לא גזירה משמיים

אם לא ניתן לעצור את הגירוש בדרך חוקית, האם יש לראות בו גזירה משמים? ● הרע נשאר רע גם כשהוא מצליח

האם יוזמת הממשלה לגירוש וחורבן באה מן השמים?
קיבלתי שאלה מד"ר דניאל אגמון מעינב: 
לאחרונה שמעתי ממספר תושבים ביישובנו את הטיעון הבא: "אם למרות כל מאמצינו – הפגנות, צומות, תפילות, מהלכים פרלמנטריים, מאמץ תקשורתי, שכנוע מבית לבית וכו' – עד למיצוי כל התנגדות חוקית – לא נצליח לבטל את גזירת הגירוש, הרי שזה מהלך מזומן מן השמים, ובדרך שלא ברורה לנו כרגע, זה דווקא לטובת עם ישראל". חלק מטענה זו הוא שגבול ההתנגדות חייב להיות הימנעות מעבירה על חוקי המדינה והצבא בשום דרך שהיא.

לעומת זאת נשמעת טענה אחרת: "אם אכן מיצוי כל התנגדות חוקית אפשרית לא יביא לביטול הגזירה, עלינו להכיר בכך שהממלכתיות הישראלית הנוכחית הולכת לבצע פשע נוראי נגד האמוניות הישראלית, ותפקידנו לצאת במרי אזרחי לא אלים כגון חסימת כבישים, השתטחות לרגלי הבולדוזרים, עקיפת מחסומים וסירוב פקודה פומבי של חיילים. דווקא למסירות נפש זאת מצפה ממנו הקב"ה, והיא תמנע ישירות או בעקיפין את האסון הנורא הזה".

כיוון ששתי ההשקפות האלה בוודאי קיימות במקומות רבים, הנני מבקש שכבוד הרב יתייחס לשאלה – מי צודק?
ובכלל, כאשר נקלעים למצב של חוסר אונים של יהודי פרטי או קבוצת יהודים או עם ישראל בכללו מול מהלך הנראה כהפך הרצון האלוקי, האם הדבר מלמד שבדרך נסתרת הקב"ה מנווט את ההיסטוריה אל מחוז חפצו בדרך עקלקלה, ויש לקבל זאת כגזירה משמים לטובה?

הרע הוא רע 
תשובה: ערכי הטוב והרע הם קבועים, ואם דרך רעה מצליחה בזמן מסוים בעולם, אין זה אומר שהיא נהפכת טובה בזכות הצלחתה. תוכנית של גירוש יהודים והחרבת יישובים היא רעה מאוד, ואין לתלות זאת ח"ו בריבונו של עולם, אלא בראש ובראשונה בחטאו הנורא של ראש הממשלה ואחריו שריו ויועציו. הם נבחרו מפני שהציבור התייאש מדרכו של השמאל, שהמיט עלינו את צרת אוסלו והרשות הפלשתינית וכל הטרור שבא בעקבותיהם. וכעת הם מועלים בבוחריהם, ומרמים את הציבור בהבטחות שקר על שקט וביטחון שכביכול יגיע לאחר שיגרשו יהודים מבתיהם, כדי שהרשעים יוכלו לרקוד על גגותיהם ולחלל את כבודנו. 

הקב"ה נתן לאדם את היכולת לבחור את דרכו, בין לטוב ובין למוטב, וראש הממשלה ושריו בחרו ברע. 
אחריהם, כל אדם מישראל שתומך בהם או שאינו מוחה בהם כפי יכולתו – שותף בחטא.
ובמידה מסוימת גם אלו שבעבר שיבחום והיללום יתר על מה שמגיע להם, שותפים במידה מסוימת בפשעים שהם עושים לאחר שעלו לגדולה. והדרך היחידה לתקן זאת היא על ידי תשובה וקבלה לעתיד שלא לחזור עוד על חטאים שכאלה.

עונש הוא תוצאה טבעית של חטא 
התוצאה של חטא היא הרעה הבאה אל החוטאים, כמו שנאמר (משלי יג, כא): "חטאים תרדוף רעה", וכמבואר בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו, ומהר"ל נתיב התשובה א). זוהי תוצאה טבעית של החטא, שכן המתרחק מדרכי ה', שהם דרכי חיים, הוא הולך ונמשך אל הרעה והכיליון, והדבר מתבטא בבריאותו או בפרנסתו או במצבו הנפשי ובמשפחתו או בכולם יחד, כפי שלמדנו בפרשת בחוקתי שקראנו בשבת שעברה.
וכך גם בחטא זה של הממשלה, התוצאה של הפרת מצוות יישוב הארץ וכניעה לטרור תהיה רעה. הטרור יגבר, הלחצים הבינלאומיים כנגדנו יתחזקו, מעמדה של מדינת ישראל ייפגע, המצב הכלכלי יורע, חיילים פחות יהיו מוכנים להתנדב, יהודים פחות ירצו ליישב את הארץ. בכל זה אשמה הממשלה והתומכים בה. 
אל לנו לטייח את המציאות בנחמת שוטים. 
לאחר אחד הפיגועים, שמעתי אם שכולה צועקת במר ליבה: "למה? למה זה קרה לנו?" לא נעים לענות, אבל התשובה – בגלל שבחרתם באוסלו. כי עשיתם ברית עם רשעי העולם. אין מה לעשות, כך הן עובדות החיים. כאשר נותנים למחבלים רובים ושטחים – הם אח"כ עושים פיגועים. 

הנהגת ה' בעולם 
אמנם, מובטחים אנו "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד). ואפילו כשעמנו היה בשעותיו הקשות ביותר, בעת חורבן בית המקדש, באימי מסעות הצלב, במרתפי האינקיוויזציה, במאורעות ת"ח ות"ט, ואפילו בשואה הנוראה, לא איבדנו את אמונתנו שבסופו של דבר תבוא הגאולה.
אלא שאם ננהג כראוי הגאולה תבוא בשובה ונחת, ואם לא – בסבל ובייסורים, וכפי שנאמר (יחזקאל כ, לג): "בחמה שפוכה אמלוך עליכם". שמתוך הסבל והייסורים הננו נדחקים בעל כורחנו אל המעשה הנכון.

וכך גם כאן. אם לא נבין כי הקב"ה שברא את כל העולם ציווה את הארץ הקדושה הזאת לאבותינו ולנו, ונצטווינו ליישבה לאורכה ולרחבה, ודרך חיינו בה יתגלה דבר ה' בכל העולם – אזי בדרך קשה ומיוסרת נלמד כי אין לנו ברירה אחרת. 

אם נתבונן במהלך ההיסטורי של יותר ממאה שנות חזרת העם לארץ, נמצא כי ככל שהתחזקנו יותר במצוות יישוב הארץ כך הצלחנו להוסיף יותר חיים בעם היהודי ולהציל נפשות, וככל שהתרשלנו בזה יותר, קרה ההפך.

המאבק 
לפיכך צריך להיאבק בתוכניתה הרעה של הממשלה, אלא שהמאבק שלנו הוא מוגבל, מפני האחריות שנטלנו על עצמנו שלא להחריף את המתח ולא לגרום למלחמת אחים. ואף שיש להניח שתוכניתה של הממשלה תגרום להגברת הטרור ולקיפוח חייהם של יהודים ח"ו, מכל מקום, גם מלחמת אחים מסוכנת. לכן עלינו למצוא את שביל האמצע – מאבק חריף אך בלא אלימות. חסימות כבישים, מרי אזרחי, סירוב פקודה פומבי – כן, אבל מכות לחיילים או שוטרים – לא. 

אם נצליח ללא אלימות למנוע את הגירוש וחורבן הישובים – מה טוב. אם לא, נדע שעשינו את מה שביכולתנו לפי מיטב הבנתנו. למעשה, השאלה תלויה בכמות האנשים: אם המוני יהודים יתקוממו כנגד השלטון, התוכנית תתבטל. גל ההתנגדות הולך ומתרומם, אך השאלה האם יספיק להגיע לגובה הנדרש להפלת הממשלה לפני הגירוש.

התשקורת 
כמה שנשער לעצמנו כמה התשקורת לרעתנו – עדיין נטעה. הם עוד יותר לרעתנו. אדיר זיק ז"ל צדק. כל אחד יכול לבדוק זאת מאירועים שהוא מכיר אישית. 

"רגלו השבורה" של מג"ד הצנחנים גיא חזות 
הנה דוגמא לעיוותי התשקורת. בחג הפסח שהיתי בכפר הרואה. בערב חג שביעי של פסח שמעתי בחדשות שהיה עימות בין מתנחלים בהר ברכה לחיילים, והמתנחלים סגרו את שער היישוב על רגלו של המג"ד, ורגלו נשברה. כאבתי וכעסתי, איך אנשים מהיישוב העזו לעשות דבר כזה. ידעתי שהתקשורת לא אוהבת אותנו, אבל לא העליתי בדעתי שימציאו דבר שלא היה. בהכירי את שער היישוב הכבד, חשבתי שקבוצת אנשים התעמתה עם המג"ד, ותוך שהוא מנסה להיכנס ליישוב (כדי להגיע דרכו אל פלוגת החיילים ששוהה סמוך לישוב) סגרה בכוח רב את השער על רגלו. 

המציאות היתה אחרת לגמרי. השער עליו דובר הוא שער קטן וקל בגובה מטר של מכלאת עזים, בגבעה המרוחקת שני ק"מ מהישוב. המג"ד רדף אחר נער, שלטענתו זרק לפני כן אבנים על רכב ערבי, במרחק של ארבעה ק"מ מהיישוב. המג"ד האמיץ נתקל בעמוד הקטן של השער וקיבל מכה. הוא המשיך אח"כ להסתובב בשטח במשך חצי שעה, גידף את המתנחלים, וציווה על חייליו לסגור את שתי הדרכים המובילות ליישוב, המונה מאה וחמישים משפחות. יש להזכיר כי מדובר בערב חג. גם לחולים לא הותר להיכנס ליישוב במשך זמן רב. בתוך כך, בשלושה אירועים שונים, חיילים שלו איימו בנשק טעון על מתיישבים. 

יש לציין (כפי שהיו מציינים יהודים בגלות בבואם להשתדל בפני השלטונות) כי מקרב בני היישוב והישיבה יש יותר ממאתיים וחמישים לוחמים ששירתו בסדיר ומילואים. עליהם חייליו איימו בנשק טעון.

גיא חזות – מג"ד לא ראוי 
על יכולתו המקצועית של המג"ד גיא חזות אפשר להתווכח, אבל מבחינה תקשורתית הוא רב פעלים. כל אירוע שהוא משתתף בו מגיע תוך כדי התרחשותו לתקשורת. על פי גרסתו, כמובן. לאחר סיום התנכלותו לתושבים הוא נסע לבית החולים לבדוק את רגלו, תוך שהוא מפיץ את דיבת המתנחלים. בבית החולים נמצא כי רגלו של המג"ד שלמה, ושחררוהו לאלתר. חברים מהיישוב התקשרו לכתבים שונים כדי להכחיש, אולם בתשקורת המשיכו לפרסם את דברי השקר כאילו מתנחלים הכו ופצעו את המג"ד. אולי חייבים לו טובה עבור הידיעות הרבות שהוא מדליף להם בניגוד להוראות ולחוק.
תדע כל אם עברייה ששולחת את בנה לגדוד 202 בצנחנים, שהיא מפקידה את בנה בידי מג"ד לא ראוי, שונא מתנחלים. 

את השם הרע שגיא חזות הוציא ליישוב ולמתנחלים קשה לנקות. להתווכח לא שייך. הדבר היחיד שאפשר לומר הוא – אל תאמינו לתשקורת. כמה שתחשבו שהם משקרים, עדיין תטעו – הם משקרים יותר. 

השוטרים פצועי ההפגנות 
אגב, בכל הפגנה שבה נפצעים אזרחים, מיד מורה אחד ממפקדי המשטרה לכמה שוטרים לטעון שהם פצועים, ולהתפנות לבית חולים. אח"כ אתם שומעים בחדשות: "בהפגנה נפצעו שלושה עשר שוטרים וכמו כן נפצעו גם שבעה מפגינים". רופאים סיפרו לי שרוב השוטרים שמגיעים לאחר ההפגנות לבתי החולים הם רמאים, דבר לא ארע להם, הם כנראה ממלאים פקודה להיות פצועים ולהתאשפז. 

לפרשת זכור

פרשת זכור

כל הקריאות בתורה, שאנו קוראים בשבתות, בחגים ובימי שני וחמישי הן על פי תקנת חכמים, אולם קריאת פרשת זכור לדעת הרבה ראשונים היא מצווה מהתורה. שנאמר (דברים כה, יז-יט): זכור את אשר עשה לך עמלק… לא תשכח", ממה שנאמר "לא תשכח" למדנו שצריך לזכור בלב, ואם כן הציווי "זכור" בא להוסיף שלא די לזכור בלב אלא אף צריך לקרוא בפה את פרשת עמלק (מגילה יח, א).
והבינו כמה מגדולי הראשונים שהמצווה היא לקרוא את פרשת זכור מתוך ספר התורה עצמו (רא"ש, תה"ד קח, שו"ע או"ח תרפה, ז).
לפיכך צריך להדר בקריאת פרשת זכור, שבעל הקורא יהיה בקיא בקריאתו, ולקוראה מהספר המהודר ביותר שבבית הכנסת. וכל המנהגים המקובלים בישראל כשרים, לפיכך בני עדה אחת יוצאים בקריאה מדויקת בנוסח של עדה אחרת.
יש להזכיר לבעל הקורא ולשומעים לכוון לצאת ידי מצוות זכור בשמיעת הפרשה, שלדעת הרבה פוסקים מצוות צריכות כוונה.
קראו פרשת זכור ולאחר השבת התברר שהספר היה פסול, אין צורך לחזור ולקרוא את פרשת זכור. מפני שלדעת כמה פוסקים גם כאשר קוראים בספר פסול יוצאים ידי חובה. וכן יש אומרים שגם בקריאה מספר מודפס יוצאים ידי חובה, וקל וחומר מספר תורה שיש בו טעות.

משמעות המצווה

יהודי מטבעו הוא רחמן ובעל חסד (יבמות עט, א). מצוות רבות בתורה מחנכות אותנו למידת חסידות. ואכן זהו עיקר תפקידנו בעולם להוסיף חיים וחסד. אלא שפעמים שהחסד המופרז כלפי אנשים שאסור לרחם עליהם, עלול להרוס את כל הטוב. אולי לכן הוצרכה התורה לצווותינו לזכור ולא לשכוח את רשעותו של עמלק ואת החובה למחותו. כדי שנדע שיש רע בעולם, ושצריך להלחם בו מלחמת חורמה ללא פשרות. לולי כן מרוב חסידות ורצון לראות את הטוב שבכל דבר, היינו נוטים לקוות ולהאמין שאין כוונותיו רעות כפי שנראה לכאורה. אמנם הוא מדבר על השמדת ישראל, אמנם הוא מזכיר שוב ושוב "ג'יהד", אמנם הוא אומר שכל הסכם איתנו נועד כדי להחליש אותנו למען יוכל אח"כ להכריע אותנו במלחמה. אמנם הוא מסית את כל העולם נגדנו בדרכים המכוערות ביותר. אבל לא יתכן שבאמת כוונותיו רעות כל כך. הלא גם הוא אדם כמותינו.
על כן נצטונו לזכור תמיד שיש רע בעולם, ועד שלא נכריע אותו משורשו, העולם כולו יסבול. ואחר שנמחה את שמו, יתגלה שמו של ה' יתברך לעולם בשלמות, והחסד האלוקי יתפשט בכל העולם.

הטעות החוזרת

שונא גדול קם לישראל בימי אחאב מלך ישראל, ושמו בן הדד מלך ארם. ויעל על ישראל להרוג ולבזוז. ובחסדי ה' ובעצת הנביאים הצליח אחאב לנצח את בן הדד. ויחשוב אחאב בליבו, הנה ראה בן הדד שלא יצליח במלחמתו נגדי, ואולי יהיה לנו לחבר. ויגש הנביא אל אחאב ויאמר: לך והתחזק, כי בשנה הבאה יחזור בן הדד בכוח גדול להלחם בך.
ואכן עבדי מלך ארם אמרו לו שאלקי ישראל חזק בהרים, לכן אם נבוא להלחם בישראל במישור נזכה בנצחון. ויעלו על ישראל למלחמה. ויאמר הנביא למלך ישראל: "כה אמר ה': יען אשר אמרו ארם אלוהי הרים ה' ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה'". ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד. ובן הדד נס ויתחבא באפקה. ויאמרו אליו עבדיו: "הנה נא שמענו, כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם, נשימה שקים במותנינו וחבלים בראשנו, ונצא אל מלך ישראל, אולי יחיה את נפשנו. ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם, ויבואו אל מלך ישראל, ויאמרו: עבדך בן הדד אמר: תחי נא נפשי". וישכח אחאב את רשעותו של בן הדד, וישכח שרצה להרוג רבבות מישראל ולבזוז את כספם וזהבם, ולשבות את הנשים והילדים ולמוכרם לעבדים. ויתמלא אחאב רגשי רחמים, ויאמר: "העודנו חי – אחי הוא!". ויביאו אליו את בן הדד, ויעלה את הרוצח למרכבתו, וידבר אליו דברי אהבה ופיוס, ויכרתו ברית, וישלח את מחרחר המלחמה לארצו.
ויבוא הנביא ויאמר לו: "כה אמר ה': יען שלחת את איש חרמי (שונאי) והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו" (מלכים א' פרק כ').

עם ישראל הוא אבן הבוחן לרשע העולמי

מגמתם של התורה ועם ישראל הוא תיקון העולם. וזה לעומת זה ברא אלקים, לעומת התורה וישראל ישנו עם שבחר לשנוא שנאת מוות את ישראל ואת כל מה שהם מייצגים. ועל כן חלק מההתמודדות על תיקון העולם הוא המלחמה כנגד עמלק. וכך בכל דור אנו מוצאים כי הרשעים הגדולים ביותר בעולם קמים דווקא כנגד ישראל. ובמיוחד כאשר עם ישראל הולך להגשים את יעודו, מתעוררים הרשעים ביותר. כך היה בצאתנו ממצרים לפני מתן תורה והכניסה לארץ, וכך בימי שאול ודוד לקראת הקמת מלכות ישראל ובניין בית המקדש, וכך בימי מרדכי ואסתר לפני הקמת בית המקדש השני.
גם היום בימי עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה מתעוררים רשעי העולם כנגד ישראל. עם התעוררות גלי העליה התעוררה האנטישמיות המודרנית שהגיעה לשיאה ברשעות הנאצית; ויחד עם התבססות ישובינו בארץ התעוררה הרשעות הפלשתינאית.

דברי הרב סלובייציק זצ"ל

"מזימות הערבים אינן מכוונות רק לעצמאותה המדינית (של מדינת ישראל), אלא כלפי עצם קיומו של הישוב בכלל. הם שואפים להשמיד, חלילה, את הישוב מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה. באת האספות של "המזרחי" אמרתי בשם אבא מרי ז"ל, כי פרשת "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת מצווה לגזע מסוים, אלא כוללת חובת התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורתת על דגלה "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" היא הופכת עמלק. בשנות השלושים והארבעים מלאו תפקיד זה הנאצים והיטלר בראשם. הם היו העמלקים, נציגי שגעון האיבה של התקופה האחרונה. כיום ממלאים את מקומם המוני נאצר (שליט מצרים) והמופתי (הפלשתינאי). אם נשתוק גם עתה, לא אדע איך יצא דיננו מלפני מלך המשפט…" (איש האמונה הבודד ע' 101-102).
ואף שלהלכה אין הדין כמותו, ואין על שונאינו שבכל דור דין עמלק, מכל מקום יש ללמוד מכאן שעל עם ישראל מוטלת האחריות המוסרית לנצח באופן מוחלט את שונאיהם.

התרשלות במלחמה ברשע מסכנת את כל העולם

ומאז ולא הטיבו הפלשתינאים את דרכם אלא רק הוסיפוו להרשיע. ככל שטעינו יותר בהסמכי אוסלו, כך הם נעשו יותר רשעים. את מליארדי הדולרים שהמדינות השונות העניקו להם, בזבזו וגנבו בשחיתות איומה. ואת מה שלא גנבו, השקיעו בעיקר בנשק ותחמושת לרצוח, לפצוע, להרוס ולהחריב. אין ארגון פשע וטרור שלא קשור אליהם ולמד מנסיונם. אין זה מקרה שגם מורו ורבו של בן לאדן הוא פלשתינאי.
הדבר היחיד שהטרוריסטים למיניהם הבינו מתהליך אוסלו, שהטרור משתלם. וככל שהטרוריסט מוכן להיות יותר שקרן ויותר רשע כך מתחשבים בו יותר, כפי שמדינות המערב מתייחסות לראשות הפלשתינאית.
אחר שראש כנופיית הטרור הגדולה בעולם זכה למעמד בינלאומי ואף הבטיחו לו מדינה, הרים הטרור הבינלאומי את ראשו. ואף מדינות שלמות, כעירק ואפגניסטן, סוריה ואיראן, לוב וסודן, מרשות לעצמן לתמוך בטרור. גם אם יכריעו בימים הקרובים את סדאם חוסין, לא ישוב השקט לעולם. כל זמן שהרשעות הפלשתניאית לא תבוא על עונשה, העולם יחשף לסכנות הולכות וגוברות. לא תשאר מדינה בעולם שלא תאלץ להשקיע את מיטב אנשיה וכספה למאבק יומיומי בטרור. אם לא נעצור אותם היום, על כל המתקנים הציבורים בכל מדינות העולם יצטרכו להעמיד שמירה, כדי שלא יתפוצצו שם אנשים, וכדי שלא ירעילו את המים, וכדי שלא יפזרו חיידקים מפיצי מגפות, וכדי שלא יניחו את ידם על טכנולוגיות מתקדמות שעלולות לסכן את שלום העולם כולו. המדינות יצטרכו להגדיל שוב ושוב את כוחות המשטרה, ועדיין הטרור ימשיך להלום, במדינות העשירות כעניות. כל אדם שלישי יצטרך להיות שוטר, כדי להגן על הבתים והאנשים. בכל קרן רחוב יאלצו לבדוק בתיקי האנשים ובבגדיהם שמא הם נושאים על גופם פצצות או חומרי הרעלה שונים.
המדינות הדמוקרטיות לא יוכלו להמשיך בחיי החופש והרווחה, מפני שאזרחיהם יתנו את קולם, בלית ברירה, לדיקטוטרים שונים שיבטיחו בטחון לגופם ורכושם. אבל אז כבר יהיה מאוחר, את החופש יפסידו ובטחון לא יקבלו. וכך במקום שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, יצא מפלשתין הטרור, ההרג והשכול. וכל זה יבוא עליהם מפני שמנהיגי המערב לא השכילו להבחין בין הצדיק לרשע בסכסוך הישראלי מול הפלשתינאים.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שהימים הקרובים יבואו עלינו לטובה, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר. ומתוך כך תתפשט שמחה גדול לעולם כולו.

על הרצי"ה קוק זצ"ל

י"ד אדר הוא יום השנה לפטירת מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. לקראת האזכרה ליקטתי אמירות ומעשים שכתב אחד מתלמידיו המובהקים, דודי הרב אברהם רמר זצ"ל, בקובץ "גדול שימושה".

בישיבה

פעם הגיע לשיעור תנ"ך בישיבה, והתלמידים לא הופיעו לשיעור. ניגש מיד לעמוד והחל להתפלל "מעריב", והודיע לי שלא יבוא יותר לישיבה. כששאלתיו: והרי הרב כאן ראש הישיבה, יצאו התלמידים ולא הרב? ענה: "אצלי אין כפייה דתית"! (ע' מט).
קבוצה מבני הקיבוץ הדתי היתה אמורה ללמוד חודש בישיבה. בין תלמידי הישיבה נשמעה טענה, שאין יכולת קליטה בישיבה, וכדי לחזק את האווירה הישיבתית צריכה הישיבה קודם כל להתגבש בתוכה. הרב דרש בכל תוקף לקבל קבוצה זו באומרו: "כל מחשבה על ניתוק בין ישיבתנו להתיישבות העובדת, לא תקום ולא תהיה". והכריחני לקבל את הטיפול בקבוצה. (ע' לו).
לאחד אמר דבר אחד ולשני הפכו. לשאלה מדוע סתר את עצמו, השיב: בעבר היו הלל ושמאי, שמאי דחף באמת הבניין משום שהיה גם הלל, והלל לימד על רגל אחת משום שהיה גם שמאי, "ומה אפשר לעשות שאני צריך להיות גם הלל וגם שמאי" (ע' נא).
הזכיר שדואג ואחיתופל היו שני בחורי ישיבה מקולקלים, והנזק שגרמו בחורי ישיבה מקולקלים לעם, גדול יותר מכל נזק אחר (ע' כ).

לימוד תורה

פיתח בתלמידים יחס של הערצה לראשונים, והיה חוזר ומשנן (שבת קיב, ב): "אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם" – כלומר אם אתה מרגיש ביחסך אליהם כחבר, הוא אומר דבר ואתה אומר דבר – "אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר". וציין על כך את דברי הסמ"ע: "אם ראשונים כמלאכים אתה אדם, ואם ראשונים כבני אדם אתה חמור".
כשהיה מזכיר דמות חכם מחכמי הגמרא, היה מרחיב את הדיבור לא רק על המימרא, אלא גם על דמותו כפי שהיתה משתקפת מהגמרא כולה. והסביר זאת שחייב אדם לראות את בעל השמועה כאילו עומד לנגד עיניו. (ע' קיא).
כששמע ביקורת על פירוש ה'אבן-עזרא' שנאמרה מפי תלמיד ישיבה אחד, רעם: "אני מפחד מ"אבן-עזרא". (ע' קיב).
הבחין בסיעתא דשמיא המיוחדת של פרשני הרי"ף, המצטיינים בבהירות הלשון.
הדריך ללמוד "שב שמעתתא", משום שעוסק בעניין שלם כסדר.
ציין שהלמדנים היותר מעמיקים העדיפו את ה"נתיבות" על ה"קצות". (ע' יט).

אברכים ומלגות

היו תלמידים שנמנעו מלקבל תמיכה מהישיבה (אולי מפני שחששו לדעת הרמב"ם) והקפיד שיקבלו.
לטענה, שהאברכים בישיבה נתמכים בסכומים שאינם שווים, דרש מהרב רענן זצ"ל להשוות את הסכומים, כדי שלא תיווצר קנאה. לשאלה מניין ישיג את הכסף, ענה, שמהיכן שנמצא לאחד, יהיה לכולם.
אולם לדרישה להגדיל את התמיכה לבעלי משפחות גדולות, ענה: "ב'מרכז הרב' אין "כולל"… אנחנו עוזרים לבחור עד שימצא את מקומו, כשהכיוון הוא חינוך או רבנות. (ע' לו).

סגולות

אחרי מלחמת ששת הימים, נמצאה תעודה המיוחסת לר' אליעזר מגרמיזא, בעל "הרוקח", בה כתוב שאם יקיפו 300 כהנים את הר הזיתים תהיה זו סגולה לשלום.
משפחה ירושלמית פירסמה תעודה זו והחלה לארגן ברכת כהנים המונית ליד הכותל. שאלנו את הרב מה דעתו בעניין, והפנה לרבנות הראשית. אחר כך אמר, שהמקור לרעיון הרי הוא התעודה שנמצאה בשם ר' אליעזר מגרמיזא. וגם ר' אליעזר מגרמיזא, עם כל חשיבותו, יודע שהסגולות הכתובות בגמרא הן בעלות חשיבות גבוהה יותר; ובגמרא נאמר (ירושלמי פאה א, א), שחילותיו של אחאב ניצחו משום שלא היה בהם דילטורין (בעלי לשון הרע)… (ע' כו).

אתחלתא דגאולה

על שאלה, אם אנו נמצאים באתחלתא דגאולה, ענה, שכבר ר' שלמה אלקבץ דיבר על אתחלתא דגאולה בזמנו.
כשנפגש עם ר' לייב בנו של ה"חפץ חיים", סיפר לו ר' לייב, שכשהגיעה השמועה לאביו על הקמת "פתח-תקווה", קרא לו ואמר: "ר' לייב, הייבצעך און דיע מעסע.." (המעשה מתחיל).
לשאלה, מה נאמר למפקפקים מתוך הציבור החרדי על תחילת גאולתנו, ענה: "אנחנו לא קראים! אנחנו יהודים של גמרא, ושם (סנהדרין צח, א) מדובר על הקץ המגולה, שאם ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל שקרבו לבא, אז אין לך קץ מגולה מזה. ואלו דברים מפורשים". (ע' כט).
מפורסם היה בשמו, שהוא אומר שרוב גדולי ישראל לא התנגדו לציונות. אחד התלמידים בישיבה רינן, שלא יעז לומר זאת ליד ארון הקודש. התגנבו הדברים לאזני הרב ומיד רץ לישיבה, פתח את ארון הקודש ואמר: "מי שאומר שרוב גדולי ישראל התנגדו לציונות הוא משקר. האמת ניתנת להאמר, שהציונות היתה תנועה חדשה, ורוב הגדולים לא ידעו איך להתייחס אליה. מבין אלה שהתייחסו, רובם היו לחיוב, מלבד שני גדולים שהתנגדו, רבי חיים מבריסק ורבי דוד פרידמן".
שאלתי, ומדוע התנגדו? השיב בשאלה: "וכי לא היה למה להתנגד"? (ע' ל)

בן גוריון והרצל

התבטא בחריפות כנגד בן גוריון, על שהתפאר שגר עם אשה ללא חופה וקידושין. ואמר בין השאר, שכל זמן שהיה ראש ממשלה לא דיבר כנגדו, כי היה חייב בכבוד מלכות. אולם מאחר וירד מגדולתו מרשה לעצמו לומר זאת.
שאלתיו: והרי הוא הקים את המדינה? ענה: "הרב מימון הקים את המדינה"! (ע' לט). (הרצי"ה התבסס על עובדות מסוימות, ולא כאן המקום להרחיב בדבר).
(ואף אנחנו שמענו ממנו כמה פעמים שאמר על בן גוריון, שבמחילת כבודו היה אפיקורס).
(לעומת זאת את הרצל העריך) והיה חוזר על הידיעה מפיו של ר' אהרן מרכוס ז"ל, שהרצל הוא מצאצאי מהר"י טיטצאק והוא ממשפחה ספרדית. (ע' נד).

זכותינו על הארץ

אחר חתימת בגין על הסכמי "קמפ-דויד" הוציא את ספר המצוות ואמר: "הוא אולי שכח שאנו לא נמצאים כאן מכוח הרצל והציונות, אלא מכוח דבר ה' כפי שבא לידי ביטוי בדברי קודשו של הרמב"ן".
לשאלתי, אבל הרי חלק גדול של העם – ומתוך כך הצבא – אינו רוצה להלחם? ענה: "כאן בארץ גדל דור בריא, אלא שמערכת החינוך הזאת…"
וכששאלתיו, מה עלינו לעשות בתנאים אלו, ענה: "קודם כל שני ה'אלפים' – אהבה ואמונה, ואהבה קודמת לאמונה" (ע' מ').

עם גדולי תורה

כשהיה נפגש עם הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, היו מתחבקים ומתנשקים בחום ובאהבה. (ע' מו).
התכוון לנסוע לישיבת פונביז' לעיין בכתבי האדר"ת הגנוזים שם. התברר לי שהוא עומד לנסוע לבדו ונלוויתי אליו. בכניסה אמר לי שלרב כהנמן זכות גדולה בבניין קריה של תורה, אבל כתם גדול רובץ על הישיבה שתלמידיה ביזו בה שני תלמידי חכמים, את הרב הרצוג זצ"ל ואת הרב אונטרמן זצ"ל, ותגובת הישיבה לא היתה מספיק חריפה.
בצאתו, שאלו הרב כהנמן כיצד הוא מתכוון לחזור, וכשהשיב – באוטובוס, אמר לו הרב כהנמן, שזמן זה תורה, ושיסע במונית. כשהגענו לתל-אביב, שאלתיו: וכיצד ניסע? ענה: "מצווה לשמוע דברי חכמים". ונסע במונית. (ע' מח).

לימוד אמונה

את הגמרא (שבת לא, א) בה מתוארות שאלות שנשאל אדם ביום הדין, וביניהן: "נשאת ונתת באמונה", היה מבאר, האם למדת אמונה? ועל השאלה "ציפית לישועה", היה מוסיף את דברי הר"ן: "האם ציפית להתקיימות דברי הנביאים בימיך". (ע' ס').
היה חוזר ומשנן: "אין מחלוקות ברוחניות" (ע' סא).
חזר, שינן ולימד, שהבדלה אינה הפרדה, והוסיף להדגיש זאת בצרפתית: "דיפרנסיסיון אינו ספרסיון". ואמר שכאשר יתפרסם משפט זה, תבוא גאולה לעולם. (ע' סו).
שאלו הרב ירחמיאל ויס, האם הרמב"ם היה "מקובל". ענה, שבעל התניא, אומר שהרמב"ם היה מקובל גדול. שאלו, ומה אומר הרב? ענה, שישנן הרבה דרכים להגיע למעלה.
לשאלה האם בזמן התחדשות הנבואה יהיה מקום גם ל'פילוסופיה דתית', ענה: ה'מורה-נבוכים' זו תורה. [בלשון זו ענה גם הרב דוד הנזיר זצ"ל]. (ע' סב).
היה אומר בשם רבי מנשה מאיליה, שהעולם לא יכול להיות שלם כל עוד אי שם בקצווי תבל ישנה איזה תולעת בנקיק הסלע שהאבן לוחצת עליה והיא מרגישה לא כל כך בנוח. (ע' סח).