מחלל שבת בפרהסיא שנגע ביין

בשל חומרתו של חילול השבת, נפסק שיין שנגע בו ישראל שמחלל שבת ברבים – אסור בשתייה • בדורות האחרונים השתנתה החברה, ונוצר מצב שבו חילול שבת ברבים אינו מעיד על נתק מהזהות היהודית • לכן, בדיעבד, אפשר לשתות מיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא, כל עוד אינו מתכוון להתריס נגד היהדות • מכל מקום, אין להחמיר מעבר להלכה ולפסול יין שמחלל שבת מזג או העביר ממקום למקום • כשמדובר במצווה, כגון סעודת שבת או חתונה, אפשר לשתות מהיין אפילו לכתחילה

יהודי מחלל שבת בפרהסיא

היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קורבן ממחלל שבת בפרהסיא, שאין שחיטתו כשרה, ושכאשר רוצים לשתף את כל יושבי החצר בעירוב חצרות – הוא פוסל את העירוב כגוי (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב"ם: "השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל. אבל המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם" (הלכות שבת ל, טו).

מחלל שבת שנגע ביין

הלכה כדעת המקילים, אשר סוברים שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, אפשר בשעת הצורך להקל לשתות יין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא. ככל שמדובר ביהודי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר מרווח יותר

על פי זה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו ישראל מחלל שבת בפרהסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב"ש ועוד). כלומר, יין שנגע בו עובד עבודה זרה אסור בהנאה, ואם נגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, או ישראל מחלל שבת – היין אסור בשתייה ומותר בהנאה.

אומנם דין זה לא מוזכר בגמרא, וראשונים רבים לא הזכירו אותו, ולכן יש סוברים להלכה שאין שום איסור ביין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא (שו"ת רש"י קסט; רבי חיים בן עטר). מנגד יש מחמירים וסוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כעובד עבודה זרה ממש, והיין שנגע בו אסור גם בהנאה (תבואות שור יא, יב). אולם רובם המכריע של האחרונים הסכימו להלכה, שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה ומותר בהנאה.

כך נהגו במשך דורות רבים, כי אכן השבת הייתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא התריס בזה התרסה נוראה נגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות.

השאלה בדורות האחרונים

אולם בדורות האחרונים, רבים מישראל למדו מהגויים, עד שנוצר מצב שהשבת כבר לא הייתה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. בנוסף לכך, אם בעבר המחאה נגד מחללי השבת הועילה למונעם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים פעמים שהמחאה הרחיקה יותר מאשר הועילה. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקלו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות, כדי להכעיס ולהתריס נגד מסורת ישראל, נחשב כגוי. אבל מי שמכבד את השבת בקידוש ובהדלקת נרות אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, מכיוון שאינו מבין את חומרת חילול שבת, הרי הוא אנוס, ודינו כעין מה שאמרו חכמים לגבי תינוק שנשבה בין הגויים, שכל חילולי שבת הרבים שחילל נחשבים לו כאונס. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן. ועוד, שיש לחשוש שההחמרה בזה תגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות.

דעות המחמירים והמקלים

אומנם יש מחמירים וסוברים שדווקא כיום צריך להחמיר יותר, כדי למנוע את השפעתם של מחללי השבת על שומרי המצוות (פרי השדה א, סב; מנחת יחיאל א, קה; מנחת אלעזר א, עד; ישכיל עבדי ח"ח יו"ד יט; ציץ אליעזר יב, נו).

אולם למעשה, הדעה המוסכמת על רוב הפוסקים היא שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, מסיבות שונות, עקרוניות וצדדיות, אין להחמיר ביין שנגעו בו מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס (יהודה יעלה יו"ד נ; בנין ציון חדשות כג; אורי וישעי ק; מלמד להועיל או"ח כט, יו"ד נב; מהרש"ם א, קכא; לבושי מרדכי, אחיעזר ד, לז; שואל ונשאל ג, רטז; חלקת יעקב יו"ד מח; אוצר המכתבים ח"ב אלף שב; בית דוד א, קלב; אגרות משה או"ח ה, לז; יביע אומר ח"א יו"ד יא; להורות נתן א, לט; עשה לך רב ב, נא, ועוד רבים).

סיכום ההלכה

הלכה כדעת המקלים, אשר סוברים שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בישראל, אפשר בשעת הצורך להקל לשתות יין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא. ככל שמדובר ביהודי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר מרווח יותר. מאידך, ככל שמחלל השבת יודע יותר את חומרת האיסור ופחות מכבד את המסורת, ההיתר פחות מרווח. אבל אחר הכול, כל עוד מחלל השבת בפרהסיא חש זהות יהודית, ואינו מחלל שבת כדי להכעיס ולקנטר את שומרי המסורת, בדיעבד אפשר לשתות את היין שנגע בו.

ואם היין עבר פסטור, מעוד צד אפשר להקל, שיש סוברים שיין מפוסטר נחשב כיין מבושל שאינו נאסר במגע גויים.

חומרות שנולדו בטעות

מחמת הבורות הרווחת בהלכות אלו, גם לומדי תורה אינם יודעים את ההלכה, ומחמירים מעל ומעבר לנצרך על פי כללי ההלכה, כפי שיבואר.

רבים טועים וחושבים שצריך להיזהר שמחלל שבת לא יעביר את כוס היין מצד אחד של השולחן לצד השני, ואינם יודעים שאפילו אילו גוי עובד עבודה זרה היה עושה זאת, היין היה כשר.

נרחיב מעט. מוסכם שהיין נאסר על ידי מגע, ונחלקו הראשונים האם נאסר גם על ידי שכשוך, כלומר נענוע הכלי בחוזקה כדי לנענע את היין שבו. יש אוסרים מפני שלדעתם גם באופן זה היו הגויים מקיימים פולחן לאלילים (רמב"ם, ריב"ם, רמב"ן, רא"ש, שו"ע ורמ"א קכד, יז), ויש מתירים וסוברים שרק מגע ממש אוסר את היין ולא שכשוך (ראב"ד, רשב"א, רי"ו, מאירי, ריב"ש, מהרשד"ם, ב"ח, ט"ז וכנה"ג).

כאשר המשכשך הוא גוי עובד עבודה זרה, לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים, אולם זה בתנאי שהגוי שכשך את היין בלא סיבה, שכך נהגו עובדי עבודה זרה לנסכו לאלילים. אבל אם הרים הגוי את הכוס והעביר אותה למקום אחר, או אפילו עלה עמה במדרגות, למרות שהיין התנועע בכוס בחוזקה, מכיוון שהתנועע מחמת ההליכה – היין מותר (שו"ע יו"ד קכה, י; דרישה ה, ט"ז, רשד"ם, רש"ל ועוד).

קל וחומר כאשר מדובר בגוי שאינו עובד עבודה זרה, שאפילו אם שכשך ממש בלא סיבה, היין מותר בשתייה. על אחת וכמה וכמה כאשר מדובר בישראל מחלל שבת שנחלקו הפוסקים אם דינו כגוי.

מזיגת היין

רבים טועים לחשוב שאם מחלל השבת מזג את היין הוא נאסר, ואינם יודעים שאפילו אילו גוי היה עושה זאת, לדעת רוב הפוסקים היין היה כשר. שכן רק אם גוי עובד עבודה זרה מזג יין מבקבוק לכוס, היין שבכוס נאסר בשתייה ומותר בהנאה. במקרה זה נחלקו לגבי היין שנותר בבקבוק, ולהלכה נפסק כדעת רוב הפוסקים, שסוברים שאף היין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה (משום חיבור "ניצוק"). אבל אם המזיגה הייתה מחבית, מכיוון שמדובר בהפסד מרובה, סומכים על דעת הפוסקים שהתירו את היין שנותר בחבית (שו"ע ורמ"א יו"ד קכה, א; קכו, א-ב).

ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מבקבוק לכוס, לדעת רבים היין שבכוס ושבבקבוק מותרים בשתייה (ש"ך קכד, יא; דג"מ, רע"א, ערך השולחן, איש מצליח, חזון איש). ויש מחמירים ואוסרים בשתייה את היין שבכוס ומתירים את היין שנותר בבקבוק (ט"ז, יביע אומר יו"ד א, יא). ואף שלפי כללי ההלכה צריך לפסוק כדעת המקילים, רבים נוהגים להחמיר. יש שאף נוהגים להחמיר במה שנשאר בבקבוק.

אבל אם המוזג הוא ישראל מחלל שבת בפרהסיא, שכפי שלמדנו יסוד דינו שנוי במחלוקת, בוודאי הלכה כדעת רובם המכריע של הפוסקים שהקלו לשתות את היין שהוא מזג לכוס. קל וחומר שאם מחלל השבת בפרהסיא רק פתח את הבקבוק, אין שום בעיה ביין שנותר בו.

שתייה מאותה כוס

הבעיה אם כן, למעשה, היא כאשר מחלל השבת בפרהסיא שתה מהכוס, שלפי המחמירים וסוברים שדינו כגוי, היין שנותר בכוס אסור בשתייה.

כמו כן, לדעת המחמירים אסור להעסיק בעבודת ייצור היין ביקב מחללי שבת בפרהסיא, הואיל ולעיתים הם נצרכים בעבודתם לנגוע ביין בידיהם. ואף שלדעת המקילים מותר, מכיוון שאף הם הקלו בדיעבד, לכתחילה אין מעניקים כשרות ליקב שמעסיק מחללי שבת בפרהסיא.

כשעוסקים במצווה אפשר להקל לכתחילה

נראה להוסיף יסוד חשוב: אף שככלל ההיתר לשתות יין ששתה ממנו מחלל שבת בפרהסיא הוא בדיעבד, כאשר עוסקים במצווה – כגון בסעודת שבת שמתקיימת כהלכה (בלי טלפונים ניידים), ובחופה שמתקיימת כהלכה כמקובל, וכן בסעודת חתונה שמתקיימת כהלכה ובלי ריקודים מעורבים – אפשר לכתחילה להחשיב את כל מי שבאותה שעה מכבדים את המסורת כישראלים כשרים.

זאת מפני שהתאספותם שם לצורך מצווה, וכדרך שאמרו חכמים לגבי עמי הארץ, שבשעה שהם עולים לירושלים לרגל נחשבים כחברים: "בירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה" (משנה חגיגה ג, ו). והטעם בגמרא: "דאמר קרא: וייאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים – הכתוב עשאן כולן חברים" (שם כו, א).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

חג השבועות – שמחה בשלמות

התורה משפיעה על כל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים, ולכן שמחת מתן התורה מתבטאת הן בלימוד תורה והן בסעודה גדולה • דיני שבועות במוצאי שבת: איסור הכנה משבת ליום טוב, מתי אוכלים סעודה שלישית, כיצד מדליקים נרות והאם מותר להתרחץ • דיני ברכות התורה וברכות השחר למי שנשאר ער כל הלילה • עד איזו שעה לפנות בוקר מותר לאכול ולשתות • ומבין תושבי חו"ל ששוהים בארץ ישראל – מי קשור לארץ עד כדי כך שאינו חוגג יום טוב שני של גלויות

השמחה השלמה של שבועות

התורה נועדה להוסיף ברכה ושמחה בכל תחומי החיים. מעלתה המיוחדת של התורה שהיא מורה את דרך האמונה האחדותית, שייעודה להמשיך ברכה וחיים ברוחניות ובגשמיות כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה

מעלה מיוחדת יש לשמחת חג השבועות על פני שאר החגים, שאפילו לדעת הסוברים שרשאי אדם להקדיש את עיקר החג ללימוד תורה ולמעט באכילה ושתייה, בחג השבועות יחד עם לימוד התורה חובה לערוך סעודות חשובות מאוד, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב).

מהלכה זו למדנו יסוד חשוב: התורה נועדה להוסיף ברכה ושמחה בכל תחומי החיים. מעלתה המיוחדת של התורה שהיא מורה את דרך האמונה האחדותית, שייעודה להמשיך ברכה וחיים ברוחניות ובגשמיות כאחד. לכן שמחת חג השבועות חייבת להתבטא גם בלימוד תורה וגם באכילה ושתייה. יהי רצון שנזכה לשמוח בחג השבועות בלימוד התורה ובחדוות הסעודות, ומתוך כך תימשך ברכת התורה לכל תחומי החיים במשך כל השנה.

זמן סעודה שלישית

מכיוון שחג השבועות חל במוצאי שבת, לכתחילה יש להקדים את הסעודה השלישית של שבת לפני שלוש השעות האחרונות של היום. והטוב ביותר לקיים את הסעודה השלישית מעט אחר חצות היום, בשעה אחת או שתיים בצהריים. בדיעבד, אפשר לקיים את הסעודה השלישית בשלוש השעות האחרונות של היום, ונכון להשתדל למעט באכילתה, כדי לשמור תיאבון לסעודת ליל יום טוב.

הכנה משבת ליום טוב

אסור להכין דבר משבת לחג, מפני שהשבת נועדה לקדושה ולמנוחה, ולא כדי שיעשו בה הכנות ליום אחר ואפילו הוא חג (פניני הלכה שבת כב, טו-טז).

לפיכך, אסור לשטוף כלים שהתלכלכו בשבת כדי לאכול בהם בחג, אלא רק לאחר צאת השבת (20:25) מותר לשוטפם לצורך סעודת החג. וכן אסור לנקות את השולחן לכבוד החג, אבל מותר לנקות אותו כדי שיהיה מסודר בשבת, למרות שתצמח מזה תועלת לחג.

בשעת הדחק מותר לעשות בשבת פעולות שגרתיות שאין בהן טורח לצורך החג. למשל, כאשר יש צורך להוציא מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל החג, ואם לא יוציאו את המאכלים בשבת סעודת החג תהיה מוכנה רק מאוחר בלילה, מותר להוציאם בשבת.

חימום ובישול לליל החג

אסור להניח בשבת את התבשילים על הפלטה לצורך הלילה, אלא רק לאחר שתצא השבת (20:25) ולאחר שיאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" – יהיה מותר להתחיל לעסוק בצורכי אוכל נפש, ולבשל ולחמם את המאכלים.

הדלקת נרות

בשבת אסור להדליק את נרות החג, משום מלאכת הבערה. לפיכך זמן הדלקת נרות החג לאחר שתצא השבת (20:25) ולאחר שיאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש".

מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין מלפני השבת נר שידלוק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים, ולקחת מהאש שלהם כדי להדליק את נרות החג.

מותר לתחוב את הנר בכוח לתוך הנקב שבפמוט, למרות שעל ידי כך הנר נשחק מעט. וכן מותר להסיר על ידי סכין את השעווה שנותרה בנקב הפמוט ומפריעה להכנסת הנר החדש, וכן מותר להסיר דיסקית מתכת של נרון אם נדבקה לתחתית כוס הזכוכית שמניחים בה את הנרונים. וכן מותר להכניס פתיל צף בתוך מצוף השעם.

אבל אסור לחמם את נר השעווה כדי להדביק אותו בפמוט, גזירה שמא ימרח, וזו תולדה של ממחק. וכן אסור לחתוך או לשייף את בסיסו של הנר כדי שאפשר יהיה לתקוע אותו בנקב הפמוט, משום איסור מחתך.

רחצה בשבת ובחג

מכיוון ששבת ויום טוב צמודים, ואנשים רבים רגילים להתרחץ בכל יום, מי שמרגיש צורך להתרחץ בשבת אחר הצהריים – רשאי להתרחץ במים פושרים שאין סובלים מהם, אבל לא במים חמים משום גזירת מרחץ.

אבל בחג מותר להתרחץ במים חמים, ובתנאי שהמים התחממו בהיתר, כגון על ידי דוד שמש או על ידי שעון שבת (פניני הלכה מועדים ה, י).

המתרחצים צריכים לזכור שלא להסתרק, משום שהסירוק משיר שיער והדבר אסור מהתורה. כמו כן צריך להיזהר שלא לסחוט את השיער לצורך המים היוצאים ממנו, עניין זה משמעותי כאשר מסבנים את השיער, ורוצים לסחוט את השיער כדי להשתמש בסבון שעם המים לצורך סיבון חלקים אחרים בגוף.

נטילת ידיים לנעורים בלילה

גם מי שנשאר ער כל הלילה צריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו הפוסקים האם יברך על נטילה זו. למעשה, למנהג יוצאי ספרד אין מברכים. למנהג יוצאי אשכנז, ההמלצה היא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיעו בו מעט, וכך להתחייב בנטילת ידיים בברכה.

ברכות השחר לנעורים בלילה

ברכות התורה: המנהג הרווח כדעת רבנו תם, שגם מי שלא ישן כלל בכל היממה הקודמת, כיוון שבא להתפלל שחרית של היום החדש – יברך את ברכות התורה.

ברכות השחר: גם מי שנשאר ער כל הלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות אלו נתקנו על כלל הטובה שיש בעולם ולאו דווקא על טובתו האישית של המברך. לכן גם מי שאינו רואה מברך "פוקח עיוורים", וגם מי שלא ישן מברך "זוקף כפופים".

ברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה": יש אומרים שמי שלא ישן לא יברך אותן, הואיל והן נאמרות בלשון הודאה של היחיד על עצמו. לכן אם יש שם מי שישן ועומד לברכן, עדיף לשומען ממנו ולכוון לצאת בכך.

כאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל יוצאי ספרד וחלק מיוצאי אשכנז. ויש מיוצאי אשכנז שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ויוצא אשכנז שאינו יודע מה מנהגו, ינהג כמנהג רוב ישראל ויברך את כל הברכות בעצמו.

סיכום: למנהג רוב ישראל, מי שנשאר ער כל הלילה מברך את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות "אלוקיי נשמה" ו"המעביר שינה" בשמיעתן ממי שישן בלילה.

זמן ברכות השחר

על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר.

אכילה ושתייה לפני שחרית

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה. משיגיע לחצי השעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה גם אסור לאכול פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה. משעה שעולה עמוד השחר, אסור לאכול דבר וכן אסור לשתות משקה מוטעם, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. רק מים מותר לשתות לאחר שעלה עמוד השחר (ומי שנצרך לקפה כדי לכוון בתפילה, רשאי לשתות קפה בלי סוכר לפני התפילה). זמן עמוד השחר בחג השבועות השנה הוא בשעה 4:06.

יום טוב שני לבני חו"ל בארץ

תיקנו חכמים שבחוץ לארץ יקיימו כל חג וחג במשך יומיים. אולם נחלקו הפוסקים בדין תושב חו"ל שעלה לביקור בארץ. יש אומרים שכאשר הוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל ויעשה יום טוב אחד בלבד (חכם צבי קסז, שועה"ר תצו, יא), ולדעת רוב הפוסקים, מכיוון שמקום מגוריו בחוץ לארץ, גם כשהוא מבקר בארץ דינו כבן חוץ לארץ, וכן נוהגים למעשה (ברכ"י תצו, ז; מ"ב יג).

אף שמעיקר הדין היה אפשר להקל, שהרי דין יום טוב שני מדברי חכמים והכלל שספק דרבנן לקולא, התקבל המנהג להחמיר. מכיוון שכך המנהג, בני חו"ל שנמצאים בארץ ביום שני של גלויות אף מברכים את הברכות המיוחדות ליום טוב.

אולם נראה שכאשר יש למבקר זיקה עמוקה לארץ, וממילא יש סיכוי מסוים שיבחר לעלות לארץ, בעת שהוא בארץ עליו לנהוג כמנהג ארץ ישראל.

בעלי הזיקה הפטורים מיום טוב שני

א) מי שעולה לארץ לשנת לימודים, שהייתו הארוכה בארץ הופכת אותו לבן ארץ ישראל במשך שהותו.

ב) מי שמבקר מעת לעת בארץ, כאשר ביקוריו מצטברים לשנה, הרי שהוא כבר קצת בן המקום, ומעתה במשך החגים שישהה בארץ ינהג יום אחד בלבד.

ג) מי שעולה לביקור בארץ ובכוונתו לעלות לארץ כאשר הדבר יתאפשר, גם אם הוא מבקר למשך זמן קצר ויעברו עוד שנים עד שיוכל להגשים את תוכניתו – בזמן שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.

ד) מבקר שיש לו ילדים או הורים שעלו לארץ נחשב כבעל זיקה לארץ, ובזמן שהייתו בארץ ינהג כבן הארץ.

ה) מי שקונה דירה בארץ ישראל כדי לגור בה במשך ביקוריו, למרות שביקוריו עוד לא הצטברו לשנה, בזכות דירתו – בשעה שהוא בארץ דינו כבן ארץ ישראל.

ו) יורד שקבע את ביתו בחוץ לארץ, אפילו הוא מתגורר שם עשרות שנים, מכיוון שבמשך תקופה משמעותית מחייו התגורר בארץ – כל זמן שיש סיכוי כלשהו שיחזור לארץ, בעת שהוא מבקר בארץ ינהג כבני ארץ ישראל.

אומנם כשאנשים אלה נמצאים בחוץ לארץ, מכיוון שבפועל עוד לא עלו לארץ דינם כבני חוץ לארץ לכל דבר, וחובה עליהם לקיים יום טוב שני של גלויות (דינים אלו התבארו בפניני הלכה מועדים ט, ח).

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הילודה – ברכה למשפחה ולאומה

המיפקד בפרשה מלמד על חשיבות הריבוי של עם ישראל למשפחותיו • מההפטרה עולה כי גם גאולת העם תלויה במספר אנשיו • דרך המיפקד לפי התורה מקרינה הערכה לאדם, מתוך צלם אלוקים שבו • ריבוי הילדים כולל את כל הברכות והמצוות • יש להיות מודעים להשפעה של גיל הנישואין על גודל המשפחה, וכן להשפעת ההפרש בין הילדים • אין בדברים כדי להמעיט בערכם של מי שלא זכו ללדת, שגם השפעתם יכולה להיות עצומה • ומה כתב בן גוריון לאימהות ברוכות הילדים?

משפחות ברוכות

לשם הגשמת החזון הגדול והנפלא, ראוי להניח בפני החפצים בכך מידע חשוב: הכול יודעים שמספר הילדים הוא מרכיב מרכזי, אך רבים אינם מודעים להשפעה המכרעת של הגיל שבו מתחתנים ומולידים. ראוי לציין שגם להפרש הזמן שבין לידה ללידה יש השפעה משמעותית על גדילת המשפחה

רבים חפצים להקים משפחה גדולה ומפוארת, לקיים את מצוות פרו ורבו בהידור ולראות בנים ובנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות עוסקים בתורה ובמצוות לתפארת התורה, העם והארץ. במצווה כללית זו זוכים לגלות את כל הערכים והמצוות, האמונה והברכה, הברית והאהבה, המחויבות והשמחה, מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו ומצוות שבין אדם לעמו, ואת קירוב הגאולה.

לשם הגשמת החזון הגדול והנפלא הזה, ראוי להניח בפני החפצים בכך מידע חשוב. הכול יודעים שמספר הילדים הוא מרכיב מרכזי, אך רבים אינם מודעים להשפעה המכרעת של הגיל שבו מתחתנים ומולידים. לשם כך אצרף לטור זה טבלאות שמראות את השפעת מספר הילדים וגיל הנישואין על גידול המשפחה.

אכן, ההלכה מדריכה אותנו הן במצווה הקשורה למספר הילדים והן במצווה הקשורה לגיל הנישואין ודחיית ההיריון. לגבי הילדים מצווה מהתורה בבן ובת, מדרבנן בארבעה עד חמישה, ומעבר לכך – מהדרין (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ד-ו). לגבי גיל הנישואין ההדרכה המקורית היא עד גיל עשרים, וכיום עד עשרים וארבע (שם ה, ז-יא). דחיית היריון ראשון – רק בנסיבות מיוחדות (שם ה, טו), ואחר כך לצורך בריאות עד קיום המצווה למדרגותיה (שם ה, יג-טז).

לפיכך, ראוי לציין שגם להפרש הזמן שבין לידה ללידה יש השפעה משמעותית על גדילת המשפחה. לשם כך מובאות שתי טבלאות, האחת להפרש של שנתיים בין לידה ללידה, והשנייה להפרש של שלוש שנים.

ביאור לטבלה

בימינו, עם העצמת ערך האדם כפרט בעולם המערבי, התעוררו בעיות קשות של בדידות, ניכור וייאוש. צריך להדגיש שעיקר ברכת המשפחה היא ברצון, אהבה ושמחה, מגיל צעיר ועד שיבה. טבלאות אלו אינן אלא כלים לסייע בשיקול הדעת של מקימי המשפחות.

הטבלה מסכמת את מספר הצאצאים שיהיו לאבות ולאימהות המשפחה בהגיעם לגיל מאה. זאת בהילקח בחשבון ממוצע גיל הנישואין, וההפרשים הממוצעים בין הלידות ומספר הילדים, כאשר הילד נולד כשנה לאחר הנישואין. כמובן שאין משפחה שכל ילדיה יתחתנו באותו גיל, ואין משפחה שלכל ילדיה יהיה אותו מספר צאצאים. הטבלה עוסקת בממוצעים.

לכן לא מובאים ממוצעים שמעבר לשבעה ילדים, כי קשה להעריך שיכולה להיות משפחה שבמשך קרוב למאה שנה צאצאיה יזכו להוליד שמונה ילדים בממוצע.

הפרש של שנתיים

מספר ילדים

3

4

5

6

7

גיל החתונה

21

115

234

345

464

608

23

54

99

170

272

394

25

39

84

154

238

315

27

39

83

135

177

209

29

38

64

83

98

112

31

22

30

40

52

66

 

הפרש של שלוש שנים

מספר ילדים

גיל החתונה

3

4

5

6

7

21

89

150

224

308

385

23

44

89

150

207

251

25

39

80

120

150

173

27

38

64

83

98

29

29

40

50

31

16

24

34

חומש הפקודים

אל יהיה גודלה של משפחה בישראל קל בעינינו, שכן בחומש במדבר – חומש הפקודים, אנו לומדים על החשיבות המרובה והמקודשת של ריבוי מספרם של ישראל למשפחותיהם. בפרשת במדבר, בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, נצטווה משה למנות את ישראל למשפחותיהם ולשבטיהם, כאשר המניין נספר שוב ושוב בהקשרים שונים. ושוב בסוף ארבעים שנה נצטווה משה למנות את ישראל (במדבר כו, ב). בסך הכול מקדישה התורה למניין ישראל בפרשת במדבר כשמונים ואחד פסוקים, ובפרשת פנחס כחמישים ואחד פסוקים. וכפי שכתב רש"י: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם, לידע מניין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם" (במדבר א, א).

הגאולה וירושת הארץ ומניין ישראל

מובא בפתיחת הפטרת השבוע: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר, והיה במקום אשר ייאמר להם לא עמי אתם ייאמר להם בני א-ל חי… וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חיית השדה ועם עוף השמיים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח. וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב, א-כב).

גם מצוות יישוב הארץ קשורה במספרם של ישראל, שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד). מפני שהתרשלו במצוות פרו ורבו במשך ארבעים השנים שנדדו במדבר, לא זכו בני ישראל לנחול את הארץ כראוי, ונותרו בארץ אויבים שצררו את ישראל (שמות כג, כט-לא; במדבר לג, נה; רמב"ן שם כא, כא; מלבי"ם שמות כג, כט).

מדדים נוספים לברכה

חובה להדגיש שמספר הילדים אינו המדד היחיד לברכה, להצלחה ולאושר. יש מגדולי ישראל שלא זכו לילדים – ותרומתם לעם ישראל בתורה, במעשים טובים או בהנהגה ציבורית עצומה. על כיוצא בהם אמר ה': "ונתתי להם בביתי ובחומותיי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת" (ישעיהו נו, ה). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במי שזכה לילדים אלא שאינם מרובים.

כיצד לספור אנשים

ישנה גם בעיה קשה בספירת אנשים, שכן בהתייחסות לאדם כמספר מקטינים אותו, מתעלמים מייחודו, מערכו המוחלט, מצלם אלוקים שבו. וכן למדנו בתורה שספירת אנשים עלולה לגרום לנגף, שנאמר: "כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם" (שמות ל, יב). וכן מצינו בימי דוד המלך, שבעקבות ספירת ישראל שנעשתה שלא כהלכה, נגזרה על ישראל גזירה ומתו בדבר שבעים אלף איש (שמואל ב, פרק כד).

אלא כך ציוותה התורה, שכאשר צריכים למנות את ישראל, ייתן כל אחד מחצית השקל תרומה לה', וימנו את המטבעות ויידעו את מניינם. באופן זה לא מונים את האנשים עצמם, כי להם אין מספר, אלא מונים את פעולתם, את התופעה הנראית לנו מהם, שאותה אפשר לספור. אף פעולת המניין עצמה צריכה להיעשות בקדושה ולשם שמיים, כתרומה למקדש ולקיום מצוות מלחמות ישראל במניין יוצאי צבא בחומש במדבר.

כאשר מונים את ישראל בדרך זו, היינו את הופעתם המקודשת ולא אותם עצמם, הספירה מרוממת את ישראל, נושאת את ראשם, וכפי שנאמר בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם" (במדבר א, ב). וכן בפרשה הבאה לגבי בני לוי נאמר: "נשוא את ראש… בני לוי למשפחותם לבית אבותם. מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד, ב-ג).

מכתב מהממשלה לברוכות הילדים

לסיום מעניין להזכיר את מענק מאה הלירות, שהעניקה ממשלת ישראל בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל לכל אם שזכתה להוליד עשרה ילדים. מאה לירות באותם ימים היו שוות למשכורת של כמה חודשים.

במכתב המצורף למענק נכתב כך: "לכבוד גברת… ממשלת ישראל שולחת לך בזאת המחאה על סכום של מאה לירות – לאות הוקרה ועידוד לאם בישראל אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים. תזכי לגדל אותם לתורה, לעבודה ולמעשים טובים למען המולדת והאומה, ותחזקנה ידייך. ד. בן גוריון". את צילום המכתב קיבלתי מאדם שסבתו ז"ל התכבדה בקבלת המענק.

תורת הסוד ומשמעותה

אין דבר בעולם שאינו צופן סוד – מהדומם שמורכב מאטומים ועד נפש האדם שיש בתוכה רבדים עמוקים • יש שמגלים את שכבות העומק על ידי משברים, אך בעזרת התורה והמצוות אפשר להגיע אליהן בדרך הטובה והמתונה • אצל רוב העולם מתגלה הסוד בהדרגה, למעט אצל צדיקים כרשב"י • מכוח הקשר לסוד, רשב"י האמין שתלמידי חכמים אינם צריכים לעבוד לפרנסתם, ואף סירב לפשרות מול מלכות רומי • אף שהתקבלה דרך רוב החכמים, לאזן בין הסוד ובין העולם הזה, יחידי סגולה כמו רשב"י מאירים את עולמנו

הסוד

מכיוון שכך נפסק על פי רוב חכמי ישראל, מוכח שרצונו יתברך שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות במציאות חיינו בעולם הזה. אף על פי כן, יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלי פשרות

כדי להבין את ערכה של תורת הסוד, צריך לבאר שאין דבר בעולם שאינו צופן בתוכו סוד. אפילו אבן שנראית לכאורה מלאה ודוממת, צופנת בתוכה סודות על מבנה החומר, אשר מורכב מחלקיקים זעירים שנמצאים בתנועה מתמדת. על אחת כמה וכמה מיני הצומח והחי. פרט לכך, האדם צופן במחשבתו וברגשותיו סודות, שאפילו לאדם העמוק ביותר אינם גלויים עד הסוף. הנה החליט לבחור לעצמו מקצוע, והוא סבור שהסיבה לכך היא התעניינותו במקצוע. לאחר שנים, כשיתעמק יותר, ימצא שהיו לכך סיבות עמוקות יותר שקשורות לערכים שאימץ בימי נעוריו, ולאחר שימשיך להתעמק ימצא סיבות עמוקות יותר, שלפעמים קשורות לבית הוריו או לסבו וסבתו. וגם לאחר שיבין זאת, יידע רק את הסודות החיצוניים יחסית, כי בתוכם צפונים סודות לפנים מסודות. לעיתים כשהסיבות העמוקות נמצאות בסתירה מסוימת עם הסיבות הגלויות, כל בחירותיו של האדם כושלות, והוא אינו מבין למה. ככל שאדם יבין יותר את סודותיו, כך יידע לנתב נכון יותר את חייו.

סודות התורה

כדי להבין את עומק הסודות לא מספיק לאדם להתעמק בעצמו, עליו להבין את הסודות העמוקים שמניעים את כל העולם, שהוא עצמו רק חוליה אחת ממנו. בכך עוסקת תורת הסוד. מכיוון שמדובר בסודות עמוקים מאוד, מעל ומעבר לתודעה הפשוטה, קשה לבארם. לכן השתמשו רוב חכמי הסוד במשלים שמורכבים מעולמות, ספירות ופרצופים. ויש גדולים כמו הרמב"ם שביארו את הסודות העמוקים שגילו בהעמקת תלמודם בדרך שונה. אבל אין תלמיד חכם גדול שאיננו מחפש בכל סוגיה את היסוד העמוק שעליו היא עומדת, ויסוד זה הוא תחילת הסוד.

המרחק שבין הסוד לחיים הרגילים

לא מקרה הוא שאדם בדרך כלל אינו מודע לסודותיו. הם מכילים עוצמות נוראות, שאם בבת אחת ייחשף אליהם – יקרוס. וככל שיבסס את עצמו ואת הביטחון העצמי שלו בדעתו וברגשותיו, יוכל לעמוד בסודות יותר עמוקים ונוראי הוד. הסודות מכילים גם תהומות, כדוגמת התסביכים והתשוקות האפלות שזיגמונד פרויד תיאר, ובלא הכשרה ראויה, הנחשף אל הסודות עלול להישאב אל התהום ולאבד את אמונתו בה' ובעצמו. לכן הרעיונות העמוקים הם סודות, שאמנם משפיעים מאוד, אבל אינם גלויים, כדי שלא יפריעו למהלך החיים. אולם לחסום את הסודות לא ניתן, וכך הם הולכים ומתגלים בהדרגה. כשאנו בוחרים בטוב, הולכים בדרך התורה והמצוות, הם מתגלים בדרך טובה ומתונה. כשאיננו בוחרים בטוב, הם מתגלים בדרך רעה שמולידה משברים, שאחר כך נדרשת תשובה גדולה או ייסורים כדי להחזירם למוטב.

רבי שמעון בר יוחאי

רוב חכמי ישראל נטו לדרך האמצע, המפשרת בין הסוד לגלוי, בין האידיאל לקשיים המצויים בעולם הזה. אולם רבי שמעון בר יוחאי היה קשור כל כך אל הסוד, שלא יכול היה להתפשר עם המציאות הגלויה.

פרנסתם של תלמידי חכמים

לדעת רשב"י תלמיד חכם צריך לעסוק בתורה בלבד, בלא לדאוג כלל לפרנסתו; שהואיל והוא קשור לתורה שעל ידה ברא ה' את עולמו, ועל ידי לימודה בהעמקה והרחבה מרוממים את העולם אל מצבו המתוקן, בו האדם לא יצטרך לעבוד, כבר עכשיו ראוי שתשתלשל אליו הברכה והפרנסה בדרך זו או אחרת, בלא שיצטרך לעבוד.

לכן כשאמר רבי ישמעאל את הדעה המקובלת על רוב חכמי ישראל, שגם תלמידי חכמים צריכים לנהוג מנהג דרך ארץ ולעסוק בפרנסתם וביישובו של עולם, השיב כנגדו רשב"י: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן… ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן" (ברכות לה, ב).

ומסקנת רוב ככל חכמי ישראל, שאף כי מלכתחילה, בלא חטא אדם הראשון, לא היה צורך לטרוח בעבודה, לאחר החטא חלק מהתיקון שלנו נעשה על ידי העבודה (ראו קידושין פב, ב). זהו שאמר אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, כרשב"י ולא עלתה בידם". וכן היה מדריך רבא את תלמידיו, לעבוד באותם חודשים שבהם יש עבודה מרובה בשדה, כדי שבשאר החודשים יוכלו להתפנות ללימוד התורה (ברכות שם).

אף שדרכו של רשב"י לא התאימה למציאות שבעולם הזה, נעשו לו ניסים, ולא היה צריך לבטל עצמו מלימודו לצורך פרנסתו.

יחס חכמים לשלטון הגויים

עמדתם המקובלת של חכמי ישראל כלפי האימפריות ששלטו בישראל הייתה זהירה. מצד אחד שמרו על עמדה רוחנית עצמאית, והתאמצו לחנך את הציבור שלא להיגרר אחר תרבות השליטים. מנגד, הכירו בכוחו של השלטון, ניסו למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו, ואף הורו להתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלי מוראה איש רעהו חיים בלעו (עבודה זרה ד, א). רק בעת השמד, כשהמלכות כפתה על היהודים לעבור על דתם, בלית ברירה הורו להתמרד נגדה.

על פי תורת הסוד, עמד רשב"י על מקומם המרכזי של ישראל בעולם, שדרכם ה' משפיע חיים לעולם, ואפילו בעת גלותם על ידם מתקיים העולם, כפי שאמר רשב"י: "כל מקום שגלו ישראל, גלתה השכינה עמהם" (מגילה כט, א). על ידי תורת הסוד התקשר לאמונה השלימה, לסגולת ישראל ולביטחון הגאולה, וסבר שמותר להתגרות ברשעים בעולם הזה (ברכות ז, ב).

מתוך דבקותו בתורת הסוד לא היה יכול לסבול את המציאות החיצונית, בה רשעים שולטים בישראל. כפי שמסופר בתלמוד (שבת לג, ב), שפעם אחת דיברו חכמים על מלכות רומא. רבי יהודה בר אלעאי העדיף להסתכל בצד הטוב שבמלכותה, ורבי יוסי העדיף לשתוק, אולם רשב"י לא יכול היה לסבול את דברי השבח כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים – להושיב בהם זונות, מרחצאות – לעדן בהם עצמן, גשרים – ליטול מהם מכס".

נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו – יתעלה. רבי יוסי ששתק – ייענש בגלות. רשב"י שדיבר בגנותנו – ייהרג. ברח רשב"י והתחבא עם בנו במערה, והייתה אשתו מספקת להם מים ומזון. וחפשו אחריו הרומאים בכל כוחם, עד שהוצרכו לעבור למערה אחרת ששום אדם לא ידע עליה, ונעשה להם שם נס וצמח חרוב ונבע מעין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה. עד שנודע להם כי מת הקיסר ונתבטלה גזירתו.

וכל כך התעלו שם באידיאל האמת המוחלטת שלהם, עד שכשיצאו מן המערה לא יכלו לסבול את עסקי העולם הזה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. ונצרכו לחזור למערה לעוד שנה שלמה כדי להעמיק יותר בתורה עד שיוכלו לעמוד על ערכו של העולם הזה, ואז יצאו (שבת לג, ב).

דרך ליחידים – וכולם מתבשמים

דרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה מתאימה לכלל הציבור, וההלכה כדעת רוב חכמי ישראל שאין לסמוך על הנס, ושצריך להתחשב במוגבלות העולם, ובשעת הדחק יש להקל. כיוון שכך נפסק להלכה על פי רוב חכמי ישראל, מוכח שכך הוא רצונו יתברך, שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות במציאות חיינו בעולם הזה.

אף על פי כן יש ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, שמתמרד כנגד הקללה שנגזרה על האדם בעקבות חטאו של אדם הראשון, שדבק בתורה בשקידה עצומה, וסומך על הנס, וה' מסייע בידו. על ידי תלמידי חכמים יחידים שכאלה, מופיעה אל תוך עולמנו הארה גדולה מעולם הנצח, מחזון גאולתם של ישראל.
לכן המוני בית ישראל הקדישו והעריצו את רבי שמעון בר יוחאי על מסירות נפשו למען התורה ואמונת ישראל.

לקראת שנת השמיטה

בחסדי ה' לקראת השמיטה הקרובה, תשפ"ב, משרד החקלאות בהנהגת השר אורי אריאל הגדיל את תמיכתו בחקלאים שמתכוונים לשבות בשמיטה. התוכנית היא כזו: כל חקלאי שמתכוון לשבות צריך להפקיד בתוכנית חיסכון כל שנה סכום מסוים, וכנגד זה תפקיד המדינה סכום כפול. החקלאי יכול להפריש עד תשעים אלף שקל, וכנגד זה תפריש המדינה מאה ושמונים אלף שקל. בסכום זה יוכל להתקיים בשנת השמיטה. לבעלי מטעים שנצרכים להוצאות כדי לשמר את העצים בשנת השמיטה יש תוכנית נוספת.

מכיוון שהשבוע הבא הוא השבוע האחרון שבו ניתן להצטרף לתוכנית, ראוי לכל חקלאי שיכול, להצטרף לתוכנית ולשבות בשמיטה. לבירורים נוספים אפשר להתקשר ל'ברכת הארץ': 02-5319070, 054-8509970.

מוסכם על הכול שזו הדרך המיטבית לשמירת השמיטה. כפי שביארתי בפניני הלכה 'שביעית ויובל' (יא, א), הרחבת התמיכה של המדינה בחקלאים שובתים היא הדרך המעשית שבאמצעותה ניתן להתקדם בהדרגה לקראת שמירה מלאה של השמיטה.

לעומת זאת הדרך של אוצר בית דין אין בה פתרון, אלא בפועל היא מסבכת יותר מאשר מקדמת. לכן במקרה שלא שובתים עדיף לעבוד במסגרת היתר המכירה מאשר בדרך של אוצר בית דין, הן מפני שהיתר המכירה מרווח יותר מהיתרי אוצר בית דין, והן מצד שהיתר המכירה מועיל יותר ליישוב הארץ (שם ז, י-יד; ח, ח).

ממתי מותר להתחתן?

אומנם רבים מבני עדות המזרח נוהגים להתחתן רק מל"ד בעומר, ועד אז לקיים את כל מנהגי הספירה, אך יש חילוקי מנהגים בין הקהילות – ולכן מי שמתחתן בל"ג בעומר יש לו על מי לסמוך • גם בין יוצאי אשכנז יש מנהגים שונים, אך הרוב נוהגים להתחתן מל"ג בעומר, והמחמירים בהמשך ימי הספירה נמנעים רק משמחות גדולות • ככלל, במקרים של ספק, עדיף שלא לעכב נישואין • וסיפור מפעים על גבורת הרוח שסיפר הרב שטיינר ביום העצמאות, באירוע הוקרה לשר אורי אריאל

גבורת הרוח והשר אריאל

הרוח שגברה על הדרקון
כריכת הספר הרוח שגברה על הדרקון

בספר 'הרוח שגברה על הדרקון' (בהוצאת פלדהיים) מספרת מחברת הספר, פרל בניש, על סיפורן המופלא של נערות בוגרות בית יעקב במחנות השואה. למרות המצוקה הגדולה וחרפת הרעב, הן היו מוכנות למסור את כל מה שהיה להן למען אחרות. נערה הייתה מסוגלת לוותר על פרוסת הלחם היחידה שלה, שלעיתים הייתה כל מזונה לאחר יום שלם של רעב, בשביל נערה אחרת – מפני שהיא מוכת רעב יותר ממנה. נערה הייתה מוכנה למסור את טיפת המים האחרונה שלה, לטובת נערה אחרת שמתחננת וזועקת למים.

בספר מסופר על נעמי גולדברג, חניכת בית יעקב מפאביאניץ, שעבדה במטבח במחנה ברגן בלזן. במחנה היו שני מטבחים: באחד הוכן מזון מיוחד לאסירים, ובשני בושל מזון רגיל בשביל הגרמנים.

המצב במחנה הלך והחמיר מיום ליום. רעב, צמא וכינים הביאו להתפשטות מחלת הטיפוס. אלפים מתו במגפה, גוויותיהם נותרו מוטלות במחנה. על רצפות הצריפים שכבו חולים וגוססים. אך בכל ערב הייתה מופיעה "דמות גבוהה ורזה המתנשאת מעל כולן". נעמי הייתה מסתובבת במחנה באהבה ובחמלה. בסינר תפוח ובכיסים מתפקעים הייתה מסתירה חתיכת לחם או תפוח אדמה. מכל עבר היו החולות לוחשות לה: "נעמי, נעמי". היא הייתה רוכנת על ברכיה, משקה את הפיות הרעבים והצמאים במעט קפה, מאכילה אותם בכמה גרגירי סוכר, מזינה את כולם בחיוכה השופע.

מי שיודע שכך נהגו בקהילתו – רשאי לכתחילה לקבוע נישואין בל"ג בעומר. וגם מי שלא ידוע לו – בשעת הצורך רשאי לסמוך על מי שנוהגים כן. בכל אופן, מכיוון שיש לו על מי לסמוך, אין לגעור בו, ובוודאי שמצווה על קרוביו וחבריו להשתתף בחתונתו ולשמחו

באחת הפעמים, כותבת הסופרת, היא עצמה חשה עייפות נוראה. נעמי פגשה אותה בשירותים, הביטה בה במבט מפוחד ואז אמרה: "המתיני לי כאן. אשוב תוך דקות ספורות". בתוך זמן קצר היא חזרה, כשמתחת לסינרה חבויה קערה של דייסת דגנים. "אכלי מיד", פקדה, "את נראית כמו מת מהלך". היה זה מזון שבושל בשביל הגרמנים, ונעמי הסתכנה וגנבה אותו מתחת לאפם. "מעולם לא עשיתי זאת", אמרה, "אך אני רואה כי את זקוקה באופן דחוף למזון". נעמי לעולם לא הייתה מעזה לגנוב אוכל בשביל עצמה, אך בשביל להציל חיים של אדם אחר הייתה מוכנה לסכן את חייה.

נעמי גולדברג ז"ל שרדה את המחנה, עלתה לארץ והקימה את ביתה בקיבוץ טירת צבי. אחד מבניה הוא השר אורי אריאל.

את הסיפור הזה הקריא הרב חיים שטיינר שליט"א בסעודת יום העצמאות בישיבת הר ברכה, בהשתתפות כמה מחלוצי ומנהיגי ההתיישבות ביהודה ושומרון, שהוקדשה לכבוד השר אורי אריאל. זאת בהוקרה לפעילותו הציבורית רבת השנים בענווה ובמסירות, מחידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון ועד לתפקידיו הרבים בגוש אמונים, בהתיישבות, בכנסת ובממשלה למען עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

חתונה בל"ג בעומר למנהגי ספרדים

שאלה: הוזמנתי לחתונה של בן עדות המזרח שנערכת בליל ל"ג בעומר, לטענתו כך נהגו בני עדתו. לפי הידוע לי למנהג ספרדים מותר להתחתן רק מל"ד בעומר ביום. האם יש לו על מה לסמוך?

תשובה: אכן משמע משולחן ערוך (תצג, ב), ועוד יותר מדבריו בבית יוסף, שלדעת רבי יוסף קארו מותר להתחתן רק מל"ד בעומר ואילך, אבל בל"ג בעומר אסור. זאת על פי מסורת ספרדית, לפיה גורסים בגמרא (יבמות סב, ב) שתלמידי רבי עקיבא מתו עד פרוס העצרת. "פרוס" לשון חצי, היינו עד חצי חודש לפני חג השבועות. כשנפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר חמישה עשר יום, יישארו שלושים וארבעה ימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ובהם נוהגים מנהגי אבלות. וכיוון שמקצת היום נחשב ככולו, מבוקר ל"ד בעומר מותר להתחתן ולהסתפר (שו"ע תקצא, ב). וכן פסקו בדורנו מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, והגרע"י בשו"ת יביע אומר (ח"ג כו, ד). וכך נהגו בארץ ישראל וסוריה, וכן נהגו באלג'יר על פי התשב"ץ (א, קעח), ובעוד מקצת קהילות. ובג'רבא נהגו להחמיר עד ערב חג השבועות.

אולם מנגד, ברוב קהילות הספרדים נהגו בפועל להתחתן כבר מל"ג בעומר. כך נהגו רבים במרוקו, כפי שכתבו הרב יוסף משאש באוצר המכתבים (ח"ג, אלף תתסח), וקיצוש"ע טולידאנו (תמא, א). וכן נהגו בטוניסיה (עלי הדס יג, א), בלוב (השומר אמת לד, יח), וכן מובא בספרי מנהגים מבבל, פרס, כורדיסטאן ובוכארה. וכן נהגו במצרים כדעת מהריק"ש, וכן נהגו בטורקיה, כמובא במועד לכל חי (ו, א) לרבי חיים פלאג'י.

נמצא אם כן, שמי שיודע שכך נהגו בקהילתו, רשאי לכתחילה לקבוע נישואין בל"ג בעומר. וגם מי שלא ידוע לו שכך נהגו בקהילתו, בשעת הצורך רשאי לסמוך על מי שנוהגים כן (עי' יביע אומר ה, לח).

בכל אופן, מכיוון שיש לו על מי לסמוך, אין לגעור בו, ובוודאי שמצווה על קרוביו וחבריו להשתתף בחתונתו ולשמחו.

מנהג אשכנז בספירת העומר

מנהג יוצאי אשכנז, שהיה רווח בארץ ישראל בימי היישוב הישן, שילב כמה מסורות. עיקר מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר, ומקצתם נמשכים אחר כך. זאת על פי המסורת שהמגיפה נעצרה בל"ג בעומר, אלא שהתלמידים שהתחילה מחלתם לפני ל"ג בעומר מתו אחר כך עד חג השבועות (מהר"ל, חידושי אגדות ליבמות סב, ב). בכך קיימו את שתי המסורות, האחת שהמגיפה נמשכה בכל ספירת העומר, והשנייה שנפסקה בל"ג בעומר.

לפיכך, עד ל"ג בעומר נוהגים שלא להסתפר ולא לנגן ולרקוד, ואילו אחר כך נמנעים רק מנישואין ומשמחות גדולות. מראש חודש סיוון מתירים נישואין, מפני ששמחת חג השבועות, שכבר ניכרת מראש חודש סיוון, מבטלת את האבלות.

עוד טעם להמשך קיום מקצת מנהגי האבלות אחר ל"ג בעומר, שבעת מסעי הצלב ומאורעות ת"ח ות"ט נרצחו מאות אלפי יהודים מבני קהילות אשכנז, ורציחות אלו אירעו ברובן בסוף ספירת העומר. על כן נהגו בקהילות אשכנז להימנע באותם ימים משמחות גדולות. היו שנהגו באשכנז ל"ג ימי אבלות מראש חודש אייר ועד ערב חג השבועות, ויסוד מנהגם מבוסס על הדעה שצריך לנהוג ל"ג ימי אבלות, ואין זה משנה אם בתחילת ספירת העומר או בסופה. ומכיוון שבסוף הספירה ראוי יותר להתאבל, נהגו לקיים אז את מנהגי האבלות.

אומנם למעשה, כיום רבים מעולי אשכנז מקילים לקיים נישואין מל"ג בעומר ואילך, ורק משמחות גדולות של רשות נמנעים עד חג השבועות. ואפשר לנהוג כך לכתחילה, מפני שקיום החתונה הוא מצווה גדולה, וממילא בכל ספק יש להכריע כדעת הסוברים שמותר להתחתן. וכן מצינו בתלמוד (מועד קטן ח, ב), שאחד הטעמים לכך שאסרו חכמים לקיים נישואין בחול המועד, הוא כדי שלא לדחות את מצוות פרייה ורבייה. שאילו היה מותר להתחתן בחול המועד, אנשים שהיו מתכוונים להתחתן בתקופה שלפני החג היו מעדיפים לדחות את הנישואין למועד שאז הכול שובתים ממלאכה ויותר אנשים יוכלו להשתתף בשמחתם, ואף יוכלו לחסוך כסף, שכן יוכלו לצרף את סעודות המועד והנישואין יחד. הרי שעיכוב נישואין הוא דבר שצריך להימנע ממנו, ולכן במקום של ספק, יש להורות כמנהג שלפיו אין צורך לדחות את הנישואין.

מיקרוגל לשימוש בשרי וחלבי

שאלה: האם אפשר להשתמש במיקרוגל לשימוש בשרי וחלבי?

תשובה: אפשר להשתמש באותו מיקרוגל למאכלים חלביים ובשריים, תוך יצירת הפרדה ביניהם. בהפרדה יש לשים לב לשני דברים: האחד – שלא יניחו מאכל חלבי ובשרי ישירות על אותה צלחת, והשני – שלא תיכנס זיעה רבה מחלל המיקרוגל למאכל המתחמם.

לפיכך, יש להקפיד שלא להניח מאכלים על הצלחת הקבועה של המיקרוגל, אלא מאכלים חלביים על צלחת חלבית ומאכלים בשריים על צלחת בשרית, וצלחות אלו יניחו על הצלחת של המיקרוגל. כמו כן יש לייחד מכסה פלסטיק למאכלים חלביים ומכסה פלסטיק למאכלים בשריים. ואף שיוצאים אדים רבים דרך החרירים שבמכסי הפלסטיק, אין בכוח הזיעה היוצאת מהם להצטבר על הדפנות ועל גג המיקרוגל ולתת בו טעם, וקל וחומר שאין בכוחם של אדים אלו להוציא טעם שאולי נבלע בדופנות המיקרוגל ולהכניסו למאכל שמתחמם.

כמו כן אפשר לקבוע שהמצב הרגיל של המיקרוגל הוא חלבי, ואם ירצו לחמם בו מאכל בשרי יניחו על הצלחת הקבועה של המיקרוגל צלחת נוספת או משטח אחר, ויכסו את המאכלים הבשריים בקופסה או יעטפום בשקית. וכאשר המיקרוגל חלבי, לכתחילה נכון לכסות גם מאכל פרווה שרוצים לאכול אותו עם מאכלים בשריים.

הילודה בונה את המדינה

קדושתו של יום העצמאות – מכוח קיום מצוות יישוב הארץ, קידוש השם והישועה מהאויבים • מי שאינו מודה שהמדינה הצילה את העם היהודי מחילון והתבוללות – כופר בטובה כלפי ה' וכלפי הציונות • ראוי לסייר ביום העצמאות ביישובים החדשים, וראוי עוד יותר להקדיש את היום ללימוד בענייני העם, הארץ והגאולה • ירושת הארץ תלויה בקיום מצוות פרו ורבו • בני ישראל בימי יהושע התקשו לנחול את הארץ בגלל מיעוט כמותי • גם היום, אם נתחזק בפרייה ורבייה מצב המדינה ישתפר לאין ערוך

שלוש הקדושות של יום העצמאות

בעת הקמת התנועה הציונית מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון נפש. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו היה לאין ערוך טוב יותר. ועדיין העתיד בידינו

בשלוש קדושות נתעטר יום העצמאות:

הקדושה הראשונה – קדושת מצוות יישוב הארץ. בעת ההכרזה על הקמת המדינה חזר העם היהודי לקיים את מצוות יישוב הארץ, שעיקר עניינה שהארץ תהיה בריבונות ישראל (רמב"ן, בית יוסף וב"ח אורח חיים תקסא, מגן אברהם א, משנה ברורה ב).

הקדושה השנייה – קידוש השם לעיני העמים, על ידי התקיימות דברי הנביאים שהתנבאו על קיבוץ העם לארצו, כפי שנאמר: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כד), וכן בעוד פסוקים רבים. ואמרו חכמים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). וכפי שאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (יחזקאל לו, ח)" (סנהדרין צח, א).

הקדושה השלישית – קדושת הצלת ישראל מיד צורריהם, שביום העצמאות ניצל עם ישראל מעבדות לחירות, מעבדות של שעבוד מלכויות על כל הכרוך בכך לעצמאות מדינית. מתוך כך גם נעשתה לישראל הצלה ממשית ממיתה לחיים, שעד אז לא יכולנו להתגונן מפני שונאינו שרדפו אותנו, ומאז בחסדי ה' אנחנו מתגוננים ומנצחים.

הצלה רוחנית

יש שמתקשים לשמוח ביום העצמאות מפני שקיבלו את עלילת הכזב, כאילו התנועה הציונית גרמה לעזיבת התורה והמצוות. אולם האמת הפוכה. למרות שכופרים רבים פעלו במסגרת התנועה הציונית ואחת המגמות שלהם הייתה לחלן את העם, בפועל בזכות התנועה הציונית ופעילותה למען קיבוץ הגלויות העם היהודי ניצל מבחינה חומרית ורוחנית.

סיבות רבות גרמו לחילוניות, העיקרית שבהן היא הקושי להתמודד עם ההשכלה והסביבה המודרנית. העלייה לארץ לא הייתה הגורם לבעיה אלא הפתרון. לכן בכל קהילות הגולה אחוז המתבוללים והחילוניים גדול לאין ערוך מאשר בארץ. מי שאינו רואה זאת, ומטיח דברים נגד מדינת ישראל, כופר בטובה. כופר בטובה שהיטיב ה' לנו, וכפוי טובה כלפי פעילי התנועה הציונית לדורותיהם.

לכן למרות החולשות והמעשים הרעים שנעשים לעיתים על ידי שרים וראשי ממשלות, השמחה וההודאה שלנו על יום העצמאות שרירות וקיימות, שכל שלוש הקדושות שביום העצמאות נשארו במקומן.

המצווה לקבוע יום טוב על תשועה

מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית תשועה לישראל, ועל סמך זה נקבעו פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. שכך למדו חכמים בקל וחומר – ומה ביציאת מצרים שניצלנו מעבדות לחירות נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה, קל וחומר בפורים שניצלנו ממיתה לחיים (על פי מגילה יד, א, וכן מבואר בריטב"א שם). וביאר החתם סופר (יורה דעה סוף סימן רלג, ואורח חיים רח), שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה, וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה ולעשות משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים בפורים, ולהדליק נרות בחנוכה.

קביעת יום טוב ביום העצמאות

וכך קבעה מועצת הרבנות הראשית, בעת שכיהנו בה פאר גדולי הרבנים בארץ, ובראשה עמדו שניים מגאוני ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. וכך הייתה דעת רוב הרבנים בארץ, וכפי שכתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה בספרו שו"ת קול מבשר (ח"א כא), שמצווה לעשות יום טוב ביום העצמאות, וביאר את החובה הזאת על פי הרמב"ן והריטב"א ועוד ראשונים ואחרונים. וביאר שאין לחוש בזה לאיסור "בל תוסיף", כי האיסור לבדות חג חדש הוא רק בסתם יום טוב שלא נתקן לזכר ישועה, אבל מה שמתקנים לזכר ישועה יש בו חיוב מקל וחומר.

כך נהגו ישראל מדורי דורות

אין זה מנהג חדש שהנהיגו ביום העצמאות, אלא שכך נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם, שהיו קטנים בהרבה מהקמת מדינת ישראל. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון "פורים פרנקפורט" ו"פורים טבריה". יש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (ראו מהר"ם אלשקר סימן מט, מ"א תרפו, ה, וא"ר שם; ח"א קנה, מא; ישכיל עבדי חלק ז או"ח מד, יב; ח"ח השמטות ד).

אמירת הלל

מכיוון שחובה להודות לה' על התשועה שעשה לכלל ישראל, לפיכך מצווה לומר הלל ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר – מצרת הגלות והשעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

וכפי שאמרו חז"ל שאחר נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" (פסחים קיז, א). ופירש רש"י, שעל פי זה תיקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה (וכן מבואר בירושלמי פסחים י, ו; שמות רבה כג, יב; מגילה יד, א).

וכתב הגאון רבי משולם ראטה, שמצווה לומר את ההלל עם ברכה, וכן נוהגים אצלנו. אומנם יש גדולים שמחמת חששות שונים הורו לומר את ההלל בלא ברכה, והרוצה לנהוג כמותם יש לו על מה לסמוך. אבל למי שסובר שאין להודות לה' על הקמת המדינה וכל הדברים הטובים שבאו לישראל על ידי כך – אין על מה לסמוך, ובכפירתו בטובתו של הקב"ה הוא מרחיק את הגאולה (סנהדרין צד, א).

לימוד תורה ביום העצמאות

כמו בכל הימים הטובים שנקבעו לישראל, מצווה לקבוע לימוד תורה ביום העצמאות. שתי סיבות עיקריות לכך. ראשית, בימים שמתגלה בהם קדושה יש לתת ביטוי לקדושה זו על ידי לימוד התורה, שהיא המצווה הנעלה והמרוממת והמשמחת ביותר. וזהו שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). שנית, לכל יום יש אופי משלו, ומצווה ללמוד תורה מענייני היום. וכפי שאמרו חכמים שמשה תיקן להם לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).

ארבע מדרגות בחגיגת יום העצמאות

בנוסף לתפילות ההודאה, אמירת ההלל וסעודת הודאה, ישנן ארבע מדרגות בחוגגי יום העצמאות.

  1. המדרגה התחתונה היא מדרגתם של מי שיוצאים לגינות לצלות בשר על האש, ואף שאין במעשיהם תוכן רוחני, אם הם שמחים בשמחת ישראל, עמו של ה', יש לסעודתם ערך של סעודת מצווה.
  2. המדרגה השנייה היא של אלה שיוצאים לסיורים במקומות שבהם ניכר בניינה של מדינת ישראל, כמו מפעלים לאומיים, מוזיאונים על תולדות היישוב ומחנות צה"ל.
  3. המדרגה השלישית היא מדרגתם של מי שיוצאים לסייר ביישובי יהודה ושומרון, לראות בהמשך מפעל יישוב הארץ ולברך על היישובים שממשיכים לגדול ברכת "מציב גבול אלמנה".
  4. המדרגה העליונה היא מדרגתם של מי שמרבים בלימוד תורה ביום זה בנושאים הקשורים למצוות יישוב הארץ, למצווה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ ולענייני כלל ישראל והגאולה. ויחד עם זה עורכים סעודת מצווה שיש בה הודאה ושמחה על הישועה שזכינו לה בהקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות.

יישוב הארץ ומצוות פרו ורבו

אחד הנושאים החשובים שראוי לעסוק בהם ביום העצמאות הוא מצוות פרו ורבו, שעל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה, כפי שנאמר ליעקב אבינו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כח, יג-יד).

כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, ההדרכה האלוקית הייתה שינחלו את עבר הירדן המערבי בלבד, למרות שגם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ולמרות שכבר כבשוהו, כמבואר בפרשת מסעי. זאת משום שדור המדבר מאס בארץ ישראל והתרשל במצוות פרייה ורבייה, ולכן במשך ארבעים שנות נדודי המדבר לא המשיך לפרות ולרבות כפי שהתרבה במצרים. כך נוצר מצב שלא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי (ראו רמב"ן במדבר כא, כא).

מכיוון שלא היו לישראל מספיק אנשים לנחול את הארץ (שמות כג, כט-לא), נותרו בה אויבים, והם צררו אותנו והיו לשיכים בעינינו ולצנינים בצידנו (במדבר לג, נה).

מצב המדינה תלוי בילודה

לפני כ-120 שנה, בעת הקמת התנועה הציונית, מנו כל יהודי העולם כ-12 מיליון. גם מספרם של הערבים שבכל סביבות ארץ ישראל, כולל מצרים, ערב הסעודית ותימן, היה דומה. הערבים שבארץ ישראל משני עברי הירדן מנו כמה מאות אלפים בלבד. לו היינו זוכים לעלות במיליונים, מצבנו כיום היה לאין ערוך טוב יותר. אולם לא זכינו, ובינתיים הוכינו בשואה הנאצית, בשמד הקומוניסטי ובהתבוללות, וכיום מספר היהודים המוכרים בכל העולם מתקרב ל-14 מיליון, כאשר הערבים שסביבנו מונים יותר מ-200 מיליון.

ועדיין העתיד בידינו. אם נזכה להתחזק במצווה זו, ונזכה להעניק חינוך טוב לילדינו, במשך כמה דורות נוכל להשלים את מה שנחסר. אקווה בעזרת ה' להרחיב על כך בטור הבא (אם יש מבין הקוראים היסטוריוגרף, שיוכל לעזור במתן נתונים מדויקים על מספר היהודים והערבים אז והיום – אודה).

מתוך האפר – לפרות ולרבות

את זיכרון השואה צריך למנף לשיקום והתקדמות, בפרט כל עוד הציבור מציין את יום השואה בחודש ניסן, שאינו זמן לאבל אלא לבנייה • העם היהודי עדיין לא הגיע למימדיו לפני השואה – במקום 18 מיליון יהודים, כיום ידועים כיהודים רק מעט יותר מ-14 מיליון • לכן, כפי שאומרים ניצולי שואה רבים, בתגובה לרוצחינו עלינו לעודד את הילודה • מערכת החינוך צריכה ליידע את התלמידים על היתרונות הגופניים והנפשיים של הקמת משפחה, וללמד כיצד להקים משפחות ברוכות ילדים למרות כל האתגרים

התאריכים המתאימים לזיכרון השואה

מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים: שכל יהודי שנשאר יעשה הכול כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וכך אנחנו שומעים מהניצולים שחיים עמנו, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם הם מנצחים את הנאצים הארורים

יום השואה והגבורה נקבע בכ"ז בניסן שלא על דעת חכמים ובלא הסכמת הרבנות הראשית. חודש ניסן שבו נגאלנו ממצרים הוא חודש חגיגי, ולכן אין עושים בו ימי צער ותענית, ואין אומרים בו תחנונים ואין נופלים אפיים (שו"ע או"ח תכט, ב). גם בהלוויות בחודש ניסן ממעטים בהספדים, וכן רבים נוהגים שלא לפקוד קברים בחודש ניסן, ומי שיש לו יארצייט בחודש ניסן עולה לקבר בערב ראש חודש. אומנם לאחר פסח נוהגים מקצת מנהגי אבלות שבספירה, על תלמידי רבי עקיבא, אבל אין מדובר על ימי צער או אבל ממש.

לפיכך, נראה שלא היה נכון לקבוע יום זיכרון לשואה בחודש ניסן, וכל זמן שלא נקבע יום אחר – הימים הנכונים לזיכרון השואה הם הצומות שנקבעו על החורבן, ובראשם תשעה באב, שכל הצרות שפקדו את ישראל מאז ועד עתה שורשן בחורבן המקדש וגלות ישראל. והרבנות הראשית קבעה את צום עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי על הרוגי השואה שלא נודע זמן פטירתם.

לא לפרוש מהציבור שמקיים מצווה

עם זאת, נכון שלא לפרוש מהציבור הרחב, אשר מקיים ביום זה מצווה גדולה בזכירת ששת המיליונים הקדושים, זקנים וזקנות, אבות ובנים, ילדים וילדות. מצווה זו נשענת על מצוות רבות, ובכללן מצוות ואהבת לרעך, המחייבת כל אדם מישראל לחוש אחווה כלפי כל אדם מישראל, ולחלוק כבוד לנפטרים בהספד. על אחת כמה וכמה שמצווה קדושה על כל אחד מאיתנו להעניק כבוד וזיכרון עולם לשישה מיליון מבני עמנו שנרצחו על קידוש השם, על היותם בני העם היהודי. בזכירת ששת המיליונים אנחנו גם מתחזקים בקיום המצוות העוסקות במלחמה להגנת ישראל מיד צר, שעל ידי זיכרון השואה נתעורר לעמוד על המשמר מול אויבינו, כפי שגם מצוות זכירת עמלק נועדה לעורר את ישראל לעמוד על המשמר כנגד אויביו.

יום עידוד להרחבת העם היהודי

אומנם בהשראת ימי ניסן, שבהם נגאלנו ממצרים, ראוי למנף את יום השואה שבחודש ניסן לכיוון של שיקום ותנופה בדגש על החיים שציוו לנו הקדושים, בבחינת "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך: בדמייך חיי! ואומר לך: בדמייך חיי!" (יחזקאל טז, ו). יום שבו מעלים על נס את מצוות פרו ורבו.
מן הסתם זו הייתה משאלתם של ששת המיליונים הקדושים – שכל יהודי שנשאר ימשיך בדרך, יעשה הכול כדי להינשא, להעמיד צאצאים ולהמשיך את המורשת, לקיים את הפסוק: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". וכך אנחנו שומעים מהניצולים שחיים עמנו, שבכל נכד ונכדה שנולדים להם הם מנצחים את הנאצים הארורים.

יום השואה לדורות

גדולי ישראל עדיין לא הכריעו כיצד צריך לזכור את השואה לדורות: האם להרחיב באופן מפורש את עניינם של הצומות הקיימים, כך שיבטאו יותר את ימי השואה, או שיש צורך לקבוע יום תענית נוסף ומיוחד לזכר השואה. אומנם נראה שאם הדגש הממלכתי ביום הזיכרון לשואה יהיה על הרחבת העם היהודי וערכי המשפחה, והעלאת משפחות ברוכות ילדים על נס, גם לפי רוח ההלכה אפשר יהיה לקיים יום זה בניסן.

המספרים העצובים

עדיין לא התאוששנו. לפני השואה מנה העם היהודי כ-18 מיליון נפש, בשואה נרצחו שישה מיליון. כיום, קרוב ל-80 שנה לאחר השואה, מספר האנשים הידועים כיהודים הוא מעט יותר מ-14 מיליון בלבד. במשך השנים הללו מספר האנשים בעולם גדל פי שלושה, ואנחנו עדיין פצועים בגופנו ובנפשנו.

בעקבות הילודה הנמוכה וההתבוללות הקשה מספר היהודים בכל הקהילות היהודיות בחוץ לארץ מצטמצם. רק כאן, בארץ ישראל, אנחנו מתרבים. לעומת ארצות המערב, הגידול שלנו מופלא. בכל הארצות המפותחות כלכלית ומדעית מספר הילדים מועט ומספר האנשים פוחת, ורק אנחנו זוכים לגידול דמוגרפי, בזכות הקשר העמוק למורשת ישראל ולערכי המשפחה שמושרשים במסורת היהודית. אבל אין בכך כדי להשלים את האובדן הנורא בשואה. כדי להעצים את התהליך המבורך שכבר קיים בארץ, עלינו לעסוק יותר בערכי המשפחה ובמצוות פרו ורבו.

ההתנגשות: חופש מול משפחה

שתי תנועות מתנגשות בחברה הישראלית: ערכי המשפחה שבמורשת ישראל אל מול התפיסה החילונית שבמערב. הקו הרווח באקדמיה ובתרבות החילונית הוא שהחופש שנועד לתת לאדם היחיד לבטא את אישיותו הייחודית הוא הערך החשוב ביותר. משפחה, לעומת זאת, היא מסגרת מחייבת, מגבילה וחונקת. אומנם יש שאיפה טבעית להקים משפחה, אבל בפועל היא עומדת בהתנגשות עם התפיסה התרבותית החילונית. ערכי החופש האישי מתנגשים גם עם ערכים לאומיים, שכן ההזדהות עם העם, עם מורשתו ועם אתגריו כובלת ומעיקה בשביל מי שהחופש האישי שלו לבטא את אישיותו המיוחדת עומד במרכז עולמו.

בעקבות זאת מערכת החינוך, שמושפעת מאוד מערכי החופש החילוניים שהאקדמיה מקדמת, עוסקת רבות בזכויות הפרט, בסובלנות, בדמוקרטיה. אלו ערכים חשובים, אבל כפי שהם מוצגים בתפיסה החילונית, הם מתנגשים בערכי המשפחה והעם. כך יוצא שכמעט אין עוסקים באופן מסודר ושיטתי בערכי המשפחה.

לכן חשוב ללמוד ולהעצים את ערכי המשפחה, שמביאים לידי ביטוי את ערך האהבה והנתינה כמרכז חייו של האדם. לעומת התפיסה החילונית שפחות מאמינה באהבת אמת הכרוכה במחויבות אין קץ, צריך לחנך ולהסביר שהאדם השלם הוא אדם שפורץ את גבולותיו הפרטיים, ואוהב ומעניק, מחויב למשפחתו, לעמו ולתיקון העולם כולו. החופש והנוחות אינם תכלית החיים. הם חשובים מפני שהם מעניקים לאדם אפשרות לבחור את הנתיב המיוחד והמתאים לו, אבל הבחירה צריכה להיות בערכים הטובים, שבאים לידי ביטוי בהקמת משפחה באהבה ובנאמנות, בהוספת חיים וברכה לעולם.

לדבר על המשפחה במוסדות החינוך

ברובם המוחלט של מוסדות החינוך, לצערנו גם הדתיים, לא עוסקים כראוי בערכי המשפחה, האהבה, הנאמנות ומצוות "פרו ורבו". לא מעלים על נס את האתגר שבהקמת משפחה ברוכת ילדים ואת הדרכים להתגבר על הקשיים שבדרך.

הסביבה התרבותית החילונית יוצרת אווירה שלא נעים לדבר על זה. אולם בכך המחנכים עושקים את התלמידים, ומונעים מהם ערכים ומידע שחיוניים כל כך לחייהם.

בנוסף לעצם הערך המקודש שבהקמת משפחה, גם המציאות מוכיחה שבדרך כלל מצבם הנפשי והגופני של אנשים נשואים טוב יותר והם סובלים פחות מדיכאונות וממחלות. ראוי לכלול ידיעות אלו בחומר הלימוד בתיכונים. צריך לספר לצעירים שכמעט כל המבוגרים שלא זכו להקים משפחה גדולה, ברגעים של כנות – מצטערים על שלא התאמצו להוליד עוד ילד או שניים. מפני שכאשר מביטים על החיים במבט כולל, חכם ומקיף, יודעים שבדרך כלל המשפחה היא הייעוד החשוב ביותר.

ביום הזיכרון לשואה ראוי להזמין למוסדות החינוך סבתות וסבים שזכו להקים משפחות גדולות לעילוי נשמת הקדושים שנרצחו בשואה, שיספרו על הקשיים והסיפוק העצום שבכך.

מצוות פרו ורבו

מצווה מהתורה לפרות ולרבות. בכל ילד מקיימים מצווה גדולה, זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). זו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים: "לא נברא העולם אלא לפרייה ורבייה" (משנה גיטין ד, ב), שנאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

אומנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזאת עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים, מרוב חששות, לא תצא אל הפועל כראוי. זאת משום שהנישואין הם דבר רגיש ומורכב, שתלוי בדעתם, ברגשותיהם, בתקוותיהם ובהסכמתם של האיש והאישה, ובמידה מסוימת גם בתמיכתם של ההורים ובתנאים הכלכליים.

גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות. מצד אחד, מכיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שגם הוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו עד לאחר שההורים יהיו מבוססים ומנוסים. מנגד, מכיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך להתאמץ להוליד כמה שיותר ילדים.

לפיכך, בנוסף לרעיון הכללי של המצווה, קבעה התורה הגדרה בסיסית מחייבת למצווה, וחכמים הוסיפו וקבעו עוד גדרים, כדי לתת לרעיון הכללי צביון ברור ומחייב.

גדרי המצווה

חכמים קבעו שהמצווה להתחתן היא עד גיל 20 ולכל המאוחר עד גיל 24, וכיום כך מורים לכתחילה (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ז-יב).

שלוש מדרגות בקיום המצווה:

  • א) חובה מהתורה להוליד בן ובת. גם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיים את החובה, ובכלל זה להיעזר באמצעים הרפואיים המקובלים כדוגמת הפריה חוץ גופית.
  • ב) מצוות חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. כלומר, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים.
  • ג) הידור מצווה להוסיף ללדת עוד ילדים כפי כוח ההורים. כלומר, הורים שיודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, עדיף שלא יהדרו במצווה. מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא שגם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים – רשאים לעשות כן (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ד-ו).

חירות – מהאופנה ומהחומרנות

האומה המצרית ייצגה את החומרנות והשעבוד לגוף, ולכן השקיעה משאבים בפירמידות ובחניטת מתים, והשתמשה בעבדים לשם התענגות וסיפוק תאוות • עד היום נדרשת גבורה כדי להשתחרר מהשעבוד לחומרנות ולא להיכנע לתכתיבי האופנה של החברה • במועדים, כולל חול המועד, יש להקדיש חצי יום ללימוד תורה, שדרוש גם הוא בשביל החירות • מהלכות פסח: אילו תרופות צריכות הכשר • אין לאכול ולהחזיק מאכל שדומה לחמץ, אם אין סימן היכר בולט שהוא כשר לפסח • הודאה לה' על החורף המבורך ביותר מאז תשנ"ב

איסור שרצים ויציאת מצרים

כל המאכלים האסורים נקראים טמאים, ואכילתם מטמאת את הנפש ואוטמת אותה מלקלוט דברים שבקדושה, כדברי חכמים, שטומאה מלשון טמטום (יומא לט, א). הטומאה שבאיסור שרצים חמורה במיוחד, שנאמר: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מג-מה). אמרו חכמים: "אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – דיי" (בבבא מציעא סא ב).

האומה המצרית והחומרנות

הנכונות לזבוח את אלילי האופנה, ולדבוק בדרך היופי המתגלה במסורת ישראל סבא, שנעזרת בכל האופנות היפות שהעולם מחדש אבל אינה נכנעת להן – היא המשך הגבורה של קורבן פסח בימינו, והיא התנאי לגאולה ולחירות לבחור להמשיך את דבר ה' בעולם

כדי להבין את הקשר בין איסור שרצים ליציאת מצרים, צריך לבאר שהתכונה המיוחדת למצרים הייתה חומרנות. תפיסתם האלילית הייתה חומרנית קיצונית. הם לא האמינו בקיומה של נפש רוחנית עצמאית, אלא חשבו שהנפש תלויה בקיומו של הגוף החומרי ומשועבדת לו. הם התאמצו לחנוט את גופת המת, מפני שסברו שכל קיומו של האדם תלוי אך ורק במציאותו הגופנית, ואפילו כשהוא מת, ואין ביכולתו לזוז ולדבר, מכל הבחינות האחרות הוא עדיין קיים. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בבניית פירמידות, שהן בתי קברות מפוארים לגוף. מרוב תשוקתם לחומרנות, הגיעו המצרים להישגים חומריים וארגוניים מופלאים – אשר לחלקם הגיעו בסיועו של יוסף הצדיק – ביצירת סדרי ממשל יציבים, מערכת השקיה מפותחת ומערכת כלכלית משוכללת.

תשוקתם לחומרנות הביאה אותם לטומאה, כלומר לניתוק מערכי הרוח והמוסר, עד שלשם צבירת ממון ותענוגים הפכו אנשים בני חורין לעבדים, ולשם סיפוק תאוות גופם הפרו את ברית הנאמנות שבין איש לאשתו בכל סוגי הניאוף. ולכך התכוונה התורה כשציוותה: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח, ג). אמרו חכמים (ספרא שם) שלא הייתה אומה באומות שהתעיבה מעשיה יותר מן המצרים, בזנות ובגילוי עריות, עד ש"מעשה ארץ מצרים" פירושו: "איש נושא איש, ואישה נושאת אישה, ואישה נישאת לשני אנשים" (מהר"ל גבורות ה' פרק ד).

אופיים של השרצים

לאור זאת, אפשר לבאר שהשרצים מייצגים את החומרנות. שכן לא ניכרת אצלם שום תכונת אופי מיוחדת, אלא כל חיוניותם וחריצותם ממוקדת במטרה הגשמית ביותר: השגת אוכל והתרבות, שזו משמעות השם "שרצים" – הולכים כדי לאכול ולהתרבות. לשם כך הם מזדהמים בכל הדברים המאוסים שבעולם, ובכל מקום שבו יש ריקבון ומוות שם הם שורצים, ואף את גוויית האדם הם אוכלים. אומנם יש בחיוניות זו צורך קיומי בסיסי, שגם לו יש מקום חשוב בעולם, וזו הייתה מעלתה של מצרים, ועל שם מעלה זו נאמר על ישראל במצרים "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). אולם ישראל קדושים, שצריכים להעלות ולרומם את המציאות מטומאת מצרים, הצטוו שלא לאכול שרצים שמבטאים את הגשמיות המאוסה, כדי שיוכלו לגלות בכל דבר את הערך האלוקי.

בהשראת תאוריית האבולוציה, שאמר עליה מרן הרב קוק שיש בה צדדים שמתאימים ל"רזי עולם של הקבלה" (אורות הקודש ב, התעלות העולם, פסקה יט), אפשר לצייר בדמיון שבתהליך הבריאה השרצים העדיפו לוותר על הרבה תכונות – ובלבד שיוכלו להמשיך לשרוץ. בתחילה היו גדולים, אולם כשנשאלו מה יעדיפו, לשמור על ייחודם או להתקטן ולקבל יותר מזון, העדיפו להתקטן. וכך בכל פעם שעמדה שאלה לפניהם, העדיפו לאבד את זהותם ולהתקטן כדי להתאים את גופם לדרך שבה יוכלו להשיג הכי הרבה מזון, עד שנעשו שרצים מאוסים. ואף שגם לרצון קיומי זה יש מקום, ציווה ה' את ישראל שיתעלו מטומאת מצרים – טומאת השעבוד לחומרנות, כדי להביא גאולה לעולם.

חירות

התנאי הראשון לגאולה הוא הגבורה להשתחרר מהשעבוד. לכן בתחילת תהליך גאולת ישראל ממצרים, נצטווינו לקחת שה שנחשב אליל בעיני המצרים, ולזבוח אותו ולמרוח את דמו על המזוזות והמשקוף. הדבר נעשה על ידי קורבן לה', כי לגאולה אמיתית אפשר להגיע רק על ידי אמונה בה'. שכן כל עמדה אנושית נובעת משעבוד לאנשים או לתאווה מסוימת, ורק על ידי התקשרות לה' אלוקינו, שמעל ומעבר לכל הגדרה, אפשר להיחלץ מכל השעבודים.

קורבן פסח בימינו – בלבוש

הנה לדוגמה, אדם מתלבש בבגדים שבהם הוא מאמין שייראה יפה. אולם כשיתבונן, ימצא שמושג היופי מוכתב על ידי אלה שנחשבים כמצליחים. לכן לעיתים קשה לאדם לחבוש כיפה, כי המצליחים בעולם אינם חובשים כיפה. ולעיתים קשה לאישה לכסות את ראשה, וללבוש בגדים כשרים לפי ההלכה, כי מי שנחשבות כמצליחות אינן לבושות כך.

הנכונות לזבוח את אלילי האופנה, ולדבוק בדרך היופי המתגלה במסורת ישראל סבא, שנעזרת בכל האופנות היפות שהעולם מחדש, אבל אינה נכנעת להן – היא המשך הגבורה של קורבן פסח בימינו, והיא התנאי לגאולה ולחירות לבחור להמשיך את דבר ה' בעולם.

לימוד התורה בחג

אולם אמונה וגבורה בלא תורה אינן יכולות להביא גאולה, וזהו שאמרו חכמים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). וזו עיקר מגמת החגים וחול המועד, שלכך נאסר לעשות בהם מלאכה, כדי שיוכלו ישראל לעסוק בתורה לאור קדושת החג. והמצווה לחלוק את זמן השבתות והחגים, חציו לה' וחציו לכם, "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש" (פסחים סח, ב). ואם כך ביום טוב, שמצווה לקיים בו סעודות גדולות שאורכות זמן רב, על אחת כמה וכמה שבחול המועד צריך להקדיש לכל הפחות חצי יום ללימוד תורה (פניני הלכה מועדים א, ה-ו).

מהמצווה לחלוק את היום לשני חלקים, חציו לה' וחציו לכם, למדנו דבר גדול – ששני החלקים משלימים זה את זה. גם החלק שבו לומדים תורה צריכים ללמוד בשמחה, דברים מעניינים שמוסיפים ברכה וחיוניות, עם בני המשפחה או חברים, וגם את החלק שבו עוסקים באכילה ושתייה וטיולים ממלאים בתכנים ערכיים.

כשרות תרופות בפסח

תרופות טעימות, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, צריכות כשרות לפסח. וכל זמן שלא נודע שהן כשרות, אסור לאוכלן. רק מי שהוא חולה מסוכן, ואין לתרופתו תחליף טוב, מותר לו לאוכלה, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ.

אבל תרופה שאין לה טעם אינה צריכה הכשר, מפני שגם אם עירבו בה חמץ שבעבר היה ראוי לאכילה, כיוון שכעת הוא אינו ראוי לאכילה אפילו בשעת הדחק, שהרי אפילו לאכילת כלב אינו ראוי, אין בו יותר איסור חמץ.

אומנם יש מדקדקים שלא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת פוסקים בודדים שסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. אבל הלכה כדעת רוב הפוסקים, שמתירים לבלוע תרופה שאינה ראויה לאכילה בלא בדיקה (פניני הלכה פסח ח, ז).

ראוי להוסיף שהסיכוי שיהיה בתרופה חמץ נמוך מאוד, קל וחומר כיום שרבים רגישים לגלוטן, ואין מערבים לחינם מרכיבי דגן אלא מעדיפים תחליפים שאין בהם גלוטן.

לא להחזיק דמויי חמץ

יש שמייצרים לפסח מוצרי מזון שנראים דומים למוצרי חמץ, כדוגמת ופלים, עוגיות ולחמניות. אולם למרות שבפועל אין בהם חמץ, כל זמן שהם דומים למוצרי חמץ – יש להיזהר שלא לאכול מהם בפסח, ואף לא לשמור אותם יחד עם מוצרי המזון של פסח, שמא מתוך כך יבואו לטעות ולאכול ממאכלי החמץ הדומים להם, כפי שכבר אירע עם מוצרים אלו בשנים עברו. רק אם עשו בוופלים או בעוגיות שינוי משמעותי בצורתם, אפשר לאוכלם.

כעין מקור לכך, בגזירת חכמים שלא לאפות לחם חלבי או בשרי בכמות שאוכלים במשך יותר מסעודה אחת, שמא ישכחו שהלחם חלבי ויבואו לאוכלו עם בשר. ואם טעו ועשו זאת, גזרו חכמים שהלחם יהיה אסור באכילה (פסחים ל, א-ב). אם שינו את צורתו של הלחם, באופן שבני הבית יבינו שדינו שונה ויבררו אם הוא חלבי או בשרי, מותר. אבל סימן כזה אינו מתיר לאפות לחם חלבי או בשרי כדי למוכרו, שמא יהיו אנשים שלא ישימו לב לסימן. רק כאשר עושים סימן מובהק שהכול מבינים ממנו שלחם זה חלבי או בשרי – מותר, כמו פיתה שדבוקה עליה גבינה צהובה או רצועת בשר (פסחים לו, א; שו"ע יורה דעה צז, א).

הודאה על הגשמים

בחסדי ה' זכינו שהשנה ירדו בהר ברכה 942 מ"מ גשם, כאשר הממוצע הרב-שנתי הוא 620 מ"מ, כלומר 152 אחוזים מהממוצע הרב-שנתי. מאז שנת תשנ"ב לא היה חורף מבורך כזה. הגשמים היורדים על גב ההר באזור השומרון מבורכים במיוחד, שכן כולם נקלטים באקוויפר ההר, הוא מאגר המים הגדול והאיכותי בישראל.

בכל הארץ מקו חברון וצפונה הגשמים עברו את הממוצע הרב שנתי, כאשר בצפון ובמרכז הממוצע בין 120 ל-140 אחוזים, ויש מקומות שירדו בהם 160 אחוזים.

הגשמים התחלקו השנה באופן נהדר על כל פני העונה, כך שהם הרוו את האדמה ונקלטו יפה במאגרי המים העיליים והתחתיים.

מה למכור במכירת החמץ?

תחילתה של מכירת החמץ – במצוקתם של סוחרי היי"ש באירופה • כשהרבנים מיסדו את המכירה בשביל הסוחרים, המנהג התרחב לכלל הציבור • בימינו מכירת החמץ הכרחית לשוק ולתעשיית המזון • למרות הטענות שמדובר בהערמה, רוב הפוסקים ככולם קובעים שהמכירה תקפה • מצד הדין כל אדם פרטי יכול למכור כל חמץ, אך לכתחילה מומלץ להשתמש במכירה רק למוצרים שמוטלים בספק או למניעת הפסד גדול • מכיוון שאפשר למכור במצבי ספק, אפשר לחסוך שאלות הלכתיות רבות • להלכה, חמץ שנמכר מותר לאחר הפסח

שורשי מכירת חמץ

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק

עד חצות יום י"ד בניסן צריך כל יהודי להשבית את החמץ שברשותו. כדי שלא לאבד כמות גדולה של מאכלי חמץ, היו רגילים ישראל לתכנן את מאכלם כך שעד הפסח יסיימו לאכול את מאכלי החמץ שלהם. רק מעט מהחמץ השאירו, כדי לקיים בו מצוות ביעור חמץ למהדרין בשריפה.

אולם אם התכנון לא הצליח, מותר למכור את החמץ הנותר לגוי לפני הפסח, שכן עד השעה השישית של יום י"ד בניסן החמץ עדיין מותר בהנאה ומותר למוכרו. במיוחד הדבר חשוב לסוחרי מזון, שלעיתים נשארים עם מלאי גדול של מאכלי חמץ, ואם לא ימכרו אותו לגוי ממונם ירד לטמיון. ואפילו אם לא נמצא גוי שמעוניין באמת לקנות את כל החמץ, אמרו חכמים שמותר ליהודי לומר לגוי: אף שאינך צריך כמות גדולה של חמץ, קנה ממני את כל החמץ בסכום המלא, ואם תרצה אקנה אותו ממך לאחר הפסח (על פי תוספתא פסחים ב, ז).

הבעיה של סוחרי היי"ש

לפני כארבע מאות שנה החלו יהודים רבים באירופה להתפרנס מייצור יין שרף (יי"ש) ומכירתו. זאת משום שהרוזנים אדוני הארץ נהגו לתת ליהודים לנהל את עסקיהם, והיו רגילים להחכיר להם את עסקי היי"ש תמורת דמי חכירה ואחוזים מהמכירות. יי"ש זה, שנעשה משעורים וחיטים, נחשב לחמץ גמור. כדי שלא להפסיד הון עתק בכל שנה באיבוד היי"ש לפני הפסח, היה הכרח למוכרו לפני הפסח לגוי, ואחר הפסח לשוב לקנותו, כדי להמשיך במכירתו לכל דורש.

התמסדות המכירה

במשך הזמן ראו גדולי ישראל שלפעמים קורה שהמכירה נעשית שלא כדין, ואזי מתעוררות בעיות קשות: אם מכירת החמץ נעשתה שלא כדין – הרי שהחמץ נשאר ברשותו של היהודי, כך שכל שעה ושעה הוא עובר עליו באיסורי התורה "בל ייראה" ו"בל יימצא", וגם אחר הפסח אסור ליהנות ממנו וצריך לאבד את כולו. לפיכך נהגו רבני ישראל לנהל בעצמם את מכירת החמץ, כדי לוודא שהחמץ יימכר כדין. מכיוון שהמכירה נעשתה מסודרת, יהודים נוספים הצטרפו למכירה כדי להציל את החמץ שברשותם מאיבוד, וכך החלה מכירת החמץ להיות רווחת יותר ויותר.

המכירה הכרחית ליצרנים ולסוחרים

בדורות האחרונים נתחדשו שיטות אחסון שבאמצעותן ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון ולסוחרים יש תמיד מלאי גדול. שוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח – שכן אם יקפידו למכור את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים ייגרם צער משום שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ אלו במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות מוכרים לפני הפסח את כל החמץ שלהם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה וחוזרים לשווקו.

הטענות נגד המכירה

אלא שכבר לפני קרוב לארבע מאות שנה היו מגדולי ישראל, ובראשם בעל 'תבואות שור' שעסק בעצמו בייצור יי"ש, שטענו נגד מכירת החמץ שאין היא מכירה אמיתית אלא הערמה, שהרי ברור שאחר הפסח החמץ יחזור לידי היהודי. ועוד, שאין משלמים על מכירה זו מס למלכות כדרך שמשלמים על כל מכירה. ועוד, שבכל מכירה רגילה הקונה משלם בעבור כל החמץ ולוקח אותו לרשותו, ואילו כאן הגוי אינו משלם סכום מלא בעבור היי"ש ואינו לוקח אותו לרשותו. בנוסף לטענה העקרונית שאין זו מכירה אלא הערמה, טענו גם על האופן שבו ביצעו בפועל את המכירה, כגון שלא עשו אותה בקניין המועיל לפי ההלכה, או שעשו אותה עם גוי שלא הבין את מהותה.

למעשה, יש מהם שכתבו שרק במקום הדחק, כדי למנוע הפסד מרובה, מותר לסמוך על המכירה. יש שאף הורו שלא לסמוך עליה כלל (גר"א).

הסכמת הרבנים לסמוך על המכירה

אולם דעת הפוסקים, רובם ככולם, שיש לסמוך על מכירת החמץ, מפני שיש לה תוקף ככל מכירה, ועל פי החוק והדין יכול הגוי שלא למכור את החמץ בחזרה ליהודי אחר הפסח. נמצא שהמכירה מוחלטת ואין בה הערמה. כלומר המכירה אינה מכירה פיקטיבית אלא מכירה משפטית, פורמלית. אלא שכדי שהמכירה לא תיראה כהערמה, נהגו לדקדק בכל פרטיה. מכיוון שיש דעות מהי דרך הקניין שעל פי ההלכה קונה הגוי מיהודי, מקפידים לבצע את המכירה בכל צורות הקניינים, כדי שיהיה ברור שעל פי כל הדעות המכירה חלה. בנוסף לכך מקפידים שהמכירה תחול גם לפי חוקי המדינה (עיינו משנה ברורה תמח, יז, יט, וביאור הלכה).

אף שהמוכר אינו יודע את כל מה שהרבנים עושים במכירת החמץ, מכיוון שהוא סומך על הרבנים שמארגנים את המכירה, הרי שהוא מייפה את כוחם למכור את כל המוצרים שכלל במכירת החמץ באופן המוצלח ביותר. ההוכחה החותכת לכך היא שאם יבוא הגוי בפסח ויבקש את מוצרי המזון שנכללו במכירה, ויעמוד הרב ויאמר שאכן הם של הגוי, המוכר הישראל ייתן לו את המוצרים.

הצעה לחיזוק

ראוי היה שהרבנות, בשיתוף רשתות הטלוויזיה, תבחר בכל שנה באקראי כעשרה אנשים שמכרו את החמץ שלהם לנוכרי, ויצלמו את הנוכרי דופק על דלת ביתו של הישראל בבואו לקחת את החמץ שקנה, ואת התגובה של בני הבית. אם יהיה ויכוח, יערבו את הרב שתיווך במכירה. הם יאמדו את המחיר המוזל מאוד שהנוכרי צריך לשלם, כפי שנקבע במכירה, שכן המכירה היא במחירי רצפה – כראוי למוצרים שכבר הגיעו לביתו של אדם פרטי, ויסיימו את הסיפור בכך שהנוכרי טועם מהמוצרים ונוטלם לביתו. כך בכל יום מימי חול המועד יערכו שני ביקורים. על ידי זה תתחזק ההבנה שהמכירה אכן בעלת תוקף גמור.

האם המכירה נועדה לאדם פרטי?

מצד הדין יכול כל אדם למכור את החמץ שלו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים. אף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל מעט אבקת מרק חמץ, או חבילת אטריות – רשאי, שאין הבדל אם הוא מוכר מעט או הרבה חמץ. בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.

ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח אותו ממנו, ואחר הפסח היהודי יחזור מיד לאכול ממנו. לכן, לדעתם, רק כדי למנוע הפסד מרובה מותר למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט – אין למכור את החמץ כדי שלא להיכנס לספק איסור.

ההמלצה לכולם – מכירת מוצרי ספק

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שספק אם נתערב בהם מעט חמץ. אין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למכור אותם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שיש בבעלותן חמץ, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות.

אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן. רק כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה.

אין לדקדק בשאלות סביב הספק

יש אנשים שבגלל חששם לדעת המחמירים אשר טוענים על המכירה שהיא הערמה, מעוניינים להימנע ממנה עד כמה שאפשר, והם מרבים להטריד את הרבנים בשאלות שונות. ראשית, אודות כל המוצרים שבביתם שאין להם כשרות לפסח, האם הם נחשבים מוצרי חמץ ממש או ספק חמץ, והאם צריך למכור אותם או שאפשר להשאירם בלא מכירה. שנית, אחר שהתברר שיש בהם ספק חמץ, האם שוויָם מצדיק לסמוך על המכירה.

אולם אין מקום להטריד רבנים בשאלות אלה, שכדי לפתור אותן נועדה כיום המכירה. כלומר, כל מוצר שיש לגביו ספק צריך לכלול במכירה.

מתי מותר להשתמש בחמץ אחר הפסח

אחר הפסח טוב להמתין מעט, עד שניתן יהיה לשער שהרבנות קנתה את החמץ בשביל כולם בחזרה, ואז אפשר יהיה להשתמש בחמץ שנמכר. בשעת הצורך אפשר ליטול מהחמץ מיד אחר הפסח, תוך נכונות לשלם לגוי את תמורתו המלאה אם ידרוש. והטוב ביותר שהרבנים יתנו עם הגוי במפורש, שכל חמץ שהיהודי ייקח ממה שנמכר – יתחייב לשלם בעבורו אם ירצה, ועל ידי זה לא יהיה פקפוק בכך שהיהודי נוטל מהחמץ מיד לאחר הפסח.

חמץ שנמכר – המחמירים וההלכה

יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דין חמץ זה כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.

אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמקל. קל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו, ואילו דעת רובם המכריע של הפוסקים להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

שרצים זעירים – הלכה למעשה

סיכום המחלוקת על השרצים הזעירים: מצד כללי ההלכה אמורים להקל, אך מצד ההתחדשות המודרנית, שמגבירה את המודעות לשרצים ואף מספקת אפשרויות לזהות ולהדביר אותם, יש מקום לדעה המחמירה • דרך האמצע: לעשות את הפעולות הרגילות הדרושות להסרת השרצים, אך לא באופן שגורם לטורח רב או להוצאה כספית ניכרת • במפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש לקבוע נהלים מחמירים כדי לשמור על הכשרות הבסיסית • הלכה למעשה – כיצד לנהוג לפי כל אחת מהדעות בירקות עלים, כרובית וברוקולי, תירס, תות שדה, בצל ירוק וכרישה

המחלוקת אודות השרצים הזעירים

אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה: כשר כפי עיקר ההלכה, שיטת המחמירים שמתאימה למי שרוצים להדר, ודרך האמצע, שלפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת – יש להורות לפי כללי ההלכה כדעת המתירים

בטור הקודם סיכמתי בקצרה את המחלוקת בשאלה האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שאדם רגיל אינו רואה בעת שהוא מסתכל על הירק או הפרי. כתבתי שהלכה כדעת המקילים, שכן מדובר במחלוקת באיסור חכמים, הואיל ומהתורה שרצים אלה בטלים בשישים, ואף מדברי חכמים יש סוברים שהם בטלים בקרוב לאלף. ועוד שיש ספק אם גם מדברי חכמים צריך לחפש אחריהם לפי כללי "מיעוט המצוי". בנוסף לכך, לא יכול להיות איסור תורה בדבר זעיר שאין מרגישים בטעמו ובבליעתו, ובמיוחד שאין רוצים בו, ואזי מדובר בדבר שאינו מתכוון שאין בו איסור.

דעת המחמירים נשענת על הפיתוחים המודרניים

אומנם צריך להוסיף שגם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את המודעות להימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. היא ניתנת ליישום בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים – למשל פיתוח חומרי ניקוי ממיסי שומן (דטרגנט), שמהם ייצרו מיני סבונים, שהשימוש בהם החל להיות נפוץ לפני כמאה שנה, ועל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן בזכות פיתוח מקררים, שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים.

שלוש שיטות למעשה

ככלל, אפשר לומר שיש בסוגיה זו שלוש שיטות למעשה:
א) כשר כפי עיקר ההלכה,
ב) שיטת המחמירים המתאימה לרוצים להדר,
ג) דרך האמצע, לפיה לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים – ולכן פעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השריה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים – אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור להורות על פי כללי ההלכה כדעת המתירים.

במטבחים גדולים לפעמים חייבים להחמיר

ראוי לציין שבמפעלים ובמטבחים גדולים לפעמים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן, פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, לעיתים יש צורך לקבוע בהם גדרים מחמירים כדי להגיע לכשרות הבסיסית הנדרשת לפי ההלכה, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין.

ירקות עלים

ירקות עלים: דעת המחמירים

בעניין ירקות עלים, נבאר תחילה את דעת המחמירים: הבעיה בירקות כדוגמת חסה, כרוב, פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, ארטישוק, אספרגוס, תרד ונענע, שבעת גידולם נמשכים אליהם שרצים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות עלה. אמנם גם שרצים רגילים לעיתים שורצים בהם, אבל הם ניכרים לעין ויורדים בשטיפה רגילה. לעומתם, את השרצים הזעירים שצבעם דומה לצבע העלה קשה מאוד לראות, ואף השריה במים עם חומץ או סבון ושטיפה, פעולה שמסירה שרצים רבים, אינה מסירה את כולם, כפי שנמצא בבדיקות במעבדה. לפיכך, לדעת המחמירים אסור לאכול ירקות אלו בלא שאדם ירא שמיים, שמכיר היטב את השרצים וראייתו טובה, יתבונן בנחת בכל עלה ועלה אל מול השמש או שולחן אור ויסיר מהם את כל השרצים הזעירים. מכיוון שבדיקה כזאת קשה לביצוע, לפי שיטת המחמירים יש למעשה שתי דרכים להשגת ירקות שמוחזקים כנקיים משרצים, ונבאר אותן.

גוש קטיף וגידול באקלים קר

הדרך הראשונה הומצאה בגוש קטיף בהנחיית רבני מכון התורה והארץ. לפי דרך זו מגדלים בחממות מבודדות ירקות שנקיים משרצים. לשם כך מחטאים את האדמה משרצים וביצי שרצים, ואוטמים את החממה על ידי יריעות רשת, שמאפשרות כניסת אוויר וקרני שמש וחוסמות שרצים. כמו כן מרססים מעת לעת את הירקות בקוטלי חרקים, כאשר החברות האמינות, כדוגמת 'חסלט' שנוסדה בגוש קטיף, מקפידות שלא לרסס מעל המותר על פי תקנות הבריאות. למרות כל אמצעי הזהירות וההשקעה המרובה, ובמידה מסוימת בגלל הגבלות הריסוס, לעיתים שרצים מצליחים לחדור לחממה ולהתרבות בה בשיעור של מיעוט המצוי, וכל היבול מאבד את חזקת היותו נקי משרצים זעירים לפי שיטת המחמירים. לכן מחיר ירקות אלו גבוה בהרבה ממחיר הירקות הרגילים.

השיטה השנייה היא גידול הירקות במקומות קרים, כך שבכל משך גידולם החום לא יעלה ליותר מ-14 מעלות. באקלים כזה השרצים אינם מתרבים והירקות בחזקת נקיים משרצים. שיטה זו נוחה לשימוש בחוץ לארץ במקומות קרים. בארץ אין מקומות קרים כל כך, אך עם ריסוס מבוקר מצליחים לגדל בחורף ירקות בשטחים פתוחים עם מעט מאוד שרצים זעירים, ועל ידי שטיפת הירקות מצליחים להגיע למצב שהסיכוי שיהיו שרצים בירקות נמוך. במצב זה, גם לשיטת רוב המחמירים, הירקות בחזקת נקיים משרצים.

ההלכה ודרך האמצע בירקות עלים

לפי ההלכה אפשר להסתפק בשטיפה טובה של כל ירקות העלים במים, להתבונן בהם במבט רגיל, ואם רואים בהם שרץ – להסירו. אולם נכון ללכת בדרך האמצע, ולנקות את הירקות משרצים על ידי השריה של כארבע דקות במים עם חומר ממוסס ושטיפה במים זורמים. אפשר להשרות את העלים במים עם מלח או חומץ, כפי שנהגו בעבר. אומנם מצד הסרת השרצים, עדיף להשרות במים עם סבון (דטרגנט), שנמצא יעיל מחומץ או מלח, אולם יש חוששים שהסבון אינו בריא. הטוב ביותר להשתמש בחומרים טבעיים כמו 'סטרילי', שנמצאו יעילים כסבון ובלי חשש בריאותי. פעמים רבות פעולה זו מסירה את כל השרצים הזעירים, או מביאה לשיעור נמוך של פחות ממיעוט המצוי, ואזי גם לשיטת המחמירים היא מועילה.

יש לשים לב לכך שגם בעת השריית העלים וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים. לפיכך, בירקות כדוגמת חסה, כרוב וארטישוק, צריך לפרק את העלים כדי שהמים יוכלו להיכנס ביניהם.

לעיתים ירקות העלים מאיכות גרועה, ואזי הם מלאים בשרצים קטנים וגדולים שנראים היטב לעין. כדי לנקותם צריך לשטוף אותם שוב ושוב, עד שיהיו נקיים משרצים.

כרובית וברוקולי

יש ירקות שמצויים בהם שרצים זעירים ואין אפשרות להוציא את כולם בשטיפה או בבדיקה. כך המצב בכרובית וברוקולי, שחלק משמעותי מהם הוא תפרחת, שבתוכה נחבאים השרצים הזעירים. את השרצים הללו אין אפשרות לראות בלי לפרק לגמרי את הפרח ולבדוק במשך זמן רב את כל חלקיו הקטנים. גם פעולה של השרייה במי סבון ושטיפה אינה טובה מספיק, הואיל וזרם המים אינו מגיע בחוזקה למקומות שהשרצים נחבאים בהם, וממילא אינו יכול להסיר את כולם. לדעת המחמירים, הדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לזרוק את התפרחת, שהיא כארבעים אחוזים מהירק, ולאכול את הקלחים הנותרים אחרי שטיפה טובה, או לחילופין לצרוך כרובית וברוקולי שגודלו בתנאים מיוחדים שאין מתפתחים בהם שרצים.

אולם כפי שלמדנו, על פי כללי ההלכה אין צריך לבדוק אחר השרצים הזעירים, וכל זמן שאין רואים אותם – מותר לאכול את הכרובית והברוקולי. ונכון יותר להשרותם במים עם חומר ממוסס למשך כארבע דקות, ולשטוף היטב בזרם מים.

אומנם שלא כמו בחסה ושאר ירקות עלים, שבהם פעמים רבות אחרי השריה ושטיפה אין שרצים זעירים (או שאין בהם בשיעור מיעוט המצוי), בכרובית וברוקולי השריה ושטיפה אינן מצליחות להגיע לתוצאות טובות כאלה. אומנם מכיוון שמבשלים את הכרובית והברוקולי, ולעיתים השרץ נימוח בבישול ויורד ממדרגת ברייה, להלכה אפשר להחשיב זאת כדרך האמצע.

קלחי תירס

לדעת המחמירים אסור לאכול את הגרעינים בעודם על הקלח, הואיל ולעיתים נחבאים ביניהם שרצים זעירים (תריפס), והדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל היא לחתוך את גרעיני התירס מהקלח לשטוף אותם, כדי להבטיח שאין ביניהם שרצים זעירים.

אולם לפי כללי ההלכה וגם לפי דרך האמצע, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את השרצים הללו, וספק אם הם נמצאים, ובנוסף לכך הם עוברים בישול, מספיק לשטוף את הקלח.

תות שדה

לעיתים יש בתותי השדה אקריות זעירות, שקוטרן כשליש מילימטר, הנחבאות בגומות הגרעינים הזעירים שעל קליפתם. לדעת המחמירים אסור לאכול תותי שדה מגידול רגיל, אלא אם כן מקלפים את קליפתם, או משרים אותם במים עם חומר ממוסס ושוטפים אותם תוך הברשה יסודית של קליפתם.

אולם לפי כללי ההלכה, מכיוון שאדם רגיל אינו רואה את האקריות הזעירות הללו, אין צריך לחפש אחריהן. ולפי דרך האמצע, יש לחתוך את מקום החיבור של התות לענף, להשרות את התותים במים עם חומר ממוסס ולשטוף היטב. כך יש לעשות גם בפטל ותות עץ.

עלי בצל ירוק וכרישה

לדעת המחמירים יש לחתוך כל עלה לשניים, להשרותו במים עם סבון ולשוטפו תוך שפשופו לכל אורכו, מפני שרצים זעירים שלעיתים מצויים בו.

לפי כללי ההלכה, אין לחשוש לשרצים הזעירים שאדם רגיל אינו רואה. ולדרך האמצע, יש לחתוך כשלושה סנטימטרים ממקום החיבור שבין הבצל לעלה ולזרוק, מכיוון ששם החשש גדול יותר. את שאר העלים יש לפרק, להשרות במים עם חומר ממוסס ולשטוף, בלי לחתוך כל עלה לשניים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד