מטרת הטבילה וכוחם המטהר של המים

הטבילה במקווה טהרה נועדה לקשר את הגוף ותחומי החיים הארציים אל הקודש, אבל לצורך לימוד תורה וקיום מצוות אין צורך בטבילה • הטבילה במים מסמלת את החסד האלוקי שניתן לכולם באופן שווה, כמו הגשם שיורד לכל הברואים • הטבילה צריכה להביא את האדם לידי ענווה ושפלות, כמו המים שמתכנסים במקום נמוך, ולא שיתגאה במדרגתו הגבוהה ובריבוי הטבילות שלו

כאשר אנו נמצאים במצב של התנגשות בין מידת הדין למידת החסד, כגון בשאלה כיצד להתייחס לאנשים שאינם שומרים מצוות, ומידת הדין מקטרגת בחומרה כנגד חטאיהם, ומידת החסד מסנגרת מצד נשמתם וכוונתם ומעשיהם הטובים, ההוראה היא לדון לכף זכות

רבים מהיראים טועים לחשוב שהטבילה קשורה לפרישות מחיי העולם, וככל שאדם רוחני יותר כך ראוי לו לקדש את עצמו ביותר טבילות. אולם האמת היא שלצורך לימוד תורה ושאר המצוות שקשורות לצד הרוחני שבאדם אין צורך לטבול. ההכנה הנדרשת לקראתן היא אמונה בה' ומידות טובות, בלא צורך להכין את הגוף והבשר לשם כך, וכפי שאמרו חכמים: "שאין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר: הלוא כה דברי כאש נאום ה" (ירמיהו כג, כט), מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה" (ברכות כב, א). לכן לא קבעה התורה טבילות לקראת שום מצווה זולת העניינים הקשורים למקדש ואכילת טהרות. אלא מגמת הטבילה והטהרה לקשר את הגוף ואת כל תחומי החיים הארציים, יחד עם הששון והשמחה, הדמיון והרגש, שמלווים אותם אל הקודש. שכן הצדדים הגשמיים שבחיים הם אלה שיכולים להיטמא ולהיאטם בפני הברכה האלוקית, וכאשר ישראל זוכים לטהרם הם ממשיכים חיים וברכה לכל תחומי החיים שבעולם. וכפי שביאר מרן הרב קוק זצ"ל, שהטהרה קשורה לגילוי הכוחות הגשמיים והיצריים שתיקונם על ידי המקדש, וכן קשורה לגילוי הלאומיות הישראלית בגבורתה, שכוללת מלחמות והרג והתעוררות היצרים כדי לנצח ולהצליח, וכדי לאזנם יש צורך בטהרה יתרה שתשמור על קישורם לקודש (אורות התחיה לה).

לשם כך הדריכה התורה את עם ישראל בהיותו יושב בארצו להתמודד עם כל סוגי הטומאה שבעולם, להיטהר מהם ולעלות שלוש פעמים בשנה למקדש. והכהנים נצרכו לשמור על טהרתם בכל רחבי הארץ, מפני שמצוותם לאכול בטהרה את התרומות והחלה שהיו מקבלים מישראל. ואף היו ישראלים בכל רחבי הארץ שקידשו את עצמם ונהגו טהרה.

מצוות הטבילה היחידה כיום – אישה לבעלה

מפני חטאינו נחרב בית המקדש וגלינו מארצנו, ובטלה הטהרה מישראל, ונותרה הטומאה דבוקה בכל הצדדים של העולם הגשמי. ורק טהרה אחת נותרה בישראל, טהרת אישה לבעלה, שמרוממת ומקדשת את הצדדים הגשמיים שבשמחת המצווה שבין איש לאשתו. על ידה ממשיכות הנשים את קדושת המקדש למשפחתן, ומוסיפות ברכה וחיים לעולם.

אגב, גם התקנה של עזרא שהתבטלה, לפיה גבר שיצאה ממנו שכבת זרע צריך לטבול גם כשאינו מתכוון להיכנס למקדש או לאכול תרומות, נועדה להעצים את הקשר שבין איש לאשתו, שיהיה יותר איכותי ולא כתרנגולים (ברכות כב, א; ירושלמי ג, ד). לכן עזרא הסופר הוא זה שתיקן תקנות להעצים את השמחה שבין איש לאשתו, שמתוך עשר תקנותיו, שמהן תקנות לקריאת בתורה, לסדרי בית הדין ולטבילה, תיקן תקנה לאכול שום בליל שבת כדי להעצים את החשק למצוות עונה, ותקנה נוספת שיהיו רוכלים מחזרים בעיירות למכור תכשיטי נשים, ועוד שתי תקנות סביב שלום בית: חגירת סינר לצניעות, וחפיפה לצורך הטבילה (בבא קמא פב, א). הרי שחמש תקנות מכלל תקנות עזרא עסקו בקשר שבין איש לאשתו, וחמש התקנות האחרות להרבות תורה בישראל.

מקדש מעט

שני יסודות עיקריים התגלו בקודש הקודשים. האחד, ארון העדות ובו לוחות הברית, שביטא את האמונה והתורה. קדושה זו מתגלה בבתי מדרשות ובבתי כנסיות, וכפי שאמר חכמים: "ואהי להם למקדש מעט, אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (מגילה כט, א).

היסוד השני, הברית שבין ישראל לה' שהיא היסוד לערך האחדות והאהבה שבעולם, שמתגלה במצוות השמחה והאהבה שבין איש לאשתו, שעל ידה מקיימים באופן השלם את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" שהיא כלל גדול בתורה.

בשביל היסוד הראשון אין צורך בטבילה, כי דברי תורה ותפילה אינם מקבלים טומאה, ורק מנהגי חסידות ישנם בזה. אולם בשביל היסוד השני צריך טבילה מהתורה, כי בו מתגלה הטהרה ממקור המקדש.

הטבילות בחסידות

פירש מרן הרב קוק, שמגמתה הפנימית של תנועת החסידות בעידוד הציבור הרחב לטבול היא חלק מציפיית הגאולה לחזרת ישראל לארצם ולגילוי הרוחניות בגוף, ברגש ובדמיון. ולכן הוסיף "בייחוד ראוי (יסוד הטהרה) להתגדל ביחד עם תחיית האומה בארץ ישראל" (אורות התחיה לה).

לדאבוננו, כמו כל דבר טוב, כאשר מנתקים אותו ממקורו ומכוונתו הוא עלול להתהפך ולעכב את הכוונה העליונה שכמוסה בו. במקום להיות מכשיר לגילוי הקדושה בלאומיות ובגוף, היא הופכת למטרה בפני עצמה, שעלולה לנתק את האדם מהמגמה של גילוי הקדושה בחיים הממשיים.

בהזדמנות אחרת אעסוק בדרכי הטהרה לגברים, האם עדיף במקווה או במקלחת של תשעה קבין.

המים מבטאים חיים וחסד לכול

מצוות הטבילה היא במים דווקא, ורעיונות עמוקים טמונים בכך. המים הם יסוד החיים בעולם, שעל ידם ה' מעניק חיים לכל חי. לכן הפליגו חכמים כל כך במעלת יום הגשמים, שבו ה' מעניק חיים לעולם, ולכן הוא כעין יום שנבראו בו שמיים וארץ, וכעין יום שניתנה בו תורה ויש בו מעין תחיית המתים (תענית ז, א). המיוחד במים ובגשמים, שהם מבטאים את החסד האלוקי ששופע לכול בשווה, שנאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז), "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" (שם קלו, כה). לעצי פרי ולעצי סרק, לפרחים ולקוצים, לצומח ולחי, לכבשים הנטרפים ולזאבים הטורפים, לחי ולאדם, לצדיקים ולרשעים, כי את כולם ה' ברא ולכולם יש ערך. לכן בחוכמת הקבלה המים מבטאים את מידת החסד האלוקית (זוהר ח"א כד, ב; ח"ג רע"מ רנה, א; מצודת דוד לרדב"ז תנה).

המים והחסד קודמים לכול

מכיוון שהחסד הוא יסוד הכול, גם בסדר הבריאה המים קדמו לבריאת כל החי (בראשית א, א-ב). כיוצא בזה אמרו חכמים: "העולם מתחילה לא נברא אלא בחסד" (אבות דרבי נתן ד), שנאמר: "עולם חסד ייבנה" (תהלים פט, ג).

גם שורשו של עם ישראל במידת החסד, ולכן מידתו המיוחדת של אבינו הראשון, אברהם, היא מידת החסד, שפתח אוהלו לכל עוברי דרכים בלא הבדל גזע ודת (ראו ב"מ פו, ב; זוהר ח"א קב, א-ב).

הרי שבטבילה במים האדם מתקשר אל שורש הבריאה וישראל, אל רעיון החסד שמבטא את יסודה ומשמעותה של הבריאה, ועל כן חייו מתחדשים.

כוונת הטבילה

נמצא שבטבילה האדם מכליל את עצמו בחסד האלוקי שמעניק חיים לכל חי, ומתוך התקשרות זו הטומאה, החיסרון והמוות שדבקו בו מסתלקים ממנו והוא נטהר, והחיים מתעצמים בו והוא כמו נולד מחדש. הטבילה מבטאת גם ענווה, כמו המים ש"מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך" (תענית ז, א), ולכן הלכה כבית הלל שהם ענווים ונוחים לבריות (עירובין יג, ב).

מכאן ביקורת על אלה שטובלים ומתחסדים שלא כפי מדרגתם, שבמקום להגביר את החסד ולהשפיע ברכה לכול, עולים מהמקווה ומתייהרים בגאווה ומתנכרים לבריותיו של הקב"ה ומקטרגים על עם ישראל.

להגביר חסד על דין

הרעיון שהמים והחסד הם היסוד הראשון הוא בעל משמעות בכל תחומי החיים. יש לכך ביטוי גם בהלכה, לכן נוטלים תחילה את יד ימין, "כדי שיתגבר ימין שהוא חסד על שמאל שהוא דין" (שו"ע או"ח ד, יא; מ"ב כב).

כמו כן כאשר יש לנו ספק בדין עקרוני האם לנטות לצד החסד או לצד הדין, "כוח דהיתרא עדיף" (חולין נח, א; נידה נט, ב).

גם כאשר עוסקים ברשע שציוותה התורה להוציאו להורג באחת מארבע מיתות בית דין, ומתעורר ספק לחכמים כיצד צריך לבצע את הדין, ההכרעה שצריך לבחור בדרך הקלה ביותר, מפני שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" – "ברור לו מיתה יפה" (סנהדרין מה, א; נב, א-ב, ועוד).

כיוצא בזה כאשר אנו נמצאים במצב של התנגשות בין מידת הדין למידת החסד, כגון בשאלה כיצד להתייחס לאנשים שאינם שומרים מצוות, ומידת הדין מקטרגת בחומרה כנגד חטאיהם, ומידת החסד מסנגרת מצד נשמתם וכוונתם ומעשיהם הטובים, ההוראה היא לדון לכף זכות (שבועות ל, א), שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו).

האהבה היא היסוד

האהבה היא היחס היסודי לכול, וכפי שכתב מרן הרב קוק: "האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכול. אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכול, אחר כך אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכול, שעתידים ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי, ונעלה על כולן אהבת ה'" (מידות ראיה, אהבה א-ב).

וכן המצווה להוכיח את החוטאים נובעת מתוך האהבה, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא… ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא יט, יז-יח).

לכן כתב מרן הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד. ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחומרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם… בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה (בתורה ובדברי חכמים), הרינו יודעים ברור שהכוונה רק על הרשעה… אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוקי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכול" (שם, ה).

זו הכוונה העמוקה שבטבילה במקווה, חזרה מתוך ענווה ליסוד החיים והחסד, לשם הוספת אהבה וברכה לחיי המעשה.

כתיבת תגובה