מעז יצא מתוק

ראש הממשלה מפנה עורפו למפעל ההתיישבות ביש"ע ● המתנחלים מופלים לרעה במס הכנסה לעומת תושבי שדרות והצפון ● מכל התקופות החשוכות בתהליך התחייה הלאומית יצאנו והתגברנו ● שיבת ציון היא קודם כל מעשה שמיים ● בקשת עזרה לקביעת זמני הבוקר בהלכה

על הצער והכאב

כל כך כואב ששום לקח לא נלמד. שוב תמורת הבל ורעות רוח מנהיגינו מפנים את ערפם למתנחלים, חלוצי דורנו. במקום להעלות על נס את מפעל ההתיישבות ביש"ע, ולהילחם באויבינו, מדברים על מסירת רגבים מאדמתנו הקדושה לידי שונאינו. וכל מה שנותר לתקשורת לברר הוא, כיצד המתנחלים יגיבו כשיבואו ח"ו להרוס ולהחריב את בתיהם. 

במשך שנים עסק אריק שרון בבניין ההתיישבות ביש"ע, והתריע תמיד כנגד כל כניעה לטרור. גם נגד ראשי ממשלה מן הימין שרצו לפגוע מעט בהתיישבות ביש"ע – אריק שרון נלחם. והנה עתה הוא עצמו מדבר על "ויתורים כואבים", ומתכנן לחתוך בבשר החי ולנתק יהודים מאדמתם. הרהורי ייאוש מרים מנקרים בחדרי הבטן: אם כך קרה לאריק שרון, על מי ממנהיגינו עוד נוכל לסמוך?

מאוד פוגע לראות איך הפך מאוהב ליריב. חשבנו שבאמת אהב אותנו, ועתה נדמה כי היינו מבחינתו חיילים נוחים למשחקיו הפוליטיים, קלפי מיקוח לצורכי משא ומתן. ואנחנו לא קלפי מיקוח, ולא חיילים של אף אחד, אלא בנים השבים הביתה לארץ אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו.

האפלייה המכוערת

תאמרו, אהבתו למתנחלים נשארה כפי שהיתה, ורק בלית ברירה, תחת הלחץ האמריקני הוא נאלץ לזנוח את עמדותיו. לא נכון! איך יכול ראש ממשלה להסכים כי לתושבי שדרות, שספגו כמה פגזי קסאם, תוענק הנחה של 25% במס הכנסה, ואילו לתושבי קטיף שקברו עשרות חלוצים יקרים, וחיים תחת הפגזות יום יומיות – אין כיום שום הנחה. איך אפשר שלתושבי איתמר שבשומרון ששכלו 15 מתנחלים אהובים אין שום הנחה, ואילו לתושבי הצפון מוענקת הנחה של 15%. אם צריך לקצץ בתקציב, אזי צריך לקצץ לכולם. אבל להפלות בין דם לדם הוא דבר מכוער ומשפיל מאין כמותו.

על הנחמה

כשנתבונן על תהליך ההתיישבות בארץ נראה כי לאורך כל הדרך היו משברים וירידות. לא התקדמנו בקו רצוף של עלייה. וכשהיינו למטה, בזמני משבר, נדמה היה שהכל אבוד. ואיך שהוא, על ידי מסובב הסיבות, יצאנו מן המשבר והתקדמנו. 

כך היה במשבר הנורא, דור אחר עליית תלמידי הגר"א, משנת ת"ר והלאה, כאשר נדמה היה כי חזונו של הגר"א נסתם. ואע"פ כן תלמידיו וצאצאיהם רבו והתבססו, והיוו בסיס ליישוב הישן בירושלים שהלך וגדל. 

כך היה בשלהי העלייה הראשונה, כשהשלטון התורכי הקשה את עולו, ופקידות הברון נטלה את החיוניןת ושמחת החיים מן החלוצים. ובכל זאת קמו המושבות ביהודה ובגליל והיוו יסוד ליישוב החדש. 
כך היה בשלהי העלייה השנייה, כשלפי עדות העולים כשמונים אחוז מהם לא הצליחו להשתקע בארץ וירדו ממנה, ואע"פ כן קמו הקיבוצים וכבשו את העמק. 

כך היה במלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב תושבי תל אביב גורשו מבתיהם, ורעב קשה הכה ביישוב הישן והחדש. ובכל זאת אח"כ, עם הצהרת בלפור, התחדש המפעל ההתיישבותי ביתר שאת. 
כך היה בימי המאורעות, משנת תרפ"ט והלאה, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה (כפי שהערבים כינו אותה כבר אז), שגרמה למשבר במשק ובעלייה. ובכל זאת היישוב היהודי התגבר ומצא דרכים לחדש את מלאכת הבנייה התעשייה והחקלאות, ומעז יצא מתוק. 

כך היה בשנים האיומות של מלחמת העולם השנייה. משבר נורא, שלא היה כמותו, פקד את עמנו בגולה. ששה מיליון מיהודי אירופה נרצחו. המאגר העיקרי לעלייה ארצה הושמד, ובארץ היה נדמה שנסתם הגולל על חזון הציונות. בריטניה חידשה בסוף המלחמה את גזרות הספר הלבן, והכריזה שתוך עשר שנים תקום בארץ מדינה שאופייה ייקבע לפי המצב הדמוגרפי הנוכחי בארץ, כלומר ברוב ערבי מוצק, ומיעוט יהודי שאם לא יישחט על ידי הרוב, בודאי לא יוכל לחדש את העלייה וההתיישבות. חושך נורא כיסה את שמיה של היהדות והציונות. ושוב, תוך שנים ספורות, על ידי מלחמת הגבורה של המחתרות, התהפך הגלגל, קמה מדינת ישראל, ומיליון שרידי חרב מאירופה ומיליון פליטי ארצות האיסלאם התקבצו לארץ, בנו בה את ביתם, והפכו את מדינת ישראל למעצמה אזורית.

כך היה לפני מלחמת ששת הימים, כשפחד ומורך לב שלטו ברחוב, הירידה הייתה גדולה מהעלייה, משבר כלכלי פקד את המשק, ולא ראו קרן אור. אמרו אז ש"האחרון שיוצא מהארץ יכבה את האור". ושוב, תוך שבועות אחדים התהפך הגלגל, יצאנו למרחבי יש"ע, וכל העולם עמד בהשתאות נוכח דוד היהודי המכה ומנצח את גולית הערבי.

בשנת תשל"ד, ביום הכיפורים, פרצה לפתע מלחמה שתפשה את הציבור והממשלה בלתי מוכנים. ושוב נדמה היה לרבים שהמפעל הציוני עומד לפני חידלון, ושוב על ידי גבורת לוחמים ותושייתם נבלמה ההתקפה ויצאנו בניצחון מזהיר. אלו היו השנים הברוכות של גל העלייה הראשון מברית המועצות, והנחת היסודות להתיישבות ביש"ע.

גם בשנים הקשות של הסכמי קמפ דיויד, כשהממשלה נכשלה וויתרה על כל סיני, על מרחביו ואוצרות הנפט שבו, הרסה יישובים ועקרה את חבל ימית, בכל זאת, בחסדי שמיים מדינת ישראל בכללותה המשיכה להתחזק מבחינה כלכלית ודמוגרפית.

כך גם יהיה בעז"ה במשבר "חזון המדינה הפלשתינית", שלפי הנראה לעין הוא מתכון לאסון לאומי נורא. אע"פ כן היסודות הבריאים שבעם ישראל יתגברו בסופו של דבר ויהפכו את הצרה לרווחה.
הקושי הגדול, העצב שבלב, הוא על המחיר הכבד בדם ובדמים שעם ישראל יצטרך לשלם כדי לעבור אל השלב הבא של שגשוג ופריחה. מי ייתן ונתפכח לפני שיגיע מועד התשלום.

לכו חזו מפעלות ה'

בימי העצמאות היה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל אומר את הפסוק: "לכו חזו מפעלות ה'" (תהלים מו, ט). והיה מדגיש כי כל שיבת ישראל לארצו אינו מפעל אנושי בלבד, אלא בראש ובראשונה פקודה אלוקית, שעתה הגיעה עת הפקידה. כנבואת יחזקאל (פרק לו) שהתנבא על אדמת ישראל, על ההרים והגאיות, על בניית הערים והיישובים החרבים, על קיבוץ הגלויות ועל הגידול הדמוגרפי. וזהו שאמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה", שנאמר (יחזקאל לו, ד-י): "כה אמר ה' אלקים, להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות, ולחורבות השוממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים אשר מסביב… ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם… והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כולו, ונושבו הערים והחורבות תבננה". 

ככל שנתחזק יותר בהבנת תפקידנו, ביישוב הארץ, בלימוד התורה, בחינוך, בחסד ומשפט, כך נזכה להחיש את גאולתנו. וכפי שנמסר בשם הגר"א, בסוד הגאולה, שככל שנתחזק יותר ביישוב הארץ, בהגדלת היישובים גם בשעות המשבר, כך יתמתקו הייסורים, והחבלים, חבלי הגאולה, יבואו בנעימים (כמובא בקול התור).

זמן עמוד השחר ו"משיכיר"

בימים אלו הנני עסוק בלימוד סוגיית זמני היום. אימתי הוא בדיוק זמן עמוד השחר, שאז מתחיל להראות האור הראשון שבמזרח, ואפשר בשעת הדחק לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואימתי מתפשט האור יותר, עד שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, היינו בין גווני התכלת והלבן שבבגד. באותה שעה יכול אדם להכיר את חברו שאינו רגיל לראותו ממרחק של ד' אמות, ובה כבר אפשר לברך על הציצית והתפילין. 

והואיל ויש בסוגיה זו ספקות רבים, ברצוני לבקש את עזרת הרגילים להיות ערים בשעות אלו, כדי שידווחו אימתי ראו את האור הראשון שבמזרח.

בשבוע הקרוב לפי לוחות רבים צריכים לראות את האור הראשון שבמזרח בשעה 3.43 (אמנם לעניות דעתי אי אפשר לראות אז שום אור).

ולפי החשבון הנכון יותר לדעתי, בשעה 3.57 צריך להראות האור הראשון במזרח, ובשעה 4.07 צריך להראות יותר אור במזרח. (יש מחלוקת אימתי בדיוק עמוד השחר, באור הראשון או בהאיר המזרח, עיין בבאו"ה נח, ד, פט, א). 

גם לגבי זמן "משיכיר", יש דעות שונות, והוא צריך להיות בסביבות 4.35.

וזאת לדעת, רבים אינם מצליחים לראות את האור הראשון מפני שתאורת הבתים והרחובות גורמת לאישונים להצטמצם, והם אינם קולטים את השינוי הקלוש שמתרחש במזרח בעת עמוד השחר. 
ואע"פ כן אשמח לקבל דיווח גם מי שנוהג ברכב או נמצא במקום מואר. אבל מי שיכול לסייע לנו במיוחד, הוא מי שנמצא במקום חשוך. 

טלפון לדיווחים – רוני – 067-488262

האדמו"ר החלוץ

רבי מנחם-מנדל מוויטבסק, בכיר תלמידי המגיד ממזריטש, נטש את מקומו ומעמדו ועלה לארץ בראש קבוצת חסידים לפני קרוב ל230- שנה ● סיפורו של גדול וקדוש, אוהב ה' עמו וארצו ואבי ההתיישבות החסידיות בארץ ישראל

רבי מנחם מנדל מוויטבסק

גדול בין גדולים, וצדיק בין צדיקים היה רבי מנחם מנדל מויטבסק, מבני הדור השלישי לחסידות. מנהיג הדור הראשון היה כמובן מייסד החסידות רבי ישראל בעל שם טוב. ממשיכו היה המגיד ממזריטש, שרוב החסידים קיבלוהו עליהם לאדמו"ר. מבני הדור השלישי היו רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא, שהפיצו את החסידות בפולין וגליציה, רבי נחום מטשרונביל שהפיץ את החסידות באוקריאנה. גם רבי לוי יצחק מברדישטב, רבי אהרן מקרלין והאדמו"ר הראשון של חב"ד היו מתלמידי המגיד. אבל הבכיר שבכולם היה היה רבי מנחם מנדל מויטבסק שהפיץ את החסידות ברוסיה וגבול ליטא. ואף המגיד ממזריטש הורה בצוואתו כי אחר בנו, יהיה רבי מנחם מנדל יורשו. וכן בכל המכתבים שכתבו תלמידי המגיד, היה רבי מנחם מנדל חותם ראשון.

עם המגיד והבעש"ט

עוד בילדותו זכה ללמוד אצל המגיד ממזריטש, וכבר אז הפליא את כל מכיריו בלימודו ובכשרונותיו. ורבו המגיד היה מחבבו מאוד.

פעם אחת ביום השבת לאחר סעודת שחרית, פתח המגיד את דלת חדרו, וראה את תלמידו מהלך לו בחדר אנה ואנה, והילוכו כדרך אדם המרוצה מאוד מעצמו, וכובעו שמוט לו על צידו.

קרא לו המגיד ואמר: מנדל, כמה דפים למדת היום?

ענה לו מנדל בשמחה: ששה דפים.

אמר לו המגיד: שווה בעצמך, לכמה דפים אתה צריך בכדי שכובעך ישמט לגמרי מראשך. סיים המגיד את דבריו ונסתלק לחדרו.

הבין הנער שנמצא שמץ של גאווה במעשיו, ורץ אחר רבו לחדרו, וביקש שיורה לו דרך לתקן את מידותיו.

הציע לו המגיד, שיסעו שניהם אל הבעל שם טוב, והוא יורה לו את דרכו.

הגיעו לבעש"ט בערב שבת קודש, והמגיד הזדרז מיד לילך אצל הבעש"ט לומר לו שלום, והנער הלך להתרחץ ולסדר את לבושו, כפי שהיה רגיל תמיד, גם כשגדל, להדר בלבושו החיצוני.

במשך השבת התעלם הבעש"ט לגמרי מהנער, עד שהיה נראה כאילו מתכוון לנזוף בו. במוצאי שבת, בעת שהבעש"ט עישן את מקטרתו, נכנס אצלו המגיד עם תלמידו מנדל הצעיר, ובקשו שיתן עצה לנער לתקן את מידותיו. אבל הבעש"ט אמר, שהנער הוא טוב, ואין בו גאוה כלל, ובאמת יש לו את מידת השפלות, ורק כלפי חוץ הוא נראה כגאותן.

ענווה במלבושי פאר

מצד אחד היה רבי מנחם מנדל עוסק רבות במידת הענווה והשפלות, והיה מסביר תמיד שהיא המידה העיקרית בעבודת ה'. ומן הצד השני, בהופעתו הקפיד ללבוש בגדים מהודרים, והיה מתנהג בגינוני מלכות.

פעם כשעוד היה אברך, עבר רבי מנחם מנדל בעירו של בעל התולדות יעקב יוסף, נכנס תחילה לאכסניה, הוריד את כובעו ואבנטו, ויצא כשמקטרת בפיו וכיפה לראשו, וכך הלך לבקר אצל רבי יעקב יוסף. כדי להבין את משמעות הדבר, צריך לדעת שרבי יעקב יוסף היה אחד מתלמידיו הגדולים של הבעש"ט, והיה מבוגר מהמגיד ממזריטש, רבו של רבי מנחם מנדל, והיה ידוע כקפדן גדול, וממש היתה סכנה שמא יכעס מאוד על רבי מנחם מנדל, שנכנס אליו ללא כובע ומקטרת בפיו, כאילו היה חבירו ובן גילו.

אולם להפתעת הכל, רבי יעקב יוסף יצא לקראתו וכיבדו מאוד, ואף בצאתו ליווה אותו עד לאכסנייתו. לבסוף הסביר לתלמידיו את התנהגותו של רבי מנחם מנדל בדרך משל, ממלך שהיתה לו מרגלית יקרה שאין דוגמתה, ולא ידע היכן להסתירה בארמונו מפני הגנבים. לבסוף החליט להחביאה בבית הכסא, שלשם שום גנב לא יגיע. ואף כך הוא רבי מנחם מנדל, שבאמת הוא ענו ושפל שאין כדוגמתו, וכדי שלא להתגאות בעוותנותו, הרי הוא נוהג במנהגי כבוד.

מפיץ החסידות ברוסיה

על פי הוראת המגיד ממזריטש, עוד בחיי רבו החל רבי מנחם מנדל להפיץ את תורת החסידות בקרב יהודי רוסיה הלבנה, ונעשה לרבם של חסידי רוסיה. 

לאחר כשנתיים נסע רבי מנחם מנדל לבקר אצל רבו המגיד ממזריטש. כשנכנס, שאלו המגיד, מה פעלת אצל יהודי רוסיה? ענה רבי מנחם: אני מצאתי יהודים שבגדיהם קרועים ולבבותיהם שלמים, והפכתי אותם לבעלי בגדים שלמים ולבבות קרועים.

כלומר מצא יהודים עניים שאינם מצליחים לתכנן את מעשיהם כראוי ולהתפרנס בכבוד, ועל כן בגדיהם קרועים. ואילו לבבותיהם היו שלמים, שלא היו מודעים לכך שתכלית האדם לעסוק בתיקון הנפש. ולבסוף הצליח להופכם ליהודים עשירים, שלבבותיהם קרועים והם עוסקים בתיקון נפשם.

בכיר תלמידי המגיד ממזריטש

אחר הסתלקות הרב המגיד היה רבי מנחם נחשב בין חביריו כבכיר שביניהם, ויתכן מאוד שאילולי היה עולה לארץ, היה נחשב לרבם של כל החסידים, כפי שהיה הבעש"ט בדור הראשון, והמגיד בדור השני.
ובמיוחד בקרב חסידי רוסיה וליטא, היה נחשב באותם הימים רבי מנחם מנדל כאדמו"ר ומנהיג שהכל סרים למרותו. גם הגאון המופלג, רבי שניאור זלמן מלאדי (ראשון אדמורי חב"ד) היה כפוף לו, וסייע בידו להפיץ את החסידות ברוסיה הלבנה, ורבי אהרן מקרלין (ראשון אדמורי קרלין) סייע בידו בהפצת החסידות בגבול ליטא. 

מספרים שחסידיו היו צריכים להיזהר מאוד במחשבותיהם בשעה שעמדו לפניו, מפני שהיה מרגיש בהם.

גם אחר עלייתו של רבי מנחם מנדל לארץ ישראל עוד החשיבוהו כמנהיגם, ובמידה רבה רבי שניאור זלמן הנהיג את חסידיו בשליחותו, והוא יחד עם רבי אהרן מקרלין היו ממונים על שליחת התרומות מקרב יהודי רוסיה הלבנה וליטא לחסידי ארץ ישראל. אף האדמו"ר השלישי של חב"ד, בעל "הצמח צדק", נקרא רבי מנחם מנדל על שמו. וגם הרבי השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, נקרא על שמם.

ההחלטה לעלות לארץ

קשה להבין מדוע החליט פתאום רבי מנחם מנדל מויטבסק לעלות לארץ ישראל. הוא היה אז במיטב שנותיו, גדול תלמידי המגיד, השפעתו על חסידיו היתה עצומה, הם אהבוהו ואף הוא אהבם. כה גדולה היתה השפעתו עד שגדולי תלמידי המגיד, שהיו בעצמם ראויים להיות אדמורים, היו כפופים לו. ופתאום הוא מחליט לעזוב את הכל ולעלות לארץ ישראל בראש קבוצת חסידים, ולהשאר בה עד יום מותו.

יש אומרים שהרדיפות שהמתנגדים רדפוהו ציערוהו, וכדי להתרחק מהמחלוקת רצה לעלות לארץ. ואכן רבי מנחם מנדל היה המטרה העיקרית להתקפות המתנגדים, באשר הוא הצליח להפיץ את החסידות באזורים הסמוכים ביותר לליטא, ואף בליטא עצמה היו לו חסידים. כרוזים וחרמות יצאו כנגדו אישית, ובעקבות כך אף נאלץ לעזוב את מקום מגוריו בקהילת מינסק. אבל לא מסתבר שאדם בעל אופי חזק שכמוהו ירתע מפני כך, מה עוד שתחומי השפעתו הלכו וגדלו.

כפי הנראה האמת היא, שהשתוקקותו לקרבת אלוקים, וכיסופיו לארץ הקודש, מקום שריית השכינה געו בקרבו כל כך, עד ששום דבר מהנאות העולם הזה לא היו שווים בעיניו כעליה לארץ ישראל. בנוסף לכך, בעלייתו לארץ ישראל רצה להתרומם מעל המחלוקות ולסמן דרך של תיקון שלם לכלל ישראל.
קשיי העליה

בראש שלוש מאות נפשות עלה רבי מנחם מנדל בחודש אדר שנת תקל"ז לארץ ישראל. הקשיים היו עצומים. צרה רדפה את חברתה. כבר בנסיעה לארץ, טבעה אחת האוניות, ושלושים יהודים טבעו בה. כשבאו לארץ נשתקעו בצפת, אולם התורכים והערבים רדפום, ולבסוף בעקבות עלילה נאלצו לעזוב את צפת והשתקעו בטבריה. וגם שם לא נחו מצרותיהם. קשיי הפרנסה היו עצומים, רוב העולים לא ידעו מלאכה שיכלו להתפרנס ממנה בארץ ישראל. חלקם היו מבוגרים, חלקם תלמידי חכמים, ורבי מנחם מנדל לחזור ולבקש שוב ושוב מיהודי רוסיה לתמוך ולסייע לחסידים בארץ ישראל. בנוסף לכל הקשיים הללו, מעת לעת התפרצו מגפות שהפילו חללים בקרב החסידים.

ולמרות הכל, נשאר רבי מנחם מנדל איתן בדעתו, ונשאר בארץ. קל מאוד היה לו לחזור, חסידיו המרובים התגעגעו אליו. אבל הוא החליט להשאר, ולהמשיך לשאת בעול הקשה של פרנסת הקהילה החסידית שעלתה עימו.

פעם לפני תפילת מנחה של ערב שבת, כשבית המדרש של רבי מנחם מנדל כבר התמלא במתפללים, ניגש אל החלון, עמד והביט ארוכות בכנרת, והתעכב עד שהעריב היום. אח"כ ירד לפני התיבה והתפלל.

לאחר שבת סח לחסידיו, שבכל ערב שבת עולות השמימה כל התפילות שמתפללים בחוץ לארץ במשך כל השבוע, ומקום עליית התפילות הוא מעל ים כינרת. והנה ראה שהתפילות הולכות ומתרבות, ומן השמים אין מניחין אותן לעלות, בעבור שיצא קטרוג על יהודי חו"ל שאינם מחזיקים את עניי ארץ ישראל. ורק לאחר שקיבלו עליהם בני חו"ל להחזיק ביתר שאת את עניי ארץ ישראל, יכלו תפילותיהם לעלות.

יסורי ארץ ישראל

בין העולים עם רבי מנחם מנדל היו תלמידי חכמים מופלגים, שכל אחד מהם היה ראוי להיות אדמו"ר, אלא שמפני גדלותו של רבי מנחם מנדל כפפו עצמם לפניו. ואף הם התייסרו עימו בצער ישוב הארץ, והמשיכו אחרי הסתלקותו בהאחזות בארץ מתוך יסורים וקשיים.

כשרבי יעקב שמשון משפטיבקא, שהיה אחד מגדולי החסידים עלה לביקור בארץ. הלך לבקר אצל הרב רבי ולוולי מזברז שהיה מן החסידים שעלו לארץ על מנת להשתקע בה. כשהתקרב לביתם, ראה לתדהמתו את אשתו של רבי ולוולי, שפעם היתה עשירה, ועתה היא לבושה בבגדי סחבות, ועוסקת בכיבוס בגדי אחרים.

לא יכל רבי יעקב שמשון להתאפק ועיניו זלגו דמעות. מרוב צער כבר חשב לחזור לאחריו ולא להכנס לביתו של רבי ולוולי, כדי שלא לראות בצער עניותו.

אבל האשה שהכירה את רבי יעקב שמשון, הבינה שנבהל ממראה עניותה, וקראה אליו ואמרה: רבי, רבי, אל תצטער כל כך, בוא הכנס לבתינו, ברוך ה' שזכינו לשבת בארץ ישראל ולהנות מיגיע כפינו.

תורת ארץ ישראל

אמרו חסידיו, שהחידושים שהיה מחדש לפניהם אחר עלייתו לארץ, היו מופלגים ועמוקים לאין ערוך ממה שחידש בחוץ לארץ. ומקצת דבריו נדפסו בספרו "פרי הארץ".

אמר רבי מנחם מנדל, מה שהתאווה מתגרה באדם, הוא מפני ששורש הנשמה למעלה מעולם התענוג, ולאחר שיורדת לעולם הזה משתוקקת להתענג. ואם האדם עובד את הש"י בתענוג ומתיקות, אזי הנפש מקבלת את מבוקשה. ואם אין האדם עובד את הש"י בשמחה, מחפשת הנפש תענוגים אחרים, והיא נוטה לתענוגים שפלים ח"ו.

אחד מהדברים היסודיים והמפורסמים שכתב רבי מנחם מנדל הוא ביחס לעוזבי תורה, ומו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל היה מרבה לצטט את דברי רבי מנחם מנדל אלו. וכך כתב לחסידיו: "להפרישכם מאיסור באתי, ולהזהירכם, ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם ח"ו, והוא שלא להתלוצץ מבני אדם עוזבי תורה… והוא פשוט ויודע לי, שההתלוצצות מעוזבי תורה היא סיבת הירידה והשפלות, שאמרו חז"ל בין כך ובין כך קרויים בנים, והמתלוצץ מפריש עצמו מן הכלל להיות פרטי. ובכל השפעות כלל ישראל אין לו חלק עמהם. וזהו מאמר הפסוק: בתוך עמי אני יושבת, וכפירוש הזוהר הקדוש. ולשומע ינעם, ותבוא עליו שפע ברכה מכנסת ישראל בגשמי ורוחני, ויעלה מעלה מעלה".

אחדות העם על ידי ישיבת הארץ

גם הספרדים יושבי הארץ הוותיקים העריצו את רבי מנחם מנדל, ואף הוא התקשר עמהם באהבה, ואת בנו אהובו רבי משה, שהיה מופלג בתורה וחסידות, שידך לבת ממשפחה ספרדית (דבר שלא היה מקובל כלל, ואף היום יש שעדיין נמנעים מכך…). ובצוואתו כתב, שלא לדקדק עם הספרדים ולא לריב עמהם, לא בעניין הנהגות ולא בשום עניין.

הסתלקותו

הקשיים העצומים של הישיבה בארץ, תוך אחריות רוחנית וחומרית לכל חסידיו, בארץ ובחו"ל, התישו את כוחו של הרב הצדיק, וכעבור עשר שנים מעלייתו, בחודש מנחם אב תקמ"ז, בהיותו בן חמישים ושבע, נפל רבי מנחם מנדל למשכב.

המחלה החלישה אותו מאוד, גופו נעשה כחוש, אבל עד יומו האחרון היתה דעתו צלולה לגמרי. 
בתוך סעיפי צוואתו כתב: לבני המופלג רבי משה. א' אבקש שלא יהיה לו שום התמנות ושררה על אחרים. ויתרחק מהכבוד, ויתרחק מהוללות. וילמד בכל יום ספרי מוסר, ויתחבר עם אנשי אמת. ויאהב הפחות שבישראלי. ויתרחק משקר בכל כוחו, אפילו לשם שמיים. ושלא יאמר דברי תורה בשמי. ושלא יחקקו על המצבה שלי שום שבח, כי אם מוהר"ר מנחם מענדיל.

ובעניין הקבורה כתב: אבקש שמעת יציאת נפשי עד שעה בדקדוק בל ימצא גופי בזה העולם בשום אופן בעולם. כלומר שמעת יציאת הנפש ועד לסוף הקבורה לא יעבור משך זמן של יותר משעה אחת בלבד.

במקום הקברות לא יניחו אותי על קרשים או בארון, רק ישר על אדמת הקודש. ונושאי הארון יהרהרו בתשובה. ובעת שיסתמו עיני בחרס שבור כנהוג, יזכירו אז את שם קדשו של מרן הבעל שם טוב, ואת שם קודשו של אדמו"ר הרב המגיד ז"ל.

לפני הסתלקותו שאלוהו, ליד איזה קבר ברצונו שיקברוהו, שהרי כידוע רבים משתדלים מאוד שיקברום בקרבת צדיקים. השיב רבי מנחם מנדל בתמיה, "מה השאלה הזאת? טוב יהיה לפני אם ישכיבוני אצל כל יהודי שהוא, והלואי ואף יהודי לא יתבייש בי, כפי שאני אינני מתבייש באף יהודי".
ביום ב' אייר תקמ"ח נתעלתה נשמתו הקדושה לגנזי מרומים.

מורשתו

בעקבות עלייתו לארץ, איבד רבי מנחם מנדל את מקומו המרכזי, תלמידיו וחבריו הצעירים הפכו למנהיגי החסידות מייסדי השושלות, ושמו נשכח מקרב רבים. אבל נדמה שאפשר לומר, שבזכותו ארץ ישראל נחרתה בתודעתה של תנועת החסידות. גדולי האדמורי"ם, תלמידיו וחבריו, היו ממונים על איסוף הצדקות למען יושבי ארץ ישראל, ועל ידי כך נעשו הם וחסידיהם קשורים במידה זו או אחרת לארץ ישראל. 

מי יוכל לשער עד כמה גדולה היתה ההשפעת עלייתו לארץ על כלל החסידים ובמיוחד על חסידי רוסיה. יותר מאלף אלפי דרשות הועילה הדוגמא האישית, של גדול האדמורים בדורו, שוויתר על חיי נוחות ועלה לארץ ישראל במסירות נפש. לאט לאט צמחה הקהילה החסידית בארץ ישראל והתרבתה. והיא היתה הבסיס שעליה נבנתה מחדש החסידות בארץ ישראל, אחר השואה האיומה הנוראה שפקדה את כל קהילות החסידים באירופה. 

ומי יודע, אם לא עלייתו לארץ היא שזרעה עמוק בלבבות יהודי רוסיה את חזון ישוב הארץ והפרחת שיממותיה, ומכוחה אחר שנים התפתחה הציונות המעשית שמרכזה היה בקרב יהודי רוסיה.
האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין (נינו של המגיד ממזריטש), אמר על עלייתו לארץ שהיתה כעליית אברהם אבינו, שסלל את הדרך לבניו שיכנסו כעבור כמה מאות שנים לארץ. 

ואולי זכות עלייתו במסירות נפש לארץ ישראל, היא שעמדה לתנועת החסידות ששרדה את אימי ההשמדה האיומה, ומתוך האפר קמה להמשיך בעבודת ה' כאן בארץ ישראל. 

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכו להידבק בה' ולאהוב כל אחד ואחד מישראל, וליישב את הארץ. ויזכו הרבנים שיהיו תלמידיהם מתפרנסים בכבוד ולבושיהם שלמים, ולבבותם קרועים ופתוחים לאהבת ה' ולתיקון עולם

על עבודה זרה ועובדים זרים

קדושת פירות ארץ ישראל עולה על קדושת המן ● האלילות של חוץ לארץ: הפרדת רשויות בין חומר לרוח ● בעיית העובדים הזרים: להפוך את העסקתם לבלתי משתלמת ● לסתום את החור במקום לרדוף אחרי העכבר

המן – מזון חינוכי דיאטטי

"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה" (שמות טז, לה). המן היה לחם חינוכי. הוא חינך לאמונה בהשגחה האלוקית: כיוון שלא יכלו לשמור את המן מיום ליום, היו צריכים להאמין בכל יום שגם מחר ה' יוריד להם מן. הוא חינך לאכילה נכונה (דיאטטית): התאוותנים שרצו לאכול יותר מכפי צורכם, ולשם כך אספו חתיכות מרובות, נעשתה להם קליפתו עבה, עד שלבסוף קיבלו גם הם רק את השיעור הראוי להם לאותו היום. הוא חינך לשמירת שבת, כשירד ביום השישי כפול. וכיוון שהיו פטורים מטרדת הפרנסה יכלו להפנות עצמם ללימוד התורה במשך כל ארבעים השנה. וזהו שאמר ר' שמעון בן יוחאי: "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש, ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומתכסה" (מכילתא בשלח).

הרוחניות שבאוכל

באר האר"י הקדוש, שלכל מאכל ישנו שורש רוחני. כשאדם אוכל, הגוף שלו ניזון מהחומר שבאוכל, והנשמה שלו מהרוחניות שבאוכל. וממילא מובן שהמן, שהיה יורד מהשמיים, שורשו הרוחני היה גבוה מאוד, ונתן כוח לישראל לעסוק בתורה ולקלוט את רעיונותיה העמוקים. 

ודווקא מפני רוחניותו היתירה של המן, היו מישראל שהתאוננו על טעמו המעודן מידי, ועל המתח הרוחני שחשו מפאת אכילתו.

פירות ארץ ישראל הקדושים

שאל רבי נתן שפירא, תלמיד האר"י הקדוש: מדוע כשהיו אבותינו במדבר זכו לאכול את המן, שהוא מזון שמימי, ואילו כשנכנסו לארץ הקדושה פסק המן מלרדת? והשיב, שהמדבר וחוץ לארץ הם מקומות טמאים שאינם מסוגלים לקבל קדושה בפירות, והיה צורך להוריד להם מן מהשמיים כדי שיוכלו לקלוט את התורה. אבל ארץ ישראל, שהיא ארץ הקודש, הקדושה מתגלה ומתלבשת בפירותיה הקדושים, ולכן אין צורך יותר שירד להם מן מהשמיים. והוסיף על דבריו חברו רבי משה זכות שאדרבה, הקדושה שבפירות ארץ ישראל יתירה על קדושת המן, שעל ידי אכילתם בקדושה נעשה תיקון ובירור למציאות הגשמית (ספר טוב הארץ לרב נתן שפירא).

וכן באר הרב קוק, שהקדושה של ארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע, ואילו השכינה שירדה עמנו לגלות, יש בה את הכשרון להעמיד את הקדושה בניגוד לטבע, אבל זוהי קדושה שאינה שלמה, והשאיפה השלמה שלנו היא לגלות את הקדושה דרך הטבע בארץ ישראל (אורות ע' עז).

הגר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה

אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו א-לוה". ועוד אמרו: "כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים". 

וקשה לכאורה, הלא ישנם בחוץ לארץ יהודים מאמינים, בעלי מסירות נפש, ומדוע נחשבים כמי שאין להם א-לוה וכעובדי עבודה זרה. 

אלא שצריך להבין שחטאה הבסיסי של עבודה זרה הוא בתפיסתה המחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים, והאלים השונים שולטים כל אחד בתחומו המיוחד. והפירוד הגדול ביותר שבתפיסת העבודה זרה הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכיוון שבחוץ לארץ אפשר לגלות את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מסוים מהטבע, נראה הדבר כאילו דבר ה' מתגלה רק בתחומי הרוח, וכאילו אינו יכול להתגלות בתוך המציאות הגשמית הממשית. ולכן נחשב הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו א-לוה, היינו שאין הוא יכול להתקשר לה' אחד, שמחייה את השמיים ואת הארץ. אבל בארץ ישראל, שבה הכל קשור לאמונה – גם יישוב הארץ הוא מצווה, גם פירותיה הם קדושים – מתגלה האמונה האחדותית, והזוכה לגור בה קשור לה' אלוקי ישראל.

ומבניין הארץ בקדושה יתגלה דבר ה' לעולם כולם על כל רבדיו, ומתוך כך ייעשה שלום בין הרוח והחומר, שלום בין העמים, שלום בין כל הנטיות השונות.

הפועלים הזרים – הרחמים והבעייה

לב מי לא נכמר בראותו תמונה של עובד זר נתפס על ידי שוטרים, מובל באזיקים למכלאות, לגירוש. הוא בא לכאן מארץ ענייה כדי להרוויח מעט כסף. מי יודע, אולי השאיר אחריו אשה וילד קטן, והוא שולח להם כל כמה חודשים מעט כסף. אולי הם עניים כל כך עד שאשתו מבקשת ממנו "תישאר עוד קצת בישראל, תחסוך עוד קצת כסף, אח"כ כשתחזור נוכל להתקיים". אולי הם חוסכים כדי לקנות בית. ואולי הוא שולח לה קצת כסף כדי להשקיט את מצפונו ובינתיים הוא בוגד בה, ומתכנן לעוזבה לצמיתות. ואולי הוא כאן עם אשתו, ויש להם ילד בן שש. עכשיו כשעומדים לגרש אותו, מה תעשה אשתו ובנו?

והרחמים גואים. 

ומנגד, אם לא נעצור את זרם המהגרים הלא חוקיים, האנדרלמוסיה תשתולל, השוק השחור ישגשג, המדינה תאבד את זהותה, האבטלה תלך ותגבר, העשירים ישמינו, בוגרי הצבא יחפשו עבודה ולא ימצאו, הפועלים הוותיקים יפוטרו ואת מקומם יתפשו סינים, אפריקנים, רומנים ואוקראינים. ומשברים ומתחים חברתיים יתעצמו ויתגעשו. שום מדינה לא יכולה להסכים להגירה בלתי חוקית.

השאלה כיצד אפשר להתמודד עם הבעייה בלי לגרום סבל רב מידי לפועלים שאין בלבם כוונת זדון ורשע. 

אשמת הרשויות והמעסיקים

ראשית, חובה לבקר את רשויות המדינה שלא התמודדו עם הבעייה בתחילתה על ידי חקיקה ותקנות מתאימות, וכך הגענו היום ליותר ממאה וחמישים אלף בעיות אנושיות של עובדים זרים לא חוקיים. 
ההתרשלות הפושעת הזאת נבעה מהקשר הבעייתי של הרשויות עם העשירים. למעסיקים נוח יותר עם הפועלים הזרים, הזולים והממושמעים, ולרשויות קשה להתעמת עם המעסיקים. אולי פעם תפשו פועלים של איזה קבלן גדול, וכשרצו לגרשם, הוא התקשר לחברו (השר או הח"כ או פונקציונר אחר), והלה דאג שיעלימו עין מה'בעייה', או אולי אף הצליח 'לסדר' את העניינים, ופתאום התברר שאפשר לסדר לפועלים שלו אישור. (זאת כמובן תוך הבנה שב'פריימריז' הקרוב הוא יקבל איזו תמיכה מהקבלן, או שימכרו לאחיין שלו דירה בזול).

ואם יש צדיק שרוצה לשמור על החוק ולהעסיק פועלים חוקיים בלבד, אזי הוא נאלץ לשלם לעובדים ישראלים סכומים גבוהים בהרבה, עד שאין ביכולתו להתמודד עם מתחריו, ואף הוא נאלץ בלית ברירה להעסיק פועלים זרים לא חוקיים.

הפתרון

וכיוון ששורש הבעייה נעוץ במעסיקים, הפתרון חייב להתמודד עימהם. את המחיר צריכים לשלם המעסיקים, כך שלא ישתלם להם להעסיק פועלים זרים בלא אישור. 

במקום שהמשטרה תתעמת עם הפועלים הזרים הבלתי חוקיים ותלך לתפוס אותם בשעות הלילה כשהם ישנים מעמל יומם, המשטרה צריכה להתעמת עם המעסיקים. היא צריכה ללכת לאתרי הבניין, למפעלי התעשייה, למסעדות, ובכל מקום שימצא פועל זר בלתי חוקי, יושת על המעסיק קנס כזה שיהפוך את העסקת הבלתי חוקיים לבלתי משתלמת בעליל. כמו שאומרים: "לא העכבר הגנב אלא החור". במקום לחפש את העכברים, שילכו ויתרבו, צריך לסתום את החור – לטפל במעסיקים, שלהם לא ישתלם להעסיק עובד בלתי חוקי.

כדי שהמערכת תוכל להתרגל לשינוי הכרוך בהוצאתם של עשרות אלפי פועלים זרים משוק העבודה, אפשר להציע שהקנס ילך ויגדל. בחודשיים הראשונים יהיה נמוך יחסית, ואח"כ יעלה לסכומים גבוהים, שיגרמו להפסדים גדולים כל כך, עד שבשום אופן לא יהיה משתלם להעסיק פועל לא חוקי.

בנוסף לכך צריך לקבוע בחוק או בתקנה, שתנאי העסקתם של הפועלים הזרים יהיו תואמים לשכר המינימום בארץ, כולל כל ההטבות הנלוות. זה יצמצם את הכדאיות שבהעסקתם רק למקרים שאכן אין ישראלי שמוכן לעבוד באותה עבודה.

היחס לפועלים הזרים

פעמים רבות אנו שומעים על מעסיקים המנצלים את חולשתם של הפועלים הזרים ועושקים את שכרם. גם בתחום זה צריכה מערכת המשפט להחמיר את יחסה למעסיקים. ראשית, מפני העוול המשווע שבהשפלת ועשיקת הפועלים הזרים. ושנית, כדי שלא יהיה משתלם כל כך להעסיק פועלים זרים (על חשבון בני המקום).

כדי שהגירוש יהיה בחסד ורחמים עד כמה שאפשר, ראוי אולי להגדיל את הקנס המוטל על המעסיק את הפועל הלא חוקי, כדי לתת מענק מסוים לפועל המגורש, כדי שלא ישוב ריקם לביתו. ואף שמצוות "הענק תעניק" (דברים טו, יד) נאמרה לעבד עברי, אפשר ללמוד ממנה עצה טובה כיצד לרכך את הגירוש המכאיב.

לימינם של שומרי שביעית

שמירת שמיטה למהדרין באמצעות 'אוצר בית דין' ● מעלות אוצר בית דין: החקלאי מתפרנס, הצרכן קונה בזול, שמיטה נשמרת למהדרין ומתקיימת מצווה באכילת הפירות ● הודיה קדם ז"ל: על ישראל היפה ועל איבוד פרופורציות בתקשורת

אוצר בית דין

כבר יותר ממאה שנה מתלבטים תלמידי חכמים וחקלאים בשאלה כיצד לנהוג בשנת השמיטה. כדי שלא לפגוע בחקלאות היהודית בארץ ישראל, שביסוסה הוא מצווה מהתורה של יישוב הארץ, התירו רבים מגדולי ישראל, וביניהם מרן הרב קוק זצ"ל, למכור את השדות לנוכרים בשנת השמיטה, ועל ידי כך להפקיע מהם את דיני השמיטה. כך יוכלו החקלאים היהודים להמשיך לבצע בהם את העבודות ההכרחיות ולהתפרנס. 

אלא שברור לכל, שכאשר אפשר, ראוי שלא לעקוף את דיני השביעית. הפתרון הטוב ביותר לקיום מצוות השמיטה בעצי פרי הוא על ידי "אוצר בית דין". 

כלומר, בעלי השדות אכן מפקירים את הפירות שגדלו בשמיטה. אלא שכיוון שהשדות רחוקים, בית הדין ממנה אנשים שיקטפו בשליחותו את הפירות ויחלקו אותם לכל המעוניין. והתשלום שמקבלי הפירות משלמים איננו עבור הפרי, כי פירות שנת השמיטה הם קדושים והפקר; אלא התשלום הוא עבור עבודת הקטיף, האריזה והחלוקה. 

בדרך כלל בית הדין שוכר את בעלי השדות והכרמים עצמם, שיהיו הם שליחיו לאיסוף הפירות וחלוקתם. וכך, מצד אחד אין מפקיעים מהפירות את קדושת השביעית, ומאידך החקלאים אינם מפסידים את מקור פרנסתם. אמנם בשנה זו בעלי השדות אינם יכולים לסחור בפירות ולקבל עבורם מחיר גבוה. מכל מקום הם אינם מובטלים, ויש להם שכר עבור עבודתם כשליחי בית הדין.

קשיי האירגון

אלא שארגון מערכת שכזו הוא דבר מסובך. יש לחשב היטב את העלויות, כדי שמצד אחד לא יהיו רווחים ולא הפסדים, ומצד שני העובדים בקטיף ובחלוקה יקבלו שכר הוגן. 

בחלוקת הפירות עלולות להיווצר בעיות, שכן מערכת החלוקה אינה פעילה בכל השנים, ועליה להתארגן במיוחד בשנת השמיטה לחלוקת הפירות למעוניינים. 

אמנם, כשמצליחים לארגן את המערכת הזאת כראוי, מזכים את הרבים במצוות רבות. ראשית, החקלאים שומרים שמיטה למהדרין. שנית, מחיר הפירות המחולקים זול בעשרות אחוזים ממכירם בשוק הרגיל, לרווחת הציבור. בעיקר הדבר מועיל למשפחות מעוטות הכנסה, ובכך מתקיימת מגמת התורה להקל על העניים בשמיטה. שלישית, לדעת כמה פוסקים (תשב"ץ) כל האוכל פירות קדושים של שמיטה מקיים מצווה. 

כדי שמערכות אוצר בתי הדין יתארגנו טוב יותר, על כל אחד ואחד מאיתנו מוטלת המצווה להיות ערני, ולהעדיף פירות ויינות של אוצר בית דין בכל עת שיש הזדמנות. 

העוסקים באוצר בית דין

באופן טבעי, השותפים למערכת שכזו הם דתיים. חקלאים דתיים שמעוניינים להדר במצוות השמיטה, ויודעים לקטוף ולטפל בשדות על פי ההלכה. גם מקבלי הפירות הללו צריכים להיות שומרי מצוות, מפני שיש להקפיד על קדושת הפירות, שאסור לאבדם בחינם. למשל, כשמבדילים על יין של "אוצר בית דין" אין שופכים ממנו, כדי שלא לאבדו. ואע"פ כן מוטב להבדיל על יין של אוצר בית דין בלי לקיים את המנהג ולשפוך, מאשר להבדיל על יין אחר שאפשר לשפוך ממנו כמנהג. 

הזמינו יינות מאוצר בית דין

באוצר בית הדין שטיפל בענבים שנקטפו מכרמים ביש"ע נותרו, מסיבות שונות, עוד אלפי ארגזים של יינות מסוגים שונים. אוצר בית דין זה מנוהל על ידי הרב זאב ויטמן רבה של חברת תנובה, בסיוע הרבנים החשובים, הרב יעקב אריאל, הרב דוב ליאור, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב נויווירט. 
ויש צורך גדול לסיים במהירות האפשרית את חלוקת היין, שכל זמן שארגזים אלו עדיין נמצאים תחת ידי "האוצר", חסרים בקופתו עוד כמה מאות אלפי שקלים, והדבר כבר גורם לסיבוכים רבים, ועוד עלול לפגוע בהתארגנות לקראת השמיטה הבאה.

הכרמים שמהם נבצרו הענבים נמצאים בבית יתיר שבדרום הר חברון, בשילה וקדומים שבשומרון, ובאבני איתן שבגולן. יש מהם מיץ ענבים, יין מתוק ויין יבש, אדום ולבן. נו, האם אפשר למצוא יינות טובים יותר? 

מצווה גדולה לשלם עבור חלוקת היינות הללו, ומצווה גדולה לשתותם. כל השותה מהם מחזק את ידי החקלאים החלוצים ביש"ע, שהם גיבורי כוח, מיישבי הארץ ושומרי שמיטה למהדרין.

כיצד לזרז את החלוקה

הואיל ומדובר ביין של שמיטה, מובן שאין אפשרות לשווקו ברשתות הרגילות ולמוכרו לצרכן הבודד עד לסיום המלאי. לפיכך, רק גבאים ומזכירי יישובים מסוגלים לעזור לחלוקת היינות הטובים והטעימים הללו.

יש לעודד את גבאי בתי הכנסת, החפצים בטובת הציבור, ויש להם מעט זמן לעסוק בארגון החלוקה, שיעודדו את חבריהם להזמין ארגזים, וכך ירכזו הזמנה גדולה עבור כל בית הכנסת או השכונה.
ביישובים ניתן לארגן זאת על ידי המזכירות. למשל ביישוב שלי, בהר ברכה, התארגנה המזכירות לחלוקת מאה ארגזים בשלב ראשון, וכפי הנראה עוד כמאה יחולקו בשלב השני. (מתגוררות אצלנו כמאה משפחות, כן ירבו). אם כך יעשו בעוד חמישים יישובים וקהילות, ניתן יהיה לסיים את כל חלוקת היינות של אוצר בית הדין הזה, וכך ישמחו הכל: מקבלי היין ישמחו בשתיית היין הטוב והמקודש של השמיטה, והגבאים ישמחו במצווה לסייע ליישוב הארץ ולשמירת השמיטה למהדרין.

התשלום עבור החלוקה לבקבוק יין מתוק או יבש של 750 מ"ל – 7.90 ש"ח. לבקבוק מיץ ענבים המכיל ליטר – 7.90. וכיוון שמדובר בארגזים שלמים, הרי שכל ארגז המכיל שנים עשר בקבוקים עולה כ- -95 ש"ח.

להזמנות ניתן לפנות לרב עמנואל 051-712461.

האם עמוד זה צריך גניזה?

כמה קוראים שאלוני אם צריך לגנוז את דף העיתון עליו מודפס הטור 'רביבים'. 

למעשה, אף שיש מחמירים, מצד הדין אין חיוב לגנוז את דף העיתון. והטעם לכך, שהואיל ורוב העיתון עוסק בענייני חול, ולשם כך מדפיסים אותו, לא חלה עליו קדושה. אמנם כיוון שבפועל יש בדף זה דברי תורה – אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש בו כסמרטוט לניקיון או לעטיפת דגים. אבל אם מניחים את העיתון בפח שאינו מטונף כל כך, אין בכך איסור. ובמיוחד שהדף שיש בו דברי תורה עטוף מצדדיו בדפים אחרים, כך שאינו בא במגע עם הפסולת שבאשפה. ואם ירצו להדר בזה, יוכלו להניח את העיתון בתוך שקית, ואותה להניח בפח. ובמקומות שיש מכלים לאיסוף נייר, מוטב להניחם שם. 
ולגבי דפי פרשת שבוע, דעת רוב הפוסקים שהם צריכים גניזה. ואע"פ כן, כיוון שמצוות הגניזה בדפים מודפסים היא מדברי חכמים, הרוצה לסמוך על המקילים שאינם מצריכים גניזה, רשאי (ועיין במנחת יצחק ח"א יז-יח, ופניני הלכה ח"ד ע' 112). 

הודיה הפעוטה ז"ל

בצד הטרגדיה של משפחת קדם, נתגלו הצדדים היפים שבחברה הישראלית. הייתה דאגה כנה לשלומה של הפעוטה הודיה. ההתנדבות של המוני אנשים מכל שדרות החברה לחיפושים אחריה הייתה מרגשת. בעקבות פשעי אוסלו וכל ההפקרות המוסרית שנלוותה להם, היה נראה לכאורה כי הרגישות בחברה הישראלית לחיי אדם הושחתה. אנשים החלו לקבל בשוויון נפש את המציאות המזעזעת שבה אנשים נרצחים בפיגועים, בקבלם את שטיפת המוח התקשורתית, שפעם אלו "קורבנות שלום" ופעם אלו קורבנות של אילוצים בינלאומיים וכו'. לכן היה מעודד להרגיש שוב את החיוניות שקיימת בחברה הישראלית, שלאדם בכל זאת אכפת מחברו, והציבור מגיב כראוי לערך חיי אדם.

זאת ההזדמנות לשבח את תפקודה המקצועי והאכפתי של המשטרה. הרושם שנשאר הוא שיש לנו משטרה מקצועית ואנושית. להצלחתה בפיענוח הרצח יש ערך הרתעתי כלפי רוצחים ופושעים, שמעתה יחששו יותר מזרועה של משטרת ישראל. 

אישי התקשורת

עם זאת, אי אפשר שלא להתקומם כלפי איבוד הפרופורציה בקרב רבים מאישי התקשורת. שדרנית אחת בגלי צה"ל, אחרי שראיינה מומחה על שאלות הביטחון הקיומי של מדינת ישראל ביחס לעיראק ולפלשתינים, אמרה: "ועכשיו נעבור לנושא החשוב באמת, שלומה של הודיה". עד כדי כך גדולה טיפשותה, שאיננה מסוגלת להבין כי במדיניות הביטחונית של ישראל תלויים חייהם של עשרות ומאות אלפי אנשים. 

מובן שאירוע קרוב המתרחש לעינינו מרגש ונוגע יותר מאשר סכנות עתידיות. אבל למרות זאת אסור לשבש את האיזון האמיתי של הנושאים שעומדים על סדר היום.

בני האבות ובני הבנים

מדוע נישאו אבותינו בגיל מאוחר? ● לידתו של עם ישראל מצריכה הכנות רבות ● העסקת חיילים בשבת: מה בין חברון לחוות גלעד ● הקצין מאיתמר, מתן זגרון הי"ד: טוב למות למען תושבי תל-אביב ● ילדי המתנחלים: תמימים, גיבורים, ונאמנים עד מאוד

נישואים מאוחרים

"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… לאישה" (בראשית כה, כ). וקשה, מדוע דחה יצחק אבינו את נישואיו עד לגיל מאוחר כל כך? 

ועוד יותר קשה, שעל פי חז"ל (רש"י כח, ז) יעקב אבינו הלך לחרן לשאת אישה רק כשהיה בן ששים ושלוש, ועוד התעכב ארבע עשרה שנה בבית מדרשו של עבר, ועוד עבד שבע שנים, כך שלמעשה התחתן בגיל שמונים וארבע. וכי לא ידעו אבותינו הקדושים את דברי חז"ל (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה, כיוון שהגיע לעשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו"?

אלא שלבנות משפחה שממנה יצמח עם ישראל זה לא דבר פשוט. לא מדובר בהמשך רציף של מה שהיה עד אז, אלא בהתחלה חדשה. לשם כך נצטרכו להרבה הכנות, ולכן נתעכבו.

גם היום, לאנשים הרגילים – קל להתחתן. הם נשענים על ההכנות של אבותינו הקדושים, ומכוחם הם ממשיכים לבנות את שלשלת משפחות ישראל. לעומתם, יש אנשים מיוחדים, בעלי כשרונות חדשים, שכדי להוציא את כוחותיהם אל הפועל הם נצרכים להרבה הכנות, ולהרבה סייעתא דשמייא.
נחמת עקרים

וזו אחת הסיבות שהיו האמהות עקרות. קל ללדת ילדים רגילים, שאינם נדרשים לחדש דברים משמעותיים בעולם. אבל, שלאברהם ושרה ייוולד בן שייעקד על גבי המזבח, וייסד דרך בעבודת ה' – זהו דבר חדש ומהפכני. מחסומים ומעצורים רבים עמדו בדרכם. ורק לאחר ששיברו את כל המחיצות בתיקון מידותיהם ובתפילותיהם, נפתחו השערים, ונולד להם יצחק. וכן היה עד שנולד יעקב, וכן היה עד שנולד יוסף.

לעיתים המעצורים קשים כל כך, עד שזוג מסוים אינו יכול כלל להוליד. כי לפי עניינם המיוחד, המציאות עדיין לא בשלה לקבלת הילד המיוחד שלהם. בתיקוניהם ותפילותיהם הם משברים כמה מחיצות, ופותחים כמה שערים, ובזכותם, בדור מאוחר יותר, אחרים הבאים מכוחם יצליחו להוריד את הנשמות הללו לעולם. 

תבניות בשר וחלב שהתחלפו

פעמים רבות נשאלתי, מה דין תבנית אפייה בשרית שבטעות אפו בה דבר חלבי (וכן להפך), האם ניתן להכשירה. ועוד שאלה שכיחה מאוד: מה הדין כאשר ישנה תבנית שבמשך תקופה לא השתמשו בה, ונשכח האם הייתה חלבית או בשרית. לתועלת הציבור הנני מביא את התשובה בקיצור:

אם עברו עשרים וארבע שעות בין השימוש הבשרי לחלבי, ובין השימוש הבשרי לחלבי ניקו את התבנית – אפשר להכשירה על ידי הגעלה או ליבון קל (כדין "היתרא בלע"). הדרך הנוחה לכך היא להכניס את התבנית לתנור הדולק על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה. חימום זה נחשב כליבון קל. 

וכן יש לנהוג כאשר אדם שכח אם תבנית מסוימת חלבית או בשרית: אחר שעברו עשרים וארבע שעות מהשימוש האחרון, יכניס אותה לתנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, ואחר כך יוכל לבחור אם תהיה בשרית או חלבית.

אבל מי שטעה והשתמש באותה תבנית לבשרי ולחלבי בתוך עשרים וארבע שעות, למרות שניקו את התבנית באמצע – הכשרתה על ידי ליבון חמור בלבד, כלומר, על ידי הבערתה באש עד שיצאו ממנה ניצוצות. (כדין "איסורא בלע"). בפועל, למי שאוהב להשתמש בכלים נאים יחסית, עדיף לזרוק תבנית זו, כי ליבון חמור יגרום נזק מסוים לתבנית.

מהו פיקוח נפש שדוחה שבת

שאלה: מדוע להסיע בשבת אלף חיילים לצורך פינוי מאחז הוא חילול שבת, ואילו להביא אלף חיילים לחברון כדי לשמור על עשרות אלפי המתפללים במערת המכפלה אינו חילול שבת?

תשובה: כאשר החיים מתנהלים כסידרם, ונשקפת בשבת סכנה ליהודים, מחללים שבת כדי להצילם מהסכנה, שפיקוח נפש דוחה שבת. אבל אסור ליזום בשבת פעילות שמעיקרה אין בה צורך של פיקוח נפש.

וכיוון שאין צורך של פיקוח נפש בפינוי מאחז, וגם לפי הצבא אפשר לבצעו ביום אחר, הרי שזה חילול שבת. וכן אימונים אסור לבצע בשבת, הואיל ואפשר לבצעם בימי החול. אבל כאשר אנשים מתנהגים כדרכם, הולכים לבתי כנסיות, מתארחים במקומות שברצונם להתארח, ונשקפת סכנה לחייהם – צריך לחלל שבת כדי להגן עליהם. ואפילו כשיהודים מחללים שבת בנסיעה למקומות בילוי, אף שהם עושים עבירה – יש לחלל שבת כדי להציל אותם מפיגוע. 

מתן זגרון הי"ד

בחור טוב היה סגן מתן זגרון הי"ד. אוהב התורה, העם והארץ, ובן נאמן וטוב למשפחתו, משפחה יהודית שורשית שתרמה רבות לביטחון המדינה וליישוב הארץ. ימי ילדותו ונעוריו עברו עליו ביישוב איתמר שבלב השומרון. בצבא הצטיין, התקדם, עד שפיקד על מחלקה לוחמת בגדוד נחשון. כשהגיע ליישוב לשבתות התנדב לשמור, כדי שבעלי המשפחות יוכלו להישאר בליל שבת בביתם. 

לפני כשבועיים נהרג על קידוש ה', בעת שירה במחבל שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות בתחנת הדלק ליד אריאל. 

תמימות ומסירות

באמצעות דמותו של מתן הי"ד ניתן להכיר מעט את ילדי המתנחלים, אלה שהגנו בגופם על 'חוות גלעד', חטפו מכות מהשוטרים, ובדרך כלל לא החזירו. גם מתן אמר לחבריו שאם לא היה על מדים, היה מתנדב ב'חוות גלעד'. אגב, גלעד זר הי"ד, שעל שמו נקרא המאחז, היה מוותיקי היישוב איתמר.
בגלל היותו בן היישוב איתמר נחשד מתן ב'קיצוניות', וקידומו בצבא עוכב בחצי שנה, אך הוא לא נטר על כך, המשיך לאהוב את הצבא ולשרת במסירות. 

לפני כחודש כתב בתמימות: "גיליתי שמי שנהרג בצבא, ההורים שלו מקבלים את כל הציוד שלו, כולל ראיית לילה, משקפות, נשקו, פשוט הכל. זה ממש אחלה, כי אני יחתום על המון ציוד, שאם כבר חס ושלום יקרה משהו, ההורים שלי יוכלו להשתמש בזה, ואפשר להגיד אפילו "שהיישוב ישמח"… (שיהיה ליישוב ציוד להתגונן מפני המחבלים. 12 קורבנות נפלו מבני היישוב איתמר במלחמת אוסלו. אגב, אין נותנים את הציוד להורים…)

עוד כתב: "למות בפעילות מבצעית, כשאתה הולך לעצור מתאבד שהולך להתפוצץ בתל אביב, זה כבוד… אני לא מתכוון כבוד שמכבדים אותך, אלא כבוד למות (למען מטרה), אתה לא מת ללא מטרה. אתה לא קורבן של תאונת דרכים, פיגוע תופת. אתה לוחם שנפל בהגנת המולדת שלו.
רק ככה הייתי רוצה למות. לא מזקנה, תאונה, פיגוע וכדומה. רק ככה. לדעת שנהרגתי למען מטרה. למען המולדת. למען העורף שלי, למען ההמשך, למען העם שבדרך. הייתי באמת מוכן למות עכשיו אם בוודאות אחרי המוות שלי העם פה יחיה כמו עם מתוקן, שיהיה חזק ואיתן".

דברים רבים נאמרו בהלווייתו על אהבתו את הארץ, את השומרון. זה רגיל, כאלה הם ילדי המתנחלים. אבל סיפור אחד ריגש אותי מכל. בשעות הקטנות של הלילה האחרון לחייו הגיע מתן ליישוב, והנה אביו שומר בשער. מיד דרש מאביו ללכת לישון, והוא החליפו בשמירה. "שאני יהיה ביישוב ואבא ישמור בלילה ולא יישן – זהו מצב בלתי אפשרי". 

יהי זכרו ברוך.


ילדי המתנחלים

כאלה הם ילדי המתנחלים: תמימים וגיבורים, ונאמנים עד מאוד. יש שהם קשים ומחוספסים. זה עוזר לעמוד בקשיים. ויש להם לב טוב.

הם גדלים בשממות הגדולות שבלב ארצנו, סביבם סלעים קשים והרים שוממים שמתכסים בקיץ בקוצים ודרדרים. בגאיות שמסביב שוכנים מרצחים חורצי מזימות. מעת לעת הם משתתפים בהלוויות הקדושים. הם יודעים שגם מקרב בני עמם יש שמנאצים אותם, ואף על פי כן הם מוכנים להגן בגופם על יושבי תל אביב. ואחרי הצבא רבים מהם חוזרים ליישובים ומתנחלים בגבעות השוממות.

הרקע לסירוב פקודה

שקולה כנגד כל המצוות

אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (ספרי ראה נג). שכן מצוות ישוב הארץ בנוסף לקיומה הפרטי היא הבסיס והתשתית לקיומו השלם של העם היהודי, שיעודו להפיץ אמונה ותורה עד לתיקון העולם כולו.
על כן הרבו הנביאים להתנבא על בניינה ופריחתה של הארץ, והמשוררים קשרו לה אלף כתרים, וכל גדולי ישראל נכספו לחונן את עפרה.
המצווה הזו גם חושפת את העיקרון של אחדות ישראל ואהבת ישראל, מפני שהיא מתקיימת על ידי הכלל ולמען הכלל.
וכל כך חשובה מצוות ישוב הארץ עד שצוותה התורה לסכן נפשות למען כיבושה ושמירתה בידינו (מנחת חינוך תכה). ואף התירו לחלל שבת באיסורי שבות כדי להאחז בה, ואפילו בקניית בית אחד בלבד (שו"ע או"ח שז, ה). ובמקרים קיצוניים אף מפרידים בין בני זוג כדי לקיימה (שו"ע אה"ע עה, ד).

הציונות הדתית

מצוות ישוב הארץ, שהארץ תהיה בידינו ולא לשממה, היא היסוד והשורש ליחסה של הציונות הדתית לדורותיה לעליה לארץ, להתיישבות, להגנה, להקמת המדינה, ולראיית כל התהליך הזה כראשית צמיחת גאולתנו לפי חזון הנביאים. מתוך היסוד הזה, כל מוסדות החינוך של הציבור הדתי לאומי מחנכים לאהבת העם, הארץ והמדינה, לשירות בצבא, לנשיאה בעול הכלכלי והחברתי ולמעורבות בכל מערכות החיים והקיום של העם היהודי בתוך מדינת ישראל ובעולם היהודי. כדברי החתם סופר (לסוכה לו) שכל המלאכות והאומנויות שמסייעות ליישוב הארץ בכלל המצווה.

ההכרעה לשתף פעולה עם פורקי עול

מחלוקת קשה נתגלעה בין הרבנים בדורות האחרונים, האם נכון לשתף פעולה עם פורקי עול בתנועה הציונית. ומפני חשיבותה העצומה של מצוות ישוב הארץ, למרות כל המרורים והקשיים העצומים, הכריעו רבותינו הגאונים הגדולים, שצריך לשתף פעולה עם חילונים כדי ליישב את הארץ ולהצמיח את גאולתם של ישראל. כך הורו הרבנים הגאונים הגדולים, הרב קוק, הרב ריינס, הרב הרצוג, הרב עמיאל, הרב עוזיאל, הרב עדיה, הרב ראטה, הרב חרלפ, הרב צבי יהודה, הרב גורן, ועוד רבים וגדולים.

איסור עקירה

מכאן ברור שאי אפשר להשתתף בכל סוג של פעילות העוקרת את המצווה הגדולה הזו, שמכוננת את את כל פועלינו, ושכל כך הרבה הננו מקריבים כדי לקיימה. וכן הורו רבותינו הגדולים, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, והרב שלמה גורן זצ"ל, שאסור להסגיר שטחים מארץ ישראל לידי גויים, ועל אחת כמה וכמה שלא לעקור מקום מיושב המוחזק בפועל בידי יהודים.
וכשעמדה השאלה בפני רבותינו הגאונים, מה לעשות במקרה שיש התנגשות בין פעולתה של ממשלת ישראל, לבין העקרון היסודי של מצוות ישוב הארץ, נפסקה ההלכה, שיש עדיפות ברורה ומוחלטת לדברי התורה הנצחיים על כל סוג של הוראה של ממשלה או שלטון, שמטבעה עשוייה להשתנות.
יסוד זה שייך לכל מצוות התורה, ולא רק למצווה הגדולה של ישוב הארץ, שאין לשמוע לצו המלך או הממשלה כשהוא סותר דברי תורה. וכן הורה הרב גורן זצ"ל בהיותו הרב הראשי לצה"ל, בלא להרתע מנזיפת הרמטכ"ל. (יסוד ההלכה בסנהדרין מט, א, ורמב"ם הל' מלכים ג, ט).
מלכתחילה כמובן שיש לפעול בכל האפשרויות המתאימות בכנסת בממשלה ובציבור כדי למנוע את עצם ההוראה הסותרת מצווה גדולה זו, ואם לא מצליחים לפי שעה, יש לעמוד במסירות בהתנגדות פסיבית כנגד ההוראה הזמנית, שכדברי הרב צבי יהודה, בטלה ומבוטלת לעומת הצו הנצחי של התורה.
ובכלל יש לשאול, גם אם חברי הממשלה אינם מבינים את האיסור ההלכתי, היאך יכולים להעלות בדעתם להורות לאדם שמצוות ישוב הארץ יקרה לו כל כך, להרוס מקום ישוב, להגלות את תושביו ולקעקע במו ידיו את כל יסודות אמונתו. האם עד כדי כך ליבם אטום. האם גם יורו לאדם לפנות את אביו ואימו, והיאך לא יבושו להורות לאדם לפגוע בציפור נפשו.

הנזק התדמיתי

רבים חוששים מהנזק התמידי שסירוב פקודה עלול לגרום למתיישבי יש"ע. ובכן, נכון שצריך להתייחס לשיקול התדמיתי, ולשם כך צריך לערוך התייעצויות עם רבנים ומומחים כיצד ראוי לדבר ומה לעשות. אבל יחד עם זאת צריך לזכור שלא תמיד שיקול התועלת קצר-הטווח הוא המכריע, לעיתים התועלת החינוכית ארוכת הטווח חשובה יותר. לעיתים פעולה שיש בה נזק תמידי קצר, מגדירה באופן חד משמעי את חשיבותה של מצוות ישוב הארץ, ומקבעת בלבבות את עדיפות הצו אלוקי על הצו הפוליטי הזמני. וגם אם עכשיו לא נזכה לממש את ההתיישבות כפי שהיינו רוצים, על ידי עמידתנו העיקשת, אנחנו מסמנים את הכיוון, שלבסוף נגיע אליו. כך נהגה היהדות פעמים רבות בהיסטוריה, וכן מורה ההלכה במקרים רבים.

חשש פילוג

וזה שהתקשורת המגוייסת לטובת השמאל צווחת שהדבר מפלג את העם, הוא שקר. היאך סירוב פסיבי להשתתפות בפעילות אזרחית יכול לגרום לדבר נורא שכזה. בציבור הדתי הלאומי יש רגישות מוגזמת לטענות אלו, ונציגי השמאל והתקשורת מנצלים זאת לרעה. ככל שמתרגשים יותר מטענות אלו, כך ירבו יותר לטעון אותם כנגדנו. ככל שנתווכח יותר בתוכינו תוך האשמות הדדיות כבדות, כך ירבו האשמות החריפות נגדנו כמסיתים ומדיחים ופורעי חוק. (כך ארע גם ביחס התקשורת לשר אפי איתם, שאמר דברים סבירים ומדויקים בהקשר לחילול השבת ההמוני, ומציגים אותו כמסית).
ראוי להוסיף, שכל הטענות, כאילו מישהו התיר להרים יד על חייל או שוטר או כל אדם שהוא, בשקר זדוני יסודם. דובר על התנגדות פסיבית בלבד.

ומה אם השמאל יסרב?

ואולי סירוב פקודה מטעמי הלכה ונאמנות לעם ולארץ, יגרור אחריו סירוב מסוכן מצד השמאל, בטענה כי אינם רוצים להגן על המתנחלים או להשתתף בכיבוש הארץ.
צריך להבחין בין אמת לשקר. עמדתנו אמיתית, מיוסדת על התורה ועל ההגיון, ועמדתם שקר, המבוססת על תפישות אנושיות מוטעות, שפעם סוחבות אותם לסגידה בסטלין שמש העמים, ופעם לחיבוקים ונישוקים עם ערפאת וחבר מרעיו. הערכים שבשמם אנחנו באים הם הבונים את האומה והם המוסריים, ואילו הערכים הקוראים לגירוש מתנחלים וסירוב להלחם באויב הם ההורסים ומפילים מורך בלב. בזה צריך להתמקד הוויכוח, ולא רק בסמיטריה הפורמלית החיצונית.
באותה מידה יכלו לטעון נגדנו: אם מותר לכם למסור את הנפש על התורה והאמונה, מותר גם לעבודי כוכבים ומזלות למסור את נפשם על שיקוציהם. כנגד זה צווחו כל נביאי ישראל שהבחינו בין התכנים השונים, אנחנו מתפללים לאלקים חיים, והם לעץ ואבן. ורבות הדוגמאות מספור.

הויכוח הנוכחי

בזמן ממשלת רבין התעוררה שאלה מעשית, האם מותר להשתתף בפינוי ישובים ומחנות. וגדולי הרבנים, וביניהם הרב גורן זצ"ל, הרב ישראלי זצ"ל, הרב יוסף קפאח זצ"ל, הרב נריה זצ"ל, והרב שפירא יבדל"א, הורו שחובה לסרב. עתה התעוררה שאלה האם גם פינוי המאחזים הוא פעולה מובהקת הסותרת את צו התורה.
יש סוברים שכאשר מדובר על פינוי ישוב כדי למסור את מקומו לערבים, אזי ברור שמדובר על הפרת מצוות ישוב הארץ, וחובה לסרב להשתתף באיסור. אבל כאשר מדובר במאחז, שאין מפקירים את מקומו לערבים, וכל הטענה כנגדו נובעת מסיבות פורמליות, אזי צו הממשלה אינו מנוגד לתורה, ומותר לקיים את הפקודה. לעומתם, דעת רבנים אחרים (וכך דעתי) כי מגמת הפינוי הנוכחי היא פגיעה בישוב הארץ, להפוך את מקום המאחז המיושב לשומם. (וזה שהדבר נעשה, כפי שטוענים, מטעמים פוליטיים, לסייע לפריימריז של שר הבטחון, כמובן שאינה משפרת את המצב).
מכל מקום התעורר ספק בזה. לפיכך פרסמו רבני יש"ע החלטה בנוסח: "אנו קוראים לכל חייל לפנות למפקדו ולבקש לשחררו מכל מה ששיך לפינוי מאחזים, מטעמי מצפון ואמונה". עם זאת קבעו גם כי: "כל מאחז בארץ ישראל הוא חלק ממצוות ישוב הארץ, וחל איסור לפנותו".
אולם מה יעשה חייל שהמפקד אינו מתחשב בבקשתו, האם חובה עליו לסרב פקודה. על כך יש וויכוח וכל אחד ילך לפי הוראת רבו ומצפונו. הרבנים מתכוונים בעז"ה לחזור ולדון בסוגיה כדי להגיע לעמדה ברורה ואחידה.

לפרשת בראשית ועל רחבעם זאבי הי"ד

שנים מקרא ואחד תרגום

עם תחילת המחזור החדש של קריאת התורה, יש מקום להזכיר את דברי חכמים, כי בנוסף לשמיעת פרשיות השבוע מאת הקורא, צריך כל אדם ללמוד את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח, א).
בעבר ידעו כל ישראל ארמית, ולכן תרגום אונקלוס היה מועיל להבנת הפרשה, אולם כיום לדעת רבים מוטב ללמוד פירוש רש"י, ויש אומרים שהמצווה היא לקרוא דווקא את תרגום אונקלוס שנכתב ברוח הקודש, וזהו התרגום שתקינו חכמים לקרוא. להלכה, כל מי שמבין רש"י, מוטב שילמד את פרשת עם פירוש רש"י, שעל ידי כך הלימוד יהיה איכותי יותר, ואם כן מצטרפת לנו מצוות תלמוד תורה ומכריעה כי יותר טוב ללמוד את הפרשה עם פירוש רש"י. ויש נוהגים להדר, וללמוד גם פירוש רש"י וגם אונקלוס (שו"ע או"ח רפה, ד).
נשים פטורות מחובת לימוד שניים מקרא ואחד תרגום, מפני שזו מצווה התלויה בזמן, הרוצה ללמוד שניים מקרא עם פירוש רש"י תבא עליה ברכה.

פרו ורבו

לא מקרה הוא שהמצווה הראשונה שנזכרה בתורה היא פרו ורבו, שנאמר (בראשית א, כח): "ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ". עובדה זו מצביעה על כך שזו המצווה הבסיסית והראשונית שבכל המצוות.
וכל כך גדולה מצווה זו עד שהושוותה למצוות תלמוד תורה (עיין מגילה כז, א, בית שמואל אה"ע א, טו-טז). על ידי שתי מצוות אלו אנו נעשים שותפים עם הקב"ה, בהוספת חיים לעולם.

בת שעברה גיל ארבעים

שאלה: מעשה ברווק מבוגר שהכיר בחורה למטרת נישואין, ועוד לפני שנפגשו אמרו לו כי הבחורה בת ארבעים. ועתה, אחר שהחליט להתחתן עימה, התחיל להסתפק אולי לא תוכל ללדת ילדים, ואולי מפני שחובתו לקיים מצוות פרו ורבו אסור לו להתחתן עימה. האם עליו לבטל את השידוך או לקיימו?
תשובה: במסכת בבא בתרא (קיט, ב) מובאת מימרא על פיה אשה שכבר החלה ללדת בגיל עשרים יכולה להמשיך ללדת גם אחר גיל ארבעים. אבל מי שלא נישאה לפני גיל ארבעים, שוב לא תלד. ורק לצדקניות כבנות צלפחד נעשה נס וילדו.
לפי זה הורה החתם סופר (ו, מז) לרווק שהתקשר עם רווקה שעברה את גיל הארבעים, ורוצה להפרד ממנה, שיפרד כדי שיוכל להוליד ילדים, ויפצה אותה על עוגמת הנפש שגרם לה. לעומתו בשו"ת האלף לך שלמה (ט'), סבר שאם כבר התחייב לשאתה לאשה, עדיף שישאנה ולא יפר את דברו. וזאת מפני שאין ודאות שלא תלד, ואין זה נחשב נס גדול שתלד, ולכן אפשר להתפלל שתלד. ועוד העלה אפשרות, שאולי אם הרהרה במחשבות של נישואין, יכולה ללדת גם אחר גיל ארבעים (עיין אוצר הפוסקים א, ה).
למעשה, אין הכרעה, וכל אדם שמסתפק מוטב שיתייעץ עם רב שמכיר אותו היטב. כי מי יודע, אולי אם לא יתחתן עימה לא ימצא אשה אחרת כלבבו.

הקפאת ביציות

מתחילה חשבתי שאולי כיום, לאחר השתכללות הרפואה, גם מי שעברה את גיל הארבעים תוכל ללדת. והנה נתפרסם מחקר מקיף באמריקה, שרק שלושה עד חמישה אחוזים מהנשים שעברו את גיל הארבעים מצליחות להרות. כלומר, המציאות הביולוגית לא נשתנתה מאז ימי התלמוד.
גם מבחינה טכנולוגית עדיין לא נמצא פתרון טכנולוגי להקפאת ביציות. אמנם זרע ניתן להקפיא, ולעיתים יש בכך תועלת רבה (ובתנאי שהדבר יעשה על פי ההלכה). למשל, מי שעומד לפני הקרנות כנגד סרטן שעלולות לפגוע ביכולתו להוליד, על ידי הקפאת זרע, יוכל להוליד מזרעו גם אחר כך.
כפי הנראה, בעז"ה, בשנים הקרובות ימצא פתרון טכנולוגי גם להקפאת ביצית. ואזי בחורה שעוד לא מצאה לעצמה חתן בגיל שלושים וחמש, תוכל להוציא ביציות משחלותיה, וכשתחתן תוכל להוליד על ידי אותן הביציות.

עצה טובה ממכון "פועה"

התייעצתי עם ראש מכון "פועה", ידידי הרב מנחם בורשטיין שליט"א, אחד מגדולי הרבנים שהתמחו בענייני הלכה ורפואה, במיוחד בתחום הפוריות, והוא ציין כי על ידי יעוץ נכון, שניתן לקבלו בחינם במכון "פועה", אפשר להגדיל מאוד את הסיכויים להרות אחר גיל ארבעים.
עוד הוסיף, כי כבר מגיל עשרים ושמונה ישנה ירידה מסוימת בפריון, ומגיל שלושים ושבע לערך מתחילה ירידה משמעותית יותר. לכן, אף שההדרכה הכללית לנשים צעירות שלא נכנסו להריון, שלא יפנו לבדיקות לפני תום שנה מנישואיהן. לנשים שהגיעו לגיל שלושים ושבע ועומדות להנשא, ממולץ שעוד לפני נישואיהן יפנו לייעוץ, כדי להגביר את סיכוייהן ללדת לפני שיהיה מאוחר. עם זאת גם אח"כ אסור להתייאש לפני יעוץ, כי עד לגיל חמישים ואחת עוד אפשר לפעמים לעזור.
על כל זה ועוד, ניתן להתייעץ עם הרבנים והמומחים של מכון "פועה" ללא תמורה, בטלפון: 02,6515050. גם מי שנמצא בעסקי שידוך עם בחורה מבוגרת, יכול לבוא עם הבחורה ולקבל הערכה על סיכויי הפוריות.

רחבעם זאבי הי"ד

לפני שנה, בל' תשרי, נרצח חבר הכנסת והשר רחבעם זאבי הי"ד. איש מיוחד היה: לוחם שסיים את שירותו הצבאי כאלוף פיקוד המרכז, ואיש ספר שההדיר עשרות ספרים. אוהב הארץ שידע היטב את תולדותיה, והכיר באופן אישי את כל כפריה ודרכיה. איש משפחה ואיש ציבור. ציוני ויהודי בלב ונפש. ככל שעובר הזמן יותר אנשים מבינים כי צדק בתפישתו האסטרטגית. בעז"ה נזכה במהרה שכל גוי שאינו זכאי למעמד של גר תושב יהגר למקומו הראוי, וארץ ישראל כולה תהיה לעם ישראל.
לוחמים רבים עשו חייל בקרבות תש"ח, בעת הקמת המדינה, אבל כיוון שהגיעו למלחמת יום הכיפורים איבדו את חזונם ותש כוחם. והיו שהחזיקו מעמד בחזונם עוד מספר שנים, ואח"כ תש כוחם. ויש מהם שאחר שנסתיים חזונם נעשו צוררים ומזיקים לכל מה שבנו לפני כן. כמעט יחיד מכולם נשאר רחבעם זאבי הי"ד, שהיה מנהיג חרוץ ונאמן לעמו ומולדתו עד ליומו האחרון, בו נהרג על קידוש ה'.
הם היו כפרחים ושיחים שצומחים יפה מספר עונות וכיוון שהגיעו לגובה מסוים לא עמד להם יותר כוחם ונפלו על פניהם ונבלו, ויש שנעשו לקוצים ודרדרים. והוא היה כעץ אשר הצליח לחבר את שורשיו אל שורשיה העמוקים של משפחתו המסורתית בירושלים העתיקה והמקודשת. וכך זכו הוא ורעייתו הנאמנה יעל למה שלא זכו מרבית חביריו, להקים משפחה מפוארת וגדולה.

יחסו למתנחלים

לפני כחמש עשרה שנה, בעת סיוריו לשמירת קרקעות הישוב הר ברכה, נרצח חברנו יעקב פרג הי"ד. עסקנו בכבוד המת, קהל גדול בא ללוות את הקדוש לקבורה. וכשהערב ירד, וכל האנשים הטובים חזרו לבתיהם, החל לרדת גשם, ענן כבד כיסה את הישוב. הרוח הכתה בחלונות כמו שהיא יודעת להכות בהר ברכה. עצב התפשט בלבבות. נשארנו לבדנו עשרים משפחות צעירות בראש ההר, ואיתנו אלמנה אחת בהריון ושלושה יתומים. והנה קבוצת אנשים מתנועת מולדת עם ח"כ רחבעם זאבי בראשם, מגיעים מתל אביב לישוב, להזדהות עם הכאב ולעודד. הם הציעו את עזרתם בכל מה שנדרש. אז הרגשנו שאנחנו לא לבד.
כך היה נוהג בכל הישובים, היה אח לאלמנות ומרחם ומעודד יתומים. הוא ידע שהמתנחלים ביש"ע הם החלוצים האמיתיים של דורינו. בכל פעם שנתבקש להגיע לחנוכת בית או לניחום אבלים, היה בא משתתף תומך ומעודד. גם כשאחרים היו שוכחים או מוצאים לעצמם עיסוקים "נכבדים" יותר, הוא היה מגיע. יהי זכרו ברוך, וירבו ההולכים בדרכו.

לחג הסוכות

שמחת חג הסוכות

אחר ההיטהרות לפני ה' ביום הכיפורים, יכולים אנחנו לשמוח בחג הסוכות שמחה שלמה לפני ה'. בלא התשובה, תחושת החסרון הנובעת מהחטא אינה מאפשרת לאדם לשמוח באמת. ואם ינסה בכל זאת להתעלם מחטאיו ולשמוח שמחה שלמה, תהיה זו הוללות ולא שמחה. אבל אחר החזרה בתשובה של הימים הנוראים אפשר לשמוח בחג הסוכות.

חג הסוכות – מסיבת סיום השנה

חג הסוכות הוא חג האסיף, שבו החקלאים מסיימים לאסוף את כל הפירות שגידלו במשך השנה, ושמחים בהם. וכמו החקלאים כך כל יהודי מסכם בחג הסוכות את כל הדברים הטובים שהספיק לעשות במשך השנה החולפת – ושמח בהם. אלא שכיוון שמן הסתם גם חטאנו במשך השנה, צריכים תחילה להיטהר ולהזדכך בימים הנוראים – ימי התשובה. ואחר שחזרנו בתשובה והפקנו לקחים מהטעויות של השנה החולפת, יכולים אנחנו לשוב ולסכם את השנה העוברת במבט חיובי, ולשמוח בכל המעשים הטובים שזכינו לעשות בחסדי ה' במשך השנה.

הבל הבלים אמר קהלת

למנהג אשכנז קוראים בשבת של סוכות את מגילה קהלת. ולמנהג הגר"א יש לקוראה מהקלף ולברך על קריאתה (מ"ב תצ, יט).
ויש לשאול מה ראה קהלת לבטל את מעלתם של כל הדברים שבעולם, עד שאמר "הבל הבלים אמר קהלת, הבלים הבלים הכל הבל". וכי אין ערך לחכמה, לכבוד, לעושר, ליופי ולכל מה שהאדם עושה בעולם?!
אלא שאמר קהלת, שכל הדברים הללו בלא יראת ה' אינם שווים מאומה, הם חולפים כלעומת שבאו בלא להשאיר אחריהם שום רושם. רק אחר שיש יראת ה', יש ערך לכל המעלות שבעולם.
משל נאה שמעתי על זה מדודי הרב אברהם רמר ז"ל: שכל אחת מן המעלות הללו כשלעצמה היא אפס, החכמה לעצמה אפס, העושר אפס, היופי אפס, הכבוד אפס, ויראת שמיים היא האחד. וכשיש בתחילה יראת ה', אזי על ידי החכמה נהיה עשר, ועל ידי העושר מאה, ועל ידי היופי אלף, וכן הלאה.

לימוד תורה בחול המועד

עיקרם של החגים ניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה, שבכל ימות החול אדם טרוד במלאכתו, וקשה לו להתרכז בלימוד התורה, ולשם כך ניתנו לנו ימים קדושים, שנעסוק בהם בתורת ה'.
וכך מובא בירושלמי: "אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד! כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה, ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין". וכתב בספר הכלבו (סימן ס') שיוצא מזה, שאיסור השחוק, קלות הראש וביטול תורה יותר גדול מאיסור עשיית מלאכה בחול המועד.
וכן מביא השל"ה הקדוש (מס' סוכה נר מצווה ל"א) מדרש האומר: אלה הם מועדי, בזמן שאתם עושים המצוות ומקדשין את המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות בשביל לעסוק בתורה, אז אומר הקב"ה: אלא הם מועדי, ואם לאו, אומר הקב"ה: אלו אינם מועדי אלא מועדיכם. וכמו שענה ר' עקיבא לאותו המין, שטען כנגדו, היאך אתם מקיימים את המועדים, והרי נאמר: חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ענה לו ר' עקיבא, בזמן שאנו מכוונים להנאת גופינו אז אין אלו מועדים של ה' אלא מועדים שלנו, ועליהם נאמר שנאה נפשי, אבל אם הם לעבודת ה' ולתלמוד תורה, אינם שנואים, אלא אהובים וחביבים.

סכנות בסוכה

לאחר התקפות הטרור על ישובי יש"ע, נתעוררה לקראת חג הסוכות הבא עלינו לטובה, שאלה: האם מצווה לישון בעת הזאת בסוכה שאינה מוגנת ושמורה כבית. שאלה זו כמובן צריכה להיות בכל ישוב וישוב על פי המרא דאתרא תוך התיעצות עם גורמי הבטחון.
ובכל זאת אפשר לומר כלל: כל מי שגר בישוב מאוים, וחש באופן אישי חרדה ממשית מהשינה בסוכה, הרי שדינו כדין המצטער שפטור מהשינה בסוכה (ע' שו"ח או"ח תרמ, ד).
ימח שמם של המחבלים הרשעים ושולחיהם ותומכיהם, שמצערים את ישראל ומבטלים את המתנחלים הקדושים מקיום מצוות ה' אלקינו לישן בסוכה. יהי רצון שבמהרה יתקיימו דברי נבואת זכריה (פרק יד) הנקראים בהפטרת ראשון של סוכות: "הנה יום בא לה'" לעשות דין בכל רשעי הגוים הנאספים על ירושלים. "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב", ויגוף במגפה קשה את כל אויבינו הצובאים על ירושלים, המק את בשרם. "והיה כל הנותר מכל הגוים… ועלו מידי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות". "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

סוכות וארץ ישראל

ידועים דברי הגאון מווילנא, שהשווה את החג הסוכות למצוות ישוב הארץ. שנאמר: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהלים עו, ג). את כל שאר המצוות אנו מקיימים על ידי אבר מסוים, יש מצוות שמתקיימות בידיים, ויש בפה, ויש ברגליים, ויש שמתקיימות על ידי המחשבה. אבל את שתי המצוות הללו אנו מקיימים על ידי שאנחנו עצמנו נכנסים בגופנו ועם נעלינו אל תוך אווירה הקדוש של ארץ ישראל ואל תוך אווירה הקדוש של הסוכה. וכיוון שאוויר הקדושה מקיף אותנו מכל צדדנו, יכולים אנו מכוח שתי המצוות הללו להתעלות באמונה ובעבודת ה' ביתר שאת ויתר עוז

גדולתה של מצוות ישוב הארץ

שאלה: מדוע אתם מחשיבים כל כך את מצוות ישוב הארץ, עד שנדמה שהיא חשובה בעיניכם ממצוות רבות אחרות?
תשובה: חז"ל אמרו בספרי (ראה נ"ג) "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ולא זו בלבד, אלא שעיקר קיומם של כל המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, כדברי הספרי (עקב מ"ג), וכמובא ברש"י דברים יא, יח: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין ועשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו".

הוכחות הלכתיות לכך

מהתורה מצוות נטילת לולב בכל רחבי הארץ (זולת במקדש) היא ביום הראשון של סוכות בלבד. אבל כשחל ראשון של סוכות בשבת, כדוגמת השנה, ביטלו חכמים את מצוות נטילת הלולב בשבת, מחשש שמא יבואו לטלטלו ברשות הרבים. וכן היה בראש השנה, שלא תקענו בשופר ביום הראשון, מפני שחל בשבת. וכן לגבי ברית מילה, אם חלה בשבת וכדי לקיימה צריכים לעבור על איסור מדברי חכמים, יש לדחות את הברית ולא לקיימה במועדה.
אבל לגבי מצוות ישוב הארץ הדין הפוך: ביטלו חכמים את דבריהם והתירו לקנות בית בארץ ישראל ביום השבת. ולמרות שהדבר כרוך בכמה איסורים מדברי חכמים (מקח וממכר, אמירה לנוכרי לכתוב שטר וכו'), התירו לעבור עליהם כדי ליישב את הארץ. ואין מדובר כאן בגאולת הארץ כולה, אלא בקניית בית אחד בלבד, ואע"פ כן ביטלו חכמים את דבריהם למען ישוב הארץ.
הרי שמצוות ישוב הארץ חשובה מתקיעת שופר ונטילת לולב ומילה ושאר המצוות (כמבואר בשו"ע או"ח שו, יא; שז, ה, עפ"י הגמרא בבא קמא פ, ב, וגיטין ח).
וכן ביחס לשבת, שפיקוח נפש דוחה שבת ואינו דוחה את מצוות ישוב הארץ (מנחת חינוך תכ"ה).