מסעדה טבעונית בחו"ל – כשרה?

במסעדות טבעוניות אין מוצרים מן החי, ולכן בעיות של בשר וחלב לכאורה אינן מתעוררות בהן, והשאלה העיקרית היא בנוגע לבישולי גויים • חכמים אסרו בישולי גויים כדי למנוע התבוללות ומחיקה של הזהות הישראלית • כדי להיכלל באיסור, התבשיל צריך להיות ממאכל שאינו נאכל חי, ולהיות ראוי לאכילה בארוחה מכובדת • לדעת רוב הפוסקים האיסור חל גם במסעדות ולא רק בבתים פרטיים • למסקנה, אין לאכול בחו"ל במסעדות טבעוניות בלי הכשר • בנוסף לנימוקים – בהעדר פיקוח, אין ודאות שבעל המסעדה אינו מרמה

בישול גויים במסעדות טבעוניות

מגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו

שאלה: האם מותר לישראל לאכול בחוץ לארץ במסעדה טבעונית של גויים שאין לה השגחה? הטבעונים מקפידים בהקפדה יתרה, מטעמים מוסריים ובריאותיים, שלא לערב במאכליהם שמץ מאכל מן החי, ולכן לכאורה אין לגבי המאכלים שהם מכינים חשש איסור. הרי עיקר הזהירות ממאכלים אסורים קשור למאכלים מהחי – שלא לאכול בהמות וחיות טמאות כחזיר, סוס ואריה; שלא לאכול עופות טמאים כיען, נשר ונץ; שלא לאכול דגים טמאים כשפמנון; שלא לאכול שרצים זוחלים כצפרדע, ומימיים כדוגמת חסילון (שרימפס) וסרטנים (לובסטר). אף כאשר מדובר בבעלי חיים טהורים, אם הם בהמות חיות ועופות הם צריכים להישחט כהלכה, ובלא זאת אסורים מדין נבלה. גם לאחר שנשחטו כהלכה צריך להיזהר שלא לערב בשר בחלב. וכן לגבי חלב יש איסור חלב גויים, מחשש שמא יערבו בחלב הטהור חלב טמא שמוצאו מבעלי חיים טמאים. אומנם בצומח יש להקפיד על תרומות ומעשרות, אך רק בארץ ישראל, ואילו בחוץ לארץ אין חיוב תרומות ומעשרות. רק אם יש במאכל יין או חומץ יין הוא אסור משום יין גויים.

השאלה העיקרית שנותרה, אם כן, היא האם תבשילים שמבושלים במסעדה אסורים משום בישולי גויים. נבאר תחילה את היסודות.

יסוד הגזירה – חשש התבוללות

גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל יין ופת ותבשילים של גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. אין הכוונה שחששו חכמים שאם פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים – מיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא כוונתם הייתה להעמיד סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים, בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל מכיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים.

חשש מהתבוללות ולא מנישואין אסורים

לכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של ישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות. מנגד, אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו.

התבשילים הכלולים באיסור

איסור בישולי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם יכול להגישם בסעודה מכובדת, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל במאכלים פשוטים אין כל כך חשש לקירוב דעת, הואיל והבישול לא היה כל כך משמעותי לגביהם, ולכן מותר לאוכלם.

שני כללים (עבודה זרה לח, א; שולחן ערוך יורה דעה קיג, א) בהגדרת תבשילים חשובים:
הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה.
השני, שהם עולים על שולחן מלכים ללפת בהם את הפת, אבל אם הם תבשילים שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם אין בהם איסור.

הכלל הראשון: לא נאכל חי

הכלל הראשון: מאכל שאין רגילים לאוכלו חי, אלא הבישול הכשיר אותו לאכילה, וממילא הבישול משמעותי בו, אסור אם בושל בידי גויים. נמצא אם כן, שעיקר המאכלים המבושלים במסעדות טבעוניות בכלל האיסור, שכן מיני דגן, הן כגרגירים והן כקמח, אינם נאכלים חיים והבישול הוא שמכשיר אותם לאכילה. וכן מיני קטניות כאורז, עדשים ותירס אינם נאכלים חיים, ולכן אסור לאוכלם מבושלים.

הקביעה אם המאכל נאכל חי תלויה במצבו לפני הבישול. לדוגמה, בעבר היו רגילים לאכול חיטים חיות, ולכן אם בישלו אותן – לא היה בהן איסור. אבל אם טחנו את החיטים לקמח, מכיוון שהקמח אינו נאכל חי, כל תבשיל שעשו ממנו אסור. כיום אין רגילים לאכול חיטים חיות, וגם בהן יש איסור בישול.

אומנם ברוב הפירות והירקות אין איסור, הואיל ורגילים לאוכלם חיים, אבל רוב התבשילים המשביעים שמוגשים במסעדות טבעוניות מבוססים על דגן, קטניות וירקות שאינם נאכלים חיים, ויש בהם איסור.

הכלל השני: מאכל מכובד

הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". דהיינו, הוא נאכל במסגרת סעודה, כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. כלומר, גם תבשיל ממאכל שאינו נאכל חי, אם אין נוהגים לאוכלו במסגרת סעודה מכובדת, אין בו איסור בישולי גויים.

יש שרוצים להקל על פי כלל זה, ולטעון שמאכלים שמוגשים במסעדות עממיות, כל זמן שאין רגילים להגישם על שולחן מלכים או לפני האנשים הנכבדים ביותר, אין בהם איסור. היו אף רבנים שיצרו קשרים עם מטבח בית המלוכה האנגלי, והתקשרו לברר על כל מאכל שהתעורר לגביו ספק, האם מגישים אותו על שולחן המלכה. אולם נוהגי השולחן המקובלים אצל מלכת אנגליה אינם קובעים את הדין, אלא "שולחן מלכים" הכוונה סעודה של אנשים מכובדים (איסור והיתר הארוך מג, ב; חיים שאל ח"א עד, ה; בן איש חי ש"ש חוקת ט). בעבר, כאשר החברה הייתה מחולקת יותר למעמדות, היו תבשילים שהשתייכו לדלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים נחשב כפוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). כיום גם מאכלים אלו מוגשים בסעודות מכובדות, מפני שכיום בזכות המגוון והפתיחות, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שבחברה דמוקרטית רוב השרים גדלו בבתים רגילים, והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם.

נמצא אם כן שכלל זה מפקיע מן האיסור רק מאכלים בזויים ביותר או מאכלים שאין רגילים להגיש בסעודה, כדוגמת ממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. אבל בדגני בוקר ופריכיות אורז יש איסור בישולי גויים, הואיל ורגילים לאוכלם לשובע בארוחת בוקר. וכן כל מאכל מבושל שאין מתביישים להגישו במסעדה – נחשב למאכל מכובד.

ירקות שתלויים במנהג

ישנם מאכלים שבמקומות מסוימים רגילים לאוכלם חיים ובמקומות אחרים נאכלים מבושלים בלבד. על זאת כתבו הפוסקים שהולכים אחר מנהג המקום, ואין מתחשבים במנהגי יחידים (מהריק"ש, פר"ח קיג, ג; שיורי ברכה א; חכמ"א סו, ד, ועוד). כיום המקום הגיאוגרפי אינו ההגדרה הקובעת לתפיסתו של האדם, שכן אנשים עוברים ממקום למקום, ובכל מקום גרים בני תרבויות שונות, ולכן מוכרחים להגדיר את מושג המקום כסביבה שבה האדם חי. הסביבה כוללת בני משפחה, חברים ושכנים שיש איתם קשר. כלומר, חכמים אסרו תבשילים שיש בהם חשיבות, והחשיבות בשביל כל אדם נקבעת לפי הסביבה המוכרת לו, ולא לפי מה ששמע על מנהגי אנשים במקומות שונים.

לפיכך, ככלל, יש איסור בישולי גויים בתפוחי אדמה, קישואים וחצילים, הואיל וברוב המקומות אין רגילים לאוכלם חיים. אף מי ששמע שיש שאוכלים אותם חיים, כל זמן שבסביבתו, גם לעיתים רחוקות, אין רגילים לאוכלם חיים – לגביו חל עליהם איסור בישולי גויים. אומנם מי שבסביבתו אוכלים ירקות אלו גם כשהם חיים, כגון שמערבים מהם פרוסות בסלט, לגביו לא חל עליהם איסור בישולי גויים.

בישולי גויים במסעדה

יש אומרים שכשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר גוי, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים בשביל אנשים רבים, כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים (מהריט"ץ ישנות קסא). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, היתר פת פלטר מיוחד ללחם שחיי נפש תלויים בו, אבל לגבי בישולים לא חילקו חכמים בגזירתם, והאיסור חל בין אם הבישול נעשה במטבח ביתי ובין אם נעשה במטבח עסקי או ציבורי (תשב"ץ א, פט; שיורי ברכה קיב, ט; ערך השולחן ג; שדי חמד, ועוד רבים).

אומנם כאשר בישול הגויים נעשה במפעל תעשייתי שאת מוצריו קונים בחנויות, כתב האגרות משה (ח"ד יו"ד מח, ה), שהואיל והמרחק בין המבשל לקונים הרבה יותר רחוק, רבים נוהגים להקל ואין למחות בידם.

סיכום למעשה

לפי מה שלמדנו, רוב המאכלים שמבשלים במסעדות טבעוניות אסורים משום בישולי גויים, הואיל והם עשויים ממאכלים שאין רגילים לאוכלם חיים, ורגילים להגישם על שולחן מלכים ואנשים נכבדים.

גם אם התבשילים יהיו ממאכלים שרגילים לאוכלם גם חיים, כך שלא יחול עליהם איסור בישולי גויים, עדיין יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין או גליצרין (שמקורם בנבלות) לצורך הסמכת המאכלים או הטעמתם, או יין או חומץ יין, ואין מי שיידע זאת, הואיל ואין מערכת כשרות שמפקחת על כך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

סבון והכשרת כלים – מענה לתגובות

מאז שנטען כאן, לפני שלושה שבועות, שהעובדה שהכלים אינם בולעים ופולטים כיום נובעת מהמצאת הסבון, ושיש לזה השלכות הלכתיות – התקבלו תגובות רבות • הטענה אינה סותרת את ההלכה המקובלת, מכיוון שחכמים כבר התירו כלים שגוי בדק אותם בפועל ואמר שלא מורגש בהם טעם • גם פרסום הטענה אינו סותר את המקובל בהלכה, וההתייעצות עם הציבור הרחב מחדדת את הלימוד בבית המדרש • מכתב מכימאי מסביר: השינוי המשמעותי בשימוש בסבון, שהפך את הסרת השומנים ליעילה הרבה יותר, אירע לפני פחות ממאה שנה

תמצית הטור הקודם בנושא

בלימוד יש שני חלקים: האחד – דקדוק בשיטות הראשונים והאחרונים, שהוא עניין לתלמידי חכמים, והשני – סברות כלליות וידיעות מחכימות ממדעי הטבע והחברה. בזכות הצגת הדברים בפני הציבור הרחב, שמורכב גם מתלמידי חכמים וגם מחכמים בתחומים שונים, בית המדרש מתרחב והלימוד מתעשר מאוד

בטור שהתפרסם בפרשת מטות ביארתי בקצרה את סוגיית הכשרת הכלים, תוך התמודדות עם השאלה המרכזית שעלתה בדור האחרון: מדברי התלמוד והפוסקים משמע שכלי מתכת בולעים ופולטים טעמים, ואילו בפועל איננו חשים פליטת טעם מכלי מתכת. היו שרצו לטעון בעקבות זאת שכלי המתכת כיום פטורים מהכשרה, ובמאמר ביארתי שחובת ההכשרה אינה תלויה בהרגשת הטעמים, אלא בכל אופן אסור להשתמש בכלי שהשתמשו בו באיסור בלא הכשרה בהתאם לאופן שבו השתמשו בו באיסור: אם השתמשו בו בצונן – הכשרתו בשטיפה בצונן, אם בבישול – הכשרתו בהגעלה, אם באש כשיפוד – הכשרתו בליבון.

אומנם מכיוון שידוע לנו בוודאות שלאחר שמנקים כלי מתכת הוא אינו פולט טעמים, בדיעבד אם בישלו בטעות מרק בסיר טרף, למרות שהסיר חייב הכשרה בהגעלה, המרק כשר. בנוסף לכך, בכל המחלוקות בעניין נ"ט בר נ"ט וחריף, בכלי מתכת, סירים וסכינים, יש להורות כשיטת המקילים, הואיל ובפועל כלי המתכת אינם פולטים טעם מורגש.

על הכשרת הכלים הגיעו עשרות שאלות, קושיות ותגובות מלומדות, שניתן לחלקן לשלושה תחומים:
א) על ההלכה עצמה;
ב) על העלאת הסוגיה המורכבת, שאמורה להיות נחלתם של הרבנים, בפני הציבור הרחב;
ג) על ביאור המציאות.
אשתדל לענות על השאלות.

ההלכה

רבים סוברים שגם אם כלי טרף אינם פולטים טעם, אם הם בני יומם הם אוסרים את המתבשל בהם, וכפי ההלכה המבוארת בשולחן ערוך (יורה דעה צג, א). וכן יש לחשוש בנ"ט בר נ"ט, היינו שיוצאי אשכנז סוברים שאם בישלו בכלי בשרי בן יומו מאכל פרווה אסור לאוכלו עם חלב, מפני טעם הבשר שנכנס בפרווה (רמ"א צה, ב).

אולם נראה יותר שההלכות הללו נאמרו למקרים שלא ניתן לברר את הטעם, ואילו כאשר ידוע לנו שאין שם טעם – אין כלי טרף אוסר את המתבשל בו, ואין כלי בשרי הופך מאכל פרווה לבשרי. הראיה מכך שהיו סומכים על קפילא, היינו גוי מומחה, שאם אמר שאין בתבשיל טעם טרף מותר לאוכלו (חולין צז, א-ב). אומנם מפני חששות שונים נוהגים שלא לסמוך על קפילא (רמ"א צח, א), אולם כל זה במקרה מסוים, ואילו כאשר ידוע לכול שאין מרגישים טעם – גם הרמ"א מסכים שאין שום איסור (תשובות הרמ"א נד; מהרש"ם ג, שעז). כדי להתחזק בדבר, לפני כמה שנים ביקשתי מתושבי היישוב ושומעי השיעורים לבחון האם מישהו יכול להרגיש בתבשיל את טעם התבשיל הקודם. מאות אנשים בדקו זאת במשך כמה שנים, ולא נמצא אחד שניקה כמקובל והרגיש את הטעם הבלוע בכלים. אומנם היו אחדים שדיווחו על עקבות של טעמים, אבל התברר שזה היה מפני שלא ניקו היטב. גם המחקרים המדעיים מאששים עובדה זו.

הלכה זו עומדת בפני עצמה, גם בלא שנדע להסביר את השינוי בין הכלים בימי חכמים ובימיהם של הראשונים והאחרונים ובין הכלים בימינו.

אומנם אם בישלו בזדון בכלי שצריך הכשרה, למרות שאינו פולט טעם, התבשיל אסור על המבשל ועל מי שבישל בעבורם, כפי שהורו ראשונים ואחרונים רבים. אף שיש מקילים, נראה לענ"ד שנכון להחמיר בזה כדי לחזק את חובת הכשרת הכלים.

הצגת הסוגיה בפומבי

היו שטענו שאין נכון להציג בעיתון עממי סוגיה חמורה שאמורה להיות נידונה בין הרבנים, במיוחד כאשר מדובר במסקנות שנראות כשונות במקצת מהמקובל (הן לחומרה, בחידוש שכלים חייבים הכשרה גם אם אינם פולטים טעם ובכלל זה כלי זכוכית, והן לקולא בנ"ט בר נ"ט). ויש שטענו שהיה צריך לקיים על כך דיון בין תלמידי חכמים תחילה.

תשובות רבות לכך, ואזכיר אחת. בלימוד יש שני חלקים: האחד – דקדוק בשיטות הראשונים והאחרונים, שהוא עניין לתלמידי חכמים, והשני – סברות כלליות וידיעות מחכימות ממדעי הטבע והחברה. בזכות הצגת הדברים בפני הציבור הרחב, שמורכב גם מתלמידי חכמים וגם מחכמים בתחומים שונים, בית המדרש מתרחב והלימוד מתעשר מאוד. כך יוצא בפועל שבסוגיות רבות אני משתף את הציבור, ועל ידי התגובות של תלמידי חכמים, מדענים ואנשים שונים בעלי סברה, אני חוזר לעיין בדברים יחד עם תלמידי חכמים מהישיבה, וכך הסוגיה חוזרת ומתלבנת היטב. בהמשך אצטט מכתב מחכים שקיבלתי בזכות שיתוף הציבור בסוגיה.

המציאות

השאלה מהמציאות גדולה: ברור שחכמים וכן הראשונים והאחרונים התייחסו לכלי מתכת כבולעים ופולטים טעמים, ואין צל של ספק שכך חשו בפועל. מנגד, ממה שידוע לנו כיום, כלי מתכת וזכוכית אינם בולעים ופולטים טעמים, מפני שמולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין החלקיקים שמהם המתכות מורכבות. יש למדנים שחיים בנחת עם שאלות כאלה, אולם בעיני האנשים הרגילים, שאלה כזו תובעת מהלומדים לעיין ולבאר את דברי חכמים ואת ההלכה בהתאמה למציאות שעליה דיברו.

יש שביארו שהמתכות כיום מורכבות מחומרים שונים ולכן אינן סופגות טעמים, ואילו המתכות שהיו בימי חכמים היו פחות משוכללות וחלקיקי טעם חלחלו לתוכן. יש שהסבירו שאומנם לתוך המתכת עצמה גם בעבר חלקיקי טעם לא יכלו לחדור, אבל לפי מצב תעשיית המתכות בעבר היציקה לא הייתה אחידה ושלמה, ולכן חדרו חלקיקי טעם לחללים שנותרו במתכת. אגב, הסבר זה נשמע קצת יותר הגיוני, ועדיין לא מספיק, שכן חכמים אמרו שהטעמים הבלועים יכולים להיות חזקים כשיעור נפח דופן הכלי. לכן נטיתי להסבר שעיקר הטעמים יצאו ממה שהיה דבוק לכלי, והשינוי העיקרי שהתחולל בדורות האחרונים הוא שרק לפני כמאתיים שנה נמצאה בצרפת השיטה לייצור תעשייתי של דטרגנט, שהוא חומר הבסיס לסבון. בתהליך הדרגתי השימוש בו נעשה נפוץ, עד שלפני כמאה שנה התחילו לייצר בגרמניה גם סבון כלים נוזלי, שבתוך עשרות שנים השימוש בו נעשה נפוץ בכל העולם.

על הסבר זה הקשו בצדק: מדוע, אם כן, רק בחמישים השנים האחרונות החלו לחוש שהכלים אינם פולטים טעם ולא לפני מאתיים שנה? תשובה לכך, בתוספת הסבר מחכים, זכיתי לקבל מיצחק יפין מקדומים, כימאי שבמשך שנים עסק בניהול מעבדה לייצור מוצרי ניקיון, שיחד עם אשתו יהודית, שהיא מורה לכימיה, השתדלו לבאר את הסוגיה בשפה פשוטה יחסית.

מכתב מיצחק יפין

תודה ויישר כוח לרב על מאמרו בנושא דיני בליעת כלים. ברשות הרב, יש לי הערות הנוגעות למינוח ולדיוק המדעי. הן אינן נוגעות למסקנות המעשיות וההלכתיות.

תמצית הטיעון: הסבון ידוע מזה אלפי שנים כחומר בעל תכונות ניקוי והסרת שומנים, אך לא ברמה מספקת. נכון שבשנת 1790 גילה לבלאן דרך תעשייתית לייצור תחליף לאפר, שהביאה לגידול ניכר בשימוש בסבון ואפשרה את ייצורו התעשייתי ההמוני, אך היעילות בהסרת שומנים עדיין לא השביעה רצון. פריצת הדרך המשמעותית אירעה בשנות השלושים של המאה העשרים, עם פיתוחם של חומרי ניקוי סינתטיים שהיו הרבה יותר אפקטיביים. נראה לי שהרב כיוון להתפתחות זו מלפני כמאה שנה, ולאו דווקא להמצאת הסבון, שכאמור איננה חדשה.

הרחבה: הקושי בהסרת שומנים נובע מתופעה ידועה – מים אינם מתערבבים עם שמן. ואולם ישנם חומרים המאפשרים חיבור בין מים לשמן. חומרים אלה נקראים "חומרים פעילי שטח". סוד הפעולה של חומרים אלה נעוץ במבנה המולקולות שלהם: למולקולות של חומרים אלה יש שני צדדים – צד אחד דומה למים ומסוגל להתחבר למים, וצד שני דומה לשמן ומסוגל להתחבר לשמן. כך מסוגלות מולקולות אלה לחבר מים לשמן ולשטוף אותו (יש הקוראים לחומרים אלה "דטרגנטים", אך המונח חומרים פעילי שטח מדויק יותר מבחינה מדעית).

כבר לפני אלפי שנים היה ידוע שכאשר מבשלים שמן עם אפר מתקבל סבון, שהוא חומר שמסוגל לנקות ולהסיר שומנים. היום ידועה גם הסיבה: בעת שמבשלים שמן עם אפר, נוצרת מולקולה חדשה המכילה שארית מן השמן. שארית שומנית זו היא הצד של המולקולה אשר מסוגל להתחבר לשמן. למולקולה זו מתווסף גם חלק שדומה למים ומסוגל להתחבר למים, ולכן הסבון מתפקד כחומר פעיל שטח, אם כי, כאמור, לא הכי אפקטיבי.

הכימיה המודרנית פיתחה דרכים לסינתזה של חומרים פעילי שטח מלאכותיים. חומרים אלה מאפשרים חיבור הרבה יותר חזק בין שמן ומים, וניתן לייצר מהם חומרי ניקוי הרבה יותר אפקטיביים. ראוי לציון החומר הסינתטי הראשון, Alkyl Benzene Sulfonate, אשר משמש עד היום כמרכיב עיקרי בנוזלים להדחת כלים ובחומרי ניקוי אחרים (בשנות השישים נעשה בו שינוי קטן מטעמים של איכות הסביבה).

תמצית ההסבר הנראה לעת עתה

השינוי שחל ביחס לכלים הוא ראשית כול בקלות שבה אנחנו מנקים כיום את הכלים, שכן הסבון כיום איכותי וזול, ויש לנו מים זורמים בכל בית, וכך יוצא שכל כלי שניקו כמקובל אינו פולט טעמים. לעומת זאת, בעבר, גם כאשר התאמצו לנקות את הכלים, מכיוון שהסבון היה יקר מאוד וגם לא כל כך יעיל, ובנוסף לכך לא היו מים זורמים בבתים, כמעט תמיד נותרה דבוקה לכלים שכבה דקה של שיירי מאכלים שטעמם מרוכז, הואיל ונוזליהם התאדו. השינוי השני, שגם לו יש משקל רב, הוא שבעבר בדרך כלל פני המתכת היו מחוספסים, ולכן היה קשה יותר לנקותם, ואילו כיום תעשיית המתכת השתכללה מאוד ופני המתכת חלקים בדומה לזכוכית וקל יותר לנקותם. ובוודאי שאין בהם חרירים שלא התמלאו ביציקה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם דיני בליעת כלים השתנו?

מחקרים רבים הוכיחו מעל לכל ספק כי כלי המתכת והזכוכית אינם בולעים טעמים, מה שהעמיד בשאלה את הלכות הכשרת כלים אשר מבוססות על ההנחה שהכלים בולעים טעמים ופולטים אותם • ההלכה אינה משתנה, וגם כלי המתכת לא השתנו, אבל מסתבר שהמצאת הסבון שינתה את המציאות • מהפוסקים מוכח שבליעת הטעם נבעה משכבת הלכלוך שהייתה מצטברת על הכלים, וכיום השימוש הרווח בסבון מונע זאת • לאור זאת, כל יסודות דיני הכשרת כלים נותרו במקומם, ורק בדינים שתלויים בפועל בבליעת הטעם – הדין השתנה

יסוד מצוות הכשרת כלים

בעבר, למרות ששטפו את הכלים היטב, ואף נעזרו בחומרים שונים כאפר ובורית שפעולתם דומה לפעולת הסבון, כמעט תמיד נותרו דבוקים לדפנותיהם שיירים מהמאכלים שהתבשלו בהם. לטעמים אלו קראו טעמים בלועים, הואיל ונעשו לאחד עם הדפנות וטפלים להם

לפני שלוש שנים שיתפתי את הקוראים בבירור סוגיה הלכתית חשובה ומורכבת שהתעוררה בדור האחרון, ועתה אחזור לסכמה בקצרה עם עיקר מסקנותיה להלכה.

לאחר שישראל ניצחו את מדיין ושללו מהם שלל, נצטוו להכשיר את הכלים כדרך שימושם – "כבולעו כך פולטו": כלים ששימשו לבישול – הכשרתם בהגעלה, וכלים ששימשו לצלייה או אפייה – בליבון. שנאמר: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה. אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת. כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש… וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כא-כג).

ביסוד המצווה ביארו חכמים שטעם התבשיל המתבשל בכלי נבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, הטעם הטרף ייצא מהדפנות וייבלע במאכל הכשר. והורו חכמים שהואיל ואיננו יודעים כמה טעם בלוע ודבוק בדפנות ומהי עוצמתו, יש להחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור. מכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי הדפנות, יוצא שבכל עת שיבשלו מאכל בתוך סיר שבלע טעם איסור, כל מה שיתבשל בסיר ייאסר. כן הדין גם לגבי סיר שבישלו בו חלב ואחר כך בשר, שהואיל ואין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות שבלעו חלב, תבשיל הבשר נאסר. כדי שאפשר יהיה לבשל בסיר שנטרף, צריכים להכשיר אותו כדרך שימושו – "כבולעו כך פולטו" (עבודה זרה עד, ב; עו, ב).

נפסקה הלכה כרבי שמעון, שאם עברו על הסיר הטרף עשרים וארבע שעות, בדיעבד התבשיל שבישלו בו לא נאסר, מפני שלאחר יממה הטעם הבלוע בכלי נעשה פגום, וטעם פגום אינו אוסר את התבשיל. אבל לכתחילה אסור להשתמש בכלי בלא הכשרה (שו"ע יורה דעה קכב, ב).

השאלה הגדולה בימינו

בדורות האחרונים התברר מעל לכל ספק, על פי ניסיונם של אנשים רבים שבחנו זאת במטבחם הביתי, וכן על פי מחקרים מדעיים, שכלי מתכת כמו כלי זכוכית אינם בולעים טעמים וממילא גם אינם פולטים אותם. כלומר, אם יבשלו חלב בסיר, וינקו את הסיר היטב ויבשלו בו בשר, לא ירגישו בבשר שום טעם של חלב. וכן אם יבשלו בשר טרף, ינקו את הסיר היטב ומיד אחר כך יבשלו בו תבשיל ירקות, לא ירגישו בירקות שום טעם מן הבשר הטרף.

לכאורה, מכיוון שחובת הכשרת הכלי היא כדי להוציא את הטעמים שנבלעו בו, אחר שהתברר שכלי מתכת וזכוכית אינם בולעים טעמים – בטלה מצוות התורה להכשיר אותם לאחר שבישלו בהם טרף. אולם מנגד, הרי למדנו בתורה במפורש שמצווה להכשיר כלי מתכת?

האם המתכות השתנו?

בתחילה העליתי השערה: אולי המתכות השתנו, ובעבר היו פחות דחוסות ואטומות ולכן בלעו טעמים, כפי שהחרס והעץ בולעים טעמים. אולם התברר שהמתכות לסוגיהן הן חומרים מוכרים שלא השתנו, ושלא כמו חרס ועץ שיש בהם נקבוביות שחומרים נושאי טעם יכולים לחדור דרכן אל תוך עובי הכלי, אל תוככי המתכת חומרים נושאי טעם אינם יכולים להיכנס, שכן מולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין החלקיקים שהמתכות מורכבות מהם.

אם כן, חזרה השאלה: כיצד ייתכן שחכמים אמרו שכלי מתכת פולטים טעמים מהתבשיל הקודם שבישלו בהם, ואילו כיום איננו מרגישים בכך כלל?

השינוי – מהמצאת הסבון

לאחר המשך עיון, התברר שהשינוי שהתרחש בדורות האחרונים הוא ביכולת שלנו לנקות את הכלים. רק לפני מעט יותר ממאתיים שנה (1790) גילה ניקולה לבלאן הצרפתי את השיטה לייצור דטרגנט, שהוא חומר הבסיס לסבון, שבכוחו למוסס שומנים ולכלוך ולהסירם. בתהליך הדרגתי השימוש בסבון נעשה נפוץ, עד שלפני כמאה שנים התחילו לייצר בגרמניה גם סבון כלים נוזלי, שבתוך עשרות שנים השימוש בו נעשה נפוץ בכל העולם.

כלומר, בעבר, למרות ששטפו את הכלים היטב, ואף נעזרו בחומרים שונים כאפר ובורית שפעולתם דומה לפעולת הסבון, כמעט תמיד נותרו דבוקים לדפנותיהם שיירים מהמאכלים שהתבשלו בו. לטעמים אלו קראו טעמים בלועים, הואיל ונעשו לאחד עם הדפנות וטפלים להם. בנוסף לכך, פני המתכת רצופים חרירים קטנטנים (שניתן לראותם במיקרוסקופ) וחומרים נושאי טעם יכולים להיכנס בהם, והם יכולים להיחשב כבלועים ממש במתכת אף שאינם חודרים לתוך עובייה. בימי קדם, פעמים רבות כלי המתכת היו מחוספסים יותר, והחרירים שבדפנותיהן היו יותר גדולים.

בכל אופן, כל עוד לא השתמשו בסבון, גם לאחר ניקוי רציני, כמעט תמיד נותרה על דופן הכלי שכבה דקה של שיירי מאכל שהעבירה טעמים. ומכיוון שהנוזלים שבשכבה זו התאדו, חומרי הטעם נותרו שם בריכוז גבוה, עד ששיערו חכמים לפי המציאות שלעיתים טעמם שקול כנגד עובי הדפנות. והואיל ומדובר בשכבה דקה שחשופה לאוויר, היו עוברים עליה בקצב מואץ תהליכים ביוכימיים של ריקבון, עד ששיערו חכמים שאם הכלי אינו בן יומו כבר ברור שהטעמים שדבקו ונבלעו בדפנותיו נפגמו.

ראיות מהפוסקים

לאחר הבנה זו מצאתי בעזרת הרב מאור קיים שליט"א, שבעצם כך עולה מדברי הראשונים, שכתבו במפורש שבעת הגעלת כלים יוצאת זוהמה רבה מהכלי למים עד שהם נעשים סמיכים. הרי שהתכוונו לשומנים שהיו דבוקים בדופנות הכלים, שהמים הרותחים מוססו אותם עד שהתערבו במים. לכן כתב הרא"ה שלא להגעיל כלים רבים באותם המים, מחשש "שתרבה הזוהמא ויבטל כוח המים ותעבור צורת המים…" (בדק הבית ד, ד), וכך כתב הר"ן, שאין להגעיל הרבה כלים במים "עד שנשתנה צורת המים מחמת פליטת הכלים, דהוה ליה (שהרי הוא) מגעיל ברוטב…" (חולין מד, א, בדפי הרי"ף), וכן מבואר בעוד ראשונים רבים. כיום המים אינם משתנים מפני שמנקים את הכלים בסבון.

חובת ההכשרה נותרה במקומה

לאור זאת, החובה להכשיר כלי מתכת ששימשו לטרף נותרה במקומה, שהואיל וגם בעבר המתכות לא בלעו טעמים ממש לתוכן, הרי שחיוב הכשרתן הוא מפני שבעת שהשתמשו בהן בטרף הטעמים דבקו בדפנותיהן. וכשם שחובה להכשיר כלים גם לאחר יממה, למרות שהטעמים הדבוקים בהם כבר נפגמו ואינם אוסרים, כך גם חובה להכשיר כלים לאחר שהסירו מהם את כל שיירי המאכל עם סבון.

אם נתעמק בדברי הראשונים, נמצא שנחלקו אם חיוב ההכשרה אחר ניקוי כמו אחר יממה הוא מהתורה או מדברי חכמים. לשיטת הסוברים "טעם כעיקר מדרבנן" (רמב"ם, רמב"ן, רא"ה, ר"ן, נמוק"י, ריטב"א ועוד), מכיוון שהטעמים שנבלעו ונדבקו בכלים אינם אוסרים מהתורה, הרי שחיוב ההכשרה מהתורה הוא גם לאחר שהטעמים נפגמו או הוסרו, וכפי שכתב רמב"ן שהכשרת הכלים "משום מעלה" כדוגמת המצווה להטביל כלים שיהודי קנה או קיבל מגוי (רא"ה בדק הבית ד, א). ולדעת הסוברים "טעם כעיקר דאורייתא" (בה"ג, תוספות, ר"ת, תרומה, רז"ה, ראב"ד, רא"ש ועוד), לאחר שהטעם הוסר או נפגם חיוב ההכשרה מדברי חכמים.

ההלכה בדינים התלויים בטעם

על פי ביאור זה, כל יסודות דיני הכשרת כלים נותרו במקומם, ורק בדינים שתלויים בפועל בטעם – הדין השתנה. לדוגמה, אם טעו ובישלו בסיר טרף מאכל כשר, כשם שאם עברה על הסיר יממה מאז שבישלו בו מאכל טרף – המאכל שבישלו בו כשר, כך גם אם ניקו אותו עם סבון, למרות שלא עברה יממה מאז בישול הטרף – המאכל שבישלו בו כשר.

אומנם אם עשו זאת בזדון, כלומר ידעו שהסיר צריך הכשרה ואף על פי כן בישלו בו מאכל כשר, מדברי חכמים המאכל שבישלו בו אסור על כל מי שהתבשיל התבשל בשבילו, למרות שבפועל הסיר לא פלט טעמים אסורים לתבשיל. אומנם יש אחרונים שהקלו גם למבשל בזדון (תפארת למשה, מהר"ם שיק, אג"מ ועוד), אולם למעשה יש להחמיר, כפי שכתבו ראשונים ואחרונים רבים (ביניהם רשב"א, ריטב"א, רדב"ז, כנה"ג, פמ"ג, בית שלמה, זב"צ).

בישול פרווה בכלי בשרי (נ"ט בר נ"ט)

כידוע, נחלקו הראשונים בשאלה האם מותר לבשל בסיר בשרי מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך (דין זה נקרא נ"ט בר נ"ט דהיתרא). על פיהם נוסדו שלושה מנהגים:
א) מנהג חלק מיוצאי ספרד, שמותר לכתחילה לבשל בכלי בשרי בן יומו תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב.
ב) מנהג רוב יוצאי ספרד, שלכתחילה אין להכין בקדירה בשרית תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב, אבל אם הקדירה הבשרית אינה בת יומה, אפשר לבשל בה מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב.
ג) למנהג יוצאי אשכנז, גם בשעת הצורך אין אוכלים מאכל פרווה שבושל בקדירה בשרית בת יומה עם חלב, ורק בדיעבד אם התערבו, מותר לאוכלם. ואם הקדירה הבשרית אינה בת יומה, בשעת הצורך מותר לאוכלו עם חלב.

לפי מה שלמדנו, כל זה אמור בכלי חרס שבולעים טעמים לתוכם, או בכלי מתכת שלא נוקו היטב עם סבון. אבל בכלי מתכת שנוקה עם סבון, בני כל העדות יכולים לנהוג כשיטה המקילה.

דין חריף

כיוצא בזה נחלקו הראשונים לגבי מאכל חריף. יש אומרים שהחריפות מעצימה את הטעמים, ולכן אם בישלו או חתכו מאכל חריף בכלי בשרי המאכל נעשה בשרי, ונהגו לחשוש לשיטתם (שו"ע צו, א). אולם כיום כשמנקים את הכלים עם סבון, יש להורות כדעת המקילים, שאם בישלו או חתכו מאכל פרווה חריף בכלי בשרי נקי ממתכת או זכוכית – המאכל נותר פרווה, ואפשר לאוכלו עם המין השני וכן להפך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בשרי וחלבי – כיצד מפרידים?

רצוי להשתמש בכיורים נפרדים לבשרי ולחלבי, אך בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד • אפשר להשתמש במדיח כלים אחד עם מגש אחד לבשרי ולחלבי, אך בלי לשטוף כלים משני המינים יחד • אפשר להשתמש באותה חצובה של כיריים לבשרי ולחלבי, וכן באותן כיריים חשמליות וקרמיות • מה שנופל על המשטח מתחת לכיריים אסור באכילה, אלא אם ידוע שהמשטח נקי • אם משתמשים בתנור בעל תא אחד – יש להכשיר אותו בין בשרי לחלבי • כיצד משתמשים במיקרוגל אחד לבשרי ולחלבי

אחדות הציונות הדתית למען העם

בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד, ובתנאי שיקפידו לנקות אותם משיירי המאכלים. וכך נהגו ברוב בתי ישראל לפני כמה דורות, בעת שהתחילו לחבר את הבתים למים זורמים, מפני העלויות הגבוהות. ישנם עוד בתים ישנים בירושלים, שגרו בהם צדיקים ויראים, ובמטבחם היה כיור אחד

מתחילה חשבתי להמשיך במנהגי שלא להביע עמדה בעד מפלגה מסוימת, מתוך תפיסה שראוי לי כרב שיש לו תלמידים במפלגות שונות, וכולם מתכוונים לטובה, שלא לצמצם את עצמי לתמיכה במפלגה מסוימת, ולא להרחיק שום אדם שמעדיף מפלגה אחרת.

מבחינה מסוימת כהמשך לאותה עמדה, הדבר הנכון ביותר כיום הוא שכל המזדהים עם הציונות הדתית יתאחדו לרשימה אחת, שתביע את מגוון הערכים הקיימים בציבור היקר והאידיאליסטי הזה, מכל קצותיו.

עמדה זו תועיל לכלל הציבור הימני והמסורתי, ובעקיפין לכלל הציבור בארץ. שכן בני הציונות הדתית על כל גווניהם מכילים את כל האידיאלים החשובים: נאמנות לתורה והשקעת זמן ומשאבים רבים לתלמודה, בירורה והנחלתה במערכות החינוך לדורות הבאים. שמירת מצוות במסירות מרובה, גם בתנאים קשים של סביבה חילונית. נאמנות לערכי דרך ארץ ומוסר אנושי. אהבת העם והארץ. הובלת יישוב הארץ. התמסרות לביטחון ישראל. התנדבות בקליטת עלייה. התנדבות בעזרה לזולת. עיסוק במדע ברמה גבוהה שתורם לשגשוגה של מדינת ישראל ובמידה רבה אף לקידום האנושות. השתתפות בכל מעגלי העבודה במשק לטובת החברה ולשגשוגה הכלכלי של מדינת ישראל. הוקרה לענפי תרבות ואומנות. כל הערכים הללו משותפים לכולם, והוויכוח הוא על המינון והמרכזיות של כל ערך, וזו בדיוק המעלה של כלל הציבור, שביחד מבטא יפה יותר את מכלול הערכים.

מטבח כשר חייב שני כיורים?

לכתחילה יש להקפיד שיהיו במטבח שני כיורים, אחד לבשר ואחד לחלב, כדי לבצר את ההפרדה שבין חלב לבשר, כפי מגמת חכמים הנשקפת מתקנות ההרחקה שתיקנו בין בשר וחלב.

אולם בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד לשני המינים, ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור והשיש משיירי המאכלים בין מין למין. וכך נהגו בפועל ברוב בתי ישראל לפני כמה דורות, בעת שהתחילו לחבר את הבתים למים זורמים על ידי צינורות, שמפני העלויות הגבוהות, התקינו במטבחים רבים כיור אחד. ישנם עוד בתים ישנים בירושלים, שגרו בהם צדיקים ויראים, ובמטבחם היה כיור אחד.

ואומנם היה מי שהחמיר בזה, מתוך חשש לסברות רחוקות שעירוי של מים רותחים יכול להפליט טעמים מכלי אחד ולהבליעם בשני (מנחת יצחק ב, ק). והיה שהצריך להניח מעמד מיוחד לכלים בשריים ומעמד מיוחד לכלים חלביים, כדי ליצור הפרדה בין הכיור לכלים (אגרות משה יו"ד א, מב). אולם לפי כללי ההלכה, ולפי המוסכם על רוב ככל הפוסקים, כל זמן שמנקים את הכיור בין השימוש בחלבי לשימוש בבשרי – מותר להשתמש בכיור אחד (יעויין בשו"ע יו"ד צה, ג; יביע אומר ח"י יו"ד י; אור לציון ח"ג י, יא).

מדיח כלים

יש מקפידים לקנות שני מגשים, אחד לכלים בשריים ואחד לכלים חלביים, כדי לשמור על ההפרדה הנהוגה בין כלי בשר לכלי חלב. ויש שאף מקפידים לייחד את המדיח לבשרי או לחלבי. מנגד, יש מקילים מעיקר הדין גם להדיח יחד כלים בשריים וחלביים, מפני שהסבון ששם פוגם את שיירי המאכלים הבשריים והחלביים (יביע אומר ח"י יו"ד ד, על פי שו"ע יו"ד צה, ד).

למעשה, אין להקל להדיח בבת אחת כלים בשריים וחלביים, הואיל ולא תמיד הסבון מספיק לפגום את הטעמים לפני שהם מתערבים זה בזה. אבל מותר לכתחילה להדיח באותו מדיח ובאותו מגש, פעם כלים בשריים ופעם חלביים, רק לא ביחד. אומנם במקרה שנוכחים לדעת, על פי הניסיון, שלאחר הדחתם של כלים מלוכלכים מאוד נותרים במדיח שיירי מאכלים ושומנים, צריך להקפיד לאחר הדחתם להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר, כדי לנקותו היטב לפני הדחת כלים מהמין השני.

יש מהדרים שנוהגים לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים, מפני החשש שמא טעמם לא נפגם מספיק ויצטברו שם שיירי בשר וחלב. אולם למעשה, אין לחשוש שמא שיירי המאכלים ששם לא נפגמו.

כיריים גז, חשמליות וקרמיות

מותר להשתמש באותה החצובה לבשר ולחלב, מפני שגם אם גלש מעט רוטב בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם שורפת ופוגמת את מה שנשפך.

וכן הדין בכיריים חשמליות וקרמיות, שמותר להניח על אותו משטח פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, הואיל וחום הכיריים שורף את מה שלעיתים נשפך מהם.

כאשר מבשלים בעת ובעונה אחת סיר בשרי וסיר חלבי, יש לשים לב שיישאר ביניהם רווח, כדי שלא יגלוש מתבשיל אחד על דופן הסיר השני.

המשטח של הכיריים

יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על משטח המתכת שמתחת לחצובה, מפני שלעיתים יש שם שיירי מאכלים בשריים וחלביים. ואם נפלה שם חתיכה עבה, אפשר לחתוך ולזרוק חלק בעובי 2 סנטימטרים מהצד שנגע במשטח ולאכול את השאר. אולם אם ידוע שניקו את המשטח היטב והוא עדיין נקי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו, הואיל וכל החשש הוא משמנונית שעליו, אבל אין לחשוש שהוא בלע טעם שאחר כך יפלוט. כמו כן אם נפל שם מאכל חלבי, וידוע שמאז הניקוי האחרון לא בישלו שם מאכל בשרי, המאכל החלבי שנפל שם כשר.

כיריים אינדוקציה

בכיריים אינדוקציה המשטח שעליו מניחים את הסירים כזכוכית אטומה, אולם שלא כמו בכיריים קרמיות, שבהן מקור החום במשטח הקרמי, באינדוקציה מקור החום בסיר שמתחמם על ידי שדה מגנטי, ומהסיר החום מתפשט לתבשיל ולמשטח שעליו הוא עומד. ממילא כיריים אלו אינן שורפות את מה שגולש מהסירים.

מצד הדין, אם מקפידים תמיד לנקות את הכיריים ממה שגלש עליהן, אפשר על אותם המקומות לחמם פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, שכן הזכוכית של כיריים אלו אינה בולעת, ובנוסף לכך כל המגע ששם הוא מכלי לכלי.

והרוצים להדר ייחדו צד אחד לבישול בשרי וצד אחד לחלבי. ובשעת הצורך, ינקו היטב את המשטח ויוכלו לבשל גם על הצד החלבי סיר בשרי ולהפך.

תנור אפייה

מי שרוצה להשתמש באותו תא פעם לבשרי ופעם לחלבי – רשאי, ובתנאי שתהיה לו תבנית מיוחדת לבשרי ותבנית מיוחדת לחלבי, ויקפיד להכשיר את התנור במעבר שבין שני המינים על ידי חימומו למשך כחצי שעה על החום הגבוה.

אומנם מנהג ישראל לבצע הפרדה בין בשר לחלב, ועל פי זה נוהגים רבים להדר לקנות תנור עם שני תאים ולייחד אחד לבשרי ואחד לחלבי, או לקנות תנור עם תא אחד ולייחדו לאחד המינים בלבד.

אומנם גם המהדרים שלא להשתמש באותו תא שבתנור פעם לבשרי ופעם לחלבי, רשאים בשעת הצורך לחמם אותו על החום הגבוה למשך כחצי שעה, ולהכשירו בכך למין השני.

אם טעו ובישלו בתא בשרי בלא הכשרה תבשיל חלבי, בדיעבד התבשיל החלבי כשר, שכן בפועל לא נכנס טעם ממשי של בשר בחלב, ולכל היותר אדים אלו אולי ייתנו ריח של בשר בתבשיל החלבי, ובדיעבד ריח אינו אוסר.

אפיית חלות פרווה בתא בשרי

שאלה: כיצד צריך לנהוג כאשר ישנו תא שאפו בו בשרי או חלבי ורוצים לאפות בו חלות פרווה, כלומר חלות שיהיה מותר לאוכלן עם בשר או עם חלב?

תשובה: רבים נוהגים להדר ולחמם את התנור על החום הגבוה לפני כן, כדי לעשותו פרווה. אולם מצד הדין אפשר לאפות בתנור שאפו בו לפני כן בשר או חלב מאפה פרווה בלא להכשירו, שכן ברור שאין שום אפשרות שיורגש בו טעם בשר או חלב.

מיקרוגל

ניתן להשתמש באותו מיקרוגל למאכלים חלביים ובשריים תוך יצירת הפרדה ביניהם. בהפרדה יש לשים לב לשני דברים: האחד – שלא יניחו מאכלים חלביים או בשריים ישירות על אותה צלחת, השני – שלא תיכנס זיעה רבה מחלל המיקרוגל למאכל המתחמם.

לפיכך, יש להקפיד שלא להניח מאכלים ישירות על הצלחת הקבועה של המיקרוגל, אלא מאכלים חלביים על צלחת חלבית ומאכלים בשריים על צלחת בשרית, ואת הצלחות הללו יניחו על הצלחת של המיקרוגל. כמו כן יש לייחד מכסה פלסטיק למאכלים חלביים ומכסה פלסטיק למאכלים בשריים. ואף שיוצאים אדים דרך החרירים הקטנים שבמכסי הפלסטיק המיועדים למיקרוגל, אין בכוח הזיעה היוצאת מהם להצטבר על הדפנות ועל גג המיקרוגל ולתת בו טעם, וקל וחומר שאין בכוחם להוציא טעם שאולי נבלע בדופנות המיקרוגל ולהכניסו למאכל שמתחמם.

כמו כן אפשר לקבוע שהמצב הרגיל של המיקרוגל הוא חלבי, ואם ירצו לחמם בו מאכל בשרי, יניחו על הצלחת הקבועה של המיקרוגל צלחת נוספת או משטח אחר, ויכסו את המאכלים הבשריים במכסה פלסטיק או קופסה או יעטפום בשקית. ולכתחילה, כך נכון לנהוג כאשר רוצים לחמם דבר פרווה כדי לאוכלו עם מאכלים בשריים.

הכשרת מיקרוגל

מיקרוגל שהשתמשו בו בטרף, צריך להכשיר בשלושה שלבים: א) מנקים את שאריות האוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה. ב) מגעילים את הצלחת המסתובבת במים רותחים. ג) מניחים בו צלוחית מים עם סבון ומחממים אותה למשך כעשר דקות על החום הגבוה ביותר, ובכך מכשירים אותו מהאדים והזיעה שדבקו ונבלעו בו בעת השימוש בטרף.

בדיעבד, כשאין אפשרות להכשיר את המיקרוגל, כגון במקום עבודה או כשאין זמן להכשירו, ניתן לחמם בו מאכלים על ידי הנחתם על צלחת נוספת והכנסתם לתוך שקית או קופסה שתעטוף אותם מכל צדדיהם, אף אם תשאיר פתח ליציאת אדים. זאת מפני שבפועל, מכיוון שלא ייכנסו אדים מהמיקרוגל לתוך המאכל, למרות שהמיקרוגל טרף, המאכל נותר כשר למהדרין. אף על פי כן, אין להשאיר בבית מיקרוגל טרף, אלא יש להזדרז להכשירו, שמא ישכחו ויחממו בו מאכלים בלא חציצה בין המיקרוגל למאכל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מחלל שבת בפרהסיא שנגע ביין

בשל חומרתו של חילול השבת, נפסק שיין שנגע בו ישראל שמחלל שבת ברבים – אסור בשתייה • בדורות האחרונים השתנתה החברה, ונוצר מצב שבו חילול שבת ברבים אינו מעיד על נתק מהזהות היהודית • לכן, בדיעבד, אפשר לשתות מיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא, כל עוד אינו מתכוון להתריס נגד היהדות • מכל מקום, אין להחמיר מעבר להלכה ולפסול יין שמחלל שבת מזג או העביר ממקום למקום • כשמדובר במצווה, כגון סעודת שבת או חתונה, אפשר לשתות מהיין אפילו לכתחילה

יהודי מחלל שבת בפרהסיא

היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קורבן ממחלל שבת בפרהסיא, שאין שחיטתו כשרה, ושכאשר רוצים לשתף את כל יושבי החצר בעירוב חצרות – הוא פוסל את העירוב כגוי (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב"ם: "השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם" (הלכות שבת ל, טו).

מחלל שבת שנגע ביין

הלכה כדעת המקילים, אשר סוברים שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, אפשר בשעת הצורך להקל לשתות יין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא. ככל שמדובר ביהודי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר מרווח יותר

על פי זה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו ישראל מחלל שבת בפרהסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב"ש ועוד). כלומר, יין שנגע בו עובד עבודה זרה אסור בהנאה, ואם נגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, או ישראל מחלל שבת – היין אסור בשתייה ומותר בהנאה.

אומנם דין זה לא מוזכר בגמרא, וראשונים רבים לא הזכירו אותו, ולכן יש סוברים להלכה שאין שום איסור ביין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא (שו"ת רש"י קסט; רבי חיים בן עטר). מנגד יש מחמירים וסוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כעובד עבודה זרה ממש, והיין שנגע בו אסור גם בהנאה (תבואות שור יא, יב). אולם רובם המכריע של האחרונים הסכימו להלכה, שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה ומותר בהנאה.

כך נהגו במשך דורות רבים, כי אכן השבת הייתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה נגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות.

השאלה בדורות האחרונים

אולם בדורות האחרונים, רבים מישראל למדו מהגויים, עד שנוצר מצב שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. בנוסף לכך, אם בעבר המחאה נגד מחללי השבת הועילה למונעם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים פעמים שהמחאה הרחיקה יותר מאשר הועילה. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות, כדי להכעיס ולהתריס נגד מסורת ישראל, נחשב כגוי. אבל מי שמכבד את השבת בקידוש ובהדלקת נרות אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, מכיוון שאינו מבין את חומרת חילול שבת, הרי הוא אנוס, ודינו כעין מה שאמרו חכמים לגבי תינוק שנשבה בין הגויים, שכל חילולי שבת הרבים שחילל נחשבים לו כאונס. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן. ועוד, שיש לחשוש שההחמרה בזה תגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות.

דעות המחמירים והמקלים

אומנם יש מחמירים וסוברים שדווקא כיום צריך להחמיר יותר, כדי למנוע את השפעתם של מחללי השבת על שומרי המצוות (פרי השדה א, סב; מנחת יחיאל א, קה; מנחת אלעזר א, עד; ישכיל עבדי ח"ח יו"ד יט; ציץ אליעזר יב, נו).

אולם למעשה, הדעה המוסכמת על רוב הפוסקים היא שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, מסיבות שונות, עקרוניות וצדדיות, אין להחמיר ביין שנגעו בו מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס (יהודה יעלה יו"ד נ; בנין ציון חדשות כג; אורי וישעי ק; מלמד להועיל או"ח כט, יו"ד נב; מהרש"ם א, קכא; לבושי מרדכי, אחיעזר ד, לז; שואל ונשאל ג, רטז; חלקת יעקב יו"ד מח; אוצר המכתבים ח"ב אלף שב; בית דוד א, קלב; אגרות משה או"ח ה, לז; יביע אומר ח"א יו"ד יא; להורות נתן א, לט; עשה לך רב ב, נא, ועוד רבים).

סיכום ההלכה

הלכה כדעת המקלים, אשר סוברים שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, אפשר בשעת הצורך להקל לשתות יין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא. ככל שמדובר ביהודי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר מרווח יותר. מאידך, ככל שמחלל השבת יודע יותר את חומרת האיסור ופחות מכבד את המסורת, ההיתר פחות מרווח. אבל אחר הכול, כל עוד מחלל השבת בפרהסיא חש זהות יהודית, ואינו מחלל שבת כדי להכעיס ולקנטר את שומרי המסורת, בדיעבד אפשר לשתות את היין שנגע בו.

ואם היין עבר פסטור, מעוד צד אפשר להקל, שיש סוברים שיין מפוסטר נחשב כיין מבושל שאינו נאסר במגע גויים.

חומרות שנולדו בטעות

מחמת הבורות הרווחת בהלכות אלו, גם לומדי תורה אינם יודעים את ההלכה, ומחמירים מעל ומעבר לנצרך על פי כללי ההלכה, כפי שיבואר.

רבים טועים וחושבים שצריך להיזהר שמחלל שבת לא יעביר את כוס היין מצד אחד של השולחן לצד השני, ואינם יודעים שאפילו אילו גוי עובד עבודה זרה היה עושה זאת, היין היה כשר.

נרחיב מעט. מוסכם שהיין נאסר על ידי מגע, ונחלקו הראשונים האם נאסר גם על ידי שכשוך, כלומר נענוע הכלי בחוזקה כדי לנענע את היין שבו. יש אוסרים מפני שלדעתם גם באופן זה היו הגויים מקיימים פולחן לאלילים (רמב"ם, ריב"ם, רמב"ן, רא"ש, שו"ע ורמ"א קכד, יז), ויש מתירים וסוברים שרק מגע ממש אוסר את היין ולא שכשוך (ראב"ד, רשב"א, רי"ו, מאירי, ריב"ש, מהרשד"ם, ב"ח, ט"ז וכנה"ג).

כאשר המשכשך הוא גוי עובד עבודה זרה, לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים, אולם זה בתנאי שהגוי שכשך את היין בלא סיבה, שכך נהגו עובדי עבודה זרה לנסכו לאלילים. אבל אם הרים הגוי את הכוס והעביר אותה למקום אחר, או אפילו עלה עמה במדרגות, למרות שהיין התנועע בכוס בחוזקה, מכיוון שהתנועע מחמת ההליכה – היין מותר (שו"ע יו"ד קכה, י; דרישה ה, ט"ז, רשד"ם, רש"ל ועוד).

קל וחומר כאשר מדובר בגוי שאינו עובד עבודה זרה, שאפילו אם שכשך ממש בלא סיבה, היין מותר בשתייה. על אחת וכמה וכמה כאשר מדובר בישראל מחלל שבת שנחלקו הפוסקים אם דינו כגוי.

מזיגת היין

רבים טועים לחשוב שאם מחלל השבת מזג את היין הוא נאסר, ואינם יודעים שאפילו אילו גוי היה עושה זאת, לדעת רוב הפוסקים היין היה כשר. שכן רק אם גוי עובד עבודה זרה מזג יין מבקבוק לכוס, היין שבכוס נאסר בשתייה ומותר בהנאה. במקרה זה נחלקו לגבי היין שנותר בבקבוק, ולהלכה נפסק כדעת רוב הפוסקים, שסוברים שאף היין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה (משום חיבור "ניצוק"). אבל אם המזיגה הייתה מחבית, מכיוון שמדובר בהפסד מרובה, סומכים על דעת הפוסקים שהתירו את היין שנותר בחבית (שו"ע ורמ"א יו"ד קכה, א; קכו, א-ב).

ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מבקבוק לכוס, לדעת רבים היין שבכוס ושבבקבוק מותרים בשתייה (ש"ך קכד, יא; דג"מ, רע"א, ערך השולחן, איש מצליח, חזון איש). ויש מחמירים ואוסרים בשתייה את היין שבכוס ומתירים את היין שנותר בבקבוק (ט"ז, יביע אומר יו"ד א, יא). ואף שלפי כללי ההלכה צריך לפסוק כדעת המקילים, רבים נוהגים להחמיר. יש שאף נוהגים להחמיר במה שנשאר בבקבוק.

אבל אם המוזג הוא ישראל מחלל שבת בפרהסיא, שכפי שלמדנו יסוד דינו שנוי במחלוקת, בוודאי הלכה כדעת רובם המכריע של הפוסקים שהקלו לשתות את היין שהוא מזג לכוס. קל וחומר שאם מחלל השבת בפרהסיא רק פתח את הבקבוק, אין שום בעיה ביין שנותר בו.

שתייה מאותה כוס

הבעיה אם כן, למעשה, היא כאשר מחלל השבת בפרהסיא שתה מהכוס, שלפי המחמירים וסוברים שדינו כגוי, היין שנותר בכוס אסור בשתייה.

כמו כן, לדעת המחמירים אסור להעסיק בעבודת ייצור היין ביקב מחללי שבת בפרהסיא, הואיל ולעיתים הם נצרכים בעבודתם לנגוע ביין בידיהם. ואף שלדעת המקילים מותר, מכיוון שאף הם הקלו בדיעבד, לכתחילה אין מעניקים כשרות ליקב שמעסיק מחללי שבת בפרהסיא.

כשעוסקים במצווה אפשר להקל לכתחילה

נראה להוסיף יסוד חשוב: אף שככלל ההיתר לשתות יין ששתה ממנו מחלל שבת בפרהסיא הוא בדיעבד, כאשר עוסקים במצווה – כגון בסעודת שבת שמתקיימת כהלכה (בלי טלפונים ניידים), ובחופה שמתקיימת כהלכה כמקובל, וכן בסעודת חתונה שמתקיימת כהלכה ובלי ריקודים מעורבים – אפשר לכתחילה להחשיב את כל מי שבאותה שעה מכבדים את המסורת כישראלים כשרים.

זאת מפני שהתאספותם שם לצורך מצווה, וכדרך שאמרו חכמים לגבי עמי הארץ, שבשעה שהם עולים לירושלים לרגל נחשבים כחברים: "בירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה" (משנה חגיגה ג, ו). והטעם בגמרא: "דאמר קרא: וייאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים – הכתוב עשאן כולן חברים" (שם כו, א).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שרצים זעירים – הלכה למעשה

סיכום המחלוקת על השרצים הזעירים: מצד כללי ההלכה אמורים להקל, אך מצד ההתחדשות המודרנית, שמגבירה את המודעות לשרצים ואף מספקת אפשרויות לזהות ולהדביר אותם, יש מקום לדעה המחמירה • דרך האמצע: לעשות את הפעולות הרגילות הדרושות להסרת השרצים, אך לא באופן שגורם לטורח רב או להוצאה כספית ניכרת • במפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש לקבוע נהלים מחמירים כדי לשמור על הכשרות הבסיסית • הלכה למעשה – כיצד לנהוג לפי כל אחת מהדעות בירקות עלים, כרובית וברוקולי, תירס, תות שדה, בצל ירוק וכרישה

המחלוקת אודות השרצים הזעירים

אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה: כשר כפי עיקר ההלכה, שיטת המחמירים שמתאימה למי שרוצים להדר, ודרך האמצע, שלפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת – יש להורות לפי כללי ההלכה כדעת המתירים

בטור הקודם סיכמתי בקצרה את המחלוקת בשאלה האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שאדם רגיל אינו רואה בעת שהוא מסתכל על הירק או הפרי. כתבתי שהלכה כדעת המקילים, שכן מדובר במחלוקת באיסור חכמים, הואיל ומהתורה שרצים אלה בטלים בשישים, ואף מדברי חכמים יש סוברים שהם בטלים בקרוב לאלף. ועוד שיש ספק אם גם מדברי חכמים צריך לחפש אחריהם לפי כללי "מיעוט המצוי". בנוסף לכך, לא יכול להיות איסור תורה בדבר זעיר שאין מרגישים בטעמו ובבליעתו, ובמיוחד שאין רוצים בו, ואזי מדובר בדבר שאינו מתכוון שאין בו איסור.

דעת המחמירים נשענת על הפיתוחים המודרניים

אומנם צריך להוסיף שגם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. היא ניתנת ליישום בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים – למשל פיתוח חומרי ניקוי ממיסי שומן (דטרגנט), שמהם ייצרו מיני סבונים, שהשימוש בהם החל להיות נפוץ לפני כמאה שנה, ועל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן בזכות פיתוח מקררים, שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים.

שלוש שיטות למעשה

ככלל, אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה:
א) כשר כפי עיקר ההלכה,
ב) שיטת המחמירים המתאימה לרוצים להדר,
ג) דרך האמצע, לפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים – ולכן פעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השריה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים – אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור להורות על פי כללי ההלכה כדעת המתירים.

במטבחים גדולים לפעמים חייבים להחמיר

ראוי לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן, פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, לעיתים יש צורך לקבוע בהם גדרים מחמירים כדי להגיע לכשרות הבסיסית הנדרשת לפי ההלכה, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

ירקות עלים

ירקות עלים: דעת המחמירים

בעניין ירקות עלים, נבאר תחילה את דעת המחמירים: הבעיה בירקות כדוגמת חסה, כרוב, פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, ארטישוק, אספרגוס, תרד ונענע, שבעת גידולם נמשכים אליהם שרצים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה. אמנם גם שרצים רגילים לעיתים שורצים בהם, אבל הם ניכרים לעין ויורדים בשטיפה רגילה. לעומתם, את השרצים הזעירים שצבעם דומה לצבע העלה קשה מאוד לראות, ואף השריה במים עם חומץ או סבון ושטיפה, פעולה שמסירה שרצים רבים, אינה מסירה את כולם, כפי שנמצא בבדיקות במעבדה. לפיכך, לדעת המחמירים אסור לאכול ירקות אלו בלא שאדם ירא שמיים, שמכיר היטב את השרצים וראייתו טובה, יתבונן בנחת בכל עלה ועלה אל מול השמש או שולחן אור ויסיר מהם את כל השרצים הזעירים. מכיוון שבדיקה כזאת קשה לביצוע, לפי שיטת המחמירים יש למעשה שתי דרכים להשגת ירקות שמוחזקים כנקיים משרצים, ונבאר אותן.

גוש קטיף וגידול באקלים קר

הדרך הראשונה הומצאה בגוש קטיף בהנחיית רבני מכון התורה והארץ. לפי דרך זו מגדלים בחממות מבודדות ירקות שנקיים משרצים. לשם כך מחטאים את האדמה משרצים וביצי שרצים, ואוטמים את החממה על ידי יריעות רשת, שמאפשרות כניסת אוויר וקרני שמש וחוסמות שרצים. כמו כן מרססים מעת לעת את הירקות בקוטלי חרקים, כאשר החברות האמינות, כדוגמת 'חסלט' שנוסדה בגוש קטיף, מקפידות שלא לרסס מעל המותר על פי תקנות הבריאות. למרות כל אמצעי הזהירות וההשקעה המרובה, ובמידה מסוימת בגלל הגבלות הריסוס, לעיתים שרצים מצליחים לחדור לחממה ולהתרבות בה בשיעור של מיעוט המצוי, וכל היבול מאבד את חזקת היותו נקי משרצים זעירים לפי שיטת המחמירים. לכן מחיר ירקות אלו גבוה בהרבה ממחיר הירקות הרגילים.

השיטה השנייה היא גידול הירקות במקומות קרים, כך שבכל משך גידולם החום לא יעלה ליותר מ-14 מעלות. באקלים כזה השרצים אינם מתרבים והירקות בחזקת נקיים משרצים. שיטה זו נוחה לשימוש בחוץ לארץ במקומות קרים. בארץ אין מקומות קרים כל כך, אך עם ריסוס מבוקר מצליחים לגדל בחורף ירקות בשטחים פתוחים עם מעט מאוד שרצים זעירים, ועל ידי שטיפת הירקות מצליחים להגיע למצב שהסיכוי שיהיו שרצים בירקות נמוך. במצב זה, גם לשיטת רוב המחמירים, הירקות בחזקת נקיים משרצים.

ההלכה ודרך האמצע בירקות עלים

לפי ההלכה אפשר להסתפק בשטיפה טובה של כל ירקות העלים במים, להתבונן בהם במבט רגיל, ואם רואים בהם שרץ – להסירו. אולם נכון ללכת בדרך האמצע, ולנקות את הירקות משרצים על ידי השריה של כארבע דקות במים עם חומר ממוסס ושטיפה במים זורמים. אפשר להשרות את העלים במים עם מלח או חומץ, כפי שנהגו בעבר. אומנם מצד הסרת השרצים, עדיף להשרות במים עם סבון (דטרגנט), שנמצא יעיל מחומץ או מלח, אולם יש חוששים שהסבון אינו בריא. הטוב ביותר להשתמש בחומרים טבעיים כמו 'סטרילי', שנמצאו יעילים כסבון ובלי חשש בריאותי. פעמים רבות פעולה זו מסירה את כל השרצים הזעירים, או מביאה לשיעור נמוך של פחות ממיעוט המצוי, ואזי גם לשיטת המחמירים היא מועילה.

יש לשים לב לכך שגם בעת השריית העלים וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים. לפיכך, בירקות כדוגמת חסה, כרוב וארטישוק, צריך לפרק את העלים כדי שהמים יוכלו להיכנס ביניהם.

לעיתים ירקות העלים מאיכות גרועה, ואזי הם מלאים בשרצים קטנים וגדולים שנראים היטב לעין. כדי לנקותם צריך לשטוף אותם שוב ושוב, עד שיהיו נקיים משרצים.

כרובית וברוקולי

יש ירקות שמצויים בהם שרצים זעירים ואין אפשרות להוציא את כולם בשטיפה או בבדיקה. כך המצב בכרובית וברוקולי, שחלק משמעותי מהם הוא תפרחת, שבתוכה נחבאים השרצים הזעירים. את השרצים הללו אין אפשרות לראות בלי לפרק לגמרי את הפרח ולבדוק במשך זמן רב את כל חלקיו הקטנים. גם פעולה של השרייה במי סבון ושטיפה אינה טובה מספיק, הואיל וזרם המים אינו מגיע בחוזקה למקומות שהשרצים נחבאים בהם, וממילא אינו יכול להסיר את כולם. לדעת המחמירים, הדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לזרוק את התפרחת, שהיא כארבעים אחוזים מהירק, ולאכול את הקלחים הנותרים אחרי שטיפה טובה, או לחילופין לצרוך כרובית וברוקולי שגודלו בתנאים מיוחדים שאין מתפתחים בהם שרצים.

אולם כפי שלמדנו, על פי כללי ההלכה אין צריך לבדוק אחר השרצים הזעירים, וכל זמן שאין רואים אותם – מותר לאכול את הכרובית והברוקולי. ונכון יותר להשרותם במים עם חומר ממוסס למשך כארבע דקות, ולשטוף היטב בזרם מים.

אומנם שלא כמו בחסה ושאר ירקות עלים, שבהם פעמים רבות אחרי השריה ושטיפה אין שרצים זעירים (או שאין בהם בשיעור מיעוט המצוי), בכרובית וברוקולי השריה ושטיפה אינן מצליחות להגיע לתוצאות טובות כאלה. אומנם מכיוון שמבשלים את הכרובית והברוקולי, ולעיתים השרץ נימוח בבישול ויורד ממדרגת ברייה, להלכה אפשר להחשיב זאת כדרך האמצע.

קלחי תירס

לדעת המחמירים אסור לאכול את הגרעינים בעודם על הקלח, הואיל ולעיתים נחבאים ביניהם שרצים זעירים (תריפס), והדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לחתוך את גרעיני התירס מהקלח לשטוף אותם, כדי להבטיח שאין ביניהם שרצים זעירים.

אולם לפי כללי ההלכה וגם לפי דרך האמצע, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את השרצים הללו, וספק אם הם נמצאים, ובנוסף לכך הם עוברים בישול, מספיק לשטוף את הקלח.

תות שדה

לעיתים יש בתותי השדה אקריות זעירות, שקוטרן כשליש מילימטר, הנחבאות בגומות הגרעינים הזעירים שעל קליפתם. לדעת המחמירים אסור לאכול תותי שדה מגידול רגיל, אלא אם כן מקלפים את קליפתם, או משרים אותם במים עם חומר ממוסס ושוטפים אותם תוך הברשה יסודית של קליפתם.

אולם לפי כללי ההלכה, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את האקריות הזעירות הללו, אין צריך לחפש אחריהן. ולפי דרך האמצע, יש לחתוך את מקום החיבור של התות לענף, להשרות את התותים במים עם חומר ממוסס ולשטוף היטב. כך יש לעשות גם בפטל ותות עץ.

עלי בצל ירוק וכרישה

לדעת המחמירים יש לחתוך כל עלה לשניים, להשרותו במים עם סבון ולשוטפו תוך שפשופו לכל אורכו, מפני שרצים זעירים שלעיתים מצויים בו.

לפי כללי ההלכה, אין לחשוש לשרצים הזעירים שאדם רגיל אינו רואה. ולדרך האמצע, יש לחתוך כשלושה סנטימטרים ממקום החיבור שבין הבצל לעלה ולזרוק, מכיוון ששם החשש גדול יותר. את שאר העלים יש לפרק, להשרות במים עם חומר ממוסס ולשטוף, בלי לחתוך כל עלה לשניים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד