הוא ייהנה מההגנה שיספקו אלה שכן יתגייסו…). אולם אם כל אדם יעדיף את ביטחונו ונוחותו האישית, מצבנו יהיה איום ונורא.

כיוצא בזה לגבי מס הכנסה – אם אדם יאמר שלא יקרה כלום אם לא ישלם, יקיימו את מערכת הביטחון, החינוך, הבריאות, החברה, התחבורה וכו' ממיסיהם של שאר האנשים (וגם הוא ייהנה מכל הטוב הזה…). אולם אם עוד אנשים יעדיפו את טובתם האישית, החברה על כל מערכותיה תקרוס, וכל המעשים הטובים שנעשים בכספי המיסים יתבטלו.

טענה זו כל כך חזקה מבחינה מוסרית, עד שאם אומרים לאדם "הרוג את חברך שאם לא כן נהרוג אותך", חובתו להיהרג ולא לעבור ולהרוג את חברו. והנימוק: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?!" כלומר, מדוע לדעתך דמך אדום יותר מדמו של חברך, שמא דמו של חברך אדום יותר?! (פסחים כה, ב).

לא לפרוש מהציבור

על כיוצא בזה אמר הלל הזקן: "אל תפרוש מן הציבור" (אבות ב, ד). עוד אמרו חכמים: "בזמן שהציבור בצער ופירש אחד מהם ואכל ושתה, שני מלאכי השרת מלוין אותו ומניחין אוכלין (גחלים) על ראשו, ואומרים פלוני פירש עצמו מן הציבור בעת צרותיהם, אל יראה בנחמות ציבור" (פסיקתא זוטרתא שמות ב, יא).

כל עוד מדובר על הבעת עמדה ודיון ציבורי, יש לעודד גם השמעת דעות שונות. יתר על כן, ניתן להעריך שבזכות הביקורת על החיסונים, חברות התרופות ורשויות הבריאות נוקטות במשנה זהירות ועושות ככל יכולתן למזער את הסיכונים. אולם אחר הכול, יש לנהוג כפי הוראת רוב ככל הרופאים, שבמשך הדורות האחרונים הצליחו למגר מגפות אשר לעיתים גרמו למותם של מיליוני בני אדם.

בנוסף לכך, על נציגי הציבור מוטלת האחריות לבחון קביעת נהלים שיגנו על הציבור המתחסן מפני אלה שאינם מתחסנים במערכת החינוך וכיוצא בזה.


תוספת שבת למאחרים להתפלל מנחה

שאלה: אצלנו בבית הכנסת מסיימים את תפילת מנחה של ערב שבת לאחר השקיעה, במיוחד בימות החורף. האם עדיף להתפלל מנחה ביחיד כדי לקיים את מצוות תוספת שבת לפני השקיעה, או להתפלל עם הציבור ולהפסיד את תוספת שבת?

מצוות תוספת שבת

ראשית נבאר שמצווה מהתורה להוסיף מהחול על הקודש (יומא פא, ב; שו"ע או"ח רסא, ב, וביאור הלכה). קבלת השבת נעשית בדיבור, ונשים נוהגות לקבל את השבת בהדלקת הנרות ובברכה עליהם.

על ידי תוספת שבת אנו מראים בעצמנו שהשבת חביבה עלינו מאוד, עד שהננו יוצאים לקראתה כדי לקבלה לפני כניסתה, ומלווים אותה ביציאתה. כמו אורח יקר שיוצאים לקראתו בכניסתו ומלווים אותו מעט בצאתו לדרך. מצווה זו גם מלמדת אותנו שיש קשר בין ימות החול לשבת, ועל כן אפשר להוסיף מן החול על הקודש. ומכאן אפשר ללמוד על שאיפתו הפנימית של החול להיות קשור לקודש.

למעשה התשובה מתחלקת לשניים, לשואל היחיד ולציבור (פניני הלכה שבת ג, ה, 6).

כיצד ינהג היחיד

אם יסיים תפילת לחש לפני השקיעה, יוכל לקבל על עצמו תוספת שבת באמירת "בואי כלה שבת המלכה", באמירת "אני מקבל על עצמי תוספת שבת" או בכל לשון אחרת שמבטאת את קבלת השבת. שכן העובדה שהחזן עוד לא סיים את חזרת הש"ץ של תפילת מנחה אינה מונעת בעדו לקבל את השבת.
ואם גם את תפילת הלחש לא יספיק לסיים לפני השקיעה, לכתחילה יתפלל מנחה ביחיד לפני כן, מפני שיש סוברים שאי אפשר לקבל תוספת שבת ואחר כך להתפלל תפילת מנחה של חול (שו"ע רסג, טו; מ"ב מג; ס).

בדיעבד אם לא הספיק להתפלל לפני כן, או במצב שהוא מעדיף שלא להתפלל ביחיד, יוכל לקבל תוספת שבת ואחר כך להתפלל מנחה, ויסמוך על הפוסקים שסוברים שמותר לקבל שבת ואחר כך להתפלל מנחה של חול (ציץ אליעזר, מנחת יצחק, וליביע אומר יקבל את השבת במחשבה).

כיצד לנהוג בציבור

לגבי הציבור, לכתחילה יש לקבוע את התפילה לכל המאוחר עשרים דקות לפני השקיעה, כדי שיספיקו לסיים מנחה ולקבל את השבת. ואזי מיד לאחר סיום מנחה יכריז הגבאי: "בואי כלה שבת המלכה" והכול יקיימו בכך מצוות תוספת שבת. אבל אם ינהגו כמו שנוהגים בבתי כנסת רבים, שלא מכריזים על כך וסומכים על פיוט "לכה דודי" שבו מקבלים את השבת, יפסידו את המצווה.

בדיעבד, כשאין אפשרות להקדים את תפילת המנחה, יש לבחור אחת משתיים: או לקיים תפילה קצרה (בלי חזרת הש"ץ מלאה), כדי שיספיקו להכריז על קבלת השבת לפני השקיעה. או שהגבאי יכריז לפני מנחה "בואי כלה שבת המלכה", ויסמכו על הסוברים שאפשר להתפלל מנחה של חול אחר קבלת שבת (ציץ אליעזר, מנחת יצחק). ויש אומרים שהגבאי יכריז שכל אחד יקבל על עצמו את השבת במחשבה, ואחר כך יתפללו מנחה של חול (יביע אומר).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

דילמת היתר המכירה – גילויים חדשים

הספר החדש 'ובשנה השביעית', כרך ראשון מתוך מחקר מקיף על הרקע ההיסטורי להיתר המכירה, חושף את הנתונים העובדתיים על מצב המושבות • בתור סוגיה שנשענת על רקע היסטורי, מחקר של תלמיד חכם יכול לסייע בבירור המחלוקת • בספר, פרי עבודתו הממושכת של הרב ד"ר בועז הוטרר, משתקפת הדילמה של המתיישבים: לסמוך על תרומות, מכיוון שממילא העבודה החקלאית מביאה להפסדים, או לבנות התיישבות שעומדת על רגליה • הדילמה המציאותית נשענת על מחלוקת מהותית מהי אמונה – הסתמכות על הנס או קיום מצוות מחושב ומתוכנן

ספר חדש – 'ובשנה השביעית'

לאחרונה יצא לאור הכרך הראשון של מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר, ר"ם בישיבת הר ברכה, במסגרת מכון הר ברכה. שם הספר 'ובשנה השביעית', והוא עוסק בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל והיחס לשמיטה, תוך התמקדות במחלוקות הגדולות לגבי היתר המכירה. הכרך הראשון מוקדש לתקופה שמזמן הכיבוש העות'מאני ועד שלהי תרמ"ט (תחילת תקופת העלייה הראשונה).

שאלת המחקר: כמה היה דחוק?

עמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור – התורמים הגדולים, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום

בשביעית תשע"ה, בעת שעסקתי בכתיבת 'פניני הלכה' בנושא השביעית, למדתי על המחלוקת הגדולה ביחס להיתר המכירה, שהיא מהמחלוקות ההלכתיות המרכזיות בתקופתנו. חשתי חיסרון גדול בהכרת הנתונים על מצבה הכלכלי-חקלאי של ההתיישבות, שכן עיקר המחלוקת הוא על המציאות, עד כמה המצב דחוק. מפני שעל פי כללי ההלכה, שביעית בזמן הזה מדברי חכמים או ממנהג, וכיוון שיש ספק מסוים אימתי שנת השמיטה, אפשר להתיר בשעת דחק גדול לעבוד בכל עבודה בשביעית. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול מאוד, אפשר להחמיר מעט, ולהתיר את העבודה בשביעית באמצעות מכירת הקרקע לנוכרי. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול, ראוי להחמיר יותר, ולהתיר את העבודה בקרקע על ידי מכירה, כאשר המלאכות שיסודן מהתורה יתבצעו על ידי נוכרי, כפי שהתירו בפועל בהיתר המכירה. ואם אין דוחק, צריך לשבות מכל מלאכה.

מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר

הרב בועז הוטרר בטקס השקת הספר

פניתי לרב בועז הוטרר, שבמשך שנים רבות לומד ומלמד בישיבת הר ברכה, ותוך כך גם השלים תואר שני בהיסטוריה ותואר שלישי בתלמוד וספרות רבנית, בבקשה שיברר כפי יכולתו את מצבה הכלכלי של ההתיישבות – עד כמה הצליחה לעמוד על רגליה ועד כמה נזקקה לתרומות? מה היחס בין התרומות שקיבלה ההתיישבות העירונית בירושלים, שנקראה "היישוב הישן", ובין התרומות שקיבלה ההתיישבות החקלאית במושבות? עד כמה המתח סביב התרומות עמד בבסיס המחלוקת בשלביה הראשונים? ומי צדק בהערכתו בנוגע למציאות הכלכלית בהתיישבות?

הרב בועז שקע במכלול הסוגיות. מחקרו מגיע עד רמת פירוט העלות הנצרכת לקיום משפחה אחת במושבות ובירושלים, עלות הקמת משק וקיומו, עלות קניית הקרקעות ועלות ההתעסקות המשפטית אל מול השלטון העות'מאני וערבים עוינים. מחקרו מציג את התוכניות הכלכליות של מקימי המושבות השונות ותומכיהם, חלומותיהם, כישלונותיהם המרובים והצלחותיהם המצומצמות, כפי שכתבו באותם ימים במכתבים, ביומנים אישיים ובמאמרים וכתבות בעיתונות. קרוב לארבע שנים השקיע את מירב זמנו במחקר זה, וכעת יצא לאור הכרך הראשון מסדרה של לפחות שלושה כרכים, כאשר רק בשלישי יגיע לשמיטות שבהן היה מרן הרב קוק רבן של יפו והמושבות.

לאחר שקראתי את ספרו הבנתי עד כמה מחקר של היסטוריון מקצועי, שהוא גם תלמיד חכם, יכול לתרום להבנת המציאות בכלל, ולהבנת השאלות ההלכתיות בפרט.

המחלוקת אודות המטרה

מסקנתי הראשונה מלימוד הספר היא שהמציאות כדרכה הייתה מורכבת, ומכיוון שהכול היה חדש ולא מוכר, המציאות הייתה מורכבת אף יותר. לכן אפשר להבין את שני הצדדים, שכן כל צד מצא במציאות סימוכין לעמדתו. שורש המחלוקת נובע ממחלוקת עמוקה יותר בהבנת מצוות יישוב הארץ ומהי אמונה בה' ותורתו, והיא שהשפיעה גם על ניתוח המציאות.

כולם הסכימו שמצב המתיישבים היה דחוק, אלא שלדעת מתנגדי היתר המכירה היה צריך לעזור להם בצדקות ולאסור את העבודה בשביעית, שכן ממילא תוצאת עבודתם הייתה הפסדית. כלומר עלות הזרעים, השתילים, בהמות העבודה וכלי העבודה הייתה גבוהה מהרווח שהיה ביבול הדל שצמח בשדותיהם. כך שממילא המתיישבים נזקקו לתרומות, ומכיוון שעלות החזקתם בעת שישבתו תהיה זולה מעלות החזקתם בעבודה שמובילה להפסדים, מדוע שהתורמים לא יתרמו לשביתה בשביעית? יתר על כן, למדנו בתורה שבעוון הפרת השביעית גלינו מארצנו, ועל כן דווקא בזכות שמירת השביעית נזכה להתיישב בה.

מנגד, תומכי ההיתר האמינו שהמתיישבים חייבים למצוא את הדרך שבה יתפרנסו מעמל כפיהם ולא יזדקקו לתרומות. ואם גם בינתיים הם נכשלים ונזקקים לתרומות, הם מוכרחים להפיק לקחים ולהמשיך לעבוד בחריצות כדי להגיע למצב שבו יוכלו לעמוד על רגליהם. כך שהתרומות הן בעצם השקעה לטווח ארוך, שבעבודה נכונה תניב רווחים יפים. ואין לטעון שבזכות מצוות השביתה יזכו לברכה, שכן השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ואין בה את הברכה האמורה בתורה. מלבד זאת, אין לסמוך על הנס, ומכיוון שבפועל רואים שהמתיישבים אינם מצליחים להתפרנס, מוכרחים להזדקק להיתר המכירה – הן לשלב שבו ילמדו כיצד להתפרנס, והן לשלב שבו יצליחו להתפרנס. אבל אם ישבתו שנה אחת מתוך שבע שנים, יחזרו שוב למצב של דוחק והזדקקות לצדקות. בנוסף לכך, ההזדקקות לצדקות נחשבת בעיני רבים כעוון חמור יותר.

מי צדק?

מדרגות ישנן בשעת הדחק, והדחק הגדול ביותר הוא כזה שלא מאפשר לאדם קיום, עד שהוא נאלץ לעבור למקום אחר, או במקרה של יישוב הארץ – מונע ממנו לעלות לארץ מפני שאין לו אפשרות להתקיים בה. ומי קובע אם אפשר להתקיים? אלה שצריכים להתקיים!

המסקנה העולה מהספר היא שעמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור, התורמים הגדולים לקניית קרקעות ויישוב הארץ, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום. שכן עמדתם הייתה שמוכרחים להשתית את ההתיישבות על עבודה יצרנית (ראו שם עמ' 149, וגם בעמ' 235).

בעמ' 106 מובא מאמר מערכת של עיתון יהודי בלונדון, ששלל הגירה לארץ ישראל, בנימוק שהחובות שמטילות המצוות אינן מאפשרות להתקיים כלכלית בארץ. גם קרל נטר, ממקימי בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שהיה פעיל מרכזי בכי"ח בסיוע למהגרים יהודים, כתב בשנת תרמ"ב מאמר שעשה רושם רב, ובו הוא טען שקשה ליישב יהודים רבים בארץ, בין השאר בגלל המגבלות של המעשר והשביעית. לכן בפועל, בשם הארגון החזק כי"ח, סייע להגירתם של יהודים פליטים לארצות הברית (שם, עמ' 107).

כיוצא בזה מסופר (שם, עמ' 115-113) שיחיאל ברי"ל, עורך עיתון 'הלבנון', בעקבות פרעות ברוסיה וגלי ההגירה משם, ביקש לעודד עלייה לארץ ולא לאמריקה מחשש שיאבדו שם את אמונתם. אולם כשפנו לד"ר לויזון, נציג הוועד הלונדוני, שסייע לפליטים להגר לאמריקה ומערב אירופה, השיב ד"ר לויזון שאינו מעודד לעלות לארץ בגלל החובה ההלכתית לשמור את המצוות התלויות בארץ. עמדה זו השפיעה על ברי"ל, עד שהחל לתמוך ביישוב יהודים מחוץ לגבול עולי בבל, כדי להיפטר מחומרת חובת המצוות התלויות בארץ.

רבנים שעמדו על הקושי הזה, סברו שיש להתיר את כל העבודות בשביעית בלא שום מכירה. כך לדוגמה סברו שניים מגדולי התורה, הרב לפידות מרייסן והרב אלישברג מבויסק (שם, עמ' 117). אולם בפועל הם התירו היתרים דחוקים יותר, שלדעת רבים מ'חובבי ציון' לא היו מספקים.

הגירת היהודים

במשך תקופת העלייה הראשונה והשנייה, משנת תר"מ ועד שנת תרע"ד, בעקבות הקשיים הגוברים במזרח אירופה, שם חיו כ-80 אחוזים מיהודי העולם, רובם בעוני, הייתה הגירה גדולה של כשני מיליון יהודים לארצות המערב. לארצות הברית היגרו 1,700,000 יהודים, לארגנטינה – 100,000, לצרפת – 80,000, לקנדה – 60,000, ולדרום אפריקה – 50,000. לארץ מולדתנו, המקום שאליו נצטווינו לעלות, עלו רק 60,000 (שם, עמ' 104).

הסיבה העיקרית לכך היא מפני שהארץ הייתה שוממה, השלטון בה היה עוין, מושחת ואכזרי, והקיום בה היה קשה. אולם ככל שהקלו יותר על הדרכים להתפרנס בה, כך התרבו העולים, וככל שהקשו – התמעטו.

הברון הירש והברון רוטשילד

באותן שנים (תרמ"ב-תרמ"ט) עמדו תרומותיו של הברון רוטשילד על כמיליון וחצי ליש"ט, ורק כדי שההתיישבות תתייצב מבחינה כלכלית היה מוכן לתרום. בעמדתו זו נחשב בקרב חבריו העשירים כחולם ומאמין קיצוני, כי הם לא האמינו שההתיישבות בארץ ישראל תוכל לעמוד על רגליה, ולכן הפנו את תרומותיהם העצומות לדברים מועילים יותר לדעתם, כמו סיוע לקליטת יהודים בארצות המערב. יש לשער שאילו האמינו בסיכוייה של ההתיישבות בארץ להתקיים ואף לגדול, הסיוע לבניין הארץ היה פי עשרה. שכן לפחות עשרה יהודים באותה תקופה יכלו לתרום סכומים דומים ואף גדולים מתרומותיו של הברון רוטשילד.

לדוגמה, הברון הירש, שהיה האדם העשיר באירופה, ביקש להציל את הפליטים היהודים מרוסיה על ידי יישובם בהמוניהם כחקלאים בארצות העולם החדש. לשם כך העמיד לרשות יק"א, החברה היהודית להתיישבות שהקים, שמונה מיליון ליש"ט. כדי להבין את גודל הסכום, ראוי לציין שבפחות מחמישה מיליון ליש"ט אנגליה קנתה את חלקה בתעלת סואץ באותה תקופה.

מהי אמונה

אם נעמיק יותר נמצא שהמחלוקת נוגעת למהות האמונה. מתנגדי ההיתר סברו שהאמונה היא לסמוך על כך שכאשר נשבות בשביעית, יסייע ה' בידינו, ובינתיים נתקיים מתרומות. ותומכי ההיתר סברו שהאמונה היא שאפשר לעשות תוכנית רציונלית לקיום מצוות יישוב הארץ בלא לסמוך על נס או על תרומות.

מדובר במחלוקת בין תורת חוץ לארץ שמתגלה בשמיים בלבד, ונשענת על נס, כמו המן והשׂלו שירדו לאבותינו במדבר מהשמיים, ובין תורת ארץ ישראל שמגלה כי ה' הוא האלוקים בשמיים ובארץ, וכל הטבע וחוכמתו הנטועה באדם הם בריאה אלוקית, והמצוות צריכות להתקיים על פי כללי ההלכה המדויקים, המצריכים לשקול את המציאות לפי העובדות שלפנינו. ורק דרך זו היא דרכה של התורה, ורק בדרך זו זוכים לברכה, לגילוי שכינה ולגאולה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המנהגים ששרדו בזכות יהודי תימן

אומנם אין מקום לישיבות נפרדות לפי עדות, אבל התפילות והמנהגים צריכים להמשיך את מסורות העדות • המסורת של כל עדה שומרת על ערכים מסוימים, ואם מסורת אחת תאבד – יאבד חלק מעולם הערכים של עם ישראל • יהודי תימן שימרו את המנהג המקורי בהלכות רבות: קריאה בתורה מפי העולה, אכילת החגבים המותרים, ברכות השחר לפי סדר ההשכמה בבוקר ועוד • בני רוב העדות אינם מבשלים נוזלים בשבת, אבל כשמתארחים אצל משפחה מעולי תימן מותר לאכול מרק, שהרי בעלי הבית פעלו כמנהגם כפי שראוי

חנוכת בית הכנסת התימני

עולי תימן זכו לשמור במסירות ובדייקנות את מנהגיהם, ולכן בזכות לימוד מנהגי תימן אפשר להבין היטב את שורשי ההלכה והמנהג של כלל עדות ישראל. כמדומה שדבקות זו במסורת היא שהועילה לרבים מעולי תימן להשתתף באחוזים גדולים מהמקובל במצוות יישוב הארץ

בחסדי ה', שעות אחדות לפני שהטור יודפס, נחגוג את חנוכת בית הכנסת התימני ביישוב ובישיבת הר ברכה (בית הכנסת נבנה בהשתתפות הישיבה בקומה שמעל חדר האוכל). יש בשמחת מצווה זו גם אמירה חינוכית ועקרונית על הערך שבשמירת מנהגי העדות. אומנם בלימוד התורה אין להבדיל בין העדות ואין צורך בישיבות מיוחדות לעדות השונות, אולם בנוסחי התפילה ומנגינותיה ראוי להמשיך את נוסח האבות.

החינוך לתורה ואמונה מושתת על שני צינורות עיקריים: האחד הוא הלימוד וההבנה, והשני הוא המסורת והרגש. בבחינת "שמע בני מוסר אביך (תורה) ואל תיטוש תורת אמך (מסורת)". כאשר אחד הצינורות נפגע, החינוך כולו נפגע. לכן גם במסגרת הישיבה אנחנו מעודדים את התלמידים להתפלל בתפילת שחרית של שבת לפי נוסח אבות, כאשר בכל מניין יש רב מהר"מים של הישיבה. המניין התימני זכה למעלה יתרה, שהוא מונהג על ידי שלושה רבנים שהם ר"מים בישיבה – הרב אייל משה, הרב אורן דחבש והרב בראל שבח (מתקיימים בשבת גם מניינים מפוארים על פי נוסח ספרדי-ירושלמי, מרוקאי ואשכנזי, ועוד מניינים שמשלבים נוסח ספרדי ואשכנזי). במניינים הרגילים במשך השבוע הולכים לפי החזן.

בנוסף לכך, לכל מסורת יש ערכים חשובים שבלעדיהם כלל ישראל יחסר. ערך זה בולט במיוחד במסורת עולי תימן, שזכו לשמור במסירות ובדייקנות את מנהגיהם, ולכן בזכות לימוד מנהגי תימן אפשר להבין היטב את שורשי ההלכה והמנהג של כלל עדות ישראל. כמדומה שדבקות זו במסורת היא שהועילה לרבים מעולי תימן להשתתף באחוזים גדולים מהמקובל במצוות יישוב הארץ. כך בעלייה הראשונה בתרמ"ב, וכך ביישובי יהודה ושומרון, שכמדומה שאחוז עולי תימן בהם גבוה יותר משיעורם באוכלוסיית המדינה.

לכבוד אירוע זה, נדגים את דברינו בכמה הלכות ומנהגים.

קריאה בתורה

כאשר תיקנו חכמים שיעלו שבעה עולים לתורה בשבת, ושלושה ביום חול (מגילה כא, א), התכוונו שכל אחד מהעולים לתורה יקרא בתורה בעצמו. אולם כבר מתקופת הראשונים, כדי למנוע עלבון ואי נעימות מאלה שאינם יודעים לקרוא היטב, נהגו למנות "בעל קורא" שיהיה קורא בתורה בשביל כולם, והעולה רק יברך על עלייתו.

אומנם עולי תימן נוהגים עד היום כמנהג הקדום, שכל עולה קורא את קריאתו. שמירת מנהג זה הוא אחת הסיבות לבקיאותם של רבים מעולי תימן בתורה ובדקדוק (פניני הלכה תפילה כב, ה).

חגבים

שרץ העוף אסור באכילה, ובכלל זה כל המינים שיש להם שלושה זוגות רגליים וגם כנפיים, ומהם צרעות, דבורים, זבובים, צרצרים, גמל שלמה וחגבים. רק ארבעה מיני חגבים התירה התורה, ויש בהם שני סימנים מהתורה ושני סימנים מדברי חכמים (ויקרא יא, כ כא; חולין נט, א). אולם בכל הקהילות אבדה המסורת אודות החגבים, ורק בתימן ומרוקו, שבהן היו מצויים חגבים, נשמרה המסורת אודות החגב הכשר, שהוא הארבה שמתרבה בלהקות עצומות.

למעשה, אף שבני עדות אחרות לא נהגו לאכול את הארבה, הוא כשר לכל ישראל, שנאמנים הם בעלי המסורת בזה (פניני הלכה כשרות יז, ח).

ברכות השחר

המנהג המקובל על פי כמה ראשונים והאר"י, שכל אדם אומר את כל ברכות השחר בבת אחת, כדי שלא לשכוח אחת מהן. ואף מי שלא נהנה מעניין מסוים מברך עליו, לכן גם עיוור מברך "פוקח עיוורים", הואיל וכוונת הברכות להודות על הטובה הכללית שהעניק ה' לבני האדם.

אולם תקנת חכמים המקורית הייתה שברכות השחר ילוו את תהליך הקימה, ועל כל דבר נברך סמוך להנאתו, ועל ידי כך תהליך הקימה מהשינה יקבל משמעות עמוקה, כאשר ברכות התודה לה' ילוו כל שלב ושלב בקימה. וממילא על דבר שאין נהנים בו – אין מברכים. וכך פסק הרמב"ם למעשה, ורק מבין עולי תימן יש שנוהגים כך עד היום (פניני הלכה תפילה ט, ב ג).

הפנייה למערב ב"בואי בשלום"

מנהג ספרד לפנות לצד מערב במשך אמירת "מזמור לדוד" וכל פיוט "לכה דודי", ומנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד לפנות למערב רק בסוף "לכה דודי" בבית הפותח ב"בואי בשלום". ומנהג תימן וקצת ספרדים שלא לפנות כלל לא למערב ולא לפתח, שאין למנהג זה מקור בתלמוד.

ברכת לישב בסוכה

אף שמעיקר הדין, לפי ראשונים רבים, כל אדם שנכנס לסוכה בסוכות צריך לברך "לישב בסוכה", נהגו בני כל העדות כדעת רבנו תם, שמברכים "לישב בסוכה" רק על האכילה. אולם עולי תימן נוהגים על פי הרי"ף והרמב"ם ורוב הראשונים, לברך "לישב בסוכה" בכל עת שנכנסים לסוכה כדי לשהות בה. וכיוון שהברכה על הישיבה, נוהגים לברך בעמידה לפני שמתיישבים (פניני הלכה סוכות ג, ה).

נענועי הלולב

אמרו חכמים בתלמוד (סוכה לז, ב) שדרך נענוע הלולב היא: "מוליך ומביא מעלה ומוריד". לדעת רבים הכוונה לנענע לארבע רוחות ולמעלה ולמטה (רא"ש, שו"ע תרנא, ט). ויש אומרים שהכוונה כפשוטו, מוליך ומביא כנגדו, ומעלה ומוריד, בלא צורך לפנות לארבע רוחות (רמב"ם ז, י), וכן מנהג תימן בלאדי (פניני הלכה סוכות ה, 2).

תקיעות שופר

מנהג התרועה המקובל הוא כקול בכי, היינו קולות קצרים וקטועים. ומנהג תימן כקול יללה, שהקול אינו נקטע אלא מתרעד ומתרעש, וכל הרעדה נקראת קול אחד. כשנעיין נמצא שהתרועה באשכנז ובספרד דומה להתפרצות בכי, שנקטע בלא שליטה, ואילו התרועה בתימן היא כדוגמת יללה שנעשית כביטוי של בכי ואבל באופן נשלט, כפי שמקובל אצל עולי תימן, לשלוט יותר ברגשות (פניני הלכה ימים נוראים ד, 11).

עוד נוהגים עולי תימן להגביר את התקיעה והתרועה בסופה, והמקשיב יבין שהכוונה לבטא בתקיעה את שיא השמחה, ובתרועה את שיא הצער.

בסדר התקיעות בחזרת הש"ץ ישנו מנהג עתיק, לפיו תוקעים למלכויות תשר"ת, לזיכרונות תש"ת ולשופרות תר"ת, כפי שכתבו הרי"ף, רמב"ם, תוספות ורא"ש. ורק עולי תימן ומקצת קהילות אשכנז שימרוהו (שם ד, 2).

מנהג תשליך

יסוד מנהג אמירת "תשליך" בתקופת הראשונים באשכנז, ובמשך הדורות, לאחר שהאר"י שיבחו, הפך לרווח גם בקרב ספרדים. אומנם אין חובה לקיים את מנהג התשליך, וכן למעשה יש מגדולי ישראל שלא נהגו לקיימו (הגר"א). וכן נוהגים רוב יוצאי תימן (פניני הלכה שם ג, טו).

ארבע כוסות בברכה וצלי בפסח

לדעת גאונים וראשונים (רי"ף ורמב"ם), צריך לברך "הגפן" לפני שתיית כל אחת מארבע הכוסות בליל הסדר, הואיל וכל אחת מהן מצווה בפני עצמה. וכך מנהג יוצאי תימן ואשכנז. אומנם דעת הרא"ש שיש לברך על הכוס הראשונה והשלישית בלבד, וכן מנהג ספרדים (פניני הלכה פסח טז, כא).

אמרו חכמים במשנה (פסחים נג, א), שבמקומות שנוהגים לאכול בשר צלי בליל הסדר – רשאים להמשיך במנהגם, ובמקומות שלא נהגו לאכול צלי – כדי שלא להיראות כאוכלים מבשר הפסח שלא במקומו, אסור לאכול צלי. למעשה בני כל העדות אינם אוכלים צלי, ועולי תימן נוהגים לאכול צלי בליל פסח (פניני הלכה פסח טז, לב).

תשעת הימים וספירת העומר

נהגו הראשונים להחמיר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בתשעת הימים, הואיל ואמרו חכמים שממעטים בהם בשמחה. אולם עולי תימן נוהגים כדין המשנה (תענית כו, ב), שרק בסעודה המפסקת שלפני צום תשעה באב נמנעים מאכילת בשר ושתיית יין (פניני הלכה זמנים ח, יג).

מנהג ספרדים ואשכנזים מימות הראשונים שלא להסתפר בספירת העומר, אולם מנהג תימן הקדום היה שלא להימנע מתספורת כל הספירה, ואחר כך החלו להחמיר בזה. אבל הורו הרב משרקי בעל השתילי זיתים ומהרי"ץ (פעולת צדיק ב, עו) להסתפר בערב שבת (פניני הלכה זמנים ג, 9).

ניקור החֵלב וגיד הנשה

המנהג המקובל כיום בישראל הוא על פי הניקור הירושלמי, להחמיר מאוד ולנקר כל מה שקרוב ודומה לחלב ולהסתעפויות גיד הנשה ושומניו, עד שמאבדים מהבשר האחורי כ 13 25 אחוזים ממשקלו. ורק עולי שתי עדות, תימן ומרוקו, שמרו בדייקנות את מסורת הניקור, לפיה מאבדים רק כ 5 10 אחוזים ממשקל הבשר האחורי.

מכיוון שמדובר במסורת אחראית של חכמים ויראי שמיים, גם בני עדות אחרות שרוצים לסמוך על מסורתן רשאים. אולם בהשגחות המיועדות לציבור הרחב, נוהגים לחשוש לחומרות כל המסורות כפי הניקור הירושלמי.

קליפת סירכות

למנהג ספרד, כאשר נמצאה סירכא (גידול) על הריאה – הבהמה טריפה, ועל כן חייבים לאכול "חלק", היינו בהמות שלא נמצאו סירכות על ריאתן. אולם בתימן נהגו להקל לבדוק את הסירכות, על ידי קילופן בסכין ובדיקה על ידי בצבוץ במים אם יש שם נקב, כפי הגדרת בשר כשר (מהרי"ץ מקור חיים לא, צו, כעיקר הדין ברמב"ם הלכות שחיטה יא, ו ט). והראיה לשיטתם מהידוע במציאות, שסירכות אלו אינן ממיתות את הבהמות בתוך י"ב חודשים. וכעין זה היה גם מנהג אשכנז ומרוקו.

חימום מרק בשבת

לדעת רמב"ם ועוד ראשונים, הכלל ש"אין בישול אחר בישול" חל גם על תבשילים נוזליים כדוגמת מרק, שאם נגמר בישולם, למרות שהתקררו, מותר לחמם אותם בשבת לחום שהיד סולדת בו. וכן הוא מנהג עולי תימן.

מנגד, ראשונים רבים סוברים שהואיל והחום הוא עיקר הבישול בנוזלים, בנוזלים "יש בישול אחר בישול", ולכן אסור מהתורה לחמם בשבת מרק שהתקרר. וכן מנהג עולי ספרד ואשכנז. אבל כאשר מתארחים אצל תימני מותר לאכול מהמרק שחימם, הואיל ועשה זאת על פי ההלכה לפי מנהגו (פניני הלכה שבת י, ו).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד