מי הם גדולי הדור?

גדלות בתורה מחייבת התייחסות מקיפה ומתן תשובות עמוקות ועקרוניות לסוגיות החמורות הניצבות בפני הדור • אין די בבקיאות בתורה כדי להיחשב גדול בתורה • שלוש דרגות בגדלות בתורה בהתאם לרמת ההבנה של כללי התורה • מי שלא זכה להבין את תורת הרב קוק לא יכול להיחשב כאחד מגדולי התורה שבדור • הרב חרל"פ: המבקשים לתקן את הדור ללא עיסוק בכללי התורה הם בבחינת תלמיד שלא הגיע להוראה • לרבנות הראשית של היום אין סמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'

מי הם גדולי התורה

לעיתים אישים מבני הציבור החרדי שואלים או תוקפים מאמרים שאני כותב. הם אמנם יודעים שאני משתדל ללכת בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, אבל הם טוענים כלפי, מדוע אינני מקבל את סמכותם של "גדולי התורה". התשובה היא שאינני סבור שהם גדולי התורה. הם תלמידי חכמים חשובים שיראתם קודמת לחכמתם ומעמידים תלמידים הרבה, ומצווה לכבדם, אבל הם אינם גדולי התורה.

גדלות בתורה מחייבת התייחסות שלימה מתוך אחריות מלאה לסוגיות החמורות הניצבות בפני הדור, ובכללן: היחס לעם ישראל על כל גווניו ורבדיו, הקרובים והרחוקים לתורה; היחס למצוות יישוב הארץ והמלחמה שנמשכת סביבה כבר יותר ממאה שנה; היחס למדע, לעבודה, ולשאלות החברה והכלכלה בעת החדשה.

שאלות טכניות לעומת שאלות היסוד

אף שיש לרבנות הראשית תפקיד חשוב מאוד בניהול ענייני דת כמו נישואין, גירות וכשרות, כבר אין מדובר בסמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'. אלא תפקיד הרב הראשי דומה במקרה הטוב לתפקידו של מנהל ענייני הדת, ובמקרה הפחות טוב – דובר של ענייני הדת

חשוב לציין שעצם ההתייחסות לשאלות הללו אינה מספיקה, מפני שאפשר להסתפק בתשובות קטנות שעוסקות בדרך הטכנית שבה היהודי הפרטי יכול לשרוד בתוך התמורות והמהפכות שפוקדות את עמנו ואת עולמנו בעת החדשה. אמנם גם לשם כך יש צורך בכישרון, וככל שהמציאות יותר מסובכת נדרש כישרון גדול יותר. אבל אין צורך לשם כך בגדלות בתורה. די לכך בפקחות הקיימת אצל מנהיגי ועסקני ציבור, שאם הם נאמנים לדרכה של התורה כפי שלימדום רבותיהם, ומבינים את המציאות החברתית שלפניהם, הרי שהם יכולים למצוא פתרונות יצירתיים לקשיים שעומדים בפני קבוצה מסוימת (חרדית או דתית, אשכנזית או ספרדית). זה הכישרון הנדרש כיום מחברי כנסת, שרים והוגי דעות מדרג בינוני. והם יכולים כמובן להתייעץ עם רבנים שמבינים בתחום הזה, אך אין בזה עיסוק תורני משמעותי.

אבל גדולי התורה האמיתיים נדרשים לשאלות היסוד, כדי לתת תשובות גדולות ועקרוניות למבוכות הדור. אין הם נתבעים לתת תוכנית מפורטת לביצוע, אבל הם צריכים להציב את החזון, לנתח לעומק את התנועות והתופעות שניצבות לפניהם, להבחין בין הטוב לרע שבהן, ולתת כיוון שעל ידו הטוב יתגבר על הרע ואף יתקן אותו.

מהי גדלות בתורה

אכן שאלה גדולה וחשובה היא כיצד קובעים גדלות בתורה. ברור שעצם העובדה שאדם יחליט לעסוק בשאלות הגדולות אינה מזכה אותו בתואר גדול בתורה, כל זמן שאין לו את הכלים לכך. כמו כן ברור שהגדלות אינה נקבעת לפי מידת הבקיאות. בכל הדורות היו תלמידי חכמים שנודעו כבקיאים עצומים, ואע"פ כן בקיאותם לא העמידה אותם בשורה הראשונה של גדולי התורה, מפני שהגדלות נקבעת לפי מידת ההבנה והחדירה לשורשי העניין.

באופן כללי מאוד אפשר לומר שיש שלוש מדרגות בגדלות בתורה:

המדרגה הראשונה, היא מדרגתם של אלה שזוכים להבין את שורש הסברה של כל הלכה או כל אגדה בפני עצמה, ואלו הם תלמידי חכמים רגילים.

המדרגה השנייה, היא מדרגתם של אלה שזוכים להעמיק יותר ולהבין את הסברה הפנימית שמבארת הלכות רבות כאחד, ועל פי זה הם יודעים ליישב קושיות שונות. כדוגמת מגידי השיעורים החשובים בישיבות, שהצליחו על פי יסוד אחד לבאר סוגיות רבות, והם גדולים בלמדנות. או כדוגמת פוסקים חשובים, שמתוך הבנתם המעמיקה הם מבינים הלכות רבות, ויודעים להתמודד עם שאלות חדשות, ובדרך כלל הם גדולים במקצועות אחדים בהלכה. ויש מבעלי מדרגה זו שזוכים להבין את הסברה הפנימית שמבארת ענייני אגדה שונים, והם גדולים במחשבה ואמונה.

המדרגה השלישית, היא של אלה שמעמיקים יותר בשורשי הסברות הפנימיות, הן בהלכה והן באגדה ופנימיות התורה. ומתוך כך הם מבינים יותר לעומק את כללי התורה, ומתוך כך פרטי ההלכות והמדרשים נהירים להם יותר, והם יודעים להורות ולהדריך בשלימות, בתחומים שמחברים את ענייני הכלל והפרט, הרוח והמעשה. ואלו הם גדולי התורה האמיתיים. וגם ביניהם יש כמובן מדרגות מדרגות, לפי גודל ההעמקה ולפי הנטייה הפנימית לתחומי התורה השונים.

מרן הרב קוק זצ"ל – גדול הדורות האחרונים

מרן הרב קוק זצ"ל היה אחד המיוחדים שבגדולי התורה שבישראל. הוא זכה לכישרונות עצומים, ומתוך שקידה מופלגת והתקדשות בצדיקות וחסידות זכה להעמיק במידה שאין לשער בכל תחומי התורה, ובמיוחד בסוגיות הכלליות שכוללות יחד הלכה ואגדה, כלל ופרט, קודש וחול.

חסד גדול עשה ה' עם עמו ישראל ועם העולם כולו, ששלח לנו נשמה גדולה וקדושה שכזו להאיר את דרכנו בדורות המיוחדים הללו. דורות של גדולה ושפלות, הישגים מדעיים עצומים ומבוכה מוסרית נוראה, גילוי כישרונות אישיים והתפרקות ערכי העם, החברה והמשפחה.

בדורות שבהם כל סדרי החיים משתנים, יש צורך להעמיק מאוד בדברי תורה כדי להדריך, לתקן ולגאול את כל הכישרונות שהולכים ומתגלים. לצורך התמודדות מסוג זה אין די בגדלות רגילה בתורה, אפילו מהמדרגה השלישית. דרושה גדלות מהסוג של משה רבנו, עזרא הסופר וכיוצא בהם.

תלמידי חכמים שאינם מבינים את דברי הרב קוק

מובן מאליו שמי שלא זכה להבין את תורתו של מרן הרב קוק זצ"ל, לא יכול להיחשב כאחד מגדולי התורה שבדור. הוא יכול להיות מומחה ובקיא בפרטים רבים, בצד הטכני של ההלכה והאגדה. אבל לא ייתכן שיהיה ממש גדול בתורה.

וגם בקרב אלה שהבינו את דברי הרב קוק יש שתי מדרגות עיקריות. יש שמקבלים את הוראותיו הכלליות ביחס למקומה של ארץ ישראל בזמן הזה, זמן של קיבוץ גלויות ואתחלתא דגאולה. וכן את הדרכותיו ביחס למדע ועבודה, וביחס העקרוני ליהודים שעזבו תורה אבל הם מקושרים לערכי העם והארץ או לערכים אוניברסאליים (ביחס לפורקי עול רגילים כבר נכתב בעבר רבות). ותלמידי חכמים אלו זוכים ומתחברים נפשית למדרגה השלישית על ידי ההזדהות עם תורתו ודמותו המאירה.

ויש יחידי סגולה שמעמיקים יותר בהבנת הרעיונות, שמאירים ממש את המציאות, וסוללים דרך לגאולה על ידי אור הדרכת התורה.

יש להעיר שבין זקני הרבנים מהדור הקודם, שגם הציבור החרדי מחשיבם כגדולי התורה, היו רבים שזכו לקבל השפעה חשובה ממרן הרב קוק זצ"ל. ואף שלא המשיכו את דרכו בהנהגת הציבור, הם קיבלו כמה מרעיונותיו ונותרו מעריציו ומכבדי דמותו עד יומם האחרון. וביניהם: הרב פרנק זצ"ל, הרב אויערבאך זצ"ל, הרב אלישיב זצ"ל, הרב ולדנברג זצ"ל. וכן יבדל"א הרב עובדיה יוסף שליט"א.

דברי הרב חרל"פ – מוסר הכללים ומוסר הפרטים

כיוצא בזה כתב תלמידו הגדול, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, בספרו מעייני הישועה פרק ט', שבעת הזאת צריכים גדולי התורה לעסוק בכללי התורה.

בדבריו שם הוא מבאר שהנביאים עסקו בכללים, מפני שכאשר הכללים מתוקנים ממילא כל הפרטים מתוקנים. אלא שבעקבות החטאים נתקלקלו הכללים ובית המקדש חרב, ומזה יצא שבגלות עיקר העיסוק בתיקון הפרטים בפני עצמם. אולם בשעת צמיחת הישועה, העולם הולך ושב לאיתנו, ומתגברת ההשתוקקות לכללים (וכשאין נותנים כללים ממקור התורה, אזי הולכים ומחפשים כללים בשדות זרים והחוצפה ופריקת העול מתגברים). "ודרוש שהגדולים בעם יכירו עומק חפץ זה, וייקחו לבבם לדבר גבוהות, ארוכות וקצרות, על דבר תיקון הכללים. באופן כזה שלא לבד שהדיבור על דבר הכללים לא יטשטש את הפרטים אלא אדרבה יוסיף עז ועצמה, חשק והתלהבות לאהבת הפרטים ותיקונם…"

"ואם יבואו אז אנשים קצרי דעה, וידמו לקרב קץ הגאולה על ידי המוסרים לתיקון הפרטים לבד, ולא ידעו לדבר רמות על דבר תיקון הכללים, הרי הם בבחינת 'תלמיד שלא להגיע להוראה ומורה', ומקלקלים הם את כל הצינורות ללכת בדרך הפוכה, שכן האור הגנוז מתגלה ביותר על ידי זריחת הכללים והרמת העולמות. וראוי להתאמץ בכל עז נגד מחשבות כאלה. והגדולים האמיתיים ילבשו עז וחיל לעמוד בראש העם ולנחותם הדרך הנכונה, וידעו כי האמת איתם ונוכח ה' דרכם".

הרבנות הראשית

כהמשך לחזון של גילוי התורה בגדלות, ראה הרב קוק בהקמת מוסד הרבנות הראשית גרעין שממנו תוכל לצמוח הנהגה תורנית גדולה ומאוחדת. אמנם כבר לאחר הסתלקותו של מרן הרב קוק זצ"ל הלך ונחלש מעמדה העצמאי של הרבנות הראשית. מרבנות שהציבה חזון מתוך חירות גמורה, בלא שום כפיפות למוסדות הציבוריים או לכל חוג ציבורי, הפכה הרבנות להיות אחד ממוסדות הציבור שכפופים למשטר החוקי הקיים.

כבר לא דובר על הצבת חזון מלא, אלא על מציאת פתרונות הלכתיים למציאות הקיימת, שאותה מעצבת המנהיגות הפוליטית הציבורית. אפילו בניסיונו של הרב הרצוג זצ"ל להציע חוקה אלטרנטיבית למדינת ישראל, אין ניסיון להציב חוקה שלימה, אלא למצוא דרכים כיצד הנורמות המקובלות על ראשי המדינה יוכשרו במסגרת ההלכה.

ועדיין היו הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית מגדולי תלמידי החכמים שבדור. במשך הזמן גם מעמד זה נשחק בהדרגה, תוך שהרבנות הופכת למחלקת פיקוח על כמה ענייני דת כמו נישואין, גירות וכשרות.

במצב זה, אף שיש לרבנות תפקיד חשוב מאוד בניהול עניינים אלו, כבר אין מדובר בסמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'. אלא תפקיד הרב הראשי דומה במקרה הטוב לתפקידו של מנהל ענייני הדת, ובמקרה הפחות טוב – דובר של ענייני הדת.

דוגמא זו מדגישה עד כמה זקוקים אנחנו להמשך עיון, העמקה והזדהות עם חזונו הגדול של מרן הרב קוק זצ"ל, כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולרומם את מעמד נושאיה, כדי שאור התורה הגואלת יאיר את העולם כולו.

מאמר הדורות (האם מאמר הדור שייך לימינו)

מאמר 'הדור' של מרן הראי"ה קוק אינו מדבר רק על החלוצים שבארץ ישראל, אלא על יהודים רבים בכל רחבי העולם שהובילו מהפכות במדע ובחברה, בפוליטיקה ובתרבות • 'הדור' שעליו מדבר הרב הוא התקופה המודרנית בכללותה, שמתאפיינת בתפישה שהאדם יכול בכוח מחשבתו לקחת אחריות על עתיד האנושות ולחולל שינויים לטובה • למרות שינויים מסוימים שחלו מאז, התפישה הזו עדיין שולטת, ולכן גם הניתוח של מחלת הדור ודרך הטיפול המוצעת נותרו רלוונטיים

מאמר הדור

מאמר 'הדור' שבספר 'עקבי הצאן' הוא אחד מהמאמרים היסודיים והמפורסמים של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. במאמר זה מנתח הרב את אופיו המיוחד של הדור, ומתווה דרך לתשובתו ותיקונו.

הרב מבאר שעוזבי התורה של הדור הם שונים ומיוחדים. בכל הדורות היו עוזבי התורה קלי דעת ומושחתים, ואילו עתה ישנם אנשים איכותיים, בעלי דעה ושאיפות מוסריות, שעוזבים את התורה. הם מחפשים אמת גדולה, שיש בה בשורה לתיקון העם והעולם. ועל פי מה ששמעו ולמדו, נדמה להם שהתורה עוסקת בשמירת מנהגים ישנים והלכות קטנוניות, ואינה יכולה להציע דרך להתמודדות עם השאלות הגדולות של האדם, העם והאנושות. "דורנו דור נפלא… קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד – גם רם ונישא. הוא כולו חייב, גם כולו זכאי" (ע' קח).

כיצד צריך לפנות אל הדור

"הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז". האיומים בעונש, בעולם הזה או בעולם הבא, אינם משפיעים עליו. "הוא לא יוכל, גם אם ירצה, להיות כפוף ושחוח… הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה" (ע' קיא).

צריך לדבר אליו דברים גדולים. "הדברים הנמוכים והפשוטים לבדם, אע"פ שהם מלאי אמת וצדק, לא יספיקו לו" (ע' קיב). ומרחיב הרב שם בביאור הדברים הגדולים וכיצד צריך ללמדם.

"לא נעשוק ממנו את כל האור והטוב, את כל הזוהר והעוצמה שרכש לו, כי אם נרבה עליהם, נזריח עליהם, באור של חיים, באור אמת, המנהיר ממקור הנשמה הישראלית. ובנינו יביטו אליו וינהרו" (ע' קט).

"להם אנחנו צריכים ללמד תורת חיים ממקור החיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה, דברי חן ושכל טוב, מזוקקים ומצורפים… של אוצר החיים לתורת חיים". "לא נחפוץ לדכא תחת רגלינו, לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים והרעננים, המסתערים ומתרוממים. כי אם נאיר לפניהם את הדרך, נתהלך לפניהם בעמוד אש של תורה ודעת קדושים כבירי כוח לב" (ע' קטו).

האם מאמר הדור שייך לימינו

רבים מלומדי מאמר הדור סוברים שהוא עוסק בחלוצים שעלו לארץ במסירות נפש, ייבשו את ביצותיה, הפריחו את שממותיה, העיזו לדבר על הקמת מדינה עברית, עמדו במלחמות גבורה כנגד הערבים, וגידלו דור צעיר של חלוצים ולוחמים.

ונשאלת השאלה האם הדור שאנו חיים בו היום, יותר ממאה שנה אחר כתיבת מאמר הדור, הוא עדיין אותו הדור? האם ניתוחיו ומסקנותיו של מרן הרב תקפים גם היום?

גישות שונות נאמרו בסוגיה זו, וננסה לסכמן בקיצור.

גם בדורנו ישנה חלוציות אלא שנחבאה קמעא

יש אומרים: דבריו של מרן הרב זצ"ל שרירים וקיימים, ו"התורה הזו לא תהיה מוחלפת". גם היום ישנם רבים שאוהבים את הארץ ומוכנים למסור את נפשם עליה בהתיישבות ובצבא. וגם אם נראה כלפי חוץ שרוב הציבור אינו מתעניין כיום בארץ ובבניינה – מבפנים כולם קשורים במסירות נפש לעם ולארץ. המייצגים באופן הבולט ביותר את רוח הדור שעליו דיבר הרב הם קציני הצבא וחייליו, שעושים לילות כימים ומחרפים נפשם למען ביטחון המדינה.

דורנו קטן ותאוותן וזקוק למוסר

יש אומרים: רוב הציבור כיום איננו קשור לשום אידיאלים. הארץ והעם אינם מעניינים אותו. הם חילונים כי הם בורים. נוח להם להמשיך בדרכם. הם חושבים שכך יוכלו לספק את תאוותיהם. כדי לקרבם צריך לחשוף בפניהם את העולם שבו הם חיים במערומיו. להראות להם כיצד הרדיפה אחר כסף ומותרות אינה מביאה לאושר אמיתי. לבקר בחריפות את המתירנות שמפרקת משפחות, את הבגידות והשחיתות. לתאר את עונשם של הרשעים בגיהנם, בעולם הזה ובעולם הבא. ולעומת זה להראות את היופי שביהדות: שולחן השבת הרגוע, הילדים המחונכים שמכבדים את הוריהם ולימוד התורה.

לשם חיזוק הדברים מביאים כהוכחה את בעלי התשובה הרבים שאוהבים לשמוע דברי מוסר פשוטים וללמוד הלכה.

דורנו שכח את האידיאלים הגדולים והלך לחפש את טעם החיים (ניו אייג')

יש אומרים: אמנם בתקופת מרן הרב היו אידיאליסטים שמסרו את חייהם למען תיקון עולם. אולם הדור שלנו כבר אינו מאמין באידיאלים כלליים. הוא אינו רוצה לעסוק בשאלות לאומיות, חברתיות וכלכליות. הוא רוצה שהפוליטיקאים יטפלו בהם בהגינות ויניחו אותו לנפשו. החיים כל כך מסובכים, מורכבים ומכבידים, שאנשים מחפשים משמעות לחייהם האישיים. הם מחפשים טעם לחיים. דרך להתמודד עם כל השפע המכביד והמבלבל. תורת החסידות שמתעמקת בנפש הפרטית יכולה לדבר אליהם. וכמובן גם הרעיונות הפרטיים שבדברי מרן הרב קוק נוגעים לליבם, אבל לא הרעיונות הכלליים.

הפוסט מודרנים

יש אומרים: היום כבר אין מאמינים בעקרונות מוחלטים. כבר אין אידיאליסטים שמוכנים למסור את נפשם על עקרונות. הדור התבגר וקיבל תפישת עולם מורכבת, לפיה האמת אינה שייכת לחוג אחד או לתורה אחת. גם אם נציג לפניו את חזון תיקון העולם שבתורה, לא יתרשם ולא יתקרב. אולי להפך, הביטחון המופרז של המאמינים יעורר אצלו סלידה. הוא חושש מתנועות יותר מידי אידיאליסטיות. גם תלמידי הרב קוק עם "המשיחיות" שלהם מפחידים אותו. להט זה היה שייך אולי לתקופת העליות וייבוש הביצות, אבל כיום הוא לא רלוונטי. אנשים מחפשים היום את דרך האמצע לחיים סבירים, הגונים ונוחים.

כדי לקרב את הדור צריך למצוא את הדרך לשלב את יסודות התורה וההלכה עם החיים המודרניים. צריך להפחית עד כמה שאפשר את המתח שבין היהדות והדמוקרטיה, בין התביעה לאמת המוחלטת שבתורה והפלורליזם.

מאמר הדור עוסק בכלל האומה

אף שיש אמת מסוימת בכל אחת מהגישות שהוזכרו – את מלוא היקפו של מאמר הדור לא הבינו כראוי. הרב אינו עוסק בחלוצים שעלו לארץ בלבד, אלא בדור בכללותו. המאמר נתפרסם בשנת תרס"ו, שנתיים לאחר שעלה הרב לארץ. באותן השנים התגוררו בארץ ישראל פחות ממאה אלף יהודים, ואילו בחוץ לארץ התגוררו כארבעה עשר מיליון יהודים. יותר מעשרה מיליון התגוררו באירופה. בוורשה לבדה התגוררו כחצי מיליון יהודים. בברלין, בווינה ובעוד ערים חשובות חיו כמאתיים אלף יהודים בכל אחת. את כל הציבור העצום הזה ראה הרב לנגד עיניו כשכתב את מאמר הדור.

בתוך החברה היהודית הגדולה הזו התחוללה אז תסיסה אדירה. רבים השקיעו את כשרונם ומרצם בפיתוח המדעים השונים ובקידום רעיונות חברתיים, מתוך אמונה שככל שתתרבה הדעת כך העולם יוטב ויתוקן. עליהם כותב הרב שחושך ואור משמשים אצלם בערבוביה. יש להם שאיפות גדולות לתיקון עולם, אבל בלא תורה לא יזכו לתקן באמת דבר.

הדור הוא התקופה המודרנית

"הדור" תואם בעצם את כל התקופה המודרנית, שהתחילה לפני כמאתיים חמישים שנה במערב אירופה, התפשטה אח"כ למזרח אירופה ולערי הבירה שבארצות ערב, ומתקיימת עד ימינו אלה. הרב פונה אל הכוחות הצעירים, אף שחלקם, אלו שפעלו במערב אירופה, כבר היו מבוגרים, אולם במבט היסטורי הם ביטאו את הזרם החדש, הצעיר.

התפישה שהאדם יכול בכוח מחשבתו לקחת אחריות על גורלו ועל עתיד האנושות ולחולל שינויים לטובה, היא יסוד התפישה המודרנית, שהלכה והתבססה עם התפתחות המדע, הטכנולוגיה והחברה. את העידן המודרני הובילו יהודים.

על כל היהודים המוכשרים, שפעלו בדרכים שונות למען האנושות, דיבר הרב במאמר הדור. חלקם השתתפו במהפכה הסוציאליסטית. רבים אחרים פעלו בתנועה הליברלית על מגוון מרכיביה. רבים עסקו בפיתוח המדע והאומנות. ולצערנו רק מקצת מהם, ולאו דווקא המוכשרים ביותר, התגייסו לתנועה הציונית.

השמות המפורסמים

אין ספור מדענים ואישים חשובים צמחו מקרב בני אותו הדור. בין המפורסמים שבהם היו: איינשטיין, ארליך, מצ'ניקוב, מאיירהוף, לנדשטיינר, הבר ווילשטטר. בחברה ופסיכולוגיה: קרל מרכס, פרויד, אריך פרום ואדלר. בפילוסופיה – הרמן כהן וברגסון. בספרות – סטפן צוויג, ליאון פויכטוונגר ופרנץ קפקא .

מתוך אידיאל של תיקון החברה השתתפו למעלה ממיליון יהודים צעירים בתנועות המהפכה הסוציאליסטית-קומוניסטית. גם בקרב המנהיגות הבכירה של התנועות הללו בלטו יהודים מוכשרים, שהוליכו אחריהם המונים וחוללו שינויים היסטוריים. המפורסמים שבהם: טרוצקי, רדק, סברדלוב, ז'נובייב, גרשוני. ובמערב אירופה פרדיננד לאסל.

יהודים גם פיתחו והובילו את הכלכלה העולמית. הם היו הבנקאים והיזמים החשובים. מבין המפורסמים נמנים: בני בית רוטשילד על ענפיו השונים, הברון הירש, הברון גינזבורג ומונטיפיורי.

במערב אירופה התחוללה פעילות ציבורית ענפה של יהודים שחוללו מהפכות חברתיות-ליברליות. הפחות מפורסמים השתתפו בחקר החברה ושימשו כיועצים למדינאים. המפורסמים שבהם היו שרים בממשלות החשובות ואף כיהנו כראשי ממשלות, כדוגמת ליאון בלום – ראש ממשלת צרפת, וולטר רטנאו – שר החוץ וזמן קצר ראש ממשלה בגרמניה. לפניהם היה ראש ממשלת בריטניה דיזרעאלי, שהתגאה במוצאו היהודי והפך את בריטניה לאימפריה.

מאמר הדור לדורנו

אמנם נכון שישנה כיום אכזבה מתנועות אידיאולוגיות שהכזיבו. הרבה חלומות התנפצו אל סלעי המציאות הקודרת. המודרנה, שרבים קיוו שתביא ישועה לעולם, גרמה גם לאסונות נוראים כדוגמת השואה והמהפכה הקומוניסטית. אבל עדיין קיימת אמונה בסיסית, שבכוח המחשבה והתכנון, אפשר לתקן את העולם. זוהי "התנועה המחשבית הכוללת" (ע' קי). אל מול תנועה זו, שהיא המובילה עד היום, ובסיסה המרכזי כיום נמצא באוניברסיטאות, צריך להציב חזון.

ואמנם נכון שיש אנשים רבים שאינם עסוקים ברעיונות כלליים, אך הם אינם מובילים את החברה, הם עוסקים בהישרדות, במובן הכלכלי והרוחני. כך היה בתקופת הרב וכך גם היום. כמובן שכל אחד ואחד מישראל הוא יקר וקדוש, ואם אפשר לקרבו לתורה ומצוות, הרי שזה דבר גדול, וגם הרב קוק עצמו היה טורח בזה.

אבל מי שקובע את רוח הדור הם אותם אנשים מוכשרים שעוסקים במדע ופילוסופיה, חברה וכלכלה, פסיכולוגיה, ספרות ואומנות, ומציבים חזון. ההמונים הולכים בסופו של דבר אחריהם. כמו לפני מאה שנה, גם היום יהודים מובילים בכל התחומים הללו. את הטוב שבהם צריך להבין, ומתוך העמקה גדולה בתורת חיים – להדריכם ולרוממם. על כל אלו אנו לומדים במאמר הדור.

יחיד בדורותיו – על מרן הראי"ה קוק

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצל

גאונותו המופלאה וחסידותו המופלגת של מרן הראי"ה קוק זצ"ל • עדויות של גדולי תורה על בקיאותו וחריפותו בכל מקצועות התורה • יחסו האצילי למתנגדיו והנזק שגרמו מעשיהם לו ולאחרים • למרות שהיה מכובד ונערץ והתרים מיליונים עבור אחרים, הוא וביתו חיו בדוחק ובעוני • רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו את עומק רעיונותיו • התוצאה המרשימה שהושגה בעקבות לימוד והבנת מעט מתורתו מעוררת תקווה לגבי התיקון השלם שיושג לאחר שתילמד תורתו במלוא עומקה ורוחבה

גדול הגדולים

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

גדולי תורה רבים היו בעם ישראל, אבל גדול כמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל – בדורות האחרונים – לא היה. גאונותו היתה מופלאה, לא היה תחום בתורה שלא הקיפו. זכרונו היה מבהיל. גדולי תורה סיפרו שבכל נושא תורני שהיו מדברים איתו, היה נראה כאילו ממש עכשיו למד את אותה סוגיה בעיון. לא רק בתלמוד והלכה היה בקיא, חריף וחדשן, אלא גם בכל תחומי המחשבה, תנ"ך, מדרש, פילוסופיה וקבלה.

ובנוסף לכל זה היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו היו קודש לעבודת ה'. היה גיבור ואיש אמת, שהסכים לשלם מחיר אישי למען אמת התורה.

לעתים הגאונות המופלגת יוצרת אופי משונה, אבל הרב קוק היה ידידותי ונעים הליכות, שכל רואיו הלכו שבי אחר אישיותו המקסימה. היה שכלתן וגם רגשן, חריף ובעל נפש שירית. היה בעל עולם פנימי עשיר, ועם זאת פעיל מאוד בעשייה רוחנית וציבורית למען התורה, העם והארץ. לא יאומן איך כל הכשרונות המרובים והמגוונים הללו השתלבו בנפש אחת. גם חבריו גדולי התורה העריצו אותו והעידו כי הוא גדול מכולם. אך לא רק גדול מכולם בחכמה היה. במבט של כמה דורות, אנו מוצאים שלא היה גדול בדורות האחרונים שכל כך הרבה תלמידים עוסקים בתורתו.

עדויות על גאונותו

סיפר הרב קרול, רבה של כפר חסידים, שכאשר בא אצל מרן הרב זצ"ל התכונן לדבר עמו על כמה סוגיות שהכין היטב, ולתדהמתו היה הרב היה בקיא בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו (ליקוטי הראי"ה חלק א' עמ' 53).

סיפר הרב דב אליעזרוב: באחת הפעמים שבקרתי אצל הרב, והיה שם גם הרב מטעפליק, ראינו דבר שעורר אצלנו התפעלות עצומה. הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים, והנה הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך – הכל היה מבורר לפניו. ופעם אחרת ראיתי שהיה אצלו מלומד שחיבר ספר על מסכת מידות, והיו בידו ציורים, והתפלאתי לראות שהרב מעיר לו הערות שונות ומתקן תיקונים בנושא שרק מעטים עוסקים בו (שם 56).

סיפר הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שבהלווייתו של מרן הרב קוק זצ"ל התהלך יחד עם המשגיח הידוע ר' לייב חסמן, והרחוב שליד בית הרב התמלא ברבנים וראשי ישיבות ותלמידי חכמים מירושלים וכל הארץ. ואמר לו הרב חסמן ביידיש: "אתה רואה פה כל כך הרבה ראשים, ובכן דע לך שאנו הולכים ללוות ראש שהיה גדול מכל הראשים האלה יחד" (שם עמ' 52).

גם הרב משה פיינשטיין, שלא ראה את מרן הרב ולא הכיר באופן אישי את תלמידיו, העריך מאוד את למדנותו – כפי הנראה מתוך השמועה, וכן מתוך ספריו. ופעם כשחתן נכדתו, הרב שבתאי רפפורט, הראה לפניו בהתפעלות הגדרה של הרב קוק, השיב הרב פיינשטיין ואמר: "מה החידוש, הוא הלא היה גאון הגאונים" (ליקוטי הראי"ה חלק א' עמודים 53-59).

כתב הרב זוין זצ"ל, שבעצמו היה מגדולי הגאונים: "לא יהיה הדבר להגזמה אם נאמר שמרן הגראי"ה קוק זצ"ל היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות בנגלה ובנסתר… בעצמו של דבר, היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה…" (אישים ושיטות עמ' 210).

אורות התשובה

עדות יקרה מסר פרופ' דוד תמר בשם דוד סבתי, פרופ' בער. וכך סיפר: "תלמיד הייתי אצל פרופ' יצחק בער ז"ל. הוא היה לא רק היסטוריון מעמיק אלא גם איש מחשבה מקיפה. פעם נתגלגלה שיחתנו על הרב זצ"ל ועל ספריו. ואמר לי אז פרופ' בער כי אילו תרגמו את 'אורות התשובה' לאחת מלשונות אירופה, היה הרב נחשב בעולם התרבות הלא יהודי כאחד מגדולי ההוגים בדורות האחרונים" (שם עמ' 30).

סבלו וחסידותו

למרות שאהב כל יהודי ללא גבול, וראה את הטוב שביישוב הישן והחדש, סבל מאוד ממחלוקות קשות. נטורי קרתא שנאו אותו על חיבתו לחלוצים, ואף החלוצים ציערוהו בחילולי שבת ואכילת טרפות. ובסוף ימיו, כשיצא להגן על אברהם סטבסקי מעלילת הדם בפרשת רצח ארלוזרוב (תרצ"ג), יצאו ארגוני הפועלים נגדו בחריפות נוראה.

הרב היה רגיש מאוד ונפגע מן הדברים שאמרו נגדו. ופעם כשהראו לו כתב פלסטר נורא שהוציא נגדו אחד מן הרשעים שבנטורי קרתא, מרוב צער כמעט ולא יצא מחדרו שלושה ימים. ואע"פ כן סלח לכולם ונשא את סבלו בדומיה. ופעם כשאחד המשמיצים שכל כך ציערוהו נאלץ לבקש ממנו עזרה, העביר על מידותיו ועזר לו.

בארץ היו מתנגדיו נטולי השפעה, אבל דיבתם הרעה התפשטה בחלק מקהילות ישראל שבמזרח אירופה. והיו שחשבו לעלות לארץ, והוטעו על ידי דברי הדיבה ונשארו באירופה ונרצחו על ידי הנאצים ימ"ש. לעומתם רבים ממעריציו עלו לארץ בזכות השפעתו.

יכול היה להשיב לתוקפיו כגמולם, לצידו עמדו רוב גדולי התורה ורוב הציבור ואף השלטון האנגלי (בגלל משרתו הרמה כראש העדה היהודית בארץ), אבל הוא היה חסיד ושמע חרפתו ולא השיב. יכול היה לשנות מעט את עמדותיו, לא לגלות את דעותיו בנושאים שלא יובנו, אבל הוא היה איש אמת שבמסירות נפש עמד על האמת בלא לשנות אות ממנה. יכול היה לעטוף עצמו בגאווה ואדישות ולבוז למסטיניו ומקטרגיו, אבל הוא היה בעל לב רגיש. על כן נשא את כאבו, עד שגופו לא עמד בכך. פעם אמר בנו הרב צבי יהודה, שקנאי אגודת ישראל והפועלים קיצרו את ימיו של אביו.

הוא, שהיה נכון לעזור לכל עני ונזקק, שהיה הרב הראשי הנערץ על המוני בית ישראל, שרבנים, משכילים, מנהיגים ועשירים שיחרו לפתחו, שהתרים מיליונים לטובת מוסדות התורה בארץ ובמזרח אירופה ולטובת העניים ויישוב הארץ – הוא עצמו חי בעוני מחפיר. פעמים שלא נותרה בביתו פרוטה לקניית מזון. וזקן אחד שעלה מאמריקה שם ליבו לכך, והיה נותן לרבנית לירה, שהספיקה לקיומם במשך שבוע. רק בחוליו האחרון נמצא איזה נדבן שהכניסו לפנסיון כשר למהדרין, שם הוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה.

צערו על שלא עמדו על דעתו

פעמים רבות הצטער על שאינו יכול להקדיש את כל זמנו לכתיבת רעיונותיו, ועל כן הוא נאלץ לכותבם בחיפזון ובלא סידור. הוא קיווה להחזיר את הסופרים המשכילים בתשובה, ואף הצליח לקרב כמה מהם, כאז"ר, ביאליק ועגנון, אך גם הם ויותר מהם האחרים, לא עמדו על עומק דבריו.

מעטים היו גם תלמידי חכמים שהבינו את עומק רעיונותיו. ואף שכולם הוקסמו מאישיותו ושיעוריו וחידושיו, את עומק העניין – רק בודדים מתלמידיו הגדולים הבינו, והם שהמשיכו את מפעלו בישיבת 'מרכז הרב'. הם הבינו שבתורתו העמוקה גנוזה התשובה לקשיי הדור, ובלימודה ייגאל ישראל.

עדותו של הסופר שי עגנון

כיוצא בזה כתב הסופר ש"י עגנון בספרו מעצמי אל עצמי: "זכיתי לפניו שקירבני מיום שבאתי אצלו, בראשית ימי החורף תרס"ח, וזכיתי לשמוע תורה מפיו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות להרמב"ם, ואין סוף לדברים שזכיתי לשמוע מפיו, שכולם ראויים להיכתב לדורות. יום אחד ישבתי לפניו תשע שעות רצופות, תשע שעות רצופות בלא הפסק, הוא זצ"ל היה מדבר ואני הייתי שומע. מצטער אני שלא זכיתי להבין את דבריו, אבל ידעתי שהיו עמוקים, עמוקים. גאונים רבים, חכמים וצדיקים ראיתי, אבל גאון וצדיק וחכם שנתייחדו בו כל המעלות כרבנו הגדול זצ"ל, לא מצאתי" (שם עמ' 445).

לפני שנים, כשקראתי דברים אלו של עגנון, חשבתי שהוא כדרכו קצת מתלוצץ, שכן איך ייתכן שיישב תשע שעות ויטען שלא הבין. אולם לימים הבנתי כי אכן הודה בכנות שלמרות כישרונו וידיעותיו, את עיקר עומק דברי הרב לא הצליח להבין. לא רבים מהיושבים לפני מרן הרב זצ"ל הצליחו לעמוד על עומק רעיונותיו, ואפילו לעקוב אחר מהירות מחשבתו, כשהיה מסיק מעניין אחד לעניין אחר. אגב, שלא כפי שאפשר להבין מדברי עגנון, קרוב לוודאי שבאותו אירוע ישבו עוד אנשים ושמעו את דברי מרן הרב, ומהם תלמידי חכמים חשובים שמן הסתם הבינו חלק מדבריו.

התורה הגואלת

מעל ומעבר לעיסוק בענייני השעה של הרבנות, התייחס הרב לבעיות הדור. הכיר לעומק את הלכי המחשבות הפילוסופיות והחברתיות, ובחן אותם לאורה של תורה. מתוך עמקות והיקף נפלאים ידע לבחון את הזרמים השונים במבט כללי, למצוא את נקודת הטוב שבהם ולחשוף את שורשה בקודש.

תפישתו היתה אחדותית: התורה על כל חלקיה, עם ישראל על כל שבטיו, ההיסטוריה על כל פרקיה. רק גאון וצדיק כמוהו, בעל דבקות בה' אחד, יכול היה להבין את הכל כאחד, ומתוך כך לסלול דרכים וביאורים נפלאים לתיקון עולם.

רבים הכירו את גדולתו וצדקותו, אבל רק מעטים הבינו שיש בדבריו תיקון שלם לבעיות הדור. הוא הבין לעומק את כל הכוחות שהתפרצו והתגעשו בעת החדשה – ההשכלה, הלאומיות, החופש והיצירה – ראה את הטוב והרע שבהם, והציב דרך לתקנם.

לעתים רבות מלווה אותנו תחושה של החמצה, שהנה אנו ניצבים ליד מעיין התורה, שיש בה מפתח לגאולה שלימה, ומפני קוצר דעתנו, אנחנו נאחזים בדברים הפשוטים, ואין בנו כוח לשאוב מעומק מעיינות הישועה.

נוכל להתעודד שאם מתוך מעט מתורתו שנלמדה והובנה צמח דור נאמן לתורה, לעם ולארץ, שזכה להקים מוסדות חינוך מפוארים, ולצאת חלוצים לפני המחנה בהתיישבות ובהגנה, בקליטת עלייה ובעשייה חברתית, בוודאי כשנזכה להמשיך לעמוד על מלוא עומקה ורוחבה של תורתו, נזכה לגאולה שלמה.

חזון כישלונה של התנועה הציונית

תחזיתו של מרן הראי"ה כי ללא חיזוק החיבור אל הקודש התנועה הציונית לא תשיג את מטרתה • האם הקמת מדינת ישראל ושגשוגה מוכיחים שהרב לא צדק? • דברי הרב לא היו דברי התעוררות שגרתיים לחיזוק הדת אלא חזון מרחיק ראות • לאורך כל הדרך חסרה התנועה הציונית את תעצומות הנפש להשלמת חזונה • מדינת ישראל קמה רק בגלל מלחמות העולם ואסון השואה, ובעזרת מאבקם של ארגוני הפורשים • התנועה הציונית ומדינת ישראל שומטות שוב ושוב את ההישגים שבידיהן

עמדת הרב קוק על הציונות החילונית

על אף תמיכתו של מרן הרב קוק זצ"ל בכל העוסקים ביישוב הארץ ובקיבוץ הגלויות, הערכתו היתה שבלא התחברות אל מקור הקודש – אמונה, שמירת התורה והמצוות וחזון הגאולה לישראל ולעולם – לא יהיה בכוחה של הציונות החילונית להגשים את מטרתה ולקומם את עם ישראל בארצו. כך כתב באגרות רבות, וכך דיבר בשיחות, דרשות ונאומים. לכן יזם את הקמת תנועת 'דגל ירושלים'.

מרן הרב גם ידע שמרכיב מרכזי בתמיכתם של חסידי אומות העולם בתנועה הציונית מבוסס על אמונתם בתנ"ך, וחשש שככל שיידעו יותר על ריחוקם של מנהיגי הציונות החילונית מהאמונה, יסירו את תמיכתם מתביעת העם היהודי להקים מדינה בארצו (אגרות ראי"ה ג, עמ' קעג). הוא כתב שתוכנית חילונית לעם ישראל לא תוכל בשום אופן להביאו להגשמת ייעודו הלאומי (מאמרי הראיה ח"ב עמ' 298). "מאומה לא נישא בעמלנו אם לא נצרף אל רוממות המעשים את ההשבה אל תעופת הרעיון האצור וגנוז בהם… לא לבד שלא יועילו אלא גם ישפילו עוד את הרעיון, וסוף שפלות הרעיון להיגמר בביטול המעשים" (אורות התחיה ו).

ואמנם חובה לציין שלמרות שהיו בין מנהיגי ותומכי הציונות חילוניים גמורים, התנועה הציונית ככלל לא התנתקה מהמסורת. בין מרכיביה היו אישים דתיים לגמרי כמו חברי המזרחי, ומסורתיים כמו חברי בית"ר ובמידה פחותה חלקים מתנועת העבודה. ואף החילוניים בתנועה הציונית קיבלו את היהדות כתרבות מכוננת, כך שללא ספק היה לאמונה ולמסורת היהודית משקל רב במעשה הציוני. ואע"פ כן העריך מרן הרב שבלא חיבור עמוק יותר ליהדות, לא יהיה בכוחה של התנועה הציונית להשיג את מטרתה.

הסכנה שבניתוק המעשה הציוני מהקודש

עוד בהיותו רבה של יפו, בשנת תרס"ח (אגרות הראי"ה א קמ"ד), קרא מרן הרב לשלומי אמוני ישראל לבנות את הארץ ברוחניות וגשמיות, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, שכן כל עתיד צמיחת קרן הישועה תלוי בבניין הארץ מתוך יראת שמים אמיתית.

"… כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקוות יישוב ארץ ישראל… תלויה בנקודה אדירה זאת, שיתאספו אלינו כוחות טובים לעסוק בבניין הרוחני והחומרי של ארץ ישראל…. אל נא נאחר את המועד, אל נא ניתן את הרומסים לרמוס את היונקים, שרשי צמח ה' העולים על אדמת הקדש…" שאם לא כן ישתלטו בעלי "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגירים של היסטוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון – (אם) היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא ייתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל לייסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את היישוב החדש על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ה' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים".

לכאורה הרב לא צדק

לכאורה המציאות הוכיחה שלא כדברי הרב זצ"ל, כי הנה קמה מדינת ישראל והיא אף מתפתחת ומשגשגת, כאשר מנהיגיה אינם נאמנים לקודשי ישראל.

יש שיפרשו את דברי מרן הרב כדבריהם של רבנים רבים, שנושאים על כתפיהם את האחריות לשמירת הדת, ומעודדים תמיד את שומעי לקחם לעסוק בתורה ובמצוות. כשידברו אל בעלי עסקים, יאמרו להם שאם יעסקו בתורה ומצוות יצליחו בעסקיהם. כשידברו אל אישי ציבור, יגידו שעל ידי עיסוק בתורה ומצוות יצליחו במעשיהם. כשידברו אל מדענים, יגידו שבזכות התורה והמצוות יצליחו במחקריהם. ואכן דברים אלו נכונים, אבל אין בהם ניתוח מעמיק של המציאות, אלא עמדה עקרונית, שרק על ידי תורה ומצוות אפשר להצליח באמת, אם לא בעולם הזה אז בעולם הבא. אם לא בדור הזה אז באחרית הימים.

הערכתו המוצדקת

אולם האמת שמרן הרב העמיק ראות, הבחין בחסרונותיה הבסיסיים של התנועה הציונית החילונית, והבין היטב עוד בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, שלא יהיו לה תעצומות הנפש להתמודדות הנדרשת עם מכלול הקשיים. אמנם יש לה זכות גדולה בכך שהחלה לפעול באופן מדיני ובהיקף מעשי גדול למען יישוב הארץ, אבל ללא חיבור עמוק לקודש לא תוכל להגשים את מטרתה.

והוא אכן צדק. ללא מלחמת העולם הראשונה, ועוד יותר מזה מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה שהתרחשה בה, התנועה הציונית לא היתה מגיעה להקמת המדינה.

על השואה אכן מרן הרב קוק לא סמך. הוא דיבר על האחריות המוטלת על בני הדור לקדם את העם היהודי אל הקמת מדינה גם ללא אסון נורא. ולכן התריע בפני כל מי שהקשיב, שמוכרחים לחבר את התנועה הלאומית אל הקודש ולפעול במלוא המרץ לקוממיות ישראל. הטענה היתה הן כלפי הציונות החילונית, והן כלפי הציבור החרדי שעמד מנגד ולא התגייס לעלייה ויישוב הארץ.

לו היינו זוכים לחבר בין הקודש לחול, היתה התנועה הציונית מצליחה לעודד מיליוני יהודים לעלות ארצה, ומתוך כך היתה מצליחה להעמיד תביעה גדולה ומשכנעת מאומות העולם, שיתמכו במימוש זכותו של העם היהודי על ארצו.

המשברים שהולידו את מדינת ישראל

אבל משלא זכינו, באו עלינו משברים נוראים שמתוכם נולדה מדינת ישראל.

מלחמת העולם הראשונה, שהיתה קשה מכל קודמותיה, גרמה לזעזוע גדול בעולם. עשרות מיליוני הרוגים הותירו את האומות מדממות, ממלכות גדולות התמוטטו, מדינות חדשות נוצרו. בתוך כך רבים התעוררו לחשיבה מחדש, וכך הגענו להצהרת בלפור (י"ז חשון תרע"ח) לפיה בריטניה מקבלת את השלטון על כל ארץ ישראל משני עברי הירדן כדי להקים בית לאומי לעם היהודי, תכנית שאושרה לאחר מכן בוועידה הבינלאומית בסן-רמו (שנת תרפ).

אולם עובדה היא, שתוך שנים ספורות שמטה התנועה הציונית את כל ההישגים העצומים שהיו בידה. תחילה הסכימה לוותר על קיומם של הגדודים העבריים, שהוקמו בעת מלחמת העולם הראשונה מתוך מטרה מפורשת לסייע תחילה למאמץ הבריטי לכבוש את ארץ ישראל למען היהודים, ולאחר מכן לשמש גרעין לצבא יהודי שיגן על הבית הלאומי. לאחר מכן ויתרה לטובת הערבים על עבר הירדן המזרחי. לאחר מכן הסכימה להגביל את העלייה לארץ תוך ויתור על תביעתה להגיע לרוב יהודי ולהקמת מדינה יהודית. במצב זה לא היה סיכוי להקים את מדינת ישראל. והנה באה מלחמת העולם השנייה, שהיתה קשה מקודמתה, ולנו היהודים קשה מכל. ששה מיליונים מבני עמנו נרצחו באכזריות זוועתית. לאחר שנתגלו מימדי השואה, רוב העולם כבר הכיר בזכותו של העם היהודי להקים לעצמו מדינה בארץ ישראל. ועדיין לא היה בידי ההנהגה הרשמית העוז להילחם על כך. ורק בזכות ארגוני הפורשים, אצ"ל ולח"י, הבריטים גורשו מן הארץ וניתן היה להקים את מדינת ישראל.

וגם אז, לאחר שקמה מדינת ישראל, מתוך שהקשר עם המקומות המקודשים לא היה מבוסס מספיק, נעצר צה"ל באמצע התנופה של מלחמת השחרור, והשאיר את יהודה ושומרון והר הבית בידי הערבים.

גם אחר כך, בעת מלחמת ששת הימים, עשתה המנהיגות ככל יכולתה כדי להימנע מכיבוש הר הבית ויהודה ושומרון. התחננו בפני חוסיין שלא יצטרף למלחמה. ולאחר שכבשו את יהודה ושומרון, ניסו למסור אותם לירדנים תמורת 'שלום'.

על כך דיבר מרן הרב, וזה מה שראינו לצערנו במשך הדורות האחרונים, שכמעט בכל הצמתים המכריעים שבהם נדרשו תעצומות נפש, התנועה הציונית כשלה. ורק בחסדי ה' הגענו לקיבוץ גלויות ויישוב הארץ.

עדות על הרב קוק

סיפר הרב פרופ' ש. ק. מירסקי ז"ל:

"פעם אחת ביקרתי אצל הרב סמוך לאחר חתונתי, היה זה בשנת תר"ץ, לאחר הפרעות הראשונות בירושלים. הרב היסב בראש השולחן ומסכת כתובות פתוחה לפניו, והוא יושב שקוע בהרהורים.

עודני שוקל בדעתי כיצד לגלגל את השיחה לשאלת היום, והנה לפתע ראיתי איש אחר יושב שם, והאיש הזה הוציא נייר ובפנותו אל הרב אמר: "רבים אומרים כי אילו היה רבנו מגלה עכשיו את דעתו, דעת תורה, וכותב בגלוי, שאין ברצוננו לכבוש את הארץ ולייסד בה מדינה עברית, כי אם לשבת בה לפני ה' כאבותינו 'שומרי החומות' מעולם, כי אז היו גם ראשי הדת האסלמית קוראים לשלום והפרעות היו נפסקות ולא היה נשפך עוד דם נקי בירושלים עיר קודשנו".

לשמע הדברים האלה נזדעזע הרב, וכשהוא מסתכל בי אמר בקול רועד: "כיצד יכלה להיכנס בלב האיש הזה מחשבת מעל כזאת בה' ובעמו שאני אחתום על זה?! הלא בזכות בניין הארץ וכיבושה ניגאל!" לאחר הדברים האלה קם הרב ממקומו וגרש את האיש מעל פניו. מעולם לא ראיתי את רבנו בהתרגשות כזאת" (דבריו הובאו בספר "אוהב ישראל בקדושה" ח"ה עמוד 135).

לא רב מטעם

עמדותיהם השונות של התנאים כלפי מלכות רומי: שבח, גינוי ושתיקה * רוב חכמי ישראל נקטו כשיטת ר' יהודה ששיבח את המלכות או כשיטת ר' יוסי ששתק * ר' יהודה לא ניצל את קרבתו למלכות לטובתו האישית ונותר עני מרוד * ענוותנותו של ר' יהודה וקפדנותו של ר' שמעון * מעשי החסידות של ר' יהודה * מדוע המוני בית ישראל מקדישים ומעריצים את ר' שמעון * מעלת השתיקה של ר' יוסי, והכבוד ההדדי בין שלושת החכמים

מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון ביחס למלכות רומי

לקראת ל"ג בעומר נעסוק מעט בדמויותיהם של רבי שמעון, רבי יהודה ורבי יוסי. תחילה נקדים שבכל מקום שמוזכר ר' שמעון סתם הכוונה לרבי שמעון בר יוחאי, בכל מקום שמוזכר ר' יהודה סתם הכוונה לר' יהודה ברבי אילעאי, וכל מקום שמוזכר סתם ר' יוסי הכוונה לר' יוסי בן חלפתא.

מסופר בתלמוד (שבת לג, ב) שישבו חכמים ודיברו על מלכות רומא. פתח רבי יהודה בדברי שבח על רומא ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". ואף שידע רבי יהודה שהרומאים גזרו גזרות קשות על ישראל, החריבו את בית המקדש השני והרגו מאות אלפי יהודים במשך המרד הגדול ומרד בר כוכבא, העדיף רבי יהודה להתבונן בצד החיובי שבמלכותם.

רבי יוסי שתק. כפי הנראה לא רצה לשבח אותם, אבל גם לא רצה לגנותם, כדי שלא ליצור מתח שאין בו תועלת.

אולם רבי שמעון בר יוחאי חש חובה מוסרית לבקר בכל תוקף את מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקים – להושיב בהם זונות, מרחצאות – לעדן בהם עצמן, גשרים – ליטול מהם מכס". נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו – יתעלה. רבי יוסי ששתק – ייענש בגלות. ורבי שמעון שדיבר בגנותנו – ייהרג. ברח רבי שמעון והתחבא עם בנו במערה, ונעשה לו נס וצמח שם חרוב ונבע מעיין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה, עד ששמעו שמת הקיסר ונתבטלה גזירתו.

העמדה המקובלת

למעשה, רוב חכמי ישראל נקטו בעמדתם של ר' יהודה או ר' יוסי. הם התחשבו בקשיים המצויים בעולם הזה, ועמדתם כלפי שלטון הגויים הייתה שמרנית ומתונה. מצד אחד שמרו על עמדה רוחנית עצמאית, והתאמצו לחנך את הציבור שלא להיגרר אחר תרבות השליטים. מנגד, הכירו בכוחו של השלטון והשתדלו למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו. ואף הורו להתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלי מוראה איש רעהו חיים בלעו (ע"ז ד, א). ורק כשהמלכות כפתה על היהודים לעבור על דתם ולא נותרה ברירה, הורו להתמרד נגדה.

המחלוקת ביחס לעיסוק בפרנסה

כיוצא בזה, שיטת רשב"י היתה שתלמיד חכם צריך לעסוק בתורה בשקידה מוחלטת, בלי לדאוג כלל לפרנסתו, וה' יסייע בידו שתהיה לו פרנסה. ואילו דעת רוב חכמי ישראל הייתה שתלמידי חכמים צריכים לדאוג לצרכי פרנסתם (ברכות לה, ב). וכן אמר ר' יהודה: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות – כאילו מלמדו ליסטות" (קידושין כט, א).

רבי יהודה ברבי אילעאי לא היה 'רב מטעם'

כפי שלמדנו, לאחר ששמעו הרומאים שר' יהודה דיבר בשיבחם, העלו את מעמדו ומינו אותו לאחראי ומורה על בית הנשיא, והסכימו שתחודש פעילות הסנהדרין תחת אחריותו (מנחות קד, א). ועל כן נקרא ר' יהודה "ראש המדברים בכל מקום".

היה אפשר לחשוב לכאורה שר' יהודה היה אדם פיקח ומעשי, שידע באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה. סוג של "רב מטעם" שמוצא לעצמו תירוצים להחניף לרשעים ו'להסתדר' עם בעלי הכוח, ועל ידי כך משיג לעצמו תפקיד מכובד וזוכה לעושר וכבוד בעולם הזה. אולם באמת ר' יהודה היה חסיד גדול, וכל מעשיו לשם שמים.

עוניו ושמחתו של ר' יהודה

עני מרוד היה ר' יהודה, ולא הסכים ליהנות מאחרים כלום. במשך שנים הסתפק יחד עם אשתו בגלימה אחת. וכשהיתה אשתו יוצאת לשוק, היה חייב ר' יהודה להישאר בבית, שלא היה לו בגד עליון לצאת בו. ואף שהיתה זו גלימה פשוטה, שמח בה מאוד והחשיב אותה כמעיל, וכשהיה מתעטף בה הודה לה' ובירך: "ברוך שעטני מעיל". פעם אחת גזר רבן שמעון בן גמליאל הנשיא תענית, והצטערו שר' יהודה לא בא, שהיה מלומד בניסים. סיפרו לרשב"ג שר' יהודה לא בא מפני שאין לו מעיל. שלח לו רשב"ג מעיל, ולא הסכים לקבל, שלא רצה ליהנות משל אחרים כלום (נדרים מט, ב).

ואף שהיה עני מרוד, שמח מאוד בחלקו, ופניו היו מבהיקות. יום אחד ראתה אותו מטרוניתא אחת וחשבה שפניו מבהיקות מחמת ששתה יין, והתפלאה היאך הוא שתוי ומורה הוראות. והשיב ר' יהודה שאינו רגיל כלל לשתות, אלא ש"חכמת אדם תאיר פניו". ופעם ראה אותו צדוקי אחד ואמר שלפי פניו הוא נראה כמי שמלווה בריבית או מגדל חזירים, שאלו אנשים שמרוויחים הרבה. ענה לו, שניהם אסורים עלי, אלא שאני מקפיד להתפנות לבית הכסא, ובזכות זה אני בריא.

פעם הביאו לפני רבי יהודה ורבי שמעון תאנים בלופסים שקשים מאוד לעיכול. רבי יהודה אכל מהם ורבי שמעון לא אכל. שאל ר' יהודה את חברו ר' שמעון, מדוע אינך אוכל מהם? אמר לו, מפני שהם קשים לעיכול עד שאינם יוצאים מבני מעיים. השיב לו ר' יהודה, דווקא משום כך כדאי לאוכלם, שנוכל ליזון מהם גם מחר (נדרים מט, ב).

כשם שידע לשמוח בחלקו למרות עניותו, כך יכול היה למצוא את נקודות האור בשלטונה של מלכות הרשעה, ומתוך כך נמצא מקום לקיום בתי המדרש תחת שלטונם.

גם היום ראוי לרבנים שמקורבים לשלטון לנהוג כר' יהודה, שהיה עניו וחסיד ולא נהנה מהשלטון בפרוטה, אלא עשה הכול לשם שמים.

נהג בחסידות

ר' יהודה נקרא 'חסיד', ופעמים רבות כשמספרים "מעשה בחסיד אחד" הכוונה אליו (ב"ק קג, ב). כדי להבין את יחסו לשלטון נזכיר את הסיפור המפורסם (ברכות לב, ב): "מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא… כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום – היית מחזיר לו? אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים – על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום". ואף שמצד הדין היה יכול להפסיק בתפילה מפני פיקוח נפש, מפני חסידותו לא רצה להפסיק, והאמין שיצליח לשכנע את ההגמון שלא להורגו (עיין ט"ז או"ח סו, א).

וכן היה נוהג בחסידות בחתונות ומקפיד לרקד תמיד לפני הכלה. "אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה" (כתובות יז, א).

לעשות שלום בית

כיוצא בזה מצינו (נדרים סו, ב), מעשה באחד שהקדיחה לו אשתו את תבשילה. כעס ונדר שכל זמן שלא יאכלו ר' יהודה ור' שמעון מן התבשיל הפגום שלה, לא תהנה ממנו אשתו יותר ויגרש אותה מביתו. והיתה בזה חוצפה גדולה כלפי גדולי ישראל, לדרוש מהם לאכול תבשיל פגום, ולאיים שאם לא יסכימו לאכול יגרש את אשתו.

ר' יהודה הסכים לאכול, ואמר שאם צוותה התורה למחוק שם ה' כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שאני צריך להעביר על כבודי. אולם ר' שמעון שהיה קפדן לא הסכים לאכול, ואמר: ימות הבעל ובניו "ואל יזוז שמעון ממקומו".

הלכה כר' יהודה

ההדרכה הכללית של חכמים להיות ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי וכר' שמעון (שבת ל, ב, ועיין ויק"ר ט, ט). וכך גם נפסק להלכה, שכאשר נחלקים ר' שמעון ור' יהודה – הלכה כר' יהודה (עירובין מו, ב).

גדולתו של רשב"י

דרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה מתאימה לכלל הציבור. צורך השעה מכריח אותנו להתחשב באילוצי החיים, וזה רצונו יתברך שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות בקשיים העומדים לפנינו בלא שנסמוך על הנס. אך מכל מקום יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, שעל ידו רואים הכול באופן מוחשי את מופת הדבקות המוחלטת בתורה. החזון הגדול של האמונה והגאולה מאיר מכוחו של רבי שמעון בר יוחאי, שמסר נפשו על כבוד ישראל ואמונתו, וקבע לדורות כי מלכות רומא שהצרה לישראל היא מלכות הרשעה. ועל כן המוני בית ישראל מקדישים ומעריצים את רבי שמעון בר יוחאי.

ר' יוסי ששתק

בצד מעלת חסידותו של ר' יהודה, וחזון האמת הנצחית של רשב"י, ישנה עוד מעלה – מעלת השתיקה של ר' יוסי. אמנם הנהגת הציבור דורשת לעיתים לומר דברים שיפים לשעתם כדברי ר' יהודה, והעמדת חזון הנצח דורש לעיתים קפדנות והתעלמות מקשיי ההווה. אולם האמת ההלכתית שלוקחת בחשבון את מכלול השיקולים, צריכה להיאזר בשתיקה עמוקה כדי להכיל את כל הצדדים. וזהו שהורו חכמים שבכל מקום שנחלק ר' יוסי עם ר' יהודה או ר' שמעון, הלכה כמותו.

ומכל מקום, בכל ימיהם, למרות כל האירועים הקשים שעברו עליהם, נהגו שלושת הגדולים הללו, תלמידי רבי עקיבא, כבוד גדול זה בזה, וידעו שעל ידי דברי שלושתם יחד מתגלה שמו של הקב"ה בעולם.

מסע הרבנים ותוצאותיו

מהדורה חדשה של הספר על מסע הרבנים בתרע"ד לחיזוק הדת במושבות * המהדיר הרב עמיהוד לוין שליט"א, תלמיד חכם גדול וגם בקיא גדול בתולדות היישוב * השמחה על התפתחות היישוב, והצער על ההתרחקות מתורה ומצוות * השפעתם השלילית של המורים החילונים והניסיון למצוא תקציב למורים יראי שמיים * החלטות הוועד בחדרה בעקבות הביקור * העברת הבימה בבית הכנסת של זכרון יעקב למקומה הנכון * ויכוח על תרומות ומעשרות ביבניאל * החלוצים החילונים בפוריה מקבלים על עצמם כשרות ושבת

'אלה מסעי' על מסע הרבנים למושבות

לפני מספר חודשים יצא לאור מחדש הספר 'אלה מסעי' (ע"י קרן רא"ם), ובו תיאור מסע הרבנים שנערך בחורף תרע"ד לחיזוק ענייני הדת במושבות החדשות בשומרון ובגליל. בראש המשלחת עמד מרן הרב קוק זצ"ל, שהיה אז כבן ארבעים ותשע ושימש כרבה של יפו והמושבות, ועמו השתתפו מספר רבנים חשובים, ובראשם הרב יוסף חיים זוננפלד (שהיה מבוגר מהרב קוק בשש עשרה שנה).

המושבות הוותיקות הוקמו על ידי אנשים דתיים ומסורתיים, והמושבות הצעירות על ידי חילוניים. אולם רוח הזמן והשפעת המורים הצעירים קלקלה את האווירה המסורתית גם במושבות הוותיקות. הרבנים יצאו למסע כדי לחזק את שמירת השבת, החינוך התורני וכל שאר ענייני הדת, תוך התמקדות בהפרשת תרומות ומעשרות.

תיאור המסע נכתב על ידי הרב הורוויץ, שהיה אחד ממשתתפי המסע ומארגניו, אולם הוא נכתב מזווית מבטו, ללא תיאור המצב הכללי של המושבות ומידת ההשפעה שהותיר ביקור הרבנים עליהן. הרב עמיהוד לוין שליט"א, ראש כולל בנתניה וראש מכון 'אורייתא', שידיו רב לו בסוגיות הש"ס בבקיאות ובחריפות, והוא בקיא גדול גם בתולדות היישוב בארץ, עמד מטעם מכון 'אורייתא' על הוצאת הספר מחדש. המהדורה החדשה מלווה במבוא, הערות, תמונות והרחבות שנותנות תמונה היסטורית מלאה על מצב המושבות באותם הימים ועל מידת ההשפעה של מסע הרבנים. מעטים הספרים שמאגדים הבנה תורנית עם דייקנות היסטורית וגיאוגרפית ברמה שכזו.

לכבוד לי לציין שהרב עמיהוד לוין הוא קרוב משפחתי, שכן אביו הרב הגאון משה לוין זצ"ל, רבה של נתניה, הוא דודו של אבי מורי שליט"א. כאשר הסבא של הרב לוין, שהוא סבא רבא שלי, הרב אליהו אפשטיין זצ"ל, עלה לארץ והלך אצל הרב קוק זצ"ל, הציע לו הראי"ה שני מקומות של רבנות – ברמת גן או בבלפוריה שבעמק יזרעאל. והסבא, שחפץ להיות שותף בבניין הארץ, בחר ללכת לבלפוריה. שם כנראה השורשים להוצאת הספר הנפלא הזה.

מטרת המסע

כפי שמובא בספר, את ההקדמה לחוברת המסע או לפחות את רובה כתב הראי"ה: "כשאנו מביטים על המושבות הפורחות, על הערים המתרחבות, על הפרוורים ההולכים ומשתכללים בארץ ישראל, ואנו קוראים את דברי הנביא (יחזקאל לו): "כה אמר ה'…. והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד… היינו אז כחולמים… ושואלים אנו את עצמנו: הכן הוא? היתכן להיות שאנחנו הננו כבר הדור הרואה בעיניו את התחלת קיום ייעודי הנבואה?… ומדי תעלינה מחשבות כאלה על לבבנו הננו מרגישים בקרבנו גדולה פנימית, נחת רוח נהדר…" אולם מנגד כאשר מביטים בכל החסרונות, בהתרחקות מאור התורה והמצוות, כמעט נדמה לנו שכל החזון התחיה המרהיב את הלב, כאילו נמוג הוא ומתנדף כעשן לעינינו חלילה… אמנם אנו בטוחים בחסדי צור ישראל האומר לציון תבנה, שהמחלות הללו מחלות עוברות הן, וכוח החיים הפנימיים אשר בנשמת ישראל… יתגבר על כל אלה הליקויים… אלא שאנו נקראים לסייע ככל יכולתנו, לצאת לעזרת ה' בגיבורים, לבקר במושבות, לעודד את הרוח, להכניס טל חיי קודש בעצמות היישוב… לרומם את חיי היהדות הנאמנה, לקרוא בקול גדול את קריאת השלום והאחדות אשר בין היישוב הישן והחדש…".

בכל המקומות דרש הרב קוק ועוד רבנים בפני החלוצים. דבריהם פעלו על השומעים ועוררו רצון להתחזק בתורה ומצוות ובשמירת שבת. סדרי הפרשת תרומות ומעשרות תוקנו, וענייני דת נוספים מצאו את פתרונם. אולם בעיית החינוך שדרשה טיפול שורש לא נפתרה.

אז והיום

למרות שכבר עברו תשעים ושמונה שנים, נדמה שאותם שני קווים נמשכים עד היום. משנה לשנה ההתפעלות מיישוב הארץ גוברת. בעת קיום המסע, בשנת תרע"ד, מנה הישוב היהודי בארץ ישראל כ-85 אלף יהודים (רק 12% מכלל האוכלוסיה). החלק הארי התגורר ביישובים העירוניים, בעיקר בירושלים, וכ-12 אלף יהודים ישבו בארבעים ושבע נקודות ההתיישבות החדשות שקמו במשך כשלושים שנה – מאז ראשית העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב. כיום מתגוררים בארץ ישראל למעלה מפי ששים יהודים – כששה מיליון. לאחר כשלושים שנות התיישבות, היישוב היהודי ביהודה ושומרון מונה קרוב לשלוש מאות וחמישים אלף. המושבה הגדולה אז היתה זכרון יעקב, שכשלושים שנה אחר הקמתה מנתה כ-870 נפש (כדי לסבר את האוזן, ביישוב הר ברכה שבגב ההר גרים כיום קרוב לאלף וחמש מאות נפשות).

מנגד, גם הצער על הריחוק מתורה ומצוות נוקב וממוגג את הלב. עם זאת, כמו אז, מתברר שחלק גדול מהריחוק נובע מכך שלא נפגשים. וכאשר נפגשים, מתברר בדרך כלל שיש רצון עמוק משני הצדדים לקירוב לבבות, והחילונים מעוניינים להתקשר יותר לתורה ומצוות.

מסקנות המסע – בעיית החינוך

כמעט בכל מקום שבו ביקרו הרבנים התלוננו התושבים הוותיקים על המורים שמדיחים את ילדיהם מדרך התורה והמצוות. מורים אלו היו מתוקצבים בתחילה על ידי פקידי הברון ולאחר מכן על ידי חברת יק"א, ואורגנו על ידי "מרכז המורים". כל הגופים הללו היו בעלי אופי לאומי חילוני. קשיי הפרנסה של החקלאים לא אפשרו להם לשכור מורים שמתאימים לרוחם. מרן הרב קוק קיווה שעל ידי תנועת 'אגודת ישראל', שקמה שנה קודם לכן, יימצאו תקציבים להחזקת מורים יראי שמים בכל המושבות. זו היתה אחת הסיבות לנסיעתו לכינוס הראשון של 'אגודת ישראל' בסוף שנת תרע"ד בפרנפקפורט. אולם מלחמת העולם הראשונה שפרצה אז הפרה את כל התוכניות. בכל זאת, עוד לפני כן הושג על ידי הרב הורוויץ, נציג הוועד מאמסטרדם, מימון זמני לששה מורים שנשלחו לשש מושבות. על המורה ר' משה פרוש שנשלח ליבניאל מסופר שעשה חיל, עד שכמעט לא נשאר ילד בבית הספר החילוני.

בכל המקומות דרש הרב קוק ועוד רבנים בפני החלוצים, בכל המקומות דבריהם פעלו והותירו רושם, אבל את מצב החינוך שנשלט על ידי גורמים חילוניים היה קשה לתקן, בהיותו תלוי במשאבים כספיים מרובים.

בשולי הדברים יש לציין שבפועל תקציבים רבים הגיעו לארץ על ידי תורמים דתיים, אבל רובם ככולם הלכו להחזקת היישוב הישן, עד שלא נמצאו תקציבים להחזקת מורים דתיים במושבות השומרון והגליל.

נזכיר מעט מהעובדות המתוארות בספר.

חדרה

בחדרה חיו אז כארבע מאות וחמישים יהודים, בצפון המושבה התגוררה קבוצה של עולים מתימן. התרשמות הרבנים כפי שסיכם הרב הורוויץ: "לומדים בערבוביא. הלימוד הדתי וחינוכו לקוי לגמרי… בא לפנינו נער בן י"ב מתלמידי בית הספר ונשתוממנו… החומש זר לו לגמרי ולא ראהו מעולם. אמנם לומד הוא ישעיהו ויחזקאל מספרי הנביאים, ואפשר כבר לשער איזה טעם טועם ילד שלא ראה את החומש… מחינוך של חובת תפילה אינם יודעים כל עיקר… המצב של הצעירים פרוע…"

"תימני אחד מחברי הוועד התימני מתאונן בפתקא שהוא מוסר לרבנים, שאין לא תורה ולא תפילה, לא מורה דעה ומבין שמועה".

בעקבות הביקור כתב להם הרב קוק מכתב ובו ביקורת על דברים הצריכים תיקון (אגרות ראיה ח"ב תרכא). בעקבות המכתב התאסף הוועד, ובסיכום הישיבה הובעה תרעומת על אלה שהוציאו את דיבתם בפני הרב קוק, ומנגד הוסכם שצריך להתחזק בהפרשת תרומות ומעשרות והובעה התנגדות לחילולי שבת בפרהסיא. הוסכם לקדם את בניית המקווה לשכונת התימנים המרוחקת. בנוגע לשכירת מלמד, קבעו שהדבר יהיה תלוי בהשגת תקציב. היו מחברי הוועד שכבר הסכימו באותה אספה להתחייב על תשלום סכומים שונים, ולבסוף הוסכם להקים ועדה שתנסה לראות אם יש פתרון תקציבי.

זכרון יעקב

זכרון יעקב היתה המושבה הגדולה ביותר, ומצאו שם שבית הספר מעורב, המורים חילוניים, והשפעות זרות גורמות להתרחקות מהדת. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאפילו בבית הכנסת קבעו פקידי הברון את הבימה בסמוך לארון הקודש, כמנהג הרפורמים.

באספה עם הוועד אמר הרב קוק שצריך "לעשות תיקון גדול בבית הספר, להפריד בין הכיתות שילמדו התלמידים לחוד והתלמידות לחוד…" היו מורים שהתווכחו על כך, ובסופו של דבר הוועד קיבל את הדרישה באופן עקרוני, אולם החליט למסור את סידור העניין לוועידת בית הספר.

עוד מסר הרב קוק את פסק הרבנים שחובה להעמיד את הבימה במרכז בית הכנסת. גם על זה היו שהתווכחו וטענו שכל זה אינו אלא מנהג. אבל הרב קוק השיב שאין כאן מקום להבחין בין דין למנהג, בכל אופן שינוי זה מבטא "טמיעה ועקירת היהדות". בסופו של דבר הוועד הסכים שיעבירו את השאלה לאספה הכללית תוך שהם יתמכו בדרישת הרבנים.

סופה של הבימה

אחת המעלות המרכזיות שבמהדורת הרב לוין, שהוא מרחיב את היריעה ומספר מה היה לפני כן והיאך הדברים הסתיימו. באותה שבת שבה שבתו הרבנים בזכרון יעקב העבירו באופן זמני את הבימה למרכז בית הכנסת, שכן הרבנים התנו בכך את הסכמתם לבוא לבית הכנסת, אך לאחר מכן החזירו אותה למקומה הראשון. לאחר שכינוס האספה שבה היו אמורים להחליט באופן סופי היכן תעמוד הבימה התעכב, אזרו עוז שניים מהחברים, שברו את בסיס הבימה והעבירו אותה למרכז בית הכנסת. משנודע הדבר הוחלט בוועד המושבה להטיל על השניים קנס כבד, מפני "שמעשה זה נגד כל התקנות של הועד… ויכול לגרום דמורליזציה והרס לעבודה וסדרי עבודת הוועד". אולם חברים רבים התקוממו על העונש, ואמרו שהשניים הללו ייצגו במעשיהם תושבים רבים שעודדו אותם לכך. ואחד טען שהרבנים אמרו "שחייבים לשבור את הבימה, לכן היה הגבאי כאילו מוסמך לעשות זאת". לבסוף הוחלט ברוב קולות לפטור אותם מתשלום הקנס, ומקום הבימה נשאר במרכז בית הכנסת כדרישת הרבנים.

ויכוח שעבר ביבניאל

סיפר רבי בן ציון ידלר, אחד ממשתתפי המסע, בספרו 'בטוב ירושלים': "זכורני שהיה שם במושבה אחד מן החדשים (מודרנים) שבאמצע דרשתו של הרב קוק התריס בדברים כנגד הפרשת תרומות ומעשרות, וזעק 'במקומנו לא יהיה כדבר הזה!' וכעס הרב קוק מדבריו מאוד, והטיח בו דברים קשים, עד שהרב זוננפלד הרגיע את הרב קוק ואמר לו: 'עוד יראה הרב שאיש זה יחזור בתשובה וייתן בעצמו את פירותיו לעשר". וסיפר הרב ידלר שכך היה, ולימים אותו איש היה מסייע בידו בהפרשת תרומות ומעשרות. והיה שם איש פשוט שקם ואמר, אם על הדגל האדום אנחנו מוכנים כאן למסור את הנפש, כאשר עדיין לא צמחו ממנו פירות כלל, על אחת כמה וכמה שעל הפרשת תרומות ומעשרות שהוא ישן נושן מימי יהושע בן נון, שכבש את הארץ, ועל שמירת שבת מימות משה רבנו, שאנחנו צריכים למסור את הנפש. ובדברים הללו נחה דעתו של הרב קוק.

הביקור בפוריה

בפוריה חיו אז כשישים חלוצים צעירים חילונים, מחללי שבת ואוכלי טריפות. בכל זאת, כששמעו שהרבנים שובתים ביבניאל, שלחו שני צעירים להזמין את הרבנים אליהם. אולם כיוון שפוריה היתה מחוץ לתחום שבת לא רצה הרב קוק להשיב להם תשובה בשבת (כדי שלא ישובו למקומם תוך חילול שבת), ואמר להם שאם ימתינו עד צאת השבת יחזיר להם תשובה. במוצאי שבת סוכם שיבואו אליהם למחרת לפנות ערב.

בספר מובאות כמה עדויות על הביקור בפוריה שהותיר רשמים עזים בקרב החלוצים, שעד אז חשו ריחוק גדול מרבנים ומתורה ומצוות. הרב קוק דרש לפניהם בענייני תורה ויישוב הארץ, ועל הצורך לקשור קשר נפשי רוחני בין הרב הזקן מירושלים, הרב זוננפלד, ועד הפועל הצעיר ביותר. הפועלים ענו על כך בקריאות הידד ומחיאות כפיים. מתוך התלהבות החלו לרקוד יחד, כאשר מפרק לפרק הרב קוק דרש להם מענייני תשובה, שמירת שבת, אכילת כשר וכו'.

לימים סיפר זאב הורביץ חבר קיבוץ גבע: "את התמונה הזו כל חיי אזכור. הרב קוק, איש גבוה יפה תואר עם כובע גבוה… ראה שיש שומר אחד עם עבאיה ואמר לו בא נתחלף, אני אקח את 'האיצטלא דרבנן' שלך ואתה תקח את שלי. החבר'ה היו אז בשמחה. בסוף אמר הרב: כשם שאני לבשתי את שלכם ואתם את שלי באופן חיצוני, כך צריך להיות גם בלב".

חברה אחרת סיפרה על התרוממות הרוח, ובתוך כך הדגישה "רק בחורים רקדו שם, בנות לא העזו". בסופו של המפגש קיבלו על עצמם החלוצים להכשיר את המטבח ולא לחלל יותר שבת בפרהסיא.

לעצור את העסקה הבאה

האיסור ההלכתי לפדות שבויים במחיר מופרז כדי למנוע תמריץ לחטיפות נוספות * מהר"ם מרוטנבורג החמיר על עצמו ואסר לפדותו משבי הקיסר * מה הדין כאשר נשקפת לשבויים סכנת נפשות * במצב של מלחמה מתמדת אין לשלם יותר משבוי תמורת שבוי * מותר להחליף שבויים בסיום המלחמה * גם לאחר ביצוע עסקת שליט, יש לפעול לבלימת העסקה הבאה * חל פיחות בנכונות היחיד להקריב למען הכלל * אחריות התקשורת להטיית לב הציבור לתמוך בעסקה * כישלון הפיקוד הבכיר בצה"ל ומערכת המשפט

כללי מצוות פדיון שבויים

אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, וקודמת מצווה זו בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה (ב"ב ח, ב). ולכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושו"ע יו"ד רנב, א).

אולם קבעו חז"ל הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מה, א): "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי, כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד שבויים משלנו, לאחר שיידעו שנהיה מוכנים לשלם עבורם כל מחיר. אמנם בתלמוד מוזכר עוד נימוק אפשרי לתקנה זו, כדי שלא לדחוק את הציבור לתרום ממון רב מעבר לכוחותיו. אולם דעת רוב הראשונים, וביניהם הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם והטור, שהטעם העיקרי לתקנה הוא כדי שלא לעודד את השודדים לתפוס יהודים, וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנב, ד).

רבי מאיר מרוטנבורג

וכן מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר (מהר"ם) מרוטנבורג (ד"א תתקע"ה – ה"א נ"ג; 1215-1293), גדול רבני אשכנז בדורו, שנתפס על ידי הקיסר הרשע רודולף, שקופתו היתה ריקה, וכדי למלאה כלא את רבי מאיר תוך תביעה לתשלום עצום עבור פדיונו. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף, משום שלפי ההלכה, כאשר מדובר בתלמיד חכם גדול שהדור זקוק לו, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם רבי מאיר הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין שאם ישלמו עבורו את הסכום הנדרש, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. כך שהה מהר"ם מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו למען הכלל גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

דין אדם פרטי

אמנם לאדם פרטי מותר לשלם עבור עצמו גם סכום מופרז, מפני שלכל היותר הוא יסכן את עצמו, שהשודדים ינסו לתופשו שוב, וזו אחריותו האישית (שו"ע יו"ד רנב, ד). אבל את בני משפחתו כמו הוריו וילדיו אינו רשאי לפדות ביותר מכדי דמיהם. ולגבי אשתו נחלקו הפוסקים.

פדיון שבויים שנמצאים בסכנת נפשות

כאשר החוטפים מאיימים שיוציאו את השבוי להורג, יש מן הפוסקים שסוברים שהדין משתנה, ופיקוח נפש דוחה את התקנה שאין לשלם כופר מופרז. אולם לעומתם סוברים פוסקים רבים, וביניהם הרמב"ן, שגם במקרה של סכנת נפשות אסור לשלם תשלום מופרז, כדי שלא ליצור תמריץ לתפוס שבויים נוספים ולאיים על חייהם. שאלה זו לא הוכרעה, וגם גדולי הפוסקים האחרונים נחלקו בה (פתחי תשובה יו"ד רנב, ד). כפי הנראה ההלכה תלויה במידת הסיכון, וכאשר יש סבירות גבוהה שההסכמה לשלם תשלום גבוה תגרום לתפישת שבויים נוספים ולסיכון נפשם, אסור להיכנע.

האיסור להחליף שבוי שלנו בכמה שבויים של האויב

עד כה עסקנו בחוטפים רגילים, שכל חפצם להרוויח ממון. אבל כאשר מדובר במצב של מלחמה מתמדת, סכנת הנפשות חמורה יותר, שכן ברור שאם נכנע, הדבר יתפרש אצל האויבים כביטוי של חולשה, המוראל שלהם יעלה, והם יוסיפו ביתר מרץ לפגוע בנו. וכן ידוע שלאחר כל 'הצלחה' כזו, מצטרפים מחבלים נוספים לשורות ארגוני המחבלים. בנוסף לכך, אלו שיוצאים לפגוע בנו לא יחששו לעתידם, משום שיסמכו על כך שגם אם ייתפסו, ישתחררו לבסוף מן הכלא הישראלי על ידי עסקת שחרור. ועוד, ישנו חשש סביר, שלפחות חלק מן המחבלים שישוחררו יחזרו בעצמם לפגוע ביהודים. לכן, למרות הכאב שבדבר, אסור להיכנע ולשלם עבור החטוף יותר מן המקובל במקרים כאלה – אדם תמורת אדם.

כללי המלחמה

כאשר יש בידינו כוח, אזי הכלל הוא שבעת מלחמה אסור להיכנע לשום תכתיב של האויבים, ואם תפסו אפילו שבוי אחד שלנו, יוצאים למלחמה כדי להצילו. וכן למדנו בתורה על הכנעני מלך ערד שיצא למלחמה בישראל "וישב ממנו שבי" (במדבר כא, א), ואמרו חז"ל (כמובא ברש"י) שרק שפחה אחת תפסו הכנענים מישראל, וכדי להצילה לא פתחו במשא ומתן, אלא יצאו כנגדם למלחמה. וכן נהג דוד המלך, בעת שפשטו העמלקים על צקלג ולקחו את הנשים בשבי, לא עשה עימהם משא ומתן, אלא יצא למלחמה והציל את השבויים (שמואל א, ל). ואפילו אם באו האויבים לתפוס קש ותבן בלבד יוצאים נגדם למלחמה, משום שאם ניכנע להם בדבר קטן, ימשיכו להילחם בנו יותר (ערובין מה, א).

סיכום

גם כשאין בידינו יכולת להחזיר את השבוי בכוח, אסור להיכנע ולשלם עבורו יותר משבוי אחד שלהם. אגב, כך מקובל כמעט בכל מדינות העולם. וכלפי ארגוני טרור, היחס חמור בהרבה. לדוגמא, בארצות הברית ישנו חוק שאוסר על הממשל לשאת ולתת עם ארגוני טרור.

חילופי שבויים בסיום מלחמה

אמנם כאשר מדובר על סיום של מלחמה, מותר להחליף את כל השבויים שבידינו תמורת כל השבויים שבידם, למרות שיש בידינו הרבה יותר שבויים. והטעם, משום שזהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש, שמחזירים את כל השבויים, ואין זה נחשב יותר מכדי דמיהם, ולכן אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה. מן הסתם ההחלטה אם לפתוח במלחמה חדשה תהיה מבוססת על שיקולים אחרים.

עם הפנים לעתיד

למרות שהעסקה המסוכנת כבר התבצעה, צריך להמשיך לעסוק בסוגיה זו, מפני שיש חשש סביר שהיא תעמוד שוב על הפרק. ולכן חשוב לחוקק כעת חוק שיגביל את סמכות הממשלה לנהל משא ומתן שבו מחליפים יותר מאשר אדם אחד עבור אדם אחד.

הכרסום המדאיג

האחריות לעיסקה המסוכנת היא בראש ובראשונה על הממשלה ועל העומד בראשה, שבמשך שנים עשה לעצמו שם עולמי כמומחה למלחמה בטרור, ובאופן מדאיג הפנה עורפו לכל מה שהטיף לו במשך שנים.

אולם הבעיה היא שגם רוב הציבור תמך בהסכם המופקר הזה. שני גורמים הובילו לכך:

האחד, פיחות חמור בערכי הכלל והנכונות של היחיד להקריב למענו. אם עמדות כאלה היו רווחות בעבר, המאבק של העם היהודי לעצמאותו לא היה מצליח.

הגורם השני, פיחות בהכרת זכותנו על ארץ ישראל. לא מקרה הוא שהעמדה שצריך לשחרר את השבוי בכל מחיר יצאה מחוגי השמאל. לדעתם, חזרתנו לארץ אבותינו בדבר ה' היא גזלה, ולכן מאבקם של המחבלים צודק במידה מסוימת, ולא כל כך נורא מבחינה מוסרית לשחררם לפני הזמן, וממילא הפתרון היחיד הוא נסיגה גדולה ככל האפשר.

אחריות התקשורת

לאנשי התקשורת חלק מרכזי בהטיית לב הציבור להסכם המשפיל הזה, אבל הבעיה שהם אינם נושאים בשום אחריות. כאשר יתגברו הפיגועים, הרי לא יאשימו אותם אלא את הממשלה. וכך הם מרשים לעצמם לנקוט עמדה חסרת אחריות, שתואמת את השקפת עולמם השמאלית. הם טענו שהחיילים לא ירצו להילחם אם לא ידעו שיעשו "הכל" כדי לפדותם אם יפלו בשבי, אולם בפועל מי שמכיר את החיילים הקרביים יודע שהם לא תמכו בהסכם המחפיר הזה. חייל שמוכן לחרף נפשו בקרב, אינו מסכים לכניעה.

למרות שהציבור מודע להטייתה השמאלית של התקשורת, הוא מושפע ממנה, מפני שהוא סבור שמדובר בהטיה קטנה, שהוא כצרכן תקשורת נבון מסוגל לאזן. אבל הציבור אינו יודע שמדובר בהטיה שמאלית חמורה, עד כדי כך שרבים מאנשי התקשורת מתקשים להגדיר את עצמם כיום כציונים ויהודים. רק כאשר צרכני התקשורת יהיו מודעים למלוא עוצמתה המזיקה, יוכלו העיתונאים לרחוץ בניקיון כפיהם ולטעון, ידינו לא שפכו את הדם הזה.

כישלונה של המערכת הצבאית

גם בקרב הפיקוד הבכיר בצבא התרחש תהליך מסוכן. במשך חמש שנים שום הצעה לא הועלתה לחילוצו של השבוי. אצל מפקדי צה"ל לפני שלושים שנה זה לא היה יכול לקרות.

הכרסום התחיל בהפניית חלק מהמאמץ הצה"לי כנגד ההתנחלויות ביש"ע, וגבר מאוד לקראת הנסיגה מעזה, כאשר במשך שלוש שנים עיקר עיסוקו של הצבא היה תכנון וחינוך לנסיגה וגירוש יהודים מחבל עזה, כאשר כל הקצונה הבכירה נבחרה לפי שיקול מרכזי אחד – תמיכה בנסיגה. כך קורה שהרמטכ"ל קורא לגלעד שליט גיבור. והאלוף אבי זמיר, בעודו במדים, לא התבייש לספר בראיון ('ישראל היום' 4,12,09) על הרושם העז שהותירה בו הצפייה בקלטת שליט בהיותו בשבי: "אין לי כל ספק שמבחינתי, זה היה אחד מהרגעים היותר מעצבים שהיו לי…" איש זה היה אחראי על שיבוץ כל החיילים, את חלקם שלח לחרף נפשם בחילות הקרביים, לא כולם ישובו לביתם בשלום, אבל הצפייה בשבוי ריגשה אותו יותר.

מערכת המשפט

מערכת המשפט, שמטיפה לנו השכם והערב שאנחנו מדינת חוק, מסכימה באופן עקבי להפרה החמורה ביותר של כללי המוסר, הצדק והחוק הפלילי, בנותנה אישור לשחרור מאות מחבלים שעברו על העבירות החמורות ביותר, ונשפטו לפי כללי החוק המחמירים למאסרי עולם רבים. בכל הזדמנות הם מרשים לעצמם להתערב בהחלטות הממשלה, לקבוע את כללי הפתיחה באש, את מיקום גדר הביטחון ותיחום היישובים וכו', אך לפתע הפעם נתקפו בענווה ונזכרו בטענה שאין לבית המשפט להתערב בנושאים כאלה שבסמכות הממשלה.

מי שהיה זקוק להוכחה, יכול עכשיו לדעת בוודאות שתפישתם השמאלית קודמת לחוק. אבל הם ימשיכו להטיף לנו על שלטון החוק ויתעללו בכל חייל שאולי ייפול לכאורה איזשהוא פגם בהתנהגותו כלפי האויב.

למען המתנחלים

אשרינו שיש לנו את המתנחלים בהר בגליל ובנגב, שמבססים את זכותנו על ארץ ישראל ואת אחיזתנו בה. ככל שרוח ההתנחלות תגבר, ינוסו הצללים.

רדיפה אידיאולוגית באצטלה משפטית

אין לחקור רבנים על שמילאו את תפקידם והביעו את דעתם * מטרת החקירה בפרשת 'תורת המלך' – להפחיד את הרבנים ולהשפילם * הכלל "דינא דמלכותא דינא" לא נאמר כשאין שוויון בפני החוק * התורה עומדת מעל לחוק, כשם שהמצפון קודם לחוק * התקשורת מציגה מחאה מתונה כהתפרעויות קשות * במקום להילחם בפשע, המשטרה נרתמת לקידום עמדות אנשי השמאל מהפרקליטות * הדיון המוסרי וההלכתי על היחס לאוכלוסיית אויב בעת מלחמה * הספר 'תורת המלך' לא קרא לרצח עם ולהריגת חפים מפשע

על סירובם של הרבנים להיחקר

שאלה: כאיש שמאל שמשתדל לכבד כל אדם, כולל דתיים, אני לא מצליח להבין מדוע אתם תובעים זכויות יתר לרבנים. מדוע רבנים שנקראו לחקירה לא יתייצבו ככל שאר האזרחים? אפילו ראש ממשלה ונשיא נחקרו כאן, אז מדוע שינהגו ברבנים בכפפות משי? האם לדעתכם לא צריך להיות שוויון בפני החוק?!

תשובה: לו היה רב נחשד בפלילים, לא היינו טוענים שאינו צריך להתייצב לחקירה. אבל במקרה שלפנינו, רבנים עסקו בתלמוד תורה ומילאו את תפקידם בנאמנות כלפי התורה וכלפי הקהל שבשמו ולמענו הם מכהנים. על כך אסור לחקור. בתחום תלמודם רבנים אכן זכאים לחסינות.

וביתר פירוט: שלוש סיבות ישנן לסירובם של הרבנים להיחקר, וכל אחת מהן יכולה לעמוד בפני עצמה.

א – סיבת החקירה: רדיפה

אין שום סיבה לחקור את הרבנים. הספר עם ההסכמות פורסם ברבים ומונח לפני הכל, גם השוטרים והפרקליטים יכולים לקרוא בו. אם על פי עמדתם השמאלנית הדברים בניגוד לחוק, הרי שהם יכולים להעמיד לדין. אם אין שם דברים שמנוגדים לחוק – שישתקו. אז מדוע צריך להביא את הרבנים לחקירה באזהרה?

המניע המסתבר היחיד הוא רצון של הפרקליטות להשפיל את הרבנים ולהפחיד אותם. הפרקליטות, שנשלטת על ידי אישים מהשמאל הקיצוני, החליטה לרדוף רבנים, להכפיש את שמם ברבים ולהציגם כפושעים ומסיתים, מתוך תקווה שעל ידי כך יצליחו לעצור את השפעתם. הם מנצלים את תפקידם הממלכתי כדי לקדם את עמדותיהם.

אדם הגון שיש בליבו מצפון אינו יכול לשתף פעולה עם העוול הזה. הסכמה לבא לחקירה מהווה הסכמה בשתיקה לאפליה המכוערת מצד הפרקליטים והחוקרים.

ב – אפליה

אישים מהשמאל מסיתים לשנאת מתנחלים, קוראים לציבור ולמערכות השלטון לפגוע בהם, לשבור את מפרקתם ולהרוס את בתיהם. הפרקליטות נמנעת מלהעמידם לדין, במיוחד כאשר מדובר באנשים מהאקדמיה, סופרים ואומנים. לעומת זאת, ישנה מחלקה מיוחדת בפרקליטות שתפקידה לרדוף יהודים מהימין על התבטאויות קלות בהרבה, כאשר על הכוונת מציבים את הרבנים.

יש לנו כלל הלכתי: "דינא דמלכותא דינא" (נדרים כח, א). אולם כתבו הפוסקים שכלל זה מחייב כאשר החוק ואכיפתו מוטלים על כולם בשווה, אבל במקרה של אפליה בולטת מצד החוק, אין צריך לציית לו. כי אין זה 'דין מלכות' אלא 'עוול מלכות' (עיין רמב"ן ונימוקי יוסף לב"ב נד, ב; ריטב"א לנדרים).

לו היתה הממשלה מעמידה לפני הציבור שאלה האם להקים מחלקה מיוחדת לאכיפת החוק על המתנחלים דווקא – ודאי לא היו זוכים לרוב. הפרקליטות מנצלת את מעמדה כדי לקדם את עמדותיה בניגוד לכללי ההגינות ולעמדות הציבור.

היו תקופות שבהן היינו נתונים למרמס ולא היה בידינו כוח להתקומם בגלוי נגד חוקים מפלים. אבל כאן בארץ ישראל, האם אפשר להסכים לעוול משווע ופומבי שכזה?!

ג – התורה והחוק

השאלה שעומדת על הפרק: בהתנגשות שבין התורה והחוק, מי גובר? אישי השמאל, כולל ציפי לבני יו"ר 'קדימה', תובעים מהפרקליטות והמשטרה להביא את הרבנים בכוח לחקירה, כדי להבהיר, שהחוק עומד מעל לתורה. ומאחר שכך, אנחנו מוכרחים להבהיר שצו התורה הוא מעל לכל החוקים.

אברהם אבינו היה מוכן לוותר על החוק הטבעי של אהבת אב לבנו ולעקוד את בנו יחידו על גבי המזבח, כי כך צווה אותו ה'. עוד לפני כן היה מוכן ליפול לכבשן האש ולא לשמוע לחוק המקובל ולעבוד עבודה זרה. מיני אז מוכנים יהודים בכל הדורות למסור את נפשם על שמירת התורה. מעולם לא הסכימו לקבל חוק אחר שיהיה מעל התורה.

גם מלך ישראל כפוף לתורה, וכפי שנאמר ליהושע בן נון בעת מינויו למנהיג, שיש בידו סמכות להעניש בחומרה כל איש אשר ימרה את פיו וימרוד במלכות, ובתנאי שלא יסור מהתורה ימין ושמאל. ואם ייתן הוראה שמנוגדת לתורה, דבריו בטלים ומבוטלים (יהושע פרק א). וכך כתב הרמב"ם (מלכים ג, ט): "אם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעין לו".

הצו הרוחני-מצפוני מעל החוק

יסוד זה, שהצו הרוחני-מצפוני עומד מעל לחוק, התגלה בעולם על ידי עם ישראל, ובמשך הזמן הפך לנחלת הטובים שבבני אומות העולם. אדם הסבור שהחוק שחוקקו אנשים עומד מעל המצפון, הוא אדם מסוכן ביותר. הוא ישתף פעולה עם כל הדיקטטורות. הוא יהיה מוכן להלשין על אביו ואמו, והוא יהיה מוכן לבזות את התורה שכל הסבים והסבתות שלו מסרו את נפשם עליה. הוא ילמד במוסדות דתיים ואח"כ בשם החוק ירדוף רבנים.

הצביעות ביחס לחוק

גם הציבור החילוני ברובו מסכים לכך שהמצפון קודם לחוק. כאשר אישים חילוניים תובעים להעמיד לדין את הרבנים שלא כפפו את ראשם בפני החוק, הם אינם עושים זאת מפני שהחוק באשר הוא יקר להם, אלא מפני שהחוק מבטא כיום את השקפת עולמם. חוק שמנוגד להשקפת עולמם כבר אינו "קדוש" כל כך בעיניהם. ראו מה נעשה בכל החוקים הקשורים לשבת או הפלות. ומי הביא עלינו את הסכמי אוסלו הארורים, אם לא מפרי חוק ביודעין ובזדון?

כלומר טענתם היא שמערכת הערכים שלהם עדיפה על תורתנו הקדושה, ועל כן צריכות כל מערכות השלטון להראות לנו את נחת זרוען, עד שניכנע למערכת הערכים שלהם.

התשקורת

אישי התקשורת מזדעזעים מ"ההתפרעויות הקשות" לאחר מעצרו של מו"ר הרב דב ליאור שליט"א, ולפיכך הם תובעים מהמשטרה לטפל ביד קשה במתפרעים. גם זה חלק ממסע ההסתה המגמתי נגד הציבור התורני. על איזה התפרעות בדיוק דיברו? חלק מהציבור שבשמו ולמענו הרב ליאור מתבטא, יצא לקבל את פניו ולמחות על כך שנפל קרבן לרדיפת המשטרה. את מה הרסו? את מה שרפו? במי בקשו לפגוע? עובדה שאת כל העצורים שחררו מיד למחרת. הפרקליטות תעשה כמובן הכול כדי להעמידם לדין תוך הפליה מחפירה, אבל אפילו הם לא יצליחו למצוא סעיפי אישום משמעותיים.

יום לפני כן, בשכונה אחרת בירושלים, יהודי טעה בדרכו והתרחק מהכביש הראשי מאה וחמישים מטר בלבד. ערבים התנפלו עליו להורגו על לא עוול בכפו. רק מפני שהוא יהודי. המוכתר שלהם הצליח למנוע את הרצח, מתוך שהבין שאם היהודי ייהרג גם אנשיו ישלמו מחיר.

וראו את השקר: אף אחד מאישי השמאל והתקשורת שהשתלחו ב'מתפרעים' הדתיים, לא תבעו מהמשטרה להשליט סדר בשכונות הערביות. הם היו עסוקים בקשירת כתרים למוכתר "הצדיק".

משטרה מסואבת

כולם מכירים את אוזלת ידה של המשטרה. אזורים שלימים סובלים מאלימות, גניבות והטרדות, והמשטרה נמצאת באוזלת יד מוחלטת. והנה פתאום הפרקליטות תובעת מהמשטרה להפעיל את כל כוחה כנגד הרבנים והציבור התורני. האם אין זה שימוש במשטרה ככלי לקידום עמדות פוליטיות?

אילו היה לנו שר משטרה הגון, הוא היה מפנה את המשטרה למקומות הנכונים. אבל הוא בוחר מסיבותיו לשמש כלי בידי מערכת המשפט הנשלטת בידי השמאל.

התמודדות עם אוכלוסייה אזרחית תומכת טרור

מראשית הקמתה מתמודדת מדינת ישראל עם האויב הערבי. לאחר שנוכחו שבמלחמה רגילה יתקשו להשמידנו, עברו הערבים לפעולות טרור. הם יודעים שאיננו רוצים לפגוע באזרחים שאינם משתתפים במלחמה, ועל כן הם בוחרים להסתתר ביניהם, ולנהל מתוכם מלחמת טרור נגדנו. התפישה המוסרית הרגילה מתקשה להתמודד עם לוחמה כזו. על פי התפישה המוסרית השלטת בחוגי השמאל, עדיף שחיילינו יהרגו מאשר יפגעו בסביבה האזרחית. באופן זה הצליחה מערכת המשפט לבטל את הסיכולים הממוקדים.

השאלה שעומדת לפנינו היא מה מותר מבחינה מוסרית לעשות נגד אויב כזה. אם היינו יכולים להרוג את כל הזוממים לפגוע בנו בלבד – זה היה מצוין. אבל בפועל הם משתמשים בבני משפחותיהם, שכניהם, גני ילדים ובתי חולים כמגן אנושי. האם מותר לפגוע בסובבים אותם ולמנוע בכך פיגועי טרור, או שצריך להימנע מלפגוע בהם, למרות שברור שבעקבות זאת נצטרך לקבור הרוגים מקרב חיילינו ואזרחינו?

ספר 'תורת המלך'

ספר 'תורת המלך' הוא חלק מהדיון החשוב הזה. אינני יודע אם אני מסכים עם מסקנותיו, כי אין בו מסקנות. הוא לא ספר הלכה, אלא ספר עיוני בסגנון למדני.

ברור שמה שהתשקורת השלטת מייחסת לו הוא שקר גמור. הוא לא קרא לרצח עם או להריגת ערבים חפים מפשע. המוטיבציה שעומדת בבסיסו היא לברר את השאלה התורנית-מוסרית ביחס לפגיעה בסביבה אזרחית שמשמשת מחסה למחבלים בזמן מלחמה.

ככלל אפשר לומר, שעמדת החוק הבינלאומי המנוסח באמנות ז'נווה ביחס לחוקי מלחמה, אינה רחוקה מעמדת הרבנים. צאו וראו כיצד כוחות נאט"ו והאמריקנים פוגעים גם באזרחים תוך כדי פעולות לחימה.

העלילה וההסתה

כחלק ממלחמת הדעות כאן בארץ, הפרקליטות, התשקורת ואישי שמאל אחרים מבקשים להוציא דיבה, להעליל על רבנים עלילות דם, כאילו הם תומכים ברצח גויים. ויש מי שלא נחה דעתם עד שטענו על הרבנים שהם תומכים בג'נוסייד – 'רצח עם', לא פחות! כך למשל טען פרופ' אמנון רובינשטיין בראיון משודר. צריכים עצבים של ברזל כדי שלא להתפוצץ מכעס על הדיבה האנטישמית הזו. הרי כל העולם שומע את מה שהם אומרים עלינו, איך שהם מתירים את דמנו. לכן הציבור כל כך מתקומם ומתרגז. מתוך אחריות ציבורית, הרבנים והמחנכים משתדלים להטות את רוב הכעס לאפיקים של בנייה. אבל כשמתחילים לחשוב ולהיזכר בעוולות הנוראות של הפרקליטות ובתי המשפט, הכעס גובר ומטריף.

אחרית דבר

נחמתנו היא שכשם שהרעיונות הנעלים והנאצלים של תורת ישראל ניצחו את האלילות, את היוונות המושחתת ואת האנטישמיות הפרועה, כך הם ינצחו גם הגל העכור הזה של המהרסים הבאים מתוכנו. ככל שנדע יותר לעמוד בעצמאות על האמת והמוסר שבתורתנו, כך נזכה מהר יותר לגאולה שלימה.

החסידות עולה לארץ ישראל

רבי מנחם מנדל מוויטבסק

גדול בין גדולים וצדיק בין צדיקים היה רבי מנחם מנדל מויטבסק, מבני הדור השלישי לחסידות. מייסד תנועת החסידות היה רבי ישראל בעל שם טוב, וממשיכו המרכזי בדור השני היה המגיד ממזריטש. תלמידי המגיד ממזריטש הם בני הדור השלישי, ומהם: רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא שהפיצו את החסידות בפולין וגליציה, רבי נחום מטשרונביל שהפיץ את החסידות באוקראינה. גם רבי לוי יצחק מברדיטשב, רבי אהרון מקרלין והאדמו"ר הראשון של חב"ד היו מתלמידי המגיד. והבכיר שבכולם נחשב רבי מנחם מנדל מויטבסק, שהפיץ את החסידות ברוסיה וגבול ליטא. גם המגיד ממזריטש הורה בצוואתו כי אחר בנו, יהיה רבי מנחם מנדל יורשו. וכן בכל המכתבים שכתבו תלמידי המגיד, היה רבי מנחם מנדל חותם ראשון.

עם המגיד והבעש"ט

עוד בילדותו רבי מנחם מנדל זכה ללמוד אצל המגיד ממזריטש, וכבר אז הפליא את כל מכיריו בלימודו ובכשרונותיו, ורבו המגיד היה מחבבו מאוד. פעם ביום השבת לאחר סעודת שחרית פתח המגיד את דלת חדרו, וראה את תלמידו מהלך לו בחדר אנה ואנה, הילוכו כדרך אדם המרוצה מאוד מעצמו, וכובעו שמוט לו על צידו.
קרא לו המגיד ואמר: מנדל, כמה דפים למדת היום?
ענה לו מנדל בשמחה: ששה דפים.
אמר לו המגיד: שווה בעצמך, לכמה דפים אתה צריך בכדי שכובעך יישמט לגמרי מראשך. סיים המגיד את דבריו ונסתלק לחדרו.
הבין הנער שנמצא שמץ של גאווה במעשיו, רץ אחר רבו לחדרו וביקש שיורה לו דרך לתקן את מידותיו.
הציע לו המגיד, שיסעו שניהם אל הבעל שם טוב, והוא יורה לו את דרכו.
הגיעו לבעש"ט בערב שבת קודש. המגיד הזדרז מיד לילך אצל הבעש"ט לומר לו שלום, והנער הלך להתרחץ ולסדר את לבושו, כפי שהיה רגיל תמיד, גם כשגדל, להדר בלבושו החיצוני.
במשך השבת התעלם הבעש"ט לגמרי מהנער, עד שנראה היה כאילו מתכוון לנזוף בו. במוצאי שבת, בעת שהבעש"ט עישן את מקטרתו, נכנס אצלו המגיד עם תלמידו מנדל הצעיר, ובקשו שייתן עצה לנער לתקן את מידותיו. אבל הבעש"ט אמר שהנער הוא טוב ואין בו גאווה כלל, ובאמת יש לו את מידת השפלות, ורק כלפי חוץ הוא נראה כגאוותן.

ענווה במלבושי פאר

מצד אחד היה רבי מנחם מנדל עוסק רבות במידת הענווה והשפלות, והיה מסביר תמיד שהיא המידה העיקרית בעבודת ה'. ומן הצד השני, בהופעתו הקפיד ללבוש בגדים מהודרים, והיה מתנהג בגינוני מלכות.

פעם כשעוד היה אברך, עבר רבי מנחם מנדל בעירו של בעל ה'תולדות יעקב יוסף', נכנס תחילה לאכסניה, הוריד את כובעו ואבנטו, ויצא כשמקטרת בפיו וכיפה לראשו, וכך הלך לבקר אצל רבי יעקב יוסף, שהיה מבוגר ממנו בעשרות שנים. ורבי יעקב יוסף, שהיה אחד מתלמידיו הגדולים של הבעש"ט, נודע כקפדן גדול, וכל הרואים חששו שהנה עוד מעט יכעס על רבי מנחם מנדל הצעיר, שנכנס אצלו בלא כובע כשמקטרת בפיו, כאילו היה חברו ובן גילו.

אולם להפתעת הכול, רבי יעקב יוסף יצא לקראתו וכיבדו מאוד, ואף בצאתו ליווה אותו עד לאכסנייתו. לבסוף הסביר לתלמידיו את התנהגותו של רבי מנחם מנדל בדרך משל, ממלך שהיתה לו מרגלית יקרה שאין דוגמתה, ולא ידע היכן להסתירה בארמונו מפני הגנבים. לבסוף החליט להחביאה בבית הכסא, שלשם שום גנב לא יגיע. וכך הוא רבי מנחם מנדל, שבאמת הוא עניו ושפל רוח שאין כדוגמתו, וכדי שלא להתגאות בענוותנותו נוהג הוא במנהגי כבוד.

מפיץ החסידות ברוסיה

על פי הוראת המגיד ממזריטש, עוד בחיי רבו החל רבי מנחם מנדל להפיץ תורה וחסידות בקרב היהודים הכפריים שברוסיה הלבנה, ונעשה לרבם.

לאחר כשנתיים נסע רבי מנחם מנדל לבקר אצל רבו המגיד ממזריטש. כשנכנס שאלו המגיד: מה פעלת אצל יהודי רוסיה? ענה רבי מנחם מנדל: אני מצאתי יהודים שבגדיהם קרועים ולבבותיהם שלמים, והפכתי אותם לבעלי בגדים שלמים ולבבות קרועים. כלומר, מצא יהודים עניים שאינם מצליחים לתכנן את מעשיהם כראוי ולהתפרנס בכבוד, ועל כן בגדיהם קרועים. ואילו לבבותיהם היו שלמים, שלא היו מודעים לכך שתכלית האדם לעסוק בתיקון הנפש. והצליח להופכם ליהודים עשירים, שלבבותיהם קרועים והם עוסקים בתיקון נפשם.

בכיר תלמידי המגיד ממזריטש

לאחר הסתלקות המגיד ממזריטש נחשב רבי מנחם בין חבריו כבכיר שביניהם, וייתכן מאוד שאילולי היה עולה לארץ היה נחשב לרבם של כל החסידים, כפי שהיה הבעש"ט בדור הראשון והמגיד בדור השני.

במיוחד בקרב חסידי רוסיה וליטא היה נחשב באותם הימים רבי מנחם מנדל כאדמו"ר ומנהיג שהכול סרים למרותו. גם הגאון המופלג רבי שניאור זלמן מלאדי (ראשון אדמו"רי חב"ד) היה כפוף לו, וסייע בידו להפיץ את החסידות ברוסיה הלבנה, ורבי אהרן מקרלין (ראשון אדמו"רי קרלין) סייע בידו בהפצת החסידות בגבול ליטא.

מספרים שחסידיו היו צריכים להיזהר מאוד במחשבותיהם בשעה שעמדו לפניו, מפני שהיה מרגיש בהם.

גם לאחר עלייתו של רבי מנחם מנדל לארץ ישראל עוד החשיבוהו גדולי החסידות כמנהיגם, ובמידה רבה רבי שניאור זלמן הנהיג את חסידיו בשליחותו. הוא ביחד עם רבי אהרון מקרלין היו ממונים על שליחת התרומות מקרב יהודי רוסיה הלבנה וליטא לחסידי ארץ ישראל. על שמו נקרא האדמו"ר השלישי של חב"ד, בעל 'צמח צדק', רבי מנחם מנדל. וכן הרבי השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, נקרא על שמם.

ההחלטה לעלות לארץ

קשה להבין מדוע החליט פתאום רבי מנחם מנדל מויטבסק לעלות לארץ ישראל. הוא היה אז במיטב שנותיו, גדול תלמידי המגיד. השפעתו על חסידיו היתה עצומה, הם אהבוהו ואף הוא אהבם. כה גדולה היתה השפעתו עד שגדולי תלמידי המגיד, שהיו ראויים בעצמם להיות אדמו"רים, היו כפופים לו. ופתאום החליט לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים, ולהישאר בה עד יום מותו.

יש אומרים שהרדיפות מצד המתנגדים ציערוהו, וכדי להתרחק מהמחלוקת רצה לעלות לארץ. ואכן רבי מנחם מנדל היה המטרה העיקרית להתקפות המתנגדים, באשר הוא הצליח להפיץ את החסידות באזורים הסמוכים לליטא, שהיתה מרכז ההתנגדות, ואף בליטא עצמה היו לו חסידים. כרוזים וחרמות יצאו נגדו אישית, ובעקבות זאת אף נאלץ לעזוב את מקום מגוריו בקהילת מינסק. אבל לא מסתבר שאדם בעל אופי חזק שכמוהו יירתע מכך, מה עוד שההצלחה האירה לו פנים ותחומי השפעתו הלכו וגדלו.

כפי הנראה האמת היא שהשתוקקותו לקרבת אלוקים וכיסופיו אל ארץ הקודש מקום השראת השכינה גאו בקרבו כל כך, עד ששום דבר מהנאות העולם הזה וכבודו לא היו שווים בעיניו כעלייה לארץ ישראל. בנוסף לכך, בעלייתו לארץ ישראל רצה להתרומם מעל למחלוקות ולסמן לכלל ישראל דרך של תיקון שלם.

קשיי העלייה

בחודש אדר שנת תקל"ז עלה רבי מנחם מנדל לארץ ישראל בראש שלוש מאות נפשות. הקשיים היו עצומים. צרה רדפה את חברתה. כבר בנסיעה לארץ טבעה אחת האוניות ובה שלושים יהודים. כשבאו לארץ נשתקעו בצפת, אולם התורכים והערבים רדפום, ולבסוף בעקבות עלילה נאלצו לעזוב את צפת והשתקעו בטבריה. גם שם לא נחו מצרותיהם. קשיי הפרנסה היו עצומים. רוב העולים לא ידעו מלאכה שיכלו להתפרנס ממנה בארץ ישראל. חלקם היו מבוגרים, חלקם תלמידי חכמים שעסקו בתורה, ורבי מנחם מנדל נצרך לחזור ולבקש שוב ושוב מיהודי רוסיה לתמוך ולסייע לקיומם של החסידים בארץ ישראל. בנוסף לכל הקשיים הללו פרצו מעת לעת מגפות שהפילו חללים בקרב החסידים.

למרות הכול נותר רבי מנחם מנדל איתן בדעתו ונשאר בארץ. קל מאוד היה לו לחזור, חסידיו המרובים התגעגעו אליו, אבל הוא החליט להישאר ולהמשיך לשאת בעול הקשה של פרנסת הקהילה החסידית שעלתה עימו.

פעם לפני תפילת מנחה של ערב שבת, כשבית המדרש של רבי מנחם מנדל כבר התמלא במתפללים, ניגש אל החלון, עמד והביט ארוכות בכנרת, והתעכב עד שהעריב היום. אח"כ ירד לפני התיבה והתפלל. לאחר שבת סח לחסידיו שבכל ערב שבת עולות השמיימה כל התפילות שמתפללים בחוץ לארץ במשך כל השבוע, ומקום עליית התפילות הוא מעל ים כינרת. והנה ראה שהתפילות הולכות ומתרבות, ומן השמים אין מניחין אותן לעלות, בעבור שיצא קטרוג על יהודי חו"ל שאינם מחזיקים את עניי ארץ ישראל. ורק לאחר שקיבלו עליהם בני חו"ל להחזיק ביתר שאת את עניי ארץ ישראל, יכלו תפילותיהם לעלות.

ייסורי ארץ ישראל

בין העולים עם רבי מנחם מנדל היו תלמידי חכמים מופלגים שכל אחד מהם היה ראוי להיות אדמו"ר, אלא שמפני גדלותו של רבי מנחם מנדל כפפו את עצמם לפניו. ואף הם התייסרו עימו בצער יישוב הארץ, והמשיכו לאחר הסתלקותו להיאחז בארץ מתוך ייסורים וקשיים.

כשאחד מגדולי החסידים, רבי יעקב שמשון משפטיבקא, עלה לביקור בארץ, הלך לבקר אצל הרב רבי ולוולי מזברז, שהיה מן החסידים שעלו לארץ על מנת להשתקע בה. כשהתקרב לביתם, ראה לתדהמתו את אשתו של רבי ולוולי, שפעם היתה עשירה, והנה היא לבושה בבגדי סחבות ועוסקת לפרנסתה בכיבוס בגדי אחרים. לא יכול רבי יעקב שמשון להתאפק ועיניו זלגו דמעות. מרוב צער כבר חשב לחזור לאחריו ולא להיכנס לביתו של רבי ולוולי, כדי שלא לראות בצער עניותו.

אבל האישה, שהכירה את רבי יעקב שמשון, הבינה שנבהל ממראה עניותה, וקראה אליו ואמרה: רבי, רבי, אל תצטער, בוא היכנס לביתנו, ברוך ה' שזכינו לשבת בארץ ישראל וליהנות מיגיע כפינו.

תורת ארץ ישראל

אמרו חסידיו, שהחידושים שהיה מחדש לפניהם לאחר עלייתו לארץ, היו מופלגים ועמוקים לאין ערוך ממה שחידש בחוץ לארץ. מקצת דבריו נדפסו בספרו 'פרי הארץ'.

אמר רבי מנחם מנדל, מה שהתאווה מתגרה באדם, הוא מפני ששורש הנשמה מעולם התענוג, ולאחר שיורדת לעולם הזה משתוקקת להתענג. ואם האדם עובד את ה' יתברך בתענוג ומתיקות, אזי הנפש מקבלת את מבוקשה. ואם האדם אינו עובד את ה' יתברך בשמחה, הנפש מחפשת תענוגים אחרים, והיא נוטה לתענוגים שפלים ח"ו.

אחד מהדברים היסודיים והמפורסמים שכתב רבי מנחם מנדל הוא בעניין היחס לעוזבי תורה. וכך כתב לחסידיו: "להפרישכם מאיסור באתי, ולהזהירכם, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם ח"ו, והוא שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה… והוא פשוט וידוע לי, שההתלוצצות מעוזבי תורה היא סיבת הירידה והשפלות, שאמרו חז"ל 'בין כך ובין כך קרויים בנים', והמתלוצץ (מהם) מפריש עצמו מן הכלל להיות פרטי. ובכל השפעות כלל ישראל אין לו חלק עימהם. וזהו מאמר הפסוק 'בתוך עמי אני יושבת', וכפירוש הזוהר הקדוש. ולשומע ינעם, ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי וברוחני, ויעלה מעלה מעלה". מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל היה מרבה לצטט דברים אלו בשמו.

אחדות העם על ידי ישיבת הארץ

גם הספרדים יושבי הארץ הוותיקים העריצו את רבי מנחם מנדל. ואף הוא התקשר עימהם באהבה, ואת בנו אהובו רבי משה, שהיה מופלג בתורה וחסידות, שידך לבת ממשפחה ספרדית – דבר שלא היה מקובל אז כלל. ובצוואתו כתב שלא לדקדק עם הספרדים ולא לריב עימהם, לא בעניין הנהגות ולא בשום עניין.

הסתלקותו

הקשיים העצומים של הישיבה בארץ, תוך אחריות רוחנית וחומרית לכל חסידיו בארץ ובחו"ל, התישו את כוחו של הרב הצדיק. כעבור עשר שנים מעלייתו, בחודש מנחם אב תקמ"ז, בהיותו כבן חמישים ושבע, נפל רבי מנחם מנדל למשכב. המחלה החלישה אותו מאוד, גופו נעשה כחוש, אבל עד יומו האחרון היתה דעתו צלולה לגמרי.

בתוך סעיפי צוואתו כתב: לבני המופלג רבי משה. אבקש שלא יהיה לו שום התמנות ושררה על אחרים. ויתרחק מהכבוד, ויתרחק מהוללות. וילמד בכל יום ספרי מוסר, ויתחבר עם אנשי אמת. ויאהב הפחות שבישראלי. ויתרחק משקר בכל כוחו, אפילו לשם שמיים. ושלא יאמר דברי תורה בשמי. ושלא יחקקו על המצבה שלי שום שבח, כי אם מוהר"ר מנחם מענדיל.

ובעניין הקבורה כתב: אבקש שמעת יציאת נפשי עד שעה בדקדוק בל ימצא גופי בזה העולם בשום אופן. כלומר שמעת יציאת הנפש ועד לסוף הקבורה לא יעבור משך זמן של יותר משעה אחת בלבד.

במקום הקברות לא יניחו אותי על קרשים או בארון רק ישר על אדמת הקודש. ונושאי הארון יהרהרו בתשובה. ובעת שיסתמו עיני בחרס שבור כנהוג, יזכירו אז את שם קדשו של מרן הבעל שם טוב, ואת שם קודשו של אדמו"ר הרב המגיד ז"ל.

לפני הסתלקותו שאלוהו ליד איזה צדיק ברצונו שיקברוהו, שהרי ידוע שרבים משתדלים מאוד שיקברום בקרבת צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיהה: "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפניי אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלוואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני אינני מתבייש באף יהודי".

ביום ב' אייר תקמ"ח נתעלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.

מורשתו

בעקבות עלייתו לארץ, איבד רבי מנחם מנדל את מקומו המרכזי. תלמידיו וחבריו הצעירים הפכו למנהיגי החסידות ומייסדי השושלות, ושמו נשכח מקרב רבים. אבל נדמה שאפשר לומר שבזכותו ארץ ישראל נחרתה בתודעתה של תנועת החסידות. גדולי האדמורי"ם, תלמידיו וחבריו, היו ממונים על איסוף צדקה למען יושבי ארץ ישראל, ועל ידי כך נעשו הם וחסידיהם קשורים לארץ ישראל.

מי יוכל לשער עד כמה גדולה היתה השפעת עלייתו לארץ על כלל החסידים, ובמיוחד על חסידי רוסיה. יותר מאלף אלפי דרשות הועילה הדוגמא האישית של גדול האדמו"רים בדורו, שוויתר על חיי נוחות ועלה לארץ ישראל במסירות נפש. לאט לאט צמחה הקהילה החסידית בארץ ישראל והתרבתה, והיא היתה הבסיס שעליה נבנתה מחדש החסידות בארץ ישראל, לאחר השואה האיומה שפקדה את כל קהילות החסידים באירופה.

ומי יודע אם לא עלייתו לארץ היא שזרעה עמוק בלבבות יהודי רוסיה את חזון יישוב הארץ והפרחת שממותיה, ומכוחה התפתחה לאחר שנים הציונות המעשית, שמרכזה היה בקרב יהודי רוסיה.

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין (נינו של המגיד ממזריטש) אמר על עלייתו של ר' מנחם מנדל לארץ שהיתה כעליית אברהם אבינו, שסלל את הדרך לבניו שייכנסו לארץ כעבור כמה מאות שנים.

ואולי זכות עלייתו במסירות נפש לארץ ישראל, היא שעמדה לתנועת החסידות ששרדה את אימי ההשמדה האיומה, ומתוך האפר קמה להמשיך בעבודת ה' כאן בארץ ישראל.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו, להידבק בה' ולאהוב כל אחד ואחד מישראל וליישב את הארץ. ויזכו הרבנים שיהיו תלמידיהם מתפרנסים בכבוד, לבושיהם שלמים, ולבבותיהם קרועים ופתוחים לאהבת ה' ולתיקון עולם.

ונהפוך הוא של אנשי השמאל

משנכנס אדר מרבים בשמחה

אמרו חכמים (תענית כט, א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה". השמחה הרגילה היא על הטוב שיש בעולם, אלא ששמחה זו מאוימת, מפני שעדיין יש בעולם גם רוע וצער. אולם כאשר גם הרע מתהפך לטוב, השמחה מתרבה. וזה מה שהיה בפורים, שהקב"ה הפך את הרע לטוב והציל את עמו ישראל. והתברר שדווקא בזכות גזרתו הקשה של המן, עם ישראל חזר בתשובה, ומרדכי נעשה משנה למלך, ועל ידו בית המקדש השני המשיך להיבנות, וישראל התבססו בארצם. מתוך כך למדנו, שכל מה שנעשה בעולם, אפילו הרע, יתהפך לבסוף לטובה. וכיוון שסגולתו של חודש אדר היא להפוך את הרע לטוב, משנכנס אדר מרבים בשמחה.

מבט פורימי על מצבנו ביהודה ושומרון

גם על מצבנו בזמן הזה אפשר להסתכל במבט פורימי, ולראות איך גם מה שנראה כרע מתהפך לטובה. הנה לעניין מצוות יישוב הארץ, לצערנו עדיין רבים מהיהודים אינם מודעים למלוא תוקפה של ההבטחה האלוקית שהבטיח ה' את ארץ ישראל לאבותינו ולנו, שעל ידי כך תתפשט גאולה וברכה לעולם כדברי הנביאים. וכך מול איומי המלחמה של הערבים והלחצים משאר אומות העולם, רבים מהיהודים מוכנים לסגת מחבלי ארצנו הקדושה עבור הבטחות להפסקת הלחץ הבינלאומי ומניעת מלחמות בעתיד. ולמרות שכבר התברר בעבר שאין להבטחות אלו כיסוי ממשי, ובעיקר מה שמונע מלחמה הוא ההכרה בעוצמתה של מדינת ישראל, ולהפך, נסיגות עלולות להגביר את תאבונם של אויבינו לפעול הלאה למען מטרתם הסופית – החרבת מדינת ישראל ח"ו. ולמרות שכמעט ברור לכולם שגם אם נחתום על ההסכמים המוצעים מצד אומות העולם, לא נזכה בעתיד הנראה לעין לשלום אמיתי. בכל זאת התקווה שמדינת ישראל תוכל להסיר מעצמה את הלחצים והאיומים, גורמת ליהודים רבים להסכים לעקירת יישובים ולסכן את כוח ההרתעה של מדינת ישראל.

והנה יש לנו אישי שמאל, שמספרם אמנם מועט יחסית, אבל משקלם הסגולי רב, באקדמיה ובתקשורת, בארץ ובעולם, ורבים מהם טוענים מתוך שכנוע עמוק שכל הצרות של מדינת ישראל נובעות מהקמת ההתנחלויות. לכן לדעתם על ממשלת ישראל להקפיא כל בניית בית ביהודה ושומרון, לא רק כדי להשיג שלום, אלא גם כדי למנוע כיבוש ונישול של הערבים. חלקם אף טוענים שמדינת ישראל צריכה לפצות את הערבים על עצם קיומה, ולאפשר למספר לא מבוטל של פליטים לחזור לתחומי הקו הירוק. במצב הזה כבר אי אפשר להגיע לשום הסכם עם הערבים. כי איזה ערבי יסכים לקבל פחות ממה שאפילו אישי השמאל היהודים מסכימים שמגיע לערבים? הרי ערבי גאה אמור לדרוש תמיד יותר. ונתניהו או אולמרט, שכבר היו רוצים לחתום על איזה הסכם נסיגה, מבינים שההצעות שעומדות על הפרק מסוכנות כל כך לביטחונה של ישראל, שלא ניתן להיענות להן. וכך כל ניסיון להסכם על נסיגה מתפורר בטרם יגיע לסיומו.

נהפוך הוא להשפעת השמאל

וגם אם הפוליטיקאים הערמומיים, הישראלים והאמריקאים, מצליחים ליצור איזה מסך עשן על תביעותיהם האמיתיות של הערבים, ולהבטיח ליהודים שבזכות נסיגתם מחבלי מולדתם יזכו לשמור על זהותה היהודית של המדינה, הרי שמיד באים אישים מהשמאל ולוחמים למען הערבים אזרחי ישראל. הם מאשימים בגזענות את אלה שמדברים על הפשיעה הערבית, תוקפים את הקרן הקיימת לישראל שאינה מוכרת קרקעות לערבים, תוקפים רבנים שרוצים לשמור על צביונן היהודי של הערים. הם לוחמים למען הקצאת משאבים נוספים וזכויות עודפות לערבים, למרות שאינם נושאים בנטל הביטחון. והאיש הפשוט שואל את עצמו, אם כך תוקפים את הרבנים ואישי הציבור שמנסים להגן על הצביון היהודי של הערים, למה הם מתכוונים בדיוק כאשר הם מבטיחים שעל ידי נסיגה נוכל לשמור על צביונה היהודי של המדינה? והוא יודע את התשובה, הנסיגה מיהודה ושומרון היא גם התקפלות מיהדותה של המדינה.

נהפוך הוא לעצמאות רוחנית

גם עצמאותה הרוחנית של היהדות מוטלת בסכנה אל מול עוצמתה האדירה של התרבות המערבית, ששוטפת כנהר גדול את כל העמדות השונות. אילו היינו שלמים בתורתנו, היינו מסוגלים להתבונן על התרבות המופלאה הזו בישרות, לשבח את הטוב ולבקר את הרע, לתקן בכך את העולם ולהיות אור לגויים. הציבור התורני שחותר לתיקון עולם, אינו מנסה להקים חומה אטומה בינו לתרבות המערבית, אבל באין עדיין משנה תורנית עמוקה ורחבה, שיונקת את חיוניותה מתורת ארץ ישראל, הוא מתקשה לשמור על עצמאות רוחנית, שבלעדיה לעולם לא נזכה להגדיל תורה ולהאדירה ולהגשים את ייעודנו. והנה 'בזכות' ההתקפות הקשות והכואבות בשם הערכים הליברליים על הציבור התורני ורבניו, נוצרת חומת הגנה בפני השפעתה של התרבות המערבית, והציבור הדתי ובמידה מסוימת גם מרבית הציבור הישראלי, מקבל חיסון מסוים מפני השפעתה של התקשורת והתרבות החילונית.

חרם הסופרים

הנה לדוגמא, לפי עמדתו העקרונית של הציבור הדתי והתורני, התומכת בפתיחות וקבלת הטוב מכל אדם, קל וחומר מבני עמנו – גם אם חילונים, היתה יכולה להיות לסופרי השמאל השפעה עצומה. אבל כשרובם הצטרפו לחרם על אריאל, והם מתאמצים להוקיע בהתמדה את הרבנים והמתנחלים, נוצרת הגנה בפני השפעתם. הציבור הדתי והמסורתי הרי מכיר באופן אישי את הרבנים והמתנחלים, ויודע שהם אנשים די מוסריים, וכשהוא שומע את הסופרים מוקיעים אותם כרעים ביותר, הוא אומר לעצמו: אישי השמאל הללו הזויים לגמרי ושנאתם מעבירה אותם על דעתם. וכך השפעתם על הציבור מתפוגגת.

אמנם נכון שמלכתחילה היה טוב ללמוד את הטוב שבהם. אבל במצב הנוכחי, כאשר לרוב הציבור אין את היכולת לברור את הטוב מהרע, באו הסופרים והוקיעו את עצמם באופן כזה שגם אלו שעדיין ממשיכים לקרוא את ספריהם, עושים זאת מתוך הסתייגות עמוקה. הנה שוב מצאנו איך נהפוך הוא, שחרם הסופרים מועיל להתפתחותו העצמאית של הציבור התורני.

הכפירה בקדושת העם והארץ

גם הכפירה הדוקרת של השמאל החילוני בקדושת העם והארץ יש בה צד טוב, שעל ידי כך לומדי התורה נתבעים להעמיק בלימוד התורה ובחוכמות השונות, שבלא זאת אנו מסתפקים בהסברים הנדושים שאינם מספיקים. עובדה היא שאין בהם כדי לרומם את העם כולו.

לכתחילה

אבל עלינו לזכור, רעיון 'נהפוך הוא' אינו מספיק. גם לאחר נס הפורים עדיין לא הגיעה גאולה שלימה, עדיין נותרנו עבדי אחשוורוש. מפני שכאשר מגיעים אל הטוב רק מפני שבורחים מהרע, עדיין הגאולה חלקית. אבל היא מאפשרת לנו להמשיך לבנות את עצמנו ברוח ובחומר, להגדיל תורה ולהאדירה, ליישב את יהודה ושומרון, לבנות חברה מוסרית, לבחון את התרבויות השונות בעין טובה וביקורתית, לבחור בתורה ובארץ לא כדי להינצל בלבד, אלא כדי להביא גאולה לעולם. ועל ידי כך נזכה בעזרת ה' לבניין בית המקדש ולביאת גואל צדק במהרה בימינו.

הרב ריינשטיין

כהמשך לסיפור על פועלו של מו"ר הרצי"ה למען העלאת בחורי ישיבה מרוסיה הסובייטית, הזכיר לי אבי מורי סיפור ממשפחתנו. בעת שהחלו העולים הראשונים מרוסיה להגיע בסביבות שנת תש"ל, הגיע גם קרובנו הרב ריינשטיין זצ"ל לארץ. אף הוא היה בחור ישיבה שניסה לעלות לישיבת 'מרכז הרב', אך קשיי הזמן הכשילו את מאמציו. שכן גם לאחר שהרצי"ה שלח לו אישור כניסה, היה צורך להשיג אישור יציאה שעלה הון רב, וכן למצוא דרך לממן את הנסיעה שגם היא היתה יקרה.

במסירות נפש הצליח קרובנו הרב ריינשטיין לשמור מצוות ברוסיה ואף לחנך את בנו ובתו לתורה ומצוות, עד שלבסוף זכה לעלות לארץ ולהתגורר סמוך אלינו בשכונת גבעת מרדכי שבירושלים. גם צאצאיו ממשיכים בדרכו ועוסקים בתורה ובעבודה. אחד מהם התחתן עם נין ממשפחת הרב פיינשטיין.

סמוך לעלייתו לארץ ביקר יחד עם אבי מורי אצל הרצי"ה. הרצי"ה שמח בו שמחה גדולה, ולמרות שעברו כארבעים שנה, בזכרונו המופלג זכר הרצי"ה את שמו ואת שמות כל חבריו שביקשו אף הם לעלות, ושאל על כל אחד ואחד מהם. על חלק מהם השיב הרב ריינשטיין ועל חלק שתק. כשיצאו, סיפר לאבי שעל אלה ששתק לא רצה להשיב כי נרצחו בשואה, וחשש שמא הרצי"ה יצטער ויאשים את עצמו שלא פעל מספיק להצלתם.

צער בעלי חיים ושחיטה

שאלה: האם נכונה ההאשמה כלפי השחיטה היהודית שהיא אכזרית מצורת ההמתה המקובלת אצל הגויים?

תשובה: לפי מחקרו המקיף של הרב ישראל מאיר לוינגר, שעבודת הדוקטורט שלו הוקדשה לנושא זה, ונעשתה בהדרכת פרופ' שאינו יהודי, השחיטה היא הדרך הקלה ביותר להמתת בעל החיים בלא ייסורים. שכן העורק שמספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך מיד לאחר השחיטה אין יותר אספקת דם למוח. ולכן בשעה שתחושת הכאב היתה צריכה להגיע לקליפת המוח, ששם תחושת הכאב נקלטת, מחמת חוסר דם וחמצן אין קליפת המוח מסוגלת לקלוט את הכאב. וגם עצם החיתוך אינו כואב, מפני שהשחיטה חייבת להיעשות בסכין חדה וחלקה, תוך תנועה מהירה. באופן כזה, אין כמעט תחושת כאב.

בנוסף לכך התברר במחקר, שהבהמות לא מרגישות שעומדים להמיתן. במקום אחד שבו היו צריכים להרוג פרות שחלו במחלה מסוכנת, ערכו ניסוי, והרגו את הפרות במכות גרזן, תוך שהם הורגים אחת ומדלגים על חברתה. התברר שהפרות המשיכו לאכול עשב בלא לשים לב למות חברותיהן ולכך שעוד מעט ימיתו אותן. על נושא זה ניתן ללמוד בהרחבה בספרו של הרב ד"ר לוינגר "השחיטה וצער בעלי חיים", בהוצאת מכון משכיל לדוד.