מערכת כשרות תורנית-לאומית

להיזהר מחנופה לבג"ץ גם כאשר מרוצים מפסקיו ● חנופה לרשעים מעניקה להם כוח עד שיפגעו גם במחניף עצמו ● ביקורת פנימית על רבנים ודיינים ● רמת ההכשר של 'הרבנות' משתנה ממקום למקום.

יחס חנופה לבג"ץ

בשבוע שעבר כתבתי על חילול ה' הנורא שבבתי המשפט החילוניים, על הנזק העצום שבית המשפט העליון גרם לאופיה היהודי והישראלי של המדינה, על החרפה שבעירוב בג"ץ בשאלות הלכתיות, ועל הסכנות שנשקפות לחיילינו בעקבות פסקי בג"ץ שונים. בהמשך לדברים אלו יש לבקר גורמים שונים שמשבחים את בית המשפט העליון. למשל, לאחר פסיקת בג"ץ בנושא השמיטה, היו אישי ציבור דתיים ששבחו את בג"ץ.

כמדומה ששבח זה נחשב בכלל איסור חנופה לרשעים. איסור שלמדוהו חכמים מן הפסוק "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג, ושם בספרי). ועוד לפני כן נצטווינו (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך", וכשאי אפשר להוכיח, נצטווינו לכל הפחות שלא לחזק את המרשיעים בדברי שבח. ואפילו מי שאינו משבח את עצם קיומו של בית המשפט החילוני, אלא רק משבח החלטה אחת שלו – כל זמן שלא הזכיר יחד עם זאת את חילול ה' שבעצם קיומו ואת הנזקים האיומים שגרם למדינת ישראל, הרי הוא עובר באיסור חנופה (עפ"י שערי תשובה ג, קפט).

חומרת החנופה ועונשה

נאמר בתלמוד (סוטה מא, ב): "אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה – אפילו עוברים שבמעי אמם מקללים אותו". איסור החנופה מבטא את המחאה כלפי הרע שבעולם. כאשר מחניפים לרשעים, הרי שנותנים להם כוח להמשיך כך בעתיד, ולכן העוברים שעומדים להיוולד, שהם מייצגים את הדור הבא, מקללים את זה שבעטיו יימשך כוחם של הרשעים.

ולפעמים אדם חושב: ומה אעשה, הלא הם שולטים, אחניף להם מעט כדי שאהיה מקובל בחברת בעלי הכוח, וכך אחזק את מעמדי ואת המטרות שאני מאמין בהם. אבל עליו לדעת כי לבסוף, בכוח שנתן בחנופתו לרשעים – יתחזקו הם כנגדו לפגוע יותר בו ובערכי ישראל המקודשים. וזהו שנאמר "אמר רבי אלעזר: כל המחניף לחבירו – סוף נופל בידו, ואם אינו נופל בידו – נופל ביד בניו, ואם אינו נופל ביד בניו – נופל ביד בן בנו".

ביקורת פנימה

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהצורך לבקר את מוסדות הרבנות ובתי הדין, וגם על כך נצטווינו – "הוכח תוכיח". ביקורת זו אינה נגד עצם קיומם של מוסדות קדושים אלה, אלא כנגד כשלים בפעילותם.

במשך שנים מוסד הרבנות הולך ומתדרדר, מרבנים שראו בתפקידם שליחות ציבורית למען הכלל, למצב שבו אנו מוצאים רבנים שמערבים בתפקידם המקודש שיקולים פרטיים של קריירה, מעמד ומשכורת. רבנים מתמנים על פי שיקולים פוליטיים וקשרים משפחתיים, בלי לשים לב לטובת הציבור. בעבר, רבנים כיבדו את חותמת הכשרות שלהם, ואכלו מן המוצרים שתחת השגחתם. כיום ישנם רבנים רבים שמעניקים תעודת כשרות, ובלא להתבייש מצהירים שאין ראוי לשומרי כשרות "האמיתיים" לאכול ממוצרים אלו.

גם בבתי הדין מתמנים דיינים שאינם מתאימים. חלקם מתמנים משיקולים פוליטיים, והם מאחרים לדיונים ומתרשלים בתפקידם. וחלקם אמנם צדיקים באופן אישי, אבל באופיים אינם מתאימים לתפקיד. או שהם תמימים מדי, וכל טענה מתקבלת על ידם בלא ביקורת ראויה, או שהם חיים בעולם אחר, ואינם מכירים את שיחם של הבאים לפניהם לדין.

על היחס לגופי הכשרות השונים

שאלה: בעקבות הדברים שנכתבו בשבוע שעבר, כנגד המבזים את מרן הרב קוק זצ"ל ואת הסוברים שהיתר המכירה הוא כשר – כיצד צריך להתייחס לגופי הכשרות המשמיצים את היתר המכירה.

תשובה: מותר לרבנים חשובים, שנשענים על גדולי הדורות הקודמים, לחלוק על מרן הרב קוק זצ"ל ולשלול את היתר המכירה, אבל אסור להחרים אותו. מחלוקת מותרת, אבל פסילה גמורה של בעל הדעה השנייה אסורה.

בתחילה קיווינו שגופי הכשרות שאינם מקבלים את היתר המכירה יימנעו מלבזות את גדולי ישראל המסכימים להיתר. אולם בזמן האחרון הולך ומתברר שמתבצעת תעמולה חריפה של פסילה אישית של מרן הרב קוק זצ"ל ושל כל המסכימים להיתר המכירה. ובמטבע שאדם מודד, נכון למדוד לו. ויש מקום להתאמץ להעדיף הכשרים של מי שאינו פוסל את היתר המכירה.

וכפי שפרסמו גדולי הרבנים מבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, שיש להעדיף תחילה פירות שגודלו על ידי יהודים בחממות, או בערבה הדרומית או באוצר בית דין, ולאחר מכן להעדיף פירות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, שהואיל והשמיטה בזמן הזה עדיין מדברי חכמים – ההיתר הוא טוב ומקובל.

הכשר הרבנות לעומת בד"צים

שאלה: האם זה אומר שיש להעדיף את ההכשרים של 'הרבנות' על פני הבד"צים השונים?

תשובה: הכשרי הרבנות הם אוסף הכשרים של הרבה רבנים מקומיים, מהם מקפידים יותר ומהם מקפידים פחות. ולכן אי אפשר לומר שיש להעדיף את הכשר הרבנים המקומיים, במיוחד שלפעמים הרבנים המקומיים עצמם אינם אוכלים מההכשר שבחתימתם.

אבל אם נדע על מוצרי מזון שאינם מקבלים פירות נוכרים עם הכשר טוב – יש להעדיף אותם. רבני המקומות השונים יחד עם בעלי חנויות המכולת יכולים לבצע זאת.

הצורך בהקמת ארגון כשרות

אילולי היו גופי כשרות שונים מבזים את ההולכים בדרכו של מרן הרב זצ"ל, היה אפשר להישען עליהם. ואף שיש לנו הערות הלכתיות על גישות מסוימות, כמו למשל גופים אשכנזיים שמתעלמים מפסקי גדולי הספרדים, וכן להיפך. וכן העדר חלוקה ברורה בין רמת כשרות רגילה לרמת כשרות מהדרין – דבר שפוגע הן ברוצים לשמור על כשרות רגילה כהלכה, והן בחפצים להדר בשמירה על כשרות – מכל מקום היינו יכולים להסתדר, תוך מגעים ובירורים בנושאים החשובים לנו מבחינה תורנית.

אבל כאשר אנו מוצאים סגנון מבזה ומחרים, הרי שיש צורך להקים גוף כשרות רציני, שיתווה את דרכו לאורו של מרן הרב קוק זצ"ל. גוף זה צריך לפעול ברמת מוסריות ואמינות גבוהה במיוחד, ללא אינטרסים אישיים או שיקולים פוליטיים.

המסתפקים בהכשר רגיל יקבלו הכשר שכל הסומך עליו יידע שהוא כשר לפי רוב הפוסקים. והרוצים הכשר למהדרין, יידעו שהם מקבלים מוצר כשר לדעת כל הפוסקים המחמירים. כשרות זו תכלול את כל מערכת האמינות של המוצר, גם ביחס לאיכות המוצר מבחינה בריאותית והן בהגינותו הכללית של היצרן, שלא יהיה למשל מהתומכים בחילול שבת בפרהסיא וגם לא יהיה למשל מאלה העושקים את עובדיהם. וכך מתוך מצב של בדיעבד יכול לצאת דבר טוב, שיקום גוף כשרות איכותי וטוב מהקיימים כיום.

שילוב הכוחות

כהמשך ליוזמות השונות של רבני הציונות הדתית ביחס לשמיטה, כדוגמת: 'אוצר הארץ', 'רבני צוהר' ו'כושרות', יש אפשרות להקים עתה את מערכת הכשרות הזו. ובתנאי שהכול יתנהל בקפדנות מרבית. לשם כך צריכים להקים ועדה קבועה של רבנים פוסקים, שיכריעו בשאלות העקרוניות. ובפועל, בראש המערכת צריכים לעמוד רבנים שהתמחו בענייני כשרות, ושאינם חשודים בפשרנות או ברצון להקל ולמצוא חן בעיני חילונים.

מקצועיות קפדנית

למרות אי הנעימות שבדבר, יש הכרח להדגיש זאת, מפני שיש הבדל גדול בין הוראת הלכה ליחיד הבא לשאול, שאז בדרך כלל מדובר בשעת הדחק, וצריך על פי ההלכה לחפש לו היתר, לעומת מערכת ציבורית, שצריכה לבנות את עצמה באופן מערכתי לכתחילה (כדוגמת מקווה טהרה, שהואיל והוא משמש לרבים, צריך להיות כשר לפי כל השיטות).

יתר על כן, מדובר בשוק רווי אינטרסים, שיודע להפעיל לחצים עצומים על נותני הכשרות, החל משוחד ממשי ועד שוחד של מחמאות. אפשר להציע ל"כבוד הרב" סכומים נאים לחלוקה לנזקקים, והכול לפי שיקול דעתו בלבד (כלומר גם בני משפחתו יכולים להיחשב נזקקים). אפשר גם, מתוך הוקרה עמוקה לדברי תורתו, לתרום סכומים נכבדים להפצת תורתו או לכולל שלו. ויש כאלה שאפשר לפטמם בדברים, כמו לשבח את גישתם הפתוחה, שבזכותה המשחדים הולכים ומתקרבים לדת, ואפילו דקדקו בפסח האחרון לאכול חרוסת… ומנגד, אם ידרוש הרב המכשיר דבר שיחייב אותם בהשקעה כספית, יתלוננו מרה שבעקבות אטימותו, היחס שלהם לדת נחלש. הם כבר שקלו ברצינות להתחזק, אבל עתה, לאחר משבר האמון, קשה להם, וזה חילול ה'… מלבד זאת שבעקבות פסיקתו המחמירה של הרב יצטרכו לפטר עשרות עובדים, ובתוכם אמהות חד הוריות ואלמנות…

לכן צריכים לעמוד בראש גוף כזה רבנים פקחים שמכירים את דרכי המניפולציה, ויש להם גם את מידת התקיפות והיכולת להתמודד עם לחצים חזקים.

ואין בזה פגם למי שאופיו שונה. לכל אדם ולכל רב תפקיד משלו, יש שהם רכים כקנה וטובים ללמד ולקרב, ויש שהם קשים כארז וטובים לעמידה על המשמר.

האם אפשר להדליק נרות בברכה במסיבות חנוכה

שאלה: פעמים שאנשים מתאספים בלילי חנוכה לחתונות ומסיבות שונות, וכדי לתת ביטוי חשוב לימי החנוכה רוצים לקיים הדלקת נרות בברכה, שעל ידי הברכה, כל הקהל יעמוד בשקט לכבוד המצווה ויענה אמן וייזכר בנס ובמשמעות ימי החנוכה. האם אפשר לנהוג כך?

תשובה: נחלקו בשאלה זו גדולי הפוסקים. רבים מחמירים וסוברים שרק על הדלקת נרות שבבית ובבית הכנסת תקנו חכמים לברך, אבל במקומות אחרים אסור לברך (ציץ אליעזר טו, ל, מנח"י ו, ס, וכך מוסרים בשם הרב אויערבאך ועוד רבים).

לעומתם יש סוברים שמותר להדליק בברכה, כדי לפרסם את הנס. וכמו שתקנו להדליק בבית הכנסת כך מותר ומצווה להדליק במסיבות וחתונות ציבורית (הרב ישראלי זצ"ל, יבי"א ז, נז, ו). ויש אומרים שאם יתפללו שם תפילת ערבית, יחשב המקום קצת כבית כנסת, ויהיה מותר להדליק בו בברכה.

והרוצה לסמוך על המורים לברך – רשאי. ואפשר להציע, שאם יש שם יהודי שאינו רגיל להדליק בכל יום נרות חנוכה אבל הוא חפץ לקיים את המצווה, שיכבדו אותו בהדלקת הנרות, שעל ידי כך יתחזק בקיום המצווה (יעוין בפניני הלכה זמנים יב, טו).

להזמנת הספר 'רביבים', ובו וההתייחסות לסוגיות אקטואליות בענייני: "נישואין, חינוך, משפחה וקריירה", ממיטב המאמרים שהתפרסמו בטור זה, עם תוספות משמעותיות, אפשר להתקשר לטלפון: 02-9709588

בלי בג"ץ

כניעת הרבנות לתכתיב בג"ץ בנושא היתר המכירה ● מעמד הרבנות מתדרדר ● דין בית המשפט כערכאות של עכו"ם שאסור לדון בפניהם ● בית המשפט מסכן את חיי היהודים ואת החיים היהודיים.

פולמוס השמיטה

לפני כחודש הורה בג"ץ לרבנות הראשית להעניק הכשרים על פי 'היתר המכירה' בשמיטה. לפני כן היו רבני ערים שלא הסכימו לתת תעודת כשרות למפעלים ולמסעדות שרצו לסמוך על 'היתר המכירה', והרבנות הראשית נתנה להם גיבוי. לאחר פסיקת בג"ץ נכנעה הרבנות הראשית ושינתה את עמדתה, ונתנה למספר רבנים סמכות להעניק הכשרים לנוהגים על פי 'היתר מכירה'.

איסור ערכאות

ואוי לנו וצר על מעמדה של הרבנות שהולך ומתדרדר. אם סברה שאסור להעניק הכשר להיתר המכירה, מדוע כופפה עצמה בפני בג"ץ? וכי אפשר שהרבנות הראשית תהיה כפופה לבית משפט שכל יסודו הוא חילול ה'? שהרי נצטווינו בתורה (שמות כא, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", כלומר דווקא על פי משפטי התורה הללו תשפטו, ולא לפי חוקים אחרים. ואף אם יהיו השופטים יהודים, ובמקרה מסקנתם תהיה תואמת את משפט התורה, כל זמן שספר החוקים שלהם אינו מושתת על התורה, אסור לדון לפניהם. ועליהם חלים דברי הרמב"ם (הל' סנהדרין כו, ז): "כל הדן בדייני נכרים ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו". וכך פסקו גדולי ישראל בעת הקמת המדינה, וביניהם הרב הרצוג זצ"ל (הרב הראשי), והרב צבי פסח פרנק זצ"ל (רבה של ירושלים). וכך כתבו רבים וביניהם: ציץ אליעזר (יב, פב), ויחוה דעת (ד, סה). 

כמה צדקו דברי תורתנו

היו שרצו ללמד זכות על בית המשפט, הואיל ורוב השופטים בו יהודים, והוא פועל בחסותה של המדינה היהודית, שמא אין דינו כדין "ערכאות של גויים". אבל מלבד מה שדווקא על ידי כך חילול ה' גדול יותר – כל המביט על השפעת בית המשפט על מדינת ישראל רואה כי זהו הממסד המסוכן ביותר הן לאופיה היהודי של המדינה והן לביטחונם של ישראל. 

נזקי בית המשפט העליון

הוא שקבע שרשות השידור תעבוד בשבת. הוא שפגע בקדושת המשפחה בהעניקו מעמד למיני זיווגים אסורים. הוא אחד הגורמים המרכזיים למניעת הניצחון במלחמה נגד הפלשתינים. הוא שאסר הפעלת 'נוהל שכן' שנועד להצלת חיילינו. הוא שפגע ביכולתנו להפציץ בתי מחבלים, ושוב גרם בכך לסיכון חיילינו. הוא שאסר להחזיק בשבויי אויב כדי לשחרר את השבויים שלנו. הוא שמנע העדפת התיישבות יהודית בארץ ישראל. הוא שמנע תמרוץ גיוס לצה"ל על ידי קצבאות ילדים. 

הוא שתמך בעתירות ערבים כדי לקרב את תוואי הגדר לקו הירוק. 

אלה הן רק מקצת מן הדוגמאות לפגיעתו הקשה של בית משפט באופיה היהודי של המדינה ובביטחונה. והחמור והמסוכן ביותר הוא, שכל זה נעשה באיצטלה צדקנית של מוסר וצדק. הדיקטטורה באיצטלה של דמוקרטיה, הפגיעה בקדשי ישראל באיצטלה של קידמה ותרבות, ההגנה על רוצחים באיצטלה של מוסר.

ואף אם אולי אפשר להבין כי מי שניתנה בידו ההזדמנות להתמנות לשופט בבית המשפט החילוני, נכון שיפעל להנחלת ערכי היהדות במסגרת זו – מכל מקום הפנייה לבג"ץ בנושאי הלכה ורבנות היא דבר מסוכן וחילול ה' נורא. וגם אם בפעם אחת יזכו העותרים לניצחון בעמדה שנדמית להם כצודקת, הנזק שגרמו בכך מרובה מהתועלת. 

ביזוי דעת מרן הרב זצ"ל

בעניין פולמוס השמיטה המתרגש עלינו, ישנה אופנה בציבור החרדי להתחצף באופן נורא כנגד מאור ישראל מרן הראי"ה קוק זצ"ל. נתפרסמו לאחרונה מאמרים וספרים כנגד 'היתר המכירה'.  אך מרוב חוצפתם, כשהם דנים ב'היתר', לא נאה להם להזכיר את השם 'הגאון הרב קוק זצ"ל'. מי שמתייחס כך לגדול הדורות האחרונים, סימן שגם לימוד תורתו פגום בתכלית. גם אלה שלא קיבלו את דברי מרן הרב קוק זצ"ל, אם היו יראי שמיים באמת, ידעו את גודל מעלתו בתורה, צידקות וקדושה.

ויש שטוענים כי גם אלה שתמכו בעבר ב'היתר המכירה' – בעקבות הנסיבות שהשתנו היו היום מחמירים. הם כבר חייבים להזכיר את דברי מרן הרב זצ"ל, אבל גם הם מתחמקים מהזכרת שמו, ומציינים רק את ספריו (את שאר הרבנים מזכירים בשמם כמובן). 

ואף הם חוטאים, שאף כי מותר לטעון שגדולי הדור הקודם היו בשינויי הנסיבות משנים את עמדתם, מכל מקום הלא יש עמנו גדולים וטובים מאותם בעלי טענות, אשר מורים שמותר לסמוך על 'היתר המכירה' גם כיום. הלא כך סבר מו"ר הגאון הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל. וכך סוברים, יבדלו לחיים ארוכים, הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א (יעוין בילקוט יוסף שביעית, תשובה שלימה וארוכה), והראשל"צ הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א, כמובא בהרחבה בספרו החדש 'מאמר מרדכי'. 

ואם היו טוענים כי ישנם תלמידי חכמים חשובים שסוברים שאין לסמוך על ההיתר, היו דבריהם צודקים. אבל החצופים הללו טוענים שאין מי שיתיר אותו היום, וגדול עוונם, שפרצו גדר בביזוי תלמידי חכמים והרבו מחלוקת שלא לשם שמים. וזה שרבים חוטאים בזה עד שדשו בחטא זה רבים, אולי עושה את כותבים המאמרים למעין שוגגים, מה שיכול להפחית מעונשם, אבל אינו מפחית מעצם גודל החטא והנזק הגדול שגורמים לסילוק שכינה מישראל. 

פניו המכוערות של הממסד הרפואי 

לפני חודש סיפרתי על פסיקתה של הרבנות להתיר השתלות לאחר וידוא מוחלט של מות גזע המוח, ועל הממסד הרפואי שהכשיל את ביצועו של ההיתר, בסרבו לשתף רב בקביעת רגע המוות. לפתע התברר שכבודו של הממסד הרפואי חשוב יותר מהכול: מצדם שימותו כל הצריכים השתלות, ובלבד שהרבנות לא תהיה שותפה בקביעת רגע המוות. 

כאילו כדי לחזק את הדברים, פרסם ד"ר ערן סגל, מנהל היחידה לטיפול נמרץ בבי"ח שיבא ויו"ר האיגוד הישראלי לטיפול נמרץ, מאמר בעיתון 'הארץ', בו הוכיח כי אכן הממסד הרפואי עדיין חוטא בבורות ובהתנשאות. הוא לא מבין מה עניינם של רבנים בשאלה זו, הוא לא שמע שהתורה עוסקת בשאלות מוסר וחיים, לדעתו רק הרופאים רשאים להחליט בזה. הוא מתנשא לאלף את קוראיו בינה, כאילו מושג המוות הוא ברור ומוסכם. 

כפי הנראה ד"ר סגל לא אוהב כל כך את ח"כ פרופ' אריה אלדד. בהזכירו אותו במאמרו בחר להשמיט את תואר הפרופסור שלו. בסך הכול הואיל לכתוב "רופא בהכשרתו", בעוד שפרופ' אלדד היה קצין רפואה ראשי של צה"ל, ראש מחלקה בבי"ח הדסה, ומומחה בעל שם עולמי בתחומו. כך כנראה יחסו של הממסד הרפואי למי שמוכן להתחשב בעמדת היהדות. אולי גם עמדותיו הימניות מפריעות לד"ר סגל. 

נותר רק לקוות שלפחות בחוליו ד"ר ערן סגל משתדל לטפל כהלכה. 

שאלה כאובה בכיבוד הורים

שאלה כאובה אצל ילדים יתומים, או ילדים של הורים גרושים: כיצד עליהם להתייחס לאשת אביהם או לבעל אמם? פעמים רבות הם חשים כלפיהם טינה, שכן הם תפשו את מקומו של ההורה 'האמיתי', ומתוך תחושת נאמנות לאביהם שנפטר או לאמם שנפטרה, הם אינם מוכנים לקבל את בעל אמם או אשת אביהם. 

ופעמים שהתרגלו לכך שאמם עמדה לרשותם במשך כל שעות היממה, והנה נכנסה דמות חדשה למשפחה, וזה כביכול על חשבונם. לפתע כשהם קוראים לאמם שתבוא, היא צריכה להכין ארוחה לבעלה החדש.

כיבוד אשת אביו ובעל אמו

עמדת ההלכה ברורה: חייב אדם לכבד את אשת אביו למרות שאינה אימו, וכן חייב אדם לכבד את בעל אמו, שנאמר (שמות כ, יב): "כבד את אביך ואת אמך". ולכאורה היה לא היתה צריכה התורה לומר פעמיים 'את', אלא שהמילה 'את' באה ללמדנו שלא רק את ההורים צריך לכבד, אלא אף את בן זוגם. שאם ההורים התגרשו או התאלמנו, והאב התחתן עם אשה אחרת, חייב בנו לכבדה, שנאמר: "את אביך" – אף את אשת אביך. וכן אם אימו התחתנה עם בעל אחר, חייב הבן לכבד אותו, שנאמר: "ואת אמך" – אף את בעל אמך (כתובות קג, א).

ואמנם יש עדיין הפרש בין ההורה האמיתי לבין בן זוגו, שכלפי ההורה האמיתי יש גם מצוות 'מורא', שנאמר (דברים ו, יג): "איש אמו ואביו תיראו", ואילו כלפי בן הזוג יש רק מצוות 'כיבוד'. 

ומהו הכיבוד שחייבים כלפי בן הזוג של האב או האם? שאם יצטרך עזרה – יעזרו לו בכל מה שהוא נצטרך. אם יבקש, למשל, שיביאו לו כוס לשתות – יביאו, ואם יצטרך עזרה לילך עמו – ילווהו, ממש כמו שצריכים לעזור להורים. וכן יתייחסו אליו בכבוד. 

אבל במצוות המורא אין חייבים, כלומר כאשר הוא נכנס לחדר, אין צריך לעמוד מלוא קומתו לכבודו כשם שמעיקר הדין צריך לקום לקראת ההורה האמיתי, אלא מספיק לקום קמעה, כדרך שקמים לפני אנשים מכובדים. וכן אין איסור להזכיר את שמו.

מעשה באלמנה שלא הצליחה להינשא בגלל ילדיה

ודין זה חשוב מאוד. שמעתי על מקרה של אלמנה מוכשרת ויפה, בת שלושים וחמש, שבחסדי ה' מצאה בן זוג מוצלח והתחתנה עמו. אולם ילדיה הגדולים (סביבות גיל בר מצווה) התנהגו אליו כל כך רע, עד שהוא נאלץ לברוח מהבית והם התגרשו. כך נהגו בניה גם כלפי ההצעות שהגיעו אח"כ. בינתיים עברו שנים רבות, הילדים גדלו, התחתנו ועזבו את הבית. הם כבר לא הפריעו לה להינשא, אבל היא היתה מבוגרת, עברה את הגיל שבו יכלה ללדת, וכבר לא הגיעו אליה כמעט הצעות. היא נותרה בודדה עוד עשרות שנים. 

וזהו שצוותה התורה לכבד "את אמך" – "את" לרבות גם את בן הזוג של האם, מפני שאם לא יכבדו אותו, באם שלהם הם פוגעים.

לא לעקוף את התורה

האם ההתנגדות לשביתת המורים גורמת לעושק שלא כדין?● אילו הובאה השאלה לפני בית דין, יתכן בהחלט שהיה מורה למורים לשבות ● המורים הדתיים לא צריכים ללכת כפתאים אחרי מנהיגות חילונית.

תגובה בקשר למאמר על שביתת המורים

לאחר בקשת המחילה מכבוד הרב – אני חש שהלכות השביתה שכתב הרב מעוותות דין וגורמות לעושקים שלא כדין להמשיך לעשוק (זאת המציאות). 

איני מבין כיצד אפשר לכתוב בהרחבה על נושא כזה (אדם הקורא את דברי הרב חש שהרב מתנגד לשביתה!), ולאחר מכן לכתוב – אני מצטט – "בלא הכרות מעמיקה לא ניתן לקבוע עמדה". האם כך נקבעת הלכה בישראל?

תשובה 

כפי שכתבתי, לדעת הרבה פוסקים, אסור לפועלים לשבות ללא הסכמת בית דין או רב חשוב. ויש מקילים, מפני שהרבנים אינם שותפים כיום בהנהגה הציבורית-כלכלית. וכאשר מדובר בשביתת מורים הכרוכה בביטול תורה – לכל הדעות אסור למורים לשבות בלא הסכמת הרבנים. ובהחלט יתכן שאם העניין היה מובא לפני הרבנים – המסקנה היתה שעל המורים לשבות. אלא שהואיל והעניין לא נידון כראוי, ממילא אסור לבטל את התלמידים מלימודם. וזה מה שכתבתי בסוף, שללא היכרות מעמיקה של כל פרטי העניין לא ניתן לקבוע עמדה אחראית.

מלכתחילה היו המורים הדתיים צריכים לא ללכת כפתאים אחר מנהיגות חילונית, אלא לדרוש שבית דין חשוב, שייעזר במומחים לכלכלה וארגון, יבדוק את מצב המורים וההוראה ויקבע עמדה בסוגיה. וגם בדיעבד, לאחר שהשביתה כבר החלה, אפשר להעלות את הסוגיה בפני בית דין חשוב. וכל זמן שלא עשו זאת, אסור להשתתף בשביתה. אמנם בשעת הדחק, מי שישאל רב חשוב ויקבל היתר להשתתף בשביתה, יש לו על מה לסמוך. 

תורה של דיעבד

יש שמנהלים את חייהם לפי הכוחות השולטים בשוק – מעסיקים, פועלים, תקשורת, דעת קהל עכשווית, אינטרסים פוליטיים וכו'. אלא שהואיל והם דתיים, הם נתקלים בהתנגשויות בין המקובל בחברה החילונית למצוות התורה, ועליהם למצוא מיני "פתרונות" או "היתרים", איך להכשיר את החיים החילוניים. פעם יסמכו על דעת יחיד, פעם יאמרו שזו שעת הדחק, ופעם ישנו פרט מסוים ועל ידי כך לא יהיה בדבר ממש איסור. וכך התורה נשארת מונחת בקרן זווית. לא שוכחים אותה לגמרי, אבל היא גם לא מדריכה את חיינו, ובוודאי שלא מביאה חיים וגאולה לעולם.

דרכים לחמוק מקיום התורה

אכן במצוות רבות ניתן לחמוק מהדרכות התורה. ניתן ללבוש תמיד בגדים שפטורים מציצית. ניתן להקנות במתנה את כלי האכילה לגוי ולהיפטר ממצוות טבילתם, להלוות תמיד ב'היתר עסקא' ולהיפטר ממצוות ההלוואה, למצוא סיבה לגור רחוק מההורים ולהיפטר ממצוות כיבודם, להמציא סיבה כלכלית לגור בחו"ל ולהיפטר ממצוות יישוב הארץ וממצוות התלויות בארץ. 

ולפעמים ישנם מצבי דיעבד הקרובים לאונס, עד שכמעט ולא ניתן לקיים את המצווה, ואזי אין מנוס מלמצוא דרך להיפטר מחובת קיומה. במקרים אלה חכמים הדריכו אותנו למצוא פתרונות כדי לחמוק מחיוב המצווה. כמו למשל, מכירת הוושט של בהמות מבכירות לגוי כדי להיפטר ממצוות בכור בהמה. וכן לגבי פרוזבול ו'היתר המכירה' בשמיטה. 

תורה של לכתחילה

אבל לכתחילה אנו חפצים שכל חיינו יהיו ספוגים בהדרכות התורה. וכך גם לגבי מאבק המורים על שכרם – אפשר לחפש היתרים לפיהם מותר למורים לציית לראשי הארגון. אבל מדוע שמורים יראי שמיים לא ישתדלו מלכתחילה להדריך את חייהם לפי התורה? מדוע יימנעו מלשאול חכמים מתחילה כיצד הדרך להיטיב את מצב המורים וההוראה – ובמיוחד שכך דעת רוב הפוסקים, כפי שכתבתי במאמרי הקודם.

בעזרת ה' בפעמים הבאות אצביע על מספר נושאים בסיסיים שארגון המורים מתעלם מהם.

לז' כסלו, יום פטירת הרב חרל"פ זצ"ל

בשנה שעברה לקראת ז' כסלו, יום הסתלקותו של הגאון הצדיק הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב', הקדשתי שני מאמרים לתיאור דמותו. אולם עדיין לא הספקתי לספר על חזיונו המופלא ליד הכותל המערבי, שהתרחש בי' מרחשון תרע"ו. 

הרב חרל"פ (תרמ"ב-תשי"ב), פאר גידוליו של היישוב הישן, היה מגדולי התורה שבדור בהלכה ובפלפול, באגדה ובקבלה, והיה מופלג בצדיקות וחסידות, ומעל כל זה היה תלמידו המובהק של מרן הרב קוק זצ"ל (הרב קוק היה מבוגר מהרב חרל"פ ב-17 שנה). ואמנם הרב חרל"פ ברוב ענוותנותו אמר שאינו ראוי להיקרא תלמידו של מרן הרב, אבל ללא ספק הרב חרל"פ נחשב לאחד מיוחד בין גדולי תלמידיו, והרב קוק אהבו מאוד. 

בזכות צדקותו וחסידותו המיוחדת, זכה הרב חרל"פ להערכה והערצה מכל גדולי התורה שבדור. אפילו קנאי ירושלים הכירו בגדולתו, ומספרים שבעת שנבחר הרב קוק לרבה של ירושלים בשנת תרע"ט, היו מביניהם שחפצו למנות את הרב חרל"פ לרבה של 'העדה החרדית', וזאת בתנאי שינתק את קשריו עם הרב קוק. אך הרב חרל"פ כמובן שלא הסכים לכך ('בשדה הראי"ה' 310-309).

סיפר הרב נריה שראה כתב יד מהרב חרל"פ שהסביר מדוע קרא לספרו 'לחם אבירים', וכך לשונו: "ראיתי שיהיה שם של רבינו הגרא"י הכהן קוק זצוק"ל נקרא על חיבור זה, יחד עם שמי אבדל לחיים" (אבירים – אברהם יצחק יעקב משה). ופעם אחרת, בהיות הרב חרל"פ רב צעיר, כתב: "רוב מחשבותי מתורתו", "חיי תלויים בחייו ונפשי קשורה בנפשו".

דברי הרב הרצוג על הגרי"ם חרל"פ

כששמע הגאון הרב הרצוג (הרב הראשי לאחר הרב קוק) על חסידים שרוצים לנסוע לחו"ל לביקור אצל אדמורי"ם, תמה ואמר: "איני יודע מה הם מחפשים בחו"ל, הלא יש להם כאן רבי גדול, ילכו אצל רבי יעקב משה חרל"פ ואצלו ימצאו הכול".

החזיון השמימי בכותל

בעת מלחמת העולם הראשונה, בהיות הרב קוק בסביבות גיל חמישים, נקלע הרב קוק לאירופה ולא יכול לשוב ארצה. והרב חרל"פ היה כותב אל רבו מכתבים בהם הביע געגועים נוראים לרבו הקדוש. ובאחד ממכתביו מיום כ"א שבט תרע"ז, סיפר כיצד התפלל ליד הכותל המערבי, ומן הסתם גם התפלל על חזרתו של רבו לארץ, ובתוך כך זכה לקבל גילוי שמימי, וכך לשונו: "… לו ידעתי בבירור שמכתבי זה יגיע בוודאי לידי מרן הקדוש שליט"א, אז הייתי צריך להאריך בכמה דברים נעלמים וסתומים, אך מפני הספק אכתוב ברמז, כי עוד בחודש חשוון דאשתקד נצטוויתי לכתוב לו ולהודיעו "כי נשגב ונפלא הוא למאוד התדבקות מחשבתו בכותל המערבי, תשוקתו הגדולה להתדבק בשכינה שלא זזה משם, עושה רשמים נוראים, רק דיחד עם זה דרוש שלא יסיח דעת ממני תלמידו, ומכיוון שהעולם לקוי לסיבת אי התחברותנו במקום אחד דרוש שעל כל פנים בדעת ובמחשבה לא יהיה פירוד והיסח הדעת בינינו, והחובה מוטלת על מרן שלא להפסיק את תשוקתו על הכותל הקדוש, בצירוף הכוונה להעלות גם את תלמידו על ידי ריבוי תפילות והתאמצות בכוח גדול".

ועוד כתב אח"כ באופן מפורט יותר, שכך נצטווה בגילוי המזהיר: "וצריכים לכתוב להרב שהוא עתה בחו"ל, אשר הנך מקושר בו נפש בנפש, שירבה להתפלל בעדך, להעלותך למדרגת רוח הקודש, כמו שהוא בעצמו מתעסק להתעלות, ואילו הייתם שניכם ביחד באלו הימים אז כבר הייתם מתעלים, כי התגברות החיצונים עליכם הרבה, ובפרט עליך (על הרב חרל"פ), עד שאי אפשר לשער כלל התגברותם, ואילו הייתם ביחד היה עולה לכם לגרשם כליל, והייתם עולים למדרגה נישאה, והייתם מעלים עמכם את כל ההויה, והייתם מאושרים כל ימי חייכם וכו' וכו' וכו', ואתה ורבך צריכים לתקן את כל העולם כולו, והלוואי שיימצאו לכל הפחות שני אנשים כאלה בעולם, וכו'. 

והנה נפש רבך משתוקקת מאוד להיות אצל כותל המערבי, ולפעמים על ידי רוב השתוקקותו ושהוא מכוון בנפשו כאילו הוא אצל הכותל המערבי, הנה נפשו היא באה באמת שמה, ושואבת משם כל רעיונותיה ומחשבותיה, והוא מתעלה מאד באותה שעה לאיש יותר גבוה ורם ביראת ד' וביטול עצמיותו לפניו יתברך שמו, ולכן גם אתה בכל פעם בואך אל הכותל המערבי להתפלל שם, מוטל עליך לכוון להעלות גם את רבך". 

וממשיך הרב חרל"פ: "אלה הם קטעים אחדים מהחזיון הנפלא ההוא, שמידי דברי בו וזכור אזכרנו, לבי הומה ובוער… ולא עלה בידי לקיים כל אשר נצטוויתי אז, ולא הגעתי למה שהבטיחני להתעלות…" ומסיים הרב חרל"פ בבקשה ממרן הרב: 

"ולכן גם בתוך המון פעולותיו יזכור גם אותי, עבדו המוכן לשרתו, לפקדני פעם בפעם במכתביו האהובים והקדושים, לרומם את רוחי ולהחיות את נפשי הנדכאה, כי הרי לפי המדובר גם הפרט שלנו כלל גדול הוא… עבדו הנרעש והנפחד מפחד זכרון שמו הקדוש, המשתחווה מול הדרת פני קדשו" (המכתב מובא גם בשדה הראיה ע' 330-331).

דברי הרצי"ה

בעת שאבי מורי היה תלמיד בישיבת 'מרכז הרב', העניק לו מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל את החוברת 'הד הרים', בה מובאים לקט מכתבים חשובים שכתב הרב חרל"פ לרב קוק ואל בנו הרצי"ה. ובתוכם המכתבים שבהם מספר על החזיון שהיה לו ליד הכותל המערבי. 

לאחר מכן שאל אבי מורי את הרצי"ה, מה היתה תגובתו של מרן הרב לאותו חזון. באותו זמן עוד לא יצא לאור כרך ג' של אגרות הראי"ה, וסיפר לו הרצי"ה, שהרב כתב לו: "אקווה שמזמן לזמן ייפקד חביבי הדרת כת"ר בקול מקודש" (אגרות ח"ג תתקט). והוסיף הרצי"ה, שאם כך קיווה עבור הרב חרל"פ, אז מסתמא שאצל מרן הרב זה היה שכיח.

הלכות שביתה

העיקרון ההלכתי קובע שאסור לעובד להפסיק את עבודתו באמצע התקופה שלה התחייב ● זכותם של בני העיר לקבוע תקנות שמאפשרות שביתה, באישור סמכות תורנית.

יחס ההלכה לשביתה

לפי רוח ההלכה, אין ראוי לכתחילה שפועלים ישתמשו בנשק השביתה כדי לתבוע העלאת שכר. ושני צדדים לדבר. האחד – אדם שהתחייב לעבוד, אסור לו להפסיק באמצע הזמן שהתחייב עליו. השני – דרך השביתה היא דרך של כוחנות ולא דרך של בירור אמיתי עם מי הצדק. וכך יוצא שעובדים ששביתתם גורמת נזק רב מצליחים להשיג משכורות גבוהות מאוד, ולעומתם עובדים ששביתתם אינה גורמת נזק לאנשים החזקים במשק, כדוגמת העובדים הסוציאליים, נשארים עם משכורות נמוכות. 

במציאות מתוקנת, כך היה ראוי לנהוג: אם יהיו לפועל או לארגון הפועלים טענות – יש להפנותם לבית דין מיוחד המתמחה בדבר, שהוא יפסוק מה השכר הראוי תוך התחשבות בכל הגורמים, כדוגמת: השקעת העובד, התמורה היוצאת מעבודתו, השכר המקובל במשק וכדומה. באופן זה גם המשק ישגשג ללא השבתות ולחצים כוחניים, וגם המשכורות של כלל הפועלים יהיו גבוהות יותר.

וכך נמסר שהיתה דעת מרן הרב קוק זצ"ל, כפי שמסר רש"ז שרגאי (תחומין ה, 295). וכך כתב הראשל"צ הרב עוזיאל, שיש להקים בית דין שיהיו בו תלמידי חכמים ואנשי מדע בתחום הכלכלה והחברה, והם ידונו בכל סכסוך עבודה (משפטי עוזיאל חו"מ מב, ו-ז). וכך היתה דעתם של עוד פוסקים רבים, וביניהם: הרב פרנק, הרב אוירבך, הרב ישראלי והרב חיים דוד הלוי (עיין תחומין ח"ה 289-300).

כעיקרון ישנו איסור לפועל שהתחייב לעבוד לשבות

כעיקרון, אסור לפועל שהתחייב לעבוד במשך זמן מסוים להפר את התחייבותו. ואם הפר התחייבותו, על פי ההלכה, כל זמן שלא נגרם נזק ממשי למעסיק – זכותו של המעסיק להתרעם עליו, אך אינו יכול לתבוע ממנו פיצויים; ואם שביתת הפועל גורמת נזק ממוני למעסיק, הוא יכול לתבוע את הפועלים על הפגיעה בעסקיו, והם יצטרכו לפצותו על הנזקים שנגרמו עקב הפרת התחייבותם לעבוד. ואם כן, מה יעשה מי שאינו מרוצה משכרו? יפסיק את עבודתו בסיום הזמן שנקבע בחוזה, אבל לא יפסיק באמצע (עפ"י שו"ע חו"מ שלג, ה-ז). 

מותר לציבור לקבוע תקנה שמתירה לשבות

זוהי ההלכה באופן עקרוני. אלא שזכותם של בני העיר או של בעלי אומנות מסוימת לקבוע לעצמם תקנות ומנהגים, ובכלל זה לקבוע את זכות השביתה אפילו בתוך הזמן שהפועל התחייב לעבוד. אולם כל זאת בתנאי שתקנות אלו יתוקנו בהסכמת "חבר-עיר", היינו בהסכמת בית דין או אדם גדול בתורה המעורב בענייני הציבור, כדי שאותו בית דין או תלמיד חכם יבחן האם אין בתקנותיהם עוולה (ב"ב ט, א, שו"ע ורמ"א חו"מ רלא, כח). 

מחלוקת האם מותר לשבות בלא רשות בית הדין

השאלה היא האם כיום, כשהרבנים ובתי הדין אינם מפקחים על ענייני הציבור, רשאים בני העיר או בעלי אומנות לתקן לעצמם תקנות שלא כפי ההלכה המקורית. דעת כמה פוסקים שבמקום שאין תלמידי חכמים המעורבים ומשפיעים על כל ענייני הציבור, מותר לארגוני הפועלים לארגן שביתות כראות עיניהם. וכך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ חו"מ א, נח-נט). 

לעומתם הרבה פוסקים סוברים שאסור לפועלים לשבות בלא הסכמת בית דין, וכך משמע שדעת הרב אוירבך (תחומין ה, 289), והרב ולדנברג (ציץ אליעזר ב, כג), והרב חיים דוד הלוי (על"ר ב, סד). לפיכך, מלכתחילה צריך כל פועל הרוצה לשבות להקדים ולשאול רב מוסמך שיכריע לו בכל מקרה ומקרה לגופו – האם מותר לו לשבות או אסור. והרוצה לסמוך על הסוברים שאין צורך כיום בהסכמת בית דין – רשאי.

האיסור למורים ורופאים לשבות

אלא שכל זה אמור לגבי עבודות רגילות שאין בהם מצווה, אבל למורים המלמדים תורה אסור לשבות. שכן כל מי שיכול ללמד תורה מצוּוה ללמד גם בחינם, ומה שנותנים שכר למורים הוא כדי שלא יצטרכו לחפש פרנסה אחרת ויהיו פנויים ללמד. אבל אם המורה אינו הולך לחפש פרנסה אחרת, עליו להמשיך ללמד את הילדים. וכן לגבי רופאים ואחיות, כיוון שיש מצווה לרפא בחינם, גם אם משכורתם אינה הולמת את מאמציהם אסור להם לשבות. כמובן שמותר להם לחפש עבודה אחרת, אך כל זמן שלא הלכו לעבוד במקום אחר, כיוון שהם פנויים – חובה עליהם להמשיך לרפא בחינם. את סכסוכי העבודה במקצועות המצווה הללו יש לפתור על ידי בוררות ולא על ידי שביתות.

המקרים הנדירים שבהם מותר לשבות

רק במקרים נדירים, כאשר המעסיק אינו מוכן לבוא לדין או לבוררות, ונראה שללא שביתה ייגרם נזק למערכת החינוך או לרפואה הציבורית, מותר להתייעץ עם בית דין, ורק לאחר קבלת היתר מיוחד – מותר לשבות. מפני שלפעמים צריך לבטל תורה כדי לקיימה אחר כך למשך זמן ארוך.

שביתת מורים צריכה הסכמה רבנית מיוחדת

לפיכך כל עוד אין אישור מפורש מבית דין חשוב או מרב חשוב המקובל על הציבור במקום (מרא דאתרא), אסור למורה המלמד תורה להשתתף בשביתה. ואף אם ארגון המורים מאיים עליו שלא יסייעו לו אם יצטרך אי פעם לסיועם בעתיד – אסור למורה להשתתף בשביתה. וכמו שאם יאיימו עליו שאם לא יאכל בשר טרף יפגעו בזכויותיו, לא יאכל בשר טרף, כך אם יאיימו עליו שאם לא ישבות לא ייצגו אותו בעתיד – לא ישבות. ובזכות זה יזכה להיות מחנך אמיתי שהערכים הרוחניים מגמת חייו, ובזה ישמש דוגמה לתלמידיו שיילכו בעקבותיו לתפארת התורה העם והארץ (ע' אג"מ חו"מ א, נט; הרב אוירבך תחומין ה 289; מנחת צבי ח"ב י).

דין המורות

גם למורות שמלמדות בנות תורה אסור לשבות ללא היתר רבני. ואין לומר שהואיל ונשים אינן מצוּות במצוות תלמוד תורה, ממילא אין בשביתתן ביטול מצווה ומותר להן לשבות. מפני שבאמת גם נשים מצוּות ללמוד את כל המצוות השייכות להן ואת כל יסודות האמונה. נמצא שגם המורות שמלמדות את הבנות הלכה ואמונה מקיימות מצווה. ובנות שמרגישות צורך ללמוד עוד, סימן הוא שתלמודן חשוב להן כדי להעמיק את האמונה והשייכות לתורה, ואף לימוד זה נעשה מצווה ואסור לבטלו (כמבואר בפניני הלכה ליקוטים ח"א א, טז).

האם מותר למורים ללימודי חול לשבות

רבים סבורים שרק את לימודי הקודש אסור להשבית, אבל לימודי החול, כיוון שאין מצווה ללומדם, חלים עליהם הדינים הרגילים. ואם מנהג המדינה להתיר שביתות, מותר למורים ללימודי חול להשתתף בשביתות. וכבר למדנו שגם לשביתה רגילה, לדעת הרבה פוסקים, צריכים לקבל הסכמה מרב חשוב.

אולם לעניות דעתי נראה שבכל מוסד שבו לימודי הקודש הם העיקר ונוספים עליהם לימודי חול, גם את לימודי החול אסור להשבית בלא היתר רבני מיוחד. וזאת מפני שכאשר לימודי החול נעשים אגב לימודי הקודש, אף הם נחשבים לענף מצווה.
שכן אמרו חז"ל במסכת שבת (עה, א): "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב): 

ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ומבארים הרמב"ם והמהר"ל ורבים מגדולי ישראל שאין הכוונה כאן לומר שרק חכמת האסטרונומיה חשובה וראויה ללימוד, אלא הכוונה לומר שכל מי שיכול להבין בחכמה את סדרי הטבע שברא ה' אלוקינו ואינו מבין, הרי הוא מתעלם ממעשה ה', שכן הקב"ה מתגלה אלינו דרך הבריאה והמדע. ועוד מבואר שם בגמרא, שעל ידי שישראל בקיאים בחכמות החיצוניות נעשה קידוש ה' בעיני העמים. ואמר הגר"א שכל מי שחסרה לו ידיעה בחכמות חיצוניות חסרות לו כנגד זה מאה ידות בתורה (כמבואר בפניני הלכה ליקוטים ח"א א, יד). 

נמצא שאף לימודי החול, כשהם נערכים בתוך תוכנית שעיקרה קודש, נחשבים כמסייעים ושייכים לחינוך לאמונה ותורה, ואסור לבטלם בשביתה. במילים אחרות, כאשר המגמה של כל מערכת הלימוד היא לשם שמים, לחנך את הבנים והבנות לחיות חיים שלמים של אמונה בעולם הזה, אזי כל מערכת הלימוד נחשבת כמקשה אחת, ואסור להשבית מערכת חינוך זו שכולה מצווה. 

אבל במקום שלימודי הקודש אינם מודגשים כראוי להם, כלומר אינם מקבלים את המקום המרכזי הן מבחינת השעות והן מבחינת החשיבות, אז לימודי החול נחשבים כעומדים בפני עצמם, וממילא דין המורים ללימודי חול כדין כל הפועלים, שמותר להם לשבות כמנהג המדינה.

הערות בשולי הדברים

כיוון שפרטי הוויכוח בין ארגון המורים לממשלה אינם ידועים, קשה לחוות דעה. פעמים רבות מפרסמים הצדדים חצאי אמיתות, ובלא היכרות מעמיקה לא ניתן לקבוע עמדה. ובכל זאת, בשולי הדברים אפשר להעיר מספר הערות. האחת, אכן ברור ששכר המורים נמוך יחסית. אם רוצים שאנשים מוכשרים יילכו למקצוע ההוראה, מוכרחים להעלות את השכר. הערה שנייה, שעות העבודה של המורים מעטות יחסית, ובאופן זה קשה להגיע להישגים לימודיים משמעותיים. הערה שלישית, הכיתות גדולות מדי. הערה רביעית, הסיבה המרכזית לירידת מעמד המורים הוא הקו החינוכי השולט כיום, לפיו הכול יחסי, האמת והשקר נזילים, הגבול בין הטוב לרע מטושטש, היחס למורשת מזלזל, וממילא כך היחס גם למורה האמור להעביר את המורשת. במצב כזה המורה הוא בסך הכול שמרטף, כי את האמת הרי כל אחד צריך לברר לעצמו לפי מה שטוב לו. 

כאשר בבתי הספר ילמדו ערכי נצח, אמת וצדק מתורת ישראל, אז יכבדו את המורים, וירצו לשלם להם משכורת מכובדת.

צדקה לכתובת הנכונה

שאלה מרווק מבוגר שכל הבחורות לא מספיק יפות בעיניו ● רגישות מוגזמת וחולנית לכל פגם אסטטי ● בגיל מבוגר יש לתת יותר משקל לבחירה השכלית ● עצה למבוגרים: במקום להכיר בחורות חדשות, לחשוב שוב על אלה שכבר פגשת

שאלה מבחור שמחפש יופי

שאלה: הגעתי לגיל שלושים ושתיים. כבר שבע שנים אני נפגש עם בנות (אולי כבר מאה) ועדיין לא מצאתי את בת זוגי. בהתחלה הייתי אופטימי, הייתי משוכנע שאמצא את מי שאני מחפש. הדרישות שלי אינן גבוהות,  בסך הכול אני מחפש בחורה טובה ויפה.

כיום אני כבר די פסימי. כל מי שאני נפגש עמה נראית לי לא מספיק יפה. לפעמים אני יודע שמדובר בבחורה טובה מאוד, אני מנסה להמשיך את הקשר, אבל מחסום היופי אינו מאפשר לי להתקדם להחלטה. אני לא יודע מה קורה. לפעמים אני מבקש מחברים שיפגישו ביני לבחורה יפה שראיתי, אבל כבר בתחילת הפגישה אני רואה שזה לא זה, מקרוב היא פחות יפה ממה שהיה נדמה לי. משהו לא בסדר אצלי. אולי אני צריך להתחתן בלי להתחשב כלל ביופי. מה עושים?

רגישות אסטטית מוגזמת

תשובה: כמדומה שאכן אתה כבר יכול להגיע למסקנה שמשהו לא בסדר אצלך. רגישותך לכל פגם אסטטי מוגזמת עד חולנית. התיקון לכך הוא להתעמק בפסוק (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" ולשנן אותו בלי סוף. אגב, יש לציין כי פעמים רבות בעיה זו נובעת מפגם הברית.

ראה כמה רעה היא מידת התאווה. היא כאילו מבטיחה תענוגות, אבל בפועל גורמת לצער וסיגופים. וכך ימיך ושנותיך עוברות עליך בצער ובדידות, ללא שמחה ואהבה. יותר מזה, גם אם תמצא בחורה שתיראה לך יפה – קרוב לוודאי שלאחר זמן היא כבר לא תמצא חן בעיניך, כי היופי הוא חמקמק וסובייקטיבי, ולאחר שמתרגלים אליו הוא נעשה משעמם. וכשנזכרים איך לפני זמן קצר הוא גרם לסערת רגשות, תחושת ההתפעלות הופכת למיאוס. רק כאשר היופי מתלווה לתכונות טובות, אז הוא מקרין תחושה של שלימות, וקסמו אינו פג.

לכן כדאי שתחפש בחורה בעלת מידות טובות, שיהיה לך נעים לשהות במחיצתה ותדע שאתה מסוגל לשמח אותה ולעשות אותה מאושרת. עליך גם לשתף אותה בבעיה שלך, ואם תדע שגם היא חפצה לשמח אותך, תתחתן איתה.

בעיה של מבוגרים

בעיה זו קיימת במידה מסוימת אצל רוב הבחורים המבוגרים. ככל שאדם מבוגר יותר כך הוא פחות מתלהב, הוא גם מודע יותר לקשיים שבחיים, ולכן הוא חושש יותר להחליט על נישואין. אבל רבים אינם תולים זאת בגילם, אלא נדמה להם שהם נשארו בדיוק כפי שהיו בגיל עשרים, והסיבה היחידה לכך שהם לא מתלהבים מהבחורה היא מפני שהיא לא מספיק יפה. הם רומזים לחבריהם ולשדכנים שהיופי חשוב להם מאוד, ומבזבזים שנים על חיפוש יופי. אולם ככל שהשנים עוברות הם עוד פחות מסוגלים להתלהב ונעשים עוד יותר בררנים. באופן טבעי, ככל שהזמן עובר מציעים להם בחורות יותר מבוגרות, שנחשבות בעיניהם לפחות יפות. וכך הם נכנסים לסחרור הרסני ומסוכן. 

העצה לכך היא להכיר במציאות. לדעת שההתלהבות שהייתה להם כשהיו צעירים כבר לא תחזור. עתה הם בתקופה אחרת, והבחירה שעליהם לעשות צריכה להיות יותר שכלית, מתונה, עמוקה, עם מודעות לקשיים ולחסרונות. אין זה אומר שעליהם להתעלם לגמרי משאלת היופי, אלא שעליהם לתת לה משקל נמוך יותר.

חשוב להדגיש כי רק בשלב הראשון ירגישו המבוגרים חסרון, אבל בשלבים הבאים שלאחר החתונה כבר לא צריך להיות הבדל בין צעירים למבוגרים. אז כבר הקשר תלוי במידות הטובות, בשמחת החיים, בחיוניות, בקשר שהולך ונרקם ומעמיק בין בני הזוג.

עיצה נוספת

עוד עיצה לבחור מבוגר שנפגש עם עשרות בנות, אך פסל אותן מפני שלא היו מספיק יפות בעיניו. במקום להיפגש עם בנות נוספות, שאין סיבה להניח שיהיו יותר טובות, עדיף שייזכר תחילה באותן בנות שכבר נפגש עימהן, יבחן במחשבתו מי מביניהן המתאימה לו ביותר ויבדוק עם היא עדיין פנויה. אם לא, אולי עוד אחת מאלה שניפגש עימהן יכולה להתאים. רק אם כל הקשרים הקודמים מוצו, והתברר שאין מביניהן אחת שמתאימה לו, כדאי לקבל הצעות חדשות.

האם בחור מבוגר חייב להתפשר

שאלה: האם זה אומר שכל בחור מבוגר חייב להתפשר? 

תשובה: אפשר לקרוא לזה התפשרות, אולם באמת אין זו התפשרות, כי כאשר בוחרים בת זוג טובה אין בזה שום התפשרות אלא להיפך, חיים שלמים. בחור צעיר שמתלהב, אינו מודע לכך שבכל בחירה יש התפשרות. אולי בשכל הוא יודע שאין אדם מושלם בעולם, אבל ברגש הוא חש בצדק שעם אישה זו חייו יהיו שלמים. לעומת זאת, אדם מבוגר שכבר יודע שהחיים מורכבים יותר, יודע ומרגיש שבכל החלטה יש התפשרות, ולכן הוא סבור שהחיים עם בת הזוג לא יהיו מושלמים. אולם עליו לדעת שעם כל הקשיים, שלמותו אכן תלויה בנישואיו. זאת היא השלמות האמיתית של האדם, שמתוך המציאות המוגבלת שלו הוא מתקדם ומתעלה. וככל שישקיעו יותר בטיפוח הזוגיות כך יהיו מאושרים ושלמים יותר.

עניי עירך קודמים

הדרך הנכונה לעזור לנזקקים היא בפעילות מקומית של גבאי צדקה, וכפי שאמרו חז"ל: "עניי עירך קודמים". שני יסודות ישנם בדברי חז"ל. האחד, החובה המוסרית כלפי הקרובים קודמת. השני, כאשר העני הוא תושב מקום אחר, לא ברור שהוא אכן זקוק לצדקה. אולי יש לו משפחה שיכולה לעזור לו, ומפני ריב קטנוני הוא ניתק את הקשר עמם ומפיל עצמו על הציבור. אולי הוא מקבץ נדבות עבור טיפול רפואי בחוץ לארץ כאשר קופת חולים מוכנה לממן את כל הטיפול הרפואי שלו בארץ. וגם אם הוא זקוק לצדקה, לא ברור כיצד הדרך הטובה לעזור לו. אולי צריך למצוא לו מקום עבודה. ולכן ראוי שהצדקה תנוהל על ידי גבאים מקומיים. וכאשר אדם מתגורר בקהילה שאין בה עניים, יעביר את צדקותיו לגבאי צדקה ישרים וחכמים של קהילה אחרת, או לישיבה שמחנכת את חניכיה לתורה עם דרך ארץ ומסייעת בסתר לתלמידיה העניים לקיים את עצמם בכבוד ולסלול את דרכם לעתיד.

מעשה באישה אחת

מעשה באישה אחת שהיתה באה ליישובים רבים, עומדת בפתח בית הכנסת, ומספרת לקהל שבעלה נכה, וגם לה יש בעיות רפואיות, ולכן לא שילמה את שכר הדירה שלה בירושלים, ואם לא תשלם תוך יום כארבעת אלפים ש"ח עומדים לזרוק אותם מן הדירה. יהודים רבים וטובים העניקו לה נדבה הגונה. 

בוקר אחד, בשעה חמש, הגיעה ליישובנו ודפקה על דלת ביתי. היא רצתה שאעודד את הציבור לתמוך בה. אשתי קמה, ולאחר שנתנה לה כוס תה, אמרה לה שאינני נוהג להמליץ בלי להכיר את המבקש היטב, ואם תרצה תוכל לדבר עימי יותר מאוחר בטלפון, בזמן שאוכל לברר את כל מה שצריך, אבל עתה אין טעם להעירני משנתי. האישה הביעה מורת רוח, התלוננה על רוע לב, אך כשהבינה שלא תוכל לגרום לאשתי להעירני משנתי, יצאה מהבית והורתה למונית שהביאה אותה לנסוע ליישוב קדומים.
  
היא עמדה בפתח בית הכנסת ותינתה את צערה. היא סיפרה שנהג המונית עשה עמה חסד והביא אותה עד לקדומים. האנשים הרחמנים פתחו את ארנקם, והיא עשתה חיל וקיבלה כאלף או אלפיים שקלים. עד שאחד המתפללים יצא החוצה לשאול את נהג המונית האם הוא אכן מסיע את האישה בהתנדבות. הנהג התרעם וענה: אוי ואבוי לה אם לא תשלם. כל יום אני מסיע אותה למקום אחר, ועליי היא לא תעשה הצגות כמו שהיא עושה עליכם… לאחר שהתפשטה השמועה הלא נעימה, כי האישה הזו מספרת בכל יום במקום אחר שבדיוק ביום שלמחרת עומדים להוציא אותה מביתה, פחתו הכנסותיה. רק "הצדיקים המיוחדים" עוד התעקשו לתת לה צדקה, שלא תתבייש. 

באותו יום עוד לא נודע לי הסיפור שנחשף בקדומים, ואותה אישה התקשרה אלי בצהרים כדי לבקש לבוא למחרת. שאלתיה כדרכי היכן היא גרה, וענתה: בשכונה פלונית. שאלתי, הלא הרב פלוני, שהוא איש חיל וגם פעיל בעירייה, גר בשכונתך. מדוע לא פנית אליו? ענתה באריכות דברים שלא כאן המקום לפרטם. התעקשתי שעד שלא אקבל ממנו בקשה לעזור לה, לא אעזור. כדי לאמת את דבריי התקשרתי לאותו רב פלוני, ואכן הוא סיפר שכבר מזמן ניסה לעזור לה, ושלחו לביתה עובדת סוציאלית, והיא לא שיתפה עמה פעולה. ועיקר הבעיה שלה נפשית ולא כלכלית. 

כללו של דבר, בלי שמכירים היטב את העני, קשה שלא לטעות בו. ולכן ראוי לתת את הצדקה דרך גבאי צדקה הגון ונבון, או לישיבה שמחנכת את חניכיה לתורה עם דרך ארץ ומסייעת בסתר לתלמידיה העניים לקיים את עצמם בכבוד ולסלול את דרכם לעתיד.

דוגמא חיובית

מנהל מחלקת רווחה במועצה מקומית אחת סיפר לי (בשנת תשס"ד), כי בשנים האחרונות (בהן המשק נכנס למיתון והאבטלה גברה) נתרבו מאוד הפניות לבקשת עזרה, ולא הייתה באפשרותו להיענות לכולם. כדי להתמודד עם המצוקה הוא הקים ועדה של גבאי צדקה. בוועדה היו חברים מנהל סניף הבנק המקומי, נציג מבית הספר, ועוד שני אנשים שמעורים מאוד בחברה.

התוצאות היו מפתיעות: נתמעטו מאוד הפניות. אלו שיש להם כסף רב בחשבון הבנק לא באו לבקש תמיכות מפני שהתביישו ממנהל הבנק. אחרים התביישו לבוא כי ידעו שאחד הגבאים יודע שיש להם דירה נוספת, או שדרך בית הספר יודעים שילדיהם מבזבזים כסף רב עבור משחקים וממתקים. את כל המידע החשוב הזה העובדים הסוציאליים לא ידעו. 

לאלו שכן פנו – הייתה לו עכשיו יכולת לעזור יותר. לא רק בכסף, אלא גם במציאת פתרונות שלמים יותר למצוקתם. לעיתים הצליחו, על ידי מנהל הבנק ועוד חברים בעלי מעמד, למצוא להם עבודה. לעיתים אחד הגבאים ידע לסייע בעצה טובה כיצד לנהל את משק הבית באופן חסכוני.

להבין לליבן של הגרושות

מכתב מאישה גרושה על מצוקתן של מי שנישואיהן כשלו ●"אני חושבת שזה די נדיר שאנשים דתיים מתגרשים מתוך רצון ל'הגשמה עצמית' או מתוך זלזול בערכי המשפחה" ●"האלמנה זוכה ליחס יותר אוהד. הגרושה – מנודה ופגומה"

מצוקת הגרושות

כבוד הרב מלמד, שלום רב

מספר פעמים כתבת על נושא השידוכים בציבור שלנו, כשאתה מתייחס למצבם של רווקים ורווקות. רציתי להביא בפניך את מצבן וסבלן של הגרושות. אני מבקשת סליחה על אריכות הדברים, אולם כקוראת קבועה של 'רביבים' חשבתי שתוכל להבינם ברגישות ולהועיל על ידם. 

לאור ריבוי הגירושין, והעיכוב בנישואין ראשונים, ההנהגה הרוחנית באופן טבעי וגם מוצדק – מוטרדת מאוד מן המשבר הפוקד את המשפחה היהודית. מתוך כך, יש עשייה רבה למען חיזוק התא המשפחתי. שיעורים וכנסים רבים עוסקים בנושא, מעודדים אנשים לסייע בשידוכם של הרווקים שטרם הקימו בית וקיימו מצוות 'פרו ורבו', וטוב שכך. כאם לילדים, אף אני ארצה שבע"ה יקימו ילדיי בית בישראל, ויתברכו בחיים של קדושה ושמחה.

אלא שכתוצאה אומללה של הלך רוח זה, מושם איזה 'אות קין' על מי שנישואיו כשלו, על מי שנאלץ להתגרש, על מי שחל שבר בתא המשפחתי שבנה. אולי מסר זה מועבר על ידי רבנים באופן מכוון, על מנת להשפיע ולהרתיע את הציבור מפני פירוק פזיז של משפחה בישראל. 

אני גרושה מזה כמה שנים, ומגדלת את ילדיי כמעט לבדי. העומס גדול, אך אני מגדלת אותם בשמחה ובמסירות ככל יכולתי. עם זאת, עלי להודות שישנם רגעים רבים של משבר וחולשה, בדידות וכאב. ואז עולה המשאלה להינשא שוב. לאפשר לילדים לחוש מה זו משפחה שלימה. שיוכלו להפנים מודל של זוגיות טובה, של כבוד הדדי בין בני-זוג, כדי שישמש להם מודל לנישואים מוצלחים. גם לילדיי לא קל. גם הם רוצים להיות 'כמו כולם', שיהיה בבית אבא שיגיד קידוש, שיהיה עם מי ללכת לבית הכנסת, עם מי לטייל וללמוד. ובכלל, שתהיה בבית דמות גברית, חזקה ומגינה. שנוכחותו תשרה ביטחון.

גם לי, כאדם וכאישה, יש כמיהה לחיות בזוג. 'לא טוב היות האדם לבדו'. תחושת הלבדיות היא לפעמים פשוט קשה מנשוא. קשה מנשוא.

אני דומעת וממשיכה לכתוב. 

אני מרגישה שאין אהדה רבה כלפי נשים כמוני. לעתים קרובות זה מתבטא בשיפוטיות וביקורתיות שרק זורים מלח על פצע פתוח שכואב ממילא. והרי חיים של בני-אדם הם כל כך מורכבים. לא תמיד מגיעים לגירושין בעקבות מצב קיצוני של אלימות פיסית מצד הבעל, של שכרות, של ירידה לפשע או משהו 'צבעוני' שכזה. לפעמים זה זלזול והשפלה, או בגידה, או חשש שניבול פה או התנהגות אחרת תשפיע לרעה על הילדים. יש כל כך הרבה סיבות שאנשים מתגרשים. ואני חושבת שמעטים מאוד המקרים בהם אנשים (לפחות שומרי מצוות) עושים זאת מתוך קלות דעת, כפי שזה נתפס בציבור. אני חושבת שזה די נדיר שאנשים דתיים מתגרשים מתוך רצון ל'הגשמה עצמית' או מתוך זלזול בערכי המשפחה. אני חושבת שזוגות רבים דווקא עושים מאמצים כבירים כדי למנוע פרידה, ולכן השנים חולפות, הילדים גדלים, והתהליך מתעכב ומסתבך. אני באופן אישי ניסיתי להגיע עם בן-זוגי לטיפול מספר פעמים, אבל זה לא הועיל. אולי זה היה מאוחר מדי, הניכור והכאב כבר היו גדולים מכדי לאחות.

אני גם חושבת שריבוי הגירושין לא נובע רק מן העובדה שאין מייחסים ערך ראוי לשלמות המשפחה, אלא מירידת הדורות – ירידה כללית בחינוך וערכים ועבודה על המידות, וכך קשה יותר לשני אנשים שונים לבנות זוגיות יציבה. אבל זאת התייחסות אינטלקטואלית, ואילו אני ביקשתי להביא את החוויה האישית, הרגשית.

כאמור, באופן אישי סבלתי סבל גדול בנישואיי. לטובתי ולטובת ילדיי התגרשתי, למרות הקושי הגדול בעצם המעשה, ולמרות הצורך להתמודד עם הסתגלות הילדים, עם ירידה משמעותית ביותר ברמת החיים, עם שאלות חטטניות ועם האשמה גלויה או סמויה של הסביבה. בגירושין יש סבל גדול, יש פחד מפני הלא-נודע, יש ספקות רבים, ולאחר מכן בדידות קשה. 

אנשים אינם שמחים להיות לידינו. יעמדו לצד אדם חולה, לצד מי שהתאלמן. כביכול אלו מצבים שאליהם הגיע האדם שלא באשמתו. ההתאלמנות אינה תלויה בו, אלא משמיים. אכן, האלמנה זוכה ליחס יותר אוהד (והיא באמת ראויה לכל העזרה והאהדה). הגרושה – מנודה ופגומה. כהן מתחתן עם אלמנה, אך אסור לו עם גרושה. התפיסה היא שיש כאן פגם, ליקוי. ומסר זה גם מופנם מאד בציבור שלנו. 

יוצא שאת סובלת, וגם נאשמת על סבלך. מבחינתם, את הבאת זאת על עצמך. הקמת משפחה, נתנו לך צ'אנס, ואת פישלת. הרסת. זה עניין שלך – 'זבשך!' 

לו רק ידעו את גודל הכאב והבדידות.

רציתי לשתף אותך בתחושה שאין הבנה למצבנו ולרצון הכביר שלנו לנישואין שניים, לזכות בחיים זוגיים טובים. אני אישה בשנות הארבעים לחיי, והחיים לבד ללא בן-זוג, תחושת החריגות בתוך חברה שרובה נשואה, הדאגה להתפתחותם התקינה של ילדיי, כל אלה כרוכים בייסורי נפש עצומים. אני כמובן מסתירה את כאבי, מעמידה פני גיבורה. אך מה לא הייתי נותנת כדי לחיות חיי עם בן-זוג אוהב, רך, טוב, ישר-דרך, טוב לי ולילדיי היקרים. כמה הייתי נותנת כדי לזכות באפשרות להעניק לבן-זוגי ולמשפחתו ככל יכולתי – לחבק, להכיל, לשמח ולהיטיב.

אך כיצד לממש חלום זה? כיצד אכיר את בן זוגי? הסביבה רחוקה מלהציף בהצעות. כבר שנים אני גרושה, ושכנים, חברים מהקהילה, ממקום העבודה, מהמשפחה, אינם מציעים הצעות. לרווקה ישמחו לעזור, אך מצוקתי ומצוקת ילדיי כביכול אינה נראית. לא ראויה. לא לגיטימית.

ובשקט בשקט אני מתייסרת. כמהה. מבקשת. מתפללת…

המצווה לסייע להינשא

יש עוד דברים רבים לומר על הגורמים לגירושין, על שלום בית ועל זיווג שני. אולם חשבתי שצריך לדחות זאת לפעם אחרת, כדי שהדברים הנוספים לא יפגמו בגילוי הלב המרגש שבמכתב, ובהתעוררות המוסרית שצריכה להיות לנו הקוראים, להיות יותר רגישים וטובים כלפי מי שנכשל בזיווגו. 

ואחזק את הדברים, כי אכן מצווה גדולה לסייע בזיווגו של אדם. והעוסק בכך דבק במידותיו של הקב"ה, שאף הוא מזווג זיווגים. ואין לנו חסד גדול מזה, שרוב החסדים שאדם עושה מועילים לשעה, ואילו כאן, על ידי סיוע במציאת זיווג, כל החיים הופכים לטובים יותר – חיים שיש בהם אהבה ושמחה. 

ואמרו חכמים שאסור לאדם למכור ספר תורה, ואפילו לצורך קיום מצוות. ורק לצורך שתי מצוות, בלית ברירה מותר למכור ספר תורה. הראשונה היא מצוות תלמוד תורה – שכל עניינו של ספר התורה הוא כדי שילמדו תורה, ועל כן מותר למכור ספר תורה למען קיום לימוד התורה. והמצווה השנייה לצורך נישואין (שו"ע אה"ע א, ב). ויש אומרים שאפילו אנשים מבוגרים, שכבר אינם יכולים ללדת, מותר להם למכור ספר תורה כדי להינשא (חלקת מחוקק אה"ע א, י). מכאן נוכל ללמוד כמה גדול ערכם של החיים הזוגיים. ואם על כבוד ספר תורה מוחלים כדי לסייע בנישואין, על אחת כמה וכמה שמי שיכול צריך למחול על כבודו ולהטריח את עצמו כדי לסייע לאנשים בודדים להינשא. 

לצאת באמצע חתונה

שאלה: הוזמנתי לחתונה של חבר מהישיבה. אני כבר נשוי, וברצוני לצאת באמצע החתונה, כדי לחזור מוקדם יותר לביתי. האם הדבר ראוי או לא?

תשובה: אם אתה יושב על כסא, וממילא משלמים עליך כעל מי שאכל מנה שלימה, ואינך רוקד במשך כל זמן הריקודים, הרי אתה בכלל מה שאמרו חכמים (ברכות ו', ב'): "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות".
  
ואומנם ידידים ובני משפחה שמשתתפים בחתונה, ונותנים מתנה כספית השווה בערכה למחיר המנה, גם אם לא ירקדו לא יחשבו כנהנים מסעודת חתן ואינם משמחים אותו, מפני שהם השתתפו במימון חלקם. אבל החברים מהישיבה מוזמנים כדי לרקוד ולשמוח עימהם, ולשם כך משפחות החתן והכלה משלמות סכום נכבד – בממוצע מאה שקלים עבור כל אחד. ואם החבר ייצא לפני תום הריקודים, הרי שנהנה מהסעודה בלא לשמחו. ונמצא גם כבודו של החתן נפגם, שבחלק השני של הריקודים לא יהיו מספיק חברים שירקדו וישמחו עימו.

עוד על יחסו של הרב אליהו ראם למרן הרב קוק

אחת מצאצאיו של הגאון רבי אליהו ראם זצ"ל התקשרה, והביעה בשם כמה מבני המשפחה צער רב, מדוע דנתי לכף חובה את כותב הספר 'תועפות ראם', שכאילו בכוונה המעיט את דמותו של מרן הרב קוק זצ"ל. אולי הדבר היה בשגגה. ובכלל כאב לה, איך אפשר כלל לחשוב שהמעטת דמותו של מרן הרב קוק תועיל להאדרת דמותו של הסבא.

היא הוסיפה שידוע היה כי יחסו של הסבא, הרב אליהו ראם, אל הרב קוק היה יחס של כבוד עצום והערצה. הוא התייחס אליו כאל רב מובהק וכאל אדמו"ר ממש, וכל הוראה שלו היתה קודש בעיניו. ואף בענייניו האישיים התייעץ עם מרן הרב קוק זצ"ל. וגם צאצאיו, כולם, הולכים בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל. אחד מנכדיו הוא קדוש, שנהרג כלוחם במלחמת השחרור. 

ועל כך הבעתי את צערי ותמיהתי, איך בספר 'תועפות ראם' לא הופיעו שמועות חשובות בשם מרן הרב קוק זצ"ל, שהרב הגאון אליהו ראם זצ"ל כל כך היה קשור אליו. אולי המשפחה תוסיף ותספר עוד על דמותו של הרב ראם ועל קשריו עם מרן הרב קוק זצ"ל.

אל תגידו בגת

אין להצטער על כך שהתשקורת מתרגשת פחות מרצח של מתנחלים * ככל שיעשו פחות עניין מרצח מתנחלים, כך המחבלים יאבדו מוטיבציה לפגוע בהם

יחסה המפלה של התקשורת למתנחלים 
לב רבים מאוהבי המתנחלים נחמץ בראותם איך שוב ושוב התקשורת החילונית מפלה בין דמם של המתנחלים לדמם של שאר הישראלים. הנה למשל, במשך כמה ימים היו לנו שני חטופים – חייל ומתנחל. על החייל החטוף דיברו בראש כל מהדורת חדשות, ואילו את אליהו אשרי הזכירו רק לפעמים, וגם אז בסוף המהדורה. 

היה פעם אדם מתועב שטען שלמתנחלים לא אכפת שהמחבלים הורגים בהם, כי ממילא הם משריצים הרבה ילדים, ועל כל אחד שנהרג להם הם משריצים עוד כמה. ורבים אחרים טוענים תדיר כי המתנחלים מעדיפים למות למען האדמה הקדושה מאשר לשמור על חייהם, ולכן הם מפקירים את עצמם ואת ילדיהם לסכנה. 

טוב שלא ידברו על קדושינו בתשקורת 
במשך שנים חשתי פגיעה קשה מהתבטאויות אלה, אולם בתקופה האחרונה חשבתי כי בדיעבד יש להיות מרוצים מכך. הלוואי ולא ידברו כלל בתשקורת על מתינו הקדושים! וכי מעלתם משתנה בכלשהו מדיבורי התשקורת?! הלא הם נהרגו על קידוש ה', ואמרו חכמים שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם, כי משום שנהרגו כיהודים שמייצגים את דבר ה' בעולם, הופקעו במיתתם ממעלתם הפרטית ונעשו שליחי ציבור של ה' וכלל ישראל, ונתקדשו. ומה זה משנה אם ידברו עליהם בתשקורת או לא. 
ואמנם המשפחה והחברים מצטערים מאוד על מיתתו של הקדוש, אבל גם להם לא תועיל התקשורת. את האבדה לא יוכלו להשיב, ונחמה אמיתית תהיה רק מבניין ציון וירושלים, ומה תועיל לנו התשקורת?! 

אדרבה, מוטב לבקש מהתקשורת שלא לסקר את הלוויות הקדושים. שלא יראו אותנו דומעים ומתאבלים. האמת שעדיף היה שלא לסקר כלל את "הצלחות" הפיגועים – ללא ספק זה היה מוריד את המוטיווציה שלהם באופן דרמטי. על סיקור הפיגועים בתוך הקו הירוק אין לנו שליטה, אבל כאשר הסיקור על "הצלחת" הפיגועים בתוך יש"ע מצומצם, המוטיבציה שלהם לפגוע במתנחלים פוחתת. וכך למרות שקל יותר לבצע פיגוע ביהודה ושומרון, בפועל את עיקר רשעותם הם מכוונים כלפי שאר האזרחים, יקירי התשקורת. 

עדיף שהמחבלים יבינו שחבל להם להתאמץ להרוג במתנחלים, כי ממילא זה לא משפיע על אף אחד. ההרוגים עצמם הרי זוכים למעלת קדושים, ושכרם בגן עדן עצום. והמתנחלים הנותרים, הרי משריצים במקומם המון מתנחלים אחרים. וגם כלל הציבור אינו נבהל מזה כל כך, כפי שהדברים משתקפים בתשקורת. ואם כן למה להם להשקיע מאמצים, לגייס אנשים וכסף, לתכנן, להסתכן ולמות עבור כך. 

ואם מטרת הפרסום לעודד את כוחות הביטחון להגביר את מאמצי הסיכול – כמדומה שכוחות הביטחון מודעים לערכם של חיי אדם ולשחיקה הנגרמת לביטחון כלל ישראל מכל פיגוע שמצליח, ואין צורך לעודד אותם לכך דרך הסיקור התקשורתי. ואם יש צורך בהפעלת לחץ, אפשר לעשות זאת בחשאי. 

כיוצא בזה אמר דוד בקינתו על שאול (שמואל ב' א, יט-כ): "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים". אנו בתוך יישובינו נזכור ונקונן על האבדה. אבל כלפי חוץ – "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה בנות הערלים". שמא פרסום הקינה והאבל ידרבן אותם להתאמץ יותר לפגוע בנו. 
ומתוך הוקרה אמיתית של זכר הקדושים נזכה כולנו במהרה לגאולה שלימה. 

האם עלוני השבת צריכים גניזה? 
לאחרונה, עם התרבות עלוני פרשת השבוע, התעוררו רבים לשאול האם צריכים לגנוז עלונים אלו. מוסיפים הגבאים ואנשי המועצות הדתיות וטוענים, שכל המקומות שיועדו לגניזה התמלאו עד אפס מקום, וכבר אין יודעים לאן להוליך את כל דפי הגניזה המתרבים מיום ליום, ומוטלים בביזיון סביב למקומות המיועדים לגניזה. 

הקדמה על דין גניזה
ראוי להקדים כי אסור מן התורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שנכתב לשם קדושה, שלגבי עבודה זרה נאמר (דברים יב, ג-ד) "ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא", אבל לגבי שמותיו של הקב"ה נאמר בהמשך "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ונפסק להלכה שכל המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות (רמב"ם הל' יסודי התורה ו, א). וחכמים הוסיפו לאסור גם מחיקת פסוק בדרך ביזיון, למרות שאין בו שם קדוש. אבל מותר למחוק פסוק כדי לכתוב פסוק אחר, שרק מחיקה בדרך ביזיון אסרו חכמים (רמב"ם שם ו, ח). 
וכן הוא דין הגניזה: ספר תורה שיש בו שמות קדושים, צריך גניזה מהתורה. ספר קדוש שאין בו שם קדוש, צריך גניזה מדברי חכמים. 

דין ספרים המודפסים 
לפני כמה מאות שנים, לאחר שנתרבו כתבי הקודש בעקבות התחדשות הדפוס, התחילה שאלת הגניזה להתעורר. פעמים רבות המקומות שנועדו לאיסוף הגניזה נתמלאו, ואנשים הניחו את ספריהם הישנים מחוצה למקום הגניזה בצורה שאין בה כבוד, ופעמים שגויים לקחום כדי להשתמש בהם לצורכי קינוח בבית הכסא. לפיכך היו שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעה, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון (שבות יעקב ג, י יב). 

בנוסף לכך, היו שסברו שקדושת הספרים הנדפסים על ידי מכונה פחותה מקדושת כתבי היד שנכתבו מתוך כוונה קדושה (בדומה לדעת הפוסלים מצת מכונה למצווה וחוטי מכונה לציצית). ויש מי שסובר שהחובה לנהוג כבוד בספרים של תורה שבעל פה היא רק בשעה שמתכוונים ללמוד בהם, אולם אחר שבלו אין בהם יותר קדושה, ורק לאבדם בידיים דרך ביזיון אסור, אבל להניחם בדרך כבוד במקום שמשם ייקחום לאיבוד אין איסור (אג"מ או"ח ד, לט). אבל דעת רוב הפוסקים שגם ספרי קודש מודפסים שבלו חייבים בגניזה, ואסור לשורפם או להניחם באשפה. וכך נוהגים למעשה (ט"ז יו"ד רעא, ח, ועיין ציץ אליעזר ח"ג א). 

דין דפים שהודפסו ללימוד חד פעמי 
לפני שמורידים ספר לדפוס מוציאים הדפסה של דפיו לצורך. ועולה השאלה האם צריך לגנוז את אותם דפים. ודעת רוב האחרונים שהואיל והודפסו לצורך הגהה בלבד, לא חלה עליהם קדושה ומותר לאבדם או לזורקם באשפה (משיב דבר ב, פ; עין יצחק ה-ז). ואמנם יש אומרים שמדברי חכמים צריך לגונזם (שדי חמד באר בשדי ח'). ולמעשה דעת רוב הפוסקים להקל (ציץ אליעזר ג, א). 

דין עיתונים שיש בהם דברי תורה 
לדעת רוב הפוסקים, הואיל ורוב העיתון עוסק בדברי חול, כוונת הדפסתו אינה לשם קדושה, ועל כן גם דברי התורה שבו אינם צריכים גניזה. אלא שאסור לבזותם, כגון להשתמש בהם תשמישי גנאי (עיין מנחת יצחק א, יז-יח). ויש מחמירים לגזור את המאמרים התורניים ולגונזם. וכיוון שגם למחמירים החיוב הוא מדברי חכמים בלבד, להלכה יש להקל, ובתנאי שלא יניחום בביזיון, היינו שהמאמר התורני לא יהיה נראה כלפי חוץ. 

ודברים אלו אמורים לגבי עיתונים חיוביים כמו 'בשבע', אבל את דברי התורה שבעיתונים החילוניים דוגמת 'ידיעות אחרונות' לא שייך להביא לגניזה. ואף שבצד אחד מודפסים דברי תורה, הלא בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ואיך יתכן להחשיב דף זה כקדוש ולהביאו לגניזה. ובגניזת עיתונים אלו יש יותר חילול ה' מקידוש ה'. 

עלוני השבת 
לגבי עלוני השבת, יש מקילים, בדומה לדפי ההגהה, הואיל ונועדו ללימוד חד פעמי. ויש מחמירים. ונראה שלפי דעת רוב הפוסקים הדין יהיה תלוי ברוב: אם רוב העלון או חציו עוסק בדברי תורה, הרי שעיקר הדפסתו לשם לימוד תורה, ויש בו קדושה, וצריך לגונזו. ואם רוב ברור של העלון עוסק בדברי חול, הולכים אחר הרוב, ודינו כעיתון שאין צריך לגונזו. 
ויש להוסיף עוד צד להקל, שבימי הפוסקים שדנו בדין זה היתה האשפה מטונפת בצואה, וגם מי שסבר כי דפים מודפסים שיש בהם דברי תורה אינם חייבים בגניזה, מכל מקום הסכים שאסור לבזותם, ועל כן הצריך לגונזם. אבל כיום האשפה נקייה יותר, ואין בהנחה בה ביזיון כל כך, ולעומת זאת גם בהנחה בגניזה אין כל כך כבוד, ופעמים רבות הדפים מונחים בביזיון. 
לפיכך, נכון לעטוף את עלוני השבת בנייר או בשקית ניילון שאינה שקופה, וכך להניחם בפח בפחות ביזיון. וכן אפשר להניח את עלוני השבת בתוך עיתון (שדברי התורה שבו מוצנעים בעמודים הפנימיים), וכשיניחום כך בפח, לא יהיה בהם ביזיון. (ועל כל זה ויותר אפשר לעיין בפניני הלכה ליקוטים א, ה, ח-יז). 

דין העלונים למעשה 
קיבצתי מספר עלוני שבת וחישבתי את אחוז דברי התורה כולל הכותרות, לעומת הפרסומות, ההודעות, הסיפורים והדיווחים השונים. וכך יצא כי גיליון 'באהבה ואמונה' ו'קוממיות' – כמחצית מתוכנם או קרוב למחצית עוסק בדברי תורה, ועל כן ראוי לגונזם. 
לעומת זאת יש רוב דברי חול בגיליונות 'שבת בשבתו' (60% חול), 'מעייני הישועה' (63% חול), 'מעט מן האור' (70% חול), 'שבתון' (70% חול), 'השבת' (70% חול). 'עולם קטן' (80% חול). וכיוון שרובם חול, אין חובה לגונזם, אלא יש לעוטפם בשקית שאינה שקופה וכך להניחם בפח. וכן אפשר להניחם בתוך עיתון אחר, כדוגמת 'בשבע', וכך להניחם בפח. העיקר שדברי התורה לא ייראו כלפי חוץ. 

ראוי להדגיש כי אחוז החול אינו קובע את איכותם של הגיליונות. למשל ב'מעייני הישועה' ו'מעט מן האור' יש אמנם אחוז גבוה יחסית של חול, אולם מדובר בסיפורים, כתבות והודעות שיש בהם ערך רב, אלא שאינם צריכים גניזה. לעומת זאת ב'שבתון' ו'השבת' עיקר החול עוסק בפרסומות, שאין בהם שום צד ערכי.

מחנה קדוש

האם להסכים לנסוע למארב ברכב הנהוג בידי חיילת? ● צה"ל לא מקפיד לכבד את הסיכום עם ראשי ישיבות ההסדר ● גוף גדול ומתוקצב כמו צה"ל יכול למצוא פתרון שימנע פגיעה בצניעות

בעיות בצה"ל 
חשבתי להמשיך לכתוב על השירות הלאומי, אבל עקב בעיות בוערות אדחה זאת.
שאלה: אני חייל בשריון. במסגרת הפעילות המבצעית שלנו אנו צריכים לנוע ברכב 'האמר' כדי להגיע למקום השמירה. כיום רוב נהגי הרכבים הללו הן חיילות. לפי מה שלמדתי מרבותי, העירוב של בנים ובנות במסגרת הצבאית מנוגד לעמדת ההלכה, שנאמר: "והיה מחנך קדוש", ועל כן כשנתבקשתי לנסוע ברכב סירבתי. המפקד כעס עלי ואיים שהוא ישפוט אותי בחומרה. הוא גם טען שאין לו נהגים אחרים, ובגלל שאני לא מסכים לעלות על הרכב הוא צריך לבטל מארבים וסיורים. הוא הוסיף וטען שהוא דיבר עם כמה מראשי ישיבות ההסדר שתלמידיהם שרתו בפלוגתו, ואף הם הסכימו שהואיל ויש הפרדה בין מקום הנהגת לחיילים, מותר להם לנסוע עם נהגת. גם הרב של החטיבה התקשר אלי ובאופן חד משמעי אמר כי חובתי לנסוע עם הנהגת. ששת החיילים הדתיים שאתי בפלוגה כבר נכנעו למפקד ואיומיו. הם אומרים שהמח"ט שונא בני ישיבות ואין סיכוי לשכנע אותו. אבל לפי מה ששמעתי מרבותי, עלי להתעקש ולא להשתתף בשום פעילות צבאית עם בנות, ובכלל זה גם נסיעה עם נהגת.
אני לא מבין איך צבא שלם אינו מצליח לארגן נהג לפלוגה שמשרתים בה דתיים. לכל הדברים יש כסף – למופעי זמר, לימי כיף, להמוני חיילים ג'ובניקים. אך כאשר צריכים לצאת למארב פתאום הכול עומד עלי: אם לא אתפשר ואסע עם הנהגת לא יהיה מארב. חשבתי שבמסגרת ישיבות ההסדר לא אצטרך להתעמת עם המערכת, ואני מאוכזב. 
חשבתי לפנות לחברי כנסת ואישי ציבור כדי שיפעלו עבורי, אבל אמרו לי שאף אחד לא יעזור לי. נציגי המפד"ל והאיחוד הלאומי יגידו: מדוע שלא תיסע עם נהגת? ונציגי ש"ס ויהדות התורה יגידו: מי אמר לך להתגייס לצבא?
במצב הנוכחי אין לי יותר רצון לשרת. המפקד כועס עלי, הרב הצבאי אינו נותן לי גיבוי, החברים מפנים לי את גבם. אין לי כוח לכל זה. בפעם הבאה שהמפקד יבוא לתבוע ממני לנסוע עם נהגת אומר לו שאני מעדיף לשבת בכלא וזהו. כנראה שבמצב הנוכחי זה המקום המתאים ליהודי כמוני.
והיה מחנך קדוש
תשובה: מאוד הצטערתי לשמוע על עמדת הרב הצבאי. אני יודע שסוכם עם ראשי ישיבות ההסדר כי כל חיילי הישיבות ישרתו במסגרת שאין בה בנות. היה דיון אם בכל הגדוד לא יהיו בנות או רק בפלוגה. בכל מקרה ברור שלכל הפחות בפלוגה (מסגרת של למעלה ממאה חיילים) לא יהיו בנות. אינני מבין מדוע הצבא מתעלם מהסיכומים, וכל הזמן נוגס בזכויות של החיילים הדתיים. גם הצטערתי לשמוע על בני ישיבות שאינם מתעקשים על זה. האם אינם מבינים שעל ידי פשרנותם הם גורמים שפחות דתיים יתגייסו לצבא? מה הם חושבים, שהם עוזרים בכך לביטחון? הרי אם בחורים יראי שמיים ירגישו שהצבא אינו מתאים להם, יהיו פחות חיילים. במיוחד כשהציבור הדתי, בזכות ריבוי הילודה, הולך וגדל לעומת החילוני.
פעמים שאדם צריך להתפשר, אבל כאשר גוף גדול ועתיר בתקציב כמו צה"ל אינו מוצא דרך לאפשר לחייל הדתי לפעול לפי תורת ישראל, אין מקום לפשרות. אם אין שם נהגים להסיע את החיילים לשמירות ולמארבים, שבמחילת כבודו יבוא המג"ד או המח"ט להסיע אתכם למארב. ואם לא, אזי טוב אמרת – עדיף לשבת בכלא.
אם ירבו חיילים שכמותך בישראל, מפקדי צה"ל יטיבו את דרכיהם, ומחננו יהיה קדוש, ונזכה לשלום וביטחון, לתפארת העם והארץ.

כיצד להסביר עניין הצניעות למפקד 
שאלה: במסגרת היחידה הצבאית שלנו (חיל רגלים) אין לנו שום קשר עם חיילות. אבל לעיתים נדירות, כאשר צריכים להסיע אותנו לפעילות במסגרת אימון, מביאים רכבי 'האמר' שנהגות מסיעות אותם. ברוך ה' כל החיילים בעמדה אחידה שלא נוסעים עם בנות. אולם כמה פעמים, כשהיה למפקדים בעיה להביא נהג, ניסו לשכנע אותנו להסכים לנסוע עם נהגות. כשהתנגדנו, ביקשו לדעת מדוע איננו מסכימים לנסוע עם חיילות. כמה חיילים ניסו להסביר להם זאת ללא הצלחה, וחוששני שיש בכך חילול ה'. כיצד לשכנע את המפקד בחומרת האיסור?

לדרוש תחילה את שמירת הכללים הבסיסיים 
תשובה: האמת, שבמסגרת אזרחית אין איסור לנסוע ברכב עם נהגת, ורק מי שבאופן אישי יודע שהדבר גורם לו להרהורים זרים צריך להימנע מכך. אבל כאשר חייל הולך לשירות צבאי, שבו הוא נמצא במסגרת סגורה שמגבשת ודוחסת את החיילים הצעירים לפעילות משותפת, החשש מפריצת גדרי הצניעות גדול יותר. ולכן אין לעשות חישוב בכל מצב ומצב האם הוא צנוע או לא, אלא יש לעמוד על כך שהמערכת תהיה נפרדת לגמרי, וכפשט הפסוק (דברים כג, טו) "והיה מחנך קדוש" – לא רק מעשיך הפרטיים צריכים להיות קדושים אלא כל המחנה שלך. כך היא דרכה של ההלכה, שהיא קובעת סייגים כדי למנוע את האדם מלהתקרב לעבירה. וכיוון שהמחנה הוא מקום שעלול להיות פרוץ, כפי שידוע לכל מי שמכיר את המציאות במחנות, יש צורך לגדור את הפרצה באופן שלם. 
אולם את המפקד לא כדאי לנסות לשכנע. אסור שיחשוב שהדבר תלוי בהבנתו. הוא אינו מבין בהלכה, ועל כן לא משנה אם יבין או לא. אם ירצה לדבר על ענייני יהדות, אפשר לשוחח אתו על יציאת מצרים ומעמד הר סיני וסגולת ישראל ושאר מצוות, אבל אין להתדיין אתו על שאלת הבנות בצבא. תפקידו כמפקד לאפשר לחייל דתי לשמור על אורחות חייו, ותו לא.
תמונות לא צנועות בצבא
שאלה: אני חייל דתי בוגר מכינה שמשרת במחלקה שרובה חילונים. בחדר שבו אני ישן תלו תמונות ממש לא צנועות. כיצד עלי להגיב?
תשובה: אסור לך להסכים לכך. אם יש לך אומץ, תוריד את התמונות ותשים אותם בפח. כמדומה לי שזהו החוק הצה"לי. אם אינך רוצה לאכוף את החוק בידיך, תוכל לדרוש זאת מהמפקד. ובכל אופן אל תיכנס לחדר השינה ולכל חדר אחר בלי שיהיה נקי מתמונות כאלה.
לצערנו יש חיילים דתיים שמתוך חולשה מוותרים על עמדתם, ונמצא שלחיילים הדתיים שבאים אחריהם כבר קשה יותר להסיר את התמונות, וכך הצבא הופך להיות מקום שאינו מתאים ליהודים טובים. אם תעמוד על שלך בלא פחד, תועיל לעצמך ולצה"ל כולו.

יחס בן מאומץ להוריו הביולוגיים 
שאלה: האם בן שהוריו הפקירוהו ומסרוהו לאימוץ צריך לכבד את הוריו הביולוגיים?
תשובה: מצווה על הבן לכבד את הוריו שהביאוהו לעולם. ואמנם לגבי הורים רשעים, שעוברים עבירות להכעיס, נחלקו הפוסקים אם יש מצווה לכבדם: לדעת בעל 'שולחן ערוך' (יו"ד יו"ד רמ, יח) מצווה לכבדם, ולדעת הרמ"א אין מצווה לכבדם כל זמן שלא חזרו בתשובה. 
בדרך כלל הורים שמסרו את בנם לאימוץ אינם נחשבים רשעים, אלא כמי שעשו עבירות בטעות ובלא דעת. ואם כן, כל זמן שאינם מוגדרים כרשעים לכל הדעות מצווה לכבדם. ומהי חובת הכיבוד, לסייע להם כאשר יזדקקו לעזרה, כגון שאם היו חולים יסעדם בחוליים. 
ואין לבן לומר, הרי ההורים לא טיפלו בי כלל ומדוע שאכבדם? שכך גזרה התורה, כבד את אביך ואת אמך. ואפשר להבין את טעם המצווה, מפני שאחרי הכול בזכותם נולד, וכל אדם שמתייחס אל עצמו ואל חייו באופן חיובי צריך להכיר תודה למי שהביאוהו לעולם. ואם לא יכיר להם תודה, נמצא שאינו מכיר בחשיבות קיומו העצמי. וככל שיכבד יותר את הוריו, כך יכיר יותר בערך עצמו, שמתוך כך שיכבד את שורשיו גם כבודו העצמי יגדל, ועל ידי כך יוכל לחשוף את כישרונותיו המיוחדים. אמנם, גם מי שאינו מבין את טעמה של המצווה צריך לקיימה, שכך ציוונו ה' בתורה.

האם בן מאומץ צריך לברר מי הוריו הביולוגיים 
שאלה: האם נכון שבן מאומץ יברר מי הם הוריו הביולוגיים?
תשובה: ככלל, ראוי שבן מאומץ יכיר את הוריו הביולוגיים ובני משפחתו, הן מפני החשש שמא מתוך שלא יכירם יבוא להתחתן עם אחותו או דודתו, והן מצד מצוות כיבוד הורים.
אמנם בזה שההורים הסכימו לוותר עליו ומסרוהו לאימוץ, הסכימו לוותר עליו, וממילא וויתרו על כיבוד הורים, וההלכה היא שהורים שוויתרו על כבודם – כבודם מחול (שו"ע יו"ד רמ, יט), ואין על בנם חובה לחפשם ולכבדם. 

ואע"פ כן אם יכירם ויכבדם – יקיים מצווה. ואולי וויתרו עליו בשעתם הקשה, ואח"כ הצטערו, ועתה הם נכספים לקשר עמו, ולכן טוב שיחפשם. אמנם אם לא יחפשם אין בידו איסור, אבל אם ימצאם יקיים מצווה.
וכאשר יש חשש שהגילוי והחשיפה עלולים ליצור משבר בנפשו – עדיף שלא יחפשם. ומי שמסופק בזה, מוטב שיתייעץ עם אדם חכם, מנוסה וירא שמיים, שמכיר אותו היטב. 

האם מצווה לכבד הורים מאמצים 
כלפי ההורים המאמצים לא חלה מצוות כיבוד הורים כפי חיובה בתורה. אבל מצד חובת המוסר ומצוות גמילות חסד, שזה יסוד התורה כולה, מחויבים הבנים המאומצים להכיר להוריהם המאמצים תודה רבה, שהרי אין בעולם חסד גדול יותר ממה שמעניקים ההורים המאמצים לילדיהם. ועל כן צריכים הילדים המאומצים לגמול עימהם חסד כל חייהם ולהתנהג אליהם בכבוד רב. וכמובן שאם ההורים המאמצים יזדקקו לעזרה, על בניהם המאומצים לסייע להם ככל יכולתם. ואם יהיו חולים ילוום ויסייעום בכל מה שנצרך, כפי שילדים רגילים מחויבים לעשות להוריהם. ולאחר פטירת ההורים המאמצים – מצווה על בניהם המאומצים לומר אחריהם קדיש.

הרב משאש ומנהגי מרוקו

י' בניסן, יום השנה לפטירת הרב משאש ● ביוזמת הרב עובדיה יוסף עלה הרב משאש לכהן כרב העיר ירושלים ● אבותיו הגדולים וקרובו הרב יוסף משאש רבה של חיפה

מנהגי המערב או מנהגי מרוקו 
ביום י' ניסן חל יום פטירתו של הגאון הרב שלום משאש, שהיה רבה של ירושלים, עיר קדשנו ותפארתנו, במשך כעשרים ושש שנה. 
הרב שלום משאש נולד במרוקו בשנת תרס"ט. גם סבו היה רב ודיין בעיר מקנס, וחיבר שו"ת 'דברי שלום'. ומצד אם אביו הוא מצאצאי הרב רפאל ברדוגו, שהיה מגדולי הרבנים בדורות האחרונים, וכל כך העריצוהו יהודי מרוקו עד שקראו לו 'המלאך רפאל'. הרב ברדוגו חיבר ספרים רבים בהלכה ובאגדה. המפורסמים שבהם: שו"ת 'משפטים ישרים', ו'תורות אמת' על השולחן ערוך. 

בתחילה עמד הרב שלום משאש בראש תלמוד תורה בעיר מקנס, לאחר מכן נתמנה לדיין בעיר קזבלנקה, ואח"כ כיהן שם כאב בית דין ורב ראשי למרוקו. בשנת תשל"ח, ביוזמת הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א שהכיר בגדלותו התורנית, עלה הרב משאש ארצה ונתמנה לרבה של ירושלים. 

הרב שלום משאש חיבר ספרי הלכה חשובים, והם: שו"ת 'תבואות שמ"ש' בארבעה חלקים, שו"ת 'שמ"ש ומגן' בארבעה חלקים, כשהחלק הרביעי עדיין בכתב יד, וספר 'בית שמ"ש' על הרמב"ם.

הרב יוסף משאש 
בן דוד אביו של הרב שלום משאש היה הרב יוסף משאש, שלאחר שעלה ארצה כיהן כרבה של העיר חיפה. הרב יוסף משאש, שנפטר לפני כשלושים וחמש שנה, היה איש אשכולות. הוא חיבר ספרים חשובים, ביניהם שו"ת 'מים חיים' בשני חלקים, ו'אוצר המכתבים' בשלושה חלקים, ועוד ספרים רבים. גם כתב שירים והיה בקיא בחכמה הלשון. 

בהיותו רב במרוקו הגיעו מאת הקנאים בירושלים דברי דיבה על מרן הרב קוק זצ"ל ועל עמדותיו. וכדרכם של גדולי החכמים, הרב יוסף משאש ברר את הדברים ביסודיות, ואף עיין בספר 'ארץ חפץ' ובו ליקוטים מדברי מרן הרב זצ"ל על ענייני הארץ והשעה והיחס לחלוצים, הגיע למסקנה כי הצדק עם מרן הרב קוק, ומחה נמרצות כנגד הפוגעים בכבוד מרן הרב קוק "הגאון המפורסם ראש כל בני הגולה מלך בירושלים…"

שיטתו בהלכה 
הרב שלום משאש היה בקיא וחריף בכל חלקי התורה, ובכל השאלות החדשות היה פוסק על פי הנראה מעיונו, אולם במה שכבר נהגו אבותיו רבני מרוקו – לא שינה, והיה מחזק ומברר את מנהגיהם. ואף לאחר שעלה לארץ ונתמנה לרבה של ירושלים לא שינה ממנהגי אבותיו. ואמנם ככלל ידוע כי בני עדות המזרח וצפון אפריקה נוהגים על פי פסקי רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, אך מכל מקום דעת הרב משאש שבכל אותם דברים שיש בהם מנהג מבורר שכך נהגו בני עדה מסוימת, גם אם אינו כדעת השולחן ערוך, אין להם לשנות ממנהג אבותיהם. 

וכידוע דעת הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א שכל בני עדות המזרח וצפון אפריקה, מעת עלייתם לארץ עליהם לקבל את פסקי השולחן ערוך, הואיל והוא מרא דאתרא של ארץ ישראל. ואף שהרב משאש היה אוהב ומעריץ את הרב עובדיה יוסף, מכל מקום לא הסכים לדעתו בזה, ונהג לחזק את מנהגי מרוקו. כך לדוגמא, חיזק את מנהג אמירת הפיוטים בימים טובים לפני אמירת 'נשמת' (ילקוט שמ"ש כ).

ואמנם יש דברים שנהגו להקל בהם במרוקו, ואף שמצא להם סמך – מכל מקום כיוון שלהלכה נכון יותר להחמיר, נהג להחמיר, כדוגמת הדלקת נורה חשמלית ביום טוב (שם קמה).

היחס למנהגי האר"י 
ביחס למנהגי האר"י, שרבים מבני עדות המזרח קיבלום, דעתו היתה שהם מיוחדים לעוסקים בקבלת האר"י, אבל לכלל הציבור הלכה כשולחן ערוך, זולת המקומות שיש בהם מנהג אבות ברור.

על פי זה פסק שהמאחר לבוא לבית הכנסת ידלג בפסוקי דזמרה כדי להתפלל עמידה יחד עם הציבור, כדברי השולחן ערוך (נב, א), ושלא כדברי המקובלים שסברו שאין לדלג כלל (ילקוט שמ"ש כא).
בתפילת לחש הורה שהמתפלל צריך להשמיע את המילים לאוזניו בלא שהמתפלל לידו ישמעם, כדברי השולחן ערוך (קא, ב), ולא כמנהג המקובלים הסוברים שאין להשמיע את המילים לאוזניו אלא רק לחתכם בשפתיו (ילקוט שמ"ש לד).

ילקוט שמ"ש 
ידע הרב משאש כי תשובותיו חתומות בפני מי שאינו לן בעומקה של הלכה, ולכן ביקש לכתוב ספר קיצור לפסקיו, כעין ספר 'ילקוט יוסף' המסכם את פסקי הרב עובדיה יוסף. אולם רוב טרדותיו בהתרת עגונות וממזרים, ועניינים שונים הנוגעים למעשה, מנעוהו מזה. ועל כן ביקש מהרב אריאל אדרי, רב ומורה צדק בהר חומה שבירושלים ור"מ בישיבת 'הר המור', שיערוך את תמצית הפסקים מספריו, (כולל חלק רביעי מספר תבואות שמש שעדיין בכתב יד) ויקראם 'ילקוט שמ"ש', וכך עשה. אלא שבשונה מספר ילקוט יוסף, ששם ההערות מרובות ורחבות, בילקוט שמ"ש הוסיף הרב אדרי הערות קצרות, ובהן תמצית נימוקי ההלכה בלבד. 

בינתיים יצא לאור (בהוצאת ארז, קנ"א עמודים) סיכום הפסקים הנוגעים למה שנהגו רבני מרוקו וצפון אפריקה על חלק 'אורח חיים' בשולחן ערוך. בעתיד ייצאו בעז"ה הפסקים על שאר חלקי השולחן ערוך, ובהם גם הלכות שהתחדשו בחלק אורח חיים. 

לחביבות דבריו, ולקראת יום השנה לפטירתו החל בשבוע הבא, אזכיר בקיצור מקצת מפסקיו המובאים בילקוט שמ"ש, ואציין בעיקר הלכות הנוגעות לכל עדות ישראל. ובמקום שמדובר במנהג מרוקו שאינו מקובל על שאר עדות ישראל, אציין במפורש שכך הוא מנהג מרוקו. 

נטילת ידיים לאחר בית הכסא 
היוצא מבית הכסא אינו צריך להקפיד ליטול ידיו מכלי, וכן אינו צריך להקפיד ליטול ידיו שלוש פעמים. ואמנם לפי הקבלה יש שמחמירים ליטול מתוך כלי שלוש פעמים, אבל להלכה אין צריך לעשות כן, אלא די שישפוך על ידיו מים מן הברז פעם אחת (ילקוט שמ"ש ד).

בעניין ציצית ותפילין 
לאחר הברכה על הטלית, בעת העיטוף, יש לכסות את הראש, אבל לאחר מכן בשעת התפילה אין צריך לכסות את הראש בטלית. ואף הרב משאש עצמו נהג כך בעת היותו דיין, מפני שחשש ליוהרא, שכן הצדיקים בלבד נהגו לעטוף את ראשם בטלית כל התפילה. ורק בתקופה מאוחרת בחייו נהג לכסות את ראשו בטלית מתחילת התפילה ועד סופה. ולא היתה דעתו נוחה מהמנהג שהתפשט לאחרונה שרווקים מכסים את ראשם בטלית, אבל לגבי נשואים אמר שכבר התפשט המנהג שהם מכסים את הראש בתפילה ואין בזה יוהרא (ילקוט שמ"ש ה).

בזמן קריאת שמע יאחז וינשק את שתי הציציות שלפניו בלבד, ולא את שתי הציציות שלאחריו, כדברי השולחן ערוך (או"ח כד, ה), וכך היה המנהג במרוקו (ילקוט שמ"ש ח).
מנהג צפון אפריקה, שאת התפילין של ראש מניחים מעומד וחולצים מעומד. אך תפילין של יד אפשר להניחם ולחולצם בעמידה או בישיבה. וחכמים ואנשי מעשה מניחים וחולצים של יד מיושב, אך מנהג רוב העם אינו כן, ואין להוכיחם לשנות מנהגם (ילקוט שמ"ש י).

תפילין של ר"ת 
גדולי החכמים במרוקו לא נהגו להניח תפילין של רבנו תם, אלא הניחו של רש"י בלבד (ילקוט שמ"ש יב). וסיפר הרב משאש על עצמו שכשהיה צעיר רצה להחמיר ולהניח גם תפילין של ר"ת, ולאחר מכן במשך כמה חודשים חלה במחלה קשה ומדבקת מאוד, שמפאת חומרתה ההוראה הרפואית היא שכל בגדי וחפצי החולה צריכים שריפה, כדי שהמחלה לא תעבור לאנשים אחרים. והוא נהג כדעת הפוסקים שבמצב כזה אין להניח תפילין, כדי שלא לגרום אח"כ לשריפתן. והסכים בדעתו שחלה באותה מחלה מפני שסטה ממנהג אבותיו והניח תפילין של ר"ת, ועל כן נענש שבמשך כמה חודשים לא יכול להניח תפילין כלל.

מהלכות תפילה 
מנהג מרוקו שבעת שמיעת קדיש וברכו אין הקהל צריך לעמוד (ילקוט שמ"ש כד-כו).
במקום שהקהל מדברים בעת חזרת הש"ץ, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ. ובפרט יש להקל בכך בתפילות מוסף ומנחה (ילקוט שמ"ש לט).
אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא (רמ"א צח, א). ויוצאי צפון אפריקה נוהגים שאחר שאדם עלה לתורה הוא מתנשק עם קרוביו וידידיו, ואין בזה שום פגיעה בכבוד שמים, שכן כל מה שמנשקים אותו הוא לכבוד התורה, שאחר שעלה לתורה ראוי לחבבו ולייקרו. ועוד שדווקא בנשיקת הקטנים יש חשש ולא בנשיקת גדולים.

לפי מנהג צפון-אפריקה אפשר להעלות קטן לאחד משבעת הקרואים לתורה בשבת, אך אין להעלותו בכלל שלושת העולים בימות החול, אלא אם כן הוא חתן בר מצווה שנהגו במרוקו להעלותו לתורה עוד לפני שמלאו לו 13 שנים (שם קי).

ברכת הטוב והמטיב על יין נוסף 
אדם ששתה יין וברך עליו בורא פרי הגפן, אם ישתה יין נוסף, שונה בטעמו, יברך עליו 'הטוב והמטיב' גם אם לא ישתה ממנו רביעית, וכן יברך על יין שלישי ורביעי וכו' (ילקוט שמש ע-עב).

הדלקת נרות שבת 
נהגו הנשים במרוקו (ובעוד מקומות בארצות המזרח) להדליק תחילה את הנרות ואח"כ לברך. ואף שבשולחן ערוך נפסק שיברכו לפני ההדלקה, הורה הרב משאש שלא לשנות המנהג (שם צג). 
כאשר משפחה מתארחת אצל חברתה, אם גם האורחת תרצה להדליק נרות בברכה, מותר לה אפילו אם היא מדליקתם ליד הנרות בעלת הבית. אבל יותר טוב שאם תרצה לברך – שתדליק את נרותיה בחדר שייחדו לאורחים (שם צד).

תפילת ליל שבת 
כשיש התנגשות בין אמירת 'שיר השירים' לדרשה, מוטב לקיים את הדרשה (שם צה). 
פיוט 'לכה דודי' אומרים בישיבה, ורק בעת אמירת 'בואי בשלום' וכו' כל הקהל עומדים על רגליהם (שם ק).

מהלכות שבת 
בשעת הדחק ולצורך מצווה, כאשר הוא צורך גדול מאוד, כגון שנכבה האור בליל יום הכיפורים, אפשר לסמוך על דעת המקילים לומר לגוי להדליק את האור. אולם בשאר המצבים אין להתיר אלא 'שבות דשבות' לצורך מצווה (שם קה-קו).

התיר לקפל את הטלית בשבת כפי סדר קיפולה הראשון (שם קטז).
החמיר על פי דעת השולחן ערוך, שכל רחוב שרוחבו ט"ז אמה נחשב לרשות הרבים מהתורה, והעירוב שעושים בערים על ידי צורת הפתח אינו מועיל. ועל כן אסור לטלטל לדעתו בכל המקומות שאינן מוקפים בגדר ממש (שם קכז).

הלל בראש חודש 
מברכים על אמירת הלל בציבור בראש חודש, אבל יחיד שאומר הלל בראש חודש אינו מברך, שכך היא דעת כמה ראשונים. והרוצה לצאת בברכת החזן רשאי, והמברך לעצמו תבוא עליו ברכה (שם קכט-קל).
המנהג לברך ברכת הלבנה במוצאי שבת, גם אם עברו שלושה ימים בלבד ממולד הלבנה. אבל אם מברכים ביום חול יש להמתין עד שיעברו שבעה ימים (שם קלא).

פורים בירושלים 
כידוע התעוררה שאלה לגבי אותן שכונות חדשות בירושלים שיש בינן לבין עיקר העיר הפסק של שטחים פתוחים בלא בתים, האם דינן כדין ירושלים ויעשו פורים ביום ט"ו, או שדינן כשאר הארץ ויעשו פורים בי"ד. ופסק הרב משאש בתור רבה של ירושלים, יחד עם עמיתו הרב קוליץ זצ"ל, שכל השכונות שנחשבות כחלק מהעיר ירושלים לעניין מיסים וארנונות נחשבות כירושלים (שם קצג) גם לעניין פורים. ולדעתם הסכימו הרבנים הראשיים, מו"ר הרב אברהם שפירא שליט"א והראשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א. 

כללי הלכה 
אין חוששים לדעת ר"ת לעניין זמן צאת הכוכבים, ואפילו במקום ספק ספיקא (ילקוט שמ"ש צ).
בשיעורי כזית וביצה וכיוצא בהם משערים לפי נפח ולא לפי משקל. והולכים לפי שיטת הגר"ח נאה (שם קלז-קלח).

הלל ביום העצמאות 
לעניין הלל ביום העצמאות, דעתו היתה לברך על ההלל ביום העצמאות. ומן הסתם נסמך בזה גם על קרובו, הרב יוסף משאש, רבה של חיפה, שכתב ב'אוצר המכתבים' (ח"ג סימן אלף תשסט): "… עוד שאלת על יום העצמאות, שיש אומרים בו תחנון וסליחות. תשובה: אין לך לסכסך דעתך בעניינים אלו, אתה ספרדי חרד, עשה מה שאנחנו עושים, עושים אותו יום טוב בהלל גמור והודאה למלך הכבוד ברוך הוא ואוכלים ושותים ושמחים ואין לנו עסק עם אחרים". 

אולם לאחר ששמע כי דעת הרב עובדיה יוסף שלא לברך, כתב שמי שנהג לברך יישאר במנהגו ומי שלא נהג לברך – לא יברך משום שספק ברכות להקל (שמ"ש ומגן ח"ג סג, סו).

שלמות הארץ 
כשנשאל אם מותר לסגת מחלקים מארץ ישראל כדי להגיע להסכמים עם הערבים, השיב, כי אסור לתת לשלטון גויים אף שעל מאדמת ארץ ישראל. 

נוער נאמן ומושיע

נוער נפלא מול שלטון חנף ויהיר ושוטרים גסים ואלימים ● כל מכה ומכה שספגו רק תגביר את אמונתם ומסירותם של בני הנוער ● וסעודת 'שבע ברכות' בכל יום – מצווה אך לא חובה

תערובת שחורה ומכוערת, אטומה, מסואבת, אכזרית ומרושעת, מלפפת אותנו מסביב. במקום המשפט שם הרשע. תחת תבונה – אטימות יהירה, לדרוס ולדכא כל רגש של נאמנות לארץ הקדושה. השליטים שירשו את שלטונם בחנופה מתנשאים ביהירות לאמור: אני אמלוך, אני אגרש, אני אהרוס, אני אמצא חן בעיני הגויים. ששים לדרוך ברגל גסה על קברות אבותיהם ואמותיהם. שוטרים גסים – במקום לדרוש צדק ומוסר חפצים להכות ולפצוע, כדי למצוא חן בעיני הממונים עליהם. והתשקורת – אנטישמית. 
אל מול הכיעור המרושע הזה קמו לעמוד נאמנים נערינו ונערותינו הטובים. כמה יפים וחמודים, מלאי חיים ואמונה, היו בני הנוער בבואם לעמוד על נפש האומה בעמונה. בלילה קר וקודר המתינו בחרדה לאור השחר לראות אם יביא עמו בשורה או שורות שורות של שוטרים שחורים ואטומי לב.
והם המשיכו לעמוד גם כשהכום ופצעום, וגבורה נוראה החלה לנבוט בנפשם. הם יושיעו את העם מידי שונאיו. כל מכה ומכה שספגו תגביר את אמונתם, כל עצם שנשברה תעצים את כוחם, כל פציעה תחדד את מבטם. הכאב יבנה בתוכם את העתיד. 

כמו השוטרים העבריים במצרים, שספגו מכות מהמצרים כדי שלא לנגוש בעם ולבסוף עלו לגדולה, כך הם יזכו לגדולה. כמו המכבים שנרדפו עד מוות על ידי המתייוונים ולבסוף הושיעו את ישראל, כך הם יושיעו את ישראל. וכמו אנשי האצ"ל והלח"י שנרדפו והוסגרו על ידי אחיהם לשלטון הבריטי, ולבסוף זכו בשלטון, כך נערינו ונערותינו היקרים מפז, שכאב האומה העברית נגע עד עומק לבם, יזכו בשלטון. אך שלא כאנשי האצ"ל והלח"י שהגיעו לשלטון בלא תורה, ונגפו במאבקם מול בית המשפט האנטי-ציוני והתשקורת, הם יתעלו מתוך אמונה ותורה, ויביאו תיקון לעולם.

השוטרים המוכים במצרים 
"והנוגשים אצים לאמר: כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן" (שמות ה, יג). אבל בני ישראל לא יכלו להספיק הכול, ויתבעו הנוגשים מהשוטרים העבריים, הכו את העם כדי להאיץ בהם להספיק לעשות את כל הלבנים כדבר פרעה. אך השוטרים העבריים, שהיו כשרים, היו מוסרים את עצמם על ישראל, ואמרו: "מוטב שאנו נלקה ואל ייכשלו יתר העם". "וסבלו מכות כדי להקל משאם מעליהם. לפיכך זכו לרוח הקודש".

"כשאמר הקב"ה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: 'אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו'. אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרים עצמם ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים יבואו וייטלו בגדולה הזו… ולפי שמסרו עצמם ללקות על הצבור, לפיכך 'ונשאו אתך במשא העם' – ללמדך שהשוום הקב"ה למשה. מכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש" (במדבר רבה טו, כ; שמות רבה ה, יט).

השוטרים הרעים והנערים הטובים 
שלא כמו השוטרים העבריים במצרים, השוטרים שהכו בעמונה יחזרו לביתם ויראו שגם לבם נעשה שחור. הרווקים יתקשו להתחתן. בתיהם של הנשואים יתפרקו, כי בלא לב אין אהבה. הם יבגדו בנשותיהם ונשותיהם יבגדו בם, וילדיהם יתרוצצו מבית הגרוש לבית הגרושה בלא נחת. עד אשר יעשו תשובה ויבקשו בפומבי סליחה על המכות האכזריות אשר הכו. 

לעומתם יזכו הנערים והנערות היקרים, אשר נדבם ליבם לעמוד על נפש עמם בעמונה, לבנות בתים מלאי אהבה ושמחה. כי מי שיש לו לב להצטער על הארץ ולבקש "שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה" יזכה "לקול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם". ויזכו לראות בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, עוסקים בתורה ובמצוות, ויהיו הולכים תמיד מחתונה לברית ומברית לבר מצווה, מבר מצווה לאירוסין ומאירוסין לביקור בבית חולים אצל נכדה שילדה, מרוב שמחות. 

האם צריכים לארגן בכל יום שבע ברכות לחתן וכלה 
תקנו חכמים לעשות שבעה ימי שמחה לחתן וכלה. ובכל עת שיסעדו לכבוד שמחתם עשרה אנשים וביניהם אדם שעוד לא היה באחת הסעודות שלהם, שהשמחה מתחדשת ומתעצמת בזכותו, מברכים לאחר ברכת המזון שבע ברכות. ועיקר עניינן של ברכות אלו הוא לברך את החתן והכלה שיבנו את ביתם בשמחה ובאהבה, ובתוך כך מברכים את ה' על יצירת האדם ומתפללים על הגאולה ועל ירושלים. 
וכיוון שאלו ברכות חשובות ומועילות לחתן ולכלה, מצווה לעשות בכל יום סעודה כדי שיוכלו לברכן, אבל אין בזה חיוב. ולכן אם אין להם יכולת לקיים בכל יום סעודה, מפני שאין להם כסף להוציא על כך וגם אין להם קרובים וידידים שיעשו עבורם את הסעודות, אינם מחויבים בכך (רב פעלים ח"ד ו). 

האם אפשר לקיים סעודת שבע ברכות בכל בית או רק בבית החתן 
אמנם נפסק בשולחן ערוך (אה"ע סב, י) על פי כמה מגדולי הראשונים (תוס', רשב"א ועוד) שרק בביתו של החתן מברכים שבע ברכות, מפני שהחתן והכלה מתכבדים ושמחים יותר כאשר באים אל ביתם לשמחם, ועל כן רק בבית החתן אפשר לברך שבע ברכות. 

אבל לדעת כמה ראשונים אפשר לברך שבע ברכות בכל מקום שבו עושים סעודה לכבודם (מאירי וראב"ד). ובנוסף לכך, לדעת רבים מגדולי האחרונים (יש"ש, ט"ז סב, ז), גם אלה שסברו כי אפשר לברך שבע ברכות רק בבית החתן לא התכוונו אלא לפי מה שנהגו בעבר לקיים את כל שבעת ימי המשתה בבית החתן, במקום שבו היו החתן והכלה ישנים בלילה ושמחים, שבאותו מקום היו עורכים את הסעודות ושם היו מברכים אותם, ואם היו צריכים לצאת מביתם היה בכך פגם בשמחתם וכבודם. אבל כיום שנתבטל המנהג הזה, הרי שהשמחה היא בכל מקום שבו עורכים סעודה לכבודם. וכך נוהגים כל האשכנזים. 

מנהג הספרדים 
הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א הורה למעשה כדעת ה'שולחן-ערוך', שרק בבית החתן אפשר לברך שבע ברכות, אבל אם עורכים סעודה בבית אחר, אין מברכים שבע ברכות אלא את ברכת "אשר ברא ששון ושמחה" בלבד. ואם הזדמן לשם אשכנזי שרוצה לברך אין למנוע זאת ממנו, אבל אין להזמינו לשם כך (ילקוט יוסף שובע שמחות יז, ו).

אבל רוב הפוסקים הספרדים הסכימו שבדורות האחרונים, כאשר נוהגים לקיים את שמחת החתן והכלה בבתים שונים, ממילא מברכים גם שבע ברכות בבתים שונים. וכך פסק הרדב"ז (ח"ד סי' אלף שכ), וכך הורו בטורקיה (כנה"ג, ור' חיים פלאג'י), וכך הורה המהרי"ץ בתימן (פעולת צדיק ג, רנב), וכך הורו גדולי צפון אפריקה, וביניהם הרב כלפון מג'רבה (ברית כהונה), והרב משאש, וכך הורה הרב חיים דוד הלוי, ויבדל"א הרב מאיר מאזוז. וכך נוהגים למעשה רוב הספרדים. 

את מי ראוי לכבד בשבע ברכות שבחופה? 
בעבר נהגו במקומות רבים שרב המקום היה מסדר הקידושין ומברך את ברכות האירוסין, והרב השני בחשיבותו אחריו היה מברך את כל שבע הברכות. ויש בכך גם מעלה הלכתית, שכן כל הברכות קשורות זו לזו, ואלו שאינן פותחות ב'ברוך' נשענות על הברכות שקדמו להן, ועל כן טוב לברך את כולן ברצף. ויש שנהגו לכבד את חזן הקהילה באמירת שבע הברכות (יעויין באוצה"פ סב, א, ח, בשם כנה"ג, ויד אהרן, ושלחן העזר). 

בדורות האחרונים, רצו לכבד יותר רבנים באמירת הברכות, ועל כן נהגו לחלק את שבע הברכות לששה רבנים. ואף שיש בזה חסרון מסוים מבחינה הלכתית, מכל מקום כבוד התורה עדיף (יבי"א ד, ז). ויתכן שבעקבות שיפור תנאי התחבורה מגיעים יותר מוזמנים לחתונה, וממילא גם יותר רבנים, וכיוון שמן הראוי לכבד את כל הרבנים בברכות, נהגו לחלק את שבע הברכות לששה רבנים. וכיוון שכבר נהגו לחלק את שבע הברכות למספר אנשים, לכן נהגו שכאשר אין שם רבנים, מכבדים בברכות את בני המשפחה הנכבדים, כמו סבי החתן והכלה.