מחלל שבת בפרהסיא שנגע ביין

בשל חומרתו של חילול השבת, נפסק שיין שנגע בו ישראל שמחלל שבת ברבים – אסור בשתייה • בדורות האחרונים השתנתה החברה, ונוצר מצב שבו חילול שבת ברבים אינו מעיד על נתק מהזהות היהודית • לכן, בדיעבד, אפשר לשתות מיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא, כל עוד אינו מתכוון להתריס נגד היהדות • מכל מקום, אין להחמיר מעבר להלכה ולפסול יין שמחלל שבת מזג או העביר ממקום למקום • כשמדובר במצווה, כגון סעודת שבת או חתונה, אפשר לשתות מהיין אפילו לכתחילה

יהודי מחלל שבת בפרהסיא

היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קורבן ממחלל שבת בפרהסיא, שאין שחיטתו כשרה, ושכאשר רוצים לשתף את כל יושבי החצר בעירוב חצרות – הוא פוסל את העירוב כגוי (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב"ם: "השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם" (הלכות שבת ל, טו).

מחלל שבת שנגע ביין

הלכה כדעת המקילים, אשר סוברים שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, אפשר בשעת הצורך להקל לשתות יין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא. ככל שמדובר ביהודי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר מרווח יותר

על פי זה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו ישראל מחלל שבת בפרהסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב"ש ועוד). כלומר, יין שנגע בו עובד עבודה זרה אסור בהנאה, ואם נגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, או ישראל מחלל שבת – היין אסור בשתייה ומותר בהנאה.

אומנם דין זה לא מוזכר בגמרא, וראשונים רבים לא הזכירו אותו, ולכן יש סוברים להלכה שאין שום איסור ביין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא (שו"ת רש"י קסט; רבי חיים בן עטר). מנגד יש מחמירים וסוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כעובד עבודה זרה ממש, והיין שנגע בו אסור גם בהנאה (תבואות שור יא, יב). אולם רובם המכריע של האחרונים הסכימו להלכה, שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה ומותר בהנאה.

כך נהגו במשך דורות רבים, כי אכן השבת הייתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה נגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות.

השאלה בדורות האחרונים

אולם בדורות האחרונים, רבים מישראל למדו מהגויים, עד שנוצר מצב שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. בנוסף לכך, אם בעבר המחאה נגד מחללי השבת הועילה למונעם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים פעמים שהמחאה הרחיקה יותר מאשר הועילה. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות, כדי להכעיס ולהתריס נגד מסורת ישראל, נחשב כגוי. אבל מי שמכבד את השבת בקידוש ובהדלקת נרות אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, מכיוון שאינו מבין את חומרת חילול שבת, הרי הוא אנוס, ודינו כעין מה שאמרו חכמים לגבי תינוק שנשבה בין הגויים, שכל חילולי שבת הרבים שחילל נחשבים לו כאונס. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן. ועוד, שיש לחשוש שההחמרה בזה תגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות.

דעות המחמירים והמקלים

אומנם יש מחמירים וסוברים שדווקא כיום צריך להחמיר יותר, כדי למנוע את השפעתם של מחללי השבת על שומרי המצוות (פרי השדה א, סב; מנחת יחיאל א, קה; מנחת אלעזר א, עד; ישכיל עבדי ח"ח יו"ד יט; ציץ אליעזר יב, נו).

אולם למעשה, הדעה המוסכמת על רוב הפוסקים היא שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, מסיבות שונות, עקרוניות וצדדיות, אין להחמיר ביין שנגעו בו מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס (יהודה יעלה יו"ד נ; בנין ציון חדשות כג; אורי וישעי ק; מלמד להועיל או"ח כט, יו"ד נב; מהרש"ם א, קכא; לבושי מרדכי, אחיעזר ד, לז; שואל ונשאל ג, רטז; חלקת יעקב יו"ד מח; אוצר המכתבים ח"ב אלף שב; בית דוד א, קלב; אגרות משה או"ח ה, לז; יביע אומר ח"א יו"ד יא; להורות נתן א, לט; עשה לך רב ב, נא, ועוד רבים).

סיכום ההלכה

הלכה כדעת המקלים, אשר סוברים שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, אפשר בשעת הצורך להקל לשתות יין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא. ככל שמדובר ביהודי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר מרווח יותר. מאידך, ככל שמחלל השבת יודע יותר את חומרת האיסור ופחות מכבד את המסורת, ההיתר פחות מרווח. אבל אחר הכול, כל עוד מחלל השבת בפרהסיא חש זהות יהודית, ואינו מחלל שבת כדי להכעיס ולקנטר את שומרי המסורת, בדיעבד אפשר לשתות את היין שנגע בו.

ואם היין עבר פסטור, מעוד צד אפשר להקל, שיש סוברים שיין מפוסטר נחשב כיין מבושל שאינו נאסר במגע גויים.

חומרות שנולדו בטעות

מחמת הבורות הרווחת בהלכות אלו, גם לומדי תורה אינם יודעים את ההלכה, ומחמירים מעל ומעבר לנצרך על פי כללי ההלכה, כפי שיבואר.

רבים טועים וחושבים שצריך להיזהר שמחלל שבת לא יעביר את כוס היין מצד אחד של השולחן לצד השני, ואינם יודעים שאפילו אילו גוי עובד עבודה זרה היה עושה זאת, היין היה כשר.

נרחיב מעט. מוסכם שהיין נאסר על ידי מגע, ונחלקו הראשונים האם נאסר גם על ידי שכשוך, כלומר נענוע הכלי בחוזקה כדי לנענע את היין שבו. יש אוסרים מפני שלדעתם גם באופן זה היו הגויים מקיימים פולחן לאלילים (רמב"ם, ריב"ם, רמב"ן, רא"ש, שו"ע ורמ"א קכד, יז), ויש מתירים וסוברים שרק מגע ממש אוסר את היין ולא שכשוך (ראב"ד, רשב"א, רי"ו, מאירי, ריב"ש, מהרשד"ם, ב"ח, ט"ז וכנה"ג).

כאשר המשכשך הוא גוי עובד עבודה זרה, לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים, אולם זה בתנאי שהגוי שכשך את היין בלא סיבה, שכך נהגו עובדי עבודה זרה לנסכו לאלילים. אבל אם הרים הגוי את הכוס והעביר אותה למקום אחר, או אפילו עלה עמה במדרגות, למרות שהיין התנועע בכוס בחוזקה, מכיוון שהתנועע מחמת ההליכה – היין מותר (שו"ע יו"ד קכה, י; דרישה ה, ט"ז, רשד"ם, רש"ל ועוד).

קל וחומר כאשר מדובר בגוי שאינו עובד עבודה זרה, שאפילו אם שכשך ממש בלא סיבה, היין מותר בשתייה. על אחת וכמה וכמה כאשר מדובר בישראל מחלל שבת שנחלקו הפוסקים אם דינו כגוי.

מזיגת היין

רבים טועים לחשוב שאם מחלל השבת מזג את היין הוא נאסר, ואינם יודעים שאפילו אילו גוי היה עושה זאת, לדעת רוב הפוסקים היין היה כשר. שכן רק אם גוי עובד עבודה זרה מזג יין מבקבוק לכוס, היין שבכוס נאסר בשתייה ומותר בהנאה. במקרה זה נחלקו לגבי היין שנותר בבקבוק, ולהלכה נפסק כדעת רוב הפוסקים, שסוברים שאף היין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה (משום חיבור "ניצוק"). אבל אם המזיגה הייתה מחבית, מכיוון שמדובר בהפסד מרובה, סומכים על דעת הפוסקים שהתירו את היין שנותר בחבית (שו"ע ורמ"א יו"ד קכה, א; קכו, א-ב).

ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מבקבוק לכוס, לדעת רבים היין שבכוס ושבבקבוק מותרים בשתייה (ש"ך קכד, יא; דג"מ, רע"א, ערך השולחן, איש מצליח, חזון איש). ויש מחמירים ואוסרים בשתייה את היין שבכוס ומתירים את היין שנותר בבקבוק (ט"ז, יביע אומר יו"ד א, יא). ואף שלפי כללי ההלכה צריך לפסוק כדעת המקילים, רבים נוהגים להחמיר. יש שאף נוהגים להחמיר במה שנשאר בבקבוק.

אבל אם המוזג הוא ישראל מחלל שבת בפרהסיא, שכפי שלמדנו יסוד דינו שנוי במחלוקת, בוודאי הלכה כדעת רובם המכריע של הפוסקים שהקלו לשתות את היין שהוא מזג לכוס. קל וחומר שאם מחלל השבת בפרהסיא רק פתח את הבקבוק, אין שום בעיה ביין שנותר בו.

שתייה מאותה כוס

הבעיה אם כן, למעשה, היא כאשר מחלל השבת בפרהסיא שתה מהכוס, שלפי המחמירים וסוברים שדינו כגוי, היין שנותר בכוס אסור בשתייה.

כמו כן, לדעת המחמירים אסור להעסיק בעבודת ייצור היין ביקב מחללי שבת בפרהסיא, הואיל ולעיתים הם נצרכים בעבודתם לנגוע ביין בידיהם. ואף שלדעת המקילים מותר, מכיוון שאף הם הקלו בדיעבד, לכתחילה אין מעניקים כשרות ליקב שמעסיק מחללי שבת בפרהסיא.

כשעוסקים במצווה אפשר להקל לכתחילה

נראה להוסיף יסוד חשוב: אף שככלל ההיתר לשתות יין ששתה ממנו מחלל שבת בפרהסיא הוא בדיעבד, כאשר עוסקים במצווה – כגון בסעודת שבת שמתקיימת כהלכה (בלי טלפונים ניידים), ובחופה שמתקיימת כהלכה כמקובל, וכן בסעודת חתונה שמתקיימת כהלכה ובלי ריקודים מעורבים – אפשר לכתחילה להחשיב את כל מי שבאותה שעה מכבדים את המסורת כישראלים כשרים.

זאת מפני שהתאספותם שם לצורך מצווה, וכדרך שאמרו חכמים לגבי עמי הארץ, שבשעה שהם עולים לירושלים לרגל נחשבים כחברים: "בירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה" (משנה חגיגה ג, ו). והטעם בגמרא: "דאמר קרא: וייאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים – הכתוב עשאן כולן חברים" (שם כו, א).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שרצים זעירים – הלכה למעשה

סיכום המחלוקת על השרצים הזעירים: מצד כללי ההלכה אמורים להקל, אך מצד ההתחדשות המודרנית, שמגבירה את המודעות לשרצים ואף מספקת אפשרויות לזהות ולהדביר אותם, יש מקום לדעה המחמירה • דרך האמצע: לעשות את הפעולות הרגילות הדרושות להסרת השרצים, אך לא באופן שגורם לטורח רב או להוצאה כספית ניכרת • במפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש לקבוע נהלים מחמירים כדי לשמור על הכשרות הבסיסית • הלכה למעשה – כיצד לנהוג לפי כל אחת מהדעות בירקות עלים, כרובית וברוקולי, תירס, תות שדה, בצל ירוק וכרישה

המחלוקת אודות השרצים הזעירים

אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה: כשר כפי עיקר ההלכה, שיטת המחמירים שמתאימה למי שרוצים להדר, ודרך האמצע, שלפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת – יש להורות לפי כללי ההלכה כדעת המתירים

בטור הקודם סיכמתי בקצרה את המחלוקת בשאלה האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שאדם רגיל אינו רואה בעת שהוא מסתכל על הירק או הפרי. כתבתי שהלכה כדעת המקילים, שכן מדובר במחלוקת באיסור חכמים, הואיל ומהתורה שרצים אלה בטלים בשישים, ואף מדברי חכמים יש סוברים שהם בטלים בקרוב לאלף. ועוד שיש ספק אם גם מדברי חכמים צריך לחפש אחריהם לפי כללי "מיעוט המצוי". בנוסף לכך, לא יכול להיות איסור תורה בדבר זעיר שאין מרגישים בטעמו ובבליעתו, ובמיוחד שאין רוצים בו, ואזי מדובר בדבר שאינו מתכוון שאין בו איסור.

דעת המחמירים נשענת על הפיתוחים המודרניים

אומנם צריך להוסיף שגם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. היא ניתנת ליישום בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים – למשל פיתוח חומרי ניקוי ממיסי שומן (דטרגנט), שמהם ייצרו מיני סבונים, שהשימוש בהם החל להיות נפוץ לפני כמאה שנה, ועל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן בזכות פיתוח מקררים, שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים.

שלוש שיטות למעשה

ככלל, אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה:
א) כשר כפי עיקר ההלכה,
ב) שיטת המחמירים המתאימה לרוצים להדר,
ג) דרך האמצע, לפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים – ולכן פעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השריה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים – אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור להורות על פי כללי ההלכה כדעת המתירים.

במטבחים גדולים לפעמים חייבים להחמיר

ראוי לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן, פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, לעיתים יש צורך לקבוע בהם גדרים מחמירים כדי להגיע לכשרות הבסיסית הנדרשת לפי ההלכה, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

ירקות עלים

ירקות עלים: דעת המחמירים

בעניין ירקות עלים, נבאר תחילה את דעת המחמירים: הבעיה בירקות כדוגמת חסה, כרוב, פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, ארטישוק, אספרגוס, תרד ונענע, שבעת גידולם נמשכים אליהם שרצים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה. אמנם גם שרצים רגילים לעיתים שורצים בהם, אבל הם ניכרים לעין ויורדים בשטיפה רגילה. לעומתם, את השרצים הזעירים שצבעם דומה לצבע העלה קשה מאוד לראות, ואף השריה במים עם חומץ או סבון ושטיפה, פעולה שמסירה שרצים רבים, אינה מסירה את כולם, כפי שנמצא בבדיקות במעבדה. לפיכך, לדעת המחמירים אסור לאכול ירקות אלו בלא שאדם ירא שמיים, שמכיר היטב את השרצים וראייתו טובה, יתבונן בנחת בכל עלה ועלה אל מול השמש או שולחן אור ויסיר מהם את כל השרצים הזעירים. מכיוון שבדיקה כזאת קשה לביצוע, לפי שיטת המחמירים יש למעשה שתי דרכים להשגת ירקות שמוחזקים כנקיים משרצים, ונבאר אותן.

גוש קטיף וגידול באקלים קר

הדרך הראשונה הומצאה בגוש קטיף בהנחיית רבני מכון התורה והארץ. לפי דרך זו מגדלים בחממות מבודדות ירקות שנקיים משרצים. לשם כך מחטאים את האדמה משרצים וביצי שרצים, ואוטמים את החממה על ידי יריעות רשת, שמאפשרות כניסת אוויר וקרני שמש וחוסמות שרצים. כמו כן מרססים מעת לעת את הירקות בקוטלי חרקים, כאשר החברות האמינות, כדוגמת 'חסלט' שנוסדה בגוש קטיף, מקפידות שלא לרסס מעל המותר על פי תקנות הבריאות. למרות כל אמצעי הזהירות וההשקעה המרובה, ובמידה מסוימת בגלל הגבלות הריסוס, לעיתים שרצים מצליחים לחדור לחממה ולהתרבות בה בשיעור של מיעוט המצוי, וכל היבול מאבד את חזקת היותו נקי משרצים זעירים לפי שיטת המחמירים. לכן מחיר ירקות אלו גבוה בהרבה ממחיר הירקות הרגילים.

השיטה השנייה היא גידול הירקות במקומות קרים, כך שבכל משך גידולם החום לא יעלה ליותר מ-14 מעלות. באקלים כזה השרצים אינם מתרבים והירקות בחזקת נקיים משרצים. שיטה זו נוחה לשימוש בחוץ לארץ במקומות קרים. בארץ אין מקומות קרים כל כך, אך עם ריסוס מבוקר מצליחים לגדל בחורף ירקות בשטחים פתוחים עם מעט מאוד שרצים זעירים, ועל ידי שטיפת הירקות מצליחים להגיע למצב שהסיכוי שיהיו שרצים בירקות נמוך. במצב זה, גם לשיטת רוב המחמירים, הירקות בחזקת נקיים משרצים.

ההלכה ודרך האמצע בירקות עלים

לפי ההלכה אפשר להסתפק בשטיפה טובה של כל ירקות העלים במים, להתבונן בהם במבט רגיל, ואם רואים בהם שרץ – להסירו. אולם נכון ללכת בדרך האמצע, ולנקות את הירקות משרצים על ידי השריה של כארבע דקות במים עם חומר ממוסס ושטיפה במים זורמים. אפשר להשרות את העלים במים עם מלח או חומץ, כפי שנהגו בעבר. אומנם מצד הסרת השרצים, עדיף להשרות במים עם סבון (דטרגנט), שנמצא יעיל מחומץ או מלח, אולם יש חוששים שהסבון אינו בריא. הטוב ביותר להשתמש בחומרים טבעיים כמו 'סטרילי', שנמצאו יעילים כסבון ובלי חשש בריאותי. פעמים רבות פעולה זו מסירה את כל השרצים הזעירים, או מביאה לשיעור נמוך של פחות ממיעוט המצוי, ואזי גם לשיטת המחמירים היא מועילה.

יש לשים לב לכך שגם בעת השריית העלים וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים. לפיכך, בירקות כדוגמת חסה, כרוב וארטישוק, צריך לפרק את העלים כדי שהמים יוכלו להיכנס ביניהם.

לעיתים ירקות העלים מאיכות גרועה, ואזי הם מלאים בשרצים קטנים וגדולים שנראים היטב לעין. כדי לנקותם צריך לשטוף אותם שוב ושוב, עד שיהיו נקיים משרצים.

כרובית וברוקולי

יש ירקות שמצויים בהם שרצים זעירים ואין אפשרות להוציא את כולם בשטיפה או בבדיקה. כך המצב בכרובית וברוקולי, שחלק משמעותי מהם הוא תפרחת, שבתוכה נחבאים השרצים הזעירים. את השרצים הללו אין אפשרות לראות בלי לפרק לגמרי את הפרח ולבדוק במשך זמן רב את כל חלקיו הקטנים. גם פעולה של השרייה במי סבון ושטיפה אינה טובה מספיק, הואיל וזרם המים אינו מגיע בחוזקה למקומות שהשרצים נחבאים בהם, וממילא אינו יכול להסיר את כולם. לדעת המחמירים, הדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לזרוק את התפרחת, שהיא כארבעים אחוזים מהירק, ולאכול את הקלחים הנותרים אחרי שטיפה טובה, או לחילופין לצרוך כרובית וברוקולי שגודלו בתנאים מיוחדים שאין מתפתחים בהם שרצים.

אולם כפי שלמדנו, על פי כללי ההלכה אין צריך לבדוק אחר השרצים הזעירים, וכל זמן שאין רואים אותם – מותר לאכול את הכרובית והברוקולי. ונכון יותר להשרותם במים עם חומר ממוסס למשך כארבע דקות, ולשטוף היטב בזרם מים.

אומנם שלא כמו בחסה ושאר ירקות עלים, שבהם פעמים רבות אחרי השריה ושטיפה אין שרצים זעירים (או שאין בהם בשיעור מיעוט המצוי), בכרובית וברוקולי השריה ושטיפה אינן מצליחות להגיע לתוצאות טובות כאלה. אומנם מכיוון שמבשלים את הכרובית והברוקולי, ולעיתים השרץ נימוח בבישול ויורד ממדרגת ברייה, להלכה אפשר להחשיב זאת כדרך האמצע.

קלחי תירס

לדעת המחמירים אסור לאכול את הגרעינים בעודם על הקלח, הואיל ולעיתים נחבאים ביניהם שרצים זעירים (תריפס), והדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לחתוך את גרעיני התירס מהקלח לשטוף אותם, כדי להבטיח שאין ביניהם שרצים זעירים.

אולם לפי כללי ההלכה וגם לפי דרך האמצע, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את השרצים הללו, וספק אם הם נמצאים, ובנוסף לכך הם עוברים בישול, מספיק לשטוף את הקלח.

תות שדה

לעיתים יש בתותי השדה אקריות זעירות, שקוטרן כשליש מילימטר, הנחבאות בגומות הגרעינים הזעירים שעל קליפתם. לדעת המחמירים אסור לאכול תותי שדה מגידול רגיל, אלא אם כן מקלפים את קליפתם, או משרים אותם במים עם חומר ממוסס ושוטפים אותם תוך הברשה יסודית של קליפתם.

אולם לפי כללי ההלכה, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את האקריות הזעירות הללו, אין צריך לחפש אחריהן. ולפי דרך האמצע, יש לחתוך את מקום החיבור של התות לענף, להשרות את התותים במים עם חומר ממוסס ולשטוף היטב. כך יש לעשות גם בפטל ותות עץ.

עלי בצל ירוק וכרישה

לדעת המחמירים יש לחתוך כל עלה לשניים, להשרותו במים עם סבון ולשוטפו תוך שפשופו לכל אורכו, מפני שרצים זעירים שלעיתים מצויים בו.

לפי כללי ההלכה, אין לחשוש לשרצים הזעירים שאדם רגיל אינו רואה. ולדרך האמצע, יש לחתוך כשלושה סנטימטרים ממקום החיבור שבין הבצל לעלה ולזרוק, מכיוון ששם החשש גדול יותר. את שאר העלים יש לפרק, להשרות במים עם חומר ממוסס ולשטוף, בלי לחתוך כל עלה לשניים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד