תשעה באב במוצאי שבת

רחצה בערב שבת חזון ● דיני אבלות של ערב תשעה באב לא נוהגים בשבת ● לסיים סעודה שלישית לפני שקיעה ● מתי חולצים נעליים ולובשים בגדי חול 

רחצה לקראת שבת חזון 
נהגו הראשונים להחמיר שלא להתרחץ בימים שלפני תשעה באב. אולם לקראת שבת חזון נוהגים הכול להתרחץ. למנהג ספרדים רוחצים כרגיל לקראת שבת חזון, ולמנהג אשכנזים נוהגים לרחוץ במים פושרים, באופן שלא יהיה תענוג מהרחצה אבל גם בלי להצטער ממנה. וכל אחד יכוון את המים באופן כזה שיוכל לנקות היטב את כל גופו כפי שהוא נוהג בכל שבת, אבל לא יתענג מחום המים, ולא ימשיך לעמוד במים מעבר לנצרך לשם ניקוי (ועיין בפניני הלכה זמנים ח, כא). 

מנהגי סעודה מפסקת כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול 
כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות. אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, אלא לכל היותר אחד. נוהגים לשבת על הקרקע, ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו. וגם אם ישבו שלושה ביחד – אינם מזמנים. ומחצות היום שלפני תשעה באב אין לומדים תורה לכתחילה אלא בדברים עצובים הקשורים לחורבן הבית ולדיני אבלות (יעוין בפניני הלכה זמנים ט, א-ג).

דיני ערב תשעה באב שחל בשבת 
כלל הוא שאין אבלות בשבת. ולכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת. וקל וחומר שכך הדין כאשר תשעה באב חל ביום ראשון, שבשבת שלפניו נוהגים כבכל השבתות, וכל ההגבלות שנאמרו לגבי ערב תשעה באב שחל ביום חול אינם קיימים. 

זמן הביניים שבין שבת לצום 
בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. וזאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש, בשקיעת החמה (19.27 בערך) או בצאת הכוכבים (19.52), ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא ´בין השמשות´. וכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים (20.03 בירושלים). יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד דקות ספורות אחר צאת הכוכבים הוא זמן משותף לשבת ולצום. ובאותו הזמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת. ומנגד, משעת שקיעת החמה נמנעים מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה. 

סעודה שלישית 
לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (19.27). ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה (שו"ע תקנב, י, ע´ מ"ב כג). וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה. 

רחצה בזמן הביניים 
וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות, ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא מתאבל בשבת. 

החלפת בגדים ונעליים 
נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכסא, וכן אין נמנעים מלומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת (20.03 בירושלים. 20.06 בתל אביב). ואז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אח"כ יסירו את הנעליים ויפשטו את בגדי השבת וילבשו בגדי חול. 

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד הדברים האסורים בתשעה באב, וכיוון שממילא אין חיוב ללכת עם נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים את הנעליים בשקיעת החמה. אבל ברור שאם יהיו שם אנשים שירגישו שחלץ את מנעליו, יהיה בכך איסור, מפני שיראה אבלות בשבת. ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים רק אחר צאת השבת. 
כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב. 

תפילת ערבית 
נוהגים לאחר את תפילת ערבית שבצאת השבת כרבע שעה אחר זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם ולחלוץ את מנעליהם ולהחליף את בגדיהם, ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בפה 
כיוון שיצאה השבת החל הצום ואי אפשר להבדיל על היין, לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב. אבל את הבדלת "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית כמובן שאומרים. ויש אומרים שטוב שנשים יתפללו ערבית במוצאי שבת זה, כדי שיבדילו ב"אתה חוננתנו". ומי שאינה מתפללת, תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ואז תוכל לעשות מלאכות (מ"ב תקנו, ב).

ברכה על הנר 
מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. ונוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילה ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות. וגם נשים מברכות על הנר. ואם הן בבית הכנסת ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. ואם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (עיין פניני הלכה שבת ע´ 108).

הבדלה על כוס בסיום הצום 
בסיום הצום, לפני שאוכלים ושותים, צריך להבדיל על הכוס. ומברכים שתי ברכות, בורא פרי הגפן והמבדיל, אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

ואין לאכול במוצאי הצום קודם אמירת ההבדלה על הכוס, מפני שאמירת "אתה חוננתנו" או "ברוך המבדיל בין קודש לחול" מתירה רק לעשות מלאכה, אבל לאכול אסור לפני שעושים הבדלה על כוס.

הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב 
חולה שצריך לאכול בתשעה באב, צריך להבדיל על הכוס לפני שיאכל. ונכון להבדיל על משקה מדינה (עדיף משקה משכר, ובדיעבד משקה נפוץ כדוגמת קפה, ע´ פניני הלכה הל´ שבת א, ע´ 110). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלא לוגמיו (בערך 40 מיל). ואם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה. 
קטן שאוכל בתענית, אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה 
נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לאומרו בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה. ויש שאמרו שעדיף לדחות את קידוש הלבנה ליום שאחר תשעה באב. אולם מנגד יש שהסבירו שאדרבה נכון לומר קידוש לבנה במוצאי תשעה באב, כי יש אז קצת שמחה על משיח בן דוד שנולד בט´ באב, ומלכות דוד נמשלה ללבנה.

ורבים נוהגים לאומרו מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, שעדיין לא הספיקו לשתות ולאכול ולרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. ולכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים אחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. ובמקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום. וטוב שישתו וירחצו את הפנים לפני כן.

מנהגי אבלות בי´ אב 
רובו של בית המקדש נשרף ביום י´ באב. ואמנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה בט´ באב, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג הספרדים האיסור נמשך בכל היום, ולמנהג האשכנזים עד חצות היום בלבד (שו"ע ורמ"א תקנח, א). 

לדעת רוב האחרונים, בנוסף לאיסור לאכול בשר ולשתות יין, גם אין לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי´ באב, ואין להסתפר ואין לשמוע מוזיקה משמחת ואין לרחוץ במים חמים. אבל לרחוץ בפושרים מותר. ויש מקילים וסוברים שרק מבשר ויין צריכים להימנע ביום העשירי, אבל מותר לרחוץ, להסתפר ולכבס ללא הגבלה. לכתחילה יש לנהוג כמחמירים, ובשעת הדחק אפשר להקל (עיין פניני הלכה זמנים י, יט).
וכן נוהגים שלא לברך ´שהחיינו´ ביום עשירי באב, כדין שלושת השבועות (חיד"א, כה"ח תקנח, ח). 

מצווה ללא הפסקה

כל רגע של מגורים בגוש קטיף הוא מצווה גדולה ● מצוות יישוב הארץ גדולה במיוחד באותם אזורים שיש עליהם ערעור

מצוות ההתנחלות 
שאלה: אם חס ושלום יחריבו את גוש קטיף, האם זה אומר שלא היה שום ערך להתיישבות שם?
תשובה: כל אחד ואחד מהמתנחלים שגר בגוש קטיף קיים מצווה גדולה של יישוב הארץ. וכל שעה וכל יום וכל שבוע וכל חודש וכל שנה שהוא התגורר שם קיים בגופו מצווה, שעליה אמרו חז"ל שהיא שקולה כנגד כל המצוות. מיוחדת במינה היא מצוות יישוב הארץ, שגם כאשר האדם אינו עושה דבר, אלא רק שוהה בגופו בארץ ישראל – יש בידו מצווה. ובמיוחד כשהוא מתיישב במקומות שאומות העולם מערערים עליהם, שאז יש בידו מצווה גדולה יותר. ולא עלינו המלאכה לגמור, ואין אנו רשאים להיבטל מן המצווה. ובלא ספק קיום המצווה מועיל להתחזקות אחיזתנו בכל ארץ ישראל, ולא כאן המקום לפרט.
ברכת ההתנחלות
בנוסף לכך, אי אפשר שלא לראות את הברכה שמתקיימת במתנחלים. לו אותם אנשים שגרים בגוש קטיף היו גרים בחבל ארץ שאין כיום צורך להתמסר ליישובו, הם היו היום פחות מקושרים לתורה, משפחותיהם היו קטנות יותר, הם היו מצליחים פחות בחינוך הילדים, ונדמה שגם מבחינה כלכלית מצבם היה פחות טוב. 

אין מדובר כאן בנס גלוי, לפיו כל מתנחל מצליח יותר ברוחניות ובגשמיות ממי שאינו מתנחל, כי הדברים תלויים בגורמים נוספים. אולם ככלל, כשאנו משווים בין חלקיו של ציבור שגדלו בסביבה דומה, חלקם הלכו להתנחל וחלקם נותרו במקומותיהם, נמצא כי בחשבון כולל המתנחלים זכו לברכה יתירה. האידיאליזם שבמצוות יישוב הארץ מרומם את כל מערכות החיים. וצריך להכיר במציאותה של הברכה הזו כדי להיות פתוחים לקבלה במלא החופניים.

ההשפעה לעתיד 
ובכל אופן, בכל מעשה של התיישבות יש סלילת דרך לדורות הבאים. וכפי שאמר ה' לאברהם אבינו עליו השלום "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז). ופירשו חכמים (ב"ב ק, א): משום חביבותו של אברהם אבינו אמר לו ה' עצה שעל ידה אח"כ תהיה הארץ נוחה להיכבש לפני בניו. 
כיוצא בזה אמרו חז"ל על יעקב אבינו עליו השלום, בעת שישן בצאתו לברוח לחרן מפני עשיו אחיו: "מלמד שקיפלה הקב"ה לארץ ישראל והניחה תחת אבינו יעקב כדי שתהא נוחה להיכבש לבניו" (ילקו"ש קיט). 
אף כאן, גם אם ח"ו יחרבו היישובים, מעשה יישובם עתה יקרב ויקל על בניינם לעתיד.

יישוב הארץ 
בפרשת מסעי מופיעה המצווה לכבוש את הארץ וליישבה, וכן מוזכרים גבולות הארץ, כמו שנאמר (במדבר לג, נא-נו): 
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם… והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה… ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה. והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם".

ומצוות יישוב הארץ היא בגבולות שנאמרו בתורה, ונפרטם כמידת האפשר במסגרת זו, על פי הרב חיים שטיינר שליט"א.

גבול דרום בנחל מצרים 
הגבול הדרומי של הארץ הוא נחל מצרים, שנאמר (במדבר לד, ה): "ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאתיו הימה". וכן מובא ביהושע טו, ד. וכן בהבטחה לאברהם אבינו, שנאמר (בראשית טו, יח): "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". 

מהו נהר מצרים? שתי דעות נאמרו בזה: 
לדעת רוב הראשונים והאחרונים נהר מצרים הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, והוא מקום תעלת סואץ כיום. וכך דעת רש"י (שמות כג, לא), רמב"ם, תוספות (עירובין טו, א), תרגום ירושלמי (במדבר לד, ה), ור' אליהו מזרחי (שם), תוספות יום טוב (תענית א, ג), והגר"א (יהושע טו, י). 
ויש אומרים שנהר מצרים הוא נחל אל-עריש. וכך דעת בעל ה'כפתור-ופרח' (פרק יא) בשם רב סעדיה גאון, ודעת הרדב"ז (ח"ד ל), וכן נראה מהאבן עזרא.
בין הסוברים שנהר מצרים הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, במקום בתעלת סואץ, יש שתי דעות באשר לחלק הדרומי של סיני. יש אומרים שכל חצי האי סיני בכלל ארץ ישראל (רש"י, כוזרי ב, ה; ד, ג), ויש אומרים שחלקו הדרומי אינו בגבולות ארץ ישראל, וכך משמע מהרמב"ם (הל' קידוש החודש יח, טז, ושו"ת הרמב"ם קכז). ויתכן לומר שזו דעת רוב המפרשים. 



גבול צפון – הר ההר
גבול צפון מתחיל במערב מהים, שנאמר (במדבר לד, ז): "וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר". השאלה היכן הוא הר ההר. 
ארבע שיטות ישנן, ונסדרן מהשיטה המגדילה ביותר את גבולות הארץ ועד המקטינה ביותר. 
א) לפי תרגום יונתן (במדבר לד, ז) הוא במקום הנקרא "טוורוס אומנוס", צפונה מקו רוחב 36. 
ב) לדעת כפתור ופרח הוא מקום הנקרא "אקרא", שכך תיאר את ארץ ישראל לפי דרך מסעותיו. והוא בקו רוחב 36. 
ג) לפי הרמב"ם גבול צפון הוא בקו רוחב 35 (הל' קידוש החודש יא, יז), ומתחיל בצד המערבי במקום הנקרא "בנייס" (תשובות הרמב"ם קכז, וכתב שם שנקראה בחז"ל 'אמנס' או 'סמנוס'). 
ד) לרדב"ז (ח"ד ל), וכך דעת ר"ש סירליאו, הוא מעט דרום מטריפולי, במקום הנקרא "בתרון".

מפת צפון 

גבול המזרח
גבול המזרח צריך להגיע עד נהר פרת, כפי שמובא בפסוקים רבים שגבול ארץ ישראל מגיע עד נהר פרת. לפי הרמב"ם (הל' קידוש החודש יא, יז) גבול המזרח של ארץ ישראל נמצא במרחק של כמהלך ששה או שבעה ימים מירושלים, והוא כמרחק של שלושה קווי אורך מירושלים, ונמשך מהנהר פרת בצפון ועד לאחר קו רוחב 30 בדרום. וכ"כ ר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו לשמות (כג, לא), והכוזרי (ב, יד), ותוספות יו"ט.
ויש אומרים שנהר פרת הוא גבול המזרח, ונשפך עד הים הפרסי (אוצר נחמד על הכוזרי, ור' משה בר' חסדאי, וכן מובא בספרו של הרב ישראל אריאל שליט"א).

מה יועילו ההפגנות?

חובת התוכחה ´עד שיכנו´ מתקיימת בימים אלו ● מצווה להוכיח כדי להרחיק מעבירה וכדי לבטא את חומרת העבירה

החובה למחות 
שאלה: מה הערך בהפגנות השונות, חלקן חריפות כמו ההפגנות על הכבישים; האם לא עדיף לשכנע בדרכי נועם?
תשובה: אכן בדרך כלל צריך לשכנע בדרכי נועם. אולם כשממשלה מתכוונת לבצע עוול נורא, להחריב יישובים, להרוס בתים, לגרש יהודים שמסרו נפשם על יישוב הארץ, אסור לשתוק. ובמיוחד כאשר אנו משוכנעים שמעשים אלה יגרמו לסכנות קשות לכלל היהודים בארץ. 

וכן אמרו חז"ל (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". 
וכמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים (ב"מ לא, א): "הוכח – אפילו מאה פעמים משמע".
וכיצד המחאה? נחלקו בזה האמוראים: "עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה" (ערכין טז, ב).

ונחלקו הראשונים כמי ההלכה. לדעת הסמ"ג הלכה כר´ יוחנן שההוכחה היא עד נזיפה, אולם הרמב"ם פסק שההוכחה עד הכאה. וכפי שכתב בהלכות דעות (ו, ז): "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע; וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה – הוא נתפש בעוון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם" (ועיין בהקדמת השל"ה).

וכאן לא מדובר רק במחאה כלפי אדם שחוטא לעצמו, אלא מדובר בחטא שנעשה כלפי אחרים בגזילת בתיהם והרס חייהם, ואף בגרימת סכנה חמורה לכלל ישראל על ידי עידוד המרצחים. 
במשך שנים לא הבנתי את משמעות ההלכה: כיצד יתכן שאדם ימחה וחברו יכה אותו? עתה לדאבוננו הסוגיה ברורה. כמעט וכבר לא נותר יהודי נאמן לעמו ומולדתו שלא חטף בעצמו מכות משוטרים או חיילים, או לפחות מכיר חבר או קרוב משפחה שחטף מכות. 

מה התועלת במחאה עד הכאה 
שאלה: ומה זה מועיל להוכיח עד הכאה?
תשובה: למחאה שני תפקידים. האחד – לנסות לשכנע את החוטא לשוב מחטאו. לעורר אותו לחשוב, שיבין עד כמה מעשהו חמור. אולם גם כאשר ברור שהמחאה לא תניא אותו מהחטא – עדיין יש מצווה להוכיח, כדי שיהיה ברור לכול כי החטא חמור מאוד. ולמה המחאה צריכה להיות חריפה עד הכאה? מפני שאם לא תיאמר בחריפות, יחשבו הכול כי הדבר אינו חמור כל כך. 

אנשים רגילים להילחם על פרנסתם וכבודם, ולשם כך הם מוכנים לחסום כבישים ולהשבית מערכות חיוניות במדינה. ואם על דבר חמור כל כך של גזירת גירוש יהודים חלוצים וחורבן יישובים לא תהיה מחאה שכזו, יאמרו הכול שאין הדבר חמור. המחאה צריכה להיות חריפה לפי חומרת החטא, ולפי המקובל באותו מקום וזמן. ומחאה כזו ידעו חכמים שעלולה להגיע עד הכאה. 
כמובן שהשוטרים והחיילים המכים עוברים באיסור חמור, וכל מי שיכול מוטלת עליו חובה להענישם על כך. 

האם לא צריך להתמקד בחינוך בלבד
שאלה: הרי ברור ששורש הבעיה הוא שרבים אינם מבינים את ערכו של עם ישראל וערכה של ארץ ישראל. ואם כן, מדוע לא נתמקד בשורש הבעיה? מדוע להפנות משאבים להפגנות ומחאות שונות, הרי את הבעיה בשורשה כל הפעילות הזו לא תפטור?
תשובה: אמת שעיקר התיקון ייעשה על ידי לימוד תורה ברוחב ועומק, בהכוונת כל תחומי החיים לאורה, ובהנחלתה לכל העם. עם זאת, אין אנו פטורים מלפעול לביטול מעשים רעים ועוולות שעושה הממשלה. 

משל מחולה 
משל למה הדבר דומה, לחולה מסוכן שיש צורך להבהילו לבית חולים. ואכן התקבצו כמה אנשים והחלו לעזור. זה מכין רכב כדי להסיעו, זה מברר בחיפזון איזה בית חולים תורן היום והיכן יטפלו בחולה היטב, וזה מתייעץ עם רופא מומחה, כדי שכשיגיע החולה לבית החולים יידעו לבקש עבורו את הטיפול הטוב. 
והנה מגיע לשם איזה ´צדיק´ ומתחיל להוכיחם: מדוע אתם כל כך מבוהלים ונחפזים? וכי אינכם יודעים שהכול בידי שמיים? אם הוא יתברך היה רוצה שהחולה יחיה – אזי הוא יחיה, ואם ירצה שימות – הרי ימות. ואם אתם באמת רוצים לתקן, הרי שורש הבעיה שבעטיה אדם זה מוטל חולה במיטתו הוא רוחני, והתיקון לבעיות הרוחניות נעשה בתפילה ובתשובה, ומדוע אתם טורחים כל כך סביב ענייני העולם הזה. 
ואף שאותו ´צדיק´ צודק שהכל בידי שמיים, ושורש כל המחלות נעוץ בבעיות רוחניות, מכל מקום תפקידנו עתה הוא לגמול חסד עם החולה ולהצילו. כשנסיים לעשות את כל מה שאפשר, כמובן נרבה בתפילה ותשובה. אבל עתה מוכרחים לפעול בכל מה שאפשר. 

כך גם לגבי הצלת היישובים והצלת ישראל מסכנת הכניעה לטרור. כל מה שאפשר לעשות למען מניעת הגזירה, במחאה והסברה, צריך להיעשות. 

היחס בין פעילות מחאתית ללימוד וחינוך 
עם זאת צריך כמובן לדעת ששורש הבעיות הוא במצב הרוחני שלנו. וכדי לתקן ולרומם את העם, צריכים להרבות בתורה. יתר על כן: חובה לדאוג, שלמרות כל הטירדות בענייני השעה, מירב המאמצים יושקעו בלימוד ובחינוך, בחשבון נפש ובתכנון נכון לטווח ארוך.

נחזור למשל שהזכרנו: כמו שבתחום הרפואה מירב המאמצים צריכים להיות מופנים לרפואה מונעת, היינו להקדמת תרופה למכה, כך גם בבעיות הציבור, מירב המאמצים צריכים להיות מופנים ללימוד תורה וחינוך.

אבל מי שאינו פועל למנוע מעשי עוולה נוראיים שכאלה, אלא טוען שרק תפילה או פעילות רוחנית מופשטת תועיל כאן, אינו מבין שתפקידנו הוא לתקן את העולם הזה. וכמעט אפשר לומר עליו שהוא לומד תורה שלא לשמה, מפני שלימוד התורה לשמה הוא לימוד שמעורר את האדם למעשים שמבטאים אחריות לתיקון העולם. וכמו שאמרו חז"ל: "נאמר אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו, שיהא אדם לומד בתורה על מנת לשמור המצוות לעשותם, שהלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא בעולם" (מדרש אגדה ויקרא כו). אע"פ שאור התורה נצחי ומועיל לחיי עולם, ואילו המצווה היא כמו נר, שמועיל לחיי שעה בלבד (ע´ סוטה כא, א, ומהר"ל נתיב התורה א).

היחס למפקדים הבכירים בצה"ל 
שאלה: מדוע בשבוע הקודם כתבת שאתה מעריך את החייל הפשוט, ואילו מהמפקדים התעלמת?
תשובה: אכן שמת לב לכוונתי. אני מעריך יותר את החיילים הפשוטים מאשר את המפקדים. וככל שעולים בסולם הדרגות כך הערכתי הולכת ופוחתת, משום שכוונתם כבר פחות טהורה.
רבים מהמפקדים נעשים חנפנים כלפי מפקדיהם ועריצים כלפי פקודיהם. הם מתחנפים כדי לקדם את הקריירה שלהם, כדי לקבל משכורת גבוהה יותר, כדי לקבל פנסיה טובה, כדי לקבל אחר פרישתם ג´וב טוב או לפתוח בקריירה פוליטית. 

במצב זה, לא תמיד המטרה החשובה ביותר היא לנצח את האויב. פעמים רבות המטרה הראשונה היא לצאת טוב בעיני המפקדים, כדי שלא יהיו אח"כ טענות לא מהתקשורת ולא מהדרג הפוליטי. לא במקרה, בין החיילים הפשוטים יש מאות הממאנים לקחת חלק בפשע הגירוש, ואילו בין המפקדים מהדרג הבכיר כמעט שאין אחד.

את ההערצה האמיתית צריכים להפנות אל החיילים הפשוטים, שלמרות הכול מתגייסים לצבא ליחידות קרביות ומחרפים את נפשם. אין להם מעמד ולא פנסיה, הם לא יקבלו קידום פוליטי כשישתחררו מהצבא, הם רק משרתים את עמם. הם הגיבורים האמיתיים.

על קצינים דתיים ואלעזר שטרן 
שאלה: אם חיילים דתיים יסרבו פקודה, עלול קידומם להיפגע. האם לא עדיף שיצייתו לפקודה כדי שיוכלו להמשיך להתקדם בסולם הדרגות?
תשובה: מה התועלת בקידומם אם לשם כך הם צריכים לוותר על אמונתם? יותר מזה, יש קצינים דתיים שכל כך ויתרו על אמונותיהם, עד שהפכו להיות גרועים מקצינים שאינם דתיים. למשל אלעזר שטרן ראש אכ"א. אינני מכיר אותו, ואולי אני טועה בו. אולם ממה שנשמע בתקשורת בשמו, ניכר שאין הוא מבין כלל את הכאב. מבחינה זו הוא הרבה יותר גרוע. גם אם אינו מסכים עם עמדותיו של חלק מהציבור הדתי, הוא היה צריך לפחות להבין, להיות רגיש. לגבי חלק מהציבור – להשתתף בגירוש יהודים זה חמור כמו להכות את ההורים. הוא צריך לדעת זאת. אבל הוא אוטם את מוחו ולבו, ובגאווה של מי שחושב שיודע יותר טוב מכולם תורה ומדינאות, הוא ניצב כמוכיח בשער. וכנגד מי הוא יוצא? כנגד שליטים שעושים הון משלטונם? לא! כלפי מושחתים שעושים את השררה קרדום לחפור בה? לא! כלפי שר ביטחון או קצינים שמשנים את דעתם כדי למצוא חן בעיני השליט? לא! 

הוא גיבור לצאת כנגד אנשים שבמשך שנים הקריבו עצמם למען העם והארץ, והממשלה בגדה בהם. הם עכשיו בוכים ואבלים והוא מתעמר ומאיים. שום רגישות ושום הבנה. 

במשך שנים עשו למתנחלים רצח אופי כדי להתיר את דמם, להכין את גירושם, לבזוז את רכושם ולפצותם באופן חלקי בלבד. שטרן הוא הרי בשר מבשרנו, הוא היה צריך לדעת זאת. וכאשר קצינים חילונים רואים כיצד קצין דתי אינו מבין את המתנחלים, הם לומדים ממנו כי אכן אין כאן כאב אנושי, רק מאבק פוליטי וטירוף משיחי. הם מסיקים שכל הדיבה הרעה שהוציאו על המתנחלים אכן נכונה, שהרי אפילו שטרן הדתי מסכים לה. 

הלוואי ואשמע כי טעיתי בהערכתי את ראש אכ"א אלעזר שטרן, אולם כל זמן שבתקשורת נשמעים קולות אחרים, עליו חובת ההכחשה. נראה אם ירצה לגלות רגישות והבנה או ייצא לנקום. 

מגמת התוכחה היא לשנות את המציאות לטובה, ומצוותה סמוכה וקשורה למצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז-יח). הלוואי ונזכה במהרה לתשובה ואהבה.

עיתונות לוחמת ברשע

האם מותר לקרוא כתבות המוקיעות התנהגות פסולה של אישי ציבור ● אין לשון הרע בקריאת דבר שכבר התפרסם בהמון ● היתר לשון הרע לתועלת בהוקעת הרשע

בעיית לשון הרע בעיתון 
שאלה: לפעמים אני מוצאת את עצמי מתלבטת האם לקרוא מאמרים מסוימים בעיתון 'בשבע', בשל חשש ללשון הרע. כגון המאמר על מג"ד 202, על אהוד אולמרט וכדומה, מאמרים שמכותרתם ניכר שעניינם להבהיר עד כמה האדם המדובר נהג שלא כשורה, בלשון המעטה. האם יש לחשוש לכך? והרי אם מדובר בלשון הרע לתועלת יש צורך להמעיט במה שמתחייב, וזו לא תחושתי לאחר קריאתי.
לתועלת מותר – שני סוגי תועלת

תשובה: הכלל החשוב ביותר בדיני לשון הרע, שמותר לספר לשון הרע לתועלת. וישנם שני סוגים של תועלת. התועלת האחת: להציל את חברו מלהיכשל בעסק או שידוך עם אדם שאינו הגון לו. ובמצב כזה יש למעט ולומר רק את מה שהכרחי. ואם השומע לא ישעה לאזהרה שנאמרה לו בקיצור, הוא יהיה האשם במה שיארע לו. התועלת השנייה: להוקיע מעשה רשע כדי למנוע את הרבים מללכת בדרכים רעות. וכאשר זו המגמה, אין צורך לצמצם כל כך בדברים, אלא צריך להוקיע את הרשע באופן הברור ביותר. וזו אחת המשמעויות המרכזיות של מצוות המחאה. אמנם גם כשרוצים להוקיע רשע, חובה לדבוק באמת ואסור להפריז בדברים. 

וכך כתב בספר חפץ חיים כלל י סעיף ד: "אם האנשים שהוא מספר לפניהם (דברים רעים על חברו שגזל או עשק) יכולים לעזור לנגזל והנעשק וכו', בוודאי נכון לעשות הדבר כן (שעל ידי כך יציל את חברו הנגזל או הנעשק). ואפילו אם התועלת הזאת לא תוכל להגיע על ידי סיפורו, רק שהוא מתכוון שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כשישמעו שהבריות מגנות פועלי אוון, ואולי הוא בעצמו ישוב על ידי זה מדרכיו הרעים ויתקן מעשיו כשישמע הבריות מגנות אותו עבור זה, גם זה אינו בכלל לשון הרע ולתועלת יחשב". 

וזאת המגמה בכתבות שהזכרת, להוקיע מעשים רעים או אנשים רעים. וכך נכון לעשות, ובתנאי שהעובדות ייבדקו היטב, ויהיה ברור שאין כאן שום מגמה אישית לפגוע אלא רק להוקיע את המעשים הרעים.

החובה להוקיע רשע 
שאלה: אבל מדוע לדבר דברים רעים, וכי לא עדיף להרבות בדברים טובים, ומתוך כך להביא לתיקון?
תשובה: נכון שדרך ההשפעה המרכזית צריכה להיות באופן חיובי, כדרכם של הצדיקים הטהורים שמוסיפים אור. אמנם חובה גם להוקיע רשע. וכן מצינו בחז"ל (תנחומא פינחס ב): "כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם. פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י): זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".
ונאמר (משלי כה, כו): "מעיין נרפש ומקור מושחת – צדיק מט לפני רשע". ופירושו: כאשר צדיק מתכופף לפני רשע ומתיירא להוכיחו, דרכו בזויה ושנואה כמעיין נרפש ומקור מושחת (רש"י). והיא סיבה שלא ילמדו תורה מפיהו, באומרם אם לעצמו לא הועיל מה יועיל לזולת (מצודת דוד).

בלא זאת אין סיכוי לצדק לנצח 
בלא שהצדיקים יוקיעו את הרשעים, אין להם יכולת לנצח את הרשעים. על פי ההיגיון, לכאורה כל מאבק בין צדיק לרשע אמור להסתיים בניצחון הרשע. הרי לצדיק יש כל מיני עכבות מוסריות: הוא אינו יכול לשקר, אם קובעים כללים למלחמה הוא אינו יכול להפר אותם; וכך תמיד יהיה לרשע יתרון: הוא יכול להפיץ שקרים על יריבו, הוא יכול להפר את הכללים כאשר הדבר מועיל לו, וכך תמיד ינצח.

אולם יתרון אחד יש לצדיק: היתרון המוסרי. הוא יכול להגדיר את הרשע כרשע. וכיוון שיש משקל לערכים, ממילא הקביעה כי פלוני הוא רשע גורמת להחלשתו בין תומכיו, ולחיזוק מתנגדיו. וכך גם אם יפעלו הצדיקים לפי כללי המוסר, הם ינצחו. אבל אם הצדיקים יוותרו על הזכות שלהם להגדיר את הרשעים כרשעים ולהוקיעם כנגד השמש, אין להם יותר סיכוי לנצח. 

כמדומה שבמשך שנים התרשלנו בזה. האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו סימאה במקצת את עינינו מלבקר את השחיתות שפשתה בקרב בעלי הכוח והממון, השליטים בתקשורת, במשפט ובממשל. עתה עלינו להיות חדים ובהירים בביקורתנו, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע, ולהעמיד בראשנו אנשי חיל הגונים וצדיקים. 

חיים עטר – סרבן צדיק 
כבר שנה משרת חיים עטר בצבא, בחיל השריון. בחודשים האחרונים נאלץ להסתפק באכילת לחם וממרחים פשוטים, ירקות ופירות. הוא מקפיד על כשרות למהדרין ואכילת בשר חלק, ומכיוון שלא סיפקו ליחידה שלו מנות 'גלאט' עבורו נאלץ חיים עטר להסתפק באוכל פשוט. הצבא אמנם היה חייב לספק לו את הבשר החלק. כל חייל נשאל בעת גיוסו אם הוא רגיל לאכול כשרות למהדרין. אם הוא משיב בחיוב – היחידה שאליה הוא מסופח תקבל מעתה ועד עזיבתו את היחידה תקציב נוסף, כדי לקנות מנות מהדרין עבורו מחיל האפסנאות. אולם מפקדיו בגדוד התרשלו, גם אנשי הרבנות הצבאית התרשלו, והוא נאלץ להסתפק במאכלים פשוטים. את התקציב המיוחד עבור הכשרות למהדרין אולי לקחו לדיסקוטק…
אע"פ כן לא רצה להעכיר את האווירה, הסתפק במאכלים פשוטים, והמשיך למלא את כל תפקידיו הצבאיים בנאמנות, במסירות ובצניעות כדרכו. אך כאשר היחידה שלו נקראה לרדת כדי לסייע לגירוש היהודים מגוש קטיף, הודיע למפקדו כי הוא מסרב למלא פקודה זו. 

לפני כשנתיים נפטר אביו של חיים, והוא כבן הבכור סייע לאמו בגידול חמשת אחיו. חבריו החילוניים בגדוד אמרו שכל חייל אחר במקרה כזה היה מבקש לשרת כג'ובניק קרוב לבית. אבל חיים רצה לתרום יותר לעם, והתגייס לשריון.
עכשיו הוא יושב בכלא, בעוון סירוב פקודה לגרש יהודים. 
כמי שניחן בקול נעים ובחוש מוסיקלי, חיים למד חזנות בנוסח ספרדי ירושלמי, ופעמים רבות הנעים לנו בישיבת הר ברכה את תפילות השבת. מן הסתם יבקשו ממנו בעתיד להיות חזן בתפילות הימים הנוראים. הוא יהיה חזן הגון, כדברי השולחן ערוך (או"ח נג, ד): "שליח ציבור צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון? שיהא ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים".
זהו הסרבן, הצדיק והיתום, שצה"ל מושיב בכלא.

מי הוא הישראלי 
לכבוד יום העצמאות ערך ערוץ שבע משאל, מיהו האדם שמייצג את הישראלי. גם אני נשאלתי, והשבתי שתי תשובות. בראשונה – מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכן הוא זה שהגדיר את משמעות הישראליות במקורה המקודש, ומכוח תורתו ודבריו התרבתה תורת ארץ ישראל, נבנו ישובים, ונתרבו החלוצים והלוחמים על התורה, העם והארץ.

השני שמייצג בעיני את הישראלי הוא החייל הפשוט והאלמוני, שמוכן לחרף נפשו למען ביטחון ישראל. כשצריך להסתער במלחמה על האויב הוא מסתער, למרות שאין לו מכך שום טובת הנאה. הוא לא ישתחרר מהצבא עם פנסיה גדולה. לא יסדרו לו תפקידים בכירים. רק דבר אחד גורם לו לחרף את נפשו – הרצון להגן על עמו ומולדתו. בסוף שירותו בצבא הוא יישאר אלמוני כפי שהיה בשירות. הוא יצטרך לפלס את דרכו בחיים כאילו מעולם לא חרף נפשו. 
החייל הזה, שיש רבים כמותו, נערץ עלי מאוד.

כיצד להתגייס 
עוד פחות משבועיים מגיע מועד הגיוס של בני ישיבות ההסדר, מסיימי שיעור ב'. ובניגוד למחזורים קודמים – אין התלהבות. ושואלים: בשעה קשה כזאת, איך נתגייס? ויש להשיב: להתגייס לשם המצווה, להגן על העם והארץ. נכון שהגירוש מעכיר את האווירה ומטיל כתם שחור על החיילים. אבל עדיין תפקידו המרכזי של צה"ל הוא להגן על העם והארץ. לשם כך, ורק לשם כך, צריך להתגייס.

הרבי מלובביץ' ושלמות הארץ

מלחמתו של הרבי על שלמות הארץ ● מלבד השיקול הביטחוני, הרבי גם הרבה להדגיש את ערכה של הארץ ● חס ושלום לבעוט במתנתו של הקב"ה

בג' תמוז חל יום השנה להסתלקותו של האדמו"ר הגאון הרבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל מלובביץ', מפיץ התורה הגדול שבשליחותו פעלו חסידי חב"ד לקירוב רחוקים בכל קצוות תבל. אחד הדברים שעליהם לחם היה עניין ארץ ישראל, והנה לפניכם לקט שליקטתי מתוך דבריו המרובים (פורסם בגיליון רבני יש"ע, ז' מנחם אב תשנ"ד)

יש הסבורים כי רק הסכנה שבנסיגה הדאיגה את הרבי, אולם האמת שגם הרבה להדגיש את ערכה של ארץ ישראל, שהיא מתנה טובה שנתן הקב"ה לכל בני ישראל. 

ארץ ישראל שייכת לכל עם ישראל 
"הנה כל ארץ ישראל ניתנה לבני ישראל בברית בין הבתרים – 'ברית עולם', וניתנה לבני ישראל מ'אלוקי עולם' באופן ד'נחלת עולם'. ועל פי זה מובן שאין ביכולת אף אחד לשנות עניין זה. ואפילו אם נמצא מישהו מבני ישראל שמוכן ורוצה לתת חלקים מארץ ישראל לאינם יהודים – מובן בפשטות שאין הדבר ביכולתו כלל, מאחר שארץ ישראל שייכת לכל בני ישראל במשך כל הדורות, ולכן אין ביכולתו להתנהג כבעל הבית ולהחזיר אפילו שעל מארץ ישראל לאינם יהודים, כי אין הדבר ברשותו. והנהגה זו (לתת למישהו דבר שאינו ברשותו) היא הפך הצדק והיושר לגמרי.

ובפרט כאשר מדובר אודות חלקים בארץ ישראל שניתנו מהקב"ה לבני ישראל באופן של מתנה, בסבר פנים יפות, בחסד חינם, ומתוך ניסים גלויים (ולא מצד 'כוחי ועוצם ידי'), הרי חס ושלום לבעוט במתנתו של הקב"ה, ולהחזיר חלקים מארץ ישראל לאינם יהודים רחמנא ליצלן…" (משיחת י' טבת תשמ"ב).

הסכנה שבנסיגה 
"אין לוותר ח"ו על שטחים אלו (הקשורים ונוגעים לביטחונם של יהודים הנמצאים בארץ ישראל או בחוץ לארץ), מכיוון שוויתור כזה כרוך עם עניין של סכנה ופיקוח נפש (עירובין מה, א). ואדרבה, מכיוון שיש חשש שמשם "תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם" – אזי "יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת" ("עד רדתה – אפילו בשבת"). וכל זה – אפילו כאשר מדובר אודות נוכרים שצרו על עיירות ישראל "על עסקי תבן וקש" בלבד. ולא רק כאשר צרו בפועל, אלא אפילו כאשר ישנה שמועה שהם "ממשמשים לבוא" (שו"ע או"ח שכט, ו)". (מתוך שיחת י' טבת תשמ"ג).

כיצד ליישב את הארץ 
"כדי להביא דבר זה ("לזרעך נתתי את הארץ הזאת") לידי גילוי, נדרש שיהיה "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" – ליישב כל שטחי ארץ ישראל, ובייחוד אותם שטחים שישנם מערערים עליהם. ועל התיישבות זו להיות באותו אופן כמו שהיה אצל אברהם אבינו (שמעשה אבות סימן לבנים), שבבואו ובהתהלכו בארץ ישראל הנה "ויבן שם מזבח לה' וגו'" – דהיינו, להקים בכל אותם המקומות מקום תורה ומקום תפילה, וכן מקווה טהרה… ופשיטא שלא להזמין ח"ו לחץ מצד אומות העולם, על ידי ההנהגה המוזרה של התיישבות בנקודות ספורות מסוימות. על ידי הנהגה כזו מראים שמתחשבים בטענת המערערים, ואין שום סברא בשכל ובמציאות לחלק בין נקודות ספורות אלו לכל השאר – שכן אותו "רגשו גוים" ו"יהגו" (מחאות מאומות העולם) קיים כשמתיישבים בנקודות ספורות או כשמיישבים את כל אורך הגבול וכל השטחים…

רק שלא יכריזו על כך בקול רם, שתהיה ההתיישבות בשטחים בלי רעש והמולה… ועל אחת כמה וכמה לא ההתפארות ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אדרבה, ההתפארות ש"כוחי ועוצם ידי" עלולה חס ושלום לקלקל, נוסף על כך שאין זה אמת.

יש לדעת שעושים זאת בשליחותו ובכוחו של הקב"ה, שעל ידי כך מתווסף יותר תוקף במעשה ההתיישבות, ולגבי כוחו של הקב"ה אין מקום למניעות כלל ח"ו. בשעה שיילכו בדרך זו, הנה לא רק שסוף סוף הם לא יערערו, אלא אדרבה, זה יביא את "הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו וגו'". (משיחת מוצ"ש פרשת לך לך תשל"ח).

מנסיגה לא יבוא שלום 
"ישנם הטוענים שהחזרת שטחים לאינם יהודים תביא לשלום – לא יתכן שהנהגה שהיא היפך התורה תגרום לדבר טוב, ועל אחת כמה וכמה שלא יתכן שהנהגה זו תביא לעניין ה"שלום", שעל זה נאמר "אם שלום כאן הכל כאן".

ואדרבה, כאשר מתנהגים על פי התורה, ומסבירים לכולם (כולל אינם יהודים) – בסבר פנים יפות – שהיות והקב"ה נתן שטחים אלו לבני ישראל במתנה גמורה, אין ביכולת אף אחד לשנות זאת וכו' – זוהי הדרך להשכנת שלום אמיתי!

כדי לפעול שיהיה שלום אמיתי – בהכרח להתנהג על פי הוראות התורה "תורת אמת", והוראת התורה היא שצריכים לומר את האמת. כאשר מדברים עם אינם יהודים, אסור לדבר אתם בשקרים, באופן של 'דיפלומטיה', אלא צריכים לומר להם את האמת: בברית בין הבתרים נתן הקב"ה את ארץ ישראל לבני ישראל "נחלת עולם", ולכן אסור לנו להיות כפויי טובה ולא לקבל את מתנתו של הקב"ה…" (משיחת י' טבת תשמ"ב).

שלמות העם ושלימות הארץ 
"אע"פ שאין זה הזמן לדבר בגנותן של ישראל – הרי העניין שידובר אינו מצד רצונו האמיתי של יהודי (כי כל אחד ואחד מישראל רוצה לקיים את רצון הקב"ה) אלא רק מצד זה ש"יצרו אונסו", היינו, שיצרו מתמודד עמו ולפעמים אונסו לעשות היפך רצונו האמיתי.

לאחרונה החל היצר הרע להתנגד לכללות העניין ד'שלימות הארץ', "ארץ אשר… עיני ה' אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה", ששלימותה קשורה עם 'שלימות העם', כדאיתא במדרש רז"ל: "כשברא העולם חילק הארצות וכו', יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי", זאת אומרת, שהקב"ה נתן את כל ארץ ישראל לעם ישראל באופן של "נחלת עולם".

והנה מאחר שכך נאמר בתורה, תורה נצחית, "תורת אמת", ו"תורת חיים", היינו שהתורה נותנת הוראה אמיתית ונצחית בחיים – הרי בודאי שעניין זה (שארץ ישראל בשלמותה שייכת לעם ישראל בשלמותו) הוא עניין של קיימא, באופן אמיתי ונצחי.

ולעומת זאת – כל תחבולות היצר (שמתנגד לעניין זה) אין להם מציאות כלל, כי מאחר שזהו היפך רצון הקב"ה, הרי זה עניין שקר, היפך האמת, אפילו כאשר מדברים בלשונות 'דיפלומטיים' – לכן אין לזה מציאות כלל". (משיחת ליל שמע"צ תשמ"ב).

המתייוונים 
"ניצחונם של בני ישראל בימי חנוכה הוא – שנשארו נאמנים לעם ישראל, לתורה ומצוותיה, והלכו עם התוקף של "גאון יעקב", מבלי להתפעל מהלחץ של היוונים, ביחד עם ה'מתייוונים' – יהודים שרדפו אחרי היוונים, התרפסו בפניהם והשתדלו לישא חן בעיניהם, תמורת כל מחיר.

אבל לדאבוננו, ישנם כיום יהודים שהולכים בשיטתם של ה'מתייוונים', והם אלו שגרמו לכל המחדלים השונים, הן במלחמת יום כיפור, הן בהסכמי קמפ-דיויד, הן במלחמת שלום הגליל, והן בשאר העניינים שהיו בינתיים…

אותם 'מתייוונים' יכולים להיות שמניחים תפילין בכל יום, אבל בעניין זה – הם בבחינת 'תינוקות שנשבו', מכיוון שקיבלו חינוך שצריכים להתפעל מהגוי, להתרפס בפניו ולהשתדל לישא חן בעיניו…" (משיחת שבת פרשת מקץ תשד"ם)

הצעקה הטבעית 
"לכאורה יש מקום לשאלה: מה התועלת בכל הדברים האמורים – הרי כבר דובר ברוח זו כמה וכמה פעמים, ואע"פ כן לא הועילו הדברים? הנה המענה לכך בפשטות: רואים במוחש שטבע האדם הוא – שכאשר חותכים אצבעו בסכין הוא צועק מרוב כאב… הוא יודע שיש לטפל בזה באופן כך וכך, וכאשר מדובר אודות מקרה חמור יותר – יש לקרוא לרופא וכיוצא בזה, אבל אע"פ כן, התגובה הראשונה שלו (ללא כל חשבון) היא – צעקה. וטעם הדבר – מכיוון שמדובר אודות חתך שנעשה באצבע שלו, דבר הכואב לו! והנמשל מובן ופשוט…" (שם).

השלום יבוא על ידי ואהבת לרעך כמוך 
"… ובפרט בנוגע לארץ ישראל – "ונתתי שלום בארץ" הידועה… השייכת לכל אחד ואחד מישראל… ומכיוון שכן, פשיטא שאין רשות לאף אחד לתת לגוי שטחים מארץ ישראל מבלי לקבל על כך רשות מכל אחד ואחת מבני ישראל בכל מקום שהוא – 13 מיליון יהודים כן ירבו…

כל זה נפעל על ידי זה שיהודי מתנהג באופן ד"בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", כלומר, אע"פ שעניין השלום נפעל על ידי הקב"ה, כדיוק הלשון "ונתתי שלום בארץ", הרי עניין זה נפעל לאחר שבני ישראל מצידם מתנהגים באופן ד"בחוקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו", החל מקיום המצווה העיקרית "ואהבת לרעך כמוך", שזהו "כלל גדול בתורה", עניין האהבה והשלום בין אדם לחבירו. וכפתגם מורי חותני אדמו"ר נשיא דורנו, שהעניין דאהבת ישראל צריך להיות אפילו ביחס ליהודי הנמצא בקצה העולם, אף שמעולם לא ראהו, וכאשר יש לו הזדמנות לעשות טובה ליהודי זה, טובה גשמית או רוחנית – הרי הוא עושה זאת מתוך שמחה וטוב לבב, שעל ידי זה נפעל כללות העניין דאהבת ישראל עד לאחדות ישראל – "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד", שזוהי ההכנה המתאימה לקבלת התורה.

וכאשר ישנו עניין השלום אצל כללות ישראל (נוסף על עניין השלום בביתו של כל יהודי, ולפני עניין השלום אצל כל יהודי, שלום בין היצר טוב ליצר הרע) אזי נפעל עניין השלום בעולם כולו, ובמיוחד "ונתתי שלום בארץ", בארץ ישראל." (משיחה לנשים כ"ה אייר תשמ"ג).

אמונה ושמחה במאבק

מה היה חטא משה במי מריבה, ומדוע נגזר שלא ייכנס לארץ ● "לא האמנתם בי" משמעותו שלא פעלו מתוך שמחה ● המפגינים על הכבישים ומסרבי הפקודה בונים אומץ לב יהודי ואזרחי

עבדו את ה' בשמחה 
"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ, יב). וכי אפשר להעלות על הדעת שגדול ישראל, משה רבנו עליו השלום, לא האמין בה'? הלא את כל חייו מסר למען האמונה? אלא שמבאר המהר"ל שהביטוי בפועל של האמונה הוא בשמחה. כי מי שיודע שה' שולחו להוציא מים מהסלע, ראוי לו לעשות זאת מתוך שמחה, כמי שהולך לקיים את מצוות ה'. ואף שישראל הכעיסוהו מאוד, היה ראוי למי שנשלח להוציא מים מן הסלע להיות שמח באמונתו. ואע"פ שלא זז כמלא הנימה מאמונתו ומסירותו על קידוש ה', מכל מקום כיוון שלא היה שמח, היה פגם בגילוי האמונה בנפש, ומתוך כך היכה בסלע במקום לדבר. וזהו שנאמר "יען לא האמנתם בי להקדישני" שאילו היה הולך בשמחה, היה מקדש בזה את ה' יותר.

סוף תקופת משה 
ובאמת אין לומר כי היה זה פגם במשה רבנו ע"ה, אלא שכבר קרב יומו, הגיע זמנו לעבור מן העולם הזה לעולם הבא. כל הדור שיצא עמו ממצרים כבר מת במדבר. וכן אמרו חז"ל: משל לרועה שכל עדרו מת, באיזה פנים ייכנס לעיר לבדו? כך משה רבנו, כל הדור שהוציא ממצרים מת במדבר, ואיך ייכנס בלעדיהם לארץ (עיין במדב"ר יט, יג)? וכבר לא יכול משה רבנו לשמוח כראוי לו ולקדש את ה' בעבודתו כפי שהיה לפני כן, ולכן נגזר עליו שלא יכנס לארץ. 

האובדן 
וכמה צער ויגון נגרם עקב כך לישראל. שאילו היה משה מכניס אותנו לארץ, היינו קבועים וקיימים בארץ, ושום אומה ולשון לא היתה יכולה לנו. שכל מה שמשה ייסד בעולם נשאר לדורות. אבל בגלל חטאי הדור והצער שציערו את משה רבנו, לא יכול יותר לשמוח בעבודת ה', וזה היה סימן שנגמר תפקידו בזה העולם.

צדקותו של משה 
ובשעה הזו נתגלה עוד פן בצדקותו העצומה של משה רבנו עליו השלום. 
זה עתה נתבשר כי ימות לפני הכניסה לארץ, ואע"פ כן הוא ממשיך להוביל את העם אל הארץ. הוא יודע שכל צעד וצעד שהוא הולך לקראת ארץ ישראל הוא גם צעד לקראת מותו, והרועה הנאמן שכל חייו קודש ממשיך להוביל את ישראל לארץ הקדושה.

המאבק על הארץ בשמחה 
גם היום, למרות הקשיים, עלינו להיאבק על הארץ בשמחה. יש חלקים לא נעימים במאבק, הפגנות על הכבישים, סירוב פקודה. התשקורת כמובן תוקפת ומסיתה בצורה מכוערת. רבים מתקפלים מפניה. ואע"פ כן צריך להמשיך להיאבק בעוז. אשרי מי שזוכה להיאבק על דבר אמיתי. גם אם צריך לשבת בכלא, יש לשבת בשמחה. העתיד עוד לפנינו. 

גם אם חס ושלום לא נצליח במאבק הזה, במאבק הבא נצליח. רק לא להתייאש. 
אלה שמפגינים על הכבישים ומי שמסרבים לפקודת רשע, הם בונים את האומץ היהודי והאזרחי שכל כך חסר היום. מהם תצמח מנהיגות. 

השמחה היא כמובן לא על תוכניות הממשלה ולא על אדישות הציבור, ולא על ריב אחים. על כך ראוי להצטער ולהתעצב עד מאוד. אבל השמחה היא על ההכרה כי למרות הכול אנו דבקים במצוות יישוב הארץ ודואגים לכבודם וביטחונם של ישראל. אשרינו שעל כך אנו כואבים. 

מי שמצטער באמת בצערם של ישראל, ומוכן לפעול באומץ כדי להצילם, יזכה לראות בנחמתם. 
בעזרת ה', כל הגיבורים הכואבים ונאבקים יזכו לבנות לעצמם חיי משפחה יפים ושמחים, באהבה גדולה, ויזכו לראות בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, עוסקים בתורה ובמצוות, לתפארת התורה העם והארץ. 

כיצד ההפגנות על הכבישים מועילות 
במציאות הנוכחית, מחאה רגילה או הסברה לא תועיל בדרך הטבע. השלטון המושחת מתעלם מהכול. גם אם הסקרים יהיו גרועים מבחינתו, הוא הרי מכיר את הציבור. יודע פוליטיקאי נפש בוחריו הפתאים. הוא יודע כי בעזרת כמה ספינים ושקרים, שיזכו כמובן לסיוע של התקשורת, יצליח לחזור ולגנוב את דעתם של ההמונים ולהמשיך לשלוט. 

רק מרי אזרחי בלתי אלים יוכל לערער את השלטון המושחת. אם האזרחים האדישים ירגישו שהמצב באמת כואב לאנשים רבים, שהחיים בארץ משתבשים, ראש הממשלה לא ייבחר שוב. הוא יודע זאת. 
הציבור רוצה חיים שקטים ונוחים. רימו אותו לחשוב שגירוש יהודים יתרום לכך. אם יתברר לציבור שהגירוש אינו תורם לחיים השקטים אלא להפך, אז יהיה ברור שראש הממשלה נכשל. כל הבריתות הפוליטיות שכרת יתחילו להיפרם. אם שרון עומד ליפול, עמרי לא יוכל יותר לחלק ג'ובים. לא יהיו יותר מינויים פוליטיים, לא יהיו עסקאות, לא הפשרת קרקעות למקורבים. כמו עכברים שבורחים מספינה טובעת, ינטשו אותו כל "אוהביו". הם יתאמצו להרחיק את עצמם ממנו ומהשם הרע שדבק בו. וכמובן, יחזרו להישבע אמונים לכל מה שצריך להישבע כדי להישאר בשלטון. (הלוואי והציבור יפסיק להאמין לשבועות השקר של פוליטיקאים).

ממה חושש ראש הממשלה 
בזמן האחרון ראש הממשלה מתחיל לדאוג. הוא חוזר ומכריז כי כל החסימות, ההסתות, הסרבנות והאלימות לא יועילו. בתור שקרן ותיק אפשר להבין שהאמת הפוכה: הוא יודע שאלה הם הדברים שיכולים לעצור את ביצוע תוכניתו ולערער את מעמדו. 

אמנם באלימות ובהסתה לאלימות אסור לנקוט, מפני האחריות הלאומית שנטלנו על עצמנו. אולם בשאר הדברים צריכים להמשיך. רק זה יכול אולי לעצור את הגירוש.
ראש הממשלה משתמש בשקרים כדי למנוע ממתנגדיו להמשיך להצליח. לכן גם כלי התשקורת כל כך מתאמצים להסתיר מעיני הציבור את הסירוב ההמוני ביחידות הסדיר והמילואים. ואפילו התלבטו אם לדווח על חסימות מוצלחות, ועל ידי כך להציג את החוסמים כמתפרעים אבל להאדיר בזה את הצלחתם, או להתעלם מהם לגמרי גם אם על ידי כך יפסידו את ההשמצות העסיסיות נגד אוהבי העם והארץ.

הפגנות על הכבישים 
שואלים מה אשמים הנוסעים על הכבישים בעת ההפגנות. הם אשמים! היה להם למחות ולא מחו, ומששתקו ולא מיחו נעשו שותפים ואשמים. 
מקובל בציבור שבמקרים קשים גם הכבישים נועדו להפגנות. לא יתכן שבוויכוח על משכורת או שכר לימוד מותר לחסום, ואילו על דבר נורא שכזה אסור.

אין לעמוד מנגד 
כשנעשה דבר נורא בישראל, אסור לעמוד מנגד. כשרוצים לגרש יהודים שמסרו נפשם על יישוב הארץ, כשרוצים להרוס את בתיהם, כשרוצים לתת פרס לרוצחים ולהעניק רוח גבית לטרור, וכשעושים כל זאת בשחיתות מכוערת – חובה להפגין. 

אם היתה תקשורת הוגנת, היה אפשר לנסות לשכנע. אם היה בית משפט של צדק – היה אפשר לעתור לפניו ולבקש צדק. אם היו גנרלים ישרים – היה אפשר לסמוך שיתריעו בפני הממשלה. אם היתה דמוקרטיה, היה מקום לערוך עצרת עם או לעבור מבית לבית. כשכל זה לא קיים, לא נותר אלא לפנות למרי אזרחי.

הגינות ואיזונים 
במדינות דמוקרטיות יש איזונים – בממשל, בתקשורת ובמשפט. למשל באמריקה, יש עיתון שמאלי – ניו-יורק-טיימס, וכנגדו וושינגטון פוסט הימיני. רשת הטלוויזיה השמאלית סי.אן.אן. – ומנגד רשת פוקס הימנית. בבית המשפט העליון יש שופטים שמרנים ויש דמוקרטים. ואילו כאן, כמעט כל השופטים שמאל קיצוני. בתקשורת: רשת ב' – שמאל, גלי צה"ל – שמאל, ידיעות אחרונות – שמאל, מעריב – שמאל. בטלוויזיה – ערוץ 1 – שמאל, ערוץ 2 – שמאל, ערוץ 10 – שמאל. אמנם יש כתבים בודדים יוצאים מהכלל, אבל הם נבלעים בשטף השמאל. אם חשבתם שהזרם המרכזי הוא של שמאל מתון, בא חיים יבין והוכיח שהקו המרכזי של התקשורת הוא שמאל קיצוני, ערל לב ושונא מתנחלים. 

רק ערוץ רדיו ימני אחד היה, ערוץ שבע, שבימיו הטובים האזינו לו מעט למעלה מעשרה אחוז מהאוכלוסייה. עדיין רחוק מחמישים אחוז, שכן הוא שידר בתנאים קשים, מאונייה. ולא נמצאה שום דרך חוקית להכשירו. ולא נחה דעתם של כל אישי המוסר למיניהם, עד שהעמידו את מפעיליו לדין ושפטום בחומרה יתירה. 
מי ששותק אשם! מי ששותק שותף!

תשקורת 
כאשר כלי התקשורת מוטים כל כך שמאלה, אי אפשר לקרוא להם כלי תקשורת. הם כלי תעמולה להלכי רוח שקריים וחולניים. השם הראוי להם הוא תשקורת. היה עמנו יהודי יקר, אדיר זיק ז"ל, שהכיר אותם היטב, לאורך שנים רבות. הוא הגדיר אותם כתשקורת והוא צדק. 

גם מי שמשתדל באמת לייצג ערכים טובים בכלי התשקורת הללו חייב להכיר במציאות הכואבת הזו. הוא צריך לדעת כי הוא מדבר בתשקורת. אם הוא מתעלם מכך, וקל וחומר אם הוא מטיף לחבריו ומשמש מליץ יושר להגינותם של אישי התקשורת, ראוי לו שיבדוק יפה בציציותיו, שמא נתערבה בכוונתו מגמת חנופה ורצון למצוא חן בעיני מי שהכוח בידיהם. 

אע"פ כן היו בשמחה 
ואע"פ כן היו בשמחה, כי ה' דיבר טוב על עמו. הצרות שאנו עוברים עתה הן צרות שאפשר שתצמח מהם רווחה וגאולה. אם נדע להיבנות מתוך כך, להיות יותר עצמאים ובני חורין, נוכל להציב אלטרנטיבה ראויה ממקור התורה ולהביא ברכה לעם ולארץ.
אסור שהמאבק ייצא מתוך תחושות ייאוש. הוא צריך לצאת מתוך אמונה וחיוניות. זוהי השמחה. שמחה זו צריכה לבוא לידי ביטוי בהמשך בניית המשפחה באהבה, ובהתחזקות בתורה ותפילה.

בחזרה למרכז הרב

לדמותו של הרב שאול ישראל זצ"ל – חלק שני ● שיעור ל'בעלי-בתים' שיצאו למדנים ● תל תלפיות במצוות התלויות בארץ ● שיעוריו בישיבת כפר הרואה ובמדרשיה

שיעורי תורה בכפר הרואה 
מידי יום קיים הרב ישראלי שיעור גמרא בבית הכנסת שבכפר הרואה. בשנת תש"ז חגגו משתתפי השיעור את סיום הש"ס בפעם הראשונה. בדרשתו לרגל המאורע אמר הרב ישראלי כי התורה צריכה להיות "מורשה" לכל יהודי, ומורשה פירושו שירכוש את ההיגיון של התורה שינחהו בכל דרכיו. שומעי השיעור הרגישו שהם מתקדמים מאוד, עד שלפי עדותם נעשו במשך השנים ללומדים "כמעט כמו רבנים". 

בחגים ובשבתות, באירועים ציבוריים ובשמחות, היה הרב ישראלי דורש. ובדרשותיו היה מעורר להרבות בלימוד התורה, ולהפוך את התורה לדבר המחייה את כל תחומי החיים, גם ברפת ובשדות. גם היה מרומם את השומעים לאחריות כלל ישראלית ולהבנת משמעות המאורעות העוברים על העם – השואה והתקומה, הבניין והמאבק. דרשותיו היו נאמרות ברגש ובכנות, עשו רושם רב ונותרו חקוקות בלבבות. 

מצוות התלויות בארץ 
תוך כדי כהונתו כרב בכפר הרואה נפגש הרב ישראלי עם כל השאלות המתחדשות במצוות התלויות בארץ, וכדרכו בקודש בירר כל סוגיה מיסודה בתלמוד, עד שנעשה לאחד מגדולי הפוסקים בתחום זה. תשובותיו בנושאים אלו נתפרסמו בשני חלקי ספרו 'ארץ חמדה'. 
גם לאחר עלייתו לירושלים המשיך הרב ישראלי לעסוק בתחום זה, עד שנעשה תל תלפיות לכל רבני היישובים החקלאיים, שבכל שאלה מסובכת היו מתייעצים עמו. 

הקמת הישיבה בכפר הרואה 
בשנת ת"ש הקים הרב משה צבי נריה זצ"ל את ישיבת כפר הרואה. לימים כתב הרב נריה כי "הסיבה הנכבדה ביותר להקמתה של הישיבה בכפר היתה נוכחותו של הרב". 

בחמש שנותיה הראשונות של ישיבת כפר הרואה לימד הרב ישראלי את השיעור הגבוה בישיבה. עיקר מגמתו היתה ללמדם כיצד ללמוד גמרא בדייקנות ובהעמקה. היה מן התלמידים שהתלונן על כי הספיקו במשך חורף שלם שבעה עשר דפי גמרא בלבד. ענה הרב ישראלי: "את כל הש"ס ממילא לא אספיק ללמד אתכם, אבל איך ללמוד דף גמרא כמו שצריך – אוכל". תלמידיו נעשו למדנים.

גם לאחר אותם שנים המשיך להשפיע מרוחו על הישיבה, אלא שהיה עסוק יותר בשאלות הלכתיות כלל ישראליות, ולכן לא יכול ללמד שיעורי גמרא כסדרם.
הרגיש אחריות גדולה ללמד תורה כפי יכולתו. כשפנה אליו הרב יוגל, ראש מדרשיית נועם, ללמד את התלמידים 'מחשבת ישראל' כדי לחזק את אמונתם, נרתם הרב ישראלי למשימה ובמשך שנים לימד את תלמידי המדרשייה מחשבת ישראל. לשם כך אף חיבר את הספר 'פרקים במחשבת ישראל'. 

במועצת הרבנות 
גדולתו בתורה והנהגתו ברבנות נודעו ברבים, וכך נתבקש פעמים רבות להיות שותף בדיונים בעלי משמעות. עם השנים נעשה יותר מרכזי ב'חבר הרבנים של הפועל המזרחי'. 

במסגרת זו נתמנה לעורכו של הקובץ התורני 'התורה והמדינה'. בזכות אחריותו וגדולתו התורנית נעשו י"ג כרכי קובץ 'התורה והמדינה' לבמה המרכזית לבירורי הלכות המדינה. גדולי הרבנים כתבו שם את מאמריהם. את תשובותיו ומאמריו בנושאים אלו קיבץ אח"כ הרב ישראלי בספרו 'עמוד הימיני'. בספר זה מובאות גם תשובותיו בענייני רפואה והלכה.

גם הרב הראשי הרב יצחק הרצוג זצ"ל הכירו והעריכו, ופעמים שביקש ממנו לברר שאלות הלכתיות בוערות. בשנת תשי"ג ביקשה מועצת הרבנות הראשית לצרף רבנים צעירים לשורותיה, וכך נתבקש הרב ישראלי להיות שותף במועצה המורחבת של הרבנות הראשית. בהיותו נואם מחונן, נתבקש פעמים רבות לשאת את דבר המועצה ברבים, במיוחד כאשר חוגים חילוניים איימו על מעמדה. כלפי פנים היה נוהג לדרוש כי "קולה של הרבנות צריך להישמע בבהירות, בתקיפות ובאמינות".

בשנת תשל"ח, חברו יחד חוגים רבים, דתיים-לאומיים וחרדיים, כדי לבוחרו לרב הראשי. בחירתו היתה נראית כמובטחת, אולם עסקנים מסוימים במפד"ל סיכלו יוזמה זאת על ידי תרגיל חקיקתי בכנסת. אומרים שבכך הוחמצה הזדמנות היסטורית להתקרבות בין חוגי היהדות הדתית והחרדית. 

דעת מקרא 
עם ההתעניינות הגוברת בלימוד התנ"ך, ולעומת התפשטותה של שיטת 'ביקורת המקרא' האפיקורסית, הורגש צורך בכתיבת פירוש חדש לתנ"ך – פירוש ברוח אמונית שמפרש היטב את המילים ואת הרקע ההיסטורי של המאורעות. לשם כך הועלתה היוזמה לחיבור פירוש 'דעת מקרא', בהוצאת 'מוסד הרב קוק'. ושוב מתוך אחריות כלל ישראלית נרתם הרב ישראלי להיות שותף בעריכת הפירוש, כאשר התחום שקיבל על עצמו היה ההיבט ההלכתי. במשך עשרות השנים בהם נכתב הפירוש עבר בדקדקנות על פירושי הכותבים והעיר הערות כנדרש. כיוון שהיה בקיא במדרש, היה מעיר מעת לעת על פירושים שהובאו בשם מקורות חדשים, שמקורם בעצם בחז"ל. גם כאשר אחד המחברים לא התייחס לחלק מהערותיו, התמיד בעבודת העריכה והמשיך לכתוב את הערותיו, מתוך הכרת החשיבות במפעל כולו.

עריכתו הדקדקנית נתנה לסדרת הספרים 'הכשר' גם אצל אלה המסויגים מפירושים חדשים. הכשר זה תרם לתפוצתו הברוכה. יש לציין כי הרב ישראלי הסתייג מהצורך בפירוש על החומש במסגרת 'דעת מקרא', ולכן גם לא השתתף בעריכת הפירוש עליו. את החומש, טען, יש ללמוד עם המפרשים המקובלים מדור דור.

ראש ישיבת 'מרכז הרב' 
לאחר פטירתו של הרב כלאב זצ"ל בשנת תשי"ט, ועם הגידול שחל במספר בחורי הישיבה, פנה ראש ישיבת 'מרכז הרב', הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, אל הרב ישראלי בבקשה כי יחל למסור שיעור כללי בישיבה.

בקיץ שנת תשי"ט התחיל הרב ישראלי למסור שיעור כללי בישיבה, שעוד שהתה בבניין הישן. מתוך כבוד למרן הרב זצ"ל, לא הסכים הרב ישראלי לעלות וללמד מהבימה שלפני ארון הקודש. לאחר שהתלמידים ביקשו שיעלה כדי שיוכלו לראותו היטב, הסכים לעמוד על המדרגה השנייה אבל לא על הבימה עצמה, באומרו: "על מקום של מרן הרב קוק זצ"ל איני עומד".

בשנת תשמ"ב, לאחר פטירת הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, נותר לכהן יחד עם הרב אברהם שפירא שליט"א בראשות ישיבת 'מרכז הרב'. 

במשך כ-36 שנים לימד שיעור כללי בישיבה. למרות טרדותיו הרבות בענייני הרבנות הראשית ובית הדין ובכתיבת תשובות, כמעט ולא ארע שביטל שיעור. והיה מקפיד ללמוד בכל פעם מחדש את המסכת בעיון, והמשיך להעמיק ולחדש ולהכין שיעורים נוספים. 

בבית הדין הגדול 
בשנת תשכ"ה נתמנה הרב ישראלי לדיין בבית הדין הגדול שבירושלים. אז עזב את רבנותו בכפר הרואה ועלה להתגורר בירושלים סמוך לישיבה, שבה כבר התחיל למסור שיעור כללי משנת תשי"ט. 
במשך 15 שנים ישב בדין, עד צאתו לגמלאות בשנת תש"מ. בשנים אלו דן הרב ישראלי במאות ערעורים. חבריו בדין היו הרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל, ויבדלו לחיים ארוכים: הרב יוסף שלום אלישיב, הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו. מתחת ידו יצאו למעלה ממאה פסקי דין מפורטים, שחלקם נקבצו ונתפרסמו בספרו 'חוות בנימין', וחלקם נתפרסמו לאחר פטירתו בספר 'משפטי שאול'. 

בסוף ימיו הקימו הרב כרמל והרב ארנרייך את מכון 'ארץ חמדה' – כולל לדיינות. הרב ישראלי היה נשיא המכון. הוא מסר שיעורים לאברכים והתווה את דרכו של המכון תוך ירידה לפרטים. מטרת המכון הוגדרה – לגדל תלמידי חכמים ארץ ישראלים, הנאמנים ואוהבים את עמם וארצם. המכון כבר הצמיח עשרות רבנים שסיימו את בחינות הדיינות. 

במאבק על הארץ 
בשנותיה הראשונות של הישיבה בבית-אל היה מוסר שיעור כללי קבוע בישיבה. מנהל הישיבה, ר' יעקב כץ (כצלה), היה מסיע אותו לשיעור ומחזירו, ובמהלך הנסיעה מספר לו על הבנייה המתרחשת ביהודה ושומרון ועל מעשיהם של בוגרי ישיבת 'מרכז הרב'. 

בשנותיו האחרונות ראה הרב ישראלי בצער ובחרדה את ממשלת המיעוט בראשותו של יצחק רבין חותמת הסכמים עם רב המרצחים, ומוותרת על חלקים מארץ ישראל.
הוא אף הביע את עמדתו כי אסור לחיילים להשתתף בפינוי ישובים, ואם יפקדו עליהם להשתתף בפינוי, עליהם לסרב לפקודה זו.

לקראת יום העצמאות תשנ"ד, עת המאבק היה בשיאו, ברוב כאבו תלה הרב ישראלי סרט שחור בצד דגל המדינה, אותו הקפיד לתלות במו ידיו בכל שנה. 

אחרית 
לקראת סוף זמן חורף תשנ"ה, באמצע אחד השיעורים הכללים, איבד פתאום הרב ישראלי זצ"ל את חוט מחשבתו והתקשה להמשיך בשיעור. אף פעם לא קרה דבר כזה. השיעור תמיד היה מסודר וערוך לתלפיות. חרדה נפלה על השומעים. זה היה הסימן למחלתו שממנה לא קם. הוא עוד המשיך למסור שיעורים עד סוף זמן חורף, אך ראו עליו שנחלש. בי"ט בסיון תשנ"ה, בהיותו בן שמונים ושש, החזיר נשמתו לבוראו. 

העבודה הגדולה שנטל על כתפיו נשאה פירות רבים. בית המדרש של ישיבת 'מרכז הרב', שבעת עלייתו לארץ למדו בו פחות ממאה בחורים שרבים מהם, למרות הערצתם את מרן הרב קוק זצ"ל, לא הבינו את דבריו כדבעי, גדל מאוד בכמות ובאיכות. 

את דמותו של הרב קוק העריצו רבים מכל החוגים – חרדים, דתיים, מסורתיים וחילוניים – אולם מעטים הבינו את דבריו וחיו לאורה של תורת ארץ ישראל. במשך ששים שנות פועלו של הרב ישראלי זצ"ל כרב, מחנך, דיין, מנהיג ציבור וראש ישיבה, הבודדים הפכו למרובים. למעלה ממאה ישיבות ועוד מוסדות חינוך רבים הוקמו, ומאות יישובים נוסדו בכל רחבי הארץ. 

וכשאנו מתבוננים בעשרות אלפי המשפחות התורניות שהולכות ומתפתחות בתנופה עצומה, אנו בטוחים כי למרות כל הסיבוכים הגדולים, תנופת ההתקדמות תמשך ותתעצם עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו.

הרב ישראלי : רב, דיין וראש ישי

עשר שנים לפטירת מו"ר הרב שאול ישראלי – מגדולי התורה שבדור ● מידותיו: זריזות, נעימות, סדר ושקידה

ביום י"ט בסיוון יחול יום השנה העשירי לפטירתו של מורנו ורבנו הרב שאול ישראלי זצ"ל, מי שהיה רב מושב כפר הרואה, דיין בבית הדין הרבני העליון, מחבר ספרי הלכה חשובים, ומראשי ישיבת 'מרכז הרב'. 

הרב ישראלי היה מגדולי התורה שבדור, בקיא ומעמיק בכל תחומי התורה, ממעט בדברים ומרבה בלימוד. הרגש שבו היה עצור, והיה בא לידי ביטוי בדרשותיו, שהיתה בהם רוממות רוח. 
שקדן גדול היה הרב ישראלי. כל ימיו היה לומד ש"ס ופוסקים ושאר חלקי התורה. כולו היה מסור ללימוד התורה והרבצתה, מתוך התקשרות ואחריות עמוקה כלפי כלל ישראל.
כל העיסוקים שנטל על עצמו היו קשורים בלימוד תורה. בירור סוגיות בהלכות התלויות בארץ, פסקי דין בסוגיות שבאבן העזר, בירורים בהלכות התורה והמדינה, שאלות ברפואה והלכה, הגהה מדוקדקת של הפירוש 'דעת מקרא' לנ"ך, והכנת השיעורים הכלליים ואמירתם לפני מאות בחורים למדנים. 
היה קבוע ומסודר מאוד. תמיד הגיע בזמן לתפילות, לשיעורי התורה, לחתונות, לאירועים. והיה מקפיד לחזור מהר לביתו, להמשיך ללמוד. והיה נעים הליכות. כשסיפרו לו דבר מה היה מתעניין בכנות, אך לא היה מרבה בדברים. כשהיו באים לביתו לשאול שאלות, היה עונה בקצרה וממשיך ללמוד. בצעירותו כרב בכפר הרואה היה פנוי יותר ליצור ביוזמתו קשר עם החקלאים, והיה מתעניין בשלומם ומעודדם ללמוד תורה. אולם ככל שרבתה האחריות הכלל ישראלית שהוטלה על כתפיו, הקפיד יותר על זמנו. התחושה היתה שאין ראוי להפריע לו בלימודו. רק בשאלות גדולות וכבדות, ראוי לגשת אליו. היתה כלפיו יראת כבוד עצומה.

אספר תחילה מעט זיכרונות אישיים, ואח"כ אציין בקצרה פרקים מתולדות חייו מתוך הספר 'גאון בתורה ובמידות'. 

זכרונות ילדות 
מילדותי היה הרב שאול ישראלי אחד מגדולי התורה שהתחממתי לאורם. מגיל שלוש או ארבע אבי מורי היה רגיל להביא אותי בימים נוראים לתפילות בישיבת 'מרכז הרב'. במזרח היו יושבים רבני הישיבה. מצד ימין של ארון הקודש ליד החזן היה יושב מו"ר הרב אברהם שפירא שליט"א, לידו מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל, לידו הרב מרדכי פרום זצ"ל, ולידו אבי מורי. לאחר פטירתו של הרב פרום אבי נעשה חזן בתפילת מוסף, וכך נותרתי לפעמים לשבת סמוך לרב ישראלי, ולעיתים היה רומז לי כיצד ואיך להתפלל. עכשיו שאני נזכר בזה, אני נחרד מעט ומקווה שלא הפרעתי לו (כפי הנראה ישבתי שם כי עוד לא היתה בי דעת לשמוע, וכדברי הרמב"ם הלכות ת"ת ו, ז: "בני חכמים בזמן שיש בהן דעת לשמוע הופכין פניהן כלפי אביהן; אין בהן דעת לשמוע – הופכין פניהן כלפי העם"). 

בחגים הייתי מצטרף לאבי לביקור אצל הרב ישראלי, ופעם בפסח הגישו בוטנים. והיו מהאורחים שתמהו, שכן רבים מהאשכנזים מחשיבים בוטנים בכלל קטניות שאין אוכלים בפסח. והרב ישראלי סיפר שאצלם היו נוהגים לאכול בוטנים שלמים. אינני זוכר אם אכלנו בפועל, אבל וודאי הוא שאם הרב היה מגיש לנו לאכול היינו אוכלים, שכן זכורני מביקור אצל רב אחר שהגיש לאחד המבקרים כוס יין בפסח, והלה דחה את הכוס באומרו כי הוא מקפיד בפסח שלא לאכול בבית אחרים. ואבי סבר שעשה מעשה חמור, ולא הידור יש בידו אלא עבירה. 

לימים כשהתחלתי ללמוד בישיבה, כבר שמעתי שיעורים ודרשות מפיו, ואף שאלתיו כמה שאלות. פעם אף זכיתי לסעוד ארוחת ערב על שולחנו. זה היה ב'בין הזמנים', ויצא שהגעתי עם חברי זאב סולטנוביץ' לשאול דבר מה. לאחר שיצאנו מחדרו, הרבנית שהיתה מאוד לבבית הזמינה אותנו להישאר לארוחת ערב. התביישנו, אולם תוך כדי דברים יצא הרב ישראלי מחדרו והצטרף לדברי הרבנית ואמר בחיוך: "כן, כן, מדוע שלא תצטרפו". לאחר דבריו כבר לא ניתן היה לסרב, שאין מסרבים לגדול. אולם זכורני שמחמת היראה התקשיתי לאכול. לא היה נעים לשבת לפניו וללעוס ולבלוע. הארוחה היתה קצרה, שכן הרב היה מקצר כדי לחזור מהר ללימודו. מכל מקום זה היה כבוד גדול עבורנו להתארח על שולחנו.

בית הוריו 
הרב ישראלי נולד בכ"ה בתמוז תרס"ט. אביו הרב בנימין איזראעליט שימש כרב ואב"ד בעיירה קוידנוב (שעל יד מינסק ברוסיה הלבנה), שם פעל במסירות נפש בהנהגת הקהילה, למרות השלטון הקומוניסטי שעיין את היהדות והרבנים. גם כאשר החמירו גזירות השלטון הסובייטי, והמלמד תורה ברבים היה צפוי לעונשים חמורים, המשיך הרב בנימין במלאכת הקודש. היה מי שהלשין עליו, אך הוא המשיך למלא את תפקידו עד אשר נתפס על ידי השלטונות והוגלה לסיביר. שם נותק הקשר עימו ולא נודע מה היה סופו. בעת הגלייתו לסיביר כבר היה הרב ישראלי בארץ.

אמו של הרב ישראלי נותרה לבדה ברוסיה הלבנה, ונרצחה על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. מכל יתר משפחתו, רק אחיו, הרב ישראל ישראלית, זכה לעלות ארצה ולשקם בה את ביתו. 

לימוד בשקידה ועלייה לארץ 
מגיל צעיר מאוד דבק הרב ישראלי בלימוד התורה. דמות אביו היתה מופת לעיניו, והוא עודדו ושלחו ללמוד תורה אצל הרבנים שעוד קיימו ישיבות ברוסיה. בנעוריו המוקדמים למד בסלוצק אצל הרב יחזקאל אברמסקי, שלימד את הצעירים בישיבה שבראשה עמד הרב איסר זלמן מלצר. לאחר כמה שנים סגרו השלטונות הסובייטים את הישיבה בסלוצק, והרב ישראלי נדד למינסק ולמד אצל הגאון הצדיק רבי יהושע צימליסט, בישיבה מחתרתית בבית הכנסת 'שואבי המים'. משם עבר לקיבוץ הבחורים שלמדו בשקידה תחת הנחייתו של הרב אברהם אליהו מייזס. בכל אותן שנים עדיין היה אביו פעיל בקהילת קוידנוב.

המגבלות הקשות על לימוד התורה הלכו וגברו, והרב ישראלי הגיע למסקנה שהוא חייב לברוח מרוסיה ולעלות לארץ. למרות סכנת המוות שנשקפה למי שנתפש בבריחתו, בשנת תרצ"ג, בהיותו כבן עשרים וארבע, יחד עם עוד שני בחורי ישיבה, ובעצתו של הרב קלעמעס שאף ערך לשם כך 'גורל הגר"א', החליטו להבריח את הגבול לפולניה. הם הצליחו לחצות את הגבול, אך נתפשו על ידי שוטרים פולנים. כוונת הפולנים היתה שבמידה ולא יהיו להם אשרות כניסה לארץ אחרת הם יוחזרו לרוסיה, שם היו צפויים לעונש מוות.

הרב ישראלי פנה במכתב נרגש למרן הרב קוק זצ"ל, הרב הראשי לארץ ישראל, שידאג להשיג להם אישורי כניסה לארץ. הרב פעל למענם מיד, והם שוחררו מהכלא. עד לגיוס הכסף הנדרש למסע לארץ ישראל שהה הרב ישראלי חצי שנה בישיבת מיר. לימים סיפר שהתרשם עמוקות מהמשגיח הנודע רבי ירוחם. כאשר נפרד ממנו ביקש רבי ירוחם לדרוש בשלומו של מרן הרב קוק, ולומר כי "קנאה גדולה הוא מקנא בו על פעולתו למען רבני רוסיה". 

בישיבת 'מרכז הרב' 
בתחילת שנת תרצ"ד, בהיותו כבן עשרים וחמש, הגיע הרב ישראלי לירושלים והתחיל ללמוד בישיבת 'מרכז הרב'. כשנה וחצי עוד הספיק לשמוע תורה ממרן הרב קוק זצ"ל ולהתבשם מהליכותיו בקודש ומדרכו בהדרכת העם והארץ. 

לאחר הסתלקותו של הרב המשיך ללמוד ב'מרכז הרב' אצל ממשיכו הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, שחיבב אותו ביותר, ואף היה לומד אתו ביחידות וחוזר לפניו על השיעורים הכלליים בישיבה לפני מסירתם.
תלמידים רבים למדו אז בישיבת 'מרכז הרב', כולם העריצו את אישיותו של מרן הרב קוק זצ"ל ואף התבשמו מתורתו, אבל רבים לא הבינו את עומק משמעותה. הרב ישראלי זצ"ל היה בין המעטים שהבינו את מלא משמעותה של משנת של הרב זצ"ל, ודבק בה כל חייו. כיוון שמצד אחד כבר היה תלמיד חכם בעת הגיעו לישיבת 'מרכז הרב', ואף הספיק לרכוש ניסיון חיים, ומאידך עדיין היה צעיר ברוחו ופתוח לשמוע דברים עמוקים וגדולים, נעשה לאחד מבכירי תלמידי החכמים שהולכים בדרכו של הרב זצ"ל. 

רבנות כפר הרוא"ה 
בשנת תרצ"ח, בהיותו כבן עשרים ותשע, החליט הרב ישראלי לצאת את כותלי הישיבה וללכת בדרכי אביו למשרת רבנות. הוא נסמך לרבנות על ידי ראש הישיבה הרב חרל"פ, שהוסיף בתוך כתב הסמיכה שלו: "ולמדנו בצוותא חדא, ואהבת עולם אהבתיהו. גדול הוא מנת חלקו כאחד הגדולים… ומגלה נהורא בבי מדרשא. ועתיד הוא להיות אחד מגאוני ישראל… ועם זה מחונן במעלות גדולות, שפתותיו שושנים, עטו עט סופר מהיר, לוקח נפשות חכם. אשרי לאלה אשר ידעו לבחור בו… שמו ילך למרחקים וה' עמו".
הקהילה שזכתה בו היתה כפר הרוא"ה, יישוב צעיר של הפועל המזרחי שהיה חלוץ היישובים שבחר לו רב. עוד באותה שנה ירד הרב ישראלי לפולין, כדי לשאת לאישה את בת שבע בת הרב הצדיק ר' אהרן בורגנסקי הי"ד, שהיה דודו. כשחזר נכנס לכהונתו כרב המושב למשך 28 שנים. 

שיעורי התורה שלו היו מושכים לבבות. אנשים היו חוזרים מעמל יומם ברפת ובפרדס, ומזדרזים להגיע לשיעור גמרא, שהיה נאמר בבהירות ובמתיקות. במשך תקופות ארוכות היה רגיל להוסיף שיעורים בנביא או בפרקי אבות או מחשבת ישראל, בהתאם למה שראה כנדרש לקהילה. 

כמעט כל הסכסוכים המשפטיים שהיו בכפר היו מיושבים בדין תורה אצל הרב ישראלי. בעת הצורך היה מצרף עמו שני רבנים נוספים – הרב שטרנברג מכפר פינס והרב צוקרמן מקדימה. הדיונים היו מתנהלים על פי תקנון מפורט, וסוכמו באופן מפורט בכתב ידו.

לפעמים נשאו פסקי הדין אופי חינוכי. למשל, אחד מבעלי הבתים שהרים יד בעת ויכוח בבית הכנסת נידון לישב "עם הנערים" לתקופה מסוימת. ובמקרה טראגי בו נדרס ילד קטן על ידי נהג לא זהיר, נידון הלה ל'גלות' של שנה מן הכפר. פסקי הדין יצאו אל הפועל, לא מפני שהיתה לו יכולת ממשית לכופם, אלא מעצם המעמד והכבוד שהעניקו לו חברי הכפר. 
בהמשך נספר עוד על תורתו, מעשיו ועמדותיו.

לדמותו של מחנך

הוא פרש בשיא מתפקידיו השונים באומרו שצריך לתת מקום לצעירים * הוא היה מזכיר תנועת השמאל הדתית 'עוז ושלום', אך היה מוכן להילחם בגופו על גוש עציון * הוא ציווה שלא יספידוהו, מחשש שיפריזו בשבחו * כשנשאל אם הוא רואה כישלון בכך שבניו היו למתנחלים, השיב: העיקר שכולם שומרי תורה ומצוות * הרב אליעזר מלמד מספר על סבו, פרופ' יוסף ולק ז"ל 

סבא יוסף ז"ל 
לפני פחות מחודש, בי"ז אייר תשס"ה, נפטר בשיבה טובה, בגיל תשעים ואחד, סבי מצד אימי, פרופ' יוסף ולק. מכיוון שהיה מחנך חשוב וחוקר החינוך היהודי בגרמניה, יש תועלת להעלות קווים לדרכו והשקפתו החינוכית שצמחה במקום הולדתו. 

אשת נעוריו, סבתי, רבקה לבית ווייל, נפטרה עליו בהיותו בן 44. ממנה נולדו לו שלושה ילדים – השלישית היא אימי. לאחר כשנתיים התחתן עם סבתא עדה שתיבדל לחיים ארוכים, ממנה נולדה לו בת נוספת. לסבתא עדה כבר היו שלושה ילדים, והוא נעשה להם כאב. הגדול שבהם, שהיה אז בן 16, הוא הרב איתן איזמן שליט"א, ראש מוסדות צביה.

על הספדים 
בהלוויה של סבתי מצד אבי, רעיה מלמד ז"ל, שהיתה אישה אידיאליסטית מאוד, נתבקשתי לומר דברי הספד. לאחר מכן אמר לי סבא יוסף שההספד היה מרגש, והוסיף לציין את העובדה שלא הפרזתי בשבחים אלא בעיקר ספרתי מעשים, ומתוך כך נצטיירה דמותה. אע"פ כן אמר לי שהוא מבקש שלא יספידוהו לאחר מותו, מפני שכמעט תמיד נוטים הספדנים להפריז בדברים ולסטות מהאמת. 
ואכן בהלווייתו, על פי בקשתו, לא הספידוהו. 

ברסלאו 
מקור משפחתו מליטא. סבו היגר לגרמניה יחד עם בניו. סבי כבר נולד בעיר ברסלאו שבגרמניה, שם למד והתחנך במוסדות דתיים בשיטת 'תורה עם דרך ארץ', כאשר רוב הזמן הוקדש לדרך ארץ ומיעוטו לתורה. פעם אמר לי כי הרב שהוא משתדל ללכת לאורו הוא רבי ישראל סלנטר זצ"ל, מייסד תנועת המוסר.

שדה יעקב 
בשנת תרצ"ו עלה לארץ. תחילה חינך בעליית הנוער. בתרצ"ט הגיע למושב הדתי שדה-יעקב שבעמק יזרעאל, שם התחיל כמחנך. אח"כ ניהל את בית הספר במושב, ובהמשך נתמנה למפקח מחוז הצפון של החינוך הממלכתי דתי. 

בחינוכו בגרמניה לא הספיק להתרגל בלימוד גמרא. כאשר התחיל ללמד ב'שדה-יעקב', הרב שלמה מן ההר זצ"ל היה המנהל, והוא הרגילו בלימוד הגמרא. מאז התחיל ללמוד באופן קבוע דף בכל יום, עד שהספיק במשך חייו לעבור על הש"ס כשבע פעמים, והגיע לבקיאות יפה.

במושב שדה יעקב של אותם הימים, בני נוער רבים הפסיקו לשמור מצוות, והתפתח ויכוח אם אפשר שבן שאינו שומר מצוות ימשיך את נחלת אביו במושב הדתי. עמדתו של סבא היתה כי רק שומרי מצוות יוכלו להיות בנים ממשיכים. 

שמירת מצוות ואידיאליזם 
בעבודתו החינוכית הדגיש מאוד את הצד האישי-מוסרי. אבל מוסריות אישית לא יכלה לבוא במקום שמירת המצוות כפשוטה. פעם אמר לאמי שאם אחד מילדיו יפסיק לשמור מצוות, לא יוכל להמשיך לשמש כמחנך, כי לא יוכל יותר לשמש דוגמא אישית. 

במשך שנים רבות שימש כחזן בימים נוראים, בדרך כלל בתפילת מוסף.
היה ישר ואמיתי, והתאמץ שלא לקחת פרוטה שאינה שלו. כשהיה נודע בציבור על פיחות קרוב, רבים היו מנסים להחליף את הכסף הישראלי בכסף זר, או לקנות בו מוצרים לפני הפיחות, כדי שלא להפסיד מערכו. אולם הוא, גם אם היה צריך לכסף או לקנות דבר מה, המתין עד אחר הפיחות, כדי שלא לפגוע בכלכלת המדינה…

בית יתומים בבלגיה 
לאחר השואה נתבקש לצאת מהארץ לבלגיה, כדי לנהל שם בית יתומים לילדים יהודים שניצלו מהשואה. שנים נוראות עברו על הילדים הללו, ולאחר סיום המלחמה קיבצו אותם ממקומות מחבואם. חלק שהו במנזרים וחלק התחבאו במחסנים נטושים וביובים שבצדי הדרכים. במשך שנה, יחד עם סבתי, הוא בנה להם בית חם. רבים מהם עלו לארץ והתערו בה. חלקם הקימו משפחות למופת בקיבוצים הדתיים.

מחנך 
היה מורה מצטיין שידע להפוך את השיעור למעניין וחווייתי. פעם כשלימד ב'שדה יעקב' רצה להמחיש לתלמידיו את האווירה של המהפכה הצרפתית. הוא פתח את חלון הכיתה והתחיל לצעוק "מהפכה!" "עלו על הבריקדות!" "הפילו את השלטון!". לאחר כמה דקות התחילו להגיע אנשים מבוהלים מהכפר ששאלו אם צריך לעזור.

לעיתים כשהיה מלמד את מקצוע החיבור, היה מציג בפני הילדים הצגה אילמת, והילדים היו צריכים לכתוב סביבה חיבור. אגב, גם כשהיה בא למסיבות משפחתיות, היה מכין סיפורים בעלי תוכן מוסרי ומספרם בצורה דרמטית. כאשר שכבתי כילד בבית חולים 'שערי-צדק', ערך הצגה של תיאטרון בובות לי ולשאר הילדים במחלקה.

כיבוש וגירוש ואלדהיים 
במלחמת השחרור גויס לחיל המשמר, והצטרף לסייע בכיבוש בית לחם הגלילית וואלדהיים וגירוש תושביהם מהארץ. ביישובים אלו חיו גרמנים טמפלרים שתמכו בערבים. בשנות המאורעות, כנופיות הערבים מצאו בהם מחסה. כאשר צה"ל גבר, הוחלט לגרשם מהארץ. סבא כתב על רשמיו מאותם ימים, ועל מבול הרגשות השונים שסערו בו. מצד אחד, זכר השואה ורשעות הגרמנים היה עוד טרי. בבתי הגרמנים היו תלויות תמונות של מנהיגי הנאצים. ואילו היו הערבים מנצחים היו נוהגים ביהודים ברשעות מרובה. אך עם זאת, היתה בו גם רחמנות. הגרמנים קיבלו פקודה לארוז את מטלטליהם תוך זמן קצר ולצאת מהמקום. הוא ראה גרמניה זקנה שמתקשה בקשירת מטלטליה, וסייע לה תוך שהוא נזכר כיצד נהגו הגרמנים בזקני העם היהודי בשואה. 

'עוז ושלום' 
בענייני השקפת עולם היה תלמיד של פרופ' עקיבא ארנסט סימון, ולאחר מכן נעשה לחברו. פרופ' סימון גדל בבית חילוני, ומתוך בחירה אישית נעשה ציוני וקיבל על עצמו עול תורה מצוות. הוא נחשב כדמות מופת לנוער הדתי והציוני בגרמניה. כמו חבריו המבוגרים, מרטין בובר והוגו ברגמן, דגל ארנסט סימון בהשקפת עולם פציפיסטית, והאמין באפשרות לחיות עם הערבים בשלום. לשם כך הם היו מוכנים לוויתורים מפליגים. אמנם, בשונה מפרופ' סימון ועוד משכילים שעלו מגרמניה, סבא היה חבר בתנועת 'הפועל המזרחי', ושמירת המצוות והערכים הלאומיים היו חשובים לו יותר. 

לאחר מלחמת ששת הימים השתתף סבא בהקמת תנועת 'עוז ושלום', שהיתה נכונה לוותר על חלקים מארץ ישראל לשם השגת שלום. אמנם על גוש עציון אמר סבא שהוא מוכן להילחם בגופו. הוא הכיר חלק מהנופלים שם בזמן קום המדינה. אימי סיפרה שכאשר שמע שכפר עציון נפל – בכה. 
פעם שאלוהו בראיון לעיתון (כמדומה לי מעריב) אם הוא מרגיש כישלון בזה שחלק מילדיו ונכדיו בעמדות ימניות. והשיב, שמה שחשוב לו שכולם שומרי תורה ומצוות.

אגב, למרות השוני הגדול בעמדות הלאומיות, לא נוצר סביב זה מתח במשפחה. לאחר שהורי עברו לגור בבית-אל, הוא נמנע מלכתוב ב'הצופה' את דעותיו, כדי שלא לתקוף את דרכם של ילדיו בפומבי. מנגד, בכל מסיבה משפחתית בקשו ממנו לומר דבר תורה, וכך היה דורש פעמים רבות בפני תלמידי חכמים מישיבת 'מרכז הרב'. 

בדרך כלל לא היו מדברים איתו על נושאים ששנויים במחלוקת. אולם אני שוחחתי עמו על הכול, ובכלל זה גם על עניינים לאומיים. שוחחנו גם כשהוא עוד שימש כמזכיר 'עוז ושלום' ואני כמזכיר ועד רבני יש"ע. אולם שיחות אלו לא העיבו על היחסים הטובים, והן תמיד נוהלו בכבוד. 

הטור ב'הצופה לילדים' 
במשך שנים כתב מדור קבוע ב'הצופה לילדים'. בתחילה נקרא המדור: 'מה דעתך', לאחר מכן 'לדעתי'. המדור נפתח לאחר כיבוש ואלדהיים, כאשר סבא העלה בפני הילדים את השאלה: האם ראוי היה לעזור לגרמניה הזקנה או לא? הילדים השיבו תשובות שונות, שהטובות שבהן פורסמו. 

המדור כל כך הצליח, עד שהוחלט להמשיכו. וכך במשך שנים היה מעלה שאלות מוסריות שהילדים היו צריכים לתת להם פתרונות. 
זו היתה שיטתו גם בשיעורי חינוך וחיבור בכיתות שלימד.

מנהל ומפקח 
בשנת תשט"ו-תשט"ז מילא את מקומו של יהודה מוריאל כמנהל הסמינר הדתי למורים 'תלפיות' שבתל אביב. לאחר מכן ניהל במשך כשש שנים את סמינר 'אפרתה' בירושלים. אח"כ התמנה למנהל ומפקח מחוז ירושלים מטעם משרד החינוך. תחת אחריותו היו כל בתי הספר, הדתיים והחילונים. באותם שנים ייסד ביום שישי שיעור קבוע בפרשת השבוע לכל המפקחים. גם החילונים שבחבורה השתתפו והודו לו על הלימוד. 

היתה בו מידה רבה של ביקורת עצמית, וגמר בדעתו שבכל מקום בו יעבוד, יעזוב לפני שיהפוך למעמסה. הוא רצה שלא ייווצר מצב בו יהיו אנשים שיחשבו שהוא כבר עייף ומיצה את יכולתו, אולם כדי שלא לביישו ימנעו מלבקשו לעזוב. כך יצא שאת כל תפקידיו עזב כשהוא במלוא כוחו. גם לאחר שהיו מפצירים בו להישאר, עמד על דעתו, והוסיף שצריך לתת מקום לצעירים ממנו.
במקום עבודתו האחרון, כמנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך, נפגש עם לחצים מצד גורמים שונים שרצו לקדם את המקורבים אליהם. הוא כמובן לא הסכים לשתף פעולה, אבל הלחצים העיקו עליו. 
כשאימי התחילה לעבוד בהוראה, כדי שלא יהיה לאיש שמץ של ספק שמא קיבלה עבודה בזכות מעמדו, ביקש שתעבוד בבתי ספר שבהם שום מורה לא רצה לעבוד. וכך למרות שחברותיה קבלו עבודה במקומות מבוקשים, היא היתה צריכה לעבוד בבית ספר קשה ולהתגורר בישוב עולים. לאחר מכן בחרה ללמד ב'חורב' שהיה בית ספר פרטי ו'נזקו' של סבא לא הגיע אליו. 

מורשת השואה 
לאחר סיום עבודתו החינוכית התמסר למחקרים סביב השואה, ובמיוחד בנושא החינוך היהודי בשנות השואה. 
המשך הקיום היהודי היה חשוב לו, וראה ערך גדול בהרחבת המשפחה. היה מבקש לדעת בהקדם האפשרי על כל לידה (והיה שמח לדעת גם על הריון). מיד לאחר שהיה מקבל הודעה על לידה, היה מחשב אימתי שעת הביקור הקרובה, ובה היה מגיע יחד עם סבתא עדה לבקר את היולדת. כך יצא שכמעט תמיד היה הראשון לאחל 'מזל טוב'. 

היה רגיל לתת לכל ילד נוסף מתנה גדולה יותר. למשל, להולדת הילד השישי – שש מאות ש"ח, לשביעי – שבע מאות, וכן הלאה. השאיר אחריו ארבעה ילדים, 23 נכדים, 64 נינים. ועוד ילדים, נכדים ונינים, שהיה להם כאב וסב בהיותו נשוי לסבתא עדה. יהי זכרו ברוך.

ההכרעה: מי, איך והיכן

המקום להכרעת המאבק הוא בגוש דן ● נוער ופנסיונרים בחוד החנית של המאבק ● נכון להימנע משירות מילואים השנה, גם במשימות שאינן קשורות לגירוש

הפעילות צריכה להיות בגוש דן 
כמדומה שהמאבק יוכרע בגוש דן, במקום שיש הרבה יהודים, בהפגנות על הכבישים ובמרי אזרחי בלתי אלים. אם תהיה התעוררות עממית רחבה, אפשר יהיה להציל את המדינה ממשבר עמוק, ולהציל את חייהם של אזרחים רבים מכל הסכנות שתוכנית הגירוש תגרום. 

כיוון שאנשים בגיל הביניים טרודים בעול הפרנסה והמשפחה, ישנן שתי קבוצות גיל שיכריעו את המערכה: הצעירים והפנסיונרים.

הצעירים 
גיל הנעורים, עם התסיסה והמרדנות הטבעית שבו, מתאים מאוד למאבקים מסוג זה. עדיין אין עליהם עול לא של משפחה ופרנסה, לא של חינוך הילדים ולא של השירות הסדיר בצבא (שגם הוא כמובן חשוב, לטובת העם והארץ, ובלבד שלא עוסקים בגירוש יהודים). 

את הלימודים שיחסירו אפשר להשלים בכלא או בחופש. בציבור הדתי לאומי לבדו יש יותר מחמישים אלף בני נוער. אם מחציתם יבואו להפגנות, הסיכויים לסכל את התוכנית טובים. ויש עוד צעירים ממגזרים אחרים שיכולים להצטרף למאבק. במקום למרוד בהורים ובמורים ימרדו בשלטון המושחת. אם יחד עם המרד יבוא חינוך ערכי לאחריות ציבורית ולאידיאליזם, הם יצמחו לתפארת מתוך המאבק.

הפנסיונרים 
ישנה עוד קבוצה, בעלת חשיבות איכותית – הפנסיונרים. ברוך ה', כיום רבים מאריכים ימים. אנשים בני ששים וחמש ושבעים הם צעירים בגופם ובנפשם. אם הם יצטרפו למאבק, יעמדו על הכבישים, וירתמו את כל כבודם וניסיון חייהם למערכה, יש סיכוי גדול להצליח. אם יהיו פנסיונרים בבתי הכלא, אי אפשר יהיה לזלזל בהם. הם יתנו למאבק משקל מוסרי ומכובד. ילדיהם ונכדיהם יכבדום. חבריהם מהעבודה, מהשכונה, יתעוררו לחשוב שוב על האווילות המרושעת שבגירוש.

אחריהם יוכלו לבוא גם המוני האנשים שנמצאים בתקופת העול הקשה של גידול המשפחה והפרנסה.

מילואים 
בקרב רבים עולה השאלה, האם נכון ללכת בחודשים הללו לשירות מילואים. ברור שאם מדובר בפעילות שעוסקת בגירוש יהודים בדרך ישירה או עקיפה, ואפילו בהחלפת חיילים אחרים שיילכו לגרש יהודים, הדבר אסור. 

ואם מדובר בשירות שלכאורה אין לו שום קשר לגירוש, אין בכך איסור. אבל מנגד, יש מקום למחות כנגד ההיערכות של צה"ל לקראת גירוש יהודים. ולכן רבנים רבים הדריכו להימנע משירות מילואים בשנה זו. 

ידוע לי על יישוב בו למעלה ממאתיים חברים משרתים במילואים. מפסח אף אחד לא הלך לשירות מילואים של שמירות. למרות שכבר עברו חודשיים, ונקראו לשירות לפחות שלושים חברים, אף אחד לא הלך. אמנם לאימונים של ימים ספורים, שאין בהם שמירות, היו שהלכו.

בדרך כלל נכון לעודד כל אדם לשרת במילואים, שכן זו מצווה גדולה וקדושה להגן על העם והארץ. לכן גם כשהיה קשה רבים הלכו למילואים, עד שנוצר מצב לא נורמאלי שבגדודים רבים החיילים בני המגזר הדתי לאומי מנו כחמישים אחוז, פי חמשה מהאחוז שלהם באוכלוסייה.

(אגב, לפני שמתאמצים להוסיף חילוניים להפגנות בעד ארץ ישראל, ויש שאפילו חושבים שעדיף להוריד כיפות כדי להיראות כחילונים, יש לעודד חילונים לשרת במילואים, כדי שאחוז המשרתים במילואים יהיה תואם את שיעורם באוכלוסייה). 

כיצד להישאר בבית 
עכשיו זה זמן טוב להשתמש בכל הסיבות כדי שלא לבוא למילואים. ואכן כאשר חברים רצו להיפטר מההתייצבות, פתאום נתברר להם שהדבר קל מאוד. כמעט תמיד יש סיבות מוצדקות. אשתו של זה לקראת לידה, ושל זה לאחר לידה. זה מטפל בילד חולה, וזה באבא חולה (כך זה במשפחות ענפות). זה נמצא בעומס עבודה וזה לקראת מבחנים קשים באוניברסיטה. אחד שלא ידע איך להשתמט שאל חבר חילוני כיצד הוא תמיד מצליח להיפטר משירות המילואים. מיד נתחוורו לו דרכים רבות וכשרות. שאל אותו החבר: "אולי אתה מרגיש איזה מיחוש בגב או בראש". ענה הדתי: "אכן כן, הגב קצת כואב". "אם כך יש לך סיבה מוצדקת", הסביר לו חברו, "אף אחד לא יוכל להכריח אותך לשרת". 
עד כה, האנשים הטובים הללו התמסרו והלכו למילואים למרות הקשיים, עכשיו התחילו להיות 'נורמאליים', כמו הרוב. 

אגב, גם לנשים חלק בהתנדבותם של בעליהן לשירות מילואים. הן מתפקדות בלי עזרה גם כשהם בהריון וגם אחרי לידה, וגם כשיש ילדים רבים בבית. עכשיו, נשים יקרות, מותר לכן לדרוש מהבעלים להישאר בבית… 

העלבון 
לפעמים צריך גם לדעת להיעלב. עכשיו אנחנו נעלבים. מי שחוטף סטירה ומסביר שלא התכוונו לפגוע בו, וכשיורקים עליו הוא טוען שזה גשם, הוא איננו אידיאליסט – הוא 'פראייר'. 'פראייר' לא נועד להשפיע; תפקידו לשמש נושא כלים לפוליטיקאים רמאים. לעומת האידיאליסטים שמתקנים את העולם, הפראיירים – למרות כוונותיהם הטובות – פעמים רבות מחמירים את המצב, מפני שהם נוחים לכל סוג של ניצול ציני. 

ויש אמיצים שרוצים להביע מחאה כנגד הגירוש, ומודיעים בפירוש כי לא יבואו למילואים בגלל מעורבות הצבא בגירוש, תוך נכונות לשלם על כך מחיר. אמנם בפועל מעטים מהם משלמים מחיר. מכל מקום, אני דואג קצת לאנשים הגיבורים הללו, ומי שמתייעץ איתי אני מעדיף להנחות אותו שלא יסתבך בחינם. על כן אני מציע לו שישאל את מפקדו: מה אתה מעדיף שאומר לך, שלא אבוא למילואים בגלל הגירוש, או בגלל שכואב לי הגב? מה שטוב לך אומר. כך מצד אחד יביע את מחאתו, ומצד שני יש לו גם סיבה מוצדקת. אם בכל זאת ירצה לעמוד בגבורה על עמדתו, אעריך אותו על כך. 

חיילי סדיר 
בגיוס הקיץ הקרוב אמורים בני שיעור ב' מישיבת הר ברכה להתגייס. ישנם בחורים ששואלים האם ראוי להתגייס בשעה כזו לצה"ל, בעוד הוא נרתם למשימה שפלה שכזו. 

תשובתי היא שכן. אחרי הכול, ייעודו של צה"ל להגן על העם והארץ, וכך הוא עושה גם בימים הקשים הללו. למרות הצער והעלבון הרב שאנו חשים, יש לשמור על יחס מאוזן לצה"ל, ולתת ביטוי ממשי גם לצד החיובי. על כן חיילי הסדיר שמכשירים את עצמם להיות לוחמים, צריכים להמשיך במשימתם הקדושה. אם ח"ו יקראו לבצע מעשה המנוגד להלכה – יסרבו. אבל כל עוד הם עוסקים באימונים ובשמירות – ימשיכו בתפקידם. 

ברוך ה', כמעט כל השואלים השתכנעו מדברי, ביניהם בחורים מישיבות אחרות, ואף בחורים שגרים בגוש קטיף, אולם אמת היא שיש שאינם משתכנעים. אף שהקפדתי עליהם, ואני חושב שהם טועים ודרכם עקומה, מכל מקום אפשר להבין אותם. הם מאוד פגועים וכועסים.

על פי הקוד האתי של צה"ל יש לסרב פקודה 
העיר את תשומת לבי ידידי פרופ' ישראל חנוקוגלו כי אפילו לפי "הקוד האתי" של צה"ל, שחובר על ידי איש השמאל החילוני, חייל צריך לסרב להשתתף בגירוש יהודים מביתם. וכך כתוב בקוד האתי: "החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם".

אמנם אישי השמאל שחיברו את הקוד האתי בוודאי התכוונו בזה למנוע את חיילי צה"ל מלפגוע בערבים שאינם לוחמים, ובוודאי ימצאו פלפולים להצדיק גירוש יהודים ופגיעה בכבודם וברכושם. אולם חייל רגיל, בעל היגיון בריא, צריך לומר שעל פי הקוד האתי הוא צריך לסרב פקודה.
מעניין כיצד שופטי בית המשפט העליון יתפתלו כדי להכשיר גם את השרץ הזה.

אשרינו 
למרות המצב המסובך שבו אנו נמצאים, לא נאבד את אמונתנו. אשרינו שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי" (תהלים קיט, צב) אמר דוד המלך, שיום פטירתו בחג השבועות, והיה במצבים קשים, והתנחם בתורה. שכל עוד אנו דבקים בתורה, מובטח לנו שניגאל. כשלומדים תורה נכון, מוצאים את הדרך להיחלץ מהמצוקות ולהיוושע. וגם כשלא לומדים לא כל כך נכון, המאור שבה מחזירנו למוטב. 

ויהי רצון שמתוך כל הבירורים הללו נתקשר יותר אל התורה, נבין את דבריה ביתר עמקות ובהירות, ומתוך חג השבועות הבא עלינו לטובה נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.