כך נכשיר את המטבח בעצמנו

מכיוון שהשנה אי אפשר להיעזר בהכשרת כלים מרכזית או באנשים אחרים שיכשירו בשבילנו את המטבח, יש לבצע את ההכשרה בעצמנו • לשם כך צריך ללמוד את הנדרש להלכה, בלי חומרות והידורים שקשה לקיים בבית • הנחיות להכשרת התנור, הסירים, הסכו"ם ושאר כלי המטבח כהלכה באמצעים ביתיים

כלל ההכשרה: כבולעו כך פולטו

בימים אלו שבהם אי אפשר להכשיר את הסירים והסכו"ם בהגעלת כלים ציבורית צריך לבצע את ההכשרה בבית. לשם כך לוקחים סיר נקי גדול, מרתיחים בו מים, מניחים מעט מי סבון כדי לפגום את טעמם, וכל כלי שרוצים להכשיר – מכניסים לתוך המים הרותחים למשך כשלוש שניות

השנה לא נוכל להיעזר בהכשרת כלים מרכזית לצורך ליבון החצובות והגעלת סירים. כמו כן יש אנשים שרגילים שעוזרים להם להכשיר את המטבח לפסח, והשנה יצטרכו להכשירו לבדם. לפיכך יש צורך ללמוד את הלכות הכשרת המטבח והכלים לפסח כפי הנדרש להלכה, בלא חומרות והידורים שקשה לקיים בבית. ההפניות ל'פניני הלכה – פסח' הן למהדורה החדשה משנת תש"פ (נמצאת באתר ישיבת הר ברכה וניתן להורידה באפליקציה). נתחיל בביאור הכללים.

הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא "כבולעו כך פולטו". כלומר, צריך להכשיר את הכלי בדרך שבה השתמשו בו באיסור או בחמץ. שלוש צורות שימוש ישנן:
א) באור (באש), וההכשרה בליבון חמור.
ב) בנוזלים חמים – וההכשרה בהגעלה במים רותחים. גם בזה יש מדרגות: שימוש בכלי ראשון שעל האש, כלי ראשון שאינו על האש, עירוי מכלי ראשון, כלי שני. וכבולעו כך פולטו.
ג) בנוזלים שאינם חמים, וכדי להכשיר די לנקותם במים צוננים.

כלי ששימושו בשתי רמות

כף שבלעה לעיתים חמץ בכלי ראשון שעל האש ולעיתים בכלי שני, מכשירים אותה כפי שימושה החמור, היינו במים רותחים שעל האש. אולם כשהדבר קשה או עלול לגרום נזק הולכים כפי רוב השימוש. לדוגמה, מזלג שבדרך כלל משתמשים בו בכלי ראשון או שני שהכשרתו במים רותחים, ולעיתים נועצים אותו במאפה שבתוך התנור ששם בליעתו היא באש – מכיוון שהליבון עלול להזיק למזלג, הולכים כפי עיקר הדין ומכשירים את המזלג כפי רוב שימושו, במים רותחים (פניני הלכה פסח י, ז).

ניקוי המטבח וניקוי הבית

הבדל עצום ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה היא שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, כדי שלא נעבור עליו ב"בל ייראה" ו"בל יימצא". ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר אפילו כלשהו חמץ, שמא יתערב במאכלי הפסח. וכידוע חמץ בפסח אסור אפילו בכלשהו. וכאשר מדובר בכלים שמבשלים בהם, צריך שגם לא יישאר שמץ של טעם חמץ דבוק ובלוע בכלים.

שיש וכיור

מנקים היטב את השיש והכיור, ואחר כך מערים עליהם מים רותחים. נוח לבצע זאת על ידי קומקום. יש להשתדל שהכיור והשיש יהיו יבשים, מפני שאם יהיו רטובים, המים שעליהם יקררו מעט את המים הרותחים. לפיכך, טוב לערות תחילה מים על הכיור, אחר כך על דפנותיו, אחר כך על השיש במקומות הקרובים לכיור ואחר כך על הרחוקים, וכך המים יזרמו אל הכיור ולא אל המקומות שעדיין לא הוכשרו. במקום עירוי אפשר לכסות את השיש בשעוונית או בנייר כסף, ולהניח בתוך הכיור קערת פלסטיק או נייר כסף עבה. והמחמירים נוהגים לנקות ולערות מים רותחים, ובנוסף לכך לכסות את השיש והכיור (פניני הלכה פסח יא, א).

שיש רגיש, שלעולם אין מניחים עליו סיר רותח, אפשר להכשיר לכתחילה בניקוי ועירוי בלבד, וגם המהדרים אינם צריכים לכסותו בשעוונית או בנייר כסף.

הכשרת הגז

בכל השנה אנו רגילים להשתמש באותה החצובה לסירי בשר ולחלב, מפני שגם אם יגלוש מעט מתבשיל בשרי או חלבי על החצובה, אנו משערים שהאש ששולטת שם תשרוף ותפגום את מה שנשפך. אבל לקראת פסח, משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר את החצובה בליבון קל. בשנים רגילות רבים מהדרים לעשות זאת בהכשרת כלים ציבורית בעזרת ברנרים, אולם השנה אפשר לקיים את ההכשרה על ידי ניקוי החצובה, הנחתה במקומה והבערת האש בכל הלהבות למשך כרבע שעה. מי שרוצים להדר יותר יצפו בנייר כסף את הברזלים שעליהם הסירים עומדים. בדיעבד, אם לא ליבנו את החצובה ובישלו עליה בפסח, המאכלים כשרים (כדרך שנוהגים כל השנה ביחס לבשר וחלב). את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה ואת ראשי הגז, מנקים היטב (פניני הלכה פסח יא, ב).

כיריים חשמליות וקרמיות

כיריים חשמליות וקרמיות מנקים היטב ומחממים על החום הגבוה ביותר למשך כרבע שעה.

הכשרת תנור אפייה

מנקים היטב את התנור ואחר כך מפעילים אותו על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה.

לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים שאין מכשירים את התבניות, משום שלדעת המחמירים ליבון צריך להיות בחום של כ-400 מעלות, ואילו ליבון התבניות בחום זה עלול לעקם אותן ולפגוע במראן. לפיכך, מי שאין לו תבניות מיוחדות לפסח יכול להשתמש בתבניות חד פעמיות, ויכשיר עם התנור את הרשת, כדי להניח עליה את התבניות החד פעמיות (שם יא, ג).

בשעת הצורך, אפשר להכשיר את התבניות לפסח בחום התנור שבו משתמשים בהן למשך חצי שעה, ולסמוך על הסוברים שאין צורך ללבן כלים בחום של 400 מעלות אלא די ללבנם בחום שבו השתמשו בהם (פניני הלכה פסח י, ה).

תנור פירוליטי

תנורים שמנקים את עצמם בחום של כ-500 מעלות אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה, מפני שניקוי בחום זה נחשב כליבון חמור, ודי בו כדי להכשיר את התנור לפסח.

מנגל (אסכלה)

יש להכשיר את גוף המנגל והרשת שלו כדרך שימושו, שהוא כרמה של ליבון חמור. אם הוא של גז – בחום הגבוה ביותר של הגז, ואם בגחלים – בכמות הגחלים הגדולה ביותר שרגילים להשתמש בה.

מיקרוגל

שלושה שלבים בהכשרת מיקרוגל:
א) מנקים אותו היטב משאריות אוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה או זיעה.
ב) כדי להכשירו מאדים וזיעה של חמץ בדרך של "כבולעו כך פולטו" – מחממים בתוכו צלוחית עם מים למשך כעשר דקות על החום הגבוה ביותר.
ג) מכיוון שיש לחשוש שאולי גלש מאכל חמץ על הצלחת של המיקרוגל, יש לנקות את הצלחת ולהגעיל אותה במים רותחים, או להניח דבר שיחצוץ בינה ובין המאכלים שמחממים בפסח (פניני הלכה פסח יא, ה).

מדיח כלים

מנקים את המסננת, שפעמים רבות נתקעים בה שיירי מאכל. אחר כך, "כבולעו כך פולטו" – מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה ביותר, ובכך הוא מוכשר (פניני הלכה פסח יא, ה).

שולחן האוכל

השולחנות שלנו רגישים ואין רגילים להניח עליהם מאפים לוהטים וסירים רותחים, לכן הכשרתם על ידי ניקוי יסודי עם מטלית לחה כרוב תשמישם. מכיוון שלפעמים ניתז על השולחן רוטב חמץ רותח, ולפעמים מניחים עליו מאפה חם, נכון להקפיד שלא לאכול עליו בלא מפה שתחצוץ בין השולחן למאכלים.

יש מהדרים להדביק על השולחן ניילון או נייר, מתוך חשש שמא המפה שיניחו על השולחן תזוז, ועל ידי הדבקתם יוצרים חציצה קבועה שעליה יפרשו את המפה. ואם זהו שולחן שלעיתים לשים עליו בצק, חובה להדביק או להניח עליו חציצה קבועה.

שולחן שאין מעלים עליו מאכלי חמץ חמים, וגם אין לשים עליו בצק, די לנקותו היטב ואין צורך לכסותו (שם יא, ו).

מקרר

מכיוון ששימושו של המקרר בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בו פירורי חמץ, לפיכך הכשרתו בניקוי. חריצים שקשה לנקות, ויש חשש שאולי תקועים בהם פירורי חמץ, מנקים עם מי סבון או חומר אחר, כדי לפגום את הפירורים שאולי נמצאים שם כך שלא יהיו ראויים למאכל כלב.

ארונות מטבח

כשהיו מדפי הארונות מעץ טבעי, פעמים רבות היו בהם סדקים והיה קשה לנקותם מכל שמץ חמץ שנדבק בהם, לכן היו רגילים לצפותם בנייר. אבל במדפים חלקים כשלנו אין חשש שנשאר חמץ, ולכן די לנקותם היטב ואין צורך לכסותם.

הכשרת סכו"ם

בימים אלו שבהם לא ניתן להכשיר את הסירים והסכו"ם בהגעלת כלים ציבורית, אשר נצרכת כדי להכשיר לפסח כלי חמץ שהשתמשו בהם בחמים, צריך לבצע את ההכשרה בבית.

לשם כך יש לקחת סיר נקי גדול, בין של חמץ ובין של פסח. מרתיחים בו מים, מניחים במים מעט מי סבון כדי לפגום את טעמם, וכל כלי שרוצים להכשיר – מכניסים לתוך המים הרותחים למשך כשלוש שניות.

לכתחילה נוהגים לשטוף את הכלים במים קרים מיד לאחר ההגעלה, אבל אין חובה לטרוח על כך.

כלי שלא ניתן להכניס את כולו למים, אפשר להגעיל תחילה את חציו האחד ואחר כך את חציו האחר (שם י, יא).

הכשרת סירים

הגעלת סיר צריכה להתבצע בתוך כלי גדול שניתן להכניס את כולו לתוכו. ואין להסתפק בהרתחת המים בתוך הסיר, מפני שמסתבר שבמשך השנה התבשיל גלש או ניתז על שפת הכלי, ואזי טעם החמץ נבלע ונדבק גם בשפתו העליונה של הסיר, ושפת הסיר אינה מוכשרת על ידי הרתחת המים בתוך הסיר.

כאשר ניתן לפרק את הידיות של הסירים, יש מהדרים לפרקן ולנקותן. במקום זאת אפשר לנקות סביבן עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור שהטעם שאולי נמצא בחריצים נפגם, ואחר כך להגעיל את הסיר. סירים שיש בשוליהם קפל מתכת אינם צריכים טיפול מיוחד.

כשאין כלי גדול שניתן להגעיל בתוכו את הסיר, יש למלא את הסיר שרוצים להכשיר במים ולהרתיחם, ובמקביל להרתיח מים בתוך כלי קטן. כשהמים שבתוך הסיר ירתחו, יכניסו לתוכם את הכלי הקטן, והוא יגרום לכך שמים רבים ייצאו, יישפכו על צידי הסיר ויגעילו את שפתו. כמו כן, אפשר להרתיח במקביל מים בקומקום, וכאשר המים שבתוך הסיר יתחילו לרתוח, יערו מהמים הרותחים שבקומקום לסיר, וכך המים הרותחים שבסיר יגלשו ויכשירו את שפתו. את המכסה של הסיר יש לגלגל בתוכו, פנים ואחור, בעוד המים שבו רותחים, עד שכל חלק שבו יהיה במים הרותחים. בנוסף לכך צריך לנקות היטב עם סבון את ידיות הסיר ולערות עליהן מים רותחים (שם י, יב; י, ט).

מחבת

מנקים היטב ומכשירים בליבון קל. כלומר, מחממים אותה על אש הגז באותו החום שבו רגילים לטגן עליה (שם י, דה).

כלי זכוכית

רבים מיוצאי ספרד נהגו כדעת המקילים להכשיר כלי זכוכית בשטיפה בלבד, ורבים מיוצאי אשכנז נהגו שלא להכשיר כלי זכוכית ולא להשתמש בהם בפסח. אולם למעשה נראה שהעיקר כדעה האמצעית, לפיה דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות, שהכשרתם בהגעלה. ומי שנהגו במשפחתו להקל, רשאי להמשיך במנהגם. ומי שנהגו במשפחתו להחמיר, ראוי שימשיך במנהגם (שם יא, יב).

כלים שונים

פלטה של שבת: מנקים היטב, מחממים על החום הגבוה למשך שעה, והמחמירים מצפים אותה גם בנייר כסף, כדי לחצוץ בינה ובין סירי הפסח (שם יא, ד).

מיחם של שבת וקומקום: נוהגים להגעיל, שמא נפלו בהם פירורי חמץ. הגעלתם על ידי מילוי מים ככל האפשר, הרתחת המים כדרך הרתחתם כל השנה, ושפיכת חלק מהמים דרך הברז או הפייה שנועדו להוצאת המים מהמיחם. טוב לנקות את המיחם תחילה מאבנית שמצטברת בו. כאשר המכסה ממתכת ונוהגים להניח עליו חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את המכסה בתוך מים רותחים.

מכונת קפה: מנקים ומחממים את המכונה כדרכה עם מים חמים על החום הגבוה ביותר.

גביעי כסף: נוהגים להגעיל בסיר של מים רותחים, שמא נבלע בהם חמץ עם משקה חריף או יין חזק. הואיל ומדובר בחשש רחוק, בשעת הצורך אפשר להסתפק בהדחתם, כפי רוב תשמישם.

בקבוק ומוצץ של תינוק: טוב להחליף, ובשעת הצורך אפשר להכשיר על ידי ניקוי ועירוי של מים רותחים.

שיניים תותבות, פלטה וקוביות

יש לנקות היטב לפני שיגיע זמן איסור אכילת חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ערך התורה וערך החכמות

בהמשך לטור על הערכים המתגלים במקדש – המנורה מייצגת את חוכמות העולם • ערך התורה הוא עצמי, שכן היא דבר ה' הישיר לעולם, והיא המלמדת את ייעוד הבריאה והאדם • החוכמות משרתות את התורה, והיא הנותנת להן את ערכן • מכיוון שעל ידי התורה מתגלה הערך שבכל החוכמות ובכל העבודות, מצווה לכבד תלמידי חכמים • תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומדריך ומורה לאורה, אך מי שאינו יודע להדריך ולהורות בשאלות החיים – אינו נחשב תלמיד חכם • מצווה על התלמידות לקום מפני המורה והרבנית

השאלות על ערך החוכמות והמנורה

בעקבות הטור (מלפני שבועיים) על הקודש שצריך להעצים את החיים, ועל כלי המקדש שמשקפים את ערכי הקודש – וביניהם השולחן כנגד כל העבודות והפרנסות והמנורה כנגד כל החוכמות, היו ששאלו: מה המקור לכך שהמנורה כנגד החוכמות? שאלתם מבוססת על הנחה שאין ערך מקודש בחוכמות, שאם היה, הרי היה צריך ללומדן, ומדוע בתלמודי התורה ובישיבות מתהדרים בכך שאין לומדים אותן? לפיכך יש לבאר את ערך החוכמות.

ערך החוכמות

יסוד כל החוכמות בקודש, והתורה בקודש הקודשים, ועל כן כל החוכמות נחשבות חיצוניות לעומת חוכמת התורה, שהיא המקור לכולן. כל זמן שהחוכמות מקושרות לתורה, הרי שהן קודש, שכן בזכותן ניתן להבין את הייעוד באופן שלם ולהגשימו. וכל עוד אינן מקושרות לתורה – הן חול

מדברי חכמים משמע שלימוד חוכמת הבריאה שנקראת "מעשה בראשית" הוא חלק ממצוות תלמוד תורה, אלא שיש להיזהר בלימודה, כדי שלא לטעות (משנה חגיגה ב, א). וכן ביאר שם הרמב"ם ש"מעשה בראשית" הכוונה "למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה", והחוכמה הנעלה ממנה שהיא "מעשה מרכבה" היא "המדע האלוקי". וכן כתב בפתיחה למורה נבוכים: "מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלוקות".

וכן תיקנו חכמים לברך על ראיית חכם מחכמי אומות העולם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שנתן מחוכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; פניני הלכה ברכות טו, יח). הרי שגם מדעי החול נחשבים חוכמה אלוקית שנתן ה' לבשר ודם. אומנם התורה מקודשת ונעלה על כל החוכמות, ולכן נתקנה ברכה מיוחדת לרואה חכמי ישראל, שיסוד התורה בקודש קודשים, ויסוד החוכמות בקודש.

כיוצא בזה כתב המהר"ל מפראג (נתיב התורה פרק יד). וכן אמרו חכמים (שבת עה, א) שכל המסוגל ללמוד אסטרונומיה ואינו לומד, עליו הכתוב אומר: "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב). וביארו הרמב"ם והמהר"ל שכך לגבי כל החוכמות.

וכן אמר הגאון מווילנה שיש ללמוד חוכמות העולם, וכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה (ויש גורסים עשר) ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדות יחד (וכן מרן הרב קוק בשמו, במאמר דרישת ה' שבספר עקבי הצאן).

המנורה כנגד החוכמות

הרעיון שהמנורה הטהורה שבמקדש היא כנגד החוכמות מבואר בראשונים ובאחרונים, בעלי הקבלה ובעלי הפשט כאחד. וכך עולה מתבנית המקדש, שמקום התורה בארון שבקודש הקודשים, וממילא המנורה שהייתה בקודש היא כנגד שבע החוכמות. אומנם כיוון שהתורה היא המקור של כל החוכמות, היו שכתבו שהמנורה עצמה כנגד החוכמות והנרות שהדליקו עליה כנגד התורה, והיו שביארו שהנר האמצעי או המערבי הם כנגד התורה.

כיוצא בזה כתבו רבנו בחיי והאברבנאל (שמות כה, לא); רבי יונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"ב, ז); וכן כתבו המלבי"ם ב'רמזי המשכן' בתחילת פרשת תרומה, והנצי"ב (העמק דבר שמות לז, יט).

וכן כתב רבי משה סופר בעל חתם סופר (נדרים פא, א), שטועים המבזים את התורה ומתפארים בחוכמות: "ובאמת כתיב אל מול פני המנורה שהיא אור התורה, אל מול התורה יאירו שבעת הנרות, כל החוכמות שהם שבעה כל אלו יאירו אל מול התורה, ומשרתים לה לרקחות וטבחות כמו שכתב הרמב"ם". וכן כתב בחידושיו על פרשת בהעלותך. וכך כתב ר' יוסף שאול נתנזון (בעל שו"ת שואל ומשיב) בחידושיו למסכת שבת (כא, ב), ששבע החוכמות כנגד שבעת קני המנורה, והרמז בשמונת ימי חנוכה הוא ששבע החוכמות משרתות את חוכמת התורה.

מעלת התורה על החוכמות

אומנם התורה נעלה מכל שאר החוכמות, שיסוד כל החכמות בקודש, והתורה בקודש הקודשים, ועל כן כל החוכמות נחשבות חיצוניות לעומת חוכמת התורה, שהיא המקור לכולן. כלומר, ערכה של התורה עצמי, מפני שהיא דברו הישיר של ה' לעולם, ואילו שאר החוכמות מבארות את חכמת הבורא שמתגלה בבריאה אבל לא את ייעודם של הבריאה והאדם. משמעות הדבר, שהתורה מבארת את הייעוד הגדול שניצב לפני האדם לתקן עולם במלכות שד-י, וראשית השפעתה בהדרכת האדם לתיקון עצמו, כך שיהיה מסוגל להשתלט על הצדדים השליליים שביצריו ולכוונם ולרומם אותם לטובה, ויוכל להוסיף טובה וברכה לעצמו ולעולם. לעומת זאת, החוכמות השונות אינן מבארות את הייעוד של תיקון האדם והעולם, אלא מסייעות להבנת הייעוד ולהגשמתו. לכן כל זמן שהחוכמות מקושרות לתורה, הרי שהן קודש, שכן בזכותן ניתן להבין את הייעוד באופן שלם ולהגשימו, אבל כל עוד הן אינן מקושרות לתורה – הן חול.

התורה מעצימה את החוכמות

אחד הביטויים לעליונותה של חוכמת התורה על שאר החוכמות הוא שמתוך לימוד התורה מתגלה הערך המקודש של כל החוכמות, ועל ידה מתברר כיצד כל אחת מהחוכמות חשובה ומסייעת לתיקון העולם. על כן ככל שנהיה יותר קשורים לתורת אמת, כך נבין יותר את הערך של כל החוכמות. לעומת זאת, אם נתקשר לאחת החוכמות החיצוניות ואפילו לכולן, לא נעמוד על ערכם של שאר החוכמות והערכים, מפני שבלא התורה – הצד הפנימי המקודש שבחוכמות נעלם, והן נותרות חלולות בלא ערכים ומשמעות. לכן מצווה לכבד תלמידי חכמים, כי על ידי התורה מתגלה הערך הגדול שבכל החוכמות ובכל העבודות הנעשות לצורך יישובו של עולם.

המצווה לכבד תלמידי חכמים

מצווה מהתורה לכבד תלמידי חכמים, שנאמר: "את ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג) – "לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב, ב). בכלל המצווה, לקום לכבוד תלמיד חכם אפילו הוא צעיר, שנאמר: "והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב) – "אין זקן אלא מי שקנה חוכמה" (קידושין לב, ב; רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו, א). תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומבין לאורה את החיים, ומלמד, מדריך ומורה על פי התורה. אבל מי שלמד, עיין ודקדק הרבה ואינו יודע כיצד לחנך, להדריך ולהורות בשאלות החיים – אינו נחשב תלמיד חכם (עיין ש"ך רמד, יא).

כיצד לקום ולפני מי

המצווה שיהיה ניכר שהקימה לכבוד החכם, ולכן המצווה לקום כאשר החכם ייכנס לתוך ארבע אמותיו עד שיעבור כנגד פניו (שו"ע יורה דעה רמד ב; ט). אומנם לכבוד רבו המובהק מצווה שיקום כשרואהו מרחוק, כל עוד ניכר שהוא קם לכבודו, וימשיך לעמוד עד שיתרחק או יישב במקומו (ר"ן קידושין לג, א; שו"ע רמד, ט).

מצוות הכבוד לקום מלוא קומתו (טור רמד; ט"ז שם, ד; חיי אדם סט, ד). אומנם בפועל רבים נוהגים להסתפק בעשיית הידור לתלמיד חכם, דהיינו מתרוממים מעט כמתחילים לקום לכבודו. ונראה שהואיל והרבנים לא לימדו את התלמידים שצריכים לקום לכבודם מלוא קומה, משמע שהסכימו לכך, ורב שמחל על כבודו – כבודו מחול (שו"ע רמד, יד).

אומנם לכבוד רבו המובהק צריך לקום מלוא קומתו עד שיגיע למקומו. כיוצא בזה במשך התקופה שלומדים תורה מרב, כמו תלמידים אצל הר"ם או בשיעור קבוע של רב, מצווה על הלומדים לקום לכבוד הרב קימה מלאה בתוך ארבע אמותיהם. וכן מצווה לקום קימה מלאה בתוך ארבע אמותיו לכבוד רב מקומי שמרביץ תורה לקהילתו.

כמה פעמים ביום

נחלקו הפוסקים בדין תלמידים שלומדים אצל הרב בביתו: יש אומרים שעליהם לקום לפניו בכל פעם שייכנס וייצא מהחדר אפילו מאה פעמים (רא"ש; ברכי יוסף רמב, כא). ויש אומרים שעליהם לקום לפניו פעמיים ביום, שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבוד הרב מרובה מכבוד שמיים (רמב"ם הלכות ת"ת ו, ח, על פי קידושין לג, ב). אומנם גם לדעת המקילים, במקום שאינו ביתו של הרב מצווה לקום לפניו בעת כניסתו ובעת יציאתו, כי אולי נמצאים שם אנשים נוספים שלא יודעים שכבר קמו לפניו בבוקר או יקומו לפניו בצאתו בערב (תוספות, רמ"א רמב, טז). ואם במשך אותו הסדר בישיבה או במשך אותה אסיפה הרב יוצא או נכנס, לדעת המקילים אין צריך לקום בפניו, הואיל והכול יודעים שקמו לפניו כשנכנס בראשונה ויקומו לפניו כשייצא לדרכו. וכן המנהג הרווח, זולת מקרים שבהם הרב עולה לשיעור או לתורה, או פונה לדבר עם אדם שיושב, שאז למרות שקמו לפניו בכניסתו קמים לפניו שוב.

העוסק בעבודתו וקימתו מצריכה הפסקה ממלאכתו – אינו חייב לקום (שו"ע רמד, ה). אין עומדים בבית הכיסא או בבית המרחץ, כי אין בקימה שם כבוד (שם ד).

בין שני חכמים

שני חכמים – אין האחד צריך לקום מפני חברו, אלא יעשה לו הידור (שו"ע רמד, ח). כמו כן, רב אינו צריך לקום מפני תלמידו החכם, אלא שטוב לעשות לו הידור (רמ"א שם). אומנם נראה שבשעה שמתבקש לקום לפניו, כגון שהוא עומד לתת שיעור, יש לקום.

רבנית

מצווה לקום גם מפני אשת תלמיד חכם, שאשת חבר כחבר. ונראה שהכוונה לרבנית ששותפה מלאה בסיוע ללימודו ובהרבצת התורה. וגם אם בעלה נפטר, כל זמן שלא התחתנה מצווה לקום בפניה (שבועות ל, ב; ראשונים שם). כמו כן, רבנית או מורה שמלמדת תורה, מצווה לתלמידותיה לקום בפניה כשתיכנס לתוך ארבע אמותיהן, וכן מצווה על כולן לקום כשתיכנס להעביר להן שיעור.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בר ובת מצווה – האם וכיצד לחגוג?

גיל החיוב במצוות מוזכר בגמרא ונפסק להלכה • בגיל זה נכנס באדם יצר הטוב, כלומר היכולת לקבל אחריות ולפעול למען הכלל • ההורים המהדרים במצווה נוהגים להתכונן עם ילדיהם לגיל מצוות, וגם יוזמות כמו מסעות להכרת השורשים או מפגש עם דמויות מופת נחשבות להידור מצווה • אומנם בעבר לא ערכו חגיגות בת מצווה, אך גם חגיגות סביב בר המצווה לא היו רווחות • כיום, משנתרבו האמצעים ופשט המנהג, גם חגיגת בת מצווה היא ראויה, ורצוי שהבת תכין אליה דרשה ואף תסיים ספר

עיקר יצר הטוב בא לידי ביטוי ביכולתו של האדם להבין את העולם ולבחור לעשות מעשים טובים כדי לתקנו. היצר הרע שקיים בקטן הוא דאגה לעצמו. כשמתחיל להתבגר נכנס בו גם היצר הטוב, ומעתה הוא מסוגל להיות אחראי למעשיו ונעשה שותף באחריות של כלל ישראל לקיום התורה והמצוות

השאלות על בת מצווה ובר מצווה

בשעה טובה באור ליום שישי נחגוג את בת המצווה של יסכה, נכדתנו הראשונה שמגיעה לגיל שתים עשרה. אומנם יש לנו נכד מבוגר יותר, אלא שהואיל והוא צריך להמתין עד גיל שלוש עשרה, חגיגת בר המצווה שלו תהיה רק בעוד שלושה חודשים.

שלוש שאלות ראוי לברר לקראת החגיגה.

  • ראשית, האם מצווה לקיים חגיגה?
  • שנית, מדוע עד הדורות האחרונים לא נהגו לקיים מסיבת בר מצווה?
  • שלישית, האם יש הבדל בין בנים לבנות?

כדי לענות על השאלות הללו צריך לברר את יסוד המצווה ומשמעותה.

שינוי המעמד בהגעה לגיל מצוות

זמן חיוב כל המצוות שבתורה מתחיל בעת שהנערים מגיעים לגיל מצוות, אבל לפני כן הם עדיין קטנים והתורה לא חייבה אותם במצוות. אומנם עוד לפני שהילדים מגיעים לגיל מצוות, מצווה מהתורה ללמדם תורה כדי שיידעו את ערכי התורה ויקיימו את מצוותיה, שנאמר: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (דברים ה, א). לפיכך אמרו חכמים שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות. כלומר, בכלל המצווה ללמדם תורה, יש להרגילם לקיים את מצוותיה כפי יכולתם (סוכה מב, א). אולם חובת הקיום של כל מצווה ומצווה בפועל היא מדברי חכמים.

מעת שיגדלו ויהיו מסוגלים לקבל אחריות על מעשיהם, תהיה עליהם חובה לקיים את המצוות מהתורה, הבת מגיל שתים עשרה והבן מגיל שלוש עשרה (נדה מה, ב; שו"ע אורח חיים תרטז, ב). עצם היותו של גיל שבו הנערים מתחייבים במצוות, יסודו בהלכה למשה מסיני.

מדוע הבת קודמת

ביארו חכמים בתלמוד (נידה מה, ב) שהבת מתחייבת במצוות שנה לפני הבן, מפני שנתן הקב"ה "בינה יתירה באישה יותר מבאיש", ולכן היא יכולה לשאת באחריות ולהתחייב במצוות כבר בגיל שתים עשרה, ואילו הבן רק בגיל שלוש עשרה. אומנם הלכה זו אינה מוסכמת על הכול, ולדעת רבי שמעון בן אלעזר הבן מתחייב במצוות בגיל שתים עשרה והבת בגיל שלוש עשרה. זאת משום "שהתינוק מצוי בבית רבו", ללמוד תורה ומקצוע, ולכן "נכנסת בו ערמומית (כלומר, חוכמת חיים) תחילה". ביארו התוספות, שגם כשאין לו רב או מורה, כיוון שהוא רגיל לצאת לשוק ולראות את העולם, הוא מתפקח לפני הבת שאינה רגילה לצאת מביתה. אומנם למעשה, הלכה כדעת רבי יהודה הנשיא, וכפי שמבואר במשנה, שהבנות נכנסות למצוות תחילה בגיל שתים עשרה והבנים בגיל שלוש עשרה (שו"ע או"ח תרטז, ב).

כניסת היצר הטוב – קבלת אחריות

אמרו חכמים, משעה שאדם נולד ועד שיגיע לגיל מצוות יש בו יצר הרע, ומשעה שמגיע לגיל מצוות נכנס בו גם יצר הטוב (אבות דרבי נתן טז). לכאורה יש לשאול, הרי התינוק והילד בדרך כלל נחמדים וטובים, ומדוע אמרו חכמים שיש בהם רק יצר רע? ומנגד, דווקא הנערים שמתחילים להתבגר נוטים לפעמים להתחצף ולפרוק עול, ואיך אמרו חכמים שדווקא אז נכנס בהם יצר הטוב?

אלא שעיקר יצר הטוב בא לידי ביטוי ביכולתו של האדם להבין את העולם ולבחור לעשות מעשים טובים כדי לתקנו, ואילו הקטן עסוק בתחילת חייו בדאגה לעצמו, בלא יכולת להבין את העולם ולבחור לפעול לתיקונו. גם כשהקטן עושה מעשים טובים, הוא בדרך כלל עושה אותם כדי לזכות בפרסים או במחמאות, או מחשש לעונש כתגובה למעשה רע. זו המשמעות של היצר הרע הקיים בקטן, יצר שדואג לעצמו. כשמתחיל להתבגר נכנס בו גם היצר הטוב, ומעתה הוא מסוגל להיות אחראי למעשיו, ונעשה שותף באחריות של כלל ישראל לקיום התורה והמצוות. לכן מעת שהגיעו הנערות והנערים לגיל מצוות, הם יכולים להיות שליחים לקיום מצוות, כגון להעיד על טבילת כלים, והם גם יכולים להוציא אחרים ידי חובת מצוותם, כגון באמירת קידוש בשבת ובהדלקת נרות חנוכה בשביל המשפחה. וכן אם יאכלו, יוכלו לברך בקול רם ולהוציא את שומעיהם ידי חובתם (פניני הלכה ברכות א, י).

מצוות שמחת בר ובת מצווה

שמחה גדולה לבן ולבת ישראל שמגיעים לגיל שבו הם מתחייבים במצוות, שמאז מעלת קיום המצוות במדרגה גבוהה יותר (בבא קמא פז, א). לפיכך מצווה לקיים סעודה ביום הכניסה למצוות, שהיא שמחה של דבקות במצוות. נוהגים שבמשך הסעודה, הנכנס לעול המצוות עומד לפני הנאספים ומודה לה' על הזכות להתחייב במצוות ולהיות שותף בייעוד הגדול של עם ישראל, וכן מוסיף דברי תורה כביטוי לכך שנעשה שותף מלא באחריות לקיום התורה. ואף ההורים מודים לה' על שזכו לגדל את ילדם ולהביאו לכך (ים של שלמה, מ"ב רכה, ו). כמו כן נוהגים שתלמידי חכמים וקרובי משפחה אומרים דברי תורה בסעודה ומברכים את הנכנס למצוות.

וכן מסופר בזוהר (זוה"ח ח"א יח, ב) שרבי שמעון בר יוחאי הזמין את בעלי המשנה לאכול בסעודה גדולה שעשה והיה שמח ביותר, ושאלו אותו המוזמנים מדוע הוא שמח כל כך, והשיב: מפני שביום זה בני אלעזר הגיע לגיל שלוש עשרה, ונשמה קדושה יורדת אליו. הכוונה שעד גיל שלוש עשרה רק הנפש מתגלה בו, ואילו מגיל שלוש עשרה הוא יכול לקלוט גם את הנשמה, וזו המשמעות של קבלת עול המצוות וכניסת היצר הטוב.

ואף השמחה שערך אברהם אבינו ליצחק אבינו, יש מפרשים שהייתה ביום הגיעו לבר מצווה, שנאמר: "ויגדל הילד וייגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק" (בראשית כא, ח). היגמל פירושו שנגמל מהשעבוד ליצר הרע ונכנס בו יצר הטוב (בראשית רבה נג, י, על פי מתנות כהונה). מסעודה זו מתעוררת סנגוריה גדולה על ישראל, "שיאמרו מליצי יושר לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, ראה בניך כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצוותיך" (בן איש חי ראה, יז).

מנהגי המסיבה

המצווה היא לקיים את הסעודה ממש ביום הכניסה למצוות, שהוא יום ההולדת של גיל שתים עשרה לבנות ושלוש עשרה לבנים, והוא יום השמחה האמיתי. כאשר קשה לקיים את הסעודה ביום ההולדת ממש, אפשר לקיימה יום או יומיים אחר כך, שאז עדיין נמשכת השמחה מיום הכניסה למצוות. אולם כדי לחזק את המצווה שבסעודה למרות שאינה ביום הכניסה למצוות, יש להרבות בה בדברי תורה (עיין ים של שלמה בבא קמא ז, לז; מגן אברהם רכה, ד). וטוב שבר או בת המצווה יעשו בה סיום של ספר חשוב.

טוב לקנות לבן ולבת שמגיעים למצוות בגד חדש, שיברכו עליו שהחיינו, ויכוונו גם להודות על כניסתם באותו יום לעול המצוות (בא"ח ראה, יז). גם כאשר נאלצים לדחות את המסיבה ביום או יומיים, טוב שיברכו שהחיינו על בגד חדש ביום ההולדת שבו נכנסים למצוות.

מנהגים לקראת השמחה

הורים שמהדרים במצווה, לומדים עם הנער או הנערה לקראת כניסתם למצוות על משמעות התורה וקבלת המצוות. ויש מהדרים שאף מתכננים לילדם מסע שבו יעמיק את היכרותו עם שורשי המשפחה, הסבים והסבתות, ובכך מקשרים את שמחתו הפרטית לשרשרת הדורות המפוארת של העם היהודי. יש שנוהגים להפגיש אותו עם תלמידי חכמים ומחנכים, או יהודים שעוסקים במצוות חשובות כמו יישוב הארץ, עזרה לזולת או פיתוחי מדע לטובת האנושות, ובכך מחברים את האחריות האישית לשמירת המצוות לאחריות הלאומית ולתיקון העולם. כיוצא בזה מסופר במסכת סופרים (יח, ז) שאנשי ירושלים היו לוקחים את בניהם כשנכנסו למצוות להתברך על ידי תלמידי חכמים. יש נוהגים שהנער או הנערה מציגים את רשמי המסע בסעודת הכניסה למצוות.

בת מצווה

היו שטענו כנגד חגיגת בת המצווה, שהיא מנהג שלא היה קיים בעבר בישראל, ובקיומו יש משום חיקוי מנהגי הגויים והפרת גדרי הצניעות (עיין איגרות משה או"ח א, קד). ואולי בעבר היה בסיס לטענתם, אולם כיום אין מקום לחשוש לדבריהם. שכן בעבר הרחוק, מלבד יחידים שהידרו בזה, ברוב המשפחות גם לא נהגו לקיים מסיבת בר מצווה לנערים. כפי הנראה, מפני העניות ועול העבודה, לא הרבו בשמחות במקום שלא היו חייבים. אולם כיוון שנכון לחגוג את יום הכניסה למצוות, בדורות האחרונים, שעול העבודה פחת והאנשים התעשרו ומסוגלים ביתר קלות לממן שמחה ולפנות את הזמן הנדרש כדי להשתתף בה, מנהג שמחת בר המצווה התפשט בכל ישראל. וכיוון שבעבר הנוהג המקובל בעולם היה שהנשים פחות יצאו מביתן, והצניעו יותר את עצמן, גם את בת המצווה ציינו רק בחיק המשפחה בקניית בגד חדש וחגיגי (בא"ח ראה יז). אולם ככל שנשים החלו לצאת יותר לעבודות השונות, ולקחת אחריות גם על ענייני הציבור, כך הצורך לחגוג את יום כניסתן למצוות במסיבה גדולה הלך וגבר, עד שהמנהג לחגוג בת מצווה בסעודת מצווה נעשה רווח (שרידי אש ג, צג; ישכיל עבדי ח"ה או"ח, כח; יביע אומר ח"ו או"ח, כט).

סיום ספר בבת מצווה

לפיכך, מצווה לחגוג את יום כניסת הבת למצוות, וכשם שמכינים את הנערים לקרוא וללמוד בתורה לקראת בר המצווה, כך נכון להכין את הבנות ללמוד תורה ולהכין דרשה על ערך התורה והמצוות לקראת בת המצווה. ואם אפשר, טוב שהבת תלמד לקראת השמחה ספר הלכה או ספר חשוב אחר ותסיים אותו במסיבה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כפייה דתית ומדינת הלכה

גם אם למפלגות הדתיות יהיה רוב בכנסת, לא ייקבעו חוקים שמחייבים קיום מצוות • פרט לנימוקים הפרקטיים שהכפייה חסרה תועלת, הבעיה בה עקרונית – היא שוללת את חופש האדם לבחור • החיוב לקיים את התורה בנוי על קבלת העם, ולכן במתן תורה ביקש הקב"ה את הסכמת בני ישראל • מכוח העם נתונה הסמכות לסנהדרין, וגם היא פועלת רק בשיקול דעת • מדינת הלכה לא תכפה מצוות על היחיד, אלא תחזק באופן דמוקרטי את הצביון היהודי במרחב הציבורי ותקדם את ערכי התורה

כאשר המפלגות הדתיות יזכו לרוב גדול, וירצו לנהל את המדינה על פי ההלכה, יהיה אסור לכפות שמירת שבת, חינוך דתי, אכילת מזון כשר וכדומה. לפיכך, אין להלך אימים על הציבור בשם המושג "מדינת הלכה", שכביכול מדינת ישראל תהפוך לבבואה של איראן המוסלמית

שאלה: כאשר בעזרת ה' יזכו אנשי המפלגות הדתיות לרוב, האם אמונתם הדתית תחייב אותם לכפות על כלל הציבור לשמור את המצוות, כגון לאסור על הכול לנסוע בשבת, לסגור את החנויות והמסעדות של מזון שאינו כשר, לאסור פרסום ספרים ומאמרים שיש בהם דעות כפרניות, לאסור קיום בתי ספר חילוניים ולכפות את ההורים לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי? ברשות הרב, חוששני שאם זו היא חובתן של המפלגות הדתיות, גם אני כאדם דתי לא אוכל להצביע להן.

תשובה: השאלה היא בעצם כיצד צריך לנהל מדינה על פי ההלכה – האם על המדינה לכוף את הציבור לשמור תורה ומצוות, או שמא מדינת הלכה צריכה לחזק את ערכי היהדות והתורה ולהדגיש את הצביון היהודי של מדינת ישראל במרחב הציבורי, ולא לעסוק בכפייה דתית ברשות היחיד, ואף לא ברכושו של היחיד במרחב הציבורי.

שנאת כפייה דתית

מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אמר: "כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם?" כך הסביר בריאיון לאברהם נוה את תמיכתו ב'ליגה למניעת כפייה דתית' ('הארץ', י"ד אב תשל"ז, הובאו ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון עמ' קכב). והוסיף: "לצערי אחר כך התברר שיש ביניהם שונאי דת… אבל במובן זה (של התנגדות לכפייה דתית) הם באמת צדיקים, והייתה בינינו הבנה הדדית. ליד השולחן הזה ניתנו כמה עצות טובות לאנשי הליגה למניעת כפייה דתית".

סיבת ההתנגדות לכפייה

חשוב להבין את סיבת ההתנגדות לכפייה. אפשר לטעון שכפייה אינה טובה מסיבה תועלתית בלבד, שכן היא עלולה לגרום לתגובות נגד קשות. לדוגמה, אם ינסו לכפות אנשים שלא לנסוע בשבת, הם עלולים להתרגז, לשנוא את הדת, לעורר מהומות, לפגוע באזרחים דתיים ואולי אף להוביל להחלפת השלטון ולכפייה אנטי דתית. אבל כאשר יש כוח שלטוני מספיק כדי לאכוף את המצוות בלא חשש להתמרדות החילוניים, לפי אפשרות זו יש לכפותן. מנגד, אם הסיבה להתנגדות לכפייה היא עקרונית וערכית, אזי גם במקרה כזה אין להפעיל כפייה. אכן כך: הכפייה שנואה מפני שהיא פוגעת בחירותו של האדם לבחור. ה' ברא את האדם בצלם אלוקים, ובכך העניק לו בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע, והכפייה מונעת זאת ממנו.

מדוע התורה מצווה על כפייה

השאלה עולה מאליה: הרי התורה מצווה על כפייה בהוראתה למנות שופטים ושוטרים שיענישו את העוברים על התורה במיתה או מלקות או קנסות. אומנם עונשי המיתה והמלקות היו נדירים ביותר, אולם יש בהם כפייה על היחיד.

תשובה: הסמכות לכפות מבוססת על בחירה חופשית של העם שמתחייב לקבל על עצמו את הברית. סמכות זו נבנית בכמה שלבים:
א) קבלת העם – הברית.
ב) הקמת מסגרת שלטון ממלכתית, שבשליחות העם מקדמת את בניית בית המקדש והקמת בית הדין הגדול שסמוך לו.
ג) בניית בית המקדש בפועל.
ד) הקמת הסנהדרין שתלויה בהסכמת חכמי ישראל.

רק לאחר מכן חכמי ישראל יחליטו האם, כיצד ועד כמה להפעיל את הסמכויות העקרוניות. חשוב להדגיש שאכן חכמי ישראל צריכים להחליט האם להפעיל את סמכותם; וכפי שלמדנו, שבשלהי ימי בית המקדש השני, כאשר רבו הרוצחים, החליטה הסנהדרין להפקיע מעצמה את הסמכות להענישם במיתה על ידי מעבר למקום אחר (עבודה זרה ח, א).

מדינת הלכה

כלומר, כאשר המפלגות הדתיות יזכו לרוב גדול וירצו לנהל את המדינה על פי ההלכה, יהיה אסור לכפות שמירת שבת, חינוך דתי, אכילת מזון כשר והימנעות מפרסום דברי כפירה וכדומה. לפיכך, אין להלך אימים על הציבור בשם המושג "מדינת הלכה", שכביכול כאשר ירצו לנהוג לפי ההלכה ומדינת ישראל תהפוך לבבואה של איראן המוסלמית, שבה תולים חוטאים במשכב זכר ומחייבים נשים ללכת בביגוד דתי.

אומנם במדינת הלכה יודגש הצביון היהודי במרחב הציבורי, ובכלל זה: חיזוק ערכים יהודיים שיעודדו לימוד תורה בקרב אנשים עובדים; העצמת ערכי החסד והעזרה לזולת, תוך דגש על עזרה לחלש ולנזקק; יצירת אומנות, ספרות ושאר ענפי התרבות בהשראת מקורות יהודיים; קריאה לעליית יהודים לארץ וחיזוק הזהות היהודית בארץ ובתפוצות; העצמת ערכי המדע והעבודה כמסורת ישראל; סיוע רפואי, מדעי וחקלאי לעמי העולם שנמצאים במצוקה, ופיתוח קשרי ידידות עם המדינות והחברות המבקשות את קרבת ישראל.

קביעת המינון של הערכים הללו תיעשה כפי המקובל במסגרות דמוקרטיות, שבהן ההחלטות מתקבלות על ידי הרוב תוך התחשבות במיעוט ותוך קיום דיון מתמיד על הגבולות שבין זכות הרוב לזכות היחיד במרחב הציבורי.

הברית

נחזור ליסודות. התשתית לבניית הסמכות המשפטית והמוסרית במרחב הציבורי והפרטי נשענת על מרכזיות מושג הברית.

לפני מתן תורה הטיל ה' על משה רבנו שליחות, להציע לישראל לקבל את התורה, שנאמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל… אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש… ויבוא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר ציווהו ה'. ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ג-ח). וכן נאמר לאחר מכן: "ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה… ויכתוב משה את כל דברי ה'… וייקח ספר הברית ויקרא באוזני העם. ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שם כד, ג-ז).

לכאורה קשה: הרי ה' הוא ריבונו של עולם, ובתור ריבון יכול היה לצוות ולכפות על ישראל לקיים את כל מצוותיו, ומדוע ביקש את הסכמתם? אלא שתכלית בריאת האדם בצלם אלוקים, שיבחר מרצונו להתקשר לאלוקים ולקיים את מצוותיו. לא זו בלבד אלא שחכמים (ספרי שמג) אף העצימו את ערך הבחירה החופשית של ישראל, בכך שסיפרו כיצד הציע ה' לכל העמים לקבל את התורה, אלא שהם שקלו וסירבו, וישראל בחרו לקבל את התורה ואמרו "נעשה ונשמע". בבחירתם גילו ישראל את סגולתם, שהם אכן עם ה', ובכך כרתו ברית עם ה'. בחירה זו התעלתה מהחלטה אנושית רגילה, שצפויה להשתנות עם שינויי הזמנים, להחלטה בעלת משקל לדורות.

הקבלות החוזרות של הברית

לא זו בלבד, אלא שקבלת הברית בהר סיני לא הספיקה, הואיל והייתה על המצוות שהתקבלו עד אז (רש"י לשמות כד, ז, על פי חכמים), והיה צריך לחזור בערבות מואב לקיים את הברית על כל התורה. ואף לאחר הכניסה לארץ נצטווינו לחזור לקיים את הברית במעמד שבין הר גריזים להר עיבל (דברים יא, כט-לב; כז, א-כו; סוטה לז, א). וכן עשו ישראל בהנהגת יהושע בן נון (יהושע ח, ל-לה, וכן בפרק כד).

ברית זו הוצרכה חיזוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, לפיכך, כשחזרו לארץ מגלות בבל, חזרו וקיבלו את הברית (נחמיה פרקים ט-י; עי' רמב"ן שבת פח, א), ועל ידי כך חידשו את סמכות בתי הדין וחיוב המצוות התלויות בארץ (ירושלמי שביעית ו, א; בבלי ערכין לב, ב; פניני הלכה כשרות יב, ו).

הברית צריכה לכלול את כולם

הברית אינה יכולה להישען על הסכמת הנכבדים או החכמים או הקדושים, אלא היא צריכה את הסכמת כל המעמדות והחוגים. שנאמר: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעוברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום. למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב" (דברים כט, י-יב).

וכן במעמד הר סיני, ישראל קיבלו את התורה כאיש אחד בלב אחד, שנאמר: "וייחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י על פי מכילתא שם, ויקרא רבה ט, ט, ועוד). וכן נאמר: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות יט, ח).

מסתבר שיחידים שמתנגדים לברית אינם פוגעים בקבלת העם, וכל זמן שכל הקבוצות מסכימות, הרי זה נחשב שהעם כולו כאיש אחד קיבל את הברית, והיחידים שלא קיבלו אותה בטלים.

הסמכות לבית הדין הגדול

הברית מתקיימת על ידי העם כולו, אולם הסמכות לשפוט ולקבוע את גבולות האכיפה אינה נתונה לציבור הרחב, שעלול להיות מוסת על ידי מנהיגים פופוליסטים. אלא הסמכות נתונה לבית הדין הגדול, שאינו תלוי במלכות או בכהונה או ברוב מזדמן. חברי בית הדין צריכים להיבחר מתוך לומדי התורה וחכמי ישראל כמצטיינים בחוכמתם ובמידותיהם הטובות, והם צריכים להיות סמוכים על ידי רבותיהם חברי בית הדין.

על שאלת החזרת הסמיכה ישנם דיונים שונים. בכל אופן, בלא קבלת הברית, הקמת המקדש ובית הדין הגדול, ודיון והחלטה של בית הדין הגדול על מידת האכיפה, אין לדבר על כפייה דתית, אלא כל ההחלטות הנוגעות למרחב הציבורי צריכות להתקבל בהסכמה בתוך המסגרת הדמוקרטית המקובלת.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם לחשוש לשעטנז בימינו?

איסור שעטנז חל רק על צמר ופשתים, ורק אם הם מחוברים • בעבר רוב הבגדים היו מצמר ופשתים, אולם לימים הצטרפה הכותנה, ובדורות האחרונים גבר השימוש בחומרים סינתטיים • נכון להיום, שיעור הצמר והפשתן מכלל תעשיית הבגדים ירד לאחוז אחד בלבד • בקניית בגדים, אם לפי הכתוב על התווית הבגד אינו עשוי מצמר ופשתן, הסיכוי לשעטנז נמוך ביותר • בחליפות ובמעילי יוקרה הסיכוי לשעטנז קטן, אך עדיין מחייב בדיקה • על המוכרים עדיין מוטלת האחריות לבדוק את הבגדים שנמכרים בחנותם

שאלה: אדם שקונה בגדים ממוכר שאינו מכיר את איסור שעטנז, האם עליו לבדוק את הבגדים שמא יש בהם שעטנז? ואולי חובת הבדיקה היא רק בבגדי צמר או פשתים?

המצווה

כל אימת שכתוב על תווית הבגד שעיקרו מחומרים סינתטיים, כותנה או שאר חומרים שאינם צמר או פשתן, אין לחשוש. רק במקרים נדירים ביותר ייצא שיהיו מחוברים לבגד גם חוטים מפשתן וגם קישוט מצמר, אולם מכיוון שמדובר בחשש של פחות מאלפית האחוז – די לקרוא את התווית

ציוותה התורה שלא ללבוש בגד שעשוי מצמר ופשתן, שנאמר: "את חוקותיי תשמורו… ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט). צמר הוא מה שגדל על המין שנקרא כבש, שהזכרים שלו נקראים אילים והנקבות רחלים. אבל מה שגדל על שאר בעלי חיים אינו בכלל האיסור, כי אינו נקרא סתם צמר אלא יש לו שם לוואי, כגון "צמר גמלים" או "צמר ארנבות". בפועל, מימי קדם ועד ימינו רוב הצמר המיוצר בעולם הוא מכבשים, מפני שבטבעם הם מגדלים צמר רב ומשובח, והם נוחים לגידול על ידי בני אדם.

פשתן הוא צמח בעל גבעול יחיד ארוך, שבתוך גבעולו ישנם סיבים שמהם ניתן לעשות חוטים חזקים, ובעיבוד מיוחד ניתן לטוות מהם חוטים עדינים לאריגת בגדים לבנים נאים. בעבר הבגדים הנפוצים היו מצמר או פשתן, עד שיש סוברים שכאשר התורה אומרת "בגד" מבלי לפרט, כוונתה לבגד שעשוי מצמר או פשתים (מנחות לט, ב).

האיסור הוא ללבוש בגד שיש בו צמר ופשתן שמחוברים זה לזה, כגון בגד צמר שתפור בחוטי פשתן, או שאפילו רק המתלה שלו מפשתן. אבל אין איסור ללבוש בבת אחת שני בגדים שונים, אחד מצמר ואחד מפשתים, לפיכך מותר ללבוש מכנסי צמר וחולצת פשתן. וכן מותר ללבוש חלוק מצמר ולחגור אותו בחגורת פשתן, שכל עוד אין חיבור של תפירה או קשר קבוע בין בגד הצמר לבגד הפשתן, אין איסור. שילוב של חוטים ממיני צומח אחרים, כקנבוס וכותנה, מותר. מדברי חכמים גם אסור לשבת על בד שיש בו שעטנז, שמא יעלה ממנו חוט וייכרך על בשרו במגע כלשהו, או שמא יטעה להתעטף בו. כדי שלא יטעו בזה, הוסיפו חכמים וגזרו שלא לשבת או לשכב על בד שעטנז, אפילו אם יהיו מעליו עשרה בדים כשרים (ביצה יד, ב; שו"ע יורה דעה שא, א).

אופיים של בגדי הצמר והפשתן

המיוחד בבגדי צמר שהם מבודדים ושומרים בחורף על חום הגוף. בנוסף לכך, הם נוטים לספוג פחות לכלוך והגשם נוטה להחליק עליהם, ומכיוון שהם גם שומרים על החום, רגילים לעשות מהם מעילים. הצמר גם נצבע בקלות ושומר על הצבע כחלק מהחוט. הצמר נוטה לחזור לצורתו הבסיסית, ולכן אם קימטו אותו הוא נוטה להתיישר. מסיבות אלה בגדי צמר נשמרים כחדשים זמן רב יחסית.

בדי הפשתן נחשבו לבדים נעימים ואיכותיים, מפני שחוטי הפשתן חזקים, וכאשר טווים מהם חוטים עדינים ניתן לארוג מהם בגדים לבנים ונאים במיוחד. כמו כן, חוסר האחידות בעוביו של חוט הפשתן, שנובע מצמיחתו הטבעית, משווה לבגדי הפשתן מראה יפה ומעניין, עד שאמרו חכמים שמצווה על הגברים שבארץ ישראל לשמח את נשותיהם בחג במתנת בגדי פשתן מגוהצים, שהיו אהובים עליהן במיוחד (פסחים קט, א). המאפיין את בד הפשתן – שהוא קל ואינו מבודד, ולכן מתאים לייצור בגדי קיץ שהרוח מנשבת בהם ומקררת את לובשיהם. חסרונם, שהם מתקמטים מאוד וסופגים לכלוך, וקשה יחסית לנקותם. לכן כאשר נמצא לפשתן תחליף, מעמדו ירד מאוד.

עליית הכותנה

התחליף שנמצא לפשתן הוא כותנה, שייצורה החל להיות נפוץ לפני כמה מאות שנים. בגדי הכותנה אומנם חמים מעט מבגדי פשתן, אולם עדיפים עליהם, מפני שקל יותר לגדל כותנה ולהפיק ממנה חוטים, ומפני שבגדי הכותנה פחות מתקמטים וקל יותר לכבסם. כך הגענו למצב שכיום מייצרים בעולם פי 80 כותנה מאשר פשתן, כאשר רוב הפשתן מיועד לייצור חוטים חזקים ולעוד מטרות שאינן ביגוד.

מכיוון שניתן לייצר בגדי כותנה עבים לחורף, הכותנה החליפה במידה רבה גם את הצמר. כמות הכותנה המיוצרת כיום בעולם היא פי עשרים וחמישה מהצמר. כמו כן ישנם חוטים נוספים ממיני צומח וחי, שתורמים אף הם להפחתה מסוימת של אחוז הצמר והפשתן בתעשיית הבגדים.

ועדיין היה מצוי שכאשר רצו לתפור בדי צמר בחוט חזק, תפרום בחוטי פשתן חזקים. לכן היה צריך לבדוק חליפות ומעילים מצמר, וכן ספות וכורסאות שצופו בבדי צמר.

עליית החוטים הסינתטיים

לפני כשלושה דורות נמצאה הדרך להפיק ממוצרי הלוואי של הנפט מוצרים סינתטיים כפלסטיק וניילון, וחוטים מלאכותיים כפוליאסטר ואקרילן שניתן להכין מהם בדים. בתחילה הבגדים הסינתטיים היו אטומים ולא מבודדים, ולובשיהם סבלו מזיעה ומקור, ורק מחירם הזול עמד להם בתחרות מול הבגדים הטבעיים. אולם תהליך שכלולם נמשך והם נעשו נושמים ומבודדים יותר, ומכיוון שהם גם יותר זולים וקלים לניקוי וגיהוץ, הם נעשו לנפוצים ביותר. בשנים האחרונות הוסיפו לשכללם, עד שהגענו למצב שיותר מ-70 אחוזים מכלל החוטים המיוצרים בעולם הם סינתטיים. כך היה בשנת תשע"ח, כאשר לפני עשר שנים הם היו 60 אחוזים מכלל החוטים המיוצרים. בפועל, שיעור הצמר והפשתן מכלל תעשיית הבגדים ירד לאחוז אחד בלבד, וכפי הנראה שיעורם ימשיך לרדת.

השימוש כיום בצמר ובפשתן

בפועל, רק לעיתים רחוקות ניתן למצוא כיום חולצות וחליפות יוקרתיות מפשתן. יותר שכיח השימוש בחוטים ובבדים מפשתן, מכיוון שבזכות חוזקם הם טובים לקשירת חפצים ולאריגת בדים עבים, ולעיתים משתמשים בבדי פשתן לחיזוק חלקים שונים במעילים ובחליפות, כמו למשל חיזוק צווארון החליפה וחיזוק המקומות שאליהם תופרים כפתורים ולולאות. אולם השימוש בחוטי פשתן הולך ופוחת, הואיל ורבים מעדיפים להשתמש במקומם בחוטים סינתטיים, שהם חזקים יותר, זולים ונוחים לשימוש.

מהסיבות שהוזכרו גם בגדי הצמר התמעטו, אולם בזכות תכונתם המחממת ונטייתם שלא לספוג גשם ולכלוך – אנשים שמעדיפים חומר טבעי נושם מעדיפים סוודרים מצמר, ובזכות מראה הצמר היוקרתי רבים מעדיפים חליפות ומעילים מצמר.

הלכה למעשה

ברוב המוחלט של הבגדים שקונים כיום אין חשש שעטנז, מפני שהם עשויים מחומרים סינתטיים או מכותנה. לפיכך, כל אימת שכתוב על תווית הבגד שעיקרו מחומרים סינתטיים, כותנה או שאר חומרים שאינם צמר או פשתן, אין לחשוש שמא יש בהם שעטנז. אומנם במקרים נדירים ייתכן שיחברו לבגדים קישוט מצמר או מפשתים, או יתפרו את הבגד בחוטי פשתן, אבל עדיין לא יהיה שם חיבור של צמר ופשתים יחד. רק במקרים נדירים ביותר, ייצא שיהיו מחוברים לבגד גם חוטים מפשתן וגם קישוט מצמר. אולם מכיוון שמדובר בחשש רחוק מאוד של פחות מאלפית האחוז די לקרוא את התווית שעל הבגד, ואם לא כתוב שהוא מצמר או פשתן – אין לחשוש לשעטנז.

גם בבגדי צמר או בבגדי פשתן די בכך שהקונה יסתכל על תווית הבגד. אם כתוב שהבגד עשוי מצמר (Wool) או פשתן (Linen) עם מינים נוספים בלא עירוב של צמר ופשתן, אין צורך לבודקו. אומנם לפעמים התווית אינה מדויקת, או מפני שאם יש בבגד פשתן או צמר בכמות של אחוז או שניים אין חובה לציינו, או מפני שלעיתים רחוקות טועים ומדביקים על הבגד תווית של בגד אחר. אולם למעשה, כל עוד לא כתוב על התווית שיש בבגד גם צמר וגם פשתן, הסיכוי שיהיה בו שעטנז הוא חלקיק אחוז, הרבה פחות ממיעוט המצוי (10 אחוזים), לפיכך אין צריך לחשוש לו.

החשש בחליפות צמר יקרות

החשש כיום משעטנז יכול להיות בחליפות ובמעילים יוקרתיים מצמר, שמחירם גבוה מאוד, ולעיתים רחוקות תופרים אותם בתפירת יד בחוטי פשתן. לעיתים מחזקים את הצווארון ואת סביבות הכפתורים בבדים חזקים מפשתן, ולעיתים מכניסים בכתפיים ובחזית בטנה מבד פשתן. לפיכך, מי שקונה חליפה או מעיל יקרים מאוד מצמר, הואיל ובמיעוט המצוי שלהם מערבים פשתן, חובה עליו לבודקם.

וכן ראוי שהקונה חליפה מפשתן יבדוק אותה, הואיל ויש חשש מסוים שהניחו בצווארון שלה צמר.

המעבדות לבדיקת שעטנז

במעבדה לבדיקת שעטנז נעזרים במיקרוסקופ, שעל ידו ניתן לראות את הסיבים שמהם החוט עשוי. מכיוון שלכל חוט צורה משלו, מי שמכיר את צורת החוטים יכול להבחין בין צמר לפשתים, וביניהם לחוטים מסוגים נוספים. ככלל, עמדתם של הבודקים במעבדות נוטה לחשוש לשיטות היחידים המחמירים, הן בדיני השעטנז והן בחובת הבדיקה.

האחריות המוטלת על הסוחרים

כל מה שלמדנו עד כה נוגע לקונים, אולם בעלי חנויות הבגדים צריכים להחמיר בזה יותר. הן מפני שקל להם יותר לבדוק את היצרנים והספקים ולהביא מדגם לבדיקה, והן מפני שהאחריות המוטלת עליהם גדולה יותר, הואיל והם מוכרים לרבים. לפיכך, כל אימת שהם מקבלים בגדים של צמר או פשתן שלפי היכרותם יש לגביהם חשש מסוים, אף שהוא פחות ממיעוט המצוי, ייתנו מדגם מהבגדים לבדיקה, ואם המדגם ייצא נקי – אינם צריכים לבדוק את שאר הבגדים שמאותה סדרה. במקרים שלפי ניסיונם אין בהם חשש, אין צורך ליתנם לבדיקה. מאידך, כאשר החשש גדול, כגון בחליפות ובמעילים יקרים, ייתנו את כולם לבדיקה.

כמו כן, ראוי לקונים להעדיף לקנות בגדי צמר או פשתים אצל מוכרים יראי שמיים, שנזהרים שלא להכשיל את הקונים באיסור שעטנז. אלא שאם קנו בחנות רגילה, חובה עליהם לבדוק רק חליפות ומעילי צמר יקרים במיוחד וחליפות פשתן.

 

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

החובה לחבוש כיפה בימינו

מנהג חבישת הכיפה לא היה מחייב בימי האמוראים, אך התחזק מאוד בימי הגאונים והראשונים • בימינו, כיסוי הראש בכיפה נעשה למנהג מחייב • חבישת כיפה מהווה תחליף לחבישת התפילין במהלך כל היום, שהייתה נהוגה בדורות קודמים • ראוי להחמיר ולחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש, אך מי שרוצים להסתפק בכיפה קטנה רשאים, ואין להחשיבם חלילה לקלים

שאלה: למדתי את סוגיית חבישת הכיפה לגברים, והבנתי שמעיקר הדין אין חובה לחבוש כיפה, ובזמן חכמים לא נהגו לחבוש כיפה. אם כך, מכיוון שמנהג זה הפך לסימן מבדיל בין יהודים דתיים ליהודים חילוניים, אולי עדיף לבטלו, כדי להסיר מחיצות מיותרות?

לאחר שהכיפה הפכה להיות סמל ההזדהות הדתית היהודית, מי שהולך בכיפה נאה ומראה בכך את נאמנותו לתורה ולמצוות, מקיים מצוות מהתורה של קידוש שם שמיים

תשובה: אכן לא תיקנו חכמים מצווה מחייבת לחבוש כיפה, שכן מסופר בתלמוד (קידושין לא, א) על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש, משום שאמר: שכינה למעלה מראשי ואיך אלך בראש מגולה?! וכן מסופר (שבת קנו, ב), על רב נחמן בר יצחק, שהחוזים בכוכבים אמרו לאמו, בעודו תינוק, כי על פי חוכמת המזלות ברור לחלוטין כי בנה עתיד להיות גנב. כדי למנוע את התגשמות המזל, הדריכה האם את בנה שיקפיד תמיד לחבוש כיפה לראשו, כדי שיהיה עליו מורא שמיים, וכן הדריכה אותו לבקש תמיד רחמים בתפילתו שיצר הרע לא ישלוט עליו. ולא ידע רב נחמן מדוע אמו הקפידה כל כך על כיסוי ראשו, עד שפעם אחת נפל הכיסוי מראשו, והרים את עיניו וראה אשכול תמרים בדקל, ולמרות שהדקל לא היה שלו חשק בתמרים, ולא הצליח להתגבר על יצרו, וטיפס בידיו על הדקל ונגס בתמרים בשיניו. לאחר שהרגיש את חוזק יצרו לגנוב, הבין רב נחמן מדוע אמו הקפידה כל כך שיכסה תמיד את ראשו.

הרי שבימי חכמים לא הייתה חובה לחבוש כיפה, ורק כמנהג חסידות נהגו חלק מהאמוראים להקפיד שלא ללכת ד' אמות בגילוי הראש (וכן למדנו בברכות ס, ב, שמתחילים לומר את ברכות השחר לפני שמכסים את הראש. וכן משמע בברכות כב, ב, ובפסחים ז, ב, שאפשר במקווה לקרוא קריאת שמע ולברך בלא כיפה).

מנהג חבישת הכיפה בימי הראשונים

אולם בימי הגאונים והראשונים מנהג חבישת הכיפה התחזק, והיו שפסקו שבזמן התפילה וכניסה לבית הכנסת חובה לחבוש כיפה. וכן מצינו שנחלקו במסכת סופרים (שחוברה בתקופת הסבוראים או תחילת ימי הגאונים בארץ ישראל), האם מי שראשו מגולה יכול להיות חזן (יד, יב). ולפני כשמונה מאות שנה, הרמב"ם (תפילה ה, ה) כבר פסק שאסור להתפלל בראש מגולה. אך משמע ממנו שמותר לברך ולהיכנס לבית הכנסת בראש מגולה (תפילה ז, ג-ט, שם פרק יא). וגם הרשב"א, הרא"ש ותרומת הדשן סוברים שכך הוא עיקר הדין. מנגד, לרבנו פרץ אסור להיכנס לבית הכנסת בגילוי הראש, ורבנו ירוחם פסק שאסור לברך בגילוי הראש. ובכל אופן, הראשונים לא כתבו שאסור ללכת ד' אמות בגילוי הראש.

בתחילת ימי האחרונים המנהג התקבל כמחייב

אולם לפני כחמש מאות שנה כבר היה ידוע שמנהג מוחלט הוא שאין הולכים ארבע אמות בלא כיפה. ולכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח שא, ז), שמותר לצאת בכיפה בלא כובע לרשות הרבים בשבת, ואף שגזרו חכמים שאסור לצאת לרשות הרבים עם בגד שעלול ליפול, שמא אחר שייפול יטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. הדבר מותר, מפני שלא ייתכן שאם הכיפה תיפול יטלטל אותה בידו ד' אמות, וגם במקום שהרוח נושבת בחוזקה, לא ייתכן שיסיר את הכיפה ויישאנה בידו, שהרי אין הולכים ד' אמות בלא כיפה (מ"ב קנג).

אומנם יש ספק האם לדעת השולחן ערוך יש איסור גמור ללכת ד' אמות בלא כיפה (כפי שמשמע משו"ע או"ח ב, ו), או שהאיסור הוא רק לברך, לומר פסוקים ולהיכנס לבית הכנסת, אבל בשאר המקומות הוא מנהג חסידות (כפי שמשמע משו"ע צא, ג; רו, ג).

הסוברים שהמנהג מחייב מהתורה

אומנם לדעת הט"ז (או"ח ח, ג), ולפניו מהר"י ברונא, מכיוון שהמנהג הפך למנהג ישראל, מי שהולך או יושב בבית בלא כיפה עובר על איסור תורה של הליכה בחוקות הגויים, שנאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). אולם למעשה, דעת רוב הפוסקים שמנהג הגויים להוריד את הכובע או ללכת בגילוי ראש אינו נובע מפולחן דתי ואין בו מנהג פריצות, ועל פי גדרי ההלכה אין בזה איסור חוקות הגויים (מהרי"ק פח, ר"ן ע"ז יא, א; רמ"א יו"ד קעח, א; אג"מ או"ח ד, ב).

מנהג מחייב ודת יהודית

לסיכום, מבחינת ההלכה חבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, ובמשך הזמן התפשט המנהג בכל ישראל, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב, שלא לילך יותר מד' אמות בלי כיפה. ומנהג חסידות שלא לילך אפילו פחות מארבע אמות בלי כיפה (מ"א ב, ו; מ"ב יא).

יתר על כן, מכיוון שבדורות האחרונים מנהג כיסוי הראש הפך לסימן יהודי מובהק ולאות נאמנות לתורה ולמצוות, יש להחשיבו כיום כמנהג מחייב של דת יהודית (נצר מטעי ג; אג"מ או"ח א, א; מים חיים סי' כג; יבי"א ט, או"ח א; ועוד). וכפי שכתב ראשון מהר"י ברונא סימן ל"ד.

קידוש השם

אף שיסוד חבישת הכיפה במנהג שהפך למחייב, אפשר לומר שלאחר שהכיפה הפכה להיות סמל ההזדהות הדתית היהודית, מי שהולך בכיפה נאה ומראה בכך את נאמנותו לתורה ולמצוות, מקיים בכך מצווה מהתורה של קידוש שם שמיים (עיין רמב"ם יסודי התורה, ה, יא).

במקום תפילין

נראה שהסיבה העמוקה לכך שמנהג הכיפה התקבל כל כך בישראל, שהוא משמש תחליף לתפילין. שכן מהתורה מצווה ללכת עם תפילין במשך כל ימי החול, כי התפילין הן אות לישראל שהם קשורים לה'. שנאמר: "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג, ט). אבל שבת ויום טוב, שנקראים אות, מבטאים בעצם קדושתם את הקשר המיוחד שבין ה' לישראל, ולכן אין מניחים בהם תפילין (שולחן ערוך לא, א).

אלא שהואיל וצריך להיזהר בקדושת התפילין, שלא להפיח בהן ושלא להסיח את הדעת מהן, גזרו חכמים שלא לאכול עמהן שמא ישתכר, ושלא להניחן בלילה, שמא ירדם (שו"ע ל, ב; מ ח).

יתר על כן, בתקופת האחרונים, מתוך חשש של פגיעה בקדושתן, המנהג המקובל כבר היה לקיים את חובת מצוות תפילין בהנחתן בתפילת שחרית בלבד, וסמכו מנהגם על מה שאמרו חכמים: "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים" (שבת מט, א). ובירושלמי אף אמרו: "כל שאינו כאלישע בעל כנפיים – לא ילבש תפילין" (ברכות ב, ג).

במקום זאת, כאות ביטוי ליראת שמיים, נהגו ישראל לחבוש כיפה, שהכיפה כמו תוחמת את גבולו של האדם ומזכירה לו שיש מי שמעליו.

המחמירים שהכיפה צריכה לכסות רוב ראש

רבים שואלים האם ישנו שיעור מסוים לגודלה של הכיפה. שלוש שיטות ישנן בסוגיה זו.

יש מחמירים וסוברים שהואיל והכיפה צריכה לכסות את הראש, הרי שהיא צריכה לכסות את רוב הראש, אבל אם רק מיעוטו מכוסה אין הוא נחשב מכוסה (רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה סי' ג; ישכיל עבדי ח"ו השמטות או"ח א; שמועה מחזו"א; הרב מאזוז).

דעת ביניים

יש סוברים שבמשך היום, וכן בעת שמברכים ברכות ולומדים תורה, אין צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש, אלא די שתהיה ניכרת באופן שנחשב בעיני בני אדם שהוא מכסה את ראשו. אולם בעת התפילה ובעת שנכנסים לבית כנסת, מכיוון שחיוב כיסוי הראש חמור יותר, חובה לחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש (ציץ אליעזר יג, יג; אור לציון ח"ב ז, יג; עשה לך רב ז, עו; יחו"ד ד, א;).

המקילים שאינה צריכה לכסות רוב ראש

יש מקילים וסוברים שאין לכיפה שיעור ואין צורך שתכסה את רוב הראש, אלא די שתהיה ניכרת לרואים אותו ויהיה נחשב בעיני בני אדם כמי שמכסה את הראש. ואף בזמן התפילה והכניסה לבית הכנסת אפשר להסתפק בכיפה כזאת, וכפי שנוהגים רבים, ואין להחשיבם חס וחלילה לקלים (אג"מ או"ח א, א, על פי ב"ח ומשנה ברורה צא, י, רשז"א ועוד).

הלכה למעשה

למעשה, מכיוון שיסוד הדין ממנהג, מי שרוצים רשאים להסתפק בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש אף בעת התפילה ובכניסה לבית הכנסת. אולם ראוי להחמיר, משום שהכיפה כיום היא סמל זהות לשומרי מצוות, ומי שמכסה את רוב ראשו בכיפה נאה מקיים בכך מצווה של קידוש השם, ומראה בכך שהנה יש עוד יהודי שאינו מתבייש להצהיר בהופעתו כי הוא נאמן לדרך התורה והמצוות.

חישוב רוב ראש

למעשה, כדי לכסות רוב ראש רגיל של מבוגרים צריך כיפה שקוטרה לפחות 13 סנטימטרים, ובעלי ראש גדול צריכים כיפה שקוטרה לפחות 14.5 סנטימטרים.

דרך החישוב: מגודל הכובעים למדנו שהיקף ראש ממוצע לגברים הוא 57 סנטימטרים, וממילא שטחו כ-258 סמ"ר. כדי לכסות כ-130 סמ"ר שהם רוב שטח הראש, צריך כיפה בקוטר של לפחות 13 סנטימטרים. ובעלי ראש גדול חובשים כובעים שהיקפם 64 סנטימטרים, והכיפה שלהם צריכה להיות בקוטר של לפחות 14.5 סנטימטרים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אירוח אצל חילונים

אומנם אפשר לאכול אצל מארח מסורתי על סמך חמש שאלות מסוימות בהלכה, שהוזכרו בטורים קודמים, אבל אצל מארח שאינו שומר כשרות – זה לא מספיק • במקרה כזה אפשר לאכול מאכלים מאריזות סגורות עם הכשר, או ממסעדה כשרה, בכלים חד פעמיים • דינו של ויסקי בלי הכשר • המחמירים לאכול בשר חלק צריכים להחמיר גם כשהם מתארחים, מכיוון שזו החומרה החשובה בהלכות כשרות • אולם לא כל יוצאי ספרד צריכים להחמיר בעניין, מכיוון שהיחס לחומרה זו השתנה מקהילה לקהילה – בהתאם למצב היהודים מול הגויים

מי שמתארח אצל מסורתי

מכיוון שמדובר במי שאינו רגיל לשמור כשרות, אין אפשרות להציע שאלות שבאמצעותן ניתן לבדוק את כשרות המאכלים, שכן קשה לשער אילו בעיות יכולות להתעורר אצלו, ולעבור על כל הלכות כשרות אי אפשר

לפני כמה שבועות עסקתי בשאלה האם מותר לאורח לאכול אצל מסורתי שרגיל לאכול כשר, מקפיד להפריד כלים – שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי, וכן הוא מוכר לאורח כאדם אמין שאפשר לסמוך על תשובותיו. הואיל וייתכן שהוא לא מכיר את ההלכה כראוי או לא מדקדק בקיומה, אי אפשר לסמוך על אמירה כללית שלו שהאוכל כשר, ולכן כתבתי שצריך לשאול אותו חמש שאלות שמקיפות את כל תחומי הכשרות הבעייתיים:

א) יש לברר איזה הכשר יש לבשר, כאשר המקפידים על חלק יקפידו שיהיה חלק.
ב) לגבי פירות וירקות, יש לברר אם נקנו מחנות או רשת שמפרישים בה תרומות ומעשרות, ואם לא – יש להפריש מהם תרומות ומעשרות.
ג) לגבי ירקות שיש בהם חשש חרקים, יש לברר אם נשטפו היטב. והמהדרים יבררו האם נקנו מגידולים נקיים מחרקים או הושרו במים עם סבון ואחר כך נשטפו. אם הם בושלו, גם המהדרים יכולים לאכול ירקות עלים רגילים שנשטפו כרגיל.
ד) לגבי כלי אכילה ממתכת ומזכוכית, כמו סכו"ם, צלחות וכוסות, יש לברר האם המארח טבל אותם. אם לא, יאכלו בכלי פלסטיק או חרסינה או בכלים חד פעמיים.
ה) אם מדובר על מאפים ביתיים, יש לברר אם היו בכמות שמחייבת הפרשת חלה, ואם לא הפרישו – להפריש כלשהו חלה.

מאכלים שהוכנו במטבח חילוני

שאלה: האם גם מי שמתארח אצל יהודי חילוני אמין, שאינו שומר כשרות, רשאי לאכול אצלו על סמך חמש שאלות אלו או שאלות אחרות?

תשובה: אין אפשרות לאכול מאכלים שחילוני הכין במטבחו על סמך שאלות מסוימות, משתי סיבות:
א) מכיוון שמדובר במי שאינו רגיל לשמור כשרות, אין אפשרות להציע שאלות שבאמצעותן ניתן לבדוק את כשרות המאכלים, שכן קשה לשער אילו בעיות יכולות להתעורר אצלו, ולעבור על כל הלכות כשרות אי אפשר.
ב) מכיוון שאינו מקפיד על כשרות, הוא מבשל לעיתים בכלים שלו מאכלים אסורים, וממילא אסור להשתמש בהם בלא הגעלת כלים. אף אם עברה יממה מאז שבישלו בהם מאכלים אסורים, וממילא הטעם היוצא מהם פגום, קנסו חכמים ואסרו את המאכלים שבושלו בסירים שצריכים הכשרה על כל אלה שהמאכלים בושלו למענם (פניני הלכה כשרות לב, ג, 3). בנוסף לכך, הכלים שאוכלים בהם לא הוטבלו, ולדעת רוב הפוסקים אסור לאכול בכלי מתכת וזכוכית שלא הוטבלו (פניני הלכה כשרות לא, ח).

הדרך לאכול אצל מארח חילוני

אומנם אפשר לאכול אצל מארח חילוני מאכלים מאריזות שיש להן חותמת כשרות, או מאכלים שהוכנו במסעדות עם כשרות מוכרת. זאת בתנאי שהמאכלים יוגשו בכלים חד פעמיים, שכן הכלים שבהם רגילים לאכול שם אסורים בשימוש בלא הגעלה ובלא טבילה.

האם אפשר לחמם

אם המארח החילוני הזמין אוכל מבושל ממסעדה כשרה, אפשר לחמם את האוכל בתנור שלו, בתנאי שהמאכלים נותרים בתוך תבנית חד פעמית ונעטפים בנייר אלומיניום, כדי למנוע כניסת אדים מהתנור לתבשילים.

אם מחממים את המאכלים במיקרוגל, יש להניחם בתוך כלי כשר, כדוגמת כלי פלסטיק חד פעמי, ולעטוף את האוכל עם הכלי בשקית, כדי למנוע כניסת אדים מחלל המיקרוגל למאכלים.

קפה ותה אפשר לשתות אצל חילוני בכוסות חד פעמיות, או בכוסות חרסינה שנועדו לקפה או תה בלבד. בשעת הדחק אפשר להשתמש בכלי זכוכית למרות שלא הוטבלו (פניני הלכה כשרות לא, ח; לב, ה).

ויסקי ללא הכשר

שאלה: האם אפשר לשתות ויסקי ומשקאות חריפים אחרים בלא הכשר?

תשובה: כשם שכל המאכלים והמשקים צריכים הכשר, כך גם משקאות חריפים למיניהם. אומנם לגבי ויסקי, מכיוון שדרך הכנתו מדגנים ידועה, פוסקים רבים התירו לשתות אותו בלא הכשר, וכן נוהגים רבים. ואף שיש יצרנים שנוהגים ליישן את הוויסקי בחביות עץ שספגו לפני כן טעם יין של גויים, והטעם עלול להיספג בוויסקי, מכיוון שאין ביין היוצא מהחביות כשיעור שנותן טעם – הורו להתיר את הוויסקי (אגרות משה יורה דעה א, סב; מנחת יצחק ב, כח; משנה הלכות י, קח; מנחת אשר א, מד).

אומנם כל זה כאשר מדובר בוויסקי אמיתי ואיכותי שכללי הכנתו ידועים, והפרתם נחשבת פגיעה בצרכן. אבל אם מדובר בוויסקי זול או שעירבו בו טעמים נוספים, אין לשתות ממנו בלא הכשר, שמא עירבו בו מאכלים אסורים (פניני הלכה כשרות לז, ט).

מנהג ספרדים בבשר חלק

שאלה: כבוד הרב כתב לגבי מי שאוכלים אצל דתיים או מסורתיים, שהנוהגים לאכול תמיד בשר חלק יקפידו על כך גם כשהם מתארחים. מדוע לא כתבת שכל הספרדים צריכים להחמיר בזה?

תשובה: מפני שלמעשה ברוב קהילות הספרדים נהגו לאכול כשר ולא חלק. היינו שאם הייתה סירכה על ריאותיה של בהמה, קילפו את הסירכה ומלאו את הריאה באוויר והכניסו אותה למים. אם היה בצבוץ של אוויר שיצא מהריאה – היה זה סימן שיש נקב בריאה והבהמה טריפה, ואם לא היה בצבוץ – כשרה. כך נהגו במרוקו, בלוב, וברוב קהילות טוניסיה ושאר הקהילות בצפון אפריקה. וכן נהגו בסלוניקי וברוב קהילות טורקיה. בנוסף לכך, כך נהגו בתימן ובפרס. המקומות שבהם החמירו לאכול רק חלק כדעת השולחן ערוך (יורה דעה לט, י) הם ארץ ישראל, סוריה, עירק ומצרים. גם באשכנז הרוב נהגו להקל, והיו שהחמירו.

יסוד חילוקי המנהגים

כמדומה שחילוקי המנהגים בין הארצות נבע במידה רבה ממידת ההפסד שבדבר. הואיל ודין הסירכות שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים, והספק נוגע לאיסור תורה, מתחילה ההוראה הרווחת הייתה להחמיר. אולם במקום שבו לא ניתן היה למכור את הבהמות הטריפות לגוי, הטרפת הבהמה הייתה עלולה להמיט אסון על בעל הבהמה, שכן הפסד הבהמה היה שקול לאובדן משכורת של חודש או כמה חודשים, ולעניים השאלה נגעה לחיי נפש. לפיכך, בשעת דחק גדולה כזאת סמכו על דעת המקילים.

במקומות שבהם היו מוסלמים סונים, היו המוסלמים מוכנים לקנות את הטריפות, ועל כן נהגו הכול כדעת המחמירים, כפי שהעיד הרמב"ם (שחיטה יא, יא). אולם במקומות שנשלטו על ידי מוסלמים שיעים, כגון תימן ופרס, החשיבו מאכל שנגע בו יהודי כטמא, ולא היו מוכנים לקנות את הטריפות, ומחמת הדחק נהגו כשיטות המקילים (מהרי"ץ במקור חיים לא, צו).

בארצות הנוצרים באשכנז מצב היהודים בימי הראשונים היה רעוע, ופעמים רבות התקשו למכור את הטריפות לגויים, ועל כן נהגו להקל לבדוק סירכות דקות ובינוניות על ידי מיעוך ומשמוש, אבל לא הקילו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ.

בספרד, כל עוד המלחמה בין הנוצרים למוסלמים לא הוכרעה, בדרך כלל נהגו הנוצרים בסובלנות מסוימת כלפי היהודים, ויכלו לנהוג כדעת המחמירים, כפי שפסק הרשב"א (חי בברצלונה, נפטר בשנת ה'ע', 1310). אולם ככל שהנוצרים התחזקו, גברו העוינות והשנאה ליהודים, עד שהוצרכו לסמוך בשעת הדחק על דעת המקילים ביותר והיו קולפים את הסירכות ובודקים אותן בבצבוץ (בית יוסף יורה דעה לט, כב).

בארצות צפון אפריקה נהגו במשך דורות רבים כדעת המחמירים, אולם לאחר שהנוצרים גירשו את היהודים מספרד (ה'רנ"ב, 1492), ורבים מהם היגרו לצפון אפריקה, התעורר מחדש הדיון כיצד צריך לנהוג. במרוקו, שבה התפתחה הקהילה היהודית הגדולה בארצות האסלאם, התעורר הוויכוח במלוא חריפותו: הוותיקים ביקשו להחמיר כמנהגם, והמגורשים סברו שהלכה כדעת המקילים, וגם שלא בשעת הדחק יש לבדוק את כל הסירכות בקילוף ובבצבוץ. במשך כחמישים שנה נמשכה המחלוקת, עד שגברה ידם של רבני המגורשים והוכרעה הלכה להקל. ולא רק במרוקו כך נהגו, אלא בכל מקום שהגיעו מגורשים רבים מספרד התקבל מנהגם להקל. ולכן כמעט בכל קהילות צפון אפריקה נהגו להקל, זולת אלג'יר וג'רבה. וכן נהגו להקל בקהילות היהודיות הגדולות שבסלוניקי ובקושטא, שאליהן הגיעו מגורשים רבים מספרד.

טעם המקילים

בפועל, בימי הראשונים, בתקופת הרמב"ם והרשב"א, נהגו ברוב קהילות ישראל להחמיר. אולם במשך הזמן, בעקבות השפעת מגורשי ספרד, ברוב הקהילות נהגו להקל. זאת משום שבתחילה המקילים סברו שלכתחילה צריך להחמיר, ורק בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעות המקילים. אולם בשלב השני, התחזקו המקילים וסברו שמלכתחילה הלכה להקל, שכן הכלל הוא שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש, ובפועל נוכחו לדעת שרוב סירכות הריאות אינן גורמות למיתת הבהמות. עובדה שפעמים רבות מוצאים אצל כ-80 אחוזים מהפרות המבוגרות סירכות, וידוע שאם לא ישחטו אותן, ימשיכו לחיות עוד כמה שנים עד שימותו מזקנה. ואף בעגלים צעירים, פעמים שמוצאים סירכות אצל כ-50 אחוזים, וברור שאם לא ישחטום ימשיכו לחיות שנים רבות. ולדעת רוב הפוסקים (פניני הלכה כשרות, כ, ג, 4), כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים על פגם מסוים אם הוא מטריף, ונמצא בפועל שהבהמות אינן מתות ממנו, יש להכריע על סמך המציאות שהלכה כדעת הפוסקים המתירים.

החומרה החשובה

על טענה זו משיבים המחמירים שאין להכריע את ההלכה על סמך המציאות, שכן מה שנקבע בוודאות כמטריף – מטריף גם אם יתברר שהבהמות אינן מתות ממנו. למעשה, מכיוון שזו החומרה החשובה ביותר בהלכות כשרות, שנוגעת לספק איסור תורה, ורבים נוהגים להחמיר בה באופן נחרץ ובכללם קהילות שלמות, הנוהגים להחמיר בזה תמיד – מחמירים גם כשהם מתארחים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אירוח אצל מסורתי

אדם שאינו שומר שבת אך מצהיר שהוא שומר כשרות ושהוא מקפיד לא לבשל בשר בכלי חלבי ולהפך, אם הוא ידוע כאדם אמין – אפשר לאכול אצלו, אך צריך לשאול חמש שאלות לפני כן • השאלות הן על כשרות הבשר, תרומות ומעשרות, ירקות שיש בהם חשש חרקים, טבילת כלים והפרשת חלה • בחלק מהשאלות, גם אם התשובה שלילית יש פתרון, כגון הפרשת מעשרות וחלה לפני הארוחה ואכילה בכלי פלסטיק • אין צורך בשאלות על תחומים נוספים, אך מנגד אין לוותר על השאלות הנצרכות

יש טוענים שהצגת חמש השאלות פוגעת, ועדיף שלא לאכול. צריך לבחון ולהעריך מה המזמין מעדיף: שלא ישאלו אותו חמש שאלות ולא יאכלו אצלו, או שישאלו אותו חמש שאלות ויוכלו לאכול אצלו. להערכתי, ברוב המקרים, שומר מסורת יעדיף שכל השאלות יעלו על השולחן, והאורח ירגיש טוב ויוכל לאכול

שאלה: האם מותר לאדם שמקפיד על כשרות כהלכה להתארח בביתו של קרוב משפחה או חבר מסורתי, שאינו שומר שבת אבל מצהיר שהוא שומר כשרות בביתו ומקפיד להפריד כלים – שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי, אלא שמידת ידיעותיו בהלכות כשרות ומידת הקפדתו עליהן אינן ידועות?

תשובה: אם הוא ידוע כאדם אמין אפשר לסמוך על דבריו, אולם מכיוון שייתכן שהוא לא מכיר את ההלכה או לא מדקדק בקיומה, אי אפשר לסמוך על אמירתו הכללית שהאוכל כשר. לכן, אם רוצים לאכול ממאכליו, יש צורך לשאול אותו חמש שאלות שמקיפות את כל התחומים הבעייתיים. כמובן שכדי למנוע פגיעה מיותרת יש לשאול את השאלות לפני הסעודה.

חמש השאלות

א) לגבי הבשר, יש לברר אם הוא בהשגחה של כשרות אמינה. מי שרגילים לאכול בשר כשר יכולים לסמוך על כשרות רגילה, ומי שרגילים להדר לאכול בשר חלק יאכלו מתבשילי הבשר בתנאי שהוא חלק.

ב) לגבי פירות וירקות, יש לברר האם נקנו מחנות או מרשת שמפרישים בה תרומות ומעשרות, ואם לא – יש להפריש מהם תרומות ומעשרות.

ג) לגבי ירקות שיש בהם חשש חרקים, יש לברר אם נשטפו היטב. המהדרים יבררו האם הירקות נקנו מגידולים נקיים מחרקים או הושרו במים עם סבון ואחר כך נשטפו. אם הם בושלו, גם המהדרים יכולים לאוכלם.

ד) לגבי כלי מתכת וזכוכית שאוכלים בהם, כמו סכו"ם ממתכת וצלחות וכוסות מזכוכית, יש לברר האם המארח טבל אותם. אם לא, יאכלו בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים.

ה) אם מדובר על מאפים ביתיים, יש לברר אם היו בכמות שמחייבת הפרשת חלה, ואם לא הפרישו – להפריש כלשהו חלה.

הקושיות על ההדרכה ההלכתית

על הדרכה הלכתית זו מקשים מארבעה כיוונים שונים:
א) יש טוענים שאין לסמוך כלל על מסורתי, הואיל ואינו מדקדק במצוות.
ב) מדוע לא נשאל שאלות על בעיות נוספות?
ג) מנגד, יש טוענים: מדוע שלא נאמין לו שהמאכלים כשרים בלא לשאול שאלות?
ד) ועוד טוענים, שהשאלות הללו יגרמו לאי נעימות, ולכן עדיף שלא לאכול ולא לשאול.
נתייחס לארבע הטענות.

אפשר לסמוך על מסורתי אמין

לכאורה יש לשאול: מכיוון שמסורתי בדרך כלל אינו מקפיד מחוץ לביתו לאכול רק מאכלים כשרים או רק במסעדות כשרות, ממילא הוא נחשב כמי שלעיתים אוכל מאכלים שאינם כשרים, ואינו נאמן להעיד על כשרות מאכליו (שו"ע קיט, א). וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, אינו נאמן להעיד על שום מצווה (שו"ע קיט, ז). לפי זה, איך אפשר לסמוך על אמינותו של יהודי מסורתי שלעיתים אינו מקפיד לאכול כשר, וקל וחומר כאשר הוא לעיתים מחלל שבת בפרהסיא?

אלא שיש שוני בין החשודים על כשרות וחילול שבת בעבר ובין מצבם בימינו. בעבר, כשהחברה הייתה מסורתית, משפחתית ושבטית, היה ברור שמי שעובר על מצוות אלו הוא קל דעת או חצוף גדול שמפר את הנוהגים המקובלים, ולכן ברור שלא יכלו לסמוך על דבריו. אולם כיום ישנם אנשים שאינם שומרים מצוות וידועים כישרים ונאמנים, עובדה שסומכים עליהם בענייני ממונות. לפיכך, ניתן לסמוך על דבריו של אדם ישר והגון בענייני כשרות, גם אם הוא עצמו אינו מקפיד לאכול תמיד כשר (וכן למדנו במאמר הדור למרן הרב קוק זצ"ל. וכן מבואר בפניני הלכה כשרות ב כט, יג, ביחס למחללי שבת בפהרסיא. וכן כתבו למעשה דבר חברון יו"ד ב, קכה; אכול בשמחה עמ' 155).

בנוסף לכך יש לנו כלל, שכאשר קל להשיג מאכלים כשרים סומכים על מי שיש ספק באמינותו שאומר שקנה את מאכליו ממקום כשר, שכן מדוע ילך לקנות מאכלים אסורים כאשר קל לו לקנות מאכלים כשרים, וכלשון חכמים: "לא שביק היתרא ואכיל איסורא" (חולין ד, א-ב; שולחן ערוך ב, ד).

הטענה שנצרכות שאלות נוספות

יש טוענים שאף שבדרך כלל מסורתי מקפיד להפריד בין בשר לחלב, ייתכן שבפועל אינו מדקדק בכך. אכן, חוזר בתשובה אחד סיפר שמשפחתו נחשבה מסורתית, ואף על פי כן אמו טגנה באותה מחבת פעם קציצות בשר ופעם חביתה עם גבינה צהובה. בעקבות זאת כתבתי: "המתארח אצל מסורתי, היינו יהודי שרגיל לאכול אוכל כשר ומקפיד להפריד כלים, שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי" (פניני הלכה כשרות לח, ט). כלומר, זאת ההגדרה של מסורתי, והגדרה זו נמצאת לפני חמש השאלות. ואין לחשוש שאולי טעו בכך, מפני שבדיעבד מחשיבים סתם כלים ככאלה שאינם בני יומם, וטעם הבשר והחלב הקודמים שהיו בהם נפגמו, וממילא התבשיל שבישלו בהם כשר (שו"ע יו"ד קכב, ו).

על דגים לא כשרים אין צורך לשאול, שכן אדם מסורתי שנוהג לאכול כשר מקפיד על כך.

יש טוענים שצריך לשאול אם בישלו בסירים בשבת, שאם בישלו בשבת לדעת הרשב"א הסירים נאסרו וצריכים הכשרה בהגעלה. אולם גם לרשב"א הסירים נאסרו רק על אלה שבישלו בעבורם בשבת, ואילו לשאר האנשים הסירים מותרים. בנוסף לכך, לדעת הרא"ש גם למבשל בשבת הסירים לא נאסרו (פניני הלכה שבת כו, 8).

עוד יש שטוענים על השאלה השלישית, שאין מספיק לשאול אם שטפו את ירקות העלים אלא צריך לשאול אם גם הסתכלו עליהם אחר השטיפה (כמבואר בפניני הלכה כשרות ב כג, י). אולם בדיעבד שטיפה שמן הסתם מלווה במבט כללי מספיקה.

הטענה שאין לשאול שאלות

מנגד, יש טוענים שהואיל ובפועל רוב גדול של הבשר בארץ כשר, ומרוב הפירות והירקות מפרישים תרומות ומעשרות, ורוב האנשים שוטפים את ירקות העלים, אפשר לסמוך על אמירתו הכללית של המארח שהמאכלים כשרים, בלא לשאול את חמש השאלות.

אולם להלכה, כל זמן שיש בזה ספק ואפשר לברר אותו על ידי שאלה, צריכים לעשות זאת, וכפי שלמדנו לגבי בדיקת חמץ (פסחים ד, א; שו"ע או"ח תלז, ב). וביאר הפר"ח (תלז, ב) שכאשר הבירור מטריח מאוד, כדוגמת בדיקת כל שבעים סוגי הטריפות, סומכים על הרוב. אבל כשאינו מטריח, כגון לשאול שאלה, חובה לשאול.

לפיכך, כאשר מדובר במצב שהצגת חמש השאלות תגרום לעלבון גדול מאוד, כגון שהמארח הוא קרוב משפחה חשוב או אדם נכבד ביותר, ומאידך אי אפשר להימנע מלאכול שם בלא לגרום למחלוקת קשה, ניתן לסמוך על המארח המסורתי שמאכליו כשרים בלא לשאול את חמש השאלות. ואף שרוב הסיכויים שלא טבל כלי מתכת וזכוכית, בשעת הדחק כאשר השאלה על כך תגרום לעלבון גדול, ניתן לסמוך על המתירים לאכול כדרך ארעי בכלים לא טבולים (פניני הלכה כשרות ב לא, ח).

הטענה על אי הנעימות

יש טוענים שהצגת חמש השאלות פוגעת, ולכן עדיף שלא לאכול. אכן, צריך לבחון ולהעריך מה המזמין מעדיף, שלא ישאלו אותו חמש שאלות ולא יאכלו אצלו, או שישאלו אותו חמש שאלות ויוכלו לאכול אצלו. להערכתי, ברוב המקרים שומר מסורת יעדיף שכל השאלות יעלו על השולחן, והאורח ירגיש טוב ויוכל לאכול. יתר על כן, מסתבר שבארבע שאלות ישיב תשובות שיניחו את הדעת, והדבר ישמח את השואל והנשאל. אומנם לעניין טבילת כלים, מסתבר שהתשובה תהיה שהכלים לא טבולים. אולם מכיוון שיש פתרון להשתמש בכלי פלסטיק וחרסינה, לא תיגרם מכך אי נעימות גדולה. בנוסף לכך, ייתכן שבעקבות שאלה זו לקראת האירוח הבא המארח יטבול את כליו.

עוגה שהכין מסורתי

שאלה: למקום העבודה שלנו, שרוב העובדים בו דתיים, אחת העובדות שאינה שומרת מצוות הביאה עוגה שאמה הכינה לכבוד יום הולדתה. היא אמרה שאמה אינה שומרת שבת, אבל מקפידה מאוד על שמירת כשרות. בפועל העובדים חששו, וכך העוגה נשארה מיותמת עד שלבסוף נזרקה לפח. האם נהגנו נכון?

תשובה: כאשר אדם מביא עוגה ואומר שהיא כשרה, מפני שאדם מסורתי שמקפיד על כשרות הכין אותה, אם מביא העוגה הוא אדם אמין – אפשר לסמוך עליו. אומנם שאלה אחת צריך לשאול: אם היה בבצק שיעור החייב בחלה, האם הפרישו ממנה חלה? במקרה שאין ביטחון בכך, אפשר להפריש פירור מספק. אם יש בעוגה פירות, צריך גם לשאול האם הפרישו מהפירות תרומות ומעשרות, ואם לא ברור – יש להפריש תרומות ומעשרות.

על המוצרים שמהם מכינים עוגות אין שאלות, שכן בארץ מוצרים אלה כשרים, ורק מי שמתאמץ לחפש מוצרים לא כשרים יוכל למצוא אותם, ומסורתי לא חשוד על כך.

על ניפוי הקמח לא צריך לשאול, שכן גם אם הוא נקנה מהשוק ולא ניפו אותו – העוגה כשרה. הסיבה היא שברוב המקרים אין בקמח חרקים, וכאשר כבר אין אפשרות לבדוק את הקמח הולכים אחר הרוב (פניני הלכה כשרות ב כג, טו). וכן לגבי הביצים, מעיקר הדין אין חובה לבדוק אותן מדם, הואיל והן אינן מופרות (שם כד, ב-ג). ואין חשש שאפו את העוגה בתבנית טריפה הואיל ומדובר במסורתי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להביא את סוגיות הכשרות לכל בית

מתוך הקדמת הכרך החדש של 'פניני הלכה' – כשרות חלק ב', המזון והמטבח • מבחינות רבות, היה זה הכרך המורכב והמסובך ביותר • הלכות כשרות צריכות להיות ברורות לכל אדם, הן כדי לא להיכנס תדיר לספקות, והן מפני שידיעת התורה מרוממת את האדם • משזכינו לקיבוץ גלויות, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף, ולקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה תוך שמירת המסורות השונות • עוד בעניין כשרות ואירוח: האם להקפיד על חליטת הבשר כשמתארחים

הספר החדש

הכלל שעומד לנגד עיניי הוא שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים. על אחת כמה וכמה בתחום מעשי ויומיומי, שנוגע לכל משפחה ולכל אדם

בחסדי ה', בשבוע שעבר יצא מהדפוס הלכות כשרות חלק ב' – המזון והמטבח. בכך זכיתי להשלים את שלושת הספרים שהוקדשו להלכות כשרות: חלק א' – הצומח והחי, חלק זה ועוד ספר על הלכות שביעית ויובל, שאף בו הלכות רבות מתחום הכשרות.

מכיוון שמדובר בטור אישי, אביא לפניכם את עיקרי הדברים שכתבתי בפתח הספר:

"מצוות הכשרות מרוממת את אכילתנו, כך שבנוסף לבריאות הגוף תהיה מכוונת גם לזוך הנפש, הרוח והנשמה. בנוהג שבעולם אנשי הרוח נוטים לזלזל באכילה, ומתייחסים אליה כעניין גופני נחות שמעכב את האדם מהשגות רוחניות, ולכן אין ערך מבחינתם לעיסוק במאכלים ובאכילתם. אולם על פי אמונת ישראל והדרכת התורה, הכול חשוב, וגם בגוף יש קדושה, ולכן מצוות רבות עוסקות בהכוונת הגוף והאכילה. יתר על כן, יש קשר עמוק בין הגוף לנשמה, וכל תיקון בגוף משפיע על הנשמה. המגמה העיקרית של מצוות הכשרות היא להכשיר ולטהר את מאכלינו, כדי שנוכל להתקשר על ידם לערכי התורה. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שקידשנו במצוותיו וציוונו לרומם את אכילתנו לאכילה שיש בה אמונה, קדושה וברכה, שעל ידה נוכל למלא את ייעודנו לתקן עולם במלכות שד-י".

המורכבות של סוגיות הכשרות

"מבחינות רבות ספר זה היה המורכב והמסובך ביותר. הוא עוסק בנושאים המצויים ביותר לפני הרבנים מדורי דורות, וממילא התחברו עליו ספרים רבים ונכתבו תשובות רבות. גם פירושי המפרשים על שולחן ערוך רבים בתחומים אלו במיוחד. כמעט על כל פרק מפרקי ספר זה חוברו בדורות האחרונים ספרים שלמים. כבכל הספרים הקודמים בסדרת 'פניני הלכה', מגמתי הייתה להגדיר את יסודות ההלכה היטב, כדי שהפרטים המסתעפים מהם יובנו מאליהם, באופן שלא יהיה צורך להכביר בפרטים ובדוגמאות".

ההלכה צריכה להיות מובנת לכל

"הכלל שעומד לנגד עיניי הוא שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאול שאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים. שכן אם יצטרכו תמיד לשאול על כל דבר, רק מעטים יקיימו את ההלכה כראוי. אם כך בכל התורה, על אחת כמה וכמה בתחום מעשי ויומיומי שנוגע לכל משפחה ולכל אדם. מעבר לכך, ידיעת התורה מרוממת ומעניקה השראה לכל אדם מישראל, שיוכל להוציא את מלוא כישרונותיו אל הפועל בכל תחומי עיסוקיו, לתפארת התורה, העם והארץ. לכן נתן ה' את תורתו לכל עמו ישראל, כדי שיהיו דברי התורה ידועים לכול ולא מונחים אצל הלמדנים בלבד. ורק באופן זה יוכל עם ישראל להגשים את ייעודו לגלות את דבר ה' בעולם ולהיות ברכה לכל משפחות האדמה".

הצורך להעמיק ביסודות

"בכמה תחומים היה צורך להעמיק שוב ביסודות הסוגיות, או מפני שהמציאות השתנתה, או מפני שלעיתים פוסקי הדורות הקודמים התייחסו בעיקר למסורות מקומם ולדעות הרבנים מבני עדתם, ופחות למסורות ולפוסקים מעדות שונות וממקומות רחוקים. עתה כשזכינו לקיבוץ גלויות של מיליוני יהודים מארבע כנפות תבל, והשבטים מתחתנים זה בזה, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים יחד, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף לכולם, ותוך שמירת המסורות השונות להשתדל לקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה, כדרך תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א)".

המכון

"בחסדי ה' במשך השנים צמחו בישיבת הר ברכה תלמידי חכמים מובהקים, היודעים לברר שמועה מיסודה ועד הסתעפות כל ענפיה בדורות האחרונים. זכות גדולה עבורי להודות לשותפים הקרובים בלימוד הסוגיות, ובראשם הרב מאור קיים שליט"א, ראש המכון שליד ישיבת הר ברכה, שמלווה אותי במשך כל הלימוד. בזכות כישרונו המיוחד ושקידתו, יחד עם הבנתו העמוקה בדרכי בהלכה ובכתיבתה, סיועו לליבון הסוגיות עצום. כראש המכון לימד והדריך את חברי המכון – הרב יאיר וייץ, הרב אפרים שחור, הרב דני קלר, ולאחרונה הצטרף הרב אהרן פרידמן – כדי שיוכלו אף הם לסייע בבירור הסוגיות. בהלכות כשרות, החל מהחלק הראשון, כבר באה לידי ביטוי תרומתם הרבה. בזכותם ניתן היה להקיף וללבן סוגיות סבוכות תוך התחשבות בכל מאות הפירושים והתשובות שעסקו בהן, במיוחד בסוגיות השרצים והכשרת הכלים".

חלקם של תושבי היישוב

"תודה מיוחדת לתושבי הר ברכה. בזכותם אני נפגש עם השאלות המעשיות מכל תחומי הכשרות. בנוסף לכך, בשיעורים הקבועים שאני מעביר בכל שבת לגברים ולנשים, למדו איתי מאות השומעים את כל סוגיות הכשרות, שמעו את השאלות והספקות ותרמו סברות וידיעות חשובות. אף האבות והאימהות שמבקרים ביישוב ומשתתפים בשיעורים תרמו מניסיונם וממסורת אבותיהם ואמותיהם לפי עדותיהם השונות. כמו כן, במשך השנים צמחו מתוך הישיבה ותוכנית 'שילובים' מדענים וחכמים בחוכמות שונות שתרמו את תרומתם לספר".

קוראי 'רביבים'

"גם מתגובותיהם של קוראי הטור 'רביבים' החכמתי, במיוחד מתרומתם של חכמים בתחומי המדע השונים, שהוסיפו ידיעות חשובות להבנת הסוגיות והמציאות".

כאן אוסיף שלעיתים, בזכות תגובות ושאלות של קוראים, נוכחתי לדעת שההסבר שכתבתי אינו מובן כראוי, שהוא יוצר בלבול בין תחומים הלכתיים קרובים, שייתכן ויש בו טעות או שהוכחה שלדעתי הייתה ברורה אינה ברורה לתלמידי חכמים שונים. בזכות כל זאת השתדלתי בספר לדייק ולהסביר את ההלכות טוב יותר, ולבססן על יסודות איתנים יותר.

זיכרון לצורי הר טוב ז"ל

ספר פניני הלכה כשרות
ספר פניני הלכה כשרות

עוד כתבתי בפתיחה: "ספר זה מוקדש לעילוי נשמתו של בן דודי האהוב צור הרטוב ז"ל, שנפטר לפתע בחשכת ליל ט"ז בטבת תשע"ט, בהיותו בן חמישים ושמונה. השאיר אחריו את אלמנתו יהודית וחמשת ילדיהם. צורי, שנולד בבני ברק וקבע את ביתו באפרת, היה בוגר ישיבות אור עציון, מרכז הרב והר עציון. מסור בעבודתו בתחום הביטוח, אהוב על חבריו, מהמתנדבים בקהילה, קובע עיתים לתורה, וכמו אביו שיחיה, שימש שליח ציבור בשבתות ובימים נוראים. חיבב את הנגינה החסידית והישראלית, ליווה חתונות וערבי שירה בנגינתו על אורגן, והנעים לה' בקולו ובמעשיו. צורי היה הראשון שעודד אותי לכתוב את הלכות כשרות, בהדגישו שהציבור הרחב, ואפילו בוגרי הישיבות, אינם מבינים את סוגיות הכשרות המורכבות לאשורן. כמעט בכל מפגש בינינו, ואחר יציאת כל ספר, ציין שהוא עדיין מחכה להלכות כשרות. כשיצא החלק הראשון, הוא אמר שזו אומנם התחלה, אבל הוא עדיין מחכה לבירור הסוגיות העיקריות. לדאבון ליבנו, עכשיו שהספר יוצא לאור, כל שניתן בידינו הוא להקדישו לזכרו. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, וימשיך לשמש כשליח ציבור בתפילתו בעבור כל בני משפחתו וישראל".

הקפדה על חליטה באירוח


שאלה: אני ספרדייה, נשואה לתימני. לפי מה שהבנתי, חליטת בשר לתימנים זו הלכה ממש, לא מנהג או חומרה. לכן, כפי שהורה לנו רב, אנחנו מקפידים על כך גם כשאנחנו מתארחים אצל אחרים. האם אפשר להקל בשניצל בשמן עמוק על האש, או שצריך דווקא חליטה? והאם ההחמרה גם כשמתארחים מוצדקת?

תשובה: עולי תימן שמקפידים על כך בביתם אינם צריכים להחמיר על כך כשהם מתארחים. ונבאר את הסוגיה בקצרה.

לדעת הרמב"ם, רא"ה וריטב"א, המליחה מועילה להוציא את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם. לכן לאחר המליחה של הבשר והדחתו צריך לחלוט את הבשר שנמלח במים רותחים, כדי שכל הדם שנותר בו יוצמת ויידבק לבשר ולא ייצא יותר בבישול, שכל זמן שאינו יכול לצאת הרי זה דם איברים שלא פרש שאין בו איסור. ואם לא חלטו את הבשר ברותחים, הנוזל האדום שיוצא ממנו מעצמו או בעקבות חיתוך הבשר אסור משום דם. ואם יבשלו את הבשר, מכיוון שבבישול הנוזלים יוצאים מהבשר וחוזרים להיבלע בו, הבשר ייאסר.

אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, לאחר שבשר נמלח כדין, המוהַל האדום שיוצא ממנו מותר, מפני שאינו נחשב דם אלא "חֲמַר בשר" (יין בשר). לכן לאחר מליחה מותר לבשל את הבשר, משום שכל הנוזלים שיפלוט כשרים.

למעשה, משני טעמים, בעת שמתארחים נכון שגם הנוהגים להחמיר יקלו. ראשית, המחלוקת נוגעת לדין שיסודו מדברי חכמים, שכן דם שעבר בישול אסור מדברי חכמים בלבד, ולכן כאשר רובם המכריע של הפוסקים מקלים בדין מדרבנן – בשעת הצורך יש לסמוך עליהם ולהקל. ובוודאי שאירוח הוא שעת צורך.

בנוסף לכך, יש אומרים שדברי הרמב"ם שבשר מצריך חליטה נאמרו לגבי מליחה של שמונה עשרה דקות, אבל אם משהים את הבשר במלח למשך שעה כפי שנוהגים כיום – כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים (ערוך השולחן יורה דעה סט, לו-מ). ואף שרבים חלקו על סברה זו, מכיוון שהדין מדברי חכמים, גם יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך. ויש שסומכים על כך אף לכתחילה.

היחס הכללי לחליטה

ראוי להוסיף שרוב הבד"צים מקילים בחליטה, אולם ראוי היה שהכשרים מהודרים יחמירו בכך, שכן חליטה היא אחת החומרות החשובות בהלכות כשרות.

אצלנו בישיבה ביקשתי מהטבח לחלוט תמיד את הבשר, כדי שנהדר כולנו כשיטת הרמב"ם ומנהג עולי תימן.


הסרטון שלעיל מתוך סדרת השיעורים הזו:

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בירורים בעניין כשרות המארח

הבהרת הנאמר בגיליון שעבר: במנהגים נחרצים וברורים, שנוהגים בקרב קהילות שלמות, יש להחמיר גם כשמתארחים אצל אדם שאינו נוהג בהם • שלושה מנהגים נחרצים ישנם: הקפדה על בשר בהמה חלק, אי-אכילת קטניות בפסח לאשכנזים ואכילת ירקות עלים מגידולים מיוחדים או השרייתם במים עם סבון • מנהגים אחרים, שהם בגדר הידור וחומרה, אינם מערערים את הכלל ההלכתי – כשמתארחים אצל יהודי כשר שנוהג לפי ההלכה, יש לסמוך על כשרותו • גם בעניין חלב נוכרי ואבקת חלב נוכרי, ההכשר הרגיל של הרבנות הוא לפי שורת ההלכה

סיכום דין המתארח אצל חברו

שאר מנהגי ההידור והחומרה, הן מצד משקלם ההלכתי והן מצד נחרצות מנהגם, אינם יכולים לערער על ההלכה שהכשר הוא כשר, ואינם יכולים לערער את העיקרון שיהודי שמתארח אצל יהודי כשר צריך לכבדו ולסמוך עליו בענייני כשרות

בשבוע שעבר עסקתי בדין מי שרגיל להדר ולקנות מוצרים שיש להם הכשר מהדרין, כיצד צריך לנהוג כשהוא מתארח אצל חבר או קרוב ששומר כשרות כהלכה אבל אינו מקפיד לקנות מוצרים עם הכשר מהדרין, אלא מסתפק בכשרות רגילה של הרבנות. השבתי שהאורח צריך לסמוך על המארח ולאכול ממאכליו, מפני שהכשרות הרגילה היא ההלכה על פי כללי ההלכה. ואף שיש מעלה בהידורים השונים החוששים לדעות המחמירים, למדנו מדברי חכמים בכמה סוגיות שיותר חשוב להרבות שלום בישראל ולכבד את ההלכה (פניני הלכה כשרות לח, ח).

אומנם במנהגים נחרצים וברורים, שנהוגים אצל קהילות שלמות, ובני אותן קהילות אינם רגילים לזוז מהם בלא אונס של מחלה, יש מקום להחמיר גם בעת שמתארחים. שלושה מנהגים נחרצים ישנם:
א) הרגילים להקפיד לאכול תמיד בשר בהמה חלק,
ב) אשכנזים שאינם אוכלים קטניות בפסח,
ג) המקפידים לאכול תמיד רק ירקות עלים מגידולים מיוחדים ללא חרקים, או להשרות את הירקות במים עם סבון ולשוטפם היטב. אומנם בתבשיל שיש בו ירקות עלים אין להם להחמיר, משום ספק ספיקא (רשב"א, כמובא בפניני הלכה כשרות כג, 7)

תיקון מהשבוע שעבר

היו ששאלו שאלות שנבעו מכותרת משנה מוטעית, לפיה המנהגים הנחרצים שעליהם האורח צריך לשמור הם "מנהגים ידועים המזוהים עם עדות מסוימות, כגון קטניות ובשר חלק". אולם כותרת זו מטעה, מפני שלא מפני מנהג העדה כתבתי שיש מקום להחמיר, אלא מפני שמדובר במנהגים נחרצים שנהוגים על ידי קהילות שלמות.
אבל כאשר מחמירים שלא לאכול מוצרים נוספים שיש להם כשרות רגילה, שלפי כללי ההלכה המקובלים על כל העדות והפוסקים הם כשרים, נוהגים בניגוד להלכה ופוגעים בכבוד התורה וההלכה, בכך שמתייחסים למוצרים כשרים כאינם כשרים.

מה מייחד את שלושת המנהגים

היו ששאלו: הרי בנוסף לשלושת המנהגים יש עוד מנהגי חומרה כמו אבקת חלב נוכרי, מדוע אין ראוי שהאורח יחמיר גם בהם?

תשובה: כתבתי שלושה מנהגים מפני שילוב של שני שיקולים: מידת נחרצותם של המנהגים, ומשקלם ההלכתי. אומנם מנהג קטניות בפסח הוא יחסית בעל משקל נמוך מבחינה הלכתית, אולם מצד תוקף המנהג הוא נחרץ מאוד, שכן במשך יותר משש מאות שנה נהגו כל האשכנזים להקפיד עליו הקפדה יתרה. מאידך, בשר חלק מצד משקלו ההלכתי הוא החמור ביותר בהלכות כשרות, ולכן אף שאינו נחרץ כל כך במנהגי העדות, נכון שהמקפידים עליו תמיד – יקפידו גם כשהם מתארחים. לגבי ירקות עלים התלבטתי, שכן מצד משקלו ההלכתי מדובר בחומרה שנועדה לפטור ספק דרבנן, שכן מהתורה השרצים בטלים בשישים. ואף על פי כן, מכיוון שמדובר בחומרה חשובה שרבים נוהגים להקפיד עליה תמיד, צירפתי אותה.

הבורות שבהחמרה לא לאכול כשר

אבל שאר מנהגי ההידור והחומרה, הן מצד משקלם ההלכתי והן מצד נחרצות מנהגם, אינם יכולים לערער על ההלכה שהכשר הוא כשר, ואינם יכולים לערער את העיקרון שיהודי שמתארח אצל יהודי כשר צריך לכבדו ולסמוך עליו בענייני כשרות.

אומנם היו שטענו – איך אפשר לסמוך על כשרות הרבנות "שיצאו עליה עוררים", ולדעת פוסקים רבים "אין לסמוך עליה", או על כשרות של גוף פרטי מחו"ל שהרבנות מאשרת למרות שבחוץ לארץ "רבים נמנעים מלסמוך עליה". אולם יש לחזור ולשאול: מה הטענות המדויקות כנגד הכשרות הרגילה? האם אלו טענות שבעטיין לפי כללי ההלכה צריכים שלא להכשיר מאכלים אלו?

לשם כך פניתי כבר פעמיים לקוראים, שיספרו לי על הבעיות הידועות להם. אחזור ואפנה בשלישית: האם מי שהוא מכיר טענה מבוססת על עובדות, שבעטיה צריך לקבוע שההכשר הרגיל אינו כשר?

בינתיים, כפי הנראה, טענות המחמירים כנגד מוצרים שיוצרו במפעלים עם כשרות רגילה נובעות מבורות, שאינם יודעים את ההלכה, ולכן סוברים שבכשרות הרגילה מקילים מעבר לשורת ההלכה. ולא כן, הכשרות הרגילה היא לפי שורת ההלכה.

אומנם ברור שיש מעלה לאדם שהוא מהדר וחושש לשיטות המחמירים, אבל אסור שהמהדרים יבטלו את הכשרות הרגילה ויערערו על כללי ההלכה, שבאופן זה שכרם יוצא בהפסדם.

דוגמה: הטענה על חלב גויים

קוראים רבים כתבו לי שאין לסמוך על כשרות רגילה, הואיל והיא נוהגת לסמוך על דעות יחידים, כדוגמת דעת הרב פיינשטיין בנוגע לחלב גויים, למרות שרוב הפוסקים מחמירים, ולכן שלא בשעת הדחק אין להקל בזה.

זו אכן דוגמה מובהקת לבורות. נסכם את הסוגיה:

אסרו חכמים לישראל לאכול חלב שחלבו גוי, שמא עירב בחלב הטהור חלב טמא (עבודה זרה לה, ב). אומנם כאשר ישראל שומר שהגוי לא יערב בחלב הטהור חלב טמא – החלב כשר. ואין הכוונה שישראל שומר שמירה מוחלטת, אלא שהוא מפקח באופן כזה שהגוי חושש לערב חלב טמא בחלב הטהור (עבודה זרה לט, ב; שו"ע יורה דעה קטו, א).

הדין כשאין חשש לעירוב חלב טמא

האם צריך פיקוח כשאין חשש שיערבו חלב טמא? דעות רבות נאמרו בזה, וככלל ניתן לחלקן לשלוש שיטות:

שיטה ראשונה מתחלקת לכמה דעות. המקילים סוברים שגוי שאין לו בהמה טמאה בעדרו, החלב שהוא חולב כשר (י"א במרדכי; תשב"ץ ג, קמג). ויש אומרים שרק אם אין בכל העיר בהמה טמאה או שחלב טמא יקר יותר, החלב שהגוי חולב כשר (פר"ח קטו, ו; חזו"א יו"ד מא, ד). ויש אומרים שזה בתנאי שהחלב הטמא יקר פי כמה (פרי תואר קטו, א). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה (אוצר המכתבים ג, אלף שצ"ב).

שיטה שנייה: האיסור נוהג גם כשהחשש רחוק מאוד, וכן נהגו בארץ ישראל ובטורקיה (חיד"א ברכ"י קטו, א). וכן כתב חכמת אדם (סז, א): "דכל מה שגזרו חכמים אם יש במציאות אפילו רחוקה, מכל מקום אסור". וכך כתבו בית מאיר, אבני נזר (יו"ד קא), ערוך השולחן (קטו, טז), ועוד (וספק אם רדב"ז ד, עה, בשיטה הראשונה או השנייה).

שיטה שלישית: לדעת חתם סופר (יו"ד קז), איסור זה נגזר במניין על כל חלב שחלבו גוי, ולכן אפילו אם אין שום חשש שיהיה בו חלב טמא, חלב שחלבו גוי אסור. וכן דעת מלמד להועיל (לו, ד). וכן פסקו בימינו חלקת יעקב (יו"ד לד), מנחת יצחק (ט, כה) והרב מרדכי אליהו זצ"ל.

לסיכום, לדעת רוב ניכר של הפוסקים, רק כאשר יש חשש ממשי, אפילו רחוק, שהגוי יערב חלב טמא בחלב הטהור, החלב שהוא חולב בלא פיקוח אסור. וממילא על פי כללי ההלכה, הלכה כדעת המתירים, הן מפני שהם הרוב, והן מפני שהמחלוקת היא בדברי חכמים, שהלכה כמקל.

דיון בדעת המחמירים

כתב הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד א, מז-מט) שגם לפי השיטה המחמירה, במדינות מתוקנות על פי חוק – חלב הפרות שהגויים חולבים כשר, שכן הפיקוח הממשלתי מועיל כמו פיקוח של ישראל. וכמו שכאשר הגוי חושש מישראל שיתפוס אותו אם ירמה – החלב שלו כשר, כך חברה שחוששת שאם יתפסו אותה ברמאות תקבל קנס והמוניטין שלה ייפגע – החלב שלה כשר. וכן נוהגים במערכת הכשרות OU הנפוצה בארצות הברית.

מנגד, יש מחמירים וסוברים שהפיקוח הממשלתי אינו מועיל כמו פיקוח ישראל, משני טעמים עיקריים:
א) אולי הוא אינו מהודק דיו,
ב) צריך דווקא פיקוח ישראל (חלקת יעקב יו"ד לד; משנה הלכות ד, קג).

דיון בדעת המחמירים באבקת חלב

לגבי אבקת חלב של גויים, רבים יותר סוברים שגם לשיטת המחמירים אין איסור, הואיל וכל יסוד שיטת המחמירים הוא שמדובר בגזירת חכמים שחלה גם כאשר אין חשש שהגוי יערב חלב טמא, אולם הגזירה חלה רק על חלב ולא על אבקת חלב. וכך דעת הרב צבי פסח פרנק (הר צבי יו"ד קג), זקן אהרן (ח"ב יו"ד מד), דבר יהושע (ח"ג יו"ד יז-יט), בית אבי (ח"א יו"ד עב), ישכיל עבדי (ח"ה יו"ד ט) וציץ אליעזר (טז, כה). מנגד החמירו הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי ח"א יו"ד ד) ובנין אב (ה, מז), ולכך נטה בשבט הלוי (ה, נט).

סיכום

לאור מה שלמדנו, מכיוון שכיום אין שום חשש, אפילו אחד לאלף, שיהיה בחלב פרה של חברות גדולות תערובת של חלב טמא – לדעת רוב הפוסקים החלב מותר, וממילא גם אבקת החלב שמכינים ממנו מותרת. ועל פי כללי ההלכה, אין צריך לחוש לדעת המחמירים. ראשית, מפני שדעת רובם המכריע של הפוסקים להקל. שנית, אף בדעת המחמירים יש סוברים שכיום בחברות מפוקחות, וקל וחומר באבקת חלב, יש להתיר. שלישית, גם אילו המחלוקת הייתה שקולה, מכיוון שמדובר בדין דרבנן, הלכה כדעת המקלים (פניני הלכה כשרות ל, ד-ו).

הכשר הרבנות

כיצד נוהגים כיום בהכשר הרבנות הרגיל? לגבי חלב נוכרי, מכיוון שקל מאוד להחמיר בארץ ישראל, נוהגים להדר כדעת המחמירים שבשיטת המחמירים, ואין מעניקים כשרות לחלב נוכרים, גם כשאין שום חשש שעירבו בו חלב טמא. אולם לגבי אבקת חלב נוכרים, שיש קושי מסוים בהחמרה בה, הואיל והיא משולבת במוצרים רבים שמגיעים מחוץ לארץ – מעניקים כשרות רגילה, כפי שיטות כל המקלים, וכפי שיטת המקלים בהסברת שיטת המחמירים.

הנה לנו דוגמה למה שכתבתי, שההכשר הרגיל של הרבנות הוא לפי שורת ההלכה, ואף מעבר לכך כאשר אין קושי להחמיר.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד