צביון נכון ליום השואה

במקום בחודש ניסן שאסור להתאבל בו, יש להעלות את זכר השואה בצומות שנקבעו לזכר החורבן • מהבחינה הדמוגרפית, העם היהודי עדיין לא התאושש מהמכה של השואה • ביום השואה יש לעסוק בערך הקמת המשפחה היהודית והרחבתה, תוך התמודדות עם השקפות סותרות ועם קשיים מעשיים • מדינות המערב תומכות בממשלה הלאומנית של אוקראינה, שמקפחת את זכויות דוברי הרוסית במדינה • גם בקוסובו לא הייתה הצדקה לתמיכת המערב במוסלמים על חשבון הסרבים • הצביעות של מי שפועלים מתוך אינטרסים אבל מדברים בשם המוסר

יום השואה

כידוע, יום השואה והגבורה נקבע בתאריך כ"ז בניסן שלא על דעת חכמים. שכן נקבע להלכה, שהואיל וחודש ניסן הוא החודש שבו נגאלנו ממצרים, אין עושים בו ימי צער ותענית, ואין אומרים בו תחנונים ונפילת אפיים (שו"ע או"ח תכט, ב). ובהלוויות שמתקיימות בחודש ניסן אין אומרים הספדים. ורבים נוהגים שלא הולכים לקברים בחודש ניסן, ומי שיש לו יארצייט בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. אמנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות של ספירת העומר, אבל אין מדובר בימי צער או אבל ממש.

ברור אם כן שלא היה נכון לקבוע יום זיכרון לשואה בחודש ניסן. וכל עוד לא נקבע לכך תאריך אחר, הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, משום שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשם בחורבן המקדש וגלות ישראל. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם. ועדיין לא הוכרע הדבר על ידי גדולי ישראל, האם ראוי להרחיב את עניינם של הצומות הקיימים כך שיבטאו באופן ברור יותר גם את ימי השואה, או שיש צורך לקבוע יום תענית נוסף ומיוחד לזכר השואה.

צביון נכון ליום השואה כיום במערכת החינוך

רק לפני כחמישים שנה החליט השלטון הסובייטי לצרף את חצי האי קרים לאוקראינה. למעלה מתשעים אחוזים מתושביו דוברים רוסית, והם הצביעו במשאל עם על רצונם להצטרף לרוסיה. למרות זאת המערב טוען בשם הצדק שעליהם להישאר כפופים לשלטון לאומני אוקראיני

בכל אופן, ראוי לכל המחנכים והמחנכות במוסדות החינוך להעניק צביון נכון ועמוק ליום כ"ז בניסן, שמתאים לאופיו הגאולי של חודש ניסן. נכון לקבוע אותו כיום שבו עוסקים בהרחבה בערכה העצום של מצוות פרו ורבו, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו).

זו מן הסתם הייתה גם משאלתם האחרונה של ששת המיליונים שעונו ונרצחו במיתות משונות ואכזריות: שכל יהודי שנשאר בחיים יעשה הכול כדי להינשא ולהעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת. לקיים את הפסוק "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

המספרים העצובים

לפני השואה מנה העם היהודי שמונה עשר מיליון נפש, מתוכם נרצחו בשואה שישה מיליון. כיום, כשבעים שנה לאחר השואה, אנו מונים כשלושה עשר מיליון בלבד. במשך השנים הללו העולם התפתח ושגשג, מספר בני האדם עלה פי שלושה, ואילו אנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו. מספרם של היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם – ולא מפני שרבים עולים לארץ, אלא מפני שהילודה היהודית נמוכה וההתבוללות גואה.

רק כאן בארץ ישראל אנחנו גדלים ומתרבים – בזכות העלייה וגם בזכות הילודה. אבל הגידול המספרי שלנו כאן מספיק בקושי לפצות על ההתמעטות הדמוגרפית בקהילות היהודיות בחוץ לארץ.

השאלה היא כיצד נעודד את היהודים ללדת יותר ילדים ולהזדהות יותר עם היהדות. מה עלינו לעשות כדי להגשים את הייעוד הגדול והנורא הזה, שהוא גם צוואתם של מיליוני הנרצחים?

ראשית כול: חינוך לערכי המשפחה היהודית

תוכניות רבות גובשו במשרד החינוך – על סובלנות, דמוקרטיה, זכויות הפרט ועוד נושאים, אבל ערכי המשפחה מונחים בקרן זווית. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית (שמשפיעה גם על המגזר הדתי) גורס שהחופש הוא הערך החשוב ביותר. משפחה, לעומת זאת – על אף כל המעלות שבה – היא דבר מחייב, מגביל וחונק. אמנם השאיפה הטבעית והמסורתית להקים משפחה עדיין חזקה, אבל היא עומדת בהתנגשות חזקה מול מערכת שלמה של שאיפות שהסביבה התרבותית החילונית משדרת.

מוסדות החינוך

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, גם הדתיים, לא עוסקים כפי הראוי במצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את ערכי המשפחה ברוכת הילדים, ולא מדריכים כיצד להתגבר על הקשיים שבדרך.

הסביבה התרבותית החילונית-פמיניסטית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. ואם כבר מדברים, אז בעיקר מצביעים על הבעיות: על הקושי למצוא בן זוג (כי הבנים…), על האלימות (כי הבנים…), על הקושי ללדת (כי הבנים…), על הקושי לחנך (כי הבנים…), על ההתנגשות שבין הקריירה למשפחה (כי הבנים…).

במקום להתמקד בבעיות, צריך לדבר בעיקר על הערך הגדול שבהקמת המשפחה, על הברכה הנפלאה שבאהבה ובהענקה. ומתוך כך לספר גם על הקשיים השונים, שנועדו לכוון אותנו בדרך ישרה, מאוזנת ומדויקת יותר. אז נראה שכל הקשיים אינם אלא הזדמנות ומנוף להעמקה והתקדמות.

מחקרים תומכים

מחקרים שונים מצביעים על כך שמצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר, והם סובלים פחות מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימודים בתיכונים.

ישנם גם מחקרים שמדווחים כי למעלה מחמישים אחוזים מהמתגרשים מתחרטים כעבור כמה שנים על גירושיהם. הם התגרשו מפני שהרצון לחופש ורווחה זמנית גבר, אבל לטווח ארוך מצאו כי הפסידו דברים יקרים יותר.

הבנים והבנות – אל מול החופש

השאיפה קצרת הטווח לחופש ונוחות מאפילה אצל רבים על האתגר שבבניית משפחה גדולה. הילדים בוכים בלילות, מנדנדים ומעצבנים, דורשים תשומת לב, מפריעים לפתח קריירה, מונעים את ההורים מלצאת לבילויים בערבים, חולים בדיוק כשמתכננים לצאת לחופש. מי שחושב שהדבר היקר ביותר הוא החופש – הילדים הם בשבילו צרה צרורה.

אולם צריך לחנך ולהסביר כי החופש והנוחות אינם תכלית החיים. החופש נצרך כדי לנוח ולצבור כוחות חדשים לקראת האתגרים האמיתיים, שבראשם – הקמת המשפחה. אבל החופש לבדו הוא ערך ריק מתוכן.

החירות היא כבר ערך הרבה יותר חשוב, אבל אין לטשטש את ההבדל בין חופש לחירות. החירות נותנת לאדם את היכולת להגשים את עצמו כפי מה שמתאים לו, בלי השפעה זרה וחיצונית. במחשבה מעמיקה, רוב האנשים יודעים שההגשמה הגדולה והעמוקה ביותר שלהם היא הילדים, גידולם וחינוכם.

צערם של המבוגרים

צריך לספר לצעירים שרוב המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה מצטערים ברגעים של כנות על שלא התאמצו להוליד עוד ילד אחד או שניים. כשהם מסוגלים להביט על חייהם במבט כולל, חכם ומקיף, הם יודעים שהתרשלו בייעוד הכי חשוב שלהם.

צדק ביחסים בינלאומיים

בתקופה האחרונה התעורר מתח בינלאומי סביב מדינת אוקראינה, שבמזרחה ובדרומה מתגורר מיעוט רוסי גדול של כעשרה מיליון אנשים, שהם יותר מעשרים אחוזים מאוכלוסיית המדינה. בלב חבלים אלו מצויות ערים גדולות וחשובות כמו חרקוב, מקום הולדתו של סבי ז"ל, דונצק ודנייפרופטרובסק, מקום הולדתה של סבתי ז"ל – שמשפחותיהם עלו ארצה לפני כמאה שנים.

במהומות דמים הודחה הממשלה האוקראינית שנבחרה כחוק, כיבדה את זכויותיו של המיעוט הרוסי הגדול, ונטתה במדיניות החוץ שלה לכיוון רוסיה. את מקומה תפשה ממשלה חילופית, שכדי לחזק את הלאומיות האוקראינית ביטלה את זכות השימוש בשפה הרוסית כשפה שנייה רשמית, כפי שהיה נהוג על ידי כעשרה מיליון אנשים שהרוסית היא שפתם.

והנה אנחנו שומעים שבשם הצדק, המוסר ושמירת החוק הבינלאומי, מדינות המערב בהנהגת ארה"ב תומכות בממשלת אוקראינה הנוכחית, תוך קיפוח זכויותיהם של כעשרה מיליון דוברי רוסית. ממשלה זו, שנתמכת על ידי המערב, גם הלבינה את מעשיו של הפושע הנאצי סטפן בנדרה, וחמישה שרים מחבריה הם חברי מפלגה ניאו-נאצית לאומנית ואנטישמית.

חוסר הצדק בולט במיוחד בנוגע לאוכלוסיית חצי האי קרים. רק לפני כחמישים שנה החליט השלטון הסובייטי לצרף חבל ארץ זה לאוקראינה. למעלה מתשעים אחוזים מתושביו דוברים רוסית, הם הצביעו במשאל עם על רצונם להצטרף לרוסיה, ואף על פי כן המערב טוען בשם הצדק שעליהם להישאר כפופים לשלטון לאומני אוקראיני.

אגב, ראוי לציין שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין משתדל להנהיג אמות מידה של הגינות ושוויון כלפי אחינו היהודים ברוסיה, הן כפרטים והן כקהילות.

המדיניות בקוסובו

זו לא הפעם הראשונה שמדינות המערב נוקטות עמדה לא מוסרית בעליל. כך נהגו גם במלחמה על חבל קוסובו, ארץ מולדתה של האומה הסרבית. בעקבות הגירה בלתי חוקית של מוסלמים אלבנים לקוסובו, הם נהפכו שם לרוב. לאחר פירוק יוגוסלביה, גירשו האלבנים באלימות וברצח את הסרבים מבתיהם. כך נוצר מצב שתשעים אחוזים מאוכלוסיית קוסובו היו מוסלמים. וכשבאו הסרבים להחזיר את המצב לקדמותו, מדינות המערב התערבו וקבעו שעתיד החבל יוכרע על ידי בחירות. כמובן שרוב המהגרים המוסלמים הצביעו בעד עצמאות מדינית וניתוק מסרביה.

מדוע מה שהיה נכון וטוב למהגרים מוסלמים שהשתלטו על ארץ לא להם אינו טוב לתושבי קרים ומזרח ודרום אוקריאנה, אשר חיים על אדמתם דורות רבים?

אינטרסים

אילו טענו נציגי המערב שיש לנו מאבק כוחות גלובלי עם רוסיה, וכל האמצעים כשרים למען השגת הניצחון – היה אפשר להבין את ההיגיון שבדבריהם, גם אם לא היינו מסכימים עם המוסריות שבעמדתם הנוכחית כלפי דוברי הרוסית באוקראינה. אבל כשבאים לקפח זכויות של עמים בשם עקרונות של צדק – זה דבר מכוער ובלתי נסבל.

דוגמה זו מצביעה גם על מידת המוסריות שבעמדתם כלפי השתלטנות הערבית במזרח התיכון. לפני כמה עשרות שנים החליטו לקרוא לערב רב של מהגרים "עם פלשתיני", כדי לפגוע בזכויות של עם ישראל על ארצו.

יתר על כן, במסגרת מאבקם בנו הערבים הפרו כל חוק והסכם, ונקטו בשיטות הרצח המתועבות ביותר כלפי אוכלוסייה אזרחית. למרות זאת מדינות המערב תובעות מאיתנו להעניק להם מדינה במולדתנו ההיסטורית, בנוסף לעבר הירדן המזרחי שכבר נגזל מאיתנו.

לצערנו הרב, הרוסים היו יותר גרועים ביחסם כלפינו, והם עדיין תומכים באויבינו. אבל כדאי ללמוד מהדוגמאות המצערות הללו מה ערכם של חוק וצדק ביחסים הבינלאומיים.

חומרות של אשכנזים בפסח

האם איסור קטניות בפסח חל גם על קינואה? • כל הסיבות שבגללן נהגו אשכנזים לאסור קטניות בפסח תקפות גם בזמננו • האם חובה על אשכנזים לאכול דווקא מצות קשות ולא רכות? • בני חו"ל שנמצאים בארץ, באילו תנאים יהיו פטורים מיום טוב שני של גלויות • אין לסמוך כלל על דעת מיעוט קטן של פוסקים הסוברים שכיסוי ראש לנשים בימינו אינו חובה • מי שנשענת על דעתו המקלה של הרב משאש בכיסוי ראש, ראוי שתכבד את דעתו המחמירה בתכנון המשפחה

קינואה לאשכנזים בפסח

שאלה: האם גם קינואה בכלל איסור קטניות בפסח למנהג אשכנזים?

תשובה: יש מחמירים, כי במראם הם דומים למיני קטניות. ויש מקילים מפני שמנהג האיסור לא חל עליהם, הואיל ורק בדור האחרון החלו לאוכלם. בנוסף לכך, גרגיריהם קטנים בהרבה ממיני דגן, כך שניתן להבחין ביניהם בקלות.

למעשה, המחמיר תבוא עליו ברכה, והמקל יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שיברור אותם היטב.

קטניות בזמן הזה

דעת שאר הפוסקים שחובה גמורה לאישה לכסות את הראש. ואף שהרב יוסף משאש זצ"ל היה מגדולי הפוסקים שבדורו, בעל דעה רחבה ומעמיקה – אין לסמוך על דעתו בזה אפילו בשעת הדחק. שהואיל ומדובר בעמדה של אלפי פוסקים מול כמה בודדים, אין דעת הבודדים נחשבת כלל מול הרבים

שאלה: האם גם בזמן הזה יש מקום להחמיר במנהג קטניות?

תשובה: השאלה לא מובנת. כל הטעמים שבגללם נהגו להחמיר שרירים וקיימים. אם כבר חלו שינויים, אזי הם לכיוון הצדקת מנהג האיסור. מפני שכיום חשש התערובת בין מיני דגן למיני קטניות גדול יותר, שכן באותם מקומות מאחסנים פעם דגן ופעם קטניות, ובאותם כלים מובילים פעם קטניות ופעם דגן, ואין מנקים כלים אלו בין מין אחד למשנהו. גם טחינת המינים השונים נעשית באותם המקומות.

ואף על פי כן, מכיוון שאין למנהג זה מקור בגמרא, אין לעודד את הספרדים שאוכלים קטניות להחמיר בכך.

אמנם בגדרי הקטניות ואיסורם היו שהחמירו בדורות האחרונים מעבר למה שטעמי המנהג מחייבים, אבל אין הלכה כמותם, וכפי שכתבתי בפניני הלכה פסח פרק ט'.

מצות רכות לאשכנזים

שאלה: האם מותר לאשכנזים לאכול מצות רכות?

תשובה: מעיקר הדין אין חובה הלכתית שהמצות יהיו קשות. אלא שנהגו האשכנזים לאכול מצות קשות, ושני טעמים לכך.

האחד, שהמצות הקשות נשמרות בטריותן זמן רב, וכך יכלו לפני פסח להכין מצות למשך כל הפסח. מבחינה הלכתית יש לכך מעלה, כי כאשר אופים את המצות לפני הפסח, גם אם נתערב בהן חמץ, כל זמן שהוא פחות מאחד חלקי שישים הוא בטל ומותר באכילה בפסח. אבל אם תערובת זו תארע בפסח, המצות אסורות, מפני שבפסח חמץ אוסר בכלשהו.

והשני, היכולת לדעת אם המצה החמיצה תלויה בחוטים הנמשכים במצה האפויה. במצות קשות הדבר ניכר היטב, ובמצות רכות צריך לכך יותר מומחיות.

ומכיוון שיש למנהג זה גם מעלות הלכתיות, אין לבטלו בחינם. אמנם בשעת הצורך, מכיוון שהדבר לא נקבע כמנהג מחייב, אפשר להקל.

שאלה בדין יום טוב שני לבני חו"ל שנמצאים בארץ

שאלה: בני חוץ לארץ שבאו לארץ לשנת לימודים, האם חייבים לעשות יום טוב שני של גלויות?

תשובה: יש אומרים שבן חוץ לארץ שעלה לביקור בארץ, בכל עת שהייתו בארץ דינו כבן ארץ ישראל (חכם צבי קסז; שועה"ר תצו, יא). אבל לדעת רוב הפוסקים, מכיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג). ומכיוון שהמנהג להחמיר, כך ההלכה.

אולם כאשר מתעורר ספק נוסף אפשר להקל, כגון שהמבקר בארץ מתכוון לשהות בארץ זמן רב, או שיש לו תוכנית לעלות לארץ, או שילדיו גרים בארץ. במצב כזה מצרפים את דעת הסוברים שכל מבקר בארץ די שיעשה יום אחד, ואת העובדה שבדורות האחרונים גברו הסיכויים שיהודים שמבקרים בארץ יחליטו לעלות אליה, ומורים לו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

וכן הדין לגבי מי שעלו לארץ לשנת לימודים (כעשרה חודשים), שדינם כבני הארץ. ואף שיש להם תוכנית ברורה לחזור להתגורר בחוץ לארץ עם הוריהם, שהייתם הארוכה בארץ הופכת אותם לבני הארץ בכל משך שהותם כאן. בנוסף לכך, תמיד יש סיכוי שיחליטו לעלות לארץ.

יתר על כן, נראה לעניות דעתי שמעתה ואילך, כל אימת שאותו תלמיד או תלמידה יבואו לביקור בארץ, בכל משך זמן הביקור ייחשבו כבני הארץ. מפני שאחר אותה שנה שבה שהו בארץ, הם נחשבים במידה מסוימת כבני הארץ, ולכן בעת שהם בארץ עליהם לנהוג יום אחד. ובעת שהם בחוץ לארץ, מכיוון ששם הוא ביתם הקבוע, חובה עליהם לנהוג יומיים (יעוין בפניני הלכה מועדים פרק ט').

חובת כיסוי ראש לאישה נשואה

שאלה: האם נכון שיש היתר לאישה נשואה שלא לכסות את ראשה?

תשובה: אישה נשואה חייבת לכסות את ראשה. מהתלמוד (כתובות עב, א) משמע שהמקור לכך מן התורה, שכן לגבי אישה סוטה נאמר: "ופרע את ראש האישה" (במדבר ה, יח), שהכהן צריך לפרוע את שיער ראשה כדי שתתבייש, ומכאן שעל פי התורה שיערה של אישה נשואה צריך להיות אסוף תמיד (מאירי, רשב"ץ וריא"ז). ואמרו חכמים שמן התורה מספיק שהשיער יהיה אסוף ברשת או בכיס קטן, אבל חכמים הוסיפו וקבעו שאין די באסיפת השער במטפחת רשת, אלא צריך לכסותו במטפחת שאינה שקופה. ויש אומרים שדין כיסוי הראש כולו מדברי חכמים (תרומת הדשן רמ"ב בדעת הרמב"ם).

וכך היא דעת כל הפוסקים. אמנם יש כמה פוסקים בודדים שסברו שיסוד כיסוי הראש תלוי במנהג, ואחר שראו במקומם שרוב הנשים הפסיקו ללכת עם כיסוי ראש, וכל הפצרות בעליהן לא הועילו – למרות שהביעו אותם פוסקים את צערם על כך, סברו שאין בכך איסור. כך היא דעת הרב יוסף משאש (מים חיים ב, קי) והרב משה מלכה (והשיב משה לד). אמנם הרב מלכה כתב שכל ההיתר הוא כאשר השיער אסוף, אבל כאשר השיער פזור האיסור הוא מן התורה, וכך משמע מדברי הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ג, תתפד).

חובה לציין שהם דיברו בתקופה שבה היה נראה להם שבעקבות השפעת המודה הצרפתית על נשות מרוקו, מנהג כיסוי הראש עומד להתבטל מהעולם, ואפילו נשים של שוחטים ורבנים כבר לא שומעות לבעליהן ומגלות את ראשן, ועל כן נדרשו למצוא היתר למנהגן. אולם ייתכן שאילו היו נמצאים עמנו, והיו רואים שרוב הנשים הדתיות הולכות בכיסוי ראש וגאות בכך, וביניהן רופאות ומדעניות בכירות, היו סוברים שהמנהג מחייב את כולן, ויש בקיומו קידוש השם וסייג בפני ההשפעה החילונית.

הלכה למעשה

בכל אופן, דעת שאר הפוסקים שחובה גמורה לכסות את הראש. ואף שהרב יוסף משאש זצ"ל היה מגדולי הפוסקים שבדורו, בעל דעה רחבה ומעמיקה – אין לסמוך על דעתו בזה אפילו בשעת הדחק. שהואיל ומדובר בעמדה של אלפי פוסקים מול כמה בודדים, אין דעת הבודדים נחשבת כלל מול הרבים.

דעת הרב יוסף משאש בתכנון המשפחה (אוצר המכתבים ג, תתקמא)

ראוי לציין כאן את עמדתו של הרב יוסף משאש בשאלת תכנון המשפחה, שלפי דעתו חובה להרבות בילדים בלא הגבלה, ורק כאשר רופא ירא שמיים סובר שיש סכנה בדבר – אפשר למנוע היריון (ועיין עוד באוצר המכתבים ג, תרלח):

"שאל כבודו: בני אדם שיש להם ארבעה ילדים ויותר, שכבר קיימו מצוות פרו ורבו בבנים ובנות, והמצב הכלכלי קשה מאוד בכל דבר, וחולשה רבה ירדה לעולם, וקשה מאוד לגדל ילדים רבים, וגם אחינו האשכנזים משחקים עלינו על ריבוי הלידה. ובכן כבודו שאל אם האנשים הללו מותר להם לעשות איזו תחבולה מתחבולות הזמן למנוע הלידה.

"תשובה: דע בני, שאף אם קיים האדם מצוות פרו ורבו, כל עוד הם בריאים וראויים להוליד חייבים מדברי סופרים להוליד, כמו שכתב הרמב"ם בפרק טו מהלכות אישות הלכה טז: אף על פי שקיים אדם מצות פרו ורבו, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחד בישראל כאילו בנה עולם מלא. וכן אמרו במסכת יבמות סב, ב.

"ולדעתי המעט (לשון ענווה) נראה שהיא מצווה דאורייתא, שהרי הכתוב אומר ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה (בראשית ט, ל), ומה רוצה לומר שרצו בארץ? אם לא שנאמר, אפילו קיימתם פרו ורבו אין לכם פטור מלהוליד, אלא שרצו עוד בארץ… בפירוש המלבי"ם ז"ל, שרצו בארץ, היא ההולדה היתירה, ורבו בה, שתגדלו בעצמה וכוח, עכ"ל.

"וראינו בעינינו כמה בני אדם שהבנים שהולידו אחר קיום פרו ורבו היו טובים מהראשונים בגשמיות וברוחניות. ובכן, אין לרמות נפשנו בטענות של הבל. שאם (הטענה) בשביל הפרנסה, (הרי) חובה עלינו להאמין שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל, וכאומרם תינוק בא וכיכרו בידו. (ואם הטענה) לעניין תשות כוח, לא נוכל להיפטר בזה, רק על ידי רופא מומחה דתי וחרד, אם יחליט שיש סכנה בדבר אם תתעבר. וזולת זה אין להוליד חדשות מדעתנו.

"ולעניין לעג השאננים אחינו האשכנזים על כל מרבה ילדים, אין לועגים רק הבריונים והבריונות שבהם הממונים ופועלים בקופות חולים ובטיפת חלב – לשונם תימק בפיהם! אבל (האשכנזים) הכשרים והכשרות, כל המרבה הרי זה משובח בעיניהם, ומברכים אותו ברוב ברכות. ובכנס הגדול של רבנים שהיה בירושלים ביום ג' י"ח לאדר א' (תשכ"ז), גינו מאוד מאוד לממעטים, ושיבחו ובירכו למרבים…".

תוספת על דבריו

צריך לציין שהרב משאש בעניין זה מן המחמירים, ויש מקילים לאחר שיש ארבעה או חמישה ילדים למנוע היריון, וכן מקובל להורות שרצוי למנוע היריון אחר כל לידה למשך תשעה חודשים עד שנה. ובעזרת ה' אבאר סוגיה זו בעתיד.

ומכל מקום, ראוי למי שנשענות על הרב משאש בעניין כיסוי הראש שיכבדו את דעתו בעניין מצוות פרו ורבו, ולכל הפחות יעודדו את ההולכים בה במידת האפשר.

גאולת מצרים והגאולה העתידה

אמרו חכמים: "כמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים… ויהיו מלוא כל העולם, שנאמר: כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו" (אליהו זוטא יד). במהרה בימינו.

הכשרת המטבח לפסח

ניקוי המטבח צריך להיות קפדני יותר מניקוי הבית, כך שלא יישאר בו אפילו פירור קטן של חמץ • פתרונות לאפייה בפסח, מאחר שאת תבניות התנור לא ניתן להכשיר • בהכשרת חצובות הגז חוששים לאיסור חמץ יותר ממה שחוששים לאיסור בשר בחלב • כל השנה אסור לאכול תבשיל שנפל מתחת לחצובות הגז • כיצד להכשיר את הכיור והשיש, והאם יש צורך לצפות את השיש בנייר כסף • הכשרת מיקרוגל ומדיח כלים • כיצד לנהוג בשולחנות שלנו, שעירוי רותחין מקלקל אותם

ניקוי הבית

הבדל גדול ומשמעותי ישנו בין ניקוי הבית לפסח ובין ניקוי המטבח. בניקוי הבית המטרה היא שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית. ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר חמץ אפילו כלשהו, שמא יתערב במאכלי הפסח. וכידוע חמץ בפסח אסור אפילו בכלשהו. וכאשר מדובר בכלים שמבשלים בהם, צריך שגם לא יישאר טעם חמץ בלוע בכלים, שמא בבישול או באפייה יצא טעם כלשהו של חמץ ויתערב במאכלי הפסח.

ויש שאינם עומדים על ההבדל היסודי הזה, ומדקדקים מאוד בניקוי הבית ואחר כך מתרשלים בניקוי המטבח.

הכשרת תנור אפייה

בניקוי הבית המטרה היא שלא יישאר פירור חמץ בגודל של כזית, ואילו בניקוי המטבח וכליו המטרה שלא יישאר חמץ אפילו כלשהו, שמא יתערב במאכלי הפסח, וכידוע חמץ בפסח אסור אפילו בכלשהו. ויש שאינם עומדים על ההבדל היסודי הזה, ומדקדקים מאוד בניקוי הבית ואחר כך מתרשלים בניקוי המטבח

מנקים את התנור היטב, ואם יש חשש שנפלו פירורי חמץ לתוך דלת התנור (בדגמים הישנים), ישטפוה עם הרבה סבון, כדי שהפירורים ששם ייפגמו ולא יהיו ראויים למאכל כלב. לאחר מכן יש להפעיל את התנור על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה.

את התבניות קשה להכשיר, מפני שהן בלעו באור (באש) בליעה קשה וצריכות ליבון חמור, וכיוון שבליבון חמור צורתם תתכער – אין להכשירן (יעוין בפניני הלכה פסח י, ז). ולכן צריך לקנות תבניות מיוחדות לפסח, ואת תבניות החמץ צריך לנקות ולשמור כשאר כלי החמץ.

אם לא ניתן להשיג תבניות מתאימות לפסח, אפשר להשתמש בתבניות חד-פעמיות. וכך יעשו: יניחו את הרשת של התנור בתוך התנור בעת שמכשירים אותו בהפעלתו למשך חצי שעה על החום הגבוה ביותר, וכך הרשת תעבור ליבון קל, שמועיל למקצת הפוסקים. אבל כדי שלא להיכנס לספק יניחו על הרשת נייר כסף, כדי שיחצוץ בין הרשת לתבנית החד-פעמית של פסח, שאם יגלוש דבר מאכל מהתבנית לא ייווצר חיבור בין התבנית של פסח לרשת (יעויין פניני הלכה פסח יא, ד).

הכשרת הגז

בכל השנה אנחנו רגילים להשתמש באותה חצובה לסירים בשריים וחלביים, מפני שגם אם גלש מעט מן התבשיל הבשרי או החלבי על החצובה, האש ששולטת שם תשרוף ותפגום את מה שנשפך.

אמנם לקראת פסח, משום חומרת איסור חמץ, נוהגים ללבן את החצובה בליבון קל (רמ"א תנא, ד, מ"ב לד). ואפשר במקום זאת לצפות בנייר כסף עבה את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי לחצוץ בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. ובדיעבד מי שלא ליבן את החצובה ובישל עליה בפסח – המאכלים כשרים (כה"ח תנא, פב).

את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה ואת ראשי הגז, צריך לנקות היטב מכל שאריות האוכל, אבל מכיוון שכל החלקים הללו אינם באים במגע עם הסירים – אין צריך ללבנם או לעוטפם בנייר כסף. ונוהגים להבעיר למשך כחצי שעה את כל הלהבות.

דין מאכל שנופל לתחתית הגז

ראוי לציין שבכל השנה יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על האמייל שמתחת לחצובה, מפני שגולשים לשם תבשילים בשריים וחלביים ועל ידי כך האמייל נטרף. ואם ידוע שניקו את האמייל היטב, ובמשך עשרים וארבע שעות לא גלש שם תבשיל בשרי וחלבי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו. אבל כשלא נתקיימו שני התנאים הללו – יש להחמיר שלא לאכול את מה שנגע באמייל, שמא בלע טעמי בשר וחלב. ואם נפלה שם חתיכה עבה, אפשר לחתוך את הצד שנגע באמייל ולאכול את השאר.

כיריים

כיריים חשמליות: מנקים את הכיריים היטב, ולאחר מכן מחממים אותן על החום הגבוה למשך כחצי שעה.

כיריים קרמיות, העשויות ממשטח הדומה לזכוכית שהוא עצמו מתחמם ועליו מניחים את הסירים, יש לנקותן היטב. לאחר מכן מחממים אותן על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה. ויש להמתין עשרים וארבע שעות בין בישול החמץ האחרון לתחילת בישולי הפסח (חימום זה נחשב ליבון קל, שמועיל בזה לדעת רוב ככל הפוסקים).

שיש וכיור

למעשה יש בזה שני מנהגים: המקילים מנקים אותם היטב ומערים עליהם מים רותחים. לפני העירוי יש לייבש את הכיור והשיש, כדי שהמים הרותחים ייגעו בהם ישירות, ולא יתקררו על ידי המים הקרים שעליהם. ולכן גם צריך לערות תחילה על הכיור, ואחר כך על השיש, ולהתחיל בשיש מהמקומות הסמוכים לכיור ומשם להמשיך לרחוקים. אפשר לשם כך להשתמש גם בקיטורית, שחום האדים היוצאים ממנה הוא כמאה מעלות (ודינו כעירוי של מים רותחים מכלי ראשון).

למנהג המחמירים, בנוסף לכך מצפים את השיש בשעוונית או בנייר כסף עבה, ובתוך הכיור מניחים כיור פלסטיק.

ואם השיש הוא רגיש, ולכן נזהרים שלא להניח עליו ישירות סירים רותחים – גם המחמירים יכולים להסתפק בעירוי מים רותחים בלא כיסוי שעוונית או נייר כסף (יעוין בפניני הלכה פסח יא, א ב).

פלטה של שבת

מנקים היטב, מחממים על החום הגבוה למשך שעתיים ומצפים בנייר כסף.

פלטת נחושת שמניחים על הגז אפשר להכשירה באחד משני אופנים: א) לנקותה וללבנה ליבון קל. ב) לנקותה, לחממה כמו בשבת למשך שעתיים ובנוסף לכך לצפותה בנייר כסף (פניני הלכה פסח יא, ה).

מיקרוגל

נוהגים להכשירו בארבעה שלבים.
א) מנקים אותו היטב משאריות אוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישת מאכלים או מזיעת המאכלים שיצאה עם האדים.
ב) ממתינים עשרים וארבע שעות כדי שהטעם הבלוע בו ייפגם.
ג) מכיוון שבליעת החמץ שבו נעשית על ידי האדים העולים מהמאכלים המתחממים במיקרוגל, לפיכך הכשרתו על ידי הנחת צלוחית מים וחימומה למשך זמן ארוך מעט מהמקובל.
ד) מכיוון שיש לחשוש שאולי גלש איזה מאכל חמץ על הצלחת המסתובבת, יש להניח בעת השימוש בפסח פלסטיק או קרטון עבה שיחצוץ בין הצלחת למאכלים שמחממים בפסח. ואם אפשר טוב להחליף צלחת לפסח (פניני הלכה פסח יא, ו).

מדיח כלים

מנקים היטב את המסננת, שפעמים רבות נתקעים בה שיירי מאכל. מפעילים את המדיח על החום הגבוה ביותר, וכבולעו כך פולטו.

לגבי המגשים, לכתחילה רצוי להגעילם במים רותחים או בעירוי של מים רותחים או להחליפם. כשקשה להגעילם או להחליפם, אפשר להגעילם בהדחה בתוך המדיח בתוכנית הארוכה והחמה ביותר.

בכל מקרה צריך להמתין עשרים וארבע שעות אחר ההדחה האחרונה של כלי החמץ.

ויש מחמירים ומחשיבים את המדיח ככלי ראשון, שכדי להכשירו צריך להכניס לתוכו ברזל מלובן כדי שירתיח את המים. ומכיוון שקשה מאוד לבצע זאת במדיח ביתי, אין דרך להכשירו לדעת המחמירים. והמקילים יש להם על מה לסמוך (פניני הלכה פסח יא, ז).

שולחן האוכל

השולחנות שלנו עלולים להתקלקל בעירוי של מים רותחים. לכן העיקר לנקותם היטב, ואחר כך להדביק עליהם ניילון או נייר לכל משך הפסח, כדי ליצור חציצה קבועה בין השולחן לכלים ולמאכלים של פסח. על הנייר או הניילון יפרשו את המפה. וטוב להקפיד שלא להניח סירים רותחים ישירות על השולחן, אלא על צלחת הפוכה וכדומה (פניני הלכה פסח יא, ח).

מקררים

מכיוון ששימושם בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בהם פירורי חמץ, ולכן הכשרתם בניקוי. את המקומות שקשה לנקות, כדוגמת החריצים שבצד הגומיות שבדופן המקרר שיש חשש שמא נתקעו שם פירורי חמץ, יש לנקות עם הרבה מי סבון או חומר אחר שיפגום את הפירורים מלהיות ראויים למאכל כלב. ואין חובה לפתוח את הגומיות כדי להוציא את הפירורים הטמונים שם.

ארונות מטבח

כשהיו מדפי הארונות עשויים מעץ טבעי, פעמים רבות שהיו בהם סדקים והיה קשה לנקותם באופן מוחלט מחמץ שנדבק בהם, ולכן הורו האחרונים לצפות את המדפים בנייר או במפה (מ"ב תנא, קטו). אבל במדפים חלקים כשלנו אין חשש שנשאר עליהם חמץ, ולכן לאחר ניקיון טוב אין חובה לפרוש עליהם נייר או מפה. ואף על פי כן רבים נוהגים לצפות את המדפים בניר (פניני הלכה פסח יא, ט).

בקבוק פלסטיק של תינוק

טוב להחליפו, ובשעת הצורך אפשר לנקותו ולהגעילו.

מיחם חשמלי

מיחם חשמלי ומיחם שבת (שמניחים על פלטה), צריך להגעילו שמא נפלו בו פירורי חמץ ונבלע טעמם, והגעלתו על ידי מילוי מים ככל האפשר, הרתחתם ושפיכתם כדרך שרגילים להוציא מהמיחם את המים. וטוב לנקותו תחילה מהאבן המצטברת בו.

כאשר נוהגים להניח על מכסה המיחם חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, יש להגעיל את הדוד והמכסה.

תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים, וכשקשה להגעילו אפשר להסתפק בעירוי מים רותחים לתוכו ועל פיו.

שיניים תותבות, פלטה וקוביות

יש לנקות היטב את השיניים התותבות או הפלטה (לצורך יישור שיניים) לפני שיגיע זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח (ויש מהדרים משום חומרת איסור חמץ להכשירן בכלי ראשון או שני).

דין הקוביות שמודבקות על השיניים למשך מספר חודשים כדין השיניים עצמן, וכשם שמנקים את השיניים היטב לקראת פסח, כך מנקים עם מברשת סביב הקוביות.

מכירת הבית אינה פוטרת מבדיקת חמץ

יש שנוסעים מביתם לכל הפסח ורוצים למכור או להשכיר את ביתם לגוי כדי להיפטר מבדיקת חמץ. אבל להלכה אינם נפטרים בזה מהבדיקה (פניני הלכה פסח ד, יא). ולכן עליהם לנקות את הבית ניקוי רגיל, כפי שמנקים בכל שבוע. ובלילה האחרון לשהותם שם עליהם לבודקו מחמץ, היינו לבדוק שלא נותר בו פירור בגדול של כזית חמץ ויותר. בדיקה שכזו, בבית רגיל לאחר ניקוי רגיל, אורכת בערך רבע שעה. בבית שיש בו ילדים, מכיוון שהם מחביאים לעתים חמץ במקומות שונים, הבדיקה תארך יותר זמן. ואם ניקו את כל המגרות והמדפים, גם בבית זה הבדיקה תארך כרבע שעה.

גם את המטבח וכליו עליהם לנקות ניקוי רגיל, כדי שלא יישאר שם ממשות חמץ, כדי שיוכלו להשתמש בהם אחר הפסח. אבל אין צורך להכשיר את המטבח מבליעת החמץ, הואיל ואין מתכוונים להשתמש בו בפסח.

קבלת מצוות – תנאי הכרחי לגיור

עמדתם של מי שדורשים לגייר בלא קבלת מצוות • ההבדל במדיניות הגיור בין ארצות ספרד לאשכנז נבע ממציאות שונה ולא ממחלוקת הלכתית • הפרוצדורה המקובלת כיום בבתי הדין הממלכתיים בוחנת את רצינות כוונותיו של המועמד לגיור • גם כששמירת המצוות בעתיד אינה ודאית אין להימנע מלגייר • מתכונת בתי הדין לגיור צריכה להיקבע בהסכמת רוב הרבנים ובאמצעות הרבנות הראשית • בית דין שאינו דורש קבלת מצוות גיוריו פסולים • אם נתחזק אנחנו בתורה ובמצוותיה, גם בעיית הגיור תבוא על פתרונה

שאלת הגיור

לאחרונה התעורר שוב הוויכוח הציבורי על אודות מדיניות הגיור. במדינת ישראל חיים כיום כרבע מיליון אנשים שהם מזרע ישראל, אבל בפועל הם גויים, הואיל ואמם אינה יהודייה. יש טוענים שמדובר בבעיה חמורה מבחינה דתית-לאומית, שכן אנשים אלה הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ומסתבר שיהודים חילונים יתחתנו עמהם בניגוד להלכה, וכך יולידו עוד דור של ישראלים שאינם יהודים. לדעתם, על הרבנים לגיירם ללא הקפדה על קבלת מצוות. לטענתם, כך הייתה עמדת רבני ספרד, שהיו מתונים ומקילים ומוכנים לגייר גם בלי קבלת מצוות, ואין סיבה במצבנו החמור לקבל את הקו המחמיר של רבני אשכנז.

לפני שנתייחס לסוגיית קבלת מצוות, יש לציין שמבחינה דמוגרפית הבעיה פחות חמורה מכפי שהיא נראית, מפני שדווקא נשים בגיל הפריון נוטות יותר להתגייר ולשמור על עיקרי המצוות.

מהי קבלת המצוות

אם תחליט מדינת ישראל לקיים בתי דין שיקבלו גרים בלי הוכחת כוונה רצינית לקבלת מצוות, יתעורר ספק על כל הגיורים שלהם. ואם בתי דין אלו יחליטו על מדיניות מכוונת של גיור בלא קבלת מצוות, כל גיוריהם יהיו פסולים, מפני שהם פועלים על פי עיקרון שמנוגד להלכה

כתב השולחן ערוך: "ומודיעים אותו (את המועמד לגיור) מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעים אותו מקצת עונשין של מצוות", אבל "אין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו" (יו"ד רסח, ב). והטעם, שמא גם אם כוונתו לשם שמיים יחשוש להתגייר (ש"ך רסח, ד).

קושי עצום עומד בפני הגר שרוצה לקיים את המצוות. ליהודי שהתרגל מילדותו לתפילות וברכות, לאיסורי שבת וכשרות, הדברים נראים קלים ופשוטים. גם יהודי מסורתי ואפילו חילוני יודע מתי פסח, ויודע שבפסח אוכלים מצות ונזהרים מחמץ ועורכים ליל סדר, שביום הכיפורים צמים, ובחנוכה מדליקים נרות, ובשבת אין עובדים. ואילו הגוי שבא להתגייר צריך ללמוד הכול בבת אחת, ואם נרצה ללמדו לפני הגיור את כל ההלכות כסדר – אפילו אם כוונתו טהורה, יירתע לאחוריו ולא יתגייר מרוב חומרות ודקדוקים. לכן נהגו לגיירו לאחר שלימדו אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ולאחר שקיבל על עצמו לשמור את כל המצוות.

בעבר ובהווה

כך נהגו בעבר, מפני שהגר היה מצטרף לקהילה דתית, ולכן היה ברור שאם הסכים עקרונית לקיים את המצוות – במשך הזמן ילמד לקיים את כולן, למרות שבעת הגיור הוא מכיר רק את חלקן. כך נהג הלל הזקן, שקיבל שלושה גרים על סמך קבלה בסיסית מאוד מתוך שהעריך שבהמשך יקיימו את כל המצוות, וכך היה (שבת לא, א). אולם כאשר הקהילות היהודיות נחלשו ורבים הפסיקו לשמור מצוות, כבר אי אפשר היה להניח שהגר שמצטרף לקהילה היהודית יקיים בהמשך את כל המצוות.

האם יש הבדל בין פסיקת האשכנזים לפסיקת הספרדים

זו הסיבה להבדל בין בתי הדין האשכנזיים והספרדיים בדורות האחרונים. בעוד הקהילות הספרדיות נותרו מסורתיות, הקהילות האשכנזיות שלא מצאו את הדרך להתמודד עם המודרנה והשפעותיה החלו להתפרק, והגיעו למצב שבו רוב משמעותי כבר לא שמר תורה ומצוות. לכן, במשך כל אותן שנים, הדיינים באשכנז ביררו יותר בפירוט ובדקדוק את רצונו של המתגייר לשמור מצוות, ואילו בקהילות הספרדים ביררו זאת פחות, מתוך הנחה שעצם ההצטרפות לקהילה היהודית שומרת המסורת מבטיחה שהמתגייר ישמור מצוות באופן בסיסי.

מנהג בתי הדין הממלכתיים כיום

לפיכך, כדי לבדוק את כוונתם של הבאים להתגייר, דורשים מהם כיום ללמוד את יסודות התורה והמצוות במשך כשנה באולפן גיור בשני מפגשים של כשלוש שעות בכל שבוע, תוך שהם חוזרים על תלמודם בביתם ונבחנים על כך. כדי שיכירו את אורח החיים היהודי, מצמידים להם משפחה דתית מאמצת שמארחת אותם בשבתות ובחגים. אם יש להם ילדים, עליהם לשלוח אותם לחינוך דתי. רק אחר כך הם יכולים לבוא לפני בית הדין. ואז, על פי עדויות מוריהם והמשפחות המאמצות, ועל פי התרשמות חברי בית הדין – בית הדין קובע את עמדתו. אם השתכנע שבכוונת המועמד לשמור מצוות – הוא מקבלו כגר. אם לא השתכנע – אינו מקבלו.

מנהג בתי דין חרדיים פרטיים

ישנו בית דין חרדי בבני ברק שבראשו עומד אחד מגדולי הפוסקים הליטאים, ואף הוא עוסק בגיור, והרבנות הראשית סומכת על החלטותיו. שאלתי אדם דתי רציני ואחראי מאוד שליווה גרים רבים בהתנדבות, חלקם התגיירו בבית דין רבני רגיל וחלקם בבית הדין החרדי, מה ההבדל בין גישת בתי הדין הממלכתיים לגישת בית הדין החרדי. לפי דבריו, בתי הדין הממלכתיים נוהגים באופן פורמלי, דורשים שתהליך הגיור יימשך כשנה, יכלול לימודים רבים, ידיעה רחבה בהלכות ומנהגים, כולל זכירת ברכות בעל פה. ואילו בית הדין החרדי מוותר על הכללים הפורמליים, תוך שהוא מנסה לעמוד על כוונתו של המתגייר לשמור מצוות.

התוצאות של בית הדין החרדי לעומת הממלכתי

שאלתי למי יש תוצאות טובות יותר. הוא השיב שלצערו, מקרב המתגיירים שהוא ליווה לבית הדין החרדי והתקבלו שם, רבים אינם שומרי מצוות. גם המצב אצל יוצאי בית הדין הממלכתי אינו מרנין, ואף על פי כן, אחוז גבוה יותר מבין המתגיירים שם שומרים מצוות.

מסקנתי היא שבית הדין החרדי אמנם נוהג כמקובל מדורי דורות, אולם במציאות שלנו, כאשר הגר מתקשה להיקלט בחברה החרדית, כללי הבדיקה חייבים להשתנות, ואסור לוותר על לימודים מלאים באולפן גיור עם כל הדרישות הפורמליות של בתי הדין הממלכתיים. בנוסף לערך הלימודי של מסגרת זו – ההשתתפות הקבועה בה במשך שנה, עם כל הדרישות הנלוות, מביעה כוונה רצינית.

המתגיירים בצבא לעומת המתגיירים באזרחות

צריך לציין שיש בעיה בגיורים שהתבצעו בצבא על פי מתווה ועדת נאמן, לעומת הגיורים שנעשים במסגרת האזרחית על פי הרבנות הראשית. במסגרת האזרחית הבאים להתגייר מקדישים שעות רבות ללימוד תורה באולפן ובבית על חשבון שעות העבודה או זמנם החופשי. לעומת זאת, החיילים המתגיירים מקבלים שחרור מאימונים, משמירות ומעבודה כדי ללמוד לקראת הגיור. זאת בנוסף לבעיה החמורה שבצוות ההוראה בגיורי צה"ל משולבים גם רפורמים, בניגוד לעמדת הרבנות.

החובה לגייר גם כשאין ודאות שישמרו מצוות

יש טוענים שבמצב הנוכחי, שבו אחוז ניכר מבין המתגיירים אינו מקיים מצוות, אי אפשר לגייר. או שמא צריך להניח מכשולים קשים מאוד בפני המתגיירים, כדי שאחוז שומרי המצוות מביניהם יהיה גבוה יותר.

אולם למעשה אסור לנהוג כך, מפני שפתיחת שערי הגיור היא עיקרון תורני מקודש לכל הדורות ולכל המקומות (יבמות מז, א; כריתות ט, א). ועל כן, אף שמדין תורה הגר צריך להקריב קרבן, ובלא קרבן אינו יכול להתגייר – לאחר שבית המקדש חרב למדו חכמים מהפסוקים שמוכרחים להמשיך לגייר את המעוניינים, ומקבלים את הגר גם בלי קרבן.

כך גם לגבי קבלת מצוות. מכיוון שאין בידינו יכולת לברר בוודאות אם הגר ישמור מצוות, כל זמן שבית הדין מעריך שמרב הסיכויים שישמור מצוות – יש לקבלו, למרות שבגלל התנאים החברתיים בימינו יש סיכוי סביר שלא יקיים. בפועל, כפי הנראה מרבית המתגיירים שומרים מצוות באופן בסיסי.

אין לקיים בית דין שרוב המתגיירים בו אינם מקיימים מצוות

אמנם אם מוצאים שהרכב בית דין מסוים נהג בתמימות יתרה, ורוב המתגיירים אצלו אינם שומרים שבת, חגים וכשרות אפילו במידה בסיסית כמו מי שנקראים כיום מסורתיים רציניים, צריך לפרק הרכב זה. אך גם במקרה כזה, גיורם של אלו שכבר התגיירו על ידי בית דין זה נשאר בתוקפו, הואיל ובעת הגיור הם קיבלו עול מצוות.

ואם תחליט מדינת ישראל לקיים בתי דין שיקבלו גרים בלי הוכחת כוונה רצינית לקבלת מצוות, יתעורר ספק על כל הגיורים שלהם. מצד אחד, אם גר שכזה יקדש אישה יהודייה ואחר כך ייפרד ממנה, לא יתירו לה להתחתן בלא גט. ומאידך, יהודים שומרי הלכה ומסורת לא יתחתנו איתו עד שיתברר שהוא אכן שומר מצוות (יעוין ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג, הלכות טו-יח).

ואם בתי דין אלו יחליטו על מדיניות מכוונת של גיור בלא קבלת מצוות, כל גיוריהם יהיו פסולים, מפני שהם פועלים על פי עיקרון שמנוגד להלכה. וכשם שפסלו באופן מוחלט את כל גיורי הרפורמים (אג"מ אה"ע ג, ג).

הצורך בהסכמה רחבה ככל האפשר

בית הדין מקבל את הגר מכוח תורת ישראל ועם ישראל, ולכן ההסכמה על קביעת בתי הדין לגיור צריכה להיות מכוח רוב הרבנים, כאשר הרבנות הראשית מארגנת את ההסכמה הזו. כך מלבד במקרים שבהם הרבנות נוהגת באפליה מובהקת, כגון בהעדפת בתי דין חרדיים על בתי דין של רבני עיר מוכרים, שבכך היא מאבדת את מעמדה כמוסד מקובל וראשי.

לכן טוב עושה תנועת הבית היהודי שמבקשת לקבוע חוק שמוסכם על רוב הרבנים ועל הרבנים הראשיים.

הבעיה החמורה באמת

הבעיה החמורה שלנו אינה מציאות של רבע מיליון צאצאי יהודים שאינם יהודים להלכה, אלא העובדה הכואבת עד תהום שרוב עם ישראל אינו שומר תורה ומצוות. זו הבעיה הלאומית החמורה שלנו. גם מבחינה הלכתית פרטית, איסורי נידה, למשל, אינם נופלים בחומרתם מיחסי אישות שבין יהודי למי שאינו יהודי. ואף מבחינה כללית, הסיכוי שזה יביא להתבוללות אינו חמור כנישואים עם נוכרי גמור בחו"ל.

הפתרון האמיתי אינו הגמשת כללי הגיור אלא תיקון פנימי שלנו, בלימוד התורה ביושר ועמקות, בקיום המצוות ברצינות, בהתמסרות לתיקון עולם על ידי גילוי דבר ה' והדרכותיו שבתורה. אז יתקיימו בנו כל הברכות שבתורה, וממילא כל ישראל ירצו לעסוק בתורה ולקיים את מצוותיה, וכל קרובי ישראל ישתוקקו להתגייר ולהצטרף לחיים האמיתיים והטובים הללו.

מי שמציע לקבל גרים בלי קבלת מצוות חושב כנראה שהמציאות הנוכחית, שבה רוב היהודים אינם שומרים תורה ומצוות, תמשיך להתקיים במשך דורות. אולם זוהי טעות. לטווח ארוך, אין לחילונים סיכוי לשרוד כיהודים. הלוואי שכולם יחזרו בתשובה. לצערנו, יש להניח שמי שלא יחזור לתורה ומצוות, יתבולל בעמים. מדיניות גיור מקילה לא תשנה זאת.

גיל הנישואין לדורנו

על פי קביעת חז"ל, גיל הנישואין הוא שמונה עשרה ולא יאוחר מעשרים • לימוד יסודות התורה, לימוד מקצוע ובניית בית לפני הנישואין • היתר הפוסקים לדחות את הנישואין עד גיל 24 בשעת הדחק או לצורך לימוד תורה • בימינו לימוד יסודות התורה והכשרה מקצועית לוקחים זמן רב יותר, ולכן ההדרכה הנכונה היא להינשא עד גיל 24 • התעקשות על נישואין לפני גיל 20 בימינו באה על חשבון ההכשרה המקצועית והשירות הצבאי • נזקי המנהג להינשא בגיל מבוגר לאחר ההתבססות המקצועית

גיל חיוב מצוות הנישואים לגברים

אף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. שתי סיבות עיקריות לכך:

א. לימוד תורה

לפני הנישואים צריך הנער ללמוד את יסודות התורה, כדי שיעצב את תפיסת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וזהו שאמרו חכמים: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה" (משנה אבות ה, כא). וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אישה, שאם יישא אישה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך: "ילמוד אדם תורה ואחר כך יישא אישה, שאם יישא אישה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים (עול הפרנסה) בצווארו" (יו"ד רמו, ב).

ב. פרנסה

באותן שנים שבהן למדו הצעירים את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה. וכן למדו חכמים (סוטה מד, א) מסדר הפסוקים: "אשר בנה בית… אשר נטע כרם… אשר ארש אישה…" (דברים כא, ה-ז): "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית וייטע כרם ואחר כך יישא אישה". וכן כתב הרמב"ם: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה" (הל' דעות ה, יא). לפיכך דחו חכמים את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו את הנישואין מעבר לגיל עשרים.

האיסור לדחות את הנישואין

יש טוענים שראוי לאדם לדחות את נישואיו עד לאחר סיום לימודיו המקצועיים ועד שיתחיל להתפרנס בכבוד, גם אם הדבר יארך שנים רבות. ודבריהם מנוגדים להלכה, שקבעה שיש גבול לדחיית הנישואין. וכן אנו מוצאים שצעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך מאוד במציאת זיווגם, ורבים מהם נותרו רווקים שנים ארוכות

אמרו חכמים: "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה; כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו" (קידושין כט, ב) – לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן כתב הרמב"ם: "האיש מצווה על פריה ורביה… וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אישה – הרי זה עובר ומבטל מצות עשה" (אישות טו, ב). וכן כתבו סמ"ג, רא"ש, רבנו ירוחם וטור ושולחן ערוך (אבן העזר א, ג).

וכן אמרו חכמים: "עת ללדת ועת למות" (קהלת רבה ג, ג) – משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שיישא אישה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אישה, הקב"ה אומר לו: עת ללדת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עת למות.

בנוסף לכך אמרו חכמים: "בן עשרים שנה ולא נשא אישה – כל ימיו בהרהורי עבירה", מפני שכל עוד זמן נישואיו קרוב, הוא יודע שתשוקתו שמורה לבת זוגו, אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן הראוי לנישואין, ותשוקתו אינה מוצאת את האפיק הראוי לה – הוא מתרגל בהרהורי עבירה, ושוב אינו יכול להינצל מהם כל ימי חייו.

כיצד היו שהקדימו את הנישואין

והיו שקיבלו עזרה מההורים, או שהיו מוכשרים במיוחד, ויכלו להתחתן בגיל צעיר יותר, והיה בכך שבח. וכפי שאמר רב חסדא על עצמו, שעדיפותו על חבריו אינה בזכות כישרונותיו או צדקותו אלא מפני שזכה להתחתן בגיל שש עשרה, ומתוך כך למד תורה בטהרה בלי שיצר הרע יתגרה בו. ואילו היה מתחתן בגיל ארבע עשרה, היה כל כך שמור מהיצר עד שהיה יכול להתגרות בשטן בלא פחד שמא יחטיאו (קידושין כט, ב).

בשעת הדחק הקלו לדחות עד גיל עשרים וארבע

כתבו גדולי הפוסקים, שאף שמדין הגמרא אסור לעכב את הנישואין מעבר לגיל עשרים – לצורך לימוד תורה, או בזמנים דחוקים של גזירות וקשיי פרנסה, מותר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע. שכן מובא בתלמוד (קידושין ל, א) שכאשר הבנים מתרשלים מלקיים את מצוות הנישואין, צריכים ההורים לעודדם ולדרבנם להתחתן. יש אומרים שעליהם לעשות זאת עד גיל עשרים ושתיים, ויש אומרים עד גיל עשרים וארבע. הסיבה לקביעת גיל זה, מפני שעד אז עוד אפשר להשפיע עליהם, ויש בהם עדיין גמישות ופתיחות והשתוקקות, כפי הנצרך לנישואין.

על סמך זה פסק רבי שלמה לוריא, לגבי מי שרוצה להמשיך לשקוד על התורה: "שיעור האחרון לכל המיקל שלא יישא, לא יותר מכ"ד שנים" (ים של שלמה קידושין א, נז). ואם כך לצורך לימוד תורה, קל וחומר לצורכי חול. וכן כתב החיד"א: "ומכל מקום יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע" (ברכ"י אה"ע א, ט).

הסיבות לדחיית הנישואין כיום

בדורות האחרונים החיים נעשו מורכבים יותר, ויש צורך ביותר זמן כדי להתכונן לקראתם. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצורכי החתונה ובניית הבית – שהיה חדר אחד בלבד.

אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית גם לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת כיום על הצעירים, לשרת בצבא ולהגן על העם והארץ, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמיים שאורכים שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרכוש אותם צריך לעבוד מספר שנים.

אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, סיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית – רוב הצעירים יצטרכו להתחתן לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שאנו חיים בה נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר – טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וגיל הנישואין המתאים לו נותר בין שמונה עשרה לעשרים. לפיכך, זמן הדחייה האפשרי הוא עד גיל עשרים וארבע ולא יותר.

המתעקשים להקדים את הנישואין

ויש המתעקשים לטעון שאיננו צריכים להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא יש להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים. אולם דבריהם מנוגדים להדרכת התורה לנהוג בדרך ארץ (סוטה מד, א; רמב"ם הל' דעות ה, יא). והם גוזרים בכך על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכישרון שחנן אותם ה'. והם גם נוטים בדרך כלל להתכחש למצוות התורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ.

הטוענים שמותר לדחות עד סיום כל ההכנות כבימי קדם

מנגד, יש טוענים שראוי לאדם לדחות את נישואיו עד לאחר סיום לימודיו המקצועיים ועד שיתחיל להתפרנס בכבוד, גם אם הדבר יארך שנים רבות, וכדרך שנוהגים כיום הצעירים במדינות המפותחות מבחינה כלכלית ומדעית. וגם דבריהם מנוגדים להלכה, שקבעה שיש גבול לדחיית הנישואין. וכן אנו מוצאים שצעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך מאוד במציאת זיווגם, ורבים מהם נותרו רווקים שנים ארוכות, מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים. וככל שהזמן עובר, ההתלהבות של הצעירים פוחתת וקשה להם יותר להחליט לכרות ברית עולם של נישואין. זו אחת הסיבות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות שבהן הצעירים דוחים את גיל הנישואין.

מצבנו כשעת הדחק שאפשר להתיר לדחות לכתחילה עד גיל עשרים וארבע

מצב חיינו המורכב הוא כדין שעת הדחק. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס בתורה ובעיצוב תפיסת עולמם, ויספיקו לעשות את צעדיהם הראשונים לקראת רכישת המקצוע. מנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים.

מעבר לכך, מצוות הנישואין ומצוות פרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם. וכפי שאמרו חכמים שכל השרוי בלא אישה אינו נקרא אדם (יבמות סג, א), והוא שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (יבמות סב, ב). ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו, עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב).

לפיכך, יש להורות לרבים שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלי לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכישרונו. ולעתים נדירות, לצורך לימוד מקצוע תובעני במיוחד כמו רפואה, כאשר אין אפשרות אחרת, אפשר להתיר את דחיית הנישואין למעבר לגיל עשרים וארבע, ובתנאי שלא יהיה יצרו גובר עליו (עיין בית שמואל א, ה, בדעת הרמב"ם).

בעז"ה בפעם הבאה נעסוק בגיל הנישואין לנשים.

לשתות בלי להשתטות

ההבדל במצוות שתיית יין בין פורים לשאר החגים • זמן סעודת פורים ומה צריך לאכול בה • מחלוקת הפוסקים האם צריך להשתכר ממש או שדי בשתייה יותר מהרגיל * הדעות השונות בעניין השכרות נובעות מההשפעה השונה של השתייה המרובה על אנשים שונים • הדרכות מעשיות לשתייה מאוזנת שמביאה לשמחה ולא להוללות וביזיון • חובת ההורים והמחנכים להשגיח על שתיית בני הנוער • גם נשים חייבות במצוות שתייה • זוג נשוי צריך לשלוח לפחות שני משלוחי מנות ולתת ארבע מתנות לאביונים

משתה ושמחה

גדולה מצוות השתייה והשמחה בפורים יותר מבשאר ימים טובים. שלגבי כל החגים נאמר: "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד), ומכיוון שבפועל רוב האנשים שמחים בשתיית יין – מצווה לשתות יין, אבל אין מצווה להרבות בשתייה (שו"ע או"ח תקכט, א-ג). ואילו לגבי פורים המצווה היא לעשותו יום משתה, היינו שזה עיקר עניינו של היום, לשתות ולשמוח, שנאמר: "ימי משתה ושמחה" (אסתר ט, כב). ועל כן אמרו חכמים "מיחייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להשתכר בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז, ב).

מצוות הסעודה ביום

מי שיודע בעצמו שמתוך השכרות הוא עלול להתפרע, להכות חברים, לעשות דברים מכוערים או לבזות את עצמו מאוד, צריך להימנע מלהגיע לשכרות, אלא יהיה שתוי ולא שיכור. ויש אומרים שהעצה בשבילו היא שישתה עד שישתכר וילך מיד לישון, וכשיישן לא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי

צריך כל אדם לעשות סעודה ומשתה בפורים, מפני שכך היא הדרך לשתות בשמחה – בתוך סעודה מכובדת שבה מרבים בשתייה. ובלא סעודה השתייה משמחת פחות, וגם עלולה לגרום לתופעות לוואי כמו כאבי ראש וחמרמורת. וצריכים לקיים את הסעודה ביום, והעושה את הסעודה בלילה – לא יצא ידי חובתו, שנאמר: "ימי משתה ושמחה" (אסתר ט, כב; מגילה ז, ב).

נהגו לקיים את הסעודה אחר הצהריים, מפני שבבוקר עסוקים במקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים, ולאחר מכן יכולים לקיים את הסעודה בהידור. וגם כאשר הסעודה נמשכת לאחר צאת הכוכבים, יש בה מצווה, ועדיין אומרים בברכת המזון "על הניסים", שהולכים אחר תחילת הסעודה.

האם יש מצווה להרבות בשמחה בכל משך הפורים?

אף שעיקר מצוות השמחה מתקיימת בסעודת הפורים – בכל משך הפורים, בלילה וביום, יש מצווה להרבות בשמחה. ובכל מה שיוסיף אדם שמחה הוא מהדר במצווה. וכן נוהגים ישראל להרבות בכל משך הפורים בשירה ובריקודים, בדיבוק חברים, בלימוד התורה המשמחת, בטעימת מאכלים טובים ובשתיית מעט משקאות משמחים.

מה צריך לאכול בסעודת פורים?

בנוסף ליין ושאר משקאות, צריך להכין לסעודה בשר בהמה, שכך מקובל אצל רוב האנשים שאכילת בשר משמחת. ומי שקשה לו לאכול בשר בהמה, ישתדל לאכול בשר עוף, שגם באכילתו יש שמחה. ואם גם עוף אין לו או שאינו משמח אותו, יכין לסעודה מאכלים טעימים אחרים וישמח בהם יחד עם שתיית היין.

וצריך לקבוע את הסעודה על הלחם, מפני שלדעת כמה מגדולי הפוסקים, בלא לחם אין הסעודה נחשבת לסעודה חשובה (פניני הלכה זמנים טז, ט, 10).

עד כמה צריך אדם לשתות בפורים

אמרו חכמים: חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ז, ב). אלא שנאמרו דעות רבות בהגדרת מצוות המשתה. ככלל, אפשר לסדר את הדעות המרובות שנאמרו במצוות משתה בפורים לשתי דעות עיקריות.

הסוברים שאדם צריך ממש להשתכר

יש אומרים שדברי חכמים כפשוטם, שאדם צריך להשתכר כל כך עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי (רי"ף, רא"ש). כלומר שיגיע למצב של שמחה פשוטה, שבה האדם משתחרר מהמעצורים שמלווים אותו תמיד. הוא צוחק יותר ובוכה יותר, אמנם מתקשה ללכת ישר, לא זוכר את כל הפרטים וההתחייבויות שנטל על עצמו, אבל לבו טוב עליו והוא מחבק את חבריו. אז יהיה אצלו "ארור המן" שווה ל"ברוך מרדכי", היינו שהכול טוב או לכל הפחות לטובה. במצב של שכרות אדם מתנהג באופן מיוחד, שאינו נחשב מכובד במשך שאר ימות השנה. וכך נהגו רבים מגדולי ישראל שהיו שותים הרבה בפורים.

אולם מי שיודע בעצמו שמתוך השכרות הוא עלול להתפרע, להכות חברים או לעשות דברים מכוערים או לבזות את עצמו מאוד, צריך להימנע מלהגיע לשכרות, אלא יהיה שתוי ולא שיכור, כפי הדעה שתובא בהמשך. ויש אומרים שהעצה בשבילו היא לקיים את המצווה כדברי הרמב"ם, היינו שישתה עד שישתכר וילך מיד לישון, וכשיישן לא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

הסוברים שאדם צריך להיות שתוי ולא שיכור

ויש אומרים שהמצווה היא לשתות יותר מהרגיל, עד שיהיה שתוי, כלומר ירגיש מעט סחרור ויהיה יותר משוחרר ושמח, אבל לא יגיע למדרגת שיכור שעלול להתנהג באופן שאינו מכובד. וזאת משום שלהלכה אין מקבלים את הדעה הסוברת שאדם צריך לשתות "עד דלא ידע" (רבי אפרים). או שמקבלים את הדעה שצריך לשתות "עד דלא ידע", אלא שהכוונה עד שלא יוכל לדקדק במילותיו, וכשיצטרך לחזור ולומר פעמים רבות "ארור המן וברוך מרדכי" יתבלבל לפעמים (תוספות ור"ן).

שורש המחלוקת כיצד לשתות

נראה ששורש המחלוקת נעוץ בתגובתם השונה של האנשים לשתיית היין. יש אנשים שהשתייה המרובה משמחת אותם מאוד, ויש שהיא מדכאת אותם. יש אנשים שהשתייה מעוררת אותם ויש שגורמת להם עייפות. יש שהשתייה המרובה גורמת להם להתפרע, ויש שעושה אותם נוחים וטובי לב. יש שהיא גורמת להם להתגולל בקיאם ולהתבזות לעיני כול, ויש שהיא מעוררת אותם לגלות את לבם הטוב. וכיוון שעיקר המצווה היא לשתות ולשמוח, צריך כל אדם לבחון את עצמו, האם הוא מאלה ששמחים יותר בשתייה מרובה או מאלה ששמחים יותר בשתייה מועטת, או שמא הוא מאלה ששותים וצריכים לילך אחר כך מיד לישון.

עצה טובה לשותים בפורים

לשמחתנו איננו רגילים לשתות לשוכרה, לפיכך צריך להכיר מעט את דרכי השתייה, שאם לא כן, יכול אדם לבוא לסעודת פורים ולמחרת יתעורר בביתו בלי לזכור כיצד חזר מהסעודה לביתו. אחר כך יספרו לו שרקד על ארבע, הקיא וצעק, ואז התחיל לטעון איזה דבר לא ברור, וכשלא נענו לקריאותיו הפך את השולחן, ועשרה אנשים מאוהביו נאלצו להשתלט עליו ולסוחבו לביתו.

ככלל, האלכוהול מגיע לשיא השפעתו רק אחרי כשלושים דקות משתייתו. אבל מי שאינו מכיר זאת, שותה בתחילה הסעודה כוס יין או משקה חריף אחר, וכשנוכח לאחר חמש דקות שהמשקה כמעט שלא השפיע, הוא סבור שעליו לשתות עוד כוס כדי לקיים את המצווה. והנה עוברות עוד חמש דקות, ועדיין הוא מרגיש רק מעט סחרור ולא יותר, ועל כן עולה בדעתו שהוא מוכרח לשתות עוד כוס מלאה. ואחר עוד עשר דקות הוא כבר מתחיל להרגיש שמח, הנה היין באמת מועיל, ואם כן כדאי להעלות את השמחה בעוד כוס. וכך בתוך פחות ממחצית השעה הוא שותה ארבע כוסות, ופתאום האלכוהול עולה לראשו. הוא עוד מנסה לשלוט בעצמו, לדבר לעניין, לא להפיל כלים, אבל מהר מאוד נופל שיכור כלוט, מתגולל בקיאו, וכדַי ביזיון וקצף.

על כן צריך אדם לדעת כיצד לשתות, ולהמתין בין שתייה לשתייה לפחות חצי שעה. וטוב גם לאכול יחד עם השתייה, וכך יוכל להאריך בשמחה כראוי במשך שעות רבות, תוך שילוב של אכילה ושתייה. באופן זה היין הטוב ייספג כראוי, ויוכלו השמחים להרבות בדיבוק חברים, ויגלו את מצפוני לבם הטוב, ויודו לה' על רוב חסדו וישועתו.

על הצעירים ההוללים

יש צעירים שרגילים לפרוק עול במשך כל השנה ולשתות לשוכרה, ויש טוענים שהם התחילו בכך בפורים. בכל אופן, כדי למנוע תופעות מכוערות שכאלה, צריך להקפיד שהצעירים יהיו יחד עם הוריהם, או יחד עם רבנים ומדריכים אחראים, ובלא זאת יש להקפיד שלא לתת להם משקאות אלכוהוליים.

ובכל אופן צריך להזכיר תמיד שעיקר האחריות היא על ההורים, שצריכים לפקח על ילדיהם המתבגרים בכל השנה וגם בפורים. ואם ילדיהם נמצאים בפורים בישיבה, עליהם לדבר עמם לפני הפורים כיצד נכון לשמוח, ולאחר הפורים לשאול איך היה כדי להפיק לקחים.

טעם השתייה בפורים

מתוך קדושת הפורים מתגלה הניצוץ הקדוש שבשמחה הפשוטה והמשוחררת, ועל ידי כך מתגלה סגולת ישראל, שיכולים לגלות קדושה גם בשמחה הגשמית. ישמח ה' במעשיו (עיין בפניני הלכה זמנים טז, יב).

נשים במצוות השתייה

גם נשים חייבות בכל מצוות הפורים. ואף שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, מכיוון שאף הן היו באותו הנס – אף הן מחויבות. ובכלל זה מצווה גם לנשים להרבות בשתיית יין המשמח, אלא שעליהן להיזהר יותר משכרות ואובדן שליטה, שהשכרות מגונה אצל הנשים יותר מאשר אצל הגברים, מפני שהיא מפירה את מצוות הצניעות שהנשים משתבחות בה.

צניעות במשלוח מנות

מפני הצניעות, יש להקפיד במשלוחי המנות שאישה תשלח לאישה ואיש ישלח לאיש. אבל במתנות לאביונים אין צריך להקפיד בזה, כי בנתינת צדקה אין כל כך קירוב דעת (רמ"א תרצה, ד).

זוג נשוי

אישה נשואה חייבת במצוות הפורים בפני עצמה. נמצא אם כן שזוג נשוי חייב לשלוח שני משלוחי מנות, אחד מהאיש ואחד מהאישה. ואף שבמשלוח מנות העיקר הוא קירוב הדעת שבין השולח למקבל, נראה שאין צורך לומר במפורש למקבלים שמשלוח זה הוא מהאיש וזה מהאישה, אלא מספיק שדעת השולחים תהיה שמשלוח זה הוא של האיש ומשלוח זה הוא של האישה. ואין כאן פגם בקירוב הדעת, שהואיל והם זוג נשוי, ברור שהמשלוח שייך לשניהם, וקירוב הדעת נעשה כלפי שניהם.

למתנות לאביונים זוג נשוי צריך לתת כשיעור ארבע מתנות – שתי מתנות מהאיש, ושתי מתנות מהאישה. ואין צורך שהאישה תיתן במו ידיה את המתנות, אלא יכול בעלה לתת את המתנות בעבורה.

הציבור החרדי ומצוות השירות בצבא

שתי המצוות המתקיימות בגיוס לצבא: מלחמת מצווה לעזרת ישראל מיד צר ומצוות יישוב הארץ • מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה תלמוד תורה • במצבנו הנוכחי רוב תלמידי הישיבות צריכים להתגייס, ורק מיעוט תלמידים מובחרים צריכים לקבל פטור • אין מקום לצאת בחירופים וגידופים נגד החוק החדש שפוטר משירות כ 20 אחוזים מתלמידי הישיבות • מי שאומר שאין מצווה לשרת בצבא אינו גדול בתורה • הציבור החרדי צריך להצטרף למאבק על קדושת המחנה הצה"לי כך שיתאים לקליטת חיילים חרדים

האם תלמידי ישיבה צריכים להתגייס לצבא

שאלה: האם תלמידי הישיבות צריכים להתגייס או שכל לומדי התורה פטורים מהצבא, ויהיה מספרם אשר יהיה?

תשובה: המצווה להתגייס לצבא מבוססת על שתי מצוות גדולות – הצלת ישראל ויישוב הארץ. ראוי לציין כי 17 מצוות בתורה קשורות לצבא, והביאן הרב זווין בספרו 'לאור ההלכה', שם בירר ביסודיות את מצוות הגיוס לצבא. וכן ליבנו סוגיה זו בהרחבה בעל ציץ אליעזר, הרב צבי יהודה הכהן קוק ב'לנתיבות ישראל', ועוד כמה מגדולי התורה.

הצלת נפשות

ראוי לנציגי הציבור החרדי להוקיר את חברי הכנסת והממשלה על החוק החדש שמעניק פטור מלא משירות צבאי לכ 20 אחוזים מכלל תלמידי הישיבות, במקום לבכות בכייה של חינם, לחרף ולגדף ולהפיץ שקרים כאילו בשום מקום בעולם לא חייבו בחורי ישיבות להתגייס לצבא

ידוע שמצווה על כל אדם מישראל להציל את אחיו מסכנה, שנאמר: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). ואמרו חכמים במשנה: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד, ה). וכן למדנו שכדי להציל ציבור מישראל מסכנים נפשות ומחללים שבת (שו"ע או"ח שכט, ו). על אחת כמה וכמה שגדולה החובה להשתתף בהצלת העם כולו, וזוהי מצוות מלחמה. וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, א): "ואיזוהי מלחמת מצווה? …עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". השוני במצוות המלחמה לעומת מצוות הצלת נפשות רגילה, שמצוות המלחמה מחייבת מסירות נפש ודוחה את חובת היחיד לשמור על נפשו (מרן הרב קוק במשפט כהן קמג; שו"ת ציץ אליעזר יג, ק).

יישוב הארץ

נאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה…" (במדבר לג, נג-נד), ואמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פרשה נג). ומצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס. וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות בעבורה (מנחת חינוך תכה ו-תרד, משפט כהן עמ' שכז).

ואין לומר שמצווה זו אינה נוהגת היום, שכן הלכה כדעת הרמב"ן ורוב הפוסקים שמצוות יישוב הארץ שרירה וקיימת בכל הזמנים. ואמנם יש סוברים שלדעת הרמב"ם, מאז חורבן הבית אין מצווה לכבוש את הארץ. אולם הכול מודים שלדעת הרמב"ם יש מצווה לגור בארץ, וממילא אם לאחר שעם ישראל גר בארץ באים אויבים לכבוש חלקים שבידינו, מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו להילחם כדי לשמור עליהם, שכן אסור להעביר נחלות שבארץ ישראל לידי גויים (כמבואר בשו"ת דבר יהושע ח"ב או"ח מח, מאת הרב יהושע אהרנברג, פוסק ודיין מחסידי בעלזא). זאת בנוסף לכך שמצד הגנה וביטחון אסור להפקיר בידם שטחים (שו"ע או"ח שכט, ו).

התנגשות בין תלמוד תורה למצוות הצבא

למרות שמצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, הכלל היסודי הוא שכל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, דוחה תלמוד תורה (מו"ק ט, א). וכן הדין לגבי הגיוס לצבא. כאשר אין מספיק חיילים לשמירה על ביטחון ישראל, מבטלים תורה כדי לשרת בצבא. ומה שמבואר בתורה ובדברי חכמים (סוטה מד, ב) שהבונה בית ולא חנכו וכיוצא בזה פטורים מהגיוס, הכוונה למלחמת רשות. אבל כאשר מדובר במלחמת מצווה, כמו המלחמה להצלת ישראל מיד אויב – "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ז, ד).

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך היו יוצאים למלחמה ולא סמכו על הנס ולא חששו לביטול תורה. ומה שנאמר (בבא בתרא ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, אין הכוונה בדבר שיש בו ספק נפשות, אלא הם פטורים משמירה שנועדה בעיקר למניעת גניבות. אבל כאשר צריכים להגן על חייהם של ישראל, הרי יש מצווה להציל, ובפיקוח נפש – מצווה בגדולים תחילה (משנה ברורה שכח, לד).

חשיבות לימוד התורה של תלמידי הישיבות

עם זאת צריך לדעת שהמצווה החשובה ביותר היא תלמוד תורה, ואין מצווה ששומרת ומקיימת את עם ישראל יותר מלימוד התורה. ולכן יחד עם המצווה לשרת בצבא יש הכרח לשלב בסדר החיים של כל יהודי שנים שבהן הוא מתמסר כפי יכולתו ללימוד התורה. וזהו שאמרו חכמים "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות" (מגילה טז, ב), מפני שהצלת נפשות נוגעת להצלה עכשווית של הגוף, ואילו תלמוד תורה מחייה את הנפש והגוף של האומה הישראלית לטווח ארוך.

כאשר יש הכרח מתגייסים, וכשאין הכרח – דוחים

למעשה, כאשר יש הכרח להתגייס לצבא כדי להגן על העם והארץ, מצוות תלמוד תורה אינה דוחה את הגיוס, כפי שתלמוד תורה אינו דוחה את קיום מצוות החתונה והצדקה ושאר המצוות שאינן יכולות להתקיים על ידי אחרים. וכן הורה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בעת מלחמת השחרור, שבחורי הישיבות צריכים להתגייס לצבא, מפני שהמצב אז חייב את גיוסם של כל הבחורים.

אולם כאשר אין הכרח לגייס את כל הבחורים, אזי חובתו של עם ישראל לפטור את הראויים להתעלות בתורה למען כלל ישראל כדי שיצמחו להיות רבנים ומחנכים, ובתנאי שיעשו זאת תוך כבוד ואחווה לחיילים העומדים על משמר עמנו וארצנו. מפני שרק לימוד מתוך עמדה זו יוכל לתרום את מלוא תרומתו לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל.

על פי מה שלמדנו מרבותינו, במצבה של מדינת ישראל שמוקפת אויבים, על פי הדרכת התורה צריכים רוב בחורי הישיבות לשרת בצבא שירות משמעותי, כעין שירותם של בני ישיבות ההסדר או 'הסדר מרכז', כדי שיוכלו להשתלב במערך המילואים שעליו מבוסס עיקר כוחו של צה"ל בעת מלחמה. אמנם אלה המעטים הראויים להיות תלמידי חכמים חשובים, שהיציאה לצבא עלולה לפגוע בתלמודם, נכון שימשיכו ללמוד בישיבה שנים רבות בלא הגבלה, לתועלת כלל ישראל. וכעין שאמרו חז"ל כי אלף נכנסים למקרא, ומתוכם מאה נכנסים למשנה (פשט ההלכה), ומתוכם עשרה נכנסים לתלמוד (ללימוד עיון), ומתוכם אחד להוראה (ויק"ר ב, א).

החוק החדש

החוק המדובר כיום מרחיב יותר את האפשרות ללמוד בישיבות על חשבון השירות הצבאי והקופה הציבורית. וזאת מתוך הכרה בחשיבות לימוד התורה ובצורך הלאומי לתת משקל יתר ללימוד התורה בישיבות אחרי המשבר הרוחני והגשמי שעם ישראל עבר בדורות האחרונים. על פי זה החוק מעניק פטור מלא משירות צבאי לכ 20 אחוזים מכלל תלמידי הישיבות. היה ראוי לנציגי הציבור החרדי להוקיר את חברי הכנסת והממשלה על כך, במקום לבכות בכייה של חינם, לחרף ולגדף ולהפיץ שקרים כאילו בשום מקום בעולם לא חייבו בחורי ישיבות להתגייס לצבא (האם לא שמעו על הקנטוניסטים, על הגיוס למלחמת רוסיה-יפן ולמלחמת העולם הראשונה וכו'?).

מי שאינו אומר שיש מצווה לשרת בצבא אינו גדול בתורה

שאלה: האם נכון שאמרת שלא ייתכן שגדול בתורה יאמר שאין מצווה לשרת בצה"ל?

תשובה: אכן, מי שיאמר שאין מצווה לשרת בצה"ל אינו יכול להיחשב גדול בתורה. ייתכן שיהיה ויכוח בין גדולי התורה לגבי מספר בחורי הישיבה שצריכים לגייס. ייתכן גם שגדולי תורה יסברו שבמצב הנוכחי, שלא מדובר בו בפיקוח נפש מיידי, עדיף לעם ישראל שבחורי הישיבה כולם יישארו בישיבות, ובכללם גם כאלה שאינם לומדים בשקידה, מפני שהם עלולים להתקלקל בצבא. ואף שלדעתנו סברתם מוטעית, הוויכוח נשאר במסגרת פרטי המצווה וחיוביה. אבל לא ייתכן שגדול בתורה יטען שאין בשירות הצבאי מצווה, כשם שלא ייתכן שיטען שמי שמציל חיי אדם או מיישב את ארץ ישראל אינו מקיים מצווה. ואם יטען – מוכח שאינו גדול בתורה. לפי הידוע לי, הרבנים הנחשבים לגדולי תורה בציבור החרדי, כגון הרב אלישיב זצ"ל, הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל והרב עובדיה יוסף זצ"ל, הסכימו שיש מצווה לשרת בצבא, ורק התנגדו להטלת החובה בעת הזאת על תלמידי הישיבות. לעומתם אנשי סאטמר שטוענים שאין כלל מצווה לשרת בצבא, אינם יכולים להיחשב גדולים בתורה.

הטענה הקשה נגד הציבור החרדי

וזו הטענה הקשה נגד הציבור החרדי, מדוע אינם אומרים במפורש שהמשרתים בצבא מקיימים מצווה? מדוע אינם מתפללים לשלום החיילים? אפשר להתווכח על הצורך בשירותם של בחורי הישיבות ולטעון שהמצווה יכולה להתקיים על ידי אחרים, אבל איך התירו לעצמם בלהט הוויכוח למחוק מצווה מהתורה?

הטענה מופנית בראש ובראשונה לכל המשגיחים והדוברים למיניהם, אולם גם גדולי הרבנים החרדים נושאים באחריות. בגלל סיבות שונות רובם נמנעים מלדבר על המצווה הגדולה הזאת, ובכך נותנים מקום לטעות החמורה של רבים מתלמידיהם, שמעזים לטעון בחוצפה שאין בשירות הצבאי מצווה.

ההתגייסות לשמירת קדושת המחנה

אם נציגי הציבור החרדי היו משקיעים ולו עשירית מהמאמץ שהשקיעו במאבק נגד הגיוס, במאבק על הכשרתו של הצבא לקליטתם של בני הציבור החרדי, היו מועילים פי כמה וכמה. שכן אז החשש שהבחורים יתקלקלו מבחינה רוחנית בצבא היה מתפוגג, וכל אותם בחורים שאינם לומדים בשקידה היו יכולים להתגייס לצבא ללא חשש, ואז רוב הטענות נגד הציבור החרדי היו נעלמות. בתוך כך גם היו מועילים לכל אותם בחורים חרדים מתוסכלים שלא מוצאים את מקומם, ואף מחזקים בכך את צה"ל מבחינה ביטחונית ורוחנית. ועל ידי כך היו משפיעים לטובה על מצב הצניעות של כל החיילים, ומתוך כך על כל המדינה. כפי שכבר היום החיילים הדתיים, בני הישיבות, משפיעים בדוגמתם הטובה על כלל הצבא, עד שבתהליך הדרגתי צה"ל נעשה הרבה יותר נוח לדתיים. וככל שיתרבו החיילים הרציניים בשמירת המצוות, כך נזכה שיהיה מחננו קדוש יותר, ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

להסביר בעיקר לעצמנו

צה"ל והמדינה ירוויחו אם כל החיילים יבחרו במסלול ההסדר • החופשות של תלמידי הישיבות קצרות משל סטודנטים באוניברסיטה • הסברת ערך ההסדר לעצמנו חשובה יותר מהסברתו לציבור החילוני • האם מסלול ההסדר בסכנה אם לא נסכים לשירות של שנתיים? • הרצון המופרז של נציגי הציבור הדתי לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים • גורמים בשמאל ובתקשורת תוקפים את תלמידי ההסדר בגלל שהם מזוהים עם יישוב ארץ ישראל • מי שמבקשים להמיט חורבן על הארץ רוצים להחריב גם את ערכי המשפחה היהודית

ישיבות ההסדר

תגובות אחדות הגיעו בעקבות הטור שפרסמתי על ישיבות ההסדר, והואיל והנושא עומד על סדר היום הציבורי, נדמה שעוד כדאי לעסוק בו.

טענת השוויון

ציטוט: צריך לתאר את התרומה הגדולה של הציבור הדתי לכלל הציבור בארץ בכל התחומים, ובכלל זה הצבא, ולהסביר בנחת שכל זה נובע מלימוד התורה בישיבות. יש שהיו מבינים יותר ויש שהיו מבינים פחות. ובכל אופן היה צריך להבהיר בנחישות שהואיל ויש לנו אחריות לאומית, איננו מתכוונים לשנות את מסלול ההסדר, אלא נשתדל בכל יכולתנו להרחיבו ככל האפשר

שאלה: האם אתה באמת מאמין שאין אפליה במסלול ההסדר, מפני שכל בחור שרוצה יכול להצטרף אליו? והרי אם כולם ישרתו במסלול ההסדר יחסרו לצה"ל חיילים?

תשובה: אני מאמין שאם כולם ישרתו במסלול ההסדר, איכות החיילים בצה"ל תעלה מאוד, והתועלת שיפיקו משירותם הקצר תעלה על הקיים כיום. וזאת בזכות המטען הערכי שיקבלו בישיבות, שבזכותו גם יהיה קל לצבא לגייס מתוכם את החיילים הנצרכים לשירות קבע.

ועוד הרבה מעבר לכך, כשנזכה לכך שכולם ילמדו בישיבות ההסדר, מדינת ישראל תשגשג בכל התחומים, שכן בוגרי הישיבות חדורי הערכים יקדמו את החינוך, האקדמיה, התעשייה, הכלכלה, ההתיישבות והעלייה, ובנוסף לכך, יקימו משפחות יפות. יהי רצון שכבר בשנים הקרובות נזכה שבתי המדרש של ישיבות ההסדר יתמלאו עד אפס מקום.

מדוע החופשות של בחורי הישיבות ארוכות

שאלה: אם אכן תלמידי ישיבות ההסדר מועילים לכלל ישראל כדבריך, ועוד משרתים חמש שנים במקום שלוש, מדוע בעוד החיילים הקרביים מקבלים חופשות של כשבועיים בשנה, בחורי הישיבות יוצאים שלוש פעמים בשנה ל"בין הזמנים" למשך שלושה שבועות בכל פעם?

תשובה: לכל תחום יש אופי משלו. הלימוד מייגע את הנפש יותר מפעילות מעשית, ורוב רובם של האנשים אינם מסוגלים ללמוד ברציפות שנה שלמה. עובדה היא שבכל האוניברסיטאות החופשות הרבה יותר ארוכות – כארבעה עד חמישה חודשים בשנה. אפילו השקדנים באקדמיה לוקחים חופשות ארוכות יותר מהחופשות של בני הישיבות (אגב, חג הפסח וסוכות אינם זמני חופש, אלא זמנים מקודשים שצריך להקדיש בהם מחצית מהזמן ללימוד תורה).

להערכתי, מספר שעות הלימודים השנתי של תלמידי ישיבות ההסדר מקביל למספר שעות הלימוד של אותם עשרים אחוז סטודנטים שקדנים שלומדים במקצועות המאתגרים באוניברסיטאות (יש ביכולתי להעריך זאת, הואיל ומזה חמש עשרה שנים שיש לישיבתנו תוכנית המשך, 'שילובים', שמשלבת לימודים באקדמיה עם לימודים בישיבה).

לשכנע את הציבור הדתי

שאלה: כבוד הרב, כתבת דברים יפים על ערך הישיבות הציוניות בכלל וישיבות ההסדר בפרט, אבל הבעיה שהם נכתבו בעיתון 'בשבע', לציבור הדתי שממילא משוכנע בזה, וצריך לשכנע את הציבור החילוני שתוקף את בני ישיבות ההסדר.

תשובה: למרות שחשוב להסביר תורה וערכים לבני הציבור החילוני, יותר חשוב להסביר זאת לציבור הדתי. שכן מדובר בנושא שמורכב מכמה ערכים שצריך למצוא את הדרך המיטבית לשלב ביניהם, לתפארת התורה, העם והארץ. השילוב צריך גם להיות מותאם לכל אדם: רבים מתאימים למסלול ההסדר, יש שמתאימים למכינות ואחר כך לשירות רגיל בצבא, ויש שמתאימים לישיבה גבוהה ואחר כך שירות מקוצר יותר.

וכולם מועילים לכלל הציבור. הלומדים בישיבות הגבוהות מסייעים בביצור המשקל של התורה גם אצל החיילים שמשרתים בסדיר ובקבע, והמשרתים בצבא מועילים לבני הישיבות לחבר את תלמודם למעשה ולביטחון העם. והציר המרכזי המשלב יפה את שני הערכים מתקיים על ידי בני ישיבות ההסדר. וביחד כולם מועילים לכלל ישראל, לחרדים ולחילונים כאחד.

ככל שבני הישיבות והמכינות הציוניות יתחזקו יותר בהבנת תפקידם הגדול ובהגשמתו באופן המיטבי, כך תגבר השפעתם הברוכה על כלל ישראל, ויחזרו החרדים והחילונים בתשובה, כל אחד במה שנצרך לו.

אמשיך ואגלה לך, שבעצם אני כותב לעצמי. וכאשר אני מצליח לבטא את הדברים בכנות, אני מתמלא סיפוק. ואז אני יודע שיש סיכוי שגם אחרים ייהנו ממה שכתבתי ויפיקו ממנו תועלת. וכבר אמרו בעלי המוסר שהעיקר הוא שהאדם יתקן את עצמו, שאם יצליח בכך, לרבים יועיל בדבריו.

האם נשקפת סכנה לישיבות ההסדר

שאלה: בימים האחרונים נחשף הציבור החילוני להתקפות קשות ויומיומיות על ישיבות ההסדר, עד כדי תביעה שתלמידיהן ישרתו שירות מלא של שלוש שנים. האם לא צריכים להתפשר ולהאריך את השירות לשנתיים ולהציל בכך את ישיבות ההסדר?

תשובה: בטווח הנראה לעין לא נשקפת סכנה למסלול ישיבות ההסדר. החוק לקראת סיכום, והקואליציה תעביר אותו. יתר על כן, כל עוד הציבור החרדי זכאי לפטור גדול יותר לתלמידי ישיבות, הן במספר הבחורים שמקבלים פטור מלא משירות צבאי והן במספר הבחורים שמקבלים תנאים לשירות דחוי ומקוצר, אי אפשר להפלות את הציבור הציוני ולמנוע ממנו את האפשרות ללמוד בישיבות לפי תנאים שהם הרבה יותר טובים ומועילים לצה"ל. אמנם לטווח הארוך יש מקום לדאגה, או במילים אחרות – להטמעת הערך הכלל-ישראלי של השילוב המיוחד שבישיבות ההסדר לפי מתכונתן הנוכחית.

איך משכנעים

שאלה: האם אפשר להמשיך לקיים את מסלול ישיבות ההסדר כאשר ההתקפות עליו נמשכות בכלי התקשורת החילוניים? האם לא מוטלת עלינו החובה לשכנע עכשיו את הציבור החילוני בערכו של המסלול, שאם לא כן, המשך קיומו יעמוד בסכנה?

תשובה: הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היכולת להסביר רעיון יסודי תלויה בהזדהות עם הערך שבו, ובביטחון העצמי בצדקתו ובתועלתו למען הכלל.

אגב, בעיה זו גרמה לרבים מהמנהיגים של המחנה הלאומי לקבל את העמדה ההזויה, המסוכנת והמרושעת של "שתי מדינות לשני עמים". בילדותם הם שרו על שתי גדות הירדן והאמינו שכל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. הם קיוו להגיע לשלטון, להסביר לכולם את האמת הצרופה ולהגשים את החזון. הם רק צריכים להתמנות לשרים בכירים, ומיד ייצאו לחוץ לארץ, יפגשו את נציגי האומות הגדולות פנים אל פנים, ידברו עמהם בכנות וישכנעו אותם. בלב נרגש הם יצאו למסעות הסברה בין האומות על צדקת דרכנו, והנה הפתעה! התברר שלנציגי האומות היו אינטרסים משלהם, והנאומים הגדולים לא משפיעים עליהם. אתם כמובן מבינים, לא נותרה בידם שום ברירה, הם היו מוכרחים להיכנע. תשאלו את אהוד אולמרט וציפי לבני.

הטעות בהסברה

טעותם של מרבית הדוברים בנושא תלמידי ישיבות ההסדר הייתה שהם ניסו לתאר את שירותם הקרבי האיכותי כדי לקבל אהדה והסכמה לשירותם הקצר. אבל קשה להסביר לאדם חילוני שעדיף שחיילי ההסדר ישרתו פחות בגלל איכותם הצבאית. אם הם כל כך טובים, מדוע שלא יתרמו יותר?

צריך להכיר בעובדה שאנשים חילוניים אינם מעריכים את הלימוד בישיבה כפי שהיינו רוצים. לו היו מעריכים, היו חוזרים בתשובה. הניסיון לשכנע אותם בזה נידון מראש לכישלון. היה צריך להסביר את עמדתנו בלא ניסיון לשכנע, לתאר את התמונה בכללותה, את התרומה הגדולה של הציבור הדתי לכלל הציבור בארץ בכל התחומים, ובכלל זה הצבא, ולהסביר בנחת שכל זה נובע מלימוד התורה בישיבות. יש שהיו מבינים יותר ויש שהיו מבינים פחות.

ובכל אופן היה צריך להבהיר בנחישות, שהואיל ויש לנו אחריות לאומית, איננו מתכוונים לשנות את מסלול ההסדר, שהוא אחד המסלולים המועילים ביותר לעם ישראל, אלא נשתדל בכל יכולתנו להרחיבו ככל האפשר.

אסור גם היה להסכים להוספת חודש לשירות, מפני שבתוך הלחצים הללו זה נתפס כהודאה במקצת שמחייבת את המודה להוכיח את צדקתו.

הטעות השנייה

אי אפשר גם להתעלם מהמניע העמוק של ההתקפות בתקשורת על ישיבות ההסדר, באשר בוגריהן מובילים את העמדה התומכת ביישוב יהודה ושומרון, ומתגוררים בהמוניהם בכל היישובים. לצערנו יש אנשים במדינה, ובמיוחד בתקשורת, שהדברים הללו לצנינים בעיניהם. הם יעשו הכול כדי לפגוע במייצגי העמדה הזו.

מוכרחים להכיר במציאות – זה המניע המרכזי לטינה ולהתקפות על ישיבות ההסדר. לא מקרה הוא שכל התוקפים את ישיבות ההסדר, בלא יוצא מהכלל, הם אנשים שתומכים במסירת חבלי מולדת לערבים. והם גם חוששים שבוגרי הישיבות יסרבו לגרש יהודים.

יש שמנסים להצניע את מצוות יישוב הארץ, להרחיק את ישיבות ההסדר והציבור הדתי מהעמדה הזו, ששנויה במחלוקת. אבל במקום לברוח מזה, צריך לחשוף את המניע להתקפות, ולהרוויח בתוך כך כתומכים בהסדר את כל נאמני הארץ והעם שאינם שומרי מצוות.

חוק 'חיים משותפים'

כמו שהשרה ציפי לבני וחברי סיעתה תוקפים דווקא את תלמידי ישיבות ההסדר, ומתאמצים להקים לערבים מדינה בלבה של ארץ ישראל, כך הם גם רוצים לקדם את חוק 'חיים משותפים', שעיקרו פגיעה במעמד הנישואין המקודשים בישראל.

בזמנו כתבתי שאם יחזקו בחוק יסוד את מעמד הנישואין כהלכה, יש מקום להעניק את כל הזכויות הכלכליות לכל החפצים לקיים שותפות זוגית. אולם זה בתנאי שאין מדובר במוסד בעל מעמד רשמי שמבחינה ממלכתית דומה לנישואין, אלא במסגרת שהמאפיין העיקרי שלה הוא החירות. החירות של שני אנשים להגדיר את שותפותם, והחירות שלהם לפרק אותה בכל עת, בלא שום צורך באישור של שום מנגנון מיוחד. די בעורכי הדין הקיימים בשוק לצורך כל ההסכמים.

חוק 'חיים משותפים' עושה את ההפך, הוא מארגן מנגנון אזרחי שלם במקביל למערכת הנישואין כהלכה. במקום להעניק חירות, הוא יוצר מערכת שאמורה להתחרות עם הרבנות ובתי הדין.

מעבר לפגיעה במעמד הנישואין המקודשים בישראל, הוא גם אמור לפגוע אנושות בכל האנשים שיתקשרו על פיו. שהואיל ומדובר במנגנון דמוי נישואין, לדעת רבים מהפוסקים הוא ייחשב כנישואין שכדי להתירם יהיה צורך בגט. ומכיוון שהמערכת שהם מתכוונים להקים לא תדרוש גט כהלכה, יתרבו הנשים שייחשבו לאחר הפרידה ספק אשת איש, וילדיהן יהיו ספק ממזרים. את החורבן שהם מבקשים להמיט על הארץ הם מבקשים להמיט גם על ערכי המשפחה.

איש ואישה במצוות נישואין והולדה

מצוות פרייה ורבייה הכללית מתקיימת בכל ילד שמביאים לעולם • הצורך בהגדרה מחייבת למצווה • חובת פרייה ורבייה מדין תורה והתוספת שהוסיפו חכמים • פסק ההלכה שאישה מצווה אך אינה חייבת בפרייה ורבייה, והטעם לכך • זכות האישה לילדים למרות שאינה חייבת במצווה • הגיל שקבעו חכמים לקיום המצווה, והגיל בימינו • ההלכה העקרונית שכופים גברים לקיים את המצווה, מחלוקת הפוסקים באיזה אופן כופים, ומהי המציאות שבה כופים • לבטל את הסעיף בחוק הישיבות הציונות שעלול לפגוע בחופש הביטוי התורני

המצווה הגדולה

מצווה מן התורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שההורים מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, וזוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת חיים לעולם, וזוכים לקיים בזה עולם שלם (נידה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה הראשונה של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיה מה, יח).

הצורך בהגדרה מחייבת

למעשה לא כפו אדם להתחתן עם אישה שלא בחר בה. אלא שרצו חכמים להביע בזה עמדה עקרונית, שחייב אדם להינשא עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה, וכעיקרון בית דין צריך לכפות אדם על את קיום המצווה. אמנם בפועל רק במקרים נדירים בית הדין הפעיל את כוחו

אמנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזו עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים לא תצא אל הפועל כראוי. שהרי הנישואין הם עניין מורכב שההחלטה עליו דורשת אחריות ואומץ, ותלויה בהסכמה של האיש והאישה, באמצעים כלכליים ובדרך כלל בתמיכתם של ההורים. ויש חשש שאם המצווה הזו לא תוטל כחובה גמורה, למרות ערכה העצום, יהיו שידחו את קיומה עד שיהיה מאוחר מדי.

גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות רבים. מצד אחד, מכיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, יכולים אנשים לטעון שאפשר להסתפק בילד אחד, שאף הוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו לקראת גיל ארבעים, לתקופה שבה ההורים יהיו מבוססים ומנוסים. מנגד, מכיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך כל אדם להתאמץ מעבר לכוחותיו כדי להוליד כמה שיותר ילדים, ולשם כך עליו להתחתן בגיל הצעיר ביותר האפשרי, ואף לקצר את זמן ההנקה כדי ללדת כמה שיותר ילדים. לפיכך הוצרכה התורה לקבוע גדרים מחייבים למצווה, וחכמים הוסיפו עוד גדרים על פי העקרונות שנתבארו בתורה.

המצווה הכללית והחובה

המצווה הכללית מהתורה היא לפרות ולרבות, ובכל ילד וילד שמולידים מקיימים אותה. והחובה מהתורה היא להוליד בן אחד ובת אחת, וכדרך שהקב"ה ברא בתחילה את אדם וחוה. וזהו שנאמר: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה…" (בראשית א, כז-כח). וכיוון שמבואר בפסוק שרצון התורה שנפרה ונרבה ונמלא את הארץ, קבעו חכמים כמצווה מחייבת להוליד עוד ילדים כפי היכולת.

מצד אחד מצוות פרייה ורבייה היא המצווה הכללית והחשובה יותר, עד שהיא דוחה מצוות אחרות, וכדי לקיימה מותר לשחרר עבד כנעני ולמכור ספר תורה. ומצד שני, החובה מוגדרת ומחייבת יותר, אבל אין היא חשובה ממצוות אחרות (עיין גיטין מא, א, מגילה כז, א. תוס' גיטין שם וחגיגה ב, ב).

האיש והאישה בחובה ובמצווה

המצווה הכללית שייכת לאיש ולאישה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האישה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו תנאים.

לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין והוא הצד הדומיננטי בקשר הגופני. ולזה רמז הפסוק "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוהָ" – "האיש דרכו לכבוש ואין האישה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב). יש שביארו, שהואיל ויש לאישה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האישה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז).

מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה גם האישה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים לאדם וחוה, שנאמר: "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כח).

גם האמוראים נחלקו בשאלה זו, ולהלכה נפסק שחובת המצווה מוטלת על האיש ולא על האישה.

משמעות ההלכה שיש לאישה מצווה ולא חובה

ההלכה הקובעת שיש על האישה מצווה להוליד ילדים ולא חובה אינה פוגעת בזכותה של האישה לילדים. שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו"ע אה"ע א, יג; קנד, ו).

מעבר לכך, מכיוון שהמצווה הכללית גדולה וחשובה מהחובה הפרטית, נפסק להלכה שמוכרים ספר תורה לצורך נישואי אישה כמו לאיש (מ"א קנג, ט; מ"ב כד), ואף מקדימים בזה את האישה לאיש (שו"ע יו"ד רנא, ח).

ההבדל אם כן להלכה הוא שאישה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה מהמצווה, מכל מקום אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק ואסור לו לשאת עקרה, ורק לאחר שיקיים מצוות פרייה ורבייה מאשתו הראשונה מותר לו לשאת אישה עקרה.

כמו בתלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון ציווי וחיוב, ואל הנשים בלשון רשות ומצווה, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה וכהתנדבות כאחד.

החיוב נדחה לגיל שמונה עשרה לצורך תורה ופרנסה

כיוון שהמצווה הוטלה כחובה על הגברים, יש לברר אימתי חלה חובה זו.

כתבו הפוסקים כי אף שבגיל שלוש עשרה אדם מתחייב בכל המצוות, דחו חכמים את זמן הנישואין לגברים לגיל שמונה עשרה. זאת משום שאדם צריך להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים: האחד – לימוד התורה, כדי שיעצב את תפיסת עולמו וידע לנהוג כהלכה (משנה אבות ה, כא; קידושין כט, ב). השני – פרנסה. באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה כדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצורכי פרנסה (סוטה מד, א; רמב"ם הל' דעות ה, יא).

לא יאוחר מגיל עשרים

לפיכך דחו חכמים את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו את הנישואין מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים: "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו" (קידושין כט, ב) – לשון קללה, על שאינו מקיים מצוות פרו ורבו. בנוסף לכך אמרו חכמים: "בן עשרים שנה ולא נשא אישה – כל ימיו בהרהורי עבירה". מפני שכל עוד זמן נישואיו קרוב, הוא יודע שתשוקתו שמורה לבת זוגו, אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן הראוי לנישואין, ותשוקתו אינה מוצאת את האפיק הראוי לה, הוא מתרגל בהרהורי עבירה, ושוב אינו יכול להינצל מהם כל ימי חייו.

כיום ההכנות הנדרשות מבחינה תורנית וכלכלית מרובות יותר, ועל כן רבים צריכים לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, ולדעת הרבה פוסקים לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. בעז"ה אבאר עניין זה בשבוע הבא. עתה נמשיך לעסוק בחובת הנישואין לגברים. בעז"ה גם לזמן מצוות הנישואין לנשים אקדיש טור שלם.

חומרת החיוב והכפייה על המצווה

נפסק בשולחן ערוך: "מצווה על כל אדם לישא אישה בן שמונה עשרה… ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אישה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה" (אה"ע א, ג). והיאך נעשית כפייה זו? לדעת הרי"ף והרמב"ם כופים בשוט, ולדעת בעלי התוספות והרא"ש כופים בדברים וקנסות, שלא יסחרו עמו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים אותו ואין מנדים אותו על כך (שו"ע אה"ע קנד, כא).

איך אפשר לכפות על דבר זה

לכאורה יש לשאול, היאך ניתן לכפות לקיים מצווה זו, והרי הנישואין צריכים להתקיים מתוך אהבה ורצון?

אכן ברור שלמעשה לא כפו אדם להתחתן עם אישה שלא בחר בה. אלא שרצו חכמים להביע בזה עמדה עקרונית, שחייב אדם להינשא עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות פרייה ורבייה, וכעיקרון בית דין צריך לכפות אדם על קיום המצווה. אמנם בפועל רק במקרים נדירים בית הדין הפעיל את כוחו. למשל, במקרה שהבחור קיים יחסי חברות קרובים עם בחורה מסוימת, והיא רוצה להינשא לו, וגם הוא הביע את רצונו לשאת אותה לאישה, אלא שהוא דוחה את הנישואין בלך ושוב ואמתלאות שונות, שאז בית הדין יכול לכוף אותו להינשא (דבר משה אמירליו ח"א נא).

דוגמה נוספת הובאה בשאלה שנשלחה לריב"ש, על בחור שרצה להתחתן עם אישה זקנה שהיה לה ממון רב. ורצה בית הדין שבאותה העיר למנוע אותו מלשאתה לאישה, מפני שלא יוכל לקיים עמה את מצוות פרו ורבו. אולם הריב"ש השיב להם שכבר מתקופת הראשונים נהגו שלא לכפות על הזיווגים, מפני שהכפייה בנושאים אלו עלולה לגרום קטטות רבות.

למעשה פסק השולחן ערוך שכופים על קיום מצוות פרו ורבו, ומשמע שלדעתו העיקר כדעת הסוברים שהכפייה נעשית במלקות. אמנם כפי שביארנו ברור שמדובר במקרים נדירים שבהם יש הפרה בוטה של המצווה.

לעומת זאת דעת הרמ"א שהלכה כריב"ש, וגם במקרים הללו אין כופים על מצוות פרו ורבו. וגם אילו היו כופים, הכפייה הייתה בדברים (שו"ע אה"ע א, ג; קנד, כא). וכך נוהגים למעשה.

בכל אופן למדנו מכך עד כמה גדולה ומחייבת מצוות הנישואין, שכעיקרון בית הדין היה צריך לכוף עליה.

ביקורת על סעיף בהצעת החוק

בהצעת החוק הנוגעת לישיבות הציוניות, גבוהות והסדר, הוכנס סעיף חמור לפיו שר הביטחון יכול באופן שרירותי לקבוע "אמות מידה" שעל פיהן יחליט איזו ישיבה לאשר. וכן בסמכותו לסגור ישיבה אם "נתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות, לדעת השר, את שלילת ההכרה בישיבה".

זו פגיעה חמורה בתפקידם של ראשי הישיבות, שצריכים לבטא את עמדותיהם התורניות מתוך חירות, ללא חשש משום גורם שלטוני. חייבים לשנות את הסעיף הזה.

הברכה הצבאית והכללית של ישיבות ההסדר

מדוע חיילי ההסדר לא משרתים שלוש שנים? • השפעתו הברוכה של לימוד התורה ביושר בישיבות הציוניות • אחוז גבוה מאוד של מתגייסים לקרבי מבין תלמידי ההסדר • בוגרי ההסדר נשארים בארץ, משרתים במילואים ותורמים למדינה ולחברה בתחומים חשובים • קיצוץ במספר התלמידים ובתקופת הלימוד לא יביא שום ברכה • הנזק המיוחד שגורמים מבקרים דתיים כמו אלעזר שטרן • מסלול ההסדר פתוח בפני כל אחד ולכן אין כאן אפליה • מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

ישיבות ההסדר

בשנים האחרונות אישים שונים מבקרים ותוקפים את ישיבות ההסדר על מסלול השירות הצבאי המקוצר. המבקרים אמנם מודים שחיילי ישיבות ההסדר הם חיילים טובים, אלא שלטענתם דווקא בגלל זה גוברת התביעה מדוע שלא יתרמו שלוש שנים כמו אחיהם החילוניים. נחזור לראשונות.

ערך לימוד התורה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספה של אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה

קיומו של עם ישראל תלוי בקשר שלו לתורה. כששמר את התורה – שגשג, כשזנח את התורה – נפל לפני אויביו וגלה מארצו. גם בגלות הארוכה שרד בזכות לימוד התורה.

ככל שהלימוד ישר יותר, כך הוא משפיע יותר לטובה. חלק מהצרות נבעו מלימוד שאינו מכוון כראוי, כמו למשל כשלומדים בלא ברכה תחילה (נדרים פא, א), כלומר בלי אמונה בנותן התורה, או בלי הכרה בסגולת עם ישראל ובתפקידו המיוחד, כפי שאנו אומרים בברכה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".

בישיבות הציוניות לומדים תורה ביושר, ולכן לימוד התורה הזה משפיע ברכה על כל תחומי החיים הלאומיים. איכות החיילים היא אחת הדוגמאות לכך.

אחוז הקרביים

אחוז החיילים הקרביים מקרב בני ישיבות ההסדר הוא גבוה במיוחד, כ 85 אחוזים. אין עוד קבוצה שאחוז הקרביים שבקרבה כה גבוה. הנתון הזה מדהים עוד יותר כאשר בוחנים את הנתונים הבסיסיים של תלמידי הישיבות. לא מדובר בבחורים בעלי נתונים קרביים במיוחד. רבים מהבחורים הדתיים שמבחינה נפשית וגופנית מתאימים לשירות קרבי, הולכים כיום לשירות של שלוש שנים ביחידות המובחרות. הבחורים שהולכים לישיבות ההסדר הם בחורים רגילים, עם רצון ללמוד תורה. בחברות אחרות, רבים מהם נחשבים 'חנונים', בעלי כושר גופני בינוני, מרכיבי משקפיים, שמעדיפים להשתמט משירות קרבי. אולם במסגרת ההסדר הם מתגייסים ליחידות הקרביות. למרות נתוני הפתיחה הפחות טובים לכאורה, מחלקות ההסדר הן בדרך כלל המצטיינות בגדודים, וברוב התחרויות הן זוכות במקום הראשון, הן בכושר הגופני והן במקצוענות. עשרה אחוזים מחיילי ההסדר ממשיכים לפיקוד ולקצונה.

השפעתו הברוכה של הלימוד

השפעתו הברוכה של הלימוד נמשכת גם אחר כך. מקרב בוגרי ישיבות ההסדר צומחים רבנים, מחנכים, חוקרים, פעילים חברתיים, אנשי עמל ועסקים שמפתחים את הכלכלה הישראלית.

רבים מהם משתכרים מעל לממוצע, והם נשארים בארץ ומשלמים מיסים. רבים מהם זוכים להקים משפחות גדולות, יותר מאשר הוריהם, ועל ידם עם ישראל הולך ומשתקם מקללת הגלות.

כשמדברים על 'בריחת מוחות' של אקדמאים לחו"ל, ידוע שאין מדובר בבוגרי ישיבות ההסדר. הם נשארים בארץ. פרופ' משה קווה, לשעבר נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ציין בפניי שבבחורים הללו כדאי להשקיע יותר מכול, מפני שהם יחזירו את מלוא ההשקעה.

רבים מבוגרי הישיבות מיישבים את יהודה ושומרון, מגשימים את חזון הנביאים ומנסים להציל את העם היושב בציון, עם שרידי חרב, מהסכנה האיומה שבנסיגה מחבלי מולדתנו הישנה-חדשה.

רובם הגדול ממשיך לשרת עשרות שנים במילואים ביחידות הקרביות, וזאת כאשר מתוך כלל האוכלוסייה רק עשרה אחוזים משרתים במילואים.

רבים מהמחנכים בבתי הספר, הר"מים בישיבות התיכוניות והגבוהות, רבני בתי הכנסת, היישובים והשכונות – הם בוגרי ישיבות ההסדר. הם נושאים על גבם בעבודה יומיומית את עבודת החינוך. בזכותם החינוך הדתי מתקדם ועולה, ומצמיח דורות של תלמידים נאמנים לתורתם, לעמם ולארצם.

ההשפעה הברוכה על צה"ל

בעשרות השנים הראשונות למדינה הציבור הדתי היה מורכב מיהודים טובים שדבקו בתורה בתנאים קשים, אבל לצערנו הם לא היו בני תורה. השפעתם הטובה הייתה מועטת. הם גידלו נוער שהתבייש לחבוש כיפה, ורבים מילדיהם עזבו את הדת. הם לא בלטו בצבא, ובודדים הגיעו ליחידות המובחרות.

לימוד התורה בישיבות הוא הסיבה העיקרית להעלאת רמת השירות הצבאי בקרב הציבור הדתי. מהיכלי ישיבות מרכז הרב ובית אל יצאו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין והקימו את המכינה בעלי. וכך כל שאר המכינות קיבלו את השראתן מהרוח הגדולה שנשבה בהיכלי הישיבות שלמדו בהן תורה בישרות – תורת ארץ ישראל. גם הבחורים הדתיים ששירתו בצבא בלי ללמוד תחילה במכינות, קיבלו דחיפה והשראה מחבריהם שלמדו בישיבות.

עד אז רוב בחורי הישיבות היו חרדים, לומדי תורת חוץ לארץ, שלא העריכו את צבא ישראל, ולכן הדתיים ששירתו בצבא הלכו בקומה שפופה. אולם ככל שהישיבות הציוניות התעצמו, קומתם של המשרתים הזדקפה. הם ידעו שבישיבות הקדושות הציוניות מעריכים אותם מאוד, ומלווים את שירותם באהבה ובתפילה. תרומתם של החיילים הדתיים הלכה וגברה, עד שהם נעשו מובילים בכל היחידות הקרביות.

טענת עמי הארץ

כל מי שמתבונן בברכה העצומה שצמחה מישיבות ההסדר מבין כי ככל שירבו תלמידיהן, כך ייטב למדינת ישראל ולצה"ל. ועדיין יש עמי הארץ שמתעקשים לפגוע בישיבות ההסדר ולצמצמם את מספר התלמידים או את חודשי הלימוד.

הם לא מבינים שלימוד תורת ארץ ישראל בישיבות הציוניות הקדושות, הגבוהות וההסדר, הוא הסיבה היחידה לכל השגשוג הנפלא הזה. מי שחושב שבקיצור לימוד התורה ירוויח יותר חודשים של שירות קרבי, דומה לטיפש ששחט את התרנגולת שהטילה ביצי זהב.

אותם עמי הארץ גם אינם מבינים שהקושי לשמור על אורח חיים דתי בצבא, גרם לרבים שלא להתגייס ולעבור לציבור החרדי. בזכות בני הישיבות האופי היהודי של הצבא התחזק, תחילה במחלקות ההסדר ומשם התפשטה השפעתו לכלל צה"ל.

הפגיעה בכבודן של ישיבות ההסדר

הביקורת מבני הציבור הדתי היא הפוגעת ביותר, והיא שמלבה גם את ההתקפות של בני הציבור החילוני על ישיבות ההסדר. מי שלמעשה הוביל את הפגיעה הזו יותר מכול הוא ח"כ אלעזר שטרן. אני מאמין שכוונתו טובה, אבל בפועל לא היה אדם שהוציא את דיבת ישיבות ההסדר והציבור הדתי יותר ממנו. הוא התחיל בזה בהיותו ראש אכ"א וממשיך בזה עכשיו.

החילוני הפשוט מעריך מאוד את בני ישיבות ההסדר, אבל לאחר שאדם דתי בעל מעמד צבאי בכיר כמותו מבקר בחריפות את שירותם הקצר – קשה לצפות מאדם חילוני שיבין יותר ממנו את ערך לימוד התורה. ואף על פי כן רבים מהם מבינים, ויעיד על כך האלוף במילואים יפתח רון-טל.

טענת השוויון

ועדיין יש שואלים, האין כאן הפליה לטובה של בני ישיבות ההסדר שמשרתים רק שישה עשר חודשים, לעומת שאר החיילים שמשרתים שלושים ושניים חודשים?

התשובה היא שאין שום אפליה, מפני שכל בחור שמעוניין ללמוד בישיבת הסדר מוזמן לעשות זאת. הוא צריך לשם כך להתחייב לשירות של חמש שנים, מתוכן שישה עשר חודשים בצבא ושאר הזמן בישיבה. מי שמוכן להקריב עוד שנתיים מחייו לשם כך – ברוך הבא.

לאחרונה התארחו אצלנו בסעודת שבת שלושה חיילים, שניים בשירות רגיל ומפקדם תלמיד ישיבת הסדר. שאלתי את שני החיילים, האם היו מעדיפים להמשיך במסלול ההסדר ולסיים אותו שנתיים מאוחר יותר. שניהם העדיפו לסיים כעבור שלוש שנים ולהשתחרר מכל חובה.

תשאלו גם אתם חיילים מה הם מעדיפים, שירות של שלוש שנים או חמש שנים שרובן בישיבה, ותבינו מיד שאין כאן שום קיפוח. הרי הר"מים בישיבות התיכוניות מנסים לשכנע את התלמידים ללכת לישיבות הסדר, ורבים אינם משתכנעים, כי למרות הבנתם את ערך הלימוד – המשימה הזאת קשה להם.

הלוואי שכולם היו משרתים בהסדר

הלוואי שכל חיילי צה"ל הקרביים היו משרתים במסגרת ההסדר. מצבנו הביטחוני היה משתפר בעקבות זאת. לימוד התורה הישר מעצב את כל מערכת הערכים, ועושה את החיילים לטובים יותר בכל הבחינות – אמינות, אחריות, מקצועיות, ומעל לכול מוטיבציה גבוהה.

אם רוב החיילים היו באים לשירות הצבא מתוך ישיבות ההסדר, עם מטען ערכי כזה, היה ניתן לייעל את השירות הצבא, לקצר את משכו ולהשיג תוצאות יותר טובות. אגב, דגם השירות של ההסדר הוא היחיד שיכול לגרום לגיוס אמיתי של בני הציבור החרדי.

המדיניות הראויה

הרצון המופרז לקבל אישור והסכמה מגורמים אחרים הוא אחת הבעיות הקשות של נציגי הציבור הדתי. היה צריך להתנגד להוספת אפילו חודש אחד לשירות, להסביר בנחת את התרומה העצומה של לימוד התורה לכלל הציבור בארץ, ויחד עם זאת לפעול להגדלת מספר הנרשמים לישיבות ההסדר לקראת השנה הבאה. התיקון מתחיל בנאמנות הפנימית לרעיונות ולערכים, וביכולת להתמיד בהם גם בזמנים קשים.

אל מול ההתקפות צריך לומר, שגם לנו יש טענות והצעות לשינוי: כמו למשל ביטול גיוס החובה לנשים – שנזקו הלאומי, הכלכלי והמוסרי עולה על תועלתו. כמו כן יש לחקור היטב מדוע אחוז המשתמטים והיורדים מקרב החילוניים גבוה מדי. האם לא הגיע הזמן שיכניסו לבתי הספר קצת יותר חינוך יהודי וציוני מקורי? האם לא הגיע הזמן להעצים את ערכי המשפחה והצניעות? אם שוויון, אז מדוע רק בתחום הצר של משך השירות הסדיר? מדוע לא לתבוע אחוז דומה של מתגייסים לחילות הקרביים מקרב כל הקבוצות והמגזרים? ומדוע לא לתבוע אחוז דומה של משרתי מילואים? מדוע הציבור הדתי צריך לתרום לצבא מאות אחוזים יותר מחלקו היחסי?

תנועת 'יש עתיד' קמה מתוך טענה שלא ניתן לסחוט עוד את מעמד הביניים, שנושא בעיקר עול קיום המדינה. הציבור הדתי-לאומי הוא אם כן התמצית שבתמצית של נושאי העול. יותר מכולם הוא מתגייס לצבא בהמוניו בסדיר ובמילואים, שומר על מורשת לימוד התורה וקיום המצוות, מקים משפחות גדולות, משלם מיסים מעל לממוצע, מרבה להתנדב, מעודד עלייה, מונע ירידה ומיישב את הארץ, ומוסר את נפשו על הגנת העם והארץ יותר מכול, ויעידו על כך הקדושים שגופם טמון בבתי הקברות. יש גבול כמה עוד אפשר לסחוט ממנו. כל התרומה הזו בזכות החינוך ולימוד התורה המשמעותי בישיבות ההסדר.