ז'בוטינסקי – החזון, המסירות והאמונה

זאב ז'בוטינסקי, שנפטר היום לפני 79 שנים, היה הופך לאחד הנואמים המצליחים בעולם, לולא החליט להתמסר לפעילות למען העם היהודי • הגדוד העברי שהקים ופקודתו להגן על ירושלים מהפורעים הערבים למרות עמדת הבריטים הצילו יהודים רבים, בעוד הוא עצמו שילם מחיר כבד • הניתוח המבריק שלו הוביל אותו לעמדות שונות משל חבריו לציונות, והם תקפו אותו קשות, אך צדקתו הוכחה לאחר שנים – לעיתים מאוחר מדי • מתוך מסירותו לאומה התחבר לימים ליהדות, והקשר החם בין ממשיכי דרכו למסורת נשמר עד היום

זאב ז'בוטינסקי

זאב זבוטינסקי
זאב זבוטינסקי

כחלק מהכרת הטוב כלפי אישים דגולים בישראל, ראוי להזכיר את מייסד תנועת בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, שנפטר בכ"ט תמוז ת"ש (1940), ובמשנתו ובמעשיו פעל למען גאולת ישראל וארצו – נושאים שחשוב לעסוק בהם בימי בין המיצרים. בכך נעמוד גם על משמעות המשברים העצומים שפקדו את העם היהודי בעת החדשה, שלעיתים הובילו אישים גדולים שגדלו בסביבה מתבוללת, כדוגמת הרצל וז'בוטינסקי, לשוב ולהתחבר באופן עמוק ומופלא לעמם ולארצם, ולתרום תרומה מכרעת לתהליך גאולת ישראל בקיבוץ הגלויות ויישוב הארץ. מציאות זו ביאר מרן הרב קוק בעמקות, ויש לה השלכות חשובות עד ימינו.

ז'בוטינסקי נולד בתר"מ (1880), התייתם מאביו בגיל שש וגדל בבית שהמסורת היהודית נחשבה בו כעניין רחוק של זקנים. עיר הולדתו הייתה אודסה, שיהודיה נודעו כמתרחקים מתורה ומצוות. כרבים מבני גילו החל להתערות בתרבות הכללית והרוסית ולעשות בה חיל.

כישרונותיו היו גאוניים. כבר בצעירותו התפרסם כסופר ומתרגם מחונן שעתיד מזהיר צפוי לו. הוא גם נחשב לאחד הנואמים הטובים בעולם. הוא שלט בכתריסר שפות, וברובן יכול היה לכתוב מאמרים ולנאום כהלכה. הוא גם סיים לימודי משפטים והוסמך כעורך דין. אילו היה עובד כעורך דין, היה נחשב ללא ספק לאחד הגדולים בתחומו, בעל מעמד ועושר. אבל משעה שנתפס לרעיון היהודי הלאומי מסר את עצמו למען אחיו, בלא לשייר דבר לעצמו.

ציונות ומסירות

בזמן מלחמת העולם הראשונה פעל ז'בוטינסקי להקמת הגדוד העברי במסגרת צבא בריטניה, והשתתף כקצין בכיבוש הארץ מידי הטורקים. הוא סבר שאם היהודים ישתתפו בכיבוש הארץ יזכו להכרה בזכותם עליה, ויכינו בכך את התשתית המדינית והצבאית להקמת המדינה. אכן הייתה לגדוד העברי תרומה משמעותית בהצהרת בלפור, שבה הכריזה בריטניה כי תפעל להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

הקמת כוח המגן בארץ

שמעתי עדויות כי הייתה למרן הרב קוק הערכה עצומה למסירות נפשו של ז'בוטינסקי למען עם ישראל. בשעה שהביאו לרב קוק מכתב מז'בוטינסקי בעניין רצח ארלוזורוב, אמר עליו "מלאך אלוקים". ליחס כזה מאת הרב קוק לא זכה אף אחד ממנהיגי העם היהודי באותה העת

בשנת תר"פ, בעת שהערבים החלו בגל הסתה נגד היהודים, התריע ז'בוטינסקי כי הם עומדים לפתוח בפרעות נגד היהודים. ומשראה שמפקדי הצבא האנגלי אדישים למצב, ארגן את יוצאי הגדוד העברי לכוח מגן ואימן אותם בגלוי. זה היה היסוד להקמת ארגון ההגנה, שלימים בעת הקמת המדינה היה התשתית להקמת צה"ל. כשהחל גל הפרעות והרציחות בכל הארץ, פנה ז'בוטינסקי למפקדי הצבא האנגלי בדרישה שיעמידו את הצבא כדי לבלום את פרעות הערבים בירושלים, שבה היו מרוכזים רוב היהודים תושבי הארץ. אולם האנגלים עמדו מנגד וסירבו להפעיל כוח נגד הערבים. בראותו זאת, בניגוד להוראות הצבא ולמרות שידע כי הוא עלול לשלם על כך מחיר כבד, גייס את חייליו יוצאי הגדוד העברי והעמידם מול הערבים. בכך הציל את יהודי ירושלים.

מפקדיו האנגלים העמידו אותו ואת חייליו למשפט בעוון סירוב פקודה, ביזה והפרת סדר. על ז'בוטינסקי גזרו חמש עשרה שנות עבודת פרך והורדה לדרגת טוראי, אולם מכיוון שבמשפט לקח על עצמו את מלוא האחריות, על חייליו גזרו עונשים קלים.

מכלאו ניהל ז'בוטינסקי מאבק ציבורי בינלאומי שבו תבע זיכוי מוחלט. הוא וחבריו פתחו בשביתת רעב ממושכת תוך סכנת חיים. המסע הציבורי הצליח – בשלב הראשון עונשו קוצר לשנה אחת, ולבסוף בוטל לחלוטין. אולם את הגדוד העברי פירקו.

ז'בוטינסקי וחייליו, שהיו כלואים בכלא עכו, הפסיקו את שביתת הרעב בעקבות המכתב שכתב אליהם מרן הרב קוק זצ"ל: "אחינו הגיבורים הטהורים… אחים יקרים… אל תשלחו יד בבריאות גופכם… בייחוד הנני מחויב להצהיר לכם, בניי האהובים, שדבר זה הוא אסור בכל תוקף ובכל חומר, מצד דתנו הקדושה והטהורה… חזקו ואמצו אחים יקרים, וחכו לישועה קרובה… אחיכם הנאמן המשתתף בצערכם ומצפה לשיש בשמחתם גאולתכם במהרה" (ליקוטי הראי"ה ח"ב, עמודים 61–62).

בגלות

כשהחריף את פעילותו למען העלייה והקמת המדינה היהודית, גירשוהו הבריטים מהארץ. או יותר נכון, לאחר שיצא ממנה בתרפ"ט שללו את ממנו את אשרת הכניסה.

מתוך נאמנות למולדת, לא הסכים ז'בוטינסקי בגלותו לקבל אזרחות של שום מדינה והוא לא קנה ולא שכר בית. במשך כעשרים שנה נדד ממקום למקום ונאם על ארץ ישראל, על השפה העברית ועל השיבה להיסטוריה היהודית. בסוף חייו הדגיש גם את המורשת היהודית ואמונת ישראל. נדודיו למען העם היהודי לא אפשרו לו לקיים חיי משפחה שגרתיים.

תוך כדי עבודתו הציונית כתב ופרסם מאמרים בכמה מהעיתונים החשובים בעולם. כסופר מחונן, שילמו לו כסף רב על מאמריו וכתבותיו. חלק מהכסף שהרוויח שלח לאשתו, לאמו, לבנו ולאחותו שגרו בארץ, וחלק אחר תרם לתנועה הציונית. רק מעט השאיר לעצמו, כדי לשלם על שהותו בבתי מלון זולים.

הצה"ר – הציונים הרוויזיוניסטים

בתרפ"ט הקים ז'בוטינסקי את תנועת הצה"ר, שפעלה במסגרת התנועה הציונית העולמית והטיפה לעלייה המונית לארץ ולהקמת המדינה העברית.

מעת שהנאצים עלו לשלטון (בתרצ"ג – 1933) הגביר את מאמציו. הוא היה נוסע במזרח אירופה ובמרכזה מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, ישן ברכבות ובמלונות זולים, יוצא לפגישות והרצאות ומטיף לעלייה מיידית לארץ ישראל ולפינוי דחוף של היהודים מאירופה. הוא הרגיש ששואה נוראה עתידה להתרחש על העם היהודי באירופה.

בעקבות מאמציו הושמץ והותקף על ידי חברי המפלגות הציוניות השמאליות, ובידי הבונד והחוגים האנטי ציוניים מכל הגוונים. יריביו הפוליטיים בהסתדרות הציונית היו חיים ויצמן ודוד בן גוריון.

לאחר שלא התקבלו עמדותיו חש כי אין לו ברירה, ולנוכח הסכנה הנאצית באירופה חובה עליו לפעול במסגרת חדשה. בתרצ"ה (1935) הקים ארגון יהודי ענקי שפעל למען קידום העלייה והמדינה היהודית. בתוך שנתיים היו רשומים בארגונו יותר חברים מאשר בהסתדרות הציונית הישנה. אך זה היה מאוחר מדי. המלחמה העולמית פרצה, ועמדותיו כבר לא יכלו להציל איש.

יכולת ניתוח מופלאה – שהוחמצה

יכולת הניתוח החברתית-מדינית שלו הייתה מופלאה. בניתוחיו הבהירים חזה ז'בוטינסקי מראש תהליכים ארוכי טווח, ועל פיהם גיבש עמדות שעם השנים התבררו כמדויקות להפליא.

הוא לא רדף כבוד, שררה וממון, אבל יריביו, ויצמן ובן גוריון, קינאו בו על כישרונותיו, לא עמדו על עומק עמדותיו ופעלו נגדו באופן שיטתי ובוטה.

רבות מעמדותיו התקבלו לבסוף, אולם באיחור של עשר שנים ומעלה, שלעיתים היה טרגי. כך היה למשל לגבי מדיניות "קיר הברזל" שלו בשאלת המאבק היהודי-ערבי, שלבסוף בהכרח המציאות התגשמה במלחמות ישראל, אך לו הייתה מתקבלת מראש כעמדה רשמית הייתה מן הסתם מרתיעה ומשיגה תוצאות טובות לאין ערוך.

גם בשאלת היחס למעצמות, הוא סבר שצריך להעמיד מיד את הדרישה למדינה יהודית מתוך כוח הזכות, ולתבוע מילוי קפדני של ההבטחות וההתחייבויות הבינלאומיות כלפי העם היהודי. עמדתו התקבלה רק לאחר השואה.

לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, כאשר שערי הארץ היו פתוחים לרווחה בלא שום הגבלה, הוא תבע לקרוא לעלייה המונית כדי לקבוע בארץ רוב יהודי מוצק. המנהיגות הציונית שדגלה בעלייה סלקטיבית התנגדה נחרצות, וכך חלפו קרוב לעשר שנים יקרות.

לאחר שהבריטים הגבילו את מכסות העלייה, קרא למאבק נחרץ ופעל לעלייה למרות האיסור. במסגרת זו, שנקראה עליית אף על פי, עלו עשרות אלפי יהודים וכך ניצלו מהשואה. רק לאחר השואה הצטרפו מפלגות השמאל לארגון עלייה בלתי לגאלית לארץ.

הוא היה בעד שיתוף היוזמה הפרטית בפיתוח הארץ וכלכלתה (קפיטליזם מתון). יריביו פעלו לדיכוי היוזמה הפרטית. רק בלית ברירה הרעיון התקבל לאחר עשרות שנים.

עמדתו הייתה לפעול בתעמולה גלויה בין האומות, ולא בשתדלנות בחדרי חדרים. ההיסטוריה הוכיחה שפעילות גלויה הועילה יותר.

גם המרד נגד השלטון הבריטי, שהוביל בסופו להקמת המדינה, תוכנן על ידו כבר בתרצ"ז (1937).

יחסו למסורת

מתוך העניין הלאומי היהודי התקרב ז'בוטינסקי לעניין הרוחני היהודי. כמה פעמים הביע צער אמיתי על שלא זכה לחינוך יהודי מסורתי. כשחבריו שאלוהו על שינוי עמדותיו ביחס לדת ולאמונה, הוא הסביר שבמשך הזמן הבין כי היסוד המסתורי של האמונה והדת הוא יסוד שאי אפשר לבנות חיים בלעדיו, ובוודאי לא חיים עבריים.

אומנם הייתה לו ביקורת על תופעות שנראו כסותרות ערכים של חירות המצפון וחופש הדעות, אבל חובה לציין כי בעניין זה, אומנם בסגנון שונה, כיוון לכמה מעמדותיו של מרן הרב קוק, שראה בערכי החירות והחופש ערכים חשובים.

בחוקת היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה שהקים, כתב: "תעודת הציונות היא גאולת ישראל וארצו, תחיית ממלכתו ושפתו, והשרשת קודשי תורתו בחיי האומה. דרכיה: יצירת רוב עברי בארץ ישראל משני עברי הירדן, הקמת המדינה העברית על יסודות החופש האזרחי ועקרוני הצדק ברוח תורת ישראל".

ראוי לציין שבגרסה הראשונה כתב "השלטת קודשי תורתו בחיי האומה", ולבסוף התפשר עם דעת רוב חברי ועידת היסוד וכתב "השרשת" במקום "השלטת".

אלה הם היסודות שעומדים בבסיס היחס החיובי למסורת בתנועה הרוויזיוניסטית הציונית לגלגוליה השונים, עד תנועת הליכוד של ימינו.

יחסו לרב קוק

במאמר שכתב בסוף קיץ תרצ"ד, לאחר זיכויו של אברהם סטבסקי מאשמת רצח ארלוזורוב, התייחס ז'בוטינסקי למרן הרב קוק: "מפי הרב פאלק (הרב הצבאי של הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה) שמעתי לראשונה את שמו של הרב קוק. הרב חי בשעתו בלונדון, ופאלק היה אחד מתלמידיו. אין זה קל לתאר בנאמנות את יחסו של התלמיד אל רבו. הרב פאלק דיבר על הרב קוק לא רק כעל מורה נערץ, אלא כעל מורה דרך קדוש. במשך שעות ישב והסביר לי את השקפת עולמו של הרב קוק… לראשונה בחיי הרוח שלי, נפתח לבי בפני אותו שטח עתיק יומין – אך חדש לגבי דידי – שיש בו תשובות לכל בעיותינו העמוקות, והן נובעות מתוך כתבי הקודש העתיקים שלנו… ומאחרי כל גילויי הנסתרות בפסוקים ובאגדות, עומדת דמות אנושית נדירה ויקרה, נשמה החיה בעולם מיוחד במינו, עולם של רעיונות נשגבים ואציליים, נשמה הבונה את חייה היומיומיים על פי צו נצחי, נשמה הנושמת ופועלת תוך מגע תמידי כלשהו עם כוח על-ארצי" (מועדי הראי"ה, עמ' שצה).

על חילול שבת בפרהסיה

סיפר ר' אברהם חיים צ'צ'יק ז"ל, משמשו של מרן הרב: "היה מעשה ביום ראשון בשבת, שבאו יהודים שליבם כואב על חילול השבת, והודיעו לרבנו שאתמול בשבת התאספו צעירים על המגרש שמאחרי בתי הבוכרים ושיחקו בכדורגל ועשו מלאכות הקשורות באיסורי שבת. והיות שאלו הצעירים מתייחסים לבית"רים, שמנהיגם הוא זאב ז'בוטינסקי, משום כך היה רצוי מאוד שרבנו יפנה במכתב מחאה אליו.

"אחרי שרבנו שמע בצער מאלה האנשים, ביקש ממני טופס וערך מכתב מחאה בדברי נועם ובתוכחת מגולה למר ז'בוטינסקי, והלכתי במצוות רבנו להמציאו. כשבאתי אליו ומסרתי לו את המכתב וראה שהוא מהרב זצ"ל, ביקש ממני לחכות עד שיעבור על התוכן. אחרי הקריאה שקע בהרהורים ופניו הביעו צער. מיד פנה אליי בשאלה: האם ידוע לך במה דן הרב במכתב? אחרי תשובתי החיובית ביקשני למסור לרבנו שהרב ירגיע את רוחו, כי במיטב השפעתו יפעל לבל יישנה עוד כדבר הזה, והמשיך עוד שגם ייפגש עם רבנו אודות זה. הוא ליווני באדיבות עם בקשתו למסור דרישת שלומו 'לרבנו החביב'".

יחס הראי"ה והרצי"ה לז'בוטינסקי

מו"ר הרב צבי יהודה תמך בעמדותיו המדיניות של ז'בוטינסקי, ובמאבק החמוש של המחתרות אצ"ל ולח"י בכובש הבריטי ובפורעים הערבים, ואף התגאה בכך שהסכים שיחביאו בביתו ספרות מחתרתית.

כמו כן שמעתי עדויות כי הייתה למרן הרב קוק זצ"ל הערכה עצומה למסירות נפשו של ז'בוטינסקי למען עם ישראל, לעמדותיו הנכונות ולטוהר מידותיו. שמעתי כי בשעה שהביאו לרב קוק מכתב מאת ז'בוטינסקי בעניין העלילה סביב רצח ארלוזורוב, אמר על ז'בוטינסקי "מלאך אלוקים". ליחס כזה מאת הרב קוק לא זכה אף אחד ממנהיגי העם היהודי באותה העת.

יומו האחרון

פעילותו הנמרצת של זאב ז'בוטינסקי שלא ידע לאות במשך שנים, כמו גם תחושות האכזבה וההשפלה האישית שחש מקרב חבריו הציונים, ויותר מכול ההחמצה – שהחלה השואה, וכל היהודים הרבים שפגש וקרא לעלייתם נותרו לכודים באירופה – כרסמו בליבו, והוא מת בניכר ממחלת לב קשה. בצוואתו ציווה שעצמותיו יועלו לארץ ישראל אך ורק בפקודת הממשלה של המדינה היהודית שעתידה לקום. אכן, בתשכ"ד, לאחר שבן גוריון פרש מראשות הממשלה, החליטה ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול להעלות את עצמותיו ועצמות רעייתו לארץ ישראל, ומנוחתם בהר הרצל ליד חוזה המדינה.

ביומו האחרון, בכ"ט בתמוז ת"ש, כאשר נסע מניו יורק למחנה בית"ר שבפרוורים, ביקש במפתיע מאחד מבני לווייתו שהיה מסורתי לשיר לו את תפילת "כל נדרי", באומרו שאת המילים בארמית הוא אינו זוכר היטב. לאחר שהלה שר לו פעם אחת, שקע במחשבות וביקש שישיר לו את "כל נדרי" עוד כמה פעמים. לאחר שעות ספורות נפטר.

כידוע במסורת ישראל, ביומו האחרון של אדם יש ביטוי תמציתי לחייו. התרפקותו של ז'בוטינסקי על תפילת "כל נדרי", שמסמלת יותר מכול את תפילות היום הקדוש, מבטאת את הטהרה שבמעשיו למען עם ישראל, ארצו ותרבותו הרוחנית.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תורת הסוד ומשמעותה

אין דבר בעולם שאינו צופן סוד – מהדומם שמורכב מאטומים ועד נפש האדם שיש בתוכה רבדים עמוקים • יש שמגלים את שכבות העומק על ידי משברים, אך בעזרת התורה והמצוות אפשר להגיע אליהן בדרך הטובה והמתונה • אצל רוב העולם מתגלה הסוד בהדרגה, למעט אצל צדיקים כרשב"י • מכוח הקשר לסוד, רשב"י האמין שתלמידי חכמים אינם צריכים לעבוד לפרנסתם, ואף סירב לפשרות מול מלכות רומי • אף שהתקבלה דרך רוב החכמים, לאזן בין הסוד ובין העולם הזה, יחידי סגולה כמו רשב"י מאירים את עולמנו

הסוד

מכיוון שכך נפסק על פי רוב חכמי ישראל, מוכח שרצונו יתברך שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות במציאות חיינו בעולם הזה. אף על פי כן, יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלי פשרות

כדי להבין את ערכה של תורת הסוד, צריך לבאר שאין דבר בעולם שאינו צופן בתוכו סוד. אפילו אבן שנראית לכאורה מלאה ודוממת, צופנת בתוכה סודות על מבנה החומר, אשר מורכב מחלקיקים זעירים שנמצאים בתנועה מתמדת. על אחת כמה וכמה מיני הצומח והחי. פרט לכך, האדם צופן במחשבתו וברגשותיו סודות, שאפילו לאדם העמוק ביותר אינם גלויים עד הסוף. הנה החליט לבחור לעצמו מקצוע, והוא סבור שהסיבה לכך היא התעניינותו במקצוע. לאחר שנים, כשיתעמק יותר, ימצא שהיו לכך סיבות עמוקות יותר שקשורות לערכים שאימץ בימי נעוריו, ולאחר שימשיך להתעמק ימצא סיבות עמוקות יותר, שלפעמים קשורות לבית הוריו או לסבו וסבתו. וגם לאחר שיבין זאת, יידע רק את הסודות החיצוניים יחסית, כי בתוכם צפונים סודות לפנים מסודות. לעיתים כשהסיבות העמוקות נמצאות בסתירה מסוימת עם הסיבות הגלויות, כל בחירותיו של האדם כושלות, והוא אינו מבין למה. ככל שאדם יבין יותר את סודותיו, כך יידע לנתב נכון יותר את חייו.

סודות התורה

כדי להבין את עומק הסודות לא מספיק לאדם להתעמק בעצמו, עליו להבין את הסודות העמוקים שמניעים את כל העולם, שהוא עצמו רק חוליה אחת ממנו. בכך עוסקת תורת הסוד. מכיוון שמדובר בסודות עמוקים מאוד, מעל ומעבר לתודעה הפשוטה, קשה לבארם. לכן השתמשו רוב חכמי הסוד במשלים שמורכבים מעולמות, ספירות ופרצופים. ויש גדולים כמו הרמב"ם שביארו את הסודות העמוקים שגילו בהעמקת תלמודם בדרך שונה. אבל אין תלמיד חכם גדול שאיננו מחפש בכל סוגיה את היסוד העמוק שעליו היא עומדת, ויסוד זה הוא תחילת הסוד.

המרחק שבין הסוד לחיים הרגילים

לא מקרה הוא שאדם בדרך כלל אינו מודע לסודותיו. הם מכילים עוצמות נוראות, שאם בבת אחת ייחשף אליהם – יקרוס. וככל שיבסס את עצמו ואת הביטחון העצמי שלו בדעתו וברגשותיו, יוכל לעמוד בסודות יותר עמוקים ונוראי הוד. הסודות מכילים גם תהומות, כדוגמת התסביכים והתשוקות האפלות שזיגמונד פרויד תיאר, ובלא הכשרה ראויה, הנחשף אל הסודות עלול להישאב אל התהום ולאבד את אמונתו בה' ובעצמו. לכן הרעיונות העמוקים הם סודות, שאמנם משפיעים מאוד, אבל אינם גלויים, כדי שלא יפריעו למהלך החיים. אולם לחסום את הסודות לא ניתן, וכך הם הולכים ומתגלים בהדרגה. כשאנו בוחרים בטוב, הולכים בדרך התורה והמצוות, הם מתגלים בדרך טובה ומתונה. כשאיננו בוחרים בטוב, הם מתגלים בדרך רעה שמולידה משברים, שאחר כך נדרשת תשובה גדולה או ייסורים כדי להחזירם למוטב.

רבי שמעון בר יוחאי

רוב חכמי ישראל נטו לדרך האמצע, המפשרת בין הסוד לגלוי, בין האידיאל לקשיים המצויים בעולם הזה. אולם רבי שמעון בר יוחאי היה קשור כל כך אל הסוד, שלא יכול היה להתפשר עם המציאות הגלויה.

פרנסתם של תלמידי חכמים

לדעת רשב"י תלמיד חכם צריך לעסוק בתורה בלבד, בלא לדאוג כלל לפרנסתו; שהואיל והוא קשור לתורה שעל ידה ברא ה' את עולמו, ועל ידי לימודה בהעמקה והרחבה מרוממים את העולם אל מצבו המתוקן, בו האדם לא יצטרך לעבוד, כבר עכשיו ראוי שתשתלשל אליו הברכה והפרנסה בדרך זו או אחרת, בלא שיצטרך לעבוד.

לכן כשאמר רבי ישמעאל את הדעה המקובלת על רוב חכמי ישראל, שגם תלמידי חכמים צריכים לנהוג מנהג דרך ארץ ולעסוק בפרנסתם וביישובו של עולם, השיב כנגדו רשב"י: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן… ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן" (ברכות לה, ב).

ומסקנת רוב ככל חכמי ישראל, שאף כי מלכתחילה, בלא חטא אדם הראשון, לא היה צורך לטרוח בעבודה, לאחר החטא חלק מהתיקון שלנו נעשה על ידי העבודה (ראו קידושין פב, ב). זהו שאמר אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם". וכן היה מדריך רבא את תלמידיו, לעבוד באותם חודשים שבהם יש עבודה מרובה בשדה, כדי שבשאר החודשים יוכלו להתפנות ללימוד התורה (ברכות שם).

אף שדרכו של רשב"י לא התאימה למציאות שבעולם הזה, נעשו לו ניסים, ולא היה צריך לבטל עצמו מלימודו לצורך פרנסתו.

יחס חכמים לשלטון הגויים

עמדתם המקובלת של חכמי ישראל כלפי האימפריות ששלטו בישראל הייתה זהירה. מצד אחד שמרו על עמדה רוחנית עצמאית, והתאמצו לחנך את הציבור שלא להיגרר אחר תרבות השליטים. מנגד, הכירו בכוחו של השלטון, ניסו למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו, ואף הורו להתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלי מוראה איש רעהו חיים בלעו (עבודה זרה ד, א). רק בעת השמד, כשהמלכות כפתה על היהודים לעבור על דתם, בלית ברירה הורו להתמרד נגדה.

על פי תורת הסוד, עמד רשב"י על מקומם המרכזי של ישראל בעולם, שדרכם ה' משפיע חיים לעולם, ואפילו בעת גלותם על ידם מתקיים העולם, כפי שאמר רשב"י: "כל מקום שגלו ישראל, גלתה השכינה עמהם" (מגילה כט, א). על ידי תורת הסוד התקשר לאמונה השלימה, לסגולת ישראל ולביטחון הגאולה, וסבר שמותר להתגרות ברשעים בעולם הזה (ברכות ז, ב).

מתוך דבקותו בתורת הסוד לא היה יכול לסבול את המציאות החיצונית, בה רשעים שולטים בישראל. כפי שמסופר בתלמוד (שבת לג, ב), שפעם אחת דיברו חכמים על מלכות רומא. רבי יהודה בר אלעאי העדיף להסתכל בצד הטוב שבמלכותה, ורבי יוסי העדיף לשתוק, אולם רשב"י לא יכול היה לסבול את דברי השבח כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים – להושיב בהם זונות, מרחצאות – לעדן בהם עצמן, גשרים – ליטול מהם מכס".

נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו – יתעלה. רבי יוסי ששתק – ייענש בגלות. רשב"י שדיבר בגנותנו – ייהרג. ברח רשב"י והתחבא עם בנו במערה, והייתה אשתו מספקת להם מים ומזון. וחפשו אחריו הרומאים בכל כוחם, עד שהוצרכו לעבור למערה אחרת ששום אדם לא ידע עליה, ונעשה להם שם נס וצמח חרוב ונבע מעין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה. עד שנודע להם כי מת הקיסר ונתבטלה גזירתו.

וכל כך התעלו שם באידיאל האמת המוחלטת שלהם, עד שכשיצאו מן המערה לא יכלו לסבול את עסקי העולם הזה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. ונצרכו לחזור למערה לעוד שנה שלמה כדי להעמיק יותר בתורה עד שיוכלו לעמוד על ערכו של העולם הזה, ואז יצאו (שבת לג, ב).

דרך ליחידים – וכולם מתבשמים

דרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה מתאימה לכלל הציבור, וההלכה כדעת רוב חכמי ישראל שאין לסמוך על הנס, ושצריך להתחשב במוגבלות העולם, ובשעת הדחק יש להקל. כיוון שכך נפסק להלכה על פי רוב חכמי ישראל, מוכח שכך הוא רצונו יתברך, שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות במציאות חיינו בעולם הזה.

אף על פי כן יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, שמתמרד כנגד הקללה שנגזרה על האדם בעקבות חטאו של אדם הראשון, שדבק בתורה בשקידה עצומה, וסומך על הנס, וה' מסייע בידו. על ידי תלמידי חכמים יחידים שכאלה, מופיעה אל תוך עולמנו הארה גדולה מעולם הנצח, מחזון גאולתם של ישראל.
לכן המוני בית ישראל הקדישו והעריצו את רבי שמעון בר יוחאי על מסירות נפשו למען התורה ואמונת ישראל.

לקראת שנת השמיטה

בחסדי ה' לקראת השמיטה הקרובה, תשפ"ב, משרד החקלאות בהנהגת השר אורי אריאל הגדיל את תמיכתו בחקלאים שמתכוונים לשבות בשמיטה. התוכנית היא כזו: כל חקלאי שמתכוון לשבות צריך להפקיד בתוכנית חיסכון כל שנה סכום מסוים, וכנגד זה תפקיד המדינה סכום כפול. החקלאי יכול להפריש עד תשעים אלף שקל, וכנגד זה תפריש המדינה מאה ושמונים אלף שקל. בסכום זה יוכל להתקיים בשנת השמיטה. לבעלי מטעים שנצרכים להוצאות כדי לשמר את העצים בשנת השמיטה יש תוכנית נוספת.

מכיוון שהשבוע הבא הוא השבוע האחרון שבו ניתן להצטרף לתוכנית, ראוי לכל חקלאי שיכול, להצטרף לתוכנית ולשבות בשמיטה. לבירורים נוספים אפשר להתקשר ל'ברכת הארץ': 02-5319070, 054-8509970.

מוסכם על הכול שזו הדרך המיטבית לשמירת השמיטה. כפי שביארתי בפניני הלכה 'שביעית ויובל' (יא, א), הרחבת התמיכה של המדינה בחקלאים שובתים היא הדרך המעשית שבאמצעותה ניתן להתקדם בהדרגה לקראת שמירה מלאה של השמיטה.

לעומת זאת הדרך של אוצר בית דין אין בה פתרון, אלא בפועל היא מסבכת יותר מאשר מקדמת. לכן במקרה שלא שובתים עדיף לעבוד במסגרת היתר המכירה מאשר בדרך של אוצר בית דין, הן מפני שהיתר המכירה מרווח יותר מהיתרי אוצר בית דין, והן מצד שהיתר המכירה מועיל יותר ליישוב הארץ (שם ז, י-יד; ח, ח).

כיצד הציבור קובע מנהגים?

חכמים קובעים את התקנות והסייגים למען עם ישראל, וכל תקנה תלויה בקבלת העם • עם זאת, אין לחשוש שמא העם יחפש רק הקלות; עובדה שמנהגים רבים התקבלו בישראל לאורך הדורות, למרות הקושי שבהם • חבישת כיפה על הראש, פסוקי דזמרה וצום מלא בתעניות החורבן – אלו רק חלק מהמנהגים שעם ישראל קיבל על עצמו, עד שהפכו לחובה • קבלה של מנהג, לקולא או לחומרא, נחשבת רק אם יש לה בסיס הלכתי • מנהגם של שומרי התורה והמצוות הוא הקובע מה יתקבל

שאלות על מעמד העם בתורה

מנהגם של אנשים שמנוכרים לתורה ומצוות ואינם שומרים מצוות – אינו בעל תוקף של מנהג. רק מנהג של דתיים שרואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות – נחשב כמנהג שיש להתחשב בו לקולא או לחומרא. נראה שגם למנהג של מסורתיים יש משקל מסוים

שאלה: הכותרת של הטור הקודם הייתה: "הרבנות צריכה לייצג את העם", ולכן אם תיקנו תקנה שהציבור אינו עומד בה, תקנתם בטלה. האם התורה נתונה לרצון הציבור?! ואם כן, חכמים איבדו כל סמכות, שכן אם חשבו שראוי לתקן תקנה מסוימת – סימן שכך היא האמת על פי התורה, ואיך אפשר שהציבור שהתרשל בשמירתה יגרום לביטולה? האם ייתכן שתהיה לו סמכות גדולה מלבית הדין?! ויותר מזה, אם הסמכות לקבלת התקנה נתונה לציבור, הוא הרי ילך תמיד לקולא עד שלא יישאר שום איסור? ובמצב כזה, רבנים שירצו שדעותיהם תתקבלנה יפסקו תמיד לקולא?

תשובה: הכותרת לא הייתה מדויקת, לא התכוונתי שהרבנים מייצגים את העם, אלא הרבנים מייצגים את התורה עבור עם ישראל. כלומר התורה ניתנה לכל ישראל, "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד), וכל מגמתה להיטיב לישראל, וכפי שהמצוות נקראות בזוהר "עצות טובות". חכמי ישראל בתקנותיהם מפרשים את התורה ועושים תקנות וסייגים לתורה עבור עם ישראל, כדי שידבק בתורה ויקיים את מצוותיה לטוב לו כל הימים. ואם העם אינו עומד בתקנתם, תקנתם בטלה, ואחת משתיים: או שאין בה צורך, או שיש למצוא דרך אחרת לרומם את העם ולכוונו.

קבלת האומה

וזהו שנפסק ברמב"ם (ממרים א, א-ב): "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה…". "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה" (ע"ז לו, א; רמב"ם הלכות ממרים ב, ה-ו). וכפי שתקנתו של עזרא הסופר על טבילת בעלי קרי בטלה (ברכות כב, א), וכפי שהתקנה על איסור שמן גויים בטלה (ע"ז לו, א).

אולם אין חשש שהעם ייטה יותר לצד הקולא, שכן ישראל קדושים ומהדרים במצוות, והרבה יותר פעמים קיבלו על עצמם מנהגי חומרה מאשר מנהגי קולא.

העם מקבל מנהגי חומרה

לדוגמה: מהתורה אסור לאכול רק את גיד הנשה שמתחת לבשר התפוח שעל הירך, שאורכו בשור עד שמונה ס"מ, ובבהמה דקה עד ארבעה ס"מ. חלק זה קל להוציא, אולם חכמים אסרו את הגיד לכל אורכו, מעמוד השדרה ועד סוף השוק. וכן אסרו את קנוקנותיו, היינו ענפיו המתפשטים לתוך הבשר, אבל את השומן הרב שסביב הגיד והקנוקנות התירו. אולם אמרו חכמים (חולין צא, א): "ישראל קדושים הם ונוהגים בו איסור". וכיוון שכך, מנהגם הפך להלכה שחייבים לקיימה. לחומרה זו השלכות כלכליות, מפני שכדי להוציא את השומן, צריכים לחתוך חתכים רבים בבשר הירך, עד שערכו יורד מאוד, כי הוא ראוי בעיקר לבשר טחון. כדי לצמצם את הטורח וההפסד שבהוצאתו, ברוב הקהילות נוהגים למכור בשר זה לגוי.

מנהגי החומרה בתפילה

דוגמה נוספת: מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה מנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, וכפי שאמרו חכמים (ברכות ד, ב): "כל האומר תהילה לדוד (=אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא". וכן אמר רבי יוסי על עצמו (שבת קיח, ב): "יהא חלקי מגומרי הלל (=ההללויות שבפסוקי דזמרה) בכל יום", שכן זה מנהג חסידות. וכן עולה מדברי רס"ג ורמב"ם. אמנם מרי"ף ורא"ש משמע שאמירתם חובה, שכן חובה לפתוח את התפילה בדברי שבח, ואין להסתפק בשלוש הברכות הראשונות של תפילת עמידה, ולכן תיקנו חכמים ברכות לפסוקי דזמרה – "ברוך שאמר" ו"ישתבח" (ב"ח או"ח נא). אלא שגם לדעתם היה די באמירת פרק אחד או שלושה פרקים, כפי שנהגו בימי התנאים. ישראל קדושים נהגו לומר את כל ההללויות, ואחר כך הוסיפו עוד פרקים ובהמשך עוד, עד שהגענו לנוסח שלפנינו (ראו פנה"ל תפילה יד, בג, 1-2).

ואם כך על פסוקי דזמרה שתיקנו להם ברכות, קל וחומר אמירת תחנון, אשרי ובא לציון, שיר של יום, פיטום הקטורת ועלינו לשבח, שהם מנהגי רשות, ועם ישראל קיבלם על עצמו עד שנעשו חלק מסדר התפילה.

וכן תפילת ערבית תוקנה כרשות, וישראל קדושים נהגו בה כחובה, עד שהפכה לחובה (פנה"ל תפילה כה, ב).

מנהג החומרה בחבישת כיפה

בימי התלמוד, רק יחידים מבין הגברים היו נוהגים מנהג חסידות שלא ללכת ארבע אמות בלא כיפה, כפי שמסופר (קידושין לא, א) על רב הונא בריה דרב יהושע, שלא היה הולך ארבע אמות בגילוי הראש. וכן אמרו (שבת קנו, ב) שהכיפה מועילה ליראת שמיים, ולכן כאשר חכמי הגויים אמרו לאמו של רב נחמן בר יצחק, בעודו תינוק, כי הוא עלול להיות גנב – הקפידה לחבוש כיפה לראשו, כדי להצילו מיצרו הרע.

הרי שחבישת הכיפה התחילה כמנהג חסידות, ובמשך הזמן נהגו ישראל להקפיד על כך, עד שיצא מגדר מנהג חסידות והפך להיות מנהג מחייב.

כיוון שכך התעוררה שאלה: מה יעשה אדם בחו"ל שמוכנים לקבל אותו לעבודה רק אם במשך זמן העבודה לא יחבוש כיפה? השיב על כך הרב משה פיינשטיין (אג"מ או"ח ד, ב), שהואיל שחבישת הכיפה היא ביסודה מנהג חסידות, אין חיוב לקיימו אם על ידי כך ייאלץ להפסיד את כל פרנסתו.

עוד דיון ישנו בנוגע לגודל הכיפה: יש שהשיבו שהיא צריכה לכסות את רוב הראש (רבי שלמה קלוגר), יש אומרים שהיא צריכה להיראות מכל הצדדים (עי' יחווה דעת ד, א), ויש אומרים שהעיקר שהוא ייחשב כמי שיש כיסוי לראשו (אג"מ או"ח א, א). בכל אופן מצינו שוב מנהג חסידות שישראל קדושים קיבלו על עצמם בלא שום הוראת חכמים, ורק לאחר שהכול נהגו בו, החלו חכמים לדון בגדרי המנהג.

תעניות החורבן

על פי תקנת הנביאים, החובה לצום בכל צומות החורבן צום מלא היא רק בתקופה שיש גזירות קשות, אבל בזמן שבית המקדש חרב ועם זאת אין גזירות קשות – רק בתשעה באב חייבים לצום, ואילו בשאר הצומות יכול כל אדם להחליט כיצד לנהוג. וישראל קדושים נהגו להדר באבלות המקדש ולצום בצומות הללו צומות קלים (פנה"ל זמנים ז, א-ב). וכן בתענית אסתר לא תיקנו חכמים לצום כחובה, אלא שמתקופת הגאונים נהגו כל ישראל לצום, עד שמנהגם הפך להלכה מחייבת (שם יד, ט).

הקולא באיסור חדש וההלכה בארץ

מנגד, לעיתים ישראל נהגו להקל על פי דעת יחידים, כפי שהיה באיסור 'חדש', עד שמנהגם התקבל כהלכה. איסור חדש הוא האיסור לאכול מתבואה שהשרישה לאחר ט"ז בניסן עד שיגיע יום ט"ז בניסן של השנה הבאה. לדעת רוב התנאים, ורוב ככל הראשונים, איסור זה מחייב גם בחוץ לארץ. אולם מפני הקושי הגדול שבקיום המצווה באירופה, נהגו להקל כדעות יחידים שסוברים שאין איסור חדש בחוץ לארץ. לא זו בלבד, אלא שאפילו היום, כשקל מאוד להשיג בחו"ל תבואה כשרה ללא חשש וספק, רוב ארגוני הכשרות בחו"ל ממשיכים להקל בזה. ואף שמעיקר הדין כיוון שכבר אין מדובר בשעת הדחק היו חייבים להחמיר – כיוון שנהגו להקל, ויש תוקף למנהג ישראל, אי אפשר למחות בידם. אומנם בתוצרת שמייבאים לארץ מחו"ל אין היתר להקל, שכן בארץ נהגו תמיד להחמיר, גם במה שמגיע מחו"ל. לכן כל מוצר שיש בו דגן בכשרות של חוץ לארץ בלא אישור של הרבנות, ולא צוין במפורש שהוא מתבואה ישנה או שהוא בהשגחה של רב שידוע כמקפיד על איסור חדש, אסור מחמת הספק לאוכלו, היות שידוע שרוב הבד"צים בחוץ לארץ מקילים באיסור חדש (פנה"ל כשרות א, ו).

מי קובע את המנהגים?

לאחר שלמדנו שחכמים אינם יכולים לכוף את העם לקבל תקנה שאינו עומד בה, וכן למדנו שאם ישראל נוהגים במנהג חסידות – לאחר כמה דורות הוא הופך למנהג מחייב, השאלה המתבקשת היא: מי נחשב בכלל ישראל לקביעת קבלת התקנות והמנהגים?

ראשית, ברור שמנהג שמנוגד למצוות התורה – אין לו שום תוקף. לדוגמה, גם במקום שרבים רגילים לדבר לשון הרע, אין מנהגם של החוטאים מבטל את איסור התורה. וגם כאשר מדובר על תקנה או סייג מדברי חכמים, כל זמן שאין צידוק למנהג, אין מנהג החוטאים מבטל את ההלכה. רק כאשר יש למנהג ביסוס מסוים בהלכה, על פי אחד הפוסקים שמבסס את דבריו על שיקולים הלכתיים, יש לו מעמד בהלכה.

לאור זאת, מנהגם של אנשים שמנוכרים לתורה ומצוות ואינם שומרים מצוות אינו בעל תוקף של מנהג, וגם לא מסתבר שיהיה למנהגם קיום בישראל, שכן אם ימשיכו במשך כמה דורות להתנכר לתורה ולמצוות – מסתבר שזרעם יתבולל בגויים. אלא רק מנהג של דתיים שרואים עצמם מחויבים לתורה ולמצוות – נחשב כמנהג שיש להתחשב בו לקולא או לחומרא.

נראה שגם למנהג של מסורתיים יש משקל מסוים, שכיוון שמסורת התורה והמצוות יקרה לליבם, יש להם חלק בתורה שנתן ה' לעמו ישראל. אלא שכבר למדנו, שכל זמן שאין למנהג הסבר תורני הלכתי, אין לו משמעות. ולכן מנהג המסורתיים נלקח בחשבון כאשר יש גם דתיים שנוהגים כך, וכאשר יש גם רבנים שמצדיקים אותו מלכתחילה או לפחות בדיעבד.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

רבנות צריכה לייצג את העם

סמכות הפסיקה נמצאת בידי החכמים המייצגים את כל העם ומקובלים על הציבור • בעבר הסנהדרין ייצגה את כל שבטי ישראל, והכריעה מתוך דיון משותף • מאז שבטלה הסנהדרין – ממלא מקומה הוא עם ישראל לדורותיו: ההלכה נפסקת בידי רוב החכמים, אבל גזירה שלא התקבלה בציבור מתבטלת • העם בימינו אינו נופל במדרגתו מדור התנאים, רווי הצדוקים והאפיקורסים, וגם לו יש סמכות • חזון הרבנות הראשית הוא לחזור לימי בית הדין הגדול, לכן עליה לשאוף לכלול את כל החוגים, מתוך כבוד והקשבה הדדית

מי הם חכמי ישראל?

אחת השאלות היסודיות היא למי הסמכות לפסוק הלכה בישראל. התשובה: ל"חכמי ישראל", כלומר לחכמים המקובלים על עם ישראל. זאת מפני שה' נתן את תורתו לעמו ישראל, "וחיי עולם נטע בתוכנו", ולחכמי ישראל שבאים מתוך כלל הציבור הישראלי ופוסקים בשמו ולמענו ניתנה הסמכות להכריע הלכה. ולכן גם אם רוב חכמי ישראל יחליטו על חכמים מסוימים שהם יהיו הפוסקים, כל זמן שעם ישראל לא יקבלם לא תהיה להם סמכות. וכן להפך, אין סמכות לרוב עם ישראל להחליט הלכה בניגוד לחכמי התורה.

סמכות בית הדין הגדול

הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית הוא להתקדם לקראת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי הוא המאמץ לכלול את החכמים מכל החוגים

תפקידו של בית הדין הגדול של שבעים ואחד הזקנים, היושב סמוך למקום המקדש, להורות הלכה בישראל. שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו… והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח יא). כפי שלמדנו בגיליון הקודם, הייתה הקפדה יתרה שחברי בית הדין הגדול ייצגו את כל שבטי ישראל בשווה. כפי הנראה, הכהנים והלוויים שהיו בבית הדין ייצגו את השבט שבחלקו התגוררו.

וכן נפסק ברמב"ם: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל… כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'" (ממרים א, א ב). ואם הייתה מחלוקת בבית הדין הגדול, הכריעו אותה על פי הרוב (רמב"ם שם א, ד).

אם יקום אחד מזקני ישראל ויורה הלכה למעשה בניגוד להכרעת בית הדין הגדול, בעניין חמור שעונש זדונו כרת, ייענש במיתה כדין זקן ממרא. כלומר, מותר לו להמשיך להחזיק בדעתו, אבל למעשה עליו לקבל את הכרעת בית הדין. וייתכן שבעתיד ימשיכו לדון בסוגיה, ואולי דעתו תתקבל וההלכה תשתנה, כי הסמכות נתונה לחכמי ישראל שבכל דור ודור, היינו לחכמים שמייצגים בפועל את כלל הציבור הישראלי.

הסמכות – מכוח העם

אין חכמי בית הדין הגדול רשאים לתקן תקנה או לגזור גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. "דימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה". לכן למשל בטלה הגזירה על איסור שמן של גויים (ע"ז לו, א; רמב"ם הל' ממרים ב, ה ו).

לא היה בית דין גדול מבית דינו של עזרא הסופר, שנקרא "כנסת הגדולה", ועם זאת, כשהם גזרו טבילה לבעלי קרי, והציבור לא עמד בגזירתם – היא בטלה, כי כאמור סמכותם של חכמים נשענת על קבלת העם, ובלעדיה היא בטלה (ברכות כב, א; ריטב"א שם, רמב"ם הל' ק"ש ד, ח).

כיוצא בזה, לדעת רוב החכמים מצוות התורה להפריש ראשית הגז לכהנים מחייבת גם בחוץ לארץ, אולם העולם נהג להקל כדעת יחיד של רבי אלעאי, שסבר שאין מצוות ראשית הגז חלה בחוץ לארץ. המנהג קבע את ההלכה (חולין קלו, ב; שו"ע יו"ד שלג, א). זאת מפני שסמכות הפסיקה היא ל"חכמי ישראל", היינו לחכמים המקובלים על ישראל, ובעניינים אלו עם ישראל קיבל את דעות החכמים היחידים בניגוד לדעת הרוב.

סנהדרין – כשאפשר לנהל דיון

כאשר מעמד הסנהדרין נחלש, החלו להתגלע מחלוקות שלא הוכרעו: "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן – רבו מחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות" (סנהדרין פח, ב). לכאורה היו צריכים להפעיל את סמכות הסנהדרין, לקבוע הלכה על פי הרוב ולבטל את דעת המיעוט. כך אכן ניסו לעשות כמה פעמים. אולם כפי הנראה, חולשת מצבנו הלאומי והתורני החלישה את הסנהדרין, וכבר לא היה לה כוח להכריע במחלוקות. החולשה הלאומית נגרמה מחורבן בית המקדש, שכן רק כאשר בית הדין הגדול יושב בלשכת הגזית סמוך למקדש יש לו סמכות מלאה להעניש בדיני מיתה, והמורה בניגוד להכרעתו נחשב זקן ממרא. החולשה התורנית נגרמה מכך שהתלמידים לא שימשו כל צורכם את רבותיהם שנתפזרו, וכך נוצר מצב שהמחלוקות היו עמוקות, מפני שגם על היסודות לא הסכימו, ולכן לא ניתן היה להכריע בהחלטה של רוב.

כלומר, הסמכות הפורמלית של הרוב אינה מספקת, שכן סמכותו נשענת על כך שבית הדין מייצג את כל עם ישראל וחכמיו, וחברי בית הדין יושבים יחד ודנים בכל הנושאים בלא הגבלה של זמן. כך היה בלשכת הגזית, שבה לא היו רשאים חברי בית הדין לצאת לענייניהם אם לא נשאר פורום של שני שליש לפחות. כך היסודות היו מוסכמים, וכך כל חילוקי הדעות היו על פרטים פחות עקרוניים, ובהם קל היה להכריע ברוב.

כשאין אפשרות להכריע, הפתרון הזמני הוא לנהוג כבוד ואהבה זה בזה, כדי לשמור על אחדות העם וכבוד חכמי התורה. כך נהגו בית הלל ובית שמאי שלא נמנעו מלשאת זה את זה. ומכיוון שבית הלל הידרו בזה יותר, נפסקה הלכה כמותם: "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב).

העם מחליף את הסנהדרין

כיוצא בזה למדנו שבמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת ומטלטלים ברשות הרבים לצורכי מילה, בניגוד לדעת שאר החכמים. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב בניגוד לדעת שאר החכמים. כאשר שאל לוי את רבי יהודה הנשיא מדוע אינו מנדה אותם על שהם נוהגים בניגוד לדעת חכמים, השיב שהם נוהגים כך במקומם כפי שרבם מורה להם (חולין קטז, א).

הרי שלמרות קיומה של הסנהדרין, לא הפעיל אותה רבי יהודה הנשיא כדי להכריע הלכה ולכוף אותה על כל החכמים והעם. הסיבה היא שלפי המצב הלאומי-דתי לא הייתה לסנהדרין סמכות לכפות את דעתם ברוב רגיל. אז כיצד נפסקה לבסוף הלכה? על פי מה שהתקבל בעם ישראל. עם ישראל לדורותיו הפך להיות הסנהדרין הגדולה, כפי שאמר הלל הזקן: "שאם אין נביאים הם, בני נביאים הם" (פסחים סו, א). וכן אמרו בירושלמי: "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג – ונהוג" (פאה ז, ה). וכפי שאמרו בתלמוד הבבלי, שכדי לדעת כיצד פוסקים בפועל – צא וראה מה נוהג העם: "פוק חזי מאי עמא דבר" (ברכות מה, א).

גם לדורנו יש סמכות

כלומר, כאשר עם ישראל יושב בארצו על כל מערכותיו – מקדש, מלוכה, כהונה, נבואה, שופטים ושוטרים, וחברי בית הדין הגדול מייצגים באופן שלם את כל העם וחכמיו, יש לו סמכות להכריע. אולם כאשר מצבו של עם ישראל נחלש, אין בכוחו להעמיד בית דין גדול בעל סמכות, ואזי הסמכות חוזרת לכלל העם ותהליך ההכרעה נעשה מסובך ונמשך דורות. אולם מכיוון שהתורה ניתנה לעם ישראל, לבסוף עם ישראל מכריע.

כך מצינו בימי הראשונים והאחרונים דעות שונות בכל נושא, ובמשך הזמן חלק מהדעות נדחו לגמרי, חלק נזכרו כדעות יחיד שלעיתים מתחשבים בהן וחלק התקבלו כדעות מרכזיות. מי הכריע בזה? החכמים והציבור כאחד. פעמים שרוב החכמים ביקשו להכריע באופן אחד, והציבור הכריע כדעת החכמים המעטים, כמו למשל באיסור חדש וטלטול ברשות הרבים. זוהי "קבלת האומה" כלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל.

אין לטעון בעניין זה שהדורות הראשונים היו טובים מדורנו, ולכן בהם היה צריך להתחשב, ואילו בדור הנוכחי אסור להתחשב כי הוא קל דעת ואפילו הדתיים שבו מזלזלים בתורה ובמצוות. הרי בדורות הקדמונים המצב היה גרוע בהרבה ממצבו של הציבור הדתי כיום. בימי התנאים היו צדוקים ובייתוסים ומינים ואפיקורסים ועמי הארץ שרצו לנשוך תלמידי חכמים כחמור, ומהם התמנו גם לכהנים גדולים, למלכים ולשרים. גם בימי הראשונים והאחרונים המצב לא היה טוב יותר.

חזון הרבנות: רחבה ומייצגת

לאחר כל מה שלמדנו, אפשר להבין את הרעיון שעמד בבסיס הקמת הרבנות הראשית לישראל – להתקדם לקראת הקמת בית הדין הגדול, שבו יתרכזו החכמים מכל החוגים והעדות, וממנו תצא הוראה לישראל. הופעה כזו של תורה תרומם את מעמד התורה והמצוות בקרב כל ישראל. התנאי הבסיסי לזה הוא המאמץ לכלול את כל החכמים מכל החוגים בכל הדיונים החשובים, כדרכם של תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. אין זה מחייב להסכים, אבל זה מחייב לשמוע כל דעה בכבוד, ולתת לכל חוג מקום מכובד. לא לפסול חוג מסוים בטענה שהם עמי הארץ וקלי דעת ("לייט"). לא לטעון מלכתחילה שלא יעלה על הדעת רעיון כזה וכזה, או שעמדה של חכמים מחוג מסוים היא הרס התורה, אלא להקשיב בנחת ולנסות להגיע לכמה שיותר הבנות, הסכמות ושיתופי פעולה. כך גם בעניין הכשרות, צריך לכל הפחות להיפגש ולהקשיב בכבוד ובנחת. אני משוכנע שאם זו תהיה העמדה הבסיסית, יוכלו להגיע להסכמות שיאפשרו לרבני צהר לבטא את העמדה ההלכתית הערכית המקובלת על בני חוגם, יחד עם חיזוק מעמדה של הרבנות הראשית, ושיתוף הפעולה הזה יעצים את שמירת התורה והמצוות בישראל.

עוד ישנן טענות רציניות לכל צד כלפי משנהו, ולא נכנסתי אליהן, כדי להציע את הכיוון העקרוני ולהרבות שלום.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

פניו האמיתיות של הרצי"ה

מאז פטירת הרצי"ה קוק נעשים מאמצים להשחיר את פניו ולהציג אותו כקנאי חשוך • רצח האופי הזה נעשה במכוון בידי השמאל החילוני, שהרצי"ה סיכל את חלומו לשלוט על המדינה והחברה • הרצי"ה אכן השפיע על גבולות המדינה ועל עיצוב דמותה של הציונות הדתית, אך כל זאת מתוך בירור אמוני ואהבת ישראל • יש בציבור הדתי כאלה שמאמינים לתדמית המעוותת, ומאמצים תפיסה חשוכה וצרה בטענה שזו דרך הרצי"ה • אולם העדויות על מפגשיו עם אנטי-דתיים, רפורמים ואפילו כמרים מוכיחות את פתיחותו ורוחב אופקיו

השפעתו המכרעת של הרצי"ה

לקראת יום השנה לפטירתו של מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (י"ד באדר תשמ"ב), ראוי להיזכר בדמותו המאירה של מי שזכה להמשיך את אביו הגדול וללבן, לברר ולייסד את משנת התורה הגואלת. מתוך כך רומם את מעלת לימוד התורה בקרב הציבור הדתי-לאומי, עד שקמו מכוחו וכוח כוחו עשרות ומאות ישיבות, מכינות, מדרשות ואולפנות, לבנים ולבנות, ומתוך כך הפך הציבור הדתי-לאומי להיות גורם משפיע ומרכזי בציבוריות הישראלית, עד שינוי המפה של ארץ ישראל בהרחבת ההתיישבות ליהודה ושומרון והגולן.

ההשחרה המכוונת של דמותו

שנים לאחר פטירתו, התיאור השקרי אודותיו כאדם צר אופקים וקיצוני החל להשפיע על חלק מהציבור הדתי, שסובר שהאמת התורנית נמצאת בתפיסה החרדית צרת האופקים, שצריך להוסיף עליה על פי תפיסתו רק את מצוות יישוב הארץ במשמעותה המצומצמת. היום הם נוטים לנהל בשמו מלחמות דת

במשך השנים דמותו הושחרה. הוא תואר כצר אופקים, קנאי, לאומני, שצמצם וסילף את תורתו הרחבה של אביו. אומנם נכון שהיה בעל אופי תקיף, אולם היה גם תקיף בעמדתו רחבת האופקים ובאהבת ישראל והאדם, והיה מאיר פנים ונדיב לב באופן נדיר.

אלא שהוא היה יריב אידיאולוגי לאנשי הרוח משמאל, ובעצם פועלו הרוחני שיבש את תוכניתם המדינית לסגת מיהודה ושומרון, וסיכל את מזימתם לעקור את התורה והקודש מתוך תרבות ישראל המתחדשת. בפועלו הרוחני לא חשב עליהם כלל, הוא עסק בתורה ובאמונה למען כלל ישראל, אולם בפועלו הרס את תוכניות הנסיגה וההרס שלהם. הם ידעו שאילולי הוא, מדינת ישראל הייתה נסוגה מיהודה ושומרון, הציבור הדתי-לאומי היה נשאר במעמד שולי, והרעיונות האמוניים היו משמשים כקישוט חסר משמעות בחיים הציבוריים. לכן הוא הפך מבחינתם לאויב.

רבנו לא היה מוכשר בארגון, אולם בגדולתו התורנית בירר וליבן את יסודות האמונה, וקבע את ערכה של מצוות יישוב הארץ בתוך ההקשר הרחב של ייעודו של עם ישראל – לגלות את התורה בכל מרחבי החיים הממשיים של האומה, על כל מערכות הקיום והרוח שלה. מתוך כך קבע שיש למסור את הנפש על יישוב הארץ. היסודות הללו, אחר שלובנו על ידו היטב, הפכו להיות גורם בעל משמעות מכרעת בסדר היום הלאומי והבינלאומי.

שנים רבות לאחר פטירתו, התיאור השקרי אודותיו כאדם צר אופקים וקיצוני החל להשפיע על חלק מהציבור הדתי, שסובר שהאמת התורנית נמצאת בתפיסה החרדית צרת האופקים, שכל מה שצריך להוסיף עליה על פי תפיסתו הוא רק את מצוות יישוב הארץ במשמעותה המצומצמת ותו לא. היום הם נוטים לנהל בשמו מלחמות דת. לפיכך ראוי לחזור ולהתבונן בדמותו המאירה, ובצדדים הפחות מוכרים לציבור הרחב.

עמדתו נגד כפייה דתית

מתוך דבריו בראיונות עיתונאיים:

"שאלה: ידוע שהרב היה מתומכי הליגה למניעת כפייה דתית.

הרצי"ה: נכון. אמרתי בזמנו לאנשי הליגה כי הם צודקים בהחלט. כפייה דתית אני שונא. באיזה צדק ובאיזה יושר אפשר לכפות דת על אדם? לצערי אחר כך התברר שיש ביניהם שונאי דת… אבל במובן זה הם באמת צדיקים, והייתה בינינו הבנה הדדית. ליד השולחן הזה ניתנו כמה עצות טובות לאנשי הליגה למניעת כפייה דתית.

שאלה: האם הרב סבור כי יש כפייה דתית במדינה?

הרצי"ה: אמרתי בהזדמנות אחת, כי העניינים במדינה מסתדרים על ידי הכנסת. אין שום אופן דמוקרטי אחר לסדר את העניינים. ואם אלה החוקים שנתקבלו – יש לכבד אותם, זו אינה כפייה…" (ב'מערכה הציבורית' בעריכת הרב יוסף ברמסון עמ' קכב).

הרצי"ה: …סבורני שרוב ישראל קשורים למסורת, לרבות אלה הנדמים למרוחקים ביותר… אילו ראו הם בכל היהודים מופת של אמונה ואהבת ישראל, יושר לבב ומאור פנים, ודאי שההתקרבות היתה רבה לאין שיעור. באלה הימים אמרה ראש הממשלה (גולדה מאיר), שאם יארע אסון הפילוג בין הדת והמדינה, יהיו אשמים בכך החרדים מחוגי ה'אגודה' יותר מן החילוניים. לדאבוני, זו המציאות, הללו שבחרדיותם הצרה נעצרה האמונה, דוחפים לפלגנות, מעכבים שיבתם של יהודים לתורה ומצוות" (שם עמ' סאסב).

עמדה עקרונית שהובעה בתוקף

מכיוון שמדובר בעניין רגיש שצריך לדייק בו, אצטט עוד מתוך ספר 'משמיע ישועה' שנכתב על פי רבנים חשובים מתלמידיו (עמ' 221): "'הליגה למניעת כפייה דתית' הוקמה לאחר קום המדינה במטרה להיאבק בכפייה בנושאים דתיים. כששמע הרב על הקמת הליגה הוא ביקש להצטרף. הוא שילם דמי חברות בסך לירה אחת, סכום לא קטן באותם ימים. הקבלה הראשונה, מספר אחת, הייתה על שמו.

על חברותו בליגה עמד הרב במהלך כינוס של מאות רבנים למען קיומה ופעולתה של הרבנות הראשית כגוף עצמאי בלתי תלוי: 'מצד התורה, אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפייה דתית, ועל אחת כמה וכמה לטרוריזם חרדי של כפייה פרטית'".

עוד שם: "בשיחות פנימיות בישיבה הסביר הרב, שחברותו בליגה מבוססת על השקפתו הבסיסית לפיה יש לחנך ולקרב אך אין לכפות ענייני דת. לאחר מספר שנים, הפסיק הרב את חברותו בליגה. הוא נימק זאת בכך, שהיא מתפקדת כליגה בעד כפייה אנטי דתית ולא כליגה נגד כפייה דתית".

כלומר תמיכתו של הרצי"ה במאבק נגד כפייה דתית הייתה עמוקה ועקרונית, עד שבפועל הקבלה הראשונה על תשלום דמי חברות לליגה נגד כפייה דתית – הייתה על שמו.

כשהרצי"ה הביע הערכה ל"כנענים"

עוד נכתב ב'משמיע ישועה' (עמ' 221): "מספר הסופר אהרון אמיר: עוד בתקופת המנדט הבריטי, הקמנו את תנועת 'העברים הצעירים', שדגלה בבניית עם חדש בארץ, שפניו לעתיד, וללא זיקה לעבר. עם חדש שביכולתו להשפיע על כל סביבותיו. ההתנגדות לתנועתנו הייתה רבה. המלעיזים כינו אותנו 'כנענים', והשמיצו אותנו שאנו רוקדים ערומים מול עבודה זרה.

התחלנו בהוצאת כתב עת בשם 'אלף', אך לא קיבלנו רישיון להוצאתו, ובעיתונים היו שקראו להתעלם מכתב עת זה. לאחר שהוצאנו לאור שני גיליונות בשנים תשי"ט ותש"כ, קיבלתי מכתב מהרצי"ה קוק שהוא מעוניין להיפגש עימי. הגעתי אליו בראש גלוי ללא כיפה, אך למראה עיני הדבר לא הפריע לו, והוא קיבלני בחמימות רבה. הוא הסביר לי, שבתפיסתנו את ארץ ישראל כנקודה מרכזית הוא מסכים עמנו… הרב חשף בפני תפיסת עולם שלימה, ואני שמצאתי עניין רב בבירור האידיאולוגי, התחלתי לבוא אליו מדי חודשיים. כל אימת שבאתי אליו, הוא קבלני בחום.

כך נמשכו הפגישות מספר שנים, עד שהפסקנו להוציא את 'אלף'. אך התרשמותי מאישיותו, מראייתו הרחבה והעמוקה ומתפיסת עולמו האמיתית והעקבית, מלווה אותי עד היום.

ומוסיף הרב מנחם פרומן: …הכנענים היו אנשים משכילים, ביניהם משוררים, אך הם היו אנטי דתיים קיצוניים… באחת מפגישותינו הראשונות, הגדיר הרצי"ה עצמו שיש לו קירבה מסוימת לדעות הכנענים. השתוממתי כי ידעתי עד כמה הם קיצוניים. אך הרצי"ה הסביר היטב את עמדתו. היותם אפיקורסים, הוא טען, אינה בגדר חידוש כי יש אפיקורסים רבים. אולם הרעיון כי יהודי החי בארץ ישראל שונה לחלוטין מיהודי החי בגלות, רעיון זה חשוב הוא מאוד. הם אלה המבליטים את העניין החשוב הזה של יהודי החי בארצו על אדמתו, ועל כך הם ראויים להערכה".

פגישה עם כמרים בישיבה

כמה פעמים סיפר הרצי"ה בשיעוריו על פגישה שהייתה לו עם מנהיגי דת נוצרים פרוטסטנטים. אולם לא על תוכן הדברים רציתי לספר, אלא על עצם פתיחותו של הרצי"ה לקיים את המפגש ולשתף בכך את תלמידיו. וכך סיפר: "לפני כמה שנים קיבלתי מכתב פנייה מהסוכנות, שבו הודיעו לי שעומדת לבקר בארץ הקדושה קבוצה גדולה של פרופסורים גויים מאמריקה. הם רצו לשהות בארץ כדי להכיר את מדינת ישראל ולהיפגש עם תושבים. פנו אלי ובקשו שאפגש איתם. נעניתי ברצון. אחרי זמן התברר שהם פרופסורים לדת, תאולוגים נוצרים פרוטסטנטים. לא יכולתי להתחרט מכיוון שנתתי את הסכמתי, והם באו – מאות! זקנים וצעירים, גברים ונשים, ומילאו את החדר בבניין הישן של הישיבה, בצפיפות, אנשים נכבדים מאוד. ידיד שלי, הרברט ריינך, רב רפורמי, שימש מתרגם מעברית לאנגלית" (שיחות הרצי"ה כרך 'עם ישראל', עמ' 167 ואילך).

כדי שהדברים יובנו – רבים מהאורחים כיהנו בפועל ככמרים, וכך גם סיפר הרצי"ה כמה פעמים. לאחר שנודע שאלו הם האורחים, יכול היה הרצי"ה להעביר את המפגש למקום אחר, ואף על פי כן קיים אותו בישיבה הישנה. הוא גם לא נמנע מלספר לתלמידיו שיש לו ידיד – "רב רפורמי", שסייע בידו בתרגום. גם תוכן השיחה מעניין, הרצי"ה אמר יסודות אוניברסליים מאמונת ישראל. גם כשהם שואלים שאלות רגישות, הוא עונה בישרות תוך שהוא נזהר בכבודם, נמנע מלהעליב את דתם ושומר על אווירה ידידותית.

ועם זאת – תקיף בעמדתו

עם זאת היה תקיף, כפי שהעיד הרב פרופ' נחום רקובר: "בפגישה שנערכה בבית הרב הראשי יצחק ניסים, הציג בנו של הרב ניסים (פרופ' בניהו) בפני הרצי"ה חוקר קבלה נודע. או אז הסב הרצי"ה את פניו, משום ש'אין להסתכל בפני אדם רשע'. הרב הגיב בכך על דברים שפורסמו בעיתון בשם אותו חוקר, שאמר כי אינו מאמין באלוקים" (משמיע ישועה, עמ' 220).

כלומר, עם זאת שהיה הרצי"ה רחב אופקים ואוהב אדם, ובמיוחד אנשים ערכיים ומשכילים, כאשר אדם שעוסק בתורה וקבלה בוחר להודיע ברבים שאינו מאמין – יש בעמדתו חוצפה ורשעות שאי אפשר למחול עליה. אומנם מן הסתם, אם היה פוגש אותו זמן רב לאחר אותו ריאיון או שהיה שומע ממנו נדנוד של חרטה, היה מוכן לקבלו בסבר פנים יפות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הרב שאר ישוב זצ"ל

גדולתו ושאיפותיו הנשגבות של אבי הרב שאר ישוב – הרב הנזיר • הרב שאר ישוב גדל כנזיר מבטן, הלך בדרכי הקודש של אביו והתחבב על גדולי ירושלים • בגיל שש עשרה ביקש להתיר את נזירותו כדי להצטרף למחתרת • רומם את חיפה ואת הרבנות הראשית • במכתב סיפר על היוזמה הראשונה לשילוב תורה וצבא בימי המחתרות • בתש"ח פעל נגד המוחים על שירות בני ישיבות • את החוברת שהודפסה בזכותו בעניין, ראה רק אחרי שובו מהשבי • תמך במפעל 'פניני הלכה'

בשבוע שעבר נסתלק מעִמנו לבית עולמו הרב שאר ישוב זצ"ל, רבה של חיפה, נשיא מכון הרי פישל ומוסדות אריאל להכשרת רבנים ודיינים.

אביו הרב הנזיר

בהשתדלותנו סוכם על הקמת 'ישיבה לוחמת' על הגנת העיר העתיקה והועמדו לרשותנו בית כנסת ופנימייה, וכן סוכם עם פיקוד הרובע על סדר יום: שמונה שעות לחימה בעמדה, שמונה שעות תפילה ולימוד תורה, ושמונה שעות לאכילה מנוחה ושינה וכל צורכי האדם"

הרב שאר ישוב היה בנו של הרב הנזיר הרב דוד כהן זצ"ל, תלמידו המובהק של אור ישראל וקדושו מרן הרב קוק (זה היה התואר שהרב שאר ישוב הקפיד לומר בכל עת שהזכיר את הרב קוק). הרב הנזיר שימש כאחד מראשי ישיבת מרכז הרב. בנוסף לגדולתו בכל תחומי התורה, היה מן היחידים בגדולי הדורות האחרונים שהעמיק חקר בתחומי הרוח, הקבלה והפילוסופיה כאחד. הוא נולד למשפחת רבנים מדורי דורות. סבו למשל, הרב מנדל זכריה הכהן כ"ץ, היה רב בראדין, שבה התגורר החפץ חיים. סיפר הרב שאר ישוב, שלעתים כשהתעוררה שאלה בבית החפץ חיים, היה שולח את בני ביתו לשאול את סבו המרא דאתרא. ואף המרא דאתרא היה מכבד את החפץ חיים, והיה משיב שבמשנה ברורה (שכתב החפץ חיים) כתוב שכך וכך ההלכה. כך נהגו שני הרבנים אצילי הנפש הגדולים הללו זה עם זה. אשתו של הנזיר הייתה בת דודו, והיא עצמה גדלה בראדין, בצלו של הסבא והחפץ חיים.

כך גדל הרב הנזיר בתורה, בלמדנות ובמוסר בביתם של קרוביו ובישיבות. בהגיעו לגיל עשרים נמשך גם ללימודי פילוסופיה, ולמד במכון שהקים הברון גינזבורג בפטרבורג לשילוב תורה, שפות ומדעי הרוח. לאחר מכן קיבל מלגת הצטיינות מהברון גינזבורג, ללמוד בכל אוניברסיטה אירופאית שיבחר. הוא התחיל ללמוד בגרמניה, וכשפרצה מלחמת העולם נדד לבאזל, ושם החל לכתוב את עבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה. לפני שהלך ללימודיו האקדמיים ביקר בראדין, וקיבל מהחפץ חיים ברכה והדרכה לסדר לימוד יומי במקצועות התורה. כדי לשמור על דרגתו בתורה וביראת שמיים, קיבל על עצמו מנהגי חסידות ונזירות מופלגים, וכדי שלא יהרהר באישה אחרת, תמונת ארוסתו, בת דודו, הייתה על שולחנו תמיד. בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית ברוסיה, נפרדו דרכיהם למשך שתים עשרה שנה, ורק לאחר שעלו לארץ, בהיות הרב דוד כהן כבן שלושים ושש, התאחדו והתחתנו. במשך המלחמה, בהיותו דוקטורנט לפילוסופיה בשוויץ, החל להעביר שיעורי גמרא בקהילה. לאחר ששמע שהרב קוק נמצא בסביבה, ביקש להקביל את פניו. כהכנה לכך טבל במימי נהר הריין, אחז בספר 'שערי קדושה' לר' חיים ויטאל ונסע לעיירה שבה שהה הרב קוק. הפגישה עם הרב קוק חוללה בו מהפכה רוחנית עצומה. הוא מצא את אשר חיפש ואף יותר. הוא מצא לו רב גדול ומשנה רוחנית נשגבה שעל ידה מתאחדות התורה והחוכמה, הקבלה והפילוסופיה, מתוך התקשרות עמוקה לסגולת ישראל ולחזון הגאולה לעם ישראל ולאנושות כולה. במסירות אין קץ השקיע את כוחותיו בלימוד שכולו מכוון להתעלות רוחנית והתקדשות, כדי לבאר ולגלות את חוכמת הקודש ולקירוב הגאולה. כדי להצטרף למרן הרב קוק שעלה לכהן כרב בירושלים, זנח את עבודת הדוקטורט חודשים ספורים לפני סיומה, עלה לארץ והמשיך להתעלות בתורה.

מנהגי חסידותו וקדושתו ביטאו את כיסופיו שלא ידעו גבול לרוח הקודש ונבואה. לשם כך קיבל על עצמו מנהגי נזירות, ועוד הוסיף מתוך כבוד ורגישות מוסרית עצומה לבעלי חיים, להחמיר על עצמו שלא ליהנות מכל מוצר מן החי. לעתים היה בוחן את מצבו, והיה שואל תלמידים שישבו אצלו אם הרגשתו נכונה וחברו הרב צבי יהודה עובר ברחוב, והם הסתכלו מהחלון וראו שאכן הרב צבי יהודה עובר שם.

גידולו של הרב שאר ישוב

הרב שאר ישוב הכהן
הרב שאר ישוב הכהן זצ"ל – צילום גב' רפאלה עבו-עברון

עוד בהיות אמו של הרב שאר ישוב בהיריון, ביקש הרב הנזיר מאשתו שתימנע משתיית יין. כך גידלו את הרב שאר ישוב כנזיר מבטן, ובנוסף הרגילוהו במנהגי חסידות שלא ליהנות מכל מוצר מהחי. על כתפיו של שאר ישוב הצעיר היו מונחות כל התקוות והאידיאלים של אביו הקדוש, לגדלות בתורה, לרוח הקודש ונבואה, לבניין האומה והארץ וגאולת האנושות. במידה מסוימת הילד שאר ישוב היה לתקוות בית מרן הרב קוק, שכן גם בנו של מרן הרב קוק הרב צבי יהודה, שלא זכה לילדים, נחשב לו כדוד קרוב, והרב קוק נחשב לו כסבא.

שמעתי מחברי הרב זאב סולטנוביץ', שהרבנית שרה סיפרה לו שכבר בהיות הרב שאר ישוב בגיל שש החל אביו הנזיר ללמדו גמרא. הרבנית, שחששה שמא הוא מעמיס על כתפיו עול כבד מדי, פנתה למרן הרב קוק כדי לשאול בעצתו. הרב קוק שאל אותה האם שאר ישוב מבין את מה שאביו מלמד אותו, וכשהשיבה שהוא מבין, סיכם הרב קוק שאם כך הוא יכול להמשיך.

מספרים שהרב שאר ישוב היה נער יפה במיוחד, תמיר עם עיניים כחולות, ושיער נזירותו הזהוב גולש על כתפיו. בהיותו בעל מידות תרומיות, עדין ואמיץ, נבון ומיוחס, גדולי ירושלים היו מקרבים אותו בחיבה יתרה. סיפרה לי אישה אחת, שבהיותה ילדה בשכונת שערי חסד שבירושלים, באה כמו חברותיה לצפות מרחוק במעמד שירת הים של הרב חרל"פ, שדומה היה בעיניהם למלאך ה' צבא ות. להפתעתה ראתה מרחוק שהרב חרל"פ רוקד בהתלבות ובידידות עם בחורה גבוהה. אחר כך התברר שהיה זה הנער שאר ישוב, שבהיותו נזיר שערו גלש על כתפיו.

לימודיו והתנדבותו בנעוריו

בגיל שש עשרה, כאשר יחד עם לימודיו בישיבה החל להשתלב בתנועת הנוער הדתית-ימנית 'חשמונאים' ולסייע לפעילות המחתרתית, ביקש הנער שאר ישוב להתיר את נדר נזירותו כדי שלא יבלוט לעיני המשטרה הבריטית. לא ידוע לי אם אביו הצטער על כך מאוד. אולי זה היה הזמן שהתחבר יותר לרב צבי יהודה, שלא נהג במנהגי פרישות כחברו הנזיר, אלא עם תורתו וגדולתו היה מעורב בדעת עם הבריות, והרבה להתבונן במציאות הממשית ולבאר את הישועה שצומחת בה, לעומת חברו הנזיר שהדגיש את הציפייה לישועה השמימית, העתידית. בכל אופן, ברור שהרב שאר ישוב נותר קשור בכל לבבו לאביו, ואף שהתיר את נדרו, בפועל נהג שלא לשתות יין, וברוב שנותיו גם לא אכל בשר.

הראשון שגדל על ברכי תורת ארץ ישראל

יחד עם לימוד התורה בשלמות, בכל חלקיה – גמרא, הלכה, אגדה, קבלה ופילוסופיה אלוקית – הרחיב הרב שאר ישוב את השכלתו בלימוד משפטים באקדמיה, כדי להגדיל תורה ולהאדירה. בהיותו ער לענייני הציבור ונכון להתנדב למען בניין העם והארץ אף שימש כקצין קרבי, כרב של חיל האוויר וכסגן ראש עיריית ירושלים. מכיוון שעיקר עיסוקו היה תמיד בתורה, נמצא ראוי לשמש כרבה של חיפה. לכהונה זו נבחר בשנת תשל"ה, בהיותו כבן ארבעים ושמונה. אישיותו האצילית ומאור פניו רוממו את כבוד התורה בעיר, ובנועם הליכותיו ידע לחבר את החלקים השונים בחיפה האדומה של אז. גם כחבר מועצת הרבנות הראשית תרם להרבות שלום בין תלמידי חכמים ובין ישראל לעמים, והיה ליהודי היחיד שנאם כרב מטעם הרבנות במועצת הוותיקן, על ערכי מוסר ודת. גם היה תומך נלהב ונאמן למפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ולהגדלתה והאדרתה של תורת ארץ ישראל בישיבות הגבוהות, בישיבות ההסדר ובמכינות.

אפשר לומר שהרב שאר ישוב היה הילד הראשון שזכה לגדול על ברכי תורת ארץ ישראל, ובזכות אמונתו, תלמודו וכישרונו סלל דרכים לבאים אחריו, כמו למשל בבירור מצוות השירות בצבא לבחורי ישיבה, ובסלילת דרך לשילוב של צבא עם ישיבה.

סלילת הדרך בשילוב ישיבה וצבא

בזכות ההיכרות בינינו (הוא בירך בחופות כמה מילדינו, ואף ביקר כמה פעמים בהר ברכה והעביר שיעורים, ופעם ביקר עם אשתו הרבנית ד"ר נעמי, שאף היא העבירה שיעור לנשים), זכיתי לקבל ממנו מכתב ארוך ומפורט על התרקמות הרעיון של שילוב ישיבה וצבא, בו כתב בין השאר: "למען האמת ההיסטורית אני חייב להוסיף כי אני קשור באופן אישי עם הניסיון הראשון להקים ישיבת לומדי תורה במסגרת 'המדינה והצבא שבדרך' – ניסיון שהביא לפסק ההלכה הראשון, שחייב את בני הישיבות להתגייס. הדבר נעשה בחורף תש"ח על ידי, יחד עם חברי בהגנה באצ"ל ובלח"י, מישיבת מרכז הרב וישיבות אחרות בירושלים. זה היה מיד אחרי הכ"ט בנובמבר ועם תחילת מאורעות הדמים שקדמו למלחמת השחרור, במסגרת תהליך הגיוס ל'צבא שבדרך' בירושלים, בחודשים שבט, אדר וניסן תש"ח…

"אז עדיין לא נפסקה ההלכה, שגם בני ישיבות חייבים לצאת למלחמת מצווה של 'כיבוש ארץ ישראל' ו'עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם'. כידוע, עצם הרעיון של שילוב תורה ולחימה הלא הוא עתיק יומין מימי יהושע בן-נון ע"ה. ראה דברי חז"ל על הפסוק 'עתה באתי' (יהושע ה, יד): 'אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, על איזה מהן באת? אמר לו עתה באתי (על דברי תורה). מיד 'וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק' (יהושע ח, יג), מלמד שלן בעומקה של הלכה (ראה סנהדרין מד, ב; והשווה למגילה ג, א ותוס' 'וילן', ירושלמי חגיגה פ"ב, תוספות בבלי חגיגה טז, ב 'אב', עירובין סג בתוס' 'מיד'). משתמע כי כבר בימי יהושע וכיבוש ארץ ישראל הראשון, שילבו הלוחמים תלמוד תורה עם מלחמת מצווה. כפי הנראה אז לחמו ביום ולמדו תורה בלילה – וזה מקור ההשראה של דברי דוד המלך ע"ה: 'רוממות א ל בגרונם וחרב פיפיות בידם' (תהילים קמט, ו)".

הקמת השילוב הראשון מישיבת מרכז הרב

וכך הוסיף וכתב במכתבו: "כדי להכין את צה"ל, הוקם אז על ידי ההנהגה הציונית 'מרכז המפקד לשירות העם'. בירושלים עמד בראש מרכז זה לא אחר מאשר ר"מ ישיבת מרכז הרב, הרה"ג ר' מרדכי הלוי פרום זצ"ל, בעלה של הרבנית ציפורה תחי', נכדתו של אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל ובתו של מו"ר הגרש"נ רענן קוק זצ"ל, מנהל הישיבה.

כדי לאפשר לכולנו, בני הישיבה, יוצאי המחתרות השונות, ההגנה האצ"ל והלח"י, ללחום יחד, יזמנו הקמת 'ישיבה לוחמת', במסגרת ההגנה על הרובע היהודי של העיר העתיקה ירושלים. זה היה המקום היחידי בו התאחדו כבר שלוש המחתרות לגוף לוחם אחד, בפיקודו של חברנו איש 'ברית החשמונאים', משה רוסנק ז"ל, איש גדוד מוריה של ההגנה, יחד עם סגנו איסר נתנזון ז"ל איש האצ"ל. בהשתדלותנו סוכם על הקמת 'ישיבה לוחמת' על הגנת העיר העתיקה והועמדו לרשותנו בית כנסת ופנימייה, וכן סוכם עם פיקוד הרובע על סדר יום: שמונה שעות לחימה בעמדה, שמונה שעות תפילה ולימוד תורה, ושמונה שעות לאכילה מנוחה ושינה וכל צורכי האדם.

"ליוזמה זו קיבלתי את ברכתם והסכמתם של ראש הישיבה מו"ר הג"ר צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל וכמובן את ברכתו של אבי מורי ורבי, הרב הנזיר הקדוש זצ"ל. אמנם היו ראשי ישיבה שהסתייגו מן היוזמה (כאן נקט לשון המעטה), אולי מפני החשש שהוא יביא לביטול 'הסדר דחיית השירות' הנהוג עד היום. ראש ישיבת מרכז הרב מרן הגר"מ חרל"פ זצ"ל שמר על שתיקה, אך היו מבני משפחתו ומהמקורבים אליו שפעלו נגד הרעיון.

"בשיעור שמסרתי בזמנו אצלכם בישיבת הר-ברכה, סיפרתי על הניסיון שנעשה בכרוז שהופץ בחוצות ירושלים לתאר את אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל כמתנגד לגיוס בני ישיבות, ואת ההכחשה הנמרצת של מרן הגרצ"י הכהן קוק זצ"ל…

"בימים ההם היה הרובע היהודי של העיר העתיקה נתון במצור. ניסינו להיכנס אליו בתוך שיירה של הצבא הבריטי, שעברה את הקווים פעם או פעמיים בשבוע, ובה אנשי סגל רפואי ואספקה חיונית. אני עוד הצלחתי להיכנס לרובע, להשתתף במלחמת הגנתו… חבריי, לצערי, לא הצליחו, אך לחמו במסגרת צה"ל. ומהם נפלו כקדושים במערכה הכבדה.

"דומני שבמסגרת צה"ל אנו היינו (חיילי שילוב ישיבה וצבא) הראשונים. אכן צה"ל גייס אותנו לשורותיו בדיעבד, ותאריך הגיוס בפנקס השירות שלי הוא 1.2.48, דהיינו שלושה חדשים ומחצה לפני יום הכרזת העצמאות של המדינה…

"שלך באהבה, ובברכה והוקרה רבה, הרב שאר-ישוב כהן".

בירור מצוות השירות בצבא

סיפר הרב שאר ישוב (נדפס בסוף חלק ב' של 'לנתיבות ישראל', הוצאת בית-אל):

"בשנת התש"ח התנהל ויכוח על השתתפות בני הישיבות בירושלים במערכה על הגנתה של העיר הנצורה. אנחנו תלמידי ישיבת 'מרכז הרב' הלכנו בדרך של רבותינו מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל ומרן אבי מורי הרב הנזיר זצ"ל. היינו פעילים בכל המחתרות, ב'הגנה', באצ"ל ובלח"י, והתייצבנו ל'מפקד שירות לעם', הגוף אשר הניח את התשתית לצה"ל שהיה אז בשלבי הקמתו, אבל ראשי ישיבות רבים לא השלימו עם זה. גם בתוך ישיבת 'מרכז הרב' היה ויכוח (אמנם גם בישיבות שלא היו שייכות למסגרת של 'ישיבות ארץ ישראל' מיסודו של אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל, גם הם אחר כך התגייסו לגדוד מיוחד שבנה ביצורים בירושלים, שחברנו הרב טוביה ביר ז"ל עמד בראשו, וקראו לו 'גדוד טוביה', אבל זה היה כבר בשלב יותר מאוחר, בזמן המצור החמור ממש).

"אני כאמור התייצבתי לשרת ביחידות המיוחדות… עשיתי זאת בהסכמתו ובברכתו של אבי מורי הרב הנזיר זצ"ל. העיר העתיקה של ירושלים הייתה נתונה במצור בתוך מצור, והיה צורך להזדמנות של מעבר בשיירה של הצבא הבריטי כדי להיכנס אליה. בימי ההמתנה המשכתי ללמוד בישיבה. באחד הימים, הבחנתי ליד הישיבה ברחוב הרב קוק במודעת ענק המכותרת כ'דעת תורה' של מרן הראי"ה קוק זצ"ל נגד גיוס בני ישיבות לצבא, ובה דברים חריפים שצוטטו מאיגרת שלו, כלפי מי שעושה אנגריא בתלמידי חכמים, וקביעת דעתו שלא לראוי לגייס בני תורה לצבא, וצריכים לשחרר אותם, ודברים שמאוד הדהימו אותנו.

"עמדתי מול המודעה הזאת וחשבתי 'מה עושים עכשיו?' כל אחד מבני הישיבה נוהג חלילה כנגד פסק דינו של הרב זצ"ל? לאחר קריאת הכרוז אני יורד, שקוע במחשבות והתלבטות, ופונה למרכז העיר במורד רחוב הרב קוק. לפתע עולה לקראתי מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, צולע מעט כהרגלו והולך לאיטו. בהיותי מקורב מאוד אליו, יכול היה להעריך (לפי מראה פניי) באיזה מצב רוח אני נמצא. ויאמר לי: 'שאר ישוב, מה קרה, מדוע אתה כך נרגז וחיוור?' סיפרתי לו את המעשה, ומשהצבעתי על המודעה, ממש שאג בקול (גם מי שזוכר את שאגותיו של רבינו כאשר היה מתרגש, לא שמע שאגה כזו): 'זה זיוף! זה זיוף ממש'. כך צעק, בקול גדול פעם ועוד פעם.

"אחרי שנרגע הסביר לי: 'הדברים לקוחים ממכתב הרב קוק לרב ד"ר הרץ, הרב הראשי בלונדון, לעניין גיוס לצבא הבריטי. תלמידי הישיבה אשר הגיעו מרוסיה או מפולין ללונדון, כפליטי מלחמת העולם הראשונה, ולמדו תורה, נשמטו מרשימת 'פרחי כהונה' שהרב הראשי של אנגליה הגיש לשלטונות (הפטורים משירות צבאי כמו כמריהם להבדיל). על כך נזף בו הראי"ה קוק, ואין הדבר נוגע כלל למלחמתה של ירושלים'.

"לבקשתי כי יברר לנו בכתב את דעתו, השיב כי העיר במצור ואין דפוס המסוגל לפעול ללא דלק, פרט לדפוס בודד שפעל בשירות ועדת המצב. משנטלתי את עניין ההדפסה על עצמי ניאות לכתוב את מחברתו הידועה 'למצות הארץ – על דבר חובת ההתגייסות למשמר העם הישראלי'. ד"ר יצחק רפאל ז"ל השתדל בעניין הדפסת הקונטרס אך אני לא ראיתי, כי הוזעקתי למלחמת המגן בעיר העתיקה…"

בעוד הקונטרס מודפס, נפלה העיר העתיקה בידי כוחות האויב, ונמסר לרב הנזיר ולרצי"ה שהקצין שאר ישוב נפצע קשה, ואין יודעים מה עלה בגורלו. תארו לכם את הרגשתם. הם הורו שיש מצווה לשרת בצבא, ידעו שהמחיר עלול להיות כואב מאוד, והנה עתה, בעוד הם נמצאים בוויכוח עם רבנים אחרים על מצוות השירות בצבא, הרב הנזיר אולי צריך לשבת שבעה על בנו יחידו (נותרה לו בת, אשת הרב גורן), והרצי"ה צריך להתאבל על תלמידו חביבו, שבעידודם יצא לקרב ולא שב. לאחר כמה חודשים מיוסרים התבשרו שהוא נפצע קשה ונמצא עכשיו בשבי הירדני. נחזור לסיפור המעשה כפי שכתבו הרב שאר ישוב:

"כשחזרתי פצוע ופגוע רגל משבי האויב, כעבור שמונה חודשים בסביבות חנוכה תש"ט, הועברנו לשיקום בבית הבראה בוילה של משפ' אהרונסון בזכרון יעקב, שהוקדש לפצועי היחידות הצבאיות. למחרת בבוקר, כמדומני יום חמישי היה, בסוף התפילה אני רואה מבעד לחלון את הרב צבי יהודה מטפס במעלה המקום לבקרני. התרגשתי מאוד (נסיעה אז מירושלים לזיכרון יעקב הייתה ארוכה ומתישה). הרב צבי יהודה נכנס לחדרי, חיבק ונישק אותי ופרץ בבכי. לפתע הוציא מכיסו את החוברת הקטנטונת הנ"ל (ובה בירורו על מצוות השירות בצבא), ובראשה הקדשה: "לחמוד נפשי ורוחי וידידי, הרב אליהו יוסף שאר ישוב בן הרב דוד הכהן, היועץ, היוזם הדורש, ערוכה ושמורה מראשית הופעתה לשוב פדויי ה' ירושלימה, בכל שמחת הישע אשר מעולם ומלואו היא גאולתה בשנת הקטורת (תש"ט), צבי יהודה הכהן קוק".

את צילום ההקדשה זכיתי לקבל מהרב שאר ישוב.

והנה התברר שתקוות אביו הצדיק והקדוש הלכו והתקיימו בו. על כתפיו הרחבות התבררה הלכה למעשה המצווה הגדולה והקדושה של שירות בני ישיבות בצה"ל. כך גם היה בעוד נושאים חשובים שלא כאן המקום לפרטם.

יחסו ל'פניני הלכה'

באופן קבוע הייתי שולח לרב שאר ישוב את הספרים שזכיתי להוציא לאור, והוא היה מחזיר מכתבי חיזוק וברכה עם הערות תורניות. תמיכתו הייתה חשובה לי מאוד, שכן כמי שגדל אצל גדולי תלמידי מרן הרב קוק, היה מוסמך לכתוב לי: "נהניתי מאוד מן העיון בספר הכתוב בבהירות והיקף. כל העניינים נידונים ברוח בית חיינו מרן אור ישראל וקדושו הראי"ה הרב זצ"ל…" (על ספר מועדים).

בפניני הלכה (פסח ח, ח) כתבתי סעיף שלם עם הערה ארוכה על פי בירורו הרחב על חומצת לימון, לפיו עולה שאין בחומצת לימון שום חשש איסור חמץ. ודבריו משוקעים בעוד מקומות.

בט"ז אדר א' תשע"א כתב לי: "לכבוד ידיד נפשי, הרב… השלום והברכה. שמחה רבה שמחתי בהאיר אל עבר פני שלושת כרכי המהדורה המחודשת והשלמה של ספרכם 'פניני הלכה שבת' (עם ההרחבות)… עיינתי קצת ונפעמתי מבהירות הניסוח והסיכום המופלא של נושאי הלכה מסובכים ועמוקים. די לציין את הפרקים שבראש הכרך השני 'מבעיר ומכבה' ו'החשמל ומכשיריו' – המאירים את הנושא מכל צדדיו, מן האמור במקרא ועד סיכומי ההלכה על פי דעות רבותינו האחרונים ואחרוני האחרונים. אכן לא בא כבושם הזה לבני דורנו, שהלכות מסובכות כתובות בשפה ברורה וקלה למען ירוץ בהם כל קורא ומעיין. יישר כוחך!… (והוסיף להאיר את מה שכתבתי בעניין לימוד תורה בשבת והשילוב של עונג גשמי ורוחני).

בסיום דבריו כתב: "כמובן שיש הרבה לדון ולהאיר על פרטי הדינים, אך לצערי העמוק, מה שהלב חושק הזמן עושק, ובייחוד שבימים אלו גברו טרדותיי… אסיר תודה אהיה לכם אם תתפללו בישיבה עלינו, שנצא במהרה מן המיצר אל המרחב. שמי: אליהו יוסף שאר ישוב בן שרה. נא למסור ברכות לאביכם ידידנו הגאון ר' זלמן ברוך שליט"א. כנפש המברך באהבה ומתפלל לישועת ה' על עמו ונחלתו. ידידכם עוז, הכותב וחותם, לכבוד התורה לומדיה ועושיה, הרב שאר ישוב כהן". תנצב"ה.

דרכו של מרן הרב קוק בפסיקת הלכה ובהנהגת הרבנות

גדולתו הייחודית והכוללת של הרב זצ"ל בתורתו, באישיותו ובעבודת ה' שלו • גישתו בפסיקה: לחשוש לדעות השונות היכן שאפשר, ורק בשעת הדחק לסמוך על שיטות המקלים • צערו של הרב על היתר המכירה והימנעותו המכוונת מלבסס אותו יותר • יחסו האמביוולנטי לכהונתו ברבנות • דרכו של הרב קוק בהנהגת הרבנות ובהיתר המכירה, לעומת דרכו של הרב עובדיה • המקרים הנדירים שבהם יצא הרב בעוז נגד החולקים עליו • ה"חיסרון" של הרב קוק שנתן מקום לחולקים עליו לבסס את טעותם

מרן הרב

Abraham_Isaac_Kook_1924לרגל יום האזכרה לאור ישראל וקדושו, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ראוי לברר מעט את דרכו ברבנות ובפסיקת הלכה. מצד אחד אנו מוצאים בתשובותיו נטייה לחומרא, ובהנהגותיו האישיות החמיר עוד יותר. מאידך, ישנן שאלות שבהן הוא נחשב מקל. מצד אחד, חסידיו רואים בו דוגמה ומופת לרב בישראל, ואף הוא טרח לבסס את הרבנות הראשית. ומנגד מצינו שהוא עצמו הצטער מאוד על כך שנאלץ לעסוק ברבנות.

התורה השלמה

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף

גדול הגדולים וגאון הגאונים היה מרן הרב זצ"ל בכל תחומי התורה: תלמוד והלכה, מקרא ומדרש, קבלה וחסידות, היגיון ואמונה. בדרך כלל הבקיאים אינם מעמיקים, והמעמיקים אינם בקיאים; החודרים לדיוק הפרטים אינם בעלי מבט כולל ומקיף, ובעלי המבט הכולל והמקיף אינם חודרים לעומק הדיוקים. ואילו מרן הרב היה בקיא וחריף, מעמיק ומקיף. דברי התורה היו חיים ומאירים בו באופן נפלא כל כך, עד שכל ישותו מלאה תורה, וכל מעייניו משחר ילדותו ועד יומו האחרון היו נתונים לבירורה בשלמות.

תורתו הייתה תורה שמאירה, מדריכה ומחייה את העולם כולו: הקודש והחול, מדעי הרוח והטבע, היחיד, החברה, העמים והאנושות, הכישרונות השונים, ותנועת כולם אל תיקונם וגאולתם על ידי ישראל. מחשבתו מלאה רעיונות וחידושים מכל מרחבי התורה שניצבו גלויים לנגד עיניו.

כבסיס לכך, באישיותו היה צדיק וחסיד מאין כמוהו, שכל חייו קודש לעבודת ה'. גדולי תורה וחסידות העידו על עצמם שתפילתו ביום חול רגיל הייתה במדרגת תפילתם שלהם ביום הכיפורים.

נטייתו לחסידות ולהידור

הוא ראה את נקודת האמת והאור שבכל דעה, ולכן בהנהגותיו נטה להדר ומתוך כך להחמיר ככל השיטות. ולא היה לו בזה שום קושי, כי היה שמח בכל הידור שיש לו בסיס בהלכה, ובתנאי שהחומרא לא תהיה על חשבון אחרים.

לעתים אף נטה להחמיר בדברים שנראים כתרי חומרי דסתרי אהדדי (שתי חומרות שסותרות), אלא שהוא ברוחב דעתו ראה איך שתי השיטות הסותרות משלימות זו את זו, ולכן לא היו אצלו החומרות נחשבות כסותרות. כך למשל לעניין גיור (דעת כהן קנג קנד).

אמנם כשהשעה הייתה דחוקה הכריע על פי כללי ההלכה להיתר, וכפי שנהגו כל הפוסקים מדורי דורות לסמוך בשעת הדחק גם על שיטות של יחידים המקלים. אלא שגם מצבי הדוחק שונים זה מזה, ולכן פעמים שהתיר יותר ופעמים שהתיר פחות, לפי מידת ההכרח ולא יותר. כך למשל בעניין השמיטה, מחד ביסס את היתר המכירה, ומאידך נטה בכל מה שאפשר לדעת המחמירים, כדי לנסות ככל האפשר לקיים את מצוות השמיטה ולהעמיד את היישוב על האידיאל התורני. לכן גם לאחר המכירה אסר על יהודים לעשות את המלאכות הכתובות בתורה, למרות שמעיקר הדין אין הבדל בין המלאכות, שכן שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. ולא זו בלבד, אלא שאף הסכים לנסות לשלב אוצר בית דין עם היתר המכירה, למרות הסתירה שיש ביניהם לכאורה (אגרות הראיה שיג שיד, משפט כהן עו).

עדות הרידב"ז על בכיו של הרב

כידוע, הרידב"ז ניהל מלחמה חריפה נגד היתר המכירה. בתוך המערכה סביב שמיטת תר"ע, הטיח הרידב"ז ברב קוק טענות קשות והעליל עליו עלילות רבות. אולם לעומתו, הרב השיב לו בכבוד ובאהבה.

בתוך דברי הקדמתו לספרו 'בית רידב"ז' כתב הרידב"ז דברים רבים שאינם מדויקים, וזאת מפני שלא הקפיד לבדוק את שמועותיו. וכפי שכתב למשל על הרב יצחק אלחנן מקובנא כאילו חזר בו מתמיכתו בהיתר המכירה. גם על הרב קוק כתב דברים שאינם נכונים מפי הרב יהודה ליב זלצר, שלאחר מכן הוצרך לכתוב מכתב התנצלות לרב קוק, שבו הכחיש את הנאמר בשמו (עיין מאמר של הרב איתם הנקין בעלוני ממרא 121).

אולם נדמה שניתן לקבל את עדותו האישית, וכפי שכתב שם: "מעיד אני עלי שמים וארץ שהרב דקהילת יפו (הרב קוק) בכה לפני בדמעות, לא כמו בוכה – אלא דמעות חמים מאוד". אולם אין משמעות המעשה הזה כפי שכתב שם הרידב"ז שבכי זה ביטא את רצונו של הרב קוק לחזור מההיתר, ורק מפני הלחצים הכבדים עליו נאלץ להמשיך לקיימו. שכן הרב קוק ידע עד כמה ההיתר מבוסס, מעל ומעבר לכל ההיתרים הנהוגים בישראל, כפי שביאר בספרו ובתשובותיו. אלא שהוא בכה על המחלוקת, ועל שעת הדחק שמכריחה את היישוב לוותר על קיום מצוות השמיטה בשלמותה האידיאלית. וכשם שהמזבח מוריד דמעות על זוג שמתגרש (גיטין צ, ב), למרות שבמצבים מסוימים מצווה לתת גט על פי התורה.

רבנותו

ראוי להוסיף כי באמת מתחילה מרן הרב קוק לא רצה לכהן ברבנות. ועד סוף ימיו, יחד עם הבנת החשיבות המרובה של תפקיד הרבנות בעם ישראל, סבל מהרבנות, שגם קיצרה את ימיו ומיררה את חייו. הצורך להכריע בין דעות שונות שבכל אחת יש אמת העיק עליו, שכן הוא ראה את האמת והטוב שבכל דעה. הוא נכסף לעולם שלם, והצורך להורות לכלל ישראל היתר מפני שעת הדחק כאב לו. ולכן גם כשהכריע להיתר, במידה מסוימת היה מרוצה מכך שיש מי שדואג להזכיר את דעת המחמירים.

במסגרת האחריות המוטלת עליו, רב צריך גם לעורר ולמחות על ענייני הדת, והרב קוק מילא את חובתו זו במסירות נפש. אולם לשם כך היה עליו להתעסק בפרטים מעשיים של כשרות, גיטין, סכסוכים וקטטות, ואילו נשמתו נכספה ללימוד תורה בשלמות, לגילוי סודות התורה כדי להביא גאולה לעולם. הוא בוודאי ראה את הערך העצום שבגילוי התורה הכללית בכל הפרטים הקטנים, ובחיבור לימוד התלמוד עם לימוד ההלכה. הוא הסביר איך שגם על ידי כך מקרבים את הגאולה, ואף השקיע זמן רב מיוזמתו בכתיבת ספרו 'הלכה ברורה' לשם כך. אבל הטרדות המעשיות והלימודיות לא השאירו לו מספיק פנאי וזמן לעסוק בדברים הגדולים שאליהם נטתה נשמתו, למעשה בראשית ומעשה מרכבה (סוכה כח, א).

כיצד קיבל על עצמו רבנות

מתחילה לא רצה מרן הרב לשמש ברבנות. וכפי שהיה מקובל באותם ימים, לפני חתונתו התחייב חותנו האדר"ת, שהיה אחד מגדולי הדור ורבה של פוניבז', לפרנס אותו בביתו שנים רבות כדי שיוכל לעסוק בתורה. אולם האדר"ת, שהיה צדיק וחסיד, נצרך לאסוף כסף לבני קהילתו העניים, ובמיוחד למאות המשפחות שבתיהן נשרפו, ולשם כך אף משכן את רכושו. כך נוצר מצב שהאדר"ת נתן את מיטתו לבתו וחתנו, ואילו הוא עצמו ישן על כיסאות בחדר לימודו. כששמע על כך החפץ חיים, חברו הטוב של האדר"ת, ביקש מהרב קוק שיסכים לקבל על עצמו את הרבנות הראשונה שיציעו לו. כך נאלץ הרב קוק להתחיל לשמש ברבנות בגיל עשרים ושלוש, בניגוד לכוונתו הראשונה.

מצבו הכלכלי אף פעם לא השתפר, כי כל כסף שהיה בידו תרם לעניים מבקשי עזרה, וכך נאלץ תמיד לשמש ברבנות. ומכיוון שהיה גאון, צדיק ואהוב, והנהיג את רבנותו כאחד הגדולים אשר בארץ, התבקש תמיד לשמש כרב בקהילות שונות.

המנהיג הרבני הרגיל

אולם כשמתבוננים לאחור, ניכר שמרן הרב לא היה המנהיג הרבני הרגיל. מנהיג רבני רגיל קובע עמדה ומחזק אותה, בלי לתת מקום חשוב לדעות החולקות. הקטנים שבהם אף מבטלים את דעת כל החולקים עליהם. ואילו מרן הרב הבין את נקודת האמת שבכל השיטות, מימין ומשמאל, חרדים וכופרים, ובכללם גם אלה שחלקו עליו ברשעות.

פוסק רגיל, לאחר שמכריע את ההלכה אינו נותן יותר מקום לחולקים, אלא מעצב קו ברור ומחזק אותו. דוגמה לכך אפשר ללמוד מהראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאחר שבירר וחיזק את היתר המכירה כדרכו של מרן הרב קוק, לא חש יותר לדעת החולקים. הוא לא הביע צער וכאב על הצורך לסמוך על ההיתר, וכנגד המלעיזים על פסקו יצא בתוקף. וזאת למרות שלא הכניס לשיקול ההלכתי את מצוות יישוב הארץ, אלא הסכים להתיר על סמך הדוחק של החקלאים והצרכנים בלבד (יבי"א ח"י יו"ד לז מד). פוסק רגיל שהיה מכניס לשיקול ההלכתי גם את המצווה של יישוב הארץ, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, היה הולך עוד צעד וקובע שבזמן הזה מצווה וחובה גמורה לנהוג על פי היתר המכירה, שכן בזכותו מחזקים את מצוות יישוב הארץ.

אנחתו של מרן הרב על מתן ההיתר

אולם מרן הרב נאנח וכאב על הצורך בהיתר. ואף שמצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ויש סוברים שרק ממידת חסידות יש לשמור שביעית, ולא זו בלבד אלא שיש מחלוקת גדולה אימתי היא השנה השביעית (בימינו: תשע"ב או תשע"ד או תשע"ה), ועל ידי מכירה פשוט שאפשר להקל, וכפי שכתב בעצמו באגרת שי"א. מכל מקום, מכיוון שראה בעיני רוחו את האור הגדול הגנוז במצוות השביעית, גם כאשר בפועל עתה חיובה מצומצם ומוטל בספק – כאב מאוד את הצורך להפקיע את חיובה על ידי מכירה. זו אחת הסיבות לכך שוויתר כל כך על כבודו והבין את החולקים עליו, אף שמבחינה הלכתית טענותיהם היו קלושות (עיין אורות התחיה ה').

לכן כתב: "… בכוונה לא סדרתי את כל הדברים בעניין זה (של ההיתר) בהבנה גמורה, מסודרת ועמוקה כראוי, וכמה צדדים וטעמים ברורים השמטתי לגמרי, והכל כדי שלא ייקלט על ידי זה עניין ההיתר יותר מדאי…" (אגרת שי"א). ועוד הוסיף אחר כך שגם אם החולקים יתעצמו לטעון נגד ההיתר, באופן שיכריח אותו לבאר יותר עד כמה ההיתר מבוסס להלכה, מכל מקום "גם אז לא אמנע בעזרת ה' יתברך מלהעיר תמיד שהוא היתר של דחק ועניין של הוראת שעה, אבל לכתחילה ניחא לי שלא אצטרך לבא לידי מידה זו (שאבאר יותר את יסודות ההיתר), ויהיה הדבר עומד כפי התכונה הרפויה שנתתי לו בהמבוא (לשבת הארץ)".

דרך לימודו המסתעפת לפרטים צדדיים

כל סעיף וסברה תורנית היו חביבים על מרן הרב עד מאוד, ולכן אהב לפלפל ולהתדיין גם בטענות הצדדיות, עד שלעתים שומעיו ולומדי תורתו לא הבינו את דעתו לאשורה. כך שלעתים החולקים עליו התעלמו מהטענות המרכזיות שלו, ויצאו לפקפק על ההיתר בכך שתקפו סברות צדדיות שכתב רק כציצים ופרחים לדיון.

כך למשל ביחס למכירה עצמה, שמצד הדין אין בה שום חשש "לא תחנם" הואיל והיא לזמן מוגבל ולתועלת כלל ישראל, כמבואר בראשונים (עיין פניני הלכה – שביעית ויובל ז, ו). אבל כדי להוסיף דקדוק והידור המשיך לדון בעניין וכתב שעדיף למכור לישמעאלי שיש לו כבר קרקע, וסמך על גרסת הב"ח – שלימים התברר שהיא מוטעית. ועל כך "חגגו" החולקים, בעוד שכל הדיון שם הוא צדדי לגמרי (עיין במבוא לשבת הארץ פרק יב, ומשפט כהן סג).

אימתי יצא נגד החולקים

רק כאשר פגעו בפרנסתם ובכבודם של החקלאים, או בעניין הכללי של יישוב הארץ על ידי עלייה והתיישבות, יצא מרן הרב בעוז נגד מעשי הרשעות של מי שמתיימרים להיות צדיקים ופוגעים בעיקרי התורה.

כך כתב כאשר שמע שמתנגדי ההיתר בירושלים, לא זו בלבד שהחרימו את הפירות של היתר המכירה, עוד הוסיפו ונתנו היתר לשווק במקומם פירות של גויים: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא ליתן הכשר להגויים כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחיתם על ידי פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו השוחקים על משבתנו, איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בעניין זה…"

וכן כאשר החומרא הייתה קלושה ובניגוד לכללי ההלכה, ובמיוחד כאשר היא פגעה באנשים, היה תקיף בהוראת ההיתר, כדי שלא תיעקר התורה ח"ו. שכן ציוותה התורה לעשות סייג לתורה, ומתוך כך למדו חכמים שאסור לעשות סייג לסייג, וכפי שכתב לגבי היתרו לשמן שומשמין בפסח. אמנם גם שם נהג כבוד גדול ברבנים הזקנים שהחמירו, למרות שלדעתו טעו לגמרי בדבר הלכה (אורח משפט קיב).

עמדתו הרוממה נתנה מקום לשיטות רבות

ברוב צדיקותו, חסידותו וכישרונותיו המופלאים, דבק מרן הרב זצ"ל בתורה כולה, ממרום השגותיה העליונות הנובעות מהאחדות האלוקית העליונה ועד לכל היקף גילויה בהסתעפויות כל השיטות והדרכים, ונעשה בכך צינור לגילוי אור התורה לדורות. מתוך כך השכיל לראות ולהבין את המהלכים האלוקיים ההיסטוריים, ואת תנועת הרוח הישראלית והאנושית אל התיקון והגאולה.

אולם מרוב גדולתו ואורו היה לו "חיסרון": הוא התקשה לצמצם את עצמו למידת הדין הנדרשת להנהגת שיטה אחת בלבד בכל ענייני הציבור. ובכך ניתן מקום לחולקים עליו לבסס את הטעויות שלהם.

אולם כפי הנראה לא הייתה ברירה. זו הייתה הדרך לגילוי אור התורה בשלמות, ולהדרכה אלוקית לדורות המופלאים הללו שחושך ואור משמשים בהם בערבוביה. ועלינו מוטלת האחריות להמשיך בדרכי תורתו הרוממה, לבנות מסגרות ולסלול את הדרך הציבורית והמעשית לגילוי התורה כולה על ידי כל עם ישראל בכל מרחבי ארץ ישראל.

בצדק תשפוט את הרב

השמצות נגד הרב ריסקין על סמך סרטון יוטיוב בשפה האנגלית • הרב ריסקין לקח על עצמו שליחות קדושה לקרב את הגויים לאמונת ישראל • כשמדברים עם בני דתות אחרות, אי אפשר להתבטא בזלזול כלפי דתם • דברי הרב קוק שאיננו שואפים להרוס את הדתות האחרות אלא לרומם אותן • מעשה בר' ישראל מסלנט שממחיש כיצד התבוננות מן הצד במסר שהותאם לקהל שומעים מיוחד עלולה להטעות • איסור קבלת לשון הרע והחובה לדון לכף זכות • היחס הנכון לנוצרים אוהבי ישראל

הזדון שבהשמצות

תארו לכם שהיו מגיעים לבית הכנסת בממל אנשים טיפשים, שהיו הולכים אחר כך אל רבנים שונים ובתום לב מספרים להם שבמו אוזניהם שמעו איך רבי ישראל מסלנט מתיר חילול שבת גמור ופומבי, שהרי כך אמר: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית"

בעקבות הדברים שכתבתי בזכותו של הרב שלמה ריסקין שליט"א, קיבלתי כמה מכתבי נזיפה קשים. החריפים מבין הכותבים טענו שהוא מכניס מינות לכרם ישראל ומעודד מיסיונרים להדיח יהודים לנצרות. המתון שבהם כתב: "הייתי בהלם ובמבוכה. אני מאוד אוחז מהרב ומספריו וכו'… אני פשוט משער שהרב לא מודע לדעותיו של הרב ריסקין האוהדות את הנצרות ואת אותו האיש… ה' ירחם… אני מציע לרב להסתכל בסרטונים שמובאים ביוטיוב שהרב ריסקין מדבר בשבח הנצרות ואותו האיש. הסרטונים באנגלית. אשמח להבין את הגנת הרב לרב ריסקין לאור זאת".

מכיוון שכל המשמיצים תמכו את דבריהם בסרטון מסוים שבו הרב ריסקין מדבר באנגלית, ביקשתי מהרב מאור קיים שליט"א, ר"מ בישיבתנו שהאנגלית היא שפת האם שלו, שיקשיב בדקדקנות לדברי הרב ריסקין, יתרגם אותם מילה במילה ויחווה את דעתו עליהם.

חוות הדעת

"יש לציין שהקטע המדובר, שאורכו כשמונה דקות, ערוך ומצונזר מתוך שיחה שאורכה כשעה, ובה הוא מקרב את שומעיו הנוצרים לאמונת ישראל, ואומר במפורש שכל יהודי שיאמין בנצרות בוגד באמונתו ומאבד את עולמו. ובכל אופן גם בקטע הערוך אין דברי תמיכה בנצרות, אלא שהוא מתייחס אליהם בכבוד.

"ככלל, הרושם שמתקבל מהשיחה הוא שהרב ריסקין הוא נואם מרתק בעל השפעה גדולה, שיודע להסביר גם לרחוקים את ערכי היהדות. הוא מנסה בשיחה זו לקרב נוצרים לערכים הטובים שביהדות, במיוחד לשלום עולמי, ולשתף אותם בביקורת על האסלאם האלים אשר מאיים על ישראל והעולם. בדבריו הוא מקרב את שומעיו הנוצרים לאהבת ישראל ולערכים אוניברסליים, ומנסה לבנות בסיס משותף שעליו אפשר להתקדם. הוא מדבר על ערכים משותפים של חזון, גאולה, אמת ואהבה, וסולל דרך לאפשר לעם ישראל להיות אור לגויים".

מסקנה

אינני מצטט מתמלול דבריו את הנקודות הרגישות שעליהן אפשר לבקר את הרב ריסקין, מפני שמסקנת הדברים ברורה: מתוך נאמנות מוחלטת לאמונת ישראל, הרב ריסקין נטל על עצמו שליחות קדושה: לקרב את הגויים לאמונת ישראל ולתמיכה בתהליך הגאולה של קיבוץ הגלויות, כדברי התורה והנביאים, ולהרים אותם מהאנטישמיות האופיינית לנצרות שהמיטה אסונות נוראים על עמנו. אמנם ברור שיהיו רבנים שיעדיפו בעניינים מסוימים לנקוט בלשון שונה, אבל אין זה אומר שהנוסח שהוא בחר אינו ראוי, ובוודאי שאין שום בסיס לעלילה שהעלילו עליו.

סגנונות הסברה

כידוע יש הבדל גדול בין הדרך שבה מדברים אל ציבור דתי ובין הדרך שבה מדברים אל יהודים רחוקים, וקל וחומר לדרך שבה נכון לדבר עם נוצרים. וכפי שהעיר מרן הרב קוק (אגרת תקנז) לתלמיד חכם שחיבר חוברת בשם 'דת ישראל' כדי לבאר את אמונת ישראל ביפנית, ששגה בכך שהתבטא בזלזול על אותו האיש ומוחמד. "אי אפשר להושיט תוכן דתי עליון לעם זה בביטויים של עלבון על מייסדי דתות, יהיו מי שיהיו. אנחנו צריכים לדבר רק על היתרון הקדוש העליון של תורת ד', והשלילה מאליה באה".

מגמתנו ביחס לאומות והדתות

עוד כתב (באגרת קיב) ביחס לדתות השונות, שאין מגמתנו להרוס אותן אלא לרומם אותן עד שיותקנו. "לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. 'והסרותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלוקינו'. וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל".

כלל העולה, כל המנסה לקרב נוצרים לאור אמונת ישראל חייב לסלול לו דרך בשדה מוקשים, כדי שמצד אחד לא יבזה את הצד החיובי שבאמונתם ומצד שני לא יסכים לדבר שאסור להסכים. הרב ריסקין, בכישרון הסברתו הנדיר, הוא מהיחידים שפועלים בדרך זו, וכולנו צריכים להכיר לו תודה על כך. וגדול מנשוא עוונם של המוציאים עליו דיבה. ומי שיש לו ביקורת על סגנון זה או אחר, עליו להציע בכבוד נוסח שהוא טוב יותר לדעתו.

הסיפור מרבי ישראל מסלנט

ראוי להמחיש את הרעיון על ידי סיפור על אחד מגדולי ישראל, רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שעיקר פועלו היה בליטא בייסוד תנועת המוסר, ובסוף ימיו פעל במערב אירופה. כך סיפר הרב דב כ"ץ בספרו תנועת המוסר (ח"א עמ' 174): בעת שהשתקע בממל היו רבים מבני העיר עוסקים במסחר הקשור עם הנמל המקומי, ואף ביום השבת היו ממשיכים בעסקיהם ופורקים וטוענים סחורות. כשבא ר' ישראל בפעם הראשונה לבית הכנסת שבו התפללו הסוחרים וסוכני הנמל על מנת לדרוש בענייני השבת, שאל האם יש בין המתפללים יהודים מליטא (שהיו רגילים לדקדק במצוות). כשאמרו לו שישנם יהודים מליטא, לא דיבר כלום מענייני השבת. לשבת אחרת, כשאמרו לו שאין בבית הכנסת יהודים מליטא, החל ר' ישראל להסביר את עניין השבת, עד שהגיע לידי מסקנה: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". הסוחרים הסכימו לדעתו וקיבלו עליהם שלא לכתוב בשבת. לאחר כמה שבתות דרש שוב ר' ישראל בענייני השבת ואמר: "לפרוק סחורות בשבת – מוכרחים, אבל טעינה בשבת, בוודאי שאינה הכרחית". גם לזה הסכימו הסוחרים. לימים דרש שוב והזהיר גם על הפריקה. וכך השפיע עליהם צעד אחר צעד, עד שחולל שם מהפכה גדולה (תנועת המוסר ח"א עמ' 174).

תארו לכם שהיו מגיעים לבית הכנסת בממל אנשים טיפשים, שהיו הולכים אחר כך אל רבנים שונים ובתום לב מספרים להם שבמו אוזניהם שמעו איך רבי ישראל מסלנט מתיר חילול שבת גמור ופומבי, שהרי כך אמר: "לטפל במטעני הנמל בשבת – מוכרחים, אך הכתיבה אינה הכרחית". ואם גם אותם רבנים היו מתפתים להאמין לדבריהם, היו מוציאים עליו דיבה שהוא רפורמי ומשמיצים אותו, מזהירים את הציבור מפניו ומחרימים אותו. לשמחתנו זה לא קרה. אבל לצערנו, בדרך זו התחילו הרבה מחלוקות.

כיצד מקרבים

הרי שכדי לקרב רחוקים מוכרחים להשתמש בסגנון שמתאים לרחוקים, ולהעדיף לקרבם למה שאפשר תוך התעלמות ממה שאי אפשר לומר בינתיים. וכפי שאמרו חכמים: "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב). ולא זו בלבד, אלא שראוי לכבד את הרחוקים שמתקרבים ואת עמדותיהם, שכן הם אינם נובעים מרשע, ואם המבקרים היו נולדים במקומם, מי יודע אם היו מצליחים להגיע למדרגה של הרחוקים שעכשיו מתחילים להתקרב. וכל המעליל על רב שעוסק בקירוב רחוקים, ומנסה לדייק בדבריו כאילו הוא תומך בחילול שבת וכיוצא בזה, עובר באיסור חמור. אמנם לכתחילה יש להיזהר שהקרובים ישמעו דברים שמתאימים לקרובים, והרחוקים ישמעו דברים שמתאימים לרחוקים. אולם כיום המציאות היא שאפשר להקליט דבר שאומרים לרחוקים ולהשמיעו בפני קרובים, ועל כן צריך תמיד לבחון למי הדברים נאמרו, ולאור זאת לשופטם.

היחס לשמועות

אסור מהתורה לקבל לשון הרע, שנאמר: "לא תישא שמע שווא" (שמות כג, א), ואמרו חכמים: "הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע" (מכילתא דר' ישמעאל). האיסור הוא להאמין שהדברים הרעים שמספרים על אדם מסוים הם נכונים, שכן כפי שנוכחנו לדעת מאותו סרטון – לאחר בדיקה מתברר שהשמועה הרעה אינה נכונה.

ואמרו חכמים שעונשו של מקבל לשון הרע כעונשו של המספר (פסחים קיח, א), כי בעטיו של המקבל, בעלי לשון הרע ממשיכים בפעילותם הרעה לעורר מחלוקות ורשע.

ואם אפשר היה כבר מתחילה לפרש את השמועה הרעה באופן חיובי, כפי שאפשר היה לעשות לגבי הסרטון, ופירשו אותה באופן שלילי, עוברים על איסור תורה נוסף, שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו), ואמרו חכמים: "הווי דן את חבריך לכף זכות" (שבועות ל, א). ואדם שידוע כירא שמיים ומדקדק במצוות, החובה לדון אותו לכף זכות גדולה יותר (שערי תשובה ג, ריח; חפץ חיים עשין ג).

איננו יכולים לבדוק כל ידיעה וידיעה, אבל נדמה שעל סמך הניסיון כבר אפשר לקבוע שרוב רובן של הידיעות על אנשים שפועלים לקירוב נוצרים לתמיכה בישראל – יסודן בשקר.

הרשע שבנצרות והדרך לתיקונו

במהלך ההיסטוריה הובילה השנאה האנטישמית של הנוצרים לעם ישראל להשמצות נוראות, הסתה, עלילות דם, גירושים, מסעות שמד ורציחת קהילות שלמות. עד היום נמשכת השנאה הזאת ברוב הארגונים הנוצרים. הנה רק לאחרונה האפיפיור הקתולי, שנחשב יחסית לידיד היהודים, הכיר בבעלותם של הכובשים הערבים על ירושלים, תוך התעלמות מזכותנו ההיסטורית על ירושלים והתעלמות מהיות הערבים יוזמי כל המלחמות נגדנו. כמו כן אנחנו שומעים על כנסיות שונות שמארגנות חרמות על ישראל.

דווקא על הרקע הזה יש לראות את בחירתם הטובה של עשרות מיליוני נוצרים, בעלי מצפון ונאמנות לתנ"ך, שהחליטו לתמוך ביהודים ובמדינת ישראל. ולא זו בלבד, אלא שרבים מהם מקבלים אחריות על פשעי הנצרות כלפי ישראל ומבקשים לכפר עליהם בעבודה התנדבותית, בתרומות ובתמיכה מדינית וציבורית ברחבי העולם. וזאת למרות שהם עצמם לא היו שותפים בשום פשע כלפי העם היהודי. בוודאי מצווה להעריך אותם, לעודדם ולקרבם.

שמחת שבועות בגשמיות וברוחניות

חשיבות השמחה בחג השבועות, גם בהיבט הגשמי • להימנע מהכנה אסורה משבת לחג השבועות • האם מותר להוציא בשבת מאכלים מהמקפיא לצורך החג • האסור והמותר בהכנת נרות חג השבועות ובהדלקתם • באילו תנאים מותר להתקלח בשבת וביום טוב • אופן אמירת ברכות השחר לאחר לילה בלי שינה • אכילה ושתייה במהלך ליל שבועות ובזמן הסמוך לתפילת שחרית • עדות מביקור בבית האבלים על הרב משה לוינגר • החיבור של המשפחה הגדולה והענפה למורשתו של הרב לוינגר

שמחה חג השבועות – רוחנית וגשמית

שמחת חג השבועות גדולה ומיוחדת היא. ולכן אפילו רבי אליעזר, שלדעתו ראוי לאנשי מעלה להקדיש את הימים הטובים ללימוד תורה, והאכילה בהם תהיה רק כדי שלא יחשבי מעונה, מודה גם הוא שבחג השבועות צריכים לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). שהואיל והתורה באה לתקן את שני העולמות, הרוחני והגשמי, צריכה השמחה בחג השבועות להתפשט גם בעולם הזה באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם, שכולל נשמה וגוף, ועל ידי כך מתגלה שאין דבר מנותק או מרוחק מה' יתברך. ויש תכנים עמוקים שגנוזים בגוף ובתחושותיו, שרק כאשר הגוף מצטרף לנשמה אפשר לעמוד עליהם. ולכן הדבקות השלמה בה' כוללת נשמה וגוף. וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, והעניין האלוקי יתגלה בשלמות בכל המדרגות.

לפיכך צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, כדי שיהיה ניכר שעל ידי התורה גם הצד הגשמי שבחיים מתוקן. ויסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת שתי הלחם, שעשויה חמץ. כידוע, החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ועל ידי התורה יצר הרע נעשה מתוקן, ולכן מקריבים אותו בחג השבועות.

דיני הכנה משבת ליום טוב שחל במוצאי שבת

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה. ואז לאחר מלחמת ששת הימים אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית

כאשר יום טוב חל במוצאי שבת, יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ולא כדי
שיעשו בה הכנות ליום אחר. וכל הטורח בשבת להכין דבר ליום חול או ליום חג – מזלזל בכבודה (פניני הלכה שבת כב, טו‑טז).

לפיכך, אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת ישטפו אותם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן בשבת לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

מי שהולך לבית הכנסת מבעוד יום רשאי לקחת עמו מחזור של חג, ויעיין בו מעט בשבת ובכך לקיחתו תיעשה גם בעבור שבת.

נחלקו הפוסקים בדין הוצאת מאכלים מהמקפיא בשבת לצורך סעודת ליל חג. ולמעשה בשעת הדחק, כאשר ההמתנה לצאת השבת תגרום עוגמת נפש ועיכוב משמעותי של הסעודה, מותר להוציאם בשבת. אבל בלא צורך גדול, יש להחמיר שלא להוציא מאכל מהמקפיא לצורך החג.

אסור להניח ביום השבת את התבשילים על הפלטה לצורך סעודת הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת, ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". אז מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש ולבשל ולחמם את המאכלים.

זמן סעודה שלישית

לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית לפני שלוש השעות האחרונות של היום. ואם לא הקדים, יקיים אותה גם בשעות הסמוכות לכניסת החג, וישתדל למעט באכילתו, כדי שיוכל לאכול בתיאבון את סעודת ליל יום טוב.

שינה בשבת לקראת ליל שבועות

עדיף שלא לומר שישנים בשבת כדי שיהיה כוח ללמוד בליל חג השבועות. ומי שרוצה לומר זאת רשאי, הואיל ועיקר האיסור הוא לדבר בשבת על דבר שאסור לעשותו בשבת, ובלימוד תורה אין מעשה שאסור לעשותו בשבת. וגם אין בדיבור זה כל כך פגיעה בכבוד השבת, הואיל והוא לצורך מצווה.

הדלקת נרות

אסור להדליק את נרות החג לפני צאת הכוכבים, אלא יש להמתין עד לאחר שייצאו הכוכבים ותצא השבת, ואז לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ולהדליק את הנרות.

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו נר כזה, יש להיעזר בשכנים ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, ולמרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרונים שנדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר לתחוב פתיל-צף לתוך מצוף השעם. אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח, שהוא תולדה של ממחק. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתוקעו בנקב הפמוט, משום איסור מחתך.

רחצה

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים, רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מקרירותם אך גם אינם חמים, אבל לא ירחץ במים חמים משום גזירת מרחץ. ובלילה של חג השבועות או ביום שלמחרת מותר אף להתרחץ במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פניני הלכה שבת יד, ח; מועדים ה, י).

עוד צריך לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה.

ברכות השחר לנשארים ערים בלילה

גם מי שלא ישן בלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות השחר נתקנו כהודאה על ההנאה הכללית שמתחדשת לבני האדם בכל יום, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים – מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

נטילת ידיים

לעניין נטילת ידיים, מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו.

ברכות התורה

מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן לפחות חצי שעה, יברך בבוקר ברכות התורה. ואם לא ישן כלל במשך כל היממה, לדעת רוב רובם של הפוסקים יברך את ברכות התורה, אבל מכיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שלא לברך, לכתחילה טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן.

ברכת "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה"

יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, ועל כן נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

סיכום

למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן הברכות

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה בלילה ולפני תפילת שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. ומשיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. ומשעה שיעלה עמוד השחר אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. ורק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר.

הרב משה לוינגר זצ"ל

אשתי זכתה לנחם אבלים בבית משפחת לוינגר בחברון. כשבאה אצל הרבנית האבלה, מיד אמרה לה: מכל בתי המדרש, רק בית מדרשו של הרב קוק הבין את ערכה של ארץ ישראל. כל ההתיישבות ביהודה ושומרון והגולן מכוח בית המדרש הזה. ההצלה של מדינת ישראל בזכות ההתיישבות הזאת. לולי כל היישובים כל השטח הזה היה נשלט על ידי דאע"ש, וכל המדינה הייתה בסכנה.

כשעליתי מאמריקה, סיפרה הרבנית לוינגר, חשבתי שכבר הפסדתי את הזכות להיות מאנשי הבראשית שהיו שותפים במצווה של הקמת המדינה, ואז לאחר מלחמת ששת הימים, אמר לי ר' משה: הנה, גם לך יש הזדמנות להיות מאנשי בראשית.

הם יושבים אבלים, אבל הבית מלא חיוניות. נכדים ממלאים את כל החדרים. כל מנחם שמתחיל לספר על הרב משה זצ"ל, מיד מזדרז אחד הנכדים ומפעיל מכשיר הקלטה. בצד יושבת נכדה ומתמללת את ההספדים, ובצד השני נכד אחר מקליד את דברי המנחמים. נכון להיום מונים הילדים, הנכדים והנינים מאה וארבעים ותשעה, ועוד עשרים ושלושה חתנים וכלות של הילדים והנכדים. והרבנית אומרת בדמעות: רק להודות לה', רק להודות לה' על כל הברכה.

לאחר שהתחילו ליישב את חברון, היה הרב משה מכתת רגליו מעיר ולעיר ומתיכון לתיכון, ובכל מקום דרש ולימד על ערכה של תורת ארץ ישראל וקרא להצטרף למפעל ההתיישבות. אחת הבנות שנענתה לקריאתו הייתה ציפורה מרחובות, שעלתה לחברון ונישאה למנחם לבני, והקימה בית של חסד בקריית ארבע. לפני ימים ספורים, בגיל 63, נפטרה ממחלה קשה כשהיא מותירה אחריה משפחה מפוארת, שכבר עתה מונה 45 נפשות. שישה ילדים כבר זכתה לחתן, והם פרושים ברחבי יהודה ושומרון.

מי הם גדולי הדור?

גדלות בתורה מחייבת התייחסות מקיפה ומתן תשובות עמוקות ועקרוניות לסוגיות החמורות הניצבות בפני הדור • אין די בבקיאות בתורה כדי להיחשב גדול בתורה • שלוש דרגות בגדלות בתורה בהתאם לרמת ההבנה של כללי התורה • מי שלא זכה להבין את תורת הרב קוק לא יכול להיחשב כאחד מגדולי התורה שבדור • הרב חרל"פ: המבקשים לתקן את הדור ללא עיסוק בכללי התורה הם בבחינת תלמיד שלא הגיע להוראה • לרבנות הראשית של היום אין סמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'

מי הם גדולי התורה

לעיתים אישים מבני הציבור החרדי שואלים או תוקפים מאמרים שאני כותב. הם אמנם יודעים שאני משתדל ללכת בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל, אבל הם טוענים כלפי, מדוע אינני מקבל את סמכותם של "גדולי התורה". התשובה היא שאינני סבור שהם גדולי התורה. הם תלמידי חכמים חשובים שיראתם קודמת לחכמתם ומעמידים תלמידים הרבה, ומצווה לכבדם, אבל הם אינם גדולי התורה.

גדלות בתורה מחייבת התייחסות שלימה מתוך אחריות מלאה לסוגיות החמורות הניצבות בפני הדור, ובכללן: היחס לעם ישראל על כל גווניו ורבדיו, הקרובים והרחוקים לתורה; היחס למצוות יישוב הארץ והמלחמה שנמשכת סביבה כבר יותר ממאה שנה; היחס למדע, לעבודה, ולשאלות החברה והכלכלה בעת החדשה.

שאלות טכניות לעומת שאלות היסוד

אף שיש לרבנות הראשית תפקיד חשוב מאוד בניהול ענייני דת כמו נישואין, גירות וכשרות, כבר אין מדובר בסמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'. אלא תפקיד הרב הראשי דומה במקרה הטוב לתפקידו של מנהל ענייני הדת, ובמקרה הפחות טוב – דובר של ענייני הדת

חשוב לציין שעצם ההתייחסות לשאלות הללו אינה מספיקה, מפני שאפשר להסתפק בתשובות קטנות שעוסקות בדרך הטכנית שבה היהודי הפרטי יכול לשרוד בתוך התמורות והמהפכות שפוקדות את עמנו ואת עולמנו בעת החדשה. אמנם גם לשם כך יש צורך בכישרון, וככל שהמציאות יותר מסובכת נדרש כישרון גדול יותר. אבל אין צורך לשם כך בגדלות בתורה. די לכך בפקחות הקיימת אצל מנהיגי ועסקני ציבור, שאם הם נאמנים לדרכה של התורה כפי שלימדום רבותיהם, ומבינים את המציאות החברתית שלפניהם, הרי שהם יכולים למצוא פתרונות יצירתיים לקשיים שעומדים בפני קבוצה מסוימת (חרדית או דתית, אשכנזית או ספרדית). זה הכישרון הנדרש כיום מחברי כנסת, שרים והוגי דעות מדרג בינוני. והם יכולים כמובן להתייעץ עם רבנים שמבינים בתחום הזה, אך אין בזה עיסוק תורני משמעותי.

אבל גדולי התורה האמיתיים נדרשים לשאלות היסוד, כדי לתת תשובות גדולות ועקרוניות למבוכות הדור. אין הם נתבעים לתת תוכנית מפורטת לביצוע, אבל הם צריכים להציב את החזון, לנתח לעומק את התנועות והתופעות שניצבות לפניהם, להבחין בין הטוב לרע שבהן, ולתת כיוון שעל ידו הטוב יתגבר על הרע ואף יתקן אותו.

מהי גדלות בתורה

אכן שאלה גדולה וחשובה היא כיצד קובעים גדלות בתורה. ברור שעצם העובדה שאדם יחליט לעסוק בשאלות הגדולות אינה מזכה אותו בתואר גדול בתורה, כל זמן שאין לו את הכלים לכך. כמו כן ברור שהגדלות אינה נקבעת לפי מידת הבקיאות. בכל הדורות היו תלמידי חכמים שנודעו כבקיאים עצומים, ואע"פ כן בקיאותם לא העמידה אותם בשורה הראשונה של גדולי התורה, מפני שהגדלות נקבעת לפי מידת ההבנה והחדירה לשורשי העניין.

באופן כללי מאוד אפשר לומר שיש שלוש מדרגות בגדלות בתורה:

המדרגה הראשונה, היא מדרגתם של אלה שזוכים להבין את שורש הסברה של כל הלכה או כל אגדה בפני עצמה, ואלו הם תלמידי חכמים רגילים.

המדרגה השנייה, היא מדרגתם של אלה שזוכים להעמיק יותר ולהבין את הסברה הפנימית שמבארת הלכות רבות כאחד, ועל פי זה הם יודעים ליישב קושיות שונות. כדוגמת מגידי השיעורים החשובים בישיבות, שהצליחו על פי יסוד אחד לבאר סוגיות רבות, והם גדולים בלמדנות. או כדוגמת פוסקים חשובים, שמתוך הבנתם המעמיקה הם מבינים הלכות רבות, ויודעים להתמודד עם שאלות חדשות, ובדרך כלל הם גדולים במקצועות אחדים בהלכה. ויש מבעלי מדרגה זו שזוכים להבין את הסברה הפנימית שמבארת ענייני אגדה שונים, והם גדולים במחשבה ואמונה.

המדרגה השלישית, היא של אלה שמעמיקים יותר בשורשי הסברות הפנימיות, הן בהלכה והן באגדה ופנימיות התורה. ומתוך כך הם מבינים יותר לעומק את כללי התורה, ומתוך כך פרטי ההלכות והמדרשים נהירים להם יותר, והם יודעים להורות ולהדריך בשלימות, בתחומים שמחברים את ענייני הכלל והפרט, הרוח והמעשה. ואלו הם גדולי התורה האמיתיים. וגם ביניהם יש כמובן מדרגות מדרגות, לפי גודל ההעמקה ולפי הנטייה הפנימית לתחומי התורה השונים.

מרן הרב קוק זצ"ל – גדול הדורות האחרונים

מרן הרב קוק זצ"ל היה אחד המיוחדים שבגדולי התורה שבישראל. הוא זכה לכישרונות עצומים, ומתוך שקידה מופלגת והתקדשות בצדיקות וחסידות זכה להעמיק במידה שאין לשער בכל תחומי התורה, ובמיוחד בסוגיות הכלליות שכוללות יחד הלכה ואגדה, כלל ופרט, קודש וחול.

חסד גדול עשה ה' עם עמו ישראל ועם העולם כולו, ששלח לנו נשמה גדולה וקדושה שכזו להאיר את דרכנו בדורות המיוחדים הללו. דורות של גדולה ושפלות, הישגים מדעיים עצומים ומבוכה מוסרית נוראה, גילוי כישרונות אישיים והתפרקות ערכי העם, החברה והמשפחה.

בדורות שבהם כל סדרי החיים משתנים, יש צורך להעמיק מאוד בדברי תורה כדי להדריך, לתקן ולגאול את כל הכישרונות שהולכים ומתגלים. לצורך התמודדות מסוג זה אין די בגדלות רגילה בתורה, אפילו מהמדרגה השלישית. דרושה גדלות מהסוג של משה רבנו, עזרא הסופר וכיוצא בהם.

תלמידי חכמים שאינם מבינים את דברי הרב קוק

מובן מאליו שמי שלא זכה להבין את תורתו של מרן הרב קוק זצ"ל, לא יכול להיחשב כאחד מגדולי התורה שבדור. הוא יכול להיות מומחה ובקיא בפרטים רבים, בצד הטכני של ההלכה והאגדה. אבל לא ייתכן שיהיה ממש גדול בתורה.

וגם בקרב אלה שהבינו את דברי הרב קוק יש שתי מדרגות עיקריות. יש שמקבלים את הוראותיו הכלליות ביחס למקומה של ארץ ישראל בזמן הזה, זמן של קיבוץ גלויות ואתחלתא דגאולה. וכן את הדרכותיו ביחס למדע ועבודה, וביחס העקרוני ליהודים שעזבו תורה אבל הם מקושרים לערכי העם והארץ או לערכים אוניברסאליים (ביחס לפורקי עול רגילים כבר נכתב בעבר רבות). ותלמידי חכמים אלו זוכים ומתחברים נפשית למדרגה השלישית על ידי ההזדהות עם תורתו ודמותו המאירה.

ויש יחידי סגולה שמעמיקים יותר בהבנת הרעיונות, שמאירים ממש את המציאות, וסוללים דרך לגאולה על ידי אור הדרכת התורה.

יש להעיר שבין זקני הרבנים מהדור הקודם, שגם הציבור החרדי מחשיבם כגדולי התורה, היו רבים שזכו לקבל השפעה חשובה ממרן הרב קוק זצ"ל. ואף שלא המשיכו את דרכו בהנהגת הציבור, הם קיבלו כמה מרעיונותיו ונותרו מעריציו ומכבדי דמותו עד יומם האחרון. וביניהם: הרב פרנק זצ"ל, הרב אויערבאך זצ"ל, הרב אלישיב זצ"ל, הרב ולדנברג זצ"ל. וכן יבדל"א הרב עובדיה יוסף שליט"א.

דברי הרב חרל"פ – מוסר הכללים ומוסר הפרטים

כיוצא בזה כתב תלמידו הגדול, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, בספרו מעייני הישועה פרק ט', שבעת הזאת צריכים גדולי התורה לעסוק בכללי התורה.

בדבריו שם הוא מבאר שהנביאים עסקו בכללים, מפני שכאשר הכללים מתוקנים ממילא כל הפרטים מתוקנים. אלא שבעקבות החטאים נתקלקלו הכללים ובית המקדש חרב, ומזה יצא שבגלות עיקר העיסוק בתיקון הפרטים בפני עצמם. אולם בשעת צמיחת הישועה, העולם הולך ושב לאיתנו, ומתגברת ההשתוקקות לכללים (וכשאין נותנים כללים ממקור התורה, אזי הולכים ומחפשים כללים בשדות זרים והחוצפה ופריקת העול מתגברים). "ודרוש שהגדולים בעם יכירו עומק חפץ זה, וייקחו לבבם לדבר גבוהות, ארוכות וקצרות, על דבר תיקון הכללים. באופן כזה שלא לבד שהדיבור על דבר הכללים לא יטשטש את הפרטים אלא אדרבה יוסיף עז ועצמה, חשק והתלהבות לאהבת הפרטים ותיקונם…"

"ואם יבואו אז אנשים קצרי דעה, וידמו לקרב קץ הגאולה על ידי המוסרים לתיקון הפרטים לבד, ולא ידעו לדבר רמות על דבר תיקון הכללים, הרי הם בבחינת 'תלמיד שלא להגיע להוראה ומורה', ומקלקלים הם את כל הצינורות ללכת בדרך הפוכה, שכן האור הגנוז מתגלה ביותר על ידי זריחת הכללים והרמת העולמות. וראוי להתאמץ בכל עז נגד מחשבות כאלה. והגדולים האמיתיים ילבשו עז וחיל לעמוד בראש העם ולנחותם הדרך הנכונה, וידעו כי האמת איתם ונוכח ה' דרכם".

הרבנות הראשית

כהמשך לחזון של גילוי התורה בגדלות, ראה הרב קוק בהקמת מוסד הרבנות הראשית גרעין שממנו תוכל לצמוח הנהגה תורנית גדולה ומאוחדת. אמנם כבר לאחר הסתלקותו של מרן הרב קוק זצ"ל הלך ונחלש מעמדה העצמאי של הרבנות הראשית. מרבנות שהציבה חזון מתוך חירות גמורה, בלא שום כפיפות למוסדות הציבוריים או לכל חוג ציבורי, הפכה הרבנות להיות אחד ממוסדות הציבור שכפופים למשטר החוקי הקיים.

כבר לא דובר על הצבת חזון מלא, אלא על מציאת פתרונות הלכתיים למציאות הקיימת, שאותה מעצבת המנהיגות הפוליטית הציבורית. אפילו בניסיונו של הרב הרצוג זצ"ל להציע חוקה אלטרנטיבית למדינת ישראל, אין ניסיון להציב חוקה שלימה, אלא למצוא דרכים כיצד הנורמות המקובלות על ראשי המדינה יוכשרו במסגרת ההלכה.

ועדיין היו הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית מגדולי תלמידי החכמים שבדור. במשך הזמן גם מעמד זה נשחק בהדרגה, תוך שהרבנות הופכת למחלקת פיקוח על כמה ענייני דת כמו נישואין, גירות וכשרות.

במצב זה, אף שיש לרבנות תפקיד חשוב מאוד בניהול עניינים אלו, כבר אין מדובר בסמכות תורנית מוסרית ורוחנית עליונה של 'מרא דאתרא'. אלא תפקיד הרב הראשי דומה במקרה הטוב לתפקידו של מנהל ענייני הדת, ובמקרה הפחות טוב – דובר של ענייני הדת.

דוגמא זו מדגישה עד כמה זקוקים אנחנו להמשך עיון, העמקה והזדהות עם חזונו הגדול של מרן הרב קוק זצ"ל, כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולרומם את מעמד נושאיה, כדי שאור התורה הגואלת יאיר את העולם כולו.