ז'בוטינסקי – החזון, המסירות והאמונה

זאב ז'בוטינסקי, שנפטר היום לפני 79 שנים, היה הופך לאחד הנואמים המצליחים בעולם, לולא החליט להתמסר לפעילות למען העם היהודי • הגדוד העברי שהקים ופקודתו להגן על ירושלים מהפורעים הערבים למרות עמדת הבריטים הצילו יהודים רבים, בעוד הוא עצמו שילם מחיר כבד • הניתוח המבריק שלו הוביל אותו לעמדות שונות משל חבריו לציונות, והם תקפו אותו קשות, אך צדקתו הוכחה לאחר שנים – לעיתים מאוחר מדי • מתוך מסירותו לאומה התחבר לימים ליהדות, והקשר החם בין ממשיכי דרכו למסורת נשמר עד היום

זאב ז'בוטינסקי

זאב זבוטינסקי
זאב זבוטינסקי

כחלק מהכרת הטוב כלפי אישים דגולים בישראל, ראוי להזכיר את מייסד תנועת בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, שנפטר בכ"ט תמוז ת"ש (1940), ובמשנתו ובמעשיו פעל למען גאולת ישראל וארצו – נושאים שחשוב לעסוק בהם בימי בין המיצרים. בכך נעמוד גם על משמעות המשברים העצומים שפקדו את העם היהודי בעת החדשה, שלעיתים הובילו אישים גדולים שגדלו בסביבה מתבוללת, כדוגמת הרצל וז'בוטינסקי, לשוב ולהתחבר באופן עמוק ומופלא לעמם ולארצם, ולתרום תרומה מכרעת לתהליך גאולת ישראל בקיבוץ הגלויות ויישוב הארץ. מציאות זו ביאר מרן הרב קוק בעמקות, ויש לה השלכות חשובות עד ימינו.

ז'בוטינסקי נולד בתר"מ (1880), התייתם מאביו בגיל שש וגדל בבית שהמסורת היהודית נחשבה בו כעניין רחוק של זקנים. עיר הולדתו הייתה אודסה, שיהודיה נודעו כמתרחקים מתורה ומצוות. כרבים מבני גילו החל להתערות בתרבות הכללית והרוסית ולעשות בה חיל.

כישרונותיו היו גאוניים. כבר בצעירותו התפרסם כסופר ומתרגם מחונן שעתיד מזהיר צפוי לו. הוא גם נחשב לאחד הנואמים הטובים בעולם. הוא שלט בכתריסר שפות, וברובן יכול היה לכתוב מאמרים ולנאום כהלכה. הוא גם סיים לימודי משפטים והוסמך כעורך דין. אילו היה עובד כעורך דין, היה נחשב ללא ספק לאחד הגדולים בתחומו, בעל מעמד ועושר. אבל משעה שנתפס לרעיון היהודי הלאומי מסר את עצמו למען אחיו, בלא לשייר דבר לעצמו.

ציונות ומסירות

בזמן מלחמת העולם הראשונה פעל ז'בוטינסקי להקמת הגדוד העברי במסגרת צבא בריטניה, והשתתף כקצין בכיבוש הארץ מידי הטורקים. הוא סבר שאם היהודים ישתתפו בכיבוש הארץ יזכו להכרה בזכותם עליה, ויכינו בכך את התשתית המדינית והצבאית להקמת המדינה. אכן הייתה לגדוד העברי תרומה משמעותית בהצהרת בלפור, שבה הכריזה בריטניה כי תפעל להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

הקמת כוח המגן בארץ

שמעתי עדויות כי הייתה למרן הרב קוק הערכה עצומה למסירות נפשו של ז'בוטינסקי למען עם ישראל. בשעה שהביאו לרב קוק מכתב מז'בוטינסקי בעניין רצח ארלוזורוב, אמר עליו "מלאך אלוקים". ליחס כזה מאת הרב קוק לא זכה אף אחד ממנהיגי העם היהודי באותה העת

בשנת תר"פ, בעת שהערבים החלו בגל הסתה נגד היהודים, התריע ז'בוטינסקי כי הם עומדים לפתוח בפרעות נגד היהודים. ומשראה שמפקדי הצבא האנגלי אדישים למצב, ארגן את יוצאי הגדוד העברי לכוח מגן ואימן אותם בגלוי. זה היה היסוד להקמת ארגון ההגנה, שלימים בעת הקמת המדינה היה התשתית להקמת צה"ל. כשהחל גל הפרעות והרציחות בכל הארץ, פנה ז'בוטינסקי למפקדי הצבא האנגלי בדרישה שיעמידו את הצבא כדי לבלום את פרעות הערבים בירושלים, שבה היו מרוכזים רוב היהודים תושבי הארץ. אולם האנגלים עמדו מנגד וסירבו להפעיל כוח נגד הערבים. בראותו זאת, בניגוד להוראות הצבא ולמרות שידע כי הוא עלול לשלם על כך מחיר כבד, גייס את חייליו יוצאי הגדוד העברי והעמידם מול הערבים. בכך הציל את יהודי ירושלים.

מפקדיו האנגלים העמידו אותו ואת חייליו למשפט בעוון סירוב פקודה, ביזה והפרת סדר. על ז'בוטינסקי גזרו חמש עשרה שנות עבודת פרך והורדה לדרגת טוראי, אולם מכיוון שבמשפט לקח על עצמו את מלוא האחריות, על חייליו גזרו עונשים קלים.

מכלאו ניהל ז'בוטינסקי מאבק ציבורי בינלאומי שבו תבע זיכוי מוחלט. הוא וחבריו פתחו בשביתת רעב ממושכת תוך סכנת חיים. המסע הציבורי הצליח – בשלב הראשון עונשו קוצר לשנה אחת, ולבסוף בוטל לחלוטין. אולם את הגדוד העברי פירקו.

ז'בוטינסקי וחייליו, שהיו כלואים בכלא עכו, הפסיקו את שביתת הרעב בעקבות המכתב שכתב אליהם מרן הרב קוק זצ"ל: "אחינו הגיבורים הטהורים… אחים יקרים… אל תשלחו יד בבריאות גופכם… בייחוד הנני מחויב להצהיר לכם, בניי האהובים, שדבר זה הוא אסור בכל תוקף ובכל חומר, מצד דתנו הקדושה והטהורה… חזקו ואמצו אחים יקרים, וחכו לישועה קרובה… אחיכם הנאמן המשתתף בצערכם ומצפה לשיש בשמחתם גאולתכם במהרה" (ליקוטי הראי"ה ח"ב, עמודים 61–62).

בגלות

כשהחריף את פעילותו למען העלייה והקמת המדינה היהודית, גירשוהו הבריטים מהארץ. או יותר נכון, לאחר שיצא ממנה בתרפ"ט שללו את ממנו את אשרת הכניסה.

מתוך נאמנות למולדת, לא הסכים ז'בוטינסקי בגלותו לקבל אזרחות של שום מדינה והוא לא קנה ולא שכר בית. במשך כעשרים שנה נדד ממקום למקום ונאם על ארץ ישראל, על השפה העברית ועל השיבה להיסטוריה היהודית. בסוף חייו הדגיש גם את המורשת היהודית ואמונת ישראל. נדודיו למען העם היהודי לא אפשרו לו לקיים חיי משפחה שגרתיים.

תוך כדי עבודתו הציונית כתב ופרסם מאמרים בכמה מהעיתונים החשובים בעולם. כסופר מחונן, שילמו לו כסף רב על מאמריו וכתבותיו. חלק מהכסף שהרוויח שלח לאשתו, לאמו, לבנו ולאחותו שגרו בארץ, וחלק אחר תרם לתנועה הציונית. רק מעט השאיר לעצמו, כדי לשלם על שהותו בבתי מלון זולים.

הצה"ר – הציונים הרוויזיוניסטים

בתרפ"ט הקים ז'בוטינסקי את תנועת הצה"ר, שפעלה במסגרת התנועה הציונית העולמית והטיפה לעלייה המונית לארץ ולהקמת המדינה העברית.

מעת שהנאצים עלו לשלטון (בתרצ"ג – 1933) הגביר את מאמציו. הוא היה נוסע במזרח אירופה ובמרכזה מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, ישן ברכבות ובמלונות זולים, יוצא לפגישות והרצאות ומטיף לעלייה מיידית לארץ ישראל ולפינוי דחוף של היהודים מאירופה. הוא הרגיש ששואה נוראה עתידה להתרחש על העם היהודי באירופה.

בעקבות מאמציו הושמץ והותקף על ידי חברי המפלגות הציוניות השמאליות, ובידי הבונד והחוגים האנטי ציוניים מכל הגוונים. יריביו הפוליטיים בהסתדרות הציונית היו חיים ויצמן ודוד בן גוריון.

לאחר שלא התקבלו עמדותיו חש כי אין לו ברירה, ולנוכח הסכנה הנאצית באירופה חובה עליו לפעול במסגרת חדשה. בתרצ"ה (1935) הקים ארגון יהודי ענקי שפעל למען קידום העלייה והמדינה היהודית. בתוך שנתיים היו רשומים בארגונו יותר חברים מאשר בהסתדרות הציונית הישנה. אך זה היה מאוחר מדי. המלחמה העולמית פרצה, ועמדותיו כבר לא יכלו להציל איש.

יכולת ניתוח מופלאה – שהוחמצה

יכולת הניתוח החברתית-מדינית שלו הייתה מופלאה. בניתוחיו הבהירים חזה ז'בוטינסקי מראש תהליכים ארוכי טווח, ועל פיהם גיבש עמדות שעם השנים התבררו כמדויקות להפליא.

הוא לא רדף כבוד, שררה וממון, אבל יריביו, ויצמן ובן גוריון, קינאו בו על כישרונותיו, לא עמדו על עומק עמדותיו ופעלו נגדו באופן שיטתי ובוטה.

רבות מעמדותיו התקבלו לבסוף, אולם באיחור של עשר שנים ומעלה, שלעיתים היה טרגי. כך היה למשל לגבי מדיניות "קיר הברזל" שלו בשאלת המאבק היהודי-ערבי, שלבסוף בהכרח המציאות התגשמה במלחמות ישראל, אך לו הייתה מתקבלת מראש כעמדה רשמית הייתה מן הסתם מרתיעה ומשיגה תוצאות טובות לאין ערוך.

גם בשאלת היחס למעצמות, הוא סבר שצריך להעמיד מיד את הדרישה למדינה יהודית מתוך כוח הזכות, ולתבוע מילוי קפדני של ההבטחות וההתחייבויות הבינלאומיות כלפי העם היהודי. עמדתו התקבלה רק לאחר השואה.

לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, כאשר שערי הארץ היו פתוחים לרווחה בלא שום הגבלה, הוא תבע לקרוא לעלייה המונית כדי לקבוע בארץ רוב יהודי מוצק. המנהיגות הציונית שדגלה בעלייה סלקטיבית התנגדה נחרצות, וכך חלפו קרוב לעשר שנים יקרות.

לאחר שהבריטים הגבילו את מכסות העלייה, קרא למאבק נחרץ ופעל לעלייה למרות האיסור. במסגרת זו, שנקראה עליית אף על פי, עלו עשרות אלפי יהודים וכך ניצלו מהשואה. רק לאחר השואה הצטרפו מפלגות השמאל לארגון עלייה בלתי לגאלית לארץ.

הוא היה בעד שיתוף היוזמה הפרטית בפיתוח הארץ וכלכלתה (קפיטליזם מתון). יריביו פעלו לדיכוי היוזמה הפרטית. רק בלית ברירה הרעיון התקבל לאחר עשרות שנים.

עמדתו הייתה לפעול בתעמולה גלויה בין האומות, ולא בשתדלנות בחדרי חדרים. ההיסטוריה הוכיחה שפעילות גלויה הועילה יותר.

גם המרד נגד השלטון הבריטי, שהוביל בסופו להקמת המדינה, תוכנן על ידו כבר בתרצ"ז (1937).

יחסו למסורת

מתוך העניין הלאומי היהודי התקרב ז'בוטינסקי לעניין הרוחני היהודי. כמה פעמים הביע צער אמיתי על שלא זכה לחינוך יהודי מסורתי. כשחבריו שאלוהו על שינוי עמדותיו ביחס לדת ולאמונה, הוא הסביר שבמשך הזמן הבין כי היסוד המסתורי של האמונה והדת הוא יסוד שאי אפשר לבנות חיים בלעדיו, ובוודאי לא חיים עבריים.

אומנם הייתה לו ביקורת על תופעות שנראו כסותרות ערכים של חירות המצפון וחופש הדעות, אבל חובה לציין כי בעניין זה, אומנם בסגנון שונה, כיוון לכמה מעמדותיו של מרן הרב קוק, שראה בערכי החירות והחופש ערכים חשובים.

בחוקת היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה שהקים, כתב: "תעודת הציונות היא גאולת ישראל וארצו, תחיית ממלכתו ושפתו, והשרשת קודשי תורתו בחיי האומה. דרכיה: יצירת רוב עברי בארץ ישראל משני עברי הירדן, הקמת המדינה העברית על יסודות החופש האזרחי ועקרוני הצדק ברוח תורת ישראל".

ראוי לציין שבגרסה הראשונה כתב "השלטת קודשי תורתו בחיי האומה", ולבסוף התפשר עם דעת רוב חברי ועידת היסוד וכתב "השרשת" במקום "השלטת".

אלה הם היסודות שעומדים בבסיס היחס החיובי למסורת בתנועה הרוויזיוניסטית הציונית לגלגוליה השונים, עד תנועת הליכוד של ימינו.

יחסו לרב קוק

במאמר שכתב בסוף קיץ תרצ"ד, לאחר זיכויו של אברהם סטבסקי מאשמת רצח ארלוזורוב, התייחס ז'בוטינסקי למרן הרב קוק: "מפי הרב פאלק (הרב הצבאי של הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה) שמעתי לראשונה את שמו של הרב קוק. הרב חי בשעתו בלונדון, ופאלק היה אחד מתלמידיו. אין זה קל לתאר בנאמנות את יחסו של התלמיד אל רבו. הרב פאלק דיבר על הרב קוק לא רק כעל מורה נערץ, אלא כעל מורה דרך קדוש. במשך שעות ישב והסביר לי את השקפת עולמו של הרב קוק… לראשונה בחיי הרוח שלי, נפתח לבי בפני אותו שטח עתיק יומין – אך חדש לגבי דידי – שיש בו תשובות לכל בעיותינו העמוקות, והן נובעות מתוך כתבי הקודש העתיקים שלנו… ומאחרי כל גילויי הנסתרות בפסוקים ובאגדות, עומדת דמות אנושית נדירה ויקרה, נשמה החיה בעולם מיוחד במינו, עולם של רעיונות נשגבים ואציליים, נשמה הבונה את חייה היומיומיים על פי צו נצחי, נשמה הנושמת ופועלת תוך מגע תמידי כלשהו עם כוח על-ארצי" (מועדי הראי"ה, עמ' שצה).

על חילול שבת בפרהסיה

סיפר ר' אברהם חיים צ'צ'יק ז"ל, משמשו של מרן הרב: "היה מעשה ביום ראשון בשבת, שבאו יהודים שליבם כואב על חילול השבת, והודיעו לרבנו שאתמול בשבת התאספו צעירים על המגרש שמאחרי בתי הבוכרים ושיחקו בכדורגל ועשו מלאכות הקשורות באיסורי שבת. והיות שאלו הצעירים מתייחסים לבית"רים, שמנהיגם הוא זאב ז'בוטינסקי, משום כך היה רצוי מאוד שרבנו יפנה במכתב מחאה אליו.

"אחרי שרבנו שמע בצער מאלה האנשים, ביקש ממני טופס וערך מכתב מחאה בדברי נועם ובתוכחת מגולה למר ז'בוטינסקי, והלכתי במצוות רבנו להמציאו. כשבאתי אליו ומסרתי לו את המכתב וראה שהוא מהרב זצ"ל, ביקש ממני לחכות עד שיעבור על התוכן. אחרי הקריאה שקע בהרהורים ופניו הביעו צער. מיד פנה אליי בשאלה: האם ידוע לך במה דן הרב במכתב? אחרי תשובתי החיובית ביקשני למסור לרבנו שהרב ירגיע את רוחו, כי במיטב השפעתו יפעל לבל יישנה עוד כדבר הזה, והמשיך עוד שגם ייפגש עם רבנו אודות זה. הוא ליווני באדיבות עם בקשתו למסור דרישת שלומו 'לרבנו החביב'".

יחס הראי"ה והרצי"ה לז'בוטינסקי

מו"ר הרב צבי יהודה תמך בעמדותיו המדיניות של ז'בוטינסקי, ובמאבק החמוש של המחתרות אצ"ל ולח"י בכובש הבריטי ובפורעים הערבים, ואף התגאה בכך שהסכים שיחביאו בביתו ספרות מחתרתית.

כמו כן שמעתי עדויות כי הייתה למרן הרב קוק זצ"ל הערכה עצומה למסירות נפשו של ז'בוטינסקי למען עם ישראל, לעמדותיו הנכונות ולטוהר מידותיו. שמעתי כי בשעה שהביאו לרב קוק מכתב מאת ז'בוטינסקי בעניין העלילה סביב רצח ארלוזורוב, אמר על ז'בוטינסקי "מלאך אלוקים". ליחס כזה מאת הרב קוק לא זכה אף אחד ממנהיגי העם היהודי באותה העת.

יומו האחרון

פעילותו הנמרצת של זאב ז'בוטינסקי שלא ידע לאות במשך שנים, כמו גם תחושות האכזבה וההשפלה האישית שחש מקרב חבריו הציונים, ויותר מכול ההחמצה – שהחלה השואה, וכל היהודים הרבים שפגש וקרא לעלייתם נותרו לכודים באירופה – כרסמו בליבו, והוא מת בניכר ממחלת לב קשה. בצוואתו ציווה שעצמותיו יועלו לארץ ישראל אך ורק בפקודת הממשלה של המדינה היהודית שעתידה לקום. אכן, בתשכ"ד, לאחר שבן גוריון פרש מראשות הממשלה, החליטה ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול להעלות את עצמותיו ועצמות רעייתו לארץ ישראל, ומנוחתם בהר הרצל ליד חוזה המדינה.

ביומו האחרון, בכ"ט בתמוז ת"ש, כאשר נסע מניו יורק למחנה בית"ר שבפרוורים, ביקש במפתיע מאחד מבני לווייתו שהיה מסורתי לשיר לו את תפילת "כל נדרי", באומרו שאת המילים בארמית הוא אינו זוכר היטב. לאחר שהלה שר לו פעם אחת, שקע במחשבות וביקש שישיר לו את "כל נדרי" עוד כמה פעמים. לאחר שעות ספורות נפטר.

כידוע במסורת ישראל, ביומו האחרון של אדם יש ביטוי תמציתי לחייו. התרפקותו של ז'בוטינסקי על תפילת "כל נדרי", שמסמלת יותר מכול את תפילות היום הקדוש, מבטאת את הטהרה שבמעשיו למען עם ישראל, ארצו ותרבותו הרוחנית.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ארץ ישראל – במרכז התורה

מי שמתבונן בפשט פרשות השבוע אינו יכול שלא לשים לב למקומה המרכזי של ארץ ישראל • במשך הגלות, למדנים רבים התרגלו להתעלם ממקומה המרכזי של הארץ בתורה, וכך נוצר הרושם שהקדושה והרוחניות מנותקות מהארץ ומהמציאות • ההתמקדות בארץ ישראל – משמעותה שצריך ליישב אותה, לפתח בה את כל תחומי החיים ולהתמודד עם המתח בינה ובין אתגרי הכלכלה, הביטחון, המשפט ועוד • גדולי הדור אינם מתנגדים ליישוב הארץ: מי שמתנגד אינו מבין את אחד היסודות המרכזיים של התורה, וממילא אינו יכול להיקרא "מגדולי הדור"

מעלת ארץ ישראל

כתב מרן הרב קוק זצ"ל: "יסוד הגלות והשפלות הנמשך בעולם בא רק ממה שאין מודיעים את ארץ ישראל, את ערכה וחכמתה, ואין מתקנים את חטא המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, בתשובת המשקל: להגיד ולבשר בעולם כולו הודה והדרה, קדושתה וכבודה. והלוואי שנזכה לאחר כל ההפלגות… להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועילוי אור חכמתה ורוח הקודש המתנוסס בקרבה" (אגרת צו). חובה להדגיש: גילוי ערכה של ארץ ישראל תלוי בהיות עם ישראל יושב בה ומבטא את קדושתה בחייו.

הדוגמה מהרב טייכטל הי"ד

לפעמים יוצא לי להיפגש עם אנשי תורה חרדים או מודרניים, שטוענים שאנו מפריזים בעיסוק במצוות יישוב הארץ. במקום להתווכח, אני מעדיף לבקש מהם לשים לב במשך השנה הקרובה למקומה של ארץ ישראל בפרשיות השבוע. אם יש בהם כנות – הם נדהמים מהבורות שהיו שרויים בה

התורה כולה מלאה בשבחה וערכה של ארץ ישראל, אולם בלא חינוך לשים לב לכך, רוב גדולי הלמדנים, הבקיאים והחריפים, בבואם לצייר את חיי הקדושה – אינם מתחשבים בכך.

דוגמה מאלפת לכך מהקדמתו של הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד. שהיה אחד מגאוני הדור, בקיא וחריף, מחבר שו"ת בהלכה 'משנה שכיר'. עם זאת הוא סבר שאין מצווה לעלות לארץ, וגם מיעט בערכם של יהודים שאינם שומרי מצוות, ועל כן התעצם לשלול שיתוף פעולה עם התנועה הציונית שהונהגה על ידי חילוניים.

בתוך מאורעות השואה התבונן הרב טייכטל מחדש על סוגיות העם והארץ, מצא שטעה, וכתב על כך ספר שלם – 'אם הבנים שמחה'. הספר עצמו מעיד על כותבו שהיה גאון, בקיא מופלג וחריף עצום. את רובו כתב מהזיכרון, בעודו בורח ומתחבא מאימת השלטון ההונגרי ששיתף פעולה עם הנאצים. הרי שאת כל אלפי המקורות שהביא בספרו מהתורה שבכתב ושבעל פה, מהנגלה והנסתר, מראשונים ואחרונים, ידע וזכר היטב, אבל לפני שהכיר בערכה של ארץ ישראל לא זכה ללמוד אותם כראוי. כפי הנראה, כמו למדנים רבים, העמיק בצדדים החיצוניים של התורה והתעלם מתוכנה.

וכך כתב בהקדמת ספרו: "ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיניי היה לנמאס המפעל הזה של בניין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים, ונשרש בליבי כך, ולא התעניינתי בזה כלל כי טרוד הייתי בגירסא בלימוד תלמידים ולחבר חיבורים בגפ"ת (גמרא פירוש ותוספות), ובשו"ת להשיב לכל שואל בדבר ה'. ורק אחר שלקינו בגלות זו עיינתי בהלכה זו, והאיר ה' עיניי שטעות הייתה בידי וביד אשר התנגדו לזה. ואני מודה ואומר… דברים שאמרתי לכם טעות היו בידי. ומודים דרבנן היינו שבחייהו. וברוך ה' איני חת משום אדם לומר בפומבי דברי האמת שבליבי" (מהדורת פרי הארץ, עמ' כא).

הוא גם מביא שם ציטוטים מדברי גאוני הדור שעוררו לעלות לארץ ואף לשתף פעולה לצורך המצווה עם יהודים חילוניים, אלא שלפני כן התעלם מהם, מפני שכך היה מקובל בסביבתו.

שפע אזכורים בתורה

בכל שנה אנו קוראים את כל פרשיות התורה, ומי שלא התרגל לשים לב למקומה של ארץ ישראל, יעמוד נדהם אל מול שפע האזכורים הרבים והחשובים שבתורה.

לפעמים יוצא לי להיפגש עם אנשי תורה חרדים או מודרניים, שטוענים שאנו מפריזים בעיסוק במצוות יישוב הארץ. במקום להתווכח, אני מעדיף לבקש מהם לשים לב במשך השנה הקרובה למקומה של ארץ ישראל בפרשיות השבוע. אם יש בהם כנות – הם נדהמים מהבורות שהיו שרויים בה, ומודים שאכן למרות שקראו בתורה פעמים רבות, לא נתנו את דעתם למקומה המרכזי של ארץ ישראל.

לאחר שמבינים את ערכה של הארץ בתורה, אפשר להבין מדוע אמרו חכמים: "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה", "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" (כתובות קי, ב), "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג).

גם מבחינת ההלכה, זו המצווה היחידה שכדי לקיימה מסכנים נפשות, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, והתורה אינה מצווה לסמוך על הנס (מנחת חינוך תכה, תרד; משפט כהן קמג).

גילוי האמונה בכל המרחבים

ועדיין טוענים המקטרגים: איך ייתכן שהתורה, שכולה קדושה ורוחניות, תיתן מעמד מרכזי לארץ גשמית? אלא שיסוד אמונת ישראל שה' מחייה את הכול, ולכן הדרכת התורה וברכתה צריכות להתגלות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים, בכל תחומי המדע, בכל סוגי הרגשות והכישרונות, בחיי הפרט, המשפחה, הקהילה והעם. כל זה יכול להתגלות רק בארץ הקודש, שיש בה חיבור של שמיים וארץ, שעל הריה ונופיה התנבאו הנביאים על תיקון עולם במלכות שד-י, ועל אדמתה גדלים פירות קדושים שצריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות, ובמרכזה נבנה בית המקדש, שכל הערכים הקדושים מתגלים בו בריכוז תמציתי.

ארץ ישראל אינה ניצבת במאבק מול שאר הארצות אלא להפך, תפקידו של עם ישראל לגלות בארץ ישראל את הקדושה, ומתוך כך תתפשטנה אורה וברכה לכל העמים ולכל הארצות. אולם התנאי לכל זה הוא יישוב הארץ, ולכן בכל מקום שמדובר בתורה על הגאולה, היסוד הוא חזרת עם ישראל לארצו, בניין הערים החרבות והפרחת השממות.

לעומת זאת, כאשר מנסים לגלות את האמונה תוך התעלמות ממצוות יישוב הארץ, הרי שחוטאים בעבודה זרה. כופרים באור האלוקי שמתגלה על ידי כל המדעים וכל הכישרונות הספרותיים והאומנותיים, כופרים בצלם אלוקים שבאדם ובערך העבודה והעיסוק שלו ביישובו של עולם. כופרים בכך שה' אחד ברא ומחייה את כל העולם, כופרים בתורה שמדריכה לראות את האור האלוקי בחיים הממשיים, וכופרים בערכן של המצווה שמדריכות אותנו כיצד לגלות את הברכה האלוקית בכל תחומי החיים. לכן הם נחשבים כעובדי עבודה זרה, שמונעים מהאמונה להאיר לעולם ולהוסיף בו ברכה. כלומר עבודה זרה היא ניתוק האמונה מכל מרחביה, ולכן גם תפיסה רוחנית הופכת לעבודה זרה כאשר היא מנתקת את המאמין מהאחדות האלוקית שמתגלה בכל מרחבי העולם.

חטא המרגלים

על פי זה אפשר להבין את חומרתו הנוראה של חטא המרגלים, יותר מחטא העגל, שכעונש עליו נגזרה מיתה על כל בני דור המדבר. ואף משה הרועה הנאמן נתפס בעוונם, ואף שני בתי המקדש נחרבו בגלל אותו החטא.

כל זמן שאיננו מתקנים את חטא המרגלים, עדיין העונש רובץ על צווארנו. על כן בשבת שבה קוראים את פרשת שלח, צריך להתעורר במיוחד לדבר בשבחה של ארץ ישראל.

יש גדולים שמתנגדים ליישוב הארץ?

שאלה: איך ייתכן שיש גדולי תורה שמתנגדים ליישוב הארץ ולערך הלאומיות הישראלית?

תשובה: לא ייתכן שיהיה גדול בתורה שיכפור בכך, שכל התורה שבכתב ודברי חכמים מלאים בביאור ערכם של ישראל וערך מצוות יישוב הארץ. ואם ישנם אנשים בקיאים וחריפים בפרטי תורה שאינם מודעים למעמדה החשוב של מצוות יישוב הארץ, או לערך הלאומיות הישראלית, מוכח שלא הבינו את התורה כראוי. במקרה הטוב אפשר לומר שהם גדולים בהבנת חלק מפרטי תורה, ומבחינה זו הם גדולי תורה, אבל הם אינם גדולי תורה במובן המלא, וקל וחומר שאינם גדולי הדור. מה שמבדיל בין גדול בתורה למי שאינו גדול הוא שהגדול מבין את יסודות התורה, את השורשים שמהם יוצאים הענפים, וממילא כל הפרטים מובנים לו כהלכה. ומי שאינו גדול, אינו מבין את היסודות, וממילא מבין חלקים גדולים בתורה בשטחיות ואינו עומד על משמעותם.

ראוי לציין שגם בקרב הקיצוניים שבחרדים, מעטים שוללים את מצוות יישוב הארץ וערך הלאומיות. אומנם יש רבים שממעטים בערך המצוות הללו, בבחינת חטא המרגלים, ולכן במסקנתם הם מתנגדים ליישוב הארץ, ולכן אין ראוי להחשיבם גדולי תורה.

מלוא משמעות המצווה

בלא מצוות יישוב הארץ, כל הערכים והמצוות שבתורה נעשים תלושים וקרועים, וכל קיומם בבחינת זכר לדבר, כדי שלא יהיו עלינו חדשים כאשר נחזור לארץ (ספרי עקב לז). יכולים אנשים לדבר דיבורים יפים על ערכי תורה ומוסר כל זמן שאין להם אחריות לקיום מדינה. אבל מה עושים כאשר ישנם אויבים? איך נוחלים את הארץ תוך שמירה על עקרונות המוסר? איך פותרים את ההתנגשות לכאורה בין השמיים והארץ, בין מצוות לימוד התורה ובין המצווה לפתח את החקלאות, הייצור, המדע, הכלכלה וכו', ובמקום התנגשות מגלים את הקדושה שבכל תחומי החיים ויוצרים הפריה בין כולם? כיצד פותרים את המתח שבין ערך המחויבות למצוות ובין ערך החירות שהעניק ה' לכל אדם? מצוות יישוב הארץ, שכוללת הקמת מערכות שלטון ומשפט, מחייבת אותנו לדון בכל זה מעבר למקובל בבתי המדרש הגלותיים. גם המצוות שבין אדם לחברו נלמדות בגדלות כאשר הן צריכות להתקיים בקרב עם שלם.

נמצא אם כן שעל ידי קיום מצוות יישוב הארץ, נצרכים ליישב את כל התורה וכל המצוות עם המציאות. כי יותר מכל הארצות, ההנהגה האלוקית מתגלה בארץ ישראל ומכריחה את עם ישראל, על כל צעד ושעל, להתמודד עם קיום התורה והמצוות. זהו פשט הפסוק: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (דברים יא, יב).

לא זו בלבד, אלא שעל ידי קיום שלם של מצוות יישוב הארץ, דבר ה' אף יתגלה לכל העמים, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, עד לתיקון עולם במלכות שד-י, כדברי התורה והנביאים. לאור זאת אפשר להבין מדוע תלמידי חכמים שאינם מבינים את ערכה של ארץ ישראל אינם יכולים להיחשב גדולי תורה.

הילודה בונה את המדינה

קדושתו של יום העצמאות – מכוח קיום מצוות יישוב הארץ, קידוש השם והישועה מהאויבים • מי שאינו מודה שהמדינה הצילה את העם היהודי מחילון והתבוללות – כופר בטובה כלפי ה' וכלפי הציונות • ראוי לסייר ביום העצמאות ביישובים החדשים, וראוי עוד יותר להקדיש את היום ללימוד בענייני העם, הארץ והגאולה • ירושת הארץ תלויה בקיום מצוות פרו ורבו • בני ישראל בימי יהושע התקשו לנחול את הארץ בגלל מיעוט כמותי • גם היום, אם נתחזק בפרייה ורבייה מצב המדינה ישתפר לאין ערוך

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בעת הקמת התנועה הציונית מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון נפש. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו היה לאין ערוך טוב יותר. ועדיין העתיד בידינו

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות:

הקדושה הראשונה – קדושת מצוות יישוב הארץ. בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל (רמב"ן, בית יוסף וב"ח אורח חיים תקסא, מגן אברהם א, משנה ברורה ב).

הקדושה השנייה – קידוש השם לעיני העמים, על ידי התקיימות דברי הנביאים שהתנבאו על קיבוץ העם לארצו, כפי שנאמר: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), וכן בעוד פסוקים רבים. ואמרו חכמים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). וכפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)" (סנהדרין צח, א).

הקדושה השלישית – קדושת הצלת ישראל מיד צורריהם, שביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

הצלה רוחנית

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה. למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם, בפועל בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, העיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. לכן בכל קהילות הגולה אחוז המתבוללים והחילוניים גדול לאין ערוך מאשר בארץ. מי שאינו רואה זאת, ומטיח דברים נגד מדינת ישראל, כופר בטובה. כופר בטובה שהיטיב ה' לנו, וכפוי טובה כלפי פעילי התנועה הציונית לדורותיהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

המצווה לקבוע יום טוב על תשועה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית תשועה לישראל, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. שכך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יורה דעה סוף סימן רלג, ואורח חיים רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

וכך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ, ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. וכך הייתה דעת רוב הרבנים בארץ, וכפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. וביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא נתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

כך נהגו ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו ביום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם, שהיו קטנים בהרבה מהקמת מדינת ישראל. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט" ו"פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (ראו מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, וא"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי חלק ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר – מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

וכפי שאמרו חז"ל שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" (פסחים קיז, א). ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י, ו; שמות רבה כג, יב; מגילה יד, א).

וכתב הגאון רבי משולם ראטה, שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך – אין על מה לסמוך, ובכפירתו בטובתו של הקב"ה הוא מרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

לימוד תורה ביום העצמאות

כמו בכל הימים הטובים שנקבעו לישראל, מצווה לקבוע לימוד תורה ביום העצמאות. שתי סיבות עיקריות לכך. ראשית, בימים שמתגלה בהם קדושה יש לתת ביטוי לקדושה זו על ידי לימוד התורה, שהיא המצווה הנעלה והמרוממת והמשמחת ביותר. וזהו שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שנית, לכל יום יש אופי משלו, ומצווה ללמוד תורה מענייני היום. וכפי שאמרו חכמים שמשה תיקן להם לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחגיגת יום העצמאות

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת הודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

  1. המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.
  2. המדרגה השנייה היא של אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמו מפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.
  3. המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך על היישובים שממשיכים לגדול ברכת "מציב גבול אלמנה".
  4. המדרגה העליונה היא מדרגתם של מי שמרבים בלימוד תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, למצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ ולענייני כלל ישראל והגאולה. ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה שיש בה הודאה ושמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

יישוב הארץ ומצוות פרו ורבו

אחד הנושאים החשובים שראוי לעסוק בהם ביום העצמאות הוא מצוות פרו ורבו, שעל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה, כפי שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד).

כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, ההדרכה האלוקית הייתה שינחלו את עבר הירדן המערבי בלבד, למרות שגם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ולמרות שכבר כבשוהו, כמבואר בפרשת מסעי. זאת משום שדור המדבר מאס בארץ ישראל והתרשל במצוות פרייה ורבייה, ולכן במשך ארבעים שנות נדודי המדבר לא המשיך לפרות ולרבות כפי שהתרבה במצרים. כך נוצר מצב שלא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי (ראו רמב"ן במדבר כא, כא).

מכיוון שלא היו לישראל מספיק אנשים לנחול את הארץ (שמות כג, כט-לא), נותרו בה אויבים, והם צררו אותנו והיו לשיכים בעינינו ולצנינים בצידנו (במדבר לג, נה).

מצב המדינה תלוי בילודה

לפני כ-120 שנה, בעת הקמת התנועה הציונית, מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל, כולל מצרים, ערב הסעודית ותימן, היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו כיום היה לאין ערוך טוב יותר. אולם לא זכינו, ובינתיים הוכינו בשואה הנאצית, בשמד הקומוניסטי ובהתבוללות, וכיום מספר היהודים המוכרים בכל העולם מתקרב ל-14 מיליון, כאשר הערבים שסביבנו מונים יותר מ-200 מיליון.

ועדיין העתיד בידינו. אם נזכה להתחזק במצווה זו, ונזכה להעניק חינוך טוב לילדינו, במשך כמה דורות נוכל להשלים את מה שנחסר. אקווה בעזרת ה' להרחיב על כך בטור הבא (אם יש מבין הקוראים היסטוריוגרף, שיוכל לעזור במתן נתונים מדויקים על מספר היהודים והערבים אז והיום – אודה).

דילמת היתר המכירה – גילויים חדשים

הספר החדש 'ובשנה השביעית', כרך ראשון מתוך מחקר מקיף על הרקע ההיסטורי להיתר המכירה, חושף את הנתונים העובדתיים על מצב המושבות • בתור סוגיה שנשענת על רקע היסטורי, מחקר של תלמיד חכם יכול לסייע בבירור המחלוקת • בספר, פרי עבודתו הממושכת של הרב ד"ר בועז הוטרר, משתקפת הדילמה של המתיישבים: לסמוך על תרומות, מכיוון שממילא העבודה החקלאית מביאה להפסדים, או לבנות התיישבות שעומדת על רגליה • הדילמה המציאותית נשענת על מחלוקת מהותית מהי אמונה – הסתמכות על הנס או קיום מצוות מחושב ומתוכנן

ספר חדש – 'ובשנה השביעית'

לאחרונה יצא לאור הכרך הראשון של מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר, ר"ם בישיבת הר ברכה, במסגרת מכון הר ברכה. שם הספר 'ובשנה השביעית', והוא עוסק בהתיישבות החקלאית היהודית בארץ ישראל והיחס לשמיטה, תוך התמקדות במחלוקות הגדולות לגבי היתר המכירה. הכרך הראשון מוקדש לתקופה שמזמן הכיבוש העות'מאני ועד שלהי תרמ"ט (תחילת תקופת העלייה הראשונה).

שאלת המחקר: כמה היה דחוק?

עמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור – התורמים הגדולים, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום

בשביעית תשע"ה, בעת שעסקתי בכתיבת 'פניני הלכה' בנושא השביעית, למדתי על המחלוקת הגדולה ביחס להיתר המכירה, שהיא מהמחלוקות ההלכתיות המרכזיות בתקופתנו. חשתי חיסרון גדול בהכרת הנתונים על מצבה הכלכלי-חקלאי של ההתיישבות, שכן עיקר המחלוקת הוא על המציאות, עד כמה המצב דחוק. מפני שעל פי כללי ההלכה, שביעית בזמן הזה מדברי חכמים או ממנהג, וכיוון שיש ספק מסוים אימתי שנת השמיטה, אפשר להתיר בשעת דחק גדול לעבוד בכל עבודה בשביעית. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול מאוד, אפשר להחמיר מעט, ולהתיר את העבודה בשביעית באמצעות מכירת הקרקע לנוכרי. ואם סבורים שהדוחק אינו גדול, ראוי להחמיר יותר, ולהתיר את העבודה בקרקע על ידי מכירה, כאשר המלאכות שיסודן מהתורה יתבצעו על ידי נוכרי, כפי שהתירו בפועל בהיתר המכירה. ואם אין דוחק, צריך לשבות מכל מלאכה.

מחקרו של הרב ד"ר בועז הוטרר

הרב בועז הוטרר בטקס השקת הספר

פניתי לרב בועז הוטרר, שבמשך שנים רבות לומד ומלמד בישיבת הר ברכה, ותוך כך גם השלים תואר שני בהיסטוריה ותואר שלישי בתלמוד וספרות רבנית, בבקשה שיברר כפי יכולתו את מצבה הכלכלי של ההתיישבות – עד כמה הצליחה לעמוד על רגליה ועד כמה נזקקה לתרומות? מה היחס בין התרומות שקיבלה ההתיישבות העירונית בירושלים, שנקראה "היישוב הישן", ובין התרומות שקיבלה ההתיישבות החקלאית במושבות? עד כמה המתח סביב התרומות עמד בבסיס המחלוקת בשלביה הראשונים? ומי צדק בהערכתו בנוגע למציאות הכלכלית בהתיישבות?

הרב בועז שקע במכלול הסוגיות. מחקרו מגיע עד רמת פירוט העלות הנצרכת לקיום משפחה אחת במושבות ובירושלים, עלות הקמת משק וקיומו, עלות קניית הקרקעות ועלות ההתעסקות המשפטית אל מול השלטון העות'מאני וערבים עוינים. מחקרו מציג את התוכניות הכלכליות של מקימי המושבות השונות ותומכיהם, חלומותיהם, כישלונותיהם המרובים והצלחותיהם המצומצמות, כפי שכתבו באותם ימים במכתבים, ביומנים אישיים ובמאמרים וכתבות בעיתונות. קרוב לארבע שנים השקיע את מירב זמנו במחקר זה, וכעת יצא לאור הכרך הראשון מסדרה של לפחות שלושה כרכים, כאשר רק בשלישי יגיע לשמיטות שבהן היה מרן הרב קוק רבן של יפו והמושבות.

לאחר שקראתי את ספרו הבנתי עד כמה מחקר של היסטוריון מקצועי, שהוא גם תלמיד חכם, יכול לתרום להבנת המציאות בכלל, ולהבנת השאלות ההלכתיות בפרט.

המחלוקת אודות המטרה

מסקנתי הראשונה מלימוד הספר היא שהמציאות כדרכה הייתה מורכבת, ומכיוון שהכול היה חדש ולא מוכר, המציאות הייתה מורכבת אף יותר. לכן אפשר להבין את שני הצדדים, שכן כל צד מצא במציאות סימוכין לעמדתו. שורש המחלוקת נובע ממחלוקת עמוקה יותר בהבנת מצוות יישוב הארץ ומהי אמונה בה' ותורתו, והיא שהשפיעה גם על ניתוח המציאות.

כולם הסכימו שמצב המתיישבים היה דחוק, אלא שלדעת מתנגדי היתר המכירה היה צריך לעזור להם בצדקות ולאסור את העבודה בשביעית, שכן ממילא תוצאת עבודתם הייתה הפסדית. כלומר עלות הזרעים, השתילים, בהמות העבודה וכלי העבודה הייתה גבוהה מהרווח שהיה ביבול הדל שצמח בשדותיהם. כך שממילא המתיישבים נזקקו לתרומות, ומכיוון שעלות החזקתם בעת שישבתו תהיה זולה מעלות החזקתם בעבודה שמובילה להפסדים, מדוע שהתורמים לא יתרמו לשביתה בשביעית? יתר על כן, למדנו בתורה שבעוון הפרת השביעית גלינו מארצנו, ועל כן דווקא בזכות שמירת השביעית נזכה להתיישב בה.

מנגד, תומכי ההיתר האמינו שהמתיישבים חייבים למצוא את הדרך שבה יתפרנסו מעמל כפיהם ולא יזדקקו לתרומות. ואם גם בינתיים הם נכשלים ונזקקים לתרומות, הם מוכרחים להפיק לקחים ולהמשיך לעבוד בחריצות כדי להגיע למצב שבו יוכלו לעמוד על רגליהם. כך שהתרומות הן בעצם השקעה לטווח ארוך, שבעבודה נכונה תניב רווחים יפים. ואין לטעון שבזכות מצוות השביתה יזכו לברכה, שכן השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ואין בה את הברכה האמורה בתורה. מלבד זאת, אין לסמוך על הנס, ומכיוון שבפועל רואים שהמתיישבים אינם מצליחים להתפרנס, מוכרחים להזדקק להיתר המכירה – הן לשלב שבו ילמדו כיצד להתפרנס, והן לשלב שבו יצליחו להתפרנס. אבל אם ישבתו שנה אחת מתוך שבע שנים, יחזרו שוב למצב של דוחק והזדקקות לצדקות. בנוסף לכך, ההזדקקות לצדקות נחשבת בעיני רבים כעוון חמור יותר.

מי צדק?

מדרגות ישנן בשעת הדחק, והדחק הגדול ביותר הוא כזה שלא מאפשר לאדם קיום, עד שהוא נאלץ לעבור למקום אחר, או במקרה של יישוב הארץ – מונע ממנו לעלות לארץ מפני שאין לו אפשרות להתקיים בה. ומי קובע אם אפשר להתקיים? אלה שצריכים להתקיים!

המסקנה העולה מהספר היא שעמדתם של 'חובבי ציון', וכל האישים שעסקו בעידוד יהודים לעלות לארץ, הייתה שאם המוני בית ישראל ישמעו ששובתים בשביעית וסומכים על עזרה משמיים או על איסוף צדקות, יהודים רבים יימנעו מלעלות לארץ. ולא פחות חמור, התורמים הגדולים לקניית קרקעות ויישוב הארץ, ובראשם הברון רוטשילד, לא ימשיכו לתרום. שכן עמדתם הייתה שמוכרחים להשתית את ההתיישבות על עבודה יצרנית (ראו שם עמ' 149, וגם בעמ' 235).

בעמ' 106 מובא מאמר מערכת של עיתון יהודי בלונדון, ששלל הגירה לארץ ישראל, בנימוק שהחובות שמטילות המצוות אינן מאפשרות להתקיים כלכלית בארץ. גם קרל נטר, ממקימי בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שהיה פעיל מרכזי בכי"ח בסיוע למהגרים יהודים, כתב בשנת תרמ"ב מאמר שעשה רושם רב, ובו הוא טען שקשה ליישב יהודים רבים בארץ, בין השאר בגלל המגבלות של המעשר והשביעית. לכן בפועל, בשם הארגון החזק כי"ח, סייע להגירתם של יהודים פליטים לארצות הברית (שם, עמ' 107).

כיוצא בזה מסופר (שם, עמ' 115-113) שיחיאל ברי"ל, עורך עיתון 'הלבנון', בעקבות פרעות ברוסיה וגלי ההגירה משם, ביקש לעודד עלייה לארץ ולא לאמריקה מחשש שיאבדו שם את אמונתם. אולם כשפנו לד"ר לויזון, נציג הוועד הלונדוני, שסייע לפליטים להגר לאמריקה ומערב אירופה, השיב ד"ר לויזון שאינו מעודד לעלות לארץ בגלל החובה ההלכתית לשמור את המצוות התלויות בארץ. עמדה זו השפיעה על ברי"ל, עד שהחל לתמוך ביישוב יהודים מחוץ לגבול עולי בבל, כדי להיפטר מחומרת חובת המצוות התלויות בארץ.

רבנים שעמדו על הקושי הזה, סברו שיש להתיר את כל העבודות בשביעית בלא שום מכירה. כך לדוגמה סברו שניים מגדולי התורה, הרב לפידות מרייסן והרב אלישברג מבויסק (שם, עמ' 117). אולם בפועל הם התירו היתרים דחוקים יותר, שלדעת רבים מ'חובבי ציון' לא היו מספקים.

הגירת היהודים

במשך תקופת העלייה הראשונה והשנייה, משנת תר"מ ועד שנת תרע"ד, בעקבות הקשיים הגוברים במזרח אירופה, שם חיו כ-80 אחוזים מיהודי העולם, רובם בעוני, הייתה הגירה גדולה של כשני מיליון יהודים לארצות המערב. לארצות הברית היגרו 1,700,000 יהודים, לארגנטינה – 100,000, לצרפת – 80,000, לקנדה – 60,000, ולדרום אפריקה – 50,000. לארץ מולדתנו, המקום שאליו נצטווינו לעלות, עלו רק 60,000 (שם, עמ' 104).

הסיבה העיקרית לכך היא מפני שהארץ הייתה שוממה, השלטון בה היה עוין, מושחת ואכזרי, והקיום בה היה קשה. אולם ככל שהקלו יותר על הדרכים להתפרנס בה, כך התרבו העולים, וככל שהקשו – התמעטו.

הברון הירש והברון רוטשילד

באותן שנים (תרמ"ב-תרמ"ט) עמדו תרומותיו של הברון רוטשילד על כמיליון וחצי ליש"ט, ורק כדי שההתיישבות תתייצב מבחינה כלכלית היה מוכן לתרום. בעמדתו זו נחשב בקרב חבריו העשירים כחולם ומאמין קיצוני, כי הם לא האמינו שההתיישבות בארץ ישראל תוכל לעמוד על רגליה, ולכן הפנו את תרומותיהם העצומות לדברים מועילים יותר לדעתם, כמו סיוע לקליטת יהודים בארצות המערב. יש לשער שאילו האמינו בסיכוייה של ההתיישבות בארץ להתקיים ואף לגדול, הסיוע לבניין הארץ היה פי עשרה. שכן לפחות עשרה יהודים באותה תקופה יכלו לתרום סכומים דומים ואף גדולים מתרומותיו של הברון רוטשילד.

לדוגמה, הברון הירש, שהיה האדם העשיר באירופה, ביקש להציל את הפליטים היהודים מרוסיה על ידי יישובם בהמוניהם כחקלאים בארצות העולם החדש. לשם כך העמיד לרשות יק"א, החברה היהודית להתיישבות שהקים, שמונה מיליון ליש"ט. כדי להבין את גודל הסכום, ראוי לציין שבפחות מחמישה מיליון ליש"ט אנגליה קנתה את חלקה בתעלת סואץ באותה תקופה.

מהי אמונה

אם נעמיק יותר נמצא שהמחלוקת נוגעת למהות האמונה. מתנגדי ההיתר סברו שהאמונה היא לסמוך על כך שכאשר נשבות בשביעית, יסייע ה' בידינו, ובינתיים נתקיים מתרומות. ותומכי ההיתר סברו שהאמונה היא שאפשר לעשות תוכנית רציונלית לקיום מצוות יישוב הארץ בלא לסמוך על נס או על תרומות.

מדובר במחלוקת בין תורת חוץ לארץ שמתגלה בשמיים בלבד, ונשענת על נס, כמו המן והשׂלו שירדו לאבותינו במדבר מהשמיים, ובין תורת ארץ ישראל שמגלה כי ה' הוא האלוקים בשמיים ובארץ, וכל הטבע וחוכמתו הנטועה באדם הם בריאה אלוקית, והמצוות צריכות להתקיים על פי כללי ההלכה המדויקים, המצריכים לשקול את המציאות לפי העובדות שלפנינו. ורק דרך זו היא דרכה של התורה, ורק בדרך זו זוכים לברכה, לגילוי שכינה ולגאולה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

המאמין בארץ – יתמודד עם אתגריה

מחטא המרגלים ועד היום: הוויכוחים הריאליים תלויים באמונה ובהשקפת העולם • מי שאינו אוהב את הארץ ואינו מאמין בערכה – ממילא יעריך שהשמירה עליה בלתי אפשרית, ואילו המאמין במצוות יישוב הארץ – ימצא את הפתרונות המעשיים כדי לשמור על אחיזתנו בה • אפילו הוויכוחים העובדתיים סביב המצב הדמוגרפי, שלא לדבר על המחלוקות המוסריות, כולם תלויים בשאלת האהבה והאמונה בארץ • אין הכוונה להעלמת עין מהמציאות, אלא שמתוך האמונה נמצא את הדרכים הריאליות להתמודד עם המצב • כך תבוא הגאולה דרך המציאות, קמעא קמעא

חטא המרגלים – שורש החורבן

מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים

כידוע חטא המרגלים הוא שורש חורבן הארץ ובית המקדש. בתשעה באב בחרו בני דור המדבר להאמין למרגלים, שטענו שלא יהיה בכוחם של ישראל לכבוש את הארץ: "ותישא כל העדה וייתנו את קולם ויבכו בלילה ההוא. וילונו על משה ועל אהרן כל בני ישראל, ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת, לנפול בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז. הלא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו: ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, א ד). בעקבות חטאם הנורא, נגזר על כל הגברים בני גיל הצבא שימותו במדבר ולא יזכו לראות את הארץ הטובה. רק לאחר שפגריהם ייפלו במדבר, יוכלו בניהם להיכנס לארץ, עם יהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא השתתפו בחטא.

באותה שעה אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות" (סנהדרין קד, ב), ונגזר על בית המקדש שייחרב ועל ישראל שיגלו מארצם (תענית כו, ב; תנחומא שלח).

במה חטאו המרגלים

לכאורה קשה, במה חטאו המרגלים? הרי הם נשלחו לתור את הארץ, לראות את העם היושב בה אם חזק הוא או רפה, והנה נוכחו לדעת לפי מיטב שיפוטם, שהעם הכנעני שיושב בארץ הוא עם עז, עריו בצורות גדולות מאוד, ואם ישראל ינסו לכבוש את הארץ – הגברים ייפלו בחרב והנשים והטף יימכרו לעבדים. כך המרגלים חשבו, אז מה רוצים מהם? שיראו כיצד עם ישראל צועד אל אובדנו ויחרישו? הלא הייתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה. אומנם התברר שהם טעו בשיקול הדעת, אבל האם על טעות בשיקול הדעת צריך להיענש בכזו חומרה – שכולם ימותו במדבר, שכניסתו של עם ישראל לארץ תידחה בארבעים שנה ושאם לא יתקנו את החטא ביום זה ייחרבו שני בתי המקדש?

כשאין אמונה, התירוצים רבים

לא על הטעות בשיקול הדעת נענשו המרגלים, אלא על כך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה, שנאמר: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו" (תהלים קו, כד). מי שלא אוהב את הארץ, סולד ונרתע מהצורך להיאבק עליה, וממילא נוטה להשתכנע בקלות שאין אפשרות לכבוש אותה וליישבה. לחיזוק עמדתו ימצא סיבות רבות. אולם המניע העיקרי לעמדתו הוא שארץ ישראל לא חשובה לו, ולכן אינו מוכן להתמסר למען יישובה. אילו היו מאמינים בה' שברוב אהבתו לישראל נתן להם את הארץ, היו אוהבים את הארץ וחפצים לרשתה, ומתוך כך היו מעמיקים במחשבתם ומוצאים את הדרך כיצד להגשים את מצוות יישוב הארץ. אבל מכיוון שמאסו בארץ, היו מרוצים משהתברר שקשה לכבוש אותה וליישבה.

כך הוא המצב בכל תחומי החיים. מי שאינו מעריך לימודים גבוהים, לא יוכל למצוא בקרבו את הכוחות לשקוד עד סיומם. מי שלא מעריך את השירות הקרבי, לא ימצא בקרבו תעצומות נפש לעמוד באימונים המפרכים המכשירים אותו להיות לוחם. מי שלא מעריך את חיי המשפחה, לא ימצא בקרבו כוחות לכרות ברית נישואים ולהקים משפחה. כל אלה ימצאו לעצמם אלף סיבות ריאליות מדוע הם אינם יכולים ללמוד או להתגייס לצבא או להתחתן, אבל הסיבה האמיתית היא שהם לא רוצים.

העמדה שמאחורי המדיניות הביטחונית

גם היום, עובדה היא שהמאפיין העיקרי של רוב אנשי השמאל שתומכים בנסיגה מיהודה ושומרון הוא שאהבת העם והארץ אינה מרכזית בחייהם, וגם האמונה בה' נותן התורה רופפת בידם. כמו המרגלים אז, גם הם טוענים היום בכנות שכדי להציל את מדינת ישראל חייבים לסגת מיהודה ושומרון ולהקים מדינה פלשתינית. עוד הם טוענים שאם נמשיך להתיישב ביהודה ושומרון, נסכן את מדינת ישראל משום שהיא תאבד את זהותה היהודית, או שתהפוך למדינה לא דמוקרטית שכל העולם יתרחק ממנה כמצורעת עד שלא תוכל יותר להתקיים. מנגד, אלה שמרכזיות בחייהם האמונה בה' נותן התורה ואהבת העם והארץ, נוטים להעריך שדווקא ההתיישבות ביהודה ושומרון תחזק את מדינת ישראל, וכל נסיגה תחליש אותה ותסכן את קיומה.

מאחורי הוויכוח על המוסר

לא זו בלבד אלא שהאמונה והערכים משפיעים גם על העמדות המוסריות. אנשי השמאל משוכנעים שמוסרי לגרש את היהודים מההתנחלויות, אבל לא מוסרי לגרש ערבים אפילו תמורת פיצוי הולם. הקיצוניים שבאנשי השמאל סבורים שההתנחלות היא פשע. ולעומתם אנשי הימין משוכנעים שיש לעם ישראל זכות בלעדית על יהודה ושומרון, ובתנאים מסוימים אפשר לגרש ערבים.

בעת מלחמה, אנשי השמאל נוטים להתנגד לפגיעה קשה בערבים מתוך הנחה שיש צדק בעמדת הערבים. לעומתם אנשי הימין תומכים בפגיעה קשה בהם, מתוך הנחה שהם הצד הרע שבסכסוך ומן הדין שיענשו כראוי להם. לא זו בלבד, אלא שההערכה האמונית-מוסרית משפיעה על הערכת המציאות: לדעת אנשי השמאל אם ננקוט יד קשה כלפי האויב הערבי – המצב הביטחוני יורע, ולדעת אנשי הימין המצב ישתפר.

הוויכוח על המספרים

אפילו על המספרים, שלכאורה תלויים במציאות, האמונה והערכים משפיעים. אנשי השמאל הקיצוני (כולל קצינים מהמינהל האזרחי) מעריכים שחיים ביהודה ושומרון וברצועת עזה כחמישה מיליון ערבים; אנשי השמאל המתון סבורים שמספרם מעט יותר מארבעה מיליון (פרופ' דלה פרגולה); אנשי הימין סבורים שמספרם מעט יותר משלושה מיליון (יורם אטינגר), ואנשי הימין הקיצוני מאמינים שמספרם כשני מיליון. אם כך הוא הוויכוח על המספרים של אלה החיים כיום, על אחת כמה וכמה שהעמדה האמונית משפיעה על ההערכות לעתיד. מאז קום המדינה ועד היום אנשי מקצוע דמוגרפים מהצד השמאלי מעריכים שתוך עשרים שנה הערבים ייהפכו לרוב, ואנשי מקצוע ימניים מעריכים שהרוב היהודי יגדל.

בהומור אומרים המתנחלים שלא כדאי להאריך בוויכוחים עם אנשי שמאל, מפני שבכל חצי שעה שהוויכוח מתארך מספר הערבים עולה בחצי מיליון. ברחמי שמיים, לאחר סיום הוויכוח, המציאות חוזרת לעצמה והמספרים המופרזים פורחים באוויר…

גאולה במציאות הריאלית

אפשר לטעות גם לצד השני – להתעלם מהבעיות הקשות שבמציאות, ולחשוב שהעיקר הוא להאמין שאם נרצה מאוד מאוד ליישב את הארץ, אפשר יהיה לדלג על כל הבעיות והכול יסתדר בדרך נס. אולם גם זה חטא חמור (כפי שחטאו המעפילים אחר חטא המרגלים). זאת מפני שגם המציאות והטבע הם בריאה אלוקית, וממילא התעלמות מהבעיות שבמציאות ומהקשיים הטבעיים היא כפירה. כלומר, נאמני העם והארץ צריכים להכיר במציאות כפי שהיא, לא לשנות את המספרים ולא להטות את ההערכות כדי שיתאימו לאמונה, לשאיפות ולתקוות. עיקר עניינה של מצוות יישוב הארץ הוא לגלות את האמונה בתוך החיים הארציים, במסגרת רציונלית. זוהי גם מגמתה של כל התורה, שתתקיים בארץ, היינו בתוך מסגרת החוקים הטבעיים, בלא שנסמוך על הנס, וכך יתגלה כיצד ההליכה בדרכי ה' מוסיפה ברכה וחיים. המצוות הקשורות למשפחה מביאות ברכה למשפחה, המצוות הקשורות לפרנסה ומוסר מובילות להצלחה כלכלית, המצוות הקשורות לעם מקדמות את העם, וכך בכל תחומי החיים שהמצוות עוסקות בהם.

נחזור ליישוב הארץ: בהשראת האמונה והכוונתה, עלינו לחפש את הדרכים הריאליות והמוסריות ליישב את הארץ גם בתוך המציאות המסובכת שלנו. מכיוון שהמציאות מורכבת וניתנת לשינוי, במאמצים משותפים אפשר למצוא את הדרכים הרציונליות ליישב את הארץ, ולאחר שהתוכניות שלנו יהיו ריאליות לחלוטין – נוכל לקוות לסייעתא דשמיא.

הגאולה קמעא קמעא

מכיוון שהגאולה צריכה לבוא דרך המציאות הטבעית, בדרך רציונלית, היא מתפתחת ומתקדמת בהדרגה, בלא דילוגים. כפי שאמרו חכמים: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (תלמוד ירושלמי ברכות א, א). כלומר למרות שהכול מתחיל מה', "בורא השמיים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה", המגמה היא שהכול יתגלה דרכנו, כהמשך הפסוק: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" (ישעיהו מב, ה). אילו המגמה הייתה לגלות את האמונה בה' בדילוג מעל כל חוקי השכל והטבע, הגאולה הייתה צריכה לבוא בבת אחת, תוך מחיקת המציאות הריאלית. אולם האמונה השלמה מתגלה בשמיים ובארץ, וכן בגאולה השלמה גם הארץ והטבע נגאלים, גם השכל והרגש וכל התכונות האנושיות נגאלים. לשם כך תהליך התיקון נעשה בהדרגה דרך מעשי בני האדם.

וזהו שאמרו בזוהר: "בזמן שהקב"ה יקים אותם ויוציאם מן הגלות, אז יפתח להם פתח אור דק מדק וקטן מאוד, ואחר כך פתח אחר מעט גדול ממנו, עד שהקב"ה יפתח להם את השערים העליונים הפתוחים לארבע רוחות" (וישלח קע, א בתרגום). בדרך זו ישראל יוכלו לקלוט את ערכה של התורה ואת ערך מצוות יישוב הארץ, ולהשתתף באופן מלא בקיומה עד שהעולם כולו ייגאל.

התיקון – זיקוק האמונה

המרגלים כפרו בתהליך הגאולה של הארץ, הם לא האמינו שאפשר לפעול על פי התורה לשינוי המציאות לטובה. הם סברו שאחת משתיים: או שה' יעשה לנו נס ויגאלנו, או שאין דרך להתגבר על קשיי המציאות.

תיקון חטא המרגלים וגאולת ישראל והעולם תלויים בזיקוק האמונה. מצד אחד, בהכרה בגדולה האלוקית, בייעודו של עם ישראל ובערכה של הארץ. ומאידך, בהכרה שדבר ה' צריך להתגלות דרך המציאות הטבעית הרציונלית בלא שום דילוג. זה עיקרה של מצוות יישוב הארץ, על כן היא שקולה כנגד כל המצוות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

יום העצמאות עדיין קדוש

קדושתו המשולשת של יום העצמאות • קדוש במצוות הריבונות על ארץ ישראל ויישובה • קדוש בקיום ההבטחה האלוקית לעיני העולם • קדוש בהצלת עם ישראל ממוות פיזי ומשמד רוחני • שבעים שנות מלחמות וטרור גבו פי שלוש מאות פחות הרוגים מחמש שנות שואה • בלי מדינת ישראל שתגן על זכויותיהם, גם היהודים בגולה היו ממשיכים לסבול • קהילות בחו"ל מתנתקות מהיהדות, ומדינת ישראל שומרת על הזיקה של אזרחיה ליהדות ולעם • אי-אמירת הלל מעכבת את הגאולה, שמחה והודאה מקדמות אותה

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות: בקדושת מצוות יישוב הארץ, בקדושת התקיימות דברי הנביאים וקידוש השם לעיני העמים, ובקדושת הצלת ישראל מיד צורריהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

יישוב הארץ

בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל, כפי שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). "והורשתם" הכוונה לכיבוש וריבונות, "וישבתם" הכוונה ליישבה שלא תהיה שוממה. כהגדרת הרמב"ן: "נצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספותיו למצוות עשה ד. וכן מבואר בבית יוסף וב"ח או"ח תקסא, מ"א א, מ"ב ב).

קידוש השם ואתחלתא דגאולה

הקהילות היהודית בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל. אפשר להעריך שאילולי הציונות, מספר היהודים בעולם היה כמחצית ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר – היינו מצילים יותר יהודים, מבחינה פיזית ורוחנית כאחד

בהקמת המדינה הוסרה חרפת הגלות. דורות על דורות נדדנו בגלות, עברנו השפלות איומות, שוד ורצח. היינו ללעג וקלס בגויים, נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה. זרים אמרו לנו, אין לכם עוד תוחלת ותקווה. זה היה חילול השם נורא, מפני ששמו של הקב"ה נקרא עלינו, וכשאנו מתבזים גם שמו של הקב"ה מתחלל בגויים (כמבואר ביחזקאל לו).

יתר על כן, נביאי ישראל התנבאו בשם ה': "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" (ישעיהו סה, כא) וכן בפסוקים רבים נוספים. אבל לאחר שעברו דורות רבים ודבר ה' לא התקיים, התגבר חילול השם בעולם, ושונאי ישראל כבר גמרו בדעתם כי אבד הסיכוי שעם ישראל יחזור לארצו. ואף חז"ל הפליגו מאוד בנס קיבוץ הגלויות עד שאמרו: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ" (פסחים פח, א).

והנה אירע הנס, דבר ה' קם. היה זה קידוש השם גדול ונורא, שהלך והתעצם במלחמת ששת הימים, עת שחררנו את ירושלים והערים הקדושות שביהודה ושומרון.

תהליך זה של קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, שקיבל דחיפה עצומה בעת הקמת המדינה, הוא התחלת הגאולה. כפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח, א). ופירש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

הצלת ישראל

ביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בה לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שכן עד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

במשך שבעים שנות קיום המדינה נהרגו במלחמות ובפיגועים מעט יותר מעשרים אלף נפשות קדושות, אולם רק שנים אחדות קודם, בעת השואה האיומה, במשך חמש שנים נרצחו למעלה משישה מיליון יהודים קדושים. יותר מפי שלוש מאות. זה ההבדל בין מצב שבו אנו נמצאים בארצנו ויש לנו יכולת להתגונן ולהילחם, למצב שבו אנו בגלות ואין לנו יכולת להתגונן.

אף ליהודים שחיים בכל ארצות פזוריהם נעשתה ביום זה הצלה, שיש להם מדינה שמוכנה תמיד לקלוט אותם, ואף פועלת למענם בזירה הבינלאומית. לפני תקומת המדינה, לא התחשבו כמעט בטענות היהודים כנגד הרדיפות האנטישמיות הרצחניות שהתחוללו בארצות שונות. לאחר קום המדינה, אף המדינות המרושעות ביותר נאלצו להתחשב בפעילותה של מדינת ישראל למען היהודים המתגוררים בהן. אפילו המשטר הקומוניסטי נאלץ להתגמש ולהתיר ליהודים לצאת מאחרי מסך הברזל, דבר שלא ניתן היה להעלות על הדעת לפני הקמת המדינה.

האם הציונות גרמה להתחלנות?

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית היא שגרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה, למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית, ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם. בפועל, בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות, העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, כשהעיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית, אבל העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. נשווה את מצב היהודים שעלו לארץ לעומת אלה שנותרו בחוץ לארץ: בין הגרים בארץ יותר מ 25 אחוזים שומרי תורה ומצוות, וכ 40 אחוזים מגדירים את עצמם כמסורתיים, ואף רוב החילונים שומרים מצוות מסוימות, כמו נישואין, ברית מילה, יום כיפור, פסח וחנוכה. לעומת זאת היהודים שנשארו באירופה, רובם נרצחו בשואה, והנותרים תחת השלטון הסובייטי הורחקו בכוח מהמסורת היהודית, עד שמרבית צאצאיהם התחתנו עם גויים. מצבם של אלה שהיגרו לאמריקה ואנגליה אינו טוב יותר מבחינה יהודית: רוב הצעירים מתבוללים, פחות מ 10 אחוזים שומרי תורה ומצוות, ורוב אלה שמוגדרים שם כמסורתיים קשורים לדת כמו החילוניים כאן.

כך גם לגבי יהודי צפון אפריקה. מצבם של העולים לארץ בהשפעת התנועה הציונית טוב לאין ערוך ממצבם של אלה שנותרו בגלותם, שבפועל היגרו לצרפת ואחוז המתבוללים מביניהם כבר הגיע ליותר מ 60 אחוזים, ואילו כאן למעלה מ 80 אחוזים שומרי תורה ומצוות או מסורתיים.

גם מבחינה דמוגרפית, כל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מתמעטות והולכות, עקב נישואי תערובת ומיעוט ילדים, ואילו בארץ ישראל מספר היהודים הולך וגדל.

אפשר להעריך שאילולי הציונות מספר היהודים בעולם היה כמחצית, ומספר שומרי התורה והמצוות כרבע. מנגד, ככל שהיינו מתעוררים לעלות לארץ מוקדם יותר כך היינו מצילים יותר יהודים, מהבחינה הפיזית והרוחנית כאחד.

קביעת יום טוב – מצווה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. כך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח), שמכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בימים אלה זכר כלשהו לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה; חכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

כך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. כך הייתה גם דעת רוב הרבנים בארץ, כפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. הוא ביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא ניתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

מנהג ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו כלפי יום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט", "פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לקיים משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, א"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי ח"ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

חובת אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

זאת כפי שאמרו חז"ל (פסחים קיז, א) שאחר נס קריעת ים סוף "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י ו; שמות רבה כג, יב; וכן מבואר מדברי הגמרא מגילה יד, א).

כתב הגאון רבי משולם ראטה שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה ועל כל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידיה – אין על מה לסמוך, והרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה ומרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

יהי רצון שמתוך ההודאה השלמה לה' ביום העצמאות נזכה לקיבוץ כל הגלויות, לבניין הארץ וירושלים, להשראת השכינה במלואה, להופעת משיח בן דוד ובניין בית המקדש במהרה בימינו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

כשספר ותיק פוגש עולם משתנה

ההחלטה להדפיס מחדש את כרך העם והארץ בסדרת "פניני הלכה" התגלתה כאתגר מורכב • למרות החזון להעמיד משנה סדורה בענייני השעה כמו ביתר עולם ההלכה, הפער בין התחומים עדיין בולט • מאז המהדורה הקודמת, לפני שלוש עשרה שנה, השיח הציבורי השתנה במהירות והצריך שינויים משמעותיים • גם השינוי המבורך – התרחבות מעגל הקוראים אל מעבר לציבור מאזיני ערוץ שבע – מצריך הבהרות חדשות • המהדורה החדשה מתייחסת לנושאים חדשים, אך גם מבארת את ההיגיון והמוסר שבמצוות הארץ והאומה, עבור הקוראים ברחבי הארץ והעולם

מהדורה חדשה – והתלבטות

כאשר התייחסתי בעבר לנוכרים או ערבים, לאנשי יש"ע היה ברור שהדברים אינם נכתבים מתוך שנאה לזר. אולם קוראים רחוקים שמושפעים מהעלילות האנטישמיות המושמעות בתקשורת כנגד המתנחלים, ועל אחת כמה וכמה לומדי התרגומים, עלולים להבין את הדברים בצורה אחרת לחלוטין

בימים אלו, במסגרת סדרת "פניני הלכה", יוצאת לאור מהדורה חדשה של כרך הליקוטים בענייני "העם והארץ", ובה הוספות רבות וחשובות – רובן ליטוש והרחבה של ההלכות והביאורים שכבר היו, וחלקן הלכות נוספות. ברצוני לשתף את הקוראים בהתלבטות שקדמה לעבודת שדרוג הספר.

מתחילה, תקוותי ותפילתי היו שאזכה להוציא לאור את הלכות העם והארץ באופן מסודר וכולל, כמו בספרים השלמים שבסדרת "פניני הלכה", כדי לבאר את החזון השלם, מהכלל ועד פרטי ההלכות, בנוגע לייעודו של עם ישראל בארצו; היחס בין ישראל לעמים; סדרי השלטון, מלכות ודמוקרטיה; רבנות, חינוך וקהילה; החברה ומידת האחריות של מרכיביה השונים זה כלפי זה; סדרי המשפט בדינים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום; האחריות המוטלת על הכלל ועל המנהיגות לקביעת זהותה היהודית-דתית של המדינה. ואילו ספר זה, גם לאחר השדרוג, רחוק מאוד מהחזון.

אולם מנגד, מבוארים בו עניינים חשובים מאוד הנוגעים לייעודו של העם ולערכה של הארץ, גבולות הארץ וסדר יישובה, דיני צבא ומלחמה ומעמד ההתיישבות ביהודה ושומרון, סדרי שלטון ומעמד החוק והמשפט במדינת ישראל, עבודה עברית, הלכות זכר לחורבן והלכות גרים.

מול המציאות המשתנה

אלא שהמהדורה הקודמת הודפסה לפני שלוש עשרה שנים, בשנת תשס"ה, ובפועל רוב ההלכות נכתבו לפני כעשרים וחמש שנים עבור "פינת ההלכה" בערוץ שבע, והודפסו בספרי הליקוטים הראשונים של "פניני הלכה" משנת תשנ"ג עד תשנ"ח (בכריכה הצבעונית). במשך השנים שעברו מאז, גברה ההתלבטות אם ראוי להדפיס עוד מהדורה ועוד מהדורה, כאשר חוסר השלמות שבסגנון הליקוטים לעומת שאר הסדרה נעשה בולט יותר, ובמיוחד משום שמדובר בנושאים אקטואליים, וסגנון הליקוטים ששוכתבו מ"פינת ההלכה", שהיו מכוונים לבעיות השעה בזמן כתיבתם – נעשה פחות קולע ומכוון לשיח הציבורי שהולך ומשתנה משנה לשנה. ערכים לאומיים שהיו מובנים מאליהם גם עבור חלקים מחוגי השמאל, נעשים כיום פחות מובנים, וממילא יש צורך להרחיב בביאור מצוות התורה באופן שההיגיון והמוסר שבהם יבהיקו.

בנוסף, מעגל המאזינים ב"ערוץ שבע" ולומדי הספרים הראשונים היו חוג מתיישבי יש"ע ותומכיהם, ואילו כיום מעגל לומדי "פניני הלכה" התרחב לחוגים נוספים, ואף החלו לתרגמם לארבע שפות: אנגלית, רוסית, צרפתית וספרדית, עד שמספר הספרים שהודפס בשלוש עשרה השנים האחרונות הוא פי עשרה ממה שהודפס לפני כן. כאשר התייחסתי בעבר לנוכרים או ערבים (בפרקים החמישי והשמיני), לאנשי יש"ע היה ברור שהדברים אינם נכתבים מתוך שנאה לזר, אלא כחלק ממלחמה, מאבק או חזון של הקמת מדינה יהודית, שכן מנגד ברורים גם כל ערכי המוסר, החסד והשלום. וכפי שגם ידוע לכל מי שמכיר את המציאות, שהמתנחלים ככלל מתייחסים בכבוד לשכנים ולעובדים הערבים, מעל ומעבר למקובל בסכסוכים דומים במקומות אחרים. אולם קוראים רחוקים, שמושפעים מהעלילות האנטישמיות המושמעות בתקשורת נגד המתנחלים, ועל אחת כמה וכמה לומדי התרגומים, עלולים להבין את הדברים בצורה אחרת לחלוטין.

התאמה לקהל הרחב

לכן, כאשר הגיעה הדרישה לתרגם ספר זה לרוסית, ביקשתי להמתין עד שאעבור עליו שוב וארחיב בכמה נושאים מורכבים לשם תוספת ביאור עבור הלומדים המעמיקים, וכדי להתאימו גם ללומדים שאינם מכירים את השיח הפנימי של בית המדרש ושל מתיישבי יהודה ושומרון.

בתוך כך הוספתי עוד הלכות שביררתי במשך השנים, כמו דין "אשת יפת תואר" עם ביאור התיקון המוסרי שבו, וכן תוספת דיוק והרחבה בגבולות הארץ בעזרת מפות מאירות עיניים, בסיוע הרב יאיר וייץ. אף הוספתי ללטש את הסגנון, ולקרבו מסגנון הדיבור של "פינת ההלכה" לסגנון כתיבה.

הוספות לדוגמה

בפרק הראשון הוספתי מעט רעיונות יסודיים בעניין העם, כדי לבאר שערך העם קודם לערך הארץ, ואף שֵם הפרק שונה ל"מעלת העם והארץ". זו אחת הדוגמות לכך שאנשים המכירים את השיח הפנימי יודעים שהעם קודם לארץ, אבל אנשים רחוקים, בשגגה או בזדון, מעדיפים להטיח שעמדתנו שהארץ קודמת לעם.

בפרק החמישי הרחבתי בביאור היחס למגורי נוכרים בארץ (ה, א-ה), כדי שיובן שאין בהלכות אלו שנאת זרים, אלא ביטוי לחזון של הקמת מדינת מופת, אור לגויים, שכל תושביה שותפים לגילוי האידיאלים האלוקיים. בתוך כך גם התייחסתי באופן מפורט למצב שלנו כעת, וביארתי את הפתרון המוסרי שיש ברעיון גר תושב לדילמות שניצבות בפני עמי אירופה. עוד נוספה התייחסות הלכתית להריסת בתים ביהודה ושומרון על פי החלטת בית המשפט (ה, יג).

בפרק השישי (ו, ז-ח) הרחבתי את ההתייחסות לבתי המשפט האזרחיים של מדינת ישראל, הן בהעמקת הביקורת כלפיהם, הן בהבנת הצורך בקיומם והן בתפקיד המוטל על לומדי התורה. בסופו נוספה הלכה ביחס לבחירת נשים. בפרק השביעי דקדקתי יותר בביאור ההלכה ביחס למחבל שנתפס (ז, ט), ועוד הלכה על הערבות והאחריות להיטיב לכל בני האדם (ז, י).

מילוי ההבטחה לרב גורן

בספר זה גם מילאתי את התחייבותי לרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה נשיא ישיבתנו בשנותיה הראשונות. בעת ששימשתי מזכיר רבני יש"ע, הוא כתב אליי תשובות חשובות וארוכות בענייני העם והארץ, איסור נסיגה וסירוב פקודה. באחד מימי מחלתו, בשעה שהצטער על רבנים שהשמיטו את שמו מסוגיית סירוב פקודה שבירר, התחייבתי לפרסם את עמדותיו כדי לפייס את דעתו ולשמחו. בחסדי ה' זכיתי למלא את הבטחתי, ועד כה הספר עם תשובותיו נדפס בכ-25,000 עותקים. במהדורה החדשה הוספתי תשובה שנכתבה אליי ונשמטה ממני, והרב מאור הורוביץ מצאה. הוא אמנם מצא עוד תשובה, אבל כיוון שהיא עוסקת בסוגיה רגישה של דין "רודף" על ראשי המחבלים, בחרתי שלא להדפיסה במסגרת ספר זה, שציבור רחב לומד בו.

הרחבה לדוגמה: עבודה עברית

בפרק השמיני טרחתי לבאר את הלכות עבודה עברית כמצווה להעדיף קרובים במעגלים שמתרחבים – ממשפחה לשכנים, בני העיר, העם, העמים הקרובים יותר עד לכל בני האדם – ולא כניכור כלפי זרים. מבחינה הלכתית, כך היה כתוב גם לפני כן, אולם מי שלא גדל על יסודות המוסר שבתורה עלול להבין זאת אחרת.

וכך כתבתי במהדורה החדשה (ח, א):

כאשר שני אנשים מבקשים מאדם הלוואה ויש ביכולתו להלוות לאחד בלבד, יקדים את הקרוב אליו יותר. שנאמר (שמות כב, כד): "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך". "עמך" היינו הקרוב אליך. לכן קרוב משפחה קודם לשכן, שָכן קודם למי שאינו שכן, המתגורר בעירך קודם למי שאינו מתגורר בעירך, בן עמך קודם לבן עם אחר (בבא מציעא עא, א).

כיוצא בזה נאמר (ויקרא כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו". אמרו חכמים (בספרא) שבמילת "עמיתך" התכוונה התורה להורות שבכל קנייה או מכירה יש לאדם להעדיף את עמיתו, היינו את הקרוב אליו יותר, ובכלל זה להקדים את בני עמו על בני עם אחר. החידוש בזה הוא שלא רק בענייני חסד וצדקה יש להעדיף את הקרוב, אלא גם בכל התחומים הכלכליים יש לאדם להעדיף את קרוביו.

אין בהלכה זו ביטוי של החרמת מי שאינו קרוב או מי שאינו שכן או בן עם אחר. להפך, ידוע שיש לכל ישראל אחריות לתיקון העולם כולו, וכפי שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יב, ג): "ונברכו בך כל משפחות האדמה". וכן נאמר ליעקב אבינו (שם כח, יד): "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". אלא הלכה זו נועדה לבטא את האחווה והאחריות היתרה המוטלת על כל אדם כלפי קרוביו, שכניו ובני עמו. מסתבר שכך הדין גם לבני העמים כולם, שכל אדם צריך להקדים בכל העניינים שבין אדם לחברו את קרוביו, ואח"כ את שכניו, ואח"כ את בני עמו.

הרעיון של כלל זה פשוט והגיוני: כדי לפתור את כל המצוקות בעולם ולבנות חברה טובה ובריאה, יש להתחיל ולתקן לפי הסדר, מהמעגל הקרוב לרחוק יותר. מעבר לזה שכך האחווה מחייבת, עיקרון זה מאפשר לחברה לתקן את עצמה באופן שלם, כאשר האחריות מתפשטת באופן הגיוני במעגלים, שככל שאדם קרוב יותר לחברו כך הוא מכיר אותו יותר, ויודע יותר טוב כיצד לסייע לו באופן מועיל. כך בענייני צדקה, וכך גם בענייני עבודה, שלטווח ארוך הקרובים, השכנים ובני העם יודעים להעסיק את הפועל באופן המועיל ביותר לשניהם.

המצווה להעדיף את בן עמנו היא גם כאשר המחיר שהוא דורש מעט יותר יקר… אולם כאשר ההפרש ביניהם אינו מועט, אין חובה להעדיפו.

משמעות הדבר היא שאין כוונה שמצוות ההעדפה תשבש את השיקולים הכלכליים של האדם או העסק, אלא כוונת המצווה ליצור העדפה מסוימת לקרוב, לשכן ולבן העם, תוך שמירה על רווחיות העסק וכדאיותו.

מתוך כך המשכתי בהלכות הבאות לבאר את גדרי ההעדפה בעבודה.

לעילוי נשמת הרב איתמר הי"ד

במשך ימי הכנת הספר לדפוס, בכ' בשבט, נהרג על קידוש השם הרב איתמר בן גל הי"ד, מפאר גידולי ישיבתנו. בחייו ובמותו מסר הרב איתמר את לבבו, נפשו ומאודו על גילוי תורת ארץ ישראל, על החינוך לתורה ומצוות ועל יישוב הארץ, בקו הראשון של ההתיישבות, בהר ברכה. ספר זה, שעוסק בעם ובארץ, מוקדש לעילוי נשמתו.

בעלי המהדורה הקודמת

כיוון שרוב ההלכות שבספר זה כבר נדפסו במהדורה הקודמת, נמצאו הקונים הוותיקים מקופחים. לכן ביקשתי מההוצאה שבמשך שלושה חודשים ימכרו את הספר החדש במחיר עלות של 15 ₪ לכל מי שיצהיר שיש בידו מהדורה ישנה של "העם והארץ". לפרטים ולקבלת אישור לרכישה נא לפנות:
לחצו כאן לפרטים

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הרב איתמר הי"ד ממשיך לחנך

רבנים, ח"כים מימין ומשמאל, שומרונים וערבים בשבעה על הרב איתמר הי"ד • מדברי הרבנים בתום השבעה: הרב איתמר חי ומשפיע, ואף משפחתו משמשת מגדלור לעם • הנשיא איכזב בביקורו, ולעומתו רעיית ראש הממשלה הביעה הזדהות והקשבה • הולנדי שבא לנחם: המתיישבים בישראל הם הילד עם האצבע בסכר של העולם • הרב איתמר זכה להיות יותר מראש ישיבה, ולשמש מחנך לאומה • דאגתו בשיא החורף לביגוד החם של התלמידים • שאלה ללמדנים שבין הקוראים: האם אפשר לתת היום לערבי מעמד גר תושב?

סיפר ר' אלישע הנשקה: כשהייתי בשבו"ש בישיבה, חששתי שהכבוד הרב שראיתי שמייחסים בישיבה לעולם המעשה עלול להביא לחוסר שקידה בתורה. כך הרהרתי כשלפתע צדה את עיני דמותו התמירה של ר' איתמר, אז בחור בשיעור ד', מגיע למקומו בקדמת בית המדרש ושוקע בלימוד

מנחמים רבים מחוגים שונים הגיעו לנחם את משפחת בן גל בשבעה על הרב איתמר הי"ד, שהתקדש במותו על היותו בן העם היהודי, שלאחר אלפיים שנות גלות חזר ליישב את ארץ ישראל כדברי התורה והנביאים. בחייו ובמותו מסר את לבבו, נפשו ומאודו על קדושת התורה, העם והארץ.

כראוי למי שמסר עצמו להתיישב בקו הראשון של ההתיישבות בהר ברכה שבלב השומרון ונהרג על קידוש השם, הגיעו רבנים, שרים וחברי כנסת רבים ובכללם גם ממפלגת המחנה הציוני (אומנם ממפלגת יש עתיד לא הגיעו). היו גם קבוצות של חילונים שאינם מזוהים עם הימין שהגיעו לנחם, גם נציגי שכנינו השומרונים באו להשתתף, וכן ערבים שנמצאים בקשר עם היישוב.

דברי חיזוק מתלמידי חכמים

לסיום השבעה הגיעו רבנים לדבר, וכל אחד הוסיף נדבך משלו. הרב שמואל אליהו דיבר על הנבואות שמתגשמות בימינו, הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו דיבר על האמונה שהתגלתה דרך מעשה הפורים. בסעודת האזכרה של השבעה הגיע הרב בן ישי, אביה של רות פוגל הי"ד, שנהרגה על קידוש השם עם בעלה ושלושת ילדיה באיתמר. מדם ליבו הוא דיבר על חיי הנצח שמתעצמים על ידי מסירות הנפש, ומקרינים אור וברכה על כל עם ישראל, וכבר עכשיו מתקיימת בהם בחינה של תחיית המתים, שניצוצות מאישיותם נמסכים בחייהם של רבים. היו אלה דברי נחמה עמוקים שאין לתאר. אחר כך עמד חתנו והוסיף שגם בני משפחתם של הקדושים, שנשארים בחיים, הופכים למגדלור לציבור, וכפי שהם מתחזקים באמונה הציבור מתחזק מכוחם. הרב חיים דרוקמן דיבר על חיי האדם בעולם הזה, שאפילו הצדיקים הגדולים ביותר מגיע יומם והם צריכים למות, והשאלה האם באמת חיו בחייהם או שמא היו כרשעים שבחייהם קרואים מתים; וכשאדם דבוק בתורה ובמצוות ואף נהרג על קידוש השם הרי שהוא חי. ממש חי. הרב אייל ורד דיבר על הנוסח שאומרים על הצדיקים שנפטרים, "שביק חיים לכל חי", שבעת פטירתם הם משאירים את החיים שלהם לכל שאר האנשים שנותרו בחיים עלי אדמות, אשר יכולים מתוך כך להמשיך להתקדם ולהתעלות. שוב התפעלתי איך התורה מחייה וממתיקה, וכל רב מוסיף הארה מיוחדת להיטיב ולרומם.

בין הנשיא לגברת נתניהו

לקראת ביקורו של נשיא המדינה ביקשו פרנסי היישוב שאבוא כדי לכבדו, אולם ביקורו היה אכזבה גדולה. הוא לא הצליח להביע אמפתיה לא לאבלים ולא לדרכם ואמונתם. ניסיתי להציע לו לברך את ברכת "מציב גבול אלמנה", שבהקשר זה יש בה שתי משמעויות – האחת על המקום המיושב, והשנייה ברכה לאלמנה מרים, אולם הוא קטע את דבריי ולא נתן לי לסיים. כשהאבא הרב דניאל ביקש לדבר מעט על בנו, קטע אותו הנשיא כבר במשפט הראשון ואמר שהוא כבר שמע עליו. כאשר דיברו על הרצון ליישב את הארץ, הביע הסתייגות מכל מיני צדדים, ראשית שאין ראוי לבנות בעקבות פיגוע אלא צריך לבנות כמו אבותיו שעלו לירושלים בלי פיגוע. שנית, שיש דעות שונות והדברים מורכבים. שלישית, שאם כך צריך לתת אזרחות לאנשים שאולי צריך לחשוב גם עליהם. בקיצור, כל דיבור של אחד האבלים נקטע על ידי "כבוד הנשיא" בדבר הסתייגות ותוכחה. כך הסתיים הביקור בעוגמת נפש גדולה לאבלים. כדי לנחם את האבלים אמרתי לאחר שיצא שחשיבות הביקור בעצם קיומו, כי אחרי הכול זה האיש שמכהן כנשיא מדינת ישראל.

לעומת זאת, סיפרה לי אשתי על ביקורה של אשת ראש הממשלה, שהקרינה אהבה וחום לאבלים, חיבקה את האלמנה ואת האם, התעניינה בחייהם ובילדיהם, הקשיבה לדבריהם בתשומת לב תוך שהיא מלטפת את האלמנה, וכל כולה טוב לב והזדהות.

זה רק יכול ללמד עד כמה התקשורת החילונית מעוותת את המציאות כדי לקדם את עמדותיה.

אגב, אישי ציבור אחרים, ובכללם שרים וחברי כנסת שהגיעו לנחם, בירכו "מציב גבול אלמנה" בחפץ לב, ובכלל זה גם ח"כ איתן כבל מהמחנה הציוני.

המנחם ההולנדי והאצבע בסכר

הגיע חסיד אומות העולם הולנדי, והזכיר בפני כל הנוכחים (מהם תלמידיו של הרב שלומי בדש, אבי האלמנה, מהישיבה התיכונית בקרני שומרון) את הסיפור הידוע על הילד ההולנדי שעצר באצבעו פרץ מים שאיים להפיל את הסכר, ובכך הציל את העיר. הוא הכריז בפני שומעיו: "באתי היום לומר בשם מיליוני אנשים ברחבי העולם – אתם היום האצבע של הילד שסותמת את הסכר, ומצילה את העולם מהרשע של הטרור האסלאמי".

כבר עכשיו ראש ישיבה

לפני זמן מה פגשתי את הרב פרוכטר, ראש הישיבה התיכונית בגבעת שמואל, וכשהזכיר את הרב איתמר כמצליח במיוחד בשליחותו החינוכית, סיפרתי לו את תקוותי שיגדל להיות ראש ישיבה תיכונית. הוא השיב לי: כבר עכשיו הוא כעין ראש ישיבה.

לאחר שהרב שבתי סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו, סיים להעביר שיעור בין מנחה למעריב, ליווה אותו תלמידו בנימין בדש, אחיה של מרים האלמנה, וסיפר לו בצער על אובדן העתיד שהיה צפוי לרב איתמר הי"ד. ניחם אותו הרב סבתו ואמר: אני ראש ישיבה כבר עשרות שנים, וכבר זכיתי להעמיד אלפי תלמידים, ולא זכיתי למה שזכה הרב איתמר, שנתעלה להיות מחנך לאומה, שרבים כל כך שומעים על הנהגותיו התרומיות ומסירותו לתורה ולחינוך התלמידים, ומתחזקים ומתעלים לאור דמותו.

מה משך את לב השבו"ש

סיפר ר' אלישע הנשקה: כשהייתי בשבו"ש בישיבת הר ברכה, שמיניסט חשדן ותוהה, חששתי שהכבוד הרב שראיתי שמייחסים בישיבה לעולם המעשה, לקודש הגנוז בחול, עלול להביא לחוסר שקידה בתורה, בקודש הגלוי. כך הרהרתי כשלפתע צדה את עיני דמותו התמירה של ר' איתמר, אז בחור בשיעור ד', מגיע למקומו בקדמת בית המדרש ושוקע בלימוד. ברגעים אלה גמלה בליבי ההחלטה שאלמד בישיבה. לאחר כמה שנים הוא שלח לי את הסיכום המפורט שלו בהלכות שבת כדי שאיעזר בו ללימודי הרבנות, ובו השתמשתי לרוב.

כמה שנים לאחר מכן, הימים ימי תחילת החורף, סערות וסופות מפילות את החשמל ביישוב מפעם לפעם. בבוקרו של יום שישי סגרירי ועגמומי במיוחד, הסלולרי שלי רוטט. על הצג הודעה מר' איתמר שנשלחה לכל תלמידי הישיבה. את לשונה איני זוכר, אך מכיוון שבניגוד לקור ולסער הזועף בחוץ היא חיממה את ליבי במיוחד, אני עוד זוכר את תוכנה – אף שעברו שנתיים או שלוש מאז: "חורף חם ובריא לכולם, לא לשכוח להצטייד בביגוד חם, אם חסר משהו לגשת אליי. באהבה, איתמר". המסר היה בערך כזה, ההודעה קצת יותר ארוכה. סתם תזכורת אימהית כזאת. כשראיתי אותו כמה דקות לאחר מכן, רציתי לפרגן על המסירות ואמרתי שהוא יכול להיות "אמא נפלאה". הוא הצטחק כדרכו ועבר נושא, ואצלי את עגמומיות החורף החליף גל חום אביבי. כך, בנוסף לעוד אינספור שעות תורה ועשייה למען הכלל שראיתי אצלו במשך שמונה השנים שזכיתי להכירו, ראיתי בו את האידיאליסט השקדן, העמל בתורה בגבורה מחד, ואוהב הבריות בעל החסד מאידך.

שאלת הערבי שחושש להתגייר

הגיע לנחם גם ערבי, שבנו שירת בצבא ונהרג על הגנת ישראל, והביע הזדהות מלאה עם העם היהודי. לא זו בלבד אלא שאף ביקש להיכנס אליי כדי להתייעץ בעניין גיורו. כמי שלמד פיזיקה, הוא רגיל בלימוד וכבר הספיק ללמוד ספרים כגון הכוזרי ולשמוע שיעורים באינטרנט, וברצונו להתגייר. להערכתו יש לו גם שורשים יהודיים. אולם אשתו אינה מעוניינת להתגייר, ואם לא יתגרש לא יוכל להתגייר, שכן התורה אוסרת על יהודי לחיות עם מי שאינה יהודייה. הוא שאל מה ראוי לו לעשות, האם להתגרש מאשתו שהוא אוהב? השבתי שמן הסתם עדיף שיישאר עם אשתו ויחיה כגוי צדיק ששומר שבע מצוות.

אבל הוספתי שבזכות שאלתו אשתדל לבדוק סוגיה חשובה מאוד, האם אפשר בזמן הזה להחזיר את דין גר תושב למקומו. גר תושב הוא בן אומות העולם שמקבל על עצמו בפני בית דין את אמונת ישראל ומתחייב לקיים שבע מצוות בני נח, ולגבי שאר המצוות – אם יקיים יזכה לשכר, ואם לא יקיים לא יהיה בידו עוון. מבחינת מעמדו הוא שותף עם העם היהודי, מצווה לגמול עמו חסד כמו עם היהודים ומותר לכתחילה שיגור בארץ ישראל. הבעיה היא שלהלכה, רק לבית דין של דיינים סמוכים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו יש סמכות לקבל גר תושב (רמב"ם הלכות עבודה זרה י, ו). אומנם גם גר רגיל צריך מעיקר הדין להתקבל על ידי דיינים סמוכים, אולם מכיוון שלמדנו שכלל הוא שבכל הדורות צריך שתהיה אפשרות להתגייר, גם לאחר שנפסקה הסמיכה ממשיכים לקבל גרים. השאלה האם אפשר למצוא דרך לקבל גר תושב כיום. מעמד זה יכול לשמש פתרון לצאצאי יהודים שלהלכה אינם יהודים, שיתגיירו ויקבלו מעמד של גר תושב, שמכל הבחינות האזרחיות הוא שותף מלא של העם היהודי.

מן הראוי להושיב על כך כמה תלמידי חכמים שיבררו נושא זה מהיסוד. אם יש בין הלמדנים מי שיכול לסייע בבירור סוגיה זו, אשמח לקבל את חוות דעתו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ההספד על הרב איתמר בן גל הי"ד

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ

פתאום באמצע היום היכתה בנו השמועה, עננים אפורים של בכי התעבו בשמיים וקול נורא התפשט בעולם והודיע: הרב איתמר בן גל מהר ברכה נרצח. ופתאום מרים אלמנה, ואביטל, דניאל, רוני ואברהם יתומים.

לימדונו רבותינו שכל יהודי שנהרג מפני היותו יהודי – נקרא קדוש, ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. במותו על היותו יהודי פשט את מלבושיו הפרטיים והתעטף בקדושת ישראל. ואם כך אמרו על כל יהודי, על אחת כמה וכמה על יהודי שבחר לחונן את עפרות ארצנו הקדושה, בקו הראשון של ההתיישבות. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתלמיד חכם, שלמד ולימד, שמר ועשה, שכל המצוות והמעשים הטובים שלו מתעלים ומתקדשים בקדושת כלל ישראל, והוא עולה כקורבן תמים על מזבח האומה.

הרב איתמר היקר והאהוב, ידענו תמיד שאתה מסור לתורה, לעם ולארץ, והנה התברר לנו שגם אתה, בכל דרכיך ומעשיך הטובים, עלית במעלות קדושים וטהורים שמסרו נפשם על קידוש השם.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר

במשך אלפיים שנה יהודים נהרגו על קידוש השם כשתפילה בפיהם, שיום יבוא ועם ישראל יחזור לארצו לקיים בה את התורה, לתקן עולם במלכות שד י ולהביא ברכה לכל משפחות האדמה. לשם כך היו מוכנים לשאת על גבם את כל הייסורים הנוראים, כי ידעו שהתורה, ארץ ישראל והעולם הבא נקנים בייסורים, ועל ידי קנייתם העולם הזה יתוקן ויהפוך לעולם הבא.

אומות העולם נדו לשברנו, לא האמינו שנחזור לארץ, לא האמינו שהארץ השוממה תחזור לתת את פריה, שיתקיימו בנו דברי ה' בתורתו: "וְשָׁב ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ג ה). כל קדושי ישראל שבגלות האמינו בזה, אבל אתה, הרב איתמר, זכית לקיימם בגופך. על ידך ובך דברי הנביא יחזקאל מתגשמים: "כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי א לוהים לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת, לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב… וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה… וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִי
בוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה, אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי. כֹּה אָמַר אֲ דֹנָי אלוהים, עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לו).

עוד לא הגעת לגיל שלושים, אבל כבר הספקת לרקום חלומות גדולים והתחלת להגשימם. בשנים הספורות שבהן שימשת כרב ומדריך הצלחת להלהיב בחורים בחזון התורה השלמה, שמחברת שמיים וארץ ומאירה את המדע והעבודה.

באהבה, בנחישות ובסמכות דרשת מתלמידיך הצעירים ללמוד, והם למדו. גם בקייטנות דרשת שיחד עם הטיולים והכיופים – ילמדו, והחניכים הופתעו להיווכח עד כמה לימוד התורה איתך היה מאתגר ומהנה, עד שהם והוריהם ביקשו שכך יהיה בשנה הבאה. ואתה הסכמת, כי תמיד היית מוכן להתנדב לדברים שבקדושה, ואת הכול לקחת באחריות ורצינות מלאה.

אהבת את תלמידיך החדשים בישיבה התיכונית בגבעת שמואל, שיבחת את החריצות והרצינות שבה הוריהם והם מתייחסים ללימודים בכל המקצועות.

ציפינו שתמשיך להגדיל תורה, ללמוד וללמד. היינו בטוחים שכמנהיג טבעי, יגיע יום ותהיה ראש ישיבה תיכונית, והנה עתה כל החלומות אבדו. אין מי שימלא את מקומך, אין מי שיבין כמוך את מלוא החזון, ויהיה חרוץ כמוך בהגשמתו.

נדיר לראות אדם שכל כך מעריך ומכבד את הוריו. בברית של בנך אברהם, לאחר שאביך הרב דניאל סיפר ברוב טובו על חותנו הסבא רבי אברהם, לחשת באוזני: הלוואי ואזכה להיות כמו אבי, להבין לעומק את האנשים ולהיות צדיק וטוב לכולם. ועוד סיפרת לי כמה פעמים כיצד אמך גומלת חסד בהתמדה עם כל המשפחה.

פעם כשנסענו לחתונה עם חותנו הרב שלומי, התפתח דיון אם ראוי שהחתן יקרא לחותנו אבא. ואז איתמר אמר שזה תלוי בקשר, שאם הקשר טוב וקרוב, אז בוודאי נכון שהחתן יקרא לחותנו אבא, וחותנו הרב שלומי זרח מאושר.

לחתונתו הגיע עם עניבה יפה ומיוחדת. שיבחתי את הופעתו ואת העניבה שאביו בטעמו הטוב בחר לו. לאחר כשבועיים השאיר בביתי מתנה מפתיעה – עניבה זהה. יעזרני ה' ואזכה ללבוש אותה בחתונותיהם של ילדיך, אביטל, דניאל, רוני ואברהם.

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי". בדרכך לברית המילה נהרגת. גורלו של העם היהודי לשאת את דגל הצדק והמוסר בעולם, ולכן בכל דור הרשעים הגדולים ביותר נלחמים בנו, וביותר בצדיקים. הם כיום אלה שמפיצים בכל העולם טרור, מזהמים את המים, ואנחנו מבשרים טובה לעולם. וכדרך האבות הקדושים שחפרו בארות מים, גם אנחנו מובילים בהתפלת מי ים ובמיחזור מים על ידי שימוש בקולחים.

אם היו שואלים את אויבינו מה היו מעדיפים, שיהרגו מהם אלף איש או שנקים שכונה חדשה, היו מעדיפים להקריב אלפי אנשים ובלבד שלא נמשיך ליישב את הארץ. לכן הנקמה העמוקה ביותר היא להמשיך לבנות, להקים עוד שכונה, להפוך את הר ברכה לעיר.

אנחנו לא חזרנו לארץ כדי לנשל ערבים הגונים מנחלתם, אבל משקמו עלינו לכלותינו, מן הדין שכל מי שרצה להרוג ייהרג, וכל מי שרצה לגרש יגורש. אשרינו שיש לנו מדינה וצבא, ובעזרת ה' כל מה שצריך להיעשות ייעשה.

לפעמים שואלים אותנו 'מדוע אתם משתמשים בטרמפים?', והתשובה פשוטה – אין דרך אחרת לחיות כאן. זה הסיכון שאנחנו נוטלים על עצמנו כדי לקיים את המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, מצוות יישוב הארץ בקו הראשון של ההתיישבות. וכשאחד מאיתנו מתקדש, גם אנחנו, כל המתנחלים שנוסעים בכל הדרכים, נעשים בזכותו קדושים.

אחים יקרים, מתנחלים אהובים, מי יספר לכם עד כמה גדולים מעשיכם הקטנים. כמה אתם גדולים בעת שאתם ממשיכים בשגרת חייכם, כשאתם ממשיכים לנסוע בדרכים ועומדים על משמר עמנו וארצנו. בגופכם ממש אתם מגשימים את חזון הנביאים.

קשה להאמין, אבל בתקופה האחרונה הרב איתמר ומרים דיברו על האפשרות שאחד מהם ייהרג על קידוש השם, והסכימו שהם מוכנים לעמוד בניסיון הזה בגבורה. לא כקנאים שמואסים בחיים דיברו כך, אלא כיהודים שאוהבים כל כך את החיים, עד שהם מוכנים להקריב הכול למען החזון שהועיד ה' לעמו ישראל להביא אמונה, ברכה וחיים לעולם. בכל העולם אנשים מתים מכל מיני סיבות, אשרי מי שזוכה למות על מצוות יישוב הארץ.

לפני זמן לא רב, כאשר ראה הרב איתמר אם שבוכה ומתאבלת יותר מדי על בנה שנהרג, עלה בדעתו שאולי גם לו זה יקרה ואמו תבכה עליו יותר מדי, ואמר לאשתו כי הוא צריך לומר לאמו, שאם כך יקרה וייהרג, שלא תרבה לבכות. שתהיה חזקה, לכבוד התורה, העם והארץ. אבל הוא לא הספיק לדבר איתה על כך.

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתאסוף את דמעותינו יחד עם דמעות כל הקדושים שנרצחו ונטבחו ונהרגו על קידוש שמך, וירוו את הארץ ויצמיחו את הדגן התירוש והיצהר, וינחמו את אבלי ציון וירושלים, ויהפכו הדמעות לטללי חיים, שיזכירו את כל הנשכחות ויצמיחו את כל הרעיונות, להוסיף ברכה וחיים לכל משפחות האדמה.

ריבונו של עולם, תן כוח למרים האלמנה לגדל את היתומים לתורה ומצוות, תן בריאות וכוח לסבים ולסבתות לסעדם, לטפחם ולהובילם לחתונתם.

ריבונו של עולם, תן כבוד לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך. שמחה לארצך וששון לעירך, ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קודשך. קבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, ובזכות הרב הצעיר איתמר בן גל שנהרג על קידוש שמך, סייע לנו ליישב את כל הארץ שהבטחת לאבותינו ולנו, ויתקיימו בנו דברי הנביא: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים. עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ…. כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל… הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה. בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ….. וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה'… וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. אָז תִּשְׂמַח בְּת
וּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא).

•••
חזרתי מבית הקברות, ועל המדרכה ליד ביתי פוסעים המוני ילדים, הולכים מבית הספר החדש שביישוב לביתם. הם יאכלו ועוד מעט יתחילו בפעילות הענפה של אחר הצהריים – לימוד תורה וחוגים בכל התחומים האפשריים כמעט. אמרתי בלבבי: מי ילד את כל אלה ואנחנו הלא שכולים וגלמודים. הרי נותרנו לבדנו, ואיך פתאום בכל המחזורים הצעירים בהר ברכה ישנם כמאה, והם ממשיכים לעסוק בשלהם ולצהול כאילו לא אירע דבר. הם רק יודעים שצריך ללמוד יותר ולבנות יותר כי הרב איתמר נהרג. "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

גבולותיה של ארץ ישראל

מפת גבולות ארץ ישראל על פי הפסוקים ודברי הפרשנים והפוסקים • גבולות הארץ שכבשו בני ישראל כשעלו ממצרים הם רק הבסיס • גבולות ארץ ישראל כולה רחבים יותר, אלא שדור הנכנסים לארץ לא היה גדול מספיק, ולכן נצטווה לכבוש את השטח הבסיסי תחילה • לגבולות השונים יש משמעות ביישוב הארץ: מקומות שנמצאים בגבולות עולי מצרים ממוקמים גבוה יותר בסדר העדיפויות • הגבולות משמעותיים גם לעניין המצוות התלויות בארץ, אך מקומות בריבונות ישראלית חייבים בכל מקרה במצוות

גבול אחד הוא הגבול של הארץ כולה כפי שהבטיח ה' לאברהם אבינו, וישנם הגבולות המצומצמים המובאים בפרשת מסעי שאותם נצטוו עולי מצרים לכבוש. ומדוע לא נצטוו לכבוש את כל הארץ כולה? מפני שמספרם לא הספיק ליישוב הארץ כולה

בכל עת שמדברים על גבולות ארץ ישראל, יש לשים לב לשני סוגים של גבול: גבול הארץ כולה, וגבול הארץ לעולי מצרים. נפרט יותר: האחד הוא הגבול של הארץ כולה כפי שהבטיח ה' לאברהם אבינו, שנאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית טו, יח), וישנם הגבולות המצומצמים המובאים בפרשת מסעי (במדבר לד) שאותם נצטוו עולי מצרים לכבוש. ומדוע לא נצטוו לכבוש את כל הארץ כולה? מפני שמספרם לא הספיק ליישוב הארץ כולה, ולכן המצווה הייתה שיתנחלו תחילה בעיקר הארץ, בעבר הירדן המערבי, ובהדרגה יתפשטו אל מרחבי הארץ כולה. לאחר שבני ראובן וגד ביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, נענה להם משה בדיעבד, אולם התוצאה הייתה שלשאר השבטים לא היה כוח מספיק להגשים את מלוא הציווי, ולכבוש את כל השטחים שבגבול פרשת מסעי.

גבולות דרום הארץ כולה

גבול דרום-מערב של ארץ ישראל כולה הוא "נהר מצרים". מוסכם שנהר מצרים הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, שהיא באזור תעלת סואץ כיום. לגבי גבול דרום, נאמר: "ושַׁתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים" (שמות כג, לא). משמע שכל חצי האי סיני בגבול ישראל, שכן ים סוף מקיף אותו, והוא נקבע כגבול דרום.

יש לציין שיש מפרשים שהרמב"ם, שהתגורר בקהיר הקדומה שבמזרח הנילוס, סבר שהוא גר בתחום ארץ ישראל, כפי שכתב מהריק"ש (ערך לחם אבן העזר קכח).

גבול דרום של עולי מצרים

אולם המצווה על עולי מצרים הייתה לכבוש תוואי גבול שמתחיל מדרום ים המלח עד "נחל מצרים", כפי שמבואר בפרשת מסעי (במדבר לד, ה), ורק לאחר שיישבו את עיקר הארץ כראוי, יתפשטו לכל גבולות הארץ. נחלקו הפוסקים לגבי הגבול הדרומי שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש, והמחלוקת תלויה בזיהוי המקומות שנזכרו בפרשת מסעי מדרום ים המלח ועד נחל מצרים. יש אומרים שהגבול מתעגל מעט דרומה מים המלח, כולל את ירוחם ושדה בוקר ושוב מתעגל צפונה עד נחל מצרים (תבואות הארץ); יש אומרים שהוא נמשך יותר דרומה עד עין יהב בערבה ומצפה רמון בנגב ומשם נמשך עד נחל מצרים (אדמת קודש), ויש סוברים שהוא מדרים עד אילת ומשם נמשך לנחל מצרים (הרב טיקוצ'ינסקי על פי רס"ג).

עוד נחלקו מהו "נחל מצרים". לרוב הראשונים וכמה אחרונים נחל מצרים זהה ל"נהר מצרים", שהוא השלוחה המזרחית של הנילוס (תרגום יונתן וירושלמי, רש"י, רמב"ם, תוספות, הרוקח, רד"ק, רש"ס, גר"א), ולרבים מהאחרונים על פי מקצת הראשונים, נחל מצרים הוא ואדי אל-עריש (רס"ג, כפתור ופרח, רדב"ז).
ראוי לציין שלכל השיטות חבל עזה וחבל ימית נכללים גם בגבולות שנצטוו עולי מצרים לכבוש, והם היו בנחלת יהודה, שנאמר: "עזה בנותיה וחצריה עד נחל מצרים והים הגדול וגבול" (יהושע טו, מז).

משמעות הדיון עד היכן גבול עולי מצרים היא לשני עניינים: א. חובת יישוב הארץ שם, האם היא במקום גבוה בסדר העדיפויות כגבולות פרשת מסעי או נמוך כשאר גבולות הארץ המובטחת; ב. חובת המצוות התלויות בארץ כל עוד אין שם ריבונות ישראל. אומנם מקום שנמצא בריבונות ישראלית והוא בגבולות הארץ כולה, בכל אופן חייב במצוות התלויות בארץ כגבול עולי בבל.

גבול דרום של פרשת מסעי
גבול דרום של פרשת מסעי, המפות הוכנו על ידי נחמה רוזנשטיין

גבולות צפון – הֹר הָהָר

גבול צפון שבפרשת מסעי מתחיל במערב, מהים, במקום הסמוך להֹר הָהָר, שנאמר: "וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תְּתָאוּ לכם הֹר ההר" (במדבר לד, ז). השאלה היא היכן הר ההר, והאם הוא הגבול הצפוני של ארץ ישראל כולה או רק גבול צפון לעולי מצרים, שלאחר שיתחזקו יכבשו הלאה עד נהר פרת.

חמש שיטות ישנן בזיהוי הר ההר:

  • א) לתרגום יונתן ותרגום ירושלמי (במדבר לד, ז) הוא ברכס ההרים הנקרא טוורוס אומנוס, שהם הרי אמנוס בדרום טורקיה, צפונה מקו רוחב 36.
  • ב) ל'כפתור ופרח' (פרק יא) הוא הר הנקרא "אקרא", הנקרא כיום הר קל, בגבול שבין טורקיה לסוריה, בקו רוחב 36.
  • ג) לרמב"ם גבול צפון הוא בקו רוחב 35 (הלכות קידוש החודש יא, יז), ומתחיל בצד המערבי בהר הסמוך לעיר בניאס.
  • ד) לר"ש סירילאו (שביעית ו, א) ו'תבואות הארץ' (פרק א') הוא הר הנמצא מעט דרומה מטריפולי, שנקרא כיום הר בתרון.
  • ה) ל'אדמת קודש' (פרק א') הוא סמוך לביירות ממזרחה, בהר הנקרא כיום חמנה.

כפי הנראה, לפי הדעה הרביעית והחמישית מקום הר ההר הוא הגבול שאותו נצטוו עולי מצרים לכבוש ולחלק לשבטים; אולם קשה לומר שלדעתם הוא גבול הארץ כולה, כי אי אפשר למתוח גבול טבעי בין נהר פרת והר ההר לשיטתם. לכן מסתבר שלדעתם גבול הארץ כולה הוא כדעה הראשונה או השנייה.
מנגד, לדעה הראשונה, הר ההר הוא אכן גבול הארץ כולה, וניתן למתוח ממנו גבול טבעי של כ180 ק"מ עד לנהר פרת. אולם מה שהצטוו ישראל לכבוש בפרשת מסעי מסתבר שכולל את הרי הלבנון בלבד. הרי שאין מחלוקת גדולה בעניין גבול צפון, מפני שהדעות המצמצמות עוסקות בגבול פרשת מסעי, והדעה המרחיבה עוסקת בגבול הארץ כולה. והמסתבר לדעתי, שגבול פרשת מסעי הוא כדעה החמישית, וגבול הארץ כולה כדעה הראשונה. ונראה שהעובדה שישראל לא הצליחו לכבוש את כל שטח עבר הירדן המערבי עד סוף גבול צפון של פרשת מסעי היא מפני ששני שבטים וחצי נחלו בעבר הירדן המזרחי, ועל כן לא יכלו לנחול את הרי הלבנון.

גבול צפון
גבול צפון, המפות הוכנו על ידי נחמה רוזנשטיין