"אושפיזין" והאם ניתן לסמוך על הכשרות כשמתארחים?

מצוות השמחה בחג כוללת דאגה לשמח את בני המשפחה, ואת העניים והנזקקים • הדאגה הבסיסית לשמחה צריכה להיות בין בני הזוג, ועל שניהם יחד מוטלת החובה לשמח את יתר בני המשפחה • האושפיזין בסוכה הם קודם כול העניים והבודדים, וכן העולים החדשים, שמצווה להזמין אותם לסעודת החג. מי שמזמין אורחים כאלה זוכה שיתארחו אצלו גם האושפיזין העליונים, נשמות הצדיקים • דיני כשרות באירוח: אפשר לסמוך על כשרותו של המארח גם ללא פיקוח, בתנאי שידוע שהוא מכיר את ההלכות ואינו מזלזל בהן

המצווה לשמוח ולשמח

האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם אושפיזין עילאין. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים

עיקר מצוות השמחה בחג היא לשמוח ולשמח, שכן שמחה אמיתית היא שמחה שמתאמצים לשתף בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). וכן בכל מקום שנצטווינו בתורה לשמוח, נזכרה המצווה לשתף בשמחה את בני המשפחה ואת האנשים שזקוקים לעזרה.

כשנתבונן נמצא שיש במצווה שני חלקים: החלק הראשון – לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. יש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים הוא בסעודה – שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה – שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. על האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. הגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

בדורות האחרונים נוספה לבני הארץ מצווה מיוחדת: לארח עולים, שפעמים רבות דווקא בחגים מרגישים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף בשמחה את הכהנים והלויים, שעבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. מכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים שמלמדים תורה ומחנכים במשך השנה, כדוגמת הכהנים והלויים (בנין שלמה א, לג).

מי הם האושפיזין לפי הזוהר

האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין, וכל המרבה לשמחם בסוכתו הרי זה משובח. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם "אושפיזין עילאין" (אורחים עליונים), כלומר את נשמות שבעת הצדיקים – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים, היינו הארה מנשמות הצדיקים. בכל יום אורו של אחד משבעת הצדיקים מאיר יותר, והוא נכנס בראש ועמו ששת הצדיקים.

וכן מסופר בזוהר על מנהגו של רב המנונא סבא, שכאשר היה נכנס לסוכה היה שמח ביותר, והיה עומד על פתח סוכתו מבפנים ומברך ואומר: "שבו אורחים עליונים שבו, שבו אורחי האמונה שבו". והיה מרים ידיו בשמחה ואומר: "אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל שיושבים בסוכה, שכל מי שיש לו חלק בעם הקדוש ובארץ הקדושה, יושב בצל האמונה לקבל את אורם של שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה, לשמוח בעולם הזה ובעולם הבא" (זוהר אמור ח"ג קג, ב-קד, א, בתרגום).

מדברי הזוהר על אי הכנסת אורחים

עוד הוסיפו שם בזוהר (בתרגום ופירוש): "ועם כל זה שהוא זוכה לקבל את נשמות הצדיקים, עליו להקפיד לשמח את העניים, לפי שהחלק שהיה צריך לכבד בו את שבעת הצדיקים שהזמין לסוכה שייך לעניים. ומי שיושב בצל האמונה של הסוכה ומזמין את האורחים העליונים, אורחי האמונה, ואינו נותן את חלקם לעניים, קמים הצדיקים משולחנו, משום שאין להתארח אצל קמצן… שהשולחן שהכין לסעודה הוא שולחן שעשה לכבוד עצמו בלבד ולא לכבוד הקב"ה, ועליו נאמר: 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' (מלאכי ב, ג). אוי לו לאותו אדם באותה שעה שאורחי האמונה קמים משולחנו. ואברהם אבינו שכל ימיו היה עומד על פרשת דרכים כדי להזמין אורחים ולערוך לפניהם שולחן, רואה שזה שערך את שולחנו לא נתן לעניים את חלקם, קם ואומר: 'סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה' (במדבר טז, כו). וכל שאר האורחים העליונים מסתלקים אחריו… ולא יאמר אדם, אוכל ואשבע ואשתה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכול ייתן לעניים. ואם הוא נוהג כהלכה ומשמח את העניים ומשביע אותם, הקב"ה שמח עמו, וכל אחד מאורחי האמונה מברך אותו…".

נאמנות בסיסית בכשרות

שאלה: מצווה לארח ולהתארח בחג אצל קרובים וחברים, אבל האם יכול אדם לסמוך על חברו שהוא מקפיד כראוי על הלכות כשרות?

תשובה: ככלל, ישראל שמאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות. לכן ציוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות – ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מחלבים, גיד הנשה ודם, וכן יפריש תרומות ומעשרות מפירותיו – בלא שיפקח עליו כהן או חכם, וכל אדם שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו.

לא זו בלבד, אלא שלפי מצוות התורה אף הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתו, שכן ציוותה שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה ייתן לכהנים במתנה את הזרוע הלחיים והקיבה. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם יכול להעיד על מאכליו שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א "ואמר"; חולין י, ב "עד"). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנזהרת מטומאת נידה (תוספות גיטין ב, ב "עד"). וכן אמרו חכמים: "הלכות הקדש, תרומות ומעשרות – הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ" (שבת לב, א).

שני תנאי הנאמנות

אומנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: הראשון – שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. לכן, לדוגמה, אף שסומכים על יהודי שאומר ששחט את בהמתו כהלכה, כאשר צעיר רוצה להתחיל לשחוט, מלווים אותו כדי לראות שהוא יודע לשחוט כהלכה (חולין ג, ב; שו"ע יורה דעה א, א). כמו כן, כשהתברר לחכמים שעמי הארץ אינם בקיאים בדקדוקי טהרות וטומאות, תיקנו שלא לסמוך על עם הארץ בענייני טומאה וטהרה, אלא אם כן יקבל על עצמו בפני שלושה לדקדק בדיניהם (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י, א-ה).

התנאי השני – שאינו מזלזל במצווה. אבל אם נודע כמזלזל במצווה, אין סומכים עליו. לפיכך, כשמצאו חכמים בימי בית המקדש השני שבגלל המחיר הגבוה של המעשרות רבים מעמי הארץ אינם מפרישים אותם כראוי – גזרו שסומכים לעניין תרומות ומעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).

לסיכום: כאשר המארחים ידועים כמי שמכירים את כללי ההלכה ואינם מזלזלים בה, אפשר לסמוך עליהם בלא לשאול שאלות.

הצורך לפקח על סוחרים

הנאמנות הבסיסית שיש לכל ישראל נוגעת למצבים רגילים, כדוגמת אדם שמתארח אצל חברו, שיכול לסמוך על המארח שמגיש לו אוכל כשר. אבל כאשר מדובר בסוחרים, יש צורך לפקח עליהם, מפני הפיתוי הכלכלי שעלול להכשילם. כפי שהזהירה התורה באופן מיוחד את הסוחרים על המידות והמשקלות שיהיו מדויקים כדי שלא ירמו בהם, שנאמר: "לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיו לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כה, יד-טו). למדו חכמים ממה שהדגישה התורה "יהיה לך" – "שמעמידים אגרדמין למידות", כלומר מצווה להעמיד מפקחים שיבדקו את הסוחרים ואת מידותיהם ומשקליהם, ויענישו את הרמאים (בבא בתרא פט, א; רמב"ם גניבה ח, כ).

אף כהן, שעיקר עיסוקו בדברים שבקדושה, כאשר יש לפניו פיתוי גדול – אין סומכים עליו. לכן הורו חכמים שאם בבכור שהיה אצל כהן נפל מום שעלול להיגרם בידי אדם, אין מתירים את הבכור לשחיטה ואכילה מבלי שהכהן יביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו. אם אין עד, אין מכשירים את הבכור, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתיר את בשרו באכילה וכדי להיפטר מהצורך לטפל בו (שו"ע יורה דעה שיד, א).

וכן לעניין מוכרי מזון, כאשר הסוחר מרוויח מכך שימכור מזון לא כשר, יש צורך לפקח עליו. בדורות האחרונים ייצור המזון הפך להיות מורכב ומסועף, עד שהתייסד מנהג נחרץ שלא לקנות מזון שיכולות להתעורר לגביו שאלות כשרות ממפעל או מחנות שאין להם תעודת כשרות, אפילו אם המוכר נודע כשומר מצוות (עי' משיב דבר ב, ז; אגרות משה יורה דעה ד, א; נהרות איתן ב, לח; מנחת אשר א, לז).

אומנם אין הגדרה מדויקת לרמת הפיקוח הנדרשת, אלא שלושה כללים עקרוניים מנחים את רמת הפיקוח. האחד – ככל שהפיתוי גדול יותר, היינו שעל ידי הרמאות הסוחר ירוויח יותר, כך צריך שהפיקוח יהיה הדוק יותר. השני – ככל שהסוחר מספק מזון ליותר אנשים, צריך שהפיקוח עליו יהיה קפדני יותר, כדי למנוע מכשול מרבים. השלישי – ככל שהחשש נוגע לאיסור חמור יותר, הפיקוח צריך להיות מהודק יותר. איסורי תורה הם החמורים ביותר, אחריהם איסורי חכמים ואחריהם איסורים שיסודם ממנהג. לכן הפיקוח ההדוק ביותר מתבצע על בשר, שהפיתוי לרמות בו גדול מאוד, שכן מחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, והמכשלה בו נוגעת לאיסור תורה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסוחר גדול.

למה צריך השגחה על מוצרים?

הנאמנות הבסיסית של כל אדם על כשרותו אינה תקפה בעולם המסחר, שם יש חשש שאנשים ירמו לצורך פרנסתם, לכן צריך השגחה על המזון • רשימת המרכיבים שמופיעה על עטיפת המוצר אינה מעידה על כשרותו, כי לא מפורטים בה כל תוספי המזון – חומרים מתחלבים, מייצבים, מגבירי טעם ועוד • בתוספי המזון יכולות להיות בעיות כשרות, בפרט בשני החומרים השנויים במחלוקת – גליצרין וג'לטין • מכיוון שהצרכן אינו מכיר את כל התוספים, וגם אינו מודע למחלוקות המורכבות, כל מוצר מזון תעשייתי חייב השגחה

שאלה: האם חובה לקנות מוצרי מזון שיש עליהם השגחה? מדוע לא יסמוך אדם על המוכר או היצרן שמעיד על מוצריו, כגון מעדני חלב שנוצרו מחלב פרה וממילא ברור שהם כשרים? וכן ממתקים שונים כדוגמת שוקולד, מדוע צריך שתהיה עליהם השגחה – הרי הם עשויים מקקאו וסוכר ועוד חומרים כשרים? מדוע לחשוש שיהיה בהם איסור?

נאמנות בסיסית ופיקוח על סוחרים

בפועל, הצרכנים אינם מכירים את כל תוספי המזון. הם אינם יכולים לדעת מה מופק מבעלי חיים אסורים ומה מופק מהצומח או מחומרים סינתטיים, איזה תוסף מזון נחשב "מעמיד" ואוסר את המאכל ואיזה לא. לפיכך, יש צורך בהשגחה אחראית על כל מוצרי המזון התעשייתי

תשובה: כעיקרון, ישראל נאמנים על המצוות, ולכן ציוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות: ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מחלבים, גיד הנשה ודם, בלא שיפקח עליו כהן או חכם, ויפריש תרומות ומעשרות מפירותיו בלא שנציגי בית הדין יפקחו עליו. כך כל אדם מישראל שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו; שלפני הכנת הבשר שחט את הבהמה כהלכה, שלא עירב בתבשיליו בשר וחלב, שהשגיח שלא יהיו בהם חרקים, שהפריש תרומות ומעשרות מפירותיו וחלה מעיסתו. לא זו בלבד אלא שלפי מצוות התורה, אף הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתם, שכן ציוותה התורה על ישראל לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהנים לצורך מאכליהם. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם אחד יכול להעיד על מאכליו שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א ד"ה 'ואמר'; חולין י, ב ד"ה "עד"). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנטהרת מטומאת נידה (תוספות גיטין ב, ב ד"ה "עד"). אומנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: ראשית, שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. שנית, שאדם זה אינו ידוע כמי שמזלזל במצווה זו.

אולם כאשר מדובר בסוחר שמרוויח כסף ממכירת מזון, הרי שדינו שונה: כשם שבית הדין חייב לפקח על הסוחרים שיהיו משקלותיהם ומידותיהם מדויקים, ובלא פיקוח יש חשש שיצרם יגבר עליהם (בבא בתרא פט, א), כך צריך לפקח על מוכרי מזון (ערוך השולחן יורה דעה קיט, ד). לכן צריכה גם להיות השגחה על מוצרי מזון שמיוצרים במפעלים, הואיל ובעלי המפעלים מתפרנסים מכך.

מה הם תוספי מזון?

שאלה: מכיוון שהחוק מחייב את בעלי המפעלים לכתוב על כל מוצר ממה הוא מורכב, ואם ירמו ייענשו, הרי שכבר יש עליהם פיקוח וניתן לקבוע את כשרותו של כל מוצר לפי המרכיבים שכלולים בו. מדוע צריכים השגחה רבנית על מוצרים כגון חלב וממתקים, שהכנתם אינה כרוכה בפעולה הלכתית כשחיטה וכהפרשת תרומות ומעשרות?

תשובה: בתעשיית המזון המודרנית משתמשים בתוספי מזון, כדוגמת חומרים מתחלבים, מייצבים, משמרי לחות, מונעי התגבשות, מגבירי טעם וצבעי מאכל. כלומר, כאשר רוצים לחבר שני חומרים שמטבעם אינם מתחברים, כדוגמת מים ושמן, לצורך ייצור שוקולד או מעדני חלב, משתמשים בחומר מתחלב שקושר ומחבר בין שניהם. מכיוון שלעיתים גם לאחר השימוש בחומר מתחלב שני החומרים נוטים להיפרד, משתמשים בחומר מייצב, ששומר על חיבור החומרים. כדי לשמור על הלחות של מוצרים שנוטים להתייבש משתמשים בחומרי הלחה. כשרוצים למנוע מהמזון להתגבש כדי שיישאר יפה, רך וגמיש, משתמשים בחומרים מונעי התגיישות. כאשר רוצים להפוך מוצר נוזלי לסמיך, כדוגמת מעדן חלב שנוצר מחלב נוזלי, משתמשים בחומרים מסמיכים כג'לטין. כשרוצים שמוצרי המזון יישמרו זמן רב, משתמשים בחומרים משמרים וחומרים נוגדי חמצון. כמו כן משתמשים בחומרים משפרי טעם, שפעולתם נועדה להדגיש טעמים מסוימים ולפוגג את תחושתם של טעמים אחרים.

סימוני התוספים

במדינות רבות בעולם, ובכללן ישראל, מסומנים תוספי המזון על פי החלוקה האירופית המיוצגת באות E (Europe), ומסווגת את החומרים על פי ייעודם. לכל מאה מספרים ייעוד מיוחד. החומרים המשמשים כצבעי מאכל מסומנים במספרים 100 עד 199, כלומר E100-E199.
לחומרים משמרים מוקדשת המאה הבאה, וסימנם E200-E299.
חומרים מווסתי חומציות ונוגדי חמצון מסומנים E300-E399.
חומרים מסמיכים, מתחלבים ומייצבים מסומנים E400-E499.
הג'לטין נכלל במאה זו וסימנו E441, והגליצרין מסומן E422.
בסדרת 500-599 חומרים מונעי התגיישות ומווסתי רמת חומציות.
סדרת 600-699 מגבירי טעם.
סדרת 700-799 חומרים אנטיביוטיים למניעת התפתחות חיידקים.
סדרת 900-999 חומרי הזגה, מחזקי טעם, ממתיקים, מקציפים ועוד.
אלו עיקרי החומרים המשמשים לתעשיית המזון.

בפועל, בכל מוצר תעשייתי יש כיום עשרות תוספי מזון, ויש צורך לפקח על כשרותם. החוק אינו מחייב לציין את כולם, אלא רק את המרכזיים שבהם.

כשרות תוספי המזון

כמעט כל תוספי המזון מיוצרים בחוץ לארץ, ולכן כאשר יסודם מן הצומח, אין בהם שאלות הלכתיות, למעט חומרים המופקים מסתם יינם. אבל כאשר הם מיוצרים מן החי, הם בדרך כלל אסורים, מפני שהם מיוצרים מבעלי חיים טמאים כחזירים או מבעלי חיים טהורים שלא נשחטו כהלכה. התוספים המפורסמים כבעייתיים הם גליצרין ואחריו ג'לטין.

גליצרין

הגליצרין הוא אחד ממרכיבי השומן שבגוף החי, וייעודו לשמור אנרגיה לשעת רעב. בתעשיית המזון משתמשים בו לצורך תחלוב, ייצוב, הסמכה, המתקה, שימור ועוד. סימונו הוא E-422. במפעלים הגדולים בעולם מפיקים אותו מבעלי חיים טמאים כחזירים, או מבעלי חיים טהורים כעגלים שלא נשחטו כהלכה. כיום ישנם תחליפים צמחיים וסינתטיים.

בתחילה, לפני כמאה וחמישים שנה, השתמשו בגליצרין לצורך הסמכה והמתקה של משקאות חריפים. הפקתו נעשתה על ידי הרתחה שלא פסלה אותו מאכילה, וממילא הוסכם שהשימוש בו אסור (דרכי תשובה קג, ע; ישמח לבב יו"ד כד). עם התפתחות תעשיית המזון החלו להשתמש בגליצרין גם כחומר מייצב, מתחלב, משמר, מונע התגבשות ועוד, כך שלפעמים די להשתמש בכמות מזערית ממנו. בנוסף לכך, פותחה שיטה חלופית לזיקוק הגליצרין מחומצות השומן, וזאת על ידי עירוב סודה קאוסטית בשומן. בשלב זה הוא רעיל ופסול לאכילה, ולאחר מכן מפרידים את הגליצרין מהסודה הקאוסטית והוא חוזר להיות ראוי לאכילה.

יש אומרים שהואיל והיה שלב שבו הגליצרין נפסל לאכילה, פקע ממנו האיסור, ולאחר שחזר להיות ראוי לאכילה, פנים חדשות באו לכאן ואין בו איסור. בנוסף לכך, פעמים רבות אין ממנו שיעור של אחד חלקי שישים, וממילא הוא בטל. ואין לטעון שהוא מעמיד, מפני שפעמים רבות השפעתו על מוצר המזון אינה כל כך ניכרת כמו מעמיד רגיל (שרידי אש ב, כא).

מנגד, לדעת רבים הגליצרין אינו נחשב למוצר חדש, מכיוון שהוא רק הופרד מחומצות השומן שהיה מחובר אליהן. בנוסף לכך, הוא עצמו לא נפסל לאכילה, שכן רק הוסיפו לו סודה קאוסטית שפסולה לאכילה, ואחר כך כשהוציאו אותה הגליצרין נותר ראוי לאכילה כפי שהיה מתחילה. לכן כאשר הוא המעמיד היחיד יש לאוסרו, וגם כשאינו המעמיד היחיד אסור לערבו בכוונה, ואם עירבו אותו – לכתחילה אסור לאוכלו (מנחת יצחק ה, ה; משנה הלכות ט, קנד). מכיוון שסברת המחמירים נראית, וכך היא דעת רוב הפוסקים, כך מורים למעשה, שהגליצרין צריך להיות מופק מבעלי חיים טהורים שנשחטו כהלכה או משמן צמחי.

ג'לטין

ג'לטין מופק מחלבון הקולגן שמצוי בעצמות ובעורות. תפקידו לייצב ולהקריש ממתקים, גלידות, מעדני חלב וכדומה. המפעלים הגדולים מפיקים אותו מבעלי חיים טמאים כחזירים, או טהורים כעגלים שלא נשחטו כהלכה. בתהליך הייצור משרים את העצמות והעורות בסיד כדי לשאוב מהם את הנוזלים והחומרים המיותרים, ואת הנותר טוחנים לאבקה, שהיא הג'לטין.

יש מתירים את הג'לטין, הואיל ובדרך עשייתו העצמות והעורות מאבדים את כל טעמם עד שאינם ראויים עוד לאכילה, ומכיוון שפנים חדשות באו לכאן אין בו איסור. ואם הוא מופק מהחלק הקשה שבעצמות, יש סברה נוספת להיתר, שחלק זה מעולם לא נחשב מאכל וממילא מתחילה לא חל עליו האיסור (אחיעזר ג, לג; הר צבי יו"ד פג; יביע אומר ח"ח יו"ד יא).

מנגד יש אוסרים, מפני שיצירת הג'לטין אינה נחשבת יצירת דבר חדש, אלא רק הפרדת הקולגן משאר החומרים, וממילא איסור התורה שחל על העצמות והעורות של הבהמות הטמאות והנבלות נשאר על הג'לטין שהופרד מהם. הוא אינו בטל בשישים, הואיל ויש לו דין מעמיד שאינו בטל בשישים (אגרות משה יו"ד ב, כג, כז; מנחת יצחק ה, ה).

למעשה הרוצים להקל רשאים, הואיל והמחלוקת בדברי חכמים, שכן בפועל אין לג'לטין טעם אלא שהוא מעמיד ומייצב, והכלל שמעמיד אינו מתבטל אפילו באלף הוא מדברי חכמים. אולם לכתחילה ראוי לחשוש לדעת המחמירים, במיוחד כיום, שאפשר להשיג ג'לטין שהופק מבעלי חיים כשרים או להשתמש בחומרים מקרישים חלופיים.

כל מוצר צריך כשרות

בפועל, הצרכנים אינם מכירים את כל תוספי המזון (שרק מקצתם נזכרו בטור זה). הם אינם יכולים לדעת מה מופק מבעלי חיים אסורים ומה מופק מהצומח או מחומרים סינתטיים, איזה תוסף מזון נחשב מעמיד ואוסר את המאכל ואיזה תוסף אינו נחשב מעמיד. לפיכך, יש צורך בהשגחה אחראית על כל מוצרי המזון התעשייתי, ובלא השגחה אין לאכול שום מזון תעשייתי. מכיוון שבשאלות מסוימות יש מחלוקות, יש מדרגות של השגחה. בכשרות רגילה אין חוששים לדעות יחידים וספקות דרבנן ומעניקים כשרות כפי עיקר ההלכה, ויש גופי כשרות שחוששים לכל שיטות המחמירים ומעניקים כשרות למהדרין.

עם כתיבת טור זה שמעתי בצער על מחלתו של הרב אורן בן זהרה דובדבני שליט"א, שתרם מידיעותיו ומניסיונו לבירורים המובאים בטור זה. יהי רצון שה' ישלח לו רפואה שלמה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

איסור דם ומליחת הבשר

איסור אכילת דם חל על בהמה, חיה ועוף, אבל לא על מינים פחות מפותחים כמו דגים וחגבים, שחשים פחות צער • בישול בשר שלא הוכשר מדם – אוסר את החתיכה כולה • הדרכים השונות להכשרת הבשר • לרוב הדעות אין לחשוש לדעת הרמב"ם ולחלוט את הבשר אחרי מליחתו, אבל זהו הידור חשוב • בעקבות התגובות לטור הקודם על מסעדות טבעוניות בחו"ל: גם טבעוניים יכולים לרמות, כל עוד אין פיקוח מסודר • גם בשל החשש לשרצים וליין של נוכרים, תעודת ההכשר הכרחית

איסור אכילת הדם ומשמעותו

יחד עם ההיתר לאכול בשר שלא במסגרת קורבן, נאסר עלינו לאכול את הדם, שנאמר: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר… וזבחת (שחיטה) מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך, ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך… רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כ-כג). כלומר לדם יש ייעוד מיוחד, לקיים את נפשו של בעל החיים, ולכן אף שהתורה התירה לנו לאכול בשר היא לא התירה לאכול את הדם.

המינים הכלולים באיסור

איסור דם חל על המינים המפותחים: בהמה, חיה ועוף (ויקרא ז, כו; כריתות כא, ב). אולם על המינים הפחות מפותחים, כדגים וחגבים – אין איסור דם. כלומר, איסור דם חל על המינים שצריכים שחיטה, ולא על המינים שאינם צריכים שחיטה. אחד הטעמים למצוות השחיטה הוא למעט בצערם של המינים שאנחנו אוכלים את בשרם, והמצווה חלה על המינים שמערכת המוח והעצבים שלהם מפותחת יותר, ולכן גם חשים יותר צער. אבל המינים הפחות מפותחים, כדגים וחגבים, חשים פחות צער, ולכן אין חובה לשוחטם ואין איסור לאכול את דמם.

הדם הבלוע בבשר

הדם שבלוע בבשר כדרך טבעו – מותר באכילה. לפיכך מותר לאכול חתיכת בשר חי. אומנם כיוון שבעת חיתוך הבשר עלול לבצבץ דם על מקום החתך, צריך לשטוף את מקום החתך, ורק לאחר מכן מותר לאוכלו חי בלא הכשרה נוספת (שו"ע יורה דעה סז, א-ב).

בשר שלא הוכשר

כאשר מבשלים בשר שלא הוכשר – כולו נאסר מחמת הדם שיוצא ממנו בעת הבישול וחוזר להיבלע בו. ואם בישלו חתיכה זו בתוך תבשיל, מכיוון שאין בידינו יכולת לשער כמה דם יש בה, מחמירים להחשיב את כולה כדם, ואם שאין בתבשיל פי שישים כנגדה – כל התבשיל אסור (שו"ע שם סט, יא).

לפיכך צריך להכשיר את הבשר לפני בישולו. אומנם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים הכשרת הבשר נועדה למנוע איסור חכמים, שכן דם שהתבשל או נמלח אסור מדברי חכמים בלבד, מפני שהשתנה מטבעו ואינו כשר להזאה על גבי המזבח.

דרכי הכשרת הבשר מדם

יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו, כפי שאנו יודעים ממערכת הכשרות שלנו: אף שככלל יהודים דתיים ומסורתיים מקפידים לאכול כשר – כאשר הם עוסקים במסחר של מזון, יש חשש שמא תאוות הבצע או קשיים כלכליים יעבירו אותם על דעתם

כעיקרון יש ארבע דרכים להכשרת הבשר מהדם שבו:
א) מליחה,
ב) צלייה,
ג) חליטה ברותחים,
ד) חליטה בחומץ יין.
המליחה והצלייה נועדו לשאוב את הדם מהבשר, ואילו החליטה ברותחים או בחומץ נועדה להצמיתו אל הבשר, עד שהדם שבלוע בבשר לא יוכל יותר לזוז ממקומו אפילו בבישול. מכיוון שאין איסור בדם שבלוע בבשר, מותר לאחר החליטה לבשל את הבשר.

אולם הגאונים אסרו להכשיר את הבשר בחליטה, שמא לא יחלטו את הבשר יפה. זאת מפני שהחליטה במים רותחים תלויה בכך שיצליחו להצמית את הבשר במכת חום חזקה, אבל אם המים לא יהיו רותחים מספיק, או שלא יכניסו את הבשר בבת אחת לתוך המים, או שהמים הרותחים יהיו בכמות מועטה לעומת הבשר – לא יהיה בכוחם להצמית את הדם לבשר. וכן לגבי חליטה בחומץ, יש חשש שהחומץ לא יהיה מספיק חזק לכך. עוד יש לחשוש שמא החומץ יתאדם מעט, וזה סימן שהחליטה לא הצליחה והדם לא הוצמת, וממילא הבשר והחומץ נאסרו, ואולי לא יבחינו בכך (חולין קיא, א; שו"ע סז, ה; עג, ב). לפיכך, מי שרוצה לבשל בשר חייב להכשירו תחילה במליחה או בצלייה.

מליחה וחליטה לרמב"ם

המליחה והצלייה נועדו להוציא את הדם מהבשר. המליחה עושה זאת על ידי תהליך שנקרא אוסמוזה. כלומר הנוזלים, ובכללם הדם, שואפים שהמליחות שבהם תהיה שווה, וכאשר הדם חש שמחוץ לבשר יש מליחות רבה, הוא נשאב אל המלח ויוצא מהבשר.

אומנם גם לאחר השלמת המליחה עוד יכול לזוב מהבשר נוזל אדום. לדעת הרמב"ם והרא"ה מדובר בדם, משום שהמליחה שואבת את הדם רק מהחלק החיצוני של הבשר, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם. לדעתם, כדי שהוא לא יפרוש ממקומו ויאסור את הבשר, לאחר המליחה חובה לחלוט את הבשר ברותחים, וכך הדם יוצמת ולא יפרוש ממקומו וממילא לא יהיה בו איסור.

התועלת במליחה בלא חליטה

אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין צורך לחלוט את הבשר אחר המליחה. לכאורה קשה עליהם, שכן גם אחר המליחה עוד יוצא מהבשר דם. שני הסברים עיקריים לכך:

האחד – נוזל זה שיוצא אחר כך מהבשר אינו נחשב דם אלא "חמר (=יין) בשר" (רשב"א, התרומה והחינוך). באמת קשה להגדיר מהו דם, שכן יש בדם כדוריות אדומות ולבנות, ומן הסתם מתייחסים לאדומות כדם, אבל גם הן אינן במצב קבוע שכן המליחה מרוקנת חלק מהנוזלים שבהן, והשאלה היא כיצד להגדיר את מה שנותר. לפי הסבר זה, הנוזלים האדומים שנשארים בבשר אחר המליחה אינם נחשבים דם אלא מוהל.

לפי ההסבר השני, שכפי הנראה הוא המקובל על רוב הראשונים, גם אם הרכבו הכימי של המוהל שיוצא אחר המליחה מהבשר הוא כמו של דם, להלכה אין לו דין דם. וכך מוכרחים לומר, שכן לא ייתכן שאיסור דם יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציא מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. לפיכך, על הנוזלים האדומים שנותרים בבשר אחר המליחה והצלייה לא חל איסור דם. ואחר שקיימו את המליחה כדין – אין יותר איסור על הדם שנותר בבשר ומותר לבשלו, ואם הוא זב החוצה מותר לשתותו.

המנהג לגבי חליטה

למעשה, המנהג הרווח הוא שלא לחשוש לדעת הרמב"ם ולא לחלוט במים רותחים את הבשר אחר מליחתו (רמ"א, ב"ח, לבוש, פר"ח). רק מקרב עולי תימן יש שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר כדברי הרמב"ם.

יש אומרים שחובת החליטה לדעת הרמב"ם היא רק כאשר מלחו את הבשר במשך שמונה עשרה דקות בלבד, אבל אם משהים את הבשר במלח שעה כפי שנוהגים כיום – כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לפי הרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים, וגם אם יזוב ממנו נוזל אדום אין בו איסור (ערוך השולחן סט, לו-מ). אף יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך.

אומנם יש בחליטה כדברי הרמב"ם הידור חשוב, ובני כל העדות הרוצים להדר, במיוחד עולי תימן, נכון שיהדרו כרמב"ם. וכך נוהגים אצלנו במטבח הישיבה, שמשתדלים לחלוט את הבשר לפני בישולו, כדי לצאת גם ידי שיטת הרמב"ם וכמנהג רבים מעולי תימן.

מסעדות טבעוניות בלי תעודת כשרות

הגיעו אליי כמה שאלות על הטור הקודם, שבו ביארתי שאסור לאכול במסעדה טבעונית של גויים שאין לה תעודת הכשר, מפני איסור בישולי גויים. אומנם הרב פרופ' דרור פיקסלר כתב (תחומין לט) על סמך דעות מסוימות שאין במאכלי מסעדות אלו איסור בישולי גויים. אולם העיקר על פי דעת רוב הראשונים והאחרונים, שמאכלים רבים ממאכלי המסעדות הללו הם בכלל איסור בישולי גויים, שחל על כל המאכלים שאינם נאכלים חיים ועולים על שולחן מלכים – שכן מיני קמח, דגן וקטניות, וחלק מהירקות המשביעים כדוגמת תפוחי אדמה, אינם נאכלים חיים. הם גם עולים על שולחן מלכים, היינו שאין ביזיון בהגשתם לפני אנשים מכובדים.

עוד הוספתי שגם כאשר מדובר בתבשיל של מאכלים שרגילים לאוכלם חיים, כמו רוב הפירות והירקות, יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין המופק מעורות ומעצמות בעלי חיים, ונועד להסמכת והקשיית מאכלים. עוד יותר יש לחשוש שמא מערבים גליצרין, שומן בעלי חיים שמקורו בנבלות, שמחירו זול מאוד והוא מועיל להטעמת המאכלים ולהסמכתם.

על כך שאלו: איך אני מעלה חשש כזה, הרי העיקרון של הטבעונים הוא שאין מערבים במאכלים שום מוצר מהחי? איך ייתכן שיערבו במאכלים ג'לטין או גליצרין מהחי? אולם החשש קיים, כפי שאנו יודעים ממערכת הכשרות שלנו: אף שככלל יהודים דתיים ומסורתיים מקפידים לאכול כשר – כאשר הם עוסקים במסחר של מזון, יש חשש שמא תאוות הבצע או קשיים כלכליים יעבירו אותם על דעתם, והם ירמו. לכן אף שכעיקרון סומכים על אדם פרטי שמעיד על המאכלים שהכין שהם כשרים, כאשר הוא מוכר אותם, אין סומכים עליו בלא תעודת כשרות (עי' רמב"ם מאכלות אסורות יא, כה-כו; רמ"א יו"ד קיט, א; ערוך השולחן קיט, ג-ד). הרי שכל זמן שאין מערכת פיקוח על כך שאין מערבים במוצרים ג'לטין וגליצרין וכיוצא בהם, אי אפשר לסמוך על כשרותם גם במאכלים שאין בהם איסור בישולי גויים.

עוד היו שהוסיפו וטענו בצדק, שיש לחשוש גם לאיסור שרצים, שאם אין בודקים את הירקות והפירות כפי הנדרש, יש לחשוש שיש בהם שרצים. ואף לשיטת המקילים בשרצים זעירים שאינם ניכרים במבט רגיל, יש לחשוש שאם אינם מודעים לאיסור שרצים, גם שרצים ניכרים לא הסירו מהירקות ומהפירות. עוד חשש ישנו, ואותו הזכיר גם הרב פרופ' פיקסלר, שגם כאשר מדובר במאכלים שברור שאין בהם איסור בישולי גויים, צריך לבדוק שלא עירבו בהם יין או חומץ יין, שאסור משום סתם יינם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

 

מסעדה טבעונית בחו"ל – כשרה?

במסעדות טבעוניות אין מוצרים מן החי, ולכן בעיות של בשר וחלב לכאורה אינן מתעוררות בהן, והשאלה העיקרית היא בנוגע לבישולי גויים • חכמים אסרו בישולי גויים כדי למנוע התבוללות ומחיקה של הזהות הישראלית • כדי להיכלל באיסור, התבשיל צריך להיות ממאכל שאינו נאכל חי, ולהיות ראוי לאכילה בארוחה מכובדת • לדעת רוב הפוסקים האיסור חל גם במסעדות ולא רק בבתים פרטיים • למסקנה, אין לאכול בחו"ל במסעדות טבעוניות בלי הכשר • בנוסף לנימוקים – בהעדר פיקוח, אין ודאות שבעל המסעדה אינו מרמה

בישול גויים במסעדות טבעוניות

מגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו

שאלה: האם מותר לישראל לאכול בחוץ לארץ במסעדה טבעונית של גויים שאין לה השגחה? הטבעונים מקפידים בהקפדה יתרה, מטעמים מוסריים ובריאותיים, שלא לערב במאכליהם שמץ מאכל מן החי, ולכן לכאורה אין לגבי המאכלים שהם מכינים חשש איסור. הרי עיקר הזהירות ממאכלים אסורים קשור למאכלים מהחי – שלא לאכול בהמות וחיות טמאות כחזיר, סוס ואריה; שלא לאכול עופות טמאים כיען, נשר ונץ; שלא לאכול דגים טמאים כשפמנון; שלא לאכול שרצים זוחלים כצפרדע, ומימיים כדוגמת חסילון (שרימפס) וסרטנים (לובסטר). אף כאשר מדובר בבעלי חיים טהורים, אם הם בהמות חיות ועופות הם צריכים להישחט כהלכה, ובלא זאת אסורים מדין נבלה. גם לאחר שנשחטו כהלכה צריך להיזהר שלא לערב בשר בחלב. וכן לגבי חלב יש איסור חלב גויים, מחשש שמא יערבו בחלב הטהור חלב טמא שמוצאו מבעלי חיים טמאים. אומנם בצומח יש להקפיד על תרומות ומעשרות, אך רק בארץ ישראל, ואילו בחוץ לארץ אין חיוב תרומות ומעשרות. רק אם יש במאכל יין או חומץ יין הוא אסור משום יין גויים.

השאלה העיקרית שנותרה, אם כן, היא האם תבשילים שמבושלים במסעדה אסורים משום בישולי גויים. נבאר תחילה את היסודות.

יסוד הגזירה – חשש התבוללות

גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל יין ופת ותבשילים של גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. אין הכוונה שחששו חכמים שאם פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים – מיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא כוונתם הייתה להעמיד סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים, בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל מכיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים.

חשש מהתבוללות ולא מנישואין אסורים

לכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של ישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות. מנגד, אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו.

התבשילים הכלולים באיסור

איסור בישולי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם יכול להגישם בסעודה מכובדת, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל במאכלים פשוטים אין כל כך חשש לקירוב דעת, הואיל והבישול לא היה כל כך משמעותי לגביהם, ולכן מותר לאוכלם.

שני כללים (עבודה זרה לח, א; שולחן ערוך יורה דעה קיג, א) בהגדרת תבשילים חשובים:
הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה.
השני, שהם עולים על שולחן מלכים ללפת בהם את הפת, אבל אם הם תבשילים שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם אין בהם איסור.

הכלל הראשון: לא נאכל חי

הכלל הראשון: מאכל שאין רגילים לאוכלו חי, אלא הבישול הכשיר אותו לאכילה, וממילא הבישול משמעותי בו, אסור אם בושל בידי גויים. נמצא אם כן, שעיקר המאכלים המבושלים במסעדות טבעוניות בכלל האיסור, שכן מיני דגן, הן כגרגירים והן כקמח, אינם נאכלים חיים והבישול הוא שמכשיר אותם לאכילה. וכן מיני קטניות כאורז, עדשים ותירס אינם נאכלים חיים, ולכן אסור לאוכלם מבושלים.

הקביעה אם המאכל נאכל חי תלויה במצבו לפני הבישול. לדוגמה, בעבר היו רגילים לאכול חיטים חיות, ולכן אם בישלו אותן – לא היה בהן איסור. אבל אם טחנו את החיטים לקמח, מכיוון שהקמח אינו נאכל חי, כל תבשיל שעשו ממנו אסור. כיום אין רגילים לאכול חיטים חיות, וגם בהן יש איסור בישול.

אומנם ברוב הפירות והירקות אין איסור, הואיל ורגילים לאוכלם חיים, אבל רוב התבשילים המשביעים שמוגשים במסעדות טבעוניות מבוססים על דגן, קטניות וירקות שאינם נאכלים חיים, ויש בהם איסור.

הכלל השני: מאכל מכובד

הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". דהיינו, הוא נאכל במסגרת סעודה, כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. כלומר, גם תבשיל ממאכל שאינו נאכל חי, אם אין נוהגים לאוכלו במסגרת סעודה מכובדת, אין בו איסור בישולי גויים.

יש שרוצים להקל על פי כלל זה, ולטעון שמאכלים שמוגשים במסעדות עממיות, כל זמן שאין רגילים להגישם על שולחן מלכים או לפני האנשים הנכבדים ביותר, אין בהם איסור. היו אף רבנים שיצרו קשרים עם מטבח בית המלוכה האנגלי, והתקשרו לברר על כל מאכל שהתעורר לגביו ספק, האם מגישים אותו על שולחן המלכה. אולם נוהגי השולחן המקובלים אצל מלכת אנגליה אינם קובעים את הדין, אלא "שולחן מלכים" הכוונה סעודה של אנשים מכובדים (איסור והיתר הארוך מג, ב; חיים שאל ח"א עד, ה; בן איש חי ש"ש חוקת ט). בעבר, כאשר החברה הייתה מחולקת יותר למעמדות, היו תבשילים שהשתייכו לדלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים נחשב כפוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). כיום גם מאכלים אלו מוגשים בסעודות מכובדות, מפני שכיום בזכות המגוון והפתיחות, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שבחברה דמוקרטית רוב השרים גדלו בבתים רגילים, והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם.

נמצא אם כן שכלל זה מפקיע מן האיסור רק מאכלים בזויים ביותר או מאכלים שאין רגילים להגיש בסעודה, כדוגמת ממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. אבל בדגני בוקר ופריכיות אורז יש איסור בישולי גויים, הואיל ורגילים לאוכלם לשובע בארוחת בוקר. וכן כל מאכל מבושל שאין מתביישים להגישו במסעדה – נחשב למאכל מכובד.

ירקות שתלויים במנהג

ישנם מאכלים שבמקומות מסוימים רגילים לאוכלם חיים ובמקומות אחרים נאכלים מבושלים בלבד. על זאת כתבו הפוסקים שהולכים אחר מנהג המקום, ואין מתחשבים במנהגי יחידים (מהריק"ש, פר"ח קיג, ג; שיורי ברכה א; חכמ"א סו, ד, ועוד). כיום המקום הגיאוגרפי אינו ההגדרה הקובעת לתפיסתו של האדם, שכן אנשים עוברים ממקום למקום, ובכל מקום גרים בני תרבויות שונות, ולכן מוכרחים להגדיר את מושג המקום כסביבה שבה האדם חי. הסביבה כוללת בני משפחה, חברים ושכנים שיש איתם קשר. כלומר, חכמים אסרו תבשילים שיש בהם חשיבות, והחשיבות בשביל כל אדם נקבעת לפי הסביבה המוכרת לו, ולא לפי מה ששמע על מנהגי אנשים במקומות שונים.

לפיכך, ככלל, יש איסור בישולי גויים בתפוחי אדמה, קישואים וחצילים, הואיל וברוב המקומות אין רגילים לאוכלם חיים. אף מי ששמע שיש שאוכלים אותם חיים, כל זמן שבסביבתו, גם לעיתים רחוקות, אין רגילים לאוכלם חיים – לגביו חל עליהם איסור בישולי גויים. אומנם מי שבסביבתו אוכלים ירקות אלו גם כשהם חיים, כגון שמערבים מהם פרוסות בסלט, לגביו לא חל עליהם איסור בישולי גויים.

בישולי גויים במסעדה

יש אומרים שכשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר גוי, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים בשביל אנשים רבים, כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים (מהריט"ץ ישנות קסא). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, היתר פת פלטר מיוחד ללחם שחיי נפש תלויים בו, אבל לגבי בישולים לא חילקו חכמים בגזירתם, והאיסור חל בין אם הבישול נעשה במטבח ביתי ובין אם נעשה במטבח עסקי או ציבורי (תשב"ץ א, פט; שיורי ברכה קיב, ט; ערך השולחן ג; שדי חמד, ועוד רבים).

אומנם כאשר בישול הגויים נעשה במפעל תעשייתי שאת מוצריו קונים בחנויות, כתב האגרות משה (ח"ד יו"ד מח, ה), שהואיל והמרחק בין המבשל לקונים הרבה יותר רחוק, רבים נוהגים להקל ואין למחות בידם.

סיכום למעשה

לפי מה שלמדנו, רוב המאכלים שמבשלים במסעדות טבעוניות אסורים משום בישולי גויים, הואיל והם עשויים ממאכלים שאין רגילים לאוכלם חיים, ורגילים להגישם על שולחן מלכים ואנשים נכבדים.

גם אם התבשילים יהיו ממאכלים שרגילים לאוכלם גם חיים, כך שלא יחול עליהם איסור בישולי גויים, עדיין יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין או גליצרין (שמקורם בנבלות) לצורך הסמכת המאכלים או הטעמתם, או יין או חומץ יין, ואין מי שיידע זאת, הואיל ואין מערכת כשרות שמפקחת על כך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

סבון והכשרת כלים – מענה לתגובות

מאז שנטען כאן, לפני שלושה שבועות, שהעובדה שהכלים אינם בולעים ופולטים כיום נובעת מהמצאת הסבון, ושיש לזה השלכות הלכתיות – התקבלו תגובות רבות • הטענה אינה סותרת את ההלכה המקובלת, מכיוון שחכמים כבר התירו כלים שגוי בדק אותם בפועל ואמר שלא מורגש בהם טעם • גם פרסום הטענה אינו סותר את המקובל בהלכה, וההתייעצות עם הציבור הרחב מחדדת את הלימוד בבית המדרש • מכתב מכימאי מסביר: השינוי המשמעותי בשימוש בסבון, שהפך את הסרת השומנים ליעילה הרבה יותר, אירע לפני פחות ממאה שנה

תמצית הטור הקודם בנושא

בלימוד יש שני חלקים: האחד – דקדוק בשיטות הראשונים והאחרונים, שהוא עניין לתלמידי חכמים, והשני – סברות כלליות וידיעות מחכימות ממדעי הטבע והחברה. בזכות הצגת הדברים בפני הציבור הרחב, שמורכב גם מתלמידי חכמים וגם מחכמים בתחומים שונים, בית המדרש מתרחב והלימוד מתעשר מאוד

בטור שהתפרסם בפרשת מטות ביארתי בקצרה את סוגיית הכשרת הכלים, תוך התמודדות עם השאלה המרכזית שעלתה בדור האחרון: מדברי התלמוד והפוסקים משמע שכלי מתכת בולעים ופולטים טעמים, ואילו בפועל איננו חשים פליטת טעם מכלי מתכת. היו שרצו לטעון בעקבות זאת שכלי המתכת כיום פטורים מהכשרה, ובמאמר ביארתי שחובת ההכשרה אינה תלויה בהרגשת הטעמים, אלא בכל אופן אסור להשתמש בכלי שהשתמשו בו באיסור בלא הכשרה בהתאם לאופן שבו השתמשו בו באיסור: אם השתמשו בו בצונן – הכשרתו בשטיפה בצונן, אם בבישול – הכשרתו בהגעלה, אם באש כשיפוד – הכשרתו בליבון.

אומנם מכיוון שידוע לנו בוודאות שלאחר שמנקים כלי מתכת הוא אינו פולט טעמים, בדיעבד אם בישלו בטעות מרק בסיר טרף, למרות שהסיר חייב הכשרה בהגעלה, המרק כשר. בנוסף לכך, בכל המחלוקות בעניין נ"ט בר נ"ט וחריף, בכלי מתכת, סירים וסכינים, יש להורות כשיטת המקילים, הואיל ובפועל כלי המתכת אינם פולטים טעם מורגש.

על הכשרת הכלים הגיעו עשרות שאלות, קושיות ותגובות מלומדות, שניתן לחלקן לשלושה תחומים:
א) על ההלכה עצמה;
ב) על העלאת הסוגיה המורכבת, שאמורה להיות נחלתם של הרבנים, בפני הציבור הרחב;
ג) על ביאור המציאות.
אשתדל לענות על השאלות.

ההלכה

רבים סוברים שגם אם כלי טרף אינם פולטים טעם, אם הם בני יומם הם אוסרים את המתבשל בהם, וכפי ההלכה המבוארת בשולחן ערוך (יורה דעה צג, א). וכן יש לחשוש בנ"ט בר נ"ט, היינו שיוצאי אשכנז סוברים שאם בישלו בכלי בשרי בן יומו מאכל פרווה אסור לאוכלו עם חלב, מפני טעם הבשר שנכנס בפרווה (רמ"א צה, ב).

אולם נראה יותר שההלכות הללו נאמרו למקרים שלא ניתן לברר את הטעם, ואילו כאשר ידוע לנו שאין שם טעם – אין כלי טרף אוסר את המתבשל בו, ואין כלי בשרי הופך מאכל פרווה לבשרי. הראיה מכך שהיו סומכים על קפילא, היינו גוי מומחה, שאם אמר שאין בתבשיל טעם טרף מותר לאוכלו (חולין צז, א-ב). אומנם מפני חששות שונים נוהגים שלא לסמוך על קפילא (רמ"א צח, א), אולם כל זה במקרה מסוים, ואילו כאשר ידוע לכול שאין מרגישים טעם – גם הרמ"א מסכים שאין שום איסור (תשובות הרמ"א נד; מהרש"ם ג, שעז). כדי להתחזק בדבר, לפני כמה שנים ביקשתי מתושבי היישוב ושומעי השיעורים לבחון האם מישהו יכול להרגיש בתבשיל את טעם התבשיל הקודם. מאות אנשים בדקו זאת במשך כמה שנים, ולא נמצא אחד שניקה כמקובל והרגיש את הטעם הבלוע בכלים. אומנם היו אחדים שדיווחו על עקבות של טעמים, אבל התברר שזה היה מפני שלא ניקו היטב. גם המחקרים המדעיים מאששים עובדה זו.

הלכה זו עומדת בפני עצמה, גם בלא שנדע להסביר את השינוי בין הכלים בימי חכמים ובימיהם של הראשונים והאחרונים ובין הכלים בימינו.

אומנם אם בישלו בזדון בכלי שצריך הכשרה, למרות שאינו פולט טעם, התבשיל אסור על המבשל ועל מי שבישל בעבורם, כפי שהורו ראשונים ואחרונים רבים. אף שיש מקילים, נראה לענ"ד שנכון להחמיר בזה כדי לחזק את חובת הכשרת הכלים.

הצגת הסוגיה בפומבי

היו שטענו שאין נכון להציג בעיתון עממי סוגיה חמורה שאמורה להיות נידונה בין הרבנים, במיוחד כאשר מדובר במסקנות שנראות כשונות במקצת מהמקובל (הן לחומרה, בחידוש שכלים חייבים הכשרה גם אם אינם פולטים טעם ובכלל זה כלי זכוכית, והן לקולא בנ"ט בר נ"ט). ויש שטענו שהיה צריך לקיים על כך דיון בין תלמידי חכמים תחילה.

תשובות רבות לכך, ואזכיר אחת. בלימוד יש שני חלקים: האחד – דקדוק בשיטות הראשונים והאחרונים, שהוא עניין לתלמידי חכמים, והשני – סברות כלליות וידיעות מחכימות ממדעי הטבע והחברה. בזכות הצגת הדברים בפני הציבור הרחב, שמורכב גם מתלמידי חכמים וגם מחכמים בתחומים שונים, בית המדרש מתרחב והלימוד מתעשר מאוד. כך יוצא בפועל שבסוגיות רבות אני משתף את הציבור, ועל ידי התגובות של תלמידי חכמים, מדענים ואנשים שונים בעלי סברה, אני חוזר לעיין בדברים יחד עם תלמידי חכמים מהישיבה, וכך הסוגיה חוזרת ומתלבנת היטב. בהמשך אצטט מכתב מחכים שקיבלתי בזכות שיתוף הציבור בסוגיה.

המציאות

השאלה מהמציאות גדולה: ברור שחכמים וכן הראשונים והאחרונים התייחסו לכלי מתכת כבולעים ופולטים טעמים, ואין צל של ספק שכך חשו בפועל. מנגד, ממה שידוע לנו כיום, כלי מתכת וזכוכית אינם בולעים ופולטים טעמים, מפני שמולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין החלקיקים שמהם המתכות מורכבות. יש למדנים שחיים בנחת עם שאלות כאלה, אולם בעיני האנשים הרגילים, שאלה כזו תובעת מהלומדים לעיין ולבאר את דברי חכמים ואת ההלכה בהתאמה למציאות שעליה דיברו.

יש שביארו שהמתכות כיום מורכבות מחומרים שונים ולכן אינן סופגות טעמים, ואילו המתכות שהיו בימי חכמים היו פחות משוכללות וחלקיקי טעם חלחלו לתוכן. יש שהסבירו שאומנם לתוך המתכת עצמה גם בעבר חלקיקי טעם לא יכלו לחדור, אבל לפי מצב תעשיית המתכות בעבר היציקה לא הייתה אחידה ושלמה, ולכן חדרו חלקיקי טעם לחללים שנותרו במתכת. אגב, הסבר זה נשמע קצת יותר הגיוני, ועדיין לא מספיק, שכן חכמים אמרו שהטעמים הבלועים יכולים להיות חזקים כשיעור נפח דופן הכלי. לכן נטיתי להסבר שעיקר הטעמים יצאו ממה שהיה דבוק לכלי, והשינוי העיקרי שהתחולל בדורות האחרונים הוא שרק לפני כמאתיים שנה נמצאה בצרפת השיטה לייצור תעשייתי של דטרגנט, שהוא חומר הבסיס לסבון. בתהליך הדרגתי השימוש בו נעשה נפוץ, עד שלפני כמאה שנה התחילו לייצר בגרמניה גם סבון כלים נוזלי, שבתוך עשרות שנים השימוש בו נעשה נפוץ בכל העולם.

על הסבר זה הקשו בצדק: מדוע, אם כן, רק בחמישים השנים האחרונות החלו לחוש שהכלים אינם פולטים טעם ולא לפני מאתיים שנה? תשובה לכך, בתוספת הסבר מחכים, זכיתי לקבל מיצחק יפין מקדומים, כימאי שבמשך שנים עסק בניהול מעבדה לייצור מוצרי ניקיון, שיחד עם אשתו יהודית, שהיא מורה לכימיה, השתדלו לבאר את הסוגיה בשפה פשוטה יחסית.

מכתב מיצחק יפין

תודה ויישר כוח לרב על מאמרו בנושא דיני בליעת כלים. ברשות הרב, יש לי הערות הנוגעות למינוח ולדיוק המדעי. הן אינן נוגעות למסקנות המעשיות וההלכתיות.

תמצית הטיעון: הסבון ידוע מזה אלפי שנים כחומר בעל תכונות ניקוי והסרת שומנים, אך לא ברמה מספקת. נכון שבשנת 1790 גילה לבלאן דרך תעשייתית לייצור תחליף לאפר, שהביאה לגידול ניכר בשימוש בסבון ואפשרה את ייצורו התעשייתי ההמוני, אך היעילות בהסרת שומנים עדיין לא השביעה רצון. פריצת הדרך המשמעותית אירעה בשנות השלושים של המאה העשרים, עם פיתוחם של חומרי ניקוי סינתטיים שהיו הרבה יותר אפקטיביים. נראה לי שהרב כיוון להתפתחות זו מלפני כמאה שנה, ולאו דווקא להמצאת הסבון, שכאמור איננה חדשה.

הרחבה: הקושי בהסרת שומנים נובע מתופעה ידועה – מים אינם מתערבבים עם שמן. ואולם ישנם חומרים המאפשרים חיבור בין מים לשמן. חומרים אלה נקראים "חומרים פעילי שטח". סוד הפעולה של חומרים אלה נעוץ במבנה המולקולות שלהם: למולקולות של חומרים אלה יש שני צדדים – צד אחד דומה למים ומסוגל להתחבר למים, וצד שני דומה לשמן ומסוגל להתחבר לשמן. כך מסוגלות מולקולות אלה לחבר מים לשמן ולשטוף אותו (יש הקוראים לחומרים אלה "דטרגנטים", אך המונח חומרים פעילי שטח מדויק יותר מבחינה מדעית).

כבר לפני אלפי שנים היה ידוע שכאשר מבשלים שמן עם אפר מתקבל סבון, שהוא חומר שמסוגל לנקות ולהסיר שומנים. היום ידועה גם הסיבה: בעת שמבשלים שמן עם אפר, נוצרת מולקולה חדשה המכילה שארית מן השמן. שארית שומנית זו היא הצד של המולקולה אשר מסוגל להתחבר לשמן. למולקולה זו מתווסף גם חלק שדומה למים ומסוגל להתחבר למים, ולכן הסבון מתפקד כחומר פעיל שטח, אם כי, כאמור, לא הכי אפקטיבי.

הכימיה המודרנית פיתחה דרכים לסינתזה של חומרים פעילי שטח מלאכותיים. חומרים אלה מאפשרים חיבור הרבה יותר חזק בין שמן ומים, וניתן לייצר מהם חומרי ניקוי הרבה יותר אפקטיביים. ראוי לציון החומר הסינתטי הראשון, Alkyl Benzene Sulfonate, אשר משמש עד היום כמרכיב עיקרי בנוזלים להדחת כלים ובחומרי ניקוי אחרים (בשנות השישים נעשה בו שינוי קטן מטעמים של איכות הסביבה).

תמצית ההסבר הנראה לעת עתה

השינוי שחל ביחס לכלים הוא ראשית כול בקלות שבה אנחנו מנקים כיום את הכלים, שכן הסבון כיום איכותי וזול, ויש לנו מים זורמים בכל בית, וכך יוצא שכל כלי שניקו כמקובל אינו פולט טעמים. לעומת זאת, בעבר, גם כאשר התאמצו לנקות את הכלים, מכיוון שהסבון היה יקר מאוד וגם לא כל כך יעיל, ובנוסף לכך לא היו מים זורמים בבתים, כמעט תמיד נותרה דבוקה לכלים שכבה דקה של שיירי מאכלים שטעמם מרוכז, הואיל ונוזליהם התאדו. השינוי השני, שגם לו יש משקל רב, הוא שבעבר בדרך כלל פני המתכת היו מחוספסים, ולכן היה קשה יותר לנקותם, ואילו כיום תעשיית המתכת השתכללה מאוד ופני המתכת חלקים בדומה לזכוכית וקל יותר לנקותם. ובוודאי שאין בהם חרירים שלא התמלאו ביציקה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תשעה באב שנדחה ליום ראשון

מעוברות ומיניקות נוהגות בתשעה באב דחוי כמו בצומות הקלים, וכל קושי פוטר אותן מלצום • במהלך השבת אין לבטא אבלות, אך משקיעת החמה יש להימנע ממה שאינו הכרחי מצד השבת – נשארים בבגדי שבת, אבל לא אוכלים • בצאת השבת מבדילים בדיבור כדי שיהיה מותר לעשות מלאכה, ובצאת הצום מבדילים על הכוס כדי שיהיה מותר לאכול ולשתות • חולה שאוכל בתשעה באב צריך להבדיל • כחלק מעבודת האהבה והתיקון בימים אלה, ראוי גם להכיר את דמותו של הרב יצחק גינזבורג ולהעמיק בהבנת עמדותיו, שהן רחוקות ממה שטוענים נגדו

מעוברות ומיניקות

משקיעת החמה ועד זמן צאת השבת זהו זמן משותף לשבת ולצום. במשך זמן זה אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת, ומנגד החל משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה

ככלל מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מהצומות הקלים, כדוגמת י"ז בתמוז ועשרה בטבת. אולם כאשר צום תשעה באב נדחה, כמו בשנה זו, שנת תשע"ט, חובת צום תשעה באב דומה יותר לצומות הקלים. אומנם מפני חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי מוטב שגם מעוברות ומיניקות יצומו, אבל בכל קושי שהוא הן פטורות, למרות שאינן חולות.

בפועל יוצא שכ-90 אחוזים מהמעוברות וממי שמיניקות הנקה חלקית אינן צריכות לצום. מי שמניקות הנקה מלאה או קרוב למלאה אינן צריכות לצום, כדי שלא יתמעט חלבן.

ערב תשעה באב בשבת

כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות: אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, יושבים על הקרקע ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו (פניני הלכה זמנים ט, א-ג).

אבל כאשר ערב תשעה באב חל בשבת אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת.

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. זאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר יום ומתחיל יום חדש – בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים, ולכן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה ונקרא "בין השמשות". ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים, וזה זמן צאת השבת שמופיע בלוחות וכולל גם את תוספת השבת. יוצא אם כן שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת זהו זמן משותף לשבת ולצום. במשך זמן זה אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת, ומנגד החל משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה השלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (ירושלים: 19:33, תל אביב: 19:31, חיפה: 19:34, באר שבע: 19:29). אין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה (פניני הלכה זמנים ט, ד).

כמו כן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות – ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת (שם).

החלפת בגדים ונעליים

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד זמן צאת השבת (כ-35 דקות אחר השקיעה). בזמן זה צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך מסירים את הנעליים, פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חיוב לנעול נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים אותן בשקיעת החמה. אבל אם יהיו בקרבת האדם אנשים שירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל – יהיה בכך איסור, ולכן המנהג הרווח הוא להסיר את הנעליים לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית שבצאת השבת כרבע שעה אחרי זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם, להחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל יין

בכל שבת אנו מבדילים בדיבור ומבדילים על כוס יין. ההבדלה בדיבור, שמתקיימת באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית או באמירת "המבדיל בין קודש לחול", מתירה עשיית מלאכה, וההבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה. מכיוון שבמוצאי השבת הזאת מתחיל הצום, אי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר צום תשעה באב, והיא זו שתתיר את האכילה במוצאי הצום. במוצאי השבת, בעת כניסת הצום, מקיימים את ההבדל בדיבור על ידי אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר מכן מותר לעשות מלאכה (פניני הלכה זמנים ט, ה).

ברכה על הנר

מברכים על הנר במוצאי השבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחרי תפילת ערבית ולפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות.

גם נשים מברכות על הנר. אם הן בבית הכנסת – ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן, ואם הן בבית – ידליקו נר ויברכו עליו (ע' פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה בסוף הצום

בסוף הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות, על הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס.

הבדלה לחולה שצריך לאכול

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל חובה עליו להבדיל על הכוס. אם אפשר, עדיף שיבדיל על "משקה מדינה", כלומר על בירה לבנה שיש בה אלכוהול. אם אין בירה לבנה אפשר להבדיל על קפה, שלדעת רבים גם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). אם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו (בערך 40 מיל).

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה

נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לומר את ברכת הלבנה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה.

רבים נוהגים לומר קידוש לבנה מיד אחרי תפילת ערבית שבסוף הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שעדיין לא נמצאים כל כך בשמחה, שעוד לא הספיקו לשתות ולאכול, לרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. לכן, כשאפשר, עדיף לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים אחרי צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. אבל במקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, יאמרו אותו מיד אחר הצום.

אבלות ביום שלאחר הצום

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. אומנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג חלק מיוצאי ספרד האיסור נמשך כל היום, ולמנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי אשכנז עד חצות היום בלבד.

בנוסף לכך, רבים מיוצאי אשכנז וספרד נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לא לכבס או ללבוש בגדים מכובסים ולא לשמוע מוזיקה בי' באב, ויש מחמירים בזה עד חצות. ויש שאינם מחמירים בזה כלל.

אבל השנה, שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומיד לאחר הצום מותר להתרחץ במים חמים, לכבס בגדים, ללבוש בגדים מכובסים ולשמוע מוזיקה רגילה. אומנם רבים נוהגים להימנע במוצאי הצום מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום אין ראוי מיד לאחריו לשמוח בבשר ויין. ויש מקילים גם באכילת בשר ושתיית יין במוצאי צום שנדחה (פניני הלכה זמנים י, כ).


להרבות אהבה, העמקה ותיקון

אחת מדרכי התשובה והתיקון המתאימות לצום תשעה באב היא להרבות אהבה. היו שטענו כלפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א שהוא תומך בפעולות אלימות בניגוד לחוק כדי להרתיע את האויבים הערבים, או שהוא תומך בכפייה כדי להשליט את חוקי התורה על הציבור. למי שמכיר אותו ידוע שזו אינה עמדתו, אולם לצורך מי שאינו מכיר, להלן עמדתו הרשמית בעלון 'גל עיני' שפורסמה בחודש אלול תשע"ה:

"הנביא זכריה אומר: 'לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאו-ת', שינוי מהותי לא יבוא בדרך כפייה או אלימות אלא בכוח הרוח – בהבאת דבר ה' לעם ולעולם בפנים מאירות ופנים מסבירות, כך שיעורר את ההסכמה ברצון טוב של הציבור הרחב. הבאת מסרי התורה למציאות באופן כזה דורשת לא להסתפק בפן ההלכתי של התורה אלא גם העמקה רבה בשורשי הדברים שבפנימיות התורה. בפרט, תורת החסידות מדריכה כי מי שרוצה להביא לתיקון וגאולה צריך להתמקד בבניין העתידי הרצוי ולא בהרס של הקיים. המאבק על הדמות הציבורית שלנו צריך להיעשות בעיקר בהסברה ובחינוך. אין מקום לפעולות אלימות של יחידים. ככלל התגובה ביד קשה ותקיפה כלפי אויבי ישראל היא תפקידם של כוחות הביטחון, חוץ מאשר במקרים של פיקוח נפש בהם נדרשת הגנה עצמית (כקביעת חז"ל 'הבא להורגך השכם להורגו')".

האם דיני בליעת כלים השתנו?

מחקרים רבים הוכיחו מעל לכל ספק כי כלי המתכת והזכוכית אינם בולעים טעמים, מה שהעמיד בשאלה את הלכות הכשרת כלים אשר מבוססות על ההנחה שהכלים בולעים טעמים ופולטים אותם • ההלכה אינה משתנה, וגם כלי המתכת לא השתנו, אבל מסתבר שהמצאת הסבון שינתה את המציאות • מהפוסקים מוכח שבליעת הטעם נבעה משכבת הלכלוך שהייתה מצטברת על הכלים, וכיום השימוש הרווח בסבון מונע זאת • לאור זאת, כל יסודות דיני הכשרת כלים נותרו במקומם, ורק בדינים שתלויים בפועל בבליעת הטעם – הדין השתנה

יסוד מצוות הכשרת כלים

בעבר, למרות ששטפו את הכלים היטב, ואף נעזרו בחומרים שונים כאפר ובורית שפעולתם דומה לפעולת הסבון, כמעט תמיד נותרו דבוקים לדפנותיהם שיירים מהמאכלים שהתבשלו בהם. לטעמים אלו קראו טעמים בלועים, הואיל ונעשו לאחד עם הדפנות וטפלים להם

לפני שלוש שנים שיתפתי את הקוראים בבירור סוגיה הלכתית חשובה ומורכבת שהתעוררה בדור האחרון, ועתה אחזור לסכמה בקצרה עם עיקר מסקנותיה להלכה.

לאחר שישראל ניצחו את מדיין ושללו מהם שלל, נצטוו להכשיר את הכלים כדרך שימושם – "כבולעו כך פולטו": כלים ששימשו לבישול – הכשרתם בהגעלה, וכלים ששימשו לצלייה או אפייה – בליבון. שנאמר: "זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' את משה. אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת את הברזל את הבדיל ואת העופרת. כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש… וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים" (במדבר לא, כא-כג).

ביסוד המצווה ביארו חכמים שטעם התבשיל המתבשל בכלי נבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, הטעם הטרף ייצא מהדפנות וייבלע במאכל הכשר. והורו חכמים שהואיל ואיננו יודעים כמה טעם בלוע ודבוק בדפנות ומהי עוצמתו, יש להחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור. מכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי הדפנות, יוצא שבכל עת שיבשלו מאכל בתוך סיר שבלע טעם איסור, כל מה שיתבשל בסיר ייאסר. כן הדין גם לגבי סיר שבישלו בו חלב ואחר כך בשר, שהואיל ואין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות שבלעו חלב, תבשיל הבשר נאסר. כדי שאפשר יהיה לבשל בסיר שנטרף, צריכים להכשיר אותו כדרך שימושו – "כבולעו כך פולטו" (עבודה זרה עד, ב; עו, ב).

נפסקה הלכה כרבי שמעון, שאם עברו על הסיר הטרף עשרים וארבע שעות, בדיעבד התבשיל שבישלו בו לא נאסר, מפני שלאחר יממה הטעם הבלוע בכלי נעשה פגום, וטעם פגום אינו אוסר את התבשיל. אבל לכתחילה אסור להשתמש בכלי בלא הכשרה (שו"ע יורה דעה קכב, ב).

השאלה הגדולה בימינו

בדורות האחרונים התברר מעל לכל ספק, על פי ניסיונם של אנשים רבים שבחנו זאת במטבחם הביתי, וכן על פי מחקרים מדעיים, שכלי מתכת כמו כלי זכוכית אינם בולעים טעמים וממילא גם אינם פולטים אותם. כלומר, אם יבשלו חלב בסיר, וינקו את הסיר היטב ויבשלו בו בשר, לא ירגישו בבשר שום טעם של חלב. וכן אם יבשלו בשר טרף, ינקו את הסיר היטב ומיד אחר כך יבשלו בו תבשיל ירקות, לא ירגישו בירקות שום טעם מן הבשר הטרף.

לכאורה, מכיוון שחובת הכשרת הכלי היא כדי להוציא את הטעמים שנבלעו בו, אחר שהתברר שכלי מתכת וזכוכית אינם בולעים טעמים – בטלה מצוות התורה להכשיר אותם לאחר שבישלו בהם טרף. אולם מנגד, הרי למדנו בתורה במפורש שמצווה להכשיר כלי מתכת?

האם המתכות השתנו?

בתחילה העליתי השערה: אולי המתכות השתנו, ובעבר היו פחות דחוסות ואטומות ולכן בלעו טעמים, כפי שהחרס והעץ בולעים טעמים. אולם התברר שהמתכות לסוגיהן הן חומרים מוכרים שלא השתנו, ושלא כמו חרס ועץ שיש בהם נקבוביות שחומרים נושאי טעם יכולים לחדור דרכן אל תוך עובי הכלי, אל תוככי המתכת חומרים נושאי טעם אינם יכולים להיכנס, שכן מולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין החלקיקים שהמתכות מורכבות מהם.

אם כן, חזרה השאלה: כיצד ייתכן שחכמים אמרו שכלי מתכת פולטים טעמים מהתבשיל הקודם שבישלו בהם, ואילו כיום איננו מרגישים בכך כלל?

השינוי – מהמצאת הסבון

לאחר המשך עיון, התברר שהשינוי שהתרחש בדורות האחרונים הוא ביכולת שלנו לנקות את הכלים. רק לפני מעט יותר ממאתיים שנה (1790) גילה ניקולה לבלאן הצרפתי את השיטה לייצור דטרגנט, שהוא חומר הבסיס לסבון, שבכוחו למוסס שומנים ולכלוך ולהסירם. בתהליך הדרגתי השימוש בסבון נעשה נפוץ, עד שלפני כמאה שנים התחילו לייצר בגרמניה גם סבון כלים נוזלי, שבתוך עשרות שנים השימוש בו נעשה נפוץ בכל העולם.

כלומר, בעבר, למרות ששטפו את הכלים היטב, ואף נעזרו בחומרים שונים כאפר ובורית שפעולתם דומה לפעולת הסבון, כמעט תמיד נותרו דבוקים לדפנותיהם שיירים מהמאכלים שהתבשלו בו. לטעמים אלו קראו טעמים בלועים, הואיל ונעשו לאחד עם הדפנות וטפלים להם. בנוסף לכך, פני המתכת רצופים חרירים קטנטנים (שניתן לראותם במיקרוסקופ) וחומרים נושאי טעם יכולים להיכנס בהם, והם יכולים להיחשב כבלועים ממש במתכת אף שאינם חודרים לתוך עובייה. בימי קדם, פעמים רבות כלי המתכת היו מחוספסים יותר, והחרירים שבדפנותיהן היו יותר גדולים.

בכל אופן, כל עוד לא השתמשו בסבון, גם לאחר ניקוי רציני, כמעט תמיד נותרה על דופן הכלי שכבה דקה של שיירי מאכל שהעבירה טעמים. ומכיוון שהנוזלים שבשכבה זו התאדו, חומרי הטעם נותרו שם בריכוז גבוה, עד ששיערו חכמים לפי המציאות שלעיתים טעמם שקול כנגד עובי הדפנות. והואיל ומדובר בשכבה דקה שחשופה לאוויר, היו עוברים עליה בקצב מואץ תהליכים ביוכימיים של ריקבון, עד ששיערו חכמים שאם הכלי אינו בן יומו כבר ברור שהטעמים שדבקו ונבלעו בדפנותיו נפגמו.

ראיות מהפוסקים

לאחר הבנה זו מצאתי בעזרת הרב מאור קיים שליט"א, שבעצם כך עולה מדברי הראשונים, שכתבו במפורש שבעת הגעלת כלים יוצאת זוהמה רבה מהכלי למים עד שהם נעשים סמיכים. הרי שהתכוונו לשומנים שהיו דבוקים בדופנות הכלים, שהמים הרותחים מוססו אותם עד שהתערבו במים. לכן כתב הרא"ה שלא להגעיל כלים רבים באותם המים, מחשש "שתרבה הזוהמא ויבטל כוח המים ותעבור צורת המים…" (בדק הבית ד, ד), וכך כתב הר"ן, שאין להגעיל הרבה כלים במים "עד שנשתנה צורת המים מחמת פליטת הכלים, דהוה ליה (שהרי הוא) מגעיל ברוטב…" (חולין מד, א, בדפי הרי"ף), וכן מבואר בעוד ראשונים רבים. כיום המים אינם משתנים מפני שמנקים את הכלים בסבון.

חובת ההכשרה נותרה במקומה

לאור זאת, החובה להכשיר כלי מתכת ששימשו לטרף נותרה במקומה, שהואיל וגם בעבר המתכות לא בלעו טעמים ממש לתוכן, הרי שחיוב הכשרתן הוא מפני שבעת שהשתמשו בהן בטרף הטעמים דבקו בדפנותיהן. וכשם שחובה להכשיר כלים גם לאחר יממה, למרות שהטעמים הדבוקים בהם כבר נפגמו ואינם אוסרים, כך גם חובה להכשיר כלים לאחר שהסירו מהם את כל שיירי המאכל עם סבון.

אם נתעמק בדברי הראשונים, נמצא שנחלקו אם חיוב ההכשרה אחר ניקוי כמו אחר יממה הוא מהתורה או מדברי חכמים. לשיטת הסוברים "טעם כעיקר מדרבנן" (רמב"ם, רמב"ן, רא"ה, ר"ן, נמוק"י, ריטב"א ועוד), מכיוון שהטעמים שנבלעו ונדבקו בכלים אינם אוסרים מהתורה, הרי שחיוב ההכשרה מהתורה הוא גם לאחר שהטעמים נפגמו או הוסרו, וכפי שכתב רמב"ן שהכשרת הכלים "משום מעלה" כדוגמת המצווה להטביל כלים שיהודי קנה או קיבל מגוי (רא"ה בדק הבית ד, א). ולדעת הסוברים "טעם כעיקר דאורייתא" (בה"ג, תוספות, ר"ת, תרומה, רז"ה, ראב"ד, רא"ש ועוד), לאחר שהטעם הוסר או נפגם חיוב ההכשרה מדברי חכמים.

ההלכה בדינים התלויים בטעם

על פי ביאור זה, כל יסודות דיני הכשרת כלים נותרו במקומם, ורק בדינים שתלויים בפועל בטעם – הדין השתנה. לדוגמה, אם טעו ובישלו בסיר טרף מאכל כשר, כשם שאם עברה על הסיר יממה מאז שבישלו בו מאכל טרף – המאכל שבישלו בו כשר, כך גם אם ניקו אותו עם סבון, למרות שלא עברה יממה מאז בישול הטרף – המאכל שבישלו בו כשר.

אומנם אם עשו זאת בזדון, כלומר ידעו שהסיר צריך הכשרה ואף על פי כן בישלו בו מאכל כשר, מדברי חכמים המאכל שבישלו בו אסור על כל מי שהתבשיל התבשל בשבילו, למרות שבפועל הסיר לא פלט טעמים אסורים לתבשיל. אומנם יש אחרונים שהקלו גם למבשל בזדון (תפארת למשה, מהר"ם שיק, אג"מ ועוד), אולם למעשה יש להחמיר, כפי שכתבו ראשונים ואחרונים רבים (ביניהם רשב"א, ריטב"א, רדב"ז, כנה"ג, פמ"ג, בית שלמה, זב"צ).

בישול פרווה בכלי בשרי (נ"ט בר נ"ט)

כידוע, נחלקו הראשונים בשאלה האם מותר לבשל בסיר בשרי מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך (דין זה נקרא נ"ט בר נ"ט דהיתרא). על פיהם נוסדו שלושה מנהגים:
א) מנהג חלק מיוצאי ספרד, שמותר לכתחילה לבשל בכלי בשרי בן יומו תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב.
ב) מנהג רוב יוצאי ספרד, שלכתחילה אין להכין בקדירה בשרית תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב, אבל אם הקדירה הבשרית אינה בת יומה, אפשר לבשל בה מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב.
ג) למנהג יוצאי אשכנז, גם בשעת הצורך אין אוכלים מאכל פרווה שבושל בקדירה בשרית בת יומה עם חלב, ורק בדיעבד אם התערבו, מותר לאוכלם. ואם הקדירה הבשרית אינה בת יומה, בשעת הצורך מותר לאוכלו עם חלב.

לפי מה שלמדנו, כל זה אמור בכלי חרס שבולעים טעמים לתוכם, או בכלי מתכת שלא נוקו היטב עם סבון. אבל בכלי מתכת שנוקה עם סבון, בני כל העדות יכולים לנהוג כשיטה המקילה.

דין חריף

כיוצא בזה נחלקו הראשונים לגבי מאכל חריף. יש אומרים שהחריפות מעצימה את הטעמים, ולכן אם בישלו או חתכו מאכל חריף בכלי בשרי המאכל נעשה בשרי, ונהגו לחשוש לשיטתם (שו"ע צו, א). אולם כיום כשמנקים את הכלים עם סבון, יש להורות כדעת המקילים, שאם בישלו או חתכו מאכל פרווה חריף בכלי בשרי נקי ממתכת או זכוכית – המאכל נותר פרווה, ואפשר לאוכלו עם המין השני וכן להפך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האסור והמותר בשלושת השבועות

י"ז בתמוז: מיניקות ומעוברות פטורות מהצום, וכן חולים שצריכים לשכב במיטה • חולשה וכאב ראש הם תופעה טבעית בצום ולא סיבה לפטור, אך מי שעשוי לחלות – פטור כמו חולה • אפשר לבלוע תרופות בלי מים, וגם גלולות עם קפאין למי שצריך • חיילים בפעילות מבצעית אינם צמים, וחיילים באימון חייבים לצום • איזה סוג מוזיקה אפשר לשמוע בשלושת השבועות • מה אסור לקנות בשלושת השבועות ובתשעת הימים • מותר לטייל עד ראש חודש אב, תוך שמירה יתרה על כללי הזהירות

מיניקות ומעוברות בצומות הקלים

מעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים (שנמשכים ביום בלבד), מפני שכאשר ישראל קיבלו על עצמם לצום בצומות הקלים, לא קיבלו זאת על מעוברות ומיניקות, מפני שהצום קשה להן יותר. אומנם באשכנז נהגו רבות מהמעוברות והמיניקות להחמיר על עצמן ולצום גם בצומות הקלים, אולי מחמת הגזירות הקשות שסבלו באשכנז, אולם כיום גם יוצאות אשכנז מעוברות ומיניקות נוהגות שלא לצום בצומות הקלים (פניני הלכה זמנים ז, ח).

השנתיים שאחר הלידה

יש אומרים שדין מינקת הפטורה מהצומות הקלים חל על כל מי שלא עברו 24 חודשים מלידתה, שזה משך זמן ההתאוששות השלמה מהלידה (מהרש"ם ויחווה דעת א, לה). ולדעת רוב הפוסקים, כל אישה שפסקה להניק חייבת להתענות בצומות הקלים, וכן המנהג הרווח. והרוצה להקל יש לה על מי לסמוך. וכן מי שחשה חולשה, אף שאינה נחשבת לחולה ממש, רשאית להקל (שם ז, ח, 11).

חולים פטורים

לגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה

כשתיקנו הנביאים והחכמים את הצומות בעקבות החורבן, תיקנום לאנשים בריאים, אבל על החולים לא גזרו לצום (שלא כמו צום יום הכיפורים שהוא מהתורה, ורק מי שהצום עלול לסכן את נפשו פטור ממנו).

ככלל, מי שכאביו או חולשתו אינם מאפשרים לו להמשיך בשגרת חייו והוא נאלץ לשכב על מיטתו – נחשב חולה. לדוגמה, החולים בשפעת או באנגינה ומי שחומו גבוה – פטורים מהצום.

אומנם כמעט כל אדם סובל בצום מכאב ראש וחולשה, ולאנשים רבים קל יותר בצום לשכב במיטה מאשר להמשיך לתפקד, ולעיתים הרגשת המעונה אף קשה מהרגשת אדם שחולה בשפעת. אולם תחושה זו אינה נחשבת כמחלה אלא כתחושה טבעית של צום, שתחלוף שעות ספורות לאחר הצום. ולכן דווקא חולה שנאלץ לשכב על מיטתו מחמת מחלתו פטור מהצום, אבל מי שסובל מהצום עצמו אינו נפטר מהתענית. רק מי שנחלש כל כך מחמת הצום, עד שיצא מגדר מעונה המצטער מחמת התענית והתחיל להיות חולה – פטור מן הצום.

וכן אדם חלש או זקן מאוד שמצטער בצום וחושש שאם יתענה ייחלש ויחלה, פטור מן הצום. וכן חולה שהתרפא אבל עדיין מרגיש חולשה, וחושש שאם יתענה תחזור מחלתו – פטור מהצום.

וכן כל אדם שיודע שאם יצום עלול לחלות – פטור מהצום. למשל, מי שסובל מאולקוס פעיל או מיגרנה חזקה פטור מהצום, מפני שהצום עלול לעורר את מחלתו. גם חולה בסוכרת שנאלץ לקחת אינסולין פטור מהצום, ופעמים שחולי סוכרת אף פטורים מצום יום הכיפורים. גם מי שסובלים מאבנים בכליות, שצריכים לשתות הרבה מים, פטורים מהצום. מי שסובל מלחץ דם גבוה אינו נחשב חולה ויכול להתענות, אלא אם כן קיבל הוראה רפואית אחרת. ובכל מקרה של ספק יש לשאול רופא ירא שמיים (שם ז, ז).

בליעת תרופות

חולים שצריכים ליטול תרופות באופן קבוע, כמו מי שהחל ליטול אנטיביוטיקה או חולים כרוניים אחרים, צריכים להמשיך ליטול את התרופות גם בימי הצום. יש לבלוע אותן בלא מים, ואין בכך חשש, מפני שבכל התרופות כמעט, כולל אנטיביוטיקה, לא ייגרם נזק למי שיבלע אותן בתענית בלי מים. מי שאינו יכול לבלוע תרופה בלי מים – יערב במים טעם מר, עד שלא יהיו ראויים לשתייה, ובעזרתם יבלע את הגלולה.

כדורים נגד כאב ראש

רבים רגילים לשתות כמה כוסות קפה ביום, ובצום הם סובלים מכאבי ראש חזקים. כדי למנוע זאת רצוי שיצטיידו בגלולות שיש בהן קפאין (יש גלולות של אקמול ודקסמול וכיוצא בהם עם קפאין), ויבלעו אותן בצום בלא מים, וכך יוכלו לקיים את הצום בלא כאבים קשים.

זמני הצום

הצומות הקלים מתחילים בעלות השחר ומסתיימים בצאת הכוכבים. השנה הצום מתחיל
בירושלים ובבאר שבע ב-4.15 ונגמר ב-20.12.
בתל אביב ובחיפה הצום מתחיל ב-4.16 ונגמר ב-20.15.

כל זה לפי החישוב שעלות השחר הוא כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק, וצאת הכוכבים כשהחמה 6.2 מעלות מתחת לאופק. אומנם יש חולקים וסוברים שעלות השחר כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק, וצאת הכוכבים כשהיא 4.8 מעלות מתחת לאופק, ואזי הצום מתחיל כ-7-8 דקות מאוחר יותר, וגם נגמר כ-7-8 דקות מוקדם יותר. אף שמעיקר הדין מכיוון שהצום מדברי חכמים אפשר להקל, כתבתי כדעת המחמירים, שהואיל וכבר צמים כל היום, מוטב להוסיף כמה דקות ולצאת ידי כולם (פניני הלכה זמנים ז, ג).

אכילה לפני עלות השחר

מי שהולך לישון על דעת שכבר לא יאכל יותר, נחשב כמי שקיבל עליו את הצום, וגם אם יקום לפני עלות השחר אסור לו לאכול. לפיכך מי שרוצה לקום מוקדם ולאכול ולשתות, צריך לחשוב על כך בליבו. ואם לא חשב – לא יאכל, אבל בדיעבד יוכל לשתות, הואיל ומקובל שאדם שקם לפני תחילת הצום שותה מעט, והרי הוא כמי שחשב על כך (ראו פניני הלכה זמנים ז, ד, 5).

שטיפת הפה במים

מותר לשטוף את הפה במים, כדי להסיר ריח רע או כדי למנוע צער. וכן מותר למי שמצטער מכך להשתמש במשחת שיניים כדי לנקות היטב את פיו ולהסיר ממנו ריח רע.

בתשעה באב, שהוא צום חמור יותר ואף רחיצה אסורה בו, רק מי שמצטער מאוד רשאי לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. וביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, גם מי שמצטער מאוד אינו רשאי להקל בזה (פניני הלכה זמנים ז, ה).

קטנים שלא הגיעו למצוות

קטנים שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מן הצומות שתיקנו חכמים, ומאכילים אותם מאכלים פשוטים כדי לחנכם להתאבל עם הציבור. אבל אין מצווה לחנכם לצום, כי רק ביום הכיפורים שהצום מהתורה, יש מצווה לחנכם להתרגל לצום. ואם הילדים גדולים ובריאים והם רוצים להתענות עד הצהריים, מנהג יפה בידם, אבל לא יתענו כל היום (שם ז, ט).

חיילים

חיילים שעוסקים בפעילות ביטחונית, שעלולה להיפגע מחמת הצום, יאכלו וישתו כרגיל כדי שיוכלו למלא את תפקידם כראוי. אבל חיילים שעוסקים באימונים חייבים בצום.

חתן וכלה

חתן וכלה שאחד משבעת ימי המשתה שלהם חל ביום צום – חייבים לצום, מפני שאבלות הרבים דוחה את שמחת היחיד. אומנם כשהצום נדחה כמו השנה, מותר לחתן ולכלה לשבור את הצום לאחר תפילת מנחה גדולה בצהריים (פניני הלכה זמנים ז, ט, 12).


ריקודים ומוזיקה בשלושת השבועות

אף שחכמים לא תיקנו תקנות מיוחדות כדי לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות, נהגו ישראל להימנע בכל שלושת השבועות מריקודים ומחולות (מ"א תקנא, י).

כהמשך לכך, אין שומעים בימים אלו מוזיקה שמחה, וגם מוזיקה שאינה שמחה אין לשמוע בקול רם (בעוצמה שנשמעת מחוץ לחדר), כי גם בעוצמת הקול יש חגיגיות ושמחה. ובתשעת הימים גם מוזיקה שאינה שמחה אסור לשמוע, ורק מוזיקה עצובה מותר (פניני הלכה זמנים ח, דה)

קניות ו"שהחיינו" בשלושת השבועות

נוהגים שלא לקנות בימי בין המצרים בגד או רהיט שמברכים עליו "שהחיינו", מפני שימים אלו הם ימי פורענות, ואין ראוי לומר עליהם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

אבל מותר לקנות עד ראש חודש אב דברים שאין מברכים עליהם "שהחיינו". לפיכך מותר בימים אלו לקנות גרביים או גופיות, שהואיל ואינם חשובים כל כך אין מברכים עליהם "שהחיינו". וכן מותר לקנות בגדים שעוד צריכים תיקון, שכן אין מברכים עליהם "שהחיינו" בעת הקנייה אלא בעת הלבישה הראשונה, ויחדשום לאחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב. וכן מי שאינו נוהג לברך "שהחיינו" בעת קניית הבגד אלא בעת לבישתו, רשאי לקנות בימים אלו בגדים חדשים, ויחדשם אחר תשעה באב או בשבת שלפני ראש חודש אב.

וכן מותר לבני זוג לקנות רהיט, שהואיל והם שותפים ברהיט הם מברכים על קנייתו "הטוב והמטיב", וברכה זו מותר לברך בימי בין המצרים. אבל יחיד צריך להימנע מקניית רהיט, מפני שעליו לברך על קנייתו "שהחיינו".

קניות בתשעת הימים

משנכנס אב ממעטים במשא ומתן, ויש להימנע גם מקניות שאין מברכים עליהן "שהחיינו". ואף קנייה חודשית של מזון אין ראוי לקיים בתשעת הימים.

טיולים ונופש

יש אומרים שצריך להימנע מטיולים ומרחצה בים או בבריכה בשלושת השבועות, כדי למעט בתענוג בימי בין המצרים. ועוד, שאלו ימים מועדים לפורענות וצריך להימנע בהם מדברים שעלולים לסכן את הנפש.

אולם להלכה אין בזה איסור, מפני שמה שאמרו חכמים למעט בשמחה הוא מראש חודש אב, אבל לפני כן אין איסור לעשות דברים שיש בהם הנאה ותענוג, ורק מאירועי שמחה מיוחדים יש להימנע, כגון מקיום מסיבות, קונצרטים וריקודים. לפיכך מותר לטייל, לרחוץ ולנפוש בבית מלון עד סוף חודש תמוז. לגבי החשש מדברים שיש בהם סכנה, אין מדובר בחשש שמשנה את כללי הזהירות הנדרשים במשך כל השנה. לפיכך מותר לקיים טיולים וכדומה בשלושת השבועות, ויש להקפיד בהם במשנה זהירות על כללי הבטיחות שצריך לשמור בכל השנה.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן צריך להימנע מטיולים ומבילויים שעיקרם לתענוג ושמחה. טיול או נופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי – מותר לקיים בתשעת הימים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להישאר בחתונה עד הזימון?

ככל שלהנאה מהמזון יש משמעות רבה יותר – יש לברך עליה ברכה חשובה יותר • ברכת המזון הגבוהה ביותר היא בחתונה, מפני שזו סעודה לכבוד החשובה שבמצוות, לכן הוסיפו לה זימון מיוחד ושבע ברכות • חובה להישאר לזימון בעשרה, אלא אם יש צורך גדול כמו הפסד כספי, לימוד קבוע או חשש לחוסר ערנות בתפילה ובעבודה • עקרונית אפשר לברך שבע ברכות בכל שולחן, אלא שיש חשש לפגיעה במשפחה • לכן מוטב שבעלי השמחה יעודדו בעצמם את מי שיוצאים מוקדם לזמן ולברך שבע ברכות

המזון וברכתו

מכיוון שבפועל החתונות מתארכות, וידוע שרבים נוהגים לצאת לפני הזימון, טוב שבעלי השמחה יעודדו את כל מי שמתכוונים לצאת לפני סוף החתונה לזמן על כוס בעשרה עם שבע ברכות, ובכל שולחן קבוצת היוצאים ראשונה תארגן זימון בעשרה

הברכה החשובה מכל הברכות היא ברכת המזון, שהיא היחידה שהכול מסכימים שחיובה מהתורה, וחכמים תיקנו לקיימה בארבע ברכות ארוכות. רבים סבורים שהעיקר הוא האוכל שאדם צריך ורוצה לאכול, וכמס כלפי שמיים עליו להודות ולברך לבורא העולם. מתוך כך הם סבורים שאם אפשר לקצר בטורח המס – עדיף, ואם אפשר לאכול סעודה גדולה ועשירה של דגים ובשר, אורז, תפוחי אדמה, שעועית ועדשים, גלידה ומגדנות, ולהיפטר בסוף בברכה קצרה של "בורא נפשות" עדיף. מנגד, ישנם "צדיקים" שסבורים שהעיקר הוא לברך לה', ומוטב לו לאדם שלא ייהנה מן העולם הזה, אלא שאי אפשר לברך בלא לאכול, לפיכך חייבים ליטול ידיים ולאכול לחם כדי שאפשר יהיה אחר כך לזכות בברכה הגדולה.

אולם האמת היא שהחיים הטובים והשלמים הם שילוב של שניהם יחד, כמו החיים עצמם שמורכבים מנשמה וגוף, ההנאה הגופנית וגילוי הערכים המקודשים שבתוך הנאה קיומית זו על ידי הברכה. לכן ארץ ישראל, שעל ידה מתגלה הקדושה בארץ, במציאות הממשית, תופסת מקום מרכזי כל כך בברכת המזון, כפי שנאמר: "ואכלת ושבעת ובירכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י). ולפני כן נאמר: "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח, ו-ט).

אשרינו שציוותה אותנו התורה בכל סעודה להתחבר למזון באכילה ובברכה – בהנאה ובאמונה. אכילה במגמה זו יכולה לסייע לנו לאכול נכון, לא יותר מדי ולא פחות מדי. ליהנות מטעמם הטוב והעמוק של המאכלים הבריאים, ולא להתפתות אחר הטעם המגרה של המאכלים המזיקים לבריאותנו.

הזימון

אם הסעודה התקיימה בשלושה, תיקנו חכמים להעצים את ברכת המזון על ידי זימון, היינו תוספת ברכת הקדמה לברכת המזון. אם אכלו בעשרה, אזי צריך לזמן בנוסח מכובד יותר עם הזכרת השם. להתקבצות הרבים יש כוח גדול, ההפריה ההדדית שביניהם יוצרת דבר נוסף, יותר ממה שיש לכל היחידים. הקבוצה הקטנה ביותר מונה שלושה אנשים, וכאשר שלושה אנשים אוכלים יחד – מעבר לתועלת ולהנאה שהם מפיקים מהמזון, רגשות נוספים מתעוררים בנפשם, סעודתם מקבלת מעמד של אירוע חברתי, וממילא גם ברכת המזון שלהם צריכה לקבל כנגד זה מעמד חשוב יותר. שכן ברכת המזון צריכה לתת ביטוי לערך הפנימי המקודש שבאוכל, וככל שהסעודה חשובה יותר, כך גם הברכה צריכה לקבל מעמד חשוב יותר, כדי שתוכל להעניק לאוכל את משמעותו הערכית.

גם שלוש נשים שאכלו יחד – מצווה שיברכו בזימון (ערכין ג, א; פניני הלכה ברכות ה, ז).

הזימון ושבע הברכות בחתונה

סעודת חתונה היא הסעודה החשובה ביותר מכל הסעודות שאנו מקיימים, הואיל והיא סעודה לכבוד המצווה החשובה שבמצוות, שעל ידה בני הזוג מקיימים את מצוות ואהבת לרעך כמוך בשלמות, ומתוך כך זוכים להוליד חיים. לפיכך תיקנו חכמים לברך בסיומה את ברכת המזון במדרגה הגבוהה ביותר, עם זימון ושבע ברכות.

אולם בפועל מתעוררת בעיה, שכן רוב המשתתפים בסעודת החתונה מעוניינים לצאת לביתם לפני כן. השאלה היא האם מותר ליוצאים לברך בלא זימון ושבע ברכות, או שמא הם חייבים להישאר עד סיום ברכת המזון עם זימון ושבע ברכות. ואולי נכון להקדים את ברכת המזון לסיום הסעודה, כדי לזכות את כל הסועדים בזימון ושבע ברכות?

האיסור העקרוני לצאת לפני זימון

ככלל, מי שהשתתף בסעודה של עשרה גברים התחייב בזימון חשוב של עשרה, ואף לברך בזימון של שלושה אסור לו, הואיל וכבר התחייב בזימון של עשרה. וכפי שאמרו חכמים, שעשרה שאכלו יחד אינם רשאים להתחלק עד שיהיו עשרים (ברכות נ, א; שו"ע אורח חיים קצג, א).

קל וחומר בסעודת חתונה, שבה יחד עם ברכת המזון מברכים שבע ברכות, ויש אומרים שמי שמשתתף בסעודת נישואין מתחייב בשמיעת שבע הברכות (חשב האפוד ט; דעת סופר כו; אגרות משה אורח חיים א, נו). ויש מי שאף סובר שדברי חכמים "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות" (ברכות ו, ב), מכוונים כלפי מי שאינו ממתין עד לשבע הברכות (ר"ח מבריסק, מובא בנטעי גבריאל צח, א). אומנם יש סוברים שאין חובה על כל משתתף לשמוע את שבע הברכות, אלא שישנו חיוב כללי לקיים בסוף הסעודה שבע ברכות (מהר"י שטייף ז; מנח"י ב, מג; ציץ אליעזר יא, פד). ובכל אופן גם הם מסכימים שחובת הזימון בעשרה מחייבת אותם להישאר עד הסוף (עי' אוצה"פ סב, כה, י).

מתי מותר לצאת לפני הזימון

אומנם החיוב להישאר עד הזימון שבסיום הסעודה הוא במצב רגיל, אבל במקום הכרח או לצורך גדול, מותר לאדם לפרוש מן החבורה ולברך בלא זימון. לדוגמה, מי שנצרך לצאת כדי למנוע מעצמו הפסד ממון או לצורך מצווה, רשאי לברך בלא זימון. לפיכך, מי שחושש שאם יישאר עד סוף החתונה יתקשה לקום למחרת לתפילה או שיהיה עייף בעבודתו, רשאי לברך בלא זימון ולחזור לביתו. וכן מי שרגיל לקיים בכל לילה זמן ללימוד, ואם יישאר עד הסוף יאבד את קביעותו, רשאי לברך בלא זימון. בכל המצבים הללו, מנהג חסידות לחבריו לשולחן שיצטרפו עמו לזימון של שלושה. אבל בלא צורך גדול, אסור לצאת לפני הזימון (פניני הלכה ברכות ה, ג; יב).

מכל מקום, מי שיודע מראש שייאלץ לצאת לפני סיום הסעודה, נכון שיסכים בדעתו כי אף שהוא סועד עמהם, אינו מתוועד עמם לגמרי, ורצוי שאף יאמר לשכניו שייאלץ לצאת לפני הסוף, ועל ידי כך לא יתחייב בזימון ויוכל לברך לעצמו גם שלא לצורך גדול. ואם ירצו שכניו לשולחן להצטרף עמו לזימון, יזמן עמהם, שהואיל ובפועל אכל עמהם, למרות שלא קבע עצמו לאכול עמהם בצוותא עד הסוף, רשאים לזמן עמו (פניני הלכה ברכות ה, יא).

האפשרות לשבע ברכות בכל שולחן

מכיוון שבפועל רוב המסובים רגילים לצאת לפני הזימון, לכאורה היה צריך שבכל שולחן שרוב יושביו רוצים לצאת לפני סיום הסעודה והזימון, יזמנו בעשרה על כוס יין עם שבע ברכות. שכן הלכה היא שאפשר לקיים בכל שולחן זימון ושבע ברכות, ואין צורך שהחתן והכלה יישבו עם המברכים, שאפשר לברך שבע ברכות בסעודת חתונה גם כשבעלי השמחה אינם שומעים את הברכות (שו"ע אבן העזר סב, יא; ערוך השולחן לז).

במקרה שבעלי השמחה ייפגעו

אלא שאסור לקיים זימון בעשרה במקום שיש חשש שבעלי הסעודה ייפגעו מכך שאורחיהם מקיימים זימון לעצמם בשולחנם ופורשים מהסעודה בטרם עת. כפי שכתב בשולחן ערוך: "ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה, מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם", ולכן יתחלקו "לחבורות של שלושה שלושה, ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית" (או"ח קצג, א). ויאמר המזמן בשלושה "שהשמחה במעונו", אבל לא יברך "אשר ברא" הואיל והיא צריכה כוס, ואם יזמן על כוס יין עלולה להיות פגיעה בבעלי השמחה.

אבל אם מדובר באנשים נכבדים כמו רבנים ואנשי ציבור שזמנם יקר, והחתן מעוניין שיזמנו בעשרה, מצווה שיזמנו בעשרה ואף יברכו שבע ברכות (פניני הלכה ברכות ה, 18).

הצעה

למעשה, מכיוון שבפועל רבים אינם נשארים עד הזימון שבסוף החתונה, נראה שעדיף שבעלי השמחה יעודדו את המסובים לקיים שבע ברכות בשולחנות. כלומר, לקראת סיום המנה העיקרית, כאשר ישנם כמה מהמסובים שמתכוונים לצאת, ימזגו כוס יין, אחד מהם יזמן עליה בעשרה, בסיום הברכה יעבירו אותה בין המברכים כדי לשתפם במצוות שבע הברכות, ולבסוף המזמן יברך על היין וישתה ממנו. כדי שלא לפגוע במהלך הכללי של שמחת החתונה, נכון שלא להרבות בטורח ועסק סביב הזימון ושבע הברכות הללו, אלא לקיימם בקול שקט, כדי שרק המשתתפים ישמעום ולא בשאר השולחנות. גם עדיף שלא להכין לשם כך שתי כוסות כמנהג אשכנז, אלא להסתפק בכוס אחת כמנהג ספרד (עי' שו"ע אה"ע סב, ט).

סיכום

א. ככלל, אין נכון לצאת מהחתונה לפני הזימון ושמיעת שבע ברכות.

ב. לצורך גדול מותר לצאת לפני הזימון, כגון למי שחושש שיהיה עייף מחר בעבודתו. מי שיודע על כך מראש, נכון שיתנצל בתחילת הסעודה בפני שכניו לשולחן על כך שייאלץ לצאת באמצע, שעל ידי כך לא יתחייב עמהם בזימון.

ג. אם שכניו מסכימים, יזמן עמהם בלחש בשלושה ויאמר בזימון "שהשמחה במעונו".

ד. אם היוצא יודע שבעלי השמחה ירצו שיזמן בעשרה על כוס יין ויברך שבע ברכות, יעשה כן. ואם אינו יודע יזמן בשלושה.

ה. מכיוון שבפועל החתונות מתארכות, וידוע שרבים נוהגים לצאת לפני הזימון, טוב שבעלי השמחה יעודדו את כל מי שמתכוונים לצאת לפני סוף החתונה לזמן על כוס בעשרה עם שבע ברכות, ובכל שולחן קבוצת היוצאים ראשונה תארגן זימון בעשרה. בני המשפחה והחברים הקרובים ביותר לא יזמנו עמהם, והם יהיו אחראים על הזימון הגדול ושבע הברכות שבסיום החתונה. אין צורך שיישארו עשרה שלא השתתפו בשום זימון, אלא די בכך שיהיו חמישה שלא שמעו זימון, ובלבד שהמזמן יהיה אחד מאלה שלא השתתף בזימון לפני כן (פניני הלכה ברכות ה, יב).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בשרי וחלבי – כיצד מפרידים?

רצוי להשתמש בכיורים נפרדים לבשרי ולחלבי, אך בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד • אפשר להשתמש במדיח כלים אחד עם מגש אחד לבשרי ולחלבי, אך בלי לשטוף כלים משני המינים יחד • אפשר להשתמש באותה חצובה של כיריים לבשרי ולחלבי, וכן באותן כיריים חשמליות וקרמיות • מה שנופל על המשטח מתחת לכיריים אסור באכילה, אלא אם ידוע שהמשטח נקי • אם משתמשים בתנור בעל תא אחד – יש להכשיר אותו בין בשרי לחלבי • כיצד משתמשים במיקרוגל אחד לבשרי ולחלבי

אחדות הציונות הדתית למען העם

בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד, ובתנאי שיקפידו לנקות אותם משיירי המאכלים. וכך נהגו ברוב בתי ישראל לפני כמה דורות, בעת שהתחילו לחבר את הבתים למים זורמים, מפני העלויות הגבוהות. ישנם עוד בתים ישנים בירושלים, שגרו בהם צדיקים ויראים, ובמטבחם היה כיור אחד

מתחילה חשבתי להמשיך במנהגי שלא להביע עמדה בעד מפלגה מסוימת, מתוך תפיסה שראוי לי כרב שיש לו תלמידים במפלגות שונות, וכולם מתכוונים לטובה, שלא לצמצם את עצמי לתמיכה במפלגה מסוימת, ולא להרחיק שום אדם שמעדיף מפלגה אחרת.

מבחינה מסוימת כהמשך לאותה עמדה, הדבר הנכון ביותר כיום הוא שכל המזדהים עם הציונות הדתית יתאחדו לרשימה אחת, שתביע את מגוון הערכים הקיימים בציבור היקר והאידיאליסטי הזה, מכל קצותיו.

עמדה זו תועיל לכלל הציבור הימני והמסורתי, ובעקיפין לכלל הציבור בארץ. שכן בני הציונות הדתית על כל גווניהם מכילים את כל האידיאלים החשובים: נאמנות לתורה והשקעת זמן ומשאבים רבים לתלמודה, בירורה והנחלתה במערכות החינוך לדורות הבאים. שמירת מצוות במסירות מרובה, גם בתנאים קשים של סביבה חילונית. נאמנות לערכי דרך ארץ ומוסר אנושי. אהבת העם והארץ. הובלת יישוב הארץ. התמסרות לביטחון ישראל. התנדבות בקליטת עלייה. התנדבות בעזרה לזולת. עיסוק במדע ברמה גבוהה שתורם לשגשוגה של מדינת ישראל ובמידה רבה אף לקידום האנושות. השתתפות בכל מעגלי העבודה במשק לטובת החברה ולשגשוגה הכלכלי של מדינת ישראל. הוקרה לענפי תרבות ואומנות. כל הערכים הללו משותפים לכולם, והוויכוח הוא על המינון והמרכזיות של כל ערך, וזו בדיוק המעלה של כלל הציבור, שביחד מבטא יפה יותר את מכלול הערכים.

מטבח כשר חייב שני כיורים?

לכתחילה יש להקפיד שיהיו במטבח שני כיורים, אחד לבשר ואחד לחלב, כדי לבצר את ההפרדה שבין חלב לבשר, כפי מגמת חכמים הנשקפת מתקנות ההרחקה שתיקנו בין בשר וחלב.

אולם בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ובשיש אחד לשני המינים, ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור והשיש משיירי המאכלים בין מין למין. וכך נהגו בפועל ברוב בתי ישראל לפני כמה דורות, בעת שהתחילו לחבר את הבתים למים זורמים על ידי צינורות, שמפני העלויות הגבוהות, התקינו במטבחים רבים כיור אחד. ישנם עוד בתים ישנים בירושלים, שגרו בהם צדיקים ויראים, ובמטבחם היה כיור אחד.

ואומנם היה מי שהחמיר בזה, מתוך חשש לסברות רחוקות שעירוי של מים רותחים יכול להפליט טעמים מכלי אחד ולהבליעם בשני (מנחת יצחק ב, ק). והיה שהצריך להניח מעמד מיוחד לכלים בשריים ומעמד מיוחד לכלים חלביים, כדי ליצור הפרדה בין הכיור לכלים (אגרות משה יו"ד א, מב). אולם לפי כללי ההלכה, ולפי המוסכם על רוב ככל הפוסקים, כל זמן שמנקים את הכיור בין השימוש בחלבי לשימוש בבשרי – מותר להשתמש בכיור אחד (יעויין בשו"ע יו"ד צה, ג; יביע אומר ח"י יו"ד י; אור לציון ח"ג י, יא).

מדיח כלים

יש מקפידים לקנות שני מגשים, אחד לכלים בשריים ואחד לכלים חלביים, כדי לשמור על ההפרדה הנהוגה בין כלי בשר לכלי חלב. ויש שאף מקפידים לייחד את המדיח לבשרי או לחלבי. מנגד, יש מקילים מעיקר הדין גם להדיח יחד כלים בשריים וחלביים, מפני שהסבון ששם פוגם את שיירי המאכלים הבשריים והחלביים (יביע אומר ח"י יו"ד ד, על פי שו"ע יו"ד צה, ד).

למעשה, אין להקל להדיח בבת אחת כלים בשריים וחלביים, הואיל ולא תמיד הסבון מספיק לפגום את הטעמים לפני שהם מתערבים זה בזה. אבל מותר לכתחילה להדיח באותו מדיח ובאותו מגש, פעם כלים בשריים ופעם חלביים, רק לא ביחד. אומנם במקרה שנוכחים לדעת, על פי הניסיון, שלאחר הדחתם של כלים מלוכלכים מאוד נותרים במדיח שיירי מאכלים ושומנים, צריך להקפיד לאחר הדחתם להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר, כדי לנקותו היטב לפני הדחת כלים מהמין השני.

יש מהדרים שנוהגים לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים, מפני החשש שמא טעמם לא נפגם מספיק ויצטברו שם שיירי בשר וחלב. אולם למעשה, אין לחשוש שמא שיירי המאכלים ששם לא נפגמו.

כיריים גז, חשמליות וקרמיות

מותר להשתמש באותה החצובה לבשר ולחלב, מפני שגם אם גלש מעט רוטב בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם שורפת ופוגמת את מה שנשפך.

וכן הדין בכיריים חשמליות וקרמיות, שמותר להניח על אותו משטח פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, הואיל וחום הכיריים שורף את מה שלעיתים נשפך מהם.

כאשר מבשלים בעת ובעונה אחת סיר בשרי וסיר חלבי, יש לשים לב שיישאר ביניהם רווח, כדי שלא יגלוש מתבשיל אחד על דופן הסיר השני.

המשטח של הכיריים

יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על משטח המתכת שמתחת לחצובה, מפני שלעיתים יש שם שיירי מאכלים בשריים וחלביים. ואם נפלה שם חתיכה עבה, אפשר לחתוך ולזרוק חלק בעובי 2 סנטימטרים מהצד שנגע במשטח ולאכול את השאר. אולם אם ידוע שניקו את המשטח היטב והוא עדיין נקי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו, הואיל וכל החשש הוא משמנונית שעליו, אבל אין לחשוש שהוא בלע טעם שאחר כך יפלוט. כמו כן אם נפל שם מאכל חלבי, וידוע שמאז הניקוי האחרון לא בישלו שם מאכל בשרי, המאכל החלבי שנפל שם כשר.

כיריים אינדוקציה

בכיריים אינדוקציה המשטח שעליו מניחים את הסירים כזכוכית אטומה, אולם שלא כמו בכיריים קרמיות, שבהן מקור החום במשטח הקרמי, באינדוקציה מקור החום בסיר שמתחמם על ידי שדה מגנטי, ומהסיר החום מתפשט לתבשיל ולמשטח שעליו הוא עומד. ממילא כיריים אלו אינן שורפות את מה שגולש מהסירים.

מצד הדין, אם מקפידים תמיד לנקות את הכיריים ממה שגלש עליהן, אפשר על אותם המקומות לחמם פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, שכן הזכוכית של כיריים אלו אינה בולעת, ובנוסף לכך כל המגע ששם הוא מכלי לכלי.

והרוצים להדר ייחדו צד אחד לבישול בשרי וצד אחד לחלבי. ובשעת הצורך, ינקו היטב את המשטח ויוכלו לבשל גם על הצד החלבי סיר בשרי ולהפך.

תנור אפייה

מי שרוצה להשתמש באותו תא פעם לבשרי ופעם לחלבי – רשאי, ובתנאי שתהיה לו תבנית מיוחדת לבשרי ותבנית מיוחדת לחלבי, ויקפיד להכשיר את התנור במעבר שבין שני המינים על ידי חימומו למשך כחצי שעה על החום הגבוה.

אומנם מנהג ישראל לבצע הפרדה בין בשר לחלב, ועל פי זה נוהגים רבים להדר לקנות תנור עם שני תאים ולייחד אחד לבשרי ואחד לחלבי, או לקנות תנור עם תא אחד ולייחדו לאחד המינים בלבד.

אומנם גם המהדרים שלא להשתמש באותו תא שבתנור פעם לבשרי ופעם לחלבי, רשאים בשעת הצורך לחמם אותו על החום הגבוה למשך כחצי שעה, ולהכשירו בכך למין השני.

אם טעו ובישלו בתא בשרי בלא הכשרה תבשיל חלבי, בדיעבד התבשיל החלבי כשר, שכן בפועל לא נכנס טעם ממשי של בשר בחלב, ולכל היותר אדים אלו אולי ייתנו ריח של בשר בתבשיל החלבי, ובדיעבד ריח אינו אוסר.

אפיית חלות פרווה בתא בשרי

שאלה: כיצד צריך לנהוג כאשר ישנו תא שאפו בו בשרי או חלבי ורוצים לאפות בו חלות פרווה, כלומר חלות שיהיה מותר לאוכלן עם בשר או עם חלב?

תשובה: רבים נוהגים להדר ולחמם את התנור על החום הגבוה לפני כן, כדי לעשותו פרווה. אולם מצד הדין אפשר לאפות בתנור שאפו בו לפני כן בשר או חלב מאפה פרווה בלא להכשירו, שכן ברור שאין שום אפשרות שיורגש בו טעם בשר או חלב.

מיקרוגל

ניתן להשתמש באותו מיקרוגל למאכלים חלביים ובשריים תוך יצירת הפרדה ביניהם. בהפרדה יש לשים לב לשני דברים: האחד – שלא יניחו מאכלים חלביים או בשריים ישירות על אותה צלחת, השני – שלא תיכנס זיעה רבה מחלל המיקרוגל למאכל המתחמם.

לפיכך, יש להקפיד שלא להניח מאכלים ישירות על הצלחת הקבועה של המיקרוגל, אלא מאכלים חלביים על צלחת חלבית ומאכלים בשריים על צלחת בשרית, ואת הצלחות הללו יניחו על הצלחת של המיקרוגל. כמו כן יש לייחד מכסה פלסטיק למאכלים חלביים ומכסה פלסטיק למאכלים בשריים. ואף שיוצאים אדים דרך החרירים הקטנים שבמכסי הפלסטיק המיועדים למיקרוגל, אין בכוח הזיעה היוצאת מהם להצטבר על הדפנות ועל גג המיקרוגל ולתת בו טעם, וקל וחומר שאין בכוחם להוציא טעם שאולי נבלע בדופנות המיקרוגל ולהכניסו למאכל שמתחמם.

כמו כן אפשר לקבוע שהמצב הרגיל של המיקרוגל הוא חלבי, ואם ירצו לחמם בו מאכל בשרי, יניחו על הצלחת הקבועה של המיקרוגל צלחת נוספת או משטח אחר, ויכסו את המאכלים הבשריים במכסה פלסטיק או קופסה או יעטפום בשקית. ולכתחילה, כך נכון לנהוג כאשר רוצים לחמם דבר פרווה כדי לאוכלו עם מאכלים בשריים.

הכשרת מיקרוגל

מיקרוגל שהשתמשו בו בטרף, צריך להכשיר בשלושה שלבים: א) מנקים את שאריות האוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה. ב) מגעילים את הצלחת המסתובבת במים רותחים. ג) מניחים בו צלוחית מים עם סבון ומחממים אותה למשך כעשר דקות על החום הגבוה ביותר, ובכך מכשירים אותו מהאדים והזיעה שדבקו ונבלעו בו בעת השימוש בטרף.

בדיעבד, כשאין אפשרות להכשיר את המיקרוגל, כגון במקום עבודה או כשאין זמן להכשירו, ניתן לחמם בו מאכלים על ידי הנחתם על צלחת נוספת והכנסתם לתוך שקית או קופסה שתעטוף אותם מכל צדדיהם, אף אם תשאיר פתח ליציאת אדים. זאת מפני שבפועל, מכיוון שלא ייכנסו אדים מהמיקרוגל לתוך המאכל, למרות שהמיקרוגל טרף, המאכל נותר כשר למהדרין. אף על פי כן, אין להשאיר בבית מיקרוגל טרף, אלא יש להזדרז להכשירו, שמא ישכחו ויחממו בו מאכלים בלא חציצה בין המיקרוגל למאכל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד