"אושפיזין" והאם ניתן לסמוך על הכשרות כשמתארחים?

מצוות השמחה בחג כוללת דאגה לשמח את בני המשפחה, ואת העניים והנזקקים • הדאגה הבסיסית לשמחה צריכה להיות בין בני הזוג, ועל שניהם יחד מוטלת החובה לשמח את יתר בני המשפחה • האושפיזין בסוכה הם קודם כול העניים והבודדים, וכן העולים החדשים, שמצווה להזמין אותם לסעודת החג. מי שמזמין אורחים כאלה זוכה שיתארחו אצלו גם האושפיזין העליונים, נשמות הצדיקים • דיני כשרות באירוח: אפשר לסמוך על כשרותו של המארח גם ללא פיקוח, בתנאי שידוע שהוא מכיר את ההלכות ואינו מזלזל בהן

המצווה לשמוח ולשמח

האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם אושפיזין עילאין. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים

עיקר מצוות השמחה בחג היא לשמוח ולשמח, שכן שמחה אמיתית היא שמחה שמתאמצים לשתף בה את הזולת, שנאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). וכן בכל מקום שנצטווינו בתורה לשמוח, נזכרה המצווה לשתף בשמחה את בני המשפחה ואת האנשים שזקוקים לעזרה.

כשנתבונן נמצא שיש במצווה שני חלקים: החלק הראשון – לשמוח יחד עם בני המשפחה ובני הבית. יש לציין שהמילה "אתה" כוללת את שני בני הזוג כאחד, ולעולם בן הזוג קודם לכל שאר הקרובים. וכן אנו מוצאים שבפועל, עיקר השמחה לגברים הוא בסעודה – שאותה נהגו הנשים להכין, ועיקר השמחה לאישה – שיקנה לה בעלה בגד או תכשיט. על האיש והאישה יחד מוטלת האחריות לשתף בשמחתם את כל בני הבית, שאין שמחה של חג בלא שיתוף בני המשפחה. וכן נוהגים כל ישראל לקיים את שמחת החג בחיק המשפחה.

החלק השני שבמצווה הוא לשמח את השכנים והמכרים העניים והבודדים. היתום והאלמנה שנזכרו בפסוק היו בדרך כלל עניים, הואיל ומטה לחמם נשבר, והמצווה לשמחם מתקיימת על ידי צדקה. הגר שעזב את מולדתו ומשפחתו עלול לסבול מבדידות, והמצווה לשמחו נעשית על ידי הזמנתו להשתתף בסעודת החג.

בדורות האחרונים נוספה לבני הארץ מצווה מיוחדת: לארח עולים, שפעמים רבות דווקא בחגים מרגישים יותר בדידות, ומצווה יתרה לשתפם בשמחה.

עוד יש לשים לב, שציוותה התורה לשתף בשמחה את הכהנים והלויים, שעבודתם הייתה ללמד ולחנך את בני ישראל, קטנים כגדולים. מכאן שגם כיום צריך לשמח בחג את תלמידי החכמים, שהם הרבנים והמורים שמלמדים תורה ומחנכים במשך השנה, כדוגמת הכהנים והלויים (בנין שלמה א, לג).

מי הם האושפיזין לפי הזוהר

האורחים הבודדים או העניים הם האורחים היקרים של חג הסוכות, שנקראים בארמית אושפיזין, וכל המרבה לשמחם בסוכתו הרי זה משובח. מתוך כך אמרו חכמים בזוהר שראוי להזמין לסוכה גם "אושפיזין עילאין" (אורחים עליונים), כלומר את נשמות שבעת הצדיקים – אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות. כלומר, מתוך שזוכים למצוות הסוכה, ולמצווה לשמח אורחים ובמיוחד עניים וגלמודים, אפשר להתעלות ולהזמין לסוכה גם אורחים עליונים, היינו הארה מנשמות הצדיקים. בכל יום אורו של אחד משבעת הצדיקים מאיר יותר, והוא נכנס בראש ועמו ששת הצדיקים.

וכן מסופר בזוהר על מנהגו של רב המנונא סבא, שכאשר היה נכנס לסוכה היה שמח ביותר, והיה עומד על פתח סוכתו מבפנים ומברך ואומר: "שבו אורחים עליונים שבו, שבו אורחי האמונה שבו". והיה מרים ידיו בשמחה ואומר: "אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל שיושבים בסוכה, שכל מי שיש לו חלק בעם הקדוש ובארץ הקדושה, יושב בצל האמונה לקבל את אורם של שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה, לשמוח בעולם הזה ובעולם הבא" (זוהר אמור ח"ג קג, ב-קד, א, בתרגום).

מדברי הזוהר על אי הכנסת אורחים

עוד הוסיפו שם בזוהר (בתרגום ופירוש): "ועם כל זה שהוא זוכה לקבל את נשמות הצדיקים, עליו להקפיד לשמח את העניים, לפי שהחלק שהיה צריך לכבד בו את שבעת הצדיקים שהזמין לסוכה שייך לעניים. ומי שיושב בצל האמונה של הסוכה ומזמין את האורחים העליונים, אורחי האמונה, ואינו נותן את חלקם לעניים, קמים הצדיקים משולחנו, משום שאין להתארח אצל קמצן… שהשולחן שהכין לסעודה הוא שולחן שעשה לכבוד עצמו בלבד ולא לכבוד הקב"ה, ועליו נאמר: 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' (מלאכי ב, ג). אוי לו לאותו אדם באותה שעה שאורחי האמונה קמים משולחנו. ואברהם אבינו שכל ימיו היה עומד על פרשת דרכים כדי להזמין אורחים ולערוך לפניהם שולחן, רואה שזה שערך את שולחנו לא נתן לעניים את חלקם, קם ואומר: 'סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה' (במדבר טז, כו). וכל שאר האורחים העליונים מסתלקים אחריו… ולא יאמר אדם, אוכל ואשבע ואשתה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכול ייתן לעניים. ואם הוא נוהג כהלכה ומשמח את העניים ומשביע אותם, הקב"ה שמח עמו, וכל אחד מאורחי האמונה מברך אותו…".

נאמנות בסיסית בכשרות

שאלה: מצווה לארח ולהתארח בחג אצל קרובים וחברים, אבל האם יכול אדם לסמוך על חברו שהוא מקפיד כראוי על הלכות כשרות?

תשובה: ככלל, ישראל שמאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות. לכן ציוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות – ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מחלבים, גיד הנשה ודם, וכן יפריש תרומות ומעשרות מפירותיו – בלא שיפקח עליו כהן או חכם, וכל אדם שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו.

לא זו בלבד, אלא שלפי מצוות התורה אף הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתו, שכן ציוותה שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה ייתן לכהנים במתנה את הזרוע הלחיים והקיבה. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם יכול להעיד על מאכליו שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א "ואמר"; חולין י, ב "עד"). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנזהרת מטומאת נידה (תוספות גיטין ב, ב "עד"). וכן אמרו חכמים: "הלכות הקדש, תרומות ומעשרות – הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ" (שבת לב, א).

שני תנאי הנאמנות

אומנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: הראשון – שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. לכן, לדוגמה, אף שסומכים על יהודי שאומר ששחט את בהמתו כהלכה, כאשר צעיר רוצה להתחיל לשחוט, מלווים אותו כדי לראות שהוא יודע לשחוט כהלכה (חולין ג, ב; שו"ע יורה דעה א, א). כמו כן, כשהתברר לחכמים שעמי הארץ אינם בקיאים בדקדוקי טהרות וטומאות, תיקנו שלא לסמוך על עם הארץ בענייני טומאה וטהרה, אלא אם כן יקבל על עצמו בפני שלושה לדקדק בדיניהם (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י, א-ה).

התנאי השני – שאינו מזלזל במצווה. אבל אם נודע כמזלזל במצווה, אין סומכים עליו. לפיכך, כשמצאו חכמים בימי בית המקדש השני שבגלל המחיר הגבוה של המעשרות רבים מעמי הארץ אינם מפרישים אותם כראוי – גזרו שסומכים לעניין תרומות ומעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).

לסיכום: כאשר המארחים ידועים כמי שמכירים את כללי ההלכה ואינם מזלזלים בה, אפשר לסמוך עליהם בלא לשאול שאלות.

הצורך לפקח על סוחרים

הנאמנות הבסיסית שיש לכל ישראל נוגעת למצבים רגילים, כדוגמת אדם שמתארח אצל חברו, שיכול לסמוך על המארח שמגיש לו אוכל כשר. אבל כאשר מדובר בסוחרים, יש צורך לפקח עליהם, מפני הפיתוי הכלכלי שעלול להכשילם. כפי שהזהירה התורה באופן מיוחד את הסוחרים על המידות והמשקלות שיהיו מדויקים כדי שלא ירמו בהם, שנאמר: "לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיו לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך" (דברים כה, יד-טו). למדו חכמים ממה שהדגישה התורה "יהיה לך" – "שמעמידים אגרדמין למידות", כלומר מצווה להעמיד מפקחים שיבדקו את הסוחרים ואת מידותיהם ומשקליהם, ויענישו את הרמאים (בבא בתרא פט, א; רמב"ם גניבה ח, כ).

אף כהן, שעיקר עיסוקו בדברים שבקדושה, כאשר יש לפניו פיתוי גדול – אין סומכים עליו. לכן הורו חכמים שאם בבכור שהיה אצל כהן נפל מום שעלול להיגרם בידי אדם, אין מתירים את הבכור לשחיטה ואכילה מבלי שהכהן יביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו. אם אין עד, אין מכשירים את הבכור, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתיר את בשרו באכילה וכדי להיפטר מהצורך לטפל בו (שו"ע יורה דעה שיד, א).

וכן לעניין מוכרי מזון, כאשר הסוחר מרוויח מכך שימכור מזון לא כשר, יש צורך לפקח עליו. בדורות האחרונים ייצור המזון הפך להיות מורכב ומסועף, עד שהתייסד מנהג נחרץ שלא לקנות מזון שיכולות להתעורר לגביו שאלות כשרות ממפעל או מחנות שאין להם תעודת כשרות, אפילו אם המוכר נודע כשומר מצוות (עי' משיב דבר ב, ז; אגרות משה יורה דעה ד, א; נהרות איתן ב, לח; מנחת אשר א, לז).

אומנם אין הגדרה מדויקת לרמת הפיקוח הנדרשת, אלא שלושה כללים עקרוניים מנחים את רמת הפיקוח. האחד – ככל שהפיתוי גדול יותר, היינו שעל ידי הרמאות הסוחר ירוויח יותר, כך צריך שהפיקוח יהיה הדוק יותר. השני – ככל שהסוחר מספק מזון ליותר אנשים, צריך שהפיקוח עליו יהיה קפדני יותר, כדי למנוע מכשול מרבים. השלישי – ככל שהחשש נוגע לאיסור חמור יותר, הפיקוח צריך להיות מהודק יותר. איסורי תורה הם החמורים ביותר, אחריהם איסורי חכמים ואחריהם איסורים שיסודם ממנהג. לכן הפיקוח ההדוק ביותר מתבצע על בשר, שהפיתוי לרמות בו גדול מאוד, שכן מחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, והמכשלה בו נוגעת לאיסור תורה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסוחר גדול.

סוד כפרתו של יום הכיפורים

ביום הכיפורים מתגלה הברית הנצחית בין הקב"ה לישראל, שאינה תלויה במעשים ונמשכת למרות החטאים • מקום מרכזי בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים ניתן לכפרה על הקודש על ידי השעיר לה', וכפרה זו חשובה ורלוונטית גם בימינו • הערכים שהתגלו בקודש הקודשים דרך הארון, הלוחות והכפורת, הם אמונה בה' דרך קדושת ישראל, תורה ואהבה • לכן ראוי להתעורר ביום הכיפורים לתיקון בעיקר במישורים אלה: היחס לעם ישראל לכל גווניו, לימוד התורה, אהבת הבריות ובניין המשפחה, וכן יישוב ארץ ישראל שהקדושה תלויה בו

יסודו של יום הכיפורים בברית האהבה שבין ה' לישראל עמו. ראשיתה בברית שכרת ה' עם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שנתקיימה על ידי מצוות ברית המילה, התעצמה ביציאת מצרים, ונחתמה במתן תורה. ברית זו התגלתה באופן מיוחד ביום הכיפורים, שבו מחל ה' לישראל על חטא העגל מחילה גמורה, ואז נתן לישראל שוב את התורה בלוחות שניים, וציווה להקים את המשכן כדי להשרות את שכינתו בתוכם (פרקי דרבי אליעזר מו; תנחומא תרומה ח, כי תשא לא). וכן לדורות נצטווינו לקיים את סדר עבודת יום הכיפורים, שבו מתגלה ברית האהבה שבין ה' לישראל עמו, ומתוך כך עוונותיהם של ישראל מתכפרים.

הברית אינה תלויה במעשים

הברית אינה תלויה בתנאים חיצוניים אלא בבחירה האלוקית שבחר ה' בעמו ישראל להיות לו לעם סגולה, וברא לישראל נשמה מיוחדת שנכספת לתיקון עולם על ידי גילוי האור האלוקי. וזהו שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה" (דברים ז, ו). ונאמר: "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו" (תהלים קלה, ד). לכן גם אם ירבו ישראל חטאים לאין שיעור, הברית האלוקית לא תופר, שנאמר: "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד).

המשפט והברית ביום הכיפורים

אומנם כיום, שבית המקדש חרב, איננו מרגישים ראויים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים. מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי להתפלל על הזיווג. ביום הכיפורים יכולים הבחורים והבחורות להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיהם בחיים ועל הזיווג המתאים להם באמת

בדרך כלל העולם מתנהל על פי כללי המשפט, שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שלפי מעשי בני האדם יתנהל העולם: אם יבחרו בטוב – תרבה הטובה, ואם יבחרו ברע – תמעט הטובה ויתרבו הצרות. לכאורה לפי זה אם ירבו חטאים מעבר לגבול מסוים – יחריבו את העולם. אלא שביום הכיפורים נפתחים שערי שמיים, ההנהגה האלוקית העליונה מתגלה, ועוונות ישראל נמחלים בשורשם, ובזכות זה העולם ממשיך להתקיים ולהתקדם אל גאולתו. שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל). אומנם הנהגת המשפט אינה בטלה, ועל כל חטא ועוון שלא תוקן בתשובה יבוא עונש, ואם יגדלו החטאים ויתרבו – העונשים יהיו קשים מנשוא, אבל הם יתקנו ויזככו את ישראל. הרי שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה, מכוח הברית שמתגלה ביום הכיפורים – הגאולה שהבטיח ה' לאבותינו ולנו תבוא, אלא שהיא תבוא בדרך קשה של ייסורים. וככל שנזכה לשוב בתשובה ולבחור בטוב, נזכה מכוח קדושת יום הכיפורים לקרב את הגאולה בדרך טובה של תשובה ובניין. וכן לכל יחיד, ככל שישוב בתשובה ביום הכיפורים, כך יזכה להמשיך על עצמו קדושה, כפרה וברכה לגילוי אורם של ישראל בחייו האישיים במשך כל השנה.

השעיר והכפרה על הקודש

עיקר כפרת יום הכיפורים על ידי שני השעירים שעלו לגורל – האחד לה', והשני לעזאזל. המפליא הוא שעל כל העבירות של ישראל ושל הכהנים היה השעיר לעזאזל מכפר, ואילו השעיר לה' נועד לכפר אך ורק על העבירות של ישראל במקדש, ועוד היה הכהן הגדול מקריב פר לחטאת כדי לכפר על עבירות של הכהנים במקדש. מדוע הפר והשעיר שדמם הוזה בקודש הקודשים, ואחר כך בקודש, נועדו לכפר על עוון המקדש בלבד, ואילו השעיר לעזאזל כיפר לבדו על כל שאר החטאים?

אלא שיש כאן רעיון חשוב מאוד: שורש כל החטאים נובע מפגם בהתקשרות שלנו אל ערכי הקודש. על כן עיקר הכפרה תלויה בתיקון היחס לערכי הקודש, ולאחר שעיקר התיקון נעשה, ממילא מתברר שכל החטאים הם חיצוניים, ובקלות יחסית אפשר להשתחרר מהם. וזהו שנצטווינו לכפר על כולם בשעיר שנשלח לעזאזל, לאבדון.

תשובה לערכי המקדש

אם כן, עיקר עבודת התשובה ביום הכיפורים היא לחזור למערכת הערכים האלוקיים שמתגלה במקדש כפי הסדר הנכון והמאוזן שלהם. המקדש היה מחולק לשני חלקים – השליש הפנימי קודש הקודשים, ושני שליש קודש.

בקודש הקודשים הונח ארון הברית, ובו לוחות הברית והתורה, ועניינו של קודש הקודשים – גילוי הברית שבין ה' לישראל על ידי התורה.

בקודש היו מונחים שלושה כלים: השולחן, המנורה ומזבח הזהב. השולחן כנגד הערך המקודש של כל העבודות שאנשים עושים לצורך יישובו של העולם, המנורה כנגד הערך המקודש של כל החוכמות שבעולם, ומזבח הזהב הוא כנגד עבודת הלב בתפילות כל ישראל. מקוצר מקום נעסוק בערכים שהתגלו בקודש הקודשים:

קודש הקודשים

בקודש הקודשים הונח ארון הברית ובו הלוחות והתורה שניתנו למשה מסיני, ועל ידי כך התגלה קשר הברית שבין ה' לישראל עמו.

מעל הארון הונחה כפורת הזהב, ועליה שני הכרובים שמבטאים את ברית האהבה שבין הקב"ה לישראל, שהיא השורש לכל האהבות שבעולם. הרי שעיקר הערכים שמתגלים בקודש הקודשים הם האמונה שמתגלה על ידי קדושת ישראל, התורה והאהבה.

היסוד הראשון לגילוי האמונה הוא קדושת ישראל עמו של ה', כפי שלמדנו בספר הכוזרי, שהאמונה מתגלה בעולם על ידי עם ישראל. וכן אנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ו(מתוך כך) נתן לנו את תורתו". ומכיוון שביום הכיפורים מתגלה קדושת קודש הקודשים, שבה מתגלה קדושת ישראל, עלינו להתעורר ביום הכיפורים לאהבת כל ישראל מכל החוגים והפלגים. לכן תפילת יום הכיפורים נעשית באחדות גמורה, וכוללת בתוכה את כל בניו אהוביו של ה', צדיקים ועבריינים כאחד.

התורה

היסוד השני הוא התורה, ועל כן ביום הכיפורים צריך כל אדם מישראל להתקשר ביתר עוז וחשק אל התורה, ולקבל על עצמו להוסיף ולהעמיק בלימוד התורה במשך השנה. במיוחד בשבתות וימים טובים שנועדו ללימוד התורה, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שכן במשך השבוע נצרכים ישראל להקדיש זמן רב לעיסוק בערכים ששורשם בקודש, היינו בכל העבודות ששורשם בשולחן, ובכל לימודי החוכמות ששורשם במנורה. אבל ביום השבת צריכים להרבות בלימוד התורה מתוך עונג של שינה וסעודות, מעין עולם הבא, ועל ידי כך תימשך הארה לחיי המעשה. במיוחד הדברים ראויים לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם, שבלימוד התורה שלהם בשבת תלויים תיקון העולם וגאולתו.

ואהבת לרעך כמוך

היסוד השלישי הוא האהבה, שכן אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, והביטוי של האמונה האחדותית בחיים הוא על ידי אהבת הבריות. לכן אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידי האהבה שבין אדם לחברו מתגלה האחדות האלוקית בזעיר אנפין.

מכיוון שאהבת הבריות מבטאת את אמונת הייחוד שמתגלה בקודש הקודשים, צריך כל אדם שחטא לחברו במשך השנה לפייסו לקראת יום הכיפורים, וכפי שאמרו חכמים: "עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (משנה יומא פה, ב).

ערכי המשפחה בקודש הקודשים

שיאה של אהבת הבריות מתגלה בברית ובאהבה שבין איש לאשתו, ולכך רמזו הכרובים, שהיו מוצבים בקודש הקודשים על ארון הברית כדמות איש ואישה בדבקותם ואהבתם (בבא בתרא צט, א), לרמז שיש הקבלה בין האהבה שבין איש לאשתו לקשר שבין הקב"ה לישראל, כמו שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה).

מתוך כך אפשר להבין מדוע בזמן שבית המקדש היה קיים, לאחר סיום עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, היו בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים ומשתדכות עם בחורי ישראל (משנה תענית כו, ב). שכן לאחר שהכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, שבו מתגלה קדושת האהבה והנישואין, היה ראוי להתחזק בשידוכים של אהבה וקדושה. כפי שאמרו חכמים (סוטה יז, א), שאיש ואישה שזכו לחיות באהבה ונאמנות, השכינה שורה ביניהם.

אומנם כיום, שבית המקדש חרב, איננו מרגישים ראויים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים. אך מכל מקום, מכיוון שקדושת יום הכיפורים קשורה לקדושת המשפחה בישראל, ראוי לכל רווק ורווקה להתפלל ביום זה על הזיווג ולשוב בתשובה על הפגמים המעכבים אותם. פעמים רבות המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות מהאדם למצוא את זיווגו הטוב. ביום הכיפורים, שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכולים הבחורים והבחורות להתבונן בראייה נכונה יותר על שאיפותיהם בחיים ועל הזיווג המתאים להם באמת, שעִמו יוכלו לקיים באהבה את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.

גם בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי, ולהתפלל שיזכו להתאחד באהבה ושמחה, ותשרה השכינה ביניהם, ויזכו לגדל בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות.

יישוב הארץ

עוד יסוד חשוב מתגלה בקודש הקודשים – קדושת ארץ ישראל, מפני שקדושת המקום כולה נובעת מקדושת ארץ ישראל, שעליה נבנה המקדש. זהו שאמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא עבודה זרה ד, ג; ספרי ראה נג). לכן במצוות יישוב הארץ תלוי גילוי האמונה, כפי שאמרו חכמים: "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה" (כתובות קי, ב). לפיכך צריך כל אדם מישראל להתעורר ביום הכיפורים לתרום את חלקו למצוות יישוב הארץ.

מחוסר מקום לא זכינו לבאר את הערכים שמתגלים בקודש, שעיקרם עבודה כנגד השולחן, חוכמה כנגד המנורה, תפילה כנגד מזבח הזהב ומסירות נפש כנגד המזבח החיצון, שעל ידם ערכי קודש הקודשים מתגלים כראוי. כדי לזכות לתשובה שלמה ולגאולה, עלינו לתת לכל הערכים את המקום הנכון והמכובד.

על מה נידון האדם?

לצד הדין של כלל ישראל, שהוא העיקר בימים הנוראים, נידון גם כל יחיד ויחיד • דין היחיד הוא בעיקר על העולם הבא, כלומר בעולם הנשמות ולאחר תחיית המתים • הדין על העולם הבא כולל גם את הדרך אליו בעולם הזה – האם האדם יזכה לתנאי חיים שיסייעו לו בתורה ובמצוות, ואילו ניסיונות יזדמנו לו כדי לממש את ייעודו • הגמול אינו ניכר בעולם הזה, כדי לאפשר בחירה חופשית. אבל לרוב, מי שבוחר בדרך הטובה ויודע להביט לעומק – מבחין בכך שהוא זכה בברכה לטווח הארוך

למדנו בטור הקודם שעיקר הדין והתפילה בימים נוראים הוא על כלל ישראל, שמגלים את מלכות ה' בעולם ועל ידי כך מתקנים אותו. בטור זה נברר את דין היחיד, כאשר הכוונה המשובחת ליחיד היא שיזכה להצטרף עם כלל ישראל לתיקון עולם במלכות שד-י.

אמרו חכמים (ראש השנה טז, ב) שבראש והשנה ויום הכיפורים הצדיקים נידונים לחיים והרשעים למיתה, וכפי שנלמד בהמשך הכוונה לחיי העולם הזה והעולם הבא כאחד.

שני שלבי העולם הבא

כלל השכר נקרא חיים, והעונש נקרא מוות. חיים פירושם קרבה והתחברות לה' מקור החיים, שעל ידן האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה, בעולם הנשמות ובעולם הבא. השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מתענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג

חיי העולם הבא מורכבים משני שלבים. השלב הראשון מתחיל לאחר פטירתו של האדם, אז נשמתו עולה לעולם הנשמות, שבו גן עדן לצדיקים וגיהינום לרשעים. השלב השני יגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, אז ישובו הנשמות להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף (רמב"ן שער הגמול; רמח"ל דרך ה' חלק א, פרק ג).

העולם הבא על שני שלביו נקרא גם עולם האמת, מפני שלעומת העולם הזה, שבו השקר גובר והתדמית החיצונית מסתירה את המהות הפנימית – בעולם הבא מתבררים מעמדו האמיתי של האדם וערכם האמיתי של מעשיו. מכיוון שהעולם הבא חשוב לאין ערוך מהעולם הזה, ש"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד, טז), לדעת רבים עיקר הדין שנידונים בראש השנה הוא על העולם הבא.

הדין על עולם הבא

שני חלקים לדין על העולם הבא. האחד הוא שבכל שנה מחשבים את כל המעשים שאדם עשה במשך השנה, על הטובים שמור לו שכר לעולם הבא ועל הרעים שמור לו עונש לעולם הבא. אלא שהדין שנקבע בראש השנה אינו סופי, מפני שאם במהלך השנים הבאות יחזור בתשובה, יציל את עצמו מדינה של גיהינום וירבה שכרו לעולם הבא. ואם חס ושלום יתהה על הראשונות ויתחרט על המעשים הטובים שעשה, יירש גיהינום ויפסיד את השכר שהיה שמור לו לעולם הבא.

החלק השני הוא על האפשרות להתקרב לה' בשנה הבאה. הנידון בראש השנה לחיים, יזדמנו לו במשך השנה אירועים שיסייעו לו להמשיך להתעלות בתורה ובמצוות, שעל ידן יזכה לחיי העולם הבא. בשעה שילמד תורה יזכה לתוספת הארה והבנה, ובשעה שיעסוק במצוות ומעשים טובים יזכה לתוספת שמחה וברכה, מעין העולם הבא. ואם ידונו אותו חס ושלום למיתה, הרי שיזדמנו לו במשך השנה הבאה ניסיונות ואירועים שעלולים להרחיקו מה' ולאבדו מן העולם הבא. במצב זה, גם כשילמד תורה יקשה עליו לקלוט את ההארה האלוקית שבה, וגם כשיעסוק במצוות לא יזכה להרגיש כראוי את הקדושה והעונג שבמצווה.

מה הם ה"חיים" וה"מוות"

כלל השכר נקרא חיים, והעונש נקרא מוות. חיים פירושם קרבה והתחברות לה' מקור החיים, שעל ידי כך האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה, בעולם הנשמות ובעולם הבא. מכיוון ששורש כל הטובות והתענוגים שבעולם הזה נובע מהחיים שה' משפיע לעולם, השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג. וזהו שאמרו חכמים: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד, יז). זאת משום שבעולם הבא יכול אדם לזכות ליהנות מזיו השכינה ולהתענג על ה', והחיים שבו מתגברים ומתעצמים לאין שיעור, ואילו בעולם הזה האורה האלוקית מגיעה אלינו דרך מסכים בצמצום גדול. אף על פי כן, על ידי הדבקות בה' בלימוד התורה וקיום המצוות, יכול אדם לזכות גם בעולם הזה למעין עולם הבא, ולהתענג על הדבקות בה'.

לעומת השכר שנקרא חיים, השם הכללי של העונש הוא מוות, שפירושו ריחוק ממקור החיים, שגורם להתגברות הצרות, עד מיתת הגוף בעולם הזה וייסורי הנשמה בגיהינום.

מורכבות הדין והבחירה החופשית

אף שכללי הדין פשוטים, שההולך בדרכי ה' זוכה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא, והרשע נענש בעולם הזה ובעולם הבא, פרטי הדין עמוקים ומורכבים לאין שיעור. לכן ישנם מקרים שצדיק סובל מעוני וחולאים ומת בקיצור ימים, ויש רשע שמאריך ברשעותו בעושר ובריאות, והעיקר הוא שהכול מכוון לתיקון העולם. נבאר זאת מעט.

לצורך תיקונו של העולם, מוכרחים שתהיה לאדם בחירה חופשית. לכן כל זמן שהעולם עוד לא הגיע לתיקונו, לא ייתכן שכל הצדיקים ייהנו מהטוב והרשעים יסבלו. על כן הנהגת הדין מורכבת מאוד ופרטיה מרובים, כך שתמיד יש צדיקים שמתמודדים עם ייסורים ורשעים שנראים כמי שנהנים מתענוגי העולם הזה. על ידי כך הבחירה החופשית לא נפגעת, והאדם שבוחר בטוב זוכה לתקן את עצמו ואת העולם כולו.

מכל מקום, כאשר מתבוננים לטווח ארוך, למשל על ענייני המשפחה והאושר האמיתי שבחיים, אנו מוצאים שבדרך כלל גם בעולם הזה הצדיקים זוכים לברכה והרשעים נענשים. וזה עיקר הניסיון, שהיצר הרע מטה את האדם להתבונן בעולם במבט שטחי ולטווח קצר, ואילו היצר הטוב מעורר את האדם להתבונן לעומק ולטווח הארוך. לכן למרות שגם בעולם הזה, בטווח הארוך, הצדיקים זוכים בדרך כלל לרוב טובה והרשעים מתייסרים, עדיין נותרת הבחירה חופשית, מפני שבטווח הקצר אין הדברים ניכרים.

משמעות הדין כשהגורל נחרץ

נבאר מעט את פרטי הדין: יש אדם שגורל ייעודו הוא להיות עשיר ולהתמודד עם היצר הנלווה לכך, ולכן גם אם ירבה לחטוא – יהיה עשיר. כל הדין של ראש השנה בעניין זה הוא על תנאי חייו כעשיר, האם ישמח בעושרו או יתייסר מדאגות בגללו. וכן לגבי חייו בעולם הבא, הדין הוא אם עושרו יגרום לו לעמוד בניסיונות קשים מאוד, בניסיונות קלים, או שאולי הוא אף יסייע לו בעבודת ה'. לעומת זאת, יש מי שגורל ייעודו להתמודד עם עוני, לכן גם אם ירבה זכויות יישאר עני, ודינו הוא על השאלה האם העוני יהיה נורא או נסבל, ולגבי העולם הבא – האם תנאי חייו כעני יועילו לו לעבודת ה' או יפריעו לו. לעיתים רחוקות, על ידי זכויות מיוחדות או חטאים חמורים, יכול אדם לשנות את גורל ייעודו.

הדין כשהגורל אינו נחרץ

פעמים שהגורל שנקבע לאדם אינו נחרץ, אלא קובע את הכיוון ומאפשר שינויים מסוימים. במקרה זה, הדין שבראש השנה יכול להשפיע גם על מי שגורלו להיות עשיר – אם יהיה אמיד, עשיר או עשיר מאוד, וכן על העני – אם יהיה דחוק מעט, עני ממש או אביון.

פעמים שאין לאדם ייעוד מיוחד להיות עני או עשיר, על כן גורלו אינו קבוע, ומכיוון שבחר בטוב בעניינים הקשורים לממון וצדקה – מגיע לו על פי הדין שיהיה עשיר. במצב זה הוא ילך ויתעשר, כדי שיוכל להמשיך להתעלות בחסידותו וצדיקותו. ולעיתים גלוי לפני יודע תעלומות שאם יזכה בעושר, יגבר עליו יצרו ויש חשש שיחטא בגאווה, תאווה וקמצנות ויאבד את מדרגת צדקותו. במצב זה, מכיוון שהדבקות בה' היא העיקר, ובה תלויים חיי העולם שלו, מרחמים עליו ודנים אותו לקשיי פרנסה, כדי שיימלט מן הניסיון הקשה ויזכה לחיי העולם הבא. ואם לא זכה כל כך, ייתכן ויתעשר בעולם הזה אבל יצטרך לעמוד בניסיונות קשים שעלולים להורידו לשאול תחתיות.

לפי גודל הניסיון

עוד חשבון ישנו, והוא מידת ההתמודדות שנדרשת לאדם כדי לבחור בטוב ולהימנע מהרע. יש אנשים שמצד גורל ייעודם נבראו עם יצר רע חזק מאוד, או שגדלו בסביבה קשה ורעה, וגם אם יצליחו ללמוד מעט תורה ולעשות מעט מעשים טובים – יש לכך ערך עצום ויזכו לשכר מרובה. כפי שאמרו חכמים: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). לעומתם יש שיצרם הטוב חזק וגדלו בסביבה טובה, ולכן אם יחטאו – ייענשו בחומרה.

שכר לרשעים בעולם הזה, ולהפך

עוד חשבון ישנו, שלפעמים דנים רשע שעשה מעט מצוות, שיקבל את כל שכר מצוותיו בעולם הזה כדי לאבדו בגיהינום. ולפעמים דנים צדיק שעשה מעט עוונות, שיקבל את כל עונשו בעולם הזה, כדי שיעלה זך ונקי לגן עדן.

אף שהגמול בעולם הזה אינו נחשב לעומת הגמול בעולם הבא, כך ראוי וצודק, משום שהרשע עשה את מצוותיו מסיבות חיצוניות, כדי להתגאות ולהתפאר – ולכן ראוי שגם שכרו יהיה בעולם הזה החולף ולא יקבל על כך שכר בעולם האמת. וכן לגבי הצדיק, מכיוון שעיקר רצונו להידבק בה' – אם חטא בטעות, כשם שחטאו חיצוני, כך ראוי שהעונש עליו יהיה חיצוני בעולם הזה, ועל ידי כך יזדכך עד שלא יישאר ממנו שום כתם לעולם הבא (קידושין לט, ב; דרך ה' חלק ב ב, ו).

דין הכלל והפרט

עוד צריך לדעת: אף שהדין של ראש השנה הוא לעם ככלל ולכל יחיד ויחיד בפני עצמו, דין היחיד מושפע מאוד ממצבו הכללי של העם, כל עם ועם לפי עניינו. אומנם פעמים שאין סתירה בין דין העם לדין היחיד, שכן גם כאשר העם ככלל זוכה לשפע ברכה – אין הברכה נפגעת מכך שכמה יחידים נענשים על חטאיהם, וכן כאשר העם ככלל מקבל עונש – אין העונש נפגע מכך שכמה יחידים יזכו בשכר. אבל לעיתים ישנה סתירה בין דין העם לדין היחיד, כגון בשעה שהעם נענש בחורבן ובגלות, ואזי אין מנוס מכך שגם הצדיקים ייענשו. מכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן, יקבלו הצדיקים את מלוא שכרם, וההשלמה המלאה תהיה בעולם הבא, בעת תחיית המתים, כשיחזרו הנשמות להתאחד עם גופן.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ברכת ה' לעם – בעולם הזה

השכר והעונש הכתובים בתורה מיועדים בעיקר לכלל האומה, ואמורים להתגשם בעולם הזה • הברכה היא ריאלית: עם שחי חיי תורה ואמונה – מחכים יותר, משקיע יותר, מקים יותר משפחות ומצליח יותר בכל תחומי החיים • כשמדינת ישראל תחיה על פי התורה, ההצלחה הביטחונית, המדעית והכלכלית שלה תהפוך אותה למופת לגויים • בראש השנה אנו מתפללים בעיקר להמלכת ה' דרך האומה • בגלות המלכת ה' התבטאה בעיקר בזעקה שיושיע אותנו, בארץ ישראל המלכה פירושה קבלת אחריות ובניית חברה על פי דרך התורה

השאלה על שכר ועונש

יכול אדם לחשוב שיסוד האמונה הוא ההתבטלות וההכרה בחדלון האדם לעומת גדולת ה', ולכן  תפילתו היא רק זעקה לעזרה. אולם לפי כל מה שלמדנו בתורה, המלכת ה' פירושה קיום התורה בתפארתה, שעל ידי כך כל הברכות שבתורה הולכות ומתגלות, וכך מתגלה מלכות ה' בעולם

דעה רווחת היא שהשכר והעונש הכתובים בתורה בענייני חיי העולם הזה מכוונים בעיקר לאיש היחיד, שאם ילך בדרכי התורה והמצוות יזכה לעושר ואושר, ולחיים טובים ובריאים. אזי מתעוררת שאלה – היאך ישנם צדיקים שסובלים מעוני, מחלות וביזיונות, ולעומתם רשעים שנהנים מעושר, בריאות וכבוד.

אכן אמרו חכמים: "בני חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא" (מועד קטן כח, א). כלומר: "בני" הם הילדים שאדם זוכה להם, "חיי" הם אורך שנות חייו, "מזוני" היינו פרנסתו. כל אלה אינם תלויים בזכותו של האדם אלא במזלו, היינו בגורלו, בייעוד שנקבע לו בעת שנולד. מביאה הגמרא ראיה לכך מחייהם של שניים מגדולי האמוראים, רבה ורב חסדא, שהיו שניהם צדיקים, ובעת עצירת גשמים תפילות שניהם היו נענות. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנה, ורבה חי רק ארבעים שנה. בביתו של רב חסדא היו שישים חתונות, ובבית רבה שישים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היו עשירים ואף את הכלבים האכילו בסולת חיטים (לשון גוזמא), ואילו בבית רבה היו עניים, ואף לחם שעורים זול לא נמצא להם תמיד לפי צורכיהם.

הגמול שבתורה נאמר לכלל

אלא שעיקר השכר והעונש ליחיד הוא בעולם הנשמות ובעולם הבא, ואילו השכר והעונש הכתובים בתורה נכתבו לכלל ישראל, שכן מדובר שם על גשמים וברכה כלכלית שיורדים על כל הארץ, על מצב כללי של בריאות, פריון ושלום, ניצחונות על אויבים ומעמד מכובד בעולם, ומעל הכול השראת שכינה. וכן העונש, לעומת זאת, הוא בצורת, מארה ביבול הארץ, עוני ורעב, מגפות, תבוסה לפני אויבים, הסתרת פני השכינה, שעבוד לעמים אחרים וגלות.

המצב הכללי כמובן משפיע מאוד על כל יחיד ויחיד, שכן אדם שנולד בארץ ענייה ושסועה במלחמות, גם אם יהיה חכם וחרוץ, חייו יהיו מעטים ורעים. לעומתו מי שנולד בארץ עשירה ומפותחת, גם אם לא יהיה כל כך מוכשר וחרוץ, יזכה לחיי רווחה.

הבחירה החופשית

אילו עיקר השכר והעונש בעולם הזה היה ליחיד, לא הייתה לנו בחירה חופשית ולא היה ביטוי לצלם אלוקים שבנו, שכן אילו כל חוטא היה נענש מיד – לא היה אדם חוטא מימיו, ואילו על כל מעשה טוב היה אדם מקבל מיד שכר – כולם היו צדיקים. אולם כאשר הדין הוא לכלל, ממילא הוא משתלשל בתהליך ארוך ומורכב, וגורל היחיד תלוי במידה רבה בייעודו הכללי ולא בבחירתו. כך כל יחיד בוחר את דרכו לפי אמונתו וערכיו.

מכל מקום, הדין המדויק והצודק נותר על כנו, שכן בעולם הבא יקבל כל אחד את המגיע לו באופן מושלם.

מעין עולם הבא בעולם הזה

אומנם מעט מהשכר בעולם הבא משתלשל ומתגלה בעולם הזה, שכן אדם שבוחר בטוב – זוכה לאמונה, ואזי כל אשר קורה לו בחייו ממלא אותו משמעות, ואפילו כשהוא סובל ייסורים, ה' עמו וייסוריו מתמתקים. לעומתו הבוחר ברע, גם כאשר הוא זוכה להנאות עולם הזה, חייו ריקים מתוכן ומשמעות עד שהם נעשים מאוסים עליו. פרט לכך, ככל שמביטים לטווח ארוך יותר, גם בעולם הזה בדרך כלל רואים שהצדיקים זוכים ליותר ברכה.

הברכה הטבעית שבחיי תורה

נחזור להדרכת התורה, שאם נלך בדרכי ה' נזכה לרוב טובה וברכה, שתגיע אלינו בדרך הטבע. זהו אחד מהתחומים החשובים שבלימוד התורה – לבאר בהיגיון כיצד שמירת התורה והמצוות מעניקה ערך ומשמעות לכל תחום, ועל ידי כך הוא מתברך. גם אם מדובר ביתרון שבא לידי ביטוי אצל האדם היחיד באחוזים בודדים, וממילא אינו מפר את הבחירה החופשית, כאשר מדובר על ציבור שלם שחי לאורה של התורה – הברכה שופעת באופן פלאי.

כלומר אם נבין את התורה נכון, נבין יותר את ערך הלימוד בכלל ופיתוח המדע בפרט (כמבואר ברמב"ם ובגר"א ועוד רבים), וממילא מסתבר שילדינו יגיעו בממוצע להישגים לימודיים טובים יותר באחוזים בודדים מעבר למקובל במדינות המפותחות. בזכות ההכרה בערך העבודה והתרומה לתיקון העולם, ישקדו מעט יותר על רכישת מקצוע איכותי ומועיל, ומסתבר שבממוצע יגיעו בו לרמה טובה במעט מהמקובל במדינות המפותחות. בזכות קביעות עיתים לתורה בכל השבוע ובמיוחד בשבת, יזכו למעט יותר השראה בפיתוח ויצירתיות והטמעת ערכים בעבודה. בזכות הצניעות וההסתפקות במועט, כל אחד יחסית למה שיש לו, יוכל להשקיע יותר שנים בלימודי המקצוע והמדע המתאימים לו ולהגיע בהם להישגים מעט יותר טובים.

בזכות האמונה והדבקות במסורת, כל הערכים הללו ימשיכו להתעצם ועוד יוסיפו לכידות חברתית ותחושת אחווה. בזכות הדרכת התורה לחיי משפחה, יותר משפחות יזכו לחיות באהבה ושמחה, ויזכו לגדל יותר ילדים לתורה ולמצוות וכל שאר המעשים הטובים. בזכות האמונה תהיה יותר נכונות לתרום לעם בצבא ובהתיישבות, ומצבה הביטחוני של המדינה ישתפר, ואף שיפור זה יקרין כמובן על כל שאר התחומים.

כדי לקיים את כל הטוב הזה לטווח ארוך, צריכים כמובן לייסד את הכול על האמונה בה' ובתורתו, עם כל הערכים והמוסר שבה.

החזון למדינת ישראל

אם אכן נזכה לדבוק בדרך הטובה, אפשר להניח שהתל"ג של מדינת ישראל יהיה גבוה בממוצע מעל שאר המדינות המפותחות. נמשיך להתקדם בתחומי החברה והרווחה, נשפר את מערכת החינוך, ואזי תוך שני דורות השכר הממוצע במדינת ישראל יהיה גבוה פי שניים מאשר בארצות המפותחות ביותר. עם ישראל היושב בארצו ירבה, יתעצם ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית.

יהודי התפוצות כמובן ישתוקקו לעלות ולהצטרף להצלחה, ואף האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים יבקשו לברר את שורשיהם ולשוב לעמם ולארצם. ועם גדול עצום ורב יבשר אמונה וצדק לעולם, יסלול דרכים לחינוך מוסרי ולפיתוח אינטלקטואלי לטובת האנושות, יחדש שיטות וטכנולוגיות לאריכות ימים ואיכות חיים, וכך באופן טבעי נזכה לראות את התגשמות חזון הנביאים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג).

תפילת ראש השנה

לכן עיקר תפילותינו בימים הנוראים הוא על מצבו הכללי של עם ישראל בארץ ישראל, ועל כך עיקר הדין שנעשה בראש השנה. לכן בברכת היום של תפילת עמידה, עיקר הבקשה שלנו הוא על השראת השכינה וגילוי מלכותו בעולם, שבכך הברכה תלויה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

המלכת ה' – קבלת אחריות

יכול אדם לחשוב שיסוד האמונה הוא ההתבטלות וההכרה בחדלון האדם לעומת גדולת ה', ולכן כל תפילתו היא רק זעקה לעזרה שה' יעשה הכול ויציל אותנו ויגאלנו. אולם לפי כל מה שלמדנו בתורה, מדרכי האבות והצדיקים, המלכת ה' פירושה קיום התורה בתפארתה, שעל ידי כך כל הברכות שבתורה הולכות ומתגלות, וכך מתגלה מלכות ה' בעולם.

בכך קידוש השם הרבה יותר גדול, שכן לא רק שה' מלמעלה מרעיף עלינו שפע, אלא שעל ידי הליכתנו בדרך התורה והמצוות – גם השפע האלוקי שכבר טמון בנו ובעולם הולך ומתגלה. כמו שנאמר: "אמת מארץ תצמח, וצדק משמיים נשקף. גם ה' ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה" (תהלים פה, יב-יג).

כך ממליכים את ה' בעולם במצב המתוקן.

אומנם כאשר ח"ו אנחנו נמצאים בגלות נוראה, כל שנותר לנו הוא לזעוק אל ה', ובכך אנחנו ממליכים אותו, שאיננו מאבדים את האמונה והתקווה שבידו לגאול אותנו. אבל כשהוא מתחיל לגאול אותנו, ויש בידינו היכולת לפעול, אז חובתנו לקיים את התורה בפועל ולעשות את כל אשר בידינו כדי להגשים את הדרכותיה וברכתה. וזו הדבקות האמיתית בה', שהחיים כולם מתגלים דרך אמונתנו ומעשינו.

שכחנו איך ממליכים

בעקבות ייסורי הגלות שכחנו קצת כיצד עלינו לגלות את מלכות ה' בעולם בדרך הישר. זאת מפני שבעקבות החטאים שהובילו לגלות, מלכותו מתגלה עלינו דרך העונש, שהחמור שבהם הוא הגלות על כל הייסורים האיומים שבה, ואזי מה שנותר לנו הוא לזעוק אל ה'. אולם זו אינה הדרך הטובה, שכן העונש הגיע בעקבות עזיבת ההדרכה האלוקית בחיי העולם. כלומר הבעיה לא הייתה בכך שלא זעקנו אל ה', אלא בכך שהלכנו אחר עבודה זרה, וחטאנו ברצח, בגילוי עריות, בעינוי יתום ואלמנה, בעיוות המשפט, בשנאת חינם וכל תחלואי המוסר שבין אדם לחברו, בחילול שבת ובשעבוד העבדים. בעקבות כל אלה כל עבודת בית המקדש הייתה פרטית, החברה התפוררה וכל הקללות שבתורה באו עלינו. אם לא נתאמץ לחזור ולהיגאל מהגלות בכוחות עצמנו וברצוננו, אזי "חי אני נאום ה' אלוקים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לג).

עלינו להתפלל בימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, שנזכה להיות פועלים עם א-ל בגילוי מלכותו, על ידי הכוחות, הכישרונות והיוזמה שה' נתן בידינו, ומתוך כך נזכה לכל הברכות שבתורה בדרך הטבע, שכולו שירה ותהילה למלך העולם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

למה צריך השגחה על מוצרים?

הנאמנות הבסיסית של כל אדם על כשרותו אינה תקפה בעולם המסחר, שם יש חשש שאנשים ירמו לצורך פרנסתם, לכן צריך השגחה על המזון • רשימת המרכיבים שמופיעה על עטיפת המוצר אינה מעידה על כשרותו, כי לא מפורטים בה כל תוספי המזון – חומרים מתחלבים, מייצבים, מגבירי טעם ועוד • בתוספי המזון יכולות להיות בעיות כשרות, בפרט בשני החומרים השנויים במחלוקת – גליצרין וג'לטין • מכיוון שהצרכן אינו מכיר את כל התוספים, וגם אינו מודע למחלוקות המורכבות, כל מוצר מזון תעשייתי חייב השגחה

שאלה: האם חובה לקנות מוצרי מזון שיש עליהם השגחה? מדוע לא יסמוך אדם על המוכר או היצרן שמעיד על מוצריו, כגון מעדני חלב שנוצרו מחלב פרה וממילא ברור שהם כשרים? וכן ממתקים שונים כדוגמת שוקולד, מדוע צריך שתהיה עליהם השגחה – הרי הם עשויים מקקאו וסוכר ועוד חומרים כשרים? מדוע לחשוש שיהיה בהם איסור?

נאמנות בסיסית ופיקוח על סוחרים

בפועל, הצרכנים אינם מכירים את כל תוספי המזון. הם אינם יכולים לדעת מה מופק מבעלי חיים אסורים ומה מופק מהצומח או מחומרים סינתטיים, איזה תוסף מזון נחשב "מעמיד" ואוסר את המאכל ואיזה לא. לפיכך, יש צורך בהשגחה אחראית על כל מוצרי המזון התעשייתי

תשובה: כעיקרון, ישראל נאמנים על המצוות, ולכן ציוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אישה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות: ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מחלבים, גיד הנשה ודם, בלא שיפקח עליו כהן או חכם, ויפריש תרומות ומעשרות מפירותיו בלא שנציגי בית הדין יפקחו עליו. כך כל אדם מישראל שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו; שלפני הכנת הבשר שחט את הבהמה כהלכה, שלא עירב בתבשיליו בשר וחלב, שהשגיח שלא יהיו בהם חרקים, שהפריש תרומות ומעשרות מפירותיו וחלה מעיסתו. לא זו בלבד אלא שלפי מצוות התורה, אף הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתם, שכן ציוותה התורה על ישראל לתת את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהנים לצורך מאכליהם. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם אחד יכול להעיד על מאכליו שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א ד"ה 'ואמר'; חולין י, ב ד"ה "עד"). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנטהרת מטומאת נידה (תוספות גיטין ב, ב ד"ה "עד"). אומנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: ראשית, שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. שנית, שאדם זה אינו ידוע כמי שמזלזל במצווה זו.

אולם כאשר מדובר בסוחר שמרוויח כסף ממכירת מזון, הרי שדינו שונה: כשם שבית הדין חייב לפקח על הסוחרים שיהיו משקלותיהם ומידותיהם מדויקים, ובלא פיקוח יש חשש שיצרם יגבר עליהם (בבא בתרא פט, א), כך צריך לפקח על מוכרי מזון (ערוך השולחן יורה דעה קיט, ד). לכן צריכה גם להיות השגחה על מוצרי מזון שמיוצרים במפעלים, הואיל ובעלי המפעלים מתפרנסים מכך.

מה הם תוספי מזון?

שאלה: מכיוון שהחוק מחייב את בעלי המפעלים לכתוב על כל מוצר ממה הוא מורכב, ואם ירמו ייענשו, הרי שכבר יש עליהם פיקוח וניתן לקבוע את כשרותו של כל מוצר לפי המרכיבים שכלולים בו. מדוע צריכים השגחה רבנית על מוצרים כגון חלב וממתקים, שהכנתם אינה כרוכה בפעולה הלכתית כשחיטה וכהפרשת תרומות ומעשרות?

תשובה: בתעשיית המזון המודרנית משתמשים בתוספי מזון, כדוגמת חומרים מתחלבים, מייצבים, משמרי לחות, מונעי התגבשות, מגבירי טעם וצבעי מאכל. כלומר, כאשר רוצים לחבר שני חומרים שמטבעם אינם מתחברים, כדוגמת מים ושמן, לצורך ייצור שוקולד או מעדני חלב, משתמשים בחומר מתחלב שקושר ומחבר בין שניהם. מכיוון שלעיתים גם לאחר השימוש בחומר מתחלב שני החומרים נוטים להיפרד, משתמשים בחומר מייצב, ששומר על חיבור החומרים. כדי לשמור על הלחות של מוצרים שנוטים להתייבש משתמשים בחומרי הלחה. כשרוצים למנוע מהמזון להתגבש כדי שיישאר יפה, רך וגמיש, משתמשים בחומרים מונעי התגיישות. כאשר רוצים להפוך מוצר נוזלי לסמיך, כדוגמת מעדן חלב שנוצר מחלב נוזלי, משתמשים בחומרים מסמיכים כג'לטין. כשרוצים שמוצרי המזון יישמרו זמן רב, משתמשים בחומרים משמרים וחומרים נוגדי חמצון. כמו כן משתמשים בחומרים משפרי טעם, שפעולתם נועדה להדגיש טעמים מסוימים ולפוגג את תחושתם של טעמים אחרים.

סימוני התוספים

במדינות רבות בעולם, ובכללן ישראל, מסומנים תוספי המזון על פי החלוקה האירופית המיוצגת באות E (Europe), ומסווגת את החומרים על פי ייעודם. לכל מאה מספרים ייעוד מיוחד. החומרים המשמשים כצבעי מאכל מסומנים במספרים 100 עד 199, כלומר E100-E199.
לחומרים משמרים מוקדשת המאה הבאה, וסימנם E200-E299.
חומרים מווסתי חומציות ונוגדי חמצון מסומנים E300-E399.
חומרים מסמיכים, מתחלבים ומייצבים מסומנים E400-E499.
הג'לטין נכלל במאה זו וסימנו E441, והגליצרין מסומן E422.
בסדרת 500-599 חומרים מונעי התגיישות ומווסתי רמת חומציות.
סדרת 600-699 מגבירי טעם.
סדרת 700-799 חומרים אנטיביוטיים למניעת התפתחות חיידקים.
סדרת 900-999 חומרי הזגה, מחזקי טעם, ממתיקים, מקציפים ועוד.
אלו עיקרי החומרים המשמשים לתעשיית המזון.

בפועל, בכל מוצר תעשייתי יש כיום עשרות תוספי מזון, ויש צורך לפקח על כשרותם. החוק אינו מחייב לציין את כולם, אלא רק את המרכזיים שבהם.

כשרות תוספי המזון

כמעט כל תוספי המזון מיוצרים בחוץ לארץ, ולכן כאשר יסודם מן הצומח, אין בהם שאלות הלכתיות, למעט חומרים המופקים מסתם יינם. אבל כאשר הם מיוצרים מן החי, הם בדרך כלל אסורים, מפני שהם מיוצרים מבעלי חיים טמאים כחזירים או מבעלי חיים טהורים שלא נשחטו כהלכה. התוספים המפורסמים כבעייתיים הם גליצרין ואחריו ג'לטין.

גליצרין

הגליצרין הוא אחד ממרכיבי השומן שבגוף החי, וייעודו לשמור אנרגיה לשעת רעב. בתעשיית המזון משתמשים בו לצורך תחלוב, ייצוב, הסמכה, המתקה, שימור ועוד. סימונו הוא E-422. במפעלים הגדולים בעולם מפיקים אותו מבעלי חיים טמאים כחזירים, או מבעלי חיים טהורים כעגלים שלא נשחטו כהלכה. כיום ישנם תחליפים צמחיים וסינתטיים.

בתחילה, לפני כמאה וחמישים שנה, השתמשו בגליצרין לצורך הסמכה והמתקה של משקאות חריפים. הפקתו נעשתה על ידי הרתחה שלא פסלה אותו מאכילה, וממילא הוסכם שהשימוש בו אסור (דרכי תשובה קג, ע; ישמח לבב יו"ד כד). עם התפתחות תעשיית המזון החלו להשתמש בגליצרין גם כחומר מייצב, מתחלב, משמר, מונע התגבשות ועוד, כך שלפעמים די להשתמש בכמות מזערית ממנו. בנוסף לכך, פותחה שיטה חלופית לזיקוק הגליצרין מחומצות השומן, וזאת על ידי עירוב סודה קאוסטית בשומן. בשלב זה הוא רעיל ופסול לאכילה, ולאחר מכן מפרידים את הגליצרין מהסודה הקאוסטית והוא חוזר להיות ראוי לאכילה.

יש אומרים שהואיל והיה שלב שבו הגליצרין נפסל לאכילה, פקע ממנו האיסור, ולאחר שחזר להיות ראוי לאכילה, פנים חדשות באו לכאן ואין בו איסור. בנוסף לכך, פעמים רבות אין ממנו שיעור של אחד חלקי שישים, וממילא הוא בטל. ואין לטעון שהוא מעמיד, מפני שפעמים רבות השפעתו על מוצר המזון אינה כל כך ניכרת כמו מעמיד רגיל (שרידי אש ב, כא).

מנגד, לדעת רבים הגליצרין אינו נחשב למוצר חדש, מכיוון שהוא רק הופרד מחומצות השומן שהיה מחובר אליהן. בנוסף לכך, הוא עצמו לא נפסל לאכילה, שכן רק הוסיפו לו סודה קאוסטית שפסולה לאכילה, ואחר כך כשהוציאו אותה הגליצרין נותר ראוי לאכילה כפי שהיה מתחילה. לכן כאשר הוא המעמיד היחיד יש לאוסרו, וגם כשאינו המעמיד היחיד אסור לערבו בכוונה, ואם עירבו אותו – לכתחילה אסור לאוכלו (מנחת יצחק ה, ה; משנה הלכות ט, קנד). מכיוון שסברת המחמירים נראית, וכך היא דעת רוב הפוסקים, כך מורים למעשה, שהגליצרין צריך להיות מופק מבעלי חיים טהורים שנשחטו כהלכה או משמן צמחי.

ג'לטין

ג'לטין מופק מחלבון הקולגן שמצוי בעצמות ובעורות. תפקידו לייצב ולהקריש ממתקים, גלידות, מעדני חלב וכדומה. המפעלים הגדולים מפיקים אותו מבעלי חיים טמאים כחזירים, או טהורים כעגלים שלא נשחטו כהלכה. בתהליך הייצור משרים את העצמות והעורות בסיד כדי לשאוב מהם את הנוזלים והחומרים המיותרים, ואת הנותר טוחנים לאבקה, שהיא הג'לטין.

יש מתירים את הג'לטין, הואיל ובדרך עשייתו העצמות והעורות מאבדים את כל טעמם עד שאינם ראויים עוד לאכילה, ומכיוון שפנים חדשות באו לכאן אין בו איסור. ואם הוא מופק מהחלק הקשה שבעצמות, יש סברה נוספת להיתר, שחלק זה מעולם לא נחשב מאכל וממילא מתחילה לא חל עליו האיסור (אחיעזר ג, לג; הר צבי יו"ד פג; יביע אומר ח"ח יו"ד יא).

מנגד יש אוסרים, מפני שיצירת הג'לטין אינה נחשבת יצירת דבר חדש, אלא רק הפרדת הקולגן משאר החומרים, וממילא איסור התורה שחל על העצמות והעורות של הבהמות הטמאות והנבלות נשאר על הג'לטין שהופרד מהם. הוא אינו בטל בשישים, הואיל ויש לו דין מעמיד שאינו בטל בשישים (אגרות משה יו"ד ב, כג, כז; מנחת יצחק ה, ה).

למעשה הרוצים להקל רשאים, הואיל והמחלוקת בדברי חכמים, שכן בפועל אין לג'לטין טעם אלא שהוא מעמיד ומייצב, והכלל שמעמיד אינו מתבטל אפילו באלף הוא מדברי חכמים. אולם לכתחילה ראוי לחשוש לדעת המחמירים, במיוחד כיום, שאפשר להשיג ג'לטין שהופק מבעלי חיים כשרים או להשתמש בחומרים מקרישים חלופיים.

כל מוצר צריך כשרות

בפועל, הצרכנים אינם מכירים את כל תוספי המזון (שרק מקצתם נזכרו בטור זה). הם אינם יכולים לדעת מה מופק מבעלי חיים אסורים ומה מופק מהצומח או מחומרים סינתטיים, איזה תוסף מזון נחשב מעמיד ואוסר את המאכל ואיזה תוסף אינו נחשב מעמיד. לפיכך, יש צורך בהשגחה אחראית על כל מוצרי המזון התעשייתי, ובלא השגחה אין לאכול שום מזון תעשייתי. מכיוון שבשאלות מסוימות יש מחלוקות, יש מדרגות של השגחה. בכשרות רגילה אין חוששים לדעות יחידים וספקות דרבנן ומעניקים כשרות כפי עיקר ההלכה, ויש גופי כשרות שחוששים לכל שיטות המחמירים ומעניקים כשרות למהדרין.

עם כתיבת טור זה שמעתי בצער על מחלתו של הרב אורן בן זהרה דובדבני שליט"א, שתרם מידיעותיו ומניסיונו לבירורים המובאים בטור זה. יהי רצון שה' ישלח לו רפואה שלמה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

סוד גדלותו של הרב קוק

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצל

רבים בדורו של הרב קוק, כולל תלמידי חכמים, תהו כיצד הוא מצליח לשלוט בסוגיות רבות ושונות בהלכה ובאגדה – וכל זאת תוך כדי עיסוק בצורכי הציבור ללא הרף • ההסבר הוא שאצל הרב קוק הכול היה תורה, וכל תחום שעמו נפגש התקשר אצלו לסוגיות שלמות • עוד על גדלותו של מרן הרב קוק זצ"ל: מדוע דלק אצלו האור עד שעה מאוחרת, מה העיד עליו עגנון אחרי שלמד אצלו תשע שעות ברציפות, ומה היה קורה אילו היו מתרגמים את אורות התשובה לאנגלית

לכבוד ג' באלול שחל השבוע, יום פטירתו של מרן הרב קוק זצ"ל, נחזור להזכיר מעט מגדולתו של גדול הדורות האחרונים.

שקידתו

במשפחתנו מספרים על דוד סבי, הרב הגאון שלום מלמד זצ"ל, שלפני שהיה הולך לבקר אצל מרן הרב קוק – נהג להכין היטב את הסוגיה. הוא הסביר שכדי לדבר עם הרב קוק צריך להיות בקיאים בכל צדדי הסוגיה, שאם לא כן קשה להבין אותו

כתב הרב קניאל זצ"ל, רבה של חיפה: "לא פחות מהגאונות של מתנה, הייתה בו גאונות של עבודה, שקידה והתמדה עד למסירת נפש על התורה. כשלמד בישיבת וולוז'ין, ושקידתו הייתה למעלה מכוח אנושי (שישים דף גמרא עם המפרשים היה לומד בכל יום בעיון)… אני הגבר זכיתי שרבנו קבע איתי שיעורים, וראיתי את אש הקודש שהייתה יוקדת בליבו לאהבת התורה, כשלהבת העולה מאליה בלי גבול, ורק בהתאמצות גדולה אפשר היה להסיע אותו מלימודיו אל טעימה כלשהי להחזיק את קיומו. ופעם עברתי עם אחד מחכמי ירושלים על יד בית הרב בשעה מאוחרת אחרי חצות הלילה, וראינו אור בבית. חפצנו לדעת מי הוא המפריע את מנוחת הרב בשעה כל כך מאוחרת, אחרי טרדות כל כך קשות שעברו עליו במשך היום כולו. ומה נשתוממנו כשראינו את הרב בכבודו ובעצמו, וספר גדול בידו, והוא רץ אנה ואנה על פני האולם, והוא גומא דף אחרי דף בהתלהבות שאין דוגמתה…".

סיפר מזכיר הישיבה, ר' שבתאי שמואלי ז"ל: "פעם אחת נאלצתי להיכנס לחדרו בזמן לימודו, לקבל ממנו תוספת של כמה שורות תודה וברכה לנדיב נכבד. נכנסתי בשקט שלא להפריע לו וחיכיתי עד שירגיש בי, אולם הוא היה שקוע בלימוד במסכת סוכה, ולקח זמן ניכר עד ש'גילה' אותי. לפי מה שנחרת בזיכרוני, הוא עבר אז על הרבה דפי גמרא. ריכוז לימודו ומהירות הלימוד גם יחד הפליאו אותי מאוד, ועד היום אני זוכר את החוויה הזו" (ליקוטי הראי"ה חלק א', עמודים 47-45).

גדולת אישיותו

כתב הרב ישראל פורת זצ"ל: "בנוהג שבעולם, אנשים שזכו לשם זוכים גם ליחס של יראת כבוד מהרחוקים השומעים עליהם… אולם בבואם להכירם מקרוב, הולכת מידת התפעלותם ומתמעטת… הרי יש לכל אדם חולשות וחסרונות העוזרות להקטין את בעליהם. לא כן רבנו הגדול זצ"ל, יותר שעמדת לפניו, יותר שהייתה לך הזדמנות להסתכל בהנהגתו, ויותר שהוספת לשמוע למידברותיו, ראית אותו מתעלה ומתרומם מעל להשגתך, ונעשית מעריצו ומכבדו, ומתאבק בעפר רגליו, לפי שראית לפניך תופעה מרהיבה של גאון אמיתי, בעל מוח מקיף וחודר, יהודי טוב במלוא מובן המילה, ואדם במלוא שיעור קומתו". "הוא היה מעיין מתגבר. רגיל היה לדבר שעות אחדות רצופות והפיק מרגליות משובצות בעדי עדיים של הלכה, אגדה, קבלה ופילוסופיה דתית. ואמרותיו היו אמרות טהורות, מזוקקות, ככתבן וכלשונן בתלמוד ובמדרשים, בזוהר ובמורה, ובכל ספרי היהדות לכל המקצועות. בשבתו אל השולחן לכתוב, היה הולך וכותב ללא ליאות, גיליון אחר גיליון, כל זמן שלא הפסיקוהו…"

שאל הגאון רבי ראובן מרגליות זצ"ל את רבי אריה לוין זצ"ל: "במה הייתה גדולת אישיותו של הרב?". השיב ר' אריה ואמר: "את גדולתו לא אני היודע להעריך, אולם יכול אני לומר רק זאת: מעולם לא ראיתי אצלו איזה עניין של קטנות" (ליקוטי הראי"ה חלק א', עמודים 24-17).

גאונותו

סיפר הרב קרול, רבה של כפר חסידים, שכאשר בא אצל מרן הרב זצ"ל התכונן לדבר עמו על כמה סוגיות שהכין היטב, ולתדהמתו הרב היה בקיא בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו (ליקוטי הראי"ה, עמ' 53).

סיפר הרב דב אליעזרוב: באחד הפעמים שביקרתי אצל הרב, היה שם גם הרב מטעפליק, וראינו דבר שעורר אצלנו התפעלות עצומה. הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים, והנה הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך, הכול היה מבורר לפניו. ופעם אחרת ראיתי שהיה אצלו מלומד שחיבר ספר על מסכת מידות, והיו בידו ציורים, והתפלאתי לראות שהרב מעיר לו הערות שונות ומתקן תיקונים בנושא שרק מעטים עוסקים בו (שם, עמ' 56).

סיפר הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שבהלווייתו של מרן הרב קוק זצ"ל התהלך יחד עם המשגיח, ר' לייב חסמן, והרחוב שליד בית הרב התמלא ברבנים וראשי ישיבות ותלמידי חכמים מירושלים ומכל הארץ, ואמר לו הרב חסמן ביידיש: "אתה רואה פה כל כך הרבה ראשים, ובכן דע לך, שאנו הולכים ללוות ראש שהיה גדול מכל הראשים האלה יחד" (שם, עמ' 52).

כתב הרב זוין זצ"ל, שבעצמו היה מגדולי הגאונים: "לא יהיה הדבר להגזמה אם נאמר, שמרן הגראי"ה קוק זצ"ל, היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות – בנגלה ובנסתר… בעצמו של דבר, היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה…" (אישים ושיטות, עמ' 210).

סוד גדולתו בתורה למרות עיסוקיו

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

רבים התפלאו היאך היה הרב קוק טרוד בהשבת תשובות לשואלים רבים, בענייני הלכה ובענייני הנהגה ציבורית ואישית, ולמרות זאת היה נראה כאילו כל הזמן הוא חוזר על תלמודו בבקיאות ובעיון. הלוא בדרך כלל רבנים שנדרשים להשיב לשאלות, או ראשי ישיבות שעוסקים בהעברת שיעורים בעיון, מתמחים באותו התחום שבו הם עוסקים, ובשאר התחומים גדולתם מתמעטת. אלא שאצל מרן הרב קוק זצ"ל הכול היה תורה, בכל נושא ששאלוהו ובכל דבר ששמע או ראה – מיד התנוצצו במחשבתו פסוקים, דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, שקשורים במישרים ובעקיפין לאותו תחום, ובתוך כך היה חוזר במחשבתו על סוגיות שלמות ומחדש בהן חידושים. כך, יחד עם מתן תשובות בנושאים שונים, היה חוזר על תלמודו ומעמיק בו בלא גבול. הדבר היה ניכר לתלמידי החכמים שנפגשו עמו, שבעת שהיו מעלים בפניו נושא, והרב סבר שעומדים לפניו אנשים שמסוגלים להבין את מחשבתו, היו ברקי חידושיו מתנוצצים בחריפות ובקיאות מכל התחומים הקשורים לנושא המדובר. גם תלמידי חכמים גדולים התקשו לעקוב אחר שטף רעיונותיו, כי נדרשו לכך בקיאות גדולה ויכולת הבנה מהירה של רעיונות עמוקים.

במשפחתנו מספרים על דוד סבי מצד אבי, הרב הגאון שלום מלמד זצ"ל, הרב מאומן, שבסוף ימיו עלה לירושלים והיה חבר בבית הדין החסידי בירושלים, שלפני שהיה הולך לבקר אצל מרן הרב קוק – נהג להכין היטב את הסוגיה שהתכוון לדבר עליה. הוא הסביר שכדי לדבר עם הרב קוק צריך להיות בקיאים בכל צדדי הסוגיה, שאם לא כן קשה להבין אותו.

כיוצא בזה כתב הסופר ש"י עגנון: "זכיתי לפניו שקירבני מיום שבאתי אצלו, בראשית ימי החורף תרס"ח, וזכיתי לשמוע תורה מפיו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות להרמב"ם, ואין סוף לדברים שזכיתי לשמוע מפיו, שכולם ראויים להיכתב לדורות. יום אחד ישבתי לפניו תשע שעות רצופות, תשע שעות רצופות בלא הפסק, הוא זצ"ל היה מדבר ואני הייתי שומע. מצטער אני שלא זכיתי להבין את דבריו, אבל ידעתי שהיו עמוקים, עמוקים. גאונים רבים, חכמים וצדיקים ראיתי, אבל גאון וצדיק וחכם שנתייחדו בו כל המעלות כרבנו הגדול זצ"ל, לא מצאתי" (מעצמי על עצמי, עמ' 445). בעבר כשקראתי דברים אלו, חשבתי שעגנון התלוצץ כפי שנהג לעיתים, אולם לימים לאחר ששמעתי כיצד רבנים גדולים התכוננו לפגישה עמו, הבנתי שכתב בכנות.

שפע רעיונותיו

כתב הרב נפתלי שטרן: "דברי תורתו שבעל פה, נאומיו, הרצאותיו, שיחותיו ודבריו… זוהי פרשה מיוחדת במינה של גדלות המעיין המתגבר שבעל פה, שטף של מעייני תורה וחוכמה שהיו נובעים ומתגברים תמיד מרוח פיו הקדוש. ובלי ספק הוא, שכל מה שנאמר מפי ראי"ה היה גדול יותר לאין שיעור, רחב יותר ומקיף, יותר מכתבי ראי"ה. בלי גוזמא אפשר להגיד: לו היה על ידו תמיד כתבן, רשם או איזה מקליט… כי אז הייתה היהדות מתעשרת בעושר עליון של עשרות כרכי יצירות עליונות ודברי הגות וחזון, בכל שטחי הרוח והמחשבה הישראלית והעולמית. מי שזכה להיות במחיצתו של רבנו זצ"ל… היה חש ורואה כי איזה רוח עילאה ממללא מתוך פיו בלי שום פגם ועיכוב, עם הברקות וזיקי רעיוני קודש רצוא ושוב, וכולו שופע אור מאיר ומחמם את לבות שומעיו…" (ליקוטי הראי"ה א, עמוד 29).

אורות התשובה

עדות יקרה מסר פרופ' דוד תמר בשם דוד סבתי מצד אמי, פרופ' בער: "תלמיד הייתי אצל פרופ' יצחק בער ז"ל. הוא היה לא רק היסטוריון מעמיק אלא גם איש מחשבה מקיפה. פעם נתגלגלה שיחתנו על הרב זצ"ל ועל ספריו. ואמר לי אז פרופ' בער, כי אילו תרגמו את אורות התשובה לאחת מלשונות אירופה, היה הרב נחשב בעולם התרבות הלא-יהודי כאחד מגדולי ההוגים בדורות האחרונים" (שם, עמ' 30).

בהקשר לאורות התשובה, סיפר הרב נריה שאמר לו הגאון הרי"ד סולובייצ'יק, שהוא מעיין בספרי הרב קוק, ולדעתו "ספרו העיוני והמגובש ביותר הוא אורות התשובה, והחידוש העיקרי שבו הוא שהתשובה אינה קשורה בחטא דווקא, אלא שהאדם שב אל עצמו, אל מקורו". עוד סיפר לו הרב סולובייצ'יק שהוא "מעיין גם באורות הקודש ושואב משם רעיונות, אלא שאני נותן להם צורה אחרת" (שם, עמ' 251-250).

מתוך כך ראוי לנו להתעורר לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, לעסוק בספר הקדוש והמופלא אורות התשובה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

איסור דם ומליחת הבשר

איסור אכילת דם חל על בהמה, חיה ועוף, אבל לא על מינים פחות מפותחים כמו דגים וחגבים, שחשים פחות צער • בישול בשר שלא הוכשר מדם – אוסר את החתיכה כולה • הדרכים השונות להכשרת הבשר • לרוב הדעות אין לחשוש לדעת הרמב"ם ולחלוט את הבשר אחרי מליחתו, אבל זהו הידור חשוב • בעקבות התגובות לטור הקודם על מסעדות טבעוניות בחו"ל: גם טבעוניים יכולים לרמות, כל עוד אין פיקוח מסודר • גם בשל החשש לשרצים וליין של נוכרים, תעודת ההכשר הכרחית

איסור אכילת הדם ומשמעותו

יחד עם ההיתר לאכול בשר שלא במסגרת קורבן, נאסר עלינו לאכול את הדם, שנאמר: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר… וזבחת (שחיטה) מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך, ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך… רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כ-כג). כלומר לדם יש ייעוד מיוחד, לקיים את נפשו של בעל החיים, ולכן אף שהתורה התירה לנו לאכול בשר היא לא התירה לאכול את הדם.

המינים הכלולים באיסור

איסור דם חל על המינים המפותחים: בהמה, חיה ועוף (ויקרא ז, כו; כריתות כא, ב). אולם על המינים הפחות מפותחים, כדגים וחגבים – אין איסור דם. כלומר, איסור דם חל על המינים שצריכים שחיטה, ולא על המינים שאינם צריכים שחיטה. אחד הטעמים למצוות השחיטה הוא למעט בצערם של המינים שאנחנו אוכלים את בשרם, והמצווה חלה על המינים שמערכת המוח והעצבים שלהם מפותחת יותר, ולכן גם חשים יותר צער. אבל המינים הפחות מפותחים, כדגים וחגבים, חשים פחות צער, ולכן אין חובה לשוחטם ואין איסור לאכול את דמם.

הדם הבלוע בבשר

הדם שבלוע בבשר כדרך טבעו – מותר באכילה. לפיכך מותר לאכול חתיכת בשר חי. אומנם כיוון שבעת חיתוך הבשר עלול לבצבץ דם על מקום החתך, צריך לשטוף את מקום החתך, ורק לאחר מכן מותר לאוכלו חי בלא הכשרה נוספת (שו"ע יורה דעה סז, א-ב).

בשר שלא הוכשר

כאשר מבשלים בשר שלא הוכשר – כולו נאסר מחמת הדם שיוצא ממנו בעת הבישול וחוזר להיבלע בו. ואם בישלו חתיכה זו בתוך תבשיל, מכיוון שאין בידינו יכולת לשער כמה דם יש בה, מחמירים להחשיב את כולה כדם, ואם שאין בתבשיל פי שישים כנגדה – כל התבשיל אסור (שו"ע שם סט, יא).

לפיכך צריך להכשיר את הבשר לפני בישולו. אומנם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים הכשרת הבשר נועדה למנוע איסור חכמים, שכן דם שהתבשל או נמלח אסור מדברי חכמים בלבד, מפני שהשתנה מטבעו ואינו כשר להזאה על גבי המזבח.

דרכי הכשרת הבשר מדם

יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו, כפי שאנו יודעים ממערכת הכשרות שלנו: אף שככלל יהודים דתיים ומסורתיים מקפידים לאכול כשר – כאשר הם עוסקים במסחר של מזון, יש חשש שמא תאוות הבצע או קשיים כלכליים יעבירו אותם על דעתם

כעיקרון יש ארבע דרכים להכשרת הבשר מהדם שבו:
א) מליחה,
ב) צלייה,
ג) חליטה ברותחים,
ד) חליטה בחומץ יין.
המליחה והצלייה נועדו לשאוב את הדם מהבשר, ואילו החליטה ברותחים או בחומץ נועדה להצמיתו אל הבשר, עד שהדם שבלוע בבשר לא יוכל יותר לזוז ממקומו אפילו בבישול. מכיוון שאין איסור בדם שבלוע בבשר, מותר לאחר החליטה לבשל את הבשר.

אולם הגאונים אסרו להכשיר את הבשר בחליטה, שמא לא יחלטו את הבשר יפה. זאת מפני שהחליטה במים רותחים תלויה בכך שיצליחו להצמית את הבשר במכת חום חזקה, אבל אם המים לא יהיו רותחים מספיק, או שלא יכניסו את הבשר בבת אחת לתוך המים, או שהמים הרותחים יהיו בכמות מועטה לעומת הבשר – לא יהיה בכוחם להצמית את הדם לבשר. וכן לגבי חליטה בחומץ, יש חשש שהחומץ לא יהיה מספיק חזק לכך. עוד יש לחשוש שמא החומץ יתאדם מעט, וזה סימן שהחליטה לא הצליחה והדם לא הוצמת, וממילא הבשר והחומץ נאסרו, ואולי לא יבחינו בכך (חולין קיא, א; שו"ע סז, ה; עג, ב). לפיכך, מי שרוצה לבשל בשר חייב להכשירו תחילה במליחה או בצלייה.

מליחה וחליטה לרמב"ם

המליחה והצלייה נועדו להוציא את הדם מהבשר. המליחה עושה זאת על ידי תהליך שנקרא אוסמוזה. כלומר הנוזלים, ובכללם הדם, שואפים שהמליחות שבהם תהיה שווה, וכאשר הדם חש שמחוץ לבשר יש מליחות רבה, הוא נשאב אל המלח ויוצא מהבשר.

אומנם גם לאחר השלמת המליחה עוד יכול לזוב מהבשר נוזל אדום. לדעת הרמב"ם והרא"ה מדובר בדם, משום שהמליחה שואבת את הדם רק מהחלק החיצוני של הבשר, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם. לדעתם, כדי שהוא לא יפרוש ממקומו ויאסור את הבשר, לאחר המליחה חובה לחלוט את הבשר ברותחים, וכך הדם יוצמת ולא יפרוש ממקומו וממילא לא יהיה בו איסור.

התועלת במליחה בלא חליטה

אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין צורך לחלוט את הבשר אחר המליחה. לכאורה קשה עליהם, שכן גם אחר המליחה עוד יוצא מהבשר דם. שני הסברים עיקריים לכך:

האחד – נוזל זה שיוצא אחר כך מהבשר אינו נחשב דם אלא "חמר (=יין) בשר" (רשב"א, התרומה והחינוך). באמת קשה להגדיר מהו דם, שכן יש בדם כדוריות אדומות ולבנות, ומן הסתם מתייחסים לאדומות כדם, אבל גם הן אינן במצב קבוע שכן המליחה מרוקנת חלק מהנוזלים שבהן, והשאלה היא כיצד להגדיר את מה שנותר. לפי הסבר זה, הנוזלים האדומים שנשארים בבשר אחר המליחה אינם נחשבים דם אלא מוהל.

לפי ההסבר השני, שכפי הנראה הוא המקובל על רוב הראשונים, גם אם הרכבו הכימי של המוהל שיוצא אחר המליחה מהבשר הוא כמו של דם, להלכה אין לו דין דם. וכך מוכרחים לומר, שכן לא ייתכן שאיסור דם יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציא מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. לפיכך, על הנוזלים האדומים שנותרים בבשר אחר המליחה והצלייה לא חל איסור דם. ואחר שקיימו את המליחה כדין – אין יותר איסור על הדם שנותר בבשר ומותר לבשלו, ואם הוא זב החוצה מותר לשתותו.

המנהג לגבי חליטה

למעשה, המנהג הרווח הוא שלא לחשוש לדעת הרמב"ם ולא לחלוט במים רותחים את הבשר אחר מליחתו (רמ"א, ב"ח, לבוש, פר"ח). רק מקרב עולי תימן יש שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר כדברי הרמב"ם.

יש אומרים שחובת החליטה לדעת הרמב"ם היא רק כאשר מלחו את הבשר במשך שמונה עשרה דקות בלבד, אבל אם משהים את הבשר במלח שעה כפי שנוהגים כיום – כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לפי הרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים, וגם אם יזוב ממנו נוזל אדום אין בו איסור (ערוך השולחן סט, לו-מ). אף יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך.

אומנם יש בחליטה כדברי הרמב"ם הידור חשוב, ובני כל העדות הרוצים להדר, במיוחד עולי תימן, נכון שיהדרו כרמב"ם. וכך נוהגים אצלנו במטבח הישיבה, שמשתדלים לחלוט את הבשר לפני בישולו, כדי לצאת גם ידי שיטת הרמב"ם וכמנהג רבים מעולי תימן.

מסעדות טבעוניות בלי תעודת כשרות

הגיעו אליי כמה שאלות על הטור הקודם, שבו ביארתי שאסור לאכול במסעדה טבעונית של גויים שאין לה תעודת הכשר, מפני איסור בישולי גויים. אומנם הרב פרופ' דרור פיקסלר כתב (תחומין לט) על סמך דעות מסוימות שאין במאכלי מסעדות אלו איסור בישולי גויים. אולם העיקר על פי דעת רוב הראשונים והאחרונים, שמאכלים רבים ממאכלי המסעדות הללו הם בכלל איסור בישולי גויים, שחל על כל המאכלים שאינם נאכלים חיים ועולים על שולחן מלכים – שכן מיני קמח, דגן וקטניות, וחלק מהירקות המשביעים כדוגמת תפוחי אדמה, אינם נאכלים חיים. הם גם עולים על שולחן מלכים, היינו שאין ביזיון בהגשתם לפני אנשים מכובדים.

עוד הוספתי שגם כאשר מדובר בתבשיל של מאכלים שרגילים לאוכלם חיים, כמו רוב הפירות והירקות, יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין המופק מעורות ומעצמות בעלי חיים, ונועד להסמכת והקשיית מאכלים. עוד יותר יש לחשוש שמא מערבים גליצרין, שומן בעלי חיים שמקורו בנבלות, שמחירו זול מאוד והוא מועיל להטעמת המאכלים ולהסמכתם.

על כך שאלו: איך אני מעלה חשש כזה, הרי העיקרון של הטבעונים הוא שאין מערבים במאכלים שום מוצר מהחי? איך ייתכן שיערבו במאכלים ג'לטין או גליצרין מהחי? אולם החשש קיים, כפי שאנו יודעים ממערכת הכשרות שלנו: אף שככלל יהודים דתיים ומסורתיים מקפידים לאכול כשר – כאשר הם עוסקים במסחר של מזון, יש חשש שמא תאוות הבצע או קשיים כלכליים יעבירו אותם על דעתם, והם ירמו. לכן אף שכעיקרון סומכים על אדם פרטי שמעיד על המאכלים שהכין שהם כשרים, כאשר הוא מוכר אותם, אין סומכים עליו בלא תעודת כשרות (עי' רמב"ם מאכלות אסורות יא, כה-כו; רמ"א יו"ד קיט, א; ערוך השולחן קיט, ג-ד). הרי שכל זמן שאין מערכת פיקוח על כך שאין מערבים במוצרים ג'לטין וגליצרין וכיוצא בהם, אי אפשר לסמוך על כשרותם גם במאכלים שאין בהם איסור בישולי גויים.

עוד היו שהוסיפו וטענו בצדק, שיש לחשוש גם לאיסור שרצים, שאם אין בודקים את הירקות והפירות כפי הנדרש, יש לחשוש שיש בהם שרצים. ואף לשיטת המקילים בשרצים זעירים שאינם ניכרים במבט רגיל, יש לחשוש שאם אינם מודעים לאיסור שרצים, גם שרצים ניכרים לא הסירו מהירקות ומהפירות. עוד חשש ישנו, ואותו הזכיר גם הרב פרופ' פיקסלר, שגם כאשר מדובר במאכלים שברור שאין בהם איסור בישולי גויים, צריך לבדוק שלא עירבו בהם יין או חומץ יין, שאסור משום סתם יינם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

 

מסעדה טבעונית בחו"ל – כשרה?

במסעדות טבעוניות אין מוצרים מן החי, ולכן בעיות של בשר וחלב לכאורה אינן מתעוררות בהן, והשאלה העיקרית היא בנוגע לבישולי גויים • חכמים אסרו בישולי גויים כדי למנוע התבוללות ומחיקה של הזהות הישראלית • כדי להיכלל באיסור, התבשיל צריך להיות ממאכל שאינו נאכל חי, ולהיות ראוי לאכילה בארוחה מכובדת • לדעת רוב הפוסקים האיסור חל גם במסעדות ולא רק בבתים פרטיים • למסקנה, אין לאכול בחו"ל במסעדות טבעוניות בלי הכשר • בנוסף לנימוקים – בהעדר פיקוח, אין ודאות שבעל המסעדה אינו מרמה

בישול גויים במסעדות טבעוניות

מגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו

שאלה: האם מותר לישראל לאכול בחוץ לארץ במסעדה טבעונית של גויים שאין לה השגחה? הטבעונים מקפידים בהקפדה יתרה, מטעמים מוסריים ובריאותיים, שלא לערב במאכליהם שמץ מאכל מן החי, ולכן לכאורה אין לגבי המאכלים שהם מכינים חשש איסור. הרי עיקר הזהירות ממאכלים אסורים קשור למאכלים מהחי – שלא לאכול בהמות וחיות טמאות כחזיר, סוס ואריה; שלא לאכול עופות טמאים כיען, נשר ונץ; שלא לאכול דגים טמאים כשפמנון; שלא לאכול שרצים זוחלים כצפרדע, ומימיים כדוגמת חסילון (שרימפס) וסרטנים (לובסטר). אף כאשר מדובר בבעלי חיים טהורים, אם הם בהמות חיות ועופות הם צריכים להישחט כהלכה, ובלא זאת אסורים מדין נבלה. גם לאחר שנשחטו כהלכה צריך להיזהר שלא לערב בשר בחלב. וכן לגבי חלב יש איסור חלב גויים, מחשש שמא יערבו בחלב הטהור חלב טמא שמוצאו מבעלי חיים טמאים. אומנם בצומח יש להקפיד על תרומות ומעשרות, אך רק בארץ ישראל, ואילו בחוץ לארץ אין חיוב תרומות ומעשרות. רק אם יש במאכל יין או חומץ יין הוא אסור משום יין גויים.

השאלה העיקרית שנותרה, אם כן, היא האם תבשילים שמבושלים במסעדה אסורים משום בישולי גויים. נבאר תחילה את היסודות.

יסוד הגזירה – חשש התבוללות

גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל יין ופת ותבשילים של גויים, כדי להעמיד סייג בפני התבוללות. אין הכוונה שחששו חכמים שאם פעם אחת יאכל ישראל תבשיל של גויים – מיד יגבר עליו יצרו להתבולל, אלא כוונתם הייתה להעמיד סייג ותמרור אזהרה בפני קשרים לבביים שעלולים להגיע לכך. וכפי שאמרו חכמים, בעניין גזירת הפת, השמן והיין: "גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (עבודה לו, ב). "דבר אחר" פירושו עבודה זרה. לכאורה אם החשש שמא יגיעו לעבודה זרה, היו צריכים לומר מיד שגזרו על פת, שמן ויין משום עבודה זרה. אלא שרצו ללמד שהחשש הוא מהתבוללות, שכן לו החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך הישארות בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל מכיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר עבודה זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים.

חשש מהתבוללות ולא מנישואין אסורים

לכן אין איסור לישראל לאכול תבשיל של ישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות. מנגד, אף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים, סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א יו"ד קיב, א). הרי שמגמתה הכללית של הגזירה היא לחנך את ישראל לשמור על ייחודם, ולהימנע מדברים שעלולים לבטא קשר אישי לבבי שעלול בטווח הארוך להביא לידי התבוללות. שכן גם קשר עם אדם שאינו יכול להתחתן, יכול להביא לחתונה עם קרוביו ומכריו.

התבשילים הכלולים באיסור

איסור בישולי גויים חל רק על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם יכול להגישם בסעודה מכובדת, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל במאכלים פשוטים אין כל כך חשש לקירוב דעת, הואיל והבישול לא היה כל כך משמעותי לגביהם, ולכן מותר לאוכלם.

שני כללים (עבודה זרה לח, א; שולחן ערוך יורה דעה קיג, א) בהגדרת תבשילים חשובים:
הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה.
השני, שהם עולים על שולחן מלכים ללפת בהם את הפת, אבל אם הם תבשילים שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם אין בהם איסור.

הכלל הראשון: לא נאכל חי

הכלל הראשון: מאכל שאין רגילים לאוכלו חי, אלא הבישול הכשיר אותו לאכילה, וממילא הבישול משמעותי בו, אסור אם בושל בידי גויים. נמצא אם כן, שעיקר המאכלים המבושלים במסעדות טבעוניות בכלל האיסור, שכן מיני דגן, הן כגרגירים והן כקמח, אינם נאכלים חיים והבישול הוא שמכשיר אותם לאכילה. וכן מיני קטניות כאורז, עדשים ותירס אינם נאכלים חיים, ולכן אסור לאוכלם מבושלים.

הקביעה אם המאכל נאכל חי תלויה במצבו לפני הבישול. לדוגמה, בעבר היו רגילים לאכול חיטים חיות, ולכן אם בישלו אותן – לא היה בהן איסור. אבל אם טחנו את החיטים לקמח, מכיוון שהקמח אינו נאכל חי, כל תבשיל שעשו ממנו אסור. כיום אין רגילים לאכול חיטים חיות, וגם בהן יש איסור בישול.

אומנם ברוב הפירות והירקות אין איסור, הואיל ורגילים לאוכלם חיים, אבל רוב התבשילים המשביעים שמוגשים במסעדות טבעוניות מבוססים על דגן, קטניות וירקות שאינם נאכלים חיים, ויש בהם איסור.

הכלל השני: מאכל מכובד

הכלל השני הוא שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". דהיינו, הוא נאכל במסגרת סעודה, כעיקר הסעודה כדי לשבוע או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. כלומר, גם תבשיל ממאכל שאינו נאכל חי, אם אין נוהגים לאוכלו במסגרת סעודה מכובדת, אין בו איסור בישולי גויים.

יש שרוצים להקל על פי כלל זה, ולטעון שמאכלים שמוגשים במסעדות עממיות, כל זמן שאין רגילים להגישם על שולחן מלכים או לפני האנשים הנכבדים ביותר, אין בהם איסור. היו אף רבנים שיצרו קשרים עם מטבח בית המלוכה האנגלי, והתקשרו לברר על כל מאכל שהתעורר לגביו ספק, האם מגישים אותו על שולחן המלכה. אולם נוהגי השולחן המקובלים אצל מלכת אנגליה אינם קובעים את הדין, אלא "שולחן מלכים" הכוונה סעודה של אנשים מכובדים (איסור והיתר הארוך מג, ב; חיים שאל ח"א עד, ה; בן איש חי ש"ש חוקת ט). בעבר, כאשר החברה הייתה מחולקת יותר למעמדות, היו תבשילים שהשתייכו לדלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שמי שהגיש אותם לפני שרים נחשב כפוגע בכבודם (עבודה זרה לח, א). כיום גם מאכלים אלו מוגשים בסעודות מכובדות, מפני שכיום בזכות המגוון והפתיחות, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, ושרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שבחברה דמוקרטית רוב השרים גדלו בבתים רגילים, והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם.

נמצא אם כן שכלל זה מפקיע מן האיסור רק מאכלים בזויים ביותר או מאכלים שאין רגילים להגיש בסעודה, כדוגמת ממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים. אבל בדגני בוקר ופריכיות אורז יש איסור בישולי גויים, הואיל ורגילים לאוכלם לשובע בארוחת בוקר. וכן כל מאכל מבושל שאין מתביישים להגישו במסעדה – נחשב למאכל מכובד.

ירקות שתלויים במנהג

ישנם מאכלים שבמקומות מסוימים רגילים לאוכלם חיים ובמקומות אחרים נאכלים מבושלים בלבד. על זאת כתבו הפוסקים שהולכים אחר מנהג המקום, ואין מתחשבים במנהגי יחידים (מהריק"ש, פר"ח קיג, ג; שיורי ברכה א; חכמ"א סו, ד, ועוד). כיום המקום הגיאוגרפי אינו ההגדרה הקובעת לתפיסתו של האדם, שכן אנשים עוברים ממקום למקום, ובכל מקום גרים בני תרבויות שונות, ולכן מוכרחים להגדיר את מושג המקום כסביבה שבה האדם חי. הסביבה כוללת בני משפחה, חברים ושכנים שיש איתם קשר. כלומר, חכמים אסרו תבשילים שיש בהם חשיבות, והחשיבות בשביל כל אדם נקבעת לפי הסביבה המוכרת לו, ולא לפי מה ששמע על מנהגי אנשים במקומות שונים.

לפיכך, ככלל, יש איסור בישולי גויים בתפוחי אדמה, קישואים וחצילים, הואיל וברוב המקומות אין רגילים לאוכלם חיים. אף מי ששמע שיש שאוכלים אותם חיים, כל זמן שבסביבתו, גם לעיתים רחוקות, אין רגילים לאוכלם חיים – לגביו חל עליהם איסור בישולי גויים. אומנם מי שבסביבתו אוכלים ירקות אלו גם כשהם חיים, כגון שמערבים מהם פרוסות בסלט, לגביו לא חל עליהם איסור בישולי גויים.

בישולי גויים במסעדה

יש אומרים שכשם שהקלו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר גוי, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים בשביל אנשים רבים, כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים (מהריט"ץ ישנות קסא). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, היתר פת פלטר מיוחד ללחם שחיי נפש תלויים בו, אבל לגבי בישולים לא חילקו חכמים בגזירתם, והאיסור חל בין אם הבישול נעשה במטבח ביתי ובין אם נעשה במטבח עסקי או ציבורי (תשב"ץ א, פט; שיורי ברכה קיב, ט; ערך השולחן ג; שדי חמד, ועוד רבים).

אומנם כאשר בישול הגויים נעשה במפעל תעשייתי שאת מוצריו קונים בחנויות, כתב האגרות משה (ח"ד יו"ד מח, ה), שהואיל והמרחק בין המבשל לקונים הרבה יותר רחוק, רבים נוהגים להקל ואין למחות בידם.

סיכום למעשה

לפי מה שלמדנו, רוב המאכלים שמבשלים במסעדות טבעוניות אסורים משום בישולי גויים, הואיל והם עשויים ממאכלים שאין רגילים לאוכלם חיים, ורגילים להגישם על שולחן מלכים ואנשים נכבדים.

גם אם התבשילים יהיו ממאכלים שרגילים לאוכלם גם חיים, כך שלא יחול עליהם איסור בישולי גויים, עדיין יש לחשוש שמא גם מי שטוען שכל מוצריו טבעוניים מערים על לקוחותיו ומשלב במוצריו ג'לטין או גליצרין (שמקורם בנבלות) לצורך הסמכת המאכלים או הטעמתם, או יין או חומץ יין, ואין מי שיידע זאת, הואיל ואין מערכת כשרות שמפקחת על כך.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

סבון והכשרת כלים – מענה לתגובות

מאז שנטען כאן, לפני שלושה שבועות, שהעובדה שהכלים אינם בולעים ופולטים כיום נובעת מהמצאת הסבון, ושיש לזה השלכות הלכתיות – התקבלו תגובות רבות • הטענה אינה סותרת את ההלכה המקובלת, מכיוון שחכמים כבר התירו כלים שגוי בדק אותם בפועל ואמר שלא מורגש בהם טעם • גם פרסום הטענה אינו סותר את המקובל בהלכה, וההתייעצות עם הציבור הרחב מחדדת את הלימוד בבית המדרש • מכתב מכימאי מסביר: השינוי המשמעותי בשימוש בסבון, שהפך את הסרת השומנים ליעילה הרבה יותר, אירע לפני פחות ממאה שנה

תמצית הטור הקודם בנושא

בלימוד יש שני חלקים: האחד – דקדוק בשיטות הראשונים והאחרונים, שהוא עניין לתלמידי חכמים, והשני – סברות כלליות וידיעות מחכימות ממדעי הטבע והחברה. בזכות הצגת הדברים בפני הציבור הרחב, שמורכב גם מתלמידי חכמים וגם מחכמים בתחומים שונים, בית המדרש מתרחב והלימוד מתעשר מאוד

בטור שהתפרסם בפרשת מטות ביארתי בקצרה את סוגיית הכשרת הכלים, תוך התמודדות עם השאלה המרכזית שעלתה בדור האחרון: מדברי התלמוד והפוסקים משמע שכלי מתכת בולעים ופולטים טעמים, ואילו בפועל איננו חשים פליטת טעם מכלי מתכת. היו שרצו לטעון בעקבות זאת שכלי המתכת כיום פטורים מהכשרה, ובמאמר ביארתי שחובת ההכשרה אינה תלויה בהרגשת הטעמים, אלא בכל אופן אסור להשתמש בכלי שהשתמשו בו באיסור בלא הכשרה בהתאם לאופן שבו השתמשו בו באיסור: אם השתמשו בו בצונן – הכשרתו בשטיפה בצונן, אם בבישול – הכשרתו בהגעלה, אם באש כשיפוד – הכשרתו בליבון.

אומנם מכיוון שידוע לנו בוודאות שלאחר שמנקים כלי מתכת הוא אינו פולט טעמים, בדיעבד אם בישלו בטעות מרק בסיר טרף, למרות שהסיר חייב הכשרה בהגעלה, המרק כשר. בנוסף לכך, בכל המחלוקות בעניין נ"ט בר נ"ט וחריף, בכלי מתכת, סירים וסכינים, יש להורות כשיטת המקילים, הואיל ובפועל כלי המתכת אינם פולטים טעם מורגש.

על הכשרת הכלים הגיעו עשרות שאלות, קושיות ותגובות מלומדות, שניתן לחלקן לשלושה תחומים:
א) על ההלכה עצמה;
ב) על העלאת הסוגיה המורכבת, שאמורה להיות נחלתם של הרבנים, בפני הציבור הרחב;
ג) על ביאור המציאות.
אשתדל לענות על השאלות.

ההלכה

רבים סוברים שגם אם כלי טרף אינם פולטים טעם, אם הם בני יומם הם אוסרים את המתבשל בהם, וכפי ההלכה המבוארת בשולחן ערוך (יורה דעה צג, א). וכן יש לחשוש בנ"ט בר נ"ט, היינו שיוצאי אשכנז סוברים שאם בישלו בכלי בשרי בן יומו מאכל פרווה אסור לאוכלו עם חלב, מפני טעם הבשר שנכנס בפרווה (רמ"א צה, ב).

אולם נראה יותר שההלכות הללו נאמרו למקרים שלא ניתן לברר את הטעם, ואילו כאשר ידוע לנו שאין שם טעם – אין כלי טרף אוסר את המתבשל בו, ואין כלי בשרי הופך מאכל פרווה לבשרי. הראיה מכך שהיו סומכים על קפילא, היינו גוי מומחה, שאם אמר שאין בתבשיל טעם טרף מותר לאוכלו (חולין צז, א-ב). אומנם מפני חששות שונים נוהגים שלא לסמוך על קפילא (רמ"א צח, א), אולם כל זה במקרה מסוים, ואילו כאשר ידוע לכול שאין מרגישים טעם – גם הרמ"א מסכים שאין שום איסור (תשובות הרמ"א נד; מהרש"ם ג, שעז). כדי להתחזק בדבר, לפני כמה שנים ביקשתי מתושבי היישוב ושומעי השיעורים לבחון האם מישהו יכול להרגיש בתבשיל את טעם התבשיל הקודם. מאות אנשים בדקו זאת במשך כמה שנים, ולא נמצא אחד שניקה כמקובל והרגיש את הטעם הבלוע בכלים. אומנם היו אחדים שדיווחו על עקבות של טעמים, אבל התברר שזה היה מפני שלא ניקו היטב. גם המחקרים המדעיים מאששים עובדה זו.

הלכה זו עומדת בפני עצמה, גם בלא שנדע להסביר את השינוי בין הכלים בימי חכמים ובימיהם של הראשונים והאחרונים ובין הכלים בימינו.

אומנם אם בישלו בזדון בכלי שצריך הכשרה, למרות שאינו פולט טעם, התבשיל אסור על המבשל ועל מי שבישל בעבורם, כפי שהורו ראשונים ואחרונים רבים. אף שיש מקילים, נראה לענ"ד שנכון להחמיר בזה כדי לחזק את חובת הכשרת הכלים.

הצגת הסוגיה בפומבי

היו שטענו שאין נכון להציג בעיתון עממי סוגיה חמורה שאמורה להיות נידונה בין הרבנים, במיוחד כאשר מדובר במסקנות שנראות כשונות במקצת מהמקובל (הן לחומרה, בחידוש שכלים חייבים הכשרה גם אם אינם פולטים טעם ובכלל זה כלי זכוכית, והן לקולא בנ"ט בר נ"ט). ויש שטענו שהיה צריך לקיים על כך דיון בין תלמידי חכמים תחילה.

תשובות רבות לכך, ואזכיר אחת. בלימוד יש שני חלקים: האחד – דקדוק בשיטות הראשונים והאחרונים, שהוא עניין לתלמידי חכמים, והשני – סברות כלליות וידיעות מחכימות ממדעי הטבע והחברה. בזכות הצגת הדברים בפני הציבור הרחב, שמורכב גם מתלמידי חכמים וגם מחכמים בתחומים שונים, בית המדרש מתרחב והלימוד מתעשר מאוד. כך יוצא בפועל שבסוגיות רבות אני משתף את הציבור, ועל ידי התגובות של תלמידי חכמים, מדענים ואנשים שונים בעלי סברה, אני חוזר לעיין בדברים יחד עם תלמידי חכמים מהישיבה, וכך הסוגיה חוזרת ומתלבנת היטב. בהמשך אצטט מכתב מחכים שקיבלתי בזכות שיתוף הציבור בסוגיה.

המציאות

השאלה מהמציאות גדולה: ברור שחכמים וכן הראשונים והאחרונים התייחסו לכלי מתכת כבולעים ופולטים טעמים, ואין צל של ספק שכך חשו בפועל. מנגד, ממה שידוע לנו כיום, כלי מתכת וזכוכית אינם בולעים ופולטים טעמים, מפני שמולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין החלקיקים שמהם המתכות מורכבות. יש למדנים שחיים בנחת עם שאלות כאלה, אולם בעיני האנשים הרגילים, שאלה כזו תובעת מהלומדים לעיין ולבאר את דברי חכמים ואת ההלכה בהתאמה למציאות שעליה דיברו.

יש שביארו שהמתכות כיום מורכבות מחומרים שונים ולכן אינן סופגות טעמים, ואילו המתכות שהיו בימי חכמים היו פחות משוכללות וחלקיקי טעם חלחלו לתוכן. יש שהסבירו שאומנם לתוך המתכת עצמה גם בעבר חלקיקי טעם לא יכלו לחדור, אבל לפי מצב תעשיית המתכות בעבר היציקה לא הייתה אחידה ושלמה, ולכן חדרו חלקיקי טעם לחללים שנותרו במתכת. אגב, הסבר זה נשמע קצת יותר הגיוני, ועדיין לא מספיק, שכן חכמים אמרו שהטעמים הבלועים יכולים להיות חזקים כשיעור נפח דופן הכלי. לכן נטיתי להסבר שעיקר הטעמים יצאו ממה שהיה דבוק לכלי, והשינוי העיקרי שהתחולל בדורות האחרונים הוא שרק לפני כמאתיים שנה נמצאה בצרפת השיטה לייצור תעשייתי של דטרגנט, שהוא חומר הבסיס לסבון. בתהליך הדרגתי השימוש בו נעשה נפוץ, עד שלפני כמאה שנה התחילו לייצר בגרמניה גם סבון כלים נוזלי, שבתוך עשרות שנים השימוש בו נעשה נפוץ בכל העולם.

על הסבר זה הקשו בצדק: מדוע, אם כן, רק בחמישים השנים האחרונות החלו לחוש שהכלים אינם פולטים טעם ולא לפני מאתיים שנה? תשובה לכך, בתוספת הסבר מחכים, זכיתי לקבל מיצחק יפין מקדומים, כימאי שבמשך שנים עסק בניהול מעבדה לייצור מוצרי ניקיון, שיחד עם אשתו יהודית, שהיא מורה לכימיה, השתדלו לבאר את הסוגיה בשפה פשוטה יחסית.

מכתב מיצחק יפין

תודה ויישר כוח לרב על מאמרו בנושא דיני בליעת כלים. ברשות הרב, יש לי הערות הנוגעות למינוח ולדיוק המדעי. הן אינן נוגעות למסקנות המעשיות וההלכתיות.

תמצית הטיעון: הסבון ידוע מזה אלפי שנים כחומר בעל תכונות ניקוי והסרת שומנים, אך לא ברמה מספקת. נכון שבשנת 1790 גילה לבלאן דרך תעשייתית לייצור תחליף לאפר, שהביאה לגידול ניכר בשימוש בסבון ואפשרה את ייצורו התעשייתי ההמוני, אך היעילות בהסרת שומנים עדיין לא השביעה רצון. פריצת הדרך המשמעותית אירעה בשנות השלושים של המאה העשרים, עם פיתוחם של חומרי ניקוי סינתטיים שהיו הרבה יותר אפקטיביים. נראה לי שהרב כיוון להתפתחות זו מלפני כמאה שנה, ולאו דווקא להמצאת הסבון, שכאמור איננה חדשה.

הרחבה: הקושי בהסרת שומנים נובע מתופעה ידועה – מים אינם מתערבבים עם שמן. ואולם ישנם חומרים המאפשרים חיבור בין מים לשמן. חומרים אלה נקראים "חומרים פעילי שטח". סוד הפעולה של חומרים אלה נעוץ במבנה המולקולות שלהם: למולקולות של חומרים אלה יש שני צדדים – צד אחד דומה למים ומסוגל להתחבר למים, וצד שני דומה לשמן ומסוגל להתחבר לשמן. כך מסוגלות מולקולות אלה לחבר מים לשמן ולשטוף אותו (יש הקוראים לחומרים אלה "דטרגנטים", אך המונח חומרים פעילי שטח מדויק יותר מבחינה מדעית).

כבר לפני אלפי שנים היה ידוע שכאשר מבשלים שמן עם אפר מתקבל סבון, שהוא חומר שמסוגל לנקות ולהסיר שומנים. היום ידועה גם הסיבה: בעת שמבשלים שמן עם אפר, נוצרת מולקולה חדשה המכילה שארית מן השמן. שארית שומנית זו היא הצד של המולקולה אשר מסוגל להתחבר לשמן. למולקולה זו מתווסף גם חלק שדומה למים ומסוגל להתחבר למים, ולכן הסבון מתפקד כחומר פעיל שטח, אם כי, כאמור, לא הכי אפקטיבי.

הכימיה המודרנית פיתחה דרכים לסינתזה של חומרים פעילי שטח מלאכותיים. חומרים אלה מאפשרים חיבור הרבה יותר חזק בין שמן ומים, וניתן לייצר מהם חומרי ניקוי הרבה יותר אפקטיביים. ראוי לציון החומר הסינתטי הראשון, Alkyl Benzene Sulfonate, אשר משמש עד היום כמרכיב עיקרי בנוזלים להדחת כלים ובחומרי ניקוי אחרים (בשנות השישים נעשה בו שינוי קטן מטעמים של איכות הסביבה).

תמצית ההסבר הנראה לעת עתה

השינוי שחל ביחס לכלים הוא ראשית כול בקלות שבה אנחנו מנקים כיום את הכלים, שכן הסבון כיום איכותי וזול, ויש לנו מים זורמים בכל בית, וכך יוצא שכל כלי שניקו כמקובל אינו פולט טעמים. לעומת זאת, בעבר, גם כאשר התאמצו לנקות את הכלים, מכיוון שהסבון היה יקר מאוד וגם לא כל כך יעיל, ובנוסף לכך לא היו מים זורמים בבתים, כמעט תמיד נותרה דבוקה לכלים שכבה דקה של שיירי מאכלים שטעמם מרוכז, הואיל ונוזליהם התאדו. השינוי השני, שגם לו יש משקל רב, הוא שבעבר בדרך כלל פני המתכת היו מחוספסים, ולכן היה קשה יותר לנקותם, ואילו כיום תעשיית המתכת השתכללה מאוד ופני המתכת חלקים בדומה לזכוכית וקל יותר לנקותם. ובוודאי שאין בהם חרירים שלא התמלאו ביציקה.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

תשעה באב שנדחה ליום ראשון

מעוברות ומיניקות נוהגות בתשעה באב דחוי כמו בצומות הקלים, וכל קושי פוטר אותן מלצום • במהלך השבת אין לבטא אבלות, אך משקיעת החמה יש להימנע ממה שאינו הכרחי מצד השבת – נשארים בבגדי שבת, אבל לא אוכלים • בצאת השבת מבדילים בדיבור כדי שיהיה מותר לעשות מלאכה, ובצאת הצום מבדילים על הכוס כדי שיהיה מותר לאכול ולשתות • חולה שאוכל בתשעה באב צריך להבדיל • כחלק מעבודת האהבה והתיקון בימים אלה, ראוי גם להכיר את דמותו של הרב יצחק גינזבורג ולהעמיק בהבנת עמדותיו, שהן רחוקות ממה שטוענים נגדו

מעוברות ומיניקות

משקיעת החמה ועד זמן צאת השבת זהו זמן משותף לשבת ולצום. במשך זמן זה אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת, ומנגד החל משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה

ככלל מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב, ופטורות מהצומות הקלים, כדוגמת י"ז בתמוז ועשרה בטבת. אולם כאשר צום תשעה באב נדחה, כמו בשנה זו, שנת תשע"ט, חובת צום תשעה באב דומה יותר לצומות הקלים. אומנם מפני חשיבות הצום, לכתחילה כשאין קושי מוטב שגם מעוברות ומיניקות יצומו, אבל בכל קושי שהוא הן פטורות, למרות שאינן חולות.

בפועל יוצא שכ-90 אחוזים מהמעוברות וממי שמיניקות הנקה חלקית אינן צריכות לצום. מי שמניקות הנקה מלאה או קרוב למלאה אינן צריכות לצום, כדי שלא יתמעט חלבן.

ערב תשעה באב בשבת

כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות: אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, יושבים על הקרקע ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו (פניני הלכה זמנים ט, א-ג).

אבל כאשר ערב תשעה באב חל בשבת אין שום סממן של אבלות בשבת, שכן כלל הוא שאין אבלות בשבת. לכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת.

זמן הביניים שבין השבת לצום

בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. זאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר יום ומתחיל יום חדש – בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים, ולכן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה ונקרא "בין השמשות". ומכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים, וזה זמן צאת השבת שמופיע בלוחות וכולל גם את תוספת השבת. יוצא אם כן שמשקיעת החמה ועד זמן צאת השבת זהו זמן משותף לשבת ולצום. במשך זמן זה אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת, ומנגד החל משקיעת החמה צריך להימנע מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.

סעודה שלישית

לפיכך, בסעודה השלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (ירושלים: 19:33, תל אביב: 19:31, חיפה: 19:34, באר שבע: 19:29). אין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה. וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה (פניני הלכה זמנים ט, ד).

כמו כן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות – ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא שהוא מתאבל בשבת (שם).

החלפת בגדים ונעליים

נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכיסא ולומר שלום זה לזה, עד זמן צאת השבת (כ-35 דקות אחר השקיעה). בזמן זה צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אחר כך מסירים את הנעליים, פושטים את בגדי השבת ולובשים בגדי חול.

יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא מהדברים האסורים בתשעה באב, ומכיוון שממילא אין חיוב לנעול נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים אותן בשקיעת החמה. אבל אם יהיו בקרבת האדם אנשים שירגישו שחלץ את מנעליו לשם אבל – יהיה בכך איסור, ולכן המנהג הרווח הוא להסיר את הנעליים לאחר צאת השבת.

כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.

תפילת ערבית

נוהגים לאחר את תפילת ערבית שבצאת השבת כרבע שעה אחרי זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם, לחלוץ את מנעליהם, להחליף את בגדיהם ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.

הבדלה בדיבור ועל יין

בכל שבת אנו מבדילים בדיבור ומבדילים על כוס יין. ההבדלה בדיבור, שמתקיימת באמירת "אתה חוננתנו" בתפילת ערבית או באמירת "המבדיל בין קודש לחול", מתירה עשיית מלאכה, וההבדלה על הכוס מתירה אכילה ושתייה. מכיוון שבמוצאי השבת הזאת מתחיל הצום, אי אפשר להבדיל על היין. לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר צום תשעה באב, והיא זו שתתיר את האכילה במוצאי הצום. במוצאי השבת, בעת כניסת הצום, מקיימים את ההבדל בדיבור על ידי אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולאחר מכן מותר לעשות מלאכה (פניני הלכה זמנים ט, ה).

ברכה על הנר

מברכים על הנר במוצאי השבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. נוהגים לברך על הנר אחרי תפילת ערבית ולפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות.

גם נשים מברכות על הנר. אם הן בבית הכנסת – ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן, ואם הן בבית – ידליקו נר ויברכו עליו (ע' פניני הלכה שבת ח, א, 1).

הבדלה בסוף הצום

בסוף הצום צריך להבדיל על הכוס, ומברכים שתי ברכות, על הגפן והמבדיל. אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר.

בצאת הצום אסור לאכול לפני אמירת ההבדלה על הכוס.

הבדלה לחולה שצריך לאכול

חולה שצריך לאכול בתשעה באב, לפני שיאכל חובה עליו להבדיל על הכוס. אם אפשר, עדיף שיבדיל על "משקה מדינה", כלומר על בירה לבנה שיש בה אלכוהול. אם אין בירה לבנה אפשר להבדיל על קפה, שלדעת רבים גם הוא נחשב משקה מדינה (פניני הלכה שבת ח, ד). אם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלוא לוגמיו (בערך 40 מיל).

קטן שאוכל בתענית אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.

קידוש לבנה

נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לומר את ברכת הלבנה בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה.

רבים נוהגים לומר קידוש לבנה מיד אחרי תפילת ערבית שבסוף הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שעדיין לא נמצאים כל כך בשמחה, שעוד לא הספיקו לשתות ולאכול, לרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. לכן, כשאפשר, עדיף לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים אחרי צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. אבל במקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, יאמרו אותו מיד אחר הצום.

אבלות ביום שלאחר הצום

רוב בית המקדש נשרף ביום י' באב. אומנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג חלק מיוצאי ספרד האיסור נמשך כל היום, ולמנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי אשכנז עד חצות היום בלבד.

בנוסף לכך, רבים מיוצאי אשכנז וספרד נוהגים גם לא להסתפר ולהתרחץ במים חמים, לא לכבס או ללבוש בגדים מכובסים ולא לשמוע מוזיקה בי' באב, ויש מחמירים בזה עד חצות. ויש שאינם מחמירים בזה כלל.

אבל השנה, שיום הצום נדחה לי' באב, מנהגי האבלות אינם נמשכים במוצאי הצום, ומיד לאחר הצום מותר להתרחץ במים חמים, לכבס בגדים, ללבוש בגדים מכובסים ולשמוע מוזיקה רגילה. אומנם רבים נוהגים להימנע במוצאי הצום מאכילת בשר ושתיית יין, שהואיל והיו באותו היום בצום אין ראוי מיד לאחריו לשמוח בבשר ויין. ויש מקילים גם באכילת בשר ושתיית יין במוצאי צום שנדחה (פניני הלכה זמנים י, כ).


להרבות אהבה, העמקה ותיקון

אחת מדרכי התשובה והתיקון המתאימות לצום תשעה באב היא להרבות אהבה. היו שטענו כלפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א שהוא תומך בפעולות אלימות בניגוד לחוק כדי להרתיע את האויבים הערבים, או שהוא תומך בכפייה כדי להשליט את חוקי התורה על הציבור. למי שמכיר אותו ידוע שזו אינה עמדתו, אולם לצורך מי שאינו מכיר, להלן עמדתו הרשמית בעלון 'גל עיני' שפורסמה בחודש אלול תשע"ה:

"הנביא זכריה אומר: 'לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאו-ת', שינוי מהותי לא יבוא בדרך כפייה או אלימות אלא בכוח הרוח – בהבאת דבר ה' לעם ולעולם בפנים מאירות ופנים מסבירות, כך שיעורר את ההסכמה ברצון טוב של הציבור הרחב. הבאת מסרי התורה למציאות באופן כזה דורשת לא להסתפק בפן ההלכתי של התורה אלא גם העמקה רבה בשורשי הדברים שבפנימיות התורה. בפרט, תורת החסידות מדריכה כי מי שרוצה להביא לתיקון וגאולה צריך להתמקד בבניין העתידי הרצוי ולא בהרס של הקיים. המאבק על הדמות הציבורית שלנו צריך להיעשות בעיקר בהסברה ובחינוך. אין מקום לפעולות אלימות של יחידים. ככלל התגובה ביד קשה ותקיפה כלפי אויבי ישראל היא תפקידם של כוחות הביטחון, חוץ מאשר במקרים של פיקוח נפש בהם נדרשת הגנה עצמית (כקביעת חז"ל 'הבא להורגך השכם להורגו')".