מזיכרון השואה לאהבת ישראל

בניגוד לטעות הרווחת, קביעת יום הקדיש הכללי בטבת על ידי הרבנות לא נעשתה מתוך מחלוקת על יום הזיכרון הממלכתי בניסן, היות שהוא נקבע לפניו • המסר העמוק מתוך דברי מו"ר הרצי"ה: לפני שממהרים לקיים את ה"מצווה" לשנוא הרשעים, יש להקדים ולהדר בשאר המצוות כולל זו שנקראת אהבת ישראל • התנועה הרפורמית מעולם לא צדה יהודים אורתודוקסים והעבירה אותם על דתם, אלא הצילה יהודים שהיו כבר בעיצומם של תהליכי חילון והתבוללות

התנועה הרפורמית אינה עוסקת בהרחקת אנשים משמירת המצוות, וגם אין לה יכולת לכך. היא לא יוצרת מציאות אלא משקפת מציאות. רק יהודים דתיים וחרדים שרחוקים מהמציאות שבה פועלות התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית מייחסים להן כוחות אדירים של שכנוע שמעולם לא היו להן

ראוי להזכיר את תקנת הרבנות הראשית מתאריך י"ב בכסלו תש"ט, לפיה צום עשרה בטבת ייקבע כיום זיכרון לחללי השואה ואמירת קדיש על הנרצחים שלא זכו לבני משפחה שיגידו עליהם קדיש. היוזמה לכך כבר הועלתה מיד לאחר השואה, בשנת תש"ה, אולם מסיבות שונות הרבנות הראשית התעכבה לקבוע זאת.

לפיכך, נכון לשים לב בכל המניינים לומר קדיש לעילוי נשמת קדושי השואה שלא נודע יום פטירתם. כלומר, אם יש במניין אבל שאומר בכל יום קדיש, יכוון שהקדיש יהיה גם על קדושי השואה. ואם אין שם אבל, יאמר אחד המתפללים קדיש לעילוי נשמתם.

כאן המקום לתקן טעות רווחת, כאילו הרבנות הראשית קבעה יום זה בניגוד להחלטת הכנסת שקבעה את יום השואה בכ"ז בניסן, וזאת משום שחודש ניסן אינו מתאים לימי תענית ואבל. האמת היא שהחלטת הכנסת התקבלה בו' בניסן תשי"א, שנתיים לאחר החלטת הרבנות הראשית.

בשואה הגורל היהודי איחד את כל מי שבשם ישראל יכונה, ומתוך כך נמשיך לאהבת ישראל שמובילה לייעוד משותף של בניין העם ויצירה.

מדברי מו"ר הרצי"ה קוק

ידידי היקר הרב מאיר כץ שליט"א, ראש ישיבת 'ארץ הצבי' ומכינת 'חוסן' ביישוב פדואל, ביקש ממני הסכמה לספרו 'מאיר ללב' ובו תורות, הדרכות ותשובות. הסכמתי ברצון, ובתוך דבריו מצאתי דברים בשם מורנו ורבנו, שחביבים עליי מאוד.

הרב מאיר נשאל על ידי תלמיד צעיר לגבי מצעד הגאווה והלהט"בים, האם צריך להרגיש כלפיהם תיעוב וריחוק או אהבה כמו שהרב קוק אמר שצריך לאהוב את כל הברואים. והשיב שצריך לאהוב את האדם ולשנוא את המעשה, כמו אבא שאוהב את בנו ולא אוהב את מעשיו הרעים. והוסיף: "אזכיר סיפור מהרב צבי יהודה זצ"ל, שזכיתי לשבת לידו, לראות ולשמוע באוזניי ועיניי. היה זה בשבת קודש בסעודת שבת ביום. הגיע בחור משנה א' ושאלו: ‘הרב, יש מצווה לשנוא את הרשעים?’. ראיתי איך הרב קומץ את אגרופיו בחוזקה על השולחן, רועד ואומר לו בתקיפות: ‘את כל המצוות כבר קיימת, שאתה מחפש את המצווה הזו?’”.

הוסיף הרב מאיר בספרו שיש עומק עצום בדברים: רק אחרי שאוהבים את ה' ואת נבראיו באמת, אפשר גם לשנוא באמת את המעשים הלא טובים, שמזיקים להם.

לחמם את הלב

מכתב מר' אהרן גרנות, שחימם את ליבי:

"אני עומד בראש עמותת 'עושי חיל' המנהלת 16 דירות שבהם מתגוררים כ־60 חיילים מרקע חרדי שגורשו מהבית בגלל שבחרו להתגייס לצה"ל. אנחנו המשפחה שלהם, ואנחנו מספקים להם הכול: בית חם, דיור, ריהוט, לבוש, אוכל. אנחנו באים לבקר אותם בבסיסים ועומדים בקשר עם המפקדים שלהם. הורים לכל דבר.

יש מהם דתיים שמקפידים על קלה כבחמורה ויש מהם חילונים גמורים. אי אפשר לשפוט אותם. אני מנסה לעשות הכול כדי לחזק את רוחו של כל מי שחפץ בכך.

פעם הצעתי לחייל חברותא עשר דקות ביום. לא ידעתי מה ללמוד איתו. תורת מרן הרב קוק זצ"ל מאוד מורכבת בשבילם. פתאום עלה בדעתי – פניני הלכה. יש בזה כמה יתרונות: זאת תורה שנכתבה בארץ ישראל. מצד אחד לימוד הלכה שהם רגילים מהבית, אבל בצורה חדשה, תורה שיוצאת מבית מדרש גאולי שבו לומדים בהרחבת הדעת, מלווה בהסברים רעיוניים עמוקים שאני קורא להם 'לפתוח את מכסה המנוע של ההלכה'. כל הלכה מוסברת על פי טעמה, בטוב טעם ועומק המרחיב את דעתו של האדם. פתאום התורה מתגלית במלוא הדרה. בחינת אור חדש על ציון תאיר, והתורה הזאת מאירה לתוך נשמתם שכל כך כמהה לרוחניות. אם אתה עובר על פניני הלכה, כאילו עברת על כל התורה כולה.

עוד מעלה גדולה לסדרה שהיא באה גם באפליקציה שכל אחד יכול להוריד, כך שהלימוד שלנו אינו תלוי מקום. החייל חוזר ממשמרתו, יש לו קצת פנאי, הוא מתקשר אליי, אני מתפנה מיד מעיסוקיי ואנחנו שוקעים בלימוד עמוק ומתוק.

זה היה כל כך מוצלח שבתוך שבועיים הצטרפו עוד ארבעה חיילים, ואחר כך עוד שניים. כך יוצא שמדי יום אני לומד שבע חברותות עם שבעה חיילים. ראיתי שזה מתפשט והכנתי מתנדבים נוספים שילמדו עם עוד חיילים בספר פניני הלכה. כך בזכות המפעל המונומנטלי שהרב יצר חיילים ממשפחות חרדיות שנזרקו מביתם קובעים עיתים לתורה, וזה בטח רק אחד השימושים או הסיפורים שהרב מקבל על התועלת שיצאה מסדרת ספרים נפלאה ואדירה זאת.

אחד מבוגרינו שאיתו למדתי הלכות ברכות שהה בחו"ל. באחת הפעמים הוא אמר לי שיש לו ניסיונות גדולים בשבתות ואינו מבין מדוע עליו להמשיך לשמור שבת. מיד עברנו ללמוד את הפתיחה להלכות שבת. הבוגר העיד שמאז הוא התחזק מאוד בשמירת השבת והוא מרגיש שהדברים נתנו לו כוח לעמוד בפיתוי לחלל שבת. תודה רבה לרב".

פרופ' שטמפפר על הרפורמים

בעקבות הוויכוח סביב היחס לתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, קיבלתי חוות דעת תומכת מידידי פרופ' שאול שטמפפר. הוא אומנם לא חקר במישרין את הנושא, אבל כהיסטוריון של היהדות בעת החדשה וחוקר דמוגרפיה של קהילות יהודיות במזרח אירופה עמדתו חשובה. זאת בנוסף להיותו יליד ארצות הברית ששמירת התורה והמצוות יקרה לליבו מאוד, ובאופן אישי שולל את גישת הרפורמים ביחס להלכה.

תמצית דבריו: מי שלומד את תולדות יהודי אירופה ומעיין במקורות מגלה שבכל מקום שהופיעה התנועה הרפורמית, קדמו להופעתה תהליכים נרחבים של עזיבת המצוות שבין אדם למקום. החילון התחיל בשולי החברה היהודית בקרב העשירים והמשכילים שבאו במגע עם החברה הסובבת אותם, ונמשך למעמד הביניים שהלך והתרחב. המפגש עם החברה הסובבת עורר אצל היהודים ראייה ביקורתית על החברה שבה הם צמחו. רבני הדור התקשו לעצור את התהליך הזה. לא משום שהיה חלילה פגם בלימוד התורה או ברמתם המוסרית, אלא בעיקר משום שלא הרגישו ולא הכירו את עוצמת הפיתוי והניסיון שעמד בפני הנוטים להתבולל.

למתבוללים הראשונים באירופה לא הייתה מסכת אידיאולוגית סדורה שעליה סמכו להצדיק את מעשיהם. הרצון שלהם להשתלב גבר על רצונם לקיים את המצוות. רק לאחר שנוצר ציבור כזה, קמו יחידים שהציעו רעיונות שונים כיצד "לתקן" את היהדות ולמשוך את הציבור המתבולל בחזרה לבית הכנסת. אפשר בהחלט לבקר רבות מן ההצעות ומן המגמות של אותם מתקנים, אולם חשוב גם לזכור שמנהיגי הרפורמים ופעיליהם יכלו לבלות את זמנם בעיסוקים אחרים, והם בחרו להשקיע את זמנם ואת מרצם במשימה הקשה למנוע התבוללות ולקדם את מה שהם האמינו כיהדות. אין כלים פשוטים לבדוק את מידת הצלחתם או כישלונם במניעת התבוללות מלאה. אולם עובדה היא שהתנועה המשיכה להתקיים.

אם מישהו חושב שפנייה אישית של תלמיד חכם גדול לאנשים שפרשו משמירת מצוות, למדו לימודים כלליים והתמזגו בחברה הסובבת הייתה מועילה יותר – הוא משלה את עצמו. תלמידי חכמים שנראו שונים מאוד בלבושם, בשפתם ובלימודיהם מהחברה הכללית, ולא התמצאו מספיק בתרבות ובהגות שלה, היו רחוקים מדי מקיום דו־שיח מועיל עם הציבור המתבולל.

הפעילים הרפורמים לא צדו יהודים שהקפידו לשמור מצוות ולא ניסו לשכנע יהודים כאלה לחלל שבת או לאכול טרפות. הם גם לא קיבלו אותם בזרועות פתוחות לבתי הכנסת שלהם. הם רצו אנשים שנראו בעיניהם כנאורים, ולא את היהודים הישנים שנראו בעיניהם כבטלנים. אומנם נכון שהם שללו את אורח החיים המסורתי, לעגו לו וטענו בפומבי שמצוות רבות שבין אדם למקום אינן מחייבות. אולם אני מסופק אם היו אנשים ששינו את אורחות חייהם משום שהשתכנעו מטענותיהם. ואם היו, הם היו מעטים. עובדה היא שגם במקומות שבהם לא פעלו רפורמים, פרשו יהודים רבים משמירת שבת וכשרות בשיעורים דומים. לדוגמה, בקרב יהודי מזרח אירופה בעבר היה תהליך מסיבי של עזיבת הדת למרות שלא הייתה שם תנועה רפורמית. הם עשו זאת בהשפעת הסביבה ובגלל תסכול מן החברה היהודית (וטענותיהם על הרבנים לא נפלו בחריפותן מאלה של הרפורמים במערב אירופה).

צריך להיות ברור: יהודי שאינו שייך לקהילה דתית, שהחליט להתחתן עם בן זוג או בת זוג לא יהודים, לא יימנע מכך משום שרב לא מוכן לחתן אותו – הוא פשוט יפנה לנישואים אזרחיים. סירוב לערוך טקס לא ישנה את המציאות. וכן מי שאינו רוצה לשמור שבת, אינו צריך הכשר לכך מרבנים רפורמים.

התנועה הרפורמית אינה עוסקת בהרחקת אנשים משמירת המצוות, וגם אין לה יכולת לכך. היא לא יוצרת מציאות אלא משקפת מציאות. רק יהודים דתיים וחרדים שרחוקים מהמציאות שבה פועלות התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית מייחסים להן כוחות אדירים של שכנוע שמעולם לא היו להן.

העובדה שיש דתיים שמפסיקים לשמור מצוות מטרידה רבים, ובצדק. והיא עלולה לעורר אנשים לחפש את האשם. אולם זיהוי מוטעה של האויב יביא לכישלון. הרפורמים אינם האויב. עתיד היהדות חשוב להם מאוד, והוויכוח איתם הוא על היסודות ועל הדרכים לחיזוק היהדות. עד כאן דברי פרופ' שטמפפר.

אכן, השתתפותי במפגש עם יהודי התפוצות בכנס 'הייעוד המשותף', והמשכו בכנס התפוצות של 'מקור ראשון' הוקדש לחיזוק הזהות היהודית והאחווה שבין כל היהודים בכל הקהילות, כאשר כולם מודעים להבדלים העמוקים בדעות, ולכך שלמרות הבדלים אלה הזהות המשותפת גוברת על כל המחלוקות.

מחשבה 1 על “מזיכרון השואה לאהבת ישראל”

כתוב/כתבי תגובה