ריבוי ילדים – הכרת ערך החיים

גדרי מצוות פרו ורבו מדברי תורה ומדברי חכמים • האם ניתן להסתפק בבן ובת בלבד • קשיי פרנסה כתירוץ למניעת היריון • על כל זוג מוטלת חובה להוליד לפחות ארבעה או חמישה ילדים • באילו מקרים יכולים בני הזוג לוותר על הולדת ילדים נוספים • כך סייע המשפטן ד"ר אביעד בקשי, בוגר תוכנית 'שילובים' בישיבת הר ברכה, לעצירת רוצחי החמאס ששוחררו בעסקת שליט

המצוות הכללית

במשך החודשים הקודמים עסקתי בערכה של מצוות פרו ורבו ובמצוות הנישואין, ועתה הגיע הזמן לבאר את גדרי מצוות פרו ורבו.

לפני הכול צריך לדעת שיש מצווה כללית לפרות ולרבות, וכל כך גדולה מצווה זו עד שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה" (משנה גיטין ד, ב), משום שבמצווה זו ההורים זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם.

אמנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הכללית עלולה להישאר מעורפלת ולהותיר ספקות רבים בדרכי קיומה. מצד אחד, מכיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שהוא לבדו עולם ומלואו. ומנגד, מכיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך כל אדם להתאמץ מעבר לכוחותיו כדי להוליד כמה שיותר ילדים, ולשם כך עליו להתחתן מוקדם ככל האפשר, ולקצר את זמן ההנקה כדי ללדת כמה שיותר ילדים. לפיכך הוצרכה ההלכה לקבוע את גדרי המצווה.

חובת המצווה מהתורה ומדברי חכמים

מי ‏שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ‏ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים למנוע היריון אחרי שיש להם ארבעה או חמישה ילדים. וכן כאשר האישה מעוניינת לבטא את כשרונותיה בעבודה שמתאימה לה, ואם תוליד עוד ילדים תהיה מתוסכלת מאוד

קבעה התורה כמצווה מחייבת שיוליד כל אדם מישראל בן ובת, וכדרך שהקב"ה ברא בתחילה את אדם וחוה. שנאמר: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א, כז כח).

וחכמים הוסיפו כמצווה מחייבת להוסיף ולהוליד עוד ילדים (יבמות סב, ב). שתי סיבות לכך: א) מפני הערך העצום של החיים. ב) כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה. נרחיב יותר:

הערך העצום של החיים

הסיבה הראשונה: ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה, שנאמר לאדם וחוה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית א, כח). וכן נאמר: "ויברך אלוקים את נח ואת בניו ויאמר להם: פרו ורבו ומלאו את הארץ " (בראשית ט, א). ובברכת הריבוי בירך ה' את כל האבות, וכן בירך משה את ישראל: "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" (דברים א, יא).

וזהו שכתב הרמב"ם: "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" (הלכות אישות טו, טז).

הבטחת קיום חובת התורה

הסיבה השנייה: גם מי שזכה להוליד בן ובת, עדיין אינו יכול להיות בטוח שיזכה להיות שותף במגמה הכללית של המצווה, היינו שמשפחתו תימשך דרך בנו ובתו. כי אולי אחד מילדיו ימות, או יתברר שהוא עקר, או יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע: "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו" (יבמות סב, ב), שנאמר: "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת יא, ו). ויש מי שאמר שמחמת סיבה זו מצווה מהתורה שיוליד אדם שני בנים ושתי בנות, כדי שיהיה בטוח שיקיים את המצווה מהתורה (הנצי"ב בהעמק שאלה קסה, ג ד, בדעת השאילתות).

אמנם דעת כל הפוסקים שמהתורה די בבן ובת, ואפילו אם יישארו רווקים כל ימי חייהם, כל זמן שנשארו בחיים אחר האב ואין אחד מהם סריס, קיים בהם האב את מצוות פרו ורבו מהתורה. אמנם אם בפועל לא ימשיכו את זרעו, הרי שמגמת המצווה לא התקיימה. ולכן ציוו חכמים שיוליד אדם עוד ילדים, כדי להבטיח שזרעו יימשך דרך בנו ודרך בתו.

השאלה עד כמה צריך להתאמץ

אלא שעדיין יש צורך לברר עד כמה צריך אדם להתאמץ כדי להוליד עוד ילדים. או במילים אחרות, מה חובת המצווה מדברי חכמים?

יש פוסקים שהורו שאסור לאדם למנוע עצמו מללדת עוד ילדים מחמת קשיי חינוך או קשיי פרנסה, מפני שחיוב המצווה מדברי חכמים הוא להוליד עוד ילדים ככל האפשר, ורק בעיה בריאותית משמעותית יכולה לפטור את האדם ממצוות חכמים (הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח"ג תתקמא; ישכיל עבדי אה"ע ב, ו; מנחת יצחק ח"ג כו, ג; חלקת יעקב ג, סא). ויסוד דבריהם מספר חסידים (תקי"ט), שכתב שאין לצדיק שהוא עני להימנע מלהוליד עוד ילדים בטענה שאינו יודע כיצד יפרנס אותם, כי "ממחוסרי אמנה הוא כל מי שחושב כך".

מנגד מצינו שמפני סיבות שונות התירו להימנע מלהוליד עוד ילדים. וכפי שכתב הרמ"א (אה"ע א, ח), שאדם שמתה אשתו ויש לו כבר הרבה בנים, והוא חושש שאם יתחתן עם אישה שתלד לו עוד בנים יבואו קטטות בין הבנים, מותר לו לישא אישה שאינה יכולה ללדת.

וכן כתבו כמה פוסקים, שמחמת קשיי פרנסה רשאי אדם להימנע מלהוליד עוד ילדים (ערוה"ש א, ח, ועיין רמב"ם אישות טו, טז). וכן למדו כמה פוסקים מהמעשה באשתו של רבי חייא (יבמות סה, ב), שעל ידי מעשה גרמא של האישה מותר למנוע היריון אפילו בלא סיבה חזקה (אג"מ אה"ע ח"ד עד, א-ב; ציץ אליעזר ח"ט נא, ב; ריש"א קובץ תשובות ג, קעד).

ויש מקום לומר שאין בזה מחלוקת גדולה, שכן גם המקילים יסכימו שמצווה להרבות ילדים ככל האפשר, וגם המחמירים יסכימו שלהלכה הרוצים למנוע באופן שאין בו איסור (גלולות והתקן) רשאים, אלא שהם רגילים להורות לתלמידיהם לנהוג במנהגי חסידות.

הנראה למעשה

למעשה נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה היא ‏חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים, והשנייה היא ‏מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו, אבל אין בכך חובה.‏

לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד בגופם או ‏בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או ‏חמישה ילדים. לאחר מכן ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום ‏המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים.

למשל, אם הם יודעים ‏שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה ‏שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים ‏נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, ‏יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו ‏מצווה, מאידך במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול ‏להשפיע לרעה על חינוך הילדים.

לא זו בלבד, אלא גם מי ‏שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ‏ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים למנוע היריון. וכן כאשר האישה מעוניינת לבטא את כשרונותיה בעבודה המתאימה לה, ואם תוליד עוד ילדים תהיה מתוסכלת מאוד. וכן עניים שסבורים שיקשה עליהם לגדל עוד ילדים בלא להזדקק לצדקה, רשאים למנוע היריון אחר שיש להם ארבעה או חמישה ילדים.

את כל השיקולים הללו צריכים שני בני הזוג לשקול יחד, ואם הם חלוקים בדעתם עליהם להתפשר, מפני שהם שותפים שתלויים זה בזה. ונכון שיתייעצו בזה עם חכם.

הצעתו המשפטית של ד"ר בקשי

לאחר עסקת שליט היה ברור שהמחבלים יתאמצו לחטוף יהודים נוספים, אבל למרות הסכנה הממשלה החליטה לשחרר כאלף מחבלים תמורת גלעד שליט. לאחר חטיפת שלושת הנערים חיפשו בממשלה ובמערכת הביטחון את הדרך לגבות מהחמאס מחיר כבד. כפי שנודע, הייתה זאת ח"כ אורית סטרוק שהציעה לאסור את ראשי החמאס ומשוחררי עסקת שליט. אולם לכאורה מבחינה משפטית הדבר לא היה אפשרי.

לפני שנתיים וחצי, כשבמשרד המשפטים גיבשו את רשימת המשתחררים, שלח המשפטן ד"ר אביעד בקשי הצעה למנכ"ל משרד המשפטים דאז, גיא רוטקוף, להימנע מחנינה מלאה לאסירים, ובמקום זאת לשחרר אותם במסגרת של שחרור מנהלי, כך שניתן יהיה לכלוא אותם מחדש במקרה שישראלי נוסף ייחטף. הצעתו העקרונית התקבלה, אם כי בווריאציה אחרת. בפועל, בזכות הצעתו יכלו בשבוע שעבר לכלוא מחדש מקצת ממשוחררי עסקת שליט, עשרה מהם נשפטו למאסרי עולם.

תוכנית שילובים

בסיפוק אוכל לספר על הקשר האישי שלנו לסיפור.

סמוך להקמת הישיבה בהר ברכה הצטרף לישיבה אברך צעיר ומוכשר, בוגר ישיבת בית אל, והחל ללמד תלמידים צעירים. אולם בלבו הייתה התלבטות האם להקדיש את חייו ללימוד תורה או לשלב עם לימוד התורה לימודי משפטים. שיחות רבות שוחחנו, ולא היה קל לוותר על למדן מבטיח. אולם לאחר שנוכחתי לדעת שמתוך תחושת שליחות אידיאליסטית לבו נוטה יותר לכיוון המשפטים, עודדתי אותו לכך.

הוא היה מראשוני תוכנית 'שילובים', שבה משלבים בוגרי ישיבת הר ברכה לימודים באקדמיה עם לימודים בישיבה. הרב ד"ר אביעד בקשי היה הבוגר הראשון שקיבל דוקטורט. מאז הוא פועל בחריצות למען גילוי ערכי התורה בשדה המשפט הציבורי. הייתה לנו נחת לשמוע שהוא זה שהעניק לממשלת ישראל את הכלי המשפטי במלחמה נגד החמאס. ההלכה שלמדנו בישיבה שאסור לפדות שבוי יתר על כדי דמיו – נשאה פרי ראשון.

מאוחדים בתפילה

עם ישראל מתאחד בתפילה לשלום החטופים ולהצלחת כוחות הביטחון • אשרי מי שזוכים ליישב את לב הארץ ולמנוע הקמת מדינת טרור השואפת להשמיד את ישראל • אין אפשרות להימנע מטרמפים ביו"ש, אלא יש להגביר זהירות וערנות • חשיבות תמיכתם של האוונגליסטים בישראל • על פי דברי הראי"ה קוק, הארס שבנצרות אינו קיים אצל נוצרים שמאמינים בתקפות התורה והמצוות ותומכים בגאולת ישראל • יחסם החיובי של הראי"ה והרצי"ה אל סולוביוב, פילוסוף נוצרי אדוק ואוהב ישראל • בלפור האוונגליסט ותרומתו לשיבת ציון

לב כולנו עם משפחות הנערים החטופים, ה' יצילם ויחזירם בשלום הביתה. ויהי רצון שמתוך ההתאחדות המופלאה של המוני בית ישראל בדאגה ובתפילה, חיילינו יכו באויבינו מכת מחץ, שלא יעזו עוד לבצע פיגועים וחטיפות.

במשך שנים המתיישבים ביהודה ושומרון, ובמיוחד בגב ההר, חיים בדאגה מפני האויב הזומם לרצוח, סופגים אבנים ובקבוקי תבערה, ואף על פי כן ממשיכים לדבוק בארץ, לבנות בה בתים, לנטוע עצים ולייסד מוסדות חינוך שהולכים ומתמלאים בתלמידים רבים. אשרי מי שזוכים ליישב את לבה של הארץ, ולמרות הסכנות מקיימים שגרת חיים ברוכה ומונעים בגופם את הסכנה החמורה מכול להמוני בית ישראל – סכנת הקמתה של מדינת טרור שכל תכליתה השמדת מדינת ישראל.

על דרכי התנהגותם של אויבינו ניתן ללמוד מכל מה שקורה בסוריה, בעירק, בלוב, בתימן וכו'. במשך שנים ספורות נרצחו שם מאות אלפי אנשים באכזריות איומה, ועשרות מיליונים חיים בפחד-טרור, השפלה ופגיעה בלתי פוסקת. את האסון הזה מונעים המתנחלים בגופם ובעוז רוחם. חזקו ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.

הטרמפים

למי שלא גר באזור אולי קשה להבין, אבל אי אפשר לקיים חיים סדירים ביהודה ושומרון בלי להיעזר בטרמפים. היישובים עדיין לא מספיק גדולים כדי לקיים תחבורה ציבורית סבירה, ומי שידרוש שלא להיעזר בטרמפים גוזר על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה. כמובן שגם אני הייתי מעדיף שהבנים והבנות שלי לא ייסעו בטרמפים, אבל אין ברירה.

יתרה מזאת, שלא ברצון, דרישה זו משחקת לידי האויב, מפני שבכך הם משיגים את המטרה הגדולה שלהם – לשבש את סדרי החיים ולמנוע מההתיישבות אפשרות להתקיים ולשגשג.

הפתרון היחיד בינתיים הוא לשים לב טוב יותר לאיזה רכב עולים, לדבר מעט עם הנהג, לשאול לאן הוא נוסע, להסתכל לתוך הרכב, לראות מי עוד נמצא שם. ואולי אפשר לתקן תקנה שכל טרמפיסט יתחיל פסוק בסיסי שכל יהודי מכיר, והנהג יענה אחריו, וכך אפשר יהיה לדעת שמדובר ביהודי.

וכמובן שגם כוחות הביטחון צריכים להתאמץ יותר כדי להטמין מלכודות למחבלים כאלה. וקל וחומר שצריך להתייחס ברצינות לטלפון שמודיע על חטיפה. יש לחשוש שהדיבורים המוגזמים על הטרור של 'תג מחיר' הסיטו את תשומת הלב מהטרור האמיתי, עד שמתעלמים משיחת טלפון נואשת על חטיפה.

הידידים מאמריקה

כאשר נוצרים חוזרים להאמין בכך שעם ישראל הוא עם סגולה וכל דברי התורה והמצוות שרירים וקיימים, ומתפללים על גאולת ישראל כדבר ה' בפי נביאיו ואף מסייעים לקיבוץ הגלויות ולבניין הארץ – הטענות הקשות כנגד הנוצרים הללו בטלו

אין לנו בעולם הרבה ידידים שמבינים את צדקת המאבק הקשה שלנו אל מול העולם המוסלמי ומעניקים לנו תמיכה ללא סייג. אבל האוונגליסטים הנוצרים עומדים להגנתנו כחומה בצורה, החל מהתמיכה בחזון שיבת ציון ועד יישוב הארץ לאורכה ולרחבה, ולביצורה של מדינת ישראל אל מול האויב הערבי. הידוע שבכולם היה הלורד בלפור, ועתה ממשיכיו העיקריים נמצאים בארצות הברית, והם תובעים ממשלתם לתמוך במדינת ישראל ובעם היהודי. אלמלא הם, הממשל האמריקני היה מתייחס אלינו בניכור ובעוינות.

התמיהות

יש תמהים על עמדה זו, ושואלים היאך אפשר לשבח את האוונגליסטים שהם נוצרים אדוקים. הרי יש בכך לכאורה איסור "לא תחנם – לא תתן להם חן" (ע"ז כ, א). מעבר לכך, הרי ידועה ביקורתו החריפה של מרן הרב קוק על הנצרות, ואיך אפשר להתעלם מכל זה?

הצער והסבל הגדול

כל הנחלים והימים לא יספיקו להכיל את הדמעות שזלגו מעינינו על כל הצער והייסורים והצרות האיומות שעם ישראל סבל מהנוצרים. גברים ונשים, זקנים וטף שנהרגו ונשרפו ונשחטו מפני שלא הסכימו להמיר את דתם. רבבות על רבבות משפחות שרכושם נשדד ושגורשו ממקום למקום בגלל השנאה ששנאו אותנו הנוצרים. וכמה כואב הלב על כל אותם יהודים שלא עמדו בסאת הייסורים והמירו את דתם. צאצאיהם פזורים עתה בכל העולם, ונשמותיהם משוועות לחזור לצור מחצבתן והם אינם יודעים מה ולאן, ואנחנו חסרים בלעדיהם. הם פזורים בספרד ובפורטוגל, בגרמניה ובצרפת, באיטליה ובאנגליה, בפולניה ובאוקראינה. רבים מהם היגרו לעולם החדש, לאמריקה הצפונית והדרומית, כדי להתרחק מרדיפות האינקוויזיציה, והם אינם יודעים שאבותיהם קיבלו תורה מסיני. רק לאחרונה התברר שהארכיבישוף הקתולי של ניו-יורק, שנחשב לידיד היהודים, היה בעצם יהודי בלא שידע על כך. הסבא שלו היה רב ושוחט.

הבעיה שבנצרות

מצווה ללכת בדרכי ה' ולאהוב כל אדם, למרות כל חילוקי העמים והדתות. אבל על הצער שגרמו לנו הנוצרים אי אפשר לסלוח.

שתי בעיות עקרוניות יש בעמדת הנצרות:
א) עמדתם שעם ישראל אשר נבחר על ידי ה' להיות לו לעם סגולה הוחלף בכנסייה הנוצרית, ועתה צריך להשפילו. עמדה זו הייתה בסיס לשנאת ישראל.
ב) עמדתם שכל המשתייך לכנסייה הנוצרית כבר לא צריך לקיים את המצוות שבתורה, ואינו צריך לשאת יותר באחריות לתיקון מעשיו הרעים בפועל.

שתי הבעיות הללו הן שעיוותו את התורה באופן שאי אפשר לסלוח עליו.

וכפי שכתב מרן הרב קוק: "באמונות הנוטות מכלל התורה, כמו האמונה הנוצרית והמחמדנית (אסלאמית), אין עיקר הארס מונח במושג האלוהות שלהם, שהוא שונה ממה שהוא נכון להיות על פי יסוד אורה של תורה, כי אם במה שיוצא מזה – הריסת המצוות המעשיות, וביטול תקוות האומה ביחש לתחייתה השלמה" (שמונה קבצים, קובץ א' לב. ויעוין באורות התשובה יב, י).

אולם כאשר נוצרים חוזרים להאמין בכך שעם ישראל הוא עם סגולה וכל דברי התורה והמצוות שרירים וקיימים, ומתפללים על גאולת ישראל כדבר ה' בפי נביאיו ואף מסייעים לקיבוץ הגלויות ולבניין הארץ – הטענות הקשות כנגד הנוצרים הללו בטלו. ואף ראוי לשבח את מעשיהם הטובים ומחשבותיהם הטובות על ישראל.

סולוביוב – החסיד שבאומות העולם

ולדימיר סולוביוב, ציור מאת איוואן קראמסקוי
ולדימיר סולוביוב, ציור מאת איוואן קראמסקוי

כך ניתן ללמוד הלכה למעשה מיחסו של מרן הרב קוק ובנו הרצי"ה לולדימיר סולוביוב, אותו הכתיר מרן הרב בתואר "החסיד שבאומות העולם בימינו סולוביוב" (אגרות ראיה יח).

סולוביוב (1853 1900) היה נוצרי אדוק, מגדולי התיאולוגים הפילוסופים הנוצרים בעת החדשה, שגדולי ומנהיגי הכנסיות לומדים את משנתו.

לאחר גל הפוגרומים ברוסיה יצא סולוביוב בביקורת פומבית נגד הפורעים, ואמר שאין מדובר כאן בבעיה של יהודים, אלא הבעיה היא של נוצרים שאינם יודעים כיצד לנהוג בעם הנפלא הזה – עם יקר ורב כישרון כיהודים. וכל זמן שלא ינהגו בכבוד כלפי היהודים, לא יגיעו לתיקונם ולישועתם כנוצרים.

חשוב לציין שאמירות כאלה בשבח היהודים נחשבו אז ברוסיה כמעשה של גבורה רוחנית לנוכח דעת הקהל האנטישמית.

עדות מהרצי"ה

שמעתי מחברי הטוב הרב זאב סולטנוביץ' שמו"ר הרב צבי יהודה ביקש ממנו להביא מהספרייה הלאומית ספר של סולוביוב כדי שיקראו בו יחד. הרצי"ה הבין רוסית, אבל בעקבות השנים הרבות שעברו התקשה בקריאה שוטפת, וכשראה תלמיד שיודע רוסית ומבין לעומק את סוגיות האמונה והמחשבה, ביקש לעיין במאמריו הדתיים של סולובייב ולשוחח על תוכנם.

כשראה את תמונתו של סולוביוב שהודפסה בספר, אמר: אפשר לראות בחוש את עדינותו הנשקפת מזיו פניו, ואף השווה אותם לקלסתר פניו של טולסטוי, שלפי דעתו היה מגושם יותר.

כארבע או חמש פעמים קרא לפניו בספר. בתוך כך הספיק חברי לקרוא את כל הספר, ופנה בתמיהה לרב: הרי סולוביוב הוא ממש נוצרי אדוק, ולא זו בלבד – הוא עוד משבח יהודי אחד שהמיר את דתו לנצרות?! השיב הרב: נו, הוא הרי נוצרי, אנחנו יודעים את זה. החידוש הוא שהוא מכיר בערכו הנעלה של עם ישראל, ומתוך כך כל מחשבותיו נעשות גבוהות יותר.

אחד מנסיכי רוסיה ביקר אצל סולוביוב לפני מותו, וכך אמר לו סולוביוב בשכבו על ערש דווי: אני דואג מאוד לעם הרוסי מפני שהוא שטוף בשנאת יהודים, וידוע לי נאמנה שכל עם שהתנכל ליהודים עתיד לסבול צרות. ומכיוון שאני אוהב את בני עמי, אני מבקש ממשך שתזהיר בשמי שלא ירעו ח"ו ליהודים.

דברי סולוביוב על התפילה

זה לא היה סוד, כל תלמידי הרצי"ה שמעו את שבחו של סולוביוב, וכפי שמצוטט בשיחות הרצי"ה מספר פעמים, כמו למשל: "יש אצלו דברי מחשבה נשגבים על התפילה. הוא כותב שכל הבקשות אינן אלא כלי אחיזה ואמתלאות כדי לבוא לפני ריבונו של עולם ולעמוד בקונטקט אתו. לפי זה צריכות הבקשות להיות עילאיות. לכן הוא מציע לגדולי עולם שיתפללו לשלומם וטובתם של ישראל" (על המועדים, חנוכה, סדרה ג תשל"ד-תשל"ח, סע' 11).

הלורד בלפור

גם הלורד בלפור כמו סולוביוב פעל בסביבה נוצרית שאינה אוהדת יהודים בלשון המעטה. מבחינת הנצרות הרשמית לפלגיה, אסור היה לו לעזור לעם ישראל להקים בית לאומי בארץ ישראל.

אבל הוא כאוונגליסט שמאמין בתנ"ך, ומאמין שעם ישראל נותר עם סגולה, ראה לעצמו חובה קדושה לתמוך בחזרתו של העם היהודי לארצו, כמצוות התורה וחזון הנביאים. במשך חייו הציבוריים הארוכים זכה בלפור לכהן בתפקידים חשובים ביותר, בין השאר גם כראש ממשלת בריטניה, אולם בערוב ימיו אמר על הצהרת בלפור: "בסיכומו של חשבון היה זה, בהשקיפי לאחור, הדבר הראוי ביותר שעשיתי בחיי".

בימינו

בימינו אנחנו רואים בחוש איך על ידי חזרתנו לארץ והעיסוק ביישובה ובניינה כנאמר בתורה ובנביאים, אנחנו זוכים להודיע בעמים כי גדול ה' ומהולל שמו, והדבר מביא למפנה משמעותי בעמדתם של רבים מבני אומות העולם, שהולכים מתעלים למעלת חסידי אומות העולם. עוד רבה הדרך לפנינו, לא על הכול אנחנו מסכימים. יהי רצון שמתוך המשך דבקותנו בתורה ובמצוות נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

סבלנות, הזמן פועל לטובתנו

האם מותר להירשם לקייטנות הקיץ של משרד החינוך? • כספי הקרן לידידות הם חלק קטן בלבד מתקציב הקייטנות • הבעיה בסגנון ההתרמה של הקרן לידידות • אסור לפגוע בתורמים האוונגליסטים ידידי ישראל ולהטיח את תרומתם בפניהם • האוונגליסטים אינם מיסיונרים, אלא נוצרים מוסריים שמכבדים את דתנו • החשש מהשפעת הנוצרים אינו מצדיק הפצת עלילות שווא • לאורך הדורות, מי שמאסו במצוות יישוב הארץ נכשלו גם בקריאת מפת המציאות • הזמן פועל לטובתנו גם בשדה הדמוגרפי וגם במקומם והשפעתם של הערבים בעולם

קייטנות הקיץ של משרד החינוך

שאלה: האם אפשר להירשם לקייטנות משרד החינוך לאחר שנודע שהקרן לידידות שותפה במימון שלהן, ואמרו על קרן זו שהיא משרתת מיסיונרים נוצריים, ואף בקייטנות עצמן יילמדו תכנים נוצריים מיסיונריים?

תשובה: מותר להירשם לקייטנות משרד החינוך. קייטנות אלו שודרגו השנה באופן ניכר בשני היבטים. ראשית, בכך שהמנהלים והמורים אחראים עליהן, כך שהן ממשיכות ומשלימות את המהלך החינוכי של כל השנה. שנית, בהוזלת עלותן ופתיחתן לכל המוני הילדים, גם ממשפחות עניות. ועל כך יש להכיר טובה לידידי הרב שי פירון שר החינוך.

קשה להבין מהיכן צמחה עלילה כזו, שמשרד החינוך הסכים להטמיע תכנים נוצריים בקייטנות של ילדי ישראל. כל אדם סביר היה צריך להבין מעצמו ששמועה זו מופרכת.

הקרן לידידות

אפשר לומר שהאוונגליסטים האמריקנים הם כיום הקבוצה החשובה והמשמעותית ביותר שתומכת במדינת ישראל. מדובר בכשבעים מיליון אזרחי המעצמה הגדולה בעולם, שמאמינים שדברי התנ"ך שרירים וקיימים והעם היהודי צריך לחזור לארצו ולשמור את תורתו ומצוותיו. מעמדם המוסרי גבוה ונעלה ממעמדו של כורש שסייע לשיבת ציון

אמנם לדעתי הקרן לידידות אינה נוהגת כראוי בכך שהיא אוספת כספים בטענה שמצב העוני במדינת ישראל קשה, כי בכך היא פוגעת בכבוד ישראל ומוציאה דיבה על הארץ, שכן בעזרת ה' מצבנו הכלכלי הולך וטוב, ויש כאן פחות עניים מאשר בארצות הברית (עיין שו"ע יו"ד רנד, א). ראוי היה להפנות את רצונם הטוב של התורמים לסיוע מכובד שיועיל לבניין הארץ והעולם כולו, כגון מימון מחקרים בתחום הרפואה ומדעי הסביבה (עיין שבת עה, ב). וכן לארגונים שעוסקים במניעת התבוללות ועידוד העלייה לארץ. וכן להפצת דברי מוסר ואמונה אודות היחיד, המשפחה והחברה ממקור התורה לטובת כל בני האדם, כדי שיתקיים בנו הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אסור לפגוע בידידי ישראל

בכל אופן, לאחר שהתורמים האוונגליסטים תרמו את כספם בלב טוב ובאהבה לעם ישראל בלי שום התניה ומעורבות להיכן ילך הכסף, אסור לפגוע בהם בהטחת תרומתם בפניהם, תוך האשמה שהם מנסים להעביר יהודים על דתם.

גם אם לא הייתה בעיה של פגיעה בתורמים לא היה איסור להשתתף בקייטנות, הואיל ובדיעבד מותר להשתמש בכסף (עיין שו"ע יו"ד רנד, א-ב).

מעבר לכך, הסכום שהתקבל מהקרן לידידות הוא מיעוט קטן שאין מפעל הקייטנות תלוי בו, שכן מדובר ב 36 מיליון שקלים מכספי הקרן, לעומת 260 מיליון שהוקצבו ממשרד החינוך ושאר המשרדים.

היחס לאוונגליסטים

לגבי הטענה שתרומה זו עלולה לגרום להמוני בית ישראל להתייחס באופן חיובי לאוונגליסטים, שהם נוצרים אוהבי ישראל – אין בכך פגם, שכן ראוי להכיר להם טובה על תמיכתם בנו. עלינו להיאבק נגד מיסיונרים, ולא נגד נוצרים מוסריים שמכבדים את דתנו ותומכים בנו.

כמדומה שניתן לומר שהאוונגליסטים האמריקנים הם כיום הקבוצה החשובה והמשמעותית ביותר שתומכת במדינת ישראל. מדובר בכשבעים מיליון אזרחי המעצמה הגדולה בעולם, שמאמינים שדברי התנ"ך שרירים וקיימים והעם היהודי צריך לחזור לארצו ולשמור את תורתו ומצוותיו. מעמדם המוסרי גבוה ונעלה ממעמדו של כורש שסייע לשיבת ציון.

כתב מרן הרב קוק במידות הראי"ה (אהבה סעיפים ה', י'): "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם", "למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות". הראשונים במעלה לכבוד ואהבה הם כמובן אלה שתומכים בנו, רואים אותנו כעם סגולה ותולים בנו את גורל תיקון העולם.

דיבות זדוניות

ניתן להבין ולכבד בעלי דעות אחרות, שחוששים מאוד מהשפעה זרה שעלולה לצמוח מההתקרבות הזו. אבל זאת בתנאי שינהגו בישרות ולא יפיצו שקרים זדוניים. קוראי 'רביבים' בוודאי זוכרים שכתבתי כמה פעמים בשנים קודמות, שעוד לפני שהתחלתי לברר את היחס לאוונגליסטים קיבלתי על עצמי בפומבי שלא לקבל מהם תרומות בעבור הישיבה, כדי שהבירור יהיה לשם שמים ובלי שום נגיעות אישיות. ואף היה מקרה שהגיעה תרומה גדולה ליישוב וביקשתי מפרנסי היישוב להחזירה, למרות שההתחייבות שלי יכולה לחול רק על הישיבה. ובעזרת ה' נתקבלו דבריי והתרומה הוחזרה, והוסכם שגם היישוב לא יקבל תרומות.

והנה למרות שהדברים נכתבו שחור על גבי לבן, יש אנשים שמעזים להפיץ שקרים כאילו לאחרונה בנתה ישיבת הר ברכה חמישה בניינים בכספי נוצרים. מן הסתם אישים אלה מפיצים עוד שקרים, ואין כוח בידם של אנשים ישרים לחפש ולאתר ולהפריך את כל הכזבים שלהם. החפץ בחיים צריך שלא להאמין לשום עלילה בנושא זה בלי עדות אישית גמורה ומדויקת.

חטא המרגלים

איכשהו יוצא תמיד, שהמואסים במצוות יישוב הארץ מתגלים גם כחסרי יכולת לקרוא את מפת המציאות ולנתח אותה כראוי. הם מתהדרים ברציונליות, אבל בפועל התחזיות שלהם מתבדות. מפחדים מהכנענים ולבסוף מתים במדבר. מפחדים מקשיי פרנסה, מביצות ומפרעות הערבים, ונשארים בגולה תחת השלטון הקומוניסטי או נרצחים בשואה. אכן, האתגרים הכרוכים בבניין הארץ מורכבים מאוד ומצריכים חוכמה, זהירות ומסירות, אבל זו הדרך הריאלית לקיומו של עם ישראל.

גם עכשיו מצבנו מסובך מאוד. אנחנו מוקפים אויבים. אין פתרון קרוב לבעיות הביטחון והלחץ הבינלאומי. אבל פתרון הנסיגות שהשמאל מציע הוא הגרוע ביותר.

לאחרונה אמר שר האוצר יאיר לפיד שהאינטרס שלנו הוא שתקום מדינה פלשתינית, כי "אנחנו לא יכולים ולא צריכים לשלוט בארבעה מיליון פלשתינים שבעוד דור יכפילו את מספרם". מה שאנחנו צריכים לדעתו הוא "ביטחון והיפרדות".

ראשית לעובדות

לפי הערכתו של יורם אטינגר, ששוקד על סוגיה זו שנים רבות, מספרם של הערבים ביהודה ושומרון הוא כ 1,400,000, ובנוסף לכך כ 300,000 ערבים גרים במזרח ירושלים. גם ד"ר גיא בכור מסכים להערכתו.

מספר הערבים בעלי אזרחות ישראלית הוא כ 1,220,000 (כ 15 אחוזים מאזרחי מדינת ישראל. לא כללתי את הדרוזים שמונים כ 130,000, שרובם חיים איתנו בשלום ובכבוד).

כלומר מספר כל הערבים בשטחים שבשליטת ישראל בלי הדרוזים הוא לא ארבעה מיליון אלא פחות משלושה מיליון, כאשר ארבעים אחוזים מהם הם ממילא אזרחי ישראל, והקמת מדינה פלשתינית לא תוציא אותם מתחומי המדינה.

אגב, לאורך כל הדרך אנשי השמאל טעו בתחזיותיהם הדמוגרפיות. לפי הערכותיהם כבר מזמן היה צריך להיות בין הים לירדן רוב ערבי. החידוש כעת הוא שהם טועים לא רק בצפיית העתיד אלא גם במספרים שבפועל כעת.

הכיוון הדמוגרפי

רמת הפריון בקרב האוכלוסייה המוסלמית בכל העולם נמצאת בירידה דרסטית, וכך גם במדינת ישראל. לפי נתוני אתר האינפורמציה של ה CIA, בעבר הקרוב היו למשפחה בסעודיה כשישה ילדים בממוצע, וכיום המספר ירד ל 2.2. כך גם בשאר ארצות ערב. בקצב ילודה זה אין גידול במספר האנשים. כך קורה גם בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל: במשך כעשר שנים ירד הממוצע מלמעלה מחמישה ילדים לפחות משלושה ילדים.

לעומת זאת במשפחה היהודית יש תהליך של גידול, כאשר הממוצע הכללי הגיע עד כשלושה ילדים.

המצב ביהודה ושומרון

מספר היהודים כיום ביהודה ושומרון הוא כ 390,000, לעומת 1,400,000 ערבים. לפני כ 14 שנים, בתחילת האינתיפאדה השנייה, מספר היהודים היה 190,000. ב 14 שנים מספר היהודים הוכפל ויותר. לעומת זאת מספר הערבים ביו"ש לא גדל, אולי אף הצטמצם, בזכות הגירה שלילית.

ממוצע הלידות בקרב המשפחות היהודיות ביו"ש גדול בהרבה משל הערביות. לדברי ד"ר גיא בכור, ממוצע הלידות למשפחה יהודית ביו"ש הוא שש, לעומת כשלושה למשפחה ערבית. לדבריו "יש לכך השלכות ביטחוניות, למשל ביכולת של הערבים לתכנן מרידות חדשות, כאשר כל כך הרבה יהודים חיים יחד איתם ומכירים את השטח בדיוק כמותם; והיהודים האלה לא יוותרו לעולם".

הפתרון המסוכן – מדינה פלשתינית

נמצא שדברי שר האוצר מופרכים: אין כיום ארבעה מיליון ערבים, והם לא עתידים לגדול בתוך דור או שניים לשמונה מיליון. אבל דווקא הפתרון, שלצערנו גם ראש הממשלה מסכים לו, להקים מדינה פלשתינית, הוא המסוכן מכול. מפני שבעידוד ובמימון ארצות ערב, מדינה זו עלולה לקלוט לתוכה מיליוני פליטים ונמלטים מהארצות שסביבנו, וכך תוך זמן לא רב יהיו ביהודה ושומרון בלבד חמישה מיליון ערבים, שמטרתם המרכזית למרר את חייה של מדינת ישראל.

הזמן פועל לטובתנו בארבעה תהליכים

פרשני השמאל טוענים שהזמן פועל לרעתנו, אולם הם מתעלמים מארבעה תהליכים שצופנים בחובם שינוי לטובה.
הראשון, כאמור,- מותו של השד הדמוגרפי ופתיחת אופק חדש לצמיחתו של העם היהודי.

ב. הערבים מקדיחים את תבשילם

הערבים הולכים ומקדיחים את תבשילם בעיני העולם. ההתמרמרות המוסלמית על ההגמוניה המערבית לובשת פנים של אלימות וטרור. הם היו יכולים לשקוד על פיתוח ארצותיהם, אבל בחרו בבערות וטרור. רבים מהמוסלמים שהיגרו לארצות המערב מעדיפים ליהנות מההטבות הסוציאליות הנדיבות בלי לשאת בעול הפיתוח הכלכלי והחברתי. הם יורקים בהפגנתיות לבאר שהם שותים ממנה, תוך הטחת גידופים. תנועות הימין באירופה הולכות ומתחזקות בהתנגדותן למדינות הערביות ולמהגרים המוסלמים, ויחד עם זה הם מחזקים את תמיכתם בנו.

ג. מקורות אנרגיה חילופיים

בשנים האחרונות נמצאו מאגרי נפט וגז ענקיים ברחבי העולם, ובכלל זה גם בארה"ב. בנוסף לכך בכל ארצות המערב שוקדים על מציאת מקורות אנרגיה חלופיים לנפט. כשהתהליך יבשיל, לא תהיה עוד לערבים השפעה. את אוצרות הנפט שלהם הם בזבזו על מלחמות, מותרות ושנאת ישראל, וכאשר יֵרד מחיר הנפט – הם יחזרו לחיות במדבר, חסרי מעמד והשפעה.

ד. המעבר למזרח הרחוק

מרכז הכובד העולמי עובר בהדרגה למזרח הרחוק, לסין ולהודו. שם יש פחות מסורת אנטי יהודית, ואולי איתם יהיה אפשר לכונן יחסים בריאים והוגנים. הנה עתה נבחר לראשות ממשלת הודו נרנדרה מודי, שנודע כמי שמבין את הסכנות שבאסלאם הלוחמני ונחשב לידיד ישראל משכבר הימים.

ערכה של אכילת בשר

יש מקום לצמחונות של יחידים כמידת חסידות, אך אין להטיף לציבור הרחב לנהוג כך • צמחונות כדרך לרבים עלולה לפגוע בתיקון המוסרי של היחס לאדם • על פי המקובלים, אכילת בשר על ידי האדם מחזירה את בעלי החיים למדרגתם מלפני החטא • מגדלי בעלי חיים שמתנהגים כלפיהם באכזריות, יש מקום להורות שלא לקנות מהם בשר • רבים מפעילי זכויות בעלי החיים בארץ הם אנשי שמאל קיצוני בעלי מוסר מעוות • כיצד לנהוג כשיש התנגשות בין צער בעלי חיים לצורכי האדם

בעקבות הטור הקודם, בו התייחסתי לשאלה המוסרית שבאכילת בשר, הגיעו תגובות רבות ושונות.

ראשית נחזור על עיקרי הדברים: מתחילה מאכלו של האדם היה ממיני הצומח ונאסר עליו לאכול מבשר בעלי חיים (סנהדרין נט, ב). וכתבו המפרשים, שגם החיות הסתפקו אז ‏במיני צומח ולא טרפו זו את זו (רש"י ורמב"ן שם). ‏

בעקבות חטא אדם הראשון וחטאי דור המבול, נפל העולם כולו ממעלתו הראשונה. האנשים נעשו פחות מוסריים, טבען של החיות הפך לאטום ואכזרי יותר והן החלו לטרוף זו את זו, ואפילו האדמה נשחתה והוציאה קוצים ודרדרים. לא זו בלבד, אלא שבעקבות החטאים גם מערכות הטבע התמוטטו, והצומח שוב לא הספיק ‏לקיומו של האדם. כלומר, הנפילה המוסרית הובילה ליצירת מצב ‏אקולוגי חדש, שבו בני האדם מוכרחים לאכול בשר. במצב הזה הותר לאדם לאכול בשר. ולמרות ‏שאין זה אידיאלי – בשלב הזה אין לעודד אנשים להימנע מאכילתו. מפני שלאחר המבול, כשהתברר לאיזה שפל יכול האדם להידרדר, רצתה התורה לכוון את האדם אל תפקידו העיקרי, שהוא תיקון היחסים שבין אדם לחברו: לעשות צדקה ומשפט, לנהוג ביושר, בחסד וברחמים, וקל וחומר שלא לגנוב ולרצוח, להעליב ולצער. שכן האדם נברא בצלם אלוקים, ובתיקון היחס שבין אדם לאדם תלוי תיקון העולם. ולכן רק לאחר שמערכת המוסר הבסיסית שבין בני האדם תיבנה כראוי ויחדלו מלחמות ועוולות מן הארץ, אז העולם כולו יתעלה, נחזור למצב שקודם המבול ושוב יהיה אסור לאדם לאכול בשר.

נמצא אפוא שבשלב הנוכחי רק יחידים יכולים באופן אישי לנהוג חסידות בעצמם, אבל עליהם להימנע מלהטיף לצמחונות, כדי שלא לפגוע במאמץ העיקרי לתיקון עולם.

אכילת בשר בסעודות מצווה

שאלה: איך ייתכן שמתחילה על פי האידיאל היה אסור לאכול בשר, וכיום יש מצווה לאכול בשר בסעודות מצווה?

תשובה: מכיוון שמאז המבול אין בעיה ‏מוסרית באכילת בשר, ואכילת הבשר משמחת, ממילא בסעודות שיש בהן מצווה לשמוח מצווה לאכול בשר (שו"ע או"ח רנ, ב; מ"ב רמב, א; באו"ה תקכט, ב, ‏‏'כיצד').

הסבר על פי הסוד

כאן בארץ, לא מעט מהפעילים הצמחונים תומכים בארגוני הטרור והחבלה אש"ף וחמאס, תוך שהם טוענים שהמתנחלים הם הפושעים הגדולים שמפריעים לשלום העולם. רשעות זו היא החמורה והמסוכנת ביותר, מפני שהיא מתעטפת באצטלה של צדיקות. וכפי שבין הרשעים הגדולים בהיסטוריה היו שהתגאו בחמלתם כלפי בעלי חיים

הוסיפו חכמי הקבלה וביארו שבמצבנו הנוכחי ישנו ערך ‏באכילת בשר, מפני שבעקבות החטא כל העולם ירד ממדרגתו. ‏הדומם, הצומח, החי והמדבר, כולם נפלו ממדרגתם וגם נתערב ‏בהם רע. וכאשר יהודי אוכל מבשרם של בעלי החיים על פי ‏כללי הלכות כשרות, מתוך כוונה להתחזק בעבודת ה' – הרע ‏שבהם נפרד מהטוב, ויוצא כפסולת בבית הכיסא, והטוב שבהם ‏מתעלה ונספג בגופו ונותן לו כוח לעשות מעשים טובים. וכך הוא ‏סדר התיקון: הצומח יונק את מזונו מן הדומם, ועל ידי כך ‏מרומם את הטוב שבדומם למדרגת צומח. וכשהבהמה ניזונה מן ‏הצומח, היא מעלה את הטוב שבצומח למדרגת חי. וכאשר בני ‏האדם אוכלים מן החי ומתנהגים במוסריות ודבקים בה' – בשר ‏בעלי החיים מתעלה למדרגת אדם. וכך על ידי סולם המזון ‏מחזירים את כל העולם אל מדרגתו הראשונה (שער המצוות לאר"י ‏הקדוש פרשת עקב).‏

במיוחד נעשה תיקון באכילת בשר בסעודות שבת ויום טוב ‏ושאר סעודות מצווה, כגון שמחת חתונה וברית, שאז הבשר נעשה ‏שותף לשמחה של מצווה ומסייע בקיומה. אבל בסעודות רשות ‏אמרו חכמי הקבלה שלא תמיד נעשה תיקון, שכן אם האדם אינו ‏מתנהג אחר כך כראוי, נמצא שהבשר שאכל לא היה שותף לשום ‏תיקון והתעלות. לכן ישנם חסידים שנמנעים מאכילת בשר ‏בסעודות רשות, מחשש שמא לא יצליחו לרומם את הבשר ‏כראוי.‏

אכילת הרשע

לפי זה מובן מה שאמרו חכמים שמצד המוסר אסור לעם הארץ רשע לאכול בשר (פסחים מט, ב). שהואיל ואין בו תורה ומידות טובות, והוא שונא תלמידי חכמים ואנשי מעלה, אין הוא מעלה באכילתו את בעלי החיים, ומדוע יהרוג אותם בחינם? אבל בשבת, גם עמי הארץ שאוכלים בשר מקיימים מצווה, וממילא מרוממים את הבשר ומתקנים אותו (הגהות וחידושים על שער המצוות פרשת עקב. ר' צדוק במאמר 'עת האוכל' ז ח).

מקומם של הצמחונים

אמנם ישנם יחידים שרגש המוסר העדין נוגע מאוד ללבבם, ועל כן הם נמנעים מאכילת בשר, וכמובן שהם נמנעים מאוד מלפגוע בשאר בני האדם שאוכלים בשר. ואף שלכאורה על פי דברי הקבלה היה ראוי שיאכלו בשר בסעודות מצווה, מכל מקום היו מן המקובלים שלימדו עליהם זכות וראו במנהגם משנת חסידים (שדי חמד מערכת אכילה, אכילת בשר). והרב קוק מכנה אותם אידיאליסטים קיצוניים.

אבל ההדרכה הכללית לכל החפץ להתקדש ולעבוד את ה', שיעסוק בתיקון המוסר שבין אדם לחברו ויאכל בשר בסעודות מצווה ובכך יסייע לתיקון העולם כדברי המקובלים.

הטענות על אכזריות בתעשיית הבשר

כמה קוראים טענו שמגדלי הבהמות והעופות נוהגים כיום באכזריות יתרה כלפי בעלי החיים, ומתוך כך באו לטעון שהאוכלים כיום בשר חוטאים בכך שהם מסייעים לדבר עבירה של צער בעלי חיים.

אכן, אם יתברר שבמקום מסוים נוהגים באכזריות יתרה כלפי בעלי החיים, נכון להורות שלא לקנות ממנו בשר. אולם צריך שדבר זה יתברר על ידי תלמידי חכמים שבקיאים ורגילים בגידול בעלי חיים והלכות שחיטה. אך מי שאינו רגיל בכך, אין לו את אמת המידה הנדרשת לקבוע מהי אכזריות יתרה.

ובוודאי שאין לסמוך בזה על פעילי זכויות בעלי החיים, שכלפיהם בדיוק מופנית הטענה המוסרית שהם הופכים את היוצרות ומטשטשים את גבולות המוסר, הופכים דברי חסידות לחובה נחרצת, ומתוך כך באים לזלזל ביסודות המוסר ופוגעים בחבריהם שאוכלים בשר. ואזי אין במנהג הצמחונות שלהם שום עדינות אלא גאווה ורוע.

הנה כאן בארץ, לא מעט מהפעילים הצמחונים תומכים בארגוני הטרור והחבלה אש"ף וחמאס, תוך שהם טוענים שהמתנחלים הם הפושעים הגדולים שמפריעים לשלום העולם. אגב, רשעות זו היא החמורה והמסוכנת ביותר, מפני שהיא מתעטפת באצטלה של צדיקות. וכפי שבין הרשעים הגדולים בהיסטוריה היו שהתגאו בחמלתם כלפי בעלי חיים.

כללי צער בעלי חיים

הכלל היסודי הוא שצורכי האדם קודמים לצורכי בעלי החיים, וכאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם ובין צער בעלי חיים, אזי יש לשקול את מידת הנחיצות לאדם אל מול גודל הצער הנגרם לבעל החיים. למשל, אכילת בשר חיונית מאוד לאדם, ולכן גם אם נסבור שהשחיטה מצערת מאוד את בעלי החיים, מותר לאדם לגדל בעלי חיים כדי לשוחטם ולאכול מבשרם. כמו כן מותר לאדם להעמיס משאות על חמורו ולחרוש בשורו. זה הכלל: ככל שהצער לבעלי החיים גדול יותר, כך הדבר חמור יותר, ורק לצורך חיוני ביותר אפשר לבצעו.

הרעבת תרנגולות

דוגמה לכך ניתן ללמוד מהדיון בתרנגולות מטילות. התרנגולות יכולות להטיל ביצים מהיותן בנות שישה חודשים ועד להיותן בנות עשרים חודשים, ואז מגדלי התרנגולות מוכרים אותן לבשר. אבל ישנה שיטה המאפשרת להאריך את זמן הטלת הביצים. בחודש החמישה עשר לחיי התרנגולות המטילות מרעיבים אותן למשך עשרה ימים, ובאותו זמן נוצותיהן נושרות ולאחר מכן גדלות הנוצות מחדש וכוחן שב אליהן, והן מסוגלות להטיל ביצים עד להיותן בנות עשרים ושמונה חודשים. ונשאלת השאלה, האם מותר להרעיבן ולצערן כדי ליהנות מתפוקת הביצים שלהן למשך זמן ארוך יותר?

יש שהחמירו בכך, מפני שלדעתם מדובר בצער גדול מאוד ואכזריות (שבט הלוי ו, ז). ויש שהתירו, משום שהדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות, ולטווח הארוך ההרעבה אף מוסיפה לבריאות התרנגולות שהרי הן מאריכות ימים (הרב גולדברג בספר 'הארץ ומצוותיה' עמ' תלז).

למעשה, כל אימת שיש בדבר צורך גדול מאוד לפרנסת המגדלים והוזלת המזון, מקילים. וכאשר אין בכך צורך גדול מאוד, מחמירים. אגב, בסוגיית התרנגולות יש מקום לסמוך יותר על הרב גולדברג, שכיהן כרב בכפר פינס והכיר את משק החי ואת מכלול השיקולים, לעומת הרב ואזנר שלא הכיר את הסוגיה מקרוב.

הבריאות

יש טוענים בתוקף רב שכיום אכילת בשר מסוכנת מאוד לבריאות, הואיל ובעלי החיים מגודלים בתנאים לא טבעיים תוך שמזריקים לגופם תרופות שונות שמסכנות את הבריאות. טענות אלו צריכות להיבדק ברצינות מרובה על ידי מומחים לדבר, רופאים ומדענים חוקרים. וכאשר אנו מוצאים חילוקי דעות בין המומחים, יש ללכת על פי הרוב.

לפי זה, אם הדעה המקובלת בין רופאים וחוקרים היא שאין בעיה לאכול בשר במידה מתונה, ואילו לפי רופאים אלטרנטיביים אסור לאכול – ההלכה כדעת רוב הרופאים והחוקרים. שבנוסף לכך שהם הרוב, הם גם נחשבים כמומחים גדולים יותר, הואיל ודבריהם מבוססים יותר על מחקרים רציניים. אמנם אדם שמשוכנע באופן אישי שהאמת כשיטה האלטרנטיבית – ראוי שינהג על פיה, זולת מקרים שבהם לדעת שאר הרופאים הוא מזיק בכך לעצמו (עיין שו"ע או"ח סימן תריח; רמ"א תריח, ד; מטה אפרים ג; מ"ב יב; ערוה"ש ה ו).

ואמנם יש טוענים כנגד הרופאים והחוקרים שהם נגועים באינטרסים שונים. אולם אנו יודעים שזו דיבה רעה, שכן רבים מאיתנו מכירים באופן אישי רופאים וחוקרים, ויודעים שהם יראי שמיים ומבקשי אמת במחקריהם.

בין שבועות לעצרת

ארבעת שמות חג השבועות • שבועות הוא החג היחיד שאין לו תאריך קבוע • המשמעות הרוחנית של התלות בחג הפסח בקביעת התאריך של שבועות • פסח מסמל את האמונה הפשוטה ושבועות מייצג את האמונה המורכבת • תהליכי ההכנה לקראת החג שתחילתם בפסח, ומשמעותה העמוקה של ספירת השבועות • פירוש השם עצרת, ומעמד הר סיני כעצרת הגדולה בכל הזמנים • האם ראוי היה לקבל את האפיפיור בכבוד כה גדול?

ארבעה שמות ישנם לחג: חג השבועות, חג הקציר, יום הביכורים ובלשון חכמים הוא גם נקרא עצרת. נעסוק הפעם בשמות שבועות ועצרת.

חג השבועות

זמנו של חג השבועות מיוחד. לכל החגים ישנו תאריך בחודש, כמו למשל פסח שזמנו בט"ו בניסן, ואילו לחג השבועות אין תאריך, אלא זמנו נקבע על פי ספירת העומר. קורבן העומר הוקרב ביום שלמחרת החג הראשון של פסח, ומאותו יום סופרים שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה ימים, ולמחרת ביום החמישים חוגגים את חג השבועות. שנאמר: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'" (ויקרא כג, טו טז). וכן נאמר: "שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. ועשית חג שבועות לה' אלוקיך" (דברים טז, ט י).

ואמנם כיום חג השבועות חל תמיד בו' בסיוון, אולם זה מפני שנתבטלה הסמיכה ואנו מקדשים את החודשים על פי החשבון. אבל בזמן שבתי הדין היו מקדשים את החודשים על פי ראיית מולד הירח, זמנו של החג היה יכול לצאת גם בה' בסיוון או בז' בסיוון.

משמעות הדבר היא שמועד חג השבועות נשען על חג הפסח, ורק מתוך חג הפסח אפשר להגיע לחג השבועות ומתן תורה.

הקשר בין הלאומיות לתורה

מתוך האמונה הפשוטה בה' ובגאולה שהתגלתה בפסח אפשר להתעלות לחג השבועות, למדרגת התורה, שבה מבוארים החזון והדרך לתיקון עולם בפועל. ואין תורה בלא היסוד של האמונה הפשוטה והתמימה, ואין קיום לאמונה הפשוטה בלא התורה שמלמדת כיצד להגשימה

חג הפסח מבטא את הצד הלאומי הישראלי, שביציאת מצרים נתגלתה סגולת ישראל, שבחר בנו ה' מכל העמים למרות היותנו שקועים במ"ט שערי טומאה. וחג השבועות מבטא את הצד הרוחני של ישראל, שאז הגענו לפסגה הרוחנית של קבלת התורה. וזהו שאנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" בפסח, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו" בחג השבועות.

ואין לאומיות בלא תורה, ואין תורה בלא לאומיות.

בין האמונה הפשוטה לתורה העמוקה

עוד צד לדבר. בחג הפסח מתגלה האמונה הפשוטה, הטבעית, שגנוזה בנשמתו של כל יהודי. אמונה שנשמרה גם בשנות השעבוד במצרים, ובזכותה נגאלנו ממצרים. ובחג השבועות זכינו להתעלות אל האמונה המפותחת, המבוארת והמורחבת על ידי התורה. לאמונה הטבעית יש כוח רב והיא הבסיס לכול, אולם אין ביכולתה לכוון את החיים ולתקנם. על ידי התורה ומצוותיה אנו יכולים לקשר את כל מרכיבי חיינו – המחשבתיים, הרגשיים והמעשיים – לאמונה.

מתוך האמונה הפשוטה בה' ובגאולה שהתגלתה בפסח אפשר להתעלות לחג השבועות, למדרגת התורה, שבה מבוארים החזון והדרך לתיקון עולם בפועל.

ואין תורה בלא היסוד של האמונה הפשוטה והתמימה, ואין קיום לאמונה הפשוטה בלא התורה שמלמדת כיצד להגשימה.

התהליך המבורך מדי שנה

זיכה אותנו הקב"ה במצווה לחגוג בכל שנה את חג הפסח ואת חג השבועות, כדי שנזכה בכל שנה לחזור מחדש אל המאורע הגדול של יציאת מצרים ולגלות בתוכנו שוב את סגולת ישראל ואת האמונה הפשוטה, ומתוך כך לעלות בתהליך הדרגתי דרך ספירת העומר אל היום המקודש של מתן תורה, שבו אנו זוכים לקבל את התורה. ובכך אנחנו הולכים ומתעלים משנה לשנה, עד אשר יתוקן העולם בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, ותימלא הארץ דעה את ה'.

ההכנה וההיטהרות בספירת העומר

היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל נמשל ליחס שבין חתן וכלה, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה). יציאת מצרים נחשבת כמעשה האירוסין, שכן אז הבדיל ה' אותנו מכל העמים וקידש אותנו להיות לו לעם סגולה. ויום מתן תורה נחשב כיום החתונה והנישואין (תענית כו, ב), משום שעל ידי התורה אנו חיים בדבקות עם הקב"ה.

אמרו חכמים שלאחר שיצאו ישראל ממצרים, עוד לא יכלו לקבל את התורה, מפני שבעת שהיו משועבדים במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה. וכמו אישה נידה שצריכה לספור שבעה ימים כדי להיטהר לבעלה, כך היו ישראל צריכים לספור שבעה שבועות כדי להיטהר מטומאת מצרים ולהיות ראויים להתקשר אל הקב"ה (זוהר אמור ח"ג צז).

משמעות ספירת שבעת השבועות

המספר שבע רומז למציאות הטבעית על כל מרכיביה, שכן העולם נברא בשבעה ימים. וכן בפועל, לכל דבר גשמי יש שישה צדדים – ארבע רוחות, למעלה ולמטה, ועוד בחינה שביעית, שהיא המרכז הפנימי שלו. ולכן משך הזמן שלוקח לאדם לעלות מטומאה לטהרה הוא שבעה ימים, שבמשך שבעה ימים אדם מתכונן בכל בחינותיו לעלות ממצב הטומאה למצב הטהרה. לכן נידה סופרת שבעה ימים כדי להיטהר לבעלה.

אולם כדי שישראל יוכלו להידבק בה' ולקבל את התורה האלוקית ששייכת לעולם העליון, היו צריכים לספור ספירה הרבה יותר עמוקה. במקום שבעה ימים – שבעה שבועות. בספירה זו כל אחד משבעת המספרים מופיע אף הוא בכל שבע בחינותיו, כדי שכל המדרגות הכלולות בעולם הזה ימוצו עד תום. על ידי כך ההיטהרות לקראת מתן תורה נעשית בשלמות, וכל צד באופי שלנו עובר זיכוך ומבטא את כמיהתו וציפייתו לקבלת התורה. ועל ידי כך אנחנו זוכים להתעלות אל המעלה העליונה, שמעל ומעבר לטבע, ולקבל את התורה האלוקית שעל ידה אנו יכולים לתקן ולרומם את העולם אל גאולתו.

ספירת העומר – הציפייה לתורה

וכל אותם שבעה שבועות היו ישראל מצפים ומייחלים לתורה. וכפי שנתבאר במדרש, שכאשר בישר משה לישראל שאחר צאתם ממצרים יעבדו את ה' על הר סיני ויקבלו את התורה. שאלוהו: אימתי תהיה עבודה זו? אמר להם: לסוף חמישים יום. ומרוב חיבה היו מונים כל יום ואומרים: הרי עבר יום ראשון, הרי עבר יום שני, וכך בכל הימים (שבולי הלקט רלו). ועל ידי כך התורה התקיימה בידם, וכמו שאמרו חכמים: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת" (אבות ג, ט).

וכל כך חשובה ההיטהרות וההתכוננות לקראת קבלת התורה, עד שעל שם כך נקרא שמו העיקרי של החג – חג השבועות, שנאמר: "שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. ועשית חג שבועות לה' אלוקיך" (דברים טז, ט י). וכן נאמר: "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות לד, כב).

משמעות המילה עצרת

בלשון חכמים נקרא חג השבועות עצרת. ולכאורה יש לתמוה, הלוא בתורה מצינו שקוראים עצרת לאחרון של פסח ולשמיני עצרת שלאחר הסוכות, ומדוע שינו חכמים וקראו לחג השבועות עצרת?

נתבונן תחילה במשמעות המילה עצרת. עצרת מלשון עצרה, שאנשים רבים עוצרים את עצמם מכל עיסוק ומתאספים ומתכנסים בחגיגיות, ואוצרים וקולטים בנפשם את תוכן ההתאספות. על כן מובן שעם סיום ימי חג הפסח וימי חג הסוכות, ציוותה התורה לעשות יום טוב, כדי שכל עולי הרגל יתאספו בחגיגיות סביב המקדש לעצרת סיכום ופרידה, ועל ידי כך יאצרו וינצרו בלבבם את חוויות הימים הקדושים של החג. וגם מי שלא זכה לעלות לרגל, צריך לעצור ביום טוב האחרון ממלאכתו, ולאצור בלבבו את כל ההשגות הרוחניות והשמחה שקלט בימי החג, כדי שיחזקו וירוממו אותו בכל ימי החול העומדים לבוא.

העצרת הגדולה ביום מתן תורה

לפי זה לא היה יום עצרת גדול יותר בעולם ממעמד הר סיני, שבו התאספו כל ישראל באחדות גמורה לקבל את התורה. וכפי שנאמר: "וייחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, ב) – "כאיש אחד בלב אחד". שבכל החניות נאמר לשון רבים, כי בכל ציבור יש תמיד מחלוקות וקטטות, ורק שם אל מול ההר, על ידי כוונתם לקבל את התורה, נעשו כולם מאוחדים.

ולא רק ישראל שבאותו הדור עמדו ליד הר סיני, אלא כל נשמות ישראל שבכל הדורות ואף שורש נשמות כל הגרים התכנסו ליד הר סיני וקיבלו את התורה, ועל ידי כך פסקה מהם הזוהמה שנמשכה מחטא אדם הראשון (עיין שבת קמו, א).

ואכן התורה עצמה קראה ליום מתן תורה "יום הַקָּהָל", היינו יום ההתאספות של כל הקהל. שנאמר: "ככל הדברים אשר דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל" (דברים ט, י. וכן שם י, ד; יח, טז).

שבועות ועצרת

והאמת שגם השם חג השבועות מבטא את המשמעות של עצרת, כי משמעותו סיכום וכינוס כל המדרגות שקנינו במשך ספירת שבעת השבועות. ומכיוון שהספירה מתחילה בחג הפסח, הרי שחג השבועות מסכם וחותם את המהלך שנמשך מתחילת הפסח.

לפיכך מובן שחכמים לא שינו דבר בכך שקראו לחג השבועות עצרת, שכן באמת חג השבועות הוא חג שיש בו התאספות וסיכום של חג הפסח וספירת העומר. אלא שהתורה הדגישה בשם חג השבועות את ההכנות של ישראל לקראת מתן תורה, ואילו חכמים הדגישו בשם עצרת את ההתכנסות לקבלת השפע שהקב"ה מעניק לנו לאחר סיום ספירת העומר.

היחס לביקור האפיפיור הקתולי

שאלה: האם נכון היה לקבל את האפיפיור הקתולי בכבוד רב?

תשובה: דרכי שלום מחייבים את עם ישראל לקבלו בכבוד, וכפי שהוא עצמו כיבד אותנו בביקורו. ועל כן צדקו הרבנים הראשיים לישראל שקיבלו אותו בנימוס ובכבוד כקודמיהם. ומעולם לא היו רבנים חשובים שביזו את ראשי הדתות השונות כאשר באו אליהם לביקור מכובד.

בנוסף לכך, יש להעריך את השינוי המשמעותי, מבחינתה, שעשתה הכנסייה הקתולית בעשרות השנים האחרונות ביחסה ליהודים ולמדינת ישראל, שינוי שגם האפיפיור הנוכחי מזדהה עמו.

לפני מאה ועשר שנים סירב האפיפיור פיוס העשירי לתמוך בבקשתו של הרצל לתמוך בתנועה הציונית ובתביעתה על ארץ ישראל, שכן לפי אמונת הקתולים עם ישראל הוחלף על ידי הכנסייה ואיבד את זכותו על הארץ. ואילו עתה בא האפיפיור לכבד את זכרו ולהניח זר על קברו של חוזה המדינה. אמנם עדיין רחוקים אנחנו מהמצב המתוקן שבו תכיר הכנסייה בחטאיה כלפי העם היהודי, אבל דרכי שלום מחייבים שלא להרחיב בזה סביב הביקור המכובד, אלא דווקא לבטא הערכה והוקרה לשינויים לטובה.

כדרך אגב ראוי לציין שהאוונגליסטים מתייחסים לעם היהודי ולתורת ישראל ולזכותנו על הארץ באופן הרבה יותר חיובי. לעמדה זו היו השלכות היסטוריות משמעותיות ביותר, שכן הלורד בלפור, בעת כהונתו כשר החוץ של בריטניה הגדולה, מתוך אמונתו הדתית כאוונגליסט, קידם את הצהרת בלפור, המכירה בזכותו של העם היהודי על ארצו ומקדמת את חזרתו אליה. הלורד בלפור כיהן בשורה של תפקידים חשובים ביותר, ואף כראש ממשלת בריטניה, ואף על פי כן בערוב ימיו החשיב את פועלו למען העם היהודי כגולת הכותרת של מעשיו: "בסיכומו של חשבון היה זה, בהשקיפי לאחור, הדבר הראוי ביותר שעשיתי בחיי".

בשולי הדברים, ראוי להביע צער על דבריו המתרפסים של שמעון פרס, נשיא המדינה. יש מקום גם להביע צער על כך שנציגי הכנסייה שמעו את שקריהם החצופים של הערבים ושתקו. הם הרי יודעים מי גרם לבריחת הנוצרים מבית לחם ומרמאללה ומכל שאר המקומות. הם גם יודעים שבית המקדש היה בהר הבית. אמנם אפשר אולי להבין שבעת הביקור העדיפו לנהוג בנימוס ולא לחרוג מכללי הטקס. אבל לאחר תום הביקור היה ראוי לפרסם גינוי לשקרים שהם רגילים להפריח תדיר בעזות מצח.

השכלה מקצועית כשירות לאומי

השירות הלאומי מההיבט הכלכלי ? עלות מול תועלת ● התפוקה החלקית של כוח אדם בלתי מקצועי ● המשאבים המוקדשים לשירות הלאומי יכולים לסייע למובטלים

במסגרת השירות הלאומי באים לידי ביטוי ערכים נעלים ומקודשים כמו התנדבות, מסירות ועצמאות. ומעל לכל – השירות הלאומי מביא לידי ביטוי את המחויבות של כל אחד מישראל כלפי הכלל. בשנותיה הראשונות של המדינה אי אפשר היה לעמוד באתגרים הלאומיים של קליטת העלייה וההתיישבות ללא ההתנדבות של הצעירים. עם זאת, מסגרת השירות הלאומי היא כלי בלבד, שבו עצמו אין קדושה. הקדושה היא בערכים שבאים לידי ביטוי דרכו. ככלי, יש חובה לבדוק מעת לעת את התועלת שבו, והאם ישנה אפשרות לייעל את התרומה למדינת ישראל. 

במאמר הקודם אודות השירות הלאומי התייחסתי לבנות הבאות ממשפחות מעוטות הכנסה וברוכות ילדים. הפעם אתייחס להיבט הלאומי-כלכלי, ובמאמר השלישי אתייחס לעוד כמה היבטים (המלצה: מי שאינו אוהב להיכנס לחשבונות מדוקדקים, מוטב שידלג על מאמר זה).

ניתוח עלות מול תועלת 
בת שירות לאומי עולה למדינה הרבה כסף – לפחות 3500 ש"ח לחודש. העלות כוללת דיור לחלק מהבנות, נסיעות, דמי מחייה וניהול. סך העלויות הממוצעות לבת היא לפחות כ-2500 ש"ח לחודש. בתוספת המענק שניתן לכל בת, שהוא כאלף ש"ח עבור כל חודש, הרי שעלות כל בת למדינה היא כ- 3500 ש"ח בחודש. יש משערים שהעלות גבוהה יותר. אגב, עלות חיילת גבוהה עוד יותר. 

לעומת זאת, תפוקת העבודה הממוצעת של בנות השירות פחותה מתפוקתן של עובדות בשכר. ראשית מפני שהן מתנדבות, וכדברי הפתגם המפורסם: "אסיא דמגן – מגן שוויא" (רפואה בחינם – חינם שווה). ואע"פ שיש בהתנדבות התלהבות, מכל מקום העובדות בשכר יותר מחויבות לעבודתן, ועל כן הן מקפידות יותר לעבוד בחריצות, לבוא בזמן ולהיעדר פחות. חובה לציין כי גם מקרב בנות השירות הלאומי יש בנות רבות שהן חרוצות ומסורות, ולמרות שהן מתנדבות, עבודתן אינה נופלת במאומה מזו של עובדות בשכר ולעיתים אף עולה עליהן. אולם בסך הכול, התועלת הממוצעת של כלל בנות השירות היא פחותה באופן משמעותי מעבודתן הממוצעת של עובדות בשכר. 

בנוסף לכך, במקומות רבים לוקח לבנות חודש או אף מספר חודשים עד שהן לומדות ויודעות כיצד למלא את תפקידן כראוי. במשך תקופה זו עבודתן פחות יעילה. וכשבכל שנה הבנות מתחלפות, יוצא שאחוז מסוים מתקופת השירות אובד על הכשרת הבנות. גם המערכת הקולטת את הבנות לעבודתן צריכה להשקיע בהדרכתן יותר זמן ומאמץ מאשר בהדרכת עובד רגיל.

מקצועיות 
הבדל נוסף קשור לרמת המקצועיות. ההבדל שבין מדינות מפותחות ועשירות למדינות נחשלות ועניות, תלוי במידת המיומנות של כוח העבודה שלהן. מורה שלמדה היטב את מה שהיא מלמדת מועילה יותר ממתנדבת שלא למדה. אחות שלמדה בבית ספר לאחיות תורמת יותר ממי שלא למדה. ואמנם יש בנות מוכשרות וחרוצות שגם בלי ללמוד הוראה יועילו מאוד לתלמידותיהן, אבל הן מיעוט. הכלל הוא שככל שהמורות יעברו הכשרה טובה יותר כך הוראתן תהיה איכותית יותר.

לפי הערכתם של מספר מנהלים שבמוסדותיהם משרתות בנות שירות, תרומתה הממוצעת של בת שירות שווה פחות ממחצית מתרומתה של עובדת קבועה ומקצועית בשכר. מורה מוסמכת עולה בתחילת עבודתה כ- 4000 ש"ח לחודש, וכן אחות. מדוע אם כן שהכסף המושקע בשירות הלאומי, בעלות של כ-3500 ש"ח לחודש, לא יופנה ישירות לבתי הספר ובתי החולים, כדי שיוכלו להעסיק בו עוד מספר עובדים מיומנים בשכר? 

אבטלה 
בנוסף לכך, מדינת ישראל מתמודדת כיום עם בעיה אבטלה. כתשעה אחוזים מהרוצים לעבוד אינם מוצאים עבודה. מצב זה יוצר תסכול נורא וגורם משברים אישיים ומשפחתיים שעלולים להשפיע לרעה גם על הדור הבא. גם מבחינה כלכלית האבטלה גורמת נזק למדינת ישראל. המדינה משלמת לרבים מהמובטלים דמי אבטלה של כאלפיים ש"ח ויותר לחודש. האבטלה גורמת גם לאובדן תשלום מיסים וארנונות בשווי רב. אילו במקום להחזיק את המתנדבות ב-3500 ש"ח לחודש היו משלמים סכום זה למובטלים, היה בכך משום תרומה לפתרון בעיית האבטלה וחסכון משמעותי של כאלפיים ש"ח לחודש לאוצר המדינה. 

כיום ישנן נשים רבות, מוכשרות וחרוצות, שסיימו לימודי הוראה או לימודי אחיות, למשל, ולא מצאו מקום לעבוד. באותם התקציבים שמחזיקים כיום את בנות השירות הלאומי היה אפשר להעסיקן, ובכך היו משביחים את מערכות החינוך והבריאות וגם חוסכים כסף לאוצר המדינה. 

ואמנם יש עבודות פשוטות שאינן מתאימות למורות ואחיות מוסמכות, אבל גם בין מחפשי העבודה יש רבים שאינם מקצועיים, והיו שמחים לקבל עבודה קבועה כדי לפרנס את משפחתם ולשקם את כבודם העצמי. 

סיכום: עלות מול תועלת 
לפי הערכתם של כמה אישים שמעסיקים בנות שירות, עבודתן הממוצעת שווה כאלפיים ש"ח לחודש. כלומר, בתשלום של אלפיים ש"ח אפשר היה להעסיק עובדת בחצי משרה שתתרום את אותה התרומה של בת השירות. לעומת זאת, המדינה מוציאה על בת שירות כ-3500 ש"ח, ועוד מפסידה כאלפיים ש"ח על כל מובטל שרוצה לעבוד ולא מוצא מקום. נמצא שההפסד הממוצע לחודש על בת שירות לאומי הוא בין 1500 ל-3500 ש"ח.

אגב, פקידי האוצר יודעים שהחזקת השירות הלאומי אינה משתלמת לקופת המדינה. אלא שנציגי הציבור הדתי בכנסת עומדים על זכותן של הבנות הדתיות לשרת שירות לאומי, ופועלים להכנסת תקציב ייחודי של כמה עשרות מיליוני ש"ח בכל שנה עבור החזקת הבנות. 

כדי שלא תיפול רוחן של בנות השירות הלאומי לעומת חברותיהן שבצבא, נציין שבת שמשרתת בצבא עולה בממוצע למדינה כמעט כפול מבת שירות לאומי, ולעומת זאת תרומתה הממוצעת פחותה, מפני האבטלה העצומה שבקרב החיילות. 

מבט לאומי רחב 
גם במבט לאומי רחב, הדבר החשוב ביותר למדינה מבחינה כלכלית-חברתית הוא שיהיו בה כמה שיותר עובדים משכילים. לדוגמא, התל"ג (התוצר הלאומי הגולמי) של מדינת ישראל שווה בערך לתל"ג של מצרים, ירדן וסוריה גם יחד. זאת כאשר במדינת ישראל מתגוררים רק כחמישה מליון יהודים ואילו בארצות הללו מתגוררים כתשעים מליון ערבים, ולמרות שלמדינת ישראל שטחים מזעריים, בעוד למדינות הללו שטחים נרחבים ובהן נפט ושאר מחצבים. כלומר, העובד היהודי במדינת ישראל שווה מבחינה כלכלית קרוב לפי עשרים מאשר שכנו. וכך בכל העולם, בארצות המפותחות אדם מייצר הרבה יותר מאשר בארצות הנחשלות – הכול תלוי ברמת ההשכלה הממוצעת של האוכלוסייה.

וכמו שכל עובד משכיל נוסף מעצים את כוחה של ישראל, כך גם תוספת שנתיים עבודה של עובד משכיל ומקצועי מעצימה את כוחה. כלומר אם אדם רגיל לעבוד כארבעים שנה עד הפנסיה, תוספת של עוד שנתיים היא תוספת של 5% לכוח העבודה המשכיל והמקצועי, דבר שיש לו משקל אדיר לעוצמתה הכלכלית של ישראל. גם ויתור על שנת שירות יחידה והקדמת הלימודים האקדמאים תתרום 2.5% לכוח העבודה המשכיל, וגם לכך יש משקל כלכלי גדול לטובתה של מדינת ישראל. במשפחות הדתיות, ברוכות הילדים, האמהות נשארות בבית בחלק מהשנים. עובדה זו רק מעצימה את משקלן היחסי של אותן שנתיים לעומת שאר שנות עבודתן. 

רמת ההשכלה הלאומית 
בנוסף לכך, איחור גיל הלימודים האקדמיים גורם ללא ספק לאחוז מסוים של הבנות (להערכתי כעשרה אחוז) שלא להתחיל בלימודים הללו או שלא לסיימם. וכמה סיבות לכך: חלק מהבנות מתחתנות ומתקשות לעמוד בעומס הלימודים עם אתגרי המשפחה, וחלקן מתקשות להתיישב מחדש על ספסל הלימודים לאחר שיצאו ממסלול הלימודים. 

חשוב לציין, שח"ו אין בדברים אלו פגיעה באותם אנשים טובים ויקרים שאינם מתאימים ללימודים אקדמיים. כל ציבור מורכב ממגוון של אנשים, בעלי כישרונות שונים, וכל קבוצה תורמת ומעשירה את כלל הציבור (לא כאן המקום להרחיב בנושא חשוב זה). אולם מבחינה כלכלית, המנוע המרכזי הוא רמת ההשכלה. ולאחר שהמנוע הזה מפותח כראוי, גם כל שאר המרכיבים של החברה משגשגים יחד אתו. ולכן צריכה החברה לדאוג שכל המסוגלים ללמוד לימודים גבוהים בתחומים התורמים לחברה ולכלכלה – ילמדו. וככל שיתחילו ללמוד מוקדם יותר, כך רבים יותר יזכו להשכלה גבוהה ואיכותית.

נמצא אם כן שבעקבות השירות הצבאי והלאומי מפסידה המדינה כ-15 אחוז מכוח העבודה המשכיל והמקצועי שלה בקרב הנשים. מוטב היה למדינה מבחינה כלכלית לו כל אותן בנות היו מקדימות את לימודיהן האקדמיים, ואח"כ עובדות בשכר.

שמירה על ערך ההתנדבות לאחר תום הלימודים 
אמנם, שיקולים אלו, שהם כלכליים בלבד אינם משקפים את מכלול השיקולים. לעיתים מוטב למדינה להמשיך את מסורת ההתנדבות, למרות שאין בה תועלת מעשית, מפני שהיא משמרת את הזיקה של היחיד אל הכלל, ומחזקת את הלכידות החברתית. 

אולם לשם כך אפשר להציע כי כל אותן בנות שמעוניינות בלימודים אקדמאים יקיימו את השירות הלאומי שלהן לאחר תום לימודיהן. בכך יתרמו תרומה איכותית יותר למדינה, ותפוקת עבודתן תעלה על עלות אחזקתן. בוגרות המכללות, למשל, יתנדבו בבתי ספר, משפטניות יתנדבו בעזרה משפטית לחלשים, ועובדות סוציאליות בחיזוק משפחות חלשות. מן הסתם רבות מן הבנות כבר יהיו נשואות, אבל תרומתן לא תהיה פחותה עקב כך, מפני שאם המדינה תעניק להן 2500 ש"ח לחודש (כפי עלות בת שירות לאומי), ובנוסף לכך בתום שנת השרות יקבלו מענק של אלף ש"ח עבור כל חודש, הן יוכלו לעבוד במסירות. 

דברים אלו נועדו לחשיבה מחדש, אבל בשום פנים אין בהם ביקורת על כל אחת מהבנות היקרות שמתוך כוונה טהורה וטובה מחליטה להתנדב למען עמה במסגרת השירות הלאומי.

האם ראוי להיות צמחוני מטעמים מוסריים?

המניין בספר במדבר נועד לארגן את צבא ישראל לקראת כיבוש הארץ • דברי החפץ חיים על השירות בצבא הרוסי כהכנה לשירות בצבא ישראל • צבא הקודש של הלויים נותן תוכן ומשמעות לצבא המלחמה של ישראל • ההידרדרות המוסרית של האדם והבריאה התבטאה גם במעבר מצמחונות לאכילת בעלי חיים • ההצדקה המוסרית להיתר אכילת בשר לאחר המבול • במדרגתנו הנוכחית, צמחונות מטעמי מוסר עלולה לגרום להידרדרות מוסרית ביחסים בין בני האדם • חזון הצמחונות בעת תיקון העולם לעתיד לבוא

במספר שמות

פרשת במדבר עמוסה בחשבונות מספרם של שבטי ישראל. לכאורה יש לשאול, מדוע צריכה התורה "לבזבז" פסוקים רבים על חישובים אלו? והרי במקום להאריך בזה הייתה יכולה התורה לבאר קצת יותר בהרחבה הלכות מעשיות, כהלכות שבת וכשרות?!

אלא שזה בדיוק מה שהתורה רצתה ללמד אותנו: על חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל, ועל ערך מספרם הכולל של ישראל.

יוצאי צבא לכבוש את ארץ ישראל

אילו היינו מרבים לעסוק בחינוך לחמלה ואהבה ‏כלפי בעלי החיים, היו רשעים שהיו מפנים את כל תכונותיהם ‏הטובות כלפי בעלי חיים, שכן לכל רשע יש ניצוץ של מצפון וטוב ‏לב. ואחר שהיו משקיטים את מצפונם, היו יכולים לגנוב, ‏לעשוק ולהרוג בני אדם בלי כל הפרעה מצפונית, שכן בלבם היו ‏משתבחים ברוב רחמנותם כלפי חיית המחמד שלהם

לכל ספירה יש תכלית. הספירה במדבר נועדה לארגן את צבא ישראל לקראת קיום מצוות כיבוש הארץ. לכן נצטווה משה לספור את הגברים מגיל עשרים ומעלה, כי הם חיילי הצבא. וכדי שהצבא יהיה מאורגן כראוי, בפלוגות, חטיבות ואוגדות, סופרים כל שבט בנפרד, ואף הוא מתחלק לבית אבותיו ולמשפחותיו. ולבסוף חישבו את מספרם הכולל של החיילים: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים" (במדבר א, מו).

מתוך פרשת במדבר עלינו ללמוד על ערך השירות בצבא ועל ערך מצוות כיבוש הארץ ויישובה.

מעשה מהחפץ חיים

סיפר מו"ר הרצי"ה קוק ששמע מהרב יעקב שורקין, מחשובי תלמידיו של החפץ חיים, שבחור אחד נתחייב בגיוס לצבא הרוסי, וביקש מהחפץ חיים עצה כיצד להינצל מהגזירה. והחפץ חיים השיב לו: "הלוא הנה עוד מעט בא המשיח, ותהיה מדינה יהודית, ויהיו לנו משטרה יהודית וצבא יהודי, ויהיה צריך לדעת להחזיק נשק – האם אז תלך ללמוד את זה?! הנה עכשיו יש לך הזדמנות לכך" (לנתיבות ישראל ב', מאמר ג').

כפי הנראה זה גם הרמז במנהג לירות חיצים בל"ג בעומר – להתכונן להקמת צבא ישראל.

ערך הצבא מתוך ערך הישיבה

יחד עם הצבא שנועד לכבוש את הארץ, מצינו שמנתה התורה בנפרד את הלויים – "מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל בא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ג). מו"ר הרצי"ה עמד על כך שבאותה מילה, צבא, משתמשת התורה הן ביחס לחיילים שיכבשו את הארץ, והן לגבי הלויים שנועדו למלאכת הקודש במשכן ובלימוד התורה והרבצתה.

בכך היה מחזק הרצי"ה את תלמידי הישיבה שיידעו את ערכם – שהכול מתחיל מהפנימיות, מלימוד התורה. "מתוך הצבא האלוקי (של העוסקים במלאכת הקודש ובתורה) שמאיר לנו ומפיץ אור על כל סביבותינו, מגיעים על צבא החיילים העוסק בתרגילי כיבוש… מתוך הצבא הקדושתי, הפנימי, היסודי, של ישראל… יש ערך לגיוס הגדול של כל הצבא, במובנו המלחמתי…". וכן מצינו אצל יהושע בן נון שתחילתו בכך שהיה שקדן בלימוד התורה, שנאמר "לא ימיש מתוך האוהל" (שמות לג, יא), ומתוך כך זכה לכבוש את ארץ ישראל (שיחות הרצי"ה נשא ב, 3 5).

אבל מי שרוצה להיות שייך לצבא הרוחני שבישיבה מתוך ניתוק מצבא ישראל, אין תורתו תורה, מפני שהוא עושה תורתו פלסתר, ומבזה את כל הפסוקים העוסקים ביישוב הארץ ובמפקד החיילים ואת ספר יהושע כולו, ואת כל הנבואות על חזרת ישראל לארצו. והרי מי שמוחק אפילו אות אחת בתורה פוסל את כולה.

מתחילת בריאתו היה האדם צמחוני

מתחילה מאכלו של האדם היה צריך להיות מן הצומח, ‏שנאמר: "ויאמר אלוקים: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע, לכם יהיה לאוכלה" (בראשית א, כט). אבל בעלי חיים נאסרו על האדם ‏באכילה (סנהדרין נט, ב). וכתבו המפרשים שגם החיות הסתפקו אז ‏באכילת מיני צומח ולא טרפו זו את זו (רש"י ורמב"ן שם). ‏

השפעת חטא אדם הראשון ושאר החטאים

אולם החטאים גברו והעולם כולו התקלקל. זה התחיל בחטא ‏אדם הראשון, ונמשך ברצח הבל על ידי קין אחיו. בדורו ‏של אנוש, נכדו של אדם הראשון, החלו לחטוא בעבודה זרה, ‏ואחר כך גברו החטאים בניאוף, רצח וגזל. במקביל לחטאיהם של ‏בני האדם, גם טבען של החיות הפך לאטום ואכזרי יותר, והן ‏החלו לטרוף זו את זו – עד שנגזרה כליה על כל בשר. שנאמר: "ותישחת הארץ לפני האלוקים ותימלא הארץ חמס. וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלוקים לנוח: קץ כל בשר בא לפניי, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תיבת עצי גופר" ‏‏(בראשית ו, יא יד).

לאחר המבול

רק נח ובניו וכל אשר איתו בתיבה ניצלו ממימי המבול. ‏וכשיצאו מן התיבה הוטלה עליהם המשימה לבנות את העולם מן ‏היסוד, תוך הקפדה על שבע המצוות היסודיות שהן הבסיס למוסר ‏האנושי. כי רק לאחר שמערכת המוסר הבסיסית שבין אדם לחברו ‏תיבנה כראוי, יוכל האדם להמשיך להתעלות ביחסיו המוסריים ‏כלפי בעלי החיים. לשם כך היה צורך לקבוע גבול ברור בין האדם, ‏שנברא בצלם אלוקים, לבין בעלי החיים, כדי להדגיש את ייעודו ‏ואחריותו של האדם, שרק עליו מוטלת המשימה לתקן את העולם ‏ולרוממו.

הביטוי המובהק לכך הוא שלאחר המבול הותר לבני האדם ‏לאכול בשר בעלי חיים, תוך אזהרה חמורה שלא לרצוח אדם ‏שנברא בצלם אלוקים. שנאמר: "ויברך אלוקים את נוח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומילאו את הארץ, ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמיים, בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה, כירק עשב נתתי לכם את כל… ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש… שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט, א ו) (על פי מרן הרב קוק בחזון הצמחונות ו ט).‏

אכילת בשר הכרחית

צריך להוסיף, שבעקבות חטאי אדם הראשון והדורות ‏שקדמו למבול, מערכות הטבע התמוטטו והצומח שוב לא הספיק ‏לקיומו של האדם. כלומר, הנפילה המוסרית הובילה ליצירת מצב ‏אקולוגי חדש, שבו בני האדם מוכרחים לאכול בשר. ולמרות ‏שאין זה אידיאלי, ההכרח לא יגונה. ויש בזה גם צדק מסוים, ‏שלאחר שבזכות נח בעלי החיים ניצלו מכליה במבול, רשאים בניו ‏לאוכלם כדי להתקיים. ‏

במצב הנוכחי, אם נחדל מאכילת בשר, לא ברור שהדבר ‏ייטיב עם אותם מינים שאנו רגילים לאכול מבשרם. מפני שאם ‏לא נמשיך לגדלם ולהרבותם לצורכי אכילה, אזי מספרם ‏באוכלוסיית החי יקטן מאוד. שכן כיום הם מתרבים מאוד ‏בהשגחת האדם, ואילו היו משחררים את כל הבהמות ‏והתרנגולות לחופשי, תוך זמן קצר היו נשארים מהם מתי מעט ‏‏(עיין ברבנו בחיי, רד"ק, מלבי"ם בראשית א, כט; ומלבי"ם ורש"ר הירש שם ט, ג).‏

האם ראוי לעודד יחידים צדיקים להיות צמחונים

כתב מרן הרב קוק, שאמנם לפי האידיאל השלם היה ראוי ‏לאדם שלא לאכול בשר בעלי חיים, אך לפי רמתנו המוסרית ‏הנוכחית אין לעודד אנשים להימנע מאכילתו. מפני שלאחר ‏המבול, כשהתברר לאיזה שפל יכול האדם להידרדר, רצתה ‏התורה לכוון את האדם אל תפקידו העיקרי, שהוא תיקון ‏היחסים שבין אדם לחברו. שכן ברור שיש הבדל עצום בין מעלת ‏האדם לבעלי החיים, שהאדם נברא בצלם אלוקים, ודעתו ‏ורגשותיו מפותחים, וכשמעוללים לו עוול הוא נפגע לאין ערוך ‏יותר מבעלי החיים. וכאשר בני האדם נוהגים זה עם זה בהגינות ‏ואהבה, נוצרת ביניהם הפריה שיכולה להביא גאולה לעולם. ‏

לפיכך, כדי להדגיש כראוי את התביעה המוסרית של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ‏‏(שבת לא, א), הורתה לנו התורה לוותר לעת עתה על האידיאל ‏המוסרי שלא לפגוע בבעלי חיים (הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום ו ז). ‏לכן מותר לאדם לשחוט בעלי חיים כדי לאוכלם, וכפי שאמרו ‏חז"ל (קידושין פב, א) שכל הבריות נבראו כדי לשמש את האדם, ‏ובמדרגה המוסרית הנוכחית של העולם, הכוונה שאפשר לאוכלן.‏

הנזק שבחינוך לצמחונות

יותר מזה, אילו היינו מרבים לעסוק בחינוך לחמלה ואהבה ‏כלפי בעלי החיים, במקום להוסיף טובה לבעלי החיים היינו ‏הורסים את יחסי המוסר שבין בני האדם. שכן אותם אנשים ‏שהמוסר אינו מפותח אצלם כראוי היו אומרים בלבם: "הואיל ‏וממילא איננו נזהרים מהריגת בעלי חיים ומאכילתם, אפשר ‏שנהרוג גם את בני האדם שעומדים בדרכנו, ואולי אף נאכל ‏מבשרם". והיו רשעים אחרים, שהיו מפנים את כל תכונותיהם ‏הטובות כלפי בעלי חיים, שכן לכל רשע יש ניצוץ של מצפון וטוב ‏לב. ואחר שהיו משקיטים את מצפונם, היו יכולים לגנוב, ‏לעשוק ולהרוג בני אדם בלי כל הפרעה מצפונית, שכן בלבם היו ‏משתבחים ברוב רחמנותם כלפי חיית המחמד שלהם.

לפיכך, כל עוד יש בעולם רצח וחמס, אין ‏לעודד אנשים שלא לאכול בשר. אפשר אולי לומר שכל עוד יש ‏לאנשים רצון לאכול בשר, סימן שעדיין לא הגענו לשלב המוסרי ‏שבו יש ערך מוסרי להימנע מאכילתו (חזון הצמחונות ד; ו; יא).‏

אבל לעתיד לבוא העולם כולו יתרומם, וכפי שאמרו חכמי ‏הקבלה, שבעלי החיים יתעלו ויתפתחו עד למדרגה שיוכלו לדבר. ‏ואף מעלתם המוסרית תשתנה לגמרי, ולא יהיה מי שיתאווה לאכול מבשרם. וכדברי ‏הנביא: "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חיית השדה ועם עוף השמיים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ" (הושע ב, כ) (חזון הצמחונות יב, לב).‏

תקלה או מדיניות?

תגובות לביקורת על שלא נבחרה אם ברוכת ילדים להדליק משואה ביום העצמאות • אם לעשרה: "דברי הרב כמים קרים על נפש עייפה" • טענות איש השמאל פרופ' אפרים יער נגד משפחות ברוכות ילדים • האם יש תפיסה עקרונית מאחורי ההימנעות של משרד התרבות מלכבד אימהות ברוכות ילדים? • מחקרו של פרופ' צוריאל על היתרון הלימודי של ילדים במשפחות גדולות • ברכות הראייה: על אילו הרים וגבעות מברכים "עושה מעשה בראשית" • כמה פעמים מברכים כשרואים כמה נופים מרשימים בטיול אחד
על הפגיעה באימהות ברוכות ילדים

לפני כשבועיים עסקתי בערכה של מצוות פרו ורבו, ובחשיבותה הגדולה לקיומו של עם ישראל ולהתבססותו בארצו. בתוך כך ביקרתי את חברי הוועדה הציבורית שהשתתפו בבחירת מדליקות המשואות, שמכל ארבע עשרה הנשים שבחרו לא מצאו אפילו מקום אחד לאם למשפחה ברוכת ילדים.

היו נשים ששמחו מאוד על הכבוד שהענקתי לאותן נשים צדיקות שמוסרות עצמן לגידול משפחה גדולה. אחת הראתה לבנה, בוגר הישיבה שמשרת כקצין, את דבריי ב'רביבים', תוך שהיא מציינת בפניו כמה היא אוהבת לקרוא אותם.

אחרת כתבה לי: "תודה רבה על הדברים שהרב כותב על אימהות ברוכות ילדים. דברי הרב כמים קרים על נפש עייפה. כאימא שילדה לאחרונה את ילדה העשירי, כן ירבו, אני חשה כי החברה הסובבת לעתים אינה מעריכה את המשפחות שמוכנות לשאת על עצמן את הגדלת עם ישראל, ולעתים אפילו להפך. יישר כוח ותודה רבה" (יש בזה גם תשובה לצעיר שכתב: "כבוד הרב, מדוע אתה כל הזמן חופר לנו בראש עם פרו ורבו וערכי המשפחה?").

היו שהציעו שכתיקון לכך עיתון 'בשבע' יעניק בכל שנה אות כבוד לכמה אימהות ברוכות ילדים.

ויש שהזכירו את ראש הממשלה דוד בן גוריון, שידע להעריך אימהות למשפחות ברוכות ילדים, והחליט על מתן מענק של מאה לירות לכל אם שילדה את ילדה העשירי (אמנם זה לא היה רעיון מקורי שלו, כי כך גם נהגו אז בברית המועצות, מולדת הסוציאליזם העולמי, כשהכתירו כל אם לעשרה ילדים כ'אם גיבורה' והעניקו לה זכויות יתר וכוכב מזהב).

המתריסים

משפחות ברוכות ילדים מקרב הציבור הדתי תורמות מאוד למדינה, ילדיהן נוטלים חלק מלא בביסוס כלכלת המדינה והבנים משתדלים לשרת ביחידות הקרביות. לעומת זאת, משבר כלכלי חמור ניצב לפתחן של מדינות המערב, שיחד עם הפיתוח המדעי והכלכלי הזניחו את ערכי המשפחה וכעת אין להן מספיק צעירים שימשיכו לקיים את המפעלים והעסקים

והיו שהתריסו בטענה שאין שום ערך במשפחה ברוכת ילדים, ולהפך – על ידי הדיבורים על כך הגברים והרבנים מצליחים להשאיר את הנשים בבית ולשמור על השלטון שלהם.

ויש מי שטענה שכל מגמתה של הוועדה הייתה לעודד שוויון בין גברים ונשים, ולהראות שגם נשים יכולות להצליח כמו גברים, ולכן ברור שלא בחרה באם למשפחה ברוכת ילדים.

והיו שהתריסו וטענו שריבוי ילדים מעודד נחשלות כלכלית ותרבותית, והחברה הישראלית אינה צריכה לעודד ריבוי ילדים אלא להפך. והיה מי שציין את מאמרו של איש השמאל פרופ' אפרים יער "על משפחות ברוכות ילדים", שבו הוא מסיק שעדיף לקרוא למשפחות אלו "מרובות ילדים". לדעתו, "מבחינת שיקולי תועלת ומוסר גם יחד, אין סיבה שהמדינה תעודד ריבוי של ילדים במשפחה ותיתן להן סיוע באמצעות תמריצים אלו או אחרים", הואיל וילדי משפחות אלו נחשלים יותר מבחינה לימודית, כלכלית וחברתית.

התשתית האידיאולוגית

אכן, יש תשתית אידיאולוגית לכך שלא נבחרה אם למשפחה ברוכת ילדים להדליק משואה. זה פוגע במאבקן של הפמיניסטיות לשוויון. זה מדגיש את הערכים הלאומיים והדתיים, לעומת הרעיון שהאדם נמדד לפי הישגיו הכלכליים-חברתיים בלבד.

כמובן, תפיסה זו מתעלמת מערכי המשפחה ומהערך הלאומי החשוב של ריבוי ילדים, במיוחד לאחר השואה ונוכח ההתמודדות שלנו עם הבעיה הדמוגרפית. אנשי השמאל אוהבים כנראה להזכיר את הבעיה הדמוגרפית רק כדי לעודד מתן חלקים מארץ ישראל לערבים, ולא כדי לעודד ילודה בישראל.

ראוי היה שדובר משרד התרבות יבהיר את עמדת המשרד, האם העדרה של אם למשפחה ברוכת ילדים בין מדליקות המשואות בסימן 'זמן נשים' הוא אכן עמדה עקרונית, או שמא נפלה טעות מצערת. והאם בכוונת משרד התרבות למצוא דרך לתקן את המעוות ולהעלות על נס את תרומתן של נשים יקרות אלו, שזוכות להגשים את הערך הגדול מכול, מקדישות את חייהן להבאת חיים לעולם ומוסרות את ימיהן ולילותיהן לגידול ילדיהן וחינוכן, לתפארת העם והארץ.

שבירת המשוואה

אמנם כן, עלינו להתאמץ להוכיח כי המשוואה הקובעת שילדי משפחה ברוכת ילדים נחשלים יותר מבחינה לימודית וכלכלית אינה נכונה.

ואכן, פרופ' דוד צוריאל הראה במחקריו כי יש יתרונות לימודיים למי שגדל במשפחה ברוכת ילדים, שכן הילדים בה זוכים ללמידה מתווכת, וכך הם זוכים לקלוט את המידע מזוויות שונות, שמעשירות את תפיסתם. אגב, פרופ' דוד צוריאל מבר-אילן הוא אדם שומר מצוות, אוהב העם והארץ, ואילו פרופ' אפרים יער הוא איש שמאל חילוני. אולי כל אחד מעדיף לחקור את מה שחשוב בעיניו.

היתרון הלאומי

רוב המחקרים שנעשים בעולם בנושא משפחות ברוכות ילדים אינם מתאימים לציבור היהודי הדתי, שמעריך לימוד ותרומה לחברה. ואף על פי כן עלינו להתאמץ שיחד עם ריבוי הילדים, נזכה להעניק להם את החינוך המיטבי מבחינה ערכית ולימודית.

בפועל, ברור שמשפחות ברוכות ילדים מקרב הציבור הדתי תורמות מאוד למדינה. ילדיהן נאמנים לתורה, לעם ולארץ, נוטלים חלק מלא בביסוס כלכלת המדינה, והבנים משתדלים לשרת ביחידות הקרביות. לעומת זאת, משבר כלכלי חמור ניצב לפתחן של מדינות המערב, שיחד עם הפיתוח המדעי והכלכלי הזניחו את ערכי המשפחה, וכעת אין להן מספיק צעירים שימשיכו לקיים את המפעלים והעסקים. והמצב רק ילך ויורע, ואותם אנשים שמיעטו להוליד ילדים כדי להיטיב את מצבם הכלכלי, ייאלצו להתמודד עם ירידה משמעותית ברמת החיים בעקבות משבר קרנות הפנסיה.

ברכות הראייה למטיילים

מכיוון שבתי ספר רבים מוציאים בתקופה זו את התלמידים לטיולים שנתיים, ראוי להזכיר את ברכות הראייה שיש לברך במשך הטיול.

ואף שלכתחילה ראוי שכל אחד מהמטיילים יברך לעצמו, כאשר יש חשש שחלקם ישכחו לברך, אפשר שאחד יברך ויוציא את שאר המטיילים. ויש לשים לב שהמברך לא ראה את המראה המיוחד בשלושים הימים שקדמו לברכה, שאם ראה אינו יכול לברך, כי אין לו בו חידוש.

תקנת הברכה על נופים מרשימים

על חמישה נופים מרשימים תיקנו חכמים לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית": על ימים, נהרות, הרים, גבעות ומדבריות (ברכות נד, א). שמתוך ראיית הנופים המיוחדים הללו אדם יכול להיפתח להתבונן בבריאה ולומר ברכה של שבח. וגם מי שאינו מתרגש מראיית הנופים הללו, כל זמן שראייתם נחשבת מרגשת בעיני רוב הבריות – חייב לברך.

ימים ונהרות

על ארבעה ימים מברכים בארץ ישראל: הים התיכון, ים סוף, ים כינרת וים המלח. אבל על אגם שנוצר על ידי סכר שעשו אנשים, גם אם יהיה גדול מאוד, אין מברכים, הואיל והברכה נתקנה כשבח למעשה הבורא ולא למעשי בני אדם.

על נהרות שבארץ ישראל אין מברכים, כי אינם גדולים מספיק.

הרים וגבעות

לגבי הרים, התנאי לברכה הוא שיהיו גבוהים במיוחד ביחס לסביבתם, ולגבי גבעות התנאי שצורתן תהיה מרשימה במיוחד, כגון שיש להן צוקים תלולים ומחודדים, כדוגמת הצוקים המרשימים שבמדבר יהודה. על ההרים הרגילים שבהרי יהודה, שומרון והגליל – אין לברך. אבל על ראיית גמלא, ארבל, מצדה וסרטבה מברכים, מפני שמראם מיוחד. וכן מברכים על התבור, שגובהו מרשים ויש לו מראה מיוחד.

הרים וגבעות שמברכים עליהם בארץ ישראל

כדי להמחיש את ההלכה, נזכיר את ההרים המפורסמים בארץ ישראל, שמטיילים נוהגים לנסוע כדי לראותם: בגולן – הר החרמון וגמלא; בגליל – ארבל, הר חזון, הר עצמון, הר מירון (בעיקר לכיוון צפון), רכס ראש הנקרה (בעיקר בחלקו המערבי); בשומרון ויהודה – הר גריזים והר עיבל, הר כביר, הר טמון, סרטבה, בעל חצור, כוכב השחר, מצדה, מצוק ההעתקים לכל אורכו בתצפית לבקעת ים המלח; בעמק יזרעאל – הר תבור, הגלבוע (בעיקר הר שאול); בכרמל – הר הכרמל מהמקומות שבהם הוא יורד בתלילות אל עמק יזרעאל או לים. בנגב ובאילת – המכתשים (מבט לתוך המכתש), הר ארדון (במכתש רמון), הר שלמה, הר צפחות.

מדבר

מדבר הוא מקום צחיח ושומם שיורדים בו מעט גשמים. גם על מדבר יהודה מברכים, ובתנאי שהמראה מעורר רושם, כגון שהולכים לטייל בתוכו וכל השטחים שמסביב שוממים, או שהולכים לנקודת תצפית כדי להביט במרחביו הצחיחים. אבל מי שרואה את המדבר תוך נסיעה שגרתית בכביש – אינו מברך.

מי שרואה ביום אחד מספר נופים

אין ראייה של הר גדול אחד פוגעת בברכה על ראיית הר אחר, שאם יראה את החרמון וייסע אחר כך לגליל לראות את הר מירון – יברך שוב "עושה מעשה בראשית". ורק על ראייה של אותו הר בתוך שלושים יום אין חוזרים ומברכים.

מי שרואה יחד כמה נופים שצריך לברך עליהם, יברך על כולם ברכה אחת. למשל, מי שנמצא במקום שממנו הוא רואה היטב את ים הכינרת ואת הארבל, יברך על שניהם ברכה אחת.

מי שרואה באזור אחד כמה הרים מרשימים

מי שהולך לטייל באזור שיש בו כמה גבעות מיוחדות שצורתן דומה, מכיוון שכולן שייכות לאותו אזור ויש דמיון בצורתן, גם אם יראה אותן בזו אחר זו יוציא את כולן בברכה אחת.

נופים מרשימים שרואים במשך הנסיעה, מי שמתפעל מהם יברך "עושה מעשה בראשית", ומי שאינו מתפעל לא יברך. ואם עוצרים את הנסיעה כדי להתבונן בהם, בוודאי שצריך לברך.

גיל הנישואין לנשים

מדוע לא נקבע בהלכה גיל נישואין לנשים, כפי שנקבע לגברים? • המנהג הקדמוני לתת לנישואי הבת עשירית מהנכסים • האיסור מדרבנן לקדש בת בקטנותה, ובאילו נסיבות התירו זאת • כשהמצב הכלכלי באירופה השתפר עלה גיל נישואי הבנות • שני טעמים מדוע בימינו גיל נישואי הבנות מאוחר יותר • הגיל הראוי לנישואי בנות בימינו: בין 18 ל 22 • אחריותם של הצעירים לכלכל את זמנם היטב ולהגיע מוכנים לנישואיהם בגיל הנכון • המצווה על ההורים ועל כלל הציבור לסייע לצעירים בדרך לחופתם

מדוע לא קבעו חכמים גיל חובת נישואין לנשים

כפי שלמדנו בטור זה לפני כחודשיים, ההלכה קבעה שזמן נישואי הגברים לכתחילה בגיל שמונה עשרה עד עשרים, ובשעת הדחק עד גיל עשרים וארבע. אולם לנשים לא קבעה ההלכה זמן לנישואין. הסיבה לכך היא שכל המצוות הקשורות בהקמת המשפחה ופרנסתה, וכן מצוות תלמוד תורה, הוטלו על הגברים כחובה ועל הנשים כמצווה. גבר שלא ילמד את כל יסודות התורה או לא יפרנס את משפחתו, ייחשב כעובר עבירה. ולכן הורו חכמים לגברים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה, כדי שיספיקו ללמוד את יסודות התורה ויגיעו לשלב שבו יוכלו להתחיל לפרנס את משפחתם. אולם נשים, שאינן חייבות ללמוד את כל יסודות התורה, ולא הטילה עליהן התורה את עול פרנסת המשפחה כחובה, יכולות הן להתחתן לפני כן.

וכן לעניין הגיל המאוחר ביותר לנישואין. מכיוון שהגברים חייבים במצוות פרו ורבו – קבעה ההלכה שאסור לאיש לדחות את נישואיו מעבר לגיל עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע. אולם לגבי אישה, מכיוון שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה, לא קבעו חכמים זמן שעד אליו היא חייבת להינשא. ומכל מקום אמרו חכמים שנכון שתתחתן בהקדם האפשרי, כדי שלא תתעכב בקיום מצוות פרו ורבו, וכדי שיצר הרע לא יתגרה בה (סנהדרין עו, א).

המצווה להורים לסייע לבנות להתחתן

החברה מחויבת ליצור בשביל הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה

מכיוון שיש לאישה מצווה גדולה ועצומה להתחתן וללדת ילדים, ציוותה התורה את ההורים לסייע לבנותיהם להתחתן, ואף הורו חכמים שיקדיש אדם כעשירית מרכושו כדי לסייע לבתו להתחתן. ולכן אם נפטר האב בלי שהביע דעתו כמה ברצונו לתת לחתונת בתו, נותנים עשירית מנכסיו (כתובות נב, ב; סח, א; שו"ע אה"ע קיג, א). אבל אם האב היה חי ולא רצה לתת לחתונת בתו עשירית מנכסיו, בית הדין לא היה מתערב לכפות אותו על כך (רמ"א אה"ע ע, א).

כיום קשה יותר להעריך את שווי רכושו של האדם, וגם התארכות תוחלת החיים יצרה צורך להשאיר סכומים גדולים יותר לעת זקנה. אולם צריך ללמוד מכך שמצווה על ההורים להשקיע סכום משמעותי בחתונות ילדיהם. ואקווה לבאר עניין זה בעז"ה בהזדמנות אחרת.

הסתירה לכאורה בהלכה

נחזור לגיל הנישואין של הבת. לכאורה יש בהלכה זו סתירה. מצד אחד התורה התירה לאב לחתן את בתו מעת לידתה ועד הגיעה לבגרות, ובכך שיקבל את כסף קידושיה מהחתן (שצריך להיות לפחות בן שלוש עשרה) היא נעשית לאשת איש. מנגד אמרו חכמים: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא, א).

הכול לטובת הבת

כדי להבין את ההלכה צריך לבאר שעד הדורות האחרונים הפרנסה הייתה כרוכה בעבודה פיזית קשה, במשך כל שעות היום, ועל כן היו הנשים תלויות בגברים לצורך קיומן. בזמנים של מחסור, היו הורי הבנות צריכים לשלם נדוניה לחתן כדי שיסכים לשאת את בתם לאישה ולהתחייב לשאת בעול פרנסתה. בלא כן, היה חשש שבתם תישאר גלמודה בלא בעל, ילדים ופרנסה. ולעתים כשעמדה בפני ההורים הצעה של חתן הגון ממשפחה טובה, הזדרזו לחתן את בתם בעודה ילדה ובעוד שהיה בידם כסף לנדוניה, מפני שחששו שמא כשתגדל לא יצליחו למצוא לה חתן הגון או שלא תהיה בידם אפשרות כלכלית להעניק לה נדוניה ראויה.

ולעתים כשהמחסור גבר, הדרך היחידה שנותרה לפני הורים עניים להצלת בתם מרעב ולהבטחת עתידה, שתוכל להקים משפחה, הייתה להשיא אותה בעודה קטנה לאיש מבוסס. לכן התירה התורה לאב לחתן את בתו הקטנה.

ואף בתקופות הראשונים לעתים נצרכו לחתן קטנות, וכפי שכתבו בעלי התוספות לפני כשמונה מאות שנים (קידושין מא, א, "אסור"): "משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם".

הפתרון בעת שאבי המשפחה נפטר

ואם אבי המשפחה נפטר, תיקנו חכמים לצורך קיומה של הקטנה, שיוכלו אמה ואחיה לקדשה לאישה. אלא שהואיל וקידושיה על ידם אינם מהתורה – אם תרצה להיפרד מהבעל אינה צריכה גט, אלא די שתמאן בו בפני עדים ובכך תתיר את קשריה עמו, וכותבים לה על כך שטר מיאון. אבל משהגיעה לגיל שתים עשרה והביאה סימני בגרות ולא מיאנה, הרי היא אשתו לכל דבר (שו"ע אה"ע סימן קנה).

כשלא היה הכרח קיומי

אולם כאשר לא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, אסרו זאת חכמים ואמרו: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא, א; שו"ע אה"ע לז, ח). וכך נהגו במשך התקופות הטובות, שבהן עם ישראל חי ברווחה יחסית.

המנהג בתקופת האחרונים באירופה

במאות השנים האחרונות, כשהמצב הכלכלי באירופה השתפר והתייצב ולא היה עוד צורך לחתן ילדות קטנות כדי להבטיח את קיומן, התבטל מנהג זה לחלוטין בארצות אירופה (ערוה"ש לז, לג). ומכיוון שהנישואין התקיימו לאחר שהבנות הגיעו לגיל מצוות ובגרות, בדרך כלל בין שלוש עשרה לשש עשרה, ההחלטה הסופית על כך הייתה בידן. ועדיין נותר להורים תפקיד חשוב מאוד, לסייע לבנות בבחירת החתן ובתשלום הנדוניה, שהייתה בשווי של כעשירית מרכושם. אולם ההחלטה על הנישואין וקבלת הקידושין עצמם נעשתה על ידי הבנות.

המציאות והאתגרים כיום

כיום, יחד עם העלייה ברמה הכלכלית והאפשרות של נשים לבטא את כשרונן בתחומים שונים, גיל נישואי הבנות התאחר. שתי סיבות לכך:

א. מכיוון שהבנות יכולות לבטא את כישרונותיהן בתחומים רבים, כדי שיוכלו להוסיף טובה וברכה לעולם – עליהן ללמוד יותר תורה ולהשתלם במקצוע המתאים להן.

ב. בעבר הזוגות הצעירים חיו במסגרת של משפחה מורחבת, וגם נערות צעירות יכלו ללדת ילדים, כאשר הנשים המבוגרות סייעו להן בגידול הילדים. אולם כיום, שהזוגות הצעירים בונים את חייהם במסגרת מיוחדת משלהם, גיל הנישואין מתאחר עד לזמן שהבת מסוגלת לשאת באחריות לטיפול בילדיה.

ההלכה כיום

כפי שלמדנו, חכמים לא קבעו גיל נישואין לנשים. אבל בפועל, גברים התחתנו בין גיל שמונה עשרה לעשרים, ואילו נשים נישאו בסביבות גיל בת המצווה – ובזמנים של מחסור אף לפני כן.

וכיום, שהנשים שותפות יותר בפרנסה, גיל הנישואין המתאים לבנות הוא מעט לפני הגברים. ראשית מפני שהן מתבגרות מוקדם יותר, וכשם שזמן חיובן במצוות הוא שנה קודם, בגיל שתים עשרה. שנית, מצוות תלמוד תורה מחייבת אותן בפחות השקעה. שלישית, חובת הצבא מוטלת על הגברים. אמנם בנושא הפרנסה נשים שותפות לגברים. ואדרבה, אם תקדים לסיים את לימודי המקצוע שלה, תוכל לשאת תחילה בעיקר עול הפרנסה ותאפשר בכך לבעלה לרכוש מקצוע הולם, ועל ידי כך יוכלו להקדים את גיל הנישואים.

לסיכום, גיל הנישואין הראוי כיום לגברים הוא בין עשרים לעשרים וארבע, והגיל המתאים לנשים הוא כשנתיים קודם לכן.

מצוות הצעירים

מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים אתגר גדול. בתוך שנים אחדות עליהם לבסס את תפיסת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכישרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.

לשם כך הצעירים נדרשים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבו מותר לגברים לצורך הגשמת ערכים חשובים לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, ולנשים מעט פחות – מי שמבזבזים את זמנם בשנים אלה מבטלים את מצוות התורה.

לפיכך, חובה על כל צעיר וצעירה לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד, להינשא בגיל צעיר ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כישרונם, כדי שיוכלו לפרנס את משפחתם בכבוד ולתרום ליישובו של עולם.

מצוות ההורים

אמרו חכמים (קידושין כט, א; ל, ב) שגם להורים יש מצווה לסייע לילדיהם להינשא בזמן הראוי, שנאמר: "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות" (ירמיה כט, ו). כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אחר כך, כשהילדים יגיעו לפרקם, שאז ההורים צריכים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות.

המצווה לחברה

גם החברה ככלל מחויבת ליצור בשביל הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.

שמועה טובה

שמחתי לשמוע שבקהילות שונות התעוררו לקיים את יום העצמאות במדרגה העליונה, בקביעת שיעורי תורה בענייני היום, ואף לטור שכתבתי על כך היה חלק משמעותי בזה.

ואף אנחנו בהר ברכה זכינו להמשיך במנהגנו. ולא אתאפק מלספר שזכינו לארח בליל יום העצמאות את מקהלת הגברים 'רמתיים' מירושלים. רופאים ורואי חשבון, אדריכלים, אנשי עסקים ופנסיונרים, שמתאספים כל שבוע בהתנדבות לשיר יחד לכבוד ה' ועמו בניצוחו של ריצ'רד שביציון. הם הובילו את תפילת ההודיה וערבית באופן עמוק, מרגש ונפלא שקשה לתאר. מרשים כל כך לראות אנשים נכבדים מתפללים ושרים בדבקות ובאמונה, באהבה גדולה לעם ישראל, למתנחלים ולחיילים, ולארץ ישראל שהולכת ונבנית.

חוגגים יום עצמאות – מהמנגל ועד בית המדרש

למרות חולשות ומעשים רעים של ממשלות ישראל, קדושת יום העצמאות שרירה וקיימת • מחלוקת הפוסקים לגבי ברכה על ההלל ביום העצמאות • מבית המדרש ועד למנגל – ארבע מידות בחוגגי יום העצמאות • מעלתם המיוחדת של היישובים ביהודה ושומרון • ירושת הארץ בשלמותה תלויה במצוות פרו ורבו • בדורות קדמוניים וגם בדורנו – כשעם ישראל לא מספיק גדול הוא מסתבך בקשיים עם גויי הארץ • ראשי המדינה צריכים להעלות על נס את תרומתן של אימהות המטפחות משפחה גדולה

קדושת יום העצמאות

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות: בקדושת מצוות יישוב הארץ, שמתקיימת על ידי החלת הריבונות הישראלית על הארץ; בקדושת ‏התקיימות דברי הנביאים בחזרת עם ישראל לארצו – ויש בזה קידוש השם גדול לעיני העמים; ובקדושת הצלת ישראל מיד צורריהם. ‏

ולכן, למרות כל החולשות והמעשים הרעים שלעתים נעשים על ידי שרים וראשי ‏ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירה וקיימת, שכן כל שלוש ‏הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן. ‏

מצוות יום העצמאות

מדוע בין 14 הנשים שנבחרו להדליק את המשואות ביום העצמאות לא נבחרה אף אם למשפחה ברוכה בילדים? האם אין זה הישג נשי שראוי להעלותו על נס? היה ראוי שראש אכ"א, האלופה ברביבאי, תקדיש כמה שעות בשנה לביקורי עידוד בבתי משפחות ברוכות בילדים, כדי לנשק את האימהות היקרות שמגדלות את הדור הבא של החיילים

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית לישראל תשועה. ועל סמך זה קבעו חכמים את פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. וביאר החת"ם סופר (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח) שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מן התורה. אלא שמן התורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מן התורה. וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

וכן נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם.

וכך כתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה: "הנה אין ספק שהיום ההוא (ה' אייר), שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת (שהם נבחרי רוב הציבור) ורוב גדולי הרבנים לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו, מצווה לעשותו שמחה ויום טוב ולומר הלל" (שו"ת קול מבשר ח"א כא).

מצוות אמירת הלל ביום העצמאות

מצווה לומר הלל בימים מיוחדים כדי להודות ולהלל לה' על הניסים שעשה עמנו, וכפי שתיקנו לומר הלל בימות החנוכה. וכן אמרו חכמים (פסחים קיז, א) שלאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה.

ואם כן יוצא שעלינו לומר הלל על הנס שעשה ה' לנו ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

ומי שמתנכרים לכך כופרים בטובתו של ה' ומונעים טובה מישראל ומרחיקים את הגאולה, כפי שהיה בימי חזקיהו שלא אמר שירה על הצלתו, ועל כן לא זכה להביא גאולה לישראל בימיו (סנהדרין צד, א).

אלא שנחלקו רבני הדור בשאלה, האם אומרים ביום העצמאות הלל עם ברכה או בלי ברכה.

לדברי הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (ישכיל עבדי ח"ו או"ח י) יש לאומרו בלא ברכה. וכן סברו הרב הראשי ר' אברהם שפירא זצ"ל, והרב שאול ישראלי זצ"ל, הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל והראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"ו או"ח מא).

ולעומתם, דעת הרב משולם ראטה זצ"ל (קול מבשר א, כא) לומר הלל עם ברכה. וכן הייתה דעת הרב זווין זצ"ל, ולכך נטו הרבנים הראשיים הרב הרצוג זצ"ל והרב עוזיאל זצ"ל לאחר הקמת המדינה, אלא שמפני התנגדויות שונות נמנעו מכך. לאחר הניצחונות במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, החליטה מועצת הרבנות בראשות הרב שלמה גורן זצ"ל לומר הלל עם ברכה. ומו"ר הרצי"ה קוק שמח על כך מאוד.

מה ראוי לעשות ביום העצמאות

בנוסף לתפילת ההודאה וסעודת הודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות לצלות בשר על האש. ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בישועת ה' על עמו – יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.

במדרגה השנייה עומדים מי שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמו מפעלים לאומיים, מוזיאונים לתולדות היישוב ומחנות צה"ל.

המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ, ולברך על היישובים שממשיכים לגדול ברכת "מציב גבול אלמנה". וכל יישוב שכבר ביקרו בו פעם, למרות שעברו שלושים יום מהביקור הקודם, נוהגים שלא לברך. אבל אם בינתיים נבנו ביישוב עוד בתים – יש לברך.

והמדרגה העליונה היא מדרגתם של מי שלומדים ביום זה תורה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, המצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ, ובענייני כלל ישראל והגאולה. ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה שיש בה הודאה ושמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

בתוך כך, אזמין את הקוראים שעולים ללב השומרון להשתתף בשיעורי התורה שיתקיימו בישיבת הר ברכה מהבוקר ועד הצהריים, וכך יזכו למעלה השלישית והרביעית כאחד.

מעלת היישובים ביהודה ושומרון

שאלה: במה עדיפים היישובים ביהודה ושומרון, שיש מצווה מיוחדת לעלות אליהם למגורים ולביקורים?

תשובה: בשלושה דברים.
א) שהם נמצאים בלבה ועיקרה של הארץ, וכפי שאמר ה' ליצחק אבינו בעת שנאלץ לעזוב את מרכז הארץ (יהודה) מפני הרעב: "גור בארץ הזאת" – שאף שארץ פלישתים פחות מקודשת, מכל מקום גם היא נחשבת ארץ ישראל. וכפי שכתב רש"י: "ויזרע יצחק בארץ ההיא – אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה" (בראשית כו, יב).

ב) מצוות יישוב הארץ שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת, ולכן מצווה גדולה יותר להתיישב במקומות שיש עליהם איום שיימסרו חלילה לאומה אחרת.

ג) חיזוקם של יישובי יהודה ושומרון יכול למנוע את הסכנה הקיומית החמורה ביותר למדינת ישראל – סכנת הקמת מדינה ערבית נוספת ביהודה ושומרון. שכן אם חס ושלום תקום מדינה כזו, מגמתה העיקרית תהיה להביא לחורבנה של מדינת ישראל. בכספי עתק שהאו"ם ומדינות ערב יקצו לכך, יביאו ליהודה ושומרון חמישה מיליון פליטים ערבים מכל ארצות ערב, ויאיימו על כל ערי ישראל ברקטות ובשאר מרעין בישין עד שהחיים ייהפכו לבלתי נסבלים, ומרבית תומכי ה"שלום" כיום ירדו למדינות אחרות.

מצוות יישוב הארץ תלויה במצוות פרו ורבו

גדולה מצוות פרו ורבו, שעל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה. וכפי שנאמר לאברהם אבינו: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ – גם זרעך יימנה" (בראשית יג, טו טז).

וכן נאמר לאחר ניסיון העקדה: "כי ברך אברכך וְהַרְבָּה אַרְבֶּה את זרעך ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים ויירש זרעך את שער אויביו" (בראשית כב, יז).

וכן נאמר ליצחק אבינו: "והרביתי את זרעך ככוכבי השמיים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בראשית כו, ד).

וכן נאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג יד).

חיסרון בפרייה ורבייה מונע את קיום ההבטחה האלוקית

כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, למרות שגם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ההדרכה האלוקית הייתה שינחלו את עבר הירדן המערבי בלבד, כמבואר בפרשת מסעי. וזאת משום שלא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי. לפיכך הייתה התוכנית שינחלו תחילה את עיקר הארץ, ורק לאחר שיתרבו, ינחלו גם את עבר הירדן המזרחי (עיין רמב"ן במדבר כא, כא).

כיוצא בזה נאמר בעניין הורשת גויי הארץ: "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת, פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. וְשַׁתִּי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר, כי אתן בידכם את יושבי הארץ וגרשתמו מפניך" (שמות כג, כט לא).

והמחיר על כך שלא היו מספיק יהודים ליישב את כל הארץ – שנותרו בה אויבים, והתקיים בהם מה שנאמר: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לְשִׂכִּים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לג, נה).

וכן בימינו

כאז כן היום. העובדה שמספר היהודים בארץ הוא רק שישה מיליון ולא שנים עשר מיליון, היא שמביאה עלינו את התביעות הערביות המאיימות על קיומה של מדינת ישראל.

אם לכל משפחה יהודית מעת קום המדינה היה עוד ילד, היו היום בישראל עוד חמישה מיליון יהודים. אם עוד כמה מאות אלפים יהודים היו מספיקים לעלות לארץ לפני השואה, היינו היום יותר משנים עשר מיליון בארץ.

ביקורת על מנהיגי הציבור וראש אכ"א

היה ראוי שראשי המדינה יעסקו מעט בעידוד הילודה בישראל, וידברו בשבחן של הנשים שזוכות להקים משפחות ברוכות ילדים. מדוע בין 14 הנשים שנבחרו להדליק את המשואות ביום העצמאות לא נבחרה אף אם למשפחה ברוכה בילדים? האם אין זה הישג נשי שראוי להעלותו על נס?

היה ראוי שראש אכ"א, האלופה ברביבאי, תקדיש כמה שעות בשנה לביקורי עידוד בבתי משפחות ברוכות בילדים, כדי לנשק את האמהות היקרות שמגדלות את הדור הבא של החיילים. לא מספיק לקטר על החוסר בכוח אדם בצה"ל, צריך להביע תודה והוקרה לאימהות היקרות שמגדלות משפחות לתפארת העם והארץ.

יהי רצון שיתקיימו בנו דברי הנבואה: "עוד זאת אידרש לבית ישראל לעשות להם, ארבה אותם כצאן אדם. כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה, כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה'" (יחזקאל לו, לז לח).