האם הילודה מביאה למשבר דמוגרפי?

האוכלוסייה בישראל גדלה בקצב מבורך, אך אין מקום לתחזיות אימים על מחסור במשאבים • תחזיות כאלה הופרכו שוב ושוב לאורך עשרות השנים האחרונות • עובדה היא שככל שהאוכלוסייה גדלה, כן משתכללים המדע והטכנולוגיה ומתרבים הפתרונות לבעיות משאבים וסביבה • יש מקום להשמיע אזהרות, שכן הן מעודדות מציאת פתרונות, אולם יש לעשות זאת בדרך מתונה ולא בדרך של הטלת פחד, שגורמת לעיוותים מוסריים • יש שלוש מדרגות במצוות פרייה ורבייה ויש מקום לשיקול דעת בקיום המדרגה השלישית • עם ישראל מונה רק 0.15% מאוכלוסיית העולם. הוא בסכנה קיומית, ועליו לגדול

שאלה במצוות פרו ורבו ושמירת הסביבה

כאשר מאמצים תחזיות אימה, עלולים גם לגרום לעיוותים מוסריים. כך בסין צמצמו את הילודה באופן אכזרי מאוד, וגם בעלי תורת הגזע חיזקו את עמדתם. בארצות המערב התגבשה עמדה ציבורית שראוי למתן את הילודה, ובעקבות זאת הם נקלעו למשבר דמוגרפי שמוביל לבעיות חברתיות-כלכליות חמורות

"ברצוני להעלות בפני הרב שאלה הלכתית עקרונית: בעולם התורני קיימת הסכמה מקיר לקיר שמעבר לחיוב מדאורייתא ללדת בן ובת, ראוי ונכון להדר במצווה זו ככל האפשר, משום "לא תוהו בראה לשבת יצרה" ומשום "ולערב אל תנח ידך". עוד שמעתי שלאחר השואה הנוראה ראוי עוד יותר להדר במצווה זו ולגדל את עם ישראל.

להלן כמה נתונים על האוכלוסייה בישראל: נכון להיום בישראל חיים כ-9.1 מיליון איש (לא כולל ערביי יהודה ושומרון וחבל עזה). מדינת ישראל היא אחת הצפופות בעולם, כ-440 איש לקילומטר מרובע. קצב הריבוי בישראל, הנובע מהגידול הטבעי ומעליית יהודים לישראל הוא שני אחוזים בשנה, ומשמעותו היא שהאוכלוסייה בישראל מוכפלת בכל 35 שנים. מכאן שבעוד 35 שנה, אם יימשך קצב הגידול הנוכחי, נגיע ל-18 מיליון, ובעוד 70 שנה אנו צפויים להגיע לכ-36 מיליון נפש ולצפיפות של כ-1,800 איש בקמ"ר.

בצורת החיים המודרנית שלנו, איננו מודעים לתהליכים המקדימים את הגעת המוצר לחנות והגעת המים לברז, ולתהליכים שלאחר השלכת שקית הזבל לפח. אבל התהליכים האלה קיימים ומשפיעים על כולנו. לגידול כזה באוכלוסייה יהיו השפעות מרחיקות לכת במובנים רבים: כבר כיום מדינת ישראל תלויה לגמרי בייבוא מזון מבחוץ, אין לה יכולת לכלכל את עצמה. כבר כיום למדינת ישראל אין מספיק מי גשמים. משאבי הטבע שאנו צורכים, הזיהום והפסולת שאנחנו מייצרים הם מכפלה פשוטה של כמות הפסולת הממוצעת לאדם בגודל האוכלוסייה. וכבר כיום במדינה צפופה כשלנו אנו מתקשים למצוא פתרונות ראויים להרי הפסולת ולזיהום המים, הקרקע והאוויר. השטח הבנוי הולך וגדל ביחס ישיר לגידול באוכלוסייה, ושטחי הטבע הולכים ומצטמצמים בהתאמה.

בשלב מסוים אוכלוסייה גדולה מדי אינה ברכה, אלא צרה גדולה. האם כשנהיה כאן 36 מיליון, בלי שטחים פתוחים, בלי מקומות טיול ויערות, עם הררי פסולת וזיהום והמון בניינים וכבישים – לא יהיה ברור שנכון לעצור? או אולי רק 35 שנים אחר כך, כשנהיה 72 מיליון?

ברור שמשהו צריך להשתנות, השאלה היא רק מתי. בשלב מסוים אי אפשר להמשיך לעודד ילודה כפי שאנו עושים היום. המציאות תכריח אותנו להפסיק. ואם כך, האם אין זה נכון לדבר על כך כבר כיום?

למדתי מדברי ר' יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא כלל י"ג, שיש שני חלקים במצוות פרו ורבו: המצווה מהתורה בבן ובת היא מצווה שבין אדם למקום, והמצווה להוסיף עוד ילדים משום "לא תוהו בראה" היא לתועלת העולם. ונראה לענ"ד לאור זאת, שאפשר לומר שכיום למען יישוב העולם נכון שלא להדר במצווה, שכן ההידור מביא לפגיעה קשה בבני האדם ובסביבה.

ובכלל נראה לכאורה שענייני הסביבה, ההתחממות הגלובלית וכדומה אינם מעניינים את גדולי ישראל, ותמהני על כך, שכל מי שעיניו בראשו ונותן דעתו שלא נקלקל ונחריב רואה שבדורנו אנו צורכים את משאבי הטבע בקצב מהיר בהרבה מקצב היווצרותם, ומייצרים פסולת וזיהום אוויר בכלל ובפרט פחמן דו-חמצני, ואנו דומים בעיניי לאדם שחי ברמת חיים שאינה אפשרית לו לאורך שנים על חשבון ירושת אבותיו ומשאיר את החובות ליורשיו.

אסור שנושא מרכזי זה, שטומן בחובו סוגיות ערכיות ומוסריות רבות ועלול בעוד שנים לא ארוכות להשפיע קשות על כולנו, לא יעמוד לנגד עיני העדה וראשיה. אשמח מאוד לשמוע את דעת הרב בסוגיות אלה".

השיח על ענייני הסביבה

תשובה: חובה להקדים, שהשיח המקובל על משאבי הטבע המתכלים הוא שיח מלא קלישאות נבובות, שמתבררות ככוזבות כבר במשך דורות ברציפות. מאז שאוכלוסיית אירופה התחילה לגדול בקצב מהיר, התעוררה דאגה שמא משאבי הטבע יתכלו והפריון שהיה נחשב ברכה יהפוך לקללה. ראש הדוברים בתחום זה היה תומאס מלתוס (1834-1776), שטען שקצב ריבוי האוכלוסייה גבוה מקצב גידול ייצור המזון, ואם ימשיכו לגדול בקצב זה, כבר בתחילת המאה העשרים האנושות תשקע באסונות של רעב וצמא, מלחמות ומגפות. היום כבר יש יותר משבעה מיליארד אנשים, שמייצרים הרבה יותר מזון ממה שצריכים. אומנם, מכיוון שהמזון אינו מחולק באופן מתאים, יש אנשים שסובלים מרעב. אילו, לדוגמה, היו האנשים באפריקה מנצלים את משאבי הטבע באופן יעיל וחסכוני, היו מייצרים פי כמה מזון איכותי ולא היה שם אדם שסובל מרעב.

הפיתוח האנושי מהיר מהגידול הדמוגרפי

הסיבה היסודית לכך שהתחזיות הקודרות מופרכות היא מפני שככל שיש יותר אנשים, כך הם מפתחים יותר את המדע והטכנולוגיה, ועל ידי כך המשאבים מתרבים בקצב מהיר יותר מריבוי האנשים, ולכן רמת החיים עולה בהתמדה.

בהערכה זהירה אפשר לומר שאנחנו ניצבים כיום על סף פריצות דרך מדעיות שיאפשרו ייצור אנרגיה נקייה מהשמש וייצור מזון ברמה מולקולרית, כך שמחומרים בסיסיים ניתן יהיה ליצור כל סוג של מזון, לטעמו של כל חך. בשנים האחרונות מדענים הצליחו לפתח בשר באופן מלאכותי באמצעות שכפול של תאי גזע שנלקחו מבשר בעלי חיים. אם פיתוח זה יצליח באופן מסחרי, עשויה להתחולל מהפיכה בשוק הבשר: יפסיקו לגדל מיליארדי פרות ותרנגולים ולשחוט אותם, מחיר הבשר יירד והזיהום הכרוך בגידול בעלי החיים ייפסק. כך ייווצר חיסכון אדיר בשטח, במים ובכל משאבי הטבע.

המורים באקדמיה למדעי הסביבה

כפי הנראה המורים באקדמיה, בתחומי מדעי הסביבה, אינם ממלאים את חובתם ואינם מציגים לתלמידיהם ולציבור את מלוא התמונה, ובכלל זה את כל התחזיות הקודרות שנאמרו בביטחון מלא והתקבלו על הקהילה המדעית וכבר הופרכו. כאנשי מדע הם היו אמורים לדעת שההתקדמות המדעית מהירה מגידול האוכלוסייה וגידול צריכתה. במיוחד הדברים אמורים בחברה דמוקרטית של שוק חופשי עם תחרות הוגנת, שמייצרת פיתוחים שמקדימים בהרבה את גידול הצריכה. הנה לדוגמה, דובר רבות על בעיית הררי הפלסטיק "שאינו מתכלה", והנה כבר שומעים על פיתוחים של בקטריות שאוכלות פלסטיק וממירות אותו לאנרגיה שניתן להשתמש בה. דוגמה נוספת אפשר להביא מטענותיהם הרבות והקשות של המתנגדים למתווה הגז של ממשלת ישראל והשר יובל שטייניץ, שהופרכו אחת לאחת, ושום לקח לא נלמד על ידם. כדון קישוט בשעתו הם מחפשים את טחנת הקמח הבאה כדי לקבוע שהיא דרקון ולהכריז עליה מלחמה.

צריך להתמודד במתינות

אומנם ברור שבתהליך ההתפתחות וההתקדמות ישנם גם מורדות ומשברים שצריך להתמודד איתם, אולם צריך לעשות זאת בדרך ריאלית ומתונה, בלא להלך אימים. אומנם גם את זעקות השבר של פעילי הסביבה יש להכיל, שכן גם הן מעודדות המשך שקידה על הפיתוחים הנדרשים להתמודדות עם זיהום הסביבה. מפני שבחברה חופשית, כאשר אנשים מזדעזעים הם דורשים פתרונות, וממילא נעשה יותר משתלם להשקיע בהם. כמו למשל מחזור. בלעדי זעקותיהם, היינו צריכים לחכות אולי עוד עשור עד שהביקוש לכך היה גובר באופן טבעי והפתרונות היו מתחילים להגיע.

הסכנה מהטלת האימה

כאשר מאמצים תחזיות אימה, פרט לעצם הטעות, עלולים לגרום לעיוותים מוסריים. שכן אם המצב כל כך חמור יש הכרח לנקוט באמצעים קיצוניים, בבחינת "עת לעשות". כך בסין צמצמו את הילודה באופן אכזרי מאוד. כמו כן, בעקבות התיאוריות של מלתוס ודומיו, בעלי תורת הגזע חיזקו את עמדתם שראוי לאנושות לעודד גזעים של אנשים יצרניים ולפעול לצמצום גזעים אחרים. או באופן מתון יותר, לגבש עמדה ציבורית שראוי למתן את הילודה ולגנות משפחות ברוכות ילדים, כפי העמדה הרווחת בארצות המערב. בפועל, בעקבות עמדה זו עמי המערב נקלעו למשבר דמוגרפי קשה, שמוביל לבעיות חברתיות-כלכליות חמורות שמציבות סימן שאלה על עתידם.

נחזור ליסודות המצווה

אומנם יש אמת בשאלתך, כי לעיתים תפיסה שטחית של מצוות פרו ורבו מובילה לבעיות קשות. לפיכך ראוי לחזור ולבאר בקצרה את שלוש המדרגות שבמצווה:
א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, ולשם קיומה צריך להתאמץ מאוד, ובכלל זה להיעזר בכל הטיפולים הרפואיים המקובלים.
ב) חובה מדברי חכמים על כל זוג רגיל להתאמץ ללדת כארבעה ילדים. אומנם כאשר ישנם קשיים מיוחדים, גופניים או נפשיים, פטורים מכך.
ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים, אולם במדרגה זו יש מקום לשיקול דעת. אם ההורים יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא יילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו ה, ו).

כמדומה שבכללים אלו יש גם תשובה לבעיה שהעלית, שכן אם יתעוררו קשיים מרובים בפרנסת הילדים, נוכל להסתפק בקיום המצווה במדרגה השנייה.

על צפיפות הארץ וגבולותיה יש מקום להרחיב בהזדמנות אחרת. אך בינתיים חשוב להוסיף שאנחנו, בני העם היהודי, מונים כיום בסך הכול 0.15% מכלל אוכלוסיית העולם. הרדיפות והרציחות וההתבוללות העמידו אותנו בסכנה קיומית שלא חלפה עד היום. ולכן כפי שכתבת, חובה יתרה עלינו לעודד את המשפחות לגדל ילדים רבים לתפארת התורה, העם והארץ ולברכת כל אומות העולם, כמו שנאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

התקפות על מצוות השירות בצבא

גם אם הטענות על המצב הרוחני הקשה בצבא נכונות, יש לשקול אותן באופן הנכון – בתור טענות פרטיות • התורה מבחינה הבחנה יסודית בין מצוות כלליות למצוות פרטיות, וקושיות פרטיות אינן יכולות לדחות מצווה כללית • כשם שאין מבטלים את מצוות יישוב הארץ בגלל בעיות מסוימות בקרב היושבים בה, ואין סוגרים את הישיבות בגלל כמה רבנים שנחשדים בהתנהלות פסולה, כך הליקויים הפרטיים בצבא אינם דוחים את המצווה הגדולה לשרת בו • יש ללמוד על ערך השירות בצבא, ובמקביל לתקן את הבעיות

כאשר שוקלים במשקל אחד פרטים מול כללים – הפרטים ינצחו, מפני שהכללים מופשטים ומשקל הפרטים אינו יודע לחשב אותם. לכן כמה סיפורים קשים צובעים את כל התמונה, ולעומתם כל המלחמות ומסירות הנפש, האימונים והשמירות, אחוות הלוחמים ומעל הכול קידוש השם הגדול כביכול לא נחשבים

קיבלתי שאלה נוקבת על מצוות השירות בצבא מלמדן חריף, ששירת בצבא ביחידה קרבית. הוא בעל רקע דתי לאומי, אך שינה את עמדותיו וכיום הוא לומד בכולל חרדי. כמדומה ששאלתו מבטאת בכאב עצום את מלוא הטענות, ולכן אביא חלקים ממנה בהרחבה:

"לכבוד הרה"ג אליעזר מלמד שליט"א. שלום וברכה רבה. בזמן האחרון אנו עדים למסע הסתה ורדיפה אנטי דתית במדינה בכלל ובתוככי הצבא בפרט. אגש לחלק מהעובדות המצמררות בצבא: א) חייל שרצה להתקדם לפיקוד לא הורשה לגדל זקן כי "מצופה ממפקד לעתיד להתגלח". ב) חיילים מזוקנים לא יורשו להשתתף בטקסים ייצוגיים. ג) חיילים ביחידות שונות אולצו לגלח זקנם ונענשו כשלא עשו זאת.

ד) חיילים שהתגייסו קיבלו אמצעי מניעה בחבילת השי. ה) חיילים בקורס טיס חויבו ללכת למועדון להט"ב ולשמוע את דרכם ודבריהם ואף לצבוע את המועדון. ו) חיילים חויבו וחייבים לצפות בהצגות של שיא הגסות והפריצות, הכוללות ביצועי מעשי סדום והצדקת נאצים וכו'. ז) חיילים חויבו וחייבים להשתתף במסיבות חוף, כולל בגדי ים ופריצות נוראית. ח) שינה מעורבת. ט) חיילים הוכרחו לסחוב על גבם חיילות… להתאמן בקרב מגע עם חיילות… י) מתירים לבנות להיכנס למגורי החיילים ומסלקים מהקורס את מי שמתלונן. יא) מחייבים חיילים לשמוע שירת נשים. יב) בפקודה חדשה שיצאה (והחליפה את פקודת השילוב הראוי), חייל או חיילת לא יכולים לדרוש שלא לשרת בגדוד מעורב, ולרבצ"ר אין שום סמכות להחליט בזה אלא רק לראש אכ"א. יב) מקימים מחנה חדש ליחידות מעורבות, עם אימונים קלים יותר, כדי שלא לגרום שברי מאמץ לבנות. יג) רבנים שמדברים בגנות ערבוב נשים וגברים מועפים מהצבא, אך ארגוני שמאל שונאי יהדות מורשים לשטוף את מוחות החיילים ברעל הרסני ולהפוך את צה"ל לעיר החטאים. יד) חיילים שלמדו בישיבות גבוהות לא יוכלו להיות מג"דים ולהתקדם בצבא. טו) הוקפאו ביקורים של תרומת ספרי תורה לצבא, אך כל תרומה אחרת מותרת בלא הגבלה. טז) הצבא הפקיע מהרבנות את תחום תודעה יהודית ונתנו לאלה שמכריחים את בחורי ישראל לצפות בהצגות גסות… יז) כיום אין לרבנות שום כוח בצבא, והרב הצבאי משמש כבובה כדי ליצור מצג שווא כאילו יש רבנות בצבא, ומכתיבים לו מה לכתוב ומה לומר ביחס לגיוס נשים ומגלי עריות. יח) חייל שיורה במחבל נעצר וייתכן שישב בכלא. לכן חיילים מפחדים לירות על מחבלים.

ניתן להביא עוד דוגמאות רבות, אך כמדומני שהתמונה מובנת: הצבא בקריסה ערכית כלל מערכתית, כאשר עיקרון השוויון המגדרי המעוקם שהשתקע בצבא הוא אחד הגורמים לכך. שני סוגי בעיות עיקריים הצגתי כאן: ביטחונית-מוסרית וערכית-דתית.

על הבעיות הביטחוניות-מוסריות יש משיבים: 'אין ברירה, חייבים לשמור מפני האויב…'. אבל השאלה ההלכתית הקשה היא: מי התיר להתגייס עם פקודות מטכ"ל הסותרות את התורה? מאיפה ההיתר לשלוח חייל למות בשדה הקרב בגלל שהמפקד מרחם יותר על ערבים מאשר על חייליו? ישנם סיפורים רבים על מוות של חיילים בגלל רחמים על אכזרים, כאשר נמנעו מלהפגיז ונכנסו רגלית, או בעת הפוגה הומניטרית שהאויב ניצל להתחמשות, או בפקודת נוהל מעצר חשוד. אמת שכתב המנחת חינוך (תכ"ה) שמצוות המלחמה מחייבת כניסה לסכנת חיים, אבל זאת בתנאי שמדובר על סכנה בעקבות המלחמה, ולא בעקבות פקודות עקומות.

בקשר לסוג השני, בעיות ערכיות-דתיות, קשה היה לי לכתוב את כל העובדות המזוויעות שהבאתי לעיל, על כל מה שמכריחים חיילים היום לראות רחמנא ליצלן. ידועים דברי ההלכה (סנהדרין עד, ב), שנפסקו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך, שכאשר מחייבים יהודי לעבור עבירה, בלא שום הנאה לכופה אלא רק כדי להעבירו על דתו, ייהרג ואל יעבור. ובצבא מכריחים את הדתיים בלי סיבה מבצעית לעבור על דתם, כדי לחנכם מחדש, ואזי מדובר בבחינת ייהרג ואל יעבור.

לפי כל זה, כיצד כבוד הרב עדיין מתיר לחיילים בישיבתו ובכלל להתגייס לצבא?! זחלתי ואירא (כמעט כרב כהנא תחת המיטה), כי תורה היא וללמוד אני צריך, ואשאל את כבוד הרב: הרב לוקח על אחריותו את כל האיסורים והסכנות הנ"ל שחס וחלילה עלולים לפגוע בתלמידים הרכים? מה יעשה הנער ולא יחטא? אמרו בסנהדרין (קז) שלעולם לא יביא אדם עצמו לידי ניסיון! ואשוב ואעז פניי ואבקש מהרב מקורות להיתר לשלוח את צעירי הצאן לצבא כיום למרות כל הנ"ל.

איני מתכחש לעובדה שהדבר מסובך ומורכב, בוודאי פסיקה כללית כזאת עלולה לפרק ממשלות, לעורר מלחמות וכו'. זה ממש הלכות ציבור, פיקוח נפש של ציבור. אולם האם מפני החשש העתידי הנ"ל יש היתר הלכתי לזרוק את החיילים הללו לקובה של זונות? למקום שבו יחויבו להתמודד עם כל הנ"ל?!

אמת, זה לא כל הצבא. יש גם שמירות, אוכל ודברים חיוביים. אך לא מדובר בחייל זוטר שהחליט על דעת עצמו להכריח את פקודיו לעבור עבירות, אלא על מערך כולל של שינוי שמתחיל בתחום התודעה היהודית ונמשך לתלישת זקנים, שירת נשים, שינה עם נשים, עצירת קידום מפקדים עם זקן, ועד מסיבות חוף וכפייה ממש לצפות בזנות גמורה. והכול תחת פיקודו של הרמטכ"ל ובהכוונתו, עובדה שלא הדיחו את המפקדים שעשו זאת. עד מתי תמשיכו לטעון שיש מצווה לשרת בצבא? עד שיכריחו את החיילים להשתחוות לפסל? האם זה הגבול?

נ.ב. הדברים נכתבו מתוך סערת רגשות על המצב ועל השואה הרוחנית שאחינו חווים בצבא. אלף מחילות אם שלא במתכון הגזמתי בבוטות הדברים, וסליחה אם היה נראה מדבריי איזה מיעוט כבוד ברב. אוהבים את כבודו מאוד, והכול מתוך רצון לברר ההלכה ודעת התורה בעניין. תורה היא וללמוד אנו צריכים".

תשובה: בין כללים לפרטים

היסוד החשוב ביותר בלימוד התורה הוא ההבחנה בין כללים לפרטים, מפני שהשוואה ביניהם משבשת לחלוטין את ההבנה. קושיה פרטית יכולה לדחות עמדה פרטית, אבל אין בכוחה לדחות עמדה כללית. ההבחנה בין פרט לכלל היא בכמות ובאיכות: בכמות – כמות פרטי המצוות התלויים בכלל מרובים לאין שיעור מכמות המצוות התלויות בפרטים. באיכות – גודל קידוש השם שבהופעת הכלל גדול לאין ערוך מקידוש השם הנובע מהפרטים.

הטענות על יישוב הארץ

הדוגמה הבולטת לכך היא מצוות יישוב הארץ. במשך הדורות האחרונים היו יראי שמיים שהתנגדו לעלייה לארץ מחשש שהעולים יעזבו את דרך התורה והמצוות. אולם היו אלה חששות פרטיים לעומת מצווה כללית, ולכן בפועל, כל מי שעודד יהודים להישאר בגולה גרם לירידה רוחנית איומה פי כמה וכמה, שכן הנותרים בגולה התבוללו ונרצחו באחוזים גדולים לאין ערוך מהעולים לארץ. ואין לטעון להגנת הטועים שרק נסיבות חיצוניות כעליית הקומוניזם והנאציזם גרמו לכך, מפני שגם אלו שניצלו מהשואה ונותרו בארצות המערב עזבו את התורה והמצוות והתבוללו באחוזים מרובים פי כמה וכמה מהעולים לארץ. גם אז המתנגדים לעלייה אספו סיפורים פרטיים על עבירות שנעשות בארץ על ידי החלוצים, ובשם צדקנות זו גרמו לאנשים להישאר בגולה. אילו הצדקנים היו מבינים את דברי חכמים שאמרו שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות, לא היו טועים בהשוואת משקל הפרטים לכלל.

הטענות על הישיבות

כיוצא בזה, שונאי הישיבות והרבנים טוענים כנגדם טענות פרטיות רבות, וממלאים את העיתונים בדיווחים על רבנים שהתעללו בתלמידיהם, שאנסו, גנבו, הפלו, רימו וכדומה. כתוצאה מזה, אדם שאינו מבין את הערך של התורה והישיבות יכול לטעון שכבר עדיף שלא יהיו ישיבות ורבנים, ואיך יש היתר מוסרי לשלוח תלמידים רכים לניסיונות קשים שכאלה. אולם גם אם כל הטענות העובדתיות נכונות – הן פרטיות, ויש לטפל בהן במלוא הרצינות במסגרת פרטית. אין להן משקל אל מול הערך הכללי של לימוד התורה שמתקיים על ידי רבנים בישיבות. אילו הטהרנים הללו היו זוכרים את דברי חכמים שמצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לא היו טועים בטענותיהם.

מצוות הצבא

כיוצא בזה, כל הטענות שהעלית הן במשקל פרטי לעומת המצווה הכללית של הגיוס לצבא, שבה תלויות שתי מצוות שכל אחת מהן כללית ושקולה כנגד כל המצוות שבתורה: הצלת עם ישראל מיד צר ואויב, ומצוות יישוב הארץ.

לגבי עצם הטענות, לפחות מחצית מהן אינן נכונות כלל, והשאר נכונות למחצה לשליש ולרביע, ובדרך כלל חומרתן רחוקה ממה שתיארת, למשל רוב הטענות על צניעות שעיקרן ברמה של איסורים דרבנן. אומנם גם בהן צריך לטפל, כפי שהתייחסתי פעמים רבות לבעיות שבצבא ולצורך לקבול על המפקדים ולעיתים אף לסרב פקודה. אולם אין בכל הטענות הללו כדי לבטל את המצווה הכללית הגדולה.

וזאת לדעת, כאשר שוקלים במשקל אחד פרטים מול כללים – הפרטים ינצחו, מפני שהכללים מופשטים ומשקל הפרטים אינו יודע לחשב אותם. לכן כמה סיפורים קשים צובעים את כל התמונה, ולעומתם כל המלחמות ומסירות הנפש, האימונים והשמירות, אחוות הלוחמים, ומעל הכול קידוש השם הגדול שבניצחון על האויבים וחזרת עם ישראל לארצו כדברי התורה והנביאים – לא נחשבים.

לפיכך, כל מי שלומד תורה לאמיתה חייב ללמד על גדולתה של מצוות השירות בצבא שצעירי דורנו זוכים לקיים. ובמקביל צריך לפעול לתיקון הבעיות הפרטיות. ככל שיותר צעירים חרדים יתגייסו לצבא, הם יזכו לקיים יותר את המצוות הכלליות המקודשות, וממילא הבעיות הפרטיות יתוקנו ביתר קלות.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

ציצית בבגד סינתטי

הסגולה פועמת בכל ישראל אף כשרחוקים מתורה ומצוות • מצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות, ומובן מדוע • בעבר נחלקו הפוסקים אם בגד מבד סינתטי חייב בציצית ואם יש לברך על ציצית כזאת, אך כיום בגדים אלו נפוצים אף יותר מבגדים מבד טבעי, ואין ספק כי יש להטיל בהם ציצית ולברך עליה • גם הציציות המחולקות לחיילי צה"ל כשרות לברכה ללא ספק • בנוגע לציצית מבד רשת רבים הסתפקו, ונכון שלא לברך עליה

מהי סגולת ישראל

בחנוכה כתבתי מאמר על סגולת ישראל, שביאר מרן הרב קוק (אורות התחיה סג) שהיא השמן הטהור שמצאו החשמונאים במקדש שהגויים לא שלטו בו, ומכוחה צמחה הגאולה אז ותצמח גם היום. וסגולה זו באה לידי ביטוי גם אצל יהודים שטועים במעשיהם ובדעותיהם, כל זמן שהם חפצים באופן כללי בטובת ישראל ובתיקון העולם. וביארתי שסגולה זו באה לידי ביטוי "בשאיפה העמוקה לדרוש צדק ואמת, ולהוסיף טובה וברכה לעולם, ולהמשיך ולהתעלות בזה עד אין קץ… גם יהודים בני ימינו, מדענים ופעילים לתיקון החברה, שעיקר מגמתם לתרום לרווחת האנושות, הולכים בזה בדרך האבות".

דברי פרופ' סייבין

כיום יותר מ-70 אחוזים מהחוטים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, ורוב הבגדים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, כך שסתם בגד כיום הוא מחומר סינתטי. לכן בגד שעשוי מחוטים סינתטיים נחשב כבגד לכל דבר, ואין ספק שיש לברך על ציצית שהוטלה בו

כהשלמה לכך שלח לי הרב מרדכי גרינברג שליט"א, ראש ישיבת כרם ביבנה, שני ציטוטים שמביעים רעיון זה. האחד הוא ריאיון עיתונאי שקיים רפאל בשן עם פרופ' סייבין, שמיגר את מחלת הפוליו באמצעות הנסיוב שפיתח וזכה על כך בפרס נובל. פרופ' סייבין לא היה קשור לתורה, ונראה שאף היה נשוי לגויה. הוא אמר שמעולם לא טעה בזהותם של המדענים היהודים בכנסים מדעיים בינלאומיים, וזאת על פי נכונותם להיחלץ לעזרה בבקשות התנדבות לפרויקטים של סיוע למדינות ולחברות נחשלות. היהודים תמיד היו הראשונים והמרובים מכל המדענים. עד כאן דבריו. כמה מפליא: כל עוד הזהות היהודית נשמרת, גם הרצון להיחלץ לסיוע נשמר!

דברי פרויד

הציטוט השני הוא מדברי הפסיכולוג היהודי הנודע זיגמונד פרויד. בהקדמתו לתרגום ספרו 'טוטם וטאבו' לעברית, כתב פרויד על עצמו: "איש מקוראי ספר זה לא יוכל להעמיד את עצמו בנקל במצבו הנפשי של המחבר, שאינו יודע כלל את שפת כתבי הקודש, שהוא זר לגמרי לדת אבותיו כמו לכל דת אחרת, שאינו יכול לקחת חלק באידיאלים לאומיים. ועם זאת הוא מעולם לא הכחיש את השתייכותו לעמו, אשר חש את עצמיותו כיהודי ואיננו מבקש שתהיה אחרת. אילו שאלוהו: מה עוד יהודי בך, אם ויתרת על כל השותפויות האלה עם בני עמך? היה משיב: עוד הרבה מאוד. מן הסתם – העיקר. אך את הדבר המהותי הזה לא יכול היה היום לנסח בבהירות. הדבר הזה יהיה בוודאי ניתן להכרה מדעית ביום מן הימים".

פרויד, המעמיק הגדול בהכרת הנפש האנושית, סבור שהזהות היהודית היא אולי המרכיב העיקרי באישיותו, אבל אינו מסוגל לנסח את מהותה, ויחד עם זה הוא מאמין שאי אפשר להתעלם מהמקום המרכזי של הזהות היהודית, ושמן הסתם בעתיד היא תיחקר ותקבל הגדרה מדעית.

דברי מנהיג 'אגודה' על ערך מצוות יישוב הארץ

בשבועות שלפני חנוכה כתבתי על ערך המצוות הכלליות, ובכללן מצוות יישוב הארץ ומצוות השירות בצבא, שמעמדן מעל ומעבר למצוות הפרטיות, וכפי שגם חכמים אמרו על מצוות יישוב הארץ שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן מלחמת מצווה להצלת ישראל מיד צר שקולה כנגד כל המצוות.

גם בהקשר לכך זכיתי לתגובה מחכימה מהרב מרדכי גרינברג שליט"א, ובה דברים שכתב מנהיג 'אגודת ישראל' בשנות הקמת המדינה, הרב יצחק מאיר לוין, שהיה שר הסעד הראשון בממשלה הראשונה וגיסו של האדמו"ר מגור דאז. הוא פנה במכתב לרבני 'אגודה', וכך כתב: "עשינו שגיאה גדולה שהחשבנו את בניין ויישוב ארץ ישראל כמצווה אחרת רגילה, ולא שמנו לב שארץ ישראל היא לב כל היהדות, וכל פזורי ישראל מכל קצווי תבל נקבצים ומתרכזים בה… ורק אנחנו הזנחנו מטרופולין של מלך ולא עשינו המאמצים הראויים והדרושים להחדיר רוח רעיון 'אגודת ישראל' בארץ ישראל. באותה המידה הדרושה לא הבינונו שעיקר השפעת 'אגודת ישראל' צריכה ומוכרחת להתרכז בארץ ישראל… ושזו תהיה אבוקת האור להאיר את כל הגולה כולה… יש הרושם כאילו השלמנו עם הרעיון כי בניין ארץ ישראל הוא תפקיד הציונים וה'מזרחים', ו'אגודת ישראל' יש לה רק תפקיד כעין חברה לחיזוק הדת וכדומה" (עת לעשות להצלת ישראל, חיים שלם, תשס"ז, עמ' 35).

חשיבותה הקיומית של מצוות יישוב הארץ

ראוי להוסיף שבעת שהתחילו העליות החדשות לארץ, לפני כמאה ושלושים שנה, גודלו של העם היהודי היה שווה לגודל העם הערבי, כלומר יהודי העולם כולו מנו קרוב ל-11 מיליון נפש, וגם ערביי העולם, ממרוקו ועד עיראק, כל דוברי הערבית, מנו כ-11 מיליונים. בזכות השגשוג הכלכלי בכל העולם, העם הערבי גדל והתרבה ליותר מ-400 מיליון, ואילו בני עמנו שלא עלו לארץ בהמוניהם ועברו רדיפות קשות, מהפיכה קומוניסטית, שואה והתבוללות, מונים היום כ-14 מיליון יהודים מוכרים, ואולי עוד מספר דומה של יהודים שמחמת הרדיפות הסתירו את יהדותם עד שכמעט נשכחה מהם. לו היינו זוכים לקיים את המצווה ששקולה כנגד כל המצוות, וכעת אפשר גם להבין מדוע, היינו עולים לארץ ומיישבים אותה וזוכים להיות כיום עם גדול ורב במדינת ישראל שמשני עברי הירדן ומצבנו הלאומי, הדתי והביטחוני היה לאין שיעור טוב מאשר כיום. זאת ועוד, כל מה שיש לנו היום הוא בזכות אלה שעלו לארץ במסירות וקיימו את המצווה.


דין ציצית מחומר סינתטי שמחלקים בצבא

שאלה: שמעתי שיש בעיות לגבי הציציות שמחלקים בצבא, מפני שהן מחומר סינתטי. האם להלכה הן כשרות, והאם אפשר לברך עליהן?

תשובה: נתחיל מהיסודות: כל בגד שיש לו ארבע כנפות חייב בציצית. אומנם יש סוברים שרק בגד מצמר או פשתים חייב מהתורה, ושאר הבגדים מדברי חכמים (רי"ף, רמב"ם ושו"ע ט, א), ויש אומרים שכל הבגדים חייבים מהתורה (תוספות, רא"ש ורמ"א). בכל אופן, בין שהחיוב מהתורה ובין שמדברי חכמים, חובה להטיל ציציות בבגד מכל סוג שהוא ומברכים על לבישתו.

בגד סינתטי

אומנם בגד עור פטור מציצית, מפני שאינו נעשה על ידי אריגה כדרך הבגדים אלא עשוי ממשטח אחד (שו"ע י, ד; לבוש, שועה"ר). וכן יריעת ניילון שמכינים ממנה סינר או מעטה להגן על פועלים בעבודתם פטורה מציצית.

יש אומרים שגם בגד שעשוי מחוטים סינתטיים פטור מציצית, הואיל והיה אפשר לעשות אותו כיציקה אחת כמו עור (מהר"י שטייף כח; אג"מ או"ח ב, א). אולם לדעת רוב האחרונים יש הבדל בין בגד עור לבגד מחוטים סינתטיים. העור מטבעו אינו עשוי כבגד, כי אין בו חוטים, ולכן הוא פטור מציצית. אבל כאשר עושים בגד מחוטים סינתטיים, הוא חייב בציצית (הר צבי א, ט). אלא שלעניין ברכה היו שחששו, ומחמת הספק הורו שלא לברך על ציצית שבבגד זה (ציץ אליעזר יב, ג; אול"צ ב, ג).

אולם לדעת רוב הפוסקים יש לברך על ציצית שהוטלה בבגד מחומרים סינתטיים (רש"ז אוירבך זצ"ל בשאלת שלמה ג, טז; הרב אליהו זצ"ל במאמר מרדכי ימות החול ז, סז-סח; הרב נחום רבינוביץ שליט"א במלומדי מלחמה קיב, והעיד שכך סבר גם הרב הנקין זצ"ל).

בגד סינתטי הפך לבגד הרווח

קל וחומר כיום שיש לברך על ציצית שהוטלה על בגד סינתטי, שכן במשך עשרות השנים שעברו מאז החל הדיון על בגד מחוטים סינתטיים ייצור החוטים הסינתטיים השתכלל מאוד. בעבר הם היו מאיכות גרועה, לא חיממו היטב בחורף וגרמו להזעה בקיץ, ורק מפני מחירם הנמוך השתמשו בהם להכנת בגדים זולים. אולם בינתיים איכותם השתפרה להפליא, וכיום מכינים מהם בגדים איכותיים, שלעיתים אף נחשבים טובים מבגדים מחוטים טבעיים. בפועל, כאשר התחילו הדיונים על בגד סינתטי רק אחוזים בודדים מהבגדים יוצרו מחומרים סינתטיים, והם היו ניכרים לרעה משאר הבגדים. אולם כיום יותר מ-70 אחוזים מהחוטים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, ורוב הבגדים המיוצרים בעולם עשויים מחומרים סינתטיים, כך שסתם בגד כיום הוא מחומר סינתטי. לכן בגד שעשוי מחוטים סינתטיים נחשב כבגד לכל דבר, ואין ספק שיש לברך על ציצית שהוטלה בו.

הציציות בצבא

רוב הציציות שמחלקים כיום בצבא הם מבד דרייפיט, שהוא בד סינתטי ארוג בטכנולוגיה מיוחדת, המשמש להכנת בגדים לפעילות ספורט, שיתרונם העיקרי שהם מאווררים ומנדפים את הזיעה ולכן הם נוחים ונעימים לחיילים, והם משמשים להם כגופייה וכטלית קטן כאחד.

ציציות אלו הגיעו לצבא בעזרת הרב ידידיה אטלס (רב צבאי במיל'). במבצע עמוד ענן שהו החיילים ימים ארוכים בשטח בלי יכולת לכבס או להחליף את הבגדים, הזיעה איכלה את הציציות והצבא נאלץ להוציא משימוש 10,000 ציציות. אז הועלתה היוזמה לייצר טליתות קטנות מבד דרייפיט.

בכל אופן, טליתות אלה כשרות לברכה בלא ספק. כמו כן מחלקים בצבא גם טליתות מבד כותנה, ומובן שגם לגביהן אין ספק.

טלית רשת

בחנויות לתשמישי קדושה נמכר סוג נוסף של טלית קטן, שעשויה מרשת חוטים סינתטית יצוקה. ייתכן שבעבר הרחוק חילקו טליתות כאלה בצבא, אבל לפחות עשרים שנה כבר אין מחלקים אותן בצבא.

לגבי טליתות רשת אלה התעורר ספק גדול יותר, הואיל ואינן עשויות כשאר בגדים שארוגים מחוטים, אלא מחוטים יצוקים. ואומנם בשו"ת אז נדברו (ז, נב) סבר שיש לברך עליהן, הואיל ובפועל הן עשויות כבגד שיש לו חוטים. וכן דעת הרב רבינוביץ שליט"א. ואף שסברתם נראית, מכיוון שרבים הסתפקו בדינן, למעשה נכון שלא לברך עליהן. וכך כתבתי בפניני הלכה ליקוטים א' ח, ו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אירוח אצל חילונים

אומנם אפשר לאכול אצל מארח מסורתי על סמך חמש שאלות מסוימות בהלכה, שהוזכרו בטורים קודמים, אבל אצל מארח שאינו שומר כשרות – זה לא מספיק • במקרה כזה אפשר לאכול מאכלים מאריזות סגורות עם הכשר, או ממסעדה כשרה, בכלים חד פעמיים • דינו של ויסקי בלי הכשר • המחמירים לאכול בשר חלק צריכים להחמיר גם כשהם מתארחים, מכיוון שזו החומרה החשובה בהלכות כשרות • אולם לא כל יוצאי ספרד צריכים להחמיר בעניין, מכיוון שהיחס לחומרה זו השתנה מקהילה לקהילה – בהתאם למצב היהודים מול הגויים

מי שמתארח אצל מסורתי

מכיוון שמדובר במי שאינו רגיל לשמור כשרות, אין אפשרות להציע שאלות שבאמצעותן ניתן לבדוק את כשרות המאכלים, שכן קשה לשער אילו בעיות יכולות להתעורר אצלו, ולעבור על כל הלכות כשרות אי אפשר

לפני כמה שבועות עסקתי בשאלה האם מותר לאורח לאכול אצל מסורתי שרגיל לאכול כשר, מקפיד להפריד כלים – שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי, וכן הוא מוכר לאורח כאדם אמין שאפשר לסמוך על תשובותיו. הואיל וייתכן שהוא לא מכיר את ההלכה כראוי או לא מדקדק בקיומה, אי אפשר לסמוך על אמירה כללית שלו שהאוכל כשר, ולכן כתבתי שצריך לשאול אותו חמש שאלות שמקיפות את כל תחומי הכשרות הבעייתיים:

א) יש לברר איזה הכשר יש לבשר, כאשר המקפידים על חלק יקפידו שיהיה חלק.
ב) לגבי פירות וירקות, יש לברר אם נקנו מחנות או רשת שמפרישים בה תרומות ומעשרות, ואם לא – יש להפריש מהם תרומות ומעשרות.
ג) לגבי ירקות שיש בהם חשש חרקים, יש לברר אם נשטפו היטב. והמהדרים יבררו האם נקנו מגידולים נקיים מחרקים או הושרו במים עם סבון ואחר כך נשטפו. אם הם בושלו, גם המהדרים יכולים לאכול ירקות עלים רגילים שנשטפו כרגיל.
ד) לגבי כלי אכילה ממתכת ומזכוכית, כמו סכו"ם, צלחות וכוסות, יש לברר האם המארח טבל אותם. אם לא, יאכלו בכלי פלסטיק או חרסינה או בכלים חד פעמיים.
ה) אם מדובר על מאפים ביתיים, יש לברר אם היו בכמות שמחייבת הפרשת חלה, ואם לא הפרישו – להפריש כלשהו חלה.

מאכלים שהוכנו במטבח חילוני

שאלה: האם גם מי שמתארח אצל יהודי חילוני אמין, שאינו שומר כשרות, רשאי לאכול אצלו על סמך חמש שאלות אלו או שאלות אחרות?

תשובה: אין אפשרות לאכול מאכלים שחילוני הכין במטבחו על סמך שאלות מסוימות, משתי סיבות:
א) מכיוון שמדובר במי שאינו רגיל לשמור כשרות, אין אפשרות להציע שאלות שבאמצעותן ניתן לבדוק את כשרות המאכלים, שכן קשה לשער אילו בעיות יכולות להתעורר אצלו, ולעבור על כל הלכות כשרות אי אפשר.
ב) מכיוון שאינו מקפיד על כשרות, הוא מבשל לעיתים בכלים שלו מאכלים אסורים, וממילא אסור להשתמש בהם בלא הגעלת כלים. אף אם עברה יממה מאז שבישלו בהם מאכלים אסורים, וממילא הטעם היוצא מהם פגום, קנסו חכמים ואסרו את המאכלים שבושלו בסירים שצריכים הכשרה על כל אלה שהמאכלים בושלו למענם (פניני הלכה כשרות לב, ג, 3). בנוסף לכך, הכלים שאוכלים בהם לא הוטבלו, ולדעת רוב הפוסקים אסור לאכול בכלי מתכת וזכוכית שלא הוטבלו (פניני הלכה כשרות לא, ח).

הדרך לאכול אצל מארח חילוני

אומנם אפשר לאכול אצל מארח חילוני מאכלים מאריזות שיש להן חותמת כשרות, או מאכלים שהוכנו במסעדות עם כשרות מוכרת. זאת בתנאי שהמאכלים יוגשו בכלים חד פעמיים, שכן הכלים שבהם רגילים לאכול שם אסורים בשימוש בלא הגעלה ובלא טבילה.

האם אפשר לחמם

אם המארח החילוני הזמין אוכל מבושל ממסעדה כשרה, אפשר לחמם את האוכל בתנור שלו, בתנאי שהמאכלים נותרים בתוך תבנית חד פעמית ונעטפים בנייר אלומיניום, כדי למנוע כניסת אדים מהתנור לתבשילים.

אם מחממים את המאכלים במיקרוגל, יש להניחם בתוך כלי כשר, כדוגמת כלי פלסטיק חד פעמי, ולעטוף את האוכל עם הכלי בשקית, כדי למנוע כניסת אדים מחלל המיקרוגל למאכלים.

קפה ותה אפשר לשתות אצל חילוני בכוסות חד פעמיות, או בכוסות חרסינה שנועדו לקפה או תה בלבד. בשעת הדחק אפשר להשתמש בכלי זכוכית למרות שלא הוטבלו (פניני הלכה כשרות לא, ח; לב, ה).

ויסקי ללא הכשר

שאלה: האם אפשר לשתות ויסקי ומשקאות חריפים אחרים בלא הכשר?

תשובה: כשם שכל המאכלים והמשקים צריכים הכשר, כך גם משקאות חריפים למיניהם. אומנם לגבי ויסקי, מכיוון שדרך הכנתו מדגנים ידועה, פוסקים רבים התירו לשתות אותו בלא הכשר, וכן נוהגים רבים. ואף שיש יצרנים שנוהגים ליישן את הוויסקי בחביות עץ שספגו לפני כן טעם יין של גויים, והטעם עלול להיספג בוויסקי, מכיוון שאין ביין היוצא מהחביות כשיעור שנותן טעם – הורו להתיר את הוויסקי (אגרות משה יורה דעה א, סב; מנחת יצחק ב, כח; משנה הלכות י, קח; מנחת אשר א, מד).

אומנם כל זה כאשר מדובר בוויסקי אמיתי ואיכותי שכללי הכנתו ידועים, והפרתם נחשבת פגיעה בצרכן. אבל אם מדובר בוויסקי זול או שעירבו בו טעמים נוספים, אין לשתות ממנו בלא הכשר, שמא עירבו בו מאכלים אסורים (פניני הלכה כשרות לז, ט).

מנהג ספרדים בבשר חלק

שאלה: כבוד הרב כתב לגבי מי שאוכלים אצל דתיים או מסורתיים, שהנוהגים לאכול תמיד בשר חלק יקפידו על כך גם כשהם מתארחים. מדוע לא כתבת שכל הספרדים צריכים להחמיר בזה?

תשובה: מפני שלמעשה ברוב קהילות הספרדים נהגו לאכול כשר ולא חלק. היינו שאם הייתה סירכה על ריאותיה של בהמה, קילפו את הסירכה ומלאו את הריאה באוויר והכניסו אותה למים. אם היה בצבוץ של אוויר שיצא מהריאה – היה זה סימן שיש נקב בריאה והבהמה טריפה, ואם לא היה בצבוץ – כשרה. כך נהגו במרוקו, בלוב, וברוב קהילות טוניסיה ושאר הקהילות בצפון אפריקה. וכן נהגו בסלוניקי וברוב קהילות טורקיה. בנוסף לכך, כך נהגו בתימן ובפרס. המקומות שבהם החמירו לאכול רק חלק כדעת השולחן ערוך (יורה דעה לט, י) הם ארץ ישראל, סוריה, עירק ומצרים. גם באשכנז הרוב נהגו להקל, והיו שהחמירו.

יסוד חילוקי המנהגים

כמדומה שחילוקי המנהגים בין הארצות נבע במידה רבה ממידת ההפסד שבדבר. הואיל ודין הסירכות שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים, והספק נוגע לאיסור תורה, מתחילה ההוראה הרווחת הייתה להחמיר. אולם במקום שבו לא ניתן היה למכור את הבהמות הטריפות לגוי, הטרפת הבהמה הייתה עלולה להמיט אסון על בעל הבהמה, שכן הפסד הבהמה היה שקול לאובדן משכורת של חודש או כמה חודשים, ולעניים השאלה נגעה לחיי נפש. לפיכך, בשעת דחק גדולה כזאת סמכו על דעת המקילים.

במקומות שבהם היו מוסלמים סונים, היו המוסלמים מוכנים לקנות את הטריפות, ועל כן נהגו הכול כדעת המחמירים, כפי שהעיד הרמב"ם (שחיטה יא, יא). אולם במקומות שנשלטו על ידי מוסלמים שיעים, כגון תימן ופרס, החשיבו מאכל שנגע בו יהודי כטמא, ולא היו מוכנים לקנות את הטריפות, ומחמת הדחק נהגו כשיטות המקילים (מהרי"ץ במקור חיים לא, צו).

בארצות הנוצרים באשכנז מצב היהודים בימי הראשונים היה רעוע, ופעמים רבות התקשו למכור את הטריפות לגויים, ועל כן נהגו להקל לבדוק סירכות דקות ובינוניות על ידי מיעוך ומשמוש, אבל לא הקילו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ.

בספרד, כל עוד המלחמה בין הנוצרים למוסלמים לא הוכרעה, בדרך כלל נהגו הנוצרים בסובלנות מסוימת כלפי היהודים, ויכלו לנהוג כדעת המחמירים, כפי שפסק הרשב"א (חי בברצלונה, נפטר בשנת ה'ע', 1310). אולם ככל שהנוצרים התחזקו, גברו העוינות והשנאה ליהודים, עד שהוצרכו לסמוך בשעת הדחק על דעת המקילים ביותר והיו קולפים את הסירכות ובודקים אותן בבצבוץ (בית יוסף יורה דעה לט, כב).

בארצות צפון אפריקה נהגו במשך דורות רבים כדעת המחמירים, אולם לאחר שהנוצרים גירשו את היהודים מספרד (ה'רנ"ב, 1492), ורבים מהם היגרו לצפון אפריקה, התעורר מחדש הדיון כיצד צריך לנהוג. במרוקו, שבה התפתחה הקהילה היהודית הגדולה בארצות האסלאם, התעורר הוויכוח במלוא חריפותו: הוותיקים ביקשו להחמיר כמנהגם, והמגורשים סברו שהלכה כדעת המקילים, וגם שלא בשעת הדחק יש לבדוק את כל הסירכות בקילוף ובבצבוץ. במשך כחמישים שנה נמשכה המחלוקת, עד שגברה ידם של רבני המגורשים והוכרעה הלכה להקל. ולא רק במרוקו כך נהגו, אלא בכל מקום שהגיעו מגורשים רבים מספרד התקבל מנהגם להקל. ולכן כמעט בכל קהילות צפון אפריקה נהגו להקל, זולת אלג'יר וג'רבה. וכן נהגו להקל בקהילות היהודיות הגדולות שבסלוניקי ובקושטא, שאליהן הגיעו מגורשים רבים מספרד.

טעם המקילים

בפועל, בימי הראשונים, בתקופת הרמב"ם והרשב"א, נהגו ברוב קהילות ישראל להחמיר. אולם במשך הזמן, בעקבות השפעת מגורשי ספרד, ברוב הקהילות נהגו להקל. זאת משום שבתחילה המקילים סברו שלכתחילה צריך להחמיר, ורק בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעות המקילים. אולם בשלב השני, התחזקו המקילים וסברו שמלכתחילה הלכה להקל, שכן הכלל הוא שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש, ובפועל נוכחו לדעת שרוב סירכות הריאות אינן גורמות למיתת הבהמות. עובדה שפעמים רבות מוצאים אצל כ-80 אחוזים מהפרות המבוגרות סירכות, וידוע שאם לא ישחטו אותן, ימשיכו לחיות עוד כמה שנים עד שימותו מזקנה. ואף בעגלים צעירים, פעמים שמוצאים סירכות אצל כ-50 אחוזים, וברור שאם לא ישחטום ימשיכו לחיות שנים רבות. ולדעת רוב הפוסקים (פניני הלכה כשרות, כ, ג, 4), כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים על פגם מסוים אם הוא מטריף, ונמצא בפועל שהבהמות אינן מתות ממנו, יש להכריע על סמך המציאות שהלכה כדעת הפוסקים המתירים.

החומרה החשובה

על טענה זו משיבים המחמירים שאין להכריע את ההלכה על סמך המציאות, שכן מה שנקבע בוודאות כמטריף – מטריף גם אם יתברר שהבהמות אינן מתות ממנו. למעשה, מכיוון שזו החומרה החשובה ביותר בהלכות כשרות, שנוגעת לספק איסור תורה, ורבים נוהגים להחמיר בה באופן נחרץ ובכללם קהילות שלמות, הנוהגים להחמיר בזה תמיד – מחמירים גם כשהם מתארחים.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

בין בחורי הישיבות לשבט לוי

אחת הטענות בסוגיית גיוס בחורי ישיבות לצה"ל היא שלפי הרמב"ם, כל מי שרוצה יכול להיות כבני שבט לוי, שלא השתתפו במלחמות • מעיון בתורה, בחז"ל ובדברי הרמב"ם עצמם עולים בבירור תפקידיו של שבט לוי כלפי האומה: ללמד תורה, לחנך, לשפוט ואף לשמש כשוטרים • בני לוי היו מעודדים את העם במלחמה, משחררים את הפטורים משירות במלחמת הרשות ומתפללים להצלחת הלוחמים. בשעת הצורך היו נלחמים בעצמם • אם כן, מי שרוצה לשמש בתפקיד לוי, עליו להקדיש את חייו לשירות האומה ובשעת חירום להילחם למענה

עמדת התורה באשר לגיוס בחורי ישיבות

בתגובה לטור הקודם, נשאלתי מנין המקור לכך שעל בחורי הישיבות לכבד את החיילים ולהתפלל עליהם, ומנין שדחיית הגיוס של בחורי ישיבות ראויה רק למי שיש לציבור צורך בלימודו בישיבה, כדי שיהיה אחר כך מורה או רב. יסוד השאלה מדברי מהרמב"ם על בני שבט לוי: "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך, הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר בירך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו… הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוויים" (הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג).

בחירת שבט לוי

כדי להבין את הדרכת התורה יש לחזור ולברר את עניינו של שבט לוי. מכיוון שהתורה ניתנה לכל ישראל, מתחילה תפקידי הכהנים והלוויים היו צריכים להיות נתונים לבכורי המשפחות בכל שבטי ישראל, כדי שבכל משפחה יהיו הבכורים מוקדשים לעיסוק בתורה ובחינוך ובעבודת המקדש, וכל העם על כל שבטיו יהיה קשור לתורה ועבודת הקודש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא, ואף סייע למשה רבנו בהפסקת החטא והענשת החוטאים.

אפשר ללמוד מכאן שרעיון הבכורה גבוה מדי בשבילנו, ולכן, במקום שהבכורים ככהנים ישפיעו על משפחותיהם ועל כלל הציבור, חיי החולין של הציבור הרחב השפיעו עליהם וביטלו את ייחודם. בגלל זה הם לא עמדו בפרץ למנוע את העם מלחטוא בעגל. לפיכך נוצר צורך להקדיש שבט שלם, שכל בניו יחזקו איש את רעהו כנגד רוחות הזמן והפיתויים השונים, כדי שיוכלו למלא את שליחותם המקודשת.

תפקיד שבט לוי

לפיכך קידש ה' את כל בני שבט לוי, ובראשם את הכהנים בני אהרון, "לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות את דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים" כלשון הרמב"ם, שנאמר (דברים לג, י): "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". הם נועדו גם לשמש בתפקידי רבנות ומשפט, שנאמר: "כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך… ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" (דברים יז, ח-ט). וכן אמר הנביא: "וידעתם כי שלחתי אליכם את המצווה הזאת להיות בריתי את לוי אמר ה' צבאו-ת. בריתי הייתה איתו החיים והשלום… תורת אמת הייתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו…" (מלאכי ב, ד-ז).

כדי שהכהנים והלוויים יוכלו למלא את תפקידם קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא יהיו כל בני השבט פרוסים בכל גבול ישראל, וכל שבט ושבט יקצה להם ערים למגורים בנחלתו (במדבר לה, א-ח). וכן עשו בני ישראל (יהושע כא, ג). נמצא שהיו הכהנים והלוויים משרתי הציבור כולו, וכדי שיוכלו לקיים את תפקידם ציוותה התורה שבני ישראל יפרנסו אותם בתרומות ובמעשרות (פניני הלכה כשרות ז, ג).

שוטרים

תפקיד הלוויים והכהנים להיות חיל המשמר השומר על קדושת ישראל ולאומיותו. באומץ ובכוח הם היו צריכים למלא את כל תפקידי השיטור, ובכללם לעמוד כנגד פושעים ואלימים, כמו גם חיילים עריקים. לכן בשעת חירום יכלו להתגייס למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כך היה בימי החשמונאים

רבים מציירים לעצמם את בני שבט לוי כאנשים עדינים וחלשי גוף, שאין כוחם אלא בפיהם. אולם לאמיתו של דבר הם שימשו גם כשוטרים שנועדו להשליט חוק וסדר בישראל, כפי שנאמר: "ודויד זקן ושבע ימים וימלך את שלמה בנו על ישראל… וייספרו הלוויים… מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף, ושוטרים ושופטים ששת אלפים" (דברי הימים א כג, א-ד). וכן נאמר: "ליצהרי כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל לשוטרים ולשופטים" (שם כו, כט). וכן בימי יהושפט: "ושוטרים הלוויים לפניכם, חזקו ועשו ויהי ה' עם הטוב" (דברי הימים ב' יט, יא). וכן בימי יאשיהו: "ועל הסבלים ומנצחים לכל עושה מלאכה לעבודה ועבודה ומהלוויים סופרים ושוטרים ושוערים" (שם לד, יג).

וכן אמרו חכמים: "בתחילה (כלומר, בימי בית המקדש הראשון) לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלוויים, שנאמר: ושוטרים הלוויים לפניכם…" (יבמות פו, ב). וכן אמרו חכמים שהלוויים היו השוטרים שהתלוו לשופטים להעניש את החוטאים (ספרי דברים טו). וביאר רבי דוד פארדו, שתפקיד זה שייך ללוויים מצד ששורשם במידת הגבורה (ספרי דבי רב דברים א, טו), והם המשיכו בכך את תפקידם ממצרים, ומאז עצירת החוטאים והענשתם בחטא העגל (משך חכמה במדבר ט, ט-י; מלבי"ם שמות לב, כז).

אומנם משמע שכל שבט ושבט מינה שוטרים (דברים טז, יח), אך אפשר לומר שהכוונה לבני לוי שחיו בקרב אותו השבט. ויש מפרשים שבנוסף לשוטרים מבני השבט, היו גם הלוויים שוטרים, עם סמכויות שיפוטיות (באר שבע סוטה מב, א; עשה לך רב ג, מח).

שוטרים לוחמים

כתב רש"י: "ומצאתי בגמרא ירושלמית (מובא במדרשים אחרים), שכשמת אהרון, נסתלקו ענני כבוד, ובאו הכנענים להילחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה… ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רש"י לבמדבר כו, יג).

עידוד הצבא והלוחמים

תפקיד נוסף נכבד ביותר היה לשבט לוי, לעודד את לוחמי ישראל. לשם כך, בנוסף לכהן הגדול שהיה אחראי על עבודת המקדש, משחו בשמן המשחה כהן נוסף, שנקרא "כהן משוח מלחמה". תפקידו היה לצאת עם הלוחמים, ולפני הקרב לומר להם: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תיחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ, ב-ד).

ומצווה הייתה על הכהנים לתקוע בחצוצרות כדי לעודד את הלוחמים לתפילה וגבורה, שנאמר: "ובני אהרון הכהנים יתקעו בחצוצרות… וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י, ח-ט).

שוטרי המלחמה

יחד עם דברי העידוד של כהן משוח מלחמה, במלחמת רשות היו השוטרים מדברים אל העם ופוטרים מהגיוס את רכי הלבב ואת נוטעי הכרמים, בוני הבתים והחתנים בשנתם הראשונה.

לאחר שכל פטורי הגיוס היו חוזרים לביתם והמלחמה התחילה, הציבו השוטרים מתוכם זקיפים גיבורים שיעזרו להקים את מי שנפל בקרב, ולשבור את רגליו של מי שיבקש לנוס מהמערכה, מפני שהוא עלול לסכן את כולם, "שתחילת נפילה – ניסה" (משנה סוטה ח, ו).

נושאי הארון והתפילות

הכהנים גם נשאו את ארון הקודש שהיה יוצא עם הלוחמים למלחמה, לקיים מה שנאמר: "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להילחם" (סוטה מב, ב; יראים תלב; בנימין זאב קב, ועוד). וכן עשו במלחמת יהושע ביריחו ושאול בפלשתים. נחלקו תנאים וראשונים איזה ארון ייצא עם הלוחמים, ולא כאן המקום להאריך בזה.

במקביל ליציאת הלוחמים לקרב, הלוויים היו משוררים ומתפללים למען חלוצי הצבא הלוחמים, כפי שנאמר בימי יהושפט: "ויקומו הלוויים מן בני הקהתים ומן בני הקרחים להלל לה' אלוקי ישראל בקול גדול למעלה… ובעת החלו ברינה ותהילה, נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה ויינגפו" (דברי הימים ב' כ, יט-כב). ויש אומרים שמזמור "יענך ה' ביום צרה" שבתהילים (פרק כ') נכתב בשביל הלוויים שמתפללים על הלוחמים בקרב (מאירי סוטה מב, ב).

היעלה על הדעת שכיום יש ראשי ישיבות שלא מסכימים שיתפללו לשלום חיילינו?! ועוד בשם מורשת שבט לוי?! ואם יאמרו שהיום המצב הרוחני של המנהיגים והחיילים גרוע יותר, אז ראוי שיעיינו בתנ"ך ובדברי מלכי ישראל הרשעים, שכל הדינים הללו התקיימו גם בימיהם.

משמר מלך מלכי המלכים

הרי שתפקיד הלוויים והכהנים להיות חיל המשמר השומר על קדושת ישראל ולאומיותו. באומץ ובכוח הם היו צריכים למלא את כל תפקידי השיטור, ובכללם לעמוד כנגד פושעים ואלימים, כמו גם חיילים עריקים. לכן בשעת חירום יכלו להתגייס למערכה כלוחמי הסיירות הקרביות ביותר. כך היה בימי השמד, כאשר ביקשו היוונים להעביר את ישראל על דתם – הכהנים והלוויים נקראו לעמוד וללחום בגבורה על משמר העם והארץ, והחשמונאים הכהנים הרימו את נס המרד ביוונים, כפי שנספר בימי החנוכה הבאים עלינו לטובה.

תפקידי שבט לוי לימינו

לסיכום: מי שרוצים למלא את תפקידי בני שבט לוי בימינו, עליהם לשרת את העם כולו, על ידי הוראת התורה, חינוך, שיטור, שירות ברבנות הצבאית ובחיל השלישות האחראי על תנאי השירות והפטורים מהצבא. לשם כך עליהם להרבות בלימוד התורה ולהיות נכונים להקדיש את חייהם למען עם ישראל, ואם תגיע שעת חירום – להתגייס למערכה להגנת ישראל וקודשיו מיד צר.
מתוך כך אשלח ברכה לאחייני ותלמידי הכהן, שהתגייס בשבוע שעבר לשירות קרבי ביותר וממושך. יהי רצון שיזכה יחד עם כל חבריו להגן על העם והארץ, ויזכו כולם להקים משפחות מפוארות, כדת משה וישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

האם תלמידי ישיבה צריכים להתגייס?

צודקים הרבנים החרדים בטענה שתלמוד התורה חשוב ביותר, ושעם ישראל זקוק לאנשים שידחו את גיוסם כדי לגדול בתורה ולהיות מורים ותלמידי חכמים • אלא שרוב הבחורים אינם עתידים להיות רבנים, ולכן עליהם לקיים את המצווה הגדולה להתגייס לצבא • צודקת גם הטענה החרדית בדבר סכנה רוחנית בצבא – אומנם היכולת לשמור שבת וכשרות השתפרה לאין ערוך, אך עירוב החיילים והחיילות דרדר את מצב הצניעות • הפתרון אינו להימנע מקיום מצוות השירות בצבא, אלא לחזק את הצבא ולהתאים אותו לציבור החרדי ולכלל ישראל

נניח שהיה מתברר שאנשים ששומרים שבת, באותו יום מתפתים להתמכר לשכרות ולשאר תועבות. האם היינו מוותרים על שמירת השבת? חס ושלום! היינו מתאמצים למצוא דרכים שלא יגיעו לכך. כך צריך להתאמץ כדי להסדיר את קיום המצווה הגדולה והקדושה לשרת בצבא

לאחרונה עלתה שוב סוגיית גיוסם של תלמידי הישיבות לצבא. התברר שהציבור החרדי ככלל נמנע מגיוס לצבא. כמעט כל המתגייסים שנספרו כחרדים הם או בחורים שעזבו את הציבור החרדי ובדרך כלל גם את הדת, או מבוגרים שמוצאים את פרנסתם בצבא, או בחורים שגדלו בקהילות שבשולי הציבור החרדי, כדוגמת בעלי תשובה ועולים חדשים, ולא הפנימו את מלוא עמדותיו של הציבור החרדי, או בני הציבור החרד"לי.

במקביל התברר שרשויות הצבא, בזדון או בשגגה, הטו את נתוני הגיוס, ויצרו מצג שווא כאילו הציבור החרדי נמצא בתהליך של התגייסות לצבא.

מצוות השירות בצבא

השאלה החוזרת ונשאלת: האם בחורי ישיבות שלומדים תורה פטורים מהגיוס לצבא? לפני שנתייחס לעצם השאלה, צריך לבאר תחילה שמצווה גדולה לשרת בצה"ל, ומצווה זו היא מהמצוות הגדולות והקדושות ביותר שישנן בדורנו, והיא מבוססת על שתי מצוות: הצלת ישראל ויישוב הארץ.

הצלת ישראל

על הצלת יהודי יחיד נצטווינו: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). על הצלה זו מחללים את השבת, ואמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". על אחת כמה וכמה שגדולה החובה להציל קהילה מישראל, ולשם כך לא רק שמצווה לחלל שבת, אלא אף מצווה לסכן נפשות, כפי שלמדנו שכדי להציל אפילו רכוש של קהילה באזור הספר – מחללים שבת ומסכנים נפשות (שו"ע אורח חיים שכט, ו). על אחת כמה וכמה שכך חובה לעשות כדי להציל את כלל ישראל. וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה, א): "ואי זוהי מלחמת מצווה? … עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". מצווה זו מחייבת מסירות נפש, ודוחה את חובת היחיד לשמור על נפשו (מרן הרב קוק, משפט כהן קמג; שו"ת ציץ אליעזר יג, ק).

מצוות יישוב הארץ

המצווה השנייה היא מצוות יישוב הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג-נד): "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ…" אמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פרשה נג). מצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס; וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה ותרד, משפט כהן עמ' שכז). על אחת כמה וכמה שעלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו, וכל חייל שמשרת בצה"ל שותף במצווה הגדולה הזו.

מצוות יישוב הארץ נוהגת בכל הדורות, כפי שכתבו הרמב"ן ופוסקים רבים. רק מחמת האונס, כיוון שלא הייתה לנו אפשרות צבאית ומדינית ליישב את הארץ, לא עסקנו במשך הגלות הארוכה בקיום מצווה זו. אומנם יש סוברים שלדעת הרמב"ם מאז חורבן הבית אין מצווה לכבוש את הארץ, אולם הכול מודים שלדעת הרמב"ם יש מצווה לגור בארץ, וממילא אם לאחר שעם ישראל גר בארץ באים אויבים לכבוש חלקים שבידינו – מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו להילחם כדי לשמור עליהם, שכן אסור להעביר נחלות שבארץ ישראל לידי גויים (דבר יהושע ב, או"ח מח; מלומדי מלחמה א; פנה"ל העם והארץ ד, 2).

התנגשות בין תלמוד תורה לגיוס לצבא

עם כל חשיבותה העצומה של מצוות תלמוד תורה, אין היא דוחה את מצוות הגיוס לצבא. אין זה רק מפני הכלל הידוע, שכל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה תלמוד תורה (מועד קטן, א), שכן כלל זה חל גם על מצוות פרטיות, כדוגמת המצווה להתפלל, לבנות סוכה, להעניק הלוואה ולהכניס אורח. אולם מצוות הגיוס לצבא הרבה יותר חשובה, מפני שקיום כל ישראל תלוי בה.

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך היו יוצאים למלחמה ולא חששו לביטול תורה. יתר על כן, חומש במדבר נקרא חומש 'הפקודים', מפני שמנו בו את כל הגברים החיילים שעמדו לכבוש את הארץ.

ומה שאמרו (בבא בתרא ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, הכוונה שהם פטורים משמירה שנועדה בעיקר למניעת גניבות. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך", ובפיקוח נפש – מצווה בגדולים תחילה (משנה ברורה שכח, לד).

חשיבות לימוד התורה של תלמידי הישיבות

עם זאת, צריך לדעת שהמצווה החשובה ביותר היא תלמוד תורה, ואין מצווה ששומרת ומקיימת יותר את עם ישראל בטווח הארוך. לכן, יחד עם המצווה לשרת בצבא, יש הכרח לשלב בסדר החיים של כל יהודי שנים שבהן יתמסר כפי יכולתו ללימוד התורה. וזהו שאמרו חכמים (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", מפני שהצלת נפשות נוגעת להצלה עכשווית של הגוף, ואילו תלמוד תורה מחיה את הנפש והגוף של האומה הישראלית לטווח ארוך.

מצוות הגיוס והמצווה להצמיח תלמידי חכמים

למעשה, המצווה להתגייס לצבא חלה על כל ישראל, ובכלל זה גם על מי שמעוניין ללמוד תורה בישיבה. אומנם כאשר אין הכרח ביטחוני לגייס את כל הבחורים בלי יוצא מהכלל, כפי שהיה במלחמת השחרור, מצווה לדחות את גיוסם של המעוניינים והמתאימים לתפקידי רבנות וחינוך, כדי שילמדו בשקידה ויתעלו בתורה – וכשיהיו רבנים ומחנכים, יתרמו בחינוכם ובתורתם לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל וליישוב הארץ. ואף שיש תלמידי חכמים אמיתיים ששילבו גיוס לצבא בשנות לימודיהם הראשונות בישיבה, מכל מקום רבים מאלה שראויים להיות רבנים יוכלו לתרום בתורתם יותר לעם ישראל אם ידחו את גיוסם, כל עוד הם ממשיכים להתפתח בתלמודם בישיבה. זה היה תפקידם של בני שבט לוי, שלמדו על מנת ללמד, והיו פטורים מהגיוס לצבא, ולא נטלו חלק בנחלת הארץ, כדי שיהיו פנויים וזמינים לעבודת המקדש ולחינוך והוראה. רק במצב של פיקוח נפש לאומי התגייסו הלוויים והכהנים לצבא, ובשעת הצורך אף הובילו אותו, כבימי הכהנים החשמונאים.

חשוב לציין: תרומה זו של לומדי התורה יכולה להתקיים בתנאי שהלומדים יתייחסו בכבוד גדול למצוותם של החיילים העומדים על משמר עמנו וארצנו. רק לימוד מתוך עמדה זו יוכל לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל. מנגד, לימוד תורה שכופר בקדושת מצוותם של החיילים, מופרך מיסודו, כדוגמת לימודו של מי שכופר במצוות השבת.

ההסכמה והביקורת כלפי העמדה החרדית

לאור זאת, אין לנו מחלוקת עקרונית עם הציבור החרדי על הצורך לדחות את גיוסם של בחורי ישיבות שקדנים שעתידים להיות רבנים ומחנכים – כאשר הדחייה הראויה למורים היא בת שנים ספורות, ואילו הדחייה הראויה לרבנים היא לשנים רבות בלא הגבלה.

הביקורת היא בשני תחומים: האחד – שהלומדים בישיבות צריכים ללמוד את התורה כהלכה, ומתוך כך לכבד את מצוות הגיוס לצבא. השני – רוב הבחורים, שאינם עתידים להיות רבנים, גם אם הם לומדים יפה ובשקידה, צריכים לקיים את מצוות הגיוס.

ההסבר לאי־גיוס החרדים

אומנם ניתן להבין את עמדת החרדים, שחוששים שמא השירות הצבאי יגרום לירידה רוחנית עד כדי עזיבת התורה והמצוות. אם אכן כך, הרי שמדובר בבעיה קיומית שלא ניתן להתפשר עליה. פיקוח נפש רוחני.

בפועל, מתרחשים בצבא שני תהליכים מקבילים. מצד אחד, במשך עשרות השנים האחרונות השתפרה היכולת של חייל דתי לשמור מצוות כדוגמת כשרות, תפילות, שבת וחגים. מנגד, בעקבות עירוב החיילים והחיילות ביחידות השונות, האווירה הכללית נעשתה מאוד לא צנועה, כך שבחור שגדל בחברה דתית, וקל וחומר חרדית, נצרך להתמודדות קשה. במצב כזה, עמדת הרבנים החרדים היא שהבטחת עתידם הרוחני של הבנים עדיפה על פני מצוות השירות בצבא. אומנם הצבא מוכן ליצור עבור המתגייסים החרדים מסגרות שיתאימו לאורח חייהם, אולם הם עדיין חוששים שמא במשך הזמן השירות בצבא יגרום לרפיון דתי.

במקום להימנע – לחזק את הצבא

אולם להלכה ולמעשה, עמדתם מוטעית. במקום להימנע מגיוס, עליהם לעמוד על המשמר, ולדאוג שהאווירה בצבא תהיה כפי הראוי למחנה קדוש. כבר היום לבני ישיבות ההסדר ישנם תנאים סבירים שמותאמים לאורח חיי הציבור הדתי.

אגב, בשנים האחרונות, באופן עקבי, אני נוהג לשאול את הבחורים שחוזרים לישיבה לאחר שירותם הצבאי במסגרת ההסדר, אם בעקבות השירות הם נחלשו מבחינה דתית או התחזקו. כמעט כולם משיבים שהתחזקו. חשוב לציין שלעומת זאת, מבין אלה שהלכו לשירות במסגרות צבאיות רגילות, לפחות מחצית השיבו שנחלשו, ועליהם להתחזק.

צריך להתאמץ כדי לקיים את המצוות

הכלל הוא שצריך להתאמץ כדי לקיים את המצוות, ולא להתייאש מראש מלקיימן בגלל סיבות שונות.

נניח, דרך משל, שהיה מתברר שאנשים ששומרים שבת, כיוון שהם בטלים ממלאכתם, באותו יום הם מתפתים להתמכר לשכרות, לסמים ולשאר תועבות. האם היינו מוותרים על שמירת השבת? חס ושלום! היינו מתאמצים למצוא דרכים כדי שלא יגיעו לכך (אגב, זה אחד הפירושים לתקנת קריאת התורה במנחה של שבת, עי' פנה"ל שבת ה, ח).

כך צריך להתאמץ כדי להסדיר את קיומה של המצווה הגדולה והקדושה הזו. במחצית מן המאמץ שנציגי הציבור החרדי משקיעים עבור הפטור מן הגיוס, היו יכולים להסדיר את התנאים הרוחניים של השירות הצבאי עבור בני הציבור החרדי וכלל ישראל.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

אירוח אצל מסורתי

אדם שאינו שומר שבת אך מצהיר שהוא שומר כשרות ושהוא מקפיד לא לבשל בשר בכלי חלבי ולהפך, אם הוא ידוע כאדם אמין – אפשר לאכול אצלו, אך צריך לשאול חמש שאלות לפני כן • השאלות הן על כשרות הבשר, תרומות ומעשרות, ירקות שיש בהם חשש חרקים, טבילת כלים והפרשת חלה • בחלק מהשאלות, גם אם התשובה שלילית יש פתרון, כגון הפרשת מעשרות וחלה לפני הארוחה ואכילה בכלי פלסטיק • אין צורך בשאלות על תחומים נוספים, אך מנגד אין לוותר על השאלות הנצרכות

יש טוענים שהצגת חמש השאלות פוגעת, ועדיף שלא לאכול. צריך לבחון ולהעריך מה המזמין מעדיף: שלא ישאלו אותו חמש שאלות ולא יאכלו אצלו, או שישאלו אותו חמש שאלות ויוכלו לאכול אצלו. להערכתי, ברוב המקרים, שומר מסורת יעדיף שכל השאלות יעלו על השולחן, והאורח ירגיש טוב ויוכל לאכול

שאלה: האם מותר לאדם שמקפיד על כשרות כהלכה להתארח בביתו של קרוב משפחה או חבר מסורתי, שאינו שומר שבת אבל מצהיר שהוא שומר כשרות בביתו ומקפיד להפריד כלים – שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי, אלא שמידת ידיעותיו בהלכות כשרות ומידת הקפדתו עליהן אינן ידועות?

תשובה: אם הוא ידוע כאדם אמין אפשר לסמוך על דבריו, אולם מכיוון שייתכן שהוא לא מכיר את ההלכה או לא מדקדק בקיומה, אי אפשר לסמוך על אמירתו הכללית שהאוכל כשר. לכן, אם רוצים לאכול ממאכליו, יש צורך לשאול אותו חמש שאלות שמקיפות את כל התחומים הבעייתיים. כמובן שכדי למנוע פגיעה מיותרת יש לשאול את השאלות לפני הסעודה.

חמש השאלות

א) לגבי הבשר, יש לברר אם הוא בהשגחה של כשרות אמינה. מי שרגילים לאכול בשר כשר יכולים לסמוך על כשרות רגילה, ומי שרגילים להדר לאכול בשר חלק יאכלו מתבשילי הבשר בתנאי שהוא חלק.

ב) לגבי פירות וירקות, יש לברר האם נקנו מחנות או מרשת שמפרישים בה תרומות ומעשרות, ואם לא – יש להפריש מהם תרומות ומעשרות.

ג) לגבי ירקות שיש בהם חשש חרקים, יש לברר אם נשטפו היטב. המהדרים יבררו האם הירקות נקנו מגידולים נקיים מחרקים או הושרו במים עם סבון ואחר כך נשטפו. אם הם בושלו, גם המהדרים יכולים לאוכלם.

ד) לגבי כלי מתכת וזכוכית שאוכלים בהם, כמו סכו"ם ממתכת וצלחות וכוסות מזכוכית, יש לברר האם המארח טבל אותם. אם לא, יאכלו בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים.

ה) אם מדובר על מאפים ביתיים, יש לברר אם היו בכמות שמחייבת הפרשת חלה, ואם לא הפרישו – להפריש כלשהו חלה.

הקושיות על ההדרכה ההלכתית

על הדרכה הלכתית זו מקשים מארבעה כיוונים שונים:
א) יש טוענים שאין לסמוך כלל על מסורתי, הואיל ואינו מדקדק במצוות.
ב) מדוע לא נשאל שאלות על בעיות נוספות?
ג) מנגד, יש טוענים: מדוע שלא נאמין לו שהמאכלים כשרים בלא לשאול שאלות?
ד) ועוד טוענים, שהשאלות הללו יגרמו לאי נעימות, ולכן עדיף שלא לאכול ולא לשאול.
נתייחס לארבע הטענות.

אפשר לסמוך על מסורתי אמין

לכאורה יש לשאול: מכיוון שמסורתי בדרך כלל אינו מקפיד מחוץ לביתו לאכול רק מאכלים כשרים או רק במסעדות כשרות, ממילא הוא נחשב כמי שלעיתים אוכל מאכלים שאינם כשרים, ואינו נאמן להעיד על כשרות מאכליו (שו"ע קיט, א). וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, אינו נאמן להעיד על שום מצווה (שו"ע קיט, ז). לפי זה, איך אפשר לסמוך על אמינותו של יהודי מסורתי שלעיתים אינו מקפיד לאכול כשר, וקל וחומר כאשר הוא לעיתים מחלל שבת בפרהסיא?

אלא שיש שוני בין החשודים על כשרות וחילול שבת בעבר ובין מצבם בימינו. בעבר, כשהחברה הייתה מסורתית, משפחתית ושבטית, היה ברור שמי שעובר על מצוות אלו הוא קל דעת או חצוף גדול שמפר את הנוהגים המקובלים, ולכן ברור שלא יכלו לסמוך על דבריו. אולם כיום ישנם אנשים שאינם שומרים מצוות וידועים כישרים ונאמנים, עובדה שסומכים עליהם בענייני ממונות. לפיכך, ניתן לסמוך על דבריו של אדם ישר והגון בענייני כשרות, גם אם הוא עצמו אינו מקפיד לאכול תמיד כשר (וכן למדנו במאמר הדור למרן הרב קוק זצ"ל. וכן מבואר בפניני הלכה כשרות ב כט, יג, ביחס למחללי שבת בפהרסיא. וכן כתבו למעשה דבר חברון יו"ד ב, קכה; אכול בשמחה עמ' 155).

בנוסף לכך יש לנו כלל, שכאשר קל להשיג מאכלים כשרים סומכים על מי שיש ספק באמינותו שאומר שקנה את מאכליו ממקום כשר, שכן מדוע ילך לקנות מאכלים אסורים כאשר קל לו לקנות מאכלים כשרים, וכלשון חכמים: "לא שביק היתרא ואכיל איסורא" (חולין ד, א-ב; שולחן ערוך ב, ד).

הטענה שנצרכות שאלות נוספות

יש טוענים שאף שבדרך כלל מסורתי מקפיד להפריד בין בשר לחלב, ייתכן שבפועל אינו מדקדק בכך. אכן, חוזר בתשובה אחד סיפר שמשפחתו נחשבה מסורתית, ואף על פי כן אמו טגנה באותה מחבת פעם קציצות בשר ופעם חביתה עם גבינה צהובה. בעקבות זאת כתבתי: "המתארח אצל מסורתי, היינו יהודי שרגיל לאכול אוכל כשר ומקפיד להפריד כלים, שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי" (פניני הלכה כשרות לח, ט). כלומר, זאת ההגדרה של מסורתי, והגדרה זו נמצאת לפני חמש השאלות. ואין לחשוש שאולי טעו בכך, מפני שבדיעבד מחשיבים סתם כלים ככאלה שאינם בני יומם, וטעם הבשר והחלב הקודמים שהיו בהם נפגמו, וממילא התבשיל שבישלו בהם כשר (שו"ע יו"ד קכב, ו).

על דגים לא כשרים אין צורך לשאול, שכן אדם מסורתי שנוהג לאכול כשר מקפיד על כך.

יש טוענים שצריך לשאול אם בישלו בסירים בשבת, שאם בישלו בשבת לדעת הרשב"א הסירים נאסרו וצריכים הכשרה בהגעלה. אולם גם לרשב"א הסירים נאסרו רק על אלה שבישלו בעבורם בשבת, ואילו לשאר האנשים הסירים מותרים. בנוסף לכך, לדעת הרא"ש גם למבשל בשבת הסירים לא נאסרו (פניני הלכה שבת כו, 8).

עוד יש שטוענים על השאלה השלישית, שאין מספיק לשאול אם שטפו את ירקות העלים אלא צריך לשאול אם גם הסתכלו עליהם אחר השטיפה (כמבואר בפניני הלכה כשרות ב כג, י). אולם בדיעבד שטיפה שמן הסתם מלווה במבט כללי מספיקה.

הטענה שאין לשאול שאלות

מנגד, יש טוענים שהואיל ובפועל רוב גדול של הבשר בארץ כשר, ומרוב הפירות והירקות מפרישים תרומות ומעשרות, ורוב האנשים שוטפים את ירקות העלים, אפשר לסמוך על אמירתו הכללית של המארח שהמאכלים כשרים, בלא לשאול את חמש השאלות.

אולם להלכה, כל זמן שיש בזה ספק ואפשר לברר אותו על ידי שאלה, צריכים לעשות זאת, וכפי שלמדנו לגבי בדיקת חמץ (פסחים ד, א; שו"ע או"ח תלז, ב). וביאר הפר"ח (תלז, ב) שכאשר הבירור מטריח מאוד, כדוגמת בדיקת כל שבעים סוגי הטריפות, סומכים על הרוב. אבל כשאינו מטריח, כגון לשאול שאלה, חובה לשאול.

לפיכך, כאשר מדובר במצב שהצגת חמש השאלות תגרום לעלבון גדול מאוד, כגון שהמארח הוא קרוב משפחה חשוב או אדם נכבד ביותר, ומאידך אי אפשר להימנע מלאכול שם בלא לגרום למחלוקת קשה, ניתן לסמוך על המארח המסורתי שמאכליו כשרים בלא לשאול את חמש השאלות. ואף שרוב הסיכויים שלא טבל כלי מתכת וזכוכית, בשעת הדחק כאשר השאלה על כך תגרום לעלבון גדול, ניתן לסמוך על המתירים לאכול כדרך ארעי בכלים לא טבולים (פניני הלכה כשרות ב לא, ח).

הטענה על אי הנעימות

יש טוענים שהצגת חמש השאלות פוגעת, ולכן עדיף שלא לאכול. אכן, צריך לבחון ולהעריך מה המזמין מעדיף, שלא ישאלו אותו חמש שאלות ולא יאכלו אצלו, או שישאלו אותו חמש שאלות ויוכלו לאכול אצלו. להערכתי, ברוב המקרים שומר מסורת יעדיף שכל השאלות יעלו על השולחן, והאורח ירגיש טוב ויוכל לאכול. יתר על כן, מסתבר שבארבע שאלות ישיב תשובות שיניחו את הדעת, והדבר ישמח את השואל והנשאל. אומנם לעניין טבילת כלים, מסתבר שהתשובה תהיה שהכלים לא טבולים. אולם מכיוון שיש פתרון להשתמש בכלי פלסטיק וחרסינה, לא תיגרם מכך אי נעימות גדולה. בנוסף לכך, ייתכן שבעקבות שאלה זו לקראת האירוח הבא המארח יטבול את כליו.

עוגה שהכין מסורתי

שאלה: למקום העבודה שלנו, שרוב העובדים בו דתיים, אחת העובדות שאינה שומרת מצוות הביאה עוגה שאמה הכינה לכבוד יום הולדתה. היא אמרה שאמה אינה שומרת שבת, אבל מקפידה מאוד על שמירת כשרות. בפועל העובדים חששו, וכך העוגה נשארה מיותמת עד שלבסוף נזרקה לפח. האם נהגנו נכון?

תשובה: כאשר אדם מביא עוגה ואומר שהיא כשרה, מפני שאדם מסורתי שמקפיד על כשרות הכין אותה, אם מביא העוגה הוא אדם אמין – אפשר לסמוך עליו. אומנם שאלה אחת צריך לשאול: אם היה בבצק שיעור החייב בחלה, האם הפרישו ממנה חלה? במקרה שאין ביטחון בכך, אפשר להפריש פירור מספק. אם יש בעוגה פירות, צריך גם לשאול האם הפרישו מהפירות תרומות ומעשרות, ואם לא ברור – יש להפריש תרומות ומעשרות.

על המוצרים שמהם מכינים עוגות אין שאלות, שכן בארץ מוצרים אלה כשרים, ורק מי שמתאמץ לחפש מוצרים לא כשרים יוכל למצוא אותם, ומסורתי לא חשוד על כך.

על ניפוי הקמח לא צריך לשאול, שכן גם אם הוא נקנה מהשוק ולא ניפו אותו – העוגה כשרה. הסיבה היא שברוב המקרים אין בקמח חרקים, וכאשר כבר אין אפשרות לבדוק את הקמח הולכים אחר הרוב (פניני הלכה כשרות ב כג, טו). וכן לגבי הביצים, מעיקר הדין אין חובה לבדוק אותן מדם, הואיל והן אינן מופרות (שם כד, ב-ג). ואין חשש שאפו את העוגה בתבנית טריפה הואיל ומדובר במסורתי.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

להביא את סוגיות הכשרות לכל בית

מתוך הקדמת הכרך החדש של 'פניני הלכה' – כשרות חלק ב', המזון והמטבח • מבחינות רבות, היה זה הכרך המורכב והמסובך ביותר • הלכות כשרות צריכות להיות ברורות לכל אדם, הן כדי לא להיכנס תדיר לספקות, והן מפני שידיעת התורה מרוממת את האדם • משזכינו לקיבוץ גלויות, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף, ולקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה תוך שמירת המסורות השונות • עוד בעניין כשרות ואירוח: האם להקפיד על חליטת הבשר כשמתארחים

הספר החדש

הכלל שעומד לנגד עיניי הוא שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים. על אחת כמה וכמה בתחום מעשי ויומיומי, שנוגע לכל משפחה ולכל אדם

בחסדי ה', בשבוע שעבר יצא מהדפוס הלכות כשרות חלק ב' – המזון והמטבח. בכך זכיתי להשלים את שלושת הספרים שהוקדשו להלכות כשרות: חלק א' – הצומח והחי, חלק זה ועוד ספר על הלכות שביעית ויובל, שאף בו הלכות רבות מתחום הכשרות.

מכיוון שמדובר בטור אישי, אביא לפניכם את עיקרי הדברים שכתבתי בפתח הספר:

"מצוות הכשרות מרוממת את אכילתנו, כך שבנוסף לבריאות הגוף תהיה מכוונת גם לזוך הנפש, הרוח והנשמה. בנוהג שבעולם אנשי הרוח נוטים לזלזל באכילה, ומתייחסים אליה כעניין גופני נחות שמעכב את האדם מהשגות רוחניות, ולכן אין ערך מבחינתם לעיסוק במאכלים ובאכילתם. אולם על פי אמונת ישראל והדרכת התורה, הכול חשוב, וגם בגוף יש קדושה, ולכן מצוות רבות עוסקות בהכוונת הגוף והאכילה. יתר על כן, יש קשר עמוק בין הגוף לנשמה, וכל תיקון בגוף משפיע על הנשמה. המגמה העיקרית של מצוות הכשרות היא להכשיר ולטהר את מאכלינו, כדי שנוכל להתקשר על ידם לערכי התורה. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שקידשנו במצוותיו וציוונו לרומם את אכילתנו לאכילה שיש בה אמונה, קדושה וברכה, שעל ידה נוכל למלא את ייעודנו לתקן עולם במלכות שד-י".

המורכבות של סוגיות הכשרות

"מבחינות רבות ספר זה היה המורכב והמסובך ביותר. הוא עוסק בנושאים המצויים ביותר לפני הרבנים מדורי דורות, וממילא התחברו עליו ספרים רבים ונכתבו תשובות רבות. גם פירושי המפרשים על שולחן ערוך רבים בתחומים אלו במיוחד. כמעט על כל פרק מפרקי ספר זה חוברו בדורות האחרונים ספרים שלמים. כבכל הספרים הקודמים בסדרת 'פניני הלכה', מגמתי הייתה להגדיר את יסודות ההלכה היטב, כדי שהפרטים המסתעפים מהם יובנו מאליהם, באופן שלא יהיה צורך להכביר בפרטים ובדוגמאות".

ההלכה צריכה להיות מובנת לכל

"הכלל שעומד לנגד עיניי הוא שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאול שאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים. שכן אם יצטרכו תמיד לשאול על כל דבר, רק מעטים יקיימו את ההלכה כראוי. אם כך בכל התורה, על אחת כמה וכמה בתחום מעשי ויומיומי שנוגע לכל משפחה ולכל אדם. מעבר לכך, ידיעת התורה מרוממת ומעניקה השראה לכל אדם מישראל, שיוכל להוציא את מלוא כישרונותיו אל הפועל בכל תחומי עיסוקיו, לתפארת התורה, העם והארץ. לכן נתן ה' את תורתו לכל עמו ישראל, כדי שיהיו דברי התורה ידועים לכול ולא מונחים אצל הלמדנים בלבד. ורק באופן זה יוכל עם ישראל להגשים את ייעודו לגלות את דבר ה' בעולם ולהיות ברכה לכל משפחות האדמה".

הצורך להעמיק ביסודות

"בכמה תחומים היה צורך להעמיק שוב ביסודות הסוגיות, או מפני שהמציאות השתנתה, או מפני שלעיתים פוסקי הדורות הקודמים התייחסו בעיקר למסורות מקומם ולדעות הרבנים מבני עדתם, ופחות למסורות ולפוסקים מעדות שונות וממקומות רחוקים. עתה כשזכינו לקיבוץ גלויות של מיליוני יהודים מארבע כנפות תבל, והשבטים מתחתנים זה בזה, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים יחד, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף לכולם, ותוך שמירת המסורות השונות להשתדל לקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה, כדרך תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א)".

המכון

"בחסדי ה' במשך השנים צמחו בישיבת הר ברכה תלמידי חכמים מובהקים, היודעים לברר שמועה מיסודה ועד הסתעפות כל ענפיה בדורות האחרונים. זכות גדולה עבורי להודות לשותפים הקרובים בלימוד הסוגיות, ובראשם הרב מאור קיים שליט"א, ראש המכון שליד ישיבת הר ברכה, שמלווה אותי במשך כל הלימוד. בזכות כישרונו המיוחד ושקידתו, יחד עם הבנתו העמוקה בדרכי בהלכה ובכתיבתה, סיועו לליבון הסוגיות עצום. כראש המכון לימד והדריך את חברי המכון – הרב יאיר וייץ, הרב אפרים שחור, הרב דני קלר, ולאחרונה הצטרף הרב אהרן פרידמן – כדי שיוכלו אף הם לסייע בבירור הסוגיות. בהלכות כשרות, החל מהחלק הראשון, כבר באה לידי ביטוי תרומתם הרבה. בזכותם ניתן היה להקיף וללבן סוגיות סבוכות תוך התחשבות בכל מאות הפירושים והתשובות שעסקו בהן, במיוחד בסוגיות השרצים והכשרת הכלים".

חלקם של תושבי היישוב

"תודה מיוחדת לתושבי הר ברכה. בזכותם אני נפגש עם השאלות המעשיות מכל תחומי הכשרות. בנוסף לכך, בשיעורים הקבועים שאני מעביר בכל שבת לגברים ולנשים, למדו איתי מאות השומעים את כל סוגיות הכשרות, שמעו את השאלות והספקות ותרמו סברות וידיעות חשובות. אף האבות והאימהות שמבקרים ביישוב ומשתתפים בשיעורים תרמו מניסיונם וממסורת אבותיהם ואמותיהם לפי עדותיהם השונות. כמו כן, במשך השנים צמחו מתוך הישיבה ותוכנית 'שילובים' מדענים וחכמים בחוכמות שונות שתרמו את תרומתם לספר".

קוראי 'רביבים'

"גם מתגובותיהם של קוראי הטור 'רביבים' החכמתי, במיוחד מתרומתם של חכמים בתחומי המדע השונים, שהוסיפו ידיעות חשובות להבנת הסוגיות והמציאות".

כאן אוסיף שלעיתים, בזכות תגובות ושאלות של קוראים, נוכחתי לדעת שההסבר שכתבתי אינו מובן כראוי, שהוא יוצר בלבול בין תחומים הלכתיים קרובים, שייתכן ויש בו טעות או שהוכחה שלדעתי הייתה ברורה אינה ברורה לתלמידי חכמים שונים. בזכות כל זאת השתדלתי בספר לדייק ולהסביר את ההלכות טוב יותר, ולבססן על יסודות איתנים יותר.

זיכרון לצורי הר טוב ז"ל

ספר פניני הלכה כשרות
ספר פניני הלכה כשרות

עוד כתבתי בפתיחה: "ספר זה מוקדש לעילוי נשמתו של בן דודי האהוב צור הרטוב ז"ל, שנפטר לפתע בחשכת ליל ט"ז בטבת תשע"ט, בהיותו בן חמישים ושמונה. השאיר אחריו את אלמנתו יהודית וחמשת ילדיהם. צורי, שנולד בבני ברק וקבע את ביתו באפרת, היה בוגר ישיבות אור עציון, מרכז הרב והר עציון. מסור בעבודתו בתחום הביטוח, אהוב על חבריו, מהמתנדבים בקהילה, קובע עיתים לתורה, וכמו אביו שיחיה, שימש שליח ציבור בשבתות ובימים נוראים. חיבב את הנגינה החסידית והישראלית, ליווה חתונות וערבי שירה בנגינתו על אורגן, והנעים לה' בקולו ובמעשיו. צורי היה הראשון שעודד אותי לכתוב את הלכות כשרות, בהדגישו שהציבור הרחב, ואפילו בוגרי הישיבות, אינם מבינים את סוגיות הכשרות המורכבות לאשורן. כמעט בכל מפגש בינינו, ואחר יציאת כל ספר, ציין שהוא עדיין מחכה להלכות כשרות. כשיצא החלק הראשון, הוא אמר שזו אומנם התחלה, אבל הוא עדיין מחכה לבירור הסוגיות העיקריות. לדאבון ליבנו, עכשיו שהספר יוצא לאור, כל שניתן בידינו הוא להקדישו לזכרו. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, וימשיך לשמש כשליח ציבור בתפילתו בעבור כל בני משפחתו וישראל".

הקפדה על חליטה באירוח


שאלה: אני ספרדייה, נשואה לתימני. לפי מה שהבנתי, חליטת בשר לתימנים זו הלכה ממש, לא מנהג או חומרה. לכן, כפי שהורה לנו רב, אנחנו מקפידים על כך גם כשאנחנו מתארחים אצל אחרים. האם אפשר להקל בשניצל בשמן עמוק על האש, או שצריך דווקא חליטה? והאם ההחמרה גם כשמתארחים מוצדקת?

תשובה: עולי תימן שמקפידים על כך בביתם אינם צריכים להחמיר על כך כשהם מתארחים. ונבאר את הסוגיה בקצרה.

לדעת הרמב"ם, רא"ה וריטב"א, המליחה מועילה להוציא את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם. לכן לאחר המליחה של הבשר והדחתו צריך לחלוט את הבשר שנמלח במים רותחים, כדי שכל הדם שנותר בו יוצמת ויידבק לבשר ולא ייצא יותר בבישול, שכל זמן שאינו יכול לצאת הרי זה דם איברים שלא פרש שאין בו איסור. ואם לא חלטו את הבשר ברותחים, הנוזל האדום שיוצא ממנו מעצמו או בעקבות חיתוך הבשר אסור משום דם. ואם יבשלו את הבשר, מכיוון שבבישול הנוזלים יוצאים מהבשר וחוזרים להיבלע בו, הבשר ייאסר.

אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, לאחר שבשר נמלח כדין, המוהַל האדום שיוצא ממנו מותר, מפני שאינו נחשב דם אלא "חֲמַר בשר" (יין בשר). לכן לאחר מליחה מותר לבשל את הבשר, משום שכל הנוזלים שיפלוט כשרים.

למעשה, משני טעמים, בעת שמתארחים נכון שגם הנוהגים להחמיר יקלו. ראשית, המחלוקת נוגעת לדין שיסודו מדברי חכמים, שכן דם שעבר בישול אסור מדברי חכמים בלבד, ולכן כאשר רובם המכריע של הפוסקים מקלים בדין מדרבנן – בשעת הצורך יש לסמוך עליהם ולהקל. ובוודאי שאירוח הוא שעת צורך.

בנוסף לכך, יש אומרים שדברי הרמב"ם שבשר מצריך חליטה נאמרו לגבי מליחה של שמונה עשרה דקות, אבל אם משהים את הבשר במלח למשך שעה כפי שנוהגים כיום – כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים (ערוך השולחן יורה דעה סט, לו-מ). ואף שרבים חלקו על סברה זו, מכיוון שהדין מדברי חכמים, גם יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך. ויש שסומכים על כך אף לכתחילה.

היחס הכללי לחליטה

ראוי להוסיף שרוב הבד"צים מקילים בחליטה, אולם ראוי היה שהכשרים מהודרים יחמירו בכך, שכן חליטה היא אחת החומרות החשובות בהלכות כשרות.

אצלנו בישיבה ביקשתי מהטבח לחלוט תמיד את הבשר, כדי שנהדר כולנו כשיטת הרמב"ם ומנהג עולי תימן.


הסרטון שלעיל מתוך סדרת השיעורים הזו:

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

הידור בכשרות – על חשבון המארח?

מי שנוהג להדר בכשרות מהדרין, ומתארח אצל אדם ששומר כשרות רגילה – עליו לאכול ממה שמגיש לו המארח • רק במנהגים ידועים ונחרצים, מחמירים גם כשמתארחים • ציווי התורה הוא שישראל יסמכו זה על זה, ולכן כל עוד אדם אינו ידוע כמזלזל בהלכה, אין לפקפק אצלו בכשרות • מי שנמנעים מלאכול אצל אנשים ששומרים כשרות כהלכה – זורעים פירוד ופוגעים בתורה • בן שמהדר בכשרות, והוריו שומרי כשרות רגילה, חייב לאכול אצלם משום כיבוד הורים

מהדר שמתארח אצל שומר כשרות

יש לחשוש שלעמדת מי שנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים יש מטרה נוספת, שלילית בעיקרה – להבדיל את הציבור החרדי מהדתי, כדי שלא יושפע ממנו ומרבניו. מי שמקפידים שלא לאכול כשר אצל יהודים, מתייחסים לבני ישראל כגויים ומפרידים את עצמם מכנסת ישראל

שאלה שמטרידה רבים: אדם שרגיל לדקדק בהלכות כשרות ולקנות רק מוצרים שיש להם כשרות מהדרין, כיצד עליו לנהוג בעת שהוא מתארח אצל אח, קרוב או חבר ששומר כשרות כהלכה אבל קונה מוצרים בכשרות רגילה, ואינו מדקדק כמנהגי המהדרין בהלכות כשרות?

נפתח תחילה בסיכום ההלכה, ואחר כך נרחיב במקורותיה ונימוקיה.

לסמוך על המארח

תשובה: על האורח לסמוך על המארח ולאכול ממאכליו, מפני שהכשרות הרגילה היא ההלכה על פי רוב הפוסקים וכפי כללי ההלכה. אף שיש מעלה בהידורים השונים החוששים לדעות המחמירים, יותר חשוב להרבות שלום בישראל ולכבד את ההלכה.

אומנם יש מנהגים נחרצים וברורים, שנהוגים אצל קהילות שלמות, ובני אותן קהילות אינם רגילים לזוז מהם אלא אם מדובר באונס של מחלה. לדוגמה, הנוהגים לאכול תמיד רק בשר "חלק" מקפידים על כך גם כשהם מתארחים. כיוצא בזה, יוצאי אשכנז שאינם אוכלים קטניות בפסח, נוהגים שהאורח מקפיד על מנהגו גם בבית המארח. אין בכך פגיעה, הואיל ומדובר במנהג ידוע. גם רבים מהנוהגים לאכול רק ירקות עלים מגידולים מיוחדים ללא חרקים, או להשרות את הירקות במים עם סבון ולשוטפם היטב – מקפידים בזה גם כשמתארחים. אומנם בתבשיל שיש בו ירקות עלים אין להם להחמיר, משום ספק ספיקא.

מצוות התורה – אמון הדדי

הכלל הוא שבני ישראל המאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות, ולכן מי שמתארח אצל חברו ששומר כשרות, צריך לסמוך עליו ולאכול את מאכליו. זהו שאמרו חכמים: "עד אחד נאמן באיסורים" (יבמות פז, ב), ופירש רש"י, שאם לא כן "אין לך אדם אוכל משל חברו". ואפילו רבנים וחסידים צריכים לסמוך בזה על אדם פשוט שהוא שומר כשרות כהלכה, וכפי שלמדנו ממה שציוותה התורה, שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה, ייתן לכהנים במתנה את הזרוע והלחיים והקיבה. הרי שאף הכהנים, שהם אנשי הקודש, צריכים לסמוך על שחיטתו של כל אדם מישראל.

אומנם כל זאת בתנאי שמדובר באדם שיודע את ההלכה ואינו מזלזל בקיומה, כפי שנהגו לבדוק אדם שהתחיל לשחוט אם הוא יודע לעשות זאת כהלכה (חולין ג, ב; שולחן ערוך יורה דעה א, א). וכפי שכאשר מצאו חכמים בימי בית המקדש השני, שמפני המחיר הגבוה של המעשרות יש מעמי הארץ שאינם מפרישים אותם, גזרו שסומכים לעניין מעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א).

אבל אין הכוונה שצריך להעמיד כל אדם מישראל בבחינות של יראת שמיים ובקיאות בהלכה. אלא כל אדם שידוע כשומר מצוות, מקפיד לקנות אוכל כשר ויודע את כללי ההלכה כפי שנשים ידעו ממה שראו אצל אמותיהן ושמעו מאביהן – נאמן על הכשרות.

השלום חשוב יותר

עוד למדנו שכאשר אדם שנוהג להחמיר בדבר מסוים מתארח במקום שאין מחמירים, ויש למנהגם יסוד בהלכה, צריך האורח לנהוג כמנהג בני המקום. רק אם אין ניכר שהוא מחמיר בדבר, מותר לו להחמיר כמנהג מקומו (פסחים נא, ב). יש אומרים שאף בדבר שאסור לפי מנהג המחמירים מדברי חכמים, צריך האורח להקל (תוספות רא"ש, מהרשד"ם), ויש אומרים שרק בחומרות שיסודן במנהג עליו להקל כמנהג המקום, אבל בדברים שאסורים לפי מנהגו מדברי חכמים לא יקל (ר"ת, רמב"ן, ש"ך קיט, כ).

כיוצא בזה למדנו שהורו חכמים לאורח בתנאים מסוימים לוותר על תקנת דמאי, מפני איבה ומשום דרכי שלום (משנה דמאי ד, ב; ירושלמי שם). כיוצא בזה למדנו שהמקפיד שלא לאכול פת פלטר גוי כפי תקנת חכמים, כשהוא נמצא עם חברים שנוהגים על פי הוראת הפוסקים שהקלו לאכול פת פלטר גוי – יאכל מהפת שלהם "משום איבה וקטטה". זאת מפני שהפת עיקר הסעודה, והימנעות מאכילתה ניכרת מאוד ועלולה לגרום לאיבה (רמ"א שו"ע קיב, טו על פי מהרי"ל). אומנם הוסיף הרמ"א: "ואין ללמוד מכאן לשאר איסורים".

האם צריך להודיע לאורח

כהשלמה לכך, למדנו שנחלקו הפוסקים בשאלה האם מארח צריך לומר לאורחיו שהמאכל שהוא נותן להם אינו כשר לפי מנהגם. יש אומרים שראוי שיאמר להם אבל אין זו חובה (ריטב"א; פר"ח קיט, יט), ולדעת רבים חובה לומר להם (אור זרוע, ים של שלמה, רמ"א קיט, ז, ש"ך כ). על פי זה כתב הרמ"א שאדם יכול לאכול אצל חברו שמכיר את מנהגיו, שכן בוודאי לא יאכיל אותו דבר "שהוא נוהג בו איסור".

לכאורה יש לשאול: הרי למדנו שהאורח צריך לוותר על מנהגי החומרות שלו, ולאכול את מאכלי המארח על פי הפסיקה המקובלת על המארח?

אלא שמדובר במנהגי חומרה ידועים, כדוגמת בשר חלק, עובדה שהמארח יודע על כך. בנוסף לכך, אין מדובר באורח שהגיע לקהילה שיש לה מנהג מובהק לקולא, שכל המפר אותו נראה כפוגע בכבוד אנשי הקהילה ורבניה.

ההלכה למעשה

לפיכך, כאשר מדובר במנהגי איסור נחרצים וידועים, כמו בשר חלק וקטניות בפסח, אין בשמירת המנהגים איבה, שכן הם אינם גורמים לכך שבאופן גורף אדם לא יוכל לאכול ממה שחברו רגיל לאכול בביתו. בנוגע למנהגי איסור אלו, לדעת רוב הפוסקים, המארח חייב לדווח לאורחו אילו מהמאכלים שהוא מגיש אסורים לפי מנהגו, ויש אומרים שרק ראוי שיאמר אבל לא חובה.

המחמירים שאינם אוכלים מכשרות רגילה

אם כן, אין בסיס למנהג המקפידים לצרוך מוצרים עם הכשר מהדרין בביתם להחמיר בזה גם כשהם מתארחים. אומנם אפשר להסביר את מנהגם – שבעקבות התהפוכות שהעם היהודי עבר והשינויים באורחות החיים המודרניים, שמירת המסורת נפגעה עד שקשה כיום לדעת מי יודע את ההלכה ומי מקפיד לשמור עליה כראוי, וכגדר מפני זה נהגו להקפיד לצרוך רק מוצרי מהדרין, ובכך שאינם אוכלים אצל מי שאינו מדקדק פתרו את רוב הספקות.

אולם עמדתם מנוגדת להלכה, שכן ה"כשר" הוא כשר לפי כללי ההלכה, ולהלכה יש לסמוך על כל אדם מישראל כל זמן שלא נודע שהוא בור או מזלזל במצוות. ממילא החמרתם בזה כשהם מתארחים היא בניגוד להדרכת חכמים, ויש בה גם פגיעה בכבוד התורה וההלכה, בכך שהם מתייחסים למוצרים כשרים כאינם כשרים.

מגמת ההפרדה

יש לחשוש שלעמדת הנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים יש מטרה נוספת, שלילית בעיקרה. מטרה שמקודמת על ידי גורמים התומכים בשיטת ההפרדה, שרוצים להבדיל את הציבור החרדי מהדתי, כדי שלא יושפע ממנו ומרבניו, שכן אם אפילו אין אוכלים אצלם, ברור שאינם בעלי עמדה תורנית שצריכים להתחשב בה.

יתר על כן, תיקנו חכמים שלא יאכלו ישראל פת ותבשילים של גויים, כדי ליצור גדר בין ישראל לעמים, ואף בקביעת איסור על חלב גויים החמירו לחשוש לחששות רחוקים, כדי להרחיק את ישראל מהגויים (רבי שמואל אבוהב, ספר הזיכרונות ג, ג). מי שמקפידים שלא לאכול כשר אצל יהודים, מתייחסים לבני ישראל כגויים ומפרידים את עצמם מכנסת ישראל.

מנהגי חומרה מופלגים

אומנם היו צדיקים שנהגו להדר על עצמם שלא לאכול מחוץ לביתם, גם מפני חששות כשרות, אבל הם עשו זאת באופן גורף, ולא קבעו שאצל האוכלים כשרות רגילה לא אוכלים ואצל האוכלים כשרות מהודרת אוכלים, שכן מנהג זה מנוגד להלכה הקובעת שיש לסמוך על כל יהודי כשר. ממילא אם נמנעים מלאכול פוגעים בכבוד המארח ובכבוד התורה, שעל פי כלליה נפסק שהכשר הוא כשר.

הכשר הוא כשר

ייתכן שטעות רבים מהמחמירים בזה נובעת מבורות, שאינם יודעים את ההלכה וסוברים שבכשרות הרגילה מקילים מעבר לשורת ההלכה. ולא כן, אלא הכשרות הרגילה היא לפי שורת ההלכה, ואף מעבר לכך כאשר אין קושי להחמיר.

אני חוזר על פנייתי משבוע שעבר: אם יש מי שיודע שטעות בידי, אבקש שידווח לי על נושא הלכתי שבו ההכשר הרגיל במפעלי מזון אוחז בשיטה שאינה העיקר להלכה על פי כללי ההלכה.

מהדר אצל הוריו הדתיים

כאשר אדם מתארח אצל הוריו הדתיים, גם אם הם נוהגים בהלכות כשרות כפי השיטות המקילות, אפילו במנהגים נחרצים וידועים, משום כיבוד הורים עליו לאכול ממאכליהם. ואפילו אם הוא נוהג לאכול בשר חלק והם אינם מקפידים על כך, יאכל אצלם, שמצוות כיבוד הורים חשובה יותר מחומרה זו, אף שהיא החשובה ביותר בהלכות כשרות. וכן הורה מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל לתלמידי הישיבה שקיבלו על עצמם לאכול חלק, שכשהם אצל הוריהם יאכלו בשר כשר כמנהג ההורים.

הסיבה היא שאף שהזהירות לאכול חלק חשובה והבנים קיבלו זאת על עצמם, מכיוון שמצוות כיבוד הורים חמורה יותר, קבלתם אינה מחייבת אותם במקרה של התנגשות עם מצוות כיבוד הורים. גם לאחר נישואיהם, אם הקפדתם לאכול חלק תגרום עוגמת נפש גדולה להוריהם, מוטב שיאכלו אצלם כשר ולא יפגעו בהם. אומנם אם אפשר, נכון לשכנעם בדרכי כבוד שיקנו בשבילם בשר חלק, אבל נראה שבמה שקשור להידורים על פי מקצת הפוסקים, נכון שלא לבקש מהם להחמיר בשבילם.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד

מה בין כשרות רגילה למהודרת?

גם ההכשרים המחמירים אינם חוששים לחומרות חדשות, שעלולות להוציא לעז על הדורות הקודמים שלא חששו להן • בד"צים ששייכים לעדות מסוימות מחמירים ומקלים לפי מנהג עדתם. מן הראוי שבארץ ישראל יוקמו הכשרים שמשקללים את כל הדעות והמנהגים • כשרות שבוחרת לא לסמוך על היתר המכירה, ולקנות מנוכרים בשמיטה, אינה בהכרח מהודרת יותר • במסעדות הפיקוח קשה יותר מאשר במפעלים, ולכן רצוי לבחור במסעדה בכשרות מהדרין • אין לסמוך על מסעדה שהתעודה שלה אינה בתוקף • לבוחרים להדר, מומלץ לבחור בגופי הכשרות שנוהגים כבוד במי שחולקים עליהם

אין שום הכשר, ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות מאוד, בדרך כלל גם המהדרין נוהגים להקל. גם בהכשר הרגיל כשאין קושי חוששים לדעות המחמירים. כלומר, ההבדל בין הכשר רגיל למהדרין אינו מוחלט

בטור הקודם ביארתי את ההבדל שבין הכשר רגיל להכשר מהדרין, שבהכשר רגיל הולכים על פי כללי ההלכה, ואילו בהכשר מהדרין חוששים לדעות המחמירים, מעבר למה שחייבים על פי ההלכה.

אגב, אם יש מי מהקוראים שיודע שטעות בידי, ויש נושא הלכתי שבו ההכשר הרגיל אוחז בשיטה שאינה העיקר להלכה על פי כללי ההלכה, בבקשה שיודיעני על כך.

צריך להוסיף ולדייק: אין שום הכשר, ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות מאוד, בדרך כלל גם המהדרין נוהגים להקל. כלומר, ההבדל בין הכשר רגיל למהדרין אינו מוחלט, שכן גם בהכשר הרגיל כשאין קושי חוששים לדעות המחמירים, למרות שמדובר במחלוקת בדברי חכמים ורוב הפוסקים מתירים. דוגמה לכך היא ההחמרה שנוהגת הרבנות הראשית בארץ ישראל ביחס לחלב נוכרים: למרות שכל יסוד האיסור מדברי חכמים, ולדעת רוב הפוסקים כאשר בפועל אין חשש שעירבו בחלב חלב שנחלב מבהמה טמאה אין בחלב הנוכרי איסור, ובנוסף יש על כך פיקוח ממשלתי, חוששים לדעת הפוסקים המעטים האוסרים (פניני הלכה כשרות ב' ל, ג-ד. הכרך עתיד לצאת לאור בקרוב).

מנגד, גם בהכשרי מהדרין, כאשר מדובר בעלויות גבוהות מאוד, אין חוששים לדעות היחידים. לדוגמה, אין חוששים לדעות הסוברות שקציר הקמח למצות מצווה לפסח צריך להיעשות ביד (ראו פניני הלכה פסח יב, 3).

ועדיין ההבדל בין הכשרים רגילים למהודרים הוא מובהק, ובראש ובראשונה בא לידי ביטוי ברמת הפיקוח: בהכשר רגיל מסתפקים בפיקוח לפרקים, שמועיל לפי כללי ההלכה, ובהכשר מהדרין הפיקוח יותר הדוק ומחמיר, ועל ידו מצמצמים יותר את התקלות שעלולות לקרות.

חומרות חדשות

סיבה נוספת לכך שגם בהכשרים המהודרים ביותר אין חוששים לכל החומרות: אם זו חומרה שצדיקי הדורות הקודמים לא חששו לה, מפני שסברו שדעת המחמיר נדחתה על ידי רובם המכריע של הפוסקים – אין ראוי להחמיר בה, כדי שלא ניראה כמזלזלים בכבודם של הראשונים. למשל, מסורת הניקור הירושלמי נוסדה לפני כמאה וחמישים שנה על ידי רבני האשכנזים בירושלים, ששילבו בה את כל חומרות הספרדים והאשכנזים, עד שבפועל מנקרים מהחלק האחורי של בהמה כ-25-13 אחוזים ממשקל הבשר. בימי הקמת המדינה עלו לארץ שוחטים מאזורים חסידיים, שאף שכלל מסורת הניקור שלהם הייתה מקילה יותר, בשומנים מסוימים נהגו להחמיר יותר. אולם למרות דרישתם, לא חששו להוסיף את חומרותיהם. ראשית, מפני שלהלכה סברו שאין בכך צורך, ושנית, מפני שיש בהוספת חומרתם משום הוצאת לעז על הראשונים שייסדו את מסורת הניקור הירושלמי (יבואר בפניני הלכה כשרות ב' כא, ט, 8).

אומנם, יש דברים שהצדיקים בדורות הקודמים נהגו להקל בהם מפני שהחומרה בהם הייתה כרוכה בהפסד גדול או בטורח עצום, ואזי אם עתה אפשר להדר כדעה המחמירה בלא הפסד וטורח גדול – נכון להדר בהם מפני שאין בקיומם זלזול בדורות הקודמים. כפי שמקובל להדר כיום בכל ההכשרים המהודרים לגבי שרצים זעירים מעל ומעבר למה שהיה מקובל בעבר, כשלא היו אפשרות אחסון במקרר וניקוי על ידי מים זורמים מהברז.

גופים פרטיים הקשורים לעדה

כיום, בעקבות קיבוץ הגלויות, נוצר מצב שלא הרי חומרות עדה זו כחומרות עדה זו. כל בד"ץ שקשור לבני עדה אחת רגיל להחמיר בחומרות שנהגו אצלה, ואינו חושש לחומרות שנהגו בעדה אחרת. כך לדוגמה לגבי בישולי גויים, יש בד"צים של עולי אשכנז שאינם חוששים לדעת המחמירים, וכן לגבי חומרות של עולי אשכנז בפסח, בד"צים של עולי ספרד אינם חוששים.

הדוגמה הבולטת לכך היא היחס לחומרת חליטת הבשר אחר מליחתו: אף שלדעת הרמב"ם, הרא"ה והריטב"א, חובה לחלוט את הבשר במים רותחים אחר סיום מליחתו, כדי להצמית את הדם שנותר בו. כך נוהגים עולי תימן, אך כל הבד"צים של עולי אשכנז וספרד אינם חוששים לכך (יבואר בפניני הלכה כשרות ב' כב, ז, 12). אין לבוא אליהם בטענה, שכן מבחינתם הם מקפידים לשמור על מנהגי ההידור המקובלים אצל גדולי עדתם, וכל זמן שהם מוגדרים כבד"ץ השייך לעדה מסוימת, הוספת חומרה תיחשב כפגיעה והוצאת לעז על גדולי רבני עדתם הקודמים.

מן הראוי היה שהשגחות ארץ-ישראליות מהודרות ישקללו את דעות כל הפוסקים ומנהגי כל העדות. אין זה אומר שצריך בפועל להחמיר בכל החומרות, גם אלו שעלותן גבוהה מאוד, אלא שצריך להתחשב ולשקול את כל הדעות והמנהגים, כל כשרות לפי מידת ההידור שהיא רוצה להדר.

מחלוקות עקרוניות

ישנן סוגיות שהמחלוקת בהן היא על השאלה מה מהודר, כדוגמת סוגיית הפירות בשמיטה. בד"צים רבים מקפידים שלא לאכול פירות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, וכל כך חשובה חומרה זו בעיניהם, עד שהם מעדיפים לקנות פירות וירקות שגודלו על ידי גויים ואפילו אויבים. מנגד, כפי שלמדנו מרבותינו, יותר מהודר לקנות בשמיטה פירות וירקות שגודלו על ידי יהודים בהיתר המכירה, שכן היתר המכירה הוא ספק ספק ספיקא של איסור דרבנן (פניני הלכה שביעית ז, ה), ואילו הקנייה מיהודים נשענת על שתי מצוות מהתורה: יישוב הארץ והעדפת אחינו על פני נוכרי. לכן כשעומדות בפנינו בשמיטה שתי אפשרויות – כשרות רגילה מהיתר המכירה או כשרות מהודרת שאוסרת פירות מהיתר המכירה – נעדיף את ההידור שבקניית יבול יהודים על פני שאר ההידורים שחוששים לספקות מדרבנן.

הכשר במפעלים

חלוקת ההשגחות ל"כשר" ו"כשר למהדרין" קיימת במפעלי מזון ומסעדות, אולם בפועל היכולת לפקח על מפעלים גדולים קלה לעומת הפיקוח הנדרש על מסעדות. זאת משום שבשיטת הייצור ההמוני, המשגיח צריך לערוך תחילה בדיקה יסודית לכל המרכיבים שמהם מייצרים את המזון, ולאחר מכן רק לשמור שהמפעל ממשיך לתפקד כפי שסוכם. בנוסף לכך, למפעל גדול קל לממן השגחה קפדנית, וכך יוצא שבפועל, גם כשרות רגילה על מפעל קרובה להיחשב ככשרה למהדרין מבחינת רמת הפיקוח.

הבעיה במסעדות

אולם במסעדות שעוסקות בבישולים שונים, מלאכת ההשגחה יותר מורכבת, שכן צריך להשגיח על כל סוגי המזון שהמסעדה קונה מסוחרים שמתחלפים לפרקים, ומכיוון שהבישול נעשה בידיים על ידי אנשים שבדרך כלל אינם בקיאים בהלכה – לעיתים מתעוררות תקלות. כדי לפקח על המסעדה באופן מלא צריך להעמיד לשירותה משגיח צמוד, אולם רוב המסעדות אינן מסוגלות לעמוד בעלות הכרוכה בהחזקת משגיח צמוד. לפיכך, הרבנות מקיימת השגחה בסיסית שנשענת על האמון בבעל המסעדה ובעובדים שעומדים בנוהלי הכשרות שנקבעו להם, והמשגיח מגיע לפרקים כדי לבדוק שהנהלים שנקבעו נשמרים. לעומת זאת בהשגחה למהדרין, הפיקוח צמוד ומבטיח את הכשרות ברמה גבוהה יותר.

מומלץ להדר במסעדות

לפיכך, גם מי שאינו רגיל להקפיד על כשרות מהדרין, טוב שיהדר ויעדיף מסעדות שיש להן כשרות מהדרין, או לפחות מסעדה ששייכת לרשת כשרה שמקפידה על איכות מוצריה. הדברים אמורים במיוחד לגבי מסעדות בשריות, שכן הפיתוי לרמות במוצרי בשר גדול, מפני שמחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, ובחשבון חודשי מדובר ברווח גדול מאוד. בנוסף לכך, האיסורים הכרוכים בבשר הם החמורים ביותר.

אומנם מי שרוצה לסמוך על כשרות רגילה – רשאי לעשות כן גם במסעדה בשרית. אף שהסיכון שלעיתים יאכל בשר טרף גבוה יותר, כל זמן שיש למסעדה תעודת כשרות – מתקיימת השגחה שברוב ככל המקרים מונעת זאת, ועל כן להלכה המזון שהיא מגישה בחזקת כשר. ואם הסועד ירצה להועיל לעצמו ולשאר הסועדים, נכון שיבקש לדבר עם המשגיח בטלפון ויברר אצלו שאכן האוכל כשר. התעניינות כזאת משפרת את רמת הכשרות, מפני שהיא מעוררת את בעל המסעדה והמשגיח לעמוד בכללי הכשרות שהם חתומים עליהם.

אמינות שליח מסעדה

שאלה: האם אפשר להזמין אוכל מוכן ממסעדה, כאשר השליח שמביא את האוכל אינו שומר מצוות ואולי אינו יהודי?

תשובה: כאשר אין תמריץ לרמות, כמו במקרה של שליח מסעדה, סומכים על המסעדה הכשרה שהשליח מביא את המזון הכשר שהוזמן ממנה (עבודה זרה לד, ב; שולחן ערוך קיח, י; ש"ך א).

תעודת כשרות שפג תוקפה

כאשר פג תוקפה של תעודת הכשרות, אין לסמוך על בעל המסעדה שמעיד שהמסעדה עדיין מושגחת ועוד לא נתנו לו את התעודה החדשה, אלא צריך להתקשר אל נציג הרבנות ולשמוע ממנו שהמסעדה עדיין מושגחת כהלכה. בלא זאת אין לאכול בה.

איזה הכשר להעדיף

אלו השיקולים שצריכים לעמוד בפני מי שרוצים להדר, ומי שאינו יודע לבחון זאת – יתייעץ על כך עם רבו. יש להוסיף שמטבע הדברים יש תחרות וויכוחים בין גופי הכשרות השונים, וככלל נכון למהדרים להעדיף רבנות או גופי כשרות שנוהגים כבוד בבני מחלוקתם, ואינם מחרימים ומשמיצים. אף שייתכן ובגוף המאכלים שהם מפקחים אין פגם, מן הראוי להתרחק מהכיעור והדומה לכיעור.

ואחר הכול, מי שאינו רוצה להיכנס לכל הדקויות וההבדלים שבין גופי הכשרות והבד"צים השונים – יכול לסמוך על כך שבאופן כללי ההכשרים הרגילים הם אכן כשרים, וההכשרים המהודרים הם אכן מהודרים, וככל שמדובר בגוף ידוע ומוכר יותר כך אפשר יותר לסמוך על אמינותו.

הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמד